א. תֶּבֶל
1, ש"ז,— מֻנח שבגנות, שהתורה מכנה בו משכב בהמה וגלוי ערות הכלה: ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה בה ואשה לא תעמד לפני בהמה לרבעה תֶּבֶל הוא (ויק' יח כג). ואיש אשר ישכב את כלתו מות ימותו שניהם תֶּבֶל עשו דמיהם בם (שם כ יב).
1 [אין מקור המלה ידוע, ואין גזירתה מן בלל יוצאת ידי הענין, ומצד הלשון אין מקום לגזירה משרש נבל; ואין גם תבלא בארמ' של התרגומים אלא חקוי למלה העברית. ואמנם אפשר שבא המֻנח לעבר' מלשון אחרת. ומצד הענין קשה לראות, למה כנו שתי תועבות שונות דוקא בכנוי גנאי זה, ובדרוש נאמר: תבל הוא, תבלין יש בה, מי שגיא הדא ביאה מן כולהון ביאות (נדר' נא.).