*, °תּוֹחֵחַ, ת"ז, או °תִּחוּחַ, °תיחוח, ש"ז1, —  בעקר בצרוף עפר (ה)תחוח, עפר הרקבון: (בודקים) אף האשפתות ועפר התיחוח (אהל' יח ח). ואיזו היא (קרקע) בתולה, כל שאין בה רושם ואין עפרה תיחוח2 (תוספת' אהל' טז ה). מרחיקין הגפת והזבל וכו' מכותל חבירו וכו' מפני שעושין עפר תחוח ומלקין את ארצות הכותל (ירוש' ב"ב ב א). אין מי רגלים כלים אלא בישיבה וכו' ובעפר תיחוח3 אפי' בעמידה (ברכ' מ.). נוטל עפר תיחוח וחופר בבתול' ג' אצבעות (נזיר סה.). שמחלידין את הקרקע ומעלין עפר תיחוח (ב"ב יט:). — ובסהמ"א: משתקעות רגליו של אדם מחמת תיחוח עד מקום שמשימין הכבלים4 (הערוך, ערך כבל). ששותת מן המים עד שנעשה תיחוח כל כך שיכול לעשות מגופת חבית בלא תוספת מים (רש"י, תענ' ו:).  שהוא (העפר) תחוח כ"כ שכשהוא נותן הביצה על גב העפר נכנסת מאליה בתוכה (ר"נ על הרי"ף, ביצה ד.). (הנטע) לא בעפר תיחוח המעדנו ומפריחו יפה (אלשיך, איוב ח יז). — ובהשאלה, °עפר תחוח, עפר תוחח, על דבר שערכו מועט: ואקח מן הבא בידי שנים או שלשה גרגרים וכו' לפי חומר הנושא קוצר המשיג ועומק המושג קמחא טחינא ועפר תוחח (מורפורגו, שמש צדקה א, יח:). —  ואמר הפיטן: יעלו רם מתוחים חרושים דושים תחוחים5 (שלמה הבבלי, אור ישע, יוצ' א' פסח).