ש"ז, במקרא רק מ"ר תַּחֲלֻאִים, סמ' תַּחֲלוּאֵי, כנ' תַּחֲלוּאָיְכִי, תַּחֲלֻאֶיהָ, — כמו חלי, מחלה1: וראו את מכות הארץ ההוא ואת תַּחֲלֻאֶיהָ אשר חלה יי' בה (דבר' כט כא). אם יצאתי השדה והנה חללי חרב ואם באתי העיר והנה תַּחֲלוּאֵי רעב (ירמ' יד יח). ממותי תַחֲלֻאִים ימתו לא יספדו ולא יקברו (שם יו ד). הסלח לכל עונכי הרפא לכל תַּחֲלוּאָיְכִי (תהל' קג ג). יצאו מעיו (של יהורם) עם חליו וימת בְּתַּחֲלֻאִים רעים (דהי"ב כא יט). — ובתו"מ: אפי' טהורה ששתת (מן המים המאררים) סופה שהיא מתה בתחלואים רעים (ירוש' סוטה ג ה). — ובתפלה: והעלה רפואה שלימה לכל תחלואינו (רמב"ם, סדר תפלות כל השנה, ברכת י"ח, רפאנו, וכעין זה בנוסח הספרדים). — ובסהמ"א: ויאמר להביא לפניו הרופאים היודעים התחלואים וישקוהו (רש"ט פלקירא, המבקש, כא). הגופות אשר אינם נקיים מן הלחות כל אשר תוסיף מאכלים אתה מוסיף עליה תחלואים (ר"י זבארה, שעשועים, דוידזון, 84). החתן נפל בתחלואי נכפה (חתם סופר, חו"מ ד). — ואמר המשורר: והם מים אבל שתן קרואים ובו רופאים מבינים תחלואים למען הוא שאר הדם ונצחו ועל רב תחלואיו הוא שלוחו (ר"י זבארה, בתי הנפש, דוידזון 163 – 164). — ° ומ"י תַּחֲלוּא: הנני רואה כי שמחת על צלי האש ומכל תחלוא ומדוה תיאש (הוא, שעשועים, שם, 98, ועי' שם, 89, הערות).