תְּיָשָׁה
* 1, או *תַּיְשָׁה2, ש"נ, — נקבת התיש, עֵז: אלא בצבי הבא על התיישה וילדה (חול' עט:). הכל מודים בהיא תיישה ובנה צבי שחייב (אם שחט אותם ביום אחד), שה אמר רחמנה ובניו כל דהו (שם שם). אלא תיישה ובנה, דכוותה הכא כהנת ובנה (בכורות מה:).
1 [כך מנקד הרד"ק, מכלול קמא:.]
2 [כך, תַּיְשָׁא, המבטא בסור', וכנראה לכך כונת חז"ל.]