ש"נ, — כמו רִבִּית1: אל תקח מאתו נשך וְתַרְבִּית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך (ויק' כה לו). בנשך לא יתן וְתַרְבִּית לא יקח מעול ישיב ידו משפט אמת יעשה בין איש לאיש (יחזק' יח ח). בנשך נתן וְתַרְבִּית לקח וחי לא יחיה (שם שם יג). נשך וְתַרְבִּית לקחת ותבצעי רעיך בעשק (שם כב יב). מרבה הונו בנשך ובתרבית2 לחונן דלים יקבצנו (משלי כח ח). — °וכמו תרבות, גדול ורבוי, אמר המשורר: תרבית הגוף מאכל ומשקה ותרבית הנפש דעת (קטע כ"י מהגניזה, לא נתברר מחברו וזמנו, JQR, 1903 עמ' 442.)
1 במשנה פרשו: איזהו נשך המלוה סלע בחמשה דינרין וכו' ואיזהו תרבית, המרבה בפירות, כיצד לקח הימנו חיטין בדינר זהב הכור, וכן השער, עמדו חיטין בשלשים דינרין, אמר לו תן לי חיטי, שאני רוצה למכרן וליקח בהן יין, אמר לו הרי חיטיך עשויות עלי בשלשים והרי לך אצלי יין, ויין אין לו (ב"מ ה א). וחכמי הקראים פרשוהו: הנשך הוא אשר יתן איש זהב ובזהוב וחצי עד זמן, והתרבית היא אשר יתן זהב בזהוב וגרה לכל חדש וחדש וירבה (ר"א הקראי, גן עדן, דין הנשך והתרבית, קפו.). וע' רִבִּית, הערות.]
2 [כך הכתיב; הקרי: וְתַרְבִּית.]