לקסיקון הספרות העברית החדשה
בעריכת חבר ספרנים
  

מנשה לוין (1903–1981)

 <בהכנה>

Menashe Levin

    מנשה לוין נולד בסתיו 1903 בעיר גרוז׳יסק ליד וארשה. קיבל חינוך מסורתי עם נופך חסידי. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עקר עם משפחתו לווארשה, ובה רכש בכוחות עצמו השכלה כללית, ובתוכה שליטה בפולנית, בגרמנית ובצרפתית. ב-1923 וב-1924 הדפיס את ראשוני סיפוריו בכתב-העת הוורשאי המודרניסטי קולות בעריכת אליעזר שטיינמן. ב-1925 עלה לארץ-ישראל, ואחרי שהות קצרה בירושלים עבר לתל-אביב, בה התגורר עד יומו האחרון. עד מהרה התקרב לחבורת ׳כתובים׳ בראשותם של שלונסקי ושטיינמן, אך לא מנע עצמו מלפרסם סיפורים ורשימות במגוון של כתבי-עת שלא היו מזוהים עם החבורה ולעתים אף נערכו בידי יריביה (הדים, כנסת, מאזניים, הדואר). יצירתו המשמעותית ביותר באותן שנים היא הרומן חולות כחולים (1929), שנגנז בידי המחבר וראה אור מעזבונו רק ב-1998. זהו רומן-מפתח המבוסס על חייו של לוין בשנים 1926–1928, ומשקף את שנות המצוקה והמחסור שפקדו את תל-אביב מחמת המשבר הכלכלי החריף שהיכה אז ביישוב הארץ-ישראלי כולו. אולם מעבר לתיאורי ההווי של החיים בעיר ומעבר לסיפורי אהבהביו של הגיבור, אמן-בוהמיין צעיר בשם דני רסין, עולה הנושא העיקרי של הרומן, והוא הזיקה הלוהטת לעולם האמנות עצמו. רסין וחבריו יוצרים לעצמם כעין בועה אסתטית נבדלת המגוננת עליהם מפני קשיחותה המרה של המציאות. בתוך כך עולה דיוקן מוזר ובלתי-צפוי של תל-אביב כפקעת דחוסה של עשייה אמנותית נלהבת, מתערוכות ציור ועד מופעי ג׳אז. התכונה הבולטת בעיצובו של הרומן, העתידה לאפיין את כתיבתו של לוין בכל שלביה, היא הפיכת המציאות המוחשית עצמה לאובייקט אמנותי מסוגנן העומד בפני עצמו, ובמקרה זה – למערך חזותי ססגוני המחקה את אמנות הציור.
    כאשר התפצלה חבורת ׳כתובים׳ ב-1932 הצטרף לוין לשלונסקי, אלתרמן, ישראל זמורה וחבריהם בהקמת ׳קבוצת סופרים ״יחדיו״׳, והיה מן המשתתפים הקבועים בשבועונה טורים בשני גלגוליו (1933–1935 ו-1938–1939). על דפי טורים התגבש נוסח הסיפור המודרניסטי שלו, שהביקורת והמחקר תייגו אותו כרומנטי, פנטסטי, סוריאליסטי או סימבוליסטי. בין מאפייני התוכן של הסיפורים: שאיפה להמריא מן המציאות אל עולם האמנות והרוח; עניין עקבי באמנים-מבצעים למיניהם כגון לוליינים ואקרובטים בקרקס או רקדנים ושחקנים, וכן בדמויות מציתות-דמיון ככוכבי קולנוע, טייסים או אנשי העולם התחתון; עלילות אחוזות תזזית של תנועה, מרדף ומעוף; ריבוי אביזרים אקזוטיים; ׳התכתבויות׳ פרודיות עם גיבורי ספרות נודעים מן העבר; שילוב בין פיוט ושנינה. מבחינת העיצוב בולט אופיים הקולאז׳י של הסיפורים, המערערים את הרציפויות המסורתיות של זמן, מקום ועלילה וממירים אותן במעברים חדים בין זירות התרחשות שונות, בשבירת הקישורים ההגיוניים בין האירועים, במיזוג של רשמים חושיים שונים, ובהצגת המציאות כצרור קטלוגים פנטסטיים של אביזרים שאינם תואמים זה לזה. לשון הסיפורים צבעונית, מטפורית-לעילא ורבת המצאות מפתיעות. כל התכונות האלה מתממשות ומתמצות במאה לילות ביפו העתיקה (1938; מהדורה חדשה ב-1983), מעין רומן קצר שהוא הספר היחיד שפרסם לוין בחייו. הטופוגרפיה היפואית האוריינטלית על סמטאותיה המפותלות והדמויות המשונות הסובבות בהן משמשת נקודת מוצא להמראה רומנטית שוצפת-דמיון ופורצת גבולות, המשלבת בתוכה פרודיות רציניות על סיפורי אלף לילה ולילה, ׳פאוסט׳ של גתה ודון קיחוטה של סרוונטס.
    בתחילת שנות הארבעים דללה כתיבתו הסיפורית של לוין עד שפסקה כמעט לגמרי – אם משום שהמציאות של מלחמת העולם השנייה לא הייתה כשרה לסיפורת נסיונית-משחקית כשלו, אם מחמת התפרקותה של קבוצת ׳טורים׳ שסיפקה ללוין חממה אוהדת לכתיבתו החדשנית. במקום זאת ייחד את עיקר מאמציו לתחום התרגום, ובמשך כעשרים שנה תרגם עשרות רומנים ומחזות מצרפתית, וכן מאנגלית ומיידיש. בתקופה זו קנה לו מוניטין כאחד מחשובי המתרגמים מצרפתית, אם לא החשוב שבהם, והריק לעברית עשירה וצלולה ממיטב הקלאסיקה הצרפתית מן המאה השבע-עשרה ועד המאה העשרים (מולייר, וולטיר, דידרו, בלזק, זולא, פלובר, הוגו, ז׳יל רומן, מאלרו, סנט-אקזיפרי, רוז׳ה מרטן די גאר, סארטר ועוד רבים). ככל שהתבססה זהותו כמתרגם הלכה יצירתו המקורית ונשכחה. ב-1951 וב-1957 זכה בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת, וב-1990 יסדה שגרירות צרפת בישראל פרס על שמו לתרגומים מצרפתית לעברית.
    בתחילת שנות הששים חזר מנשה לוין לפרסם סיפורת מקורית, בחלקה חדשה ובחלקה ממה שהיה שמור בידו מאז שנות הארבעים, והתמיד בכך כעשור בעיקר על דפי המוסף לספרות של דבר. הסיפורים שומרים על הנוסח הבסיסי, הדמיוני-אקזוטי, של יצירת המחבר, אף כי בגרסה פחות תזזיתית-נמרצת ויותר מאופקת-מהורהרת. ניכרת בהם נהייה גוברת אל חומרי ההווי היהודי, ובמיוחד התבוננות בעולמה של העיירה המזרח-אירופית, כגון בסיפורים שלושה מלאכים מושלגים (1966) או גולם משיחי בעליית הגג של בית הכנסת הישן שנותר בעזבונו. עולם זה מוצג מפרספקטיבה המשלבת התרפקות נוסטלגית רכה, ספק-קיטשית, עם נימות של חורבן אפוקליפטי.
    מנשה לוין נפטר בתל-אביב בח׳ בניסן תשמ״א, 12 באפריל 1981. אחרי מותו הופיעה שורה של ספרים משלו, פרי יוזמתה והתמסרותה של אלמנתו מאשה לוין. מלבד הרומנים מאה לילות ביפו העתיקה (1983) וחולות כחולים (1998) שכבר הוזכרו, ראו אור שלושה קבצי סיפורים, המכילים מבחר מתוך כחמישים סיפורים ונובלות שחיבר: שלושה מלאכים מושלגים (1983), טחנת מים באביב (1987) והרקדנית המעופפת (2000). השירים שנותרו בעזבונו קובצו בספר פתיחה ללילה (2003), וכמו כן הופיע בספר אחד ממחזותיו המקראיים, שמשון ודלילה (1985). הפרסום המקובץ של כתביו עורר עניין מחודש ביצירתו, והיא נתונה בתהליך מתמשך של הערכה-מחדש, הקובע למנשה לוין מקום כאחד המקוריים ביותר בקרב יוצרי המודרניזם בפרוזה העברית.

   
יצירות מנשה לוין בפרויקט בן-יהודה		  

נכתב על-ידי אבנר הולצמן עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
[מקורות נוספים: קרסל, גרנות, אתר לזכרו של מנשה לוין, המכון לתרגום ספרות עברית, ויקיפדיה] 

 

ספריו:
  • מאה לילות ביפו העתיקה : רומן (תל אביב : יחדיו, תרצ״ח)
  • מאה לילות ביפו העתיקה : רומן (תל-אביב : ספרית פועלים : הקיבוץ המאוחד, תשמ״ג 1983) <על המחבר ויצירתו – משה שמיר, יצחק נורמן> <דפוס צילום של הוצאת תרצ״ח, פרט למאמרים של י׳ נורמן ומ׳ שמיר>
  • שלושה מלאכים מושלגים : סיפורים (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד, 1983)
  • שמשון ודלילה : טרגדיה מהזמן החדש בשבע תמונות (תל אביב : אל״ף, תשמ״ו 1985)
  • טחנת-מים באביב : סיפורים (תל-אביב : ספרית פועלים, הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, תשמ״ז 1987) <על המחבר ויצירתו – נורית גרץ>
  • חולות כחולים (תל אביב : הקיבוץ המאוחד, 1997) <״הרומן התל אביבי הראשון״> <עריכה – שולה שלהב>
  • הרקדנית המעופפת : מבחר סיפורים 1928–1981  (ירושלים : מוסד ביאליק, תש״ס 2000) <ערך והוסיף מסה על סיפורי לוין – דן מירון>
  • פתיחה ללילה (תל אביב : קשב לשירה, תשס״ג 2003) <שירים ופרוזה פיוטית> <ערך והוסיף פתח דבר – דן מירון>
  • על עיר ועל ים : מבחר סיפורים (ירושלים : מוסד ביאליק, תשע״א 2011) <ליקטו והגישו לדפוס – מאשה לוין ודן מירון>

תרגום:

  • חוג המשפחה / אנדרי מורואה (תל אביב : א״י שטיבל, 1933)
  • למי צילצלו הפעמונים / ארנסט המינגווי (מרחביה : ספרית פועלים, הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1942) <הופיע גם בהוצאת עידית ב-1954 ובהוצאת עמיחי ב-1975>
  • התקוה / אנדרה מאלרו (מרחביה : ספרית פועלים, הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1942) <סיפור>
  • טיסת לילה / אנטואן דה סן אגזיפרי (מרחביה : ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1946) <הופיע גם במסגרת ספריית תרמיל של משרד הבטחון בתשמ״ד 1983>
  • בת אדם : דיטה : טרילוגיה / מארטין אנדרסון נקסה (מרחביה : הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1947) <לאחר שתי הדפסות ב-1952 וב-1960 יצאה לאור הדפסה חדשה בשם ׳דיטה בת-אדם׳ ב-1987>
  • אויז׳ני גרנדה : רומן / אונורי דה בלזק (תל אביב : עם עובד, תשי״ד)
  • ארץ פירות הזהב : רומן / ז׳ורג׳ה אמאדו (תל אביב : הקיבוץ המאוחד, תשי״ט 1958)
  • ז׳רבאז / אמיל זולא (תל אביב : הקיבוץ המאוחד, תשי״ח) <יצא לאור ב-1960 בהוצאת מעריב לעם, בתשכ״ט בהוצאת דקל בשיתוף עם מיילקס ובתשמ״ז (1987) על-ידי ספרית פועלים>
  • החינוך הסנטימנטאלי : קורות אדם צעיר / גוסטאב פלובר (תל אביב : הקיבוץ המאוחד, תשכ״א) <הופיע שנית במסגרת המפעל לתרגום ספרי מופת בתשל״ח>
  • חירות או מוות : רומן / ניקוס קאזאנצאקי (תל-אביב : עם עובד, תשכ״ג 1963)

על המחבר ויצירתו:

  • בסוק, עדו. פרס לתרגום ע״ש מנשה לוין.  תרגימא: בטאון אגודת המתרגמים בישראל, גל׳ 36 (1996), עמ׳ 42–44.
  • גרץ, נורית. המהפכה שלא היתה (הפרוזה המודרניסטית בכתב-העת ״טורים״). דפים למחקר בספרות, כרך 3 (תשמ״ו 1986), עמ׳ 175–198 <בעיקר על הכתיבה המודרניסטית של מנשה לוין ויעקב הורוביץ, לאה גולדברג ונתן אלתרמן>
  • גרץ, נורית. הירח - כסייח שחור – פרווה : בדידותו הסוריאליסטית של מנשה לוין בספרות העברית. מעריב, ג׳ בכסלו תשמ״ז, 5 בדצמבר 1986, עמ׳ 27.
  • יפה, אברהם ב. על סיפורי מנשה לוין : חמש שנים לפטירתו. על המשמר, כ״ג בניסן תשמ״ו, 2 במאי 1986, עמ׳ 17–18.
  • מירון, דן. . ריקוד על החבל המתוח : על סיפוריו של מנשה לוין. בתוך: הרקדנית המעופפת : מבחר סיפורים 1981-1981 / מנשה לוין : ערך והוסיף מסה על סיפורי לוין, דן מירון (ירושלים : מוסד ביאליק, תש״ס 2000), עמ׳ 259–342.
  • מירון, דן. . שירת מנשה לוין – הדרך שלא נצעדה. בתוך: פתיחה ללילה / מנשה לוין (תל-אביב : הוצאת קשב לשירה, תשס״ג 2003), עמ׳ 7–32.
  • שמואלי, אפרים.  אמנות התרגום - בירידה? : לזכרו של מנשה לוין - מתרגם דגול.  הדואר, שנה 60, גל׳ ל״ה (ה׳ באלול תשמ״א, 4 בספטמבר 1981), עמ׳ 562–563.
  • שמיר, משה. כהלך בעת סופה.  בתוך: מאה לילות ביפו העתיקה : רומן / מנשה לוין (תל-אביב : ספרית פועלים : הקיבוץ המאוחד, תשמ״ג 1983), עמ׳ 187–192.
  • שמיר, משה. תרומתו של מנשה לוין לתיאטרון העברי. אפיריון, גל׳ 24–25 (1993), עמ׳ 20.
על ״מאה לילות ביפו העתיקה״
  • אוכמני, עזריאל.  על תפאורות ועל אדם.  בספרו לעבר האדם : דברים בשולי ספרים והזמן (מרחביה : ספרית פועלים, 1953), עמ׳ 166–175 <נחתם: 1939>
  • נורמן, יצחק.  מאה לילות ביפו העתיקה.  טורים, גל׳ ד׳ (11 במאי 1938) <נדפס מחדש בתוך: מאה לילות ביפו העתיקה : רומן / מנשה לוין (תל-אביב : ספרית פועלים : הקיבוץ המאוחד, תשמ״ג 1983), עמ׳ 181–186>
  • עינת, עמלה. פנטסיה סימבולית בסימטאות יפו. עתון 77, גל׳ 44–45 (1983), עמ׳ 74.
  • שקד, גרשון. צוענים של יפו ב׳מאה לילות ביפו העתיקה׳ (מנשה לוין - ״תקדים״ לנסים אלוני). סימן קריאה, חוב׳ 16–17 (1983), עמ׳ 626–628.
על ״שלושה מלאכים מושלגים״
  • פרנקל-מודן, רחל. מזמרת הארץ - אלגיה אידילית : עיון ב״שלושה מלאכים מושלגים״ למנשה לוין. בתוך: ממרכזים למרכז : ספר נורית גוברין / ערך אבנר הולצמן (תל-אביב : מכון כץ לחקר הספרות העברית, אוניברסיטת תל-אביב, תשס״ה 2005), עמ׳ 324–337.
על ״שמשון ודלילה״
  • פיינגולד, בן-עמי. מחזות ישראליים שראו אור בשנת תשמ״ו. במה : רבעון לדרמה, חוב׳ 104 (1986), עמ׳ 95–105 <בין היתר על ״שמשון ודלילה״ למנשה לוין>
  • ציפר, בני. שבוע של ספרים. הארץ, 15 בנובמבר 1985, עמ׳ 16.
על ״טחנת מים באביב״
  • סימן-טוב, יעקב. מילים מכושפות. על המשמר, כ׳ בכסלו תשמ״ח, 11 בדצמבר 1987, עמ׳ 15.
על ״חולות כחולים״
  • הולצמן, אבנר. מטרופולין זעירה. הארץ, תרבות וספרות, כ׳ בטבת תשנ״ט, 8 בינואר 1999, עמ׳ ב 14 <חזר ונדפס בספרו: מפת דרכים : סיפורת עברית כיום (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, 2005), עמ׳ 300–303>
  • נבות, אמנון. פתגמים אמנותיים רבים. מעריב, מוסף שבת - ספרות וספרים, י״ד בחשוון תשנ״ח, 14 בנובמבר 1997, עמ׳ 31.
  • שמיר, זיוה. הרומן התל-אביבי הראשון: על כתב יד גנוז של מנשה לוין משנת 1929. מעריב, ספרות, כ״ט באלול תשמ״ז, 23 בספטמבר 1987, עמ׳ 3, 8.
  • שמיר, זיוה.  הרומן התל-אביב הראשון (אחרית דבר).  בתוך:  חולות כחולים / מנשה לוין (תל-אביב : הקיבוץ המאוחד, 1997), עמ׳  183–198.
על ״הרקדנית המעופפת״
  • מלצר, יורם. מנשה לוין פורש כנפיים. מעריב, מוסף לשבת – ספרות וספרים, כ״ח בתשרי תשס״א, 27 באוקטובר 2000, עמ׳ 26.
  • פלס, יוסי. כה אי-ממשי, כה מיתולוגי. הארץ, תרבות וספרות, י״ט בחשון תשס״א, 17 בנובמבר 2000, עמ׳ ב 14.
על ״פתיחה ללילה״
  • ברלוביץ, יפה. מי אתה מנשה לוין? מאזנים, כרך ע״ח, גל׳ 6 (תשרי תשס״ה, אוקטובר 2004), עמ׳ 28–32.
  • גלעדי, אמוץ. הקרנה פואטית על מסך פרוזאי. הארץ, תרבות וספרות, י״ד בתשרי תשס״ד, 10 באוקטובר 2003, עמ׳ ה 2.
  • חלפי, רחל. אלכימיסטן של מלים. הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 614 (י״ח בכסלו תשס״ה, 1 בדצמבר 2004), עמ׳ 14.
על ״על עיר ועל ים״
על ״החינוך הסנטימנטאלי״ לגוסטב פלובר
על ״בת אדם : דיטה״ או ״דיטה בת-אדם״ למארטין אנדרסון נקסה
  • אבישי, מרדכי. ״דיטה בת-אדם״ כעבור 40 שנה. מעריב, ספרות, י״ט באב תשמ״ז, 14 באוגוסט 1987, עמ׳ 3.
על ״אויז׳ני גראנדה״ לאונורה דה-בלזק
  • מגד, מתי. בלזק בעיני בני דורנו. מולד, חוב׳ יג (תשט״ז), עמ׳ 449–452.
על ״ארץ פירות הזהב״ לז׳ורג׳ה אמאדו
על ״חירות או מוות״ לניקוס קאזאנצאקיס
  • קנז, יהושע.  דרך היסורים של קפיטן מיכליס : על ״חירות ומוות״ לקאזאנצאקיס.  משא (מצורף ל׳למרחב׳), שנה 12, גל׳ 35 (ג׳ באלול תשכ״ג, 23 באוגוסט 1963), עמ׳ ב.
על ״ז׳רבאז״ לאמיל זולה
  • אונגר, הנרי. המדען של החיים. הארץ, י״ג בכסלו תשמ״ח, 4 בדצמבר 1987, עמ׳ ב 6.
על ״החינוך הסנטימנטלי״ לגוסטאב פלובר
  • לוי, דן. תכנים פילוסופיים ורומאנטיים במסגרת ריאליסטית. מאזנים, כרך מ״ז, גל׳ 1 (סיוון תשל״ח, יוני 1978), עמ׳ 67–68.
קישורים:

Wikidata – Q6978222 J9U – 987007308026405171 NLI – 000179276 LC – n84228235 VIAF – 37161500
עודכן לאחרונה: 12 בנובמבר 2021

לראש הדף
לקסיקון הספרות העברית החדשה
עורך אחראי: יוסף גלרון־גולדשלגר

 

 

ספרי המחבר

 

על יצירתו

 

קישורים

 

 

לראש הדף