שמחה בן־ציון, הכינוי הספרותי של שמחה אַלטר גוּטמן, מספר עברי, נולד בי״ג בכסלו תרל״א, 7 בדצמבר 1870 בטֶלֶנשטי, בסארביה. ב־1899 השתקע באודסה והורה, יחד עם ביאליק, ב״החדר המתוקן״, שהלימודים בו היו לפי שיטת ״עברית בעברית״. בן־ציון יסד באודסה, יחד עם ביאליק ורבניצקי, את הוצאת הספרים ״מוריה״ וערך בה את המחלקה לבני־הנעורים. פירסם את המקראה בן עמי (3 חלקים, 1904–1911), כְרֶסטומאטיה מעולה, שזכתה לתפוצה מרובה. כן השתתף עם ביאליק ורבניצקי בחיבור סיפורי־המקרא לילדים. מ־1905 עד סוף ימיו ישב בארץ־ישראל. בן־ציון יסד וערך, עם דויד ילין, את הקבצים הספרותיים־המדעיים העומר (יפו, 1907–1909), שבהם השתתפו טובי הסופרים העבריים בארץ־ישראל ובגולה. ב־1911 ערך אח הירחון לבני־הנעורים מולדת, שנוסד באותה שנה. ב־1918–1919 ערך את שי, התוספת הספרותית לשבועון ״חדשות מהארץ״; ב־1919 ערך את קבצי האזרח, ובמשך זמן קצר (1930/31) את השבועון בוסתנאי. בן־ציון היה פעיל גם בשדה העסקנות הציבורית ונמנה עם מייסדי השכונה ״אחוזת בית״, גרעינה של תל־אביב.
    את עיקר פירסומו קנה לו בן־ציון על־ידי סיפוריו. בתקופת יצירתו הראשונה, בימי ישיבתו בחוץ־לארץ, היה בן־ציון רֶאַליסטן מובהק, שהושפע במידה מרובה ממנדלי מוכר־ספרים, אך הראליזם שלו חָסֵר את היסודות של התוכחה והסאטירה המנדלאיות. הנושא העיקרי של יצירתו עד עלייתו לארץ־ישראל היא העיירה הבסאראבית בסוף המאה שעברה, בהתפוררותה ובהתנוונותה, כשהדלות מעבירה את דור ה״אבות״ היהודיים על דעתם ומוסריותם, וברדיפתם אחר ״פרנסה״ אינם מבחינים באמצעים ושוקעים בחמדנות גסה, שמעוררת רגשות־בוז בליבות בניהם, ואילו דור ה״בנים״ שואף להימלט מעמק־הבכא, אך אינו מסוגל למלחמת־הקיום, וגישתו לחיים לקויה בהפשטה יתירה ובהעדר זיקה ישירה וטבעית לבעיותיהם. בסיפוריו אלה תופסים מקום חשוב זכרונותיו של בן־ציון מימי ילדותו ונעוריו, שבהם נתבטאה מחאה נוקבת נגד ההתעללות בנפשו של הילד היהודי, הנרצצת גם במחנק ה״חדר״, שבן־ציון נתן ממנו תיאור מזעזע. עם מיטב סיפוריו מן העיירה הבסאראבית נמנים : ״נפש רצוצה״, ״מעבר לחיים״, ״על קצה־גבול־הילדות״, ״זקנים״, ״חיים של פרנסה״, ״משי״. משעלה לארץ־ישראל בא מפנה בכיוון־יצירתו של בן־ציון: מתוך הרגשה נכונה, שהיש העיקרי של ארץ־ישראל, כפי שהיתה בימי העליה השניה, לא היה ריאלי אלא חזוני, נטש בן־ציון את דרכו הריאליסטית ועבר לליריקה פיוטית וחזונית־סמלית. ברוח זו נכתבו הפואמות־בפרוזה שלו ״רחל״ ו״לויים״, שהן פגומות מבחינה אמנותית, אך מציינות תחנה בתהליך הכיבוש, שכבשה היצירה העברית המודרנית את הנוף הארצישראלי. בסוף ימיו כתב בן־ציון את הנובלות ההיסטוריות הגדולות ״מגילת־חנניה״ (מזמן בית שני) ו״מעשה הנזירה״ (מעשה יהודית והולופרנס), שהוד קדומים חופף עליהן. בן־ציון הצטיין גם כמתרגם, ותירגם כמה מיצירות־המופת של השירה הגרמנית: ״הרמאן ודורותיאה״ לגתה (1917); ״וילהלם טל״ לשילר (1924) ; ״צלילים״, מבחר משירי־היינה (1923); ״ארץ אשכנז, הגדה של סתיו״ להיינה (1938); וכן תירגם־עיבד את ״בצאת ישראל ממצרים״ של ג. אֶבֶּרס – סיפור מחיי עם־ישראל במצרים הקדומה ויציאתו משם (1927). נוסף על כך חיבר מונוגראפיות על בני ביל״ו, על המושבות נס־ציונה וגדרה, וערך אנתולוגיה על ה״כותל המערבי בדברי ימי ישראל״ (ספריית ״לנוער״ של הקרן הקיימת), וכן פירסם ״50 זמירות לילדים״, עם מוסיקה מאת י. אנגל (1923). – בתחילת עבודתו הספרותית כתב בן־ציון ביידיש. כתביו המקובצים יצאו לראשונה ב־1914 (שני כרכים) ולאחרונה בכרך אחד גדול, עם ציורים מאת בנו נחום גוטמן (1949).
    שמחה בן־ציון נפטר בתל־אביב בכ״ז באייר תרצ״ב, 2 ביוני 1932 ונטמן בבית הקברות ברחוב טרומפלדור בתל־אביב.

יצירות שמחה בן־ציון בפרויקט בן־יהודה

נכתב על־ידי גדליה אלקושי עבור האנציקלופדיה העברית
[מקורות נוספים: קרסל, תדהר, לעקסיקאָן פון דער נייער יידישער ליטעראַטור, לקסיקון אופק לספרות ילדים, ויקיפדיה, Еврейская энциклопедия Брокгауза и Ефрона, Электронная еврейская энциклопедия, Yiddish Leksikon]