לקסיקון הספרות העברית החדשה
בעריכת חבר ספרנים
  

דוד שיץ (1941–2017)

 <בהכנה>

David Schütz

    הסופר דוד שיץ נולד בברלין, גרמניה בי״ב באב תש״א, 5 באוגוסט 1941 בשם דיטמר־אינגברט מילנר־באואר־שיץ (Schütz). בהיותו בן שבע עלה לארץ עם אחיו במסגרת ״עליית הנוער״, והתחנך במוסדות ובמשפחות אומנות. למד היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, בעל תואר מוסמך בהיסטוריה (1969), עבד כעורך וכמפיק בשירות הסרטים הישראלי. מ־1968 פירסם סיפורים קצרים, בעיקר בכתב העת קשת. פריצתו הספרותית היתה עם פרסום רומן הביכורים שלו, העשב והחול (ספרית פועלים, 1978). הספר שהה חודשים אחדים ברשימת רבי־המכר וזכה לביקורות רבות, חלקן נלהבות ואחרות צוננות. ברומן יש יסודות ביוגרפיים רבים, אך הוא בעיקר חקירה כמו־היסטורית, שבה מבקש עמנואל, המספר הבדוי, להתחקות אחר סוד עברו ולהבין את נטישתה של אמו. הוא חוזר ארבעה דורות לאחור ובוחן את השתלשלות הקללה המשפחתית דרך הביוגרפיה של נשות המשפחה. הדמות הראשונה בשרשרת היא סבתו, שנולדה כפרי ניאופים ונוצלה מינית על ידי אביה. היא בורחת מכפרה ונישאת ליהודי ומתגיירת, ועם תחילת מלחמת העולם הראשונה נוטשת את בתה, לוטה מרים, בבית הוריה ומניחה אותה לגורלה. חטא הניאוף וחטא הנטישה הופכים לכוח המניע את חייה של לוטה מרים ומשפחתה. היא יולדת ארבעה ילדים לשלושה גברים שונים ונוטשת אותם בזה אחר זה אצל שכנתה הגויה ובעלה איש המפלגה הנאצית. הילדים גדלים כעשבי בר, וכל אחד מהם נושא עמו בצורה שונה את תוצאות בגידת האם.
    הנשיות, על פניה הארכיטיפיים השונים (האם, הרעיה, המאהבת, הזונה) ודרכי השפעתה על הגיבור, המשועבד לה באופן טוטלי, היא נושא רב־עוצמה, ששיץ חוזר אליו שוב ושוב. החפירה בעבר גם היא נושא קבוע בסיפוריו, ובמסגרתה הוא שב תמיד אל בגידת ההורים. מוטיב קבוע ביצירתו הוא תמונת ילד השוכב במיטתו ושומע מחדר הוריו את מלמוליהם, כשהם זוממים לחנוק אותו או לרצוח אותו בדרך אחרת.
    ספרו השני, ההזדמנות האחרונה (1980), שנכתב לפני העשב והחול אך פורסם אחריו, כולל סיפורים קצרים וכמה נובלות בסגנון אלגורי־סמלני, לעתים סוריאליסטי. הקובץ לא זכה לאהדת הביקורת. ברוב הסיפורים העולם המסודר־לכאורה מוחרד על ידי סוג של טירוף, רצח, פריצות מינית ומופקרות. לאחר כישלונו של הספר שקע שיץ בשבע שנות שתיקה, שבעקבותיה באה פריחה מחודשת. בזה אחר זה פורסמו שלושה רומנים: עד עולם אחכה (1987) ושושן לבן, שושן אדום (1988) ואבישג (1989).
    בעד עולם אחכה מופיעים המוטיבים המוכרים של הגירה ושורשים חתוכים ושל נטישה על ידי ההורים השבים לאירופה, אל מחוז החפץ והגעגועים הנתפשים כאן כחסרי תוחלת. בשושן לבן, שושן אדום מובא סיפורם של שישה ילדים עקורים, המגיעים לישראל מאירופה ונשלחים למשפחות אומנות בכפר פסטורלי; בכל אחד משלושת חלקי הספר מובאת וריאציה על אהבה אסורה, אפלה והרסנית, הנוגעת בגילוי עריות. סיפורם של הנערים מעלה על פני השטח, בקווים דרמטיים עזים, את המפגש הקשה של המהגרים לישראל של ראשית שנות המדינה עם החברה הוותיקה האטומה.
    ספריו האחרונים של שיץ: אבישג (1989); שבע נשים (1995); וכמו נחל (1997), נטועים פחות בעבר ובשורשים שמעבר לים וקשורים יותר לאקטואליה הישראלית. הם מורכבים ואינטנסיביים פחות מקודמיהם. יומן הזהב (1991) הוא ספר נוער המתאר קיץ במוסד לנערים. כאן עולים קווים אוטוביוגרפיים ברורים של הילדות במוסד, ובהם חשיפת הדרך שבה הצליח המספר, בן דמותו של שיץ, לשרוד בחברת הילדים האלימה: הוא הופך למספר סיפורים מבוקש ועקב כך נעשה חסין מפגיעה.
    מבחינה סגנונית שיץ שייך לזרם האקספרסיוניסטי, המונחה על ידי העיקרון של העצמה וזעקה ריגושית. המציאות המעוצבת ביצירה אינה מבקשת להיות בעלת היגיון ריאליסטי אלא לחשוף את הנפש, את האני הפנימי המועצם, על חלקיו האפלים. לפיכך רוב האלמנטים הסיפוריים (וידוי, מכתבים, יומנים, נקודות מבט שונות) משועבדים לביטוי המצוקה האנושית במופעיה הריגושיים הקיצוניים, ולניסיון הנואש לשים קץ למצוקה הזאת. בסגנונו הוא קרוב ליורם קניוק, אף הוא סופר אקספרסיוניסטי מובהק, וכן למסורת הכתיבה הגרמנית ההיפר־ריאליסטית. בתכני יצירתו קרוב אליו דניאל כהן־שגיא. יצירתו מצטיינת במבנים ארכיטקטוניים מורכבים, בריבוי תודעות שדרכן משתקפים חלקים שונים בעלילה, לעתים תוך הארה מחודשת ושונה של אותם חלקי סיפור, וגם בעיצוב סצנות תיאטרליות מסוגננות, מרובות משתתפים, המוסיפות נופך פרודי־סרקסטי.
    על ספרו שושן לבן, שושן אדום, שתורגם לגרמנית, קיבל שיץ את פרס ברנשטיין (1988). כמו כן קיבל את פרס ירושלים לספרות יפה (1991). העשב והחול תורגם לצרפתית ולגרמנית ורוב יצירתו תורגמה לגרמנית בשנות התשעים. שיץ הוזמן פעמים רבות להשתתף בפסטיבלים ובערבי קריאה בגרמניה. בארכיונו של דוד שיץ במכון ״הקשרים״ באוניברסיטת בן־גוריון מצויים סיפורים, נובלות ורשימות שלו שטרם כונסו – חלקם לא ראו אור מעולם. בשנת 1995 ראתה אור בגרמניה האוטוביוגרפיה שלו, לב האבטיח, שאותה כתב שיץ בעברית והיא תורגמה לגרמנית. הוצאת Claassen, שתרגמה את רוב ספריו לגרמנית, הזמינה ממנו את כתיבתה. הוא מתאר בה את זכרונות ילדותו הספורים מגרמניה של אחרי המלחמה, כשחי בבית־היתומים היהודי בברלין בשנים 1945–1948, ואת זיכרונותיו ממושבת בית יצחק, שבה שהה כילד אומנה עם עלייתו ארצה מגיל שמונה עד גיל אחת־עשרה, ומפנימיית הנוער ניצנים, שם חי מגיל אחת־עשרה עד גיל ארבע־עשרה. שיץ מספר בה על מסעותיו השונים בגרמניה שאותם ערך לעתים תכופות לאורך חייו הבוגרים: תחילה כתייר לאחר שירותו הצבאי, המבקר את אמו ואחותו שחיו בגרמניה, בהמשך כסטודנט לתואר שלישי שחי במינכן ובהיידלברג בסוף שנות השישים, ולבסוף כסופר שספריו מתורגמים לגרמנית, והוא מוזמן להשתתף בערבי קריאה ברחבי גרמניה, בשנות התשעים. בלב האבטיח שיץ אינו חוסך שבטו מן החברה הישראלית, ובייחוד מכיבושה את השטחים הפלסטינים, ועם זאת מטרתה היא ניסוח כתב־האשמה עדין כנגד החברה הגרמנית, שלא השכילה לדעתו של המחבר, להפטר מן המטען האנטישמי שלה ולהכיר בעברה הנאצי. לעומת הסובייקט הגברי הפגוע והמעוּות המוצג בכל אחת מיצירותיו הבדיוניות, באוטוביוגרפיה שלו שיץ מציג דמות גברית חזקה, מהוגנת ואיתנה, שהצליחה להתגבר על המכשולים העצומים שההיסטוריה האלימה ומשפחתו הלא־מתפקדת, ובראשה אמו הנוטשת, הערימו עליה מילדותה. בשנת 2016 ראה אור הקובץ שעת החתולים בעריכת יגאל שוורץ ומוריה דיין קודיש, ובו סיפורים קצרים של שיץ, שמקצתם ראו אור בעבר בכתבי־עת ומקצתם לא ראו אור כלל. גם בה מוצג עולם קודר, כואב למגע, דקדנטי ומסואב חברתית. בסיפורים אלה שיץ מפנה את הזרקור אל קורבנותיו של עולם זה, כאשר לרוב בן דמותו של המחבר הוא קורבנו הראשי. הסיפורים נעים בין מגוון רחב של הוויות: רווקות ושוטטות, הווי צבאי־מדברי, הווי מושבה, הווי מוסדות נעורים, הווי שכונות והווי ירושלמי. בכל אחת מן ההוויות הללו שיץ מתאר את בגידתם של האנשים זה בזו, ואת התחושה הדטרמיניסטית שהאדם לא שולט במר גורלו. האדם בכל סיפוריו הוא אומלל, בוגד ונבגד והוא מעביר את קללת אנושיותו הפגועה לדור הבא. שיץ לא היה שותף להוצאתו לאור של שעת החתולים מאחר שבסוף שנות התשעים חלה במחלה דמנטית־ניוונית שהובילה לדעיכתו ולמותו שמונה־עשרה שנה לאחר שהתגלתה. ב־1974 נישא דוד שיץ לציפי שמיר, פסיכולוגית קלינית, ונולדו להם שתי בנות. לאחר גירושיו נולדה לו ולבת זוגו, חמוטל פרת, בת נוספת. דוד שיץ נפטר בכ׳ בתמוז תשע״ז, 14 ביולי 2017.

       

נכתב על־ידי בתיה שמעוני עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
[מקורות נוספים: ארכיון דוד שיץ (אוניברסיטת בן־גוריון בנגב), ויקיפדיה, המכון לתרגום ספרות עברית]
[צילום: גווידו אלברטי]

ספריו:

  • באלדווין הרביעי מלך ירושלים : מונוגרפיה (ירושלים, תשכ״ט) <עבודת גמר (מ.א.)—האוניברסיטה העברית בירושלים, תשכ״ט>
  • העשב והחול (תל־אביב : ספרית פועלים, תשל״ח 1978) <תורגם לצרפתית וגרמנית>
  • L׳herbe et le sable : roman / David Schütz ; traduit de l׳hébreu par Liliane Servier (Paris : Hachette, 1981)
  • Gras und Sand : roman / aus dem Hebräischen von Judith Brüll-Assan und Ruth Achlama (Hildesheim : Claassen, 1992)
  • ההזדמנות האחרונה (תל־אביב : ספרית פועלים, תש״ם) <סיפורים>
  • עד עולם אחכה (תל־אביב : זמורה־ביתן, תשמ״ז 1987) <עריכה – חיים פסח>
  • שושן לבן, שושן אדום (תל־אביב : הקיבוץ המאוחד, 1988) <תורגם לגרמנית>
  • Trilogie des Abschieds : roman / David Schütz ; aus dem Hebräischen von Barbara Linner (Hildesheim : Classen, 1993)
  • אבישג (תל־אביב : עם עובד, תש״ן 1989)
  • אבישג (ירושלים : כתר, 1990) <תורגם לגרמנית>
  • Avischag : Roman / aus dem Hebräischen von Mirjam Pressler (Hildesheim : Claassen, 1996)
  • יומן הזהב (ירושלים : דומינו, 1991) <סיפור לבני הנעורים> <תורגם לגרמנית>
  • Das goldene Tagebuch / aus dem Hebräischen von Mirjam Pressler (Frankfurt/Main : Ali-Baba-Verlag , 1993)
  • העשב והחול (ירושלים : כתר, 1992) <כולל אחרית־דבר מאת יגאל שוורץ: ״מטוטלת הכוח של דוד שיץ״>
  • Das Herz der Wassermelone : deutsch-israelische Erfahrungen / aus dem Hebräischen von Pavel C. Goldenberg. Mit einem Nachwort von Wolf Biermann (Hildesheim : Claassen, 1995)
  • שבע נשים (ירושלים : כתר, 1995)
  • כמו נחל (תל־אביב : ידיעות אחרונות : ספרי חמד, 1997)

עריכה:

  • אגוז : כתב עת לספרות ועיון (ירושלים, תשכ״ח) <העורכים – דוד שיץ ולאה דובב>

על המחבר ויצירתו:

ספרים
  • בן־בנימין, שרי. שני פניה של האשה : על המיניות והאימהות ביצירתו של דוד שיץ (תל־אביב, 1994) <עבודת גמר לתואר ״מוסמך״. אוניברסיטת תל־אביב, 1994>
  • סתר, תמר. תו החֲלוף של דוד שיץ : חייו ויצירתו (רעננה : למדא עיון, הוצאת הספרים של האוניברסיטה הפתוחה, תשפ״ד 2023)
מאמרים על ״העשב והחול״
  • אפשטיין, בן־ציון. כניסה סוערת – או מהדורה קפקאית? עלי שיח, חוב׳ 12–14 (1982), עמ׳ 312–313.
  • בלבן, אברהם.  בין אמא שאיננה לבית שאיננו.  בספרו: הבריחה אל האמהוּת וממנה : אמהוּת ואמהוֹת בסיפורת העברית החדשה (תל־אביב : הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע״ד 2014), עמ׳ 16–37.
  • בן־מרדכי, יצחק. ״העשב והחול״. מאזנים, כרך מ״ח (1979), עמ׳ 307–309.
  • ברמה, ישראל. תמונה קבוצתית עם לוטה אינגריד הלנה מיכאל ועימנואל. הכבוד האבוד של הקוקיה. עכשיו, חוב׳ 39–40 (1979), עמ׳ 345–349.
  • דור, דבורה. על ״העשב והחול״. עלי שיח, חוב׳ 12–14 (1982), עמ׳ 310–311.
  • יצחקי, ידידיה. קריאה על האהבה מתוך הבדידות : על ״העשב והחול״ לדוד שיץ. עלי שיח, חוב׳ 12–14 (1982), עמ׳ 303–309.
  • מוסקונה־לרמן, בילי. דוד שיץ חוזר אל קו ההתחלה. מעריב, השבוע, ו׳ בטבת תשנ״ב, 13 בדצמבר 1991, עמ׳ 60.
  • מלמד, אריאנה. בחזרה אל העשב והחול. חדשות, מוסף, ו׳ בטבת תשנ״ב, 13 בדצמבר 1991, עמ׳ 43.
  • רון, משה. מי המציא את העדויות? סימן קריאה, חוב׳ 10 (1980), עמ׳ 467–470.
  • שוורץ, יגאל. מדוע אוציא מחדש את ״העשב והחול״. מעריב, השבוע, כ״ז באלול תשנ״א, 6 בספטמבר 1991, עמ׳ 56–56.
  • שיץ, דוד. סביב ״העשב והחול״. עלי שיח, חוב׳ 15–16 (1982), עמ׳ 299–301 <תגובה לרשימתה של דבורה דור ״על העשב והחול״ ב״עלי שיח״ 12–14 ותשובתה של הנ״ל>
  • שקד, גרשון.  עולמם של בני הקוקייה.  משא (מצורף ל׳למרחב׳), כ״ח באייר תשל״ט, 25 במאי 1979, עמ׳   <חזר ונדפס בספרו: גל אחר גל בסיפורת העברית (ירושלים : כתר, 1985), עמ׳ 147–150>
  • שקלובסקי, רחל.  לזכור או לשכוח.  בספרה: בין שעבוד לחירות : קובץ מסות פילוסופיות (תל־אביב : ירון גולן, 1988), עמ׳ 171–180 ובספרה בחיפוש אחר החיים הטובים : 35 ביקורות של ספרים (תל־אביב : ירון גולן, 1996), עמ׳ 95–106.
  • Schwartz, Yigal. The past unsheathed : motivation and artistic expression in The Grass and the Sand.   Modern Hebrew Literature, N.S., nos. 8–9 (Spring/Fall 1992), pp. 36–39.
על ״ההזדמנות האחרונה״
  • בלאט, אברהם. מצבי גבול. הצופה, 1 באוגוסט 1980, עמ׳ 4.
  • בן־מרדכי, יצחק. ״ההזדמנות האחרונה״. מאזנים, כרך נ״א (1980), עמ׳ 170.
  • לבוא־ורדינון, שולמית. גם למוזר אפשר להתרגל : דמויותיו של דוד שיץ. מחברות לספרות, חברה וביקורת, חוב׳ 2 (1980), עמ׳ 26–27.
  • עינת, עמלה. היסחפות ללא בקרה. עתון 77, גל׳ 20 (1980), עמ׳ 47–48.
  • שוורץ, יגאל. חוויה מחפשת צורה. סימן קריאה, חוב׳ 11 (1980), עמ׳ 139–141.
על ״עד עולם אחכה״
  • אבישי, מרדכי. האשה שהיתה אתו. על המשמר, 24 ביולי 1987, עמ׳ 18.
  • אוריין, יהודית. הפעם – חומרים ישראלים. ידיעות אחרונות, תרבות ספרות אמנות, ח׳ בסיון תשמ״ז, 5 ביוני 1987, עמ׳ 20.
  • אחי־נעמי, אמנון. נפתולי המוח ופיתולי המעיים. כותרת ראשית, גל׳ 240 (8 ביולי 1987), עמ׳ 40, 41.
  • אורן, יוסף. לנקות את האורווה. הארץ, ה׳ באב תשמ״ז, 31 ביולי 1987, עמ׳ ב 6.
  • בושס, הדה. בסימנה של אקטואליה. הארץ, 27 ביולי 1987, עמ׳ 12.
  • בלאט, אברהם. האדם הנטוש. הצופה, כ״ה בטבת תשמ״ח, 15 בינואר 1988, עמ׳ 6.
  • דורון, אביבה. רומן רוחש חיים כדראמה קלאסית על – ״עד עולם אחכה״, הרומן החדש של דוד שיץ. מעריב, ספרות, ט״ו בסיון תשמ״ז, 12 ביוני 1987, עמ׳ 1.
  • נבות, אמנון. רומאן בכבלי עצמו. דבר, ה׳ באב תשמ״ז, 31 ביולי 1987, עמ׳ 22–23.
  • פרליס, איזה. שיברונה של שבועת הנצח. על המשמר, י׳ באלול תשמ״ז, 4 בספטמבר 1987, עמ׳ 15.
  • ציפר, בני. שבוע של ספרים: מקור. הארץ, 19 ביוני 1987, עמ׳ ב 7.
על ״שושן לבן, שושן אדום״
  • אורן, יוסף.  פסלים מגולפים במילים (שלושה שימושים בפסלים ברומאן הישראלי). מאזנים, כרך ס״ד, גל׳ 3–4 (חשון–כסלו תש״ן, נובמבר–דצמבר 1989), עמ׳ 54–59 <דיון ברומנים ״החי על המת״ לאהרן מגד, ״לדעת אישה״ לעמוס עוז ו״שושן לבן, שושן אדום״ לדוד שיץ>
  • בלבן, אברהם. רכס הרים הולך ונוצר לנגד עינינו. מעריב, ספרות, ו׳ באלול תשמ״ח, 19 באוגוסט 1988, עמ׳ 3.
  • בלבן, אברהם. אנטי־מיתוס ישראלי. עתון 77, גל׳ 103–104 (1988) עמ׳ 16–17.
  • בנימינוב, ישראל. על כפות המאזניים דרך הייסורים של ילדי עולים תלושים. מקרא ועיון: כתב־עת להוראת המקצועות בתחומים של מדעי הרוח ושל מדעי החברה, חוב׳ 63 (88)(1993), עמ׳ 41–49.
  • הולצמן, אבנר. הזיכרון כקלידוסקופ: עיון בספרו של דויד שיץ ״שושן לבן, שושן אדום״. עלי שיח, חוב׳ 26 (אביב תשמ״ט 1989), עמ׳ 69–76 <נוסח מעודכן חזר ונדפס בספרו אהבות ציון : פנים בספרות העברית החדשה (ירושלים : כרמל, תשס״ו 2006), עמ׳ 588–596>
  • הרציג, חנה. קיטש ומוות. הארץ, כ״ט באדר תשמ״ח, 18 במארס 1988, עמ׳ ב 6.
  • וולמן, הדסה. ״המפתח לספר הן דמויות הנשים״ : ראיון עם דוד שיץ, עם הופעת ״שושן לבן, שושן אדום״. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, י׳ בשבט תשמ״ח, 29 בינואר 1988, עמ׳ 20.
  • זהבי, אלכס. גולדין היפה ולילי ההוזה. מעריב, ספרות, כ״ד בשבט תשמ״ח, 12 בפברואר 1988, עמ׳ 2.
  • זנדבנק, רחלה. זכות סוחפת. כותרת ראשית, גל׳ 287 (1 ביוני 1988), עמ׳ 30, 31.
  • לאור, דן. שבוע של ספרים: מקור. הארץ, 19 בפברואר 1988, עמ׳ ב 7.
  • מוקד, גבריאל.  קסמן של שושנים.  רמזור, 1988 <חזר ונדפס בספרו: בזמן אמיתי : 96 מסות, מאמרים, רצנזיות ורשימות על הספרות העברית של דור־המדינה (תל־אביב : עכשיו : כתב : עמדה, תשע״א 2011), עמ׳ 255–256>
  • שניר, לאה. האמת היא כמו מכת גרזן : שיחה עם דוד שיץ. על המשמר, מוסף פסח, י״ד בניסן תשמ״ח, 1 באפריל 1988, עמ׳ 24–25.
  • שניר, לאה. ספור בשלשה חלקים. מאזנים, כרך ס״ב, גל׳ 4 (1988), עמ׳ 59–60.
  • שניר, לאה. על ״שושן לבן שושן אדום״ לדוד שיץ. אפיריון, גל׳ 13 (1989), עמ׳ 31–33.
על ״אבישג״
  • אבישי, מרדכי. האשה והגברים. על המשמר, 16 במארס 1990, עמ׳ 21.
  • אור, אמיר. חוק התשוקה: לא אתה – לא בלעדיה. מאזנים, כרך ס״ד, גל׳ 8 (1990), עמ׳ 36–38.
  • אורן, יוסף. סודה של אבישג. מעריב, י״ח בניסן תש״ן, 13 באפריל 1990, עמ׳ ה 8.
  • בושס, הדה. הנשיות על פי שיץ. הארץ, 5 בפברואר 1990, עמ׳ ב 7.
  • בלאט, אברהם. דמויות במלכודת. הצופה, כ׳ בתמוז תש״ן, 13 ביולי 1990, עמ׳ 6.
  • גוטקינד, נעמי. ״אבישג״ כאטיוד טכני או כתרגיל ספרותי. הצופה, י״ד בשבט תש״ן, 9 בפברואר 1990, עמ׳ 6.
  • גור, בתיה. שבוע של ספרים. הארץ, 2 בפברואר 1990, עמ׳ ב 9.
  • הולצמן, אבנר.  אירוטיקה משוטחת.  בספרו: מפת דרכים : סיפורת עברית כיום (תל־אביב : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, 2005), עמ׳ 63–65 <הובא לראשונה ׳במוסף רדיו לספרות׳, פברואר 1990)
  • ולד, אבי. חידתה הלא מפוענחת. ידיעות אחרונות, 14 בפברואר 1990, עמ׳ 33.
  • יצחקי, ידידיה. אבות אכלו בוסר: על ״אבישג״ לדוד שיץ. עלי שיח, חוב׳ 27–28 (1990), עמ׳ 173–174.
  • מלמד, אריאנה. רומן למשרתות. חדשות, 23 בינואר 1990, עמ׳ 24.
  • צור, יגאל. תשוקה משמימה. על המשמר, י״ט באדר תש״ן, 16 במארס 1990, עמ׳ 21.
  • רייכרט, רביב. אבישג, הביקורת ושיץ. העולם הזה, גל׳ 2741 (14 במארס 1990), עמ׳ 31, 36.
  • שחר־לוי, יונה. אימת הכיליון ומיפלט הזיכרון. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת, י״ד בשבט תש״ן, 9 בפברואר 1990, עמ׳ 21.
  • שניר, לאה. הארוטיקה היא החיים : ראיון עם הסופר דוד שיץ לרגל הופעת ספרו ׳אבישג׳. דבר, כ״ו באדר תש״ן, 23 במארס 1990, עמ׳ 19–20.
על ״יומן הזהב״
  • בן־שלום, צביה. פנימיה נידחת. על המשמר, 15 בספטמבר 1991, עמ׳ 15.
  • דאור, דן. סיפור נעורים של דוד שיץ. דבר, 21 ביוני 1991, עמ׳ 27.
  • מלמד, אריאנה. יש גם אהבה. חדשות, 6 באוקטובר 1991, עמ׳ 29.
  • צור, יגאל. ״יומן הזהב״. הד החינוך, ספטמבר 1991, עמ׳ 30–31.
על ״שבע נשים״
  • הולצמן, אבנר. פליטים, עקורים וניצולים. בספרו: מפת דרכים : סיפורת עברית כיום (תל־אביב : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, 2005), עמ׳ 158–159 <הובא לראשונה ב׳מוסף רדיו לספרות׳, יוני 1995>
  • הירש, אלי. ישנן בנות. מעריב, תרבות, 30 ביוני 1995, עמ׳ 22
  • ישראל, יעל.  חשבון נפש של סופר.  עתון 77, גל׳ 189 (תשרי תשנ״ו, אוקטובר 1995), עמ׳ 8.
  • כספי, עופר. מה שבע? מאזנים, כרך ע׳, גל׳ 3 (1995), עמ׳ 19–20.
על ״כמו נחל״
  • יגיל, רן. חגיגה פורתא. עתון 77, גל׳ 221 (1998), עמ׳ 12.
  • קורן, יהודה. שדים אלימים פורצים ממני. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת – תרבות, ספרות, אמנות, י״ט באייר תשנ״ח, 15 במאי 1998, עמ׳ 26.
קישורים:

OpenLibrary – OL4180984A Wikidata – Q4250448 J9U – 987007267831805171 NLI – 000119453 LC – nr88006097 VIAF – 211674465
עודכן לאחרונה: 7 ביוני 2024

לראש הדף
לקסיקון הספרות העברית החדשה
עורך אחראי: יוסף גלרון־גולדשלגר

 

 

ספרי המחבר

 

על יצירתו

 

קישורים

 

 

לראש הדף