רקע
אלמוני/ת
סִפּוּר הִנְד בַּת אַל נֻּעְמָאן עִם אַלחַגָּ'אג'
אלמוני/ת
תרגום: יוסף יואל ריבלין (מערבית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: ערבית
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: קרית-ספר; 1969

סִפְּרוּ שֶׁהִנְד בַּת אַלנֻּעְמָאן הָיְתָה הַיָּפָה בְיוֹתֵר בִּנְשֵׁי דוֹרָהּ. תֵּאֲרוּ לִפְנֵי אַלחַגָ’אג' אֶת יָפְיָהּ וְחִנָּהּ. בִּקֵּשׁ לְקַחְתָּהּ לוֹ לְאִשָּׁה, וּפִזֵּר לָהּ מָמוֹן הַרְבֵּה וְנָשָׂא אוֹתָהּ וְהִתְחַיֵּב לָתֵת לָהּ נְדוּנְיָה מָאתַיִם אֶלֶף אֲדַרְכְּמוֹן. כְּשֶׁכָּנַס אוֹתָהּ, שָׁהָה עִמָּהּ זְמַן אָרֹךְ. נִכְנַס אֵלֶיהָ בְּאַחַד הַיָּמִים כְּשֶׁהִיא מִסְתַּכֶּלֶת בְּפָנֶיהָ בַּמַּרְאָה וְאוֹמֶרֶת:

וְאֵין הִנְד בִּלְתִּי־אִם סְיָחָה עַרְבִיָּה

מִגֶּזַע אֲצִילוֹת, לְפֶרֶד כְּפוּיָה.

וְאִם סְיָחָה תֵּלֵד יִשְׁלַח לָהּ אֵל בִּרְכָתוֹ,

אַךְ אִם פֶּרֶד תֵּלֵד, הִנֵּה פֶּרֶד הוֹלִידוֹ.


כְּשֶׁשָּׁמַע אַלְחַגָּ’אג' כָּךְ הִסְתַּלֵּק וְחָזַר לוֹ וְלֹא בָא אֵלֶיהָ מִבְּלִי שֶׁיָּדְעָה בְּכָךְ. בִּקֵּשׁ אַלְחַגָּ’אג' לְגָרְשָׁהּ, וְשָׁלַח אֵלֶיהָ אֶת עַבְּד אללָּהּ בֶּן טָאהִר לְסַדֵּר גֵּרוּשֶׁיהָ. אָמַר לָהּ: “שְׁלָחַנִי אַלְחַגָּ’אג' אַבּוּ־מֻחַמָּד לוֹמַר לָךְ: הוּא נִשְׁאַר חַיָּב לָךְ מִן הַנְּדוּנְיָה מָאתַיִם אֶלֶף אֲדַרְכְּמוֹנִים, וַהֲרֵי הֵם מוּכָנִים עִמִּי, וְיִפָּה אֶת כֹּחִי בִּדְבַר גֵּרוּשִׁין”. אָמְרָה לוֹ: “דַּע, בֶּן־טָאהִר, שֶׁכָּל הַזְּמַן שֶׁהָיִינוּ יַחְדָּו, לֹא שָׂמַחְתִּי בוֹ אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד מֵעוֹלָם, וְאִם נִפְרָדִים אֲנַחְנוּ לֹא אֶתְחָרֵט עַל כָּךְ לְעוֹלָם. וְאֵלֶּה מָאתַיִם אֶלֶף הָאֲדַרְכְּמוֹנִים לְךָ הֵם שְׂכַר־בְּשׂוֹרָה טוֹבָה שֶׁנִפְטַרְתִּי מִכֶּלֶב תַ’קִיף”.1 הִגִּיעָה שְׁמוּעָתָהּ לִנְשִׂיא־הַמַּאֲמִינִים עַבְּדֻ־אלְמַלִךְּ בֶּן מַרְוָאן, וְתֵאֲרוּ לְפָנָיו יָפְיָהּ וְחִנָּהּ וְקוֹמָתָהּ וְחִטּוּב אֲבָרֶיהָ וּמְתִיקוּת מִדְּבָרֶיהָ וּצְבִיּוֹת מַבָּטֶיהָ, וְשָׁלַח אֵלֶיהָ לְבַקֵּשׁ אוֹתָהּ לְהִנָּשֵׂא לוֹ.


הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשֵּׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים וּשְׁנַיִם, אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁנְּשִׂיא־הַמַּאֲמִינִים עַבְּדֻ־אלְמַלִךְּ בֶּן מַרְוָאן שָׁמַע עַל אוֹדוֹת יָפְיָהּ וְחִנָּהּ שֶׁל אוֹתָהּ אִשָּׁה וְשָׁלַח אֵלֶיהָ לְבַקְּשָׁהּ לְהִנָּשֵׂא לוֹ. שָׁלְחָה אֵלָיו מִכְתָּב, אוֹמֶרֶת בּוֹ: “הַשֶּׁבַח לֵאלֹהִים וְהַתְּפִלָּה עַל נְבִיאוֹ מֻחַמָּד, יִתְפַּלֵּל אֱלֹהִים עָלָיו וְיָשֵׂם לוֹ שָׁלוֹם, וְאוּלָם אַחֲרֵי זֶה, הִנֵּה דַע נְשִׂיא־הַמַּאֲמִינִים, שֶׁהַכֶּלֶב לָקַק בַּכֶּלִי”. כְּשֶׁקָּרָא נְשִׂיא־הַמַּאֲמִינִים אֶת מִכְתָּבָהּ, צָחַק לִדְבָרֶיהָ וְכָתַב אֵלֶיהָ אֶת דְבָרָיו שֶׁל זֶה שֶׁאֱלֹהִים יִתְפַּלֵּל עָלָיו וְיָשֵׂם לוֹ שָׁלוֹם, שֶׁאָמַר: “אִם הַכֶּלֶב לִקֵּק בִּכְלִי אֶחָד מִכֶּם הֲרֵי יִרְחַץ אֶת הַכֶּלִי שֶׁבַע פְּעָמִים וְאַחַת מֵהֶן בְּחוֹל”. וְהוֹסִיף: “רַחֲצִי אֶת הַקֹּרֶט מִמְּקוֹם הַשִּׁמוּשׁ”. כְּשֶׁקָּרְאָה אֶת מִכְתָּבוֹ שֶׁל נְשִׂיא־הַמַּאֲמִינִים, לֹא הָיָה אֶפְשָׁרִי לָהּ לְסָרֵב וְכָתְבָה לוֹ לֵאמֹר: “אַחֲרֵי הַשֶּׁבַח לֵאלֹהִים יִתְעַלֶּה, דַּע, נְשִׂיא־הַמַּאֲמִינִים, שֶׁאֵין אֲנִי בָאָה בְקֶשֶׁר הַנִּשּׂוּאִין אֶלָּא בִתְנָאִים. וְאִם אַתָּה שׁוֹאֵל מָה הֵם הַתְּנָאִים הֲרֵינִי אוֹמֶרֶת שֶׁהֵם, שֶׁאַלְחַגָ’אג' יוֹבִיל אֶת אַפִּרְיוֹנִי עַל הַגָּמָל אֶל הָעִיר שָׁאַתָּה בָהּ וְשֶׁיְּהֵא יָחֵף אַךְ לָבוּשׁ בְּמַלְבּוּשׁוֹ שֶׁהוּא לוֹבְשׁוֹ תָדִיר”. כְּשֶׁקָּרָא עַבְּדֻ־אלְמַלִךְּ אֶת הַמִּכְתָּב צָחַק צְחוֹק בְּקוֹל רָם, וְשָׁלַח אֶל אַלְחַגָּ’אג' מְצַוֵּהוּ עַל כָּךְ. כְּשֶׁקָּרָא אַלְחַגָּ’אג' אִגֶּרֶת נְשִׂיא־הַמַּאֲמִינִים, נַעֲנָה וְלֹא מָרָה אֶת פִּיו וּמִלֵּא אֶת הַפְּקֻדָּה. שָׁלַח אַלְחַגָּ’אג' אֶל הִנְד, מְצַוָּה לְהִצְטַיֵּד. הִצְטַיְּדָה בְאַפִּרְיוֹן וּבָא אַלְחַגָּ’אג' עִם הַפָּמַלְיָה שֶׁלּוֹ עַד שֶׁהִגִּיעַ אֶל דַּלְתָּהּ. כְּשֶׁרָכְבָה בָאַפִּרְיוֹן וְרָכְבוּ מִסָּבִיב לָהּ נַעֲרוֹתֶיהָ וּסְרִיסֶיהָ, הָלַךְ אַלְחַגָּ’אג' רַגְלִי וְהוּא יָחֵף, וְתָפַס בְּאַפְסַר הַגָּמָל לְהוֹבִילוֹ. הָיָה נוֹסֵעַ עִמָּהּ. הָיְתָה לוֹעֶגֶת לוֹ וּמְהַתֶּלֶת בּוֹ וְצוֹחֶקֶת עָלָיו עִם מְשַׁמַּשְׁתָּהּ וְנַעֲרוֹתֶיהָ. אַחַר־כָּךְ אָמְרָה לִמְשַׁמַּשְׁתָּהּ: “הָסִירִי לִי אֶת וִילוֹן הָאַפִּרְיוֹן”. הֵסִירָה אוֹתוֹ עַד שֶׁהָיוּ פָּנֶיהָ מוּל פָּנָיו, וְצָחֲקָה עָלָיו. נָשָׂא קוֹלוֹ בְבֵית־שִׁיר זֶה: וְאִם תִּצְחֲקִי, הוֹי הִנְד, הִנֵּה לֹא פַעַם, לַיְלָה, עֲזַבְתִּיךְ עֵרָה בּוֹ מְקוֹנְנָה וּמְיַלְּלָה.

עָנְתָה לְעֻמָּתוֹ בִשְׁנֵי בָתֵּי־שִׁיר אֵלֶּה:

אִם רַק נַפְשׁוֹתֵינוּ יָצְאוּ בְשָׁלוֹם, לֵב לֹא נָשִׂים

לַאֲשֶׁר אֲבַדְנוּהוּ מִן הוֹן וּמִן הַנְּכָסִים.

אֶת הַהוֹן יַרְוִיחַ, וְהַכָּבוֹד יַחֲזֹר וְעָלָה,

עֵת שָׁב וְרָפָא לָאָדָם מִמַּחֲלָה וְחַבָּלָה.

לֹא פָסְקָה לִצְחֹק וְלִלְעֹג עַד שֶׁקָּרְבָה לְעִירוֹ שֶׁל הַכַּלִיף. כְּשֶׁהִגִּיעָה לָעִיר הִשְׁלִיכָה מִיָּדָהּ דִּינָר לָאָרֶץ וְאָמְרָה לוֹ: “גַּמָּל, נָפַל מִיָּדֵנוּ אֲדַרְכְּמוֹן, רְאֵה הֵיכָן הוּא וּתְנֵהוּ לָנוּ”. הִסְתַּכֵּל אַלְחַגָּ’אג' לָאָרֶץ וְלֹא רָאָה אֶלָּא דִינָר. אָמַר לָהּ: “דִינָר הוּא זֶה” אָמְרָה לוֹ: “לֹא כִי רַק אֲדַרְכְּמוֹן הוּא”. אָמַר לָהּ:“לֹא כִי דִינָר”. אָמְרָה לוֹ: “הַתְּהִלָּה לָאֵל אֲשֶׁר נָתַן לָנוּ תְּמוּרַת הָאֲדַרְכְּמוֹן שֶׁנָּפַל דִּינָר2. תֵּן לָנוּ אוֹתוֹ”. וְנִתְבַּיֵּשׁ אַלְחַגָּ’אג' מִזֶּה. הוֹבִיל אוֹתָהּ לְאַרְמוֹן נְשִׂיא־הַמַּאֲמִינִים עַבְּדֻ אלְמַלִךְּ בֶּן מַרְוָאן3, וְנִכְנְסָה אֵלָיו וְהָיְתָה פִלֶגֶשׁ לוֹ.


הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשֵּׁש מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים וּשְׁלֹשָה, אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר,


  1. אלחג‘א’ משבט בני ת'קיף הוא.  ↩

  2. השוותה את אלחג‘אג’ לאדרכמון ואת הכליף לדינר.  ↩

  3. משושלת בית־אומיה משל 175־712.  ↩

המלצות קוראים
תגיות