רקע
אלמוני/ת
סִפּוּר הָארוּן אַלרְרַשִׁיד עִם הַנַּעֲרָה הַבֶּדְוִית
אלמוני/ת
תרגום: יוסף יואל ריבלין (מערבית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: ערבית
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: קרית-ספר; 1969

סִפְּרוּ שֶׁנְּשִׂיא־הַמַּאֲמִינִים הָארוּן אַלרְרַשִׁיד עָבַר בְּאַחַד הַיָּמִים וּבְחֶבְרָתוֹ גַ’עְפָר הַבַּרְמַכִּי, וְרָאָה מִסְפַּר בָּנוֹת שׁוֹאֲבוֹת מַיִם. סָר אֲלֵיהֶן מְבַקֵּשׁ לִשְׁתּוֹת. וְהִנֵּה אַחַת מֵהֶן פּוֹנָה אֲלֵיהֶם נוֹשֵׂאת קוֹלָהּ בְּבָתֵּי־שִׁיר אֵלֶּה:

אִמְרִי לִדְמוּת־חֶזְיוֹנֵךְ לִנְטוֹת

מֵעַל מִשְׁכָּבִי בְּעֵת שֵׁנוֹת,

לְמַעַן אָנוּחַ, וְתִדְעַךְ תִּכְבֶּה

אֵשׁ מִתְלַקַּחַת בַּעֲצָמַי תִּרְבֶּה.

חוֹלֶה אָנוּשׁ, יָדַיִם תַּהֲפֹכְנָה אוֹתוֹ

עֲלֵי יָצוּעַ מֵחָלְיוֹ אֲשֶׁר בּוֹ.

כְּלוּם אֵינִי כַּאֲשֶׁר יְדַעְתִּנִי? הַאֻמְנָם

מֵאִחוּד אִתֵּךְ עוֹלָמִית אֱהִי מָחֳרָם?


מָצְאוּ בְעֵינֵי הַכַּלִּיף חֵן יָפְיָהּ וְצַחוּת לְשׁוֹנָהּ.


הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשֵּׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים וְשִׁשָּׁה, אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמַע הַכַּלִּיף בָּתֵי־שִׁיר אֵלֶּה מָצְאוּ חֵן בְּעֵינָיו יָפְיָהּ וְצַחוּת לְשׁוֹנָהּ, וְאָמַר לָהּ: “בַּת־נָדִיב, כְּלוּם שִׁיר זֶה אַתְּ אָמַרְתְּ אוֹתוֹ אוֹ מִפִּי אֲחֵרִים הֶעְתַּקְתְּ אוֹתוֹ?” אָמְרָה לוֹ: “אֲנִי הוּא שֶׁאֲמַרְתִּיו”. אָמַר לָהּ: “אִם דְּבָרַיִךְ הוּא, הַחֲזִיקִי בַתֹּכֶן וְשַׁנִּי אֶת הַחֲרוּז”. נָשְׂאָה קוֹלָהּ בְּבָתֵּי־שִׁיר וְאָמְרָה:

אִמְרִי לִדְמוּת חֶזְיוֹנֵךְ וְתֵט נָא

מֵעַל מִשְׁכָּבִי בְּעֵת שֵׁנָה

לְמַעַן אָנוּחַ, וְנָשְׁתָה וְדָעֲכָה

אֵשׁ בְּתוֹךְ גֵּוִי הִתְלַקְּחָה.

חוֹלֶה, תַּהֲפֹךְ בּוֹ יָד, אֵין אוֹנִים

מֻטָּל עֲלֵי יָצוּעַ שֶׁל יְגוֹנִים.

כְּלוּם אֵינִי כַּאֲשֶׁר יְדַעְתִּנִּי. הַאָכֵן

אִחוּדֵךְ מְחִיר בּוֹ יִנָּתֵן?


אָמַר לָהּ: “וְאַף זֶה גָנוּב”. אָמְרָה לוֹ: “לֹא כִי דְבָרַי הֵם”. אָמַר לָהּ: “אִם דְּבָרַיִךְ הֵם, הַחֲזִיקִי בַתֹּכֶן וְשַׁנִּי אֶת הַחֲרוּז”. אָמְרָה:

אִמְרִי לִדְמוּת חֶזְיוֹנֵךְ וְתָסוּר

מֵעַל מִשְׁכָּבִי עֵת לִשְׁכַּב אָסוּר,

לְמַעַן אָנוּחַ וְכָבְתָה

אֵשׁ בְּתוֹךְ קְרָבַי לָהֲטָה.

חוֹלֶה אָנוּשׁ תַּהֲפֹךְ בּוֹ יָד

עֲלֵי יָצוּעַ שֶׁל שֵׁנָה תִּדַּד,

כְּלוּם אֵינִי כַּאֲשֶׁר יְדַעְתִּנִּי. כְּלוּם

לְאִחוּדֵךְ יֵשׁ לוֹ תַשְׁלוּם?


אָמַר לָהּ: “וְאַף זֶה גָנוּב”. אָמְרָה לוֹ: “לֹא כִי דְבָרַי הֵם”. אָמַר לָהּ: “אִם דְּבָרַיִךְ הוּא, הַחֲזִיקִי בַתֹּכֶן וְשַׁנִּי אֶת הַחֲרוּז”.


אֱמֹר לִדְמוּת חֶזְיוֹנֵךְ, תֵּשְׁט וְזָעָה

מֵעַל מִשְׁכָּבִי עֵת אֶרְגָּעָה,

לְמַעַן אָנוּחַ וְתִכְבֶּה וְתִדְעַךְ

אֵשׁ תִּתְלַהֵט בִּצְלָעַי תִּתְהַלַּךְ.

חוֹלֶה אָנוּשׁ תַּהֲפֹךְ בּוֹ יָד

עֲלֵי יָצוּעַ בִּדְמָעוֹת רֻפַּד.

כְּלוּם אֵינִי כַּאֲשֶׁר יָדַעְתְּ מְאֹד,

הַאִם אִחוּדֵךְ לֹא יַחֲזוֹר עוֹד?


אָמַר לָהּ נְשִׂיא־הַמַּאֲמִינִים: “מִמִּי לְשֵׁבֶט זֶה אַתְּ?” אָמְרָה לוֹ: “מִן הָאֹהֶל הָעוֹמֵד בַּתָּוֶךְ בּוֹ וְהָרָם לְעַמּוּדִים בְּתוֹכוֹ”. הֵבִין נְשִׂיא־הַמַּאֲמִינִים שֶׁהִיא בַּת רֹאשׁ הַשֵּׁבֶט. אָמְרָה לוֹ: “וְאַתָּה מֵאֵי־אֵלֶּה רוֹעֵי סוּסִים אַתָּה?” אָמַר לָהּ: “מִן הָעֵץ הַגָּבוֹהַּ בְּיוֹתֵר שֶׁבָּהֶם וּמִן הַפְּרִי הַגָּמֵל בְּיוֹתֵר”. נָשְׁקָה אֶת הָאָרֶץ לְפָנָיו וְאָמְרָה לוֹ: “יְאַמֵּץ יָדֶיךָ אֱלֹהִים, נְשִׂיא־הַמַּאֲמִינִים”. וּבֵרְכָה אוֹתוֹ וְהִסְתַּלְּקָה עִם בְּנוֹת הָעַרְבִים. אָמַר הַכַּלִּיף לְגַ’עְפָר: “אֵין זֹאת אֶלָּא שֶׁאֲנִי נוֹשֵׂא אוֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה”. פָּנָה גַ’עְפָר אֶל אָבִיהָ וְאָמַר לוֹ: “נְשִׂיא־הַמַּאֲמִינִים מְבַקֵּשׁ אֶת בִּתְּךָ”. אָמַר לוֹ: “בְּאַהֲבָה וּבְכָבוֹד. תִּנָּתֵּן בְּמַתָּנָה לִהְיוֹת שִׁפְחָה לְמַעֲלַת מוֹשְׁלֵנוּ נְשִׂיא־הַמַּאֲמִינִים”. צִיְּדָה וּנְשָׂאָהּ אֵלָיו, וְנָשָׂא אוֹתָהּ לְאִשָּה וּבָא אֵלֶיהָ. וְהָיְתָה אֶצְלוֹ מִן הַחֲבִיבוֹת עָלָיו בְּנָשָׁיו, וְנָתַן לְאָבִיהָ מַה שֶּׁהֵרִים כְּבוֹדוֹ בֵּין הָעַרְבִים, מִן הַמַּתּוֹת. אַחַר־כָּךְ נִפְטַר אָבִיהָ וְעָבַר לְרַחֲמֵי אֱלֹהִים יִתְעַלֶּה. וְהִגִּיעָה לַכַּלִּיף שְׁמוּעַת פְּטִירַת אָבִיהָ. נִכְנַס אֵלֶיהָ עָצוּב. כְּשֶׁרָאַתְהוּ וְהָעֶצֶב נִכָּר בְּפָנָיו, קָמָה וְנִכְנְסָה אֶל חַדְרָהּ, וּפָשְׁטָה מַה שֶּׁהָיָה עָלֶיהָ מִן הַבְּגָדִים הַמְפֹאָרִים וְלָבְשָׁה בִּגְדֵי־אֵבֶל וְעָרְכָה קִינָה עָלָיו. אָמְרוּ לָהּ: “מַה סִּבַּת זֶה?” אָמְרָה לָהֶם: “אָבִי נִפְטַר”. הָלְכוּ אֶל הַכַּלִּיף וְהוֹדִיעוּ לוֹ. קָם וּבָא אֶצְלָהּ וְשָׁאַל אוֹתָהּ: “מִי הֵבִיא לָךְ שְׁמוּעָה זוֹ?” אָמְרָה לוֹ: “פָּנֶיךָ, נְשִׂיא־הַמַּאֲמִינִים”. אָמַר לָהּ: “וְכֵיצַד זֶה?” אָמְרָה לוֹ: “מִשּׁוּם שֶׁמִּזְמַן שֶׁאֲנִי נִמְצֵאת אֶצְלְךָ לֹא רְאִיתִיךָ בְכָךְ אֶלָּא בַפַּעַם הַזֹּאת, וְלֹא הָיָה לִי מִי שֶׁאֲפַחֵד עָלָיו אֶלָּא אָבִי לִהְיוֹתוֹ בָא בַיָּמִים. יְחִי רֹאשְׁךָ נְשִׂיא הַמַּאֲמִינִים”. זָלְגוּ עֵינָיו דְמָעוֹת וְנִחֵם אוֹתָהּ בְּכָךְ. נִשְׁאֲרָה מֶשֶׁךְ זְמַן מִתְאַבֶּלֶת עַל אָבִיהָ, וְהָלְכָה אַחֲרָיו. רַחֲמֵי אֱלֹהִים עֲלֵיהֶם גַּם יָחַד.

וּמִמַּה שֶּׁמְסֻפָּר

המלצות קוראים
תגיות