רקע
אלמוני/ת
סִפּוּר אַלְאַצְמַעִי וּשְׁלֹש הַנְּעָרוֹת מִבָּצְרָה
אלמוני/ת
תרגום: יוסף יואל ריבלין (מערבית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: ערבית
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: קרית-ספר; 1969

סִפְּרוּ שֶׁנְּשִׂיא־הַמַּאֲמִינִים הָארוּן אַלרְרַשִׁיד נָדְדָה שְׁנָתוֹ בְאוֹתוֹ לַיְלָה מִן הַלֵּילוֹת. קָם מֵעַל יְצוּעוֹ וְהִתְהַלֵּךְ מִחֶדֶר אֶל חֶדֶר, וְלֹא זוֹ בִלְבַד שֶׁלֹּא פָסַק זַעֲזוּעַ נַפְשׁוֹ, אֶלָּא הָלַךְ וְנִתּוֹסֵף. כְּשֶׁהֵאִיר הַבֹּקֶר, אָמַר: “הָבִיאוּ אֵלַי אֶת אַלְאַצְמַעִי”1. יָצָא הַסָּרִיס אֶל הַשּׁוֹעֲרִים וְאָמַר: “נְשִׂיא־הַמַּאֲמִינִים שׁוֹלֵחַ לָכֶם לֵאמֹר שֶׁתִּשְׁלְחוּ לִקְרֹא אֶת אַלְאַצְמַעִי”. כְּשֶׁבָּא, הוֹדִיעוּ לִנְשִׂיא־הַמַּאֲמִינִים וְצִוָּה לְהַכְנִיסוֹ וְהוֹשִׁיבוֹ וּבֵרְכוֹ לְבוֹאוֹ וְאָמַר לוֹ: “אַלְאַצְמַעִי, מְבַקֵּש אֲנִי מִמְּךָ שֶׁתְּסַפֵּר לִי אֶת הַמֵּיטָב מִמַּה שֶּׁשָּׁמַעְתָּ בִּדְבַר הַנָּשִׁים וְשִׁירֵיהֶן”. אָמַר לוֹ: "שָׁמַעְתִּי וּפְקֻדָּתְךָ אֲמַלֵּא. רַבּוֹת שָׁמַעְתִּי, וְאוּלָם לֹא מָצְאוּ חֵן בְּעֵינַי אֶלָּא שְׁלֹשָה בָתֵּי־שִׁיר שֶׁנָּשְׂאוּ בָהֶם קוֹלָן שָֹלֹש נְעָרוֹת.


הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשֵּׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים וְשִׁבְעָה, אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁאַלְאַצְמַעִי אָמַר לִנְשִׂיא־הַמַּאֲמִינִים: “רַבּוֹת שָׁמַעְתִּי, וְאוּלָם לֹא מָצְאוּ חֵן בְּעֵינַי אֶלָּא שְׁלֹשָה בָתֵּי־שִׁיר שֶׁנָּשְׂאוּ בָהֶם קוֹלָן שָׁלֹש נְעָרוֹת”. אָמַר לוֹ: “סַפֵּר לִי סִפּוּרָן”. אָמַר לוֹ: "דַּע, נְשִׂיא־הַמַּאֲמִינִים, שֶׁשָּׁהִיתִי שָׁנָה בְּבָצְרָה. וְתָקַף אוֹתִי חֹם־הַצָּהֳרַיִם וּבִקַּשְׁתִּי לִי מְקוֹם צֵל שֶׁאָנוּחַ בּוֹ בַצָּהֳרַיִם וְלֹא מָצָאתִי. וּבְעוֹד אֲנִי פוֹנֶה לְיָמִין וְלִשְׂמֹאל, וְהִנֵּה סִמְטָה מְקֹרָה מְכֻבֶּדֶת מְטֻאְטֵאת וּמֻרְבָּצָה בְמַיִם וּבָהּ סַפְסָל שֶׁל עֵץ מִתַּחַת לְחַלּוֹן פָּתוּחַ, יָפוּחַ מִמֶּנּוּ רֵיחַ מֹר. נִכְנַסְתִּי לַסִּמְטָה הַמְקֹרָה וְיָשַׁבְתִּי עַל הַסַּפְסָל וּבִקַּשְׁתִּי לְהִשְׂתָּרֵעַ וְלִשְׁכַּב. שָׁמַעְתִּי דִבּוּרָהּ הַמָּתוֹק שֶׁל נַעֲרָה כְּשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת: “אַחְיוֹתַי, הֲרֵי יוֹשְׁבוֹת אָנוּ בְיוֹמֵנוּ זֶה דֶרֶךְ שִׁעְשׁוּעַ. בֹּאנָה אֵפוֹא וְנָטִיל שְׁלֹש־מֵאוֹת דִּינָר וְכָל אַחַת מֵאִתָּנוּ תַּגִּיד בַּיִת שֶׁל שִׁיר, וְכָל מִי שֶׁתֹּאמַר אֶת הַבַּיִת הַמָּתוֹק וְהַנָּאֶה בְיוֹתֵר, יִהְיוּ שְׁלֹשׁ־מֵאוֹת הַדִּינָר בִּשְׁבִילָהּ”. אָמְרוּ לָהּ: “בְּאַהֲבָה וּבְכָבוֹד”. אָמְרָה הַגְּדוֹלָה בָהֶן בֵּית־שִׁיר, וְזֶהוּ:

שָׂשָׂה הָיִיתִי אִלּוּ בִתְנוּמָה מִשְׁכָּבִי בִקֵּר,

וְאִלּוּ בְהָקִיץ בִּקְרַנִי כִּי אָז שַׂשְׂתִּי יוֹתֵר.


אָמְרָה הָאֶמְצָעִית בֵּית־שִׁיר, וְזֶהוּ:

וְאִם כִּי לֹא בִקְּרַתְנִי בַּתְּנוּמָה אֶלָּא דְמוּתוֹ,

אָמַרְתִּי לוֹ: בָּרוּךְ בּוֹאֲךָ וָאֲבָרֵךְ אוֹתוֹ.


אָמְרָה הַצְּעִירָה בָהֶן בֵּית־שִׁיר, וְזֶהוּ:

נַפְשִׁי וְעַמִּי כַּפָּרַת זֶה לְיָדִי יִשְׁכַּב

כָּל לַיְלָה, אָכֵן מַרְאֵהוּ מִמֹּר יִיטַב.


אָמַרְתִּי: “אִם כְּדוּגְמַת שִׁירָן גַּם חִנָּן, הֲרֵי בְכָל פָּנִים שָׁלֵם הָעִנְיָן”. יָרַדְתִּי מֵעַל הַסַּפְסָל וּבִקַּשְׁתִּי לָלֶכֶת. וְהִנֵּה נִפְתְּחָה הַדֶּלֶת וְיָצְאָה מִתּוֹכָהּ נַעֲרָה, כְּשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת: “שֵׁב. הַשֵּׁיךְ”. יָשְׁבְתִּי שֵׁנִית עַל הַסַּפְסָל וְיָשְׁבָה הִיא וּמָסְרָה לִי עָלֶה שֶׁל נְיָר. רָאִיתִי בוֹ כְתָב בְּתַכְלִית הַיֹּפִי, זְקוּפִים הָאַלְפִין וַחֲלוּלִים הַבַּאִין וּמְעֻגָּלִים הַוָּוִין2 וְזֶה תָּכְנָהּ: “מוֹדִיעִים אָנוּ לַשֵּׁיךְ – יַאֲרִיךְ אֱלֹהִים יִתְעַלֶּה יָמָיו ־ שֶׁאָנוּ שָׁלֹשׁ נְעָרוֹת אֲחָיוֹת יָשַׁבְנוּ דֶרֶךְ שִׁעְשׁוּעַ, וְהֵטַלְנוּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת דִּינָר וְהִתְנֵינוּ שֶׁכָּל מִי שֶׁתֹּאמַר אֶת בֵּית־הַשִּׁיר הַנָּעִים וְהַיָּפֶה בְּיוֹתֵר, לָהּ יִהְיוּ שְׁלֹש מֵאוֹת הַדִּינָר. וְשַׁתְנוּ אוֹתְךָ לְשׁוֹפֵט בַּדָּבָר. שְׁפֹט כְּפִי שָׁאַתָּה רוֹאֶה, וְשָׁלוֹם”. אָמַרְתִּי לַנַּעֲרָה: “הָבִיאִי לִי קֶסֶת וּנְיָר”. נֶעְדְּרָה זְמַן מֻעָט וְהוֹצִיאָה לִי קֶסֶת מְצֻפָּה כֶסֶף וְקֻלְמוֹס מְצֻפֶּה זָהָב וְכָתַבְתִּי בָתֵי־שִׁיר אֵלֶּה:

אֲסַפֵּר עַל שָׁלֹש יָפוֹת, פַּעַם שָׂחוּ בֵינָן,

בְּשִׂיחַת גֶּבֶר אֲשֶׁר רַבּוֹת נָשָׂא וּבְחָנָן.

שָׁלֹש כַּבְּקָרִים בַּשַּׁחַר לְעֵת אוֹר,

כָּבְשׁוּ לֵב חוֹשֵׁק בְּנֹעַם הַמָּקוֹר.

הִתְבּוֹדְדוּ, וּכְבָר יָשְׁנוּ עֵינַיִם מְרַגְּלוֹת

סָרוֹת לִרְאוֹת, וּכְבָר פָּרְשׁוּ לְעַצְמָן נִבְדָּלוֹת.

וַתְּגַלֶּינָה אֲשֶׁר תַּצְפִּינֶינָה בְּתוֹךְ קֶרֶב, גַלּוֹת,

וַתִּבְחַרְנָה לָהֶן הַשִּׁיר לְמִשְׂחָק וּמַהֲתַלּוֹת.

וַתֹּאמַר חֲבִיבָה יְהִירָה וִיקָרָה

בִּבְרַק שִׁנֶּיהָ מְחַיֶּכֶת מִנֹּעַם דְּבָרָהּ:

"שָׂשָׂה הָיִיתִי אִלּוּ בִתְנוּמָה מִשְׁכָּבִי בִקֵּר

וְאִלּוּ בְהָקִיץ בִּקְּרַנִי, כִּי אָז שַׂשְׂתִּי יוֹתֵר"

וְכַאֲשֶׁר נִגְמַר אֲשֶׁר בְּהִצְטַחֵק פֵּאֲרָה,

נָשְׁמָה הָאֶמְצָעִית וְנִרְגֶּשֶׁת אָמְרָה:

"וְאִם כִּי לֹא בִקְרַתְנִי בַּתְּנוּמָה אֶלָּא דְמוּתוֹ

אָמַרְתִּי לוֹ “בָּרוּךְ בּוֹאֲךָ” וָאֲבָרֵךְ אוֹתוֹ".

אַךְ הַצְּעִירָה הֵיטִיבָה וְאָמְרָה לְעֻמָּתָה

בְּמַבָּע מָלֵא כִסּוּפִים וּמְתִיקוּת אֲשֶׁר לָהּ:

"נַפְשִׁי וְעַמִּי כַּפָּרַת זֶה לְיָדִי יִשְׁכַּב

כָּל לַיְלָה, אָכֵן מַרְאֵהוּ מִמֹּר יִיטַב".

וְכַאֲשֶׁר תִּכַּנְתִּי אֶת אֲשֶׁר אָמָרוּ, וּמִלְּפָנַי

הַמִּשְׁפָּט יָצָא, לֹא הִנַּחְתִּי לְמֵבִין דָּבָר לִצְחֹק עָלַי,

לִזְכוּת הַקְּטַנָּה בָהֶן בַּשִּׁיר הִכְרַעְתִּי,

כִּי אֲשֶׁר אָמְרָה קָרוֹב לָאֱמֶת בְּיוֹתֵר, נוֹכַחְתִּי.


אָמַר אַלְאַצְמַעִי: "וּמָסַרְתִּי אֶת הַנְּיָר לַנַּעֲרָה. כְּשֶׁעָלְתָה, הִתְבּוֹנַנְתִּי לַגְּזוֹזְטְרָה, וְהִנֵּה רִקּוּד וּמְחִיאַת־כַּפַּיִם וְרַעַשׁ גֵּיהִנֹּם. אָמַרְתִּי: “אֵין לִי לִשְׁהוֹת כָּאן יוֹתֵר”. וְיָרַדְתִּי מֵעַל הַסַּפְסָל וּבִקַּשְׁתִּי לְהִסְתַּלֵּק, וְהִנֵּה הַנַּעֲרָה קוֹרְאָה אֵלַי וְאוֹמֶרֶת: “שֵׁב אַלְאַצְמַעִי”. אָמַרְתִּי לָהּ: “וּמִי הוֹדִיעַ לָךְ שֶׁאַלְאַצְמַעִי אֲנִי?” אָמְרָה: “שֵׁיךְ, אִם נֶעֱלַם מִמֶּנּוּ שְׁמֶךָ, הֲרֵי לֹא נֶעֱלַם מֵאִתָּנוּ כֹּשֶר־שִׁירֶךָ”. יָשַׁבְתִּי. נִפְתְּחָה הַדֶּלֶת וְיָצְאָה מִתּוֹכָהּ הָרִאשׁוֹנָה הַנַּעֲרָה שֶׁזָּכְתָה בַפְּרָס, וּבְיָדָהּ צַלַּחַת עִם פֵּרוֹת וְצַלַּחַת עִם מִינֵי־מְתִיקָה. טָעַמְתִּי מִן הַפְּרִי וּמִן הַמְּתִיקוֹת וְהוֹדֵיתִי לָהּ עַל מַעֲשָׂהּ, וּבִקַּשְׁתִּי לָלֶכֶת. וְהִנֵּה הַנַּעֲרָה קוֹרְאָה וְאוֹמֶרֶת: “שֵׁב אַלְאַצְמַעִי”. נָשָׂאתִי עֵינַי אֵלֶיהָ וְרָאִיתִי כַף־יָד וְרֻדָּה בְּתוֹךְ שַׁרְווּל מִצֶּבַע הַכַּרְכֹּם, וְנִצְטַיֵּר לִי כַּיָּרֵחַ הַמַּזְהִיר מִתַּחַת לַעֲנָנִים. הֵטִילָה צְרוֹר וּבוֹ שְׁלֹש מֵאוֹת דִּינָר, וְאָמְרָה: “זֶה לִי הוּא, וּמֵאִתִּי לְךָ מַתָּנָה לְפִי הַמִּשְׁפָּט שֶׁחָרַצְתָּ”. אָמַר לוֹ נְשִׂיא־הַמַּאֲמִינִים: “מִשּׁוּם מַה הִכְרַעְתָּ לִזְכוּת הַקְּטַנָּה שֶׁבָּהֶן?” אָמַר לוֹ: “נְשִׂיא־הַמַּאֲמִינִים, יַאֲרִיךְ אֱלֹהִים יָמֶיךָ, מִשּׁוּם שֶׁהַגְּדוֹלָה בָּהֶן אָמְרָה: ‘שָׂשָׂה הָיִיתִי אִלּוּ בִתְנוּמָה מִשְׁכָּבִי בִקֵּר’, וְהוּא מֻגְבָּל תָּלוּי בִּתְנָאי, שֶׁאֶפְשָׁר יִתְמַלֵּא וְאֶפְשָׁר לֹא יִתְמַלֵּא. וְאוּלָם בַּאֲשֶׁר לָאֶמְצָעִית, הִנֵּה עָבְרָה עָלֶיהָ דְמוּת בִּשְׁנָתָהּ. אַךְ בְּבֵית־שִׁיר הַקְּטַנָּה, סִפְּרָה שֶׁהִיא נִפְגְשָׁה בוֹ בֶּאֱמֶת וְהֵרִיחָה רֵיחַ הַמֹּר מִמֶּנּוּ, וְנָתְנָה כַפָּרָתוֹ אֶת עַצְמָהּ וְאֶת מִשְׁפַּחְתָּהּ. וְאֵין אָדָם נוֹתֵן כַּפָּרָה אֶת נַפְשׁוֹ לְאָדָם אֶלָּא אִם כֵּן הוּא יָקָר לוֹ מֵעַצְמוֹ”. אָמַר לוֹ הַכַּלִּיף: “יָפֶה דַנְתָּ, אַצְמַעִי”. וּמָסַר לוֹ שְׁלֹש מֵאוֹת דִּינָר כְּפִי סִפּוּרוֹ.


וְסִפְּרוּ עוֹד


  1. אלאצמעי היה אחד חכמי־הלשון והספרות בבצרה. חי במאה ה־8. בחצרו של הארון אלרשיד והיה ראש המדברים בשיחות על ספרות.  ↩

  2. כך הן צורות אותיות אלו בכתב הערבי.  ↩

המלצות קוראים
תגיות