רקע
אלמוני/ת
סִפּוּר אַבּוּ אִסְחָאק אִבְּרָאהִים אַלְמַוְצִלִי עִם הַשָּׂטָן
אלמוני/ת
תרגום: יוסף יואל ריבלין (מערבית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: ערבית
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: קרית-ספר; 1969

סִפְּרוּ שֶׁאַבּוּ אִסְחָאק אִבְּרָאהִים אַלְמַוְצִלִי אָמַר: "בִּקַּשְׁתִּי מֵאֵת אַלרְרַשִׁיד שֶׁיִּתֵּן לִי רְשׁוּת יוֹם מִן הַיָּמִים לְבַלּוֹת לְבַדִּי עִם בְּנֵי־בֵיתִי וִידִידַי, וְנָתַן לִי רְשׁוּת לְיוֹם הַשַּׁבָּת. בָּאתִי אֶל מְעוֹנִי וְנִגַּשְׁתִּי לְהָכִין מַאֲכָלִי וּמַשְׁקִי וְכָל מַה שֶׁאֲנִי זָקוּק לוֹ, וְצִוִּיתִי אֶת הַשּׁוֹעֲרִים לִנְעֹל אֶת הַדְּלָתוֹת וְשֶׁלֹא לָתֵת רְשׁוּת לְמִי שֶׁהוּא לְהִכָּנֵס אֵלַי. בְּשָׁעָה שֶׁהָיִיתִי יוֹשֵׁב בְּחַדְרִי וְנָשַׁי מִסָּבִיב לִי, וְהִנֵּה זָקֵן בַּעַל הַדְרַת־פָּנִים וְחֵן לְפָנַי, וְעָלָיו בִּגְדֵי לָבָן וְכֻתֹּנֶת עֲדִינָה, וְעַל רֹאשׁוֹ סוּדָר שֶׁלּוֹבְשִׁים אוֹתוֹ אַנְשֵׁי דָת עַל גַּבֵּי הַצְּנִיפָה וּבְיָדוֹ מַטֶּה שֶׁיָּדִיתוֹ כֶסֶף, וְרֵיחַ בְּשָׂמִים יָפוּחַ מִמֶּנּוּ, עַד שֶׁמִּלֵּא אֶת כָּל הַבַּיִת וְהַמִּסְדְּרוֹן. עוֹרֵר בְּתוֹכִי זַעַם עַל שֶׁנִּכְנַס אֵלַי, וּבִקַּשְׁתִּי לְגָרֵשׁ אֶת הַשּׁוֹעֲרִים. נָתַן לִי שָׁלוֹם בָּאֹפֶן הַנָּאֶה בְיוֹתֵר, וְהֶחֱזַרְתִּי לוֹ שָׁלוֹם, וְצִוִּיתִיו לָשֶׁבֶת, וְיָשַׁב. הִתְחִיל מְסַפֵּר לִי סִפּוּרֵי עַרְבִים וְשִׁירֵיהֶם, עַד שֶׁעָבַר מַה שֶּׁהָיָה בִי מִן הַכַּעַס, וְדִמִּיתִי שֶׁנְּעָרַי שָׁקְדוּ לְשַׂמְּחֵנִי בָזֶה שֶׁהִכְנִיסוּ שֶׁכְּמוֹתוֹ בִגְלַל תַּרְבּוּתוֹ וְנִמּוּסָיו הַיָּפִים. אָמַרְתִּי לוֹ: “רְצוֹנְךָ בְּמַאֲכָל?” אָמַר לִי: “אֵין לִי חֵפֶץ בּוֹ”. אָמַרְתִּי לוֹ: “וּבְמַשְׁקֶה?” אָמַר לִי: “כְּפִי רְצוֹנְךָ”. שָׁתִיתִי רוֹטֶל מַשְׁקֶה וְהִשְׁקִיתִיו כָּזֹאת. אָמַר לִי: “אַבּוּ אִסְחָאק, רְצוֹנְךָ לָשִׁיר לָנוּ מַשֶּׁהוּ שֶׁנִּשְׁמַע מֵאוּמָנוּתְךָ שֶׁעָלִיתָ בָהּ עַל הֲמוֹנֵי־עָם וְעַל יְחִידֵי הַסְּגֻלָּה?” הִרְגִּיזוּ אוֹתִי דְבָרָיו, וְאוּלָם הִבְלַגְתִּי עַל רָגְזִי וְנָטַלְתִּי אֶת כְּלֵי־הַמֵּיתָרִים, הָעוּד, וּפָרַטְתִּי עָלָיו וְזִמַּרְתִּי. אָמַר לִי: “הֵיטַבְתָּ, אִבְּרָאהִים”. אָמַר אִבְּרָאהִים: "וְנִתְרַבָּה כַעֲסִי יוֹתֵר וְאָמַרְתִּי בְלִבִּי: “לֹא הִסְתַּפֵּק בְּמַה שֶּׁעָשָׂה, בָּזֶה שֶׁנִּכְנַס מִבְּלִי רְשׁוּת וְהִטְרִיחַ אוֹתִי, עַד שֶׁקְּרָאנִי בִשְׁמִי, כְּאִלּוּ נִבְעָר מִדַּעַת כֵּיצַד לִפְנוֹת אֵלַי בְּדַבְּרוֹ”1.

הוֹסִיף וְאָמַר: “כְּלוּם עִמְךָ לְהוֹסִיף עוֹד, שֶׁנִּגְמָלְךָ טוֹב עַל כָּךְ.” קִבַּלְתִּי עַל עַצְמִי אֶת הַמַּתְלָאָה וְנָטַלְתִּי אֶת הָעוּד וְזִמַּרְתִּי, וְנָתַתִּי דַעְתִּי עַל מַה שֶּׁזִּמַּרְתִּי, וּבִצַּעְתִּי אוֹתוֹ בִשְׁלֵמוּת, מִשּׁוּם זֶה שֶׁאָמַר: “נִגְמֹל לְךָ טוֹבָה”.


הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשֵּׁש מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים וּשְׁמוֹנָה, אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָׁר, שֶׁאַבּוּ־אִסְחָאק סִפֵּר: אַחֲרֵי שֶׁאָמַר לִי הַזָּקֵן: “כְּלוּם יֵשׁ עִמְּךָ לְהוֹסִיף עוֹד, שֶׁנִּגְמָלְךָ טוֹב עַל כָּךְ”. קִבַּלְתִּי עַל עַצְמִי אֶת הַמַּתְלָאָה וְנָטַלְתִּי אֶת הָעוּד וְזִמַּרְתִּי וְנָתַתִּי דַעְתִּי עַל מַה שֶּׁזִּמַּרְתִּי וּבִצַּעְתִּי אוֹתוֹ בִשְׁלֵמוּת מִשּׁוּם זֶה שֶׁאָמַר: “נִגְמָלְךָ טוֹב עָלָיו”. רָטַט מִגִּיל וְאָמַר: “הֵיטַבְתָּ אֲדוֹנִי”. הוֹסִיף וְאָמַר לִי: “כְּלוּם תַּרְשֶׁה לִי לְזַמֵּר?” אָמַרְתִּי לוֹ: “כִּרְצוֹנְךָ”, שֶׁכֵּן חֲשַׁבְתִּיו לְחַלָּשׁ בְּשִׂכְלוֹ, בְּבַקְּשׁוֹ לְזַמֵּר בְּמַעֲמָדִי אַחֲרֵי מַה שֶּׁשָּׁמַע מִמֶּנִּי. נָטַל אֶת הָעוּד וּפָרַט עָלָיו, עַד שֶׁנִּדְמֶה לִי, חֵי־אֱלֹהִים, שֶׁהָעוּד עַצְמוֹ מְדַבֵּר בְּלָשׁוֹן עַרְבִית צַחָה בְקוֹל יָפֶה וְנָאֶה. וְהִתְחִיל מְזַמֵּר בָּתֵּי־שִׁיר אֵלֶּה:

וְלִי כָבֵד נָגוּעַ, מִי לִי בִמְחִיר

כָּבֵד לֹא נֻגַּע אוֹתוֹ יָמִיר?

בְּנֵי־אָדָם סֵרְבוּ לִי מֵאֲנוּ קְנוֹתוֹ,

כִּי מִי יִקְנֶה בִּמְחִיר בָּרִיא דָּבָר בּוֹ מַחֲלָתוֹ?

אֵאָנַח מִתְּשׁוּקָה אֲשֶׁר בְּתוֹךְ צְלָעַי

אַנְחַת, אֶנְקַת פָּצוּעַ שָׁתָה יַיִן בְּלִי דַי.


אָמַר אַבּוּ אִסְחָאק: "וְהָיִיתִי מְדַמֶּה שֶׁהַדְּלָתוֹת וְהַכְּתָלִים וּכָל מַה שֶּׁבַּבַּיִת עוֹנִים לְעֻמָּתוֹ וּמְזַמְּרִים עִמּוֹ, לִיפִי קוֹלוֹ, עַד כְּדֵי כָךְ שֶׁנִּדְמֶה הָיָה לִי שֶׁאֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת אֲבָרַי וּבְגָדַי עוֹנִים לְעֻמָּתוֹ, וְנִשְׁאַרְתִּי נִדְהָם וְלֹא יָכֹלְתִּי לְדַבֵּר וְלֹא לָנוּעַ בִּגְלַל זֶה שֶׁנִּתְרַגֵּשׁ לִבִּי. הוֹסִיף וְזִמֵּר בָּתֵּי־שִׁיר אֵלֶּה:

הוֹי יוֹנֵי הַשִּׁפּוּעַ חָזְרוּ לִמְקוֹמוֹתֵיהֶן,

שֶׁלִּבִּי אָבֵל מִשְּׁמֹעַ קוֹלוֹתֵיהֶן.

וַתָּשֹׁבְנָה אֶל הַיַּעַר וַיְמִיתוּנִי כִּמְעָט,

וָאֲגַל כִּמְעַט סוֹדִי עִמִּי לָאַט.

קָרְאוּ לַאֲשֶׁר רָחַק הוֹמוֹת הוֹגוֹת,

כְּאִלּוּ שִׁגָּעוֹן תּוֹכָן אוֹ בַיַּיִן שׁוֹגוֹת.

לֹא רָאֲתָה עֵינִי יוֹנִים מְשָׁלָן,

תִּבְכֶּינָה מִבְּלִי אֲשֶׁר תִּדְמַע עֵינָן.


הוֹסִיף וְזִמֵּר בָּתֵּי־שִׁיר אֵלֶּה:

הוֹי רוּחַ־קַלָּה, עֵת מִנַגְ’ד2 נָשְׁבָה,

בּוֹאֵךְ לַיְלָה עַל כְּאֵבִי כְּאֵב הִרְבָּה.

בְּזֹהַר־הַבֹּקֶר יוֹנִים הוֹפִיעוּ

עַל עֳפָאֵי עֲרָבָה וַהֲדַס הֵרִיעוּ.

בָּכוּ כִבְכּוֹת עֶלֶם עַל אַהֲבָתוֹ יִתְאַבָּל,

וַיְגַלּוּ מִן הַתְּשׁוּקָה אֶת אֲשֶׁר לֹא אֲגַל.

אוֹמְרִים כִּי הָאוֹהֵב עֵת יִתְקָרָב

יָקוּץ, וְהַמֶּרְחָק יְרַפֵּא כְּאֵב־אַהַב.

בַּכֹּל הִתְרַפֵּאנוּ וְלֹא רָפָא אֲשֶׁר בָּנוּ,

אִם כִּי קִרְבַת הֶחָצֵר מֵרָחֲקוֹ טוֹב לָנוּ.

וְאוּלָם קִרְבַת הֶחָצֵר אֵין מוֹעִיל בָּהּ,

אִם לֹא אֲהָבְךָ אֲשֶׁר נַפְשְׁךָ אָהֲבָה.


אַחַר־כָּךְ אָמַר: “אִבְּרָאהִים, שִׁירָה נָא שִׁירָה זוֹ שֶׁשְּׁמַעְתָּהּ, וְהִתְנַהֵל לְפִיהָ בְּזַמֶּרְךָ וְלַמְּדֶנָּה אֶת נַעֲרוֹתֶיךָ”. אָמַרְתִּי לוֹ? “חֲזֹר לְפָנַי עָלֶיהָ”. אָמַר לִי: “אֵין אַתָּה זָקוּק שֶׁאֶחֱזֹר לְךָ עָלָיו, שֶׁכְּבָר תָּפַסְתָּ אוֹתָהּ וְהִשַּׂגְתָּהּ”. נֶעֱלַם מִלְּפָנַי וְתָמַהְתִּי עָלָיו. קַמְתִּי אֶל חַרְבִּי וְשָׁלַפְתִּי אוֹתוֹ, וְחָזַרְתִּי אֶל דֶּלֶת הָאַרְמוֹן וּמְצָאתִיהָ נְעוּלָהּ. אָמַרְתִּי לַנְּעָרוֹת: “מַה הוּא שֶׁשְּׁמַעְתֶּן?” אָמְרוּ לִי: “שָׁמַעְנוּ אֶת הַזִּמְרָה הַנְּעִימָה וְהַיָּפָה בְּיוֹתֵר”. יָצָאתִי נָבוֹךְ אֶל שַׁעַר הֶחָצֵר וּמְצָאתִיו נָעוּל. שָׁאַלְתִּי אֶת הַשּׁוֹעֲרִים עַל אֹדוֹת הַזָּקֵן. אָמְרוּ לִי: “לֹא נִכְנַס אֵלֶיךָ הַיּוֹם אַף אֶחָד”. חָזַרְתִּי מִתְבּוֹנֵן בְּעִנְיָנוֹ, וְהִנֵּה הוּא מַכְרִיז מִקְּצֵה הֶחָצֵר וְאוֹמֵר: “אֵין כָּל רָעָה לְנֶגְדְּךָ, אַבּוּ־אִסְחָאק אֲנִי אַבּוּ־מֻרְרָה3 הִנֵּנִי, הָיִיתִי רֵעַ־שַׁעֲשׁוּעִים לְךָ הַיּוֹם. אַל תִּבָּהֵל”. רָכַבְתִּי אֶל אַלרְרַשִׁיד וְסִפַּרְתִּי לוֹ הַדָּבָר. הִתְחִיל לִשְׁתּוֹת לְמִשְׁמַע הַשִּׁיר, אַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא הָיָה שָׁטוּף בִּשְׁתִיָּה, וְאָמַר: “וּלְוַאי שֶׁהָיָה מְשַׁעֲשֵׁעַ אוֹתָנוּ בְעַצְמוֹ פַעַם אַחַת כְּדֶרֶךְ שֶׁשִּׁעֲשַׁע אוֹתְךָ”. צִוָּה לָתֵת לִי מַתָּנָה. נְטַלְתִּיהָ וְנִפְטַרְתִּי מִמֶּנּוּ.


וּמִמַּה שֶׁמְּסֻפָּר


  1. כזר היה עליו לפנות בתאר: אדוני.  ↩

  2. נג'ד היא הרמה שבתוך חצי האי הערבי פנימה, מקום מולדת השירה הערבית.  ↩

  3. כנוי הוא לשטן, שלפי הסרת הופיע בו בכנוי זה בימי מחמד.  ↩

המלצות קוראים
תגיות