רקע
אלמוני/ת
מַעֲשֵׂה הָרוֹעֶה הֶחָסִיד
אלמוני/ת
תרגום: יוסף יואל ריבלין (מערבית)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: ערבית
פרטי מהדורת מקור: קרית-ספר; 1972

הָיָה בְּאַחַד הֶהָרִים אָדָם מִן הָרוֹעִים, שׁוֹמֵר דָּת וְאִישׁ תְּבוּנוֹת וְצָנוּעַ. וְהָיָה לוֹ צֹאן שֶׁהָיָה רוֹעֶה אוֹתָן, וּמִתְפַּרְנֵס בַּחֲלָבָן וְצַמְרָן. וְהָיָה אוֹתוֹ הַר, שֶׁאִוָּה לוֹ הָרוֹעֶה לְמוֹשָׁב לוֹ, מְרֻבֶּה בְּעֵצִים וּבְמִרְעֶה וּבְחַיּוֹת־טֶרֶף, וְלֹא הָיוּ יְכוֹלוֹת אוֹתָן חַיּוֹת־הַטֶּרֶף לֹא לָרוֹעֶה וְלֹא לְצֹאנוֹ. לֹא פָּסַק לַעֲמֹד בָּהָר שָׁקֵט וּבָטוּחַ, וְאֵינוֹ שָׁת לִבּוֹ לִכְלוּם מֵעִנְיָיֵני הָעוֹלָם הַזֶּה, בִּהְיוֹתוֹ מְאֻשָּׁר וְנָתוּן לַעֲבוֹדָתוֹ אֶת אֱלֹהִים. אֵרַע לוֹ שֶׁחָלָה בְּמַחֲלָה קָשָׁה, וְנִכְנַס לְתוֹךְ מְעָרָה בָּהָר, וְהָיוּ הַצֹּאן יוֹצְאוֹת בַּיּוֹם לְעִנְיָנָן וְחוֹזְרוֹת בָּעֶרֶב לַמְּעָרָה. חָפֵץ אֱלֹהִים לְנַסּוֹת אוֹתוֹ רוֹעֶה, וּלְבָחֲנוֹ אִם יִשְׁמַע לְקוֹלוֹ וְאִם יַעֲמֹד בַּנִּסָּיוֹן, וְשָׁלַח אֵלָיו מַלְאָךְ. נִכְנַס אֵלָיו הַמַּלְאָךְ בִּדְמוּת אִשָּׁה יָפָה, וְיָשַׁב לְפָנָיו. כְּשֶׁרָאָה הָרוֹעֶה אוֹתָהּ אִשָּׁה יוֹשֶׁבֶת לְפָנָיו, הִתְחַלְחֵל גּוּפוֹ מִפָּנֶיהָ. אָמַר לָהּ: “אִשָּׁה, מַה הוּא שֶׁהֵנִיעַ אוֹתָךְ לָבוֹא הֵנָּה, בָּהּ בְּשָׁעָה שֶׁאֵין לִי חֵפֶץ בָּךְ, וְאֵין בֵּינִי וּבֵינֵךְ דָּבָר הַמַּצְרִיךְ הִכָּנְסֵךְ אֶצְלִי?” אָמְרָה לוֹ: “בֶּן־אָדָם, כְּלוּם אִי אַתָּה רוֹאֶה יָפְיִי וְחִנִּי וְרֵיחִי הַטּוֹב? וְכִי אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁהַנָּשִׁים זְקוּקוֹת לַאֲנָשִׁים? וּמַה הוּא הַמּוֹנֵעַ אוֹתְךָ מִמֶּנִּי, אַחֲרֵי שֶׁבָּחַרְתִּי לִקְרַב אֵלֶיךָ וְחָפַצְתִּי לְהִזְדַּקֵּק לְךָ? הֲרֵי בָאתִי לְהִשָּׁמַע לְךָ וּלְבִלְתִּי חֲשׂךְ עַצְמִי מִמְּךָ, וְאֵין אִתָּנוּ אֶחָד שֶׁיֵּשׁ לְךָ לַחֲשׁשׁ מִפָּנָיו. חֲפֵצָה אֲנִי לַעֲמֹד אִתְּךָ, כָּל זְמַן שֶׁתַּעֲמֹד בְּהַר זֶה, וְאֶהְיֶה רֵעָה לְךָ. וַהֲרֵינִי מוֹסֶרֶת עַצְמִי לְךָ, מִשּׁוּם שֶׁאַתָּה זָקוּק לְשִׁמּוּשָׁן שֶׁל נָשִׁים. וּכְשֶׁאַתָּה בָּא אֵלַי, תָּסוּר מֵעָלֶיךָ מַחֲלָתְךָ וְתַחֲזֹר לִבְרִיאוּתְךָ, וְתִתְחָרֵט עַל מַה שֶּׁהִפְסַדְתָּ מִקִּרְבַת הַנָּשִׁים בַּיָּמִים שֶׁעָבְרוּ מֵחַיֶּיךָ, רְאֵה יָעַצְתִּי אוֹתְךָ טוֹב, קַבֵּל אֵפוֹא אֶת עֲצָתִי הַטּוֹבָה וּקְרַב אֵלַי”. אָמַר הָרוֹעֶה: "צְאִי מֵעַל פָּנַי, אִשָּׁה מְלֵאָה עָרְמָה וּבוֹגֶדֶת, שֶׁאֵינִי מַאֲמִין לָךְ וְלֹא אֶקְרַב אֵלַיִךְ, וְאֵין לִי חֵפֶץ בְּקִרְבָתֵךְ וְלֹא לִזְבֹּל אוֹתֵךְ, שֶׁכֵּן כָּל הַכָּמֵהַּ אֵלַיִךְ כְּבָר וִתֵּר עַל הָעוֹלָם־הַבָּא, וּמִי שֶׁכָּמֵהַּ לָעוֹלָם־הַבָּא יְוַתֵּר עָלַיִךְ. הֲרֵי אַתְּ הִיא שֶׁהֵבֵאת לִידֵי נִסָּיוֹן אֶת הָרִאשׁוֹנִים בָּאֲנָשִׁים וְאֶת הָאַחֲרוֹנִים.

וֵאלֹהִים יוֹשֵׁב בַּמַּאֲרָב לְעוֹבְדָיו1 וְאוֹי לוֹ לְזֶה שֶׁנֻּסָּה בְּחֶבְרָתֵךְ". אָמְרָה לוֹ: “הוֹי הַפּוֹרֵשׁ מִן הַנְּכוֹחָה וְהַתּוֹעֶה מִן הַיְשָׁרָה, הַטֵּה פָּנֶיךָ אֵלַי וְהִסְתַּכֵּל בְּיָפְיִי וּזְכֵה בְּחֶבְרָתִי, כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ לְפָנֶיךְ מִן הַחֲכָמִים, שֶׁהָיוּ בַּעֲלֵי נִסָּיוֹן יוֹתֵר מִמְּךָ, וְדַעְתָּם נְכוֹחָה מִדַּעְתְּךָ אַתָּה, וְעִם זֶה לֹא דָחוּ מַה שֶּׁאַתָּה דוֹחֶה מֵהִתְעַנֵּג עַל הַנָּשִׁים, אֶלָּא חָפְצוּ בְּמַה שֶׁאַתָּה פּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ, הַיְנוּ לָבוֹא אֶל הַנָּשִׁים וְלִקְרַב אֲלֵיהֶן. וְלֹא גָרְמָה זֹאת לָהֶם רָעָה לֹא בְּדָתָם וְלֹא בְּעוֹלָמָם בָּזֶה. חֲזֹר אֵפוֹא בְּךָ, וְהָיְתָה אַחֲרִיתְךָ לִתְהִלָּה”. אָמַר הָרוֹעֶה: “כָּל מַה שֶּׁאַתְּ אוֹמֶרֶת, מָאַסְתִּי בוֹ. וְכָל מַה שֶּׁאַתְּ מַצִּיעָה לְפָנַי פָּרַשְׁתִּי הֵימֶנּוּ. מִשּׁוּם שֶׁאַתְּ מְלֵאָה עָרְמָה וּבוֹגֶדֶת, לֹא אֵמוּן בָּךְ וְלֹא בִּטָּחוֹן, שֶׁכֵּן כַּמָּה הוּא מִן הַכִּעוּר שֶׁאַתְּ טוֹמֶנֶת אוֹתוֹ מִתַּחַת לְיָפְיֵךְ, וְכַמָּה הֵם מִן הַיְשָׁרִים שֶׁפִּתִּית אוֹתָם, וְהָיְתָה אַחֲרִיתָם הַנֹּחַם וְהַיָּגוֹן. סוּרִי מֵעָלַי אַתְּ, הַמְתַקֶּנֶת אֶת עַצְמֵךְ כְּדֵי לְהַשְׁחִית אֶת זוּלָתֵךְ”. הֵלִיט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ, שֶׁלֹּא יִרְאֶה אֶת פָּנֶיהָ וְהִתְעַסֵּק בְּזֵכֶר אֱלֹהִים. כְּשֶׁרָאָה הַמַּלְאָךְ כַּמָּה נָאֶה סוּרוֹ לְמִשְׁמַעַת אֱלֹהִים, יָצָא וְהִתְנַשֵּׂא לַשָּׁמַיִם.

וְהָיָה בְּקִרְבַת הָרוֹעֶה כְּפָר, וּבוֹ אָדָם מִן הַחֲסִידִים, שֶׁלֹּא יָדַע מְקוֹמוֹ שֶׁל הָרוֹעֶה. רָאָה בַּחֲלוֹמוֹ, כְּאִלּוּ קוֹל קוֹרֵא אֵלָיו: “קָרֹב אֵלֶיךָ בְּמָקוֹם כָּזֶה וְכָזֶה נִמְצָא אִישׁ חָסִיד. לֵךְ אֵלָיו וְשָׁמַעְתָּ לְכֹל אֲשֶׁר יְצַוֶּה אוֹתְךָ”. כְּשֶׁהֵאִיר הַבֹּקֶר פָּנָה לְעֶבְרוֹ שֶׁל אוֹתוֹ מָקוֹם וְנָסַע. וּכְשֶׁתָּקְפָה אוֹתוֹ חַמָּה, סָר אֶל עֵץ שֶׁעַל יָדוֹ מַעְיָן שׁוֹקֵק, וְיָשַׁב בְּצֵל אוֹתוֹ הָעֵץ לָנוּחַ. בְּעוֹד הוּא יוֹשֵׁב בָּאוּ חַיּוֹת־בָּר וְעוֹפוֹת אֶל אוֹתוֹ מַעְיָן לִשְׁתּוֹת הֵימֶנּוּ, וּכְשֶׁרָאוּ אֶת הֶחָסִיד יוֹשֵׁב שָׁם נָסוּ מִפָּנָיו וּבָרְחוּ. אָמַר הֶחָסִיד: “אֵין חַיִל וְאֵין כֹּחַ אֶלָּא לֵאלֹהִים הָאַדִּיר. הִנֵּה יְשִׁיבָתִי בְּמָקוֹם זֶה הַיּוֹם הֵצִיקָה לְבַעֲלֵי־חַיִּים אֵלֶּה. וּבַמֶּה אוּכַל לְהִצְטַדֵּק לִפְנֵי בּוֹרְאִי וּבוֹרֵא עוֹפוֹת וְחַיּוֹת־בָּר אֵלֶּה? הֲרֵי אֲנִי הוּא שֶׁהָיִיתִי הַסִּבָּה לִמְנוּסָתָם מִמֵּימֵיהֶם וּמִרְעָם. אוֹי לְבוּשָׁתִי מִפְּנֵי אֱלֹהַי בְּיוֹם שֶׁיִּקַּח נִקְמַת הַמִּקְנֶה חַסְרַת־הַקַּרָנַיִם מִן הַמִּקְנֶה בַּעַל־הַקַּרְנַיִם”?2 זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת וְנָשָׂא קוֹלוֹ בְּבָתֵּי־שִׁיר אֵלֶּה:

אָכֵן חַי־אֱלֹהִים, אִלּוּ יָדְעוּ בְּנֵי־הָאָדָם

לְמַה נִּבְרְאוּ, לֹא יָשְׁנוּ וְלֹא הִסִּיחוּ דַּעְתָּם.

הַמָּוֶת וְאַחֲרָיו הַתְּחִיָּה, וְיוֹם הַדִּין אַחֲרֵי זֹאת,

וְתוֹכָחוֹת מַה מְּאֹד עָצְמוּ וּבַלָּהוֹת.

וְאָנוּ אִם נֶאֱסַר לָנוּ דָבָר אוֹ עָלָיו צֻוִּינוּ

לִבְנֵי הַמְּעָרָה3, יְשֵׁנִים וְהֵם עֵרִים – דָּמִינוּ.


בָּכָה עַל שֶׁיָּשַׁב תַּחַת הָעֵץ אֵצֶל הַמַּעְיָן וְהִטְרִיד אֶת הָעוֹפוֹת וְחַיּוֹת־הַבָּר מִמְּקוֹם מִשְׁתֵּיהֶם, וְהָפַךְ פָּנָיו חִישׁ מַהֵר עַד שֶׁבָּא אֵל הָרוֹעֶה. נִכְנַס אֶצְלוֹ וְנָתַן לוֹ שָׁלוֹם, וְהֶחֱזִיר לוֹ שָׁלוֹם וְחִבֵּק אוֹתוֹ וּבָכָה. אָמַר לוֹ הָרוֹעֶה: “מַה הוּא שֶׁהוֹבִיל אוֹתְךָ לְמָקוֹם זֶה, שֶׁלֹּא נִכְנַס בּוֹ אָדָם אֵלַי?” אָמַר הֶחָסִיד: “רָאִיתִי בַחֲלוֹמִי מִי שֶׁתֵּאֵר לִי מְקוֹמְךָ וְצִוַּנִי לָלֶכֶת אֵלֶיךָ וְלָתֵת לְךָ שָׁלוֹם, וַהֲרֵי בָאתִי אֵלֶיךָ לִשְׁמֹעַ לְקוֹלְךָ לְכָל מַה שֶׁתְּצַוֶּה אוֹתִי”. נָשַׁק לוֹ הָרוֹעֶה וְנָחָה דַעְתּוֹ בְּחֶבְרָתוֹ וְיָשַׁב עִמּוֹ יַחַד בָּהָר, וְהָיוּ עוֹבְדִים אֶת אֱלֹהִים בְּאוֹתָהּ מְעָרָה, וְהָיְתָה עֲבוֹדָתָם אֶת אֱלֹהִים יָפָה. וְלֹא פָסְקוּ לַעֲבֹד אֶת רִבּוֹנָם בְּאוֹתוֹ מָקוֹם כְּשֶׁהֵם נְזוֹנִים מִבְּשַׂר הַצֹּאן וּמֵחֲלָבָם, נְקִיִּים מֵהוֹן וּמִבָּנִים, עַד שֶׁבָּא עֲלֵיהֶם הַקֵּץ הַוַּדָּאִי. וְזֶהוּ סוֹף סִפּוּרָם.

אָמַר הַמֶּלֶךְ: “כְּבָר עוֹרַרְתְּ אוֹתִי, שַׁהַרָזָאד, לִפְרשׁ מִמַּלְכוּתִי, וְעוֹרַרְתְּ בִּי רִגְשׁוֹת חֲרָטָה עַל זֶה שֶׁנִּכְשַׁלְתִּי בוֹ בַּהֲרִיגַת הַנָּשִׁים וְהַנְּעָרוֹת. יֵשׁ אִתָּךְ עוֹד מִסִּפּוּרֵי הָעוֹפוֹת”? אָמְרָה: “הֵן”.



  1. קרא פרשׁה פט פסוק יג.  ↩

  2. לפי לִיטְמַן הוא מצטט כאן פסוק ממַתִי פרק כה פסוֹק 32–33  ↩

  3. השׁוה קראן פרשׁה יח פסוק א וכו'.  ↩

המלצות קוראים
תגיות