חוברת זו היא פסיעה ראשונה במסע יומרני מאוד. העורכים והסופרים המסתופפים מסביב ל’סימן קריאה' יוצאים למסע זה מתוך הרגשת צורך חיוני, מתוך הרגשת מחסור. נעמיד את יומרתנו בפשטותה, ונאמר כך: המתהווה הספרותי בארץ אין לו מרחב־מחיה אמיתי, אין לו מסגרות משמעיות – אין לו במה שנבנתה על־פי צרכיו ועל פי צרכי הקוראים. מיטב המתהווה בספרות מפורד ומשוסע עד כדי כך שהוא מגיע אל הקורא בתוך בליל אַמוֹרפי של קשקוש גראפומאני, דילטאנטי או כמו־למדני. רוב הסופרים והמחברים מרגישים כבר זמן רב במודע בהיעדרה של במה פעילה, שיהיה בכוחה לרכז ולהבליט את המרכזי ואת הראוי להבלטה בספרות הנכתבת היום בישראל. קוראים מוּדעים אף הם למחסורם, ומחפשים לשווא במה שתאפשר להם מגע רצוף ואינטנסיבי עם מיטב הנעשה בספרותם ועם מה שנעשה במאה זו בספרויות אחרות. אל מחוז־חפץ זה אנו מבקשים להוביל.

אמרנו “יוצאים למסע”, אמרנו “מבקשים להוביל” – מלים שבמשאלות הלב (והמוח). איננו תמימים לחשוב שבהבל פינו תיכון בן־לילה הבמה הפעילה והמפעילה שהספרות צריכה לה. והרי לא במה בלבד חסרה. גם עשייה חסרה בתחומים אחדים, וכל כמה שנשתדל ליזום ולהפעיל בתחומים אלה, ככל שיעמוד לנו כוחנו, בסופו של דבר אנחנו פשוט נתלים בתקווה.

קראנו לבמה זו ‘סימן קריאה’ מתוך מחשבה שתיעשה סימן לקריאה – סימן מה לקרוא. ברי לנו שיהיו אנשים שיזדרזו להעמיד סימני־שאלה. סימני־שאלה הם דבר מתבקש, ונוח לנו במחיצתם של סימני־שאלה.

ניתן לבמה זו כינוי “רבעון מעורב לספרות”. המלה ‘מעורב’ מועמדת כאן על שני כיווניה; מעורב בנעשה הספרותי הממשי ומעורב מצד התוכן. מצד התוכן נשתדל להעמיד כאן כלי ספרותי שיבליט את המתהווה הספרותי על כל דפנותיו וזוויותיו: שירה וסיפורת של מי שנראים לנו טובי המשוררים והסופרים, גושים גדולים של תרגום מספרות המאה העשרים בלשונות אחרות (וזאת מתוך הקפדה על רמת התרגום), מסות, רשימות ביקורת ומאמרי מחקר של המחברים הרציניים בתחומים אלה. אין טעם שנוסיף ונפרט כאן, שכן הדברים יהיו מחוורים ממילא למי שיעיין בתוכן העניינים של החוברת הראשונה.

יכולים אנו להתברך בעניין אחד. קימצנו בפניות, ואותם סופרים ומחברים שפנינו אליהם, שבריכוזם ובהבלטתם רצינו, באו. חלקם מיוצגים בחוברת זו וחלקם יופיעו בחוברות הבאות. היענות מיידית זו מעידה יפה על המחסור, על החלל הריק הצועק למילויו.

לא כל מה שביקשנו מצאנו. הנה, למשל, אין בחוברת זו מסה ספרותית ראויה לשמה. גם רוצים היינו למצוא אצל חוקרים ומבקרים מעורבות יותר אינטנסיבית מזו שמצויה אצלם בספרות זמנם ומקומם. גם לא כל מה שמצאנו ביקשנו.

 

מסביב לנקודה    🔗

בהזדמנות ראשונה זו, ועל רגל אחת, לא ננסה למצות את הדברים שבכוונתנו לומר בכל אחד מתחומי הספרות שיעורבו ב’סימן קריאה'. נעלה הרהורים אחדים באורח חטוף.

תרגומים (חמישה חדשים ואחד ישן ונידח), דברים על תרגום ומחקר בתרגום תופסים מקום נרחב בחוברת. דגש זה על התרגום לא בא רק בשביל לאפשר לקוראים מפגש עם קלאסיקה מודרנית בלבוש עברי. הוא בא גם בשביל לאפשר ללשון הספרות העברית מפגש עם קלאסיקה מודרנית, ולהעמיד הקשר רב־ספרותי מפרה.

עשרות שנים של פּוּריזם לשוני – פרי כיסופיהם של מחדשי השפה העברית להימלט מן “הוולגאריות” שביידיש – כפו על הסיפורת העברית מעצורי תוכן ושיטה, והעמידו אותה, אפילו בחידושיה האחרונים, בעמדת מבוכה מסויימת. עדיין היא משוללת אותה חירות יחסית, שכבשה לה השירה העברית.

תרגומו של ברנר ל’טוביה החלבן‘, תרגום נועז לזמנו (שהיה גנוז כ־65 שנה, ולא נדפס מעולם), מרמז מה הפסידה אמנות־התרגום העברית בכך שלא מיצתה אפשרויות כגון אלה הגלומות כאן. מסורת התרגום העברי שבויה בעבותות מנדלי מו"ס, שנתהדקו על־ידי י. ד. ברקוביץ וא. שלונסקי, ועד היום חקוקים סימניהן על בשרם של כמה מטובי המתרגמים. הספרות העולמית כולה נגררה באפסר אל הקרקס, ושם הרקידהּ המתרגם־האשף בקסמיו, למען ישתאה הקהל וימחא כף. יחסו של המתרגם־האמן ליצירה היה כאל חיה מן היער הלועז, שיש לאלפה אלף היטב ולהראות איך יכלה לה השפה העברית. לתרגומים ידועים נקשרו כתרים שהם “עולים על המקור”. ואומנם עלו על המקור בעשר דרגות של הגבהה סגנונית משולחת רסן. על תרגומו “המחוספס” של ברנר היו אומרים בוודאי עד לפני זמן לא רב מה שאומר אלוהים ל’טוביה החלבן’ בתרגומו של ברנר (אך לא ל’טוביה החולב' בתרגומו של ברקוביץ): “פֶע” (פוּי). אבל מול משחקי ה“שבץ־נא” של ברקוביץ עומד אצל ברנר טוביה החלבן על שתי רגליו השלום־עליכמיות.

מצד שני, אל נשכח שכיום ניצב מול חבר “המגביהים”, שאת גנותם מנינו בהרחבה, גם חבר “המיישרים”, שיוצאים בקול תרועה של מחדשים עזי־נפש ומשטחים כל תרגום על־פי אמות־מידה רופסות של שפה כמו־מדוברת. אף אלה מחזירים אותנו אל הקרקס, אף זו לוליינות, אלא שתחת להתקשט בעושרה היא מתקשטת בעונייה.

ועם כל זה עוד לא נגענו במוסר התרגום לעברית, שדווקא בשנות המדינה פשתה בו שחיתות מידות מרתיעה. מתרגמים ובתי־הוצאה, בהם “מכובדים”, מקצצים ומדלגים בלי הרבה הרהורים, מסלקים “מקומות קשים”, ומוציאים לשוק סחורה קלוקלת וחסרה.

מקומו של התרגום בחוברת, וכן גם סדרת התרגומים מן הקלאסיקה המודרנית שתראה אור ב“ספרי סימן קריאה” (ראו בהמשך), באים להציב ציון־דרך חדש, ונקווה שתהיה גם דרך. הספרות העברית עוד אינה משופעת בסיפורת משובחת. נדפיס כל סיפור ראוי. אבל שמחים אנו שהסתייע להביא בחוברת הראשונה סיפורים החורגים מדרך המלך הסלולה של הסיפורת המצויה. לא דומה קנז לא. ד. שפיר, ושונה משניהם חנוך לוין, אבל שלושתם חופשיים מן הסד העגנוני ורחוקים מגינוניו. אין סיפוריהם מעשה־תשבץ של משמעויות, אין בהם קריצות אירוניות בעין גסה, ואין בהם מערכות־רמזים עמוסות לעייפה. יש בהם הסתכלות בגופי מציאות, יש בהם נביעה נכונה מתוך האפשרויות הספרותיות של המציאות הישראלית. לשונם סיפורית־תכליתית; אין היא מיטגנת בשומן עצמה (אפילו במקום שהיא עשירה וקשה).

גדודים־גדודים שוקקים של חוקרים צעירים שקמו על הספרות באוניברסיטאות בשנים האחרונות לא הביאו עדנה לביקורת העברית. רוב החוקרים החשובים בארץ הלכו והתנתקו מן הספרות החיה, ולא היה בפיהם דבר להשמיעו באוזני הספרות המתהווה.

אומנם לראשונה בתולדותיה אין הביקורת העברית רק בבחינת מיישמת עקרונות תיאורטיים שפותחו בביקורות אחרות, אלא מבקשת לצעוד בראש המחנה של תורת הספרות בעולם. אבל עבודותיה נידונות להיות פחותות בחשיבותן מאלה של הפורמאליסטים הרוסיים, או של “הביקורת־החדשה” האנגלו־אמריקאית, משום שהאסכולות הנזכרות צמחו תוך מגע הדוק עם המלה הספרותית האחרונה בזמנן ובמקומן, ולכן שאלו את השאלות החשובות והרלבאנטיות לספרות, ולא את אלה שעניין להן רק בד' אמותיו של החוקר.

דור של אנשים צעירים, החושבים על ספרות, חדל מלתהות על ערך ספרותי, על טעם ספרותי, ועל דרכה של ספרות. השתכללותו של הטיפול בספרות הוליכה לאחיזת עיניים: ריבוי הקאטיגוריות וההבחנות איפשר לגבב מלל על יצירות ספרות, בלא אחריות לספציפי־המהותי ליצירה הנדונה, ובלא שים לב לקונטקסט התרבותי־ספרותי שלה.

מכאן קצרה הדרך אל גישה שעל פיה הכל שווה לפני המחקר ואת הכל יש לחקור. “משורר שנשכח”, שההיסטוריה עשתה עימנו חסד והשכיחה אותו – מטלטלים את גווייתו העלובה ונועצים בו אזמל רב־חקר. ואין פוצה פה: למי ולמה זה נחוץ?

“אנשי המחקר” מזלזלים ברצנזיה, והיא ניתנה בידי שוטים ובעלי “פנקס פתוח”. אבל רצנזיה של ממש אינה נופלת ממחקר במידת האחריות והרצינות שבה, וגם לא בחשיבותה.

‘סימן קריאה’ הגביל מדעת את המחקר והביקורת שיתפרסמו בו לספרות שיכולה וצריכה לעמוד במרכז החווייה הספרותית של סופרים וקוראים היום.

גם אם נתנזר מפרסום מחקרים על ביאליק או עגנון אין פירושו שאנו מבקשים לגרוע משיעור קומתם או לרמוז שאין צורך לעסוק בכתביהם. ממש כשם שהתעלמות מספרות זמנך ומקומך מעידה על תלישות תרבותית, כך גם התעלמות מרבדיה של תרבותך לתקופותיה פירושה חוסר תרבות.

אבל לא עלינו המלאכה לגמור, ואנו נתרכז במה שמוחזק בעינינו חיוני ביותר.

המפעל הספרותי שחוברת זו פותחת בו הסתייע בעזרתם המסורה של סופרים, בטרחתם של יועצי המערכת, בעמלם הרב של אנשי־הדפוס ובהיענותם של נותני המודעות. תודה מיוחדת חבים אנו להסתדרות הכללית של העובדים על תרומתה הכספית החשובה לחוברת. מעל לזה, הסבה לנו שמחה תמיכתו הנמרצת של מזכיר ההסתדרות, יצחק בן־אהרן.

המפעל כולו, חוברות ‘סימן קריאה’ וסדרות הספרים שנוציא לצידן, חב את עצם קיומו להעזה, למסירות, למרץ ולעבודה היומיומית של נתן ציפקיס ומרדכי מס, שאיפשרו לעורכים להפוך משאלת־לב למציאות.

מ.ו. – מ.פ.

 

בחצר הפריץ    🔗

פגישתם של קבוצת הסופרים עם ראש־הממשלה ועם השר י. גלילי, בעניינם של עקורי בירעם ואיקרית, נטבעה בתבנית היהודית הנושנה של משלחת הקהל העולה לשטח תחינתה בחצר הפריץ, גם אם נשתנו הזמנים, והפריץ יושב כבוד מתחת למנורת שבעת הקנים.

סימניה של התבנית המוּכרת מצויים בכל השלבים. הקבוצה מתארגנת מלכתחילה על־ידי פרנס שיש לו מהלכים בחצר מימים ימימה, ואפילו כלבי הפריץ כבר מכירים בריחו, ולא ינבחו עליו – משוררנו הלאומי (אליבא ההיידמאק גאנדי), חיים חפר. הלה בורר לו כלי־קודש מתונים, ובהם אחד מוכס ותיק של הפריץ, שנפשו “חצויה” ר"ל, וגם הפעם אינו בטוח שהממשלה נהגה כהוגן (חנוך ברטוב), ואחד שהוא קאתולי אף יותר מן הפריץ גופא, כעין משומד להכעיס, שבשעות כגון אלו אין מדקדקים ונזקקים לו (משה שמיר). מלכתחילה מודיעים בשם הקבוצה כי לא באו למחות או לתבוע, אלא “לבקש אינפורמציה”, “לשוחח מלב אל לב”.

רוצה המקום, והפריץ מקשה לבו כפרעה בשעתו, ולא ימיש כזרת.

מה עושים רבנן? נדבקים אל מקומם ומודיעים “איני זז מכאן עד שלא תעביר את רוע הגזירה”, כמו איזה חוני המעגל או כמו איזה לוי־יצחק מברדיטשב? יוצאים ומטיחים דברים בוטים על פרצופה של השררה, מערערים על הלגטימיות המוסרית שלה? מאיימים באיזו גירסה חדישה של עשר מכות? לא מניה ולא מקצתיה. הללו שבים אל משכנות עם קדושים וזמירות אחרות בפיהם. להוציא רשימה אחת של דליה רביקוביץ' (‘הארץ’, 12.8.72), הריהם מלאים רחשי חיבה ותודה על עצם קיומה של השיחה, חורזים הרהורי־כרס על המרפא שיכולים משוררים להביא לבעלי השלטון, מטפחים תקוות מרטיטות לשיחות נוספות באותו פוֹרוּם, שבהן יהפכו כדי סיפוקם בעניינים שברומם של עם ועולם.

בקיצור, גם אם יצאו כלעומת שבאו, ואין לאל ידם לבשר “הראית כי נכנע אחאב מלפני?” גם אם שימשו כסות אינטלקטואלית לערייתה של החלטה ברברית – אין הם חשים עצמם בלתי נשׂכרים. להיפך, סתם שיחה “מלב אל לב” עם בעלי־שררה גם בה יש צד של זכות למזוּמניה, ואם העניין שלשמו נתקיימה השיחה לא יצא נשכר, הרי אין להכחיש כי מניותיהם של המשוחחים עולות במקצת במעונות ישראל הסמוכים על שולחן עיתוניהם.

ואילו השררה גמרה אומר כי מיצתה גינוני התלבטות מוסרית ונקטה שיטה אחרת: שילחה את המשטרה בעקורים. עתה מאיימים הבולדוזרים לפתור את בעיית בירעם ואיקרית, ועמה את בעייתם של הסופרים המתחבטים.

מ. ו.

 

הפקידות האמנותית    🔗

מונח לפני מכתב מיום 18.6.72 מאת הגב' לאה פורת, יו"ר הנהלת המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות ליד משרד החינוך והתרבות, אל מר יוסף מונדי, מחזאי ובמאי. וזה לשון המכתב:

אפשר שאין צורך להוסיף מלה על מסמך מאלף זה, שכן הוא מדבר בעד עצמו, ולמרות קוצר־היריעה יש בו כדי להאיר את עיני הקורא בהלכות הפקידות האמנותית הנחמדה, שבצילה אנו חיים. ואף על פי כן, אי־אלו הערות קצרות לתועלתם של תמימי־דרך:

א. בארץ קטנה נתונה כמעט כל פעילות תיאטרונית־נסיונית (או ספרותית) לשבט או לחסד בידי מועצה זו, או גופים דומים, שכן אפסיים הם סיכוייה למימון עצמי מכיסו של הקהל.

ב. גם הח"מ מוצא פגמים רבים במחזה “המשיח”, אבל מחברו הוא לכל הדיעות (גם לדעת הוועדה, וראה המכתב) אחד מאנשי־התיאטרון הספורים בישראל העוסקים באורח עקבי בתיאטרון נסיוני, ומן הראוי לאפשר לו להמשיך בעבודתו.

ג. מועצה ציבורית לאמנות אינה בית־ספר לאמנויות. אין זה מתפקידה ללטש מחזות או כתבי סופרים (גם אילו דובר כאן באמת בליטוש אמנותי, ולא בריטוש פוליטי) – תפקידה לתת בידי אותו אמן הנראה לה ראוי לעידוד כלים כספיים למימוש יצירותיו. חובתה להבטיח תנאים לעבודה רצופה למיטב האנשים בכל אחד מתחומי האמנות.

ד. זכותו של כל אמן לקבוע בעצמו, מי יעוץ לו עצות באשר להכנסת שינויים ביצירותיו, אם בכלל. חוצפה ממדרגה ראשונה היא לכפות עליו (בכוח החרב המתהפכת של המימון) שינויים ברוח חיים חפר, ואפילו ברוחם של אנשים מחוננים ונחמדים, שאין הוא חפץ לשאול בעצתם.

ה. לעג לרש הוא לבוא בטענות על “פגמים בהצגה” אל אדם שהעמיד הצגה רבת־משתתפים יחסית בתנאי־עבודה פרטיזניים, בלי שיהיה לאל ידו לברור שחקנים (כיון שנאלץ להסתפק בשחקנים מתנדבים), בלי אולם לחזרות ובלי שאר תנאים חומריים מינימאליים הדרושים להפקה כזאת. גם 5,000 ל"י הם סכום מגוחך בהקשר זה.

ו. יש לשים לב לסיומו האולטימאטיבי של המכתב, שאינו משאיר מקום לספק בדבר מעמדו הנחות של האמן לפני הוועדה הכל־יכולה – “לכאן או לכאן”.

מ. ו.

 

יש דראמה (אחת)    🔗

סוף סוף דראמה עברית של ממש. מן ‘הנסיכה האמריקאית’ ועד ‘חפץ’ היו לנו, לכל המרובה, מחזות עבריים אנמיים, שאינם מעלים ואינם מורידים. למעשה, היו רובם דלים, ולהגניים, אם לא עסקו בחילוף מסכות בימתי, שהפך תכלית לעצמו.

חנוך לוין הוכיח כי המערכונים והפזמונים היו רק ראשיתה של דרך. גם במובן זה, שחריפותה של המחאה הפוליטית בהם הוכחה כמושרשת בחוויה עמוקה של יחסי־אנוש קודם שהם מיתרגמים – בין השאר – לגישות פוליטיות. גם במובן זה, שהמיניאטורה גדלה מבנית כדי ממדיו של מחזה לא מתוך העמדת פנים של שלמות רחבה יותר, אלא כיוון שהמרכיבים מתאחים מכל תפיסה אחת ורצף מחשבתי אחד.

אשר לרצף זה, רק הערה אחת. מעפשי אוויר מ“אנשי־בסדר־גמור” רשאים לעשות שמיניות באוויר עד קץ הימים, אבל חנוך לוין אינו מחזאי המציג עולם נטול ערכי־מוסר. הוא בוודאי בונה הירארכיה של השפלה אנושית, אבל אין זו ההירארכיה היחידה במחזה. יש בו גם הירארכיה מנוגדת של סבל ושל צורך להזדהות עם סבל ולהסיק ממנו מסקנות. משום כך מוצגת גם ההשפלה, בסופו של חשבון, כפגיעה מתועבת בערך ולא כערך, ואפילו לא כמצב־דברים קיים אשר מן ההכרח להשלים עמו.

נ. ק.

 

גבב וחיוב    🔗

‘אופק’ של יוסי גמזו טובל בנופת צופים. האיש כוונותיו טובות. אבל ספק אם יש ראי נאמן יותר לעליבותו של יחס רוֹוח אל הספרות היפה – ודוקא כיוון שאין ב’אופק' חשבונות נפתלים ואין בו בעלי חזקות, כשם שאין בו יראה מפני החריג והשונה. כל אלה, ושאר מריבות ההבל ועקשויות ההבל של הפיליסטר הספרותי המצוי, נעלמו כדי לפנות מקום לרוחב־הלב הרופס שלו, האופייני מהם והמסוכן מהם.

כאשר מגלגל גמזו בלשונו ועוסק בהקדמה לכרך השני של ‘אופק’ בתקיעות תרועות ושברים ושאר פיטומי־מלים, ניחא, חרזן מלאכתו בכך. אבל האיש מדבר גם על “כורחה של איזו אחריות פנימית” (כל ההדגשות שלו) וחוזר ומרמז על העקרון המנחה שהובהר בפתח הכרך הראשון: “[…] ‘שגעון לדבר’ שהוליד במה זו: תחושה עזה ומחריפה של העדר אכסניה בלתי־כיתתית, מקרבת רחוקים – המאפשרת רב־קיום של הדדיות־בתוך־שוני; אגב פתיחות שבשיח חם, הוגן, אף עם יריב רעיוני, עם בר־פלוגתא ספרותי, אסתיטי”.

קודם כל, לעניין “העדר אכסניה בלתי־כיתתית” – עורבא פרח. כאמור, מלבד כמה העוויות גרוטסקיות של שמירת חזקות ושמירת טינות – הכל מפרסמים את הכל. מרבית העורכים הספרותיים, אפילו הם דוחים איש או אנשים, הרי העיקרון המנחה אותם הוא קבלת הספרות הזורמת אליהם כמו היתה בליל אמורפי אשר יש לדוחסו אל תוך כך וכך אינטשים שבועיים של נייר מודפס; לכל המרובה, להשתדל לדלות מתוכה שמות שקנו להם מוניטין, ולא לתהות על טעמי מוניטין וערכיהן וכך לעצב קו עריכה בררני ואקטיבי. מר אמיר, דרך משל, מכריז בכל עת מצויה על עבריותה הכנענית של ‘קשת’, לא מראש אבל בדיעבד, ולא זו בלבד שהוא מדפיס משיריה של כל עלמה יפת קיבורת שנדחו ע"י עורכי עלון הגימנסיה שלה, הוא אף מדפיס מאמר נרחב על היהודי־יהודי שבשלום עליכם, ולואי ותמחל לו עשתורת.

הכרזתו של יוסי גמזו מתממשת בשני כרכים שהכל בהם וכולם בהם – ברוידס ואבות ישורון, אורי קיסרי והלקין, אלישע פורת ודב סדן, וכך גדודים־גדודים, עשרות־עשרות.

כאשר היעדר הסלקציה הופך עקרון – כאשר כל פיטפוט הוא שיר וסיפור ומסה, מיטשטשים ההבדלים שבין אמת לכזב בספרות, והיא הופכת משחק בטלני וגנדרני; אם גבב זה כולו ספרות, הרי שהיא עוד סוג של בידור דברני ומתיפיף, ולא מאמץ קשה למתוח ולעדן את כלי הלשון כדי לומר דברים שיש בהם משמעות ולדחות דברים חסרי משמעות. אם זה הבסיס, אין היא שווה בנזק הזמן ובנזק הכסף, ובראש וראשונה אינה ראוייה למאמץ ולעניין שכמה יוצרים וקוראים משקיעים בה.

סילוקה של הדיאלקטיקה הפנימית שבדברים מתחייבים ומחייבים, משמעו דחיקת הספרות למעמד של שולי־תרבות. אמר רטוש באחד מראיונותיו: “בזכות ‘הליצאנציה פואטיקה’, לא שלי, של הציבור, נפרץ המחסום לגבַי בתחום השירה. במידת מה גם בלשון. […] אם אני כותב למשל שיר על בעל ועשתורת מפרסמים אותו בגלל אותו יחס של כבוד ל’ליצאנציה פואטיקה' שהזכרתי. מסתמכים על כך שגם טשרניחובסקי ושניאור כתבו דברים לא כל כך כשרים ודבריהם נדפסו. כשאני אומר שאנחנו לא יהודים, שמה שקם בארץ הוא לאום אחר בתכלית. אני נתקל בהתנגדות גדולה לאין ערוך יותר, אם כי אף היא אינה מה שהיתה לפני שנים. פשוט, תחום הספרות הוא נקודת ההתנגדות הפחותה ביותר של הציבור ואפילו של המימסד […]” (‘דבר’, 27 באוגוסט, 1971).

נ. ק.

 

ספרים נכנסים    🔗

הוצאת ספרית פועלים    🔗

יאיר הורביץ, "נרקיסים למלכות מדמנה' (שירים).

טוביה ריבנר, ‘אין להשיב’ (שירים).

יעקב שבתאי, הדוד פרץ ממריא' (סיפורים).

יצחק בשביס, ‘עושה הנפלאות מלובלין’ (רומאן), בתרגום ברוך קרוא.

עמוס עוז, עד מות' (נובילות).

יצחק אורפז, שלוש נובילות'.

רן אדליסט, הפרוטוקולים של צעירי ציון' (סיפורים(

רחל מכבי, חול ואלונים'.

יוסף האפרתי, האידיליה של טשרניחובסקי'.

ז’אן פיאז’ה, הסטרוקטוראליזם'. מצרפתית: ג. מ. קרוי.

אלכסנדר ברזל, השיחה הגדולה: מסות על תרבות וספרות'.

דניאל בן־נחום, ‘רשות הזעקה: חזרה לברנר’.

הוצאת הקיבוץ המאוחד    🔗

אמיר גלבע, קטף' (שירים).

זלדה, ‘הכרמל האי־נראה’ (שירים).

‘ספר עלים’, קובץ לדברי ספרות לזכרו של יחיאל מר.

אנדד אלדן, לבדו בזרם הכבד' (שירים).

אהרן אפלפלד, ‘אדני הנהר’ (סיפורים).

אהרן מגד, ‘החיים הקצרים’ (רומאן).

ב. י. מיכלי, ‘דמויות וצדודיות’ (ביקורת).

הוצאת עם עובד    🔗

אהרן אפלפלד, ‘העור והכותונת’ (רומאן).

חיים גורי, ‘הספר המשוגע’ (רומאן).

‘מבחר מאמרים על יצירתו של יעקב פיכמן’ בעריכת נורית גוברין.

‘מבחר מאמרים על שירתו של נתן אלתרמן’ בעריכת אורה באומגרטן.

‘מבחר מאמרים על יצירתו הסיפורית של י. ח. ברנר’ בעריכת יצחק בקון.

ישורון קשת, ‘בין הערמון והלילך’ (זכרונות).

הוצאת ויידנפלד וניקולסון    🔗

מאיר וייסגל ‘…עד כאן’ (אוטוביוגראפיה).

ליאון יוריס ‘משפט דיבה’ (רומאן).

דומיניק לאפייר ולארי קולינס, ‘ירושלים ירושלים’.

הוצאת מסדה    🔗

בנימין תמוז, ‘יעקב’ (רומאן).

ח. ש. בן אברם, ‘סיפורים’. הקדים מבוא: מ. ז. וולפובסקי.

‘שירים ליריים: 1900–1970’, מבחר מן השירה העברית החדשה בעריכת מתי מגד.

‘ביכורי עטים: מאסף לספרות צעירה’ בעריכת מתי מגד.

הוצאת שוקן    🔗

א. ב. יהושע, ‘בתחילת קיץ – 1970’ (סיפור).

איז’ן יונסקו, ‘הווה עבר, עבר הווה’ (פרקי יומן מקוטע), מצרפתית: אריה לרנר.

דב לנדאו ‘היסודות הריתמיים של השירה’ (מחקר).

הוצאת דביר    🔗

גבריאלה מריני קדם, ‘פיסה של ים’ (שירים).

‘שירת ח. נ. ביאליק’ (מבחר ביקורת) בעריכת חיים אורלן.

הוצאת ראובן מס    🔗

א. ראובני, ‘שירים’.

א. ראובני, ‘סיפורים’.

שמעון ראבידוביץ, ‘עיונים במחשבת ישראל’ (2 כרכים).

הוצאת לוין־אפשטיין    🔗

רילקה, ‘שירים’ בתרגום משה הנעמי.

דן בן־אמוץ ונתיבה בן־יהודה, ‘מילון עולמי לעברית מדוברת’.

אהוד בן־עזר, ‘לא לגיבורים המלחמה’ (רומאן).

הוצאת אלף    🔗

שלום עליכם, ‘שלוש אלמנות’ (מונולוג), מיידיש: אריה אהרוני.

הוצאת ביתן    🔗

נורית ברצקי, ‘ימים בערימות ערימות’ (שירים).

הוצאת עקד    🔗

אגי רימון, ‘נני ושנינו’ (שירים).

סן־ז’ון פרס, ‘אנאבאזיס’ בתרגום יהודית קופנהגן־אורין.

עליזה שנהר, ‘אדי חלום’ (שירים).

יהודה שביט, ‘לראות שחור באהבה’ (שירים).

‘שיח משוררים על עצמם ועל כתיבתם’, בעריכת יעקב בסר.

הלל ברזל, ‘שירה ומורשה’ (מחקר. 2 כרכים).

הוצאת דגה    🔗

עדי צמח, ‘אסתטיקה אנאליטית’.

ראובן צור (עורך), "עיונים ברוחק האסתיטי'

הוצאת תרמיל    🔗

א. פ. צ’כוב, ‘האולם מספר 6; איכרים’.

י. ח. ברנר, ‘מהתחלה’.

הוצאת מוסד ביאליק    🔗

נתן שפיגל, ‘תורת הפיוט לאריסטו’.

הוצאת ניומן    🔗

‘מזכרת’, פרקי ספרות ומחקר לזכרה של רחל ניומן.

הוצאת מגנס    🔗

Jehoshua Bar-Hillel, Aspects of Language.

הוצאת אגודת “שלם”    🔗

‘ירושלים’, שנתון לדברי ספרות ואמנות ה’–ו', בעריכת אברהם הוּס ואריה ליפשיץ.

הוצאת שקמונה    🔗

ד"ר פ. דודסון. ‘המקצוע הורים’ (מדריך מקיף להורים).