במקום פתיח    🔗

חוברת עשר של ‘סימן קריאה’ רואה אור בתום העשור, ועשור זה בספרותנו היה, במידה זו או אחרת, העשור של ‘סימן קריאה’: יקשה לנתק את התמורות שחלו בשנות העשור הזה בספרות מפעילותו של ‘סימן קריאה’ – כתב־העת – ומפעילות "ספרי סימן קריאה'', שיחגגו בקרוב את הספר מספר 100 בסידרה. סופרים שכבר כתבו קודם ופרסמו בכתבי־עת אחרים, אבל רק בשנים אלה הופנו אליהם הזרקורים במלוא אורם, והם זכו למקום הראוי להם בתודעת הקוראים; סופרים שעשו את צעדיהם הראשונים או העיקריים בין כתלינו; תמורות משמעותיות בתחום לשון התרגום ואופי התרגום לעברית; תמורות במושאי המחקר הספרותי; עלייתו של דור משוררים חדש; צעדים משמעותיים חדשים של סופרים ותיקים – כל אלה ואחרים עשו את ‘סימן קריאה’. זהו כתב־עת שנתקל בראשיתו בעיתונות עויינת שהסבירה חזור והסבר שהוא מיותר ושאינו מוסיף דבר, אך מצעדיו הראשונים הוא זכה להצלחה חסרת תקדים אצל קהל קוראים נאמן, והפך למְסַמן הקריאה ברפובליקה הספרותית שלנו. למשתתפים – שכולם שומרים על נאמנותם לכתב־העת – ברור אולי יותר מלאחרים מה היו פני מפת מציאותנו הספרותית בלי ‘סימן קריאה’. השתתפותם בחוברת ובסידרת הספרים לא היתה מקרית ונסיבתית. לעושים במלאכה גם ברור במה נכשלנו. למשל, בין דפי החוברת התחוללה תזוזה באופי המחקר בספרות העברית, אך ‘סימן קריאה’ נכשל בתחום המסה הספרותית והרצנזיה. ואף בתחום פריצת החומה שבין הספרות לבין אמנויות אחרות, חומה גבוהה במיוחד בספרות העברית, קשה לומר שתרמנו תרומה של ממש. בקונפליקט שבין הוצאת חוברת שבה חומר שאנו רוצים בו לבין עמידה בלוח־זמנים הכרענו לטובת האפשרות הראשונה. וכך נכשלנו בהשגת ריתמוס של רבעון. משימות אלה, ואחרות, מצפות לנו בעשור הבא, ואנו מקווים שאי־אילו השגים יורגשו כבר בחוברת 11, חוברת אפריל.

מאחר שהשגינו ומשוגותינו גלויים לכל עין, ודי דפדוף בחוברות כדי להזכר בהם, לא נפרט בכל אלה. בדפים הבאים רק נצלם, במקוטע, אך בלא שינויים, מן הפתיחים, הציטוטים והקטעים הפרוגראמאטיים שהופיעו בחוברות 1–5 של ‘סימן קריאה’.

*

– – – –

עשרות שנים של פּוריזם לשוני – פרי כיסופיהם של מחדשי השפה העברית להימלט מן “הוולגאריות” שביידיש – כפו על הסיפורת העברית מעצורי תוכן ושיטה, והעמידו אותה, אפילו בחידושיה האחרונים, בעמדת מבוכה מסויימת. עדיין היא משוללת אותה חירות יחסית, שכבשה לה השירה העברית.

תרגומו של ברנר ל’טוביה החלבן‘, תרגום נועז לזמנו (שהיה גנוז כ־65 שנה, ולא נדפס מעולם), מרמז מה הפסידה אמנות־התרגום העברית בכך שלא מיצתה אפשרויות כגון אלה הגלומות כאן. מסורת התרגום העברי שבויה בעבותות מנדלי מו"ס, שנתהדקו על ידי י. ד. ברקוביץ וא. שלונסקי, ועד היום חקוקים סימניהן על בשרם של כמה מטובי המתרגמים. הספרות העולמית כולה נגררה באפסר אל הקרקס, ושם הרקידהּ המתרגם־האשף בקסמיו, למען ישתאה הקהל וימחא כף. יחסו של המתרגם־האמן ליצירה היה כאל חיה מן היער הלועז, שיש לאלפה אלף היטב ולהראות איך יכלה לה השפה העברית. לתרגומים ידועים נקשרו כתרים שהם “עולים על המקור”. ואומנם עלו על המקור בעשר דרגות של הגבהה סגנונית משולחת רסן. על תרגומו “המחוספס” של ברנר היו אומרים בוודאי עד לפני זמן לא רב מה שאומר אלוהים ל’טוביה החלבן’ בתרגומו של ברנר (אך לא ל’טוביה החולב' בתרגומו של ברקוביץ): “פֶע” (פוּי). אבל מול משחקי ה“שבץ־נא” של ברקוביץ עומד אצל ברנר טוביה החלבן על שתי רגליו השלום־עליכמיות.

מצד שני, אל נשכח שכיום ניצב מול חבר “המגביהים”, שאת גנותם מנינו בהרחבה, גם חבר “המיישרים”, שיוצאים בקול תרועה של מחדשים עזי־נפש ומשטחים כל תרגום על־פי אמות־מידה רופסות של שפה כמו־מדוברת. אף אלה מחזירים אותנו אל הקרקס, אף זו לוליינות, אלא שתחת להתקשט בעושרה היא מתקשטת בעונייה.

הספרות העברית עוד אינה משופעת בסיפורת משובחת. נדפיס כל סיפור ראוי. אבל שמחים אנו שהסתייע להביא בחוברת הראשונה סיפורים החורגים מדרך המלך הסלולה של הסיפורת המצויה. לא דומה קנז לא. ד. שפיר, ושונה משניהם חנוך לוין, אבל שלושתם חופשיים מן הסד העגנוני ורחוקים מגינוניו. אין סיפוריהם מעשה־תשבץ של משמעויות, אין בהם קריצות אירוניות בעין גסה, ואין בהם מערכות־רמזים עמוסות לעייפה. יש בהם הסתכלות בגופי מציאות, יש בהם נביעה נכונה מתוך האפשרויות הספרותיות של המציאות הישראלית. לשונם סיפורית־תכליתית; אין היא מיטגנת בשומן עצמה (אפילו במקום שהיא עשירה וקשה).

גדודים־גדודים שוקקים של חוקרים צעירים שקמו על הספרות באוניברסיטאות בשנים האחרונות לא הביאו עדנה לביקורת העברית. רוב החוקרים החשובים בארץ הלכו והתנתקו מן הספרות החיה, ולא היה בפיהם דבר להשמיעו באוזני הספרות המתהווה.

דור של אנשים צעירים, החושבים על ספרות, חדל מלתהות על ערך ספרותי, על טעם ספרותי, ועל דרכהּ של ספרות. השתכללותו של הטיפול בספרות הוליכה לאחיזת עיניים: ריבוי הקאטיגוריות וההבחנות איפשר לגבב מלל על יצירות ספרות, בלא אחריות לספציפי־המהותי ליצירה הנדונה, ובלא שים לב לקונטקסט התרבותי־ספרותי שלה.

מכאן קצרה הדרך אל גישה שעל פיה הכל שווה לפני המחקר ואת הכל יש לחקור. “משורר שנשכח”, שההיסטוריה עשתה עימנו חסד והשכיחה אותו – מטלטלים את גווייתו העלובה ונועצים בו אזמל רב־חקר. ואין פוצה פה: למי ולמה זה נחוץ?

“אנשי המחקר” מזלזלים ברצנזיה, והיא ניתנה בידי שוטים ובעלי “פנקס פתוח”. אבל רצנזיה של ממש אינה נופלת ממחקר במידת האחריות והרצינות שבה, וגם לא בחשיבותה.

‘סימן קריאה’ הגביל מדעת את המחקר והביקורת שיתפרסמו בו לספרות שיכולה וצריכה לעמוד במרכז החווייה הספרותית של סופרים וקוראים היום.

גם אם נתנזר מפרסום מחקרים על ביאליק או עגנון אין פירושו שאנו מבקשים לגרוע משיעור קומתם או לרמוז שאין צורך לעסוק בכתביהם. ממש כשם שהתעלמות מספרות זמנך ומקומך מעידה על תלישות תרבותית, כך גם התעלמות מרבדיה של תרבותך לתקופותיה פירושה חוסר תרבות.

אבל לא עלינו המלאכה לגמור, ואנו נתרכז במה שמוחזק בעינינו חיוני ביותר.

מ.ו.– מ.פ. – חוברת 1, ספטמבר 1972

– – – –

אם לא ניתפס לחלוטין לצד הקוריוזי שבאופטימיות הצעירה והעיקשת של זך, נוכל לזכור כי המעשה השירי החדש של קבוצת משוררים צעירים בשנות החמישים המאוחרות היה משולב בהתמודדות מודעת עם שאלות של ערך שירי, בתהייה על הדרך שבה חייבת שירה ללכת, בהשקפה כללית על “מה צריכה שירה להיות”, “מה אסור לה להיות”, ומה מקומה בתוך הווה חווייתי, חברתי ולשוני.

התמודדות זאת לא באה לעולם לעת חג יובל או ראיון. היא נחוותה יום יום מחדש, והולידה ניסוחים חוזרים ונשנים, של תביעות־יסוד, שלאורן נבחן השיר האחרון במוסף הספרותי ביום ו' בבוקר.

אכן, זך ובני דורו הייטיבו לנסח את דעתם על מה ששירה חייבת להתרחק ממנו, יותר משהצליחו לתאר באופן ממצה את עקרונות שירתם שלהם. אני יודע שהסתכלותם בספרות היתה חד־צדדית, דרך משקפי המיפנה שהם הביאו בשירה העברית – ועל כן הם סימפאטיים בעיני. הם לא הצטיינו ברוחב־לב של הערכה שקולה, אקדמית, המקצה מקום בכותל המזרח לגנסין, אבל גם לעגנון; לביאליק ולאלתרמן, אבל גם לזך, וזוכרת תמיד שאפשר כך אבל אפשר גם כך. הרתיעוֹת שלהם היו אינסטינקטיביות, הקביעות – מאניפסטיוֹת, שרירותיות. הצירוף “אינני אוהב” היה הצירוף השכיח במאמריהם. הם אהבו והם שנאו – מסיבות ספרותיות. מלחמותיהם הספרותיות רבות־צבע בעיני. הם עדיין לא נואשו מלמצוא בשירה דבר־מה בעל ערך. הם היו הדור הספרותי האחרון בספרות העברית (מאז יש לנו סופרים, אבל אין לנו דורות ספרותיים, ואף לא מלחמת דורות אמיתית ומפרה). הם הביאו ל“הזרה” של הספרות העברית החדשה כולה וחידדו את הסתכלותנו בה, משום שטרפו את הסדר הקיים ובנו סולם ערכים חדש. הם לא היו “מומחים” לסופר מסויים או לבעיה – אלא ראו לעצמם חובה ליצור יחס נפשי חי אל הספרות העברית החדשה לדורותיה. הם שינו כמעט מן הקצה את הטעם הספרותי בארץ.

מעולם לא היתה הספרות העברית כה בלתי חשובה לקוראיה כפי שהיא היום – בלי שהדבר יהיה קשור ברמת כתיבתם או בחשיבות יצירתם של סופריה כבודדים. האם אין זה גם משום שלכותביה לא חשובה הספרות העברית כספרות? האם אין זה משום שכותביה עייפו מהתמודדות עם אידיאלים של ספרות בכללותה?

בתל־אביב ובירושלים נכתבת היום שירה אשר אינה נופלת, כמדומה, ברמתה מכל שירה אחרת הנכתבת היום בעולם – אבל האין לראות סימפטום מדאיג בעובדה שבמשך עשר השנים האחרונות לא עלה כמעט אף שם חדש שהביא עימו חידוש של ממש לשירה העברית, וודאי שלא עלה שום דור חדש. האם אין לקשור זאת בהיעדרה של התלבטות אמיתית בשאלות־ספרותיות “גדולות”? היכן נמצאה בשנים האחרונות תהייה אותנטית על ערך ספרותי, ועל דרכה של ספרות? מי קם לזעזע את ה“קנון” הספרותי המקודש? את מקום ההשקפה הכללית ירש המחקר המפורט. אמת, ההבנה איך “תפורה” היצירה האחת ומה אופיו של הטקסט הספרותי בכלל מעולם לא היו לה ימים טובים מימים אלה. אני מחשיב אותה. לא הייתי רוצה לחיות בלעדיה. אבל עצוב מאוד לחיות רק עמה. דומה שהשיכרון מן ההסתכלות המפורטת, השקולה, הרב־צדדית, הפרספקטיבית, הלך ושיתק את המבט הסובייקטיבי, המוגבל, המאניפסטי. הוא יצר אטמוספירה שבה נראה מבט זה לא רק מיותר, אלא מיושן ומגוחך. מי שחי כל העת את תודעת יחסיותן של אמיתות ספרותיות ואינו מרשה לעצמו לשכוח זאת, לפחות לפרקים – אין לגביו אף אמת ספרותית אחת, אלא הכל טקסטים, תבניות, אלמנטים וקישורים. מי שלגביו האפשרויות הספרותיות המנוגדות ביותר הן רק מיגוון של דרכים אפשריות ולגיטימיות, חיות זו עם זו בשלום, אינו יודע לשנוא באמת. ומי שאינו יודע לשנוא באמת – גם אהבתו שווה כקליפת השום. שלום ושלווה ושיממון.

האוהבים באמת. השמחים באמת. מתי לאחרונה התקבל בארץ שיר חדש בשמחה ובחום? באיזה עצלות ריגשית התקבלו ספריהם האחרונים של קנז וצלקה – ספרי פרוזה שאינם מעשה של יום־יום אצלנו. כמה אנשים התרגשו מסיפורי חנוך לוין? מזמן פסקנו לשמוח על החדש. ושלום ושלווה ושיממון.

אולי שלום לאו דווקא. בעלי חשבונות קטנים ממשיכים לנהל את חשבונותיהם הקטנים בסימטאותיהם הקטנות. חשבונותיהם האישיים – לא מלחמותיהם הספרותיות. כל־כך הרבה עוֹינוּת לא עניינית לכל מעשה יצירה של ממש. הארץ קטנה, ודומה שהעושה מעשה מחַסר ממעשיהם של אחרים. באווירה הזאת – אמר לי סופר אחד – יש לפרסם סיפורים בשקט, ורק בירחון רופאי־השיניים.

השיממון הזה והסתגרותה של הספרות מפני עצמה הם גן־עדן לעסקני הספרות, לנואמיה, וועדותיה, ל“כולל” ול“חלוקה גֵלְט” בשיטת לךָ, אף לךָ, לךָ כי לךָ, לי כי לךָ. עסקנים רצים־רצים כל עוד נפשם בם מוועדת פרסים אחת לחברתה.

זימזומים טורדניים. ואם כך, עלינו להמשיך במלאכתנו.

מ. פ. – חוברת 2, מאי 1973

– – – –

מתוך מצוקה של בנאי שאינו יודע כיצד מעלים את הגג על בניינו נמלט עגנון אל תוך החשיכה. מזמן בכל עת מצוקה נמשך לבו אל מקלט הפאראבולה; כלומר, לאותה צורה המסתפקת במעט מן המעט של דמיון יוצר הואיל וברשותה הכל מותר והכל אפשר […] וכשנסתבך קמעה בספרו ‘תמול שלשום’ יצא וזיווג עולם רחוק ונוכרי לעליה שניה, וזיווג זה הוא שהביא את פרשת “בלק” לשם. […]

אילו הביקורת העברית סוֹדרנית ומכבדת את עצמה ולא חבר מליצים פלפלנים מביני־חידות ופותרי־חלומות, כיצד היתה נוהגת בסופר דוגמת עגנון, שנתפס על שאינו שלו והתחיל עוסק בדברים שלא אנו ולא הוא צריכים להם? ראשית כל, היתה הביקורת אומרת לו וחוזרת ואומרת לו – מעשיך הראשונים טובים ונאים מן האחרונים עד אין שיעור. בראשונים ראשון אתה ובאחרונים אחרון אתה. ושנית, היתה מעמידתו על טעות אחת: בלבול הזמנים והמשמעות שנראה לסופר זה חידוש, לאמיתו של דבר כבר נפח נפשו וריח־המוות עולה הימנו. […]

אבל ביקורת שאינה מכבדת את עצמה לעולם בדאית היא ואינה נוהגת כך. היא מפרשת, היא דורשת, היא מחשבת גימטריאות ופותחת לשון נוטריקון ומחכמת בחיכומים ומפרחת גמלים ומקלחת לשון הבאי כאילוּ באה לסייף את הכוכבים.

שלמה צמח, “מסכות ותרפים” (1959) – חוברת 2, מאי 1973

– – – –

כאן, בעיקרו של דבר, סיפור “לא־ריאליסטי” מסוגם של הגרועים שבסיפורים המאכלסים את הפרוזה העברית בשני העשורים האחרונים, ולתרגמו לעברית לא היה אלא להכניס תבן נוסף לעפריים. המהלָכים האנושיים והאירועים בסיפורים כאלה אינם יוצרים רושם של “מלאוּת” עולם העומד גם לעצמו; הנמקתם העיקרית, המיידית, האוטומאטית־כמעט, נעשית בתחומם של קונצפטים חובקי זרועות־עולם, של הכללות מופשטות “מטאפיזיות” המכוונות את ההתרחשות הקונקרטית כמו־מראש, בלי להותיר לה מרחב־מחיה לעצמה. אלה סיפורים השואפים להשמיע יותר משהם שואפים להיות, והם מתמלאים במצבים “סינתטיים” ובמערכות־רמזים עמוסות לעייפה שאינן אלא מציאות מרוּקנת – עבד למה שמעבר לה. לעולם “הכוונה למשהו אחר” – ואותו “אחר” שואף להיות “גדול” מאוד, מרכזי מאוד, סוחף ומרשים מאוד, ולמעשה הוא ממהר אל עבר המלל הפזיז, הפראי, החסר סוגסטיביות עדינה ודקויות של הבחנה.

אני צריך, כנראה, להבהיר, כי אין אני בא להטיף ל“ניאו־ריאליזם”, לסיפור של “מלאוּת הווי”, או לפרוזה שעל אירועיה להיות “מתקבלים על הדעת”. הלגיטימיות האמנותית של אותם סיפורים “מוזרים” או אף פאנטאסטיים, לסוגיהם ולגווניהם – אותם סיפורים שהביקורת שלנו בשנים האחרונות מכניסה את כולם, שלא כדין, לשק הגדול הקרוי “סיפור סמלני” או “פרוזה ‘סוריאליסטית’” – אינה מוטלת בספק בעיני. אין בי שום רצון – שאותו מייחס לי אחד הבולטים שבפרוזאיקונים שלנו – “להכריז מלחמה בשם מלאות ההוויה, כנגד, נניח, הנטיה לרומאנסה, או כנגד, נניח, פרוזה של מיטאמשהו”, כי אלה לא תמיד ולא בהכרח עומדות בסתירה.

לעומת זאת יש גם צורך להצביע על כמה מחולשותיה של הפרוזה ה“לא־ריאליסטית” שלנו, המתלבטת (כמו מרבית הסיפורת העברית בת־זמננו, גם זו שאינה “לא־ריאליסטית”) ב“עבותות עגנון”.

מ.פ. –חוברת 3–4, מאי 1974

– – – –

השאלות העקרוניות יותר, מתי וכיצד מוצבים ערכים של מחשבה ספרותית ומופעלות אמות־מידה לשיפוט – כאשר אלה מובאים אל היצירה ולא נשאבים ממנה – בביקורת הנכתבת בארץ; מדוע וכיצד ניתן לערוך בהם מינימאליזאציה; באיזו מידה זו מינימאליזאציה רצויה, בכלל וכעת; מה היחס בין ערך התשובות שמשיב מבקר לשאלות שהציב לבין מידת הערך והרלבאנטיות של שאלותיו; מכח מה זוכה ההתבטאות בביקורת לנוכחות מוצדקת, עצמאית ובלתי טפילית; מה אופי היחס הנרקם בה בין עמדת הכותב לבין ציפיות הקורא וצרכיו המחשבתיים והאסתטיים; מה המקום שהיא קובעת לעצמה בתמונת הספרות השלמה; מדוע אי אפשר היה בשנות הששים לתאר את מיטב השירה והסיפורת בלי מיטב הביקורת שנכתבה איתן (ולא רק עליהן), ומדוע אפשר ואפשר היום, – שאלות אלה וקרובות להן עומדות על הפרק ותובעות התייחסות. למעשה הכל מסובכים בהן והכל משיבים עליהן, גם כאשר נדמה כי ניתן להניח שאינן קיימות, או לדוחקן ולהתעלם מהן, או להירתע לאורך זמן מן הקושי שבהתמודדות איתן.

נ.ק. – חוברת 3–4, מאי 1974

– – – –

מחוץ להצגת החובבים השבועית ששמה מוסף לספרות מתנהלים חייו של עולם ספרותי ממשי, ובו “חדשות”, “אירועים” ומרכזי כובד. בעשר השנים האחרונות השתנה נופה של השירה העברית. לא רק נושאים חדשים הופיעו – וכמה מהם היו כמעט בלתי אפשריים קודם – אלא, ובזה העיקר, התבססו דרכי התמודדות חדשות עם חומרי השיר. מערכת היחסים בין שירה זו לבין המציאות – ותהא זו מציאות חברתית־פוליטית־לאומית, או קפליהָ האידיוסינקרטיים של מציאות נפשית, או מציאות נופית של “תל־אביב תלאובה” או כל מציאות חווייתית אחרת – שונה מזו של שירת שנות החמישים והשישים המוקדמות. חלקים ניכרים של שירה חדשה זו ניזונים היום מן ההרגשה שהגבול החד בין פעילותו וחייו של המשורר מחוץ לשיר לבין אלה שבשיר הולך ונעלם. עמידתה מול חומריה היא עמידה עיקשת יותר, לא מוותרת, לפעמים חד־צדדית, מטיחה ראשה בקיר או מתמכרת למעקב איטי, בלתי מתפשר, כמו־מבקש למצוֹת. נמצא בה את קשת האפשרויות שבין לשון ישירה ללשון פיגוראטיבית ועולם פיגוראטיבי סבוכים; בקצֶהָ האחד שירה הפונה החוצה – שירה פוליטית־חברתית ישירה, או שירה העומדת כשפניה אל קוראיה ותובעת מהם פעילות של הכרעות ערכיוֹת בהירות, ובקצֶהָ ההפוך – שירה של חשיפה עצמית או בחינה עצמית מדוקדקות. אבל בכל גווניה וניגודיה, בין כשהיא עוסקת בעימות ערכי ובין כשכל דעתה נתונה למעקב חווייתי, זו שירה שכמעט אינה יודעת את הזהירות של “בעצם לא זוֹ ולא זֶה”, של “כאן עוד לא” ושל "כך גם כך'', ואת האירוניה הקוֹקֶטית שפתוחות לפניה אופציות רבות כי תמיד היא רואה גם “אפשרות אחרת”. גם דרך “התרחקות” אחרת חסומה בפני שירה זו: האני האישי שבה אינו מתרומם מיד למדרגת אני־מדומה, הרה בעיות לא־אישיות – אני קולקטיבי שעל כתפיו צער העולם וכובד מצבו הקיומי של האדם “אחרי תגלית קופרניקוס”. כשהיא פונה “פנימה”, הרי היא עסוקה במיפּויו של עולם תחושות וחוויות אישי שהקורא יכול להתעניין בו, אם בכלל, לא משום שהוא מייצג בהכרח גם אותו עצמו, או איזשהו קולקטיב אמיתי או מדומה, אלא רק במסגרת קשֶב שלו לאדם אחר, במסגרת הסקרנות שלו כלפי תופעות אנושיות:

“לָכֵן מִזְּרוֹעוֹת מֶשִׁי הֵפַחְנוּ בַּזְּרָעִים, בִּיגִיעָה בִּיגִיעָה” (י. הורביץ); “נִסִּיתִי לְצוֹדֵד נַעַר גָּמִישׁ וִיפֵה עוֹר” (מ. גלדמן); "מַסְמְרֵי זָהָב קְבוּעִים בְּגַב יָדֵךְ, שֶׁהוֹשַׁטְתְּ עַד אֵלַי לִנְשִׁיקָה […] שׂוּמָה עָלַי לִשְׁלֹף בִּקְצוֹת שִׁנַּי אֶת הַמַּסְמְרִים אֶחָד־אֶחָד'' (מ. ויזלטיר); “תַּת הַכָּרָה נִפְתַּחַת כְּמוֹ מְנִיפָה / עֲדַיִן הִיא סוּס כֵּהֶה עֲדַיִן לֹא לְבָנָה / הַמֹּחַ צָף בִּי כְּמוֹ עַל מַיִם, שׁוֹשַׁנָּה לְבָנָה / וּבָאֹפֶק מִזְדַמְרִים כַּמָּה רוֹפְאִים” (יונה וולך).

ואף כשנזקקת שירה זו לחוויות “כלליות”, “טיפוסיות”, יש בה פריצה חדשה – בין אם בעצם הכנסתה של החוויה שבה מדובר אל הספרות ובין אם בדרגת הפירוט או בדקותו:

“וְהַגַּן הַדַּק נִכְסָף לַקּוֹל / וּכְשֶׁמַּרְגִּישׁ גַּן עָגֹל אֶת גַּן דַּק / מִתְפַּשֵּׁט הַקּוֹל לְדַפְנוֹת הַפְּרִי וְלֹא עוֹלֶה בַּצִּנּוֹרוֹת / וְחַי גַּן עָגֹל אֶת חַיֵּי צוּרוֹתָיו” (י. וולך).

ואף בתחום הפרוזה מתרחש לא מעט ונפתחות שאלות חדשות. בחלקים מן הפרוזה מתחולל עתה, במקביל לשירה, מעבר חריף למדי מעיסוק במצב האדם בכלל אל המצב הישראלי. שאלת המורשת העגנונית עולה בחריפות, ככל שהדבר נוגע להתלבטויותיה של הפרוזה בשאלת אופן מילוי מציאותה בפרטים. מורגשת חתירה מחודשת אל מלאות נינוחה של פרטי מציאות, המושכים אל ההסתכלות בספציפיות שלהם, ושוב אינם “שלטים” של משהו עקרוני אקזיסטנציאלי, אשר אורב מעבר להם. במקום רעיון – תיזה על הקיום – המנחית עצמו על הפרטים, נפתחים יותר ויותר “פתחי יציאה למסדרון” אם לשאול ניסוח מעמליה כהנא־כרמון. יש סיפורת של "גלגלים פסיכולוגיים גדולים'', או סיפורת שבמרכזה אירוע פסיכולוגי מכריע בחיי גיבורהּ, אירוע הכרוך בריגשה גדולה וברוח תזזית ושאחריו הכל משתנה. אבל לצידה צומחת גם פרוזה של “הרהורי עצבות וסקרנות”, של מצב נפשי ממוזג שיש עניין בפכיו הלא־דראמאטיים. ובמקביל לדה־פאתיטיזאציה של המציאות – לשונה של הפרוזה, אף היא הולכת ונעשית בעלת נשימה של פרוזה הנכתבת בדור בעל אוריינטאציה של פרוזה, ולא לשונה של פרוזה העומדת בצל דור שהאוריינטאציה שלו היא לעבר השירה. גם המהפכה השקטה בלשון התרגום לעברית, במיוחד בדיאלוגים שבכמה מן התרגומים הבולטים בשנים האחרונות, אינה בלתי קשורה בכך.

האכספרימנטאליזם כדגל, כמטרה לעצמו, אינו עומד במוקדה של ספרות זו – לא בשירה ואף לא בפרוזה. גם בכך שונה אקלים היצירה עתה מזה ששלט בשנות החמישים המאוחרות, עת זכו למקום חשוב ההתלבטויות בשאלות של ריתמוס, חרוז, צורות המסירה וגבולותיה של לשון השיר.

מ.פ. – חוברת 5, פברואר 1976

– – – –

[…] בחזית טרקלין־הלוויות גדול חנתה עגלת מתים שחורה, דלת ההטענה שלה היתה סגורה וכמה אבלים, יחד עם העובדים שחורי החליפות של החברה להלוויות, עמדו בשקט פזורים בחצר. כשקרבתי זינקה מתוך שיח הידרַנְגֶאָה כלבת צַיִד צֶ’סַפִּיק בֵּי מזדקנת ודילגה אל השביל ומשם אל אכסדרת חברת הקבורה, וכלב ציד מעורב, צעיר ומרחרח בזחיחות, נצמד אל עקבותיה. ראיתי את הכלבה נעצרת לפני הדלת כדי להתנער; הכלב טיפס עליה בְּאחת ולשונו הארוכה משורבבת. ובדיוק אז, נפתחה הדלת ונושאֵי הארון יצאו עם הארון. דרכם נחסמה על־ידי הכלבים. כמה מנושאי הארון חייכו באשמה; אחד העובדים קלע בעיטה לא־לווייתית אל אחוריו של הכלב. הכלבה התגלגלה מן האכסדרה, כשמאהבה עדיין חציו עליה, והתמקמה לה באמצע השביל, ליד עגלת המתים. ואז חזר הזוג לאהבהביו לעין השמש המַבְהֶקֶת, למבוכת אנשי החֶברָה, שהעמידו פנים כאילו אינם מבחינים בו שעה שדלת עגלת המתים נפתחה והארון הושם פנימה בזהירות.

חייכתי והמשכתי בדרכי. הטבע, המקרה, עשויים להיות סַמְלָנִים גסים. לפעמים העולם ממש מנחית על ראשנו השתמעויות, כמו בתסריט המגושם הזה של “חיים־נוֹכַח־המוות”, שהוא פשטני עד כדי מבוכה. אדם פוגש שוב ושוב בשמש הבוקעת מאחורי העננים בדיוק כאשר הקבוצה האהודה שלו משתלטת על הכדור; ברעמים מתגלגלים ומבשרי רע כשהוא שוקע במחשבות בוהות בביתו; בזריחות מרהיבות בימים בהם הוא אוזר עוז להיטיב דרכיו; בסופות הוּריקַן המחריבות את ביתו של האיש הרע ומותירות את ביתו של שכנו הטוב בלא־פגע, או להפך; ברחובות מֵרוץ בהם שלט “הָאֵט”; בדרך המובילה לבית־קברות ובה תמרור “רחוב חד־סטרי”. מי שתפיסותיו אינן כה פשטניות, שחכּוֹ מכוּון למאכלים מעודנים יותר, יוכל רק לחייך באי־נוֹחוּת ולהמשיך בדרכו כשהוא מזכיר לעצמו שטעם טוב הוא המצאה אנושית.

אבל אין זה קל להיות סבלני מול התחבלנות השופעת של העולם. למשל, כאשר הגעתי לפינת הרחובות עצרתי על מנת לפטפט שעה קלה עם קֶפּטיין אוסבורן ושניים ממרעיו, שהתמקמו על ספסל הבטלנים שלהם בחזית חנותו של ג’ורג' מֶלוין; הייתי צריך לסבול שלט בולט “זהירות, עובדים בכביש!” ליד חור־תיקונים פתוח ברחוב שלפניהם; שעון סנילי בחלון הראווה, אשר, כמו החנות עצמה וכמו הזקנים, חדל לסמן את הזמן העובר; מודעת בית־קולנוע ממש מאחורי ראשו של קֶפטיין אוסבורן המכריזה על שני סרטים בכרטיס אחד: “החיים מתחילים בגיל ארבעים” ו"הקֶפטיין האמיץ''; יונה ישוּבה באי שקט על שלט “אין חנייה” – יכולתי להמשיך לאורך דף שלם. אכן, ההתגברות על הפיתוי להשתמש בסמלים מגושמים כאלה מן־המוכן מעמידה במבחן את מוצקותו של האדם, ואני בטוח שאילו הייתי כותב סיפורים למחייתי, היה כוח התנגדותי מתרופף. אני זוכר שקראתי פעם סיפור שנגמר כשגיבורו שוכב מת על הארץ – האם התאבד או נרצח? – למרגלות קופה רושמת שהודיעה: "זהו סכום קנייתך'', הקופה, כפי שיכול לתאר לעצמו מי שמכיר את האירוניות הפִּילִיוֹת של החיים, הראתה אפס, ואני, למשל, רואה בכך סימן לחוסר המעוף של המחבר, שלא יכול היה להתעלם ממנה או לגרום לה שתראה, נאמר, ארבעה דולאר שלושים ושבע, או מספר חסר משמעות אחר. אחרת זה קל מידי, כמו להשתמש בקלישאות.

מ.פ. – חוברת 5, פברואר 1976

– – – –

(1) באקלים ספרותי ממשי יש קאנונים ספרותיים ברורים. כרגיל, אחד מהם מוצק, מקובל, ואחרים מבקשים לרשת את מקומו וקוראים עליו תגר. תוך כדי כך מתחדדת המחשבה הספרותית, גוברת המוּדעוּת למאפייניה של ספרות, לאפשרויותיה ולהבדלים בין פואטיקות שונות. לעומת זה, באקלים הספרותי שלנו אין קאנון מוצק ואין התמודדות אמיתית, בעלת תכנים. במקום מוּדעוּת פואטית יש ערפול. לא רק שאין הסכמה – דבר שאין צורך בו – אין גם מחלוקת ברורה ומחדדת מושגים. גבולות “הספרות” מפולשים אף הם: כל מי שפרסם “שיר” מקרי או הוציא לאור קובץ שירים בכספו המלא – כבר הוא נקרא “משורר” באמצעי התקשורת.

(2) “מרכזי סמכות” ענייניים, העשויים להשפיע על אופי ראיית הספרות – מאבדים את סמכותם. בחברת הבורים – יכולת ההקשבה האינטלקטואלית שואפת אל האפס, ניתוחים רגישים ומדייקים – מעַיְפים, השיכנוע בלתי אפשרי. מצד אחר פתוחה חברה זו להשפעות ולשיקולים שלא מגוף העניין: סופר שהופיע בטלביזיה הוא סופר “חשוב''; חוקר העורך אנתולוגיה מעדיף את הקולגות שלו; עורך מוסף דואג לרצנזיות על ידידיו… גינוני רטוריקה וצעקנות באים במקום הנמקה עניינית; צביטות בלחי המבוּקר – במקום קריאה איטית ביצירותיו. ההמונים צמאים ל”דם'' במקום להסתכלות בטקסטים (נזכור, למשל, את ההתעוררות הדרוכה שקמה בארץ עם פולמוס מירון–שמיר).

(3) הולכים ומתרבים טקסים, גינונים ומסגרות ריקות מתוכן. ועדות מתפשטות כיבלית. הכל שותפים לידיעה כי הקריטריונים של מַפְריסי הפרסים אינם רלבאנטיים; אפילו תמימים אינם סבורים, למשל, באמת, כי הספר שזכה בפרס ביאליק הוא באמת הספר הטוב של השנה. עם זאת ששים סופרים לזכות בפרס זה, ואינם מסרבים לו. הפרסים, הטקסים והחלטות הועדות חסרים משמעות ספרותית, אך יש להם ערך תעמולתי. חיי הספרות הופכים יותר ויותר למיפגן או לתצוגה פומבית.

(4) חוסר הקשֶב האינטלקטואלי הוא קרקע פורה לצמיחתו של פסוידו־מדע הבא במקום דעות, עמדות ומחשבה עקרונית; לפריחה של נתחנות במקום תיאור; להפגנות ידע מדומה של עניינים טפלים; להחשבת מאפיינים צדדיים של הטקסט הספרותי כמרכזיים ולתגובות סטריאוטיפיות על ספרות. בעוד שהמלומדים המדומים נהנים מן העובדה שאיש אינו תופס אותם בקלקלתם – מתנתקים ההוגים הרציניים מן ההווייה הרוחנית המתהווה.

(5) הפודינג הערכי מביא לסובלנות כלפי כל הדעות והעמדות ולסובייקטיביזם גמור. הסתפקות בסיסמאות כגון “על טעם ועל ריח אין להתווכח'' ו''זאת דעתך, אבל כל דעה אחרת גם היא אפשרית” באה במקום בחינה נוקבת של דברים לגופם; “שמועות” באות במקום הסתכלות מקרוב. אמונה איתנה ועיקשת, מחלוקת מרה ופולמוס ענייני נחשבים למנוגדים לטעם הטוב. נזכור, למשל, מה היו התגובות ברחוב הספרותי על מאמרה האכזרי, אך הרלבאנטי והכתוב מתוך מחשבה ספרותית מוצקה ובהירה של עמליה כהנא־כרמון על סיפור של עמוס עוז.

(6) באווירה כזו מתרבות דווקא המלחמות “החיצוניות” לבעיותיה האמיתיות של הספרות. זהו עידן מאבקי הגבאים והעסקנים. וכל המשמיע דעה נחשד מיד במחשבות צדדיות ובשיקולים אפלים. כשהתפרסם מאמרה הנ"ל של ע.כ. כרמון, מיד חגו־תרו הכל סביב השאלה: מה מניעיה המפותלים? השקפה ושיפוט מתפרשים מיד כמלחמת קליקות.

(7) השטחתה של החוויה מביאה גם לסטנדרטיזאציה שלה. וההמונים מתעייפים מהר. אלילים תורנים עולים. ובעולם של תפאורות קרטון לא רק שמות הרחובות מוחלפים אחת לחודש, ולא רק שמזהמים מקום ומחפשים מקום חדש, אלא אף המחזאי החביב מושלך באותה קלות בה הוכתר. לחינגת ההשלכה מצפים מראש בשמחה מוסתרת.

מ.פ. – חוברת 5, פברואר 1976

– – – –

שעה יפה: הזולת

כולנו, כמעט כולנו, הגענו אל הספרות בעל־כורחנו. אולי תמיד כך ואולי לא – אני מדבר על עשרים השנים האחרונות. לא כיוון שרצינו בזה, אלא כיוון שלא יכולנו לעשות דברים אחרים. ואולי מדוייק יותר: רצינו בזה מאוד אחרי שלא יכולנו לעשות דברים אחרים. לכן כל העניין הזה, הנידנוד הזה, המשחק הזה בבִמְקום ובנדמה לי – להיטפל למלים ולהוציא מהן מה שלא הצלחנו להוציא מאנשים, וקודם כל מעצמנו – מגיע רגע שזה מעורר בחילה. “אז למה לנו כל העניין הזה? מוטב כבר שנלך בגדולות”, כמו שכתב אבידן.

בגדולות לא הלכנו. נשארנו בתוך כל העניין הזה וניסינו למצוא בו משהו. עמוק בתוך כל העניין הזה היה איתנו זך. קודם כל זך. זך הוא הסופר הפנימי ביותר של הספרות העברית בעשרים השנים האחרונות. אחרי אלתרמן, ולפניו ברנר וביאליק. וזהו – אין עוד שמות כאלה. פנימי במובן זה שמה שיכול היה ישראלי שבא אל הספרות בשנים האלה למצוא הוא מצא קודם כל אצל זך.

לפני שהיתה פה יד־אמן היתה אוזן־אמן. יותר מכל סופר אחר היה זך קשוב לקולות הישראליים – ללחצים של החברה הזאת, למה שהיה בה ולמה שלא היה בה, לפתרונות שיצרה, למכות שספגה והִנחיתה, להצדקות שמצאה לעצמה, וקודם כל – לאנשים שיצאו מן המלחציים האלה: מה הרגישו, מה הסתירו, מה עשו, מה חשבו, מה דיברו. אחרי־כן היתה יד־האמן. אם היית מוכן למאמץ לחפש מה אפשר להגיד אחרי כל זה – זך חיכה לך בקצה הדרך. לא כיוון שהוא ביטא את הכל. להיפך – כיוון שידע מה לא לבטא. המובן מאליו והאווילי והצדקני והבורח אל רחמים עצמיים או אל מליצה ליטראטית – זך השאיר מאחוריו את כל אלה. הוא ידע לשים את האצבע על העיקר ולכתוב אותו ביכולת של רב־אמן. אותו עיקר, שמי שבא אל הספרות אחרי המכות שספג מן הסביבה, גם הפרטית וגם הישראלית, יכול היה להיאחז בו.

אותו עיקר היה אותנטיות, וסירוב לקבל שום דבר כמובן מאליו. בחוץ חגג קולקטיביזם שזה עתה היה חיוני וצודק וכבר פסק מלהיות חיוני והתחיל לעשות עוולות. נרדפים ועקורים שהיו אביך ואמך ביקשו לשמור אותך מן הפצע הלא־נרפא שלהם באמצעות חרוזי הזכוכית של המיתולוגיה הפוליטית (שהספרות העדיפה להימלט ממנה על נפשה), ובאמצעות זעיר־בורגנות של סוחרים קטנים צייקני־נפש (שחנוך לוין לא מפסיק לנקום בהם). האינדיבידואליות המסרבת לשַקֵר שלךָ והמסרבת להצטרף לחשבונות מיתולוגיים מעוגלים – היתה האוייב הגדול ביותר שלהם. אליה חתר זך. לשם הוא רץ, מסקני יותר מאחרים. השיר נבנה כמו מכשיר משוכלל של בדיקה וסחיטה. משהו קורה לאדם, מישהו אמר משפט – זך מניח את זה בתחילת השורה ושובר את זה בסוף השורה, ומחכה לראות מה נשאר מזה:

מְעֻדָּן, אַתְּ יוֹדַעַת, זֶה צַד אַחֵר שֶׁל שְׁלִילִי.

הסחיטה מופעלת בראש וראשונה כלפי פנים. שדה הקרב הוא כולו אתה עצמך. מאחורי כל מאמץ שלך לא לשקר אורב השקר הבא – וזך חושף וחושף. כך הופך “אינני יודע. ליתר דיוק: אינני יודע” למקום נקי אחד שאפשר לבוא אליו ולהתחיל ממנו, בשביל כולנו. לא שכולם יסכימו שמשם התחילו, אבל לדעתי, גם הלא־מסכימים התחילו פחות או יותר משם.

אבל זה גם יצר מקום שאפשר להתרווח בו. גם באותנטיות אפשר להתחטא ולהתפנק, גם ממנה אפשר לעשות מחלצות של נחת רוח, בעיקר נחת רוח ספרותית. עמדת ה“אינני יודע”, קל לה לעבור מחוּמרה של בדיקה עצמית אל ציניות טרקלינית של מי שנמלט גם ממה שהוא יודע היטב אל הנוחיות של “אינני יודע”. וגם אל יהירות טרקלינית כלפי כל מאמץ, כל עשייה, כל נסיון. גם לזלזל בנסיון – החלקי, המפורק, המבולבל, המוזר תמיד, שלך ושל אחרים – להחליט ולעשות, גם זה שקר כלפי מה שאתה עצמך עושה, בעל כרחך וגם ברצונך.

‘לֹא שֶׁיֵשׁ לִי אֶתְמוֹל’: זֶה אֶלֶגַנְטִי

אֲבָל גַּם בַּאֲמִירָה כָּזֹאת לֹא נֹחַ לְאָדָם

הַחַיָּב בְּכָל בֹּקֶר לְהִתְרַחֵץ, לְהִתְגַּלֵּחַ,

לִלְבֹּשׁ אֶת בְּגָדָיו.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

אֵצֶל מִידָאס זָהָב. אֶצְלְךָ כָּל מַה

שֶׁאַתָּה נוֹגֵעַ בּוֹ כְּבָר נָס: רֵיחַ אִשָּׁה

אֵינוֹ אוֹתוֹ רֵיחַ מִפְּנֵי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ:

הוּא כְּבָר נֶחְמַס וְאַתָּה כְּבָר אֵינְךָ.

הִגִיעָה שְׁעַת הַמְּנוּסָה. לְבַשׁ אֵפוֹא

אֶת כֻּתָּנְתְּךָ הַיָּפָה בְּיוֹתֵר, קְנֵה לְךָ

מִכְנָסַיִם חֲדָשִׁים וְצֵא לָרְחוֹב.

אַתָּה יָכוֹל, לִפְעָמִים, לֶאֱהֹב.

אֵינְךָ יָכוֹל לְנַצֵּחַ.

אני חושב שהופעת ‘צפונית מזרחית’ היא שעה יפה מאוד למי שבא אל הספרות העברית ולמי שנזקק לה, כיוון שזך החליט לצאת לרחוב ולנסות לאהוב. זך יצר את השירה החזקה ביותר וגם האלגאנטית ביותר בעברית בשנים האחרונות. משוררים קטנים ממשיכים לחיות על אחוז אחד מן הרכוש שיש ב’שירים שונים' שבעים שנה. גם את האפשרות להמשיך וללטש את האבן המלוטשת הוא משאיר לאחרים (ראה, למשל, ישראל פנקס בספרו האחרון). זך משוחרר מן הסנוביות הליטראטית הזאת, וגם חסר את הסבלנות לרמיה הסנטימנטאלית הקטנה שבלשיר אותו פזמון פעמיים כששום דבר לא נשאר כשהיה – לא אתה ולא המציאות שסביבך.

הוא עושה כעת צעד אחד אל מעבר לאותנטיות – הוא יוצא החוצה. כאן נמצא הזולת הלא־ברור שאפשר לנסות ולאהוב אותו, וגם העולם הלא־ברור “שבין האריק שרונים לקוֹנֵי הצמודים”. הסחרחורת הזאת שתוקפת אותך לפגוש אדם אחר, אינטימיות אחרת, היא עכשיו הצורך העיקרי, המאמץ העיקרי וגם הקושי העיקרי.

כל מה שמנע מעצמו בשם ההתאפקות הגדולה של החרד לנקיונה של האותנטיות שלו הוא עושה כעת: כותב אידיליות על אנשים אחרים שבמרכזן לא האני החושף והמטיל ספק אלא האני המתבונן והמעוניין והמתערב בין הבריות. הוא מרשה לעצמו להתאבל על מת שהיה יקר לו ולברך אשה כושית שילדה בן, הוא לוקח מן הסלנג של העברית בלי לשקול במאזני בית־מרקחת, הוא יוצא אל הרחוב הפוליטי, הוא נותן ראיון רדיו נפלא שבו הוא מדבר אל קוראיו ומשתדל להגיע אליהם.

זך משלם את כל המחירים. מי שמחפש הרבה שירים טובים שילך אל ישראל פנקס. שם עייפות החומר מעניקה לפנינים המלוטפות יופי נוגה. כאן שובר את הידיים ואת הרגליים מי שהחליט שאי אפשר להמשיך לחייך את החיוך החכם והאירוני והוא מתפרץ אל הדלת. בלי שום ערובה שיצליח, וקודם כל בלי הערובה שבהשגיו שלו מן העבר. אלתרמן עשה את זה ב’חגיגת קיץ'. ככה, בקושי, ברעש־עבודה כבד, בעירוב של בחילה ואושר, בחשד כלפי כל סיגנוּן, מתאמץ אדם לומר לאדם אחר ועל אדם אחר – דבר נכון ונחוץ. בלי המאמץ הזה כל העניין באמת מאוס.

נסים קלדרון