אברהם דב הכהן בן חיים לבנזון (הוא אד״ם הכהן), נולד בוילנה בשנת תקנ״ד 1794. קיבל חינוך מסורתי בעיר הולדתו. בגיל 13 נשא אשה והיה סמוך על שולחן חותנו בעיירה מיכילשוק. למד מקרא ותלמוד, דקדוק, פילוסופיה וספרי השכלה וכן החל לומד גרמנית. ב־1819 או 1820 חזר לווילנה ועסק כעשור בהוראת ילדי עשירים. משנפגעה בריאותו פנה לעסקי תיווך הלוואות, בהם מצא פרנסתו ברווח. את שיריו הראשונים, שנתפרסמו מ־1822 ואילך, כתב על־פי הזמנה, לרגל אירועים משפחתיים אצל נכבדי העיר, או לכבוד אישים נכרים ויהודים (משה מונטיפיורי ואחרים). ב־1842 יצא ללייפציג חלק ראשון של קובץ שיריו הראשון ״שירי שפת־קודש״ (חלק שני יצא לאור בווילנה ב־1856 וחלק שלישי ב־1870). בשנים 1848–1853 הוציא יחד עם יצחק אייזיק בן־יעקב ויהודה בֶּהַק, את ה״ביאור״ למנדלסזון ותלמידיו עם התרגום הגרמני בתוספת ״באורים חדשים״. חלק מן הבאורים שלא נדפסו באותה הזדמנות, יצא בספר מיוחד, ״באורים חדשים״ (ווילנה 1858). מעשה זה סייע להפצת ההשכלה בין יהודי רוסיה. לאחר פטירתו של מרדכי אהרן גינצבורג בסוף 1846, היה אד״ם הכהן לראש חבורת משכילי ווילנה ומטיף ראשי בבית הכנסת שלהם שהוקם אז, ואף נחשב לאחד מטובי הדרשנים בזמנו. מ־1847, במשך 20 שנה, הורה עברית, ארמית וחכמת הדרוש בבית המדרש לרבנים הממשלתי בווילנה, והוציא ספרי לימוד וספרי־עזר לתלמידיו, בהם: ״תלמוד לשון עברי״ מאת יהודה ליב בן־זאב עם הערות ותיקונים (1874) ו״שני לוחות העדות״, בדקדוק עברי (1856). באותן שנים גם השתתף בכתבי־עת עבריים ברוסיה ומחוצה לה. ב־1864 נבחר כ״חבר נכבד״ ל״חברת מרבי־השכלה בישראל״. בשנת תרכ״ז הוציא לאור את הדרמה האליגורית ״אמת ואמונה״, שחוברה 25 שנה לפני כן ולא פורסמה קודם לכן, כדי לא לפגוע בחוגים החרדים, שעליהם נמתחה בה ביקורת חריפה. הפירסום עורר פולמוס ספרותי ער, שבמרכזו עמד אברהם יעקב פפירנא שחשב את הדרמה למיושנת מבחינה ספרותית. כל שיריו – ושירי בנו מיכ״ל – יצאו לאור בווילנה ב־6 כרכים ב־1895.

אברהם דב הכהן לבנזון היה נציגה של תקופת ההשכלה הראשונה ברוסיה, על מעלותיה ומגרעותיה. הוא הכריז בגלוי על דביקותו בהשכלה ה״ברלינית״ וראה במשה מנדלסזון את משה ״השלישי״, לאחר משה רבנו והרמב״ם. הוא הושפע מרמח״ל, וראה בנפתלי הרץ וייזל את מורו. בגלל חוסר ידיעת שפות לא היתה לו גישה ישירה לספרות האירופית, אולם בעקיפין הושפע משילר. הוא היה בעל כשרון מקורי, בקיאות בתנ״ך ושליטה מלאה בלשון העברית, וגיבש סיגנון פיוטי חדש, שהשפיע רבות על סגנונו של י״ל גורדון, ובאמצעותו – על חיים נחמן ביאליק ובני הדור. משכילי הזמן ראו בו את ״מלך המשוררים״. המוטיוו העיקרי בשיריו הוא הניגוד בין האופטימיות לבין מציאות־החיים הקשה והמוות, שהיה אורח מצוי בביתו (ששה מילדיו וחתנו מתו עליו בחייו). בשירתו הגדולה ״החמלה״, טוענת זו בפני האל על העוול והאכזריות שבטבע ובחברה, ו״על שפע הרע היורד משמים ארץ״; תשובת האל היא ברוח תשובתו לאיוב, אולם אין בה כדי להחליש את חומרת הבעיות. בהספדיו על בניו אנו מוצאים בתים רבי־רגש, בתוך שירות ארוכות של מליצה וחקרנות. התפתחות השירה העברית בדורות שלאחר מכן השכיחה במידה רבה את שירתו; אולם הוא היה הראשון שקבע לשירה מקום מרכזי בספרות העברית החדשה. לכמה משיריו, שהיו שגורים בפי הבריות, הותאמו ניגונים עממיים.

אברהם דב הכהן לבנזון נפטר בווילנה בכ״ג בחשון תרל״ט, 19 בנובמבר 1878.

אד״ם דב הכהן לבנזון בספריה הלאומית

[מקורות: קרסל, האנציקלופדיה העברית, ויקיפדיה, Jewish encyclopedia, Электронная еврейская энциклопедия, The YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe]