החזאי שחזה חמסין – צדק. ואכן באה רוח חמה ועטפה הכל בחום לוהט. בני אדם נעלמו מהרחובות, הסתתרו בבתיהם, הורידו את התריסים, ושתו משקאות קרים, כדי לרוות את צמאונם. הצמחים התנודדו ברוח החזקה ששיחקה בהם כשעליהם רפויים. כלבי רחוב התחבאו בצל העצים שבחצרות, מתחת לשיחים, כשלשונותיהם משורבבות החוצה והם מתנשמים בכבדות. הצפורים חדלו לשיר ומצטופפות הן בקרבת הברזים שבחצרות בתקוה שאולי יטפטפו כמה טיפות, להחיות את נשמתן.
רק מאי, החתולה של שריק, לבנה ונקיה כתמיד, מטיילת בחום לוהט זה ונהנית ממנו. כידוע, מחבבים החתולים חום. היום היא גבורת החום.. מלכת החום.. היא היחידה המהלכת בחוץ ביום חמסין זה ועיניה הצהובות מלאות גאווה.. שיסתתרו להם כולם! הנה היא משתרעת פה.. באמצע החצר.. מיישרת את זנבה.. מתהפכת, כשבטנה כלפי מעלה.. ככה.. פרקדן.. שתחמם אותה השמש הטובה.. אדרבא! מה נעים! רק לא לזוז! ככה.. יופי!..
פתאום נפתח חלון בקומה ראשונה של הבית וזרם מים קרים ניתך בעוז מלמעלה, ישר על גופה השרוע של מאי. קפצה החתולה ממקומה, כנשוכת נחש, מסתכלת פה ופה.. מיאוווו! מאין באו המים החצופים? ומה היא רואה? בחלון עומדת שריק, שריק שלה, כשדלי ריק בידיה וצוחקת.. צוחקת. שערוריה שכזאת!
בקפיצות ארוכות דולגת מאי על המדרגות, קופצת ונאחזת בידית הדלת ומושכת בה כלפי מטה. הדלת נפתחת ומאי פורצת בסערה לתוך הבית, סומרת כולה, שערותיה כמחטים, כולה צפורנים, ישר לפני שריק:
"למה עשית לי זאת? –שואלת מאי בזעם.
"ראיתי אותך רובצת בחצר בחום לוהט זה, כפגר, כשבטנך למעלה וחשבתי, שאת עומדת להתעלף. לכן שפכתי עליך מים, כדי להחיותך –עונה שריק בצחוק.
"להחיותני במים דלוחים ומסריחים? – רותחת מאי מכעס.
“לא מסריחים ולא דלוחים. – מתגוננת שריק –, בסך הכל היו אלה מי שטיפת רצפה. גם לי לא היו אחרים, כי הדלי היה מלא ואני להצילך רציתי.”
"אם הם לא היו דלוחים, כדבריך, הבה ואקפוץ ישר לתוך מיטתך ותראי איך שהשמיכה שלך תיראה – מאיימת מאי ברוגז.
“שלא תעיזי! אמא תגרש אותך החוצה! –מזהירה שריק את מאי הרוגזת –, אבל.. אל תכעסי עלי, מאי.. כוונתי היתה טובה.. באמת, רציתי רק לצנן אותך קצת.. בואי.. אעשה לך מקלחת עם סבון ריחני שלי וחיש מהר תשובי להיות נקיה כתמיד. גם תשכחי מהר מה עוללתי לך. הן לכם, החתולים, יש זנב ארוך וזכרון קצר. כך אמא אומרת תמיד. כשאני שוכחת משהו, אומרת אמא, שיש לי זכרון של חתול.”
הלכה מאי אחר שריק לחדר האמבטיה ושם רחצה אותה שריק היטב. באמת חזרה להיות לבנה כתמיד, אבל לא שכחה מאומה ונשבעה בליבה להשיב לשריק כגמולה.
אותו לילה, כבכל לילה, בטרם הולכת שריק לישון, מכינה לה אמה כוס חלב. היות ושריק לקקנית מאוד, מוסיפה היא שתי כפיות סוכר לכוס. הפעם, עוד טרם הספיקה שריק לבחוש את החלב בכפית שבידה, קופצת מאי על השולחן, משלשלת את קצה זנבה בכוס ובוחשת ובוחשת בחלב בזנבה.
“את גועלית! – כועסת שריק ופורצת בבכי –, עכשיו, תשתי את את החלב”. "ברצון! בעונג רב –משיבה מאי בשלוה. בין רגע, בטרם תוכל שריק להתחרט על דבריה, מכניסה מאי את פיה על שפמה לתוך החלב ושותה אותו בלגימות גדולות עד תומו. אחר כך מלקקת היא את שפמה ומסתכלת בעינים תמימות על שריק.
שכבה שריק לישון אותו לילה ללא חלב. למחרת בבוקר, בשעה שרצתה לנעול את נעליה, כדי לרוץ לבית הספר, חשה היא בהן משהו קשה. מכניסה שריק את ידיה לתוך הנעלים, כדי לבדקן ומוציאה מהן שני עכברונים מתים. צווחה שריק צווחה עזה. הגיעה אמה במרוצה, מבוהלת כולה, לחדרה של שריק. זרקה האם את העכברים המתים לפח, והסתובבה כדי להעניש את מאי, בידעה שזו עוללה זאת. אולם מאי העמידה פנים של ישנה עמוקה על שמיכתה של שריק, כאילו אין לה יד בתעלול נורא זה.
מאותו יום, סבלה שריק סבל רב מתעלולי חתולתה. פעם אחת היא מצאה את בובתה האהובה פצועה וקרועה, פעם גילתה עם התעוררותה בבוקר לטאה חיה בתוך השמלה, אותה התכוונה ללבוש למסיבת בית הספר. תמיד העמידה מאי פרצוף תמים, כאילו זו לה הפעם הראשונה שהדברים הגיעו לאוזניה, אם כי עיניה הצהובות והבוערות העידו על ההיפך.
פעם, לאחר שמצאה שריק סימני צפורניה של מאי בדפים הקרועים של הספר “במקרא”, לא יכלה להתאפק יותר ורצה אל דובי, הדוברמן של השכנים, כלב חביב וידידה הטוב. היא העירה אותו מתנומתו המתמדת וביקשה:
“דובי! המוכן אתה לעשות משהו למעני?”
"למענך? הכל..! – השיב דובי הטוב.
"אני שונאת אותה.. אני שונאת אותה.. – קראה שריק ביאוש.
" את מי? את האמא שלך? – תמה דובי להתפרצות הבכי של שריק.
" לא! את מאי! החתולה החצופה והמרשעת! היא עושה לי צרות צרורות. אינני מוכנה לסבול ממנה יותר! אנא! דובי חמוד.. עשה לי טובה.. נשוך אותה! גרש אותה רחוק.. רחוק.. לתמיד! שלא תחזור יותר לביתי. –ביקשה שריק.
" אבל.. אינני יכול.. בחיי.. אני מאוהב בה.. היא כל כך לבנה ונקיה.. ותמיד מריחה כל כך טוב מסבון ריחני.. לא! באמת, שלא אוכל.. האמיני לי.. גם את מריחה טוב ולכן אוהב אני גם אותך.. את שתיכן.. – אומר דובי ומתחיל לרחרח את בגדי שריק.
“חדל! – צועקת עליו שריק –, אני באתי אליך, כדי שתעזור לי ולא כדי שתרחרח את בגדי. ועתה? מה אעשה עתה?”
"את יכולה לגרש אותה בעצמך.. ילדה גדולה את.. והיא.. –מגמגם דובי.
"אינני יכולה.. אינני מסוגלת לעשות זאת – מייבבת שריק.
"אז תבקשי את אמא שלך שתעשה זאת למענך – יעץ לה דובי ומביט בה בעינים עצובות.
“אבל.. – פורצת שוב שריק בבכי –, גם אני מאוהבת בה. היא אצלנו בבית מזמן היותה חתלתולה קטנה כזאת, עם אפון ורוד כזה.. אינני יכולה.. אינני יכולה.. מה אעשה?”
"את יכולה לברוח מן הבית – אומר דובי אחר הרהור ארוך.
"ואיפה אשן בלילות? – שואלת שריק.
"את תוכלי לישון אצלי, פה, על ידי, על הרצפה ואני אשמור עליך – מציע לה דובי בנדיבות.
"ומה אוכל? – שואלת שריק בבכי.
"אתחלק איתך בפתי. תאכלי אתי מהצלחת שלי – ממשיך להציע דובי טוב הלב.
“אתה אמנם ילד טוב, דובי, אבל מה אשמתי שאברח מהבית? – מייבבת שריק. הן זאת לא אני שעוללתי מעשים רעים..”
"זה הכל… בגלל… המים העכורים.. – מגמגם דובי במבוכה.
“אתה יודע על כך? – תמהה שריק –, הן מאי לבטח לא סיפרה לך.. היא אויבת שלך..”
"היא לא אויבת כלל וכלל.. אבל כולם יודעים בחצר שלנו על כך.. כולם.. מישהו ראה אותך עומדת בחלון ושופכת את המים על מאי וסיפר לכולנו. את באמת אשמה, שריק. כולם בחצר.. אומרים זאת – הוסיף דובי בעצב.
"אז.. מה עלי לעשות? – שאלה שריק, כשעיניה זולגות דמעות.
"את יכולה לבקש סליחה ממאי. מוטב שתקדימי לעשות זאת, כי לחתולים זכרון ארוך כאורך זנבם. מוטב לך כך.. –אומר דובי.
"לא! לעולם לא! לבקש סליחה מחתולה מלוכלכת שכזאת? אף פעם! – קראה שריק בזעם ומביטה ברוגזה על דובי, חברה.
“היא איננה מלוכלכת – מוחה דובי בתקיפות –, לפחות לא היתה כזאת.. עד ששפכת עליה את המים הדלוחים. היא כל כך לבנה וריחה נעים.. אני מאוהב בה.. גם ריחך נעים.. גם בך..”
“הפסק לדבר שטויות, דובי! אם אינך מסכים לגרש אותה למעני, אצטרך באמת לעשות זאת בעצמי. וחבל.. – מוסיפה שריק באנחה –, כי גם אני מאוהבת במפלצת המתוקה הזאת..”
חזרה שריק הביתה ועיניה אדומות מבכי. משראתה אותה אמה, נבהלה מאוד ושאלה אותה מה קרה. האם מישהו הרביץ לה? האם מישהו העליב אותה? ואולי נפלה ונפצעה חלילה?
אז סיפרה לה שריק על הכל. על החמסין.. על הגוף השרוע של מאי בחצר.. על דלי המים הדלוחים.. על רוגזה של מאי ותעלוליה.. על כל המעשים הרעים והמרושעים שזו עוללה לה..
הרהרה האם בדבר זמן רב. לבסוף, ניגבה את עיני1 בתה ואמרה:
“אין ברירה. עליך באמת לבקש סליחה ממאי”.
"אבל, אמא, איך מבקשים סליחה מחתולה? – שאלה שריק.
“כמו בין ילדים. – השיבה האם –, עושים “שלום”, שלום”!.
“ומה יהיה אם מאי לא תסכים? – המשיכה שריק לשאול –, דובי אמר שלחתולים זכרון ארוך כאורך זנבם. אולי היא תרצה לזכור לי זאת כל ימיי חיי? אז אוי ואבוי לי! מי יודע מה היא עוד מסוגלת לעולל לי? אולי אפילו לנקר את עיני..”
“חלילה! – קראה האם–, רואה אני, שאמנם הגיע הזמן להשלים ביניכן. מאי! מאי! בואי הנה!”
יצאה מאי מתחת למיטת שריק, שם רבצה והקשיבה לכל השיחה. היא התקרבה לאט לאט, כי פחדה שתיענש על מעשיה. בקפיצה אחת עלתה על השולחן, הסתכלה בשתיהן בעיניה2 הצהובות והבוערות ולבסוף הושיטה כף אחת לשריק, כדי שזאת תעשה לה “שלום!” אחר כך ליקקה את פני שריק ואת פני אמה שלה. שריק חיבקה אותה ונשקה לה. הן סלחו זו לזו על הכל. מיום זה, שבו להיות חברות כמקודם. דובי, ששמע על ה“שלום” הניע בזנבו הקצרצר בשמחה וליווה את שתי הידידות שלו במבט מלא הערצה.
כאשר התעורר תולי משנתו, היתה השעה מוקדמת מאוד. הוא פקח עין אחת בלבד, כי כידוע, אסור לחתלתולים לפקוח בבוקר השכם את שתי עיניהם בבת אחת, פן יתעוררו לחלוטין ולא יוכלו להמשיך בנמנום. קטנטנים הם והשינה דרושה להם. הניע תולי את אפו והריח בחשכה ששררה מתחת לגגון בחצר. “השעה מוקדמת” – חלפה מחשבה בראשו, אם אזוז ממקומי בקרב החתלתולים, יתעוררו ביללות ויעירו גם את ההורים. ההורים מקפידים מאוד בעניני תנומה ואסרו בפירוש על הקטנים לקום בטרם עת. השעה לבטח מוקדמת מדי, כי אפילו הצפרים טרם פתחו בציוצים ובשירה.
הבה ונרדם שוב ונחלום על משהו נחמד. הרעב טרם הציק לו, הבוקר היה חמים ורענן ותולי פיהק קל, עצם את עינו הפקוחה ואט אט שקע שוב בתנומה.
זוג עינים קטנות מציץ אליו מתוך חרכי הקיר. זהו, לבטח, אותו עכברון, המתרוצץ בחצר בשעה שאנו ישנים, – חשב תולי בחלומו. לא אפחידו… לא.. שיטייל לו קצת.. שם, במאורתו, חם וחשוך.. וכי למה לא יצא קצת לאור היום? לבטח לא נטל העכברון רשות מהוריו.. לבטח אסרו עליו והזהירוהו בל יצא לבדו.. אבל, האם אני שומע תמיד בקול הורי?.. – הרהר תולי. גם לי מתחשק לעתים להשתובב ולהתרוצץ.. ומה, אם הוא עכברון?.. אז מה? אסור לו? אולי אצא לשחק אתו קצת? הוא יסכים.. לבטח יסכים.. עוד יתרברב לפני אחיו ואחיותיו ששיחק עם חתלתול והם יקנאו בו… אבל, במה נשחק? אני יודע כבר.. במשחק החתול והעכבר.. משחק יפה.. אני משחק בו עם אחיו ואחיותי.. נכון.. העכברים אינם מתלהבים ממשחק זה.. הם אמנם זריזים מאתנו, החתולים, ורצים יותר מהר מאתנו.. אבל, הם קטנים מאתנו בהרבה וקפיצה אחת שלנו שוה.. נו.. אולי.. מאה פסיעות שלהם.. זה לא משחק הוגן. אבל, אלמלא ידענו לקפוץ קפיצות כאלה והיינו צריכים לרוץ אחריהם כדי להשיגם, לא היינו לוכדים אותם לעולם. כי ערמומים הם. העכברים, חשדנים, זהירים ומהירים כשדים.
באמת… למה לא נפסיק לרדוף אחריהם וללכוד אותם? מה הם אשמים, שהם עכברים? לא יפה שמתאכזרים אנו אליהם.. אבא אומר שהם האויבים שלנו.. שאלמלא הם, היה לנו אוכל בשפע.. הם באים בהמוניהם בלילות אל פחי האשפה ומכרסמים כל מה שניתן לאכילה. בבוקר נותרים בפחים רק שיירי נייר, קופסאות פח וזכוכית. את אלה אי אפשר לאכול. מזלנו, אומרת אמא, שבמשך היום שומרים החתולים שמירה מעולה על הפחים והמפלצות הקטנות לא מעיזות להתקרב וככה יש לנו ממה להתקיים.
אבל, אני, אין לי תיאבון רב. אני מעדיף לשחק מאשר לאכול. לא דרוש לי הרבה. גם לטרוף עכברים אינני אוהב. אני יודע איך לעשות זאת. לימדו אותי. אבל לא כדאי לי. עכבר גדול בורח ממני ואני אפילו קצת פוחד ממנו… ועכבר קטן.. אין בו כלום.. למה באמת לא נחיה בשלום אתם? הם כל כך חמודים ומצחיקים.. שיאכלו הם בלילה ואנו ביום.. יש די לכולם.. לא צריך לריב על קצת שיירי אשפה כמו.. כמו אויבים.
זה העכברון הקטן יכול היה להיות חבר שלי ולשחק אתי. נמאס לו לשחק כל היום עם חתלתולים אחרים.. הם דוחפים אותי.. הופכים מצד לצד, קופצים על גבי ושורטים בצפרנים.. איזה מין משחק זה? למה לי לשחק אתם? איפה ההורים? אם אינם רבים ביניהם ואינם נלחמים בחתולים אחרים, מתחילים הם לפקח עלינו, הקטנים. מתחילים לחלק לנו מכות כף וצפורן ולאסור.. לאסור הכל.. אל תנמנם!. אל תשכב פרקדן על הגב עם הרגלים למעלה, כי חתול המכבד את עצמו חייב להיות מוכן כל רגע לקפיצה על הטרף. חתול חייב להילחם על מזונו.. קטנים כגדולים.. בינינו, החתולים, אין אחד מרחם על השני. הוא מוכן לנקר את עיניו בגלל פירור קטן.. ככה זה.
לעתים,מעדיף אני להישאר רעב ולא להתנפל על האוכל כמו.. כמו כלב רע.. לא טעים לי אוכל שכזה.. במיוחד.. כשכל חתלתול פוזל לעבר המנה שלך, כדי לראות אם אין גדולה היא ממנתו.. אם אשכח את עצמי לרגע קט ואחלום קצת, מיד נעלמת המנה מתחת לידי, כאילו לא חלקי היא.
אולי.. באמת.. לא כדאי לי להמשיך ולשהות עם כולם ביחד? אלך לי לבדי. לישון – הן אפשר בכל מקום.. החצרות רבות.. ואין כמו לישון תחת עץ מוצל, מלא ציפרים המיטיבות לשיר.
אך מאין אשיג האוכל אם אתרחק ממשפחתי? מי יודע אם אצליח למצא משהו? אולי לא יתנו לחתלתול כמוני לגשת לפח אשפה? נכון.. שכחתי.. ישנו עוד העכברון הקטן.. לבטח אינו יודע לרוץ מהר ואוכל להשיגו בקפיצה או שתים.. עוד אחת והוא בין שיני.. ומה עם המשחק, בו רציתי לשחק אתו? אשיק עם עכברון אחר.. לבטח יימצא כזה שירצה בכך.. וכי מה יש לו לחשוש ממני? הן חתלתול קטן אני..
פּייר, החתול לא הצטיין ביופיו, פרוותו המלוכלכת והפרועה העידה עליו ממבט ראשון, שחתול חצר הוא. חתול רחוב, חתול פחי־אשפה, מהסוג הפשוט, הרגיל והבזוי.
פיִיְר החתול, לא הצטיין ביופיו. פרוותו המלוכלכת והפרועה העידה עליו ממבט ראשון, שחתול חצר הוא, חתול רחוב, חתול פחי־אשפה, מהסוג הפשוט, הרגיל והבזוי.
פייר נולד יום אחד עם מספר רב של אחים ואחיות, חתלתולים מכל הגונים, שהצטופפו מייד מסביב לאמם החתולה, כדי לינוק ממנה. לאחר שגדלו קצת ועיניהם נפקחו, החלו לשחק ביניהם. אז הבחין פייר, שאין הוא מחבב את חברתם. להתגרד כל היום, לשמש מטרה לידוי אבנים על ידי פרחחי הרחוב, לשמש מטרה לבעיטות של מבוגרים, בשעה שהם מוריקים דליי אשפה לפחי החצר, מטרה לזרמי מים דלוחים, הנשפכים עליהם מכל חלונות הבתים, בשעה שעולה יללת חתולים בלילה… לא.. זה לא בשבילו! כאשר יגדל, יהיה חתול רק לעצמו. לעת עתה אין ברירה. הוא קטן עדין וכיצד ימצא מזון אם יתרחק ממשפחתו.. אבל.. אין הוא חייב לרבוץ יחד עם כולם ולהתגלגל אתם בחול וברפש..
לאחר וגדל ולמד להגן על עצמו, גרשה אותו אמו מהחצר. “לך! – אמרה לו –, הסתלק לחצר אחרת; מרובים מדי אנו פה ואין די אוכל לכולנו! עתה, הנך חתול גדול! לך לדרכך!”
הסתלק פייר מהחצר, בה נולד. הוא לא כעס כלל על אמו… באמת, הצדק אתה.. החתולים מרובים והמזון מועט.. לא מספיק לכולם.. פרט לזאת.. הן רצה תמיד להיות לבד.. רחוק מכולם.. חתול לעצמו..
בתחילה, לא שיחק לו מזלו. גם בחצר, בה בחר למרבצו החדש, התגוררו חתולים רבים ונלחמו ביניהם על כל פירור ופסולת מזון בצפורנים וביללות. כחתול זר, מחדש בא, גורש לעתים בחרפה והתהלך רעב. האם לזאת שאף?.. האם כך נראה אותו עולם חיצון, עליו חלם חלומות כה רבים? וכי למה מגרשים אותו מכל מקום? האין הוא חתול כמוהם? האין מגיע לו חלק משיירי האוכל כלחתולים אחרים?
נכון.. הוא גאוותן מדי ואינו מוכן ללחום בחתול אחר ולנקר את עיניו בגלל קצת מזון.. אין זה מתאים לאופיו.. אין הוא פרא כחתולי חצר אחרים. בדברים רבים שונה הוא מהם.. למעשה.. אין הוא חתול מכוער.. קצת מוזנח אולי.. עם קצת טיפול ולקוק עצמי, יכול הוא להידמות בקלות לכל אחד מאותם החתולים, הגרים בבתים, הנהנים ממקום שינה רך ונוח ומוגן בקיץ מחום הזבובים ובחורף מגשם וקור… וגם אוכל חם ומתוק ומוגש בקערה.. כך לפחות מספרים הם, חתולי הבית.
אנו, חתולי חצר, מביטים עליהם מלמעלה למטה, כעל חתולים נחותים מאתנו. צעצועי אדם.. שמשמשים לשעשועים.. שיהיה מה ללטף.. ואלה, המפונקים, חושבים, שחתול שאין לו בית, אינו חתול כלל. הוא חיה, המוכנה לטרוף את כולם בגלל מעט אוכל, שהם, חתולי הבית, מותירים אחריהם מרוב שובע, עבור בני מינם, חתולי הג’ונגל החצרי.
מי מקנא במי? המבוייתים והמצוחצחים, המדיפים ריח סבון ריחני והחיים ללא שמץ דאגה וסכנה כלשהי – בחתולי הרחוב ופחי האשפה, הגאים בחרותם ובאי תלותם באיש… או חתולי החצר, הנלחמים ביניהם, הרבים על כל דבר והחיים בחוץ, בשמש הלוהטת, בקור הצורב ובגשם המרטיב – בבני מינם, שמצאו מחסה, טיפול ומזון על חשבון חרותם ואינם, אלא חיות מאולפות לשעשוע אדם.. באמת.. מי מקנא במי?..
נדמה לו לפייר, שפתאום.. החלו האנשים הגרים במרפסת מעליו.. לרמוז לו.. לפתות אותו.. שיבוא אליהם. משונה! אולי זה רק נדמה לו? אבל, פעם.. אפילו.. נכון.. פעם.. כאשר קפץ למרפסת זו.. ככה הם סתם.. מצא קערה מלאה חלב ופרוסות חלה טבולות בו.. כאילו מוכנה למענו.. חתול חצר, זה חתול חצר. יש לנצל כל הזדמנות.. לא חשב הרבה, שתה את כל החלב וזלל את פרוסת החלה.. באמת.. היה טעים.. אבל, מה לו ולאנשים אלה? רוצים חתול ביתי, שיקנו להם אחד.. יש חנויות, בהן מוכרים חתולים כאלה.. בעיניו ראה.. זה חתלתולי, של חתולות בית, שאין רוצים בהם… מה לו ולהם?
ברבות הימים, מצא פייר, שתמיד קל יותר לקפוץ קפיצה קלה למרפסת זאת ולהנות מקערה מוכנה.. ובעיקר מלאה אוכל טעים.. מאשר להילחם עם שכניו לחצר על כל פירור. לאט, לאט, חדל לפחד מזוג האנשים, שהאכיל אותו ושתה אפילו בנוכחותם, כשהם עומדים מעליו ומתבוננים בו בשעת מעשה, כאילו ריחמו עליו.. הוא אפילו העיז ונכנס לפנים הדירה, טייל בזנב מורם בכל החדרים, סקרן לדעת מה נמצא בכל מקום.. אבל לא שהה זמן רב אף פעם. וכי מה איכפת לו איך נראה ביתם? מה לו ולבית הקריר והמרווח הזה? הוא חתול לעצמו ולא לאחרים..
יום אחד, עלה פייר בקפיצה למרפסת ולא מצא את הקערה במקומה הקבוע. התהלך מאוכזב במרפסת, כששפמו הלבן מורם לאות אי שביעת רצון. מה קרה פתאום? איפה הקערה שלו? לפתע גילה, שהקערה המלאה כתמיד, נמצאת הפעם בתחתית ארגז גדול. הסתובב סביב הארגז והיסס.. למה דוקא שם? לגשת או לא לגשת? אם יכנס לארגז, יהיה ככל חתול ביתי, שמקומו נקבע בבית.. למרות.. שאוכל זה אוכל.. ואם אלה רוצים דוקא להסתיר את הקערה בארגז.. אולי מגשם.. אולי מאבק.. ואולי מפני חתולים אחרים, שלבטח ראוהו קופץ על מרפסת זאת ואם ימצאוה, יאכלו את מנתו.. ערמומים הם, האנשים האלה.. איפה שלא תהיה, הקערה היא אותה הקערה והיא שלו.. ראו נא! ראו נא! גם להם מתחשק כבר לבא הנה.. זה המקום שלו:
קפץ לארגז והחל לאכול מהקערה. מרוב רעבתנותו לא שם לב.. שמכסה הארגז נסגר מעליו פתאום והוא נשאר בחשכה. מה קורה פה? הוא חיכה, שהמכסה יתרומם שוב.. אבל.. במקום שיתרומם המכסה, מישהו, שם בחוץ, הרים את כל הארגז, נשא אותו מחוץ לדירה, ירד אתו המדרגות הבית, העמיסו על מכונית מלאה חפצים שונים. כל זה ראה פייר דרך סדק בארגז ונדהם. חוצפה שכזאת! מה הם חושבים להם? ללכוד אותו כעכבר לתוך מלכודת?
הוא החל להשתולל, לשרוט בצפרניו, לנשוך בשיניו את דפנו הארגז, אבל ללא הועיל.
המכונית זזה מהמקום, הקערה התהפכה והוא נתקל בקיר הארגז. אולם, הוא לא נרגע. שדבר כזה יקרה לו, לפייר הגאה.. לא לשוא התפתו חתולים אחרים מחצרו לטעום מקערת האוכל. הם חכמים ממנו.. הרבה יותר חכמים..
עייף פייר ממלחמתו בדפנות הארגז החזק ונרדם. המשאית נסעה שעות רבות וכאשר נעצרה לבסוף, ישן עדיין פייר, כי ראשו כבד עליו מרוב מחשבות, רוגז ועייפות.
כאשר פתח את עיניו, מצא את עצמו במקום זר, בדירה שונה מזו שהכיר. אמנם זוג האנשים היה אותו זוג, אבל הדירה היתה מרווחת יותר ללא מרפסת, שממנה ניתן להציץ לחצר או לקפוץ לתוכה. היא היתה בקומה גבוהה יותר מקודמתה וגם החצר, שאותה ראה פייר דרך האשנב הקטן של חדר האמבטיה, (כי החלונות היו סגורים והתריסים מוגפים), היא שונה ואחרת. יש בה צמחים רבים, הממלאים את פני כל השטח ולמעשה.. זה יותר גן מאשר חצר.. לכן, אין בה זכר לחתולים כלשהם. פחי האשפה מוסתרים בה במבנה בנוי, המסוגר היטב ושאין לו דריסת רגל לחתולים. לא שומעים פה את יללותיהם.. לא רואים את משחקיהם. ובכלל.. איזה עולם זה? עולם ללא חתולים? זה לא בשבילו.. אמנם, הוא תמיד ברח מהם, לא רצה לשהות בקרבתם.. רצה להיות חתול לעצמו.. אבל ידע שהם נמצאים, ראה אותם משוטטים, רבים או רובצים ומנמנמים..
כיצד לצאת מפה? נכון, הזוג טוב אליו.. שוב מעמידים את הקערה שלו מלאה חלב טעים בפניו.. אבל אין הוא רוצה בו.. אין הוא רוצה באוכל הבא מהם.. הוא פוחד מהם.. פוחד אפילו להירדם, פן יקחוהו שוב ויעבירוהו למקום חדש, בלתי ידוע לו.. אמנם הם מביטים עליו ברחמים.. כנראה מהססים.. לשחררו או לא לשחררו? לבסוף, כנראה החליטו.. שאולי יתרגל למקום החדש.. סילקו אפילו את הארגז הארור.. אבל, לא! הוא חתול לעצמו ועוד יראה להם..
באחד הימים חזר הזוג הביתה, עבר את כל החדרים ולא מצא את פייר. לאן נעלם החתול? הדירה בקומה רביעית וקפיצה מגובה זה – מוות בטוח אפילו לחתול הזריז ביותר. יצאו החוצה, הסתובבו מתחת לחלונות דירתם החדשה וכל מה שמצאו, זה סימני דם מתחת לחדר האמבטיה. אבל החתול נעלם ואיננו.. כאילו בלעה אותו האדמה..
הם התחרטו על שלקחו אותו אתם לדירתם החדשה. ועוד בדרכי ערמה.. באמת.. זאת היתה שטות.. היו חייבים לדעת.. חתול גאה כזה.. אולי שב למקום מולדתו? גם לחתולים מותר להתגעגע למקום כלשהו. אבל.. איך זה אפשרי? זה מרחק עצום.. איך ימצא את דרכו? אם רצו בחתול משלהם, יכלו לקנות להם אחד כזה מבויית.. משעשע.. חתלתול נקי ונאה, ללא בעיות..
מאחד מילדי השכנים, שהכיר את פייר וראה אותו עומד לעתים קרובות על אדן האשנב, כשהוא מציץ למטה בעינים עגומות, נודע להם, שראה את חתולם רובץ פצוע באחד המגרשים הריקים שמחוץ לעיר. יצאו לחפשו ומצאוהו, פצוע קשה. כאשר ראה אותם מתקרבים אליו, רצה להתרומם ולברוח. אבל לא עצר כוח, רגליו התעקמו מתחתיו ובקושי זחל זחילות אחדות.
רצה הזוג לקחתו על הידים ולהביאו אתם הביתה, כדי לטפל בו. אבל החתול סירב. למרות חולשתו הרבה, שלח בהם את צפרניו ואת שיניו החדות ולא זז ממקומו.
נתמלאו עיני בני הזוג דמעות חרטה וכאב. מין עקשנות שכזאת! פצוע קשה ודוחה את עזרתם.
הלכו הביתה. הכינו קערה מלאה כל טוב וחזרו למגרש הריק. שמו את האוכל לפניו בזהירות. יאכל.. או לא יאכל..?
הציץ פייר בקערה המוכרת לו היטב ושבגללה.. הרהר והרהר.. הנָאֶה לו לקבל זאת מהם? הרעב גבר על גאוותו. זחל לאט עד הקערה וניסה ללקק מתוכה. איך הוא מתנועע? בקושי הגיע לשולי הקערה.. האם זאת אשמתנו? לאחר ככלות הכל.. זה רק חתול.. האם “רק חתול” – זה תירוץ? רק חתול.. רק בן אדם.. לא דורסים רק במכונית.. דורסים כל פעם שכופים על מישהו משהו שלא נעים לו.. שלא מתאים לו.. שאין הוא רוצה בו.. כופים.. גם לבעלי חיים יש רצון משלהם.. גם הם יודעים מה טוב להם ובמה למאוס..
בכל זאת, חייבים הם לעזור למסכן.. כן.. מזה מתחיל כל הסיפור.. לעזור..
מאז הולכים בני הזוג יום יום עם הקערה למגרש הריק ומגישים אוכל לחתולם הגאה.. האמנם הוא חתולם?
הפעם נספר לכם על חתול פשוט, ששמו אפורי. שם זה בא לו בגלל צבע האפור של פרוותו. לא היה זה חתול מגזע מיוחס וגם לא הצטיין ביופי מיוחד, כפי שניתן לראות בחתולי סיאם המהוללים, למשל. בדבר אחד נבדל הוא בכל זאת מבני מינו. הוא היה חתול צמחוני ולא אכל בשר. מיום שנולד נשבע, שלעולם לא יבוא בשר לפיו. די לו בהחלט בקצת חלב, שיירי פרוסה או גבינה לבנה ומים נקיים.
לדעתו, חייב חתול להיות משוגע, כדי לרוץ אחר עכברים, לצוד אותם ולטרפם. איזה מאכל הוא העכבר? סתם חתיכת פרוה אפורה וזוג עינים מתרוצצות מפחד. תגידו אתם, מה העונג לצוד יצור זה, שאינו יודע לעמוד על נפשו!
בגלל התפריט הצמחוני, נשאר אפורי רזה כמקל. זריז היה כעשרה חתולים והם אמנם קנאו בו על כך. עם זאת, תמהו לשם מה דרושה לו זריזות, אם אינו מנצל אותה לציד עכברים.
עם הזמן הפך אפורי לחסיד הצמחונות המחלטת והביט בתיעוב על אוכלי בשר. הוא גם לא פחד להכריז על דעותיו בפומבי. בהיותו נואם מצויין, היה מנצל את כשרונו בכל מקום אליו הגיע. היה עולה בדילוג אחד על כסא, חומה, מדרגות כניסה ואפילו על ערמות אבנים או פסולת ומשם היה נושא את דבריו בהתלהבות על המועיל והמהנה שבאכילת מאכלי חלב בלבד.
החתולים לא אהבוהו ביותר. להיפך! הם היו בזים לו והסתלקו כל אימת שהופיע באיזה מקום. הם ראו בו בוגד בבני מינו, לא רצו להאזין לנאומיו והאמיצים שביניהם היו מתנפלים עליו, שורטים אותו בצפרניהם ומגרשים אותו בחרפה מחצרם. רבים מהם היו עורכים לו מקהלת יללות ומפריעים לו בשעת נאומיו.
רוחו של אפורי לא נשברה עקב הפרעות אלו. הוא המשיך בשלו. אלא, שהפעם, היה קהל מאזיניו מורכב כולו על טהרת העכברים. הם הפכו לחסידיו הנלהבים, היו כרוכים אחריו והוזעקו ממרחקים לכל מקום, בו בחר כבמה לנאומיו. הם לא הסתפקו בכך שהיו מוחאים כף לכל מלה שיצאה מפיו, אלא שלעתים היו רצים לפניו ונושאים כרוז ענק, עליו היתה דבוקה תמונת אפורי ומתחתה המלים: “יחי אפורי, מלך הצמחונים!!!”.
בשעה שהיו העכברים מרקדים סביבו, ונהנים מדבריו וממעשיו, היו החתולים, אויביו המושבעים, נהנים שבעתים ממנהגיו. בשמעם על המקום המיועד לנאומו החדש – חיכו החתולים עד גמר ההתקהלות העכברית, בהסתתרם בערמה בפינות חשוכות, האזינו בחיוך ערמומי לדברי שטות שלו ועם תום דברי אפורי וגמר מחיאות הכפים של העכברים, היו החתולים האורבים מזנקים ממחבואיהם וטורפים בקהל העכברים המשולהב. מה איפוא הפלא, שקבוצת חסידי אפורי הלכה וקטנה עד ששום עכבר לא העיז להופיע ולבקר באסיפותיו.
התהלך אפורי מר נפש. איבת החתולים אליו לא פחתה והוא גורש מכל מקום אליו הופיע ולא ניתנה לו דריסת רגל לאיזה פח אשפה שהוא, כדי שימצא את המעט הדרוש לו למחייתו. החתולים לעגו לו ושילחו אותו, שיצוד עכברים כשירעב.
יום אחד פגש אפורי חתול גדול ועצלן, ששמו “ג’ינג’י”. ג’ינג’י היה צהוב כולו מראש עד זנב ולמרבית ההפתעה היה גם הוא צמחוני. אמנם לא מלידה, אלא מעצלות. פשוט התעצל לרוץ אחר עכברים, כדי לצודם. התענין אפורי אצלו על יחס החתולים אליו. האם גם הוא נרדף על ידם?
צחק הג’ינג’י ואמר: “פה משמש לחתול לאכילה ולא להשמעת דעותיו. אני חי בשלום עם כולם וחתול לא פוגע בי לרעה.”
“ובכל זאת – המשיך לחקור אפורי ־, האם הם יודעים שגם אתה מתעב בשר? הן רואים הם אותך בשעת אכילה ליד הפחים ולבטח הבחינו מזמן שבררן אתה כמוני.”
“וכי אוכל אני אתם מפחי אשפה המסריחים שלהם? – שאל ג’ינג’י בבוז ־, את ארוחותי אוכל אני במועדון הצמחונים.”
“מימי לא שמעתי עליו – תמה אפורי ־, האם קיים משהו כזה?”
“בטח! – הוסיף הג’ינג’י בגאוה ־, זה מועדון לחיות צמחוניות מכל המינים. חברים בו כלבים וחתולים, זאבים ודובים ואפילו קופים. כולם אצלנו צמחונים”.
"ואין הם טורפים זה את זה? – שאל אפורי.
“וכי למה שיטרפו? – השיב הג’ינג’י ־, במועדון זה שורר שלום בין החיות. כולם אוכלים מפירות גן ושדה או דברי חלב. כולם מתחבקים ומתנשקים בו כידידים טובים כל היום”.
“כפלא הוא בעיני – התפעל אפורי ־, ממש גן עדן! ואיך נראה המועדון?”
“ככל מועדון – השיב הג’ינג’י ־, יסד אותו דוב זקן, לאחר שנשרו שיניו ולא נותר בו הכוח לצוד ציד. הוא הפך לצמחוני קנאי וצירף אליו כל חיית טרף שהיתה מוכנה לוותר על אורח חיים פראי. כל באי המועדון מאושרים לקבל מאכלים מן המוכן, המוגשים להם מסביב לשולחן ארוך באולם הגדול של המועדון.”
"ואיך המאכלים שם? – היה אפורי סקרן לדעת.
“המאכלים טעימים מאוד – התפאר הג’ינג’י ־, וזאת הודות לטבח ששמו – ז’אק. ז’אק זה – הוא קוף שימפנזה, שבילה את כל ימיו בגן החיות. עתה, לעת זקנה, שוחרר מכלובו, כדי לשמש טבח במועדון שלנו. הוא אוהב מאוד לבשל, לבחוש בכפו השעירה בקדרת התבשיל ולהוסיף מלח ופלפל ותבלינים בכף נדיבה. כאשר הוא חותך בצל לאיזה תבשיל, הוא בוכה בדמעות, הזולגות ישר לתוך המרק. זהו – “מרק הדמעות”, שהודות לו התפרסם מועדוננו ושכל הלקוחות שלו מתלקקים בשעת אכילתו.”
“ומי מספק לכם את כל המזונות הללו? – הוסיף אפורי לשאול ־, הן לבטח אין למצאם בפחי אשפה… ירקות.. פירות,, תבלינים.. בצל..”
“רואה אני – לעג לו הג’ינג’י ־, שלא שמעת מעודך על “אגודת צער בעלי חיים”. היא דואגת ששום בעל חיים המתהלך על ארבע לא יסבול חרפת רעב או מכל סבל אחר”.
“וזה, ז’אק, לדבריך, ־ תמה אפורי ־, מסכים להכין מאכלים לחיות.. סתם ככה.. מטוב לב..? אני לא הייתי מוכן לעשות זאת למען אחרים.”
“גם אני לא – תמך בו הג’ינג’י ־, כי עצלן אני מטבעי. אבל אספר לך בסוד.. ג’אק טוב הלב שלנו, לוקח כל הבננות, הבוטנים והאגוזים, שסופקו למועדון, עבור עצמו ועבור צאצאיו. הן סבא הוא ואיך זה ילך לבקרם בגן החיות בידים ריקות?”
“אני מבין – הרהר אפורי בקול ־, איך אפשר להצטרף למועדון זה? לאמר את האמת, רעב אני ככלב, כי החתולים מגרשים אותי מכל מקום ולא נותנים לי לגשת אפילו לפחים. אינני זוכר מתי טעמתי לאחרונה משהו..”
ריחם הג’ינג’י על חברו החדש והביאו למועדון. שם הציגו בפני יושב הראש – הדוב הזקן. הג’ינג’י המליץ על אפורי כעל צמחוני מושבע, שאף פעם לא בא לפיו שמץ של בשר.
משהתקבצו רוב החיות במועדון מסביב לאורחם החדש, סיפר להם אפורי כל מה שעבר עליו ועל גורלו המר. השתתפו החיות בצערו, הושיבו אותו במקום נכבד והעמידו לפניו קערה מלאה “מרק הדמעות” המפורסם.
בשעת הארוחה, החל אפורי להתפאר בכשרונו כנואם לטובת הצמחונות. הוא כה התלהב מדברי עצמו, שכמעט וסיפר להם, שזכה לתואר “מלך הצמחונים”. אלא, שהג’ינג’י, שישב סמוך אליו, הזהיר אותו לבל ירבה בהתפארות עצמית, כדי לא לעורר קנאה בין חברי המועדון. התואר של “מלך הצמחונים” מגיע בצדק לדוב הזקן, מייסד המועדון והוא יראה לבטח בעין רעה, שחתול, מי יודע – מה שמו! יתהדר בתואר זה. השלום בין החיות – הסביר הג’ינג’י ־, שורר פה בגלל זה, שאין חיה מתנשאת על חברתה. לאחר הארוחה הולך כל אחד למקומו וזהו זה.
אך אפורי לא קיבל את עצתו של הג’ינג’י. משראה, שכל החברים פונים אליו באדיבות, שלא הורגל לה זה זמן רב, החליט להשויץ בפניהם ולא חסך מהם אף פרט מהרפתקאותיו הסוערות. איך הריעו לו העכברים ומחאו לו כף, איך החתולים קנאו בו וטרפו את קהל מעריציו ובכלל.. עליכם.. ידידי החדשים לדעת.. שכבוד גדול הוא למועדונכם, לארח בין כתליו אורח חשוב ונכבד כמוני.. נואם, שהקריב את כל חייו למען ענין הצמחונות..
קמה מהומה באולם. כל החיות קפצו ממקומותיהם, החלו לדפוק על השולחן ולהפוך את קערות המרק המהולל. השימפנזה הזקן, שראה לתדהמתו, שקערות האוכל, שכה טרח להכינן, הפוכות על פיהן, רגז מאוד. הוא, שמימיו לא נגע בזבוב, רצה להתנפל על אפורי, לאחוז בגופו הכחוש ולהשליכו החוצה.
הדוב הזקן נהם בקול והשתיק את הנוכחים.
“חוצפה היא – נהם ־ שחתול פשוט וטיפש כזה, שעדין לא התקבל כחבר במועדון מכובד זה, מעיז להתנשא מעל לאחרים ולהתפאר בנאומים חסרי ערך. אם רוצה הוא דווקא להתרברב, שיעשה זאת בפני חתולים טפשים כמוהו, אם מוכנים הם בכלל לשמוע את דבריו. כחתול – המשיך הדוב ללעוג ־ אין לו לאפורי במה להתפאר. לא הדרת פרצוף ולא הדרת גוף, שאינו עולה בגודלו על זה של עכבר מורעב. ולבטח לא בחכמה! כי מה לחתול כמוהו ולחכמה? זו לא באה עם דברנות תפלה. התרברבות שוא – חטא היא ואחת דינה – גירוש מהמועדון. מי מכם מוכן לעזור לי לסלק אורח בלתי רצוי זה מהמועדון שלנו?” – שאל הדוב את הנוכחים.
אפורי לא חיכה שיסלקו אותו. בזריזות התחמק מביניהם ובדילוג אחד נמצא בחוץ. יותר משנבהל, נעלב הוא. הנשמע כדבר הזה? הוא, אפורי, שכל עכבר משתחוה בפניו וכל חתול מקנא בו, יושפל על ידי דוב זקן, חסר שינים? היה לא יהיה! אין הוא זקוק להם ולא יחזור אליהם לעולם! לעולם!
עברו ימים ומצבו של אפורי הורע. עתה נזכר הוא בגעגועים ב“מרק הדמעות”, שלא הספיק אף לטעום ממנו. היה עליו למצוא את מזונו בפחי אשפה ולהילחם בחתולים פראיים ומלוכלכים. בינתים שכחו החתולים את מנהגיו המוזרים ודברנותו, קרבוהו אליהם, שיתפו אותו באכילה ואפילו הירשו לו לישון בחברתם.
לכאורה, שב אפורי להיות חתול כאחרים, קבצן ונודד. אולם בעומק נשמתו לא ויתר על דעותיו והיה חולם עליהן בשנתו, בלילות רעב וקור. לרוב, חלם, שהחתולים החלו לכבדו ולהעריך את חכמתו. הם בחרו בו לשופט של ריב וקטטות שלהם ולאות תודה שמו לפניו את הנתחים השמנים והטעימים ביותר. אותם זלל, השמין מיום ליום, הלך וגדל, עד שנעשה השמן והגדול מבין כל החתולים. אז, כמובן, בחרו בו למלך.
מחלום זה שחלם אפורי, היה מתעורר שמח ומספר לשכניו החתולים על מה שחלם. אולם, אלה, במקום להביט בו בהערצה ולנהוג בו כבוד, צוו עליו לשתוק, כי פטפוטיו מפריעים להם להתנמנם. לאחר ולא חדל להטרידם בתיאור חלומותיו, התנפלו עליו, כפי שעשו זאת בעבר והזהירוהו שאם יחזור אליהם, יהפכו אותו לגל עצמות.
התהלך אפורי מסכן ועלוב. כל שאיפותיו וחלומותיו על מנהיגות בקרב בני מינו, הסתיימו בגירוש, עלבונות ומכות. עליו לנדוד לארץ רחוקה, בה יוכל לדבר באין מפריע ואולי אפילו לזכות בהצלחה. פעם פגש את הג’ינג’י, שמן ומצוחצח יותר מתמיד, והציע לו שיתלווה אליו בנדודיו. אולם הג’ינג’י צחק לו בפרצוף והשיב לו, שעדיף עליו מזון הבא ללא כל מאמץ, על אלף נאומים תפלים, שאין אתם ולא כלום.
יצא אפורי את העיר ולא נודע יותר על גורלו. אין ספק, שעוד נשמע עליו בסיפורים הבאים.
“לורד” – היה כלב אנגלי, אציל וגזעי, כיאה לנציג האצולה האנגלית בין הכלבים, הקפיד לורד מאוד על ניקיון פרוותו השחורה והמצוחצחת והיה מנומס מאוד. מעולם לא שכב לרוחב השטיח, כפי שנוהגים לעשות כלבים חסרי חינוך, שלא איכפת להם כלל אם ימעדו עליהם האנשים. אם ובמקרה נדיר ביותר, נתקל מישהו בלורד ודרך על רגליו, היה לורד מתרומם ומתנצל באדיבות: “סליחה! זאת אשמתי!”
כלבי הרחוב לא אהבוהו. בעיניהם, היה לורד גאוותן, שאינו אוהב להתרועע עם כלב פשוט. לאמיתו של דבר, התרחק לורד מחברת כלבים חסרי בית, כי היו מרופשים, פרועים ונבחנים מדי לטעמו. הוא גם לא הבין, מה יש להם להתרוצץ כל היום ברחובות באפס מעשה. כלב מהוגן – חשב –, אינו נוהג כמותם.
אבל כל הילדים ועוברי אורח, ידעו, שלורד מחונן בלב זהב. די היה שיראה אדם המתקשה לחצות את הכביש ומיד העבירו לצד השני של הכביש. כל פעם, שראה ילד קטן עומד לחצות את הכביש באור אדום, אחז בבגדו בשיניו, עד שהופיע האור הירוק. לכן כינו אותו הילדים – “השוטר”.
קרה פעם, רכב ישי הפרחח על אופניו במורד הרחוב בכל המהירות בצעקות פראייות, כאינדיאני. בדיוק אותו רגע, רצה לורד לחצות את הכביש. ישי ניסה בכל כוחו לבלום את אופניו ברגע האחרון, אך לא הצליח ופגע בלורד ופצע אותו קשה ברגלו. רבץ לורד באמצע הכביש, מייבב מכאב, מבלי שיוכל לזוז ממקומו.
במקרה, הייתי עד לתאונה וריחמתי מאוד על הכלב. חששתי, שכל רגע עלולה להופיע מכונית, שתדרוס את הכלב הפצוע למות. לכן, העברתי את לורד בעזרת כמה ילדים למדרכה ורצתי להודיע ליהודה, בעל הכלב, על התאונה.
יהודה הופיע מיד בריצה. הוא גידף את ישי, שעמד כולו חוור ורועד. יהודה גם הוסיף, שיודיע הכל מיד להורי ישי וימסור על המקרה למשטרה. לבטח יאסרו את ישי ויכלאו אותו בכלא, כיאה לילד רע שכמותו.
הערתי ליהודה, שידחה את הערותיו וגידופיו לעת אחרת, כי יש להביא את לורד מיד לרופא, אם אין הוא רוצה שמצב הכלב יחמיר עוד יותר. צלצל יהודה למגן דוד אדום ותוך דקות אחדות הגיע אמבולנס. הכנסנו בזהירות את הכלב הפצוע וחיש מהר נסענו לדוקטור קרוגלר, רופא בהמות מרחוב בלפור.
דוקטור קרוגלר הכיר את לורד עוד מזמן היותו גור קטן. כל שנה הזריק לו זריקה נגד כלבת וטיפל בו בשעה שחלה במחלות כלבים שונות. הוא חיבב את לורד. לכן, אמר ליהודה לאחר שבדק את הנזק שנגרם לכלב: “לורד שלך יישאר פה אתי במרפאה עד שיירפא כליל. אם1 אשחרר אותו היום, הוא עלול לצלוע תמיד.”
“חס וחלילה – הזדעק יהודה –, השאר אותו, דוקטור, עד שירפא לו. אשלם עבור הטיפול, הריפוי והאוכל. כידוע לך, דוקטור, לורד שלנו בררן גדול בעניני אוכל.”
“אל תחשוש, יהודה, – הרגיעו הרופא –, לורד יקבל אצלי טיפול מעולה, כאילו היה בני ממש. מיד כשיחלים, אטלפן אליך ואודיע לך מתי תוכל לבוא ולקחתו”
ליטפנו, יהודה ואנכי, את הכלב המסכן, נפרדנו לשלום מהרופא החביב ושבנו עצובים הביתה.
כעבור כחודש ימים, בא אלי יהודה כדי לבשרני, שלורד החלים, הפצע הגליד וכמעט שלא נותר סימן מהתאונה. נסענו שנינו לרופא כדי לקבל את לורד. הכלב פגש אותנו בקפיצות ולקיקות שמחה, ויחד החזרנוהו לביתו של יהודה.
לאחר כחודשים, נפגשתי עם דוקטור קרוגלר במסיבה. הוא סיפר לי סיפור מופלא, שקשה פשוט להאמין, שאכן קרה.
“פעם אחת – מספר לי הרופא –, שכבתי אחר הצהרים לנוח על הספה במרפאתי. פתאום אני שומע קול גרידה בדלת. הופתעתי מאוד, כי מי זה מעיז להפריע לי בשעות המנוחה? הן על דלתי תלוי שלט ובו מפורטות שעות הקבלה שלי. משלא נפסקה הגרידה, קמתי ופתחתי את דלת מרפאתי. וכי מי, חושב אתה, התדפק על דלתי בשעה שכזאת? לא אחר, מאשר לורד, כלבו של יהודה, שהביא כלב פצוע קשה והביט עלי בעינים נוגות, כאילו מתחנן, שארחם גם על חברו הפצוע ואטפל בו. מה היית עושה במקומי?”
“עליך לדעת, שכל רופא, לפני שמקבל את תעודת ההסמכה, נשבע, לעזור והציל כל בעל חיים שזקוק לעזרתו. עלינו לכבד שבועה זאת כל ימי חיינו ולפעול לפיה. לכן, הכנסתי את שניהם למרפאה, למרות, שמייד ראיתי, שחברו של לורד, היה כלב רחוב מוזנח ומלוכלך, בניגוד לחבריו המצוחצחים תמיד.”
“רחצתיו היטב בסבון, ייבשתי והברשתי יפה את פרוותו וניגשתי לטפל בפצע הקשה בגבו. לורד עמד על ידו כל זמן הטיפול, כאילו לעודדו. לאחר הטיפול האכלתי אותו מרק חם והשכבתי את הכלב הפגוע לישון על שטיח המיועד לכך.”
“לורד, רבץ לידו ולא רצה לעזבו. אולי חשש, שלאחר שילך, אסלק את חברו, בטרם ירפא לו. הזכרתי ללורד, שיהודה לבטח ידאג לו מאוד ויחפש אותו. על כך ענה לי, שאין הוא יכול לעזוב ידיד בעת צרה. צלצלתי ליהודה וסיפרתי לו על המאורע. יהודה, שהכיר את כלבו ואת טוב ליבו, הרשה לו לשהות אצלי עד שחברו יחלים.”
"משהחלים הפצוע ושני הכלבים עמדו להיפרד ממני, אמר לורד: “אמנם אין לי כסף לשלם לך, דוקטור, עבור מסירותך והטיפול הטוב שטיפלת בחברי, אבל, דע לך ששנינו אסירי תודה לך מאוד. כגמול על יחסך אלינו – מוכנים אנו לשרת אותך.”
"במה תוכלו לשרת אותי – שאלתי בצחוק ובשמץ סקרנות.
לורד השיב: “אנו מוכנים לשמור על ביתך מפני גנבים, לשמור על המכונית שלך מפני ילדים רעים האוהבים לגרום נזק למכוניות, ואם תקנה לנו סל מצוייד ברצועה, נוכל לערוך עבורך כל מיני קניות. בחנות המכולת, בחנות בשר וירקות ואפילו בבית המרקחת. כל מה שתרצה – נביא לך. עליך, דוקטור, רק להכניס לסל פתק וכסף והכל יהיה בסדר!”
“ואם יגנבו לך את הכסף? – שאלתי –, מה תעשה אז?”
“שרק ינסו! – השיב לורד וחשף את שיניו החדות –, אלך תמיד עם חברי והוא ישמור, שאף אחד לא יגע בכספך. הוא היה כלב שמירה וידע את מלאכתו. אין לך מה לחשוש;”
“מצויין! – קראתי –, רב תודות לך ולחברך. לבטח אשתמש בשרותכם. ועתה, לכו לשלום והיזהרו בדרכים!”
“ואכן, מיום זה ואילך שימשו אותי השנַיִם בנאמנות. מזמן לזמן היו מגיעים למרפאתי עם כלב פצוע, אם היה מסוגל להתהלך בכוחות עצמו והייתי מטפל בו, כפי שאני רגיל לטפל בכל בעל חיים חולה או נפגע. באורח זה, זכיתי לחבורה גדולה של כלבים, שעמדו לרשותי בשעת הצורך. בעזרתם ובעזרת ילדים שליוו תמיד את לורד, ייסדתי את אגודת “מגן כלבים אדום”, שמטרתה היתה לדאוג לכלבים מוכים ופגועים.”
לורד לא הסתפק בסיוע לבני מינו הנפגעים. הוא דאג גם לנימוסיהם והיה מלמד אותם לדאוג גם לנקיונם.
כמובן, שאילו הרופא היה מתגורר בבית משותף, היו שכניו מרעישים עולמות ומתלוננים בעיריה ובמשטרה על התנועה הרבה של כלבים במדרגות הבית. למזלו של לורד וחבריו, גר הרופא בבית בודד עם משפחתו.
כאשר ראה הרופא, שאותם הכלבים, שהגיעו אליו פרועים ומלוכלכים, הפכו פתאום, בהדרכת לורד, לכלבים נקיים, מנומסים ומסודרים, החל להציעם לכל מיני ידידים ומכרים, שהביעו אי פעם בפניו את רצונם לרכישת כלב מאולף לביתם. כך זכו רובם לבית חם ולידים שחיבבום.
עם זאת, מעולם לא חסרו כלבים שעמדו לרשות הרופא הטוב. כל אחד מכלבי העיר, שהיה עד או נוכח בשעת תאונה או מחלה קשה של כלב כלשהו, היה מוליכו מיד לדוקטור קרוגלר. שמע מעשיו של הרופא, כמטפל בבעלי חיים חולים וסובלים, יצא בכל העיר. כתבו עליו בעתונים ואפילו ראיינו אותו בטלוויזיה. פעילותו הברוכה השפיעה2 גם על רופאי בהמות אחרים בעיר, שיעשו כמוהו. לאט לאט, חדלו להסתובב ברחובות ובכבישים, כלבי רחוב מוזנחים ומורעבים, המתרוצצים ונובחים. כל אחד מהם מצא בית טוב וטיפול בשכר מסירותו לו ולילדיו.
לורד, לא היה שויצר כלל וכלל, כפי שנוכחתם. הוא היה כלב טוב לב ומבין וכולם כבדוהו. בתערוכת כלבים אחת, הועלה על הבמה ולקול מחיאות כפים זכה בתואר של “כלב השנה”.
מידי דן אלמגור
"הגידי את, דובתי, מה נעשה עם גורי זה, בננו הקטן? מין פרא אדם, שאין כמוהו. אחיו הגדולים, מתנהגים כדובונים לכל דבר. משחקים במשחקים של הדוב והצייד, לומדים לצוד חיות קטנות ולהתגונן מפני חיות גדולות מהם. עוד מעט ואפשר יהיה לשלחם ליער, ללא דאגה או חרדה. אבל, ביש גדא זה, גורי, מטפס כל היום על העצים כחתול, משחק עם הקופים המכוערים והצווחנים ועוד מחקה אותם בכל תנועה והעוויה. הוא אפילו קופץ בעקבותיהם מענף לענף ואתמול כמעט ונהרג כשנפל מגובה רב. אלמלא חבריו הקופים, שתפסוהו באויר ברגע האחרון והצילו את חייו, היה עלינו להתאבל עליו. מה לעשות? מה לעשות? – התלונן הדוב השחור לפני זוגתו, הדובה.
"שמעתי, שאחיו הבכור ניסה לשתף אותו במשחקים היאים לדובים וזה השובב הקטן, העווה את פרצופו כלפיו בחוצפה והתחמק, בקופצו על עץ. להתנהג ככה כלפי האח הבכור! איפה נשמע כדבר הזה? ומה לא עשינו, כדי שינהג כבן אדם ולא כפרא יער… אולי פינקנו אותו יותר מדי.. – נאנחה הדובה ודמעות עמדו בעיניה.
גורי, שהסתתר בעלוות העץ והקשיב לשיחת הוריו, צנח בבת אחת מהעץ, ניגש אל אמו וליטף אותה בכפו הקטנה. "אל תבכי – אמר –, מה רע בזה, שאני משחק עם הקופים? הם נורא מצחיקים. וכי למה לי לנהוג כבן אדם? הן אמרתם תמיד, שבן־האדם הוא האויב שלנו, הרודף אותנו, המשמיד אותנו, הרוצה בפרוותנו, כדי לחמם את עצמו. מזהירים אתם אותנו, הקטנים, שעלינו להיזהר מפני בריה מסוכנת זאת. אז למה שאהיה כבן־אדם? מוטב, שאהיה חיה נחמדה כמוכם – הוסיף גורי והביט בהוריו במבט מלא הערצה.
“אבל, – טען אבא דוב –, איך תוכל להיות חיה כמונו, אם משחק אתה כל היום עם היצורים המקפצים האלה? וכי מה רע באחיך? הם אוהבים אותך כמונו”.
“אבל אבא! – השיב גורי – אתה לא מבין! אני פשוט אינני יכול לשחק עם אחי. כל משחקם הוא להתגושש כל היום, לדחוף זה את זה ולהרביץ זה לזה. כל גופי מלא פצעים מליפופים ודחיפות אלה. וכי זה נקרא משחק? הם פראי אדם ולא חיות נחמדות. מעדיף אני את הקופים. אתם תמיד שמח. הם מפטפטים באופן מצחיק ומשחקים במחבואים. הם כה זריזים, שאחי נראים כגולמים לעומתם. אני נהנה מאוד ולומד זריזות, שלבטח תהיה דרושה לי כשאגדל.”
“רואה אני – נהם אבא דוב בזעם –,שאין לך תקנה. אתה מעווה את פרצופך כמוהם, זריז כמוהם ועוד מעט גם תצרח כמוהם, במקום לנהום כדוב אמיתי. מוטב ואשלח אותך לסבא. הוא יחנך אותך ויוציא את השטויות מראשך הפוחז. שם, אצל סבא, אין קופים ואולי תחדל לטפס על עצים. נוסף לזאת, יש לו לסבא כף דוב כבדה ובה הוא מרביץ כהוגן. אם הוא לא יחנך אותך, גורי, איש לא יצליח לחנך אותך לעולם;”
אבל, אני רוצה להישאר אתכם – ייבב גורי –, טוב לי אתכם..
"אולי..באמת.. נשאיר אותו עוד קצת – התערבה הדובה –, הוא עוד כה קטן.. גם שכלו מועט עדין.. אולי, כשיגדל קצת – יחכים..”
“לא! – נהם אבא דוב בתקיפות –, את יודעת כמוני, שאין לו תקנה, לשובב הזה. מחר בבוקר אשלח אותך עם אחיך הבכור לסבא. הבכור ישמור עליך בדרך, שלא תשטתה, שלא תיפול לתוך מלכודת ביער ושלא ילכדוך הציידים הארורים, כדי לשימך בכלוב באיזה גן־חיות. טיול זה – יהיה לך לתועלת רבה ודברים רבים תלמד בדרך הארוכה, בני. תצטרך למצוא מזון לבדך וללמוד איך להתקדם ביער בזהירות הדרושה. זה ישמש לך לקח טוב. לא לעולם תוכל להישאר ינוקא, הכרוך בפרוות אמו.”
למחרת, יצא גורי בלויית אחיו לדרך הארוכה. ימים ולילות התגנבו מגזע עץ למשנהו, הריחו את האויר מסביבם, אם אין הרוח נושאת אתה ריח של בן אדם, עברו יערות ושדות, חצו נחלים ונהרות ובלילות לנו בבורות עמוקים שחפרו בצפרניהם באדמת היער. הם ניזונו מגרגרי יער בלבד, כי חיות קטנות ברחו מפניהם ולא היתה שעתם פנויה לצייד. עוד דרך ארוכה ורבה לפניהם, כי הסבא חי מעבר ליער הגדול והגישה למעונו היתה קשה במיוחד. הרעב הציק להם מאוד. האח הבכור רגז מאוד על גורי, שבגללו עליו לסבול את כל תלאות הדרך במקום לשחק עם אחיו ולאכול לשובע מהטרף הטעים, שהיה משיג תמיד אחד ההורים. ה“קוף” הקטן שלצידו, עוד מעיז להתלונן כל הזמן על רעב ועייפות והוא, הבכור, עוד חייב לתמוך בו ולהיעצר כל רגע בגללו. לכן, זירז הבכור את גורי בדחיפות ומכות מלוות נהימות רוגז.
כאשר רבצו לילה אחד בבור מלא עלים ללינה, העמיד גורי פנים כאילו הוא ישן מרוב עייפות וחיכה עד שאחיו הבכור יירדם. נמאסו עליו המכות והרעב והדרך שאין לה סוף. הוא זחל בזהירות ובלאט מן הבור ומשהתרחק קצת, החל לרוץ ולנוס בכל כוחו לעומק היער. רץ ורץ עד שעייף. מאחר ולא מצא מאורה או בור עמוק דיו, טפס על עץ גבוה, בידעו מפטפוטי הקופים, שאין מחסה טוב מעין חדה של הציידים, מעלוות עץ עבה. לאחר שהסתדר בנוחות בין הענפים, נרדם חיש מהר.
אחיו הבכור התעורר בבוקר משנתו ולא מצא את גורי רובץ על ידו. הוא קפץ מהבור והחל לחפש את אחיו הקטן, אולם ללא הועיל. הוא לא היה די זריז, כדי לטפס על עץ גבוה ומשם להשקיף על כל הסביבה וחשש לנהום בקול, פן ישמעוהו הציידים. לאחר ולא מצאוהו, המשיך בדרכו למקום מגוריו של הסבא. הביתה פחד לחזור וחשש מזעמו של אביו כשיוודע לו, שגורי נעלם וכעת נתון הוא לבדו לכל הסכנות האורבות ביער לדובון קטן ותמים.
בינתים, התעורר גורי פתאום לקול קריאות צוהלות בקרבת מקום מחבואו. הוא גלש בזהירות מעץ, הסתתר מאחורי גזעו והציץ בסקרנות.
במרחק קטן ממנו, עמדו על רגליהם האחוריות שני יצורים משונים, קטנים כמוהו, פניהם חלקים ועל גופם מיני בדים, שלבטח מכסים את פרוותם. במקום רגלים שעירות ויחפות, נתונות הן בלבוש עשוי עור וסגור על שרוך.
אמר עדי ליואב: “כה הרחקנו לתוך היער, עד שלא אתפלא כלל, אם פתאום יופיע דוב מאחורי אחד העצים ויתנפל עלינו”
“אל תפחד – הרגיעו יואב –, אין ביער הזה דובים, כי קרוב הוא מדי למקום ישוב. ואפילו ויופיע דוב פתאום, אין לך מה לחשוש מפניו, כי, כידוע, פחדנים הדובים יותר מבני אדם ולכן אין הם תוקפים אותם. הם גיבורים רק כשנלחמים ביניהם על דבש הדבורים. אילו הייתי נתקל באחד מהם, ויהא הגדול והנורא מביניהם, הייתי מבריחו במחיאת כף אחת”
גורי, שנעלב מדברי יואב, קפץ ממחבואו, החל לנהום מכעס ורץ לעבר שני הילדים הנדהמים מהופעת פתע זאת. הוא הסתכל בהם בבוז ואמר: “מי אתם? איזה חיות אתם? מי אתם, שאינכם מפחדים מפני דובים?”
“אין אנו חיות. אנחנו ילדים” – הסבירו הילדים לדובון. משראו, שאין הוא מבין את דבריהם, הוסיפו: – אנחנו.. גורים של בני אדם".
הבחינו הילדים בסימני פחד בעיני הדובון, ליטפו אותו ואמרו לו: ”אל תפחד! לא נעשה לך כל רע. גם לא ניתן לאחרים לגרום לך עוול. רואים אנו, שאתה ילד הדובים. מה שמך?"
“קוראים לי גורי ויש לי אחים גדולים מכם, היודעים להתגושש, להרביץ ואפילו לצוד. אם תעשו לי מעשה רע, אקרא להם והם יטרפו אותכם”.
צחקו הילדים והשיבו: “הבטחנו, שלא נרע לך. אנחנו רוצים להיות חברים שלך ולשחק אתך. בוא אתנו ונספר לך על הבתים, הרחובות ועל בית הספר. אבל, אם חושש אתה מפנינו, חזור למקום מגורך. אנו לא נספר לאף אחד שפגשנו אותך.”
הרהר גורי בליבו. מאחר ותעה בדרך ולא ימצא לעולם את השביל המוביל למשכן משפחתו, מוטב לו להצטרף לשני גורים אלה. הם באמת חביבים אליו ואין לו מה לחשוש מפניהם. אם לא ימצא הדבר חן בעיניו, יוכל תמיד לברוח היערה, כי זריז הוא מהם בריצה. הצטרף גורי אל שני הילדים ושמע מפיהם על כל הנפלאות. על בתים גבוהים עם גינות, על עגלות הנוסעות ללא סוסים, על משחקים שונים ועל בית הספר, בו יושבים מאות ילדים בכיתות ולומדים מאדם גדול, שמסביר להם כל מיני דברים. גורי קינא בהם שיש להם חברים, שאינם מרביצים זה לזה כל היום, כפי שנוהגים לעשות אחיו הגדולים ממנו. גורי כה דבק בהם והיה כה נלהב מסיפוריהם, שכאשר הציעו לו תחרות ריצה, הסכים מייד, רץ אתם ולא שם לב, שהנה ונכנסים הם לשער בנין גדול, המלא ילדים רועשים. היתה זאת שעת הפסקת לימודים והילדים הרבים הקיפו מייד את גורי וכל אחד מהם רצה ללטפו בראשו השעיר ולמשש את פרוותו השחורה. אפילו הזאטוטים, שלמראה הדובון נמלטו בצריחות, כדי להזעיק את המורים לעזרה, יצאו לאט לאט ממחבואיהם, התקרבו מבויישים וניסו לכבד את גורי בפרוסות לחם מרוחות בריבה.
גורי הרעב, זלל בכל פה. אחר כך שיחק אתם בכדורגל ותופסת והראה את זריזותו הגדולה בטיפוס על עצים ובקפיצה מענף לענף, כפי שלימדוהו הקופים. עם גמר ההפסקה, הלך עם הזאטוטים לכיתה א" וישב אתם על ספסל הלימודים. בהתחלה, עשה העוויות שהצחיקו את הילדים, אולם, מהר השתתק והקשיב למורה, שצייר בגיר על לוח שחור כל מיני סימנים מצחיקים, כשהילדים חוזרים אחר דבריו במקהלה.
הצטרף גורי למקהלה זו והשמחה בכיתה היתה רבה. שיבח המורה את גורי על שישב בשקט ובנימוס ולא הפריע לשעור. אחר הלימודים, הזמין המורה את גורי שיתארח אצלו, מאחר וגר הוא יחידי בדירתו ויש לו שם מקום פנוי רב.
הלך אתו גורי, קיבל מצע רך ממחצלות באחד החדרים, קערה גדולה ונקיה למזונו וסינור קצר. בעיקר, נהנה גורי הנאה רבה מרחיצה באמבטיה, בה אהב להשתקשק ומהמגבת הרכה, בה התנגב אחר הרחצה. עם הזמן, הוא החל גם לעזור במשק בית המורה. רחץ את הכלים לאחר הארוחות, ניגב את האבק במטלית מהרהיטים והספרים ורכב על המטאטא בצהלה. לבשל לא למד, כי פחד פחד מהאש, לאחר שנכווה מספר פעמים, כאשר שם את כפו לתוך סיר מרק רותח, כדי להוציא ממנו משהו טעים עבורו. הוא אפילו למד לערוך יפה את השולחן ולכבד בממתקים ותופינים את התלמידים שבאו לעתים קרובות לביקור. הוא הסתיר לעצמו מעט מדברי המתיקה, אולם המורה לא כעס וגם לא הענישו על לקקנותו.
חבריו בכיתה שיתפו אותו במשחקיהם ותעלוליהם ואף הביאו לו מחברות, עפרונות, ציורים וצעצועים רבים. לקראת החורף, מחשש פן יצטנן בקור העצום, באין לו בגדים, אספו ביניהם כסף וקנו לו מכנסים אדומים וחולצת צמר כחולה עם שרוול ארוך. כמובן שבמכנסים הותקן פתח מיוחד לזנבו הקצר, כדי שירגיש בנוח. הילדים אפילו ניסו לקנות לו נעלים, אבל הוא סרב בתוקף, באומרו, שיפריעו לו בטיפוס על העצים ושבכלל ובכלל לא קר לא אף פעם ברגליו.
נחזור עתה לאחיו הבכור. זה, הגיע לאחר שעבר דרך ארוכה ומייגעת לסבו הקשיש וסיפר לו בבכי על כל הקורות אותו. איך גורי חמק ממנו ואיך הוא חיפש אותו בכל מקום וללא הצלחה. עתה, אין הוא מעיז לחזור הביתה מחשש מידו הקשה של אביו. הן הוא הבכור בבנים, הגדול מכל אחיו ולכן נבחר הוא ללוות את גורי לסבא. מה אשמתו, שאחיו הקטן אינו כיתר הדובים ועושה מעשים, שאף דוב לא יבינם. משחק כל היום עם הקופים, מפטפט כמוהם ומעווה את פניו, כשפונים אליו. לכן גם נשלח לסבא כדי שיתחנך כהלכה. הוא, הבכור, אחראי לו. כך נהוג בכל משפחה. אם הסבא חושב שמגיע לו עונש, שירביץ בו כחפצו.
ריחם עליו הסב, האכילו, כי לבטח רעב הנהו וצוה עליו לנוח מתלאות הדרך. נכד זה נכד ויהא גם קל דעת וטפש.
לאחר מספר ימי מנוחה, קרא הסבא לבכור ונהם עליו נורא על טפשותו. צוה עליו לחזור ליער ולחפש את הזאטוט, כי גורי חביב עליו מכל נכדיו ורוצה הוא לראות אותו אצלו.
“אני מוכן, סבא, – השיב הבכור בהכנעה. –, אבל איך אמצא אותו ביער העצום? הן חיפשתיו וחיפשתיו ולא עלה בידי למצאו.”
“אילו היה לך קורטוב של שכל, כיאה לנכדו של דוב מהולל כמוני – הרעים עליו הסבא את קולו העבה –, ולא היית מבזבז את כל זמנך במשחקים המטופשים עם אחיך, היית יודע מזמן, שכל חיה חייבת ראשית כל להיות מומחית לעיקוב אחא עקבות. אחרת, לא תוכל לצוד דבר לעולם. היא גם חייבת לדעת ולהבחין בין סוגי העקבות היטב היטב. היא גם חייבת להבדיל בין עקבות טריות ונושנות, כדי לחשב אם כדאי לה לתור אחר הטרף, אם אורבת לה סכנה כלשהי ואם הגיע הזמן לסגת ולהסתלק במהירות מהמקום. אילו ידעת כל זה, היית יכול להתחקות אחר עקבות אחיך ולמצא אותו על נקלה. עתה, עליך לחזור למקום בו רבצתם שניכם וממנו להגיע למקום הוא נמצא עתה.”
"אולם, איך אמצא את המקום, בו רבצנו שנינו? זה אחד מבין בורות הרבים ביער ואין עליו שום סימנים מיוחדים – מחה הבכור.
הניד הסב את ראשו כאובד עצות: “אומרים, שאם תחפש טפש אחד בין המרובים, תמצא אותו תמיד בין הדובים”. הן אמרתי לך שעליך ללמוד ראשית כל את מלאכת העיקוב".
“למדני, סבא! – התחנן הבכור–, אעשה כל מה שתדרוש ממני, רק למדני ואדע.”
יצא הסבא עם הבכור והורה לו את כל תורת העיקוב. את כיוון העקבות, מהיכן באו ולאן הן מוליכות, האם של חיה גדולה הן או של קטנה, את סימני האצבעות של החיות השונות, האם הלכו לאט או נמלטו על נפשן ואם נעצרו או הסתתרו. הוא לימד אותו להבחין במלכודות, להריח את האויר ולחוש ממרחק את קרבת הציידים. זה כנראה כל מה שאבא הבטיח ללמדני כשאגדל – הרהר הבכור והאזין באוזנים פקוחות לכל מה שהשמיע הסבא.
לאחר שלמד את שעליו היה ללמוד, נפרד הבכור מסבו ויצא לדרכו. ראשית כל, חזר על עקבות עצמו ונזהר שלא לערבבם בעקבות הרבות שחצו את השבילים ביער ובשדות. היה זה קל ומהנה ותוך כמה ימים הגיע בדיוק למקום, בו לן עם גורי בפעם האחרונה.
משם קצרה עליו הדרך. אולם כה שקוע היה בעיקוב והרחה, עד שלא שם לב, שנכנס הוא לחצר מלאה ילדים רועשים ומשתוללים. משראו הילדים את הדוב המגודל מופיע בחצרם, נבהלו נורא ונמלטו בצריחות לתוך הבנין, כדי להסתתר מפני החיה האיומה. המורים סגרו את החלונות ואת הדלתות והזעיקו את המשטרה. השוטרים הופיעו מייד מזויינים ברובים וכיוונו אותם לעבר הבכור, שמרוב מבוכה לא ידע אם לחפש מחסה או להמלט על נפשו.
למזלו הרב, באותו רגע ממש הופיע גורי, הוא היה עסוק קודם בהעתקת האותיות בכיתה, ורק משהחלו הצעקות, עוררו אלו את סקרנותו. הוא נדחק בין הילדים אל החלון והכיר מייד את אחיו. גורי רץ לקראתו בנהימת צהלה וחיבק אותו וליקק את פרצופו. השוטרים, שהכירו כולם את גורי, שמטו את נשקם וחיכו למה שיקרה עתה. הבכור לא הכיר את גורי בתלבושתו המשונה והמשיך לעמוד מבוהל, מוקף שוטרים. הוא נהם לו חרישית מרוב פחד וחשף את שיניו הגדולות. גורי הרגיע אותו, קרא לו בשמו, הוליך אותו אל הכיתה הריקה והושיבו על ידו.
ישב הדב הבכור המום כולו מהמתרחש סביבו, מהמורה והתלמידים הרבים שנכנסו לכיתה עם גמר ההפסקה. הוא לא ידע איך לנהוג. אולי בכל זאת כדאי לו לברוח ולחזור ליער. בו הוא מתמצא היטב.
המורה צווה על הילדים לא לשים לב לנוכחותו של אחיו של גורי, כדי שפחדו יפוג והמשיך בשעור, כאילו לא קרה דבר. לאחר גמר הלימודים, הזמין המורה את הדב הבכור שיצטרף לאחיו ויגור אצלו, כי רב המקום לכולם וגם אוכל לא יחסר לאיש.
נאות הבכור להזמנה, לאחר שגורי סיפר לו על הבית הנוח והמזון הטעים, ושניהם הגיעו לבית המורה. זה הוסיף מחצלות עבור הבכור, שם אוכל לפניו בקערה גדולה ושב לחדרו.
לאחר הארוחה הדשנה, סיפר גורי לבכור את כל קורותיו, מרגע שיצא את הבור והתחמק מאחיו. איך פגש את הילדים, איך התיחסו אליו בחביבות ואיך הוא לומד יחד אתם בכתה. הוא כבר יודע קרא וכתוב וגם למד משחקים נחמדים: כגון: כדורגל, ג’ולות, קלאס ועוד. הוא גם הראה לאחיו את הבגדים שקנו לו הילדים ואת הציורים שהוא מצייר. הבכור סיפר לגורי את כל הקורות אותו משנותר לבדו ביער, על הביקור אצל הסבא, על התורה של הליכה בעקבות, גילויין ומשמעותן ועוד דברים רבים ומעניינים שלמד מהסבא. על זה יספר לו לאחר שינוח קצת.
"ואיך ידעת להגיע אלי? – שאל גורי בסקרנות.
“כן. שכחתי. – השיב הבכור –, אילו ידעת, גורי, כמה רגז עלי הסבא, כשהופעתי אצלו בלעדך… הוא העביד אותי קשות, כדי שאלמד מה שיותר מהר את תורת העיקוב והכל, בכדי שאמצא אותך ואוליכך אליו. הוא נורא משתוקק לראותך. גם לא יסלח לי לעולם אם לא תופיע אצלו. בוא, נצא לדרך מייד!”
“לא! – אמר גורי –, לא אוכל לעזוב את בית הספר לפני גמר שנת הלימודים. אף תלמיד לא עושה זאת. גם לך לא יזיק ללמוד פה משחקים ומנהגים, שלעולם לא תוכל ללמוד אותם אצלנו ביער. נשהה פה כמה חודשים ואחר כך נצא לדרך. עליך הן לנוח אחר הדרך שעברת ולקראת הדרך הארוכה שלפנינו. המורה – אדם טוב הוא, מתייחס אלי, כאילו הייתי בנו וכך יתייחס גם אליך. תראה כמה טוב יהיה לנו אצלו.”.
כבר למחרת, יצא הבכור לשחק עם הילדים בחצר בית הספר. אמנם, בתחילה, היה לו קשה להתרגל למשחק, בו אין נוהמים זה על זה, אינם דוחפים או מרביצים זה לזה, אלא רצים כמטורפים אחר כדור קטן והכל כדי לבעוט בו שוב ושוב, כדי שיתעופף באויר. הן אפשר לתפוס אותו בידים, לרוץ עד השער ולהכניסו שם ללא בעיטות והתרוצצות. הוא אפילו ניסה להתגושש עם הילדים ולהלום בהם בכפו השורטת, בכדי להוכיח את כוחו הרב, אלא, לאחר שהילדים החזירו לו כפליים והיה נאלץ לברוח מהמגרש, כדי ללקק את פצעיו, הבין הבכור שבני אדם הטפשים אינם יודעים לשחק כלל וכלל ועוד רוגזים עליו שאין הוא משחק לפי כללי משחקם. לבסוף, למוד נסיון, הבין, שעליו להעמיד פנים, שמסכים הוא אתם, כדי לזכות בחיבתם.
במהרה התביית הבכור כראוי והפך לדובון חמוד כאחיו. הוא גם זכה לבגדים נאים, למד לעזור במשק בית המורה ואפילו לצחצח נעלים ולהבריקם יפה עד שיכול היה להבחין בפרצופו השחור במרק הנעלים. בספורט הוא הצטיין ועלה אפילו על אחיו הזריז, כי חזק היה ממנו. לבסוף נעשה השוער הכי טוב שהיה לקבוצת הכדורגל של בית הספר אי פעם.
עם גמר שנת הלימודים, הזכיר הבכור לגורי על הביקור אצל הסבא. למרות ששניהם התרגלו למקום מגוריהם החדש, ולחבריהם החביבים, נפרדו הבכור וגורי מהמורה ומילדי בית הספר בצער רב. הילדים ציידו אותם בילקוט אחד מלא פרוסות לחם מרוחות בדבש ובילקוט שני מלא מחברות, עפרונות צבעוניים ובכדור גדול למשחק.
כה מצויידים יצאו השנים למקום משכנו של הסבא, לאורך העקבות שנותרו מהבכור מדרכו הקודמת. כאשר הגיעו כמעט למטרתם, חפרו בור, הטמינו בו את הילקוטים ואת בגדיהם וכיסו הכל בשכבת עלים עבה, כדי שלא יחדרו מי גשם לבור. אחר קפצו למי פלג ושהו בו זמן רב, כדי להסיר מעצמם כל סימן לשהותם בין בני אדם. הם ידעו שהסבא לא יסלח להם לעולם אם יבחן בחוש הריח או בעיניו שהם בילו זמן רב בין אויבי הדובים ולבטח יגרש אותם מעל פניו.
בנהימות צהלה ושמחה הגיעו השנים ישר לתוך זרועות הסבא והסבתא שהריחו אותם מכל הצדדים, ליקקו אותם באהבה וכיבדו אותם בדבש טרי ומתוק. הם שהו אצל הזקנים כשבועים ימים וכל הזמן נזהרו מלומר מלה או מלעשות מעשה שיעורר את תשומת לב החשדנים הזקנים. לבסוף שילח אותם הסבא הביתה, כי ידע כמה מתגעגעים הם להוריהם ואחיהם לאחר העדרות כה ארוכה. עוד הוסיף להם הסבא אלפי עצות, איך לנהוג ביער סבוך, איך לעבור בריצה מהירה את המקומות החשופים או השדות, איך לעצור ולהריח מידי פעם בפעם כדי לא ליפול למארב אדם או חיה, איך ללמוד להתחמק ממלכודות ולעקוף שבילים שיש בהם סכנה. הוא נפרד מהם בחיבוקים וליקוקים ולווה אותם כברת ארץ, עד הנחל הגדול.
משנעלם הסבא והם היו בטוחים שחזר למקום משכנו, שבו השנים על עקבותיהם, למקום הבור. הוציאו את כל מטמונם והילקוטים, אולם לא לבשו את הבגדים מפחד, פן יחשבו אותם דובים אחרים לבני אדם ויתקיפו אותם. מהציידים לא חששו כלל, כי הן ידעו את שפתם ותמיד יוכלו לשכנעם, שדובים ידידותיים הם.
לאט לאט התקרבו הביתה, בהסתירם בעלוות עץ גבוה את הילקוטים, כי יותר משחששו מהקופים, חששו מחיטוט החיות השונות בבורות אחר צייד. אבא דוב שם לב מייד עם בואם, שבניו נעשו מנומסים ומתנהגים כמו בני אדם. הוא זקף את התנהגותם הממושמעת על חשבון החינוך הטוב שהעניק להם הסב, הידוע בכפו הכבדה ובתקיפותו. נימוסיהם מצאו כה חן בעיני ההורים, שהם ביקשו מהשנים שיחנכו גם את יתר האחים.
לאט לאט סיפרו השנים להוריהם את כל קורותיהם ולאחר היסוס מה, גם על שהותם בין בני אדם. ההורים לא כעסו כלל וכלל והיו מוכנים להאזין לסיפורי הנפלאות עד שעה מאוחרת בלילה. רק אז הורידו הבכור וגורי את הילקוטים מהעץ וכאשר הופיעו בפעם הראשונה בבגדיהם המשונים התגלגלו ההורים והאחים מצחוק ועשו את עצמם כאילו רודפים אחריהם כדי לתפס את הזנב הקצר הבוקע מחור במכנסים. את חינוך האחים חילקו גורי והבכור ביניהם. גורי לימד אותם סימני אותיות ולצייר בעפרון על העצים והבכור לימדם משחקי כדור. היער, ששימש מתמיד מקום לנהימות חיות ולצחוק פרוע של קופים, הפך בעזרת שני האחים למקום שמחה וצהלה. לפעמים השתתפו גם ההורים במשחקים ורצו אחרי הכדור בקפיצות ודילוגים שהוסיפו לעליזות הכללית.
בגן חיות אחד, בכלוב ענק חיו בשלום פיל ופילה. הם נהנו מביקורי ילדים, שהרעיפו עליהם מטעמים שונים תמורת תעלולים שהפליאו הפילים לעשות בחדקיהם. כידוע, חביבים בעלי החדק על ילדים, שאינם פוחדים מהם כלל וכלל ולרוב מצטופפים ליד כלוביהם ומוכנים להסתכל בהם שעות על שעות.
אולם, יום בהיר אחד, המליטה הפילה פילון קטן וחמוד. שני ההורים המאושרים, ליקקו, פינקו ושיחקו עם הפילון. גם בעיני הילדים מצא הפילון חן והם התפלאו לקפיצותיו ולדילוגיו המסורבלים והמשעשעים.
עברו ימים, הפילון גדל, חדקו התארך והפך לחדק לכל דבר. הוא החל להריע בקול רם, עד שבמהרה דבק בו הכינוי – “החצוצרן”. תרועותיו הגיעו מקצה הגן עד קצהו ובגללן התחבב הפילון עוד יותר על המבקרים הקטנים. אולם בלילות, משלא חדל הפילון להריע, לעתים גם מתוך שינה, הודאגו הפיל והפילה. מה יגידו יתר שוכני גן החיות? הן הלילה מוקדש לשינה…
הם ניסו לגמול אותו מתרועותיו בדברי שידולים ובשיכנוע. הראית מעודך חיה שתריע יומם ולילה? אפילו האריות והדובים, מלכי הגן, אינם משמיעים קולם בלילה.. גם הצבוע, בעל קול הצוחק והינשוף הפטפטן, שהם חיות ליליות, אינם מעיזים להפריע שנת החיות בצחקוקיהם ובציוציהם.. אפילו הקופים הדברנים, שפיהם לא נסגר לרגע כל היום, ישנים את שנתם בלילות ללא צווחה. רק אתה היחידי המפריע את מנוחת הגן.
השידולים ודברי התוכחה לא הועילו. הפיל והפילה החליטו להעניש את בנם יחידם על ידי הלקאה בחדקיהם. הפילון הנעלב, מחה על העונש בתרועות רמות יותר, שהביאו את הוריו עד ליאוש גמור.
בביקורו הבא של רופא גן החיות, החליטו ההורים לשאול בעצתו. האין זאת מחלה מדבקת? – שאלו –, וכיצד לפעול כדי להפסיקה?
צחק הרופא, בדק את הפילון מכל צדדיו, ליטף את חדקו ולבסוף אמר: "לא! אין זו מחלה, חס וחלילה! הפילון נולד שובב ואוהב הוא לשתף כל אחד בשמחתו. טוב יעשו הוריו, אם יתאזרו בסבלנות ויסבירו לו, שהוא מפריע לשנתם.
ייתכן.. אולי.. לאחר ויגדל קצת, יבין שתרועותיו אינן רצויות ויחדל."
“בסדר!” – נענו הפיל והפילה לפילון, כפי שיעץ הרופא, אך הוא בשלו. תרועה גדולה, תרועה קטנה, תרועה גדולה ושוב.. ללא הפסקה.
החיות שחיו בשכנות לפילים, החלו למחות על הרעש הבוקע בלילות מכלוב הפילים. השכן הקרוב ביותר, הקרנף, מחה נמרצות ודרש שיעבירו את ה“חצוצרן” לכלובו והוא יאלף אותו בקרנו, כפי שהוא מאלף את הקרנפים הקטנים. במה זה טוב מהם? איפה נשמע כדבר הזה, שפילון קטן וטיפש ירעיש עולמות ויפריע לשנת כל החיות בגן? איזה הורים הם, הפילים, שאינם יודעים לחנך את בנם?
אפילו הדובים הזקנים וכבדי השמיעה, היו מתעוררים בלילות לקול המחאות של החיות השונות נגד תרועות הפילון השובב. הם החלו לנהום נהימות רמות ובזה נתנו אות ליתר דרי הגן. הנמרים והאריות שאגו, הצבוע צחק, התן ילל, הצפורים צייצו והקופים הנרגזים צרחו על שהעירו אותם משנתם. המהומה הזאת ארכה כל הלילה. עובדי גן החיות היו אובדי עצות. הם רצו מכלוב למשנהו, כדי להרגיע את בעלי החיים וכלל לא שיערו, שתרועותיו של הפילון החמוד והאהוב גרמו לרעש מחריש אוזנים זה.
גם דיירי הבתים הסמוכים לגן הריצו מכתב חריף לראש העיר והזהירוהו, שאם לא ייפסק הרעש בלילות – ידרשו הם לסגור את גן החיות ולהעבירו מחוץ לעירם. מגיעות גם להם שעות מנוחה לאחר עמלם היומי.
בבוקר, כשבאו עובדי הגן לעבודתם, לרחוץ את הכלובים ולהאכיל את בעלי החיים, היו אלה כה נרגזים, שאיש מהעובדים לא רצה לסכן את חייו ולעבוד בקרבתם.
מחוסר מזון, החלו החיות הרעבות למחות בנהימות ושאגות. כאשר הגיעה השעה לפתוח את הגן לביקורים הרגילים – חשש המנהל, פן יקרה אסון לילדים מהחיות הנרגזות. לכן, צוה לסגור את הגן ולתלות שלט, שהגן סגור עד להודעה חדשה.
סגירת גן החיות בפני מבקרים אינה דומה לסגירת גן כלשהו. באין מבקרים, לא נמכרים כרטיסי כניסה ובאין הכנסה ממכירת כרטיסים, אין כסף לקניית מזון לבעלי החיים ולתשלום משכורות לעובדי הגן, המטפלים בבעלי החיים. זהו אסון העלול להביא לחיסול הגן. מצב חמור זה דורש חקירה מידית לסיבת רוגז בעלי החיים והרעש שהם מקימים בלילות. אולי לא היה האוכל לפי טעמם? אולי לא היה טרי דיו? אולי היו המנות קטנות מדי ויש להגדילן? ואולי היתה זאת אשמת המבקרים, שהרגיזו באורח כלשהו את בעלי החיים?
קרא המנהל לעובדים וחקר אותם אחד אחד. עובדי הגן העידו בפני המנהל, שלא חל כל שינוי בסדרי אכילה והאכלה. כמידי יום ביומו, קיבל כל בעל חיים את מנתו הקבועה הגדושה והטריה. הכלובים נוקו כראוי, המים הוחלפו בשוקתות, בריכות התנינים וצפורי המים מולאו מחדש והצפורים השתקשקו בהם להנאתן.
"אם כן מהי סיבת כל הרעש והמהומה? – שאל המנהל.
אחד העובדים נזכר בתרועות החצוצרן והעלה את ההשערה, שייתכן, שזו סיבת הרוגז ומרד החיות. גם אשתו מתלוננת בלילות האחרונים שתרועות אלה מפריעות את שנתה. לא רצה המנהל להאמין לדבריו. הפילון הקטן? זה האהוב על כולם? שדוקא הוא יהווה מטרד? לא ייתכן!"
אולם העובד עמד על דעתו. במקום להאשים את העובדים ברשלנות, מוטב קודם כל לבקר בכלוב הפילים ולבדוק אם אין אמת בפיו.
הסכים המנהל לדבריו הנרגשים והצודקים של העובד הותיק וכל הנוכחים נעו לכיון כלוב הפילים. מרחוק כבר נשמעו התרועות הרמות של הפילון בליווי קולות המחאה של חיות שונות. פני המנהל הרצינו. אם כך הדבר, יש לסלק את הפילון מהגן. לסלקו וחסל!
“ומה יהיה על הוריו? – שאל העובד –, הם ימותו מצער..”
"ומה יהיה אם בגלל סילוקו של הפילון, יפסיקו הילדים לבקר בגן שלנו? – שאל עובד אחר.
ניגשו כולם לכלוב הפילים. הפיל והפילה עמדו מבויישים ונפחדים. ניכר היה מפרצופיהם, שאובדי עצות ואינם יודעים איך לרסן את בנם הקולני.
רק הפילון שמח לקראת הבאים והביע את שמחתו בתרועות מחרישות אוזנים. המנהל והעובדים נאלצו לאטום את אוזניהם והביטו בכעס על הפילון.
“אכן, צדקת – התנצל המנהל בפני העובד הותיק –, אם קיים חשש שסילוקו של הפילון ישפיע לרעה על הוריו, הגידו אתם, היש לדעתכם דרך להשתיקו?”
“אולי להפחידו? – הציע אחד העובדים –, יש כלוב אחד ריק, סמוך לכלוב האריות והנמרים. מובטחני, שקרבתם בלבד תשפיע על הפילון לטובה”.
“אין חכם כבעל נסיון – פסק המנהל –, עשו כפי שהצעתם ונווכח אם זו התרופה לצרה.”
אותו ערב הועבר הפילון לכלוב הריק. ממבטם הזועם של השותפים ומנהימותיהם המאיימות, חשש הפילון שקיצו הגיע. מה אשמתו, ששמוהו בקרבת חיות טרף האיומות? לא עלה כלל על דעתו, שתרועותיו אינן רצויות בגן. הוא חשב, שהן מעוררות קריאות התפעלות מאת הילדים, המצטופפים ליד כלובו, כדי לשמעם ומשמחות את כל שוכני הגן.
מרוב פחד וחרדה, רבץ בפינת כלובו החדש ולא הוציא הגה מפיו. העובד שבא לבקרו מזמן לזמן, כדי לראות לשלומו, נוכח, שעצתו הועילה. היה זה הלילה הראשון, בו שרר שקט מחלט בגן החיות. למחרת, ניתן היה כבר לחזור לסדר יום הקבוע ולהתחיל בכל העבודות השגרתיות של נקוי והאכלה.
לאחר מספר לילות שקטים, החליט המנהל, שהפילון למד לקח ומעתה יתנהג כראוי. הוא צוה להחזירו לכלוב הוריו, כי אלה עמדו במשך הלילות עצבנים וחרדים לשלום צאצאם ולא נגעו באוכל או בשתיה. מהשקט המחלט ששרר בגן, הבינו הפילים בהרגשת שמחה, שבנם נרפא ממחלתו. כשראה הפילון את הוריו, הריע לכבודם תרועה כפולה ומכופלת, על שניצל בנס משיני החיות האיומות.
אזני הפילים צללו מהקולות הבוקעים מחדקו של בנם הקטן. מה יעשו? איך יעמדו שוב מול גל המחאות, הנהימות והצריחות? לא נותר להם אף ידיד בכל גן החיות. אפילו מבין העובדים, שעד עתה התיחסו אליהם בחיבה וטיפלו בהם במסירות. עובדים אלה שינו את יחסם עד כדי כך, שהפסיקו כליל לנקות את כלובם ובמקום מנת אוכל גדושה, הביאו שיריים שנותרו מהאכלת כל יתר שוכני הגן. עם גבור התרועות, הסתכלו עליהם בעינים עוינות והרחיקו את הילדים שבאו לבקרם. יש למצוא עצה – הרהרו הפילים בינם ובין עצמם. אם יימשך המצב, יסלקו גם אותם מהגן והם ימותו מרעב. כי איזה גן חיות יסכים לקבלם עם בנם הרעשן, לאחר שהשמועה על התנהגותו הקולנית ודאי תגיע גם אליו.
גם המנהל חשב כמוהם וחיפש מוצא מהסבך. בדיוק באותו שבוע, הגיע מכתב מהנהלת גן החיות בעיר תל־שדה. במכתב מתבקש גן החיות התל־אביבי לעזור להם בהשגת פיל ויהא אפילו פילון קטן וזאת – כדי לגוון את האוסף של בעלי חיים בגנם.
ללא כל היסוס, השיב המנהל, שמוכן הוא לסייע לחברו בתל־שדה. אם ישלח משאית, יוכל לקבל פילון חמוד, היודע להריע בחדקו כפיל מבוגר.
כאשר הגיע הטנדר מתל־שדה, נפרדו הפילים מבנם. לפי תנועת אזניהם הארוכות, ניתן היה לשער, שנרגשים הם מהפרידה. אולם הם איחלו לו הצלחה בגן החדש ולא חסכו ממנו עצות, כיצד להתנהג ב“תל־שדה”.
החצוצרן היה דוקא מרוצה מהעברתו למקום אחר. מעתה יפסיקו הוריו להלקותו בחדקיהם על כל תרועה ולא ישימו אותו יותר בכלוב הריק שליד האריות.
לאחר נסיעה ארוכה וטלטול רב הגיעו ל“תל־שדה” והפילון הוכנס לגן החיות המקומי. הכלוב היה קטן, דל ומרופט, ללא חצר טיול. הוא הסתכל סביבו והתעצב מאוד. ימים רבים שתק. שֶמַע החצוצרן יצא בעיר וילדים רבים מהעיר ומהכפרים הסמוכים נהרו בהמוניהם לכלובו והתאכזבו מאוד לשתקנותו. הם הבינו, שהפילון ודאי בודד ומתגעגע להוריו. הן קטן הוא עַדַין. לכן, פינקוהו ושיחקו אתו עד שהתרגל למצבו החדש והתעורר לחיים חדשים.
כאשר חידש את תרועותיו הרמות, החליטה הנהלת הגן לייסד מקהלת בעלי חיים, היחידה בעולם. היא צרפה אליו ברוזים ותיקים וצפורי שיר רבות.
המקהלה ערכה קונצרטים במשך היום בניצוחו של קוף מאולף, כשבננה בכפו. הפילון שלח להוריו צילום מהקונצרט והשמועה על הצלחתו התפשטה מהר בגן חיות התל־אביבי. הורי הפילון התגאו בבנם ויתר החיות קנאו בהם והצטערו על שהפילון עזב אותם.
למשה האכר היה לול מלא תרנגולות, סוס משא באורווה, חצר גדולה ומגודרת ובה מלונה לכלבו “זריז” ורפת מרווחת, בה רבצו פרה הולנדית לבנה בעלת כתמים שחורים ועגל קטן וחביב, המדלג לידה תמיד. הפרה – ממולי, היתה ידועה כנותנת חלב רב, שקטה ונוחה לחליבה והעגל שלה – ממאיר, היה אהוב על כל ילדי הכפר, שבאו לבקרו, לשחק אתו, ושנהנו מהדילוגים המשעשעים שלו.
בהיותו בגיל רך, היה ממאיר נוהג לגמגם. כאשר שאלוהו הילדים מה שמו, היה עונה בגמגום: “מֶה.. מֶה.. ממאיר”. ועל השאלה מה שם אמו, היה משיב: “מוּ.. מוּ.. ממולי”. ומאז נשאר שמו – “מֶה.. מֶה.. ממאיר” ושם אמו ־ “מוּ.. מוּ.. ממולי”.
דאג משה האכר לשוכני הרפת, ומנעול חזק התקין על דלתה. אולם, כידוע, אין המנעול תרופה בדוקה לגנבים מומחים ובאחד הלילות החשוכים, פרצו אלה את דלת הרפת וגנבו את ממולי.
ממאיר, העגל, הסתתר בפינה מאחורי ערימת השחת, ולכן לא גילוהו הגנבים. לאחר שהסתלקו, קפץ ממאיר החוצה, רץ לדלת בית האכר, דפק בה בטלפיו ולא הפסיק מלגעות: “מֶה.. מֶה..!”
מששמע משה המנומנם את הדפיקות בדלת והבחין בקולו הבכייני של עגלו החמוד, התעורר לחלוטין ומחשבה נוראה הבזיקה במוח. הרי זה בלתי אפשרי! הרי סגרתי את העגל עם אמו, כמנהגי מדי לילה.. אין זאת.. אלא אם כן.. אוי ואבוי לי!
רץ משה ישר אל הרפת ומה רואות עיניו? הרפת פרוצה וריקה. ממולי נגנבה. ממולי שלו נגנבה.. איזה אסון! מה עושים עתה?
הוציא משה את הסוס יאני מן האורווה, רתם אותו לעגלה וחש לתחנת המשטרה שבכרך הסמוך, כדי להודיע על הגניבה. בתחנה ראה רבים משכניו, שהופיעו נרגשים, מבוהלים ומלאי חימה עם תלונה דומה. השוטרים הרגיעו את הנוכחים, הבטיחו שיחקרו, ושלחו את כולם הביתה לכפרם.
בינתים, התאושש ממאיר מתדהמתו ומפחדו והחליט לפעול להצלת אמו. ראשית כל, ־ העיר את זריז, הכלב השומר. הוא האשים אותו על כך שישן בזמן ביקור הגנבים, ולא שמר על החצר. עתה, הזהירו, אין ספק שלאחר שמשה יחזור מן המשטרה, ירביץ בו מכות ויגרש אותו לתמיד מן המשק.
“אוי ואבוי לי! – יבב זריז. –, מה אעשה? מה אעשה? ומה אַשְמָתִי שישנתי קצת בלילה? הן עלי לשמור גם ביום וגם בלילה, ואפילו כלב אינו יכול לחיות ללא שינה.. הבאמת גנבו את ממולי?”
“כן. באמת. – אישר שוב ממאיר –, אבל אם רק תייבב ותתגרד, לא תעזור בזאת לממולי.”
"וכי במה אוכל אני, כלב מסכן, לעזור לממולי? – תמה הכלב.
“תוכל ותוכל – הבטיחו העגל –, רק עליך להזדרז. אחרת נאחר את המועד ולא נמצא אותה. אם תעזור לי למצוא את אמי, יתכן ומשה יסלח לך ולא יסלק אותך החוצה”.
“אני מוכן לעשות כל מה שתצווה עלי – אמר זריז המבוהל –, אבל איך אני…”
אמר לו ממאיר: "אמנם עצלן אתה, ישנן ואינך זריז כלל וכלל. אבל, חוש ריח לך, כי כלב הנך. לכן, תרוץ אתה קדימה בעקבות הגנבים, תריח כל הזמן את הדרך ואני אחוש אחריך.,
“לא! – התנגד זריז –, לך יש ראש גדול משלי וחכם משלי ואתה תהיה המנהיג. בוא ונרוץ שנינו, זה על יד זה, אתה תגן עלי בטלפיך ואני אשמור עליך בשיני החדות”.
יצאו מייד שניהם לדרך, כשאפו של זריז שרוך כל הזמן על האדמה. הם התקדמו מהר בכיוון הנכון, למרות החושך הרב ששרר אותו לילה. משעייפו ועצרו כדי לנפוש קצת, לחש ממאיר לזריז: “מה דעתך? הרחוקים אנו מהם?”
“איככה אוכל לדעת? – השיב זריז –, אם רצים הם כמונו, לא נשיג אותם לעולם.”
“לעולם.. לעולם.. – לעג לו ממאיר –, הן הגנבים יכולים להתקדם רק בלילה. לפנות בוקר יצטרכו להסתתר באיזה מקום, כדי לא להראות לאור היום. אור היום מסוכן בשבילם. כל אחד יכול לגלותם ממרחק.”
“אכן חכם אתה – שיבח זריז את חברו –, אם נזדרז, נתפוס אותם עוד הלילה.”
הגנבים, מצידם, עשו באמת כל מאמץ כדי לברוח עם הבהמות הגנובות.
עליכם לדעת שהם גנבו באותו לילה בהמות רבות מהכפר, וכל רצונם היה להתרחק מה שיותר מהר ממקום הגניבה. אלא, הדבר לא עלה כלל וכלל בידם. הבהמות הגנובות התנגדו לזירוזן, היו מתנגדות לשוביהן ורצו לשוב לכוון, ממנו באו. הוגיע הדבר את הגנבים, שנאלצו לעצור ולנוח לעתים קרובות. הם התרגזו, קללו, והרביצו בבהמות בשוטים ובמקלות שבידיהם, אלא שכל זה הוסיף על המהומה הרבה, נעירות החמורים המוכים התערבו בגעיות הפרות והעגלים המבוהלים, מה שהאיט עוד יותר את התקדמות העדר הגנוב.
תוך שעתים השיגו ממאיר וזריז את העדר הגנוב. מששמעו מרחוק את קולות הנעירות והגעייה, נעצר ממאיר ולחש לזריז: “אתה זריז, רוץ מהר לכפר הסמוך, שאורותיו נראים מפה, הזעק את הכלבים. הם בנביחותיהם החזקות יעוררו את האכרים ואלה יבואו עם הרובים שלהם ויתפסו את הגנבים.”
“ומה אתה תעשה – שאל זריז מודאג –, תרוץ קדימה ואז יחטפו גם אותך?”
“לא! – השיב ממאיר –, אני אחכה כאן. אם יזוזו הגנבים עם הבהמות, אלך בעקבותיהם ואתה תמצא אותי ותבא אחרי.”
הסכים זריז לדברי חברו החכם ונעלם מייד בחשכה. ממאיר נשאר על משמרתו, כדי לעקוב אחר תנועות הגנבים.
תוך מחצית השעה, התקרבה להקת כלבי הכפר בקולות נביחה עצומים. האכרים, שרצו בעקבות כלביהם, ירו באויר מרוביהם וצעקו צעקות רמות. נבהלו הגנבים לשמע הרעש המחריד הזה, הבא מכיוון הכפר, נטשו את העדר הגנוב ונמלטו על נפשם. המצילים הוליכו את הבהמות לכפרם וחילקו אותן בין האכרים, כדי שיטפלו בהן, עד שיבואו בעליהן ויתבעו אותן מידיהם.
לאחר שהסתיימה כל המהומה, חזרו ממאיר וזריז הביתה. משה עמד בפתח החצר וספק כפיו, כי חשש, שגם עגלו האהוב וכלבו הנאמן נפלו בידי הגנבים. משראה את שניהם בריאים ושלמים, חיבק אותם וליטף אותם על ראשיהם. סיפר זריז למשה, איך הוא וממאיר מצאו את העדר הגנוב ואיך הצילו את הבהמות מידי הגנבים.
"ואיפה הן עכשיו? – שאל משה
"הן בכפר אביר. שם חילקו אותן בין האכרים עד שתבואו אתם לקבלן – ענה ממאיר
סלח משה לכלבו, שיבח את אומץ ליבו ואת חכמת העגל ואמר לשניהם: “אין כמוכם! אתם ממש גיבורים! אבל עייפים אתם לבטח מכל הריצה. לכן, לכו לישון ומחר בבוקר השכם נצא יחד לכפר אביר.”
הלך זריז לישון, עם מאיר ברפת, כדי לשמור עליו, כי הדלת היתה פרוצה, שניהם רבצו זה על יד זה ונרדמו חיש מהר.
למחרת בבוקר, עם הנץ החמה, לאחר שאכלו לשובע, יצאו לדרך ברגל. משהגיעו לכפר אביר, עברו לאט לאט על יד בתי הכפר והציצו לכל חצר. כאשר ראו את ממולי קשורה לעמוד בחצר אחת, שמחו לקראתה ודפקו על דלת בית האכר. זה יצא מפתח ביתו לקראתם ומשה הודה לו על שהציל את פרתו והתקרב אל ממולי, כדי להתירה ולקחתה איתו לכפרו.
פה, קפץ האכר ממקומו, העמיד סבר פנים חמורות והחל לטעון, שלא הציל כלל שום פרה ושזו פרתו. הוא תפס גם את ממאיר, באומרו, שגם העגל שלו. כנראה שהעגל ברח אתמול מהרפת ודי להבחין בדמיונו לפרתו, כדי להיווכח, שאמת בפיו. לאחר שמשה התאושש מתדהמתו לשמע דברי כזב של האכר, מחה בתוקף, קרא לאכר – שקרן! וחמסן! ועוד אמר עליו, שלבטח זה הוא ששלח את הגנבים לפרוץ את הרפתות והאורוות בכפרו.
העמיד האכר פני נעלב והוסיף, שלא די בכך, שהחצוף הזר הזה גנב את עגלו החמוד, אלא בעזות מצח מעז לטעון, שגם הפרה שלו. כל אחד בכפר יודע, שהוא מגדל אותה מזמן היותה עגלונת קטנה. הנה הולך הוא להזעיק עזרה ולעצור את משה.
צעק משה, כעס ורגז. לאחר שנרגע קצת, אמר: “אם אלו באמת בהמותיך, האכר, אולי תגיד לי מה שמותיהן?”
"תהילה ושפיציק – השיב האכר ללא היסוס כלשהו.
"ואני אומר לך, שאינך אלא נוכל ורמאי! קצף משה ושאל את פי הבהמות: “מה שמכן? אמרו לו.. לנוכל..!”
"מו.. מו.. ממולי.. – געתה הפרה. “מה.. מה.. ממאיר..” – געה העגל בקול.
“רואה אתה – קרא משה בתרועת נצחון –, שלי הן והנה הולך אני לקחתן.”
“מה החכמה? – לעג האכר –, הן ידוע לכל, שכל פרה גועה – מוּ וכל עגל גועה – מֶה. זו פרתי וזה עגלי שנולד אצלי בחצר. הן שלי ואם אין הדבר מוצא חן בעיניך, רשאי אתה ללכת ולהתלונן במשטרה. ועתה, הסתלק מכאן, בטרם אקח את הרובה ואירה בך.”
חזרו שלשתם (כי בינתים התחמק העגל הזריז מידי האכר וזה לא העז לרדוף אחריו) הביתה בידים ריקות. מיד ניגש משה לתחנת המשטרה וסיפר, נרגש כולו, על הקורות אותו בכפר אביר ועל ההתנהגות של האכר, אצלו מצאו את הפרה. הרגיעו השוטר והבטיח לטפל אישית בענין למחרת, כי השעה מאוחרת ועבודה רבה מחכה לו עדין בתחנה. היות ונתקבלו בינתים תלונות נוספות על גניבת בהמות מכפרו, מוטב שמשה יבא בדברים עם יתר הנפגעים ברכוש, בכדי שיצאו כולם למחרת יחד למחרת, בבוקר השכם.
למחרת, משהגיעה כל הכבודה לכפר אביר עם השוטר בראשה, פנו ישר לביתו של הנוכל. לתדהמתם, ראו שבחצר קשורה לעמוד פרה אחרת ולא ממולי של משה.
“איפה ממולי שלי?” – התפרץ משה בכעס לעבר האכר שיצא את פתח ביתו.
“איזו ממולי? מיהי ממולי? – היתמם האכר –, ומי אתה בכלל, הבא ופורץ לחצרי, כאילו חצרך היא? אינני מכיר אותך, אין לך מה לחפש אצלי ולהטריד סתם ככה אנשים חפים מפשע. הסתלקו כולכם מייד.. פן..”
"אבל.. עוד אתמול עמדה פה פרה שלי, קשורה לעמוד הזה. בעיני ראיתיה – טען משה ביאוש.
"האם הפרה הזאת – היא ממולי שלך? – שאל האכר בפנים חמורים.
"לא! – גמגם משה –, זאת לא פרתי..
"בטח! – הוסיף האכר בלעג –, זאת לא יכולה להיות פרתך המהוללת, משום שזו פרתי. ועתה, משנוכחת, שאינך אלא שקרן, תוכל להסתלק מכאן..
"לאו דוקא! – קרא אחד האכרים, שעמד מאחורי משה והקשיב לכל הויכוח הקולני –, זאת לא אמנם ממולי של משה, אלא זו מרתה, פרה שלי, שנגנבה אתמול מהרפת שלי. אתה, פרצוף תמים שכמותך, אינך אלא גנב ונוכל, כפי שאמר שכני משה.
"תוכיח זאת! – קרא האכר ברוגזה.
“אפשר לוודא זאת בקלות – התערב השוטר, שעד עתה לא לקח חלק בויכוח –, נקרא לשכנו ונשאל את פיו.”
השכן, שעמד בחלון ביתו והסתכל במחזה שלפניו, הגיע מייד, לאחר שנקרא על ידי השוטר. זה פנה אליו בשאלה: “אתה הנך שכנו ולבטח מכיר הנך את בהמותיו. האם הפרה הזאת, הקשורה לעמוד חצרו, שלו היא?”
“לא! – השיב השכן ללא היסוס כלשהו –, שכני הוא שקרן מולד. מימיו לא היתה לו פרה ועצל הוא מדי, כדי שיטפל באחת. זאת אחת הבהמות, שראש הכפר חילק בינינו לאחר שהיצלנו אותן תמול מידי הגנבים. הן רק הופקדו בידינו, עד שיגיעו בעליהן החוקיים, כדי לתבען מידינו. האם הברנש השפל הזה מעז לטעון, שזאת פרתו?”
"כן! – השיב השוטר, זאת טענתו..
"אסרוהו! – קרא השכן –, סלקו את חרפת הכפר הזאת מתוכינו.!
מיהר השוטר לאסור את הנוכל ובעלה של מרתה התיר אותה מן העמוד, כדי להוליכה אתו.
"אבל.. איפה ממולי שלי? – צעק משה –, שאלו את הנוכל מה עשה בה. הן תמול היתה אצלו.. הוא חייב לדעת איפה היא..!
אבל האסיר פנה ללכת אחרי השוטר ולא ענה דבר. משה היה אבוד עצות. לאן לפנות?.. איפה לחפשה?.. ברגע זה חש, שמישהו מושך אותו בשולי מכנסיו. היה זה זריז, כלבו, שנעלם בשעת כל הויכוח ועתה משך במכנסי משה, כדי לזכות בתשומת לב שלו. החל זריז לרוץ קדימה, כשממאיר רץ אחריו בכל כוחו וכל בעלי הבהמות הגנובות בעקבותיהם. כך הגיעו לבית, שעמד בקצה הכפר. בחצרו עמדה ממולי וגועתה משמחה למראה ממאיר ובעליו.
“הנה, פרתי! – הכריז משה בהצביעו על ממולי –, זוהי!”
“פרתך? – תמה איש המושב, שהופיע פתאום מפתח ביתו –, לא ייתכן! הן אני גידלתיה פה, אצלי במשק.” כאשר התקרב ממאיר לאמו והחל ללקקה מרוב שמחה, אחז בו האכר בכוח והוסיף: “סוף סוף חזרת, עגלי החמוד. חששתי, פן ברחת ואיזה גנב חטף אותך. רב תודות שהבאתם אותו לי”
“אבל אלו בהמותי! כל הכפר שלי מכיר אותן – התרתח משה. – , אנא! שאלו אותם! כולם יגידו לכם!”
"מה לי כפר ומה לי שמר – ענה האכר ברוגזה –, מוכן אני לומר לכם את שמותיהם. זו הפרה – שמה ממולי, וזה העגל – שמו “ממאיר”.
"נכון! – אישר משה –, אלו שמותיהן. ובכל זאת, כזבן שכמותך, הן שלי. די לשאול מי שתרצה מבני כפרי, אפילו התינוק שבהם, וכולם יעידו, ששלי הם.
“ודאי שיעידו! – ענה האכר בלעג –, גנבים הם כמוך. למה שלא יעדו לטובתך?”
“אם ככה הדבר – דיבר משה בשקט, לאחר הרהור קל –, שאל אתה את הבהמות מה שמן, ונראה, אם יגידו לך..”
“מי זה שואל בעלי חיים טפשים כאלה מה שמן? הן בהמות הן! – אמר האכר בצחוק –, אולי אצלכם בכפר הבטלנים עוסקים בדברי שטות כאלה..”
“שאל! – תבע השוטר בתוקף ואחריו כל העומדים על ידו: שאל!”
האכר שהיה בטוח בנצחונו, פנה אל ממולי ואל ממאיר: מה שמכן, בהמותי? דברו! אמרו להם, לנוכלים הללו!.. מה שמכן?.. אחרת, מר ורע יהיה גורלכן!.."
אבל הבהמות שתקו ולא הוציאו הגה מפיהן. רק הסתכלו בעינים מאשימות באכר.
"ועתה – ניגש משה לגדר החצר –, הגיע תורי לשאול. מה שמכן, חביבותי?
"מו.. מו.. ממולי – געתה הפרה בקול רם –, מֶה.. מֶה.. ממאיר! – פרץ ממאיר בגעיה.
אנשי כפרו של משה נשבעו לשוטר, שאכן אמת בפיו והן בהמותיו מתמיד, כי נולדו הן בכפר וכל תינוק יאמר לך את שמותיהן. אזי, אסר השוטר גם את הנוכל השני והוליך את כולם לביתו של ראש כפר אביר. שם סיפר את כל מה שקרה.
“אכן, חרפת הכפר המה – הניד את ראשו בבושה ראש כפר אביר –, איסרו אותם ושימו אותם בבית הסוהר לאורך ימים, כי ראויים הם לכך. אכרים מושחתים כמוהם מוציאים שם רע לכל התושבים. נגרש אותם אחד אחד, עד שנעקור את כל הרע מתוכינו. ועתה – פנה לשוטר –, קח נא את מלוויך ונעבור יחד את כל בתי הכפר. כל פרה וכל חמור, שרכושכם הוא, קחוהו עמכם. בל יעיז מישהו מאִכָָרַַי לחזור על ההצגה המבישה, שגרמה עגמת נפש כה רבה לאנשים הגונים כמוכם. בשם הכפר כולו, מבקש אני את סליחתכם.”
התפזרו כולם בין בתי הכפר כשבראשם השוטר וראש הכפר. משה הוליך כולו קורן מאושר, את ממולי שלו. זריז וממאיר רצו קדימה כשזריז מבשר מרחוק על בואם בנביחות חזקות וממאיר מלווה אותו בגעיית שמחה.
משהגיעו לכפר, יצאו לקראתם ילדי הגן ופגשו אותם במחיאות כפים ובשירה:
הִנְנֵה הם בְּבָּאִים,
החברים, השנים
ממאיר הגיבור
שלא יודע פחד,
וזריז הנאמן,
בּבְּאים הם ייחד!
יְיַחד נקרָאא ויְיחַד נכריז:
יחי ממאיר הגיבְבור
ויחי זְזָריז!
ידוע לכם לבטח, שישנם סוסים וסוסים, לא כולם שווים. יש סוסי עבודה המושכים את המחרשה, המתלם והמשדדה וכלים חקלאים שונים, של האכר. יש סוסי משא, המושכים קרונות עמוסים שקים, רהיטים, חומרי בנין וכל משא כבד שהוא. יש סוסי רכיבה, המשמשים אך ורק לרכיבה. עליהם רוכבים פרשים מחיל הפרשים, שוטרים הממונים על הסדר בערים הגדולות, חילי משמר המלך הרוכבים לפני מרכבת המלך בהופעות חגיגיות וכל מי שאוהב סוסים.
המיוחסים בין סוסי רכיבה –הם סוסי המירוץ. באלה, מטפלים סייסים מיוחדים, המנקים אותם, מאכילים אותם ומוציאים אותם לריצות קצרות ולמירוצים. הם שוכנים באורוות מרווחות ונקיות להפליא. לא כל סוס רכיבה משמש סוס מירוץ, כי לא כל סוס יודע לדהור מהר. לכן, בוחרים את סוסי המירוץ מבין הסוסים הגזעיים. לשם כך, מנהלים לכל סוס ספרי יוחסין מדור לדור ובו מפורטים – שמו, שם אביו, שם סבו אבי סבו וכו.
לאכר משה היה סוס ושמו ־יאני. יאני זה, היה דור שלישי לסוסי מירוץ. ביניהם היו שזכו בפרסים נכבדים בתחרויות מירוץ. אולם יאני שלנו, שימש במשקו של משה, כסוס עבודה לכל דבר. כאביו, שנמכר בזמנו לאביו של משה, ושירת אותו כל חייו.
למשה האכר אשה ושמה – יעל. לא היו לזוג זה בנים או בנות. משה היה חקלאי חרוץ וטרוד כל היום בעבודתו במשק. כמובן, שיאני עזר לו בנאמנות. בהיותו סוס ממושמע ונוח, לא טעם מימיו טעם שוט ותמיד ניחש מראש את רצון בעליו.
נוסף לגרירת כלי החקלאות השונים, ממחרשה עד מגפר, היו רותמים אותו לכרכרה בכל פעם שנסעו העירה.
פעם, בשעה, שמשה החזיק בידית המחרשה במהלך החריש, נתקלה רגלו באבן גדולה שבלטה מן הקרקע והוא מעד ושיבר את רגלו. שכב משה על האדמה, נח מכאב ולא ידע כיצד להזעיק עזרה. השדה היה ריק מאדם ומרוחק ממקום ישוב.
יאני הסוס, עצר מיד הסתכל אחורה וראה את בעליו שוכב על הקרקע וגונח. יאני הבין כי משהו קרה למשה. במשיכה חזקה שחרר את המחרשה מהניר ופנה בריצה לחצר המשק, כשהמחרשה נגררת אחריו.
כאשר ראתה יעל את יאני חוזר מהשדה לבדו עם המחרשה, הבינה שמשהו קרה לבעלה. חיש מהר התירה את יאני מהמחרשה, רתמה אותו לכרכרה ושניהם יצאו לדרך. יאני הוליכה ישר למקום תאונה ועמד בסבלנות במקומו עד שמשה, בעזרת יעל, הצליח לעלות על הכרכרה. הם יצאו בדהרה לעבר בית החולים הקרוב, ששמו – “אסף הרופא”.
כיוונו אותם ל“חדר המיון”. זהו אולם גדול, אליו מגיעים כל החולים לבדיקה ראשונית ובו קובעים אם יש צורך להגיש לחולה עזרה ראשונה בלבד או לאשפזו בבית החולים לטיפול ממושך. הרופא, שבדק את משה, קבע שרגלו שבורה בקרסול. הוא שם עליה שכבת גבס לבן וצווה להשכיב את משה במיטה עד שיחלים.
יעל חזרה עם יאני הביתה עצובה מאוד. היא התירה אותו מהכרכרה ויאני דהר לאורווה, בה היו מוכנים עבורו, שחת ריחנית, שוקת מלאה גרעיני שעורה טעימים ומים נקיים, כי, כידוע, מואסים הסוסים במים עכורים.
מעתה, היתה יעל עסוקה מעל לראש. נוסף לעבודתה הרגילה, בלול ובבית, היה עליה לבצע גם את עבודות בעלה. היינו – לחלוב את הפרה “ממולי”, להוביל את כדי החלב לצרכניה, לרחוץ את הביצים מהלול, למיינן ולהביאן למקום הריכוז. כמובן, שאסור היה גם להזניח את נקיון מבני המשק, פן תתגנב מחלה, העלולה לסכן את בריאות בעלי החיים.
כל אותה עת, היה יאני חופשי לנפשו. יכול היה לצאת מהחצר, לטייל בסביבת המשק וללחך מהעשב הטעים שבצידי דרכים. יכול היה לבקר את כלב השמירה, זריז, ולשוחח אתו. אולם הוא החליט אחרת. מבלי להרהר הרבה, חמק מהחצר ורץ לכיוון בית החולים.
כאשר הגיע לשעריו, עצר אותו השוער ושאל: “מה לסוס ולבית־חולים לבני אדם?”
יאני ענה ללא היסוס: “אדוני שוכב פה פצוע ואשתו שלחה אותי אליו, כדי למסור לו הודעה חשובה. אנא! הרשה לי להיכנס!”
צחק השוער, טפח בחיבה על אחורי הסוס הפיקח ופתח בפניו את השער.
יאני רץ ישר למחלקה, בה שכב משה. משראה, שגדול הוא מדי מכדי לעבור דרך הדלת המוליכה למחלקה – החל להציץ דרך החלונות הפתוחים של כל חדר וחדר, עד שהגיע לחדרו של משה. הכניס את ראשו דרך החלון והחל לצנוף. שמח משה ואתו שמחו יתר החולים. הם חדלו לגנוח, להאנח ולהתלונן על מכאוביהם, כולם כאיש אחד קמו ממיטותיהם ורצו אל החלון, כדי ללטף את ראשו של יאני, האורח החשוב והחביב.
מאותו יום, הכירוהו כל החולים המחלקה. כל אחד מהם הצטייד בחתיכות סוכר ובסוכריות, כדי לכבד את האורח. אפילו הרופאים והאחיות, שלרוב מחמירים עם מבקרים בלתי רצויים, המפריעים להם בעבודתם, שמחו לקראת יאני. הם גילו לתדהמתם, שהופעת הסוס מביאה ברכה רבה למחלקה. החולים אינם מסרבים לקבל תרופות וזריקות, כי מתביישים הם מפני הסוס, העוקב דרך החלון אחר מעשיהם ותנועותיהם בעיניו הפקחיות. כולם מחלימים מהר יותר ומקילים על עבודת האחיות.
בעיקר, שמחו למראה יאני, הזאטוטים ממחלקת הילדים הסמוכה למחלקה שבה שכב משה. הם אימצו את יאני מיד, נעשו חבריו, רכבו על גבו וכאשר יאני נח מהרכיבה, התאספו סביבו והאזינו לסיפוריו על העולם המופלא של המשק, על בעלי החיים המתגוררים בו בחצר אחת ועל השלום השורר ביניהם. הוא גם סיפר לזאטוטים על משה ויעל, על חריצותם ועל הנסיעות שנסע אתם לכרך הגדול לקניות או לבלוי. שם, במשק, – סיפר –, אין עצלנים. כל אחד עושה את המוטל עליו מבלי להתלונן. הפרה ממולי נותנת את החלב בשפע, התרנגולות והברוזות מטילות בצים, הכלב זריז שומר יומם ולילה על החצר ולא נותן דריסת רגל לזר, מבלי להזהיר את בעלי המשק בנביחותיו והוא, יאני עוזר בכל החריצות ושמח בחלקו.
"אז למה אתה עצוב מדי פעם בפעם? – שאלו הזאטוטים.
“כי עוד עבודה רבה לפנינו ומשה לבטח מצטער כמוני, על שאין אנו ממשיכים בעבודות שהפסקנו בגלל התאונה שקרתה לו. אם לא נכין את הקרקע לזריעה ולשתילה – לא יהיו יבולים והמשק ילך לאיבוד. משה חייב להחליט מהר ולחזור הביתה.”
היו ילדים, שסירבו לחזור הביתה לאחר שהחלימו ממחלתם. הם לא רצו לעזוב את יאני ואת סיפוריו הנפלאים. יאני הרגיעם. הוא נפרד מכל אחד ואחד בלקיקת לשון, צהל לכבודם והזמין את כולם עד אחד לסוסיאדה הבאה, שתיערך בעמק יזרעאל, בה הוא יתחרה כסוס מירוץ. כל הילדים הבטיחו לבוא.
לאחר כמה שבועות, כאשר משה החלים מפצעו, הופיע יאני עם יעל והכרכרה. בשמחה וצהלה נשא אותם חזרה למשק.
מיום שחזרו למשק, לא נפרדו לרגע. כולם עבדו במרץ רב, כדי למלא את הפיגור שהצטבר בגלל מחלת משה. חרשו, זרעו, שתלו והישקו מהבוקר עד הערב. גם יתר בעלי החיים במשק ואתם גם זריז הכלב, שמחו לשובו של משה. עתה המה המשק מקולות בעלי החיים, כבעבר.
כאשר הגיע מועד הסוסיאדה, הכין משה סלים מלאי פירות מהכרם ומהפרדס ויעל טרחה רבות ואפתה תופינים ועוגיות. כל זה היה מיועד לילדים שהוזמנו על ידי יאני. ואכן, נאמנים להבטחתם, הופיעו כל הזאטוטים והוריהם, הקיפו את הכרכרה וליטפו בחיבה את יאני.
אחד ההורים, רוכב מובחר ופרש מתחרה לשעבר, הסכים לשמש כיוקי של יאני במירוץ. לשמע יריה מאקדח הזנקה (כאות להתחלת המירוץ), נזכר יאני, שהוא למעשה צאצא של סוסי מירוץ מיוחסים ודהר בכל כוחו. כל הילדים, חבריו, והוריהם, הסתדרו בשורה ראשונה ועודדו את יאני בקריאות עידוד. יאני זכה בפרס חשוב וכולם באו לברכו על הנצחון.
אחד הילדים התקרב אליו וענד על צוארו שרשרת עם דיסקית כסף ובה היה חרוט: “ליאני, חברנו, באהבה מכל הילדים, שעזר להם להחלים בבית החולים”.
יאני היה גאה מאוד על הנצחון במירוץ ועל אותו החיבה. הוא הניע את ראשו לאות תודה וצהל לעבר חבריו הקטנים. לאחר שהילדים והוריהם התכבדו בכל הטוב, שהובא למענם, חזרו הביתה גאים ועייפים מיום הנהדר.
למחרת, הסתובב יאני בחצר המשק וסיפר לכל בעלי החיים על הצלחתו במירוץ. הוא הראה לכל את השרשרת הנאה שקיבל מהילדים. אפילו משה, שתמיד חיבב את יאני, החל להתיחס אליו בכבוד ובמשנה חיבה, כיד ימינו במשק.