עיר מולדתי­­­­­­ – קאפולי. עיר מצער במחוז סלוצק פלך מינסק, אשר הִשָׁהּ אלוה הון ועושר ולא חלק לה במסחר ומרכולת, כי אם כבוד הטבע נתן לה, הדר יערים והוד החיים, עמקים ושדי-חמד סביבה. יום הולדתי לא נכתב בספר, כי לדבר כזה לא השגיחו לפנים בני עמנו, ובפרט יושבי הערים הקטנות. רק מקובלני, כי נולדתי בשנת 1836 ובני ביתי קבעו מועד יום הולדתי בעשרים לחדש דצמבר.

אבי ז"ל, חיים-משה, היה נכבד ומהולל מאד בעיר משכנו וסביבותיה, כן ברוב תורתו וכן ברוחב לבו וידיעתו בהלכות דרך-ארץ והויות העולם. זמנו היה חציו לה', ללמוד בעצמו וללמד אחרים בחנם, וחציו לו, לצרכי עצמו, וגם לצרכי צבור, שעסק בהם באמונה. ה' נתן לאבי גם לשון למודים והיה נאה דורש לפעמים, ועטו עט סופר מהיר בשפת-קדשנו. דרשותיו ומכתביו נמצאים אצל השרידים ממכבדיו ומוקירי שמו עד היום הזה. ואני אהוב הייתי לאבי ובי בחר מכל בניו לחנך לי על-פי דרך לא שערוה אז אנשי מקומו. בהיותי בן שש שנים, וכבר ידעתי קרוא בספר, שכר לי אחד המלמדים המצוינים ללמדני כתבי-הקדש ולהבינני במקרא עם התרגומים כסדר. וזה המלמד יוסף הראובני (מקצת שבחו תמצא בספר תולדות חיי מאת ל. בינשטאק – במ"ע “וואסחאד” שנת 1884) עשה מלאכתו באמונה כשתים-עשרה שעות בכל יום. ולמקצת שלש שנים ידעתי את כל עשרים וארבעה הספרים בעל פה ותורת ה' היתה בתוך מעי.

ועוד אני מתענג על אמרי נועם חוזי יה ומחזה שדי אחזה בנפשי, ציורי קודש נשגבים משנות עולמים, לקחני מלמדי אל גבול התלמוד, הענק הקדמוני ועוג מלך הבשן בספרות כל יושבי תבל. כבואי שמה הייתי כאיש הבא בפעם הראשונה ליום-השוק הגדול, משתאה למראה עיניו מיני סחורה ופרגמטיא ודברי חפץ רבים ומשונים, ומשתומם למשמע אזניו קול שאון והמולה וצוחה מכל עבר ופנה. קונים ומוכרים, סרסורים וסוחרים ברעש גדול יחפזון וחשק ותשוקת המסחר יאחזון, כלם רצים דחופים ומבוהלים, זה בכדו וזה בחביתו ואיש אחיו ידחקון, אלה לאלה שואלים ואלה לאלה ממללים, קורצים בעיניהם, מוללים ברגליהם, נושאים ונותנים, שוקלים וטרים וקול ענות במחנה! בכח ההגשמה הנטוע בי נתתי דמות לכל הדברים וצורה לכל הבאים בשער התלמוד. התנא-קמא והאי “מאן-דאמר” נדמו לי כאנשים גאיונים, קפדנים ופני להבים פניהם; הרישא, סיפא ומציעתא – כנשים צרות זו לזו, כל אחת מכחשת את חברתה, זאת אומרת כה וזאת אומרת לא כי, ורגזו ונוכחו ואין נחת. וזו הבוגרת, האיילונית והנערה שנתפתתה, וזה החרש שוטה וקטן והזב והזבה, גם השנים שאוחזין בטלית, ושור שנגח את הפרה, שור המועד ושור תם, כלם נצבו כמו חיים בדמיוני, איש-איש בצורתו המיוחדת ובצביונו המשונה. את שפת כל אלה אמנם ידעתי מיד כשפגשתי אותם, כי מנעורי קניתי לי לשון התרגומים, אבל הרבה מדברי שיחתם בעצמם נפלאו ממני. ואולם כל זאת היתה אך בתחלה, בראשית בואי בשער התלמוד, ובהמשך הזמן הנה הסכנתי עמו וחמדתיו בלבי. הייתי לן בעומקה של ההלכה על עדרי חברי, צאן אדם, ונוראות נפלאתי על המגדלים הפורחים באויר ועל הררים התלוים בשערה ועד נפלאות גדולות כאלה בשדה פלפלא חריפתא. אהבתי לטייל בפרדס האגדה הנפלא. זה הפרדס לא כגן-עדנים הוא, אשר לו גדר עם בריח ודלתים ומטעיו מגודלים, שתולים למיניהם על ערוגותיו, שכולן מתאימות הולכות למישרים והטבע אסור שם בחבלי חרושת מעשה ידי אמן. כי הוא כשדה יער וכר נרחב לבלי חוק אין גדר ואין סדרים וערוב כבד מאד בצמחיו. שם פרחים ואין מספר, נטיעים שונים ומשונים גדלים בערבוביא ופשוטים כצמח השדה, – החבצלת היא חבצלת השרון והשושנה שושנת העמקים סוגה בירק-עשב, חציר ודשא מאליפים מרובבים, ולפניך שלל צבעים רקמה נחמד למראה. הדמיון מתהלך הגן זה חפשי לרוח המדרש ומפליא לעשות. פעם יט שמים ויוריד ארצה רכב אלהים רבותים אלפי שנאן, ופעם יגביה את הארץ השמימה ובני אדם ומלאכי צבאות נשקו.

בכן עשתי עשרה שנה עזבתי חדר מלמדי. וכך דרך למודי בעת ההיא: אחרי תפלת שחרית למדני אבי מורי בבית-המדרש את המשנה על הסדר ויומם הייתי יושב ולומד שם בפני עצמי. ובערב, בשובי לביתי ואבי היה פנוי מרוב מעשיו, הסביר לי דף גמרא עם כל מפרשיו. ואם היו בטלים הרבה כנגדו בערב, קדמו עיניו אשמורות ויעירני משנתי ויחדיו הלכנו ברגש לבית-מדרשנו, לעסוק בדברי תורה.

אמנם כן, צער גדול הוא לילד רך בשנים להשכים קום בעת תקפה עליו שנתו, ומה גם בימות החורף; אבל בדיעבד, כשקמתי ויצאתי לפעלי, נהניתי בלבי, ושכרי – שכר הליכה ותלמוד באשמורת הבוקר, היה הרבה מאד. דומית-יה בכל רחובות העיר, השקועה בתרדמה, גם הירח והכוכבים במשמרותיהם ברקיע העירו את דמיוני והקשבתי קשב רב קשב. אז ראיתי בחזון את האיש גבריאל, הקורא כגבר ומבשר שעות הלילה בשמי-השמים, מלאכי צבאות ידודון ידודון ופותחים את פיהם בשירה נעימה, עוד מעט ושערי גן-עדן ברעש נפתחים, ואל הכבוד יבוא בו. ראו בני אלים הליכות אלי מלכי בקודש, נדמו ויעמדו מרעידים, איש על מחנהו ואיש על דגלו, אין נודד כנף ואין פוצה פה ומצפצף. ופתאם ירעם בכוח ה', ועליון יתן קולו בבכי. בכה יבכה בלילה על בית-מקדשו השמם, על ירושלים עיר תפארתו העזובה, על עמו, בני ציון היקרים, הנודדים בגוים, ועל השכינה העלובה, הנודדת עמהם בגולה ובצרתם לה צר. עינו עינו יורדה מים – והיא שכבת הטל על פני הארץ ורסיסי לילה על קוצותי… ולקול ה' יחרדו צדיקי עולם ויחדו עם מלאכי שלום מר יבכיון. אני ברוב שרעפי בקרבי מתעורר ללמוד בכל לב, אנעים למודי ואהימה, שלוח אצבע ונגן בגרון. נפשי חשקה בתורת ה' לדעת כל רזי התלמוד, גידי מצחי ישורגו וכל מעיני בו.

דרך הלמוד הזה הפעיל עלי בשתים: מצד אחד חדד את שכלי בדברי עיון וסברות דקות ועשני לשיננא, הבוחן ובודק כל דבר להעמידו על האמת כפשוטו, ומצד השני העיר רגשי נפשי אף דמיוני בחזיונות נשגבים מאד נעלים והכשירני להשפעת מליצה ורוח קדשה. בעת ההיא לא היה לי בעולמי אלא ד' אמות של ההלכה, וחוץ מהתלמוד לא ידעתי דבר. את הספרים החיצונים לא ראיתי וגם לא שמעתי את שמעם וטרם ידעתי מציאות הספרות, התיאטרון וכל מלאכת מחשבת. כי עיר מולדתי קן בודד היא באחת הפנות הנשכחות מני רגל, ובתום לבבי אמרתי, כאפרוח בתוך ביצתו, כי כל הארץ הלא לפני היא ומעבר לכפת שמי קאפולי שם מדבר ציה, מקום “הרי חשך” והסמבטיון עם בריות זרות ומשונות. בתי החומר בעירי כהיכלי חמד היו בעיני ובית הכנסת והקלויז אין על עפר משלם, אך פה חכמה בנתה ביתה, ובני העיר בחירי היצורים המה, חכמים מחוכמים, ומה גם אלה אשר זקנם מגודל ופרקם נאה. כי אני לשיטתי אז, אם זקנה כאן גם חכמה ותורה כאן. ומי אשר ברכו ה' בפרה או בעז, עשיר הוא כקרח בשעתו ושמן חלקו בעולם הזה. השופר, גם הקטירינקה, שנתגלגלה אלינו במקרה כדבר פלאי, וכלי זמר הפשוטים ביום חתונת אנשי-מקומי, אלה הם כל זני-זמרא היפים, אין עוד מלבדם, ואשרי בעל התוקע יודע תרועה ולוקח נפשות בקול ק"ש"ר"קותיו.

את כתבי-הקדש הנה ידעתי ולמשוך בשבט סופר עוד לא נסיתי. ויהי כאשר החל רוח ה' לפעמי, לא שפכתיו בדברי שיר ומליצה על הספר, כי אם מפני ידו בדד ישבתי דומם, המו גלי הרגשותי ויתגעשו ובמסתרים בכתה נפשי מרעיון לבי. כי זה מעשה השטן, היצר-הרע סוכן בי ומבטל אותי בהרהורים רעים מתלמוד תורה, ולהנצל ממנו לא מצאתי תחבולה אחרת אלא תפלה ותחנונים לאלהי הרוחות. היו ימים אשר פתאם התעוררתי ברגש נמרץ, מדבר אל לבי: ברכי נפשי את ה'!… – ואני תפלה.

בתפלות אלה הוצאתי את רוחי, טעמתי נעימות עדן – וטוב לי. והיה אחרי-כן אם פגע בי המנוול הזה, משכתיו ליערים, להרים וגבעות בשדה, שם כליתי עתותי בהלך-נפש ומראה עינים על יפעת התולדה והדר גאונה, וברבות הימים לבבתני בזיו כבודה, נמשכתי אליה בעבותות אהבה ומשוש חתן על כלה ששתי עליה. יום-יום יצאתי השדה לשחר פני אהובתי ולהתעלס באהבים עם יעלת-חן זאת. את שאהבה נפשי בקשתי בסבכי היער ובחרש מצל, בנאות דשא ועל מי מנוחות, והיא העבירה כל טובה על פני, משחקת לפני בכל מקום. הייתי מקפץ אחריה על ההרים, מתרפק על העצים, אף ישבתי בין המשפתים לשמוע שריקות עדרים, הזמיר השמיעני את נגינותיו וקול התור נשמע במקהלות כנף-רננים, כלם היטיבו נגן בתרועה וישירו לי שירת דודים ליפתי בת אלהים, יוצר הכל. והאהבה, אשר בלבי אז כאש בוערת, אהבת רוח היא ולא בשר, אהבת קודש, שאין לה דמות הגוף, אהבה מסותרת אל הטוב, אל היופי והנשגב – אהבה המשמחת את האדם ומלבשתו ענוה ומכשרתו להיות ישר ונאמן, אוהב את הבריות, ומרוממתו על כל המעשים… סוד זאת האהבה וזאת השתפכות-הנפש בתפלה ותחנונים ידוע לכל בעלי השיר אנשי-הרוח. אלה הם תוי שדי, הסימנים מאלהי הזמרה בלב בחיריו…

ככה ישבתי שלו בקני עד מלאות לי שלש-עשרה שנה , ואומר עם קני אגוע ובעיר מולדתי אחיה כל הימים. אבל לא כאשר דמיתי כן היתה. פתאום מת אבי, והוא כבן ארבעים ואחת שנה במותו, ויעזוב אחריו אשה ובנים בחוסר כל. ומרוב עוני גליתי ממולדתי והלכתי לנוע על בתי-הישיבות בערי ליטא הקרובות והרחוקות. את כל הקורות אותי שם לא אספר פה, כי רבים הם מאד ויש את נפשי לכתב אותם בספר מיוחד, זכרון לבני ישראל מבתי-ישיבותיהם בימים ההם. ועתה הנני מגיד אך זאת, כי קיימתי בי דרכה של תורה וחיי צער של תלמידי-חכמים עם “אכילת הימים” בכל פרטיהם ודקדוקיהם. בישיבת סלוצק למדתי אצל הרב הנודע ר' אברהם-ברוך במחלקה הראשונה. משם עליתי למחלקה העליונה והייתי מתלמידי ראש-הישיבה החריף והשנון ר' מיכל מ"ס, אחרי כן קבעתי מקום למודי בבית-מדרשו שלהגביר ר' יונה ובקשתי תורה מפי הרב הגדול ר' אברהם’לי. ימי למודי בסלוצק נמשכו כשנתים ימים. גרמו הסבות והלכתי לווילנא, ושם למדתי אצל הרב המהולל ר' סנדריל בישיבת ר' מעלה וגם בבית-מדרשו של הגאון ר' אליהו ז"ל. שם הגיתי בתורת ה' יומם ולילה, ועל משמרתי למדתי כל הלילות. אל עיר ווילנא באתי בדבר שאר-בשרי, הגביר הנכבד נחום חיים ברוידא, אשר הבטיחני להיות כאב לי וכל מחסורי עליו. אבל לא ארכו לי שם הימים ושבתי למולדתי.

ובעת ההיא אמי נשאת לאיש חוכר בית-הריחים בכפר מלניקי, כעשר כברות ארץ מקאפולי. ותלך אני לבית אישה היא ובניה הצעירים ממני, ואני נשארתי גלמוד בעיר בלי משען ומשענה. בלא חמדה הלכתי אז וקצתי בחיי מכאב לב ומשבר רוח, כי נער אנכי, ימי חיי עוד מעטים וצרותי רבות עד מאד. ובלכתי קודר בחמת-רוח, והנה קראני אבי-חורגי אליו, וכדי שלא אכל לחם עצלות, למדתי מספר שעות ביום את בניו.

בית מושב אבי-חורגי יערים סביב לו, יערים גדולים עתיקי-ימים, בם תרמוש כל חיתו יער, הזאבים שואגים שם בלילה לטרף וגם הדב ירבץ שם לפעמים. שם ציפרים יקננו ומבין עפאים יתנו קול; אוז-הבר וכל עוף המים שם המה, ומתוך הגומא בבצה יצוחו. ויאור גדול ילפת ארחות דרכו וחלף בין עצי-היער, שטוף ועבור עד בית-הריחים יגיע, שם ישתפך במורד ויניע את האופנים ברעם וברעש, ומקול הטחנה ושאון מים כבירים תצלינה האזנים.

בנוה בדד ונעזב זה הופיעה לי בת שירתי, אהובת נפשי בילדותי אשר עזבתני כל ימי שבתי בבתי-הישיבות עם הבחורים הדלים וראות עוד פניה לא פיללתי. נגלתה אלי בהדר כבודה ותפתני בעצמת חן שפתיה ללכת אחריה היערה אל תחת עץ רענן ומנוחות שאננות, ותכרות לי ברית עם עצי השדה ועם עוף השמים ורמש האדמה ותלמדני לדעת את לשונם ולהתבונן דרכי חייהם. צמאה נפשי לרעי אלה, אשר הביעו לי חידות מני קדם ומעשים רבים שנעשים בעולמם, ויספרו לי כבוד אל מחוללם ורב טובו להם, גם אני הגדתי להם את רוחי. זאת הפעם הראשונה אחזה בעט ידי לשפוך את נפשי, ובמגלת ספר הנה באתי ושרתי להם שירה חדשה, “הללויה”. הנהר מחא לי כף והד יערים יענני בקול. – דברי שירי הראשונים שמורים אתי עד היום הזה ועד נצח לא יראו אור, כי בוסר המה וטעמם כתפוח-היער. וראה זה פלא הוא, כי אך החלותי לדבר שיר וראשית פרי עטי קדש הלולים לה', ויבא השטן, הוא מלאך ההתולים, הרודה עתה בי בדמות מנדלי מוכר-ספרים, ויסיתני להתל בבני-אדם ולבלע פני הלוט והמסכה הנסוכה עליהם. והנה כתבתי דראמה שנונה בחרוזים על דרך הספר “לישרים תהלה” מאת רמ"ח לוצאטו, אף אמנם לא ידעתי מה היא דראמה ולא קראתי מימי ספרים ממין זה. גם ספרי זה מעשה תעתועים ומלא שגיאות עם אין מספר. זו לעגו של שטן-ילדותי אך להג הרבה ובלי דעת מלין יכביר. ואם מלעיג אני לפעמים בשטני ומהתל בו עתה על שגיונות נעוריו, אף הוא התולים עמו ויענני עזות: הטרם תדע כי זה ה"עתיק יומין" לא הוציא דבר מתוקן מתחת ידו וכל מה שברא בעולמו צריכין עשיה? הנה זאת ההתפתחות חוקת עולם בתבל וכל צאצאיה, כן היא, ואתה דע לך.

וזאת מנוחתי לא היתה לאורך ימים. הן, כפי הנראה, בשמים נגזר עלי בטרם יצאתי מרחם להיות סופר לעמי, עם עני ודל, לה' חפץ כי אלמד דרכי עמי מקצה ואתבונן אל מעשיהם, על כן אמר לנפשי: נודי, ציפור, בעולמי, אומלל האומללים ויהודי היהודים תהיה בארץ! וישאני הרוח ויטלטלני טלטלה גבר במעלות החיים נשוא והשלך, ומלאך ה' דוחה. הורידני מטה אל אחי המרודים בשפל המדרגה לחיות אתם חיי צער ולחוש את מכאוביהם, ובצרות נפשם לקחתי את חלקי מנה אחת אפים. ולעתות לקחני אל ראש פסגת החיים ויתן לי מהלכים בין עשירינו, שלוי עולם, קציני בית ישראל, להכיר מעבדיהם ולראות שבתם וקומם, ארחם ורבעם, סחרם ומכרם – לראות ולא להתעדן בטובם.

מהעת אשר התעו אותי אלהים מבית אבי-חורגי מתחיל פרק חדש בספר חיי, פרק של נדודים, נסיונות ותלאות רבות, ואחריו עוד פרקים הרבה מקורות חיי מרוקמים כיריעה בחיי בית ישראל, שיבואו בספורים מיוחדים והיו לזכרון בתולדות בני עמנו וספרותם. ועתה אפס קצתם, אך רמז מהם תראה בספר תולדות חיי הנזכר מאת הד"ר בינשטאק, קחנו משם.

הנני מדלג על הפרקים, מקפץ על המאורעות בשנות חיי, ומגמת פני לספר כעת איך הייתי לסופר בישראל ואיזו מטרה היתה לנגד עיני, אשר אליה הכינותי את רעיון לבי ועטי, ומה המה הספרים והמאמרים אשר כתבתי.

הספרות העברית היתה דבר יקר בימי נעוריי, אין ספרים ומכתבי-עתים יוצאים לאור במועדיהם לימים ולשבועות ולחדשים ושנים כבימים האלה, להעיר את רוח בני יהודה ולתת בלבם אהבה לשפת-קדשנו. ובאין מעורר וקנאת סופרים, מעטו הכותבים ושחו בנות השיר. אני בקמניץ-פודולסק, בשבתי בבית חותני הגביר וגם אחרי-כן בשלחי את אשתי והייתי מורה בבית-הספר מהממשלה, נתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה ודעת ולקנות לי ביגיעת נפש את הידיעות שחסרתי, ומי מלל לי אז “מחבר תהיה בעמך” והיה כמצחק בעיני. הן בתומי אמרתי, הסופרים בני עליון כלם, ומי אנכי כי אבוא עד הלום? רק המקרה עשני למחבר, ובפתאום היה הדבר.

באחד מלילות החורף, ליל חושך ענן וערפל ורחו סערה, ישבתי בדד בחדרי ונפשי דלפה מתוגה. ולהשקיט נהמת לבי בדבר-מה לקחתי עטי להשיב דבר לאיש פלוני ומלמד הוא. והנה כתבתי בענין החנוך דברים הרבה בפעם אחת על גליון גדול משני עבריו. וממחרת העתקתי ממנו אך דברים מעטים בשביל פלוני ואת הגליון בעצמו השלכתי אל אחת הפנות ככלי אין חפץ בו. ימים רבים היה מונח בזוית עד אשר חלו בו ידים ויהי מתגלגל ממקום למקום בבית, ואני אמנם כבר הסחתי דעתי ממנו ואשכחהו. ויהי היום ויבא לי נושא האגרות ספר חתום מחוץ-לארץ, ובפתחי אותו בלב חרד, משתוקק לדעת מי הוא הכותב מארץ נכריה, אשר אין לי מכיר שם, והנה גליון 31 ממכתב-העתי “המגיד”, שנה ראשונה, לנגד עיני, וכמו דברים ידועים יצהירו לי מבין שורות המאמר הראשי וכתוב עליו – “מכתב על דבר החנוך” באותיות מרובעות גדולות. ומה השתוממתי, בראותי בסוף המאמר כי שמי בקרבו, והערה בשולי הגליון מספרת בשבחו וגומרת עליו את ההלל הגדול בבקשה מאת חכמי לב להעתיקו לשפת העמים. הייתי כאיש נדהם למראה עיני, ומכתבו של בעל “המגיד” ר' אליעזר ליפמאַן זילבערמאַן, אשר כלו אומר כבוד לי ודורש מידי להביא לו מנחה מפרי עטי גם בימים הבאים ולכרות אתו ואת “המגיד” ברית שלום, עוד אוסיף להפליא אותי. אכן עד מהרה נודע לי פשר הדבר: אהובי ומיודעי החכם מ"מ לעווין, מזכיר להשוע גינזבורג, אשר הגליון הנזכר נשא חן בעיניו, שלחהו להחכם א"ב גאטלאבער לשמוע משפטו עליו, ובדרך כזה נתגלגל ובא לבעל “המגיד” וראה אור. ידי שני החכמים הנזכרים תקעו מאמרי זה יתד בספרות העברית בימים ההם ויהי לראש-פינה אל כל מעשי שם אחרי-כן.

תרתי בלבי להתבונן אל הספרות העברית בארצנו, לדעת דרכיה ומה נעשה בה. בקשתי למצא דברי חפץ, מדע והשכל, טוב טעם ויופי, והנה אך מעט מזער בכל אלה מצאתי. גן בוקק הספרות בעת ההיא, גן נעזב בימי הסתיו, אין יבול בצמחים, אין פרחי-חמד ונטעי-נעמנים, העלה נובל והעץ בשלכת, אך זעיר שם וזעיר שם ספיח ושחיס ורבה העזובה בו. והמחברים? הכורמים האלה ינוחו בו מנוחת שלום והשקט ובטח, משחקים כילדים תמימים ובלהג מלהגים, ועל מנוחתם יקדישו איש את שם רעהו ונחת לזה מזה.

אמנם כן, איש פלוני וכהן הוא (הח' א. צווייפעל) הביע אומר: “ימים רבים לסופרי ישראל, ימי שלום ושלוה, ימי אורה וטובה, אזלת יד המבקרים ובינת אדם הסתתרה להפריע ולהחריד מנוחתם, לבלע ולגזול כבודם והדרם, ויהי כל ספר וקדושתו תואמים, שם מחבר וחבורו כאב ובנו יחד”.

אבל הוא נשא דעו על ימי העבר ודרש אותם בתומתו לשבח, ואני מצאתי דבריו ראוים לסופרי ישראל גם בימי עלומי ודרשתים לגנאי – כי ימים כאלה, אשר בינת אדם הסתתרה, לא ימי אורה וטובה הם. וספרות, אשר אזלת יד מבקרים, וכל ספר וקדושתו תואמים, היא גנה אשר אין בעלים לה, שם ירעה עגל וכלה זרועיה, יכרסמנה החזיר ושועלים קטנים מחבלים ערוגות מטעה. וכי תבואו בכרם זה ותשחיתו דיכם וגם אל כליכם תתנו, אין רע, כי הפקר הוא, וידעתם כי בקרב ישראל אתם, אין רואה, אין עד, לית דין ולית דיין מבלעדי ה' אלהיכם, ולא תבושו עמי לעולם… את כל הדברים האלה אשר ראיתי לקחתי בלבבי, ופרי מחשבותי היה ספרי:

משפט שלום (נדפס בשנת תר"כ, בווילנא). ספרי זה, המדבר משפטים עם מחבר ס' “מינים ועוגב” ביחוד, ומרמז אגב לסופרים אחרים בכלל, היה כחץ פתאם במחנה המחברים השאננים, השוקטים על שמריהם, והייתי בעיניהם כאיש, הבא להחריב מנוחתם, “לבלע ולגזול כבודם והדרם”, ותהי צעקה גדולה בעדתם, דברי ריבות ומלחמת סופרים בשערי מכתבי-העתים “המליץ”, “הכרמל”, אשר אך החלו צאתם לאור בעת ההיא. ואני הוספתי לדבר רתת ולשלח בהם מעת לעת חצי מאמרי, ורבים היו עמדי מתחזקים עמי על אלה. האם יפה דנתי וקלעתי תמיד אל המטרה מבלי החטיא – זאת ישפטו אחרים. ואני אמנם ידעתי, כי סבותי תנועה גדולה בספרותנו: מבקרים חדשים מבני-הנעורים באו אחרי לשפוט פעולות הסופרים, רבים מהסופרים לקחו מוסר והיטיבו את דרכם והמשא-ומתן בין תופשי עט היה רוח החיה בספרות ומשך בכחו קוראים רבים מבני העם.

ללמד בני עמנו טוב טעם ודעת, להביא את חיי עולמם ומעבדיהם במסורת הברית עם הספרות, כדי לחבבה בזה על העם, להשכיל להועיל – שלשה אלה היו בעיני המטרה הנרצה והתל, שאליו יפנו הסופרים בעטם. הייתי מבקש בכל לבי, כי המליצים והמשוררים בנו לא ישיתו בשמים פיהם לדבר גבוהה גבוהה, ולא יקחו חומר למליצתם את בנות לוט ואשת פוטיפרע וכדומה נפשות רבות ודברי רוח, אשר עלימו אבד כלח, בעד החיים לא ידרשו אל המתים; כי אם לשונם תהלך בארץ, יתבוננו לחיי העם ואל כל מה שנעשה בקרב ביתו ועדתו ויערכו כל אלה לעיניו, יתאמצו להיטיב טעמו בארשת שפתים טהורה על מוסדות היופי וההגיון, אף יתנו לו לקח טוב בחכמה ודעת להשכילו בינה.

אשר על כן שלשתי את עבודתי בספרותנו ותהי ראשית מלאכתי –

ס' תולדות הטבע מדבר על שלושה דברים שעליהם העולם קיים: על החי ועל הצומח ועל הדומם. כלם פקודים למשפחותם למיניהם במספר שמותם וסגולותיהם ופרשת תועלתם. נעתק מספר החוקר הטבעי לענץ לשפת עבר. חוברת ראשונה: בעלי החיים היונקים עם שמונה לוחות הציורים, לייפציג תרכ"ב (1862).

ויחד עם זה נסיתי לחבר ספור בשפת-קדש ברורה, יסודתו ברוח בני עמו וארחות חייו בימי ובזמן ההוא. וממנו לקחתי פרקים אחדים והוצאתים לאור עם פתח דבר בספר מיוחד בשם –

למדו היטב. ספור אהבים, ווארשוי. 1862 (?)²

אז דברתי אני עם לבי לאמר: אני הנה מתבונן לדרכי בני עמנו ומבקש לתת להם ספורים ממקור ישראל בשפה הקדושה, ורובם הלא הם אינם יודעים את השפה הזאת והם מדברים יהודית-אשכנזית, ומה הוה לסופר בכל עמלו ורעיון לבו אם לא יועיל לעמו? השאלה הזאת: למי אני עמל? לא נתנה דמי לי והביאתני במבוכה גדולה. הן השפה היהודית בזמני היתה כלי ריק, אין בה דבר טוב זולתי להג הרבה, הבלים ודברי תעתועים מעשי ידי פתאים נלעגי לשון, בני בלי שם, והנשים גם דלת העם היו קוראים אותם באין הבן, ויתר העם, אם כי לא ידעו ספר ולשון אחרת,

היו נכלמים מאד לקרוא בם, פן תודע אולתם בקהל, כי בהמה המה להם. ואם נפתה לב אחד על מחברת יהודית ויקרא בה, ויצחק בקרבו, ויצטדק לאמר: הנני קורא כלאחר יד “ספרי הנשים”, פתיות הנקבות, שדעתן קלות, ואך צחוק יעשו לי. וסופרינו, אלה בעלי הלשון אשר אמרו ללשוננו, שפתנו הקדושה, נגביר ומה לנו ולעמנו, הביטו על היהודית בגאוה ובוז והזילוה עד מאד. ואם אחד בעיר ושנים במשפחה פקדו לפעמים את הארורה הזאת וכתבו דברים מעטים, הנה היו דבריהם דברים שבצנעה והאפילו עליהם בטליתם, לבלתי תגלה ערותם וכבודם היה לכלמה. ומה גדלה אפוא מבוכתי בשומי אל לבי, כי אם אשגה בזרה הזאת הלא כבודי בקלון אמיר, וגם שמעי מוסר כלמתי מפי מאהבי “חובבי הלשון העברית”, על חלול שמי וכבודי בקרב ישראל, בתתי לנכריה זו את חילי. אבל אהבת המועיל גברה בי על הכבוד המדומה ואמרתי: יהי מה – ארחם את היהודית, הבת לא-רוחמה, ועת לעשות לעמי. גם אחד מאנשי שלומי (יהושע-מרדכי ליפשיץ) נלוה עלי ויחדו המתקנו סוד להעיר ולעורר את בעל “המליץ”, כי יוצא לאור מכתב-עתי בלשון עמנו. זכרה לו, לבעל “המליץ”, אלהים לטובה, כי יצא לישע עמו במ"ע “קול מבשר” והגדיל תושיה. ותנח עלי הרוח ואכתוב את ספורי הראשון –

דאָס קליינע מענשעלי אָדער א לעבענסבעשרייבונג פון אברהם יצחק תקיף. געדרוקט בהשתדלות מענדעלי מוכר-ספרים. אדעססא 1864 (?) במה"ע “קול מבשר”, ואחרי-כן כמה וכמה פעמים בספרים מיוחדים.

הספור הזה עשה רושם גדול בקרב היהודים, עד כי במהרה נדפס במהדורא שלישית, ווילנא 1865 (?) ועוד הפעם במהדורא רביעית (נאר אין גאנצען אויף דאָס ניי איבער-געמאכט) ווילנא 1879. מחברתי זאת היתה לראש-פנה בספרות היהודית החדשה. מהעת ההיא חשקה נפשי ביהודית וארשתיה לי לעולם, ואבהל את תמרוקיה ואת מנותיה הראויות לה ותהי למטרוניתא טובת-חן ויפת-תואר ותלד לי בנים הרבה:

דאָס ווינשפינגעריל ואָס מיט דעם קען איטליכער מענש דערגרייכען אלסדינג וואָס זיין הארץ ווינשט און בעגעהרט און דורכדעם ניטצליך זיין זיך און דער וועלט. נדפס בווארשוי (בלי שם מקום הדפוס ושנת ההדפסה) וכמדומה לי בשנת 1865 (?). הספר הזה מונח עתה לפני על השלחן ובדעתי להגדילו ולהוציאו לאור בצורה חדשה עם כל ספרי בלשון יהודית, שאני מתחיל כעת להדפיסם מחדש בהוצאה יפה מאד.

די טאקסע אדער די באנדע שטאדט בעלי-טובות (משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום) זיטאמיר 1869, נדפסה שנית: ווילנא 1872 ונעתקה ללשון רוסית מאת י"מ פעטריקאווסקי, ביעלא-צערקאוו 1884. ההעתקה הזאת לא ישרה בעיני.

פישקע דער קרומער, א מעשה פון יודישע ארעמע לייט. זיטאמיר 1869, ועתה יצרתיו אף עשיתיו בריה חדשה ויעלה ראשונה לכל ספרי בההוצאה החדשה בקרב הימים.

דער לופטבאלאן, זיטאמיר 1869, ספור יפה, חובר בעזרת רעי הר"ל בינשטאק, והוא כעת יקר-המציאות. בקשתיהו ולא מצאתיו.

דער פיש, וואָס האָט אינגעשלונגען יונה הנביא. פון די מחברים פונ’ם לופטבאלאן א', ב'. הוצאת הרעדאקציע פונ’ם “קול מבשר”. אדעססא 1870.

די קליאטשע אדער צער בעלי החיים. לסוסתי ברכבי פרעה דמיתי רעיתי, צו מיין קליאטשע אין פרעה’ס רייט-וואגען פערגלייך איך דיך כנסת ישראל (שיר השירים א, ט'). אַ מעשה, וואָס האָט זיך פערוואַלגערט צווישען די כתבים פון ישראליק דעם משוגענעם. ווילנא 1873, ונעתק ללשון פולאנית מאת האדון קלעמענס יונאָשע, נוצרי מלדה ומבטן, 1886 Warszawa והעתקתו טובה.

דער אוסטאוו איבער וואינסקי פאָווינאָסט, פון א., ב. הנ"ל, זיטאמיר 1874.

יודעל. א ספור המעשה אין שירים ע"מ י"א תנועות. אך יודעל מיין קראַנקער, מיין קראַנקער יודעל, דיין לעבען איז זעהר, זעהר א טרויעריג ליעדעל; אין צוויי טהייל. ווארשוי, 1875.

זמירות ישראל לליל שבת, ליום שבת ולמוצאי שבת. שבת’דיגע זמירות, פארטייטשט אין שירים און גוט דערקלעהרט, בכדי איטליכער יוד בזונדער זאָל פערשטעהן זייער טהייערן ווערט, ווי שיין זיי זענען א גאָטס וואונדער. זיטאמיר, 1875. הסבה אשר הניעתני להעתיק את הזמירות זאת היא, כי ראיתי את התפלות בסידור “קרבן-מנחה” לבנות ישראל והנה העתקתן סרת טעם, ניבה נבזה, פגול הוא לא ירצה. על כן אמרתי עת לעשות לאחיותינו בנות ישראל ולהדיוטים בקרבנו ולהגיש להם מנחה טהורה בשפה ברורה, כי גם להם נפש כמונו, המשתוקקת לחזות בנועם ה' ואין אנו יכולים לפוטרם מזה ולחסר נפשם מטובה, מדעת ומוסר ולהצפין תושיה רק ליחידי-סגולה מעטים. ואם אבותינו הקדושים תרגמו את התורה ללשון מדוברת בעם ורבותינו ע"ה העמידו עליהם מתורגמן להבין את המון העם דברי אלהים חיים, מדוע לא נאלף גם אנו ארחותם לתת חכמה ומוסר לזרע עם קדש בלשון שהם מבינים, ומדוע לא נחוש גם אנחנו לבנותינו ולכל המון ישראל הרב ונמנע מאתם המתנות הטובות והחמדה הגנוזה בתפלותינו ובדברי דתנו ונעזבם ללכת בדרכי חשך, לשגות באמרי תהו וספורי מעשיות מבולעים המרבים הבל, ועינינו רק למתי-מספר מעמנו?!

האם לא כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה'? בזמירות החלותי את עבודת הקדש לדוגמא, אחרי-כן העתקתי את ס' תהלים בשירים חרוזיים והוא אתי בכתובים. ואחריו הספר –

פרק שירה מתורגם ללשון יהודית בשירים חרוזיים ושקולים ע"מ י"א תנועות עם פתיחה כתובה בלה"ק על דבר פרק שירה ועם פירוש טוב טעם, הנותן טעם לשבח ומפרש על-פי חכמת הטבע ועל-פי דברי חכמינו ז"ל כל מאמר מאומרי השירה כענינו, ירא ישרים וישמחו ומכבדי רז"ל יבואו אל גן נעול זה במפתח, אשר נתתי לפניהם, ויתענגו לראות מה גדלו מעשי חכמינו, מאד עמקו מחשבותיהם; זיטאמיר 1875. חבל על מחשבתי בדבר “קרבן מנחה” חדש, שבסבות הזמן לא יצאה אל הפועל עד כה!

קיצור מסעות בנימין השלישי, דאָס הייסט דיא נסיעה אָדער אַ רייזעבעשרייבונג פון בנימין דעם דריטען, וואָס איז אויף זיינע נסיעות פאַרגאנגען העט וויט אזש אונטער דיא הרי חושך, און האָט זיך גענוג אנגעזעהן און אנגעהערט חידושים שיינע זאַכען, וואָס זענען ארויסגעגעבען געוואָרען אין אַלע שבעים לשונות און היינט אויך אין אונזער לשון, בהשתדלות מענדעלי מוכר-ספרים. ספר ראשון, ווילנא 1878. נעתק ללשון פולאנית על-ידי האדון קלעמענס יונאָשע בשם: Don Kiszot Zydowski, Warszawa 1885 ומלשון פולאנית נעתק ללשון טשעכית (ביהם).

דער פריזיוו. א דראַמע אין פינף אקטען עם תמונת המחבר, פּעטערבורג 1884.

דער ניצליכער קאלענדאר פאר די רוסישע יודען. ממנו יצאו חמשה ספרים לחמש שנים: תרל"ז, תרל"ח נדפסו בזיטאמיר, תרל"ט, תר"מ נדפסו בווילנא ותרמ"ג נדפס באדעססא. ובהם מאמרים מועילים ודברי חפץ הרבה.

וחוץ מאלה המפורשים כתבתי עוד מאמרים הרבה, ועתה אבוא אל הקודש ואסיים במה שפתחתי –

ספר תולדות הטבע ע"פ חוקרי הטבע החדשים והמצוינים. חוברת שניה: העוף, עם שמונה לוחות הציורים ועם הערות רבות בתוך הספר ובסופו לברר שמות העופות, הנמצאים בכתבי-הקדש ובתרגומים, בתלמוד ומדרשים, ולבאר הרבה כתובים ומאמרי חז"ל הסתומים. זיטאמיר 1866.

עין משפט. כולל שני מאמרים משולבים איש אל אחיו ומדברים בעניני ישראל: הראשון עורך דין על ספרות העברית הנוכחית, על מצב בתי-הספר והרבנים המלומדים ועל תקון מצב היהודים: והשני יצא להשיב כהלכה על שאלות הממשלה, שנשאלו על דבר היהודים במכתב-עתי “קיובליאנין”, ומוכיח לעיני העמים ישרת בני ישראל וספרי אמונתם. נדפס לראשונה במה"ע “המליץ” ויצא לאור שנית עם הערות והוספות רבות מאת המחבר, זיטאָמיר, 1867.

את הדברים האלה כתבתי ושלחתי להממשלה, אחרי אשר נדרשתי ממנה בכתב מיוחד מן נאָוועמבער שנת 1864, № 99, ונתכבדתי לקבל עליהם מכתב-תודה מאת הממשלה מן 12 מערץ, שנת 1865, 805 № ושני המכתבים הנזכרים הלא הם נדפסים בראש הספר הזה.

האבות והבנים, ספור אהבים, אדעססא 1868. נעתק ללשון רוסית על-ידי רעי הר"ל בינשטאָק. פּעטערבורג, 1868.

ספר דברי הימים להרוסים. נעתק בשפה ברורה ופשוטה לטובת כל עדת ישראל, אשר יקראו וידעו קורות בני ארץ מגוריהם מעת היותם לגוי בימים ההם עד הזמן הזה. אדעססא, שנת 1867. הספר הזה נעתק על-פי הצעתו של ועד החברה “מפיצי השכלה בישראל” אלי, ובסבת דברים ידועים משכתי ידי ממנו ונעתק רק כדי שליש, ראה “עין משפט” צד 51 בהערה שם.

ספרתולדות הטבע על-פי חוקרי הטבע החדשים והמצוינים, חוברת שלישית: הזוחלים, עם שבעה לוחות הציורים ועם הערות רבות בתוך הספר ובסופו לברר שמות הזוחלים, הנמצאים בכתבי הקדש ובתרגומים, בתלמוד ומדרשים, ולבאר הרבה כתובים ומאמרי חז"ל הסתומים. ווילנא 1872.

את החלק השני והשלישי לא העתקתי מספר החכם לענץ, כמו החלק הראשון, אבל לקטתי ואספתי בחפני אמרי בינה מספרי חוקרי הטבע החדשים והמהוללים בכל אפסי ארץ וחברתים יחד במערכי לב להועיל ולהנות בהם את הקוראים העברים… אני המוציא במספר צבא בעלי-החיים ולכלם בשם אקרא ונתתי להם בספרת העברית יד ושם. אני עשיתי שמות חדשים, יצרתים אף עשיתים ברוח השפה העברית ובדמות תבנית שמותיה… גם קבצתי יחד כעמיר גורנה כל המלות המלאכותיות ושמות בעה"ח הנמצאים במקרא, בתלמוד ומדרשים ובררתים על-פי חכמי המפרשים המפורסמים (ראה תוה"ט, חוברת שניה, העוף, צד III והלאה בפתח דבר שם).

לוח הסוחרים ובו מאמרים נכבדים כתובים בלשון המשנה (והוא יקר-המציאות כעת). ווילנא, 1879.

ומלבד אלה כתבתי מאמרי חכמה ובקרת רבים מאד המפוזרים במה"ע " הצפירה", “המליץ”, “הכרמל” ועוד ועוד, ומהם אזכיר פה רק אחדים: חכמת הכעמיה (הצפירה הראשונה), עמק יהושפט (המליץ), מה אנו (השחר), על הדנים (הבוקר אור), ועוד כאלה וכאלה, שאי-אפשר לי

לפורטם, כי אין עתה מכתבי-העתים אצלי. עוד כתבתי על דבר החדרים והמלמדים, בהיותי חבר בהקאמיסיה, תחת פקודת הגובירנאַטור הוואהליני גרעססער, בשנת 1875, מקץ היות להמלמדים כדת המלכות ארכא חמש ועשרים שנה. מאמרי היה לרצון לפני השרים והועיל לפתרון שאלת החדרים והמלמדים בעת ההיא. המאמר ההוא נשאר בצרור כתבי-הקאמיסיה, ולמורת-רוח אין לי ממנו שום העתקה.

א: אבות על בנים

– מה לך, אפרים – שאלה שרה את אישה, אשר הלך בזעם אחת הנה ואחת הנה בחדרו – מה לך כי הבהלת להביא אותי אליך? הטרם תדע, כי כשור מסובל בעול עבודה קשה אנכי כל היום? בלעדי לא תרים האמה את ידה לשפות הסיר, להציע את המטה ולטאטא את הבית, ובלעדי לא יגע איש לכל עבודת-מלאכה. הלא חודש אלול עתה, עת המועדים הגיעה וקול השופר נשמע בעירנו. ואני, אויה לי! לא החלותי עוד להכין לחג. סובב-סובב הולך ראשי כגלגל, בזכרי כי יקרבו ימי חתונת בננו ועוד לא הכינותי מאומה. הזמן קצר והמלאכה מרובה, ואתה עוד תוסיף על עולי. זה דרכך תמיד, בבואך מאודיסה אתה זועם בכל יום, וכל דבר בבית לא טוב הוא בעיניך.

אפרים כרמולי היה איש עשיר ונשוא-פנים בכסלון ומעשהו באודיסה, עיר רוכלת העמים. שם בית-מסחרו בכספים, בתור שולחני, וגם בתבואת הארץ, ובן משק-ביתו אליעזר פרחי – ממשפחת שרה אשתו. והלך אפרים מכסלון פעמים בשנה להשגיח אל הליכות בית-מסחרו באודיסה וישב שם בכל פעם הרבה ימים, ולכן היו בו מתכונות שתי הערים האלה. זו אודיסה, הנודעת מיום הוסדה לעיר הנדחת, אשר אין יראת-אלהים בה והגיהנם בוער כעשרים מיל סביבה; אשר סוחריה קטני-אמנה ואינם שומרים תורה, חנוניה מחללי שבת בפרהסיא וסרסוריה אוכלי טרפות, – היא תקפתו להעביר על מדת חסידות ועל מדת מעילו, לקצרו מעט, ופאות ראשו היו נתונות לו לאחורי אזניו, מפני דרכי שלום. ובכסלון, עיר ישראל מבקשי אמונה, היה מתנהג בחסידות יתרה, לכפר על מה שחטא באודיסה, ומקנא קנאת ה' צבאות ביותר, כדרך החוטאים ושבים.

ושרה אשתו – דרך נשים בעלות-הבית היה לה לצעוק על אנשי ביתה, כי נרפים הם נרפים ורק היא לבדה צופיה הליכות הבית ונלאה נשוא כל המשא הזה, אם כי באמת לא עשתה דבר ועוד הפריעה את כל איש ממעשיו בצעקתה. ככה התאוננה תמיד על גורלה המר, אם כי היא היתה המאושרה בנשים. אסמיה מלאו כל טוב, ובני בית אפרים רוחצים בפלגות נהרי דבש וחמאה, ונשי כסלון ספרו את כבוד שרה ורוב אשרה, כי בעלה יתן יקר לה, מתיעץ עמה בכל מעשיו, וארשת שפתיה לא ימנע תמיד.

– הנחמי – אמר אפרים לאשתו בשחוק מכאיב יורד חדרי בטן – הנחמי! כי הניח ה' לך מעצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה. – בדבּרו שלח אצבע והורה לה על השלחן.

– אבוי! – צעקה שרה בתמהון-לבב – הלא המה הצמידים והעגילים, הנשלחים אשכר להכלה, בבואה במסורת-הברית עם שמעון בננו!

– עוד תשובי להשתומם יותר – השיב אפרים במנוחה מדומה – שמעי נא ואקרא באזניך את כל הכתוב פה באגרת הזאת על אדות בנך יחידך, החתן “שלך”, ופחד ורחב לבבך…

באנחה סוערה מקרב לב עמוק לקח אפרים את האגרת מעל השלחן וישם אל אשתו פניו:

– “בן רע תוגת אמו” – אמר בלב נשבר – לכן הכוני לקחת גם אַת חלקך בושת וכלמה ושמעי את דברי האגרת:

“לידידי הרבני הנגיד המפורסם מוהר”ר אפרים נ"י.

הנני מודיע לכם, שברוך-השם אני בקו-הבריאה, אמן כה לחי. – מאד אפלא, דהנה נאמר אפילו בהמתם של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה וכו' בניהם לא כל-שכן. ולפלא אם כן בעיני איך הביא על ידי מעלתו תקלה וד"ל".

– בערה אני ולא אדע אל מה ירמזון המלים האלה – אמרה שרה בתמהון אל אישה, אשר העתיק לה דברי האגרת בלשון יהודית המדוברת.

– תדעי, תדעי – השיב לה אפרים ויוסף לקרוא:

“…שמעתי ותרגז בטני לקול צללו שפתי המון עם, כי בנך החתן יצא לתרבות-רעה והתחבר לאנשים רעים וחטאים, שמבלים ימיהם בספרים חיצונים והמתרבים אצלנו היום בעוה”ר. אי שמים! שמעתי מספרים, כי בחדרו נמצאו “מליצה-ספרים” החדשים, הנדפסים בווילנא, ודקדוק-ספר של “בן-כלב”, ופסוק עם באור “משה אדעסער”. ראוי לקרוע על שמועה כזאת, כי מלבד שאסור לאדם ללמד בנו מקרא, כידוע, הנה הוא עוד מוסיף חטא על פשע ללמוד עם הבאור, ימח שמו. ולא די לו בזה, הנה עוד הודיעו לי בלחישה, שהשחיר פעם אחת את התרנגולים הלבנים, שהיו מוכנים לכפרות"…

– רבונו-של-עולם, יסכר פי שונאינו, המאריכים לשונם ומדברים שקר! – פתחה שרה את פיה בקללה ואמרה – פה להם וידברו!… תרנגולים לבנים – הם אומרים! לא תרנגולים, אך תרנגול אחד. מכה אחת וגדולה להם, לשונאינו! לא השחיר, כמו שהם אומרים, אך הושחר. הלואי שיושחרו פניהם, אבינו שבשמים חנון ורחום וצדיק! הושחר בעצמו! ירד לתוך עריבה מלאה יאגעדי"ש מבושלים לתתם בתוך תופינים וצפיחית בדבש, העשוים לכבוד יום-טוב. ירד הזולל הזה לנקר, כדרך התרנגולים, ולטעום מן השחור-השחור הזה – והושחר. וכמו שלא ידעת זאת, ותרנגול זה כפרתך כובס בבורית והתלבן, כן לא נדע כל רעה, והולכי רכיל אלה יהיו כפרתנו וכפרת כל ישראל.

– די-די לך! – אמר אפרים לאשתו בלב רגז ופנים נזעמים ויוסף לקרוא:

“…הנשמעה נבלה כזו!… והנני באתי להודיעך, שאני וכל בני-ביתי בחיים ושלום ואחזיר לך את התנאים, כי איני רוצה בשום אופן לתת את בתי הבתולה ל”עם-הארץ"… גם שולח אני לך בחזרה את המתנות, ששלח מעלתו להכלה, ומעלתו יחזיר לי ג"כ מצדו את המתנות ששלחתי להחתן, ודי לחכימא ברמיזא. – תכתב ותחתם לאלתר בין צדיקים גמורים".

– איך מלאו לבו להתל בנו! – נתנה שרה בקולה כנואשה. מה הוא מלהג ומלהג? הלא הכל מוכן לחתונת בננו, הכל כאשר לכל – דבש ונופת-צופים לאפות רקיקים, גם ביצים ועופות הרבה: תרנגולים וברבורים אבוסים. אוי לי! מה אפוא אעשה עתה עם כל זאת, עם הדבש הטוב ועם העופות השמנים? יכנס הרוח באבי-אביו!

– בלב בנך יחידך! – דבר אפרים רתת וחרק שן – השמעת? בלב בנך. לתרנגולים וביצים את דואגת ואין את דואגת לבניך. רחל בתנו הלא נכבדות מדובר בה עתה עם בן פרץ, והשדוך עם פרץ טוב בעיני מאד. המחותן איש מכובד הוא, עשיר ובעל-נכסים ויהודי כשר. והחתן אף הוא נושא חן בעיני, בחור כלבבי. ואני דואג, אולי משמועה רעה זו על בנך, שמאס בו מחותנו, תגיע רעה גם לרחל. המחותן יעמוד ויאמר: לא חפצתי בה!

– לחנם אתה דואג – אמרה שרה – היא אינה רוצה.

– מי אינה רוצה? היא, רחל! – צעק אפרים – בת ישראל, איך מלאה לבה לדבר כן? ואַתּ אמה, אַתּ החרשת לה?

– לא החרשתי, דברתי ודברתי על לבה, והיא באחת: אינני רוצה ואינני רוצה!

– זאת פעולת בנך – אמר אפרים – בן סורר ומורה בבית חוטא ומחטיא את הבנים. הנני הולך אליו!

ב: בנים על אבותם

בעת שנדברו אפרים ושרה, האב והאם, על בניהם, נדברו שמעון ורחל, הבן והבת, על אבותם.

– הנני, רחל, כי קראת לי – אמר שמעון בבאו לחדר אחותו.

רחל היתה כשוכבת ויושבת על ערש-יצועה והעמיקה עיניה בספר, ומבלי נשוא עיניה לשמעון אמרה לו:

– דבר לי אליך, שמעון!

– ומה הדבר? הגידי לי, רחל – שאל שמעון, מביט מן הצד באחת מעיניו לתוך הספר אשר בידה, ושחוק מרחף על שפתיו – את הספר הזה הלא קראת עד תומו עוד שלשום.

– “הוא” לא בא לבית דינה רעותי זה כמה ימים ולא הביא לי כדרכו ספר חדש – השיבה רחל וקולה רועד ופניה הלבינו.

– הוא לא בא, בן-דוד לא בא, מאשר אַת נמנעת זה כמה ימים מבוא אצלה, ומה לו בביתה? – אמר שמעון ושחוק קל עבר על שפתיו.

– אל נא שמעון… – אמרה רחל ופניה מאדימים.

– הוא יודע כי לא תצאי החוצה זה כמה ימים.

– מי הגיד לו?

– אני. הוא שאל לי לשלומך, ומה לך כי את מסתתרת זה כמה? אולי חולה את?

פני רחל נהרו מדברי שמעון, ותנח ידה על כתפו ותבחנהו רגע בעיניה ותאמר לו:

– ואתה בא אליו כקדם? הלא אבינו הנה זה שב לביתו, והימים ימי אלול, ימים נוראים, ובכן נורא הוא ונותן פחדו עלינו עוד יותר.

– לא קטן אני עוד. רוחי עם גויתי אינן פקודות לו עוד לשלוט עליהן כרצונו. כבן כאב דעה ובחירה חפשית להם לעשות מעשיהם לפי רוחם, וזאת תורת השלמת האדם. ואם לא כן, הלא היה דור הבנים כדור האבות, דור הולך ודור בא ורוח בני האדם לעולם היתה עומדת מימי בראשית ועד היום הזה במעמד אחד, כרוח הבהמה.

– לא מחכמתך ודעתך תדבר, אחי. דברים אלה וכאלה שמעתי מפי בן-דוד.

– שנינו שמענו, אבל אני שומע ועושה, ואת שומעת ואינך עושה.

– מה ירמזו דבריך?

– רחל! אדברה נא דברים ברורים, הלא את אחותי ואני אחיך אוהבך כנפשו, מרגיש ויודע מצפוני לבך. כי את בן-דוד תכבדי ויערב שיחו עליך – זאת כבר ידעתי ואשמח מאד, הלא בכל לבבי אני אוהב אותו גם אני, אבל מדוע לא תשמרי גם לעשות עתה כדברו, עתה ביום שידובר בך! לשדך אותך מבקשים ומפניך נראה, כי הדבר הזה מורת-רוח לך ומדאיב את נפשך, ואת יראה לעמוד על נפשך בפני הורינו ולאמר להם: אינני רוצה! מדוע את כלואה בבית עצובה, חולה ושוממה, כרחל לפני גוזזיה נאלמה, ולא תפתחי פיך?

– אוי, פתחתי את פי, פתחתי ואמרתי: אינני רוצה! אבל…

– ובארת ואמרת באר היטב, למה אין את רוצה? עמדת ואמרת בפה מלא מפורש ושום שכל, כי אין להורים המשפט לעשות בבניהם כרצונם, למכרם ולהשיא אותם מבלי לשאול את פיהם ולהשם נפשם השמם עד העולם?

– ואתה שמעון, האם ברצונך חתן אתה? שאלו את פיך?

– אני עוד בילדותי הייתי חתן. בעודני קטן בחדר מלמד-דרדקי באו ואמרו לי: מזל-טוב, חתן אתה וכלה לך! ואני זוכר כי בעצם היום ההוא חייבתי מרוב שמחה את ירכי למלמדי, ומעת שהיתה עמי רוח אחרת ואני מבקש ללמוד ולהשכיל – גמרתי בלבי להפר ברית אבות עם הכלה ורק בעצת רבי יונתן מלמדי התאפקתי עד לעת קץ, ועתה…

– מה עתה?

– עתה תראי מה עשיתי, ויהי נא הדבר כמוס עמך. שטנה נכתבה עלי למחותני כי יצאתי לתרבות-רעה, אין אלהים בלבי ובקדושים לא אאמין, מבזה אני את קדשי ישראל ודתיהם ומלעיב בתרנגולי-כפרות, ועוד דברים הרבה כאלה נכתבו עלי, למען ימאס בי ויפיר בריתו עמי. ואת המכתב הזה כתבתי – אני. אני בכבודי ובעצמי!

– ואם המכתב לא יועיל ככל מכתבי שטנה?

– אז אקום ואומר בפה מלא: אין נפשי להכלה, אשר יעדתם לי – אני אדון לי, הגוף שלי והנפש שלי ואוכל לעשות את הטוב והישר ואת הנעים לי ולבחור לי את זו אשר אהבתי. כך הוא, אחותי, למה אכזב? נפשי חשקה – בדינה!

– זאת ידעתי כבר, פניך ופיך והליכתך, הליכת-תמיד לבית אמה, ענו בך, כי אוהב אתה. ומי יתן והיה הכל כחפצך. אבל אם לא ישמעו לך?

– ואם לא ישמעו אדעה מה לעשות.

– אתה גבר ויכול תוכל לעשות הכל כטוב בעיניך. ללמוד אתה רוצה – בוא ולמוד בבית-ספר זה או בזה. כל הארץ לפניך. ואני אשה, אין לפניה מאומה כי אם בית אביה בהיותה נערה או בית בעלה. מה אני? ואנה אני באה? אוי, אחי, מר לי מאד!

דממה. רחל ושמעון שניהם עצובים ושקועים בהגיוני לבם ושותקים. אחרי כן פתח שמעון את פיו ויאמר:

– ומה הדבר, אשר לך אלי?

– קח את הספר הזה מידי ומסרהו לבן-דוד ובקש ממנו בשמי, כי יתן לך אחר תחתיו.

– לא יותר? – אמר שמעון בשחוק קל והעיף עינו באחותו.

– לא יותר! – אמרה רחל, מנענעה באצבע אל מול שמעון ופניה מאדימים.

– ואני אוסיף על דבריך – אמר שמעון – ואשיב לו בשמך את אשר שכחת – אשיב לו… תודה.

– לכה, נער שובב! – אמרה רחל גם היא בשחוק, ואצבעה מתנענעת אל מול שמעון.

– אלכה, אבל לא אליו, לא אליו אלך כעת. אשובה לחדרי ואשקטה מעט במכוני.

בעוד רגעים אחדים נשמע מחדר שמעון קול דברים, קול אפרים וקול שמעון. ובבית-המבשלים קול ברמה נשמע. שרה גוערת באנשי ביתה ומשרתים יחפזון דחופים ומבוהלים, וצעקת תרנגולים וברבורים אבוסים עלה עד שמים.

ג: מפיצי השכלה

בעלית-קיר קטנה יושב לו בדד בלילה איש צעיר, כבן עשרים וחמש שנה, וקורא בספר לאור הנר, אשר על השלחן לפניו. ועתים הוא מסיר עיניו מן הספר, סומך ראשו בשתי כפות ידיו ומתעמק בהגיוני לבו. דומיה שאננה שוררת בכל העיר וחשכה גדולה נופלת עליה, רק לעתות נשמע שאון הרוח, המפזר את העננים, שהיו מגשימים כל היום, והכוכבים יוצאים ועומדים במשמרותם ברקיע. ופתאם קול דופק בדלת, הצעיר עומד ופותחה ואיש אחד בא.

­­­­­– האח, רבי יונתן! – קרא הצעיר בשמחה – ברוך-הבא!

– שלום וברכת יום-טוב עליך, אדוני בן-דוד! – אמר האיש, ויפשט את מעילו ויצעד לפניו כמה צעדים, צעוד והשתחוה בשחוק-ידידות.

– אורח יקר אתה לי תמיד, רבי יונתן אהובי, והלילה הזה עוד יותר.

– מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?

– הלילה הזה, ליל הושענא-רבה, מזכירני דברים טובים – רגשי קודש וחזיונות נעלים, השמורים במעמקי לבי מנעורי. בליל זה אלהים יושב על כסא קדשו ומלאכי עליון עומדים עליו ביראה לחרוץ משפט עמו ולטמון ספר משפטם ודינם משנה העברה בגנזי כל ספרי-דין הישנים מימות עולם, ולחלק לפנות בוקר לאיש-איש תעודתו ואת אשר נגזר עליו. גם עם אלהי אברהם בארץ לא יעלו בו על ערש יצועם, לתת שנת לעיניהם, ולבני ישראל אור במושבותם. רבים יושבים בבתי-כנסיות וקוראים בתורה בנעימה להשלים אותה עד תומה, ובתוך הקריאה הם מתגנבים להביט בלב חרד על הכותל ולראות היש צל לראשם ויחיו, או סר צלם מעליהם והשנה הם מתים. ורבים יושבים בסוכות, מהם קוראים לאור הנר, לפניהם ערבי-נחל ירקרקים, נותני ריח, ומהם אוגדים הושענות. ולנערים שמחה! מספרים איש לאחיו את קורותיהם ואת רוב אגוזיהם, אשר רכשו היום, וכל מעשה תקפם וגבורתם ומשחקים מטוב לב. גם הנשים עובדות הלילה הזה – לשות בצק ומקטפות, קוצבות בשר ועושות לביבות משולשות, אשר שלש פעמים בשנה יאכלן היהודי ויטעם בהן טעם עדן. האח, מה טובו לביבותיך, יעקב!…

– יפה לביבה עם תורה, הנקראת בבית ישראל בלילה הזה. ועתה בימינו אין תורה להבנים, ולביבות אומרים: עשו! ומה לביבה כי נכבדנה?

– תן כבוד ללביבה! – התלהב בן דוד ואמר – כי היא אחת ממצוות מעשיות ומנהגי ישראל, שיש בהם תורה וזכר לקורות העם, להדרו וגאונו. ואם אין הם לנו–הרבה דברים מתולדות חיי עמנו בשכבר הימים הלא נשכח זכרם. חג גדול, למשל, כיציאת מצרים – עבדים היינו כמה מאות שנה לפרעה במצרים ויצאנו מעבדות לחירות, – שמו חג המצות! “שבעת ימים תאכל מצות, אמרה תורה, למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך”. ימי הפורים הם נקראים ימי משתה וסעודה. ולולא תופינים יודעים – לחמניות-המן ושומשמניות בדבש, שאוכלים בפורים, הלא כבר נשכחו הימים האלה מלב העם, והמגילה לא הועילה להם. “הימים האלה נעשים – נאמר שם, ועל-כן – לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם”.

– ויהיה אם כן, לדבריך, פירוש הכתוב: “למען תהיה תורת ה' בפיך”, באכילה ממש – אמר יונתן ושחוק-ידידות הניץ על שפתיו והאיר את פניו הנעימים.

– אמור, ידידי מה שתאמר, ואני מחזיק בדעתי. ומה שדברתי אמת הוא. מנהג ישראל על הרוב תורה הוא, לאומי הוא, נעים ונמלץ מאד.

– הגם מנהג אכילת ספוגנים, מעשה-מחבת, ושחוק קרטיסים בחנוכה? – הוסיף יונתן ויאמר בשחוק.

– גם ספוגנים וקרטיסים. לולא הם לא היו רבים אצלנו יודעים מה חנוכה. ואך בזכותם החשמונאים נזכרים.

– ישראל אף-על-פי שחטא ופורש מן הצבור, ערבים עליו כמה מנהגים ומאכלי ישראל. הם מעוררים בקרבו רחשי-לב ומחשבות נעלות לאין קץ קורות עמו ותקות נפשו ורוחו יחזה בם. ובאמת הלא יראו נא לי אבני-זכרון ומצבות בצורות ועומדות לעולמים יותר מאלה. הן עמודי מצרים ימושו וגבעותיה תמוטינה – והמצה והלביבה ותופיני-פורים וחנוכה יסודם מבצק לדור-דורים יעמדו ולא ימושו מפינו ומפי זרענו ומפי זרע זרענו מעתה ועד עולם! הלילה הזה ליל-שימורים הוא לי תמיד מנעורי בו אני ער, מדמה לי ימי קדם, מולדתי ובית-אבי בו אני מתענג על קריאת קהלת ומדרשי אגדה, ומה טוב ומה נעים לשבת בו ולשוח עם ידיד יקר כמוך.

בן-דוד היה מן הראשונים, הבאים לבית-מדרש הרבנים בתחלת הוסדו וכלם מדלת העם, מבחורי ישיבה בני עניים, שהציצו בספרי-השכלה ונפגעו, ומבני עשירים ובעלי-בתים חשובים לא היה שם גם אחד. ובימים ההם לא בקשו חשבונות רבים בשנות חיי התלמידים. אב בשנים ורך בדעת ישב על ספסל אחד עם צעיר לימים, זקנים עם נערים במחלקה אחת. היו שם בעלי אשה ובנים, בחורים וחתנים ואברכים, שעזבו את נשיהם ונחבאו לברוח מביתם. בן-דוד – הוריו היו בעלי בתים חשובים באחת הערים הקטנות בליטא, שנתרוששו וירדו מגדולתם מעטים ורעים היו ימי-ילדותו. רעים – כי לא יכול לראות בצרת נפש אביו אהובו על אשר לא תשיג ידו עוד להמציא לבן יקיר לו די מחסוריו ולפנקו כמו בקטנותו. ומעטים – כי ילדות בני-עניים הלא כצל עובר היא. בעת ילדים מבני עשירים, אשר כגילם, יבלו ימיהם בהבל והוללות, ילדים עניים יקנו דעת, ותורת הנסיון, המורה הנאמן, בלבם. אמנם, פגעי העת הקשיחו את לב בן-דוד וילמדוהו להטות שכמו לסבול ולהתבונן לכל דבר בדעת, עד כי שכלו היה מדריכו בכל דרכיו ומלמדו תורת החיים; בכל-זאת לא הצליחו לנער מלבו הרגשות העדינות, הנטועות בו מלדה ומבטן. עם בינתו התאחד רגש לבב, והרגש הזה הצליח לפעמו ולעשותו למליץ ואיש-הרוח. והיא, רוח השירה בקרבו, חבבה עליו את העבר וכל הדברים, אשר ממקור ישראל הם. בימי בחרותו למד בן-דוד תורה באחת הישיבות ועשה חיל בתלמודו, וכבן שמונה-עשרה בא לבית-מדרש הרבנים ללמוד מדע והשכל, והיו תורה וחכמה משולבות בו יחדו. כאחד מהתלמידים המצוינים יצא מבית-מדרשו בשם טוב והיה מורה בבית-הספר של מלכות לנערי בני ישראל בכסלון. שמח בן-דוד מתחלה בכהונתו זאת, כי דבר השכלת היהודים נגע בלבו וחשב, ככל המשכילים בדורו, שאין לתקנת מעמדם תחבולה טובה מהשכלה. ולא לתלמידי בית-הספר בלבד יורה דעה כי גם לכל צעירי כסלון ילמד דעת. שם יגדיל תורה ויאדיר. עזב בן-דוד את הזקנים, מדעתו כי לא תמיד יצלח להפיח רוח-חיים בעצמות יבשות, וכי כל עמלו להשכילם יהיה לא לעזר ולא להועיל, רק להעלות חמה וקצף, להגדיל המונם ושאונם ולהעיר רוגז והמולה ורעש גדול בעדתם. ואולם כל ישעו וכל חפצו היה לזרוע זרע הדעת בלב בני-הנעורים, אשר לא יארכו הימים ויקומו המה תחת אבותיהם עם מחשבות נכונות ועם מזמות נכוחות, ואז ימנה כל חסרון והיה העקוב למישור בשלום והשקט. וביתו היה ברבות הימים בית-ועד לצעירים, אשר באו לבקש תורה מפיו, ויקראו בתורת האלהים ויבינו במקרא ובספרי חכמה ומליצה מאירי עינים.

יונתן ליטאי הוא כבן חמש ושלשים שנה. תלמודי גדול וגם מבין במקרא, איש חכם ומתון בטבעו. במהלכו ומלבושו אינו נבדל מכל היהודים האדוקים, ואמנם נבדל מהם ברוחו ובהלך-נפשו. רצה לצרף דברי-דת בתוך כור הדעת, שיהיו צרופים ומזוקקים מסיגי אמונת-הבלים, ולתכלית זו היה בא פעמים בשאלות למשכילים ומתוכח עמהם על הרבה דברים בהם, שאינם כדת, בעבור שמוע מה ישיבו המה על תוכחתו, ושמח בלבו כאשר נצחו אותו. לא כן דרכו עם אדוקים, לא התוכח עמהם, לא הוכיח דרכם אל פניהם ולא הביע להם רוחו, מדעתו כי דבריו לא יהיו נשמעים, ועוד יביא עליו רעה גדולה ויהיה לחרפה ובוז.

בימי הרעב בליטא, ואנשים רבים נדדו ממקומם והלכו לבקש לחם בואהלין, יצא גם יונתן מעיר-מולדתו ובא כסלונה. הוא החל להיות שם מלמד, כדרך בני-ליטא הנודדים בעת ההיא. הואהלינים תכלית שנאה היו שונאים את הליטאים ו"צלמם " בזו. ובכל-זאת את מלמדי ליטא הוקירו בגלל תורתם ובכרו אותם על פני מלמדי מקומם ההדיוטים. ויונתן נודע בכל העיר לאיש נבון ו"למדן" מפואר ויקראו לו יונתן הליטאי, או ליטאי סתם. הוא לא היה מלמד-תינוקות ב"חדר" כמלמדי דרדקי, תלמידיו היו בחורים עומדים, אם מעט ואם הרבה, ברשות עצמם וחתנים סמוכים על שלחן חותניהם, שלמדו אצלו מספר שעות ביום. מעון וארוחת-תמיד שכר לו בבית יוכבד האלמנה, אשה כבודה, אשר היתה עשירה גדולה לפנים וחיתה בתענוגים, ועתה תחיה היא ודינה בתה לא ברווחה. ודינה נערה טובת-שכל ויפת-מראה וכל יודעיה ומכיריה מהללים אותה ואומרים: כאמה בתה! ובן-דוד, אשר בימים הראשונים לבואו כסלונה גר גם הוא בבית יוכבד, הכיר את יונתן, כי איש חכם וישר הוא, ודבק בו בכל לבבו, וגם יונתן דבק בבן-דוד ואהבת נפשו אהבו.

שני הרעים האלה, אחד משכיל בגלוי ואחד משכיל בסתר, היו שליחי השכלה בכסלון ועשו מעשיהם באמונה, איש על פי דרכו. יונתן נטע בתוך בני-הנעורים ראשית חכמה – דברי תורה ונביאים, ובן-דוד מגדלם.

ואפרים שמע את שמע יונתן, כי מורה טוב הוא ואף במלמדים ליטאים אין כמוהו, נשאו לבו להקריב את יונתן אליו, כי הענק יעניק לשמעון בנו מתורתו ומן הדברים , הראוים לחתן, בהגיע עתו עת חתונתו, וביותר קריאת ההפטרה בניגון ובטעמים, כדרך הליטאים, שמומחים גדולים הם לדבר זה, בעבור ישמעו המתפללים נגינת בנו בנעימה ובדקדוק המלות וישתוממו, ועל פני כל העם יכבד גם הוא, אביו. וזה כשתי שנים יונתן מלמד את שמעון כדרכו, מחכימו לא מהפטרות בלבד, כי גם משאר דברי נביאים, שלא זכו להעשות הפטרות. מלעיטו בין “הדברים הראוים לחתן” עוד דברים הרבה, הבאים כשמן בעצמותיו ומתפשטים בלבבו במוחו. אפרים משלם לו שכר טוב כיד העשיר הגדול בעירו, מזמינו לשולחנו בשבת ויום-טוב ומתפאר בו – ושמעון עושה חיל!

– זה כחודש ימים לא ראיתיך, יקירי – אמר בן-דוד ליונתן לאחר שתיקה לא ממושכה – לבי אומר לי, כי חדשות הרבה נעשו בקרב הימים האלה. ספר נא לי.

– אוי, נעשו, נעשו!

– על מה אתה נאנח, רבי יונתן? – קרא בן-דוד בהול ומבוהל.

– אין שלום בבית אפרים. שָׁבַת החג שם.

– מה היה?

– היה אשר היה להיות ואשר כן הוה ויהיה – השיב יונתן–כל עוד אשר לא ידעו אצלנו לאחד רוח דעת ויראת ה' וילכו נגד החיים, אבות ובנים יתקוממו אלה לאלה. מהפכה עתה בבית אפרים. שמעון בנו, שנהפך עליו סדר העולם והיה חתן בילדותו, עתה, בימי בחורותיו, לא עוד חתן הוא ונעשה פנוי למזל-טוב! מאס בו מחותנו, מחותנו מאס בו, לא כלתו, והוא נתן לו ספר-כריתות, כי מצא בו ערות-דבר, שנתפתה להשכלה ו"הקדיח תבשילו". אפרים כועס. כועס על מחותנו, אשר הכלימו, וכועס על שמעון, כי השתובב וסר מדרך הטובה. שרה צועקת. מקללת ובוכה. ורחל…

– ורחל מה? מה רחל, מה לה? – שאל בן-דוד בלב חרד ופניו הלבינו.

– לרחל שלום! אל תירא – אמר יונתן, מביט לרעו בעין בוחנת – רחל בריאה, אבל עצובה. אביה מראה לה פנים זועפים ואמה מנענעת עליה בראשה. נגזר עליה שתמנע רגלה מבית יוכבד ולא תשחר עוד פני דינה רעותה כפעם בפעם.

– עתה ידעתי!… – קרא בן-דוד ופניו נהרו – בשלי הגזרה הזאת עליה. אכן נודע הדבר, כי אני ורחל נועדים בבית יוכבד ודברי-אהבים בינינו, ואם נודע הדבר להם ויתקצפו, יש תקוה שיתרצו.

– שגית יקירי, לא בשלך כי אם בשל שמעון, בשלו הגזרה הזאת. שמעון עמד ואמר: נפשי חשקה בדינה! והיה הדבר הזה מורת-רוח לאפרים ולשרה. כי מי דינה שתתחתן באפרים, והיא יתומה עניה. ומלבד זאת ריב משפחה מימים ראשונים יש בזה. רוגז ועצב ומבוכה עתה בבית אפרים ואין נחת לי מזה. – ברוך מזכיר נשכחות! – התעורר יונתן ואמר – שלוח אני לך לבקשך, כי תבוא נא לבית יוכבד, לשמוח שם עם כל הקרואים בשמחת-תורה. ורחל אף היא תהיה שם.

– בשם מי אתה מבקשני?

– בשם דינה, בשם… ובשם… – גמגם יונתן בשפה רפה, וכרגע התאושש ואמר – והן לו יהיה כן, גם בשמה… מבין אתה?

– מבין אני ומבין – השיב בן-דוד בשמחה – אני שומע ואעשה, אבל איך תבוא והלא נגזר עליה…?

– קשה עליה הגזרה ולא תוכל עוד לעמוד בה.

– זאת לי לאות, כי עזה אהבתה, ואני בוטח… – קרא בן-דוד בשמחה רבה – למה תתאפק, רעי, תחשה ותענני עד מאד? דבּר!

– וכי אדבר ואומר: כדבריך כן הוא, הלא הועיל לא יועילו דברי לך – אמר יונתן בשחוק מר – הטרם תדע, כי אין רצון הבת נחשב ביהודים למאומה? גם אהבתה גם שנאתה כאין הנה, ורגשי-אהבים הלא הם חטאת מרי! כצאן לטבח תובלנה בקרבנו עלמות-חן לחופתן עם נערים נעורים וריקים מבלי שאול את פיהן. – שאל נא איש עברי: מה היא אהבה? ויגדך: כי עלינו המצוה לאהבה את ה' ולאהוב לרעינו כמונו, ככתוב, אבל כי יאהב בחור בתולה ונקבה תסובב גבר, זאת לא ידע. אהבה כזאת להם לבושת וגם לחרפה, ואתה שחוק לרבים תהיה אם תשמע על פיך. הטרם תדע כי אבי רחל הוא אחד מאלה, העושים בבניהם כרצונם והמקריבים אותם לעגל הזהב ולאליל יחש-תוהו? ואתה הנה בידך אין לא זהב ולא ספר היחש, ונוסף על זאת הלא גם חכמתך בזויה והיא עוד משפילתך לפני איש כאפרים. ומה אפוא כחך, כי תיחל לנפלאות ממך – להתחתן בו?

– בדעת תדבר, רעי – אמר בן-דוד – אבל “מה שיעשה הזמן לא יעשה השכל” והזמן הלא הוא הולך ומשתנה עלינו לטובה, מעוות דור הולך יתקן דור בא בימינו.

– אמן! – ענה יונתן, עומד ממקומו – הנה זה מלאתי את שליחותי. ואתה שלום!

– צאתך לשלום! ­­­– אמר בן-דוד, מלוה את יונתן עד הפתח – ליום הכסא אבוא לבית יוכבד ושם נדבר.

– ואתה אמנם זכור ואל תשכח, כי אך בשם דינה קראתיך – אמר יונתן ויצא מן הבית.

ד: פרחי השכלה

נפתחו דלתות שערי מזרח, והשחר יצא בלבוש ארגמן לכבוד יום הושענא-רבה ההולך ובא, ומנוגה נגדו התאדמו קצות השמים ויגלו כל בתי הקריה, ויפוזו כפתורי בתי-התפלה, הבנוים לתלפיות – ונעו עברים בחוצות: אלה יורדים לטבילה במקוה מים, ואלה עולים משם ופאותיהם נוטפות, ואלה מלובשים בגדי חג הולכים לבית-אלהים, נושאים כפות תמרים ופרי-עץ הדר ונעריהם הקטנים עם הושענות בידם לפניהם, והכל רצים ונחפזים. ואשה אחת, מזוינת בכל כלי-חפץ הדרושים ליום זה, אף היא נחפזת ורצה שם. עיניה הנה זה רטובות עוד בצאתה מביתה, אך תצעד על מפתן בית-תפלה יבקעו מעינות דמעותיה ותשפכן לפני היושב בשמים, לפני אל רחום וחנון, שומע קול בכיות ומאזין רחשי שבורי-לב, לפני אל אלהי-הרוחות, אשר רק אליו לבדו גלויות נפשות בנות ישראל.

האשה ההיא, ההולכת שמה, הנה כל הלילה לא נתנה שנת לעיניה מרוב העבודה: שקדה ובאה אצל כלוב מלא עוף, הוציאה משם צמד תרנגולים ושגרתם ביד איש עתי להשוחט. עד כה ועד כה החישה צעדיה לבית-המבשלים וקרבה לתנור, עצים העריכה והסיקה ויצאה. הביאו לה התרנגולים, ישבה ומרטה נוצתם ונתחה אותם לנתחיהם ותמלחם במלח ויצאה. קפצה שנית אל המבשלות, מחבת בימין ובזך בשמאל, ותקח את הבצק ותלב ותלבב לביבות. והבנים והעוללים, כשהיו מריחים ריח התבשילין נודף מהתנור, היו צועקים ומיללים ואומרים, כי הם רעבים ונופלים פניהם. תמהר ותתן טרף לביתה, תקרב אל נער בוכה בעריסתו ותקח את הילד ותניקהו. השכיבה ילדיה על משכבם ותישנם, הכינה למחר סדינים ומעטפות לבנות לכרים וכסתות על המיטות, כתונת וכסות לבעלה, כתנות ובגדי-חמודות לילדיה, גם צניף טהור לראשה. נכנסה בשלום עוד הפעם אל בית-המבשלים ובשלה ארוחת-מחר כסדר: דגים, מרק עם בשר ולפת. האיר השחר – חיש רחצה פניה וידיה ונסתפגה, לבשה בגדיה ותקח בידה את סדור התפלה והתחינה והושענות הרבה בעדה ובעד נערותיה ויונק-שדיה ותרוץ עתה לבית-אלהים עם עינים רטובות. שמה תשפוך שיחה ותשוב שנית לעבודתה: לבשל ולאפות, להניק פרי-בטנה ולהיות אם לבנים, לכלכלם ברחמים, ולעשות גם רצון בעלה!…

שלשה דברים טובים, אשר כל אחד די עונג-נפש בו, התאחדו יחדו לשמח את בן-דוד ביום זה, ולבו נמלא רגשי גיל וחדות החיים על כל גדותיו, עד כי לא יכול לשבת כלוא בבית ויצא למרחב-יה. שמח לבו, כי הוא קרוא לדינה, לראות ולהראות את פני רחל שם, ראיון זה, אמר בלבו, כל ישעה וכל חפצה הוא. יד רחל בכל זאת. למענו היא עוברת את פי אביה. היא הכינה את המועד לשמחה והיא הקדישה את קרואיו, ולמענו כל השמחה במעון רעותה – ומה נעימה אהבה בתענוגים! ויום הושענא-רבא זה, שיש בו קדושה ומנוחה ומאכל ומשתה ושמור אצלו בזכרונו מנעוריו, אף הוא בכבודו מרומם את נפשו והיא מתגעגעה ושוקקה ועל כל כבוד חום צח, כחום האביב, זיו וזוהר רקיע.

הלך להרגיעו בן-דוד! הנה הוא בשדה. התולדה ביפיה לפניו בגבעותיה ועמקיה בכל חמודיה, והוא מוצא בה היום דברי חן ויופי, אשר עינו לא ראתם עד עתה – נעימות-עדן, הדר אלהינו, שאין הפה יכול לדבר, לא עט סופר לכתוב ולא חרט אמן לצייר. אכן רוח האדם בתולדה ונשמתו תחייה, וכפי עלית הרוח וירידתו כן אליו תתודע. מתוך הרשום בכתב, בעט סופר, אותה לא תכיר, כדמות פני אדם מתוך סימניו בכתב-תעודה. לב בן-דוד טוב עליו היום והתולדה משחקת לו בהדר – משחק לו השדה וכל אשר בו, בעלי-כנף מזמרים לו שיר ידידות. חסיל מנתר ובא מבין דשא ומעמיד עליו את עיניו, וזבוב פורח ומזמזם לו סודו באזניו. הרים נושאים לו שלום מרחוק, והבריכה שם בעמק לוחשת לו בניב גליה: של נעליך, התפשט ורד ובוא אלי! – ירד בן-דוד, טבל ועלה והנה היער משתחוה לו מרחוק, פורש אליו כפיו וקורא: בוא, חסה בצלי!

קול ענות ביער, קול דברים וקול מתנצחים, אף גילת ורנן שם. בני-נעורים נאספו אגודות-אגודות, בני עם אלהי אברהם נדברים יחדו! והנערים פרחי-השכלה הם, משכילים גלוים ושאינם גלוים. מתלמידי “אסכליות” ומחובשי בית המדרש; מבני-עליה – לומדי ספר ולשון תחת גג הבית, ומאלה הלומדים במרתפות. ראו בן-דוד בא – קדמו פניו בשמחה.

– למה רגשו, ידידים? – שאל בן-דוד את הנערים, הסובבים אותו, ומאיר פניו אליהם – קול דבריכם הלא נשמע ברמה וכל צפרי-היער התעופפו לקולכם!

– על הספרות אנחנו נדונים – השיב אחד הגדול בחבריו –שאלה זו נשאלה אצלנו: הספרות היפה והשלמת העם מי משתיהן הסבה, הפּועלת על חברתה? ונחלקו הדעות, זה בכה וזה אומר בכה. ואני אומר, שהן תלויות זו בזו, פּועלות ומתפעלות כאחת. ספרות שהיא ממקור חיי העם, בהיותה מתפעלת – תשוב לפעל על חייו ולהיות סבה פועלת להשלמתו.

– וספרותנו העברית – אמר אחד לחברו הזה ­– שאין לה דבר עם העם ואינה מתפעלת מחייו, אם-כן לא תוכל להיות פועלת, ואף למותר היא.

– ואני מוסיף על דבריך – אמר עוד אחד – לא ספרות זו בלבד, כי גם ספרי-מדע בלשון עבר אך למותר. הם למה והשפה העברית למה? הלא משכילים יודעי-דעת ומביני-מדע קוראים בספרי העמים, וההמון – עם תועי-לבב הם, בוערים ומהבילים ושונאי מדע.

– לא צדקת בדבריך אלה­–ענה בן-דוד ואמר–הן אמנם לפני כל איש תבונות נפתחים ספרי העמים, בכל-זאת היה נעים לו, אם אך לבו לב עברי, לקרוא דבר חכמה בשפת-עבר, שפת עמנו מעולם, אשר היא אוצר כל חמדת ישראל, והיא עושה אותו אחר גלות הארץ לעם – לעם-הספר. ירושת פלטה לנו השפה העבריה מכל מחמדינו בימי קדם. אותה השאיר ה' למחיה, להחיות בה, לעתים מזומנים, רוח בני עמנו ולהעיר תשוקתם לדבר חכמת בינה. משפת-עבר תפתח תמיד השכלת היהודים, על ידה תחל רוח הדעת לפעמם ורבים מישני אולת יקיצו לחיי-עולם. היא היתה ראשית השכלת היהודים בארצות המערב, ומטה אלהים היתה לראשונה בידי משה בן-מנחם, אשר בו שם בגרמניא אותותיו: באור התורה, המאספים ובכורי-העתים ועוד ספרי חכמי לב, המה חדשו רוח נכון בקרב העברים; המה הביאו להם חיל ידיעות הטבע ולשונות הגוים; המה שחרו אותם מוסר והעירו אזן להם לשמוע בלמודים ולהתהלך באור החיים. גם בקרב רבבות אלפי ישראל, הגרים בארצנו, אשר בסבות מסבות שונות הם בודדים במועדיהם, הנה גּם בקרבם הלא יתעורר החפץ בראשונה למדע והשכל רק על ידי השפה העבריה. היא תפקח עיניהם ותלמדם ראשית דעת; היא תתן שפע החיים בנעוריהם ובזקניהם, והיא תוכיח דרכם אל פניהם ותעוררם להיטיב צעד, לטוב להם כל הימים. הדבר הזה ברור הוא לכל מבין, לכל היודע רוח בני עמנו, ולא אחת שמענוהו מפי סופרים ומשכילים על דבר אמת. ועל זה אמנם דוה לבנו, אשר לפי שעה עוד מעטים המה גם מהחושבים השכלת עמנו, המתעוררים להחזיק בשפה העבריה ולעשותה למליץ בינותם ובין העם; עוד מעטים המה, למורת רוחנו, גם מהדואגים לטובת היהודים והשכלתם, אשר יתמכו בידי חוברי-חברים מסופרי העברים, למען יוכלו להועיל. ובעבור זה השכלת היהודים תתנהל בעצלתים בארצנו: ובעבור זה יש מאפל בין משכילים ומשכילים ובין המשכילים והאדוקים ובין המון בני עמנו ולא יקרבו זה אל זה, וידיד המבקשים לעמוד בפרץ ולתקן לא תעשינה תושיה. כל עוד שפתנו וספרותה אתנו לא יחת ישראל מעם… ואשר אמרת, כי המון העם בוערים הם, מהבילים ובוזי-דעת, שגית גם כן. הסבה לבערות העם היא, לדעתי, לא בנפשם ורוחם, כי-אם מחוצה להם.

– הואילה נא לבאר דבריך.

– לא אפונה – אמר בן-דוד אחרי התבונן מעט – כי האדם, אשר נברא בצלם ורוח ה' בו, הוא לא יוכל להלוך נגד רוחו, נגד חייו וטבעו. לא יתכן הדבר, כי האדם המשתוקק תמיד להיטיב מעמדו לא יתן לבו להבין ולהתבונן. האדם, אשר שכל בקרבו, לא אפונה כי יש לו גם התשוקה להשכיל, כתשוקה זו אצל כל החיים המהלכים תחת השמש, לעשות את הפעולות, שהן מתאימות עם תכונות נפשם ואבריהם. כל אבר כפי היותו יורה על כשרון-המעשה שבו. לכן האדם באשר בראשו יש מוח, הוא כלי השכל וההגיון, הנה הוא משתוקק מטבעו לעשות תפקידו – להשכיל ולהגות ולחשוב מחשבות. אפס כי להתשוקה הזאת נדרש עזר חיצוני להוציאה לפעולה. האיש אשר ההצלחה משחקת לו ונותנת בידו אמצעים טובים ונאותים, הוא יעלה מעלה-מעלה ושביב תשוקתו הטבעית ינופח בו והיה לשלהבת-יה. וכמו באפס עצים תכבה אש, כן באפס אמצעים טובים חיצונים תכבה התשוקה והיא עוממה באפר חיי-בשרים. ואז כל עמל האדם אך לפיהו ותשוקת הנפש לא תמלא, כי אך בצלם יתהלך איש ויתמכר לתעתועים והבלים. –כל זה נתתי אל לבי, אשר החכמים והכסילים רוח אחד לכל, רק לפי המקרה, לפי תכונת המקום והזמן ולפי תכונת החברים והמורים וכדומה, רוח אלה עולה למעלה למשכיל, ורוח אלה יורדת היא למטה. סוף דבר, כל השונא חכמה הוא אך מפני אשר לא ידע אותה מעולם בסבות חיצונית. גם המון-עם, אשר אמרת כי תועי-לבב הם ובוזי-דעת, הוא לא מפני אשר לבם רחוק בטבעם מחכמה, כי-אם להפך, מפני אשר החכמה רחוקה מהם. ולו הואילו הסופרים ללכת לפני בני עמנו בעמוד-אש המדעים, להאיר להם, כי עתה נעלה ענן הבערות מעט-מעט ולבני-ישראל היה אור במושבותם, ולא היו עוד מהבילים ונתעים בהבלים הרבה. כי הבלי-שוא אינם סבת העדר חכמה בעם, ונהפוך הוא, אשר העדר החכמה בעם הוא סבת הבלי-שוא ותעתועים. החלומות אינם סבת העדר כח-השופט באיש ישן, כי אמנם העדר כח-השופט באיש ישן הוא סבת חלומותיו… תנו להעם ספרים מועילים, דברו אליהם מה טוב לאדם בחיים – הלא אז יקיצו משנתם, השכל יתנער מתעתועים והחלומות כליל יחלופו!

– הרשני נא ואשאלך, אדוני – אמר נער אחד, אשר הכרת פניו ועיניו המשולהבות ענו בו, כי רוח השירה תפעמהו – מדבריך, אדוני, אתבונן, כי אין לכתוב רק ספרי-חכמה ומדע להעם, ומה נעשה אפוא להמליצה, בת-אלהים, אשר כסא כבוד ינחילוה בכל ספרות העמים?

– אמנם כן – השיב בן-דוד – גדולים מעשי המליצה אם היא "בת אלהים ", בת התולדה והחיים, ואם נשמת רעיון-לב תחייה. הדר-המליצה הוא אך הכרת היופי והנשגב ומפלאות תמים-דעים, אשר היא תציגם לפניו בטוב-טעם ודעת כמשפט; אך הכרת התולדה והחיים, שיתגלו בקרבה, אך בהם גדול כבודה, ואך הם הוד והדר ישוו עליה. שקר חן מקראות ודבר שפתים, והבל יופי החרוזים – אם מזמור-שיר אין יסודו בהררי הדעת. אבל, למורת רוחנו, מליצים רבים בקרבנו בלהג מלהגים, מבלי דעת דרכי התולדה וחיי עמנו, להתפעל מהם ולשוב ולפעול על קוראיהם…הס! – הפסיק בן-דוד שיחתו ואמר – קול מנגן וקורא עולה באזני, והניגון כקורא במשנה וגמרא.

תחת אחד העצים ישבו פרחי-משכילים מבחורי-ישיבה, אחד קרא מתוך ספר בניגון, שולח אצבע ומנענע גופו, כדרך הלומדים גמרא, וחבריו מקשיבים לקולו, וכלם מתלהבים ופניהם להבים. ומפני שלבם ודעתם היו נתונים לתלמודם לא הרגישו בבן-דוד מתחלה, ובראותם אותו עתה הולך וקרב אליהם, התעוררו ופנו לו מקום לשבת בתוכם.

– איני רוצה לבטל אתכם מתלמוד-תורה – אמר להם בן-דוד.

– אין בזאת בטול תורה. “שליחות משה” לשילר אנחנו קוראים – עונים הבחורים כאחד וחושבים למצוא בזה חן בעיני בן-דוד.

– דבש וחלב תחת לשונו – אמר זה הבחור שהיה מקריא לפני חבריו – הוא פוקח ממש עיני עורים.

– עיני עברים – השכיל פיהו אחד הבחורים, מדייק מלת עברים בשמחה ופניו מבהיקים – עתה נפקחו עינינו לראות, כי נואלנו להאמין בשוא, ומנביא ועד כהן כלו עשה שקר.

– כי מקטני-אמנה אתם ידעתי כבר – אמר בן-דוד – משרבו הקוראים בספרי החוקרים, המבינים את העם, נסתלקה השכינה ואבדה האמונה. משרבו ספרי המבקרים כתבי-הקודש בטלה קדושתם, נסרחה חכמת חכמינו והושפל כבוד אבותינו. על זאת שהחמצתם לא אתפלא ולא אפקוד עליכם. אין זרע עושה פרי עד שיתמסמס תחלה. וזרע הדעת בלב האדם על ידי שמחמיץ ותוסס הוא הולך ומשתלם – הבאים יציץ ופרח ויעשה פרי, אם אך פגעים רעים לא יפגעו בו. ואולם אני מתפלא על שמחתכם. כשמעליבים באבותינו, ראשי עמנו וגאונם: נותנים דופי באמנו שרה, ביעקב אבינו, שעקב את עשו ואת לבן הארמי דודו, ואומרים משה בדאי וזאת התורה לא תורתו, ועוד דברי בוז כאלה – אתם מקבלים את הנאצות האלה בשמחה גדולה! ואני איני מבין, מה השמחה הזאת לכם? עם שאומרים לו: אביך רמאי ואמך זונה, ראשיך הוללים, חכמיך מהבילים ורוב מעשיהם תוהו, גם נביאיך אינם לא יודעי דעת ומביני-מדע, לא חוקרים ולא מדיניים ולא מליצים ומשוררים כהלכה – עם זה הישמח? הלא לבו ידוה ופניו יחפרו, ומה גם עם מעולם כמונו – גוי גדול, אשר מראשיתו היה לאור גוים, ותורתו – תורת חיים, אהבת חסד ורחמים ושלום. מעמכם זה יוקח הדרו, מבקרים מאומות-העולם את כבודו בקלון ימירו וירקו בפניו – ואתם שמחים!! מדה זו הלא היא מדת עבדים, מדת שפלים, שאין רגשי כבוד בלבם. ואוי לי אם אומר, כי מדה זו ישנה ביהודים. הזהרו בבני-תורה, שבן-לילה היו משכילים! רוח כלוא במקום צר, במצאו פתח פתוח לפניו הוא מתפרץ ויוצא בזעף. וכן הדבר ברוח האדם, שהיה כלוא בד' אמות של הלכה. סלחו נא אחים, – כלה בן-דוד את דבריו וישם אל צעירים אחרים פניו.

– מתקשים אנחנו בפסוק “או נשיש שבט בני מואסת כּל-עץ” – אמרו הצעירים לבן-דוד – זה כמה שנים נחלקו בו חכמים במכתב-עתי “המגיד”, ופירוש מספיק לו אין. הואיל נא ובאר אתה לנו פשוטו של מקרא זה ונשמעה.

– יום בציר זה הלא כאחד מימי האביב הוא בזיוו ובחומו הנעים–אמר בן-דוד, מתבונן כמעט רגע להצעירים, מנענע עליהם בראשו ושחוק-ידידות מרחף על שפתיו – ראו, הנה הקיץ הקיץ ובא לאמר שלום לנו בטרם ילך מאתנו, ומעביר כל טובו על פנינו. הנה היער, הנה עציו הנחמדים! הכל ששים בו ושמחים, ואנחנו יהודים, אוי… “או נשיש” ונשמח ככל הבריות? "שבט בני, – אם תוכחת שדי ושבטו עלינו ועל בנינו, “מואסת כל-עץ”, אוסרת בהנאה את התולדה ואת כל עץ בה – “המפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה, כאלו מתחייב בנפשו”… כמה שנים נחלקו חכמינו בפסוק זה ולא מצאו פתרון, חכו לו עוד שנה, עוד שנתים, עוד עשר שנים, ולמה אתה דוחקים את הקץ, לדעת פתרונו בלתי היום, ביום טוב ונעים זה וביער נחמד זה, כאלו דבר בעתו הוא ואין להלינו עד בוקר? לכו ידידים, ותנו מרגוע לנפשכם. זה היום טוב הוא, וביום טובה היו בטוב. שמח בחור בילדותך!…

ולבני הנעורים היתה שמחה, ויצאו כלם לשחק ובן-דוד בראשם.

ה: ורגז ושחק ואין נחת

קדושת היום, יום חג ובהיר זה, הניחה לאפרים מעצבו ומרגזו, ורוחו נהפך מיגון לשמחה. הוא מאיר פניו לבני-ביתו ומדבר לכל הבאים אליו רכות. בא שמש בית-הכנסת, מניח לפניו את לולבו ואת אתרוגו בקופסא של כסף ומברכו, אותו ואת ביתו, בחיים ושלום, ולשנה הבאה יהיה לו גם כן אתרוג הדר וכשר כזה, – אפרים מנענע לו בראשו ומכבדו לברך על היין ועל מיני מתיקה, הערוכים לו על השלחן בסוכה יפה ומרווחה, ונותן לו כמתנת ידו. ושרה מזכה את השמש במצוה לשאת את האתרוג הזה לאשה מעוברת פלונית רעותה, שתעקור את פטמתו בשיניה. הדגים והלביבות, הבאים בסעודת היום הזה, היין בתוך הסעודה וכוס של ברכה לאחריה, הטיבו את לבו עד מאד. נתנו לו פנים מבהיקים ניב-שפתים ושחוק משונה, שחוק תם ופתי.

יום מנוחה וקדושה לאנשי העיר, כלם מתענגים מזיוו והולכים לשוח בשוקים וברחובות, ואפרים ושרה יושבים על כיסאות פתח ביתם ודברי-שיחה ביניהם.

– יסור ייסרני יה אם מבין אני ויודע דרכי הבחור שלנו! – אמר אפרים ושחוק קל מרחף על שפתיו – ישב אצלי היום בבית-הכנסת ויתפלל מתוך מחזורי הפתוח לפניו, ואני רואה ושמח. בעת קריאת “קול מבשר” היו כל המתפללים חובטים את ההושענות על גבי עמודיהם, והבחור שלנו לא זע ממקומו, והושענא שלו מונחת לא חבוטה.

– והושענא שלי ושל רחל, המסורות לכם, מה? – שאלה שרה בלב חרד.

– נחבטו, נחבטו! – הרגיע אפרים את אשתו – אני בידי חבטתי אותן, והבחור שלנו לא זע ממקומו. שמעון, אמרתי לו, הא לך ההושענא וחבוט אותה על העמוד! – העמוד מה, ענני, כי אחבוט אותו? האם זה כפרת ישראל ובחבוטו נגמר דיננו? – חבוט! – גערתי בו בחרוק-שנים ובקול דממה מתחת טליתי, שלא ישמע הצבור – עמד והתחיל חובט את ההושענא בכח ובקצף גדול עד שנפלו כל העלים, והעמוד התנודד ברעם וברעש ורגז תחתיו, ועורר עליו את עיני כל המתפללים. ולהקטין המעשה הזה בעיניהם פתחתי פי בשחוק ושחקו כלם. ובאמת, אחרי הדברים ההם, שהעיז לאמר לי זה לא כבר, הלא המעשה בהושענא אך כאין הוא. כמוהו כהשחרת התרנגול הלבן לכפרות הלא כשחוק הם בפני דבריו ההם.

– עוד הפעם תפקוד עליו עון התרנגול! – אמרה שרה לאישה בתלונה–תרנגול יורד לנקר יאגידי"ש בתוך העריבה והושחר, אומרים: שמעון השחירו! ומה תוסיף עוד לדבר עליו? אתה מעמיד עיניך עלי ושוחק, ואני אינני יודעת מה השחוק לך היום.

– ואם לא השחוק הוא, שרה? הקטן הזה אמר לי: “אני אוהב את דינה”. שומעת את? הוא, הבחור שלנו, אוהב! ואת מי? את דינה!… ראי, זה דבר חדש – אהבה עלינו, יהודים! אהבת נשים, במחילת כבודך. חרפה להעלות כזאת על הלשון. תוף-תוף-תפו! המעט לו שמנבל את פיו ואומר: אהבתי! עוד לא בוש לאמר: נפשי חשקה בדינה! שומעת את? ** בדינה חשקה נפשו**… ומה מצא בדינה, אולי תדעי? דינה בתולה היא ככל הבתולות. ומי מבני-ישראל יתבונן על בתולה?… אבל מה אומר ומה אדבר, מצא בה או לא מצא בה, להתחתן ביוכבד ובדינה בתה לא אוכל. זכרי נא, כמה צרות וכלימות באו לי על-ידיהן ועל-ידי אלקנה האפיקורוס ואויבי-בנפש, אחי יוכבד. עתה נפקחו עיני וידעתי מאין באה הרוח-הרעה לשמעון… עלינו להרחיק את בנינו מבית יוכבד. אל יבואו שמה! – אמרי נא, שרה, מונעת אַתּ את רחל מבוא לדינה כפקודתי?

– גם מבלעדי פקודתך תמנע רגלה מביתה, שוממה ועצובה היא יושבת בדד כל הימים ולא תאבה לצאת החוצה–השיבה שרה, נאנחת מלבה.

– ואם לא השחוק הוא אנחתך זו? – הואיל אפרים לדבר על לב אשתו ולנחמה, אבל היא שסעה אותו בדברים ותאמר:

– רוח השחוק נחה עליך היום, אפרים, ולא ידעתיך! אני על צרת הבת נאנחה, ואתה…

– לא-ברצוני אני שוחק – אמר אפרים ושמץ אנחה נשמע בקול דברו – ואם לא השחוק הוא, אוי לי, אם גם בתולות ביהודה משמיעות דעה בעת שידובר בהן!… היום עוד הפעם בא אלי השדכן בדבר ההתחתנות עם פרץ. את בנו החתן מהללים, כי ילד כשר הוא. פרץ חפץ מאד להתחתן בנו. עשיר גדול הוא ומוהר ומתן הרבה יתן, ורחל תהיה עשירה ותחיה אצלו בתענוגים. דברת לה את כל זאת, שרה?

– דברתי, הרבה דברתי, ודברי היו ללא הועיל.

– מי יודע? – פתח אפרים ברוגז וגמר בשחוק – מי יודע אם לא תאמר גם היא: “אני אוהבת!” נפשי חשקה ב–ב–ב… למה את מבטת בי כן, שרה?

– חידות אתה לי היום, אפרים, ולא אבין מה השמחה הזאת על ראשך ומה השחוק הזה לך? – לך שכב!

– אני אומר לך, שרה, כי המעשה ברחל לא לחנם הוא, ויד איש פלוני אלמוני באמצע, ומבית-יוכבד יוצאת הרעה. הנני אומר לך עוד הפעם, עלינו לעשות בתחבולות להרחיק את הבנים מבית-יוכבד. שמעי, שרה!

– דבר, אפרים, כי שומעת אנכי!

– לבי אומר לי, רעות זו בין שמעון ודינה על ידי יונתן נעשה. יונתן הלא הוא שכן בבית-יוכבד, ושמעון אהבו בכל נפשו ובא אליו יום-יום, וראה את דינה ותדבק נפשו בה, ואולי יד יונתן בזה וברצונו נהיה הדבק הזה.

– היונתן יעשה כזאת? איש תם וירא-אלהים כמוהו, יודע תורה ומלמד את שמעון “באמונה”, ההוא יפתהו בדברי-אהבים?!

– אמנם כן, יודע תורה ולמדן גדול יונתן, אבל הלא ליטאי הוא, ואיש ליטא הלא מוכן לעשות הכל. אומרים: למדן ליטאי התנצר ונשא אשה ערלית אך בעבור זאת, בעבור שתהיה אשתו מכלכלתו ויוכל ללמוד תורה במנוחה, בהשקט ובטחה. ואני אמנם לא החלטתי, כי הדבק הזה נהיה בדברו, ואכן אמרתי, אולי יד יונתן בכל זאת.

– ומה זה אפוא תאמר לעשות, אפרים?

– עצתי: להציע לפני יונתן, או יחליף הוא דירתו באחרת או, אם לא יאות לי, אחליפנו אני במלמד אחר לשמעון.

– לא טובה עצתך, אפרים. יחליף הוא או תחליף אתה, ושמעון יבוא לבית-יוכבד כקדם. ועוד תקומם במעשיך את יונתן לאויב לך.

– עוצי אַתּ, שרה ודבּרי!

– אני אדבר עם יונתן, אספר לו ברור את הכל ואבקש מאתו, לעשות הטוב והישר ולמנוע את שמעון מבוא לבית-יוכבד, כי הדבר הזה בנפשו הוא. ולבי בטוח ביונתן, כי יעשה את אשר חפצתי בחכמה ובדעת, וחפצי בידו יצליח.

– דברי את, שרה, והצליחי! ומי יתן ולא אומר: אשרי האיש, אשר לא הלך בעצת אשתו!

ו: והיא לא תצלח!

הרבה לילות היתה רחל נדונת על משכבה ומדברת עם לבה: מה הם רגשות נעלמים אלה בקרבה מעת הכירה את בן-דוד? למה פניה מתאדמים בכל עת, אשר היא רואה אותו? מה לה ומה חפצה? איש כבן-דוד, אשר לא מחשבות אנשי מקומה מחשבותיו ולא דרכיהם דרכיו, הלא נבזה הוא בעיניהם ובעיני הוריה. והיא, ככל בתולות ישראל, הלא לבה ונפשה מסורים ביד אביה לתתה לאיש כלבבו, ומה היא ומה כחה כי תמרה את פיו ותבחר באשר לא ירצה לו? ומחשבותיה אלה גזלו מנוחתה ועצבו את רוחה מאד עד להתחלות. אולם הדברים אשר שמעה מפי שמעון וגם קראה בימים האחרונים בספרים, כי אין להורים המשפט להתעמר בבניהם להשיאם בחזקה, ואיש-איש יבחר לו בת-זוגו כנפשו – עוררו את רוחה לבקש חשבונות רבים, ועל משכבה בלילה הזה, ליל התקדש חג-עצרת, העמיקה לחקור את נפשה ולהביא במשפט את כל רגשותיה הנעלמים, והפעם הנה זה ידעה מה לה – היא אוהבת! אוהבת “אותו”… ואהבתה זכה. היא אוהבת אותו למען נפשו העדינה, למען חכמתו ורוחב לבו, למען… למען אשר לבה ירחש לו אהבה, ומי יבוז לה ולרחשי-קודש אלה? מחשבותיה אלה הניחו לה מעצבּה ותקם בבוקר ותטיב את ראשה ותלבש בגדי יום-טוב, ולבה שמח ואומר לה: אכן יש תקוה וחפצה ימלא ברוב הימים!

שמחה שרה בראותה את רחל בתה בכלי-תפארתה ופניה מאירים, תחת אשר שכבה למעצבה בחדרה ימים רבים, ותאמר בלבה: אכן התבוננה רחל בינה ותדע, כי לטובתה אביה ואמה מבקשים לארש אותה לבן-פרץ–והתנחמה. ולו הואיל גם שמעון להתבונן ולשמוע בקולנו והיה מאושר.

בא אפרים מבית-התפלה וראה את בתו והנה היא עליזה ומשחקת לפניו – ושמח גם הוא בלבו.

אחרי לחם-צהרים שבה רחל לחדרה ותשב אל השלחן לקרוא בספר, כדרכה תמיד, והנה שמעון בא ואמר לה:

– רחל! הנני הולך לבן-דוד, אולי דבר לך אליו? אמרי לי.

– נער טוב אתה, אחי, נכון לעשות רצוני גם בטרם אבקש. חכה לי מעט, כרגע אגמור את הספר הזה “כח וחומר” לביכניר. תמסרהו נא לבן-דוד בתודה רבה ותקח מאצלו בעבורי… אבל למה אוגיעך חנם? מחר הלא נועד בבית יוכבד, כמדובר, שם אראה את פניו ואבקש מפיו תורה, לבאר לי את אשר יקשה ממני בספר הזה, וגם ספר אחר, אשר ימצא אותו טוב וכשר לפני, יתן לי לקרוא בו. ואתה, שמעון, מדעו אתה הולך אליו היום, אם כלנו נועד מחר?

– היום מתאספים אצלו צעירים אחדים מבחיריו ואף אני בתוכם. שיח ושיג לנו, ומלבד זאת נקבל פני אורח נכבד הבא אליו. הוא חברו, שלמד עמו בבית-מדרש הרבנים. יחדו נמתיק סוד, ואחרי-כן, אם ירצו, לבית-אלהים נהלך ברגש ונשמח שם בשמחת תורה.

– מה מאושרים אתם, הנערים! – אמרה רחל בקנאה – לו נער הייתי כי עתה…

– ותחת זאת, אַתּ רחל, הלא אושר רב שמור לך למחר – אמר שמעון והעיף עינו בשחוק על אחותו.

– לך מעלי, נער שובב! – אמרה רחל והניעה ידה על שמעון, ופניה התאדמו.

אך יצא שמעון עלתה רחל על ערש-יצועה וספרה בידה. עיניה בספר ולבה אל דודה. היא מעברת בזכרונה את כל אשר עלה על רוחה, אחת לאחת, מראשית, מיום אשר היא ובן-דוד נפגשו ראשונה, מדברת עמו בחזיון וטועמת עתה מתענוגי היום הבא, כאשר ישבו שניהם מחר בבית-יוכבד, ומנבאה לה אחרית טובה, רוב שלום ונחת. באשמורת-הבוקר חלמה חלום: והנה היא דואה כיונה מעל הרי-בתר ותהום רבה, ובאה ונחה בגינת-עדנים על ערוגת-בושם סוגה בשושנים. ובצאתה היום החוצה עברה גויה זקנה לפניה וכדים מלאים מים על שכמה, והיו כל אלה לה לאותות ולמועדים ולימים טובים. ועוד היא שוגה ברוב חזיונות – ונער משרת בבית-יוכבד בא ומסר לה מכתב חתום ויצא.

פתחה רחל את המכתב ותקראהו:

“בשם אמי הנני כותבת אליך, רחל יקרה. צר לה, לאמי, מאד, אשר מסבת רעים, שיעדת למחר, לא תוכל להיות במעונה, כרצונך. לבך הלא יודע, כי היא מוקירה אותך באמת ובתמים, ולעשות רצונך היא חפצה תמיד, אבל הפעם היתה פתאם סבה מונעת אותה מעשות חפצה, ואַת בטובך תסלחי נא לה. אלה דברי אמי. ואני מצדי אמלא דבריה ואגלה סוד. יד אביך בדבר הזה. עברתו הלא שמורה לביתנו, כמו שידעת, מאז, ורק מפני דבת רבים ולזות-שפתים היתה מסותרת בלבו. ועתה, אחרי הדברים אשר היו בינו ובין שמעון, עברתו קשתה מאד, והוא אומר לבנות חיץ וקיר-מבדיל ביניכם ובינינו. יהי נא הדבר הזה עד עת קץ כמוס עמך… ואני כאשר הייתי רעותך כן אהיה תמיד, ואף קיר-ברזל לא יפריד בינינו. ידידתך דינה”.

דברי המכתב הרגיזו את רחל. השתערה ממקומה ותצעק בחמת-רוחה:

– הוי אבות! לכלוא את רוח הבנים בחזקה אתם מבקשים – והיא לא תצלח לכם!

ז: כן, בקודש חזיתיך!

הלילה ליל חושך. גדודי-כוכבים נפוצים ברקיע ואין הירח יוצא בצבאותיהם – קומטו פניו והוא בוש ומתעלם מעין. אבל הלילה הזה אין דורש לו ולאורו – ליהודים אורה ושמחת-תורה! ההמון חוגג והעיר הומיה. ששון ושמחה בחוצותיה, גבאים נהוגים לבתי-התפלה בנרות ולפידים, בגילה ורנה.

לב רחל היה סוער על מכתב דינה רעותה ותשב שוממה בחדרה, ולעת-ערב עמדה ותצא לשוח בעיר. ותלך ותתע ברחובות גלמודה ועצובת-רוח מבלי דעת אנה תלך. היא באה באחד הרחובות והנה לפניה המון רב. יהודים עוברים בסך, וקול נגינתם ושאונם כשאון מים רבים, ונסחפה בתוך המונם. וזרם-אדם זה סחף אותה סחוף ועבור עד שהביאה לבית-הכנסת הגדול. והבית מלא אנשים ונשים, ילדים וילדות, בחורים ובתולות יחדו. כי כן הוא בישראל מאז מעולם, אשר אחת בשנה, בליל שמחת-תורה, עזרת אנשים בבית-אלהים פתוחה גם לפני הנשים, וכל איש ישראל יבואו שם. קטן וגדול שם יהללו יה, ולשמו לכבוד-תורתו יקר יתנו. הגדולים סובבים את הבמה וספרי-התורה על ידיהם, החזן הולך בראשם, הולך ומשמיע קולו בהלל ובהודות, והקטנים עם דגלים רוקדים כבני-צאן, לפניהם ולאחריהם. והעומדים בבית-אלהים, בנים ובנות כלם, איש את אחיו ידחקון וימהרו לנשק ספרי התורה באהבה, ומברכים את נושאיהם ואומרים: כה לחי, ואתם שלום וביתכם שלום! כמשפט הזה יסובו אנשי העדה חליפות את הבמה שבע פעמים. אף רחל היתה בין העומדים צפופים, דחוקים ודוחקים, ובהחזיקה בספר-תורה אחד–רוח אלוהי ישראל נוססה בה ונשקה לה בחשק רב מנשיקות פיה, עד כי גם את יד נושאה נשקה בבלי דעת. היא נושקת וקול קורא לה באזנה בנחת ובידידות. שמעה ותתעורר רחל, כאיש נעור משנתו, ותרא והנה בן-דוד עומד לנגדה וספר-התורה בידו! רגע אחד עמדו שניהם קפואים על מקומם, יהמו רגשי-אהבה בלבם, וגליהם בל יעברו פיהם, עד שדחה אותם המון עם מאחור – והנאהבים הנעימים האלה נפרדו.

וזאת בישראל: בית-הכנסת הגדול הוא מכל מקדשי-אל בעיר בית-תפלה לכל העם, כמעט כל אביוניה יבואו בו, ונכבדי העדה וחסידיה איש-איש מהם יבוא אל מקדשו להתפלל. והיה בבוא בן-דוד ואחוזת מרעהו לבית-הכנסת, כדבר שמעון, חרדו רבים לקראתו והושיבוהו בראש מצד ארון-הקודש וגם העלו אותו בין הקרואים, להקיף את הבמה בספר-התורה. כי יודעיו ומכיריו רבים לו שם מעושי-מלאכה ומאלה, אשר בניהם לומדים בבית-ספרו.

בן-דוד הלך וישב בודד בפנת בית-הכנסת, נרעש מנשיקת רחל, אשר כחותם היא על ידו ועוד תחמם אותו כמו בצאתה מפיה. נשיקה בכורה זו מפי בתולת ישראל תמה ובבית ה' ואצל תורת אלהים ובמועד זה – הלא נשיקת-קודש היא, נשיקה טהורה מאין כמוה. הוא יושב והוגה בה ושני רסיסי דמעה, דמעת-גיל ואושר, הצהירו כפנינים מבין עפעפי עיניו.

קול רינה ותרועה העיר את בן-דוד ממקומו ויבוא עד לפני הארון. והנה זקני העדה מכרכרים שם במעגל וספרי-התורה בידם, אחרי אשר הקיפו את הבמה בפעם השביעית, ונערים יוצאים אחריהם בנגינות ובמחולות, והעומדים עליהם מסביב, קטנים עם גדולים, ימחאו כף. גם שמעון ומרעו שם, עומדים לבד ורואים בשמחת העם, ובתוכם רחל מדברת עם חברו האורח, ורוח-חן שפוכה עליה. ראה אותה ונהרו פניו. ויגש אליה וישאל לה לשלום ויאמר:

– ישמח לבי לראותך פה במרחב, כי הנה ראיתי את הלחץ, אשר המסתופפים אחורי הבמה לוחצים והודפים זה את זה בצד ובכתף. האם לא קרך רע שם בתוך המונם ושלום לך?

– שלום! – השיבה רחל בענות-חן – תודה לך, אדוני, אשר כה תדאג לשלומי.

– תמה אני – אמר לה בן-דוד – הלא אחיך, שמעון, ידע, כי לבית-אלהים את הולכת בלילות האלה, ומדוע עזב אותך ובא והלך עמי?!

– שמעון לא ידע, וזאת הפעם הראשונה, אשר באתי הנה. ולא אנחם כי באתי – אמרה רחל ובושת כסתה פניה ותּשו עליה חן, הוד והדר שבעתים.

לב בן-דוד כים נגרש, והוא מתאמץ להשביח שאון רגשותיו, לבלתי תגלה אהבתו פה בקהל.

– כי באתי וראיתי את אשר לא ראיתי זה כבר – יהודים שמחים!… – מהרה רחל למלאות את דבריה.

– ואני אוסיף על דבריך – אמר האורח – יהודים יחוגו וינועו כשכורים!

– כן דברת, יעקב – אמר בן-דוד לחברו – כשכורים ולא שכורים. את היהודים השמחים האלה, המרקדים והמשחקים, ידעתי. רובם עניים הם, במסכנות יאכלו לחם, ויין ושכר לא ישתו. הם שכורים ולא מיין, התורה היא המשכרת אותם והיא שמחת גילם. עזה אהבתם לה! ראו, רשפי אש בעיניהם – רשפיה, והתלהבותם שלהבת-יה. “מים רבים” לא יכולו לכבותה… אהבה נצחת היא, אהבת-אהבים, ושיר-השירים שירה!

ורוח דיצה וחדוה לבשה את אחד ממכירי בן-דוד ויתפשהו בבגדו וימשכהו אחריו המעגלה לאמר: לכה, דודי, רקוד עמי! ויתחברו להם עוד יהודים שמחים ויצאו במחול, איש ידו על כתף רעהו, ויסובבו כגלגל בשיר וקול זמרה:

"נגיל ונשיש בזאת התורה,

כי היא לנו עוז ואורה.

תורה היא עץ חיים,

כי עמה מקור חיים".

ולעומתם זקן אחד בודד לו ורוקד לבדו, שולי מעילו נתונים לו על זרועו, והוא רוקד תחתיו במקומו בנחת, וכבת-קול יוצאת מפיו, מנהמת ואומרת:

– אשריכם ישראל! אשריכם ישראל! אשריכם ישראל, אשריכם!

ח: אוי לאבות ואוי לבנים!

בן-דוד ואורחו זה, יעקב נופך, היו חברים מקשיבים בלמודים בבית-מדרש הרבנים, רעים נאמנים מעת הכירם איש את אחיו. גם כיס אחד היה לשניהם ואיש את רעהו עזר בעת צר. ואם נשתוו לכל-דבר בדעת ובכשרון – הנה לא נשתוו בכל בדברים שבלב. שניהם אוהבי חסד ודורשי טוב, אבל בן-דוד עושה טוב לשם הטוב, כי יפה הוא וראוי לעשותו, ויעקב נופך דורש במעשה הטוב גם טובתו. בן-דוד איננו מבקש לו גדולות, עניו הוא וכל האדם שוים בעיניו, יחד עשיר ואביון, ויעקב נופך מתאוה לעמוד במקום גדולים, קרבת עשירים יחפץ ובכבודם יתימר. ואם שונים הם זה מזה במזגם – בכל-זאת התרועעו יחדיו והיו רעים אהובים. גם אחרי צאתם מבית מדרשם והיו למורים בבתי-ספר המלכות – בן-דוד בכסלון ויעקב נופך בעיר אחרת, רחוקה מכסלון – המרחק הרב לא הפריד ביניהם. היו נושאים שלום במכתבים איש לרעהו מרחוק, ועתה הנה זה בא יעקב להגיד לבן-דוד את לבו ולדבר עמו פנים בפנים.

עבר חג וימי המעשה הגיעו, ויעקב נופך עוד לא הלך למקומו. הוא יושב בערב יום אחד עם בן-דוד בחדרו, איש כוס תה לפניו וקטרתו בפיו ונדברים איש אל רעהו.

– אמנם כן, רעי – אמר נופך, מתופף בראשי אצבעותיו על מצחו – למקומי לא אשוב עוד. לאוניברסיטה אלך לשמוע בלמודים. כן חרצתי.

– ואני אומר לך עוד הפעם, כי דרכך לא יתכן – ענהו בן-דוד, ומפיו עתר ענן-הקטורת עולה עגילים עגילים–זכור נא יעקב, נער עני ונעזב היית, כמוני ועוד רבים מחברינו, ובית-מדרש הרבנים אספך ויגדלך כאב ויכלכלך, וכל צרכיך מעניי-עמנו, מיגיעם ומעמל נפשם נתנו, רק בעבור זאת, בעבור תלמד חכמה ודעת ותלמד אחרי-כן את בניהם. ועתה למה תבעט בהם ובמנחתם ותכבד את נפשך מהם, כי תבקש לך גדולה, להיות רופא או פרקליט למען בצוֹע בצע ולחיות בנעימים?

– דבריך טובים אבל לא נכוחים – השיב נופך – זה דרכך, דרך אנשי-הרוח לך מנעוריך, אשר מבשרך ומחזיון-לבך תראה את העולם. ואף את הדבר הזה, אשר בינינו, תראה כפי הגות לבך ומחשבתך עליו, כמו שהוא ראוי להיות ולא כמו שהוא באמת. הלא באמת אין חפץ לעמנו לא בשני בתי-מדרש הרבנים ולא בבתי ספר הקטנים אצלנו ולא בנו המורים. הן ידיהם לא יסדו את הבתים האלה ולא הם בעליהם. כסף אומרים להם תנו – ונותנים, והמשרה לנכרי היא, הוא ימשול בהם ויעשה כרצונו. על ישראל גאותו, והמורים העברים מאפס ותוהו נחשבו לו. גלה כבוד מבתי-ספרנו! לא רוח העם ולא משטרו בהם.

– לכן – אמר בן-דוד ברגש – לכן עלינו חלוצי-ההשכלה להנבא על הרוח! להעיר את עמנו ולדבר אליהם השכם ודבר, כי בא מועד להתעשת לבניהם. לחנכם ברוחם וברוח העת החדשה והדור החדש, ולהיות עיניהם פתוחות על הבתים האלה. לעבודתך, יעקב! שובה, שובה, רעי, ומקומך אל תנח…

ויהי אך כלה בן-דוד לדבר והנה קול צעדה נשמע, וכרגע בא יונתן החדרה ופניו זועפים.

– רואה אנכי, מחמדי, כי דאגה בלבך – אמר לו בן-דוד באהבה – אל נא תכחד ממני והגידה לי מה היה הדבר.

– שמעון איננו!… ברח! – השיב יונתן נבוך ומשומם.

– ואיכה נהיתה זאת?

– מבחורי-ישיבה נפתחה הרעה. הקול נשמע, כי יש בהם עוזבי-תורה ומשחקים בקוביא ובקלפים בעזרת-נשים, אשר בבית-אלהים, ויבוקש הדבר וימצא, כי הם עצרת-בוגדים, אבדה האמונה מלבם. במופתים ובנפלאות לא יאמינו ואת קדשי ישראל ושבתותיו יחללו. וידיחו עוד צעירים הרבה מיושבי המקום ויתעום מדרך הטובה. על-זאת תרגז העיר והקצף גדול מאד. חסידים יאשימו את הליטאים קטני-אמנה, אשר בקדושים לא יאמינו ומהם למדו בני-הנעורים את דרכם הרעה. ומלמדי המקום ירשיעו את מלמדי ליטא, כי הם הכשילו תלמידיהם בתורה, בלמדם אותם תנ"ך עם “באור”, “לשון” ומליצה ולהג הרבה, שאין בהם עוז לנשא את נפשם ולהריחם ביראת אלהים. שמע אפרים צעקת העם, כי מרה נפש האבות איש על בניו, בנים כחשים, ויפקוד גם על שמעון בנו את עוונותיו ויענהו בתוכחות-חמה – ויברח שמעון מפניו.

– אמנם חטאו הבנים! – קרא בן-דוד בחמת-רוחו – אבל אשמים הם אבותיהם, אשר לא נתנו אל לבם לחנכם כמשפט בתורה ודרך-ארץ ולאחד בלבותם תורה וחכמה בימי-הילדות והשחרות. וכאשר יגדלו ויריחו מרחוק את ריח פרי עץ-הדעת, אשר השכינו האבות סביביו את השרפים, מדורות גיהנום ומשלחת מלאכי רעים, הנה תאבד מנוחת נפשם ולא עוד באמונתם יחיו. האבות יחטאו בילדיהם ויעוו את דרכם ועליהם יזעף לבם. האבות יעצמו עיניהם מראות מפעלות העת וילכו נגד החיים – והבנים ימקו בעוונם.

– והם עוד יאשימו אחרים! – אמר יונתן – גם עלינו יצא הקצף ושמנו מנואץ.

– חדל מהם ומהמונם! – אמר נופך ויחזק יד רעהו – הנח להם ונבואה לאוניברסיטה, ונלמד דברי חכמה מחכמי הארץ לטוב לנו כל הימים.

– לא, רעי! – אמר בן-דוד בקומו מעל מושבו – לבוא ולרעות בשדה אחרים בעת אשר עמי ייחל לעזרת בניו – חטאת-מרי היא. אני על משמרתי אעמודה ואדבר לעמי ואעידה בו לאמר: עת בתי-חנוך עברים להבנות! קומו ובנו אתם אותם, ונחה בהם רוח דעת ויראת אלהים, והמשרה תהיה על שכמכם, ואז כל בניכם יהיו בנים לעמם, מלומדי תורה ודעת ורב שלום ביניכם! ואם תמאנו ומריתם–מרה תהיה באחרונה ונהמתם באחריתכם!…

ט: עמל ורעות רוח

סר וזעף הלך אפרים בחדרו באחד מימי הבציר, אשר ראשיתו היתה חום צח ואחריתו קור, ענן וערפל; פעם עמד מעט רגע ויסלסל פאת-זקנו, בהגיעו אותה לרגעים על פיו, כאיש מתנודד וחושב מחשבות, ופעם מהר אל החלונות ונשקף בעד האשנב בכליון-עינים; הביט לכל העובר מרחוק, ובהודע לו, כי שגה ברואה ואיננו האיש, אשר הוא מבקש, רקע ברגל ובזעם צעד ארץ וילך אל עבר הבית השני. אבל עד ארגיעה מהר שנית אל החלון, הביט בלב דופק ובעינים כלות, ולדאבון נפשו שגה עוד הפעם ברואה. כה הלך אפרים בביתו הלוך ושוב, עד אשר נשמע קול צעדה באולם-הבית ועוד מעט נפתחה הדלת.

– בעלת-הבית! בעלת-הבית! – קראה בקול רם אשה אחת, אשר באה בפתח ושלחה ראשה החדרה.

– לשדים אַת! – גער בה אפרים, אשר עוד הפעם בוש מתוחלתו – עד כמה פעמים אני מצוה אותך, אשת-פתיות, לבלתי תבואי עוד אל חדרי ברעש וצוחה. לשים את, אמה שובבה!

מבלי משים הריקה האמה מיץ-אפה ותצא. ואפרים עוד מתהלך ומתנודד, ומקשיב בכליון-עינים עד כי באחרונה נפתחה הדלת שנית.

– שרה?!

– אויה לי, אפרים! – נתנה שרה בקולה, בבואה הביתה. אויה לי, מה מר גורלי בתבל? המעט לי עבודתי בבית, הן בלעדי לא ירים איש את ידו לעשות מאומה, ואת רגלו לצעוד שנים שלשה צעדים; המעט אשר אשא לבדי טרחכם ומשאכם, אויה לי! וכשור מסובל בעולו הקשה אנכי כל היום, – הנה עוד עלי, האומללה, לנוע ביום סגריר כזה, אשר “גם כלב משוגע לא נראה בחוץ”! – אל נכון נגזר עלי כן ונולדתי במזל רע… צדיק אתה ה' ומשפטך צדק! – ביום ענן ושלג כזה נלחצתי ללכת אל בנימין, היושב בקצוי-תבל – אצל בתי-המטבחים החדשים!… ראה נאה והביטה, איך נעלי נמלאו קרח ושלג וכל מלבושי אגאלתי.

– מה הגיד לך בנימין? – שאל אפרים בנפש גרסה לתאבה – האם אמת נכון הדבר, כי פגע אותו בדרך?

– אוי לי, אמי, כי ילדתני – צעקה שרה בקול – המעט לי צרותי הישנות, כי השליח בי ה' צרות חדשות! אם לא היום, הנה אמותה מחר, אמותה בפתע-פתאם מפני צרותי… לא אוכל עוד שאת!

– מה הגיד לך בנימין? – שאל אפרים שנית.

– נלאיתי נשוא! – נתנה שרה בקולה ותאנק ממעמקי לבה – אויה לי, מה רבו צרותי!… אתה אפרים סבות בכל אלה, אתה אתה, אך אתה! ואנכי אשת פתיות עוד אשמע בקולך ואלך אל כל אשר תשלחני…

– אתיו לראותו, כי נמצא!… – נשמע פתאם קול רעש גדול באולם-הבית.

מקול הקורא בהמולה יצאו שרה ואפרים מן הבית דחופים ומבהלים.

– מה דאבה נפשי בברחו – הוליכה האמה את קולה לנערות הבית.

– מה הקול הזה? – שאלה שרה במבוכה.

– נמצא, נמצא! – קראה האמה, כראותה את גברתה, ופני להבים פניה – נמצא, כן אמצא את שאהבה נפשי! כרגע אביאנו הנה.

כמשמרות נטועים עמדו שרה ואפרים על עמדתם, מחכים לראות את בנם האובד – ונעתקו מהם מלים.

– עתה תראו, כי כנים דברי – דברה האמה לנפשה, בשובה כרגע מבית-המבשלים – בל יוסיף מעתה לברוח…

עוד מלתה על לשונה הוציאה מתחת מטפחתה תרנגול אדמוני ובריא, אשר קרא בגרון מטוב לב, בראותו את כל אנשי-הבית, הנאספים לקדם פניו.

– אם אשלח את ידי, הלא אז, “יכנס הרוח באבי-אביך!” – גערה שרה באמתה,–פתי אכל תקיאי, אַת בת-הבליעל! הקצור קצרה ידך לחזק בריחי הכלוב כראוי?… עתה תראה? מעט רגע לא הייתי בביתי והנה כל דבר אין עוד על מכונו!…

אפרים התגנב עד כה ועד כה לבוא החדרה, בראותו את שגיונו, ובכל העת ההיא, אשר נצבה שרה לריב עם אנשי ביתה, התנודד בחדרו ונפשו כלתה לשמוע אם אמת הדבר, כי בנימין פגע את שמעון בדרך. נפשו יצאה כמעט מתוחלת ממושכה לראות את אשתו ולשמוע מה בפיה, ועתה כי באה הנה היא עומדת לריב על תרנגול אחד.–הוי נשים נשים! דבר אפרים מרוב שיחו וכעסו ויסלסל בחזקה פאת-זקנו. על בנה כי איננו הלא בכתה הרבה בכי ואני אביר-לב לעינים, ועתה מקרה התרנגול נגע עד לבה ותשכח את בנה!… דמעותיכן, נשים, אך מים ואנחותיכן תהו! הוי נשים, נשים! – קרא עוד הפעם אפרים במנוד-ראש ויוסף לסלסל פאת-זקנו בחזקה עוד יותר מבראשונה.

– הראית, אפרים? – צעקה שרה בשובה אל חדר אישה – הראית את כל הנעשה והנהיה? מעט קט לא הייתי בביתי, והנה שמה ושערורה! עתה דע וראה את עניי ואת יגיע כפי. – אויה לי, אין עוד כח בי לשאת ולסבול. לא נחתי עוד מדרכי הרחוקה והנה מתלאה חדשה!…

– מה הגיד בנימין? – שאל אפרים, אשר לא יכול עוד להתאפק.

– דמה לך, כי הלכתי מהלך רב עד בואי אל בנימין, היושב בקצוי-תבל אצל בתי-המטבחים!

– ומה הגיד לך?

– אין קול ואין קשב, אללי לי! תמול שב בנימין מדרכו וישבע לי באלהים, כי לא ראה את שמעון ולא שמע מכל הנהיה בלתי היום, וכדי לו בזיון וקצף מצרותיו, מחתנו הנחמד, אשר לקח את כל טובו בידו ונחבא לברוח אל קדושו… זה כמה, אויה לי! אשר בר-בטני עזבני… מי יודע אנה פנה ואנה הוא נודד כעת ביום השלג?! אהה, בני, בני!

– אהה, תרנגול, תרנגול! – נהם אפרים מרוב כעס ורעות-רוח.

– אני לו בבני והוא בתרנגול! – קראה שרה בתלונה – לא יוכל לסלוח לו את עון התרנגול; עד כמה פעמים הוכחתיו, שהתרנגול הזולל הזה ירד לתוך היאגעדי"ש והושחר, הוא ולא אחר. קרא, קרא לי עוד הפעם את האגרת, אשר עזב שמעון בחדרו טרם צאתו, אולי אשמע ממנו שמץ דבר. רק ראה אפרים, לבל תכשל עוד בלשונך בקראך את האגרת, ותעתיק לי כל דבר באר היטב, למען אדע.

אפרים התבונן מעט, אחרי-כן הוציא אגרת מחיקו, לעשות רצון אשתו, ויקרא כדברים האלה לאמר:

“שלום לכם, הורי היקרים!”

"בדמעות שליש וביד רועדת לקחת עט-סופר לערוך לכם מכתבי זה בטרם אלך מביתכם! רבות אנחותי ולבי דוי לעזוב מולדתי ובית-הורי ולהרחיק נדוד כצפור מקנה: אבל חשבתי דרכי וראיתי, כי אין טוב לי לשבת פה.

“הן לא נכחד ממני לב אבי וידעתי, כי בל יחדל להוכיחני ולהלמני באש עברתו ובקנאתו אם אטה מדרכו אך מעט, והוא צעדי יספור ויביאני במשפט על כל דבר נקלה. ואני, סהדי בשמים, לא אוכל להיות איש כלבבו. מה אעשה אם לבי ער ונגזלה שנת הבערות מעיני? מה אעשה אם רוחי הנעור מאן לנום שנית, והוא יעיר לי אוזן לשמוע בלמודים ולבקש מענה על השאלות, המתחדשות בקרבי מיום ליום?”

– דום, אפרים! – אמרה שרה – הבינני פשר דבר.

– שמעון כותב. שמעון אומר… – נסה אפרים להעתיק דברי האגרת, ובראותו כי לא יצלח לו, שנה עד מהרה את טעמו ויאמר: שמעון כותב עמל ואון, כי לא טוב לו לשבת בבית-הוריו.

– אויה לי! – נאנחה שרה.

אפרים הוסיף לקרוא בדבר אשתו:

“האם בי העון, אשר הספרים ההם, שהגיתי בם עד כה, לא יוכלו למדני טוב טעם ודעת ולפתור לי הליכות עולם ומפלאות תמים דעים, אשר לנגד עיני תמיד? האם בי עון, אשר אתם תלין משוגתם, להשגות עברים בדרך ולעור עיניהם לבלתי יחזו בגאות ה'? המה אומרים: “רק על הגויים המצוה לשבת יצרה, לחקור ולהבין בכל אופני מועיל לישוב-העולם, ולהוציא כחות הטבע לתכלית הישוב באופן היותר מועיל ולהדר בריאתו של מלכו של העולם, אבל את ישראל הבדיל ה' ובחר אותו לו לממלכת כהנים מכל גוי ולשון ונטל מצות ישוב העולם מהם, ותכלית היותם בעולם לקיים תרי”ג מצות… ¹, אבל איך נוכל לשמור מצות ה', לאהבה וליראה אותו מבלי השכיל באמתו ומבלי הביא לבב חכמה, להביט אל פועל ה' ולהתבונן במעשיו וברואיו הנפלאים והגדולים? וכל בעלי-אספּות, רועי אבן ישראל הקדמונים, מצוים אותנו לדרוש ולתור בחכמה על כל אשר נעשה תחת השמים ולעשות בכל מלאכת-מחשבת. לא, אבי, אל אוכל לעשות בנפשי שקר, לשקר בשכלי ובחושי ורגשות נפשי במצות מורי-שקר: לא אוכל לשמוע מוסרך, לשגות מאמרי דעת למען אפיק רצון מהנבערים מדעת. אין נפשי אליהם, אל מאשרי העם האלה, ההולכים חשכים ואין נוגה להם! גם כי תפליא את מכותי מכות גדולות ונאמנות ותפרצני פרץ על פני פרץ, הנה אנכי לא אעזבה מחשבותי, תאלצני אך להיות איש מרמה: להתחפש ולעשות חונף, לבחור לשון-ערומים ולדבר בלב ולב ולהיות צבוע בכל מעשי, ומה אפור אחרית איש כזה?”…

– רב לך, אפרים! – אמרה שרה לאישה – הנה זה הרבית לקרוא, עד כי עיפה נפשך, ולי עוד לא העתקת מאומה.

– מה אומר ומה אעתיק לך – ענה אפרים–הבל הבלים כתב שמעון, הכל הבל. האמיני לי, כי גם אנכי לא אדע חלומותיו ומליו, אשר בבלי דעת יכביר.

– ואיך לא אאמין לך – השיבה שרה – אחרי רואי, כי בזעת-אפך תקרא דברי האגרת ותכשל לרגעים בלשונך, כהולך במהמרות. בהיותך צעיר לימים כשמעון, אז לא יכולת גם אתה לכתוב, כמוהו, ורבות עמלו לקרוא את מכתביך ולהבין מה כתוב בם. וכאשר יבוא שמעון בשנים ויגדל כמוך היום, אז יוכל גם הוא לכתוב. ולו חפץ ה' והיה חתן לירחמאל, אז למדהו חותנו לכתוב היטב. הן כמה פעמים הללת את ירחמאל, כי הוא “ספרא רבא” והעתקת לי תמיד את מכתביו ברוב נחת… אולם "יכנס הרוח באבי-אביו! – ואתה, אפרים, קרא את המכתב עד תומו, אולי תמצא שמה שמץ דבר.

– “לכן אבי – הוסיף אפרים לקרוא – אין טוב לי, כי אם לנוד מביתך, אני את נפשי הצלתי בזאת, גם מופת לרבים אהיה, לבלתי ירדו בשכל בניהם בחזקת-היד: יראו ויקחו מוסר, כי לא טוב לשלוט ברוח האדם במקל-חובלים, ולא טוב לאב ללכוד נפש בניו ולעשות בה כרצונו. בן יכבד אב בהונו ובכל מאדו, אבל לא בנפשו – לתתה ביד אביהו, כי אל כל אשר יחפוץ יטנה. הן כל הנפשות לה' הנה, כנפש האדם וכנפש הבן, “שתיהן חייבין בכבוד אל”: השכל וידוע אותו ולבחור דרך אמונה ברצון ושום-שכל: על-כן את כל מעשה בני האדם האלהים יביא במשפט, ועל-כן בן לא ישא בעון האב, ואב לא ישא בעון הבן… לב איש יחשב דרכו, ולכן בשלום ובהשכל ילכו אתו. וזאת תורת לב האדם, לפי דברי איש חכם אחד אשר שפתיו ישמרו דעת ותורה בקשתי מפיהו, ואשר מרבית רעיוני מכתבי לו המה… שלום לכם, הורי היקרים! בלב נשבר הנני קורא לכם שלום בטרם אלך ואינני. מי יודע מתי אשוב לראות את פניכם שנית? ועד העת ההיא אחלי, אבי! כי לא תחפשני, הן אך לשוא יהיה כל עמלך, – עוד הפעם יאמר לכם שלום בנכם, הגולה מעל שלחן אביו, שמעון”.

– גם פה כתוב להג הרבה – אמר אפרים ולא מצאתי דבר חפץ רק פריסת-שלום אלינו.

– פריסת שלום אלי! – קראה שרה בבכי ואנקה – אוי לאם שוממה!… למה לי חיים ושלום, אם בני, מחמד נפשי איננו והוא נודד בארץ! אתה, אפרים, אתה, אך אתה סבות בכל אלה, כי תמיד הכבדת עליו ידיך ובחרפה הכית את לחייו, מלאת פניו קלון ולא יכולת דברו לשלום כאב את בנו.

– הטוב טוב היה לך – השיב אפרים – אם הנחתיו ללכת בשרירות-לבו? הלא קללת רבים עליך תבוא, כי את אם הורתו. ובכל-זאת הנחמי, שרה! מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה. כי הבל כל דברי שמעון ותהו מכתבו הארוך עם מליצתו גם יחד. בעוד ימים מעטים יתום מעט כספו וילאה לשאת עמל הדרך, אז ינחם וישוב. אל תיראי שרה, כי בוא יבוא, חכי לו בכל יום שיבוא.

שרה מחתה דמעה מעל פניה, כי דברי אישה נתנו תקוה בלבה.

אם אַת לוּ שמעיני – אמר אפרים – יעצתיך להדליק נר כי רד היום, ונלכה לבקר בחדר שמעון, אולי ימצאון שמה עוד ספרי מליצה, אשר הדיחוהו מדרך ישרה, ונבערם, למען אשר בשובו לא ימצאם עוד ולא יהיו לו למוקש.

י: הבקורת

ויהי בפתוח אפרים את ארון-הספרים בחדר שמעון, ותאמר שרה: “רבונו-של-עולם! יכנס הרוח באויבי וישתגעו משנאי, כי מהם תצא הותי ושבר-רוחי, מהספרים האלה”.

– הגישי הנר – אמר אפרים לאשתו – למען אוכל לראות היטב לאורו.

– אם תוציא מהארון ספר אחד, ספר אחד – השיבה שרה – אז לא תכלה מעשיך עד מחר; ואני לא אוכל להתמהמה פה. המעט לי עבודתי בבית? כי יעצתי – השלך תשלך אותם מהארון כלם כאחד, ובמקומם אשים פה כדי-החלב והיו בטוחים מחתולנו הזולל והסובא מחמאות.

– חלילה לי מעשות כדבר הזה – אמר אפרים – אולי יש פה גם ספרים טובים. חלילה לי! לאחד אחד אוציאם ובין טוב לרע אבקר. ואם טוב בעיניך, שרה, תוכלי גם את לעזרני והקל מעלי. היום יכאבו עלי “הטחורים” עד מאד ומלאו מתני חלחלה…

– אשה לא מלומדה אנכי – השיבה שרה – ואיככה אוכל לשפוט ולחות דעי על דבר לא ידעתי?

– התדמי בנפשך – אמר אפרים–כי למען הכיר ספרי-המחקר החדשים יש לקרוא את הכתוב בם? – חלילה! הלא “אסור לאדם מישראל לקרוא ספרים חיצונים ולהגות בשום חכמה חיצונית”.

– ואם לא יקראו את הכתוב בם – שאלה שרה בתמהון – איך אפוא ידעו כי רעים המה? אולי דבריהם ייטיבו אם יקראום ויתבוננו בם?… אין זאת כי-אם תלעג לי, אפרים, תלעג לאשה לא מלומדה כמוני.

השאלה התמימה הזו הביאה את אפרים במצודה. ואחרי החרישו מעט אמר אל אשתו בתלונה:

– הלא זה הגדתי לך שלשום, כי בל תשאליני עוד הבלים כאלה. הספרים ההם רעים המה, כן אמרו קדושינו.

– אם הם אמרו כזאת – הוסיפה שרה לדבר לתומה – הנה אל נכון קראו בספרים הרעים ההם.

– שרה! – קרא אפרים בתלונה – שמרי לפיך מחסום ולא נא תוסיפי מעתה למלל כאלה ולהכביר מלין ולהג הרבה…

– אפרים! – קראה שרה גם היא ברוגז – מה לך, כי לקחת מועד בערב הזה להורני דעה, לענות כחי ולהלאות אותי בדברים זרים לי. הניחה לי, אפרים! הרף ממני ואלכה לעבודתי, ואתה פה עמוד ובקר לך הספרים!

– תהי נא ידך לעזרני! – חנן אפרים קולו – עזריני נא שרה, כי כבד ממני הדבר הזה, ואני דך וכואב!

– ואיך אפוא אדע להבדיל בין טוב לרע? – שאלה שרה את אישה, אשר הרך לבה בקול תחנוניו.

– אני אמסור לך במלין מעטות סמנים כוללים – הוסיף אפרים לדבר תחנונים ולהתרצות אל אשתו, אשר הכעיסה לראשונה בדבריו – דעי, שרה, כי בחסד אלהים יש בארצנו רק שני בתי-דפוס עברים – האחד בעיר ווילנא והשני בזיטאמיר. בדפוס הראשון יעלו לרצון על מכבש אחד ספרים טובים עם רעים; לא כן הדפוס השני, המאיר לארץ בספריו, שמה לא נדפסו מעולם ספרי מליצה החדשים כפי חוקי הדקדוק.

– מה הוא דק… דק…? – שאלה שרה, אשר אל יכלה להוציא מפורש השם דקדוק מפיה.

אפרים התאבך עוד הפעם משאלת אשתו ולא מצא מענה. הן עד כה לא נתן לבו להתבונן ולדעת באמת מה הוא דקדוק, אם כי תמיד שפך בוז עליו ועל ההוגים בו. – רק בפעם הראשונה התבונן אפרים והגה בפשר דבר זה, להשיב לאשתו, אשר חשבתהו לאיש מבין ויודע כל דבר, ככל הנשים, אשר יתנו יקר לבעליהן ואומרות בלבבן, כי הכל גלוי וידוע להם, רק מאשר המה גדולים ובעלי אשה ובנים וזקנם יורד על פי מדותיהם…

– כבד מאד – החל אפרים לבטא, כאיש ערל-שפתים, אחרי בקש רגעים אחדים מענה לכבודו ולכבוד זקנו – מאד כבד להבינך… לפרש לאשה דבר כזה כבד מאד… ומה לך לדעת זאת? לכן שמעי, שרה, ודעי: בזיטאמיר לא נדפס מעולם ספר מספרי מליצה החדשים, ובהוציאך ספר מהארון הגדול הזה וראית על השער, אם מזיטאמיר הוא, אותו תציגי לבד, כי טוב וקדוש הוא.

– ומה אעשה – שאלה שרה – אם על הספר ימצא כתוב ווילנא? הן שמה, לפי דבריך, יודפסו ספרים טובים עם רעים.

– ספרי מליצה – הוסיף אפרים למסור סימנים לאשתו – המה בעלי שולים רחבים עם שורות קצרות ועם ציונים ונקודות וקוים מקוים שונים; לכן כל ספר נקוד רחב-השולים וקצר-השורות אך רע-רע הוא!…

– תורתך בתוך מעי! – אמרה שרה לאישה – עלה אפרים על הכסא, עלה והגש לי הספרים מתוך הארון ואני אבקר, כי הפעם אוכל להבין בספרים כמוך!…

אפרים רעם מעט פנים משיחות אשתו התמימות, המשפילות כבודו, ואמנם התאפק והוציא הגות רוחו הקשה בניד-כתפיו, ויעל על הכסא ויוצא מהארון ספר אחד ויתנהו לאשתו.

– זיטאמיר – קראה צהלה ושמחה.

– הניחיהו על השלחן – אמר אפרים, בהשפילו להביט על הספר–מחברו "בוצינא קדישא "!… הא לך עוד ספר אחד.

– זיטאמיר! – קראה שרה בשמחת לבב.

– מרחוק אכיר את הספר הנחמד הזה – אמר אפרים – שיחין קדישין בו ומחברו "פטיש החזק "!… הניחיהו על השלחן והא לך עוד ספר.

– זיטאמיר! – קראה שרה בשמחה.

– גם את זה אכיר, כי קדוש הוא, פירושיו על התורה והפטורות נפלאים מאד ומחברו “עמוד הימיני!” הניחיהו וקחי מידי את הספר הזה.

– הספרים היו ערוכים בארון בשתי מערכות, אחת לחיצון ואחת מלפנים. אפרים הוציא את כל הספרים מהמערכה החיצונית, ורע לא נמצא בהם.

– יראו שונאי ויבושו! – אמרה שרה ברגש – יראו שונאי צדקת בני, כי ספרי מוסר ויראת ה' היא אוצרו. ואתה אפרים – צעקה בקול – אך לשוא הכית בני ותגרשהו מעיני, בשלך נדד כצפור נודדת מקנה ויסבול חסר וכפן. אך אתה השבּתּ כל משושי – חגי, חדשי ושבתי! הבה לי את בני, אפרים!… ואם אין, אנוד גם אני… אנוד, כמו שאני מזרע היהודים!

– הרגעי ודומי! – השיב אפרים. אשר השתומם לכל מראה עיניו ונעוה משמוע קול צעקת אשתו – חכי כמעט רגע ונראה מה במערה הפנימית.

שרה הביטה בשער הספר, אשר הגיש לה אישה, ותאנק דום. ותהפוך הספר מצדו אל צדו.

– למה תחרישי? – שאל אפרים.

– לא אוכל קרוא! – ענתה שרה.

–הוי, הוי! – קרא אפרים בהביטו אל הספר – הוא אחד מספרי הגוים. ראי הפעם ערמת בנך, אשר ערום הערים להסתיר תועבה תחת ספרי קודש!…

– מה כתוב בספרי הגוים! – שאלה שרה – אנחנו היהודים לומדים ויש לנו תורה וספרי-מוסר, חוקים ומשפטים; אבל הגוים אינם לומדים… גם בניהם לא ילמדו בחדר עם מלמדים כבנינו… הכי קראו שמם גוים?!…

­– כל ספרי הגוים – השיב אפרים – מהבל המה גם יחד. מפי מתנצר אחד שמעתי, כי להגוים אין ספרים משיבי נפש ומחדדי השכל כספרי היהודים, ובימי חגיהם יקוץ בחיים מרוב הבטלה, כי אין לו מה ללמוד… והוא אנוס אז ללמוד “משניות” ולהגיד “תהלים”… ועוד מתנצר אחד ספר לי, כי אין תבונה ומועיל בספרי הגוים; תוכם הבל ולהג הרבה: עוד הפעם מעשה בבתולה העוגבת על מאהבה… עוד הפעם מעשה בבחור החומד את אשת רעהו… ומעשה בשני רוזנים, אשר אחד פגע מעט בכבוד אחריו, ויצאו הפתאים, המשוגעים האלה לירות איש את רעהו… ועוד הפעם מעשה ביפת-תואר ובנערה שנתפתתה ובאלמנה יפה וצעירה…

בדברו ירק אפרים כמה פעמים ויגש לאשתו ספר אחר אחרי השליכו מידו בחרפה את הספר הראשון.

שרה הביטה בשער הספר ונאלמה דומיה.

– למה תחרישי עוד הפעם? – שאל אפרים.

– ווילנא! – צפצפה שרה כאוב מארץ.

– התראי, התראי מעשי בנך? – דבר אפרים רתת – בנך התאמץ תמיד לעקבני ולהסתיר דעתו מנגד עיני. – אבל הפכי העלים וראי.

– יש נקודות וקוים! – השיבה שרה באנחה.

– השליכי אותו כתועבה תחת השלחן! והא לך עוד ספר גדול וכבד.

– ווילנה… נקודות וקוים!… – השיבה שרה בנפש מרה.

– תחת השלחן! – קרא אפרים – אַל תביטי אל מראהו ואל כבד משאו. השליכי, השליכי אותו בלא משא-פנים.

– מה שם הספר הזה? – שאלה שרה, אשר אמרה לשים לו כבוד למען כבד משקלו וגדלו.

– הוא אחר מספרי תנ"ך עם באור. השליכיהו!

שרה התאבכה מעט מאין דעת מה לעשות, אולם עד ארגיעה הבליגה ותשלך מידה את הספר בחזקה, עד כי רגזה רצפת החדר, וינועו אמות הספים מקול מפלתו. והוא היה ספר בראשית…

יא: וצפיר העזים הגדיל עצומיו

למחר, בנשף בערב יום, יצאה שרה מביתה ונשאה דבר-מה תחת מעילה. ולמען לא תשורנה עין עבטה ארחותיה ותלך שפי דרך רחובות צרים, הנשכחים מני רגל; אבל למורת רוחה ולדאבון נפשה ראתה והנה אשה הולכת לקראתה ואין דרך לנטות ימין ושמאל. ויהי בלכתה עוד מספר צעדים בלב חרד כגנב, ותרא והנה חנה המטבלת נצבת עליה.

– אוי, אוי לי – צעקה חנה בראותה את שרה – הנה את הולכת לטבול במים, ואני לא הכינותי מקוה מים חמים!…סלחי לי שרה. את לבדך אשמה, כי למה לא שלחת להגיד לי זאת היום בבקר? – אבל – הוסיפה לדבר – הבי המטפחת, הכתונת וכל אשר לך תחת מעילך. אני אשא ואלך אתך.

שרה נבוכה ולא ידעה מה להשיב. רגעים אחדים החרישה ואחרי-כן התמלטו מפיה דברים מעטים, כמעט בבלי דעת.

– לכי לשלום, חנה! הנני הולכת… הנני הולכת באשר אני הולכת…

– למקום אחר את הולכת? החיתיני, שרה, נחמתיני, ינחמך ה'! כמו גללת אבן מעל לבי. “תתגלגלי בטוב כל ימי חייך!” ואנה זה אפוא תלכי, שרה?

– הנני הולכת… הנני הולכת, חנה, באשר אני הולכת…

– הגידי נא לי למתי אכין לך מקוה מים חמים. בי נשבעתי, כי תשכחי גם אז להודיעני בעתה.

– לא אשכח, חנה, על דברתי! כי לא אשכח – השיבה שרה בצפיתה להרחיק מפניה את חנה באמריה אלה.

– מה זאת תחת בגדך? – שאלה חנה, אשר עוד לא חשבה לעזוב את שרה.

– אין דבר, אין דבר – השיבה שרה והרימה פעמיה ללכת.

– האם אמת הדבר? – שאלה חנה עוד הפעם, בהחזיקה בכנף בגד שרה ותמאן להפרד ממנה – האם אמת הדבר, כי בנך נדד ולא נודע מקומו איו?…

שרה נבוכה עוד הפעם, לשונה לחכה דבקה ולא מצאה מענה.

– לו שמעת בקולי והאזנת לעצתי – אמרה חנה – איעצך לדרוש באשה צוענית המכשפה, היושבת בקצה העיר אצל חצר-מות הישן, והיא תחבש לעצבותיך… בשנה העברה באה אליה אשה נוגה, חגורת שק על בעל נעוריה, אשר עזבה זה כמה שנים, ותשאל גם בבעלי-שם, גם באנשי-מופת ואין עוזר לה. לא עבר אחד מהם בעירה, אשר לא נתנה לו כסף פדיון נפש – וישועה רחקה ממנה. ותבוא אל האשה הצוענית ותפצר בה לרפא את שברה ולהביא לה את אישה. ותצא אתה לפנות ערב וקסמים בידיה, ותעמוד על אם-הדרך בראש שתי דרכים, אצל בית-הרחים החרב, ותשפות סיר מלא עצמים וקרב כל שקץ על מדורת-אש, ותלחש ותעש כונים ותרתח רתחיה. אז אמרה להאשה: הביטי בתוך הסיר ולא תפחדי מכל אשר תראי שמה. עשתה האשה פקודתה ותבט אך תוך הסיר הנפוח ותרא, והנה לפניה עוברים צבאות שעירים למפלגותיהם ומלך-בלהות בראשם, ואחר עברה לילית עם חילה הגדול, ומלאכי-שחת ידודון ידודון כעגלי מרבק, לכולם קרן-חזות בין העינים וזנב ארוך יסרח על הארץ, ורגליהם כרגל שכוי עם צפרנים ארוכות ושנונות מאד, איש לשונו עד בטנו ועיניו רצוא ושוב כצפעונים בחוריהן. והאשה התאוששה ולא פחדה מגערת פניהם ומתנופת ידיהם, כי חוג חגה הקוסמת ובחוג היא עומדת. פתאום אחזתה רעדה, חיל כיולדה, ותצעק בקול גדול. – אל תיראי – אמרה המכשפה – כי מה ראית? ותאמר האשה: את אישי ראיתי עולה מן הארץ והוא עוטה מעילו הישן, אשר לבש בו לפנים בביתו! – לכי בשלום לביתך – אמרה הצוענית – אראה בנחמה אם לא תראי עוד היום בלילה את אישך!… ויהי אך עלתה האשה על משכבה בלילה ותתן שנה לעיניה, והנה קול דודה דופק: פתחי לי, אשתי! פתחי לי רעיתי, יונתי! ותקם לפתוח לדודה, אשר התפרץ הביתה דחוף ורוכב על מגרפה ובידו מטאטא!…

דברי חנה הנפלאים באו במשכיות לב שרה. הכרת פניה ענתה בה, כי מאד ישרה בעיניה העצה היעוצה.

– חנה יקרה! – אמרה שרה, בהחזיקה יד חנה באהבה וידידות – הואילי נא חנה, חיי רוחי, ובואי אלי מחר ונועצה יחדו. ועתה הפרדי נא מעלי ולכי לך, ואני אלך לדרכי.

– חיי בשלום מאה ועשרים שנה את ובעלך ובניך! – אמרה חנה, אשר עוד עמדה על מקומה – מחר אבוא אליך, ברצות ה', ונלכה יחד את הצוענית, הרופאה לשבורי-לב. – עוד בשנה הזאת בא המכשף, החולב בסתר פרת שכנתי, בא בתבנית חתול עד בית שכנתי, בעת בשלה שמה הצוענית את המסננת במים על האש ויתדפק על הדלת ויהמה תמרורים מכאב בטן ומשבר רוח, ובראותו כי היא לא תפתח לו הדלת ולא תתן לו חנינה, התהפך בערמתו לכלב, מכלב נהפך לעז ויתן בקולו קול עז, מעז נהפך לפרה, ומפרה לחזיר, מחזיר נהפך לבעלה ויתחנן, ללא הועיל, ומבעלה… ברוך מזכיר נשכחות!… הידעת מה עשתה ליצחק-האדמוני, ההולך אחרי מותו בעולם התועה? פגעה אותו בערב אצל…

חנה הואילה לספר כל הנפלאות האלה מראש ועד סוף באר היטב, אבל בראותה, כי אין שרה אצלה, הרימה גם היא פעמיה ותלך.

ושרה הלכה ובאה עד בית-התפלה ותעל במעלות אל עזרת-נשים ותגש אל ארון-עץ גדול מושכב מצפון לפתח אולם-הבית הזה בבִּאה. כי כן המנהג בכסלון מימות עולם, לשום בעזרת-נשים ארון כזה, אשר יכיל בתוכו דברי קודש שונים: רצועות וטוטפות ישנות; בלואי טלית וכסוי-הראש; קרעי פרכת וכפרת; עלי ספרים שונים בלים ומגואלים; ערבי-נחל נחבטים וכפות-תמרים מבוקעות; גם עפר וחול מהמנורות, אשר ביום הכפורים העלו שמה נרות-דונג, ועוד דברים רבים כאלה. – בתוך הארון הזה אמרה שרה לשום את הספר בראשית, אשר הושלך אמש ארצה כנצר נתעב, ואשר בדבר אישה נגזר עליו להטמן בעפר, ותחשב לה זאת לצדקה.

ופתאם הוכתה מכה רבה ונכשלה ונפלה!

וזה הדבר:

עיר כסלון רבתי פרות, מלאתי עזים. ויען אשר ליהודים אין שם רפתים וגדרות למקניהם, כי הם עם לא-בדד ישכון, וטוב ונעים להם שבת אחים גם יחד, מגיעי בית בבית עד אפס מקום וכמעט בכל המחנה אין יד לצאת שמה חוץ, – לכן הפרות שוכבות בראש כל חוצות ותחבקנה אשפתות ללון שם, אחרי אשר יתיכו בעליהן את חלב שדיהן, ולא אחת יכשל בהן ההולך באישון לילה; על עגלת בקר ופרה ידרוך ויפול על עבי גביהן, והנה זה קרה כמה פעמים, כאשר נפל איש על פרה, קמה פתאם על רגליה ותלך לה עם רוכבה הנבהל והאוחז בקרניה! – והעזים, הקלים ברגליהם, מתדפקים ועולים על הכסאות, אשר לפני החנויות, גם יעלו על הגגות ולא יבושו לעשות פועל-און, לאכול את התבן מעל הרהיטים. ויש מיטיבי לכת ומגמת פניהם – אל בית-התפלה. שם ילחכו את הכתלים, אשר כל עובר משתין בהם, וילינו הלילה בעזרת-נשים, הפתוחה לרוחה, ושם ילין התיש, הנקנה מכסף העדה, וישכב בכבוד כפחה בתוך המון נשיו האהובות… הנה כן גורל הפרות ומשפט העזים בעיר כסלון!

והנה כהפנות שרה שכמה ללכת, דרכה בלי-ראות על התיש הנכבד הרובץ אצל עזיו, וייקץ כגבור מתרונן מיין ויתמרמר אליה ויך אותה בקרניו הגדולות ותצעק ותפול ארצה ותתעלף!

בעת ההיא נקהלו העם לתפלת הערב, ויהי בשמעם קול ענות חלושה וזעקת-שבר – ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו.

– הוא קול האשה המשתגעת! – אמר ה"שמש" בזעם-אפו – אך גרשתיה משם באה שנית. ועוד תוסיף סרה. הנה זה ראשי לחלי ולבי דוי!

– שמטוה, שמטוה – קראו כל האנשים פה אחד.

– אדמה כי לא תשנה עוד באולתה – דבר ה"שמש" בקצפו – וכאשר אגרשה כעת לא תוסיף עוד לבוא מעתה ועד עולם. וכדברו כזאת הוציא מתוך ארונו את ה"מלקות" השמורים שמה מיום כפורים אחד עד יום כפורים הבא, וילך.

– התפקדו, נערים! – קרא נער אחד, הפוחז הגדול באחיו – לכו ונלכה גם אנחנו. נכה את המשוגעת ונקה לא ננקה גם את ה"שמש" אויבנו ומפריע שעשועינו. כי עת-מצוא היא… לכו אחרי! מה ראיתם עשיתי – מהרו ועשו כמוני.

וכרגע רצו הנערים השובבים ובראשם הנער הפוחז הגדול, מדלג ומרקד כאיל. הוא מלא כפו קרח ויגלגלהו מעל פני שכבת השלג וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד, וכמוהו עשו כל הנערים הסרים למשמעתו, ונחפזו ועלו ברגש לעזרת-נשים בהמון חוגג.

– קומי צאי, משוגעת! – התל ה"שמש" וינח על גו שרה המתעלפת את שבט-מוסרו – מה תשתוחחי ומה תחרישי?… השמיעיני את קולך! אני ידעתי זדונך… הא לך, דודה יקרה, הא לך מטעמים ומעט דבש הזה ותאורנה עיניך! – בפיו דבר ובידו מלא וידש בשרה שנית.

והנערים אף הם לא עמדו בחבוק-ידים וידו בה כדורי-השלג.

– אוי – צעקה שרה, אשר התעוררה מפתי קרח ומכה רבה ותתנער מעפר נבוכה ומבהלה – אוי! למה סבותם אותי כדבורים?! הרחיקו, הרחיקו ממני, עזי-פנים.

– שרה!? – קרא ה"שמש" בתמהון ובבהלה, בהביטו בפניה

– יכנס הרוח באבי-אביך! – קללה אותו שרה באפה.

– חי נפשי, שרה! וחי נפש אשתי ובני – קרא ה"שמש" במבוכתו הגדולה – כי חשבתיך למשוגעת! אני אמרתי בחפזי, כי האשה המשתגעת את, הצועקת תמיד במקום הזה…

ובעוד ה"שמש" נשבע ומצטדק, והנערים השליכו עליו מכל עבר שלג וקרח בלואי-סחבות לחים וכל אשר אך מצאה ידם בתוך הארון.

– חדלו, נערים חדלו! – קרא ה"שמש" המוכה – אל תשליכו כי שרה היא! הרפו, בני “חברה לבנה”, אל תשליכו, כי אשת אפרים היא!

– בוש והכלם, שמש, אתה וכל עדתך מכל הסדרים אשר במקום הזה. אין זה בית-אלהים – אל

יחשוב לי ה' עון – כי אם מרבץ עזים ועתודים!… – דברה שרה בכעס – להתפלל ביום מות אבי באתי והנה…

ועוד מלתה על לשונה הבקיעה במחנה הנערים ותצא בחפזון ובמנוסה.

– האם אדליק נרות לנשמת אביך ואומר קדיש? – קרא בגרון ה"שמש", אשר היה אחד מאלה

האומרים “קדיש” כל ימי חייהם והנשכרים לעבודה זאת בעד בצע כסף וערך בגדים וכובע, אשר ינחילו להם האנשים המתים ערירים.

– מה לשרה ומה צעקה? – שאל נער אחד.

– כי הכירה פה את עזה – השיב הנער השני.

– השמש חולב את העזים!.. – קרא השלישי.

– לכן יעצרו פה.. – קרא הרביעי.

– חברה-לבנה! – צעק השמש.

– צאן-קדשים! – קרא הנער הפוחז הגדול.

– כל הנערים נתנו קול עז: מע! מע! מע!

– סגרו את השמש וילין פה עם העזים.

– חברה-לבנה! חברה לבנה! צעק השמש בחמת-רוחו.

– החזיקו בקרנות עז שרה!

עד מהרה נתפשה העז התמימה, נער אחד החזיק בזנבה, על גבה רכב הנער הפוחז הגדול ויתר הנערים החזיקו בקרניה ויובילוה בשמחות וגיל אל בית אפרים.

יב: מתהפך בתחבולותיו

עברו ימים מעת ברח שמעון וכל התחבולות לדעת את מקומו היו אך ללא-הואיל. חנה המטבלת שמרה מוצא-שפתיה ותלך לא אחת ולא שתים עם שרה לדרוש באשה הצוענית, אבל קסמיה לא עשו כל תושיה. הן אמנם בעלות שרה על משכבה בלילות, שמעה גם פעם אחת קול דופק אחר כתלי הבית, אבל תוחלתה נכזבה – זו היתה העז אשר כשעיר המשתלח נשאה עליה חטאת גברתה. כי ה"שמש" נתן לה ספר-כריתות, מעת נכשלה שרה בעזרת-נשים, ויגרש אותה מהסתפח בחברת העזים ולהתעלס באהבים עם התיש הנכבד בבית-תענוגיו… כמעט בכל יום המתיקה שרה סוד עם חנה, אשר ברוב לקחה ובחלק שפתיה לקחה את נפשה ותהי יועצתה. צרתה לפניה הגידה תמיד ותתאונן באזניה על מר גורלה בתבל, ותגד לה את כל לבה, את מחשבותיה ואת חלומותיה. פעם ראתה את שמעון בחלומה, והנה הוא כחתן יכהן פאר – כובע-שער בראשו ואזור-משי במתניו – יושב אצל מלמדו בראש הקרואים ודורש ומטיף לפניהם, וברוח שפתיו ים התלמוד ישים כמרקחה. נשים באות ומתברכות בו, ומכל עבר אשכר לו יקריבו: עטרת-זהב גדולה מעשה רוקם, בתי-טוטפות גם “הדס-זהב” מעשה שושן, ועוד בגדי-קדש וכלים מכלים שונים… ופעם ראתהו – והנה הוא תועה כשה אובד בישימון דרך, הלוך ילך ובכה עד כי פתאם נפל בבור תחתיות. בזעקת-שבר ורוח-נכאה תמהר אל הבור – והנה שמעון עומד בין מלמדיו ושדכניו ובין אריות ודובים. אל תשחיתוהו! – תחנן קולה, אל תבלעוהו בדמי ימיו, כי בני יחידי הוא, רוח אפי ומשוש נפשי! ולפתע-פתאם הלך המראה מעיניה: אין בור, אין שמעון, אין מלמדים ושדכנים ואין אריות… פעם היא עומדת בחלומה בכר נרחב, שם עזים ואין מספר, תישים הולכי על שתים, עקודים, נקודים וברודים ומנגחים ילדים בחמת-כחם…ופעם תחלום כי היא עושה פתילה עבה מחוטים רבים, כמספר נפשות ביתה ומשפחתה, ובמתחה “חוט-השמעוני” ותעבתהו בתפלה ותחנונים ובבכי-תמרורים, והנה קול דופק מאחרי הפתח. חיש מהרה תפתח את הדלת ושמעון בא רוכב על מטאטא ונופל לרגלה… כאלה וכאלה תספר שרה בבכי ואנקה, ולחנה תמיד פתרונים טובים: כי בקרוב שוש תשיש בבנה, מחמד-נפשה, ותצא במחול ביום חתונתו וביום שמחת-לבו, על אף שונאיה הרעים כחיתו-טרף… ובדברה כזאת על לב שרה, תפיח לה עד כה ועד כה כזבים ותוציא דבה על שכניה, על רעותיה ועל מיודעיה, ושתיהן תחלנה לקלל את שונאיהן קללות נמרצות: כי יסכר פיהם ולא יחצו ימיהם, ואחרי-כן תחרוצנה משפט: כי אין אמת ואין צדק בארץ, אין איש טוב, אין גם אחד!

מרוב יגון נתקו מדרשי לב שרה וזכרונה רפה, עד כי בשגעון נהגה ותמרר את חיי אנשי ביתה. רגע תחפש מפתחות אסמיה בנרות ותדרשם מידי המשרת ברעש וצוחה, ובאמת הלא המה בחיקה; ורגע תצעק על אמתה ואלה פיה מלא על עזבה בית-המבשלים ותצא לשוח בשוקים וברחובות, אם כי היא בעצמה שלחה אותה זה לא כביר, לקנות מכלת לארוחת-הצהרים. כל דבר לא היה לה לרצון, גם חלות-לחם ומאפה-תנור, מעשה ידי האמה להתפאר, לא עוד ישרו בעיניה ולא ערבו לחכה כקדם. הן תנואות תמצא תמיד: פעם, כי מלח רב בסיר, ופעם תאמר, כי המרק תפל מבלי מלח, כי הדגים חרו מני אש, כי הקנמן-בושם לא הודק היטב ואין די שמן ונופת ברקיקים. לעתות ישבה לה בדד בחדר שמעון ותבקר את בגדיו – המחלצות והסדינים והמעטפות והמרבדים החדשים, אשר הכינו לו ליום חתונתו; או שלחה ידה במחט לתקן מדיו, כתנתו ומכנסיו הבלים, אבל אך תגע בם דמוע תדמע בת עינה, ואגלי דמעה יזלו כטל על הבגדים אשר בכפה, ומסערת רוחה ועצבונה תרפינה ידיה ולא תוכל לעשות מאומה – והנה תנשק את בגדי בנה החמודות ותניחם במלתחה, והיא תעלה על ערש-יצועה ולמעצבה תשכב, עד כי אמתה תבוא אליה החדרה לשאל את פיה בדבר הליכות-הבית, אז תקום ותצא לפעלה וסביבה נשערה מאד.

גם אפרים נעצב מאד על בנו ותכל נפשו לצאת אל שמעון כי ראה אשר יעמדו הימים ועודנו לא ישוב, כאשר אמר בתחלה. ושמעון הלא הוא בנו יחידו, כחו וראשית אונו, ואיך אפוא יקפוץ באף רחמיו ולא יהמו מעיו לו? – נפשו הנענה דבאה גם היא בחלומות, ועורקיו לא שכבו ממראות הלילה. בחלומו, והנה הוא מכה את שמעון בעברה, הכה ופצוע, ובאחזו פאת-ראשו נמרטו כל שערותיה השחורות והיפות ונשארו בכפו – ובנו נפל ארצה בלי כח. לא צעק ולא נשא קול, כרחל לפני גוזזיה נאלמה, רק עיניו שפכו דמעות כמים ונפשו בכתה במסתרים. וכאשר החליף מעט כח התנער מעפר, ויקם וילך קדורנית בראש מוקרח ומקרבו התמלטו אנחות-תמרורים. כחצים ירדו האנחות האלה בנפש אפרים ויבקש לבכות, כי נהפך לבו בקרבו, יחד נכמרו נחומיו. ובצאתו החוצה להשיב אליו את בנו המוכה והמעונה ולשלם נחומים לו, לא מצאהו עוד. אז השתפכה עליו נפשו, כי זכר את בנו ואת אשר עשה ואת אשר הכהו; זכר את פאת-ראשו היפה, אשר היתה לו לוית-חן, ואיך נמרטה ונשארה בידו והוד שמעון נהפך עליו למשחית; זכר חכלילות עיניו מדמעות ולבן לחייו מעוני, זכר גם אנחותיו, עניו ומרודו, בהתחננו אליו במבטי עיניו ויתן שכמו לסבול המהלומות והמכות יחיל ודומם. – זכרונות כאלה מרים כלענה לאב החומל על בנו, אחרי אשר הרבה פצעיו; כמצרי שאול יכאיבו את נפשו, אשר תכלה לצאת מחמלה רבה. קול דמיונו ורגשותיו צועקים אליו אז מקרב לבבו ויתנו לו רחמים רבים לענותו ולמרר את רוחו עוד יותר. אך אב לבנים ירגיש זאת, אך הוא יודע מה נוראים ואיומים זכרונות כאלה. – את כל זאת זכר אפרים, לפצעו ולחבורתו.

– שרה, למה תבכי ולמה תהגי ריק? – דבר אפרים לאשתו בלילה אחד – עורי, עורי, שרה, וראי

כי אין פה לא דובים ולא עזים, לא מגרפה ולא מטאטא!… גם בתנומות עלי משכב היא צופיה הליכות-ביתה ורוחה מתהלך בבית המבשלים.

– ה' אלהי ישראל עמך, אפרים – דברה שרה גם היא לאישה, אשר צעק פעם אחת בלילה בקול

פחדים ויבטא בלהות בתנומתו – חלילה, לא נפל משערת ראשך ארצה! ולא נשאך, חלילה, הרוח… הנך פה בביתך, ופה תהיה בשובה ונחת עם אשתך ובניך עד מאה ועשרים שנה!

– התדעי, שרה? – אמר אפרים, בקומו בבקר אחד משמים ועצב – התדעי את העולה על רוחי?

– האם תתאוה לאכול גם היום רקיקי-מצות עם מרק, או אולי ריפות אותה נפשך? – השיבה

שרה על דברי אישה.

– שמעי שרה – אמר אפרים – שאלה אחת אנכי שואל מאתך, ואת השבעי לי כיום, כי לא תשיבי פני.

– שאל, אפרים, שאל! – ענתה שרה בנפש גרסה לתאבה.

– השבעי לי, שרה, השבעי! – אמר אפרים.

– כמו שאני יהודיה!

– דעי אפוא, שרה – אמר אפרים – כי אנכי אשים אשם נפש בן-דוד המורה…

– החפץ תחפוץ, כי אלכה לנבל את הנבל הזה? – צעקה שרה מבלי תת את אפרים לכלות דבריו –

אשבע עוד הפעם, כי אעשה רצונך. עוד היום הלוך אלך לקלל את העני והנודד הזה ולדרוש את בני מידו. – אלכה אפרים, אלכה, כמו שאני יהודיה!

– לא זאת חפצי – השיב אפרים – ונהפוך הוא, אני רוצה, כי זה האיש בן-דוד יבוא אלינו.

– הזה יבוא אל ביתי? – צעקה שרה.

– יבוא! – ענה אפרים – אני אומר לך, שרה, כי יבוא, ונחוץ הוא מאד כי יבוא.

– ומה זה אפוא תשאל מאתי? – אמרה שרה בכעס – התשאל, כי אעזבה את ביתי וארחיק נדוד?…

– הסירי כעס מלבך! – ענה אפרים – הרפי מאף ושמעי את אשר אדבר. מדעתי כי שמעון התרועע עם בן-דוד, לכן אחשבה למשפט, כי לא עשה שמעון דבר בלתי גלה סודו למחטיאו הזה, ולא אפונה כי בעצתו ברח, ואך ידו היתה אתו בכל זאת.

– ימח מארץ הבוגד הזה, ואת נפשו יקלענה ה' בתוך כף הקלע! – קללה שרה את בן-דוד קללה נמרצת.

– לכן, שרה – הוסיף אפרים לדבר – לכן, הבה נתחכמה לבן-דוד. אין טוב לנו כי אם לקרוא לו ולשמוח לקראת בואו, ואני אתן לו מהלכים בביתי, כי יבוא יום-יום לכתוב לי אגרות ואבקש לו איזה ענין לענות בו. והיה בשבתו עמדי, אחקרהו לאט-לאט, עד אשר יצלח לי לדעת כל אשר בלבבו.

העצה הזאת ישרה בעיני שרה, ובכל-זאת לא עזבה חמה.

– ומה אפוא תשאל מאתי? – קראה ברוגז קולה.

– אחת שאלתי מאתך – השיב אפרים – כי לא תביטי אל בן-דוד בחרפה ולא תכלימי אותו בגערת פניך, פן תפירי את מחשבתי ותקלקלי עצתי. כי אנשים כבן-דוד לא יסבלו כלמות, ויקר להם כבוד מכל כלי חמדה. תתחפשי, שרה, והשתנית כמו אין בלבך רע, ודעי נא, כי אנחנו מקרבים אותו רק לטובתנו.

– ולהישיש, יחיה, לא תלך עוד, ולשכנו לא תדרוש, כאשר חרצנו בתחלה? – אמרה שרה כמתאוננת.

הרגעי ודומי! – נהם אפרים את אשתו – אך אשוב לאיתני בחסד עליון אלך לדרוש את הישיש, יחיה, בעיר משכן כבודו. אספר לו את כל אשר אתנו והוא יתפלל בעדנו.

יג: שבת אחים גם יחד

– מה תאמר אתה, רעי? – שאל בן-דוד את יונתן, בשבתם יחד בחדרו – מה תאמר הפעם, יקירי אחרי אשר הרים אותי פלאים גלגל-עתותי וינחני אל מחוז-חפצי. מי מלל לי אז, בשבתנו פה יחד בליל הושענא-רבה, כי אסתופף בבית אפרים והוא לבדו עוד יביאני בצל-קורתו לחזות בנועם רחל יפתי הנעימה לי מאד!… לא אדע, יונתן, מה תשפוט אתה ומה יחשוב לבך, ואני אקוה ולבי נכון בטוח, כי לי תהיה רחל, חברתי ומנת חלקי בחלד. ולו לא חפץ ה' להוכיח אותה לי, לא עשה כל הנפלאות האלה וכעת לא הראני כזאת! אין זה, יקירי, כי מה' יצא הדבר, על כן אוחיל.

יונתן ישב דומם ושכּל את רגליו, עצם עין אחת ובעינו השנית לטש לדוד.

– הסב עינך מנגדי – אמר בן-דוד בתלונה – הסב עינך מנגדי, שהיא תדקרני! עד מה לא תעזוב דרכך הרע לחשות בעת ידמו למו עצתך, ולעצור במלין כאשר ייחלו להם כמטר? לא אוכל נשוא איש קר-רוח, אשר לשונו סגורה תמיד על מסגר והדבּר אין בו. מנשמת איש כזה יתן קרח ומשליך קרחו על כל אשר לפניו. והיה כעץ אשר בשלכת, אין עלה נחמד למראה ואין ציץ תאוה לעינים, אך מצבת בו, כן השכל לבד מצבתו, פשוטה ועורה מכל רגש נעים ומכל אמרי-חן ויופי, העולים על שפת-לשון אך לשמח לבב אנוש ולהצהיל פנים. כשחוק בעיניו לבלע תקות איש-הרוח וחמודיו. ישלח דברו וימסם, ישב רוחו יהיו כאין. וכאשר שנאתי את האיש, אשר אין נסתר מחמתו, ככה שנאתי גם את זה, אשר לפני קרתו לא יעמדו; שניהם כאחד לא יגיעו לתור האדם המעלה וחדלי-אישים המה. הטיבה נא עמדי, רעי יונתן, ופתח פיך בעת כזאת, אשר רגשות לבי פרצו מאד ונפשי גחלים תלהט; בעת כזאת אשר רוחי בקרבי ישחר אוהב ומודע, להריק לפניו מעט מרגשותיו ולשמחהו בשמחתו; כי שפע רגשי-גיל ילאו נפש איש, כרגשי-יגון. אם בל יעברו על דל שפתיו ואין להם מסלות בלבב רעהו. ואם החרש תחריש בעת הזאת, הנה אחליט כי רע-עין אתה ושמחתי לך לחגא.

– חי נפשי! – השיב יונתן בשחוק – כי הוצאת משפט מעוקל, ואולם אני מחשה מאשר באמת אתפלא, איך האיר פתאם המקרה פניו אליך ויחנך!

– ומה זה אפוא תאמר, רעי? – שאל בן-דוד שנית – האם יחילו דרכי?

– אני כפיך לאל, כי יהיה בצריך ותצליח. אבל…

– הנה הוא שב על דרכו – אמר בן-דוד – איו אומר ואין דברים, רק אבל אבלים!

– טרם אענה – השיב יונתן – אבקש מאתך לבלתי תטפול עלי שקר, אם אולי יעציבו אמרי את רוחך, הן יוכל להיות כי אני שוגג, ולולא העתרת עלי דבריך צפנתי אמרי בלבי. דע אפוא, כי גם אחרי רואי כל אלה לבי השקט בל יוכל, ואלי רגש יגונב, כי לא יד ה' עשתה זאת, כאשר תאמר, ואך דבר הוא.

– האם לא תתמה על החפץ, ולא יהיה לך לאות ולמופת? – שאל בן-דוד.

– כן דרך כל המיחלים – ענה יונתן – אשר התקוה תוליכם שולל, לשום אותותם אותות ולראות בכל דבר נעלם מהם מופת על חפציהם, מבלי התחקות על שרש דבר מה המציאו ומה נרדף לו… אנכי אם כי אתמה על החפץ, בכל זאת לא אראה בו אצבע אלהים, ואחשבה כי אך דבר הוא.

– ומה זה אפוא? – שאל בן-דוד בלב נגרש מעט.

– זאת לא ידעתי –השיב יונתן – דברים רבים נעלמים ממנו בארצות החיים, אשר טוב לנו יותר כי לא נדעם מאשר ניגע לפתור אותם כלבבנו ללא-אמת… ואמנם זאת ידעתי, כי רחל אהבתך מאד!…

– את זאת ידעתי גם אני, ועוד יותר ממך – אמר בן-דוד בשחוק נעים.

– ושרה מה? – שאל יונתן – שרה אף היא יודעת זאת?

– עוד לא היתה לי עת-מצוא לחקור את שרה ולדעת את לבה עלי – ענה בן-דוד – היא נכונה ללכת בדרך מחר, לשמחת לבי.

– ומה אפוא תשמח ככה על הדבר הזה? – שאל יונתן.

– הלא מעתה יהיה נקל יותר לבוא אל רחל החדרה, ולדבר עמה כטוב וכישר בעיני.

– האח! – קרא יונתן – עוד לא ארכו לך הימים בבית אפרים והנה זה באת עד הלום, לשבת יחד עם בתו בחדרה ולהשתעשע עמה באמרי-אהבים! רבות עשית, רעי, ואין כמוך איש-מהיר במלאכתו. פאר וכבוד לך!

– האם דמית היות אהיה כמוך – אשים מחסום לפי ואדום?

– אין ערוך אליך, בן-דוד! – השיב יונתן בשחוק – חי אני! לו יצלח בידך לארש לך את רחל אז יוכל מליץ ואיש-הרוח לעשות מכל אלה ספור-אהבים נפלא. הן ימצא לפניו את כל הדברים הדרושים לחפצו: עלמה יפת תואר, “ברה כחמה, כחוט השני שפתותיה, ועיניה וקווצות ראשה שחורות כעורב, צוארה עשת שן, מעולפת תלתלים, וידיה גלילי-כסף ממולאים”; אחת היא לאביה, איש עשיר, משמר הבלי-שוא ותועה מדרך-השכל. ומהעבר מזה – בחור נחמד ומשכיל, עני וגר בלא גואל ומודע, לובש מלבוש נכרי והליכותיו לא כדרך המהבילים! – עוד ימצא לפניו אהבה מסותרת ומקרה נפלא, תוחלת ותקוה טובה, לבבות שמחים ונאנחים, ועוד דברים כאלה, המפליאים את הקורא הפלא ופלא… שם עולם יתן לך הסופר, יציגך למשל רבים ולמופת תהיה להם.את זה תעיר לאהבה ותתן בלבו תקות טובות ונחומות, ולנפש נענה ורצוצה תחוה דעת לאהוב ולבטוח; ואת אזן האבות תגלה למוסר, לבלתי יתעמרו בנפש בנותיהם לתתן לאנשים כלבבם… הלא ראשון אתה, אשר תראה חדשות כאלה ביהודים. ועד כה לא נהיתה ולא נראתה כזאת בישראל, אשר בארצנו. למצער לא נודע עוד לי, כי בחור יתבונן על בתולה ונקבה תסובב גבר ויבאו במסורת-הברית רק מאהבה לבד, אם כי רחוקים המה זה מזו במצביהם כרחוק מזרח ממערב, ואם כי לא כמחשבותיהם מחשבות אבותם. אך על זה דוה לבי – הוסיף יונתן בשחוק – אשר יחסר לנו שר-האהבה, הנודע בשם בכל לשונות הגוים…

– חסרון זה יוכל להמנות – אמר בן-דוד גם הוא בשחוק – את השר ההוא ישאלו מאת הגוים, ככל המלאכים הנשארים, השאולים לנו, לפי דברי חכמינו המחוקקים, מבבל ומפרס ומיתר עם לא-בינות. יתנו בידו קשת וחצי גבור שנונים כמשפטו. ואולי עוד יתחמץ לב אחד מחובבי שפת-עבר ויוכיח כי שר-האהבה יצא ממקור ישראל וזכרו בכתבי-הקדש… אבל – קרא בן-דוד בשנותו את טעמו – הנה תעינו עד מאד משיחתנו. מה לך, רעי, כי לצון חמדת היום והתולים עמך? ואתה הלא מחשה מעולם!

“לו ידע בן-דוד – חשב יונתן בלבו ונאנח בקול דממה דקה – לו ידע כי זו לעגי לא מטוב-לב אך משבר-רוח ודאגתי לו!…”

– מה יחשוב לבך – שאל בן-דוד עוד הפעם, בראותו כי יונתן נאלם דומיה ועצם עין ימינו.

– מה הגות לב רחל? – שאל יונתן.

– הגות לבה אהבה! – השיב בן-דוד.

– ומה לך עוד?

– אבל – הוסיף בן-דוד לדבר – כמה פעמים הגידה לי רחל כי תאהב את אמה ואת אביה כנפשה, ולעשות רצונם תחפוץ תמיד בלבב שלם. ורוח מבינתי יענני, כי לא לתומה הגידה כזאת, ואולם דבריה ירזמון לאמר: הן אמנם לבה לא רחוק ממני, אבל להיות לי לאשה למרות עיני כבוד הוריה – הדבר קשה מאד.

– ומה זה אפוא תדרוש מאתי? – שאל יונתן.

עצתך – השיב בן-דוד – הורני נא במה אתרצה אל אפרים ובמה אזכה למצוא חן בעיניו. למען רחל הנני נכון לעשות הכל, לטבול גם במקוה מים ביום השלג ולהתגלגל על כפור וקרח.

– גם כי תעשה חונף – אמר יונתן בתלונה וילטש עינו לבן-דוד – גם כי שולי בגדיך יסרחו אמתים על הארץ וגדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך, גדילים גדולים וכפולים, הנה לא תזכה בעיני אנשים כאפרים, ויפטירו עליך בשפה, כי בלבך אין הניצוץ-הישראלי!…

– האזכה בלכתי השכם והערב אל בתי-תפלה, ואספר נוראות ונפלאות גדולות? – שאל בן-דוד בשחוק מר.

– גם כי תתחמם כל היום עם הבטלנים בין תנור וכירים – השיב יונתן בשחוק מר גם הוא – ותפליא לספר ספורים מבהילים על היהודים האדמונים, על הרי-חשך ונהר סמבטיון, על הליכות אלכסנדר-המקדוני, על העץ אשר דבר עמו והנשר הנורא, אשר רכב עליו תחת רקיע השמים; עם הסם ואשתו ותולדות גוג ומגוג; על גולמים וגלגולים ורוחות ומתים, הנודדים בארץ, ועוד דברים כאלה, – הנה בכל זאת תנואות עליך ימצאו, כי אין עוד בקרבך הניצוץ-הישראלי! בגדולות ובנפלאות ממך לא תלך. היא עצתי, שמענה ואתה דע לך!

יד: גלגל “החוזר”

מן סוכני ה"ישיש" הכזיבי וגבאיו הכי נכבד נחמן שליט"א “החוזר”. הוא משנה לכזיבי ורב ביתו, פקיד על מאכל שלחנו ומשקיו, על מושב מקורביו ומעמד חסידיו, ואת הבאים לדרוש את הישיש הוא מזכירם אליו והוא מביאם לפניו איש איש במועדו. מדי שנה בשנה הוא הולך וסובב גליל-החסידים, אשר להכזיבי, ובכל עיר ועיר, אשר יבוא, שמחה ומשתה ליהודים, הוא יושב בראש וחוזר ואומר לפניהם דברי-תורה מתורת הישיש, שיחות נשגבות ומפלאות קדושי-עליון – וכל העם פוערים פיהם ומקשיבים לדבריו ביראה ובנחת-רוח, ומביאים לו מנחה איש כמתנת ידו.

הימים ימי חנכה. רבים הבאים מקרוב ומרחוק לחזות בנועם הישיש ולבקש ממנו ישעו, איש לנגע לבבו, וידי “הגבאים” מלאות עבודה לכתוב לכל איש מצוק ומר-נפש את בקשתו על גליון, ולשרת בקודש ולערוך שלחנות לפני עם רב. ונחמן, ראש הגבאים, יושב בכבוד בחדרו, אשר בבית קדושו, ונמצא לכל מבקשיו, זה יוצא וזה בא. ובאחרונה בא החדרה איש אחד, ויחרד נחמן לקראתו, ויתן לו את ידו וישאל לו לשלום.

– שב לימיני, ידידיה, מחמד נפשי! – אמר לו נחמן במתק שפתים ועין לועגת, כמהתל בו – מתי באת?

– עתה באתי – השיב ידידיה בנחת ובתמים – שמח לבי לראות את גדלך ואת כבודך במקום הזה.

– כזאת הלא השמעתני, מחמדי, בהיותך פה בראשונה, ומה ראית עתה עוד כי תשוב לשוש עלי ולהתפלא בי?

– שש אנכי עליך, כי על כן עצמי ובשרי אתה – החניף אותו ידידיה בחלקות – מי מלל לאמך, היא דודתי, מנוחתה כבוד, כי אחרית בנה תשגא מאד. הלא היא התאוננה תמיד, כי באין אב תלך שובב בדרך לבך ולא תשמע בקולה, ולתורת מלמדך לא תטה אזנך והיא לא תדע מה תהיה באחריתך.

– דברי רוח! הבה ונשתה מעט יין, הלא אורח יקר אתה לי.

– יין ושכר לא אשתה – השיב ידידיה ועות פנים.

– האם חולה אתה ולבך דוי?

– מת אנכי!

– אם מת למתים אתה, למה אתה תועה בעולם?

– תקון אני מבקש – התלוצץ ידידיה – דלותי מאד ונחשבתי כמת, והנני נודד בארץ ומבקש לחם.

אויה לי. עזבתי את ביתי, נטשתי את אשתי ובני, ונע ונד אני בארץ זה ימים רבים, שבע רוגז ועמל. הראני נא חסדך, נחמן, ובקש את הכזיבי בעדי, אולי ירחם לתקנני בעצה טובה להושיעני.

– לגבר לא יצלח לכל מלאכת-עבודה ואף לעבודת-הקודש – לא יועיל לא אני ולא הכזיבי. הן גם להיות מלמד לא תוכל. חובש בית-המדרש היית כל ימיך וכל תורתך בתוך מעיך – במחלת מעים. לא קראת, לא שנית, הדבר אין בך. צר לי עליך ידידי.

– הרבה כמוני יש בישראל, ובכל זאת בעזרת-השם ובעזרת בני-אדם טובים ימצאו מחיתם ומחית ביתם. הכל תלוי במזל, ואם אין מזל – אין כל. לא לחכמים לחם, וגם לא לנבונים עושר…

– וגם לא לשדכן כשרון לבצע מעשהו – אמר נחמן.

– פשר דבריך מה הוא – הבינני.

– תם הוא ולא ידע! הלא שדכן לפרץ נתתיך. הנה שמתי דברי בפיך לאמר: לך ודברת לאפרים כרמולי – בת לך יחידה, תנה נא אותה לבן-פרץ לאשה. ואת פרץ תהלל, כי לעשרו אין חקר וכי גדול הוא מאד בעיני הכזיבי ובעיני כל חסידיו, ונדה ומהר-ומתן ירבה לתת עד אין מספר. ועל בנו החתן תדבר גדולות, כי חסיד הוא, מחוכם הוא, מושלם הוא, יפה הוא להפליא, מאין כמוהו.

– להלל את פרץ חשבתי למותר, כי נשגב שמו ושמעו הולך בכל המדינות, ורבים יכבדוהו ברעדה.

גם עשירי העם יתנו לו כבוד ועז. הן בידו כל עתותם, ועל ידו שפע המסחר יינקו. נשיא הוא בתוך בני עדתו, כל צרכיהם נעשים על פיו, הוא המוציא כסף העדה כטוב וכישר בעיניו ולא יחשבו אתו. כנחלים הולכים אל הים ינהרו אליו כסף וזהב מנחלות אלמנות ויתומים. גם כסף-הנדה וכסף-הצדקה מופקדים אצלו.

– לו חכמת וידעת כי התהלה היא תמיד דבר בעתו, ושפטת את אשר נעשה על הארץ לא למראה עינים, ונתת אל לבך, אולי אל מקום שהנחלים ההם הולכים משם הם שבים ללכת. אבל מה אדבר ואדרש מבן-אדם דבר שאין בו! אני אך זאת אשאלך: למה לא הרחבת פה ולא הרבית להודות, להלל ולשבח כדרך השדכנים? הלא שדכן לפרץ נתתיך ושכרך היה הרבה מאד, לו חפצי בידי הצליח. ועל החתן מה אמרת?

– על החתן תשאלני, על בן-פרץ? – עליו לא דברתי מטוב ועד רע. כי טוב לא יכלתי לדבר, יען אשר מראהו רע – מצחו צר ואזניו כלביבות גדולות, שעירות; שערו רך כעין הפשתים; עור פניו לבן עם נקודות צהובות; שניו מעוקלות ומזוהמות ופרץ נבעה בין השנים-הקדומות, משם נשקף ראש לשונו ויז רירו בדברו, וכלו אומר, כי פותה הוא וחסר-לב ולא ידע בין ימינו לשמאלו. וכי רע-רע הוא לא חפצתי להגיד.

– ואם-כן לא דברת מאומה והחרשת – שחק עליו נחמן.

– חלילה! – השיב ידידיה בתומו – דברתי. ובפה מלא דברתי לאפרים: שמעני, אדוני! פרץ חשקה נפשו בבתך, לקחת אותה לאשה לבנו, כי הוא חפץ מאד להתחתן בך ובמשפחתך המיוחשת בישראל. ולא הוספתי על דברי האלה, כי שוא ודבר-כזב רחוק ממני.

– אל לאיש אמת שלומיאל, אל לאיש אמת להיות שדכן, כי ירע לו וירע לאחרים – התלוצץ נחמן – אוי לנפשך, כי אבדת הון רב, שכר שדכנות, ואוי לבן ובת, שתי נפשות נקיות הנאהבות והנעימות, אשר נפרדו בעונך.

– לא בעווני, נחמן, כי אם בעון הדור. דורנו זה החדש דור סורר ומורה, דור הולך בשרירות לבו ויתנה אהבים גבר בעלמה ועלמה תסובב גבר, ואין להם חפץ בשדכנים. גם בבית אפרים ראיתי שערוריה, נתעה בנו והתעה גם את אחותו. בתולה זו, שידובר-בה. כן הוא נחמן, ואתה דע לך!

דברי ידידה האחרונים נגעו עד לב נחמן, ותחת שחוק והתלים – רוח כהה העיב את פניו.

דממה. וכרגע והנה קול נשמע בפתח ואשה אחת לבושה בגדי-תפארת באה למבוא הבית, ושם ארון וכסא ושלחן, וקסת הסופר עליו. ויצא נחמן מחדרו לקדם פניה.

– אטריח את כבודו לכתוב לי “פתקא” אל הישיש – אמרה האשה בגשתה לנחמן.

– מי את ומאין את? – שאל נחמן את האשה מבלי הבט אליה.

– אנכי שרה – השיבה האשה – אנכי אשת אפרים מעיר כסלון… משם אנכי… אתמול, בערב, באתי ואל הישיש אני הולכת, לבקש רפואה למכתי… רפואה לבעלי, איש מכאובות, אויה לי, ובאתי אני תחתיו לשפוך שיחי… להגיד צרתי, לבכות…

עוד לא כלתה דבריה ופלגי דמעות זרמו עיניה.

– מה שם אמך? – שאל נחמן בקחתו עט סופר בידו, ויאנח בחסידות אנחה חרישית.

– לאה – השיבה שרה ותנח על השלחן ח"י – הוא שמונה-עשר כסף.

– לאה עולה שתי פעמים ח"י – אמר נחמן כמו לתומו ובקול זמרה, מחזיק בפאת-זקנו ומוללה באצבעותיו.

שרה הוציאה מחיקה עוד שמונה-עשר כסף ותנח לפניו על השלחן.

ויטבול נחמן את עטו בדיו ויכתוב מפי שרה, ותצא ה"פתקא" הזאת:

"שרה בת לאה. ה' יחזיר לה בנה שיצא לתרבות רעה.

בעלה אפרים בן יוכבד. ה' ישלח לו רפואה שלמה מן השמים על המרידין, וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיו.

בנה היחיד שמעון בן שרה. ליראת שמים.

בתה היחידה רחל בת שרה לזווג טוב."

“הומ-מ-ם” – רחשו שפתי נחמן בשובו החדרה למקומו שקוע במחשבות לבו וידו על מצחו כמבקש עצות וזומם מה לעשות.

– מה אתה נחמן? – שאל לו ידידיה.

– הנה נואשת, ידידיה, מהשדכנות – ענה נחמן, מתעורר ממחשבותיו שמח וטוב לב, וזו לעגו מרחף שנית על שפתיו – ואם אין אתה לנו אנו לנו, ונדע מה לעשות. ומה אתה אומר לעשות כעת לביתך?

– לאודיסה אני אומר ללכת – השיב ידידיה – ובאתי לבקש את פניך, כי תחנני ותמליץ עלי במכתבך לידידך אליעזר פרחי, בן-משק בית אפרים, אשר לו יד ושם באודיסה, כי יספחני אל אחת הכהונות לאכול פת-לחם.

– לאיזו כהונה למשל, תכשר? הגידה נא לי.

– זאת אינני יודע, אל אחת הכהונות סתם כתוב אליו.

– ובכל זאת?… כגון איזו כהונה, הגידה נא.

– כגון… כגון זו – השיב ידידיה, אחרי אשר החריש והתבונן כרגע – ישימני לשומר ביתו ואלין בבית-המבשלים כאשר ילך בלילות לבתי-משתה ולבתי-משחקים. או ישלחני לאשר יחפוץ – ואלך. או “שמש” באחד מבתי-תפלה אהיה על פי דברו.

– כהונה זו, אשר דברת באחרונה היא נאוה לך ואותה אבקש בעדך.

טו: מזל טוב

בין כל הבאים אל בית הכזיבי באה גם שרה, ולא יכלה להבקיע בין כל ההמון הרב עד איש אלהים, אם כי נאוו אזניה בעגילים יקרים, צוארה בחרוזי-פנינים, וידעו, כי היא אשת אפרים הכסלוני… ומי אשר זכה לעלות ולראות את פני אחד קדוש אך פעם אחת בחייו, הוא לא יתפלא על זאת, מדעתו כי יש הממהרים לבוא אל מקום משכן כבודו ימים רבים לפני ראש השנה, לשבוע שמחות את פניו ולספר לו איש את נגעי לבבו, ומאחרים לצאת משם ימים רבים אחרי החג מבלי הפק זממם, ולעמלם והוצאותיהם אין קץ. ובאמת הלא יכבד מאוד על איש אחד, לשאת לבדו טורח ומשא רבבות אלפי ישראל!… עוד זה מבקש ממנו בנים וזה בא וישאל: הבה לי מחיה! זה אומר: התפלל לי ותן טל ומטר, וזה אומר, תן לי שלג! כי הנה מרובים צרכי-עמנו ודעתם קצרה, ואם אין הוא להם – מי להם?

מהבוקר ועד הצהרים עמדה שרה בבית הכזיבי, בתוך המון אנשים ונשים, אשר התרוצצו שמה למאד ובצד ובכתף הדפו איש את אחיו. פתאם מהחדר יצא נחמן ונראה בכל כבודו בבית.

כדבורים סבוהו גם סבבוהו אנשים ויהממוהו מהומה גדולה במשאלותיהם ובקשותיהם השונות. מימינו – חסיד נלהב, הבא אך מן הרחצה ורועד מקור וצנת-שלג, שואל: צדיק מה פעל? ומשמאלו עוד נפש אחד גלוי-הגרון והחזה ממלל: הגיע זמן כוס-שחרית ומתי נתפלל? ומלפניו יכף לו איש אחד ונותן לידו מתן בסתר, כי יאר פניו אליו; ומאחריו ימשכהו בכנף-בגדו אברך אחד, פנים חדשות, אשר אך יצא מחופתו והנה זה הצליח לגנוב עדי אשתו וישיש כגבור לרוץ ארח, ויבא הלום בפעם הראשונה.

– סורו ממני! – גער נחמן באנשים הסובבים אותו – למה נועדתם עלי ותגרגרו בגרגרותיכם? פנו מקום, ותנו לי מהלכים ביניכם!…

נחמן שם לו ידים ויבקיע בין ההמון הרב, ועיניו שטו בכל עבר.

– לכי אחרי! – אמר נחמן לשרה, וימהר אליה פתאם, כמהר חתול אל העכבר.

עיני כל הביטו אל שרה, ויקנאו בה כל הנצבים, ותהי בעיניהם מאושרה, כמוצאת שלל רב. ובלכתה עם נחמן התהלכו אחריה עוד המון אנשים, אשר חשבו להתפרץ אתה החדרה גם הם, כנפשות האובדות, האוחזות בכנפי הצדיק, בעברו על התפת וגיא בן-הנם, לבוא אתו אל לעדן גן האלהים. אבל בבואם אל הפתח דוֹחו בחזקת-יד.

– בואי, אשת אפרים! – אמר הישיש לשרה, בשמעו את קול רגליה באה בפתח – ידעתי כי אשה קשת רוח את ונפשך מרה לך.

"אך נביא הוא – חשבה שרה בלבה – עוד בטרם הגדתי לו הוא יודע תעלומות לבי ויבין הגיגי. כל בעלי השם אך כאין לפניו…

– אוי לשברי! – בכתה שרה ותפרש כפיה – צרות רבות תשבע לה נפשי מבני יחידי, אשר נחבא לברוח, ואני אם שכולה אנה אנכי באה? – ובדברה נתנה בידו את הפתקא עם כסף הפדיון.

– הכי לא הגדתי לך מראש, עוד לפני עשרים שנה, בשאלך ממני בן, כי שני דרכים לפניך: אם היות עקרה או ילוד בן ולשבוע צרות?

– אויה לי! – השיבה שרה בבכי ותמח מיץ-אפה בכל חמש אצבעותיה – מי האיש החפץ ללכת ערירי מבלי השאיר “קדיש” אחרי מותו?!… ואיך יכולתי אז להתאפק מקחת מידך המתנה הטובה ולשבת עקרה שוממה! מה גם אשר אמרת, כי לא אבדה תוחלתי מאתך, הן אם לתת לי בן תוכל, הלא גם יכול תוכל להפוך הגזרה הרעה לטובה, כי בני היולד יהיה תם וישר.

– בנך מה פעל? – שאל הכזיבי, בנשאו מרום עיניו ויאנח בתמים.

– רע לא עשה, חלילה! – ענתה שרה – רק אישי אומר, כי בננו סר מדרך, בתתו את לבו ללמוד ולהשכיל.

– להשכיל! – קרא הכזיבי ברוגז קולו כאיש נבהל ומתקצף, בשמעו את שם אויבו בנפש – הכי יש עוד דבר רע יותר מזה?

– האם נחלה מכתי ואין בהה לשברי? – קוננה שרה במר-נפשה.

– בנך מה למד? – שאל הכזיבי שנית.

– תנ"ך – השיבה שרה בקול רועד.

– אלי, אלי! – נאנח הכזיבי.

– האם גדול עון בני מנשוא? – צעקה שרה בבכי ואנקה.

– האם יש בכסלון ממשכילי הדור הזה? – שאל הכזיבי בשלישית.

– יש,יש! – ענתה שרה – מורה בבית-הספר, עני ונודד, הוא הדיח את בני מדרך הישרה. “יכנס הרוח באבי אביו!” – ועתה עוד הוא יושב בביתי, להגדיל שברי ולזרות מלח על פצעי.

– אבוי! – צעק הכזיבי ופניו חורו – מה לנבל בבית-חסידי?… מהרי לגרשהו, פן יטמא טמא-נפש זה את נפשותיכם, ולא אוכל לתקן עוד את אשר עויתם.

– חי אני! – נשבעה שרה – אך אשובה אל ביתי אגרש את הנבל ההוא, והניחותי חמתי בו. אפרים פתני ואפת לתת להעני והנודד הזה מהלכים בביתי, באמרו אולי ממנו יודע אנא הלך בננו.

– מתי ברח בנך? – שאל הכזיבי, אחרי שוב נפשו למנוחתה.

– בחודש… אם לא אשגה באחד לחדש… באחד לחדש חשון – השיבה שרה.

– לפני המולד או לאחר המולד? – שאל הכזיבי עוד הפעם.

– זאת לא אדע – ענתה שרה – כי איך אפוא תוכל אישה לא מלומדה כמוני לדעת דבר כזה? רק זאת אזכרה, אשר בעת נדד בני ירד שלג וגשם מן השמים.

– אם-כן ברח עוד לפני המולד – נשמעו בנחתת דברי נחמן, אשר החריש עד כה.

– התזכרי את מראה בגדיו, אשר לבש בנך ביום צאתו מאתכם?– הוסיף הכזיבי לשאול.

– אזכור, אזכור! – קראה שרה בשמחת-לבב, בהאמינה כי הוא דבר נחוץ מאד. מראה שמלתו לעורו היה אדמדם ועליו אדרת-עור וזנבות החולד, ובראשו כובע נפוליוני.

– ולאפרים שמעתיך – אמר הכזיבי, בהביטו אל “הפתקא”.

– בעלי – דברה שרה תחנונים – בעלי יסבול מכאובות מעפלים-מסותרים, לא עליכם, עוד מיום חתונתנו יסבול, לא עליכם… וכעת הציקוהו מאד, עד כי, במחילת כבודכם, לא יוכל לצאת חוץ בבקר לפני התפלה. ומכאב גדול יכבד לו,לבעלי, לשבת וילך הלוך כמעט כל היום בחדרו אחת הנה ואחת הנה. והוא הדבר, אשר לא בא הנה.

– אלי, אלי! – אמר הכזיבי ברגש, לטש עיניו ועשה כונים… – יהי רצונך! – קרא פתאם, אחרי אשר החריש מעט, ופניו נהרו – אתה השולח ואני השליח, יהי רצונך!

בדברו העיף עינו בשרה, הנצבת משתאה ומשתוממת, ויאמר אליה בחדוה:

– מזל טוב לך, אשת אפרים!

שרה עמדה בלי-נועה ותשתומם למשמע אזניה. מאחרי הדלת נשמע שאון אנשים, המציצים מן החרכים ואשר אזנם לקחה שמץ מדברי הכזיבי הנפלאים. כזבובים המו ושרקו ודבר חד את אחד, איש את אחיו לאמר: בואו נא ושמעו מה הדבר היוצא מאת הישיש!…

– בשמים זוגו את רחל בתך! – בשר הכזיבי את שרה.

– מי הוא המחותן? – שאלה שרה, אחרי אשר נאלמה דומיה רגעים אחדים מרוב מבוכתה.

– פרץ, מעיר צלמונה – ענה הכזיבי – אקוה כי אפרים ישמע בקולי.

– מזל טוב לך, אשת אפרים, בת-לאה! – אמר נחמן אל שרה בחסידות ובמתק-שפתים כאיש תם.

– ברוך טועה (ברוך תהיה)! – השיבה שרה – כמו נבא לי לבי לרקוח ממתקים בטרם נסעי מביתי ולהביא אליך מנחה – הוסיפה שרה ותאמר, בפנותה אל הכזיבי – ולך – אמרה עוד, בפנותה אל נחמן – הנה אתן עשרה זהובים לקנות יין ורקיקי-דבש לכל העם, הנמצאים פה.

– נחמן – אמר הכזיבי – הנח את הפתקא הזאת בסדורי למשמרת, למען תהיה לפני בעת תפלתי, ותן אותה שמה אצל “והחזירנו בתשובה”.

שרה נשקה מזוזת בית הכזיבי ותצא שמחה וטובת-לב.

טז: קרבן עולה ויורד

יום-יום בקש לו בן-דוד תחבולות לבוא אל רחל החדרה לשיח אתה באין מפריע, בכל העת אשר שרה לא היתה בביתה, ומיום ליום גדלה אהבתו. הן רחל היתה אחת מאלה, המפיקים רצון מכל אשר יכירו אותם יותר. הטבע חלק לה נפש עדינה ודעת אדם ישרה, להרגיש טוב ורע, אם אמנם לא היתה למודה מאד. בלבבה הבינה מה טוב, כאיש מבין זאת בבינתו; כי הרגש, הלא הוא ראשית בינה לא-ברורה, הצרורה עדנה כפרי בחביון הזרע; והבינה היא הרגש הברור, אשר התפתח גלוי לכל. ובעת ההיא אמנם הגיעה רחל, על ידי שיחות בן-דוד ויונתן המחוכמות ולמודיה, אל המדרגה ההיא בסלם השלמות, אשר שם תוסר ההרגשה מגבירה ודבריה לא עוד נשמעים כדבר מלך שלטון; אשר שם יתיצב השפק, המלאך הרע, לשטן לה ויתגרה בה מלחמה; אשר שם כהתוך כסף תתך בתוך כור השכל, להתברר ולהתלבן, להתודע ולהגלות אחרי-כן באמתּה.

לאט לאט הנה זה החל השפק לשרוט שרטת בנפש רחל. כענני בקר החלו מחשבות לעלות על לבבה, ונראה הקמט הראשון על מצחה. וכרוב שרעפיה בקרבה, התענגה יותר בחברת בן-דוד, להוציא לפניו הגות לבה ושאלותיה ולדעת מלים יעננה, ובזאת התקשרו נפשותיהם יותר ואגֻדתם חזקה מאוד. כשרונותיה הטובים שוו הוד והדר על יפעת תארה, המה כללו יפיה והגדילו חין ערכה. – נפש בן-דוד התעוררה ותשכח כל רגז ודאגה, לעדן נהפכה לו הארץ ועיר כסלון כגן ה' מרוח האהבה, אשר נשבה בו.

אפס לא כן היו שמחים מאושרים שני אוהבי בן-דוד. הן אמנם בכל לבה אהבה רחל את בן-דוד ותתענג עליו ועל שיחו, וכאשר בושש לבוא כמעט יצאה נפשה מכליון-עינים – אבל בשמחת-גילה התערב תמיד רעיון מכאיב, אשר הקדיר שמי אהבתה בענני-תוגה. כי בזכרה את אבותיה, השונאים תכלית שנאה את איש כבן-דוד והחושבים עליה מחשבות אחרות – ערבה לה כל שמחה. – ומה התעצבה אל לבה בראותה מראש, כי אך תהו כל רגשותיה, והיא תנתן למורת-רוחה, אל נער פותה וחסר-לב, אשר ייטב בעיני אביה!… אבל עוד יותר רבו עצבותיה, בשומה על לב אחרית בן-דוד, המרה כלענה. מהמון רגשי-גיל ועצב אלה התפתחה מעת-לעת בינת רחל, ויותר אשר התפתחה בינתה – יותר הרגישה ויותר דלפה נפשה מתוגה… פעמים רבות גמרה אומר לשמור לפיה מחסום בעוד בן-דוד לנגדה, לבלתי תת לו כל תקוה לשגות באהבתה; אבל אך ראתהו – חם לבה בקרבה ובהגינה בערה אש; אך שמעה קול אהובה מדבר אליה לא יכלה לעשות בנפשה שקר, לעצור במלין ולהכאות לבו. גם החמלה נלותה אז עם האהבה, להגדיל המדורה עד מאד. סוף דבר, רחל היתה אומללה וקשת-רוח!

אף יונתן במסתרים בכתה נפשו על בן-דוד, כי ראה, אשר האהבה שמורה לו לרעתו ואין לאל ידו להושיע. כל עומת שהיה בן-דוד שמח היה יונתן עָצֵב ומשמים, ובספר לו בן-דוד את רוב אשרו, הביט עליו ברחמים גדולים, כמו על איש אובד ואומלל.

“צר לי עליך, אחי, בן-דוד! – הגה יונתן ברוחו הקשה, בזכרו את בן-דוד ואת דברי אהבתו – צר לי על איש כמוך, אשר יאבד ויכלה בתקות-שוא! רוחך הנשאה היא תשיאך ללכת בגדולות ובנפלאות, למרות כל עיני שטן ופגע, והיא תעוז לך לעצור בעד גלגל-שדי, המתהפך בתבל ארצה ומחלק חבלים לבני-חלוף, ולקחת חלקך בחזקה; רוחך הנשאה היא תרוממך מעל כל גבהות האדם ורום אנשים; מעל אלילי כספם ומעל אלילי יחוסם, אשר עשו להם חיץ, להבדיל בין איש לרעהו. כעת במרום תמריא, תשחק לעשיר ולעשרו, ליחש ולמתיחשים. איש-הרוח אתה, ורוחך אש, אשר בצאתה אך רגע מידי בינתך הרבה, השומרת אותה תמיד, תרקיע לשחקים ומטות כנפיה מלא רחב הארץ! אש האהבה הפריד מאד בין הדבקים – בין השכל והרגש, הנצמדים בקרבך, עד כי כעת אין מעצר לרוחך. אך לשוא צעוק תצעק כעת אליך התבונה, כי רם אתה וקולה לא יגיע עדיך; אך לשוא תתן קולה בתחנונים, להשיבך אליה בטרם אידך כסופה יאתה, כי סכותה בדמיון לך מעבור תפלתה. רוחך הנשגבה תשא כנפי שחר ועלית עתה למרום שמחת-גילך; אבל – עלית למען תרד פלאים!… על מרום אהבתך האומללה תתענג כעת בחזיונות נעימים ולא תראה, כי ערוך לך מתחת מזבח, ואתה השה לעולה! – נעמת לי, אחי בן-דוד, לכן צר לי עליך מאד!”

בשמחת כל לבב שב בן-דוד יום אחד מבית-הספר וימהר לקחת את הדברים הדרושים לחפצו ללכת אל בית-אפרים, לעשות מלאכתו כפעם בפעם. שם קוה להשתעשע עם רחל ולתת לה לקח בלשון עם-הארץ, אשר יונתן חלק לה בשפה הזאת בסתר, זה כבר, ואביה ואמה לא ידעו דבר. שם קוה לבלות יום זה בנעימים, כאשר ישכב אפרים את משכב-הצהרים, כדרכו תמיד, ומה גם עתה, אשר הוכח במכאוב עפולים.

זוהר הרקיע שת נוספות על שמחת לב בן-דוד, העיר את נפשו וישוקקה עוד יותר לתענוגות ונעימות. השמש יצא בבקר אדום כדם ויהי אור יקרות וקפאון ביום ההוא. נקהלו העורבים על גגות הבתים הגבוהים ויצריחו בקול, ואחרי-כן נעלו פתאום משם ברעש וצוחה, ויעופו וינועו במעגלה על פני רקיע השמים, כמחולת המחנים, כאלו זבח-משפחה להם, כאלו דודם או בן-דודם הכין זבח, הקדיש קרואיו ביום חתונתו וביום שמחת לבו… קמו פרות כסלון, התמודדו כמה פעמים וטלטלו השלג והכפור מעל עבי-גביהן, גם העיזים שכחו רבצם וכלם סובבים בעיר, בשוקים וברחובות מאשר ימצאו; אלה העיזו פנים לשית פיהם בילקוט ולאכול ממספוא סוס-אורח, אשר הביא היום לעיר מטוב אדוניו האכר; מעט דגן ושעורים, מעט כסמת ופשתה, גם שנים שלושה אוזים ושכוי זקן, הנמכר בעון אשר ריב לו עם שכוי בחור יפה-תואר, החומד את נשיו וירוה אתן דודים; ואלה התגנבו למלאות פיהם מחציר יבש, אשר בתוך העגלה, כי אין האכר שמה, הלך לשתות כוס יין עם רעים אהובים. – חמדת ימי החורף היה היום ההוא, כל המתענג מזיו כבוד התולדה קרא לו עונג ויצא לשוח על פני השלג, אשר קרן להפליא והוציא רשף לרגליו. חמדת הימים קרא בן-דוד היום ההוא בימי חייו, ויקו לשבוע ולהתענג מטובו. והנה אך יצוא יצא מביתו, ואיש אחד בא ויתן לו ספר חתום וימהר ללכת מעמו, מבלי הגיד לו דבר.

לב בן-דוד נע פתאום כנוע עצי יער מפני רוח. דמו התנהל רגע בעצלתים ורגע אץ לעשות תקופתו בעורקיו, ופניו הלבינו והאדימו חליפות, נפשו הרגישה ולא ידעה מה.

עב קטנה ככף איש עלתה מים על חוג שמים.

בידים רועדות פתח דוד את האגרת ויקרא כדברים האלה:

“אל תוסיף לבוא אלי עוד, כי אין לי בך חפץ”.

ברכי בן-דוד כשלו מהדברים האלו, עיניו חשכו ואותיות האגרת התאבכו ורחפו לנגדו בגלגל-תוהו אחד, עד כי לא יכול עוד קרוא. ועד ארגיעה הבליג ויוסף לקרוא:

“באגרת הזאת רצוף עשרים כסף בעבודה, אשר עבדת עמדי כחודש ימים. אפרים כרמולי”.

נפעם ונדהם עמד בן-דוד על עמדתו, כאיש אשר אבדו עשתונותיו, אחרי כן הרגיש בנפשו זועה ורטט, כמו נפל משמים לבור-תחתיות. כל תקותיו החמודות היו כחלום מהקיץ. ופתאום יצא מיום-טוב לאבל ומשמחה ליגון. גלה משוש הארץ וכבודה לא עוד עליה יראה; כי בפנות ששון-לבו פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה!… אכן אהבתו העזה התאזרה אחרי נפלו פלאים ותפח בקרבו זיק-התקוה, אשר עוממה כרגע לפתע פתאם. גמר אומר להתראות פנים עם אפרים, לדעת מזה ועל מה זה, על מה עשה ככה לו? אולי הביאו את דבתו רעה עליו, ויצטדק לפניו בדברים עד אשר יעתר לו והשיבו על כנו, להיות בביתו כמשפט הראשון; או אולי אין יש את נפשו לתת לו משכורת גדולה, הנה יקדמנו בדבריו, כי רצונו לעבדהו מספר ירחים גם חנם אין כסף, רק למען ידע הליכות המסחר. ומדוע אפוא לא יאות לו אפרים לעשות כדבר הזה, הטוב והמועיל לשניהם גם יחד? – במחשבות כאלה מהר בן-דוד אל בית אפרים רצוץ השפק והתקוה, ונפשו הנבהלה רחפה בין תהום רבה ובין עדן נחמד ונעים. ובהגיעו עד הבית ההוא, אשר שם יוטל גורלו, הוכתה תוחלתו לרסיסים; כאניה סוערת מנפּצת על סלע כבד בים נגרש!

שרה נתנה עליו בקולה, כראותה אותו בפתח הבית – ותגרשהו בחרפה.

יז: תוך ומרמה

באחד מימי החורף צעד שמעיה-הנעלמי, שמש קהילת כסלון, ברחוב העיר וגליון גדול בידו.

וזה הדבר אשר עליו שמעיה בשם “נעלמי” יקרא:

מנהג ישן-נושן הוא בעיר כסלון, אשר בלילה הושענא-רבה יובילו בתפים ובמחולות אל בית-הרחצה את כל איש, אשר בראשו צרעת, יחד עשיר ואביון, אין נקי! אבל אם אין עם המנהג הזה משא-פנים, הלא יש עמו, בחסד אלהים, מקח שוחד, ואשר יתן כופר פדיון ראשו, יין או כסף, כפי ערכו וערך צרעתו – ונקה. ורבים מהמצורעים מתחבאים ונוסעים לפני יום הדין הזה, כי יפול פחדו עליהם. – והנה שמעיה, אשר לשאתו היה יתר שאת, ובראשו פרח הנגע מבראשית השנה עד אחרית שנה, ואשר לזאת כבדהו כערכו ויבוקש לראשונה, – הוא בענות רוחו ברח תמיד מפני הכבוד הזה, ויום או יומים לפני הושענא-רבה נעלם מעינים, ולא נודע מקומו איו. אשר על כן זה שמו לעולם גם אחרי נרפא ראשו והצליח ללכת מחיל אל חיל, עד כי התרומם והתגדל מאד-מאד, להיות שמש הקהל בעדת כסלון.

ובעיני בני כסלון – שמש העדה הלא באמת רם ונשא מאד, ידו בכל ואין דבר אשר לא יתערב בו. כי יעשה איש משתה ביום חתונתו, או בהמול בשר ערלת-בנו, אז בשמחתו ישמח גם השמש, אוכל ושותה וקובץ על-יד מאת הקרואים. בהתאסף ראשי העיר יחד לא יפקד מקומו, ובאשר ישתו וישכרו הדודים האלה – שם הוא. כאשר יבחרו אנשים לפקודת העיר בעתים מזומנות, יחניפוהו בחלקות מבקשי הכהונות ויחלקו על ידו להבחורים מדלת העם, מכל עושי מלאכה, למקטנם ועד גדולם, לאיש אשפר אחד ואשישה אחת. לעת יאסף כסף הגלגלת, אז הוא חולש על עניים ורודה באף אביוני-אדם, עושק דלים ויחבול שמלתם לעורם. מטה הוא בידי שוטרי-הקהלה, יחד יבערו העיר וגזלת העני בבתיהם. אבל נורא ואיום הוא הרבה יותר מאד בעת ימסרו אנשים לצבא מתוך העדה. דמיונו אז כאריה יכסוף לטרוף, לבו יצוק כמו אבן ומעיניו יתמלטו מבטי-איבה, בצאתו שער עלי-קרת ראוהו הנערים ונחבאו, ונשים רחמניות תמהרנה להחביא את פרים עוללי-טפוחים, ומפני שמו נחת כל גבר.

הנה אלה עשירים ושלוי-עולם, אשר לא ידעו את הנוגש הזה ועזוז נוראותיו, לא יבינו קושט אמרי-אמת אלה. אולם אביוני-אדם ודלת העם, אשר כצאן מאכל המה לבני עולה אשר בראשם, ואשר חמת נוגש כשמעיה שותה רוחם – הם הלא ירגישו וידעו, כי כל אשר נאמר עליו אמת הוא.

והנה לא לשפת-יתר יחשב לתאר פּה מעמד בית-הספר ומצב ההשכלה בעיר כסלון, בטרם יסופר כל הכתוב בגליון ההוא, אשר נשא שמעיה בידו.

בהשמע דבר מלכות, ליסד בתי-ספר, ללמד בני ישראל ספר ולשון עם-הארץ, בכו אנשי כסלון הרבה בכי. קדשו צום ויתאבלו מאד, ויתפללו אל ה', אולי ירחם שארית יוסף. אומרים אמור, כי לא בחבוק-ידים עמדו פרנסי-העדה. “השתדלנים” ההם ומתי-סודם, אשר הגזרה ההיא נגעה עד נפשם, מדעתם כי לא תהיה להם תקומה, אם עם ה' יהיה עם חכם ונבון, הן מפני אור ההשכלה ינוסו הצללים וישבר מטה לחמם! ומי אפוא לא ישית עצות בנפשו להרחיק הרעה, בטרם תבוא להכרית אוכל מפיו? ומי אפוא ישב בשפלות-ידים בהלקח ממנו לחם חקו?… כי עברו איי אמריקה וראו, וארצות-הברית שלחו והתבוננו מאד, ההחרישו שמה בני הנגב כאשר הסתער עליהם נשיא הצפון החיל רב, לקרוא דרור לעבדיהם הרצוצים? ואיך אפוא ישקטו החשוכים בהריחם, כי ליהודים היתה אורה, ובא לציון גואל, להשכיל תועי-רוח, אשר לחמם המה זה מימים רבים?! מה המה, מה חייהם, מה צדקתם, מה כחם ומה גבורתם אם אור חדש על בני ציון יאיר, ומשמרים הבלי-שוא אותם יעזובו?… נמנו וגמרו רועי צאן-אדם לעשות אזנים להבערות, להחזיק בה בחזקה ולהריע בחצצרות על ההשכלה ודורשיה. קראו נדבות ויאספו כסף רב בתחבולות נפלאות ויתאמצו על ידי מלאכיהם, גבורי-כח עושי-דברם,להיות לאבן נגף ולצור מכשול לבתי-ספר ישראל, לפח ולמוקש לכל דבר טוב ומועיל לבית יהודה. – רבת צררוני מנעורי, תאמר נא השכלת ישראל, רבת צררוני מנעורי גם יכלו לי! – קימו וקבלו יהודי כסלון עליהם ועל זרעם ולא יעבור, לבלתי למד את בניהם ספר. ולהסיר מעליהם תלונות הפקידים, הבאים לעתות מזומנות לבקר את בתי-הספר, הערימו סוד, הפליאו עצה, אשר מדי בא מבקר – שאלו נערים מחדרי המלמדים ומבית תלמוד-תורה, וימלא בית-הספר פה לפה. והפקיד שמח למראה עיניו את התלמידים הרבים, אם כי לא השכילו להשיב נכונה על שאלותיו, באמרו, כי ענין בתי הספר חדש עדנה בישראל, ואם ראשיתו מצער אחריתו ישגה מאד. אנו אין לנו להביט בעת הזאת רק למספר התלמידים לבד, כי מהם נדע, האם לב היהודים אל ההשכלה אם אין. ופה בכסלון שוקדים תלמידים הרבה על דלתות בית-הספר, אם-כן אנשיה אוהבי חכמה והולכים לרוח-הזמן, וברבות הימים ישונה לטוב גם מצב בתי-הספר פנימה, והתלמידים יחלו לאט-לאט לקנות להם מדע והשכל. דבר גדול כזה לא יצא לפעולות אדם עד מהרה, כקיקיון שבן-לילה היה. אשרי המחכה למעשי הזמן, ולבו אל ימהר לבקש פרי בעת הנצנים! – כה חשב הפקיד ומקירות לבו הודה לראשי העיר ויבטח אותם לאמונה, להכין בקרוב עוד בית ספר אחד בעירם, כי בית אחד צר מהכיל את הנערים הרבים. גם שר-הגליל שלח תודה בכתב לנכבדי כסלון, ואת אפרים הרים בחור מעם ויכבדהו ברביד-זהב על צוארו, חלף עמלו להגדיל ההשכלה ולהאדיר. – בעת ההיא הגיע רביד-כסף לירחמאל בגי-הצבעים, לעזריאל ולפלטיאל באכזיבה, ופרץ היה אזרח נכבד לדורותיו בעיר צלמונה!… והנה משגיח בית-הספר בכסלון, אשר לא מזרע היהודים, בראותו ערמת בני עיר מגוריו, ומדעתו היטב כי לא יוכל להושיע, כי גם יגלה על עונם ויבוא בריב אתם, ועוד דאג לנפשו, פן יתחכמו לו, להבאיש את ריחו בעיני השרים, ועלה מן כסלון – על-כן לא חשך אותם מקחת מידם שוחד וידום. החדרים מלאו נערים, שלוּ כל עושי מלאכת החנוך רמיה, ובית-הספר עם המורים שפלו עד שאול תחתיה. ובשתים הצטדק המשגיח בלבו: האחת, כי לו גם דבר משפטים עם בני עירו, לא הועיל מאומה. הן אחרי רבים להטות – חוק הוא מני קדם ודברי יחיד אינם נשמעים. כאשר יאמר המשל הקדמוני: אם שנים אומרים שכור אתה – לך שכב; והשנית הלא הוא איננו בן-בריתם, לא מהם ולא מהמהם, ומה לו לדרוש את טובתם ולהקריב נפשו לקרבן בעד השכלת בני ישראל?! מה לו לחוש ולדאוג לאנשים, אשר אין לו בם כל חפץ? אחת היא לו המלמדים והמורים, החדרים ובתי-הספר, בעיניו כלם כאחד לא טובים! הבעבור זה ראה לבו הרבה חכמה ודעת בלשכה השנית מבית-מדרש הדתי, להשכיל את היהודים?… גם בלעדי זאת, אמר בלבו, ערומים הם היהודים ויונו אותנו בערמתם. הן אמת שחדוני מכספם, אבל הכסף הזה הכי לא ישוב אליהם שנית? אתמול עשק אותי הרוכל משה, היום הונה אותי שמואל, ומחר יעט על מעט כספי הנשאר יהודי אחר… היהודים נתנו והיהודים לקחו, יקחמו אפל! – בדברים כאלה הצטדק המשגיח בלבו ויהס את רוחו. קרא כמה פעמים: לעזאזל! לעזאזל! ויושט ידו לקחת מתן בסתר.

אתה עתה, ברוך ה', קרא את פתשגן כתב-הבקשה, אשר נכתב לשר גליל הלימודים, כדבר אפרים, בשם כל העדה, אם כי לא ידעו ולא האזינו שמץ דבר מכל הכתוב שם:

“כאשר נודע לאדוננו זה מכבר, כי בנפש חפצה אנחנו שולחים את בנינו לבתי-הספר, הנוסדים מטעם הממשלה, וכאשר זכינו פעמים רבות לקבל מאתך תודות בעד חפצנו להשכלה; לכן הרהבנו, אנחנו הבאים על החתום, להפיל תחנתנו לפניך, אדון רם ונשא, ולשאל מאתך שאלה קטנה אחת, אשר בתתך אותה לנו, כגודל חסדך, עוד תרב תשוקתנו להשכיל לבנינו, וגם נדע כי מצאנו חן בעיניך ונכון אתה להפיק רצוננו, כאשר הבטחתנו לא פעם ולא פעמים. שאלתנו ובקשתנו, כי תסיר את המורה בן-דוד ממקומו, יען אשר הוא הולך בדרך חטאים וכל הליכותיו לא כדת, ונוסף על זאת הוא איש-נרגן ומחרחר ריב, ונירא לבנינו פן יאלפו ארחותיו. ובצפיתנו וכו'”.

כתב-בקשה הזה נתן ביד שמעיה-הנעלמי, וברגליו הארוכות כרגלי החסידה יצעד כעת קוממיות בחוצות כסלון, לבקש אנשים על החתום.

ויהי בדרך ויפגע באיש-חיל זקן מכירו השב מעבודת-הצבא עם רבידים רבים, קטנים עם גדולים, על חזהו, והוא גורף את הרחוב לפני בית-בעליו. ויקרוץ שמעיה עין לו, כי אמר: זה יועיל לי היום, ועל ידו אכבד יותר על פני העדה. ויעזוב איש-החיל את המטאטא, אשר היה בידו, וירץ אחרי שמעיה, ויפער פיהו וישם עליו אגרופו לאמור: השקני נא את מי המרים, וירזום לו שמעיה אף הוא, בשומו כפו על פיו לאות, כי ישקהו כוס יין לרויה, וילכו שניהם יחדיו.

ויהי כל הרואים את שמעיה וחברו איש החיל נחפזים והולכים בחוצות העיר – ויחרדו איש אל אחיו לאמר: מה זאת ומה היה הדבר?

ושמעיה הולך ביד רמה ואיש-החיל עמו. ויבוא ברחוב מושב אביוני אדם, עם מרעיתו וצאן ידו, ויעמוד אצל בית שפל אחד. ויתדפק על הדלת, ויצא אליו הפּתחה איש דל, דכא ושפל-רוח.

– שמעיה?!… – קרא האיש נבהל ומרעיד ויאנח במרירות.

– פתח “ממזר” דלתיך ויבא ארח בביתך! – קרא שמעיה ויקרוץ עין אל איש-החיל.

בזעם-אף רקע איש-החיל ברגלו ויקלל את האיש באמו, כאלו חטא לו חטאה גדולה.

– שמעיה! – דבר האיש תחנונים – הנה אין עוד קנים במנורה, כי לאחד אחד הוצאתם, ועתה הא לך אגורת כסף ואל תשכן באהלי את איש החיל! ראה, אשתי האומללה תתהפך בחליה על ערש דוי, ועוד מעט תשיב אל-אֵל רוחה, דבק לשון יונק אל חכו בצמא ובני נאנחים, מבקשים לחם, ואין להם כסות בקרה להחם נפשם. ועוד לא עבר חדש ימים, אשר באת אל ביתי לעבט הכר האחרון, ומאין לי לחם לתת עוד לאיש-החיל הזה?

– “ממזר”! – ענה שמעיה עזות – נלאיתי שמוע תמיד תחנוניך. ראה אך הפעם הזאת אשא פניך. הבה אגורתך, ממזר, תנה גם אגורת-כסף לאיש-החיל ולך לעזאזל!

באנחה נתן האיש לשמעיה את האגורה האחת, אשר אמר לקנות בה לחם לארוחת הערב.

– חתום על הגיליון הזה! – דבר שמעיה להאיש, בהורידו האגורה אל כיסו.

– אחתום, אחתום! – השיב האיש בשמחה, אשר הצליח להפיק רצון משמעיה, לבלתי השכן בביתו את איש החיל, ובעת רצון זאת מצא את לבו וישאל את שמעיה לאמור:

– הגידה נא לי מה כתוב בגליון, ועל מה אחתום?

– עז פנים! – ענהו שמעיה עזות – איך הרהבת עז לדרוש ולדעת את אשר כתבו ראשי העיר! שים ידך על פיך, ממזר, וחתום! הלא לאיש כמוך יחשב לכבוד “להניח אביך השכור על הגליון”, הנכתב מטעם העשירים, גדולי העדה…

– אחתום, אחתום – דבר האיש תחנונים, כמצטדק על אשר הרהיב בנפשו עז, לדרוש ולדעת את אשר כתבו בגליון נשיאי העדה, קרואי מועד.

– בן נעות-המרדות! – גער בו איש-החיל, בראותו כי שמעיה מתקצף והאיש מתחנן, ודברי שניהם אך זרו ממנו. רום ידהו נשא ויקלל את האיש קללות נמרצות לבשתו ולבשת ערות אמו…

– אחתום – דבר עוד הפעם תחנונים, להתרצות אל שמעיה, אדונו הקשה, ולהשיב חמתו ממנו – הלא ידעת, שמעיה, כי אנוכי חותם תמיד מבלי דעת מה ועל מה. רק הפעם הזאת לבד נכספה נפשי לשאלך, ואתה, שמעיה, אל תקצוף, אם טוב בעיניך – הודיעני ואדע.

– חתום, ממזר! כי אין דעתך נוחה… כי אין דעתך נוחה ממכס-היין הגדול – השיב שמעיה, אשר הפעם לא ידע גם הוא מה כתוב בגליון…

– אנכי צעקתי עוד בתחלה, כי לא טוב המכס הזה – אמר האיש, ויכתוב ידו על הגליון בגודל לבב, אשר בכל עניו ושפלותו – דעתו עוד נחשבת מעט.

שמעיה הלך הלאה לדרכו ביד רמה. ובכל מקום אשר הוא ואיש-החיל מגיע – נמוג לב בעל-הבית, ויתן לו כסף, ויכתוב ידו בגליון, עד כי אסף שמעיה חתומים וכסף הרבה מעניים מרודים.

כתב-הבקשה מאת תושבי עיר כסלון, הבאים על החתום מבלי דעת מה, נשלח לשר-הגליל, אשר על בתי-הספר!…

יח: גם עליה תעבר כוס

רחל לא ידעה מאומה מכל אשר נחתך עליה בבית-הכזיבי, כי אביה ואמה ראו להסתיר הדבר ממנה עד עת מצוא. ועת רצון זאת הגיעה להם באחד מימי חודש אדר הבהירים.

אור יקרות וחום היום הרגיעו מעט את רוח רחל, אשר נעצבה על שמעון ובן-דוד מחמדיה כי רחקו ממנה, ותשב אצל חלון חדרה ותשקף בעדו החוצה, והנה הוד וחדוה שם לפניה. מקהלות-צפורים ישירו שיר חדש אחרי אשר נאלמו דומיה כל-החורף, ומתחת לרקיע השמים נשמע קול סנונית וצוחת בעלי-הכנף, השבים כמלאכי-השלום מארץ צלצל כנפים מעבר לימים רחוקים לפני אחיהם, לקדם בתרועה את פני האביב הבא. בעיר ישוקו זרמי מים קרים ונוזלים משכבת השלג, אשר קפאו אמש, ובתוכם יתנוצצו קרני-השמש כבדולח ואבן השהם. ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים – זה בונה רחים בערוץ מימי-השלג, וזה ישלח אני-שיט-גליוני על פני המים – והנה צרור קטן מתהפך בזרם השוטף זה ויבוא עד האני, ויכהו ויפול ויהפכהו למעלה. שם האופה וסל על ראשו, ובסל מכל מאכל פורים – תופיני-דבש ונופת-צופים, הערוכים למשלוח-מנות. גם שכוי-הודי נראה שם בכבודו. בגאוה ובגודל לבב ימתח כקשת את נוצתו רבת-החן, מכה ארץ באברתו, דלדלי ראשו יאדימו כתולע, וחטמו יסרח מעל חרטומו. סובב-סובב ילך ויפנה זנבו המתוח אל מול רואיו, וקולו ב"הדר-הדר"! שם התור עוגב על יונתו, נושקים חד את אחד ויהגו בגרונם, ושאר היונים משוטטות כה וכה ללקט מן הזרעונים, ומקול עלה-נידף חיש תעופינה אל ארבותיהן. – ועד שרחל משתעשעת במראה הנחמד הזה – ואמה באה החדרה, ואיש אחד גדול-זקן וארך-רגלים אחריה.

– בתי, חיי-רוחי! – אמרה האם – קומי נא וגשי הנה, זה האיש חפץ לראותך!

– “כלה נאה וחסודה!” – אמר האיש בגשתו אל רחל – הראיני נא את כתב-ידך ואראה, אם את שוה וראויה לקחת חתן טוב ויפה!…

רחל התנודדה ומבלי דבר דבר לטשה עיניה להאיש כאומרת: לך מעלי! אל תעוז לגשת פן…

מבטי עיני רחל סכסכו את האיש והבינוהו לדעת, כי יש לו דבר לא עם נערה נבערה, כאחת מבנות כסלון, כי עם עלמה מלומדה, יודעת רגשי-כבוד, כאחת מבנות האצילים. רגעים אחדים עמד נבוך ומשתומם, ואחרי-כן נסוג אחור לאט-לאט עד גשתו אל שרה.

תֵחת לפעמים גערת פנים ומבט אחד באיש מהכות אותו מאה!

– הנה זה ראיתי הכל – אמר האיש לשרה – את הכל ראיתי, וכעת אלכה ואשובה אל המחותנים, המחכים לי בביתם.

ובדברו פתח את הדלת וחמק עבר.

– רחל! – אמרה שרה כצאת האיש מן הבית – הידעת, כי זה האיש, אשר היה פה, שדכן הוא ובא לראותך? ואָת, המעט אשר לא התאמצת להפיק רצון ממנו, כי עוד מלאת פניו קלון ותביטי עליו בחרפה! התדמי בנפשך, כי לא ראיתי כל זאת? ראיתי, מהולל שם ה', עוד לא הוכיתי בעורון!

– אמי, אמי! – קראה רחל ברגש, ומעיניה התפרצו דמעות כמים.

– מה לך? – דברה שרה קשות ורכות כאחד – מה לך? כי תזעפי ותבכי? הלא טוב עשית לו חכמת ותעדי עדיך, כי מחותניך הנה זה באו! באו עוד אתמול בין-הערביים.

רחל נאנחה ותשם ידה על לבה.

– חידות לי את, רחל! – דברה שרה קשות – הביטי נא בראי ולא תכירי עוד תמונתך. פניך חורו ואפך אדום מדמעה. הבזאת תמצאי חן בעיני מחותניך?

– אחת לי – השיבה רחל – אם לא אמצא חן בעיניהם.

– כדבר בת נעות המרדות תדברי – קראה שרה ברוגז קולה.

– אמי! – דברה רחל תחנונים – מה חרדת כל החרדה הזאת, לתת אותי לאיש? הכי היות אהיה עליך למשא?

– אויה לי! – קראה שרה בבכי – הזה שכרי מכל עמלי, אשר הריתיך, טפחתיך ורביתיך, ועתה תשימי לי עלילת-דברים, כי כמשא כבד תכבדי עלי?! הלא גם אחרי חתונתך תאכלי לחם על שלחני, את ואישך! אישך ישב עולם לפני אלהים בבית-התפילה, אצרנהו כאישון עיני; אשית ילדיך בחקי ואהיה להם לאומנת… אויה לי! לו שמעת מה ידברו בעיר. יסכר פי שונאי ולשונם תמק נא בפיהם.

– מה ידברו? – שאלה רחל הלב חרד.

– מה ידברו? – אמרה שרה – ידברו, כי יש לי בתולה גדולה, בת שמונה-עשרה שנה והיא לא נתנה לאיש, בעת אשר בנות כגילך הנה זה ילדו שני ילדים… אנה אוליך את חרפתי?

– השכחת, אמי – השיבה רחל – השכחת, כי שמעון כביר ממני ימים ואני צעירה?

– אללי לי! – קראה שרה – אוי ואבוי לאם שכולה ושוממה כמוני! ידעתי זאת היטב ולא שכחתי. גם בתנומות עלי-משכב לא אשכח זאת. אבל פתגם הכזיבי הוא, והוא לבדו מדבר בך נכבדות! הנקלה זאת בעיניך?

רחל קרצה שפתיה ועיניה כאומרת: בעיני אין הכבוד הזה נחשב למאומה; בעיני גם הכזיבי לא נחשב למאומה… אחרי-כן מצאה את לבה ותאמר:

– אמי! לו גם עשרה כזיבים ידברו בי נכבדות, אנכי לא אובה ולא אשמע אליהם, עד אם בעיני אראה את החתן ואדע מה הוא.

– אין זאת כי אבדו עשתנותיך! – קראה שרה בשממון – התבונני רחל! בת ישראל – ופה דובר כזאת! הנהיה כדבר הזה, או הנשמע כמוהו? אוי ואבוי לי!

– שרה – אמר אפרים, הבא בחפזון החדרה – לכי נא, שרה, מהרי והכיני הכל, כי היום בערב נעשה למזל-טוב את התנאים. הנני הולך כעת מעם המחותנים. כל דבר זה דבור על אפניו.

– בתך לא כן תחשוב – אמרה שרה במרירות.

– מה היא? מה היא? – שאל אפרים, בהביטו חליפות אל אשתו ואל בתו.

– מי אפוא ישאל את פיה, התאבה אם אין? – דבר אפרים אל אשתו מבלי הבט לרחל – אין דבר! אם לא תאבה היום – תאבה מחר.

– כן אתה דובר, אפרים – אמרה שרה והניעה ראש באנחה.

– בושי והכלמי! – דבר אפרים לבתו בתוכחת-חמה – בושי והכלמי לדבר כדברים האלה… אַל לבתולת ישראל, רחל, אל לבתולת ישראל להתערב בענין כזה!… הוריך יבחרו לך ואַת תחרישי…

מי יודע עד מה קרא אפרים את מוסרו, אשר שב על כל מדברותיו וירוק ירק לרגעים, לולא שרה אשתו, שפתחה פיה גם היא לאמר:

– אפרים! הן אנכי, אפרים, לא ראיתיך לפני חתונתנו, וכן גם אתה. לא ראיתיך, אם כי יתומה הייתי באין אב. עוד היום אזכרה, כי שנתים ימים אחרי חתונתנו בושנו וגם יכלמנו לדבר זה אל זה, ובכל זאת ילדתי בנים ונחיה בשלום יחדו עד מאה ועשרים שנה!…

– לכי, שרה! – אמר אפרים לאשתו, כהתימה תוכחתה לשמחת-לבבו – אל נבלה העת בהבלים כאלה. תשב לה רחל פה ואנחנו נלך, כי עוד יש לי דברים אליך והיום קצר.

– אויה לי, המלאכה מרובה! – קראה שרה – בלעדי לא ירים איש את ידו ואת רגלו. אויה לי! כל הנשים יושבות בכבוד בבית בעליהן, כבנות מלכים, ואני, אשתך, כשור מסובל בעולו הקשה אנכי תמיד.

בצאת אפרים ושרה אשתו, עלתה רחל על יצועה ותמרר בבכי, מדעתה היטב, כי החתן, אשר בחר לה אביה במצות הכזיבי, הוא מר ממות. ולהגדיל שברה העביר לפניה הדמיון את בני כסלון, ובתוכם את חתן בנימין, האברך היקר, גם את בן שמואל ועוד נערים כערכם, אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם ואולתם היא תהלתם. ולעומתם העביר לפניה את בן-דוד בכל כשרונות נפשו המסולאים. ותבן לה, שיש יתרון לו מן הסכלים ההם, כיתרון אור מהחושך. אבל מה תעשה – והיא כחומר ביד היוצר ביד אביה, ככל בנות ישראל, אשר הוריהן יתעמרו בהן בחזקה ואין עצה ואין תחבולה להן לעמוד על נפשם בפניהם, ומנוס, כמנוסת הבחורים, אבד מהן: הלא כל כבודה בת ישראל פנימה. את כל זאת ראתה ותמרר בבכי, עד אשר לעת מנחת הערב באה אמה החדרה ותמרוקי הנשים הראוים בידה, ותבהל את רחל בפקודת אביה, הוא אדונה, ללבוש את בגדי תפארתה ואת עדיה עליה, כי עוד מעט יבואו המחותנים עם הקרואים אל המשתה.

עוד מעט – הבהילו להביא הביתה את רחל, אשר בלבנת פניה נדמתה ככלה מתה תחת חופתה בחצר-מות…

“קדוש, קדוש, קדוש, ה' צבאות!” – קרא המתפלל בקול כבוא רחל הביתה.

– ה' צבאות, אל רחום וחנון! – צללו שפתי רחל, בנשאה מרום עיניה.

יט: מבוכה

ימים עברו וירחים חלפו מעת ההיא. אשר רחל אורשה לבן-פרץ מעיר צלמונה. אפרים לא הלך עוד לאודיסה, עיר רכולתו, פעמים בשנה, כדרכו לפנים, מפני מחלת מעיו, אשר כבדה עליו. ויעזוב כל אשר לו ביד אליעזר ושׂמוֹ אדון לבית-מסחרו ומושל בכל קנינו, אך במכתבים ידבר בו. ואליעזר, איש מהיר וערום מאד, ידע לתפוש את אדוניו בלבו ולהתברבר עמו, עד כי בטח בו ולא ידע אתו עוד מאומה, כי אם הכסף, אשר לקח ממנו בעיתים מזומנות ללחם ביתו ולכל מחסוריו. ככה שכן אפרים תחתיו ושקט בביתו ימים רבים, עד אשר פתאום הבהילו מכתב אליעזר ושבת שלומו. וכעת הנה הוא הולך בזעם אחת הנה ואחת הנה בחדרו ומדבר רתת עם אשתו.

– אלו השמיעני רק זאת – דבר אפרים בנפש מרה – כי פלוני אלמוני לוה ולא ישלם, עוד החרשתי; הן לא בכל עת יחילו דרכי איש סוחר, ועת ופגע יקרה גם את המצליח דרכו; אם במקום אחד חפצו בידו לא יצלח, רוח הצלה יעמד לו ממקום אחר; וזאת תורת המסחר, השכל וידוע להוציא הכסף על ענינים שונים במשפט וחשבון; – אלו רק זאת השמיעני אליעזר במכתבו החרשתי, אם כי מרה נפשי על כספי, אבל הוא…

– הכי יש עוד צרה ויגון במכתב אליעזר? – שאלה שרה בבהלה, מבלי תת את אישה לכלות דבריו.

– יש ויש! – השיב אפרים בהניעו את ידו ויבט בשממון אל אשתו – עוד לא הגדתי לך הכל.

– ספר לי, אפרים – אמרה שרה – ספר מהרה, כי לא אוכל להתמהמה פה מרוב עבודה, ובלעדי הנה לא ירים איש את ידו לעשות מאומה.

– במכתבו זה – הוסיף אפרים לדבר, בהורותו באצבעו על מכתב אחד – במכתבו זה יציע אליעזר לפני לשית ידי עם רוזן אחד ולהגדיל מעשי בענין רב מאד: לכלכל בלחם גדודי צבא המלחמה במחוז טבריא. ואני מעודי ועד היום הזה לא נסיתי בענינים כאלה, כי טוב לי תמיד מעט בהשקט ובטחה מרוב תבואות בעמל ורעות-רוח; על-כן בחסד ה' עלי, רבה אמונתי עד כה בקהל הסוחרים. המעט אשר מר לי מר לעשות סטים פתאם, ללכת בגדולות ובנפלאות ממני, כי גם רע עלי המעשה להוציא כל כספי והוני על ענין אחד לא אדע שחרו. הן אמנם אליעזר איש מצליח ויבטיחני נאמנה, כי טוב ענינו החדש ויש תקוה לאחריתו, כי יתן פרי למכביר; אבל אל יתהלל איש ביום מחר, ומי יודע איך יפול דבר? אולי חפצו בידו לא יצלח הפּעם – והייתי אני וביתי אביונים!

– ומה אפוא ימריצך – שאלה שרה – כי תאות לבוא בענין כזה? הלא אליעזר בידך הוא ואתה אדונו!

– אני אדונו! – שנה אפרים דברי אשתו בהניעו שנית ידו – משליך יהבו על עבדו, אחריתו יהיה מנון. אויה לי! מפני מחלתי, אשר תכבד עלי בימים האלה, לא אוכל עוד לשאת טרחי ומשאי כבתחלה, נלחצתי להשליך יהבי על אליעזר והוא יכלכלני. ואליעזר זה, אש בידו עתותי וכל כבוד ביתי, יודיעני היום במכתבו, כי מדאגה מדבר פן יבואו אחרים עד כה ועד כה ויוציאו בלעו מפיו, על-כן מהר מעשהו ונתן ידו להרוזן, כי יארח עמו לחברה בענינו, ויבטיחהו מראש כי אחרי דברו לא אשנה, ואמהר למלאות ידו באמנה חדשה כרצונו וכרצון הרוזן. ועתה – כה נאום אליעזר – אם אבישהו משברו ופועל ידו לא ירצה בעיני, יביאהו הרוזן במשפט ויתן עליו עונש כסף על אשר הבטיחהו לשקר בעת רבים פתחו לפניו את אוצרם בתחלה, לתת די זהב לשבר אוכל ורוב תבואות, אשר מחירם ירבה מיום ליום. לבד אשר ישא עונש ויסבול כלמות, יאבד בתהו עוד אלפי כסף, אשר עד כה וכה לקח הרוזן מידו מעט מעט.

– אויה לי, מה נעשה? – אמרה שרה באנחה.

אפרים עמד ויסלסל פאת זקנו בחזקה מבלי דבר דבר, כאיש מתנודד, אשר יגון בלבבו.

– כעת אלכה לי, – אמרה שרה בקומה – כי רבות עבודותי בבית. עוד חזון למועד ונשית עצות בנפשנו מה לעשות.

– אבל – קרא אפרים – אליעזר יאיץ בי מאד להשיבהו דבר חיש מהרה, למען יוכל להכין בר למכביר ולהובילו בעגלות אל המחנה, בעוד לא התקלקלו הדרכים וחדלו ארחות.

– חמסי ושארי וצרות לבבי על אליעזר! – קללה שרה בחמת-רוחה – המעט לי צרותי הישנות, כי בא זה, אוי נא לי, ויסף יגון על מכאובי!

– הלא זה אליעזר האיש שאר-בשרך הוא! – ענה אפרים ואמר בשחוק מר.

– בכל זאת – השיבה שרה – “יכנס הרוח באבי-אביו!” על אשר מלא כרשו מעדני, וכעת הטביע בבוץ רגלינו.

– ומה לעשות? – קרא אפרים, בשומו ידו על ראשו ויסלסל שערו בחזקה – עוצי נא, שרה, ודברי!

– מה אומר ומה אדבר? – השיבה שרה – יגורתי כי לא טוב הדבק בין בתנו ובן-פרץ, ומסרת בריתם לא צלחה. פעם רחל חולה ותלך בלי חמדה; ופעם תוכח אתה במכאוב; גם אני, אויה לי, יגעתי באנחתי, ויגון בלבבי יומם; זה לא כביר מתה פרתנו הטובה, אשר דדיה הריקו חלב הרבה, שלש פעמים ביום, ומרוב עשות חלב אכלנו חמאה; וכעת באתנו צרה חדשה. חמת רוחי וצרות לבבי על אליעזר.

– מה הוה לך למלל דבר לא יסכון ומלים לא יועילו בם? – דבר אפרים כרוחו הקשה – התבונני, שרה, ושימי לבך כעת על המכתב הזה. עוצי ודברי!

– אך אם אתה לוּ שמעני – ענתה שרה אחרי התבוננה מעט – הגדתי עצתי: הנה אשה קוסמת פה בעירנו, נדרשה בה ונבקשנה להפיל פור בקלפים, וכל אשר תאמר אלינו נעשה. רבים יבקשו קסם מפיה ויקראוה ביום צרה…

אפרים עמד מחריש ויסלסל פאת זקנו.

– הנני רואה – הוסיפה שרה לדבר – כי לא תאבה לעצתי זאת, קום אפוא ולך לדרוש את הכזיבי, ובהיותך אצלו תשאל ממנו גם רפאות למכאובך, ישלח דברו וירפאך ותמלט מכל מדוה, אל תבטח ברופאי עירנו, שאין להם תשועה – “יכנס הרוח באבי-אביהם!”…

בָּשנה אפרים לקח ויבוש מעצת אשתו ומדבריה התמימים, עמד נבוך ואובד עצות, ויסלסל שפמו ופאת-זקנו מבלי דבר דבר.

ועוד היום אפרים ממבוכה נחלץ. שמועה באה ליושבי העיר לאמר: הישיש עובר ובא אלינו! ויבואו זקני העדה לאפרים ויאמרו אליו: יסור נא הישיש לביתך, כי ביתך בית-מדות וחדריו מרוחים. ויאות להם אפרים בשמחה ויאמר בלבו: זה לי אות לטובה!

כ:

נוה-שלום

ברחוב עין-גנים, אשר בקצה עיר זיטאמיר, בואכה עמק-הברכה, משמאל להר-האלונים, הרחק מהמון העיר ושאונה – שם עומד בית קטן בתוך גן נרחב מוסב גדר ומשוכת חדק. לפני חלונות הבית, המשוחים בששר ירקרק, יתנשא התפוח מבין עצי-מאכל שונים, אשר ישאו בקיץ פרי למכביר, ומתחת גגו עשוי מעקה, מכון לשבת היונים, הבאות להתיצב שמה, בעופן מארובותיהן. כל העובר על הבית הזה וגנו הנחמד – יעמוד ויתבונן לשלות-השקט, השוררת שמה, ונפשו שוקקה לחמדת החיים במנוחות-שאננות! – בחודש האביב, עת תדשא הארץ דשא-עשב והעצים יציצו ציץ, אז מגלותו ישוב שמה הזמיר, לשכון כבוד בעצו, אשר חמד אותו לשבתו זה שנים אחדות, ונעים זמירות בעלי כנף זה – אז ישיר שירת-דודים לרעיתו האהובה, הדורשת צמר ופשתים ותעשה אפריון בחפץ כפיה. ישיר, ירנן נעימת אהבה בתענוגים וירנין לב כל שומעיו. שמה קננה גם החסידה על אופן עגלה בראש אמיר, ובעמדה על רגל אחת תסתיר לעתות פניה תחת הכנף, לנוח מעט מעמל היום, או כי תדפוק בחרטומה כבכשיל וכילפות, להוציא הגות רוחה ותאות לבה: והולם-חרטום גם הוא ישמח לבב ויערב לו כשירה וזמרה… ומתוך מי-ברכה קטנה יצוחו אז הצפרדעים למקהלתם, כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו, גם המה ישימו להאביב כבוד ויגדילו הודו על ארץ בקהל רבותים אלפי משורריו היודעים תרועה. – בחרבוני קיץ, עת בהיר הוא בשחקים ועל חוג שמים יתהלך השמש בגבורתו, הרוח לא נושב, העצים לא יתנועעו, העלים לא יזדעזעו, עוף לא פורח, שור לא גועה, רובץ על מרעיתו ומעלה-גרה, הצפרים לא ישירו וכל העולם שותק ומחריש – אז מבין חציר יצא קול הצלצל, הנעים לאזן כצלצלי-תרועה, וקולו כצליל היוצא מחיק הארץ. אז ישרוק הזבוב, והדבורה תרחף, בתשואות קולה סביב שפת כוס פרח שושן; לרקמות מועף הרמש, בתולות ² אחריו, ממשבצות זהב לבושן ואברותיהן בירקרק חרוץ, מפזזות ומשתקשקות בשמחות וגיל: והנפש השומעת תמלא נעימות-קודש ותערוג להשתפך אל ים הבריאה הגדול, ולחיות בחי העולם! – גם בחורף יהי נועם התולדה על נוה-שלום ההוא, גם אז לא גלה כבוד ממנו ויש שריד לחמודותיו. באשמורת-הבוקר ישקף שמה השמש על השלג הצח בעמוד-אש, ויתעלף הגן כלו עם עציו בספירים, ובלילה ירח יקר הולך שם באין מעצור, ורבבות כוכבים עומדים עליו מימינו ומשמאלו. לעתות יבוא שמה חורפי-החוחי משוט בארץ ומתהלך בה עם חבר צפרי-החורף, יעמוד להרגיע מעט על חוטר דק, יפצח רנה בחפזון ויתעופף הלאה לדרכו, ולעתות יתיצב שם על ראש עץ גבוה העורב-הלבני ומצפצף ומהגה ואין אתנו יודע, אם מרוב שיחו וכעסו יהגה ברוחו הקשה, או אולי יספר לנו ספור-אהבים נפלא, כי הוא או רעהו חמדו בלבבם עורבה יפה כלבנה, ומה הגיע אליהם. ובראותו כי אין שומע לו וכמעט נחר גרונו, יקוד וישתחוה בהדרת-חן ויעוף!

נוה שאנן זה שכר לשבתו בן-אריה, אחד מקטני הפקידים על מכס היין. בן-אריה הוא כבן ארבעים וחמש, ערירי בלי אשה ובנים. רוב הימים הוא סובב בעגלתו את כל המקומות בגבול משמרתו, וזה שבתו הבית מעט. ובחדר אחד משלשת חדרי מעונתו יושב תלמיד בית-מדרש הרבנים-יצחק בבלי.

יצחק בבלי הוא כבן עשרים וחמש, אחד מתלמידי בית-המדרש המצוינים, אשר במחלקה השמינית האחרונה, העומדים להבחן בלמודים, ולמקצת הימים יצאו משם בתור מורים. ולא לבד בחכמתו נעלה יצחק בבלי, כי מאד נעלה גם בישרת לבבו. כרע כאח היה לכל המסתופפים בבית-המדרש, לתלמידים ולפרחי תלמידים, והושיעם בהיות אך לאל ידו – לאלה בתורת פיו, ולאלה היטיב בדברו, על-כן הכל אהבוהו ויכבדו אותו מאד.

כעת הנה הוא נסגר בתוך חדרו, ואחד הבחורים עמו, ומגלות וספרים הרבה לפניהם על השלחן פזורים כה וכה. היום, יום הקיץ, בוער כתנור והם יושבים בלי לבוש, איש אך כתנתו עליו ונעלים אין ברגליו, ולומדים וקוראים בזעת-אפם. וכי יפלא מהבחור דבר-מה ישאל את בבלי ויגיד לו באהבה ובנפש חפצה. עת הבחינה היא להם – בבלי יבחן ויצא מבית-המדרש, וזה יבחן ויבוא שמה.

קול שוט וקול רעש אופן נשמע בחוץ, ועד מהרה עגלה באה לחצר-הבית. בבלי נשקף בעד החלון הפתוח ויאמר בשמחה:

– בן-אריה הנה זה בא! אקומה נא ואצא לקראתו. רב למדנו היום, מחמדי, ואל נוסיף. ואתה שלום! ומחר שוב נא ובוא.

ועוד הוא מדבר – ובן-אריה נגש עד החלון ויקרא לבבלי ויאמר:

– שלום לך, יצחק! את קולך שמעתי מתהלך בחוץ וידעתי, כי שוקד אתה על למודי בית-מדרשך. הלא עוד מעט תגמור חוק-למודים ומורה תהיה לנו! ראה, יצחק, אכלני החורב, והדרך הכפישני בעפר ואבק. הנח ספריך ובוא ונלכה להתרחץ בברכה, ואחר נשען פה תחת העץ וסעדנו לבנו, כי רעב וצמא אני.

– הנה נשאה הרוח – השמיע בבלי קולו באלה וקללה – יקחה אופל!

– מה אתה? – השתומם בן-אריה – את מי תקלל?

– את הנעל! – קרא בבלי בזעם, מתנודד כה וכה בבית ומחפש, ונעל בידו – היום חלצתי את נעלי, והנה האחת איננה! בקשתיה ולא מצאתיה, כאלו הרוח נשאה.

– הוי תלמידי-חכמים, חכמים! – קרא בן-אריה בשחוק – הם רואים בעבים, ואין הם רואים את אשר נגד פניהם. ואני הגבר, איש נקלה, רואה את נעלך ברגלך! התעית בנפשך להאמין כי חלצתה – ועל “הרוח” יזעף לבך… ואיה בגדך?

– על בגדי תשאלני? – אמר בבלי – את בגדי גלמתי ושמתיו תחתי על הכסא.

– ומי זה אפוא פרש אותו למסך שם על החלון לצל יומם מחורב, אם לא אתה? רואה אני, כי עד-בלי-די שקדת ולמדת בימי הבחינה האלה. לא נחת ולא ישנת בלילות. מהר קח את הלבוש ואת הנעל ולבשם, ונלך אל עמק-הברכה ונרחוץ במים ונשאף רוח. ועד כה ועד כה אלך ואצוה להאמה להכין לנו ארוחה.

כא: חלוצי ההשכלה

עליזים ורעננים באו בן-אריה ובבלי מן הרחצה. השלחן היה ערוך לפניהם תחת התפוח, ופריו הנחמד למראה נתן ריחו. המה מיטיבים את לבם והנה עלמה, אשת-חן ויפת-תואר, באה עד אליהם. ויהי כראות בבלי אותה ויקם לקראתה ויביאה הביתה.

ועד התמהמהם קם בן-אריה מעם השלחן ויתהלך בגן ויבוא עד הגדר, וירא והנה איש עומד בחוץ אצל פתח השער. והאיש מציץ מן החרכים, מחזיק בזקנו ומתנודד לרגעים כמחכה בכליון-עינים. ויהי כצאת העלמה החוצה ותגש אליו וילכו שניהם יחדו. בן-אריה התבונן להם וישלח אותם בעיניו עד למרחוק. וכאשר שב למקומו, מצא את בבלי יושב אל השלחן, וישב גם הוא ולא דבר מאומה.

– רואה אני – אמר לו בבלי – כי אתה מחריש לדעת מי העלמה הזאת ומה לה ולי?

– אם יש את נפשך הודיעני ואדע – השיבו בן-אריה.

– הנה העלמה הזאת אות ומופת לנו, כמה גדול כח ההשכלה, המפעמת היום את בני הנעורים בישראל. בת אחד הרבנים היא, הנשאת לבן-עשיר בעיר מצער, אשר אנשיה, למקטנם ועד גדולם, כלם חסידים אדוקים הם, ובעלה, בתארו ומלבושו ובכל דרכיו, כאחד מהם, ואף היא אשה חסודה ולא מלומדה, ככל הנשים שם, מימיה לא ידעה מאומה, כי אם סדור “קרבן-מנחה” ותחינות להדלקת נר שבת ולברכת החודש ועוד כאלה. ופתאום, כשנתים ימים אחר חתונתם, רוח אחרת, לא נודעה מאין, היתה עם אישה, ויעזוב אותה, את אשת בריתו, ואת בית-אביו ויברח מפניהם ויבוא זיטאמירה! ויתחנן להמשכילים, שוחרי-תושיה אשר בזה, לחנכו בלמודים ולהביאו לבית-מדרש הרבנים. והנה נדרשתי לאשר שאלוני ולקחתי גם אני חלקי בחנוך האברך הזה. שלשום הייתי קרוא אל הלחם בבית מיודעי המשכיל פלוני אלמוני – ויבואו שני אנשים ושתי נשים בבכי ובתחנונים ויעמדו לפניו. אשה אחת, זקנה, צועקת אליו לאמר: בי אדוני, הבה לי את בני! וזאת היתה, כפי שנודע לנו באחרונה, אם האברך, הנס מפניהם. והאשה האחרת בוכיה במר-נפשה ואומרת: חוסו נא והשיבו לי את אישי! וזו היא העלמה, אשר ראית פה. ושני האנשים, אחד רב, חותן האברך, ואחד אביו, מדברים איש כלשונו בתוכחות ותחנונים. כה היו צועקים, מדברים ונדונים עד בוש, עד אשר הוכיחו להם, כי אין כובש את בנם בחזקה, יקחוהו וילכו עמו. ועתה באה אשת האברך, העלמה הזאת, ותספר לי, כי בעלה מאן לשוב, ואביו ואמו עזבוהו וילכו לביתם בחרי-אף. והיא – שמע נא והשתומם! – היא מאשרת את בעלה, כי ישכיל ויקנה דעת וגם היא תשב עמו לכלכלו ולעשות כל חפצו, ואף היא תשחר דעת, ומחסוריהם על אביה, הרב – כן הבטיח אותה בצאתו מזה – ואחת היא שואלת מאתי, כי לא אאסוף שלומי וחסדי מאת בעלה, אשר בוש לבוא בבקשתו זאת אלי, אחרי אשר אני ודורשי טובתו נשאנו עליו חרפה.

– עתה ידעתי! – קרא בן-אריה ויספוק את כפיו – את אישה הלא ראיתי. הנה מראהו כמראה איש חסיד, דק-הבשר ושח-הקומה, אדמוני ובעל-חוטם, ארך-הגרון וקצר-זקן, ומעיל ארוך הוא לבוש וכובע קטן בראשו.

– כדבריך כן הוא. ואיפה ראית אותו? – שאל בבלי.

– הוא שמר לה בחוץ על פתח השער.

– אתה ראית אותו לעינים ואני ראיתיו ללבב – אמר בבלי – איש תם וישר הוא, שוחר טוב ותושיה באמת. בין כל הבחורים והאברכים, אשר ברחו מביתם ומנשיהם ובאו הנה בשנה הזאת, לא מצאתי אדם מבקש דעת בכל לבו כמוהו וכמו הבחור הזה, אשר אותו ראית היום אצלי בחדרי, ואשר אוהב אני אותו בכל נפשי.

– מי הוא ומאין הוא? – שאל בן-אריה.

– מעיר כסלון הוא. אביו עשיר, מגדולי הסוחרים, מחזיק בנושנות ומונע את בניו בחזקת-היד מהגיון ומדברי-מדע והשכל, ואולם בנו נפשו חשקה באלה. והנה ברח מפני אביו בהחבא ובא הנה ומתעתד לבוא לבית-מדרש הרבנים; ואני באהבתי אותו, עוזר לו.

– מה שמו ומה שם אביו כי תדע?

– שמעון שמו, ושם אביו – אפרים כרמולי.

בן-אריה קם פתאום מעל מושבו, ופניו האדימו והלבינו חליפות.

– מה לך? – שאל אותו בבלי בלב חרד.

– אין דבר, אין דבר! עיף אנכי מדרכי. אלך ואנוח מעט.

כב: ואלה תולדות יצחק

כלו ימי-הבחינה בבית-מדרש הרבנים, וימי החופש לתלמידים הגיעו. בבלי קבל תעודת מורה. ושמעון נמנה בין תלמידי המחלקה הרביעית. בדבר בן-אריה קרא בבלי לשמעון להתגורר עמו בבית יחדו כל ימי הדרור, ובשבתם יחד בנוה-שלום זה נקשרה נפש איש בנפש רעהו עוד יותר ויבלו ימיהם בנעימים. יום-יום יצאו השדה השכם והערב, לרחוץ בברכה ולשוח ביערים ובמנוחות שאננות. ואת הר-האלונים, ההר הטוב זה, הקרוב לביתם, חמדו לשבתם מכל הררי-סלעים, אשר מעבר לנהר תתרוב. שם ישבו תמיד וישקיפו על פני כל הככר רחבת-ידים ועל היערות, אשר בצלע ההרים, ויקראו גם בספרים וישיחו בכל אשר עבר עליהם בחייהם.

– הן ספרתי לך אתמול את כל הקורות אותי – אמר שמעון לרעהו, בעלותם ההרה, למקום מנוחתם זה, וישבו שם תחת אלה עבתה כפעם בפעם – והיום תספר נא לי אתה את תולדות חייך, כאשר דברת לי. לא אכחד ממך, כי קשורי-אהבה בינך ובין בן-אריה, כאהבת אב את בנו ובן את אביו, נפלאו ממני, ודעת זאת חפצתי.

– אם-כן – אמר בבלי אחרי אשר החריש ויתבונן רגעים אחדים – אם-כן עלי לשמור מוצא שפתי ולעשות רצונך. הסכת ושמע ואנכי אספר:

אחרי אשר ילדה אמי תשעה בנים ויספה על אביוני חסדיה תשע נפשות, ותהר ותלד לאישה העני עוד בן עשירי ולעיר חסדיה עוד נפש אחת. אנכי הוא הנפש הזאת, הבן העשירי. כאשר נפקחו עיני לדעת את אשר לפני, ראיתי והנה אני בבית קטן וצר בין ילדים קטנים עם גדולים. אשה דקת-בשר, עגומה וזועפת, הליכות-עולם לה מפּנה לפנה וסביב התנור, שבעה ילדים מחזיקים בכנף בגדה ובחגורתה, ואני בתוכם, ובוכים בקול גדול. ועוד ראיתי שמה איש כחוש וגבה-הקומה. קצר-הראות וארך-האף עם אבעבעות אדומות ורטובות מזעת-אפים. כמעט תמיד כל היום לא היה האיש בבית, ובא אך בלילה. פעם היה בא שמח ומשחק מטוב לב, ופניו פני להבים, ויצהל אל אמי הנוגה ועצובת-הרוח, אשר עמדה על מקומה, כדרכה, אצל התנור ותתרגז אליו בחמת-רוחה; ופעם בא סר וזעף ויאכל וישת מבלי הביט לאשת בריתו ולהילדים, אשר חנן אלהים אותו. ואנחנו עומדים לפניו ועינינו רצוא ושוב אחרי כפו, השלוחה לרגעים מהקערה לפיהו ומפיו להקערה, בולעים רוקנו, ונאנחים ומתגרדים בכתנותינו. בעת ההיא היית אך עשוק ורצוץ כל היום, ומבקר עד ערב חלו בי ידים. ותמיד ישנתי בדמעה – טל-ילדותי, כשושנה סוגרת לעת-ערב פרחיה, הרטובים מטל שמים. ובשנתי נסו יגון ואנחה והתענגתי, בתם לבבי ובנקיון נפשי, מזיו חזיונות נפלאים, חזיונות הילדות, ומלאכי-שלום; התענגתי והחלפתי כח לסבול מכאובות ומהלומות חדשות ביום מחר. – עתה ידעתי, כי גם להוריו ישנא ילד מסכן, מקוצר-רוח ומרוב עני. ומי יודע, אולי שנוא הייתי להורי, על כי נולדתי לעניים מרודים כמוהם, בעת אשר בנים הרבה היו להם גם בלעדי, ולמה לא מרחם מתי, או כנפל טמון לא הייתי… לב אדם יחשב לעתות מחשבות בלהות ואימות, אשר יבהל מפניהן וגם לא ירהיב להתבונן בהן, ובכל זאת יחשב אותן בסתר, כאלו עבד הוא ללב אחר, ללב נעלם אחד, מלך כל הלבבות, המהפך אותם בתחבולותיו לפעלם, מבלי ישמעו קול נוגש זה ומבלי ירגישו מתגו בשפתיהם, וידמו, כי חפשים המה.

בלחץ ובמצוק גודלתי בחדר הורתי הצר, עד כי נער הייתי, ואז שולחתי מקני ערום ויחף, ללמוד בבית “תלמוד-תורה”, אשר לא אוכל להזכיר אותו בלי גועל נפש. בצאתי מקני – ארחתי עד מהרה לחברה עם נערי חסדיה, נערים שובבים ומשולחים, כאשר יתחברו אפרוחי הצפרים, בעופם מקן מולדתם, לאגודה אחת וישוטו בארץ. בית-התפלה היה לנו למקלט ושמה כלינו ימינו בקיץ ובחורף. לולא “השמש” שהיה לנו לשטן, לולא הוא שמשל בנו בחזקת-היד ובמוראים גדולים, אזי התענגנו על רוב שלום. האמת אגיד, כי הנוגש הזה אכפו עלי לא הכביד, כמו על יתר הנערים, וישנה אותי לטוב בעבור אבי, איש נכבד ונשוא- פנים בבית-התפלה ההוא. כאשר נבלתי עם חברי – התמרמר אלינו השמש באש עברתו, את הנערים הכה לחי, ואותי הוכיח בדברים נמרצים כאלה: “הגם אתה, בן אברהם, בבני נבל?! הגם בן אברהם יארח לחברה לבנה?! לא נאוה לבן אברהם… עשות נבלה! לא נאוה לבן אברהם… לא נאוה!” – רם לבי מתוכחות כאלה, ובגאוה וגאון החלותי להתבונן אל כבוד אבי הגדול בבית-התפלה. אם התוכחו שמה שני אנשים והכחישו זה את זה, בא אבי, ככתוב השלישי, ויכריע ביניהם; מי אשר חלם חלום – עמד לפניו, והיטיב לו חלומו; על לוח לבו היה שמור, כמו על לוח השנה, יום מות אבות כל בני עירו, ויבשר ימי שתית יין-תקון עוד שבועות אחדים לפני בואם, מבלתי ישגה חלילה כחזון הרוחות והגשמים; הוא היה קרוא על כל משתה ושמחה: היה “מוצץ” דמים למולות ונראה בכבודו תחת חופה, ויברך את החתן והכלה ויקדש אותם, והיה גם עד על ספרי-הכריתות. היה לומד “משניות” ומתפלל בעד המתים, ויהי גם נבון לחש-עין-הרע וקדחת, ועוד דברים כאלה. בלילות החורף פנה לו כל איש מקום אצל התנור בבית ה', וישב שם בהדר, כמלך בגדוד, וסביביו אנשים, מקשיבים לספוריו הנפלאים על מפעלות אנשי מופת ומהתלות צבי האוסטרופולי ושמריהו השניטקובי, שהיו, לדבריו, מעולם הלצון, ועל מעשי אלכסנדר הרכב, הנודע בשם אליקסי-שלרבי, אשר ישב עורף ולא פנים לסוסי עגלתו הקדושים, שהיו רצים מאת אלף פרסאות ברגע אחד! – בספרו נפלאות כאלה הביטו אליו שומעיו ונהרו, ויאמרו פה אחד, כי טוב ונכון הוא לשתות כוס-יין אחרי כל הגדולות והנפלאות, אשר לקחה אזנם…

אבי היה מלמד את אברך אחד בעירי, רך ויחיד לאביו העשיר, מדריכו וצלו על יד ימינו תמיד. האברך הזה עודנו באבו קרא עליו אביו מועד לשבור בחוריו – בת עשיר אחד נתן לו לאשה. פּותה וחסר-לב היה אז, לא ידע את אשתו ויבוש לדבר עמה בפני אנשים, ובפגשו אותה ברחוב, נס מפניה אל אחד החוצות הצרים, כנוס מפני דב שכול. לא אחת ולא שתים התקלסו בו הנערים השובבים, כראותם את אשתו הולכת אל בית ה', ויאמרו לו: עלה וראה, הנה אשתך הולכת!… כל מעיניו היו אך באבי, אשר אצל עליו מרוחו ויביאהו בחברת מרעיו, להתענג בתענוג אכול ושתה. גם לוֹ, לתלמידו זה, פנו מקום אצל התנור ויכבדוהו בעבור רוחו הנדיבה, לשמח לבב רעים ביין ולהחיות נפש “הבטלנים”. ידעו כי אוהב הוא לשמוע ספורים מבהילים, על-כן התאמץ כל איש לספר את כל העולה על רוחו. ואולם ספורי אבי ערבו לו יותר, כי אבי ידע לכלכל דבריו בחלק-שפתים ולהמתיקם בלשונו, עד כי נסך על שומעיו רוח עצלות נעימה, ויער את דמיונם להתאוה תאוה, לשתות ולהתחמם אצל התנור בתענוגים! – חיים נעימים ראה אבי שנים רבות עם תלמידו הנאמן, והימים ההם טובים היו גם לנו בני-ביתו, לא חסרנו אז לחם ומים, ולעתות אכלנו עוד למעדנים ומטעמים, אשר הביא לנו אבינו בכליו מטוב אדונו. ככה אכלנו בטובה, עד אשר הגיעו ימי הרעה וכשל עוזר ונפל עזור. כי פתאם מת אבי-האברך, ועליו היה לעשות לביתו, ומחוסר ידיעתו במסחר והליכות-עולם, לא הצליח בכל דרכיו ואבד מעט-מעט עשרו בענין רע. ואבי היה אנוס לבקש לעת זקנה תלמידים אחרים, לחנכם כפי דרכו ולמלאות נפשו מהם; כי איש חסיד היה בלי מזון ומחיה, מבורך באשה הרה וגם בבנים עשרה!

ויהי היום ויבוא אבי הביתה עם איש אורח אחד, עב-הכּרש וגדל-הזקן וארך-הפאות, לבוש בגדי משי תלבושת, ובראשו מצנפת מעור החולד, ואני אז עוד צעיר לימים, נער משולח ונעזב כבתחלה.

– הנער הזה – אמר אבי להאורח, בגשתם אלי – הנער הזה יכשר עד מאד לחפצך, כי הוא מחוכם ומהיר להפליא. ובעת התבונן בי האורח, שאל אותי אבי לאמר: התלך עם האיש הזה? ואמר: אלך, מבלי דעת פשר-דבר.

בערב ראיתי את אבי יושב עם האורח אצל התנור בבית-התפלה, מדברים באהבה וידידות. ויהי ממחרת ויבוא שנית אבי עם האורח אל ביתו. ויוצא האיש כובע יפה מחיקו וישימהו על ראשי, ויאמר אלי:

– ראה, הלבשתיך כובע ועוד אלבישך מחלצות, אם אך תשמע בקולי והאזנת למצותי ושמרת כל פקודותי.

– אם פקודותיך יחלל ומצותיך לא ישמור – הוסיף אבי על דבריו – ופקדת בשבט פשעו ובמכת-לחי – עונו.

בדבר אבי כזאת הבטתי לאמי, העומדת אצל התנור, כדרכה תמיד, ועיניה מקור דמעה.

– קום נא – אמר אלי האיש – קום ונלכה, כי אץ אנכי לדרכי.

– הא לך – אמרה אמי בקול בוכים – הא לך, בני (בשם הנחמד הזה נקראתי בפעם הראשונה), הא לך עוגה וביצה מבושלת ולך לשלום!… לך לשלום, בני! – קראה עוד הפעם ותּסוב מעלי ותבך. ואני יצאתי קל-מהרה מקן מולדתי עם העוגה והביצה בידי, והלכתי בחפזון אחרי האורח.

ימים רבים התהלכתי בארץ עם האיש הזה והייתי נער משרתו ושומר כליו. כאשר עברנו על מלון אחד בדרך, היה משפטי ללכת להגיד לבעל-המלון, כי נכד איש קדוש עובר עליו ומבקש מאתו, כי יתן לו את אשר תמצא ידו ולחם למשרתו. כמשפט הזה עשיתי בכל מלון, וכה השגתי לחם-חוקי. ואם מאן אדוני בית-המלון לתת מאומה, אז צמתי ורעבתי, כי הנכד לא נתן לי אוכל, ועוד הכני בלי חמלה. כאשר פגעו אותו עניים בדרך וישתחוו לו לאגורת-כסף. וככר-לחם לאמר: “הבה לנו לחם ולמה נמות נגדך, כי אפס כחנו!” – לא שעה אליהם, והייתי אני לו לפה והגדתי להם, כי נין קדושים הוא ויתפלל בעדם.

התבוננתי להליכות קדושי בכל הימים אשר יצקתי מים על ידיו – וראיתי, כי לעולם לא היה ירא-שמים בסתר כבגלוי… בסתר – פרק מעליו עול תפלה ומצות, והלך לשיטתו בדיני בשר וחלב ובהלכות טרפות. היה מקטיר לפני-ולפנים את מקטרתו ביום השבת, ומעלה עשן אל פי הארובה. צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי – היו לו לימי משתה ואכילה. היה לועג לעדת מבקשי פניו והמכבדים אותו מהונם. “לעולם תקח” – אמר בשחוק, “הפתי נותן והחכם לוקח”. בלעגו האריך לשון ויתאמץ לחקות כקוף, הליכות כל חסיד ומדברו. ברגע אחד פשט צורה ולבש צורת כל איש בכשרון נפלא. וככלותו התוליו עמד ויברך את חסידיו ויאמר: אחי, הפתאים, אתם היו לאלפי רבבה כצמח השדה! – ובגלוי: התפלל ועשה כּונים, התנועע לארבע רוחותיו ומחא כפים. רגע צעק בקולות מקולות שונים וזרים, רקע ברגל ורץ כמשתגע; ורגע השמיע בנחת קולו ופניו צהלו, כאלו שיח ושיג לו עם השכינה ולבו הומה אל דודיה לאמר: אתי משמים, כלה! אתי משמים, שכינה אהובה! ואחר עמד כתומר מקשה, מחריש ושותק ועיניו נשואות למרום, כאלו הוא שומע אמרי השכינה אליו: הנך יפה, נכד יקר, אף נעים! משכני דודי, אחריך ארוצה!… וכרגע כפיו פרושות השמימה ורוקד על ראשי אצבעות רגליו, כאלו באמת הוא מאמץ כח, למשוך אליו השכינה ממכון שבתה. – היה מתמרמר אל המשכילים בני הדור החדש, ויתן אותם לפני בני-בליעל, אשר בפשעיהם יאריכו את הגלות, ובמעשיהם הרעים היהודים נבזים ושפלים לכל עמי הארץ בעבדותם. סוף דבר, עם חסיד התחסד, עם שולל השתולל, עם הולל התהולל ועם משוגע השתגע.

כבואנו אל אחת הערים, לבש מהרה בגדי-נכד החמודות וכובע-שעיר גדול בראשו. והקול נשמע לאמר: בא נכד! הנכד בא! ויתלקטו אליו בטלנים מלגיונות שונים וישתו עמו. ואחד מאנשי-שלומם, מלמד או שמש, נלוה אליו ויסובבו בעיר, ויבואו פתחי-נדיבים ויקראו לפניו: נכד! ויקחו מאתם נדבת ידם. ולי לא נתן כסף לשבר אכל וקבצתי על-יד מאת מוקיריו. רבים מעשי הנכד, אגידה ואדברה עצמוּ מספּר, אך אחת מעלילותיו הנשחתות אשים כה נגדך, ובזאת תבוא יד תכונתו ותדעהו היטב.

ויהי היום ויבוא הנכד לעיר אחת, ויצא לקראתו איש אחד, אשר התאמץ להדוף שוחט העיר ההיא ממצבו ולמלאות מקומו. ויתן האיש להנכד שוחד כסף, להיות ידיו אתו, להחזיק המשמרת הזאת בידו. ויהי כי באנו אל המלון בעיר, וישימו לפני הנכד תרנגולת צלויה לאכול. וכהחזיקו בה לנתח אותה לנתחיה צעק פתאום בקול: אבוי! זאת אומרת: טרפה אני ולא נשחטתי כדת ודין!… ויבהילו להביא אליו את השוחט, איש זקן ומהיר במלאכתו, עם כל המחלפים. בבואו ראה אנשים רבים עוטרים את הנכד, והוא לוחש על התרנגולת. וכהתימו ללחוש, דבר אל השוחט בגערת פניו: התרנגולת הזאת תענה בך, כי שחטת אותה לא כתורה! כל האנשים הנצבים עליו השתוממו לשמע נפלאות כאלה. תעה לבב השוחט הזקן, פלצות בעתתהו, כי ראה כי כלתה אליו הרעה מאת הנכד, אשר הערים להעד בו עד – בעל כנף מת, עד כזה, אשר אין להכחישו גם בחיים חיתו, כי לא ידע שיחות העופות, ומה גם אחרי מותו!… והנכד קם בחמתו ויקח את המחלפים מיד השוחט האומלל, להיות אצלו, ומחר יבדקם. ויהי באמרם אליו: מי יאכיל עד מחר את היולדות ואת החולים בעיר? ויען בענות-רוחו, כי הוא ימלא ידיו לשחוט היום תחת השוחט הנבל, אשר האכיל טרפות לבני-ישראל ימים רבים. יום טבחה והרגה היה היום ההוא לתרנגולים, כערב יום-הכפורים המר; היום ההוא יכתב בדם בספר תולדות העופות! מי לה' ולקדושיו הביא עוף בידו, והנכד עמד וטבח, לזכות הרבים בשחיטתו! – בהיותו לבדו בחדרו קלקל פני המחלפים, השנונים כמשפט. ויהי ממחרת ויקהלו אל ביתו אנשי העיר, והשוחט התמים בתוכם. וילך הנכד שפי אל מקוה מים, ובשובו שם ידו על מזוזת ביתו ויעמוד דומם ושתום-העין, כשומע אמרי-אל ומחזה-שדי יחזה, ויפתח אחרי-כן פיו ויאמר: “הגישו המחלפים!” ויגישו. ויעבר ראש אצבעו על להט המחלפים וימצא שם פצירה-כים, ואחריו בחנו אותם עוד אנשים וימצאו בם שמץ דופי. ויראו בני העיר את המופת הגדול, אשר עשה הנכד להם, ויאמינו בו, ויכבדוהו בכסף, ובמתנות יקרות, ואת השוחט הישיש והתמים, בעל-אשה ובנים הרבה, העבירו ממשמרתו בחרפה וגדופים, ופקודתו לקח איש ריבו הנוכל, השוחט ההוא, אשר נתן לנכד שוחד בסתר! –

שנים רבות הייתי נודד בארץ עם הנכד, איש-המופת הזה, עד אשר באנו לעיר זיטאמיר.

זיטאמיר היא עיר גדולה, וירא הנכד כי היא טובה למעשהו – לאסוף ולכנוס, וישב שמה כחודש ימים. כל היום סבב בעיר לצוד ציד פתאים, אשר ידגו לרוב בקרבה, ולהריק את כיסיהם. ואני הייתי כלוא בבתי-המלון לשמור את כליו. פעם אחת שב בלילה אל המלון שמח וטוב לב מרוב השתיה, ואני הייתי אז רעב ללחם ולא אכלתי כמעט כל היום. שים את כל כלי באמתחתי – אמר אלי בשמחה – כי מחר אנחנו נוסעים מזה. בהיותי עושה את מלאכתי, הלך אחת הנה ואחת הנה בחדר, האריך לשון, עוה פניו ויחקה הליכות פתאים שונים ושיחם, נפתול גום, תפלתם ושמחת-גילם, ויברך אותם אחרי-כן, כדרכו תמיד, ויאמר: פרו ורבו ומלאו את הארץ!… – צור בגדי החמודות ושים כל כלי באמתחת – דבר אלי שנית – ויכרע להוציא מתחת המטה את ארגזו מצופה ברזל, וכאשר כרע נפל ארצה ויצעק בקול נורא.

חרדו כל אנשי הבית מצעקת הנכד הנורא ויבואו דחופים ומבהלים החדרה, לדעת מה זה ועל מזה. – מה לך? – ישאלהו כל אחד, והוא צעוק יצעק באין אומר ודברים. – מה היה הדבר? ומה קרהו? – שאלו אותי. ואני עומד משתאה ונדהם ואין מלה בלשוני. אחרי-כן השמיע הנכד קולו: הוי, ארגזי איננו! ארגזי, כספי, צרור כספי איננו!.. אנשי הבית יתמהו מגערתו: זה יכרע להביט תחת המטה ולמשש שם בידיו, אם אמנם בעיניו יראה, כי אין שם מאומה; וזה שואל: כמה כסף היה בארגז? וזה עצתו אמונה, לטמון מהיום הזה ומעלה ארגז עם כסף במסתרים; זה בכה וזה אומר בכה, והנכד מר צורח וצועק לכספו. פתאם הסתער עלי כנמר ויהלמני באכזריות-חמה ויתן עלי בקולו: תן תודה, בן בליעל! תן תודה, כי גנבת את כספי! – אני בוכה, נשבע ואומר: בשמים עדי כי זך אני בלי פשע! והוא באחת: השב לי כספי; הנה הכסף אתך, אתה לקחתו! ובראותו, כי בדברים לא אוסר, התנפל עלי ככלב אלם בחמה שפוכה וימחצני באגרוף-רשע, עד כי התפרץ דמי כנחל שוטף מפי ומאפי ואבדו עשתונותי.

כאשר פקחתי עיני ראיתי והנה אני שוכב על המטה ואיש אחד יסעדני על ערש-דוי. ויספר לי האיש, כי כשני שבועות ימים אש הקדחת קדחה בעורקי ממהלומות הנכד האכזרי וחיי לשאול הגיעו, וכי בחליי עורקי לא שכבו ממחזות-בלהות ודברתי דברי-להג הרבה. התעשקתי עם נערים על חוטם אחד מלא אבעבועות ועל נאד יין לאמר: לי הוא, ומחסדיה הוא! גם בכיתי והתחננתי לאמי, כי תחוס על עצמותי היבשות ולא תכני בכף עץ גדולה. ולהנכד במו פי קראתי, כי לא ישרף עצמותי לשיד, ואני לא בלעתי את מצנפתו עם זנבותיה ולא צחקתי בעת שחט לשוחט… ועל הנכד הנורא הגיד לי האיש: לא נין ולא נכד הוא, כי-אם איש ערום ובעל-מזמות מירכתי ליטא; והוא בחסידים התקלס ויעש מעשהו בערמה, ואך נודע הדבר, חמק עבר וימלט על נפשו מפחד המשפט. בחמלת האיש עלי נרפאתי מהרה והייתי בריא-אולם. אז רבו עצבותי, בהעלותי על לבי רוע גורלי, כי עת לנוד מבית-מיטיבי, ואנה אלך לבדי בעניי ואני נער מסכן, משולח ונעזב? וגם יראתי, פן ימצאני הנכד האכזרי, האורב לי, ויכלה חמתו בי. ועד אני מתעצב אל לבי ונפשי עלי תשתוחח, וישאלני האיש: היש את נפשי לשבת עמו והוא ידאג לי. מקרב לבי הודיתי לו על רב טובו, אשר גמלני ויגמלני כרב רחמיו, ואומר, כי טוב ונעים לי שבת עמו… מהעת ההיא לחמי נתן ומימי נאמנים. הובאתי לבית-מדרש הרבנים ומכל מלמדי השכלתי שמה, והלכתי מחיל אל חיל ובאתי עד הלום. ואת האיש הזה, אשר הביאני עד הלום, הלא ידעת – בן-אריה הוא…

ספור הקורות האלה מסך בקרב הרעים רוח-כהה, וישבו רגעים אחדים ואין דובר דבר. אחרי-כן פתח שמעון את פיו ויאמר:

­­­­– אמנם את תולדות חייך עתה ידעתי, ואתה לא הודעתני מי הוא זה בן-אריה ומה הוא לך? ולמה חרד אליך את כל החרדה הזאת?

–ספור קורותיך ספר לרעך, וסוד אחר אל תגל! – ענה בבלי ואמר. ויקם ויתן ידו לשמעון, ויעמידהו על רגליו וילכו.

כג: הודיעני את דרכיך

ביום ראות בן-אריה את שמעון בפעם הראשונה וגם אחרי-כן – נע לבבו והועם אור פניו. בבלי ראה זאת ויתעצב, בחשבו למשפט, כי לא טוב שמעון אוהבו בעיני בן-אריה. ומה השתומם באמור לו בן-אריה פעם אחת, כי יקרא לרעו זה לשבת עמו כל ימי החופש לתלמידי בתי-הספר, ומה גדלה שמחתו בהתגלות אהבתו לשמעון באחרית הימים האלה! כאשר נקרא בבלי לבוא למקום משמרתו, משמרת מורה בבית-ספר המלכות, בעיר אחרת, ובן-אריה הלא היה נשאר לבדו כערער בערבה, נשאו שניהם את עיניהם אל שמעון, כי יתן משכנו בבית בן-אריה. שמעון נאות להם ולא דבר מאומה, אם כי חש בזה שמץ דבר נגד רוחו וכבודו.

שמעון לא היה חסר עם בן-אריה דבר. הכל נתון לו באהבה ובנפש חפצה, ומתנת-חנם זאת היתה קשה עליו לקבלה… הן אמנם כספו אין די השפק לו כל צרכיו, אבל טוב פת חרבה ושלו היא, מברבורים אבוסים ושלאחרים הם. בימים הראשונים לצאת בבלי מבית רעו כאָב לו התאפק שמעון ובא יום ויום אל שלחן בן-אריה, לבלתי העציבו ולספות עוד על עצבו ודאגתו לידידו מחמד נפשו. ויהי כי עברו הימים וימנע מבוא אל הלחם בכל יום כבראשונה. וכאשר הציק לו בן-אריה בדבריו להגיד לו מה זה ועל מה זה – ויגד לו שמעון את כל אשר בלבבו.

– לך, אדוני, החסד צדקה יחשב, ולי יהיה לחטאה, כי לחם-חסד מחטיא את האדם ומשפיל את כבודו, ומה גם כי זר ונכרי אתה לי. ואני לא אדע מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני.

– את זאת ידעתי אני – ענהו בן-אריה – ולא זר אנכי לך כאשר תאמר.

– אכן איש מסתתר אתה, אדוני! ואת זאת אמנם שמעתי…

– כזאת לא השמיעוֹ בלתי בבלי לבדו! – דבר בן-אריה אל נפשו, מביט משתאה לשמעון – ההוא יעשה דבר ולא רוחי?!

– אמנם כן הוא – אמר שמעון – בבלי ספר לי את קורות חייו, אבל עליך לא הגיד לי, כי אם את הטוב ואת החסד, אשר עשית עמו, ומי אתה ומה הגיע אליך העלים ממני – ודרכיך נסתרו ממני. ועתה אם תאבה ותתודע לי ואדעה מה לי לעשות.

בן-אריה עמד ויתבונן רגע, ואחר נתן ידו לשמעון ויאמר:

– חכה נא לי מעט ומחר נדבר.

ומחר – חג לישראל מימים ימימה, “חמשה-עשר” לחודש שבט, יום דרור ושעשועים לתלמידי בתי-הספר ואכילת תאנים וצמוקים, חרובים ושקדים מזמרת ארץ-הקודש אשר תחדש צמחה בעת הזאת. גם אדמתנו פה תחת שכבת שלג עוד רוח חיים בה, אל תראוה שהיא כמתה עטופה תכריך לבן, צעיף-כלה הוא לה, אשר בו תכסה פניה. שביבי אור שמש המתנוצצים כספירים בתוך השלג – היא חליתה ועדיה אשר תעדה, ואשכלות כפור על בדי העצים הם העגילים על אזניה. דומית-יה, השוררת מסביב – ענות-חן היא השפוכה עליה. התולדה היפה לא תמות לשחת, וגם בעת היא ישנה שנת-מות לעינים – רוח שדי חי בתוכה ולא יחדל מעשות גדולות עד אין חקר. מחורף – הבריאה לא תחריש וגם אז רוח-אל חי בתוך מזרע הצמחים וביצי הרמשים, הזרועים כה וכה מתחת מכסה השלג ובבטן האדמה: אצל הקבר עומד ערש יציר נברא, ואצל רקב-עצמות תתכונן נשמת-חיים חדשה.

יפיפית, תולדה, מלכת השמים והארץ! יפיפית בקיץ, יפיפית בחורף, יפיפית בכל תקופות השנה!

משטח-שלג דק על פני הרחוב עין-גנים, הכפור כעין הבדולח על העצים וזוהר הרקיע כעצם השמים באביב לטוהר, משכו בחבלי-קסם את לב שמעון ורעיו החוצה, לחזות בנועם ה', הדר אלהינו. ויצאו השדה ויעלו הרים וירדו בקעות וירונו מטוב-לב.

כד: הגבר ראה עני

בן-אריה שכב על יצועו בנשף, בערב יוֹם, תפוש ברעיוני לבו, והירח זרח לו בחושך בעד החלון ויערוף קרני אורו על קירות הבית. וכבוא שמעון משוט בשדה עם אחוזת-מרעיו – התעורר לקראתו ויבקש אותו לשבת על יד ימינו.

– הן, לו יהיה כרצונך, שמעון, אספר! – אמר בן-אריה – אך זאת אשאלך בטרם אדבר. אם את קורות חייו ספר לך בבלי, השמעת מפיו גם על אברך אחד, בן עשיר בעיר חסדיה?

– על אברך זה, אשר היה תלמיד אביו? – שאל שמעון.

– כן הוא, אני הוא האברך, תלמיד אברהם אביו – אמר בן-אריה, בהביטו לשמעון, המשתאה עד מאד למשמע אזניו – לפניך תלמיד אברהם, אשר בהתחברו עם “בטלנים” רועי-רוח ויבלה אתם ימיו בתהו, היה גבר לא יצלח לכל עבודת האדם ומטה ידו. ואני אמנם לא אעביר על פניך קורות חיי מראשיתם, ואספר את אשר קראַני באחרית הימים מעת רוששתי:

בצר לי הייתי הולך אל קדושי, לשפוך לפניו שיחי, באמרי, אם מאהבי כולם רמוני ורחקו ממני, הנה הוא יזכור כל מנחותי, אשר נתתי לו תמיד בידי המלאה והפתוחה, וישלח עזרי מקודש ויסעדני. אבל גם עליו הייתי מהרה למשא; כי אחרי אשר נחמני הבל פעמים שלש, ראה אותי אחרי-כן ברע לאמר: כי למאד העתרתי עליו דברי, ומה יוכל לעשות לאיש כמוני, אשר הוא בידו היה בעוכריו!?… ומקץ הימים לא נתנני עוד הסוכן לבוא אל קדושי החדרה ויגער בי בחרפה ובוז. אז קץ כל חסידותי בא לפני וכדונג נמסה מלפני בינת-אדם ומחשבות אמת, אשר התעוררו בלבבי, ויוכיחוני בתוכחת עלי-עון, אשר נואלתי ואשר חטאתי, להשחית את דרכי על הארץ ולבלות ימי בתעתועים. אז הראיתי לדעת מה נסכלתי, כי הלכתי אחרי ההבל והבלתי; ולולא הייתי נתעה בשוא, כי עתה לא מצאוני כל אלה, ורק בעוני ובאשמתי אנכי ואשתי ובני ברעה גדולה… אכן העוני לא היה עוד מכתי האחרונה, ועוד נצפנו לי מספר רעות וצרות ומרעה אל רעה יצאתי: עלה מות בחלוני להכרית בתי יחידתי, שאהבה נפשי, כי לא נסתה לסבול חסר וכפן. ואחרי-כן היה עלי להפרד גם מבני הבכור מחמד עיני; כי בעת פקודה, לצבוא מאת היהודים אנשים לצבא ישרה למאה כשנה בשנה, יראתי לבני, נער בן עשתי-עשרה שנה, פן ימסר לצבא, אם אמנם לא נפל עליו הגורל. לקחתיו בחורף, ביום קרה ונפץ וזרם שלג, ושלחתיו חוצה-לארץ, אל ארץ נכריה, אשר אין לו שם גואל ומודע. לא נתתי לו כסף די מחסורו ולא הפקדתיו בידי איש, כי ישית עינו עליו, רק הצגתיו שם על האדמה ואמרתי: אלהים יחנך, בני! ה' הנותן לחם לבני-עורב הוא יכלכלך ושומר גרים ישמרך! – בדברים כאלה עזבתיו גלמוד, כערער בערבה, ואמרר בבכי… אבוי, לא ידעתי אנה הוא בא ולא ראיתיו עד הנה. אין זאת כי הוא מת בדמי ימיו!

אנחות סערו מקרב לב בן-אריה ויאנק דום רגעים אחדים. הירח צלל מעט-קט בעב קל, ועד ארגיעה יצא ממחבואו, להגיה שנית אורו.

– מיום ליום – הוסיף בן-אריה לדבר – רבו צרותי, אף לבבי בקרבי יחרפני תמיד, כי אנכי סבותי ברעת בני ואשתי הרכה והענוגה. בזכרי כעת ימי עניי ומרודי תשוח עלי נפשי! אזכרה מה השתוחחה נפש אשתי העדינה, בשלחי את בני. – בני, בני! – קוננה עליו בבכי ומספד, אל אבכה לבתי המתה ואל אנוד לה, בכה אבכה אך עליך, נודד, אך עליך מחמדי, אשר כצפור מקנה תנוד אל ארץ אחרת בעודך רך וצעיר לימים! שמה תשבע נדודים מאין יחמול עליך, ערום תהלוך מבלי לבוש, משולח ונעזב תהיה כשה אובד. מי יכלכלך, צפור נודדת? מי יכין לך צידך, פרי בטני?! אהה, בני, בני!… כל אומר וכל ניב שפתיה להט את נפשי כאש צרבת. ובהגיע העת להפרד ממחמד-נפשה, פרשה כפיה ותילל תמרורים, עד אשר נדמה, כי אבן מקיר תצעק וכפיס מעץ יעננה… מהעת ההיא נהפכה לאשה אחרת, שמרה מחסום לפיה ולא שתה לבה לכל אשר בבית, צפד עורה על עצמה ולחייה קומטו כלחיי אשה זקנה. אדמו עיניה מדמעות, אשר שפכה במסתרים, ועל פניה שוררת תוגה-חרישית. לא נאנחה ולא השמיעה קולה, ותשב שוממה כל היום. – אזכרה, עת שכבו שני ילדי הצעירים על ערש-דוי, נגשה אליהם טרם מותם ותחבקם בזרועותיה ותאמר בשחוק נורא, בשחוק משתגעת, אשר פלח כחץ כבדי וקרע את לבי לקרעים: בני! עוד מעט ואתם מאושרים, תשכחו כל יגונכם ובחיק המות תנוחו בשלום. לא תסבלו עוד מחסור, ורעב לא תשאו עוד. לכו, בני! לכו בדרך כל הארץ ואני אבוא ואחריכם. אקוה, כי לא תחכו לי שם הרבה. הגידו לאחותכם, כי בוא אבוא אליה מהרה. אולי נפגשה גם “אותו”, את אחיכם, שמה… בדברה צהלו פניה בצהלה איומה, מפחדת עצמות ונפש, ותנח את הילדים על המטה, והם היו מתים זה כבר… הה! תסמר שערת-בשרי בזכרי כל זאת.

עוד הפעם נאלם בן-אריה דומיה ויכסה פניו בשתי ידיו, ושמעון ישב נפעם ונדהם. – צללי עצי הגן השתרעו על רצפת הבית עד קירות הספון, כרוחות העולות מעמק רפאים, ויפזזו וירקדו כה וכה לנוגה ברק הירח. מרחוק נשמע יליל כלב מר נובח, כאלו הריח עקבות בכור-מות בעיר!…

– לא שקר דברה – הוסיף בן-אריה לספר, בהבליגו מעט – ולא לשוא הבטיחה את ילדיה כי עוד לא עבר חדש ימים וגם היא נפלה על ערש-דוי אשר לא ירדה ממנו עוד. כל ימי חליה היתה שמחה ונכסוף נכספה למות כהולך אל בית אבותיו ואל משפחתו. רק לעתות העיפה בי עיניה הלוהטות ותאנח בדממה דקה. בטרם נפחה נפשה החזיקה ידי ושפתיה נעו, ותלחש כמה פעמים: בני, בני – ותמת… גלמוד נשארתי מילדי ומאשתי, וזכרונות נוראים יחדו שתו עלי ויענוני ויעצבוני, אף כליותי יסרוני, עד כי לא יכולתי לשבת בבית והייתי משוטט בחוצות, בשדה וביער, מאין דעת אנה אני הולך ומה חפצי.

ויהי היום ואני תועה בשדה ואשמע אחרי קול שעטת פרסות סוסים, רעש עגלה והמון גלגלים, ואפן ואראה את אברהם יושב בעגלה ואנשים צעירים יושבים אצלו וממעל לו על צרורות כליהם, ואדע כי אל קדושם הם הולכים, ואברהם יוליך את עדרו זה שמה, כאשר הוליכני לפנים בימי הטובים ותהי אחריתם כמוני. עוד מעט והעגלה עברה על פני וראיתי מרחוק פאות דקות מרחפות, שפכתי עליה חמתי וחרון-אפי השיגה על כנפי הרוח. אמרתי: מה לי עוד לעירי ולאנשי מקומי? אנח אותם ואת דרכיהם ואלכה מאתם.

בימי חרפי, בעוד חוג עולמי קטן ודעתי קצרה, אמרתי, כי דרך אמונה, אשר הנחלתי לי בחסדיה, זה הוא דרך אמת, והוא הטוב, אשר אלהים דורש ממני, אפס ואין זולתו. כל מנהגי בני-חסדיה והליכותיהם קודש. וכאשר הראיתי לדעת משוגתי, אחרי כל הבא עלי, ואבדה האמונה מלבי, נשארתי נעור וריק – נעור מאמונה וריק מדעת, ובאין אלה לנו הלא איש הישר בעיניו יעשה! נתתי כלי-ביתי בכסף והלכתי ובאתי כסלונה.

בן-אריה החריש רגעים אחדים ויתבונן בשמעון כמחשב בלבו מה ידבר, ואחר הוסיף לספר:

– אחות לי בכסלון, גדולה ממני, בת אמי אך לא בת אבי. בעלה התחבר עם מודענו ממשפחת אמנו ויסדו בית-מסחר, ואיש אחד, סוכן מהיר, היה על הבית. וירבו הימים וימת בעל אחותי ויעזוב הונו, הנמצא בבית-מרכלתו, לאשתו ולבתו יחידתו הקטנה, והונו זה היה די למחיתן וגם לתענוגות בני- האדם כל ימי חייהן – אבל הסוכן הערום חשב מזמה להונות יתומה ואלמנה מנחלתן, ויקח מהון אדונו המת וישם בכליו ויאמר, כי כזה וכזה לקח אדונו בחייו, ובכן נשאר ליורשיו אך מעט מהרבה. והנה באתי אני לעזרת העשוקים, ואחרי רוב שיח ומדינים אמרתי להגיש משפט יתומה וריב אלמנה לפני שופטי המלכות, כי יחקרו את הדבר ונתנו את הסוכן ואת בעליו החי בפלילים. ובזה הבאתי עלי קללה ודבת רבים, כי מלשין אנכי, ולמלשינים אין רחמים. אבל למה אוגיעך ברוב דברים, אך סוף דבר אומר לך, כי נעתרו לתת לאחותי האלמנה משאת-כסף מדי שנה בשנה, ואני הייתי לבוז ולחרפה על דברי עוונות ופשעים, אשר לבשתי מלבוש נכרי ואשר באתי לבתי-מרזח וישבתי במושב לצים ובסוד משחקים בקלפים, וימררו את חיי בנכליהם, אשר נכלו לי, ואצא מכסלון ואהיה נודד בארץ עד אשר באתי זיטאמירה.

התלאות הרבות, אשר מצאוני בימים ההם, הזילו בעיני את החיים – חיי איש אובד ובודד כמוני והתעו אותי בדרכי חושך. ארחתי לחברת משחקים בקלפים, אשר הכינו מושבם במלון אחד ויארבו לאורחים תמימים לשחק עמם שם ויריקו כיסיהם. ורבים מלאים באו עם צרורות כספיהם וריקם יצאו. ויהי היום ויבוא נכד אל המלון ויראו אותו כי מתקדש הוא וקובץ על יד, ויתחכמו לו ויאמרו בלעג ובוז: הנכד לוקח והנכד יתן – והיה למשסות למו.

– על הנכד הזה שמעתי מפי יצחק – שסע שמעון בדברים שיחה לא נעימה זאת – וגם ידעתי את אשר הכה הנכד את הנער משרתו באכזריות-חמה.

– נשאתי את הנער המתגולל בדם והשכבתיו על המטה – הוסיף בן-אריה לספר – ויהי בהפשיטי אותו את בגדו מצאתי בחיקו כתב-תעודה. קראתיו ואשתומם – לפני בן אברהם מלמדי! וזכר כל המעשים בחיי, בחסדיה עיר מולדתי, לפני בא: הנה אשתי, הנה ילדי והנה בני הגולה כאוב מארץ עולים לפני! רגשי לבי, רגשי אב, כגלי-ים הולכים וסוערים בי – נער נעזב ואומלל זה מזכירני את בני, הנעזב והאומלל גם הוא, ולבי המתעורר ברחמים על בני הנודד ישוב ירחם גם את הנער הנודד הזה. בחמלתי עליו אספתיו לביתי ואוהבהו ויהי לי כבן. ומעת בא זה לביתי חדלתי רוגז. לא עוד הייתי בודד וחיי לא עוד היו עלי למשא, כי אמרתי לגדל את אהובי, את יצחק, ולעשותו גבר יצלח בימיו, ולהשלים חפצי הלא עלי היה המשפט לשנות דרכי ולהתיצב על דרך טוב. עזבתי חברת מרעים ועם נעלמים לא באתי עוד ובקשתי לי כהונה במכס-היין. שכרתי לי נוה שאנן זה בשדה-יער למען יצחק בחירי, כי יחליף כח אחרי כל ענוֹתו, ואשלחהו לבית-מדרש הרבנים וישקוד על דלתותיו יום-יום עד כלותו חוק-למודים. השנה הזאת יצא משם מלא רוח-דעת ויראת-אלהים, כאשר היה עם לבבי, והנה הוא מורה לילידי העברים, כיום הזה.

ועתה כי אמנם ביצחק אתפאר וכבודו לגאון ולתפארת לי, אבל כגמול עלי אמו כלתה נפשי לו ותהמה עלי, כי מה חפצי בביתי אחרי הפרדו מעמי. טובים היו לי הימים, אשר ישבתי עמו יחד, בהם היו חיי-רוחי, לא ידעתי שכול ואלמון, ועתה כאשר תעזבני גם אתה בעוד היגון בלבבי, ואני אשאר לבדי, הלא שני אלה כתמם יבואו עלי פתאם ואקוץ בחיים, אל נא תעזב אותי, שמעון! שבה עמדי עד יעבור כליון נפשי ואבליגה מעט על יגוני. הלא מודעי ושאר-בשרי אתה: אחותי – יוכבד, ואביך אפרים מודעתנו חבר לבעלה בבית-מסחרו היה, ובן-משק ביתם אליעזר!

עד כה היה שמעון יושב דומם ולבו ועיניו לבן-אריה בדברו, פוער פיו ושואף כל מלה ומחריש, כאלו יד נעלמה הדביקה לשונו אל חכו ונאלם, ובשמעו את דברי בן-אריה האחרונים השתער ממקומו ויפול על צואריו.

– ארחמך, דודי! – אמר ברגש וינשק לו – איש אומלל אתה, וכרוב צרותיך רוב טובך וישרת לבך! עמך אשב, כי אויתיך.

כה: חזות קשה

“חנוני, חנוני אתם, בני” – צעק בן-אריה מנהמת לבו על משכבו בליל התודעו אל שמעון, וייקץ משנתו.

רגעים אחדים שכב בהקיץ אחוז בחבלי חלומו הנורא, עוד החזיון כרוח על פניו יחלוף ועוד תקח אזנו שמץ מנהו, אבל אך קול דברים לא ברורים הוא שומע ותמונה איננו רואה. כענני-בוקר נעלו לאט-לאט ילדי הדמיון החשוכים מלפני אור בינתו, השבה לגבולה. וכאשר הטהרו רעיוני לבו התאמץ לאסוף נפוצות דמיונו, וכרגע זכר כל חזיונותיו לפניו בא. בחלומו: והנה כמראה אדם לבוש בדים עומד לנגדו, נפשות הרבה סובבים אותו ודמות פניהם פני יהודים. כיסי אנשים, כיסים גדולים עבים וכבדים, וכיסים קטנים דלים וקלים נאספים יחדו והולכים אל כיס אחד גדול מאחיו ונבלעים כיורדי-בור. והיה הכיס אשר לו יעצור עוד כח לעלות, להשתחות למלך הכיסים, יגורש בבוז וחרפה. בגודל-לבב ראה שם את כיסו הנכבד הולך מעדנות, כלם מתאוים לו ומבקשים קרבתו, ומלך הכיסים יתאו יופיו ויקדמנו ברכות טוב. ותאותם זו הביאה רזון בכיסו ויחלש מיום ליום עד כי נכחד מארץ החיים. ויהי קול רעש, קול שחוק וחרוק-שינים, וככלי אין חפץ בו הושלך החוצה. כאבל-אם ילך קודר וחשך ישופנו. ייליל הינשוף, יריד כוס-חרבות וכל מורדי-אור יהימו. ופתאם נוע תנוע ארץ תחתיו – והוא עומד בשוק, מישור רחב-ידים, עוטה שלג כשלמה, והירח יגיה עליו אורו. בני-אדם ספונים בבתיהם, אין יוצא ואין בא מפני הקרח בלילה. גם הכלב לא יסובב עיר ויתכנס בתוך מלונתו הצרה. הנה הלילה גלמוד, דומיה בו! והנה מרחוק זעקת-שבר עולה, קול נהי, שובר לבבות, ומצעדי בני-אדם הולכים ובאים, צועים ברוב כחם ונחפזים ועל כפיהם ינשא נער קטן מתנודד בלי- לבוש, כמו הלקחו מעל משכבו, וקול צעקתו הולך בדממת הלילה תחת השמים ופחד ואימה מסביב. והקול קול בנו, מחמד עינו ומחמל נפשו, חוטפי ילדים לצבא הרגיזוהו מערשו ולקחוהו בשבי. ירח וכוכבים אספו נגהם והוא רץ לביתו –וביתו איננו. אהל קטן ושפל בחצר-מות לפניו, שמה שוכבים על מטה אחת אשתו ובניו יחדו. הוא מעירם ומעוררם – ועין אחת, עין פקוחה ואיומה, הביטה עליו. זלעפה אחזתהו ממבטי העין, השנונים כחצים, וישא רגליו – וינס. אבל אל כל אשר ילך שם העין נגד פניו, אין חושך ואין צלמות להסתר ממנה. הוא בדרך, רעב ועיף וצמא, והנה מלון-אורחים נראה לו. שם שלחנות ערוכים, ועליהם כל מאכלי-מעדנים ומטעמים נותני ריח-ניחוח. נפשו שוקקה ותתאו למטעמים האלה, אך שלח ידו להם וקול קורא באזניו: הרף ידך! אַל לחובקי-ידים אכול משמנים, ולעצלים אי טוב הארץ. כל הטוב הזה יגיע עובדים חרוצים הוא, ופרי מעלליהם יאכלו פה. ואתה ברח לך למקומך, למקום רועי-רוח בלים, מבולבלים ומבולעים. וכרגע נדחף בחזקת-היד וירא, והנה נחשלים, נכאים, נדכאים ומדוכאים, שחוחי-גב וכפופי-קומה, ערלי-שפתים ונלעגי-לשון המונים-המונים עוברים ובאים, וערב רב יעלה אתם: פיות רחבים, גרגרות וצוארונים נטוים וחוטמים אדומים, נאדות יין ובקבוקים. גם רקיקים, בצלים ושומים ותנורים חמים נלוו עמם. ראה את כל המחנה הזה וסמר בשרו מפחד וינס. ברכיו כשלו מצום ויפול ארצה בלא כח, והנה אשתו ובניו שוכבים אצלו, לוטשים עיניהם לו ומחרישים. ויהי כאשר נכמרו רחמיו עליהם ויבקש לחבקם, והנה רוח סערה וסופה באה ותפריד ביניהם, והוא מצעק: חנוני, חנוני אתם, בני! – וייקץ.

נדהם שוכב בן-אריה על משכבו וחזיוני בלהות יבעתוהו בהקיץ. קול יללת רוח סערה באזניו. איש לבוש בדים ותכריך לבן, כמת קם מקברו, קורס-כורע, פורש כפיו ומתדפק על החלונות, יריד בשיחו ויהמה בעברת-חמה, ועטופי-לבנים קטנים ממנו, כורעים קורסים יחדו ובלהג מהגים סביביו. בבית ישוטטו צללים – שעירים מרקדים ונפשות פורחות מפזזות על שלחנות וכסאות ועל הכתלים. עד מהרה ננער וירא, והנה הסער העטה הלילה שלג כמעיל על התפוח הגדול ממול החלון ועל העצים ויטלטלם טלטלה-גבר, ואלה הצללים בבית צללי העצים הם.

ירד בן-אריה מעל משכבו, ירד חיש מהרה ובירכתי חדרו ישב תפוש בשרעפים מחזיונות לילה, כי בא החלום ברוב ענין וקורותיו, ותהי לו חזות הכל כספר דברי-ימיהם, ובמחזה-שוא מצא גם קושט אמרי אמת הרבה וחזה עתידות לו. עוד בהקיץ יאחזהו שׂער מהעין הנוראה, עוד יהלך עליו אמים מבלהות-צלמות, ונפשו תתמוגג מחזיונו.

ולמן הלילה הזה סרה רוח בן-אריה וילך בלא חמדה!

כו: נוגי ממועד

הימים ימי האביב, ימי התחיה וההתפתחות בכל התולדה: ימי חפש ודרור לרבבות כחות הטבע, המתעוררים לצאת לפעלם; ימים אשר השמש יאיר פניו אל ארצנו ובנשיקות-דודים החמות יצמיח זרועיה ויזיל הלשד בעצים ובשיח השדה; ימים, אשר התולדה, אשת-החיל, תשלח ידיה בכישור ותטוה מרבבות חלקי-הצמח הדקים פתילי דשא וציצי-חן להלביש את האדמה; ימים, אשר כל בעלי-החיים, הישנים שנת החורף במחלות-עפר, יקיצו ומגיחים מחוריהם למשפחותם – מהרמש הקטן, הרומש על הארץ, עד החיה ההולכת על ארבע. סוף דבר, ימים אשר כל צאצאי הטבע יוצאים מאפלה לאורה.

האח, מה נחמד נוה- שאנן זה בתוך הגן, אשר ברחוב עין-גנים! העצים יפרחו ויחבקו איש את אחיו בענפיהם הרעננים, רוח קל כי יניעם יזלו בשמיהם. גם התפוח לפני חלון הבית עומד בהדרת-קודש, לבוש בגד-פרחיו היפה, אשר בו יכהן פאר בכל אביב וישים קטורה באף כל רואיו. – האח, מה נאוה אילת-השחר וכבוד בוקר חג השבועות, תפארת גאון ישראל, במקום מנוחות זה! אך הלבינו מעט שולי השמים, ייקץ כל דרור בקנו וישמיע בנחת קולו, ישב תחתיו רגעים אחדים ויצפצף שירת-בקר, כיד בת השירה עליו, ועוד לא השלים אותה עד תומה יתעופף בשפתי-רננות לפעלו, להביא טרף לאשת-בריתו, הרובצת על הביצים. עוד מעט והתעוררו העורבים על ראשי העצים וקרא זה אל זה בקול צוחה ויפרשו כנפיהם לשוט בים-האויר, אשר ממעל לראשם הוא כעצם השמים לטהר, ומתחתיהם הוא מקוטר מאדים, העולים מן הארץ כתימרות עשן עם אבקת פרחי- חמד וריח כל נטעי-נעמנים. – עד כה ועד כה הבקר אור יותר ונסו צללי ליל, ויקיצו משנתם כל צפרי הגן לצבאותם. כלם מתנוצצים בשלל צבעים וכלם פותחים את פיהם בשירה ומוצא בוקר ירננו – אלה בין עפאים, ואלה בין ירק-עשב ידודון ידודון ומראש הגג יצוחו. קול דודי החסידה דופק על יצועו, אצל רעיתו האהובה, והיה כמתופף במקהלות הנוגנים בעלי-הכנפים. חיש יקח התור את יונתו ויעזוב קן-תענוגיו, ובאחזו בחרטום תמתו, יצא אתה במחול-משחקים על המעקה מתחת הגג – כי מי אפוא יתאפק ולא ישמח במחול עם יפתו, ידידות נפשו, בעת ירנן וירועע?… הגדיל השחר לעשות עם אלה! הגדיל השחר לעשות עם צאצאי הטבע! עוד הוא מפליא לעשות וחצי גלגל השמש מקדים יבוא, כסה שמים הודו וקרני אורו כרשפי אש ברסיסי טל עלי שיח ודשא רעננים. חצי-גלגל השמש נראה כגלגל רכב אלהים, כאלו כבוד אלהי ישראל יבוא על הכרובים, להביט על עם קדשו ולפקדו באהבה ביום חגו זה, ביום הגלותו לפנים על הר סיני ברבותים אלפי שנאן, לארש לו בתולת בת יהודה בתורת חיים, ביום הופיע מהר פארן ואָתה כחתן מרבבות קודש, לארש לו סגולתו בצדק ובמשפט; כאלו זכר לסגולתו העזובה אהבת כלולותיה ואת יקר תפארת גדולתה באדמת הקודש, על-כן המו מעיו לה ומשמי קדם ישא עתה שלום לה בארצות הגוים.

הגדיל השחר לעשות בזיו כבודו גם עם בני העיר היהודים החוגגים! הנה רבים קדמו להתפלל בבקר-השכם, ואחרי סעדם את לבם בחמאה וחלב כמשפט, שטו כה וכה לשאוף רוח צח ולשוח בתענוגים: אלה יוצאים השדה, משכימים לגנים ובאים ביערים, ואלה סובבים ברחובות ובמגרשי העיר. כלם ששים ושמחים, לבושי בגדי תפארת, כאלו הם עוברים בסך עד בית אלהים עם ראשית בכורי אדמתם לראות את פני האדון ה' בירושלים; כאלו שמחת-עולם על ראשם ולא דאבו כל ימיהם.

חידות אתה, עמי, עם עני, לגוים אשר לא ידעוך! חידות אתה להם בתוגת נפשך, בכל עצבון ידיך בששת ימי-המעשה, ובשמחת-גילך בשבתות ומועדים, אשר תקרא להם עונג וכבדתם מעשות דרכיך ודבּר דבר! חידות אתה להם בבגדיך הצואים, בבלואי-הסחבות בחול, ובבגדי תפארתך, משי עם עדנים, במועדות! חידות אלה להם במחיתך, במאכליך המעטים והרעים בימי החול, ובלחמך, לחם חמודות – בשר ודגים ומטעמים עם זרעונים ותופינים ביום שבתון, יום מחמדים! חידות אתה להם בעזובת משכנך ואי-נקיון בימי העבודה, ובטהר נוך ונחת שלחנך במועד ושבת! אתה עבד ומלך! אתה רש ועשיר! אתה ערום ולבוש מכלול! אתה רעב ושבע! אתה נמאס ונאוה, כאהלי קדר כיריעות שלמה! חידות אתה, עמי, לגוים, אשר לא ידעוך! אבל מי חכם ומבין תוכן לבבך, ימצא פשר החידות ההן ברוחך הנאמנה את אל ועדותיו. אך ממעין-הישועה הזה ישתה היהודי וישכח רישו; אך נחל עדנים זה ינשהו יגון ועוני ועמלו לא יזכר עוד; אך בתום רוחו יתנער לעתות מזומנות מעפר, ונפשו הנענה, הנוגה והשוממה, תתעורר להרגיש נעימות החיים כשלוי-עולם ורגעי-ארץ. כל עמל יהודי בימי-המעשה הוא אך לשבּתו, וכל יגיעו אך לחגו ומועדיו הטובים, הם מטרת חייו ומחוז חפצו. אליהם ישאף בכל נפשו ובכל מאדו, ובהם ימצא מרגוע ותנחומות-אל לנפשו השפלה והנהלאה. בימי החול, היהודי תולעת ולא איש, תולעת בחתולה, ובכל ערב יום הששי תבקע חתולתה ותולעת יעקב תתהפך פתאם לאיש עם נשמה חדשה ורגשות חדשות ושאר-רוח לו. אז ישיר לכלתו שירת “לכה דודי” לשבת אהובתו; אז חלף רוח כהה ויעבור – זו כחו לאלהו!

שמחים וטוב-לב יצאו בני-העיר לשוח ביום חגם, וברחוב עין-גנים, נוה אכרים-נוצרים נראה המון חוגג.

– דוד יקר! – אמר שמעון לבן-אריה, אשר ישב משומם ונשקף בחלון ביתו, הפתוח אל הגן – למה תעצב ולמה ירע לבבך? סביבותיך גילת ורנן, כבוד התולדה הדר אלהינו, ואתה תתעצב ותשכח גם כבוד החג, שמחת-גילנו!

– הלא אתה בפיך, שמעון – השיב בן-אריה – קראת באזני דברי הספר: “כי הארץ אוכלת צאצאיה ומרקב עצמותיה תכחול עיניה לשאת חן וחסד. אביב כזה היה לעולמים שנה בשנה. לא ארכו הימים ועבר אביב, כלה קיץ, ואשר טפחו ורבו החורף כלם!” – הלא אמרת עם הספר: אל תשמח, בן-אדם, אל גיל בחלד, כי אחרית שמחה תוגה… וכבוד הדר חגנו זה אף הוא ימסוך בקרבי רוח-עצבים, בזכרי את כל התלאה, אשר מצאתנו בגללו. אהה! רבת סבלו בני עמנו על יום שמחת לבם זה; למען כבודו כבודם בקלון המירו; בעבור תורתנו, אשר היתה לאור עמים ולמקור חיים לכל אפסי ארץ, בעבורה, אהה, היינו לעג וקלס בגוים! הן כפי אשר קראת באזני מעל ספר דברי-הימים, הנה אך בעבורה נחשבנו בדורות-הבינים כצאן לטבח יובל, להרוג ולאבד, למכה ולחרפה; בעבור משוש תפארתנו זו השליכו לארץ תפארת ישראל, ובעבורה מעינות המחיה נסתמו לפנינו, אין לנו חלק בארץ ולא נחלה בחברת אדם, ואנחנו בשפל המדרגה… העל אלה יתאפק היהודי ולא יתעצב, למצער, אם לא נכון לבכות במועד שמחת-גילו זה?!

– לא אוסיף עוד, דוד יקר – אמר שמעון – לא אוסיף עוד לקרוא באזניך; גם כי תרבה בקשתך לא אשמע לך, כי כעצים לאש דברי הספרים ליגון רוחך.

– אם תמאן לקרוא לפני בספרים לעתים מזומנות, הנה אפתח ספר-הזכרונות אשר בלבי, ואהגה בקורות חיי הבלי ובהבלי דורי. והקריאה מעל ספרי זה תנעם לי עתה מאד.

– אני אמרתי בחפזי – אמר שמעון, בראותו כי דבריו הועילו לתוגת בן-אריה, אשר מרוב יגונו ירשיע את נפשו ואת בני דורו ויפקוד חטאותם וחטאות נעוריו, כדרכו בימים האחרונים – הנני נכון לקרוא כעת לפניך מעל ספר דברי ימי עמנו, אשר בידי.

– קרא לדודך האומלל, הנספה והגוע עם כל בני דורו, אשר כגילו, קרא לו, בטרם ילך ויעבור את “המעבר יבק”!…

– אקרא לך, דודי – קרא שמעון ברוח נכאה – אקרא לך מספר דברי-הימים לישראל, אשר אהבת תמיד לשמוע! אקרא לך מגדולת עמנו, מטובו ואשרו בארצו המברכת, מגבורת גבוריו ומשריו, כהניו ומחוקקיו… אקרא לך מגאון גאוני-יעקב, מחכמת חכמיו ומבינת נבוניו, ממליציו ומשורריו, אשר בבבל ובפרס וגם בספרד ובאטליא ובממלכות…

– ומה אחרית כל אלה – אמר בן-אריה ויעצור את שמעון מקראו הלאה – הלא מרה היתה באחרונה. בשכון ישראל בטח בארצות הגוים ואין מכלים דבר, גדל גם הצליח ועשה פרי בכל דבר חכמת בינה, אולם בהיות עמנו למרמס בימי חשך אפלה ורוח שנאת הדת שרש אותו מארץ החיים – נס לחו, נהפך לשדו ויעש באושים. ביבוש מקורו נבלו כשרונותיו, עד כי במרוצת הימים קמו תרבות אנשים נבערים מקוצר-רוח ומרפיון-ידים ויכלו בהבל ימיהם וכספם בתוהו. זאת פעולת האנשים ההם וזה פרי חטאתם – אני דודך האומלל!… אני דודך המחולל מפשעי דורו, ומעונה מזכרונות-בלהות ביום אידו – הנה אני עתה חבור-תהפוכות וגבר לא יצלח בימיו… שכח נא את דודך זה למענך! שכח אותו ואת תהפוכותיו וצא לפעלך לקנות דעה לנפשך עם יתר נערי בני-ישראל! כי הנה אור זרוע לכם, בני הדור החדש!

– אהה דודי! אהה דוד יקר! – קרא שמעון מחמלתו על בן-אריה.

– אהה דורי! אהה דור אומלל! – שנה בן-אריה את דברי שמעון.

אחר ארוחת-הצהרים בא בן-אריה בחדרו וישכב על מטתו, ושמעון יצא אל הגן וישב בצל עץ רענן, כחום היום, וספרי למודים בידו. כמה פעמים יתאמץ לשים עיניו בספר כתיבת-גלילות-הארץ, הפתוח לפניו, ורעיוני לבו כצפרים עפות ישוטטו. עשרת מונים שפתים ילבט: “במקומות אירופה הרבה מפוזרים עברים וצוענים” – ולא יאזין לקול מליו. הן אמנם עמד פתאום ויתבונן למלין: “עברים וצוענים”, אבל עד מהרה ישוטטו רעיוניו ולשונו תמהר לקרוא בבלי דעת עוד הפעם מעל הספר. – לא יוכל שמעון ללמוד היום, חם לבו בקרבו ורוחו הולך וסוער מעת לעת, ינח ספרו ויקרא דרור לרוב שרעפיו בקרבו. דברי דודו בבקר הזה נקראים לפניו במחשבתו ויהגה בכל מלה. ויותר שיהגה בהם, יותר יבין אותם לאשורם ויחמול על דודו חמלה רבה. כן הוא, יאמר בלבו, דודי הוא תבואת תהפוכות דור, הוא מחולל מפשעיו, מדוכא מתעתועיו… ואנכי?… מה אנכי? מה עוד אלפי אנשים?… “אני את נפשי הצלתי” – ישיב אמריו לו, ורוח-הדמיון נשאתהו הלאה-הלאה ותביאהו במראה אל בית הוריו, אחרי כלה חוק-למודיו- לשמחם מיגונם ולהראותם, כי ישרים דרכי ההשכלה, אין בהם נפתל ועקש ושוא תשואות המהבילים: להראותם כל זאת ולברכם בשלום בטרם יצא לעבודתו. “ומה העבודה הזאת לו?” – ישאלהו לבו, אף הוא ישיבהו דבר: הלא כל הארץ תהיה אז לפניו, הבאים ישרש יעקב בארצנו הרחבה ופועל ידיו ירצה, כי עת רצון הגיעה… וכמו הגה אור פניו ישונא. כי זכר “העברים והצוענים” לפניו יבוא, בתוכו ישתומם לבו וישים לאַל תוחלתו. ישלח ידו ויפתח את הספר, לראות מתי נדפס, ולמורת רוחו לא ימצא את “שער” הספר, אבד ואיננו… יניח שנית הספר ויצלול בנבכי עשתונותיו ולא העלה מאומה – נצפנו העתים!…

כז: אפרים לשַמה היה

מקץ ארבע שנים עוד הפעם תפקד כסלון לקחת עמדתה במגלת ספר זה. בארבע השנים האלה חדשות לא נעשו בה, והכל על מכונו שם כקדם. רק בבית אחד נעשו חליפות רבות ויצא ממנו כל הדרו וכבודו מימי קדם –הוא בית-אפרים, אשר לשמה היה פתאום וירד פלאים!

כבוא זקני העדה לאפרים, ביום מבוכתו בשל מכתב אליעזר, ויגידו לו: הנה הישיש עובר ובא אלינו, יסור נא הוא “וגבאיו” אל ביתך –וישמח אפרים בלבו לאמר: אות לטובה לי, כי זה יבוא לביתי, אשאלה את פיו והוא יגיד לי מה לעשות. ויהי דבר הכזיבי לו למנוחה, לשמוע בקול עבדו אליעזר, יבטח בשם ה' וישען גם בו, ויצליח. ולא אחר אפרים להשיב את אליעזר דבר, כי נכון הוא לקבל עליו את הענין ההוא, אשר הציע לפניו במכתבו. ויעתר עליו דברים לשים עיניו ולבו על הענין הגדול הזה, הנתן על ידו, ויזכירהו באמרי-נועם חובת בן-משק-בית, ויורהו בלשון רכה איך יכלכל מעשהו, ויחנפהו גם בחלקות, כי הוא איש-אמונים ונבון-דבר, ובהשענו על בינתו וישרת-לבבו ישכן בטח ושאנן מפחד רעה. – שמח אליעזר על מכתב אפרים, אשר כלו עיניו מיחל לו, ויצא לפעלו ביד רמה. סבב ערים וכפרים לקנות בר ולשכור עגלות ולהכין את כל הדברים הדרושים לחפצו. לא היו ימים טובים לאליעזר כימים ההם, כי אז עד צואר הגיע בים המסחר, אשר אהב, ופרש ידיו לשחות ברחבה. עד עתה לא נראתה עוד גלגולת, שצפה כמוהו על פני מי הים הסוער הזה. משכרת לא נתן לאדוניו וכסף אמר לו תמיד: שלח! והנה אדוניו מריק כיסו ולוה עוד כסף ושולח. והיה לו דבר אליעזר צו לצו, צו לצו: שלח כסף, שלח כסף! וקו לקו, קו לקו, כתר זעיר ומפרי מעשיך תשבע!

ויהי ארכו לאפרים הימים בתוחלת ממושכה ובתקות-רמיה, הגיע לו מכתב מאת אליעזר, אשר יבטיחהו לאמונה, כי עוד מעט-מזער יעשרנו עושר רב, וכי כל לוקחי חטים יקנאו אותו, אשר הצליח לצבור בר הרבה בעת נכונה. ובתתו לו הבשורה הטובה ההיא, בשר לו עוד זאת, כי זה לא כביר הקרה ה' לפניו ענין טוב מאד, אשר פריו יתן בקרוב, והוא: לנהל בלחם את חיל עם-נדבות, העוברים חלוצים לטבריא דרך כסלון, משך ירחים אחדים. יעץ את אפרים להערים סוד ולנוע בסביבות מקום משכנו, להכין מראש אוכל בערים ובכפרים, אשר דרך שם יעברו החלוצים, וכן יעשה גם הוא סביבותיו ויכינו מכלת ורב תבואות מבלי הרבות עד מאד במחירן.

מעת נצרר אפרים בענין טבריא, היה כיונה פותה אין לב, כי הואיל הלך אחרי צו אליעזר, אשר תרגלוֹ בדברי עמל ורעיון-רוח. אפרים מה לו עוד למכאובים, שכח את חליו ואת מזורו, והיה נודד לעתות מביתו, וישית עצות בנפשו להשיג כסף, הדרוש לחפצו. ומה מאד שמח אפרים אל השמועה במכתב אליעזר, כי טוב סחרו וכי כביר תמצא ידו. וינחם את שרה אשתו וישמחה מיגונה: כי עוד מעט וכסף תועפות לו ומצהרים יקום לה חלד. בתנחומות כאלה לקח צרור הכסף בידו והלך בדרך מרחוק לנוע על כל גרנות דגן.

והנה עד שאפרים מסוּבל ומכין מזון, מכנף הארץ זמרות שמענו:

"נחה שקטה הארץ ממלחמת

ותשב אל תערה חרב נקמת.

הפליא האל חסדו, הגדיל תושיה –

צהלי ורוני, יושבת רסיה!"

צהלו מים כל יושבי הארץ ושמחו בישועת ה', אשר השבית מלחמות, לבלתי ישא גוי אל גוי חרב, להרוג ולאבד רבבות בני אדם. רק לאפרים היה השאת והשבר, כי חלפו הלכו למו כל גדודי צבא המלחמה, ונותרה בת-טבריא כסכה בכרם, ובוש אפרים מתבואותיו, אשר אסף שמה לקמצים, ויאבד הון עתק. גם חלוצי-הצבא חדלו בדבר מלכות ללכת למסעיהם דרך הערים. אשר אפרים הכין שמה מאכלם, ויחנו ימים רבים במקום אחד, והוא נלחץ לכלכלם ירחי-מספר, כפי החוזה, אשר עשה עמם, וברבות האוכלים במקום תחנותם, רבה מחיר כל מאכל – וידל אפרים מאד!

אז מצאו את אפרים רעות רבות וצרות, הוה על הוה באו מרחוק ומקרוב, ויסלו עליו ארחותם כסדר. לראשונה השביעוהו ממרורים הנושים הקרובים, אשר סביב שתו עליו ביום אידו, ואחרי בצע מעשהו אתם, החרידוהו נושיו הרחוקים והיו מיראים אותו: אם חבלתו חוב לא ישיב, ינקשו לכל אשר לו ויתנוהו בפלילים, כמשפט ללוה ולא ישלם. – בכה אפרים ויתחנן להם, לבלתי יעשו אתו כלה, כי לא בחטאו אבד עשרו ואך יצאה בו יד ה', ויבטח אותם נאמנה, כי ברצות ה' דרכו, והאנשים אשר לוו ממנו לפנים, בהיות עוד גדול כבוד-ביתו, ישלמו לו את נשים, אז יחלק הכסף להם – אבל תוחלתו נכזבה. ואם מחוץ מררו את חייו, הנה בבית עוד היה מר לו ממות. הן לא תגיע ידו די מחית ביתו, וכלי-כסף וכלי-זהב היו הלוך וחסור מעת לעת, ושרה שזה כבר פרקה נזמי הזהב אשר באזניה, ולא שתה עדיה עליה. מעט-מעט היו מחסרים נפשם מטובה ותענוגות בני האדם, עד כי באחרונה חסרו כל. דלפה נפש אפרים מתוגה, בהביטו אל רחל בתו יחידתו, אשר חשך משחור תארה. הגיעה עתה עת דודים ותבוא עד שנותיה, והיא עוד לא נתנה לאיש. עד כה היה החתן, בן-פרץ, בחליים רבים ועוד לא הגיע לימי בחורותיו. ועתה, כאשר שב לאיתנו ובחור הוא “כהלכה” – אבי הכלה התרושש ואין ידו משגת לתת שלוחים לבתו. עד כה ועד כה ימשך הדבר ומי יודע עד מתי? כל הרעות והצרות הכניעו מאד לב אפרים, עד כי היה כאיש נדהם ונפלו פניו.

כח: עשוק אפרים

דרך עשירים מתרוששים היה לאפרים, לספר את רוב מעשיו ואת ברית שלומו עם אילי הכסף ועם שרים ורוזנים, אנשי-השם, וללקט לאחד אחד את האגרות והמכתבים בעניני מסחרו לפנים ולקרוא בהם בכל עת. וזכרון גדלו וכבוד עשרו בימי קדם – זאת נחמתו בעניו.

ויהי היום ויעל אפרים אל עלית ביתו, אשר הישיש סר שמה בבואו כסלונה, וירא והנה כעין אגרת מתגוללה בין כלים וסחבות נשכחות באחת הפנות, וישלח את ידו ויקחה. והאגרת כתובה ביד אליעזר אל נחמן החוזר, ויפתח ויקרא בה את הדברים האלה:

“שלום לאהובי, ידידי נאמני וכו' מהור”ר נחמן נ"י!

“בראשונה אודיעך נאמנה, כי חפצך בידי יצלח, להטות רבים מאנשי עירי, כי ישימו להישיש יחיה כבוד ויקראוהו לשבת אתם ימים אחדים, ומדי יעבור בכל מקומות ממשלתו, יסור גם אליהם. שמח, נחמן יקירי, כי תעשיר וכביר תמצא ידך באודיסה, העיר הגדולה ורוכלת העמים, אשר עוד לא הדריכוה האדמורי”ם ולא התנחלו עוד אותה בגורל. רבת תעשרך העיר הזאת, רבתי עם, המאוסף מערים רבות. בלי פחד תשליך שם חכה לצודד נפשות בני-אדם ותאספם במכמרתך עם כספם וזהבם. ראה, נחמן חביבי, כי לא התרפיתי במלאכתי, התרפסתי, החלקתי לשון והערמתי, לא שקטתי ולא נחתי עד עשותי ועד הקימי מזימות לבך. – ועתה, יקירי, אחרי הודיעי אותך את כל זאת, תהיינה אזניך קשובות לקול תחנוני ושמעה בקולי, כי לך לבד אגלה את לבי ביום צרתי, ובך לבד בטחתי, כי תחלצני למרחב מן המצר. לא אכחד לפניך, כי מתשוקתי להמסחר ומאהבתי להרקיע לשחקים במקנה וקנין, נפתה לבי בסתר על ענינים לא בטוחים היטב, אם אך יש תקוה לאחריתם, כי יתנו פרים למכביר. ובהמצא לפני ענין כזה הוצאתי עליו תמיד מכסף אדוני, אשר טוב לו מלא כף בהשקט ובטחה ממלוא חפנים בעמל ורעות-רוח, וכאשר הצלחתי את דרכי, אז אדוני לא היה חסר ואני הייתי משתכר. כזאת וכזאת עשיתי, וכל יגיעי, כי לא ימצאו לי עון אשר חטא. עד כה הייתי איש מצליח; כעת אמנם נתפשתי במצודה והנני בצרה גדולה. כי הלויתי לרוזן אחד כל כספי, גם הרבה-הרבה מכסף אדוני, וקויתי למשכורת שלמה, והנה מתלאה! לא הצליח הרוזן את דרכו ויאבד הונו ואין בידו לשלם לי. רק ענין אחד נשאר לו: לנהל בלחם גדודי-הצבא בטבריא בעת מלחמה הקשה שם, ואולי יוכל להושע ממנו אם אך ישיג די כסף הדרוש לזה. ולכן כאשר יאות אפרים להלותו עוד כסף הרבה ולשית ידו עמו בהענין הנזכר, אשר ישק על פי, אז אולי אוכל להציל את הוני עוד ברוב נשך ומרבית, ואם אין – יעלה בתוהו כל יגיעי עד כה, ואחריתי עדי-אבד. ומדעתי כי לא יעשה אפרים דבר, בלתי ישאל לראשונה את הישיש יחיה, ומה גם ענין כזה, אשר ירע בעיניו עד למאד, ואשר יבלע את כל הונו, – על כן אבקשך פניך, נחמן יקירי, כי תראני חסדך הפעם לחלץ נפשי מצרה. שים נא דבריך בפי הישיש ותבינהו ליעץ את אפרים בבואו אליו, כי ישמע בקולי לקבל עליו את הענין הנזכר, ויבטיחהו לאמונה כי יצליח את דרכו. בינה הגיני, נחמן… חנני באהבתך והיה עוזר לי! פתח אותו וגם תוכל, ואני אתן את שכרכם. הן צדיק כמוך בארץ ישוּלם…

פי מרמה כשאול פתוח לפני אפרים באגרת זאת, הוא מתנודד וכוח נעלם מושכו לקרוא בה הלאה, כמשוך תהום רבה את העומד בעברי פי-פחת.

הוא מתנודד וקורא הלאה:

“הנה זה שלחתי אתמול מעיר משכני ארבע חביות-יין, אשכר להישיש יחיה; לא אפונה, כי יגיעו אליו בקרוב. היין עתיק הוא וטוב מאד. ולך, ידידי, שלחתי מנחה: מעט תאנים ומעט צמוקים, בטנים ושקדים; הן ידעתי, כי תחמוד ממתקים ותאכל למעדנים. –ולידידיה, שאר-בשרך, המביא לי מכתבך, שמעתיך. הנה הצליח בידי, אחרי רוב עמל, למנות אותו שמש בבית-תפלה אחד. האמת אגיד לך, ידידי, כי כמשא כבד יכבד עלי האיש הזה ברוב שיחו ואולתו. בעת אנכי מסובל ועיף מרוב עבודה, יחביר עלי במלים ולהג הרבה, ויספר לי את כבודו ורוב חכמתו בתורה. והיום בבקר, בכתבי אליך מכתבי זה, בא אלי שמח על רעיון לבו החדש בדבר הפלגש בגבעה, ויסכסך אותי בהבל-הבלים. בצפיתי לתשועתך ולתשועתו, יחיה, כי תתנו את אפרים כפרי ותחלצוני מצרה, אשים קנצי למלין ואומר שלום. ידידך… אליעזר”.

דברי האגרת האחרונים סכסכו את אפרים ויאנק אנקת נופל לעמקי בור שחת ואבדו עשתנותיו!

ומעת ההיא רוח אפרים חבלה מאד. היה יושב וקורא מכתב אחד, אשר היה כמוס עמו תמיד, שמור בכיס בגדו, והתאנח תמרורים, או ישב תחתיו מחריש ודומם ומעמיד עיניו מבלי הניע עפעפיו, ואך לרגעים ירוק ירק ונהם ורגז ושפתיו לא ברור מללו. וכאשר הפריעה אותו שרה ותגער בו, מדוע הוא עושה ככה, בקש לו להנזר מחברת בני-אדם, ובמסתרים ישב בדד וידום ונהם וירק מעת לעת כאות נפשו. מיום ליום כבדה אנחתו וילכד בחבלי התוגה, עד כי שכח מאכול לחמו, רק ישב תפוש במחשבותיו ורעם פנים. הכרת פניו הזועפים ענתה בו, כי רבות מחשבות יתרוצצו בקרבו ולבו כים נגרש; בתנומות עלי-משכב התיפח לעתות, ומבין דברים לא ברורים נשמעו מפורש השמות: אליעזר, בן-דוד, נחמן. אין זה, כי המה היו הגות לבו יומם ובא החלום ברוב ענין. התוגה היתה כעש לאפרים וכרקב לעצמותיו, אכלה את כוחו, גם שיבה זרקה בו והוכה אחרי-כן במחלת-מעיו על ערש דוי!

רבה העזובה בקרב הבית. חדריו מרוחים וריקים מבלי נראה שם כל כלי-חמדה, והיה כעץ אשר בשלכת, אין הכסאות והשלחנות הטובים, מעשי ידי-אמן; אין יריעות-תוגרמה על הרצפה וחטובות אטון על החלונות; אין מנורת-

הבדולח, ואין הגליונות ומראות הצבאות החמודות. ריק ונעור הבית מכל כלי-תפארתו ויחד קירותיו יבכיון. קול הרוח ישורר בחלון ויניע הרואות בארובות, אשר התפרד הדבק מעליהן. בבית ישרוק הזבוב וישוטט במרחב, והעכביש בידים יתפש ויארוג קוריו על הספון, המשוח בששר ומסב מקלעות כרובים ופטור-ציצים.

בחצר-מות אין המת איום ונורא מאד כמו בין החיים המהלכים, והעוני אף הוא לא נורא באהלי אביוני-אדם, כמו במעונות העשירים, אשר דלו מאד!…

בפנת החדר יושבת רחל שוממה ועצובת-רוח. שפתותיה לפנים כשני עתה כשלג ילבינו ועיניה אדמו כתולע מדמעות. כעת אמנם בכה לא תבכה, רק יושבת שוממה ונוגה, נאחזת בסבך שרעפיה ואנחות לרגעים מקרבה תתמלטנה. רבות יחשוב לבה, תזכור ימי עלומיה, כל מחמדיה אשר היו לראשונה, בהיות לפניה בחירה רצתה נפשו בו ודגלו עליה אהבה: תזכור עזוז אהבתו ואמרי-פיו הנעימים והצרופים מאד, אשר יחדו המתיקו סוד ועל דבר חכמת-בינה דבר לה נכבדות; תזכור עניו ומרודיו, כאשר מררוהו וישטמוהו על לא חמס בכפו, ואביה הרע לו מאד, בשברו לו מטה-לחם והדפהו ממצבו; תזכור יום מר, עת הובאה במסורת-הברית עם נער חסר-לב, על אפה ועל חמתה –ובזכרה זאת תתנודד, רוחה תתפעם עד למאד, והיא מר לה!

היום רפה לערוב והצלצל נתן קולו באחד מחרכי הבית. אחריו שלח עוד צלצל אחד ראשו מן החור וירעם בקול שריקות, אף ילק האביב נגלה שם בזיו-כבודו ויעבט ארחות מעופו, השפל למטה והגבה למעלה, ותשואות חן-חן לו בכנפיו החמודות. הזבובים יצאו בפעם האחרונה במחול-משחקים על החלונות, שרקו ויניעו ראשם, ויתעופפו לאחד אחד אחרי אשר היטיבו את אגפיהם השקופות במיץ כפות רגליהם האחרונות. בחוץ נשמעו שריקות עדרים, השבים ממרעיתם: קול עזים ובני-צאן, הרצים דחופים וחלוצים לפני העדר וענן אבק רגליהם; קול פרות עלות, הולכות הלוך וגעה לבניהן, הכלואים ברפתים, ודדיהן כנאדות; קול שור פר, מקרין מפריס, העוגב על שתי פרות יפות-מראה, ממשפחת בקרי-הולנדיה המהוללים. ומעת לעת יתגנב להתעלס באהבים עם עגלה יפה-פיה, בתולה אשר עתה עת-דודים, שדים נכונו ועגיל-קרניה הראשון צמח, ואלופי כסלון הטובים הולכים אחריה להריח בה ולבקש אהבה. והיא אמנם תבתקם בחרבות קרניה הישרות, וכטוב לבה תחפוז זנבה ותרוץ כבכרה קלה, ועד מהרה ירוצו כל עוגביה וירקדו בתוך הבהמות התמימות, המתנהלות לאטן מבלי משים ומעלות-גרה.

עצבת חשכה נופלת על רחל והנה האמה באה ותתן לה אגרת. ותמהר ותפתח את האגרת ותקרא בה את הדברים האלה:

"רעיתי! בא אלינו היום איש אורח, רענו ורע שמעון, והוא מבקש לראותך ולהגיד לך אשר שׂם שמעון בפיו, תשמעי את הגדולות, אשר הוא מספר על שמעון, ותשמחי. בואי, ידידתי, כי מחכים אנחנו לך. ידידתך דינה ".

כט: בבית יוכבד

בבית יוכבד אורה כליל התקדש חג. השלחן ערוך ועליו מכל מאכל: מעשה-אופה, מרקחת ופרי-מגדים, חלב וחמאה. יוכבד ממלאה כוסות תה, ודינה מגישה אל שני הגברים היושבים אל השלחן.

– אכלו, רעים! – אומרת יוכבד – טעמו נא מרקחתי עם פתבגי וינעם לכם.

– זה מימים רבים יודע אני, כי אשת-חיל את ומאפה תנורך מעדני-מלך – אמר האחד – בכל ימי שבתי במוסקבה זכרתי את הדגה אשר אכלתי בכסלון אצלך, את חלות-המצות ואת המרק ואת הלביבות ואת הגרגרות הממולאות בגרש כרמל ובסולת מורבכת ובמשמני תרנגולים.

– תהלה לבן-דוד אשר כה יתאו למטעמותי – אמרה יוכבד בחן שפתיה – ואני אמנם אחשבה למשפט, כי לא למטעמותי עלינו להודות על השמחה אשר הגדלת לנו בבואך אלינו.

– אמי – אמרה דינה כמתאוננת – מעת בוא בן-דוד לקחו יונתן אליו החדרה וישוחחו יחדיו ואנחנו לא נדע מאומה.

– עזבי חמה, דינה, והאירי פניך אלי – אמר יונתן בשחוק ידידות – אך בשיחת-רעים השתעשענו אני ובן-דוד, ועל אודותיו הלא יספר לנו עתה, בערב זה, כדברו. יגיד עלי רעי, כי אמת אדבר.

עוד הם מדברים ורחל באה. ראתה את בן דוד ונפעמה משמחת-פתאם ומתמהון-לבב, ולא יכלה להוציא דבר מפיה. בן-דוד חרד לקראתה ויאחז בידה ויושיבה אל השלחן.

– בשם שמעון הנני אומר שלום לאביך ואמך ושלום לך, אחותו, ושלום לך, ידידתי, גם ממני! – אמר בן-דוד לרחל אחרי אשר שב רוחה אליה.

– אין די מלים בפי להודות לך, מבשר טוב ומשמיע שלום – אמרה רחל ופניה מאירים – מה שלום אחי? ומה מעשהו?

– תתבשרי נא, ידידתי, כי אח חכם לך, טוב וישר להפליא. השנה הזאת בא למחלקה השמינית האחרונה, ויגמר חק-למודיו בשם טוב. אהוב הוא ונחמד לכל יודעיו, והוריו ישמחו בו. כלתה נפשו ונכספה לבית אביו, ועתה, בעת חופש לתלמידים, אמר לבוא עמי יחדיו הנה, אבל דבר-מה עצר אותו ובעוד ימים אחדים יבוא.

– החייתני, ידיד יקר – אמרה רחל ורסיסי-דמעות גיל נוצצו בעיניה – ובשורה זאת אשר בשרתני, תחיה גם את רוח הורי.

– כאשר אבצע את מעשי פה, אתכבד לבקר את אביך.

– את אבי, אשר גמלך רעה?!

– אלהים חשבה לטובה.

– עתה אהיה אני הבן השואל – אמר יונתן בשחוק נעים ויקם על רגליו – במה נשתנה הלילה הזה מליל פסח? אני שואל ואני משיב: בליל פסח “ההגדה” קודמת לאכילה, והלילה הזה ההגדה תבוא באחרונה. הגד בן-דוד, ספר נא לנו, מה הגיע לך מעת עזבתנו ומה מעשיך עתה.

– אף אני כמוך אגיד – ענה בן-דוד – במה נשתנה הלילה הזה מליל פסח? בליל פסח מרבים לספר, כי חג ויום מנוחה מחר, והלילה הזה כל הממעיט לספר משובח, כי יום המעשה מחר וכל אחד מאתנו עבודת היום עליו, ועל כן יהיו דברי מעטים.

ובכן ויהי בצאתי מכסלון. נפשי מרה לי מאד לא על כהונת המורה לבדה כי נלקחה ממני, כי גם על קוצר ידי להועיל מעתה לבני עמי, אשר זה היה כל ישעי וכל חפצי, בהיות עבודת המורה עלי. ימים רבים הייתי איש אובד עצות מבלי דעת מה לי לעשות ומה אבחר לי בחיים, ואהי נגוע כל היום ומתאונן על רעת בני-אדם, אשר רגלו בי והדפוני ממצבי הנם בלי פשע עד אשר שבתי ואראה, כי לא מחכמה התאוננתי על זה, באשר חוק עולם הוא, כי הכח פועל הכל בקרב הארץ. והכסף הלא כח גדול הוא, למי זהב לו המשרה. למצער, כן הוא בקרב היהודים. עשיר יהודי כל אשר יחפוץ יעשה במקומו. ומבשרי אחזה זאת. אני הנה שקדתי ולמדתי חכמה ודעת, הפלאתי עצה להשכיל ולהגדיל תושיה ובא איש עשיר, אשר לא נשאתי חן בעיניו, ונשב בי ברוח פיו והתכבדתי כילק ממקומי! ועל החתומים בכתב-השטנה, אשר כתבו עלי לפי דברו, היו רבים אשר לא ידעו אותי מימיהם ואף גם אלה מאנשי-שלומי. הדבר הזה למדני דעה, כי אך בכח יגבר איש כמוני, החפץ בטובת עמו, להשכיל ולהועיל. והכח לא ימצא אצלנו לא ביד מורה ולא ביד חכם מסכן, כי אם ביד איש סוחר עשיר. וגם אל מעמד ישראל בין העמים התבוננתי ואראה, כי כל שערי העבודה נעולים לפניו בלתי אל המסחר עיניו. ובכן אמרתי בלבי: המסחר – זה הוא הדרך הטובה, שאבור לי!

ארחתי לחברה עם אנשים סוחרים, ההולכים אל מחוז טבריא, מקום מלחמת הרוסים עם שלשת מלכי-הברית העצומים. והאלהים נתן חני בעיני שר-צבא, אשר על המכלת ועל כלכלת החיל בכל צרכו, ויקרבני לעבודתו, ואהיה אצלו גם סופר ומזכיר. כתבתי לו אגרותיו בלשון צרפת ואנגליה, ועשיתי מלאכתי באמונה. אף הוא גמלני כצדקי ומשכרתי היתה שלמה מעמו, הרבה מאד. וכאשר שבתה המלחמה שלחני למוסקבה, אל רעהו הנאמן, הנודע לשם ברוב עשרו ובבית-מרכולתו הגדול, ויהלל אותי במכתבו אליו ויבקש מאתו, כי לטובתו יאספני אל בית מסחרו. ויקבלני הסוחר בשמחה. ויהי ה' עמי, וכל אשר אני עושה הוא מצליח בידי, ואמצא חן וחסד בעיני אדוני, ובשלש השנים, אשר אני בביתו, הלכתי הלוך וגדול, ושכרי הולך וגדול עמי ויש לי רב בחסד עליון. ועתה הנני הולך במלאכות אדוני לעשות לו בתים, להרחיב מסחרו בנגב רוסיא, ולחשב את אנשים סוחרים, אשר הוא נושה בם. ולרגל המלאכה אשר לפני, באתי הנה ואני שובע שמחות את פניכם, רעים אהובים!

קול תודה וקול ששון התפרצו מפי כל הרעים וימלאו את הכוסות יין וישתו לחיי האורח היקר!

– כמה אתה אומר להתמהמה פה בעירנו? – שאלה רחל את בן-דוד ברוח נכאה בטרם צאתה, ותשפל את עיניה.

– דבר זה הוא ביד… זולתי – אמר בן-דוד, מחזיק ביד רחל וקולו רועד מסערת רוחו ורגשי-אהבתו – אם תאות לבי תנתן לי… בית אעשה לי ואראה חיים פה…

ל: בבית אפרים

נגוע ומעונה שוכב אפרים בחדרו על ערש-דוי; על החלון פרוש בגד ירקרק וממנו נאצל אור-ירוק על לבנת פני החולה, ובזאת תואר פניו ישונא עוד יותר. בחדר שוררת דומיה איומה, אשר יפריעו אותה הולם מורה-השעות, המונח על שולחן קטן אצל סמי-מרקחת, ואנחות-חלושה, הסוערות בעת לעת מקרב לב אפרים, השוכב כישן וגלוי-עינים; גם בכית-חרישית ואנקת שרה, היושבת שחוח וקדורנית אצל מטת אישה, לסעדו ולכלכל מחלהו. עיניה חמרמרו מני בכי וניד שנתה בלילות, ופניה קומטו בלי עת, עד כי כל רואיה ישרקו ויניעו ראשם עליה לאמר: הזאת שרה?! הזאת היא המאושרה והמעונגה, שיאמרו: כי תאכל בטובה ושוררת בביתה?! אהה, זה כבר חדלה להיות שוררת בביתה, חדלה, כי אין לה עוד משרתים עושי-רצונה והיא בחוסר-כל! אין עופות בכלוב ואין מכולת באסמיה, ומזויה לא עוד מלאים ומפיקים מזן אל זן. רחל תפצר בה: לכי, אמי, ותני שנת לעיניך אחרי לילות עמל ונדודים – והיא איננה שומעת לה ומקומה לא תנח.

חום קודח להט עורקי אפרים ודובב שפתיו הנצרבות. יהפך מצדו אל צדו ולא הונח לו. עיניו יראו זרות ולבו ידבר תהפוכות. "נוסו, מלטו נפשכם מפני העטלפים האלה! – יקרא בחמו – חצו השנון כמוס עמדי, בידי ספר-המקנה, בו נמכרתי להשמיד ולאבד, בו נמכרנו כלנו!… שמרי את החץ, את ספר-המקנה הזה! סגרי הדלת בעדי, חבי, שרה, כמעט-רגע עד יעבור העטלף הגדול, עד יעבור ראש לשועלים, מנפש ועד בשר יכלה! בשרי עודנו בין שניו ונפשי בכפו… הסירו פאת ראשו, הסירו השערות מנגד עיני, כי ידקרוני כחצים! הן, הן השערות, אשר מרטתי להקריב קרבן לחיות הקדש… הסירו, הסירו השערות מנגד עיני! או נקרו עיני לבלתי אראה את עיניו, המשוטטות שמה!… תנו לו לחם ומים, כי נשבר מטה לחמו, לא אכל ולא שתה זה ימים רבים!… הה, מה ילטוש עיניו לי שם, שם בפנה!… קראו נא את הכתוב שמה באש על המשקוף: "נפש תחת נפש, חוסר-לחם תחת חוסר-לחם! – כאלה וכאלה הגה אפרים ברוחו הקשה, עד כי בחמלת ה' עליו ועל אשתו ובתו, הנבהלות משיחו ומחזיונותיו, רָוַח לו מעט וייקץ משנתו.

– מים! – שאל אפרים.

שרה השקתהו מעט מים ותלחש במועל-ידיה.

אפרים עוה ורעם פנים כשותה מים מרים. אחרי-כן החזיק בידו בכף רחל והביט בדאגה פעם אליה ופעם אל אשתו, אשר ישבה אצל מטתו.

– “ה' אבי יתומים ודין אלמנות” – נאנח אפרים במרירות.

עיני רחל היו מקור דמעה ולא יכלה למנוע קולה מבכי.

– חזק ויאמץ לבך! – נחמה שרה את אישה בקול בוכים – קוה אל ה', הרופא חולי עמו ישראל, כי יעלה רפואה שלמה לכל מכותיך, ונזכה בקרוב להוביל את בתנו לחפּתה.

אפרים הניע ראשו ויאנח.

– הישיש – הוסיפה שרה לדבר – שלח לך ברכתו מקדש ומכזיב יסעדך, ויצוה להעמיד יונה על שררך ולהשקותך ממי נזיד-הושענות וללחש שבע פעמים ישר והפוך את הלחש הזה: " ינא ה' כאפור, אל הנאת כילא הער.

הער כילא הנאת אל, כאפור ה' ינא ³, וקורא לך שם חדש. לא אפרים יאמר עוד שמך, כי אם ישעיה-משה. לא אפונה, כי בתחבולות טובות כאלה תרפא מהרה, רק שמע לקול אשתך, ישעיה-משה, ושתה הרבה מימי נזיד-הושענות.

אפרים נאנח ויניע ראשו עוד הפעם.

– מה אתה נאנח, ישעיה-משה? – אמרה שרה באנחה – זכור, כי בעל אשה ובנים אתה והתאושש. הבט לבתך, כי הגיע תור כלולותיה והיא יושבת שוממה! התחזק נא, ישעיה-משה, התחזק נא והיה איתן ובריא ונוליך את בתנו, את רחל, לחפתה עוד באחד לחדש תמוז הבא, כי פרץ יאיץ בנו באגרותיו לאמר: למה אתם מחרישים?… וגם היום הגיע ממנו מכתב גדול וחתום, הנחתיו בצר רוחי ולא אדע כעת מקומו איו, הן לבי סחרחר וראשי עלי סובב כגלגל. לכי בתי – אמרה בפנותה אל רחל, – לכי נא, בקשי את המכתב והביאי אותו הנה.

רחל הוציאה לאט-לאט את כפה מכף אביה ותצא בנפש מרה, לבקש את האגרת, מורת-רוחה.

תרדמה נעימה נפלה על אפרים ויישן.

“ינא ה' כאפור וכו'” – לחשה שרה בתום וענוה-צדק, בטוחה כי בזאת ירוח לאישה…

– העוד לא מצאת, רחל, את המכתב? – שאלה שרה בצאתה מן החדר.

– חפשתי את כל הבית ולא מצאתי – השיבה רחל.

– הבה – אמרה שרה – ונחפש עוד במלתחה, אולי בחפזי הנחתיו שמה.

שרה ורחל מששו את כל כלי-המלתחה, והנה מכתב נופל מביניהם. ראתה שרה כי המכתב מכתב אליעזר הוא, ונבהלה.

– ארור אליעזר עוכר ביתנו! – קללה בחרון-אפה ותשלך מפניה את המכתב בחמת רוחה. ותשב אל אישה החדרה.

אפרים עוד נם שנתו ופניו אל הקיר. ופתאם קול ענות נשמע בבית, קול נשיקות וקול קורא: הוי אח והוי אחות! מקול הקורא נרעשה שרה, ותקם ותפתח את הדלת ותרא, והנה שמעון בנה לפניה בבית, ותפרוש אליו כפיה ותצעק – ותתעלף.

בלהה ומבוכה! שרה מתעלפת. שמעון ורחל נחפזים. בפתח הבית נצב אפרים. פניו נופלים, עיניו מעמיקות בארובותיהן וגוו הכחוש – כצל כלו. מקול פחדים ורעש-פתאם ירד מבוהל מעל המטה ונחפז ובא.

– הוי, אבי! – צעק שמעון בנפש סוערה.

אפרים הביט אל שמעון בעינים לוהטות ויתנודד ויסב פניו, וכרגע הביט אליו שנית ובעיניו התנוצץ נטף-דמע קודח כעופרת נתכה באש.

אם לא הכרת פניו הצנומים הנה מבטי-עיניו ענו בו, כי רגשי תלונה ואהבה, רגשי כעס ורחמים התרוצצו בקרבו, בראותו את בנו.

– אבי, אבי! – שאג שמעון מנהמת לבו ויחרד לקראת אביו.

– אם אב אני, איה כבודי? – דבר אפרים בתלונה ויסוג אחור.

שרה פקחה עיניה ותבט בתמהון-לבב רגע לשמעון ורגע לאפרים – נדהמה ממראה עיניה.

– הנה זה הוא, זה הוא! – קרא אפרים בקול מר שובר לבבות, בהורותו מרחוק באצבעו על המכתב, אשר השליכתהו שרה, והוא מתגולל תחת השלחן, בירכתי הבית – קחוהו, קחוהו את ספר-המקנה הזה, קחוהו ושמרו אותו! בו נמכרתי, נמכרנו כלנו!… חושה ואל תעמוד!

שמעון הולך ומרים את המכתב.

– שובה שובה!… אל תשליכני, בני, אל תשליכני לעת זקנה! – יחנן אפרים קולו ויער כוחו לרוץ אחרי שמעון, ואך נתקו כפות רגליו ממקומו נכשל ונפל.

עד מהרה השכיבו את אפרים על מטתו וישקוהו סמי-רפואה ויישן.

לא: לב אבות על-בנים ולב בנים על-אבותם

ויהי בקרוא שמעון על משכבו בלילה את המכתב, אשר הרימו היום מתחת השלחן, וירא את אשר עשה אליעזר ונחמן לאביו – וירגז תחתיו ותדד שנתו מעיניו. וכאשר באה אמו אליו בבוקר החדרה, לראות את שלומו, הראה לה על המכתב בידו ויאמר:

– עתה ידעתי פשר דברי אבי, את רגזו ואת שיחו – המכתב הזה הלא באמת ספר-המקנה הוא. בו נמכר אבי האומלל.

– חמסי ושארי ודמי על אליעזר – קללה שרה בחמת-רוחה – יכנס הרוח באבי-אביו! הוא מכרנו ויאכל את כספנו.

– לא הוא לבדו – אמר שמעון – שניהם מכרוהו.

– אני רק אותו יודעת. אחד הוא העוכר אותנו ואין שני לו. כל מדוה ומכות מצרים עליו!

– אם לאליעזר עשר מכות הנה לנחמן חמשים ומאתים מכות. כי הוא הרע לנו יותר.

– מה ברי ומה בר-בטני, מה אתה מדבר?! אמרה שרה ותבט לשמעון בתמהון לבב וקולה רועד מיראה ופחד – אל נא בני, אל יצא עתק מפיך!

– לא אני, אמי, כי מכתב זה ירשיעו. דברי המכתב הזה יענו בנחמן ויגלו עוונו – אמר שמעון, ויקרא את המכתב לפני אמו.

– אוי, אוי! – צעקה שרה ותספוק את כפיה – אין עוד אמת ואמונה!… נשחתה הארץ!

– אולת אדם תסלף דרכו להאמין בשוא ולעשות כזב מחסהו, ובהכשלו – על כל הארץ יזעף לבו, כי היא נשחתה ואין אמת ואמונה בה. אכן, אמי, יש אמת בארץ, ואלה הנכשלים המתאוננים הלא יגידו נא, האם בקשוה? ועתה, אמי, זאת אני מבקש ממך, אחרי אשר נפקחו עיניך לראות, כי נתעית להאמין במתי-שוא כאליעזר ונחמן, הלא תתני את לבך לראות, כי גם נתעית למאס באנשים כנים כבן-דוד. אקוה, כאשר אספר לך את מעשהו ואת גדלו ואת אשר הוא חושב לעשות תדעי, כי לו נאוה תהלה ותכבדיהו בלבבך.

– הן אמנם רבות שמעתי עליו בימים האלה, ורחל אף היא ספרה לי עליו בפני אביכם, ובכל זאת אני מתאוה לשמוע דבר גם מפיך.

שמעון הפליא לערוך את בן-דוד לפני אמו כערכו ולהגיד לה את רוב מעשיו. ויספר לה, כי אוהב בן-דוד את רחל וכי למענה יש עם לבבו לכונן פה בית-מסחר גדול על שם בן-דוד וכרמולי ובנו – הוא שמעון אשר יהיה חבר לו, להקים בזה בית כרמולי הנופל. שמעה שרה ותשמח בלבה, ותלך ותבוא אל אפרים החדרה.

עוד מעט ובן-דוד בא. ויוגד לאפרים לאמר: בן-דוד מבקש לראותך, ויאמר: יבוא! ויבהל שמעון להביא את בן-דוד אל אביו.

אפרים שכב על צדו סמוך בכסתות, אצלו ישבה על כסא רחל, חכלילת-עינים מדמעות ועל לחייה הצחות קוה לו שביל דמע כהה. לא רחוק ממנה ישבה שרה, נשענת בידה על שלחן קטן והניעה ראשה. הכרת פני כלם ענתה בם, כי רבות נדברו פה איש אל רעהו, רבות דבר חד את אחד זה לא כביר ורבות עוד יהגה לבם.

בן-דוד השתחוה בבואו החדרה וישאל לשלום אפרים.

– מהולל שם ה'! – השיב אפרים בקול דממה – ישנתי וירוח לי מעט, אבל…

– ה' יסעדך על ערש דוי! – נחם בן-דוד את אפרים – רק חזק ואמץ.

אפרים נאנק ויניע ידו כנואש.

– שב נא פה אצל המטה ממולי – אמר אפרים לבן-דוד וישלח את ידו, לשאל לו לשלום.

שמעון הגיש כסא לבן-דוד.

– עתה ידעתי תומתך – דבר אפרים לבן-דוד, אשר ישב יחיל ודומם – הנה הסכלתי ואשגה הרבה מאד!… אנא שא נא פשעי, כי רעה גמלתיך!…

– אלהים חשבה לטובה – השיב בן-דוד בנפש סוערה מדברי אפרים – אל תעצב ואל יחר בעיניך, כי למחיה שולחתי מכסלון…

– אני ידעתי כעת את כל מחשבותיך, איש טוב וחונן – דבר אפרים ברגש – ידעתי את לבך, ורוחך הטובה לא נכחדה ממני. הכל גלוי וידוע לי הפעם… אבל צר לי מאד, כי לא אוכל להקים מזמות לבך.

פני בן-דוד חפו מדברי אפרים ויסער לבו, על אשר בוש מתוחלתו ואבדה לו כל תקוה. במבוכתו הביט לשמעון, אשר הוא אמנם גם הוא הביט לאמו ויבקש אותה בעיניו, כי תקום תרחם את בן- דוד, אשר זה לא כביר ערך אותו לפניה ויגד לה את כל טובו וישרת-לבבו, כי הפליא לעשות, ומה הוא מבקש… אבל היא שמרה לפיה מחסום והניעה ראש כבתחלה, רק עיניה היו מקור דמעה ורגשי-לב התרוצצו בקרבה.

רחל שלחה ידה להיטיב משכבי אביה, ותבט אליו בעין-דומעת, מעוררת חסד ורחמים וממוגגת לב ונפש.

– לא אדבר עמך בחידות – הוסיף אפרים לדבר, בהביטו בפני בן-דוד – זה לא כביר נדברנו בך וידעתי את אשר תאמר לעשות לכבוד ביתי, המחולל בידי אנשי שלומי, אוכלי לחמי, וידעתי גם את חפצך להתחתן בי. האמנם נפקחו עיני הפעם לדעת יקר תפארת איש כּמוך וחין-ערכו; ועל ערש-דוי, לקץ ימי חיי, הבאתי לבב חכמה לראות, מה שגיתי בדרך החיים, ובזאת הבאתי עלי ועל ביתי רעות רבות וצרות; האמנם לכבוד וגם להועיל לי להתחתן בך – אבל למגינת לבי לא אוכל לעשות כעת את הדבר הזה, כי את בתי הוכחתי לבן-פרץ וכרתי עמו הברית, ואיך אפוא אחלל בריתי ומוצא שפתי אשנה ביומי האחרון?! היה אתה לדין ושפוט שפוט: האוכל היום לעשות בנפשי שקר, להפיר בריתי עם פרץ ולעשות עמו מעשים, אשר לא יעשו?! הכמות נבל אמות?…

– אם לשופט תשימני – ענה בן-דוד – שאני ואשאלך: האם אין חפץ וחשבון ודעת ורגש בקרב בתך, כי תוכיח אותה לאיש, ועליה ברית תכרות מבלי שאול את פיה? הכסחורת-ידך תעשה את בתך, כי תתננה אל הטוב ואל הישר בעיניך?… אולי לא תאבה ללכת אחרי האיש, אשר בחרת לה, והיית נקי משבועתך ולא יהי בך כל חטא.

דברי בן-דוד האלה הביאו את אפרים במצודה. ואחרי התבוננו הגה ברוחו הקשה ויאמר:

– אם כן אפוא… אל תאיצו בי… הלא מעט ימי פה בארץ החיים… הניחו לי כעת, ואחרי-כן תעשה לה רחל כטוב וכישר בעיניה…

דברי אפרים היו לרחל כמתלהמים, ירדו חדרי בטנה, ותחבק את אביה החולה ותבך על צואריו. – – –

– בעלת הבית! בעלת הבית! – קראה בקול רם האָמה, אשר פתחה פתאם את הדלת ותשלח ראשה אל החדר.

– מה לך כי נזעקת? – גערה שרה באמתה – הלא עוד מעט ונאספו כל העיר לקול צעקתך.

– לא אפונה אמרה האָמה בתתה מכתב אל שרה גברתה – לא אפונה, כי זה הוא המכתב אשר חפשת היום. בין ערבי-נחל היבשים, המושלכים תחת תנור וכירים, מצאתיו, כן אמצא כל טוב סלה! שם שכחת את המכתב בעת בשלת עלי-הושענות לתרופה, ואני הנה מצאתיו, כבן אמצא את שאהבה נפשי!

– הנה זה פתחה פיה! – גערה שרה באמתה, אשר דבריה היו לה לא לרצון – לכי לעבודתך ורב לרדף אמרים ולהג הרבה.

מבלי משים הריקה האמה מיץ-אפה ותצא.

מכל אמהות שרה, שהיו לה לפנים בימי טובה, נשארה בביתה רק האמה הזאת, אשר הקורא ראה אותה שמה עוד לפני ארבע שנים עם השכוי האדמוני בידה.

– זה הוא מכתב פרץ – הגידה שרה לאישה, בתתה לו את המכתב.

דומיה שוררה בחדר, בתוכו נטיו צללי-ערב. אין אומר ואין דברים, רק הלבבות נעו והעלו הרגשות רבות כהעלות הים לגליו… בידים רועדות הדליקה שרה נר ותעמד אותו אצל אפרים.

עיני כל הביטו אל אפרים, בפתחו את המכתב לקרוא, הביטו אליו והמו גלי הרגשותיהם כמים רבים…

– בעלת-הבית! בעלת הבית! – נשמע שנית קול האמה, אשר כרגע שלחה ראשה החדרה וידה אוחזת באפה.

– מה תצעקי היום אלי! – נתנה שרה בקולה על אמתה – מה תצעקי? סגרי הדלת ולכי לך!

– חנה המטבלת באה! – קראה האמה בשמחה כמבשרת – הנה היא עומדת בבית-המבשלים עם הקדר הלוחש, כן אזכה לעמוד בכל טוב סלה!… הקדר מצוה לשפוך החוצה נזיד עלי-הושענות, והביא אתו עלים אחרים לתרופה… חנה אומרת, כי תרופת הקדר…

– דומי! – גערה שרה באמתה, בטרם כלתה דבריה, אשר היו למורת רוחה – הנה זה פערה פיה לבלי-חוק… לכי לך ואל תרהיבי עוד לבוא – נתנה עליה בקולה, ותלך ותסגור את הדלת.

אפרים קרא שלש דלתות וארבע ויוצא גליון גדול, הרצוף בתוך המכתב, וישתומם. אחרי-כן הניח לפניו את המכתב עם הגליון ודבריו בנחת נשמעו:

– אך יד ה' תעשה כל זאת!…

לבב בן-דוד ורחל נע עד מאד מדברי אפרים האלה.

– אלה דברי התנאים והברית, אשר הפר פרץ! – הגיד אפרים, בהורותו באצבעו על הגליון.

הדבר יצא מפי אפרים ופני בן-דוד ורחל הלבינו והאדימו חליפות ויהיו כחולמים. וכמו הגה קם בן-דוד מעל הכסא ויקרב אל המטה ויפרוש כפיו בתחנונים אל אפרים.

– בתי! – אמר אפרים – הפעם אשאל את פיך… הפעם אכּיר משפט הבנות; ואשאל את פיך!…

רחל קמה גם היא ותעמוד אצל אביה ותסתר פניה מבלי דבּר דבר.

– שרה! – אמר אפרים – גשי הנה ונברך את בנינו. מי יודע אם יחייני ה' לברכם אתך יחד תחת חפתם.

בן-דוד ורחל תקעו כף ויכפו ראשם, אפרים ושרה שמו ידיהם על ראש בניהם… וכרגע נשמע בחדר קול ברכות הורים וקול בכי.

אבות ובנים בכו יחדו!……..

בעוד שמונת ימים חזקה מאד מחלת אפרים ויגוע וימת.

לב: שב למקומו

עבר קציר, כלה קיץ, וקול השופר הנה זה נשמע בכל מושבות בני-ישראל!

וכתקוע בחודש שופר, ישפך על בני-ציון רוח תפלה ותחנונים; שערי חצר-מות נפתחים וכל איש הולך ברגש לחונן עפר אבותיו ולחלות פני ה' הבא לשפוט את הארץ, כי ישפות שלום אל החיים ואל המתים!

גם בחסדיה, עיר מצער, פתוח שער החצר ההוא. הבקר אור ואנשים ונשים וטף נקהלו ובאו שמה, וקול שאונם וזעקתם נשמע עד למרחוק. פה אלמנה במר תבכה על קבר בעל-נעוריה וצרתה לפניו תגיד: כי במותו שבת משוש לבה, היו בניה שוממים, כי אין אב… כי ימך המקרה וידלוף הבית, גם הקיר נטוי והגדר דחויה… ושם קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, אם רחמניה מבכה על בנה, אשר היה דגול מרבבה וכלו מחמדים, ובדמי ימיו ירד שאולה. פה יכרעו ויפלו אנשים על קברי אבותם וישיחו במר נפשם; תזל כּפּלג אמרתם, כנחל שוטף וכמים מגרים במורד; ושם תיבב אשה עצובת-רוח, ושדה הקבורה תמדד בחבל-בד, תריד בשיחה ותתמודד על קברות קרוביה, לבקש רחמים על בן-בטנה החולה. ובקול הבכי והנהי תחד אנקת העורבים, הנעלים פתאם בשאון והמולה מעל ראש אמיר, כי הרעישום כארבה הנערים השובבים, בהתרפקם על עצי לוז ותפוח, לכרות להם מקלות-יד ולקטוף פּריהם, אשר לא טוב למאכל; גם צעקת העניים, העומדים בפתח השער וקוראים נדבות ליוצא ולבא.

כל הדרך, המשתרע למישרים כתקות-חוט כהה אצל שדה-הקבורה, ינהרו ארחות אכרים, מובילים העירה עצים ותבואת דגן-חדש ויבול-גנים, גם אפרוחים ותרנגלים לבנים וביצים וכל מכר. אך חלפו למו העגלות האלה, והנה מיער צומח עצי-ברושים רעננים, הנשקף מרחוק, עולה בתימרות אבק עוד עגלת-אכר אחת, רתומה לשני סוסים שפלי-הקומה, הדוהרים בדהרות-דהרות קטנות, ולפניהם מקפּץ ומדלג עיר בן-שנתו רצוא ושוב לרגעים בקול מצהלות. בתוך העגלה ישב על מצע תבן איש עוטה מעיל, מחריש ודומם כפסל. רק אצל חצר-מות נגע האיש בעורף האכר והורה לו בידו, כי יסור שמה.

והאיש נדהם ונפעם מאד, ומראה פניו כפני איש-מכאובות וידוע-חולי, אשר שולח רזון בנפשו; עיניו כלפידים ועל שפתיו כאש צרבת, ובכבדות הוא משיב הרוח באפיו. ברדתו מעל העגלה, נגשו אליו הענייים, העומדים בשער, וישתחוו לו לאגורת כסף, ויתן להם האורח נדבת ידו וילט פניו באדרתו ויצעד הלאה.

וכמעט קט הוביל המקבר את האורח אל אלון-בכות, ושם קבר אחד גדול עם שלשה קברים קטנים סביבו, הנשכחים מני רגל וכל איש לא הדריכם להוריד עליהם דמעה, וכמעט לא נכּרו מרוב דשא-עשב, הצומח עליהם למכביר. הוא קבר אם בתוך שלשה בניה, אשר בחייהם ובמותם לא נפרדו!

בנפש סוערה נפל האורח על הקברים האלה וישכב דומם שם, ובקומו היו עיניו מקור דמעה ובלבנת לחייו התנוצצו שני כתמים אדומים – תּו המות, אשר על פני מוכי-שחפת. והאורח הוא מדבר על לבו, רק במסתרים תבכה נפשו וקולו לא ישמע. ואחרי עמדו ככה עוד רגעים אחדים הכה כף אל כף וילט שנית פניו באדרתו ויפן וילך…

***

לא ארכו הימים ונפתח עוד הפעם שער חצר-מות בחסדיה, והאורח הנזכר הובא במטה ויקבר תחת האלון. אצל ארבעת הקברים הראשונים, ועל קבורתו הקימו מצבת-אבן, היא מצבת קבורת אלקנה בן-אריה עד היום!…

להאזנה לפסקת הפתיחה בקולו של מספר הסיפורים יהודה עצבה לחץ כאן

אמר מנדלי מוכר-ספרים:

יתברך הבורא וישתבח היוצר, שהוא מנהיג את הגלגלים בעולמות העליונים ואת בריותיו בעולם התחתון ומבין לכל הליכותיהם. אין לך עשב שאין לו מלאך, שמכהו ואומר לו: “גדל!” ואם עשב כך, קל-וחומר בן-אדם, וקל-וחומר בן-בנו של קל-וחומר אדם מישראל. אין הדיוט קופץ בראש, אין שוטה נעשה פלא-יועץ, ואין עם-הארץ – חסיד ובור – משכיל אצלנו, אלא עד שכל אחד ואחד מהם המלאך שלו מכהו וכופאו להיות מה שהוא. אף קבצנינו, ארחי-פרחי שלנו, מלאכי-השרת מכים אותם ואומרים להם: “פרו-ורבו, קבצנים! בית-יעקב, לכו – וחזרו על הפתחים!”…

כל זה לא אמרתי אלא בשביל לספר לכם, רבותי, מעשה באדם מישראל, שהרים רגליו והלך על פי הדיבור למדינות-הים ואיים רחוקים מעבר להרי-חושך ועשה לו במסעיו שם גדול בכל עמי-הארץ.

כל כתבי-העתים בלשונות בריטניה ואשכנז היו מרבים לספר בשנה שעברה את החדושים והנוראות שנתגלו על ידי בנימין, יהודי פולני, בדרך נסיעתו הנפלאה למדינות המזרח. תמה, תמה! קראו, הנהיה כדבר הזה או הנשמע כמוהו – אחד היהודים, בריה קלה זו, שאין בידו כלום, לא כלי-זין ולא מכונות וכלי-אומנות אלא טליתו ותפליו ותרמילו על שכמו בלבד, יזכה לעלות ברגל לאותם המקומות, שאפילו תיירים בריטניים מהגדולים והמפורסמים שבהם לא הגיעו לשם מימיהם!… וכתבי-העתים בישראל שמחו על השמועה הזו כמוצא שלל רב ומקום היה להם להתגדר בו כל ימות השנה. יצאו ומנו את כל החכמים שקמו בישראל מזמן אדם הראשון עד ימינו אלה, הוציאו במספר צבא הנוסעים, מן הנוסע בנימין הראשון, בימים ההם, לפני שבע מאות שנה, ועד בנימין השני עם כל המון הנוסעים עתה בזמן הזה, ובכדי להפליג גדולתו של בנימין זה, בטלו אגב, כנהוג, את כל שאר חבריו כעפרא דארעא ואמרו: אין אלו אלא כנופיא של נודדים בטלנים, שכל עיקר נסיעתם הוא לחזור על הפתחים, וכקוף בפני אדם בפני בנימין שלנו, בפני בנימין השלישי, הנוסע האמיתי הזה. המליצו עליו ועל הספרים, הכּוללים ספורי מסעותיו, במקרא הידוע: “לא בא כבושם הזה”, ואמרו פה אחד: “ברוך יהא מי שידבנו לבו להעתיק את האוצר הנחמד של מסעות בנימין, הנמצא בכל לשונות הגוים, גם ללשון קדשנו. תזכה נא גם נפשם השוקקה של אחינו היהודים לטעום מעט מיערת-הדבש, ההולך ממקור ישראל, ותאורנה עיניהם”.

ואני מנדלי, שכל כונתי תמיד להועיל לאחינו בני ישראל כפי מעוט כחי, לא יכלתי לכבוש את רוחי ואמרתי: עד שאחינו הסופרים, אשר קטנם עבה ממתני, יתעוררו מתרדמתם להעתיק את כל ספורי מסעות בנימין מתחלתם ועד סופם ולזכות בהם את ישראל, אשתדל להדפיס מהם לפי שעה קצור המסעות. ובכן אזרתי כגבר חלצי ויגעתי, אף על פי שזקנה קפצה עלי ותש כחי, לא עליכם, להוציא מתוך אותו האוצר הגדול ענינים טובים ומועילים לבני ישראל ולספר אותם בלשוני, על פי דרכי. הייתי מרגיש בנפשי כאלו רוח ממרום כופאני, מכה ואומר: “הקיצה, מנדלי, צא צא מאחורי התנור! לך ומלא חפניך בשמים מאוצרות בנימין ועשה מהם מטעמים לאחיך, כאשר אהבה נפשם!” ובעזרת הנותן ליעף כח קמתי ויצאתי והכינותי מטעמים, והריני משים אותם פה לפניכם. אכלו, רבותי, וישישו בני-מעיכם!

פרק ראשון: מי הוא זה בנימין, איזהו מקומו ואיזה הדרך עבר עליו הרוח לנסוע למרחקים

“כל ימי – כך מספר בנימין השלישי בעצמו – כל ימי נתגדלתי בק”ק בטלון, דמתקריא טונוידיבקה, בה היתה הורתי ולידתי, בה למדתי ודעה קניתי, ובה נשאתי, למזל-טוב, את זוגתי הצנועה מרת זלדה תחיה." בטלון היא עיר קטנה באחד המקומות הנשכחים מרגל אדם, ודבר אין לה כמעט עם הישוב, וכשיזדמן לשם פעמים אחד מעוברי-דרך, משגיחים לו מן החלונות ומציצים מן החרכים, משתוממים ומשתאים: מי הוא זה ומאין זה, מה לו פה ומי לו פה, ולמה נתכוון בביאתו? מפני שביאה בעלמא בלא כלום אי אפשר, וכי לחנם נושא אדם את רגליו והולך ובא על לא דבר! מסתמא יש דברים בגו, ואין המקרה הזה אומר אלא דרשני – הבה נתחכמה לו!… והנה המולה וקול דברים ובטלונים נאספים – זה בא בחכמתו וזה בבקיאותו בהויות-העולם, ולהשערות וסברות אין קץ. ישישים עומדים ומספרים לדוגמא מעשה בפלוני ופלוני שנזדמנו לקק"ם בשנת כך וכך. מנבלים את פיהם במילי-דבדיחותא, שהשתיקה יפה להן. הגברים מחזיקים איש בפאת-זקנו ומשחקים; זקנות עושות עצמן כועסות וגוערות בהלצנים בנזיפה וגיחוך כאחד; נשים צעירות משפילות ראשן, יד לפה ושוחקות בתרועה. השיחה בענין זה מתגלגלת מבית לבית, ככדור של שלג, ובדרך הלוכה היא מתגדלת יותר ויותר עד שהיא מתגלגלת ובאה ללשכת אחורי התנור בבית-המדרש, לאותו מקום שהוא מקלט לכל מיני שיחות וסודות בעסקי משפחה, במילי-דשמיא ובמילי-דעלמא – בעניני המדינות, בשומת עשרו של קורח ורכושו של רוטשילד ושאר הנגידים המפורסמים, ובספורי-מעשיות על עשרת השבטים ועל “היהודים האדמונים” וכיוצא בהם – ושם יעיין בהם ועד מיוחד של בטלנים יהודים בעלי-צורה, שמפקירים נשיהם ובניהם ועוסקים בכל הענינים הללו באמת ואמונה, שלא על מנת לקבל שכר על טרחם ועמלם אפילו פרוטה אחת. מלשכת אותו בית-דין של מטה הענינים הולכים פעמים ועולים לבית-דין של מעלה על האיצטבא העליונה בבית-המרחץ ונחתכים שם במותב פני העיר ובעלי-הבתים החשובים. התוגר כמעט שלא היה נפגע פעם אחת בישיבה של מעלה זו, ואלמלא פרקליטים אחדים שהיו לו שם אותה שעה מי יודע מה היה בסופו, ורוטשילד העלוב אף הוא כמעט שלא הפסיד בענין רע ממון הרבה, כדי עשרה או עשרים מיליון, ונעשה נס ונתגברה החמימות על האיצטבא העליונה בהיסח-הדעת והיתה שעת רצון לזכות אותו בריווח מרובה של אלפי-אלפים אדומים בבת-אחת!

ובעצמם בני העיר בטלון רובם ככלם אביונים גדולים וקבצנים נוראים, לא עליכם, אבל הכל מודים שהם אביונים שמחים, קבצנים טובי-לב, ובעלי-בטחון משונים. כשאתה שואל את הבטלוני: רבי יהודי, במה אתה עוסק וממה אתה ניזון? הוא עומד מבולבל ואינו יודע מה להשיב. ולאחר שנתישבה דעתו עליו הוא משיב לך בגמגום כהאי לישנא:

– ניזון, ממה אני ניזון, למשל? הבל הבלים! יש אלהים, אומר אני לך, למשל, היושב וזן את כל בריותיו בטובו הגדול. מזון לא חסר ואל יחסר לנו, אומר אני לך, למשל.

– אף על פי כן עסקך במה? איזו אומנות או פרנסה מן הפרנסות בידיך?

– יהי שם ה' מבורך. אני, כשם שאני לפניך בקומתי וצביוני, למשל, מתנה טובה יש לי מאת השם יתברך: פרקי נאה וקולי נעים! והריני עובר לפני התבה ומתפלל מוספים בימים הנוראים באחת העירות בסביבה זו. מוהל אומן אני ונוקד מצות, שאין דוגמתי בעולם, ופעמים מזווג זווגים אני, גם אחוזת-עולם לי – כמו שאתה רואה אותי, למשל – מקום לשבתי בבית הכנסת. אגב יש עמי בביתי – יהא נא הדבר כמוס עמנו – מעט משקה, למשל, יי"ש למכירה, שממשיך לי שפע פורתא, גם עז חולבת לי, אל תשלט בה עינא בישא, ואף היא תשפיע לי מעט מדדיה, וגם יש גואל קרוב לי בסביבה זו, איש אמיד ואדם חשוב, ואף הוא חונן ונותן, באונס או ברצון, וחוזר ונותן בשעת הדחק. וחוץ לזה אני אומר לך, למשל, הבורא יתברך שמו הוא אב הרחמים וישראל רחמנים בני רחמנים, אומר אני לך, למשל, ומה יתאונן אדם חי?…

אף על זה ראויים הבטלונים לשבח, שהם שמחים בחלקם ואינם מן המהדרין כל כך באכילה ובהלבשה. אפילו אם הקפוטה של שבת, למשל, קרועה ומדולדלת ושוליה מזוהמים בטיט – אין חוששין לכך, העיקר שהיא בגד משי ומבהקת, ואם היא נעשית ככברה קרעים-קרעים בכמה מקומות והעור מציץ בהם, מה איכפת לנו, ולמאי נפקא מינה? מי פתי יעמד ויסתכל בזה? ולא יהא זה כ"פיאַעטס" – במה גרע כחו של עור-הגוף מעקבות מגולין, וכי תפוח-עקבו של אדם לאו עור ובשר הוא? פת קיבר ותבשיל של גריסין למי שיש לו – סעודה מספקת וטובה היא, ואין צורך לומר “חלה” של סולת נקיה עם צלי “רוסילפלייש” בערב-שבת, למי שזוכה לכך, זהו ודאי מאכל מלכים, שאין בעולם יפה ממנו. וכשאתה עומד לפניהם ומספר, למשל, בשאר מטעמים ומיני מזונות, מלבד דגים ורוטב וצלי-קדירה ולפת, הרי דבריך נראים להם תמוהים ומשונים, וכל אחד מלגלג ואומר בדברי-חידודין כאלו אתה שוטה ומשטה בהם בדברי-הבאי – עורבא פרח, שכוי פרח באויר והטיל ביצה! חרוב שניטל לברכה בחמשה עשר בשבט, זהו אצלם המשובח בפירות הארץ, שאין כיוצא בו. כיון שרואים אותו – זכר ארץ-ישראל לפניהם בא, מסתכלים ומסתכלים בו ונאנחים, עיניהם ליחה ואומרים: הוי, ותוליכנו, אבינו אב הרחמן, קוממיות – קוממיות בכל דקדוקיה וכונותיה, לארצנו – שהחרובין מאכל עזים שם… ומעשה אדם מישראל, שהביא פעם אחת למקומנו תמר, ויהי לפלא, והיו כל בני העיר, למקטנם ועד גדולם, רצים לראותו. נטלו את החומש והראו בו באצבע, שהתמר, תמר זה, כתוב בתורה! אטו מילתא זוטרתא היא, זה התמר הרי הוא מארץ-ישראל!… הביטו לו – וארץ-ישראל נצנצה במחזה לנגד פניהם: הנה עוברים את הירדן! הנה מערת המכפלה! הנה קבר רחל אמנו! הנה כותל-מערבי! הנה טובלים ושולקים ביצים בחמי-טבריא! הנה עולים על הר-הזיתים, אוכלים חרובים ותמרים עד בלי די, ונותנים לתוך הכלים מלא חפנים מעפר הארץ!… אוי, אוי, היו נאנחים, ועיניהם מקור דמעה.

“אותה שעה – כך מספר בנימין – היו כל הבטלונים רואים את עצמם כאלו הם בארץ-ישראל ומרבים לספר בביאת הגואל. נמנו וגמרו, שיום הששי להקדוש ברוך-הוא לאחר חצות הרי זה בא! שוב היה מעשה בשוטר העיר, שבא מקרוב על משמרתו, והיה נוהג שררה על הצבור ביד רמה: הביט און ב”ירמולקות" של שני יהודים ופרע את ראשם; יהודי אחד נעשה על ידו קצוץ-פאה; בני-אדם כשרים, שהמנוול משכם לאותם המבואות… בחצי הלילה, נלכדו בידו, בדקם ומצא את כתבי-תעודתם פסולים; עזו של יהודי אחר נתפסה בגזרתו על שקפצה ואכלה גג של תבן חדש – ובשעת הדחק הזו עמדה כנסת הגדולה של הבטלונים בבית-המדרש ודחקה את הקץ, ובאה בטענה ואמרה: עד מתי, רבונו-של-עולם, יהא שר של ישמעאל שולט בעולם? ומתוך כך באו לידי דברי-שיחה על עשרת השבטים ואמרו: מה טוב חלקם ומה נעים גורלם שם, באותם המקומות הרחוקים – שם, שם… גם את היהודים האדמונים, את בני-משה, לקחו והעלו על הבמה והפליגו לספר במעשי תקפם וגבורתם. ממילא מובן, שגם אלדד הדני היה זכור לטוב. באותה שעה נכנס בי הרוח ועורר התשוקה לנסיעתי, שהיתה הולכת ומתגברת בי מיום ליום".

לשעבר היה בנימין מצומצם בעולמו, כאפרוח זה בתוך הביצה, או כתולעת זו שקובעת דירתה בתוך החזרת. כסבור היה שמחוץ לתחומה של בטלון הוא סוף העולם, ואין חיים טובים ונעימים כמו במקומו.

“סבור הייתי – כך בנימין אומר באחד מספריו – שאין ראוי לו לאדם לבקש עושר וגדולה יותר ממה שיש לו להמוכסן בעירנו. אטו מילתא זוטרתא היא, דירה נאה כבית-דירתו וכלים נאים ככלי-תשמישו: מנורות נחשת ארבעה זוגות; מנורת המאור אחת ובעלת ששת קנים משוקדים, כפתור ונשר על ראשה; שתי קדרות נחשת וחמש מחבות נחשת; קערות בדיל מבהיקות, מסודרות שורות-שורות על מדף בירכתי הבית, ובלי גוזמא כתריסר כפות טמביק; שני גביעי כסף; הדס-כסף אחד; מנורה-לחנוכה אחת; אורלוגין עתיק כמין בצל בתוך שני נרתקין כסף תלוי בפתיל תכלת, משזר בזגוגיות דקיקות של גוונים משונים; שתי קפוטות לשבת, ועל כלם – שתי פרות ועגלת-בקר אחת מעוברת, שכרסה בין שניה, ועוד דברים הרבה שאין להם שיעור! סבור הייתי, שאין איש חכם ונבון כרבי אייזיק-דוד ברבי אהרן-יוסילס; הרי עליו אומרים, שבנערותו היתה לו ידיעה בחכמת-התשבורת, חכמה זו שלאו כל אדם משלנו, ואפילו מגדולי הסוחרים והחנונים שבנו, זכו לה. ראוי היה רבי אייזיק-דוד להיות אחד משרי המדינות, היושבים ראשונה במלכות, אלא שאין מזל לישראל. סבור הייתי, מי בעל צורה, נאה דורש וקולו ערב, כמו חייקיל כבד-הפה שלנו, ומי הוא אסיא מומחה, מחיה מתים, כמו הרופא שלנו, שלמד, כפי השמועה, את חכמת הדוקטוריא אצל צועני אחד מחרטומי מצרים”.

כללו של דבר, חן המקום ויושביו היה גדול מאד על בנימין. אמת, בנימין היה עני וניזון בדוחק, הוא ואשתו ובני-ביתו היו מלובשים קרעים, אבל כלום עלתה דעתו של אדם הראשון ואשתו בגן-עדן להתבושש, שהם ערומים ויחפים? והנה באו ספורי-המעשיות הנפלאים הללו ביהודים האדמונים ובעשרת השבטים ונכנסו עמוק עמוק בלבו, ומאותה שעה ואילך צר לו המקום בעירו. נפשו היתה שוקקה ומתגעגעת לשם… לשם, למרחבי ארץ. לבו היה נושא את עצמו למרחקים, כתינוק זה שמתמשך בפישוט ידים כנגד הלבנה. לכאורה נראה, מה כחו של התמר, של השוטר ושל הירמולקי והפאה; ומה גבורתו של היהודי, שנלכד בחצי הלילה, ושל העז והגג של תבן? ובאמת אין אנו חייבים להודות על רוב מעשיו של בנימין אלא להם. הם העירו את רוחו ועל ידם נתגלגל הדבר שיצליח את העולם בנסיעתו הנפלאה. והרי כך אנו רואים כמה וכמה פעמים במנהגו של עולם, שמתוך סבות קלות – תולדות גדולות ונכבדות יוצאות ובאות לעולם: האכר זורע שדהו חטים, קצתן בעל-הרחים נוטל וטוחן קמח, קצתן נכנסת לבית-משרפות היין ותתגלגל ליי"ש, וקצת מן הקמח באה לידי גיטל המוזגת, והיא לשה ומגלגלת ומקטפת ועושה לביבות; מצורף לזה היו הצורים בשעתם כמה אלפים שנה קודם לכן ממציאים את הזכוכית, ועל ידי נעשו ובאו לעולם בקבוקים וכוסות – מכל הסבות הקלות האלה ביחד קפצו ובאו אצלנו בעירות הרבה אלו ראשי הקהל הברורים ומיני בעלי הנפש היפה המשונים. אפשר שניצוץ של נוסע היה בטבע של בנימין מתחילת ברייתו, אבל ניצוץ זה היה עומם ונעלם, אלמלי המסבות והמאורעות של אותו הזמן לא היו מפיחין בו. ואפילו אם הניצוץ הזה לא היה כבה לגמרי, הרי על-כל-פנים, אילולי אותם הסבות האמורות, לא היה בכחו אלא כדי לעשות את בנימין למוליך ומביא מים במקומו, או לכל היותר לעשותו בעל עגלה. הרבה בעלי-עגלות ומשמשיהם אנו רואים בעולם, שהיו מסוגלים להיות בעלי-מסעות מעין אלה הנודדים ומחזירים עתה בתפוצות ישראל. אבל… אין זה מעניני.

וכיון שנתן בנימין דעתו על הנסיעה היה שוקד בהתמדה יתרה על מסעותיו של רבה בר-בר-חנה בים ובמדבר ומעמיק בהם בכל נפשו. אף זכה לקבלת הספר “אלדד הדני”, והספר “מסעות בנימין”, שנסע לסוף העולם שבע מאות שנה קודם לזמננו, והספר “שבחי ירושלים” עם הוספות, והספר “צל עולם”, הכולל כל שבע חכמות בשבעה דפים קטנים – מדבר על הבריות הנוראות והמשונות ומספר חדושים ונפלאות שבכל העולם. הספרים האלה הם שפקחו את עיניו ועשו אותו למין בריה חדשה, פשוטו כמשמעו.

“מן הנוראות והנפלאות שבהם – כך אומר בנימין בספרו – היה לבי מתפעל ומשתומם מאד מאד. אנא רבונו-של-עולם! הייתי קורא ומפיל תחנתי לפני השם יתברך מרוב התפעלות, הושיעה נא, ואראה בעיני גם מקצת מן המקצת של הנפלאות הרבות האלה. לבי היה שואף לקצוי ארץ וראשי מהלך על כנפי רוח – רחוק רחוק”…

מאותה שעה היה צר לו באמת המקום בבטלון, וגמר בדעתו להתחמק ולצאת משם בכל מאמצי כחו, כאפרוח זה שמתחיל מנקר ופורץ עליו פרץ ויוצא מתוך הביצה לאויר העולם.

פרק שני: בנימין נעשה קדוש וזלדה עגונה

בטבעו היה בנימין, בעל-המסעות שלנו, פחדן משונה. היה מתירא לצאת יחידי בלילה ברחובה של עיר, ולישון יחידי בחדר לא היה רוצה בעד כל הון. יציאה כל-שהיא מחוץ לעיר היתה אצלו בחזקת סכנה, מי יודע מה יארע שם, חלילה. כלב קטן, הקל שבכלבים, היה מטיל עליו אימות-מות.

“פעם אחת היה מעשה – כך מספר בנימין – ואני זוכרהו כאילו נעשה עכשיו. הקדוש-ברוך-הוא הוציא חמה מנרתיקה והיום בוער כתנור, והיה רבנו הולך עם אחד ממקורביו לטבול בבריכה מחוץ לעיר. ואני עם חברי, שני נערים קטנים, היינו מהלכים ביראת-הכבוד אחריהם, בטוחים ברבנו שזכותו יגן עלינו ולא יארע לנו שום מכשול ופגע רע חלילה, ונחזור לביתנו בשלום. וכי מי לנו גדול מרבן, שכל העולם חולקין כבוד לו? רבנו זה, מגן ישענו, היה הולך ופוסע בראש בהדר גאונו, וכשהגיע להבריכה והתחיל מתפשט את בגדיו בנחת, קפץ עליו רוגזו של גוי קטן ושסה בו את כלבו. צור משגבנו זה פרחה נשמתו ונס ברגליו, אוחז ביד ימינו את המכנסים במחילה ובשמאלו כובע-השעיר על ראשו. ואם הוא בכך, אנו ילדים קטנים על אחת כמה וכמה: אם לויתן בחכה הועלה, מה יעשו דגי-הרקק? והרי אנו אוזרים חלצינו ורצים כצבי בזעקה גדולה ומרה, עד שנכנסנו בהולים ודחופים לתוך העיר ומורנו ורבנו בתוכנו. והנה מהומה ומבוכה, אנשים ונשים נבהלים ובאים, הומים ומשמיעים ביראה יחד בקול – מי בשרפה, מי בגזלה, מי ברציחה, ואין אחד שומע את חברו”.

אבל לאחר שענין הנסיעה למרחקים נקבע בלב בנימין, התחיל להיות גבור כובש את טבעו וגמר בדעתו לעקור כל פחד מלבו. היה כופה את עצמו לילך דוקא יחידי בלילה, לישון דוקא יחידי בחדר, ולצאת דוקא מחוץ לעיר, אף-על-פי שדבר זה היה מתיש כחו ונפלו פניו מפחד. הנהגתו החדשה בביתו ובבית-המדרש, פרצוף פניו הצנומים ויציאתו זו, שהוא יוצא פעמים מן העיר ומתעלם כמה שעות, – היו תמוהים מאד ונתנו את בנימין לשיחה בפי הבריות. יש אומרים: נשתטה בנימין, דעתו נטרפה עליו, ונתנו טעם לדבריהם: “בנימין הרי מוחו אינו שלם כל צרכו ומחוסר חוליא אחת מתחלת ברייתו והיה בחזקת שוטה תמיד, ובפרט עכשיו בתקופת תמוז, שאפילו פקחים יוצאים מדעתם, על אחת כמה וכמה בנימין!” ויש מהם, ובראשם רבי אייזיק-דוד ברבי אהרן-יוליסס, היו אומרים: עט, עט!… ועוד פעם עט! אמת הדבר, בנימין שוטה הוא, ואפשר שהוא טפש גמור, אבל מזה אין עוד ראיה, שהוא מחייב להיות גם משוגע, שאם כן קשה למה נשתגע דוקא עכשיו ולא קודם לכן? אדרבא, שעת-הכושר להשתגע היתה לו שתי שנים קודם, ולכל הפחות בימות-החמה דאשתקד, כשהחום היה מתגבר ביותר. אבל רבים מהבטלונים היו סבורים, והנשים הסכימו לדעתם, שכל זה אינו אלא מעשה אותה הכת, רחמנא ליצלן… ובודאי יש לו עסק עם אותה הקליפה… וזהו טעמו של דבר שהוא תועה יחידי בלילה, שהוא מתעלם מן העין לפרקים כמה שעות ושהוא ישן יחידי בחורבה שבחצרו. וזלדה זוגתו הרי מספרת, שמתדפקים שם אצלו בחורבה כל הלילות והיא בעצמה שומעת קול פסיעות שם…

לימים היה מעשה בבנימין וקנה לו על ידו שם גדול במקומו. פעם אחת יצא מחוץ לעיר בחודש תמוז כחום היום והפליג לתוך היער. היה נשען שם תחת העץ, קורא בספריו, שהיו אצלו בחיקו תמיד, וצולל בהרהורי לבו. והרבה היה לו על מה להרהר: רוחו נשאתהו למדינות-הים, לאותן המדינות בקצוי-ארץ… והוא רואה את עצמו מדלג על ההרים, מהלך בעמקים ובמדבריות ובכל המקומות הכתובים בספריו, נוסע והולך בעקבות אלכסנדר מוקדון ובעקבות אלדד הדני וחבריהם; הוא רואה במחזה את השפיפון הנורא, את השמיר, זו התולעת הנפלאה, גם נחש שרף ועקרב ומשלחת תנינים וזוחלי-עפר הרעים; הוא מגיע ובא ליהודים האדמונים שם ומסיח עם בני-משה. וכשנתעורר מחזיונותיו התחיל מהרהר בלבו מתי ישא רגליו וילך למסעיו ומתי יראה כל אלה בעיניו. ועד שהוא מהרהר פנה היום, ובנימין עמד, מתמתח בפשטו אבריו ונושא את רגליו לחזור לביתו. הוא מהלך ומהלך ועדיין אינו יוצא מתוך היער. הוא מהלך שעה, שתים ושלש וארבע, ולא די שלא יצא מתוכו, אלא שהוא נכנס בו לפני-ולפנים וחשך ישופנו יותר ויותר. פתאם עמד רוח סערה, ויהי קולות וברקים וגשם נורא מאד. בנימין עומד תחתיו, רועד מזרם וממטר ומתפחד ואומר בלבו: דוב אורב לו, ארי יוצא ממסתרים; הנה זה הולך ובא המאטו"ל, שהוא, כמו שנאמר בספר “צל עולם”, “מין שרף גדול וארוך מאד ולו ב' זרועות ארוכות אשר בהן יפיל את הפלי וממיתו”. – והוא גם רעב עיף וצמא, שלא טעם מאומה כל היום, ובעת צרתו זו עמד והתפלל תפילת ערבית, שופך נפשו ומתפלל בהתלהבות ובכונה עצומה. וכיון שעלה עמוד-השחר התחזק והלך בשם אלהי ישראל. הוא מהלך כשתי שעות בחורשה – והנה קול באזניו, והקול כקול לסטים מזוין נדמה לו מרחוק, – ונתבהל ונס ברגליו. אבל מיד היה לבו נוקפו ואמר: בוז לך, בנימין! אתה מבקש לעבור ימים ומדבריות, מקום שרף ועקרב וחיות רעות ופראי-אדם, וכאן, במקומך, אתה מתפחד ובורח, שמא גזלן לפניך בדרך. אוי לאותה בושה, בנימין! כלום נס גם אלכסנדר מוקדון כמותך? כלום נתיאש גם אלכסנדר מוקדון, כשהיה רוכב על הנשר ותם הבשר מעל ראש חניתו, שהנשר הזה היה אוכל אותו ומגביה עוף על ידי כך מעלה מעלה? לא, בנימין, אלכסנדר מוקדון לא נס; אלכסנדר מוקדון הוא בכבודו ובעצמו לקח מגופו חתיכת בשר ונתן אותה בראש החנית! אדרבא חזק, בנימין! מאת הקדוש-ברוך-הוא היתה זאת לבעבור נסות אותך. והיה אם תעמוד בנסיון זה – אשריך וטוב לך, אז אדם אתה, בנימין, ותזכה לגדולה, שימלא המקום את משאלותיך ויביאך בשלום לבני-משה ותהא מדבר עמם על כלל ישראל אחינו, ומספר להם בפרוטרוט את כל הנהגותיהם של יהודינו, מה חייהם ומה מעשיהם כאן במקומנו. אם בנסיון זה תעמוד עכשיו ותחזור ותלך כנגד קול הקורא שם, סופך לנצח כל הנוראות והמוראים הגדולים, ותהיה לתהלה ולברכה בתפוצות כל בני-ישראל, ולכבוד ולתפארת גם לעדת בטלון. בטלון ומוקדון, שני המקומות הללו יהיו מפורסמים בכל העולם כאחד…

ובנימין שלנו נאזר בגבורה ובבטחון גדול והולך קוממיות, והנה הגזלן לקראתו – איש כפרי, יושב בעגלה טעונה שקים וסלים, ובהם כל מיני מזונות, וצמד שורים נוהג בה.

– דאברי דיען! (צפרא טבא!) – קפץ בנימין וקרא בקול משונה, שמשתמע לכמה טעמים – מעין צעקה, תפלה ותחנונים ויאוש כאחד, כאדם שאומר לחברו: הריני בידיך ועשה עמי מה שלבך חפץ! וכמי שבוכה ומתחנן על נפשו ואומר: אוי, רבוני, חוס ורחם עלי ועל עוללי וטפי!!…

לאחר אמירת “דאברי-דיען” משונה זה נשתתק בנימין, פניו הלבינו, ראשו היה כבד עליו, עיניו קמו, ונכשל ונפל תחתיו, – ואבדו עשתונותיו…

כשפקח בנימין את עיניו ודעתו נתישבה עליו, ראה את עצמו מושכב בעגלה על שק גדול מלא בולבוסים, מכוסה בגלימא של צמר עב. תרנגול כפות שוכב מראשותיו, מציץ עליו מן הצד באחת מעיניו ומסרטו בצפרניו, וסלים מלאים בצלים ושומים ושאר ירקות מתחת לרגליו. דומה, שביצים היו גם כן שם, מפני שמוץ וקש היו פורחים ועולים לתוך עיניו. הכפרי יושב לו בנחת על מקומו ומקטרתו בפיו, מעורר את שוריו ומזרזם בלשונו: “סאפ, הייטא סאפ!” אבל השורים עצלים ופוסעים פסיעה קטנה, והאופנים מתרעשים בקולי-קולות, כל אחד ואחד על פי דרכו, והקולות מצטרפים לשירה משונה מנסרת באזנים. וכפי הנראה, לא היתה שירה זו לרצון גם להתרנגול, מפני שבכל פעם ופעם, כשהאופנים גומרים תקופה שלמה סביב הסדנא ומסיימים בשריקה גדולה, כנגון השלשלת, היה מזדעזע, פושט את הרגל לבנימין ומשרט אותו בצפרנו וקורא “קוקוריקו” בזעף ובהתלהבות יתרה כל כך, עד שכמה רגעים אחרי הקריאה היתה נשמעת בת-קול מתגלגלת ומנהמת בגרונו.

בנימין שוכב מבולבל שעה קלה מעונה ומדוכא ואין שלום בעצמיו. מה רבו פגעיו באותו היום וכמה הרפתקאות – פחד, רעב, צנה וקור, עברו עליו! הוא שוכב בעגלה ורואה חלומות במדינות-הים, כמדומה לו שנשבה לישמעאלים במדבר, והם מוליכים אותו לאחת המדינות, למכרו שם לעבד עולם. הלואי, מהרהר הוא בלבו, שימכרוני ליהודי, ואם ימכרוני לבן-מלך מאומות-העולם או לבת-מלכה, חס ושלום, הרי אבדתי, אבדתי לעולם ועד!… ובתוך כך אותו המעשה ביוסף הצדיק עם זליכה בא לפניו, ונאנח ברוחו הקשה מרוב צער ועגמת-נפש.

הכפרי הפך פניו אל בנימין, שהוא שוכב ונאנח, נתמלא עליו רחמים ואמר לו בלע"ז:

– נו זשידקא א טשטא טראשקי ליפשי? (מה, יהודי, רוַח לך מעט?).

בנימין היה נתון במבוכה גדולה: לדבר בלשון הגוים אינו יכול, וה"בלעזים" שברש"י אינם מחוורים לו יפה, ומה יעשה? כיצד משיבין לערל הזה וכיצד בודקין אותו לידע בבירור להיכן הוא מוליכו? התאמץ לקום ולישב, ולא מצא את רגליו.

– טראשקי ליפשי? – שאל לו הכפרי שנית, והדבור: “סאפ, הייטאַ, סאפ!” יוצא מפיו.

רוח הבלשנות נצנצה בבנימין ופתח את פיו ואמר:

– ליפשי, רק הרגלים אָי, אָי, אָי!

ובאמירה זו הורה בנימין באצבעו על רגליו, ובקול הקריאה “אי אי!” רמז להערל, שרגליו כואבות מאד.

– איזווידקא טי זשידקא? (מאין אתה, יהודי?) – שאל לו הערל.

– איזווידקא טי זשידקא? – חזר בנימין על דברי הערל בנגון הטעמים מהפך-פשטא – יא ניומקא, בנימקי אוב טונעיאדעווקי (אני בנימין, בנימין זה בבטלון).

– טי איז טונעיאדעווקי? קאזשי-זשע שטשא טי וויטאראשטשיל נא מעני אָטשי אי גליאניש יאק שעלאני? אַלי מאזשע טי טאקי אי שעלאני, טראסטצי טוואי מאטערי! (מבטלון אתה? אמור נא, למה אתה מעמיד עיניך ומציץ עלי כמטורף? שמא אתה באמת מטורף, יכנס הרוח באמך!).

את הפסוק הזה אמר הכפרי כנגד בנימין, הופך פניו אל השורים, מחמר אחריהם ומזרזם במאמר השגור: “סאפ, הייטא, סאפ!”

– יא, סטייטש, יא טעבי לכתחלה קאזאטי, יא ניומקא סאם אוב טונעיאדעווקי (אני הרי לכתחלה אמרתי לך שאני בנימין, אני בעצמי בבטלון) – השיב בנימין, מעקם את צורתו כמבקש רחמים ופורש ידו בתפלה ותחנונים. ומקוצר-רוח וטרוף-הדעת תפלתו טרופה, מעורבת אשדודית ויהודית כאחת: – גוואלד אוב טונעיאדעווקי זשינקי טעבי זוגתי דאם טשארקע שליש – כוס יי"ש, אי וחלה שאבאשקאווע בולקע, אי דאברע, גוואלד, דאנקויעט טעבע תשואות-חן!

ונראה שהכפרי הבין כונתו של בנימין.

– יהי כדברך, יהודי – אמר, מתרצה ומתפיס לו ופניו כלפי השורים ומעוררם בנחת ובנעימה: “סאפ, הייטא, סאפ!”

לאחר שתי שעות באה העגלה ועמדה ברחובה של עיר בטלון לעיני כל הקהל. אנשים ונשים חרדו לקראתה, קוראים וצועקים כאחד. זה צועק: שמע נא, בן-אדם, תרנגול זה בכמה הוא? בצלים אלו בכמה הם? וזה שואל: שמא בולבוסים לך ושמא ביצים לך? ובתוך הבאים בא פלוני ושואל: שמע נא, בר-נש, שמא ראית יהודי בדרך? יהודי אחד, בנימקי, נעלם אתמול אצלנו, אבד פתאם, כאלו נפל במים ואיננו?

ועד שהספיק הכפרי להשיב לכל אחד מהם על שאלותיו פשטו הנשים כילק על העגלה, הרימו את הגלימא מעל השקים והשמיעו כלן בבת-אחת קול גדול: הוי בנימין… הרי הוא פה!… ציפה-קרונה, בת-שבע-בריינדיל! ירוצו נא חיש מהרה לזלדה ויבשרו לה בשורה טובה, שאבדתה נמצאה, ברוך השם, ולא תהיה עוד עגונה שוממה!

רעש והמולה, והעיר בטלון הומיה! כל יושביה, למגדול ועד קטן, רצים דחופים לקבל את פני בנימין, מעתירים עליו שאלות, ומספרים שהיו מחפשים אותו בנרות אתמול כל היום וכל הלילה, וכבר נואשו ממנו וחשבוהו ל"קדוש" ואת אשתו ל"עגונה" שוממה.

ופתאם בתוך המהומה נדחפה זלדה ובאה בקול בכיה, פרשה בידיה למראית עינה את בן-זוגה שוכב סרוח כמת ואינו מזיז עצמו ממקומו. והיא נבוכה ואינה יודעת מה לעשות לבעלה, אם לקללו ולכלות בו חמתה ושבר-רוחה ואם לשיש עליו ולשמוח שמחה גדולה, שהקדוש-ברוך-הוא חס עליה והתירה מכבלי העגון ברחמיו העצומים. לאחר שעה קלה הובילו את בנימין לביתו בפומבי, כשהוא שוכב עדיין על שק בולבוסים בעגלה, וכל בני העיר בטלון הקטנים עם הגדולים היו מלוים אותו ונתנו לו כבוד כראוי, וקראו לפניו בקול רעש גדול: קדוש, קדוש, קדוש!

והשם “קדוש” נשאר לבנימין מעתה ועד עולם. הוא נקרא “קדוש” וזלדה אשתו “עגונה”.

ובאותו היום בא המומחה הבטלוני לבנימין והתעסק ברפואתו בכל מיני התחבולות שבידו – העמיד קרני-דאומנא ותריסר-תריסר עלוקות על גבו ועל קדקדו; חפז והקיז לו דם וגלח את ראשו, והבטיחהו בשעת יציאתו, שיתרפא, אם-ירצה-השם, במהרה, ומחר יוכל, אם יעמוד בו כח, להלוך לבית-המדרש ולברך שם ברכת “הגומל”.

פרק שלישי: בנימין מצא עזר כנגדו ונזדוג לסנדריל האשה

אותו המעשה בבנימין שגרם יסורים לאשתו ונתן אותו לשיחה בפי הבריות, לא די שלא עקר מלבו תשוקתו לאותם המקומות הרחוקים, אלא שעוד הוסיף להשרישה בתוכו ביותר. מאותה שעה נתעלה בנימין בעיניו, כבקי בהויות-העולם ומלומד בפגעים, שראה הרבה דברים בעולמו, והיה מכבד את עצמו הרבה יותר בשביל אומץ-רוחו לעמוד בפני נסיונות קשים, להלוך נגד טבע ברייתו ולכבוש פחד ומורך בלבו. התחיל מחשב את עצמו לחקרן שיש לו ידיעה בכל שבע החכמות, הנמצאות בספר “צל עולם”, לאדם שמלא כרסו בהרבה ספרי חכמה מעין ספר זה ויודע את הנעשה בכל העולם כלו. התחיל מבין את מעלת עצמו ומקונן על נפשו, שאדם כמותו הוא כשושנה בין החוחים, והיכן? בבטלון, במקום שמם ובין בני-אדם הדיוטים, שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם! כלתה נפשו ונכספה לעזוב את בטלון במהרה כפי האפשר. יהי רצון – היה מתפלל בלבו – שתגיע השעה הטובה ואזכה לעלות למחוז חפצי ולחזור משם בשלום, בכבוד ושם טוב ובבשורות טובות וישועות ונחמות לכלל ישראל, ואז יכירו וידעו כל בני בטלון, למקטנם ועד גדולם, מי הוא זה בנימין ומה רב גדלו וחין ערכו…

לפי שעה לא היו מעכבות על בנימין את הנסיעה אלא המניעות הקטנות האלו: לא היה יודע בנימין מאין נוטלין להוצאות הדרך? הרי עני הוא מימיו ואין לו אף פרוטה אחת. דרכו לישב בטל בבית-המדרש כל הימים, וזוגתו, אשת חיל, היא מפרנסת את ביתה מחנות קטנה, שפתחה משעה שכלו לה ולבעלה המזונות על שלחן אבותיה ויצאו לרשות עצמם. והחנות הזו בעצמה מה היא ומה כל סחורתה? אלמלא היתה אשתו סורגת פוזמקאות, מאחרת בלילות החורף ומורטת נוצות, ואלמלא שהיתה מטגנת למכירה שומן לפסח ומשתדלת לקנות בזול מאת בני הכפר, המביאים כל שבר בימי השוק, ולמכרם לאחרים בריוח מועט, לא היה להם מזון כדי ספוק נפשות ביתם. ימכור אחד מכלי-תשמישו? אבל מה מצאת מכל כלי-הבית? אין שם אלא שתי מנורות נחשת לשבת, שירושה הן לזלדה מאבותיה והיא מצחצחתן תמיד בנחת-רוח. תכשיטים אין לה, חוץ מטבעת כסף שמרגלית אחת קבועה בה, מתנה היא לה מאת חמותה ביום חתונתה. ולמכור אחד מבגדיו? אף זו אי אפשר, הלא כל בגדיו אינם אלא קפוטה בלה לחול וקפוטת-משי לשבת עוד מיום חתונתו, והיא מרוסקה וחלולה ככברה, המשי קרוע מבחוץ ובד צהוב מציץ מבין הקרעים מבפנים. אמת, גם בגד חם לו כמין אדרת-שער כביכול, אבל העור ברובו כבר מוקרח, וצוארונו חלק, לא עלה עליו עור מתחלת ברייתו. כשהתקינו לו אדר-היקר הזה ליום חתונתו היה אביו, עליו השלום, ותרן באותה שעה ומגלה רצונו להחייט שלא לקמץ בצוארון; אדרבא להרחיבו להאריכו, שיסרח לו לאחוריו במדה מרובה, כדרך הנגידים, ולמלאות אותו לשעה אניצי פשתן ולקרום עליהם בד לבן מתרומת היתור להחייטנים, ועם זה התחייב להעלות עליו, אם-ירצה-השם, עור חולד, בשעת פרעון המותר מהנדוניא. אבל את הנדוניא לא פרע והצוארון פרוע, עירום ועריה עד היום הזה.

וגם ביציאה גופא היה בנימין מתקשה ולא ידע כיצד יצא מביתו? להרצות דבר הנסיעה לפני זלדה ולהיות נמלך בה על עניניו – אי אפשר, שהרי בזה היה מביא מהומה בביתו. אשתו היתה מיללת ומורידה עליו דמעות, כסבורה שיצא מדעתו. כלום יש דעה באשה להבין ענינים נכבדים כיוצא באלה? אשה, אף על פי שאשת-חיל היא, סוף-סוף אינה אלא אשה. יתגנב ויברח מפני אשתו? – גם זה קשה, ויש בו מעין מנהג איש ליטאי. ישב תחתיו בביתו ויסיח דעתו מכל ענין הנסיעה? – זה אי אפשר כלל, והרי הוא כמאבד עצמו לדעת. הנסיעה הזו נקלטה בעצמו ובשרו של בנימין ושגה בה בכל עת. גם בחלום היה מהרהר בה. הנסיעה תקפה על בנימין והיתה שולטת בו בכל רמ"ח אבריו ומשעבדת לה את עיניו ואת אזניו שעבוד גמור כל כך, עד שפסק לראות ולשמוע את מה שלפניו במקומו, ואינו רואה ושומע אלא כל מה שנעשה במרחקי ארץ, באותם המקומות שם…

כשהיה מסיח עם הבריות היו הדברים: אינדיא, סמבטיון, אנטיקודא, שפיפון, שמיר, חמור, פרדה, חרוב, כצפיחת, ישמעאלי, קדר, גזלן וכיוצא בהם – יוצאים מפיו בערבוביא ובהתלהבות משונה. ומה יעשה ויוכל לכל המניעות הללו המעכבות עליו? דבר זה בקש בנימין ולא מצא עצה ותחבולה. היה מרגיש בנפשו, שצריך לו איש כלבבו להתיעץ עמו בדבר גדול זה.

איש היה בבטלון ושמו סנדריל, כשם אביו-זקנו רבי סנדריל, עליו השלום. סנדריל זה היה איש תם, פשוטו כמשמעו, בלא שום התחכמות כלל. מקומו בבית-המדרש היה מאחורי הבימה, וזה בלבד סימן מספיק לו, שלא היה אדם חשוב מטובי העיר. בדברי שיחה, שמסיחים בבית-המדרש ובשאר המקומות, לא היה אומר כלום, אלא מאזין ומקשיב, כשומע מאחורי הפרגוד ושותק. וכשאירע פעמים שפתח סנדריל את שפתיו והדבור יוצא מפיו, געו כלם בשחוק, לא מפני שאמר דבר חכמה ומילתא דבדיחותא, אלא מפני שדבורו בעצמו מסוגל לבדח את הבריות, ואף-על-פי שאין בו כלום ממה שמביא את אחרים לידי גיחוך. והוא בעצמו היה מעמיד עיניו ותוהא על מה ולמה שוחקים. ומעולם לא התרעם בשביל כך, מפני שהיה רך ונכנע בטבעו, כמו שנראה פעמים בין הבהמות פרה מצוינת במדת הכנעה יתרה, ולא עלה על דעתו אפילו, שיש לו להתרעם. “פלוני שוחק, היה אומר, מה איכפת לי? ישחק לו כרצונו, מסתמא הוא נהנה מזה”. אף-על-פי-כן צריך להודות, שבדבורו של סנדריל נמצאה פעמים סברא ישרה, אף שהוא לא נתכוון לה כלל והיה אומרה בתמימות שלא מדעתו. הכל היו חומדים להתקלס בו. החרולים, שבני ישראל נוהגים לזרוק זה על זה בתשעה-באב, רובם היו פורחים ומסתבכים בזקנו ובפאותיו; ורוב כסתות מטונפות, שנוהגין להטיל איש על חברו בליל הושענא-רבה בבית-הכנסת, עלו בחלקו של סנדריל. וכנגד זה המיעוט מן גלוסקאות של כוסמין ומן יי"ש של “תקון”, או מן יי"ש סתם, עלה גם כן בחלקו. כללו של דבר, סנדריל היה בכל זמן ובכל מקום כפרת הרבים. סנדריל לא היה עקשן בטבעו – זה אומר כך, יהא כך, ואינו מקפיד. סנדריל עשה רצונם של חבריו, לא שעשה רצונו כרצונם כדי שיעשו רצונם כרצונו, אלא פשוט, עשה רצון אחרים. מרגלא בפומיא: אתה רוצה דוקא כך, מה איכפת לי? יהא כך. בין ילדים היה ילד כמותם: היה מהלך בחברתם, מסיח ומשחק אתם ביחד ונהנה מזה הנאה מרובה. בתוכם היה סנדריל באמת כבהמה נכנעת, שמניחה לתינוקות לרכוב על גבה ולקרצף לה את סנטרה. עזי-פנים שבתינוקות היו עולים על גבו וממרטים את פאת-זקנו. רוח הגדולים לא היתה נוחה מהם פעמים, משום שראו בזה חלול כבוד של פאת-זקנם ושל כבוד עצמם, והיו גוערים בהם בנזיפה: הזהרו, עזי-פנים, במי שגדול מכם בשנים, ביהודי בעל זקן! – מה בכך, היה אומר סנדריל, מה איכפת לי? הניחו להם וימרטוני מעט.

בביתו לא ראה סנדריל חיים טובים. אשתו היתה שוררת בביתו והוא התענה תחת ידה; היא היתה מטלת עליו אימה ומחלקת לו פעמים מכות באפה, והוא מרכין ראשו ומקבל אותן באהבה. בימים שלפני החג היתה מעמידתו לסייד את הבית בסיד, ומכסה את ראשו במטפחת וקושרתה מתחת לזקנו. הוא היה קולף לה בולבוסים, מגלגל ופותת את “הלוקשין”, עוסק במלואת דגים, נוטל גזרי עצים ונותנם במערכה בתנור ומצית בהם אש, כאורח הנשים, ובשביל כך היו קוראים לו “סנדריל-האשה”.

אותו סנדריל-האשה בחר לו בנימין לאיש-סודו, לגלות לפניו את לבו ולטכס עמו עצה היאך לישב כל הקושיות. ומה ראה בנימין שבחר דוקא בסנדריל? מפני שבנימין היה מרגיש בלבו תמיד מעין חבה וגעגועים לסנדריל, דעתו היתה נוחה ממנו וסובר כמוהו בכמה ענינים, ופעמים היה מדושן עונג ושׂשׂ על אמרי פיו בדברי שיחה ביניהם. ואפשר עוד גם מטעם זה, שבנימין סמך על מדתו זו של סנדריל, שאינו עקשן, ואמר בלבו, שסנדריל יקבל את דבריו ברצון ויסכים לכל מה שיציע לפניו, ואפילו אם סנדריל יהא מתעקש בכמה פרטים, סוף-סוף יהא מנצחו, בעזרת השם ובחלקת לשונו…

ויהי כבוא בנימין לסנדריל וימצאהו יושב על ספסל-החלב וקולף בולבוסים, אחת משתי לחייו מתלהטת ואדומה, ומתחת לעינו כעין התכלת וסריטה וגרידה בבשרו שם, כסריטה שנעשית בצפורן ידי אדם, והוא יושב עצב ושומם ושרוי בצער, כבת-ישראל זו, שבעלה עזבה והלך לו למדינות-הים, או כמו אשה, שבעלה עמד ונתן לה מכת-לחי…

אשתו של סנדריל לא היתה אותה שעה בביתה.

– צפרא טבא, סנדריל! מה לך, חביבי, שכך נפשך עגומה? – אמר בנימין בכניסתו, מורה באצבעו לסנדריל על לחיו – האות הזה לך מהו? כלום הוא עוד הפעם מעשה ידיה של זו?… היכן היא, הפלונית שלך?

– בשוק.

– טוב ויפה מאוד! – קרא בנימין מרוב שמחה – הנח, חביבי, את הבולבוסים שלך ובוא ונתיחד בחדר… ואיש אין שם? אין לי עתה חפץ באיש עומד על גבנו – רצוני לגלות לך את לבי, יותר לא אוכל להתאפק, דמי רותחים בקרבי ואליך תשוקתי. מהר ובוא אחרי. שמא תבוא היא בינתים ותפסיק אותנו באמצע.

– רצונך במהרה, יהא במהרה. מה איכפת לי? – אמר סנדריל ונכנס לתוך החדר.

– סנדריל – פתח בנימין ואמר – אמור לי, יודע אתה מה הוא שם… מחוץ לבטלון, שם… שם?

– יודע אני ויודע, הפונדק מרזחה שם, בו אתה מוצא פעמים מעט יי"ש מן המובחר.

– שוטה שבעולם, כנגד מקום רחוק אני מדבר, רחוק הרבה מזה.

– עוד רחוק יותר מן הפונדק הזה? – אמר סנדריל משתומם – לא, מקום רחוק מאותו הפונדק איני יודע. ואתה, בנימין, אתה יודע?

– אם אני יודע? תשאלני. מה שאלה היא? יודע אני ויודע. אכן שם ישוב העולם נגלה בכל כבודו! – קרא בנימין בהתלהבות, כקולומבוס בשעתו, בשעת מציאת אמריקא.

– ומה זה שם?

– שם, שם – נתלהב בנימין, מתנענע ואומר – שם שפיפון, שמיר…

– אותו השמיר, שבו היה שלמה המלך בוקע את האבנים לבנין בית-המקדש? – נכנס סנדריל לתוך דברי בנימין ושאל בתמימות.

– כך, כך, רחימאי, הכל שם. שם כל המקומות, אותם המקומות… ואף ארץ-ישראל שם… רצונך להיות שם?

– ואתה רוצה?

– מה שאלה היא? רוצה אני ורוצה, וגם אהיה שם במהרה.

– מקנא אני בך, בנימין, שם תמלא כרסך בחרובים ובתאנים ובתמרים. אשריך וטוב לך!

– גם אתה, סנדריל, בידך לאכול מפרי הארץ כמותי. יש לך, שוטה, חלק בארץ-ישראל כמותי.

– אמת, חלק בארץ יש לי, אבל היאך מגיעין לשם? הרי התוגר יושב שם.

– לדבר זה, סנדריל, יש תרופה. אמור נא לי! שמעת מימיך מה שמספרים על היהודים האדמונים?

– הרבה ספורי-מעשיות שמעתי עליהם בבית-מדרשי מאחורי התנור. אבל להגיד בדיוק איה מקומם ובאיזה דרך באים לשם, דבר זה איני יודע. אלמלי הייתי יודע, מסתמא הייתי מודיעך. ולמה לא? מה איכפת לי?

– ראה נא, סנדריל, ואני יודע – אמר בנימין בגאוה, מוציא מחיקו את הספר “שבחי ירושלים” – עתה שמע ואקרא לפניך מה שכתוב בזה:

“בהגיעי לברוט”י – כך נאמר שם – מצאתי ראיתי ארבעה יהודים בבליים ודברתי עם אחד מהם, שהיה יודע לשון-הקודש, ושמו ר' משה, והגיד לי אמיתות מנהר סמבטיון, כי שמע מישמעאלים שראוהו, וכי לשם בני-משה בלי ספק". ושם עוד כתוב לאמר: “גם הנגיד יצ”ו ספר לי, כי זה שלשים שנה נתאכסן בביתו אחד שהיה משבט שמעון ואמר, כי יש במקומו עשרה שבטים, אחד מהם שבט יששכר עוסק בתורה ומאותו השבט נשיא עליהם". ונוסף לזה הרי גם כאן בספר זה שלפניך, הוא ספר “מסעות בנימין”, נמצא כתוב כהאי לישנא: “ומשם מהלך שמונה ועשרים יום להרי ניסבון, אשר על נהר גוזן, ויש שם וכו' ארבעה שבטים מישראל שבט דן ושבט זבולון ושבט אשר ושבט נפתלי וכו' ויש להם מדינות וכרכים בהרים. מצד אחד מקיף אותם הר גוזן ואין עליהם עול גוים, כי-אם נשיא אחד עליהם ושמו ר' יוסף אמרכלא הלוי וכו' ויש להם ברית עם כופר אל-תור”ך". ועוד כתוב שם כמה וכמה דברים על בני-רכב בארץ תימא, שיש עליהם מלך יהודי, והם צמים ומתפללים תמיד לה' על גלות ישראל. ועתה מה דעתך, חביבי, אלמלי, למשל, ראו פתאום אותי, את אחיהם בנימין מבטלון שבא לראות פניהם? ומה אתה אומר לזה, סנדריל? בבקשה ממך, אמור נא!

– הם יהיו מדושני עונג, אומר אני לך בנימין. לא דבר קטן הוא אורח כזה, אורח יקר כמותך! כל אחד מהם יזמין אותך לסעוד אצלו, והמלך אמרכלא מסתמא אף הוא יעשה לך משתה, משתה גדול כיד המלך. בבקשה ממך, אמור להם שלום בשמי. אלמלי היה בידי, חייך, שהייתי מהלך עמך לשם גם אני.

– הבה! – קרא בנימין מתלהב מתוך מחשבה חדשה שנולדה במוחו – שמא באמת, סנדריל רחימאי, היית מתארח עמי לחברה בנסיעתי. עכשיו, שוטה, שעת הכושר לך והזדמנות טובה. הרי אני הולך לשם בלאו-הכי ואקחך עמי. טובים השנים מן האחד, טפש! למה תשב פה, שוטה שבעולם, ותשא עול גלותה של זוגתך המרשעת? הביטה וראה, אוי מה היה לה, ללחי שלך! אוי לך ואוי לנפשך, מה רע חלקך ומה מר גורלך אצלה! שמעני, סנדריל, לכה ונלכה! ובטוח אני שלא תתחרט על כך.

– אם רצונך דוקא כך, יהא כך. ואלא היא, כלומר זוגתי? מה איכפת לי? כלום חסר-דעה אני וצריך להודיעה להיכן אני נוסע?

– נשמתי ורוח אפי, הבה ואנשקך! – קרא בנימין בשמחה רבה, מחבק את סנדריל-האשה באהבה – במאמר אחד תרצת לי קושיא גדולה וחמורה. כמותך גם אני אומר עכשיו: ואלא היא, כלומר זוגתי? מה איכפת לי? אבל עוד קושיא אחרת יש: מאין נוטלין להוצאות הדרך?

– להוצאות הדרך? כלום רצונך, בנימין, לעשות לך מלבושים חדשים, או לחדש את פני קפוטתך הישנה? אם אתה לוּ שמעני ואמרתי לך, שאין צורך בדבר זה, אדרבה, להולכי-דרך יפה ביותר שלמות בלות. שם מסתמא יתנו לנו קפוטות חדשות ונאות.

– אמת, כדברך כן הוא, שם אין לי לדאוג כלום. אבל עד שנבוא לשם אנו צריכים, לעת-עתה לפי שעה, ממון מעט, לצרכי אוכל-נפש.

– מה אתה, בנימין, סובר בצרכי אוכל-נפש? כלום יש בדעתך לטלטל עמך בדרך כלי-בשול ומיני מאכל? הא למה לך? וכי אין אכסניות ובתים בדרך?

– איני יודע מה כונתך, סנדריל – אמר בנימין בתמיה.

– כונתי כך היא – משיב סנדריל בתמימות – כיון שיש בתים בדרך, אפשר לחזר אגב-אורחא על הפתחים. ומה שאר היהודים עושים? היהודים מחזירים על פתחי אחיהם, זה אל זה, הללו היום והללו מחר, ואין כאן לא בושה ולא כלימה, חלילה. הרי מנהג ישראל הוא ואין זה אלא גמילות-חסד.

– יפה אמרת – קרא בנימין בשמחה – עתה אורו עיני. הריני מוכן ומזומן עכשיו ויש לי כל צרכי, ברוך השם. עוד מחר בהשכמת הבקר, כשיהיו הכל ישנים, נוכל לצאת לדרך בכי-טוב, ומה לנו לאבד זמן חנם? מסכים אתה לכך?

– רצונך למחר, יהא למחר, מה איכפת לי?

– מחר בהשכמת הבקר אצא מביתי בחשאי. ואצל החורבה, בית-הרחים של רוח, אמתין לך שם. זכור, סנדריל, מחר בעלות השחר תקום ותבוא לשם. זכור ואל תשכח – חזר בנימין על דבריו והפך פניו לצאת.

– המתן נא, בנימין, עוד מעט – אמר סנדריל, ממשמש בחלוקתו ומוציא משם חתיכת עוֹר מזוהם, צרור ומקושר מכל צדדיו בקשרים הרבה – הנך רואה, בנימין, זה חלקי מכל עמלי וזה כל הוני, שעלתה לי לקבוץ תחת יד זוגתי מיום “שנישאתי” לה ועד הנה. צרור הכסף הזה יספיק לנו בהתחלת הנסיעה.

– עכשיו, מחמל נפשי, ראוי אתה לנשיקה, לנשק כל אבר מאברי גופך! – קרא בנימין בששון, מחבק את סנדריל-האשה ומגפפו.

– תפח רוחך! הביטו נא את הנאהבים והנעימים האלה, את געגועם וחבתם הגדולה! עומדים הם שם ומחבקים זה את זה, ופה בבית עומדת עז ואוכלת את הבולבוסים, יאכלו תולעים את בשרך מעליך! – נשמע פתאום קול צעקה.

הקול קול זוגתו של סנדריל. היא כועסת וחמתה בערה בה כאש להבה, ידה האחת נטויה אל העז וידה השנית לסנדריל, שולחת אצבע ורומזת לו לבוא אצלה. סנדריל מרתית ופוסע פסיעה קטנה אבל וחפוי-ראש כתינוק שסרח ועשה מעשה ואומרים למתחו על העמוד וליסרו בשוטים.

חזק ואמץ, יקירי! זה לך מידה בפעם האחרונה. זכור נא, למחר… – גחן בנימין ולחש באזני סנדריל והתחמק ונמלט מהבית.

פרק רביעי: בנימין וסנדריל יוצאים ביד רמה

למחר כעלות עמוד-השחר, ועדיין עת צאת פרות בטלון אל השדה לא הגיעה – ובנימין הנה זה עומד אצל הרחים של רוח עם צרורו על שכמו. בתוך הצרור נמצאו כל המכשירים, הנצרכים לו לנסיעתו זו, היינו: טלית ותפילין, סדור “דרך החיים”, “חק לישראל”, ספר תהלים וכל אותם מיני הספרים, שאילולי הם לא היה יכול לזוז ממקומו, כאומן בלא כלי-אמנותו. קפוטתו של שבת אף היא היתה מקופלת שם, מפני שחובת יהודי היא לנהוג כבוד בבני-אדם ולהתנאות לפני הבריות. בכיסו נמצאו כחמש עשרה פרוטות, שבשעת יציאתו עלתה בידו להוציאן בחשאי מתחת מראשותיה של אשתו. קצור הדברים, בנימין היה עמוס בכל טוב ואין דבר מעכבו להתחיל נסיעתו.

ובין כך יצאה החמה בזיו כבודה והשקיפה ממעונה לארץ במאור פניה, ובהשקפה זו מקור חיים ועדנים לכל היקום. האילנות והדשאים, שראשם עוד נמלא טל ורסיסי לילה, מתענגים מטובה בפנים שוחקות, כתינוקות הללו שעוברים פתאום מיגון לשמחה ומבכי לשחוק, על ידי צעצועים מבהיקים, כשהדמעות עדיין על עפעפיהם. הצפרים טסות ופורחות קל מהרה ופותחות את פיהן בשירה ובזמרה באזני בנימין, כאלו הן מצפצפות ואומרות: לכו נרננה לנפש אדם זה אצל הרחים, ובזמירות נריע לו! הלא הוא בנימין, הוא בעצמו ובכבודו, הוא בנימין הבטלוני, אלכסנדר מוקדון בדורו, העוזב את ארצו ומולדתו, מפקיר את אשתו ובניו והולך בשליחותו של מקום לסופו של עולם! הנה זה בנימין הגדול, שיצא כשמש מתוך אהלו וישיש כגבור לרוץ ארח בתרמילו על שכמו, עז הוא כנמר וקל כנשר לעשות רצון אבינו שבשמים! נקדמה פניו בתרועה, טרילילי-טריל! שירו לו זמרו לו, טרילילוּ-לוֹ והרנינו את לבבו!…

ובאמת דץ בנימין באותה שעה, נהנה ואומר בלבו: מי מבני-אדם מאושר כמותי? ברוך השם, יש לי כל צרכי ואיני חסר כלום, לאשתי איני דואג, הרחמן הוא יפרנסה בכבוד, אותה ואת בני ביתי, וישלח ברכה במעשה ידיה, ואני בעצמי הריני צפור-דרור, חפשי ככל עוף השמים, וכל הארץ הלא לפני היא. באומץ רוחי ובנסיונותי ובידיעתי בכל שבע החכמות לא יאבד איש כמותי בכל מקום. וחוץ לזה, הלא אני יהודי והריני בעל בטחון – היהודים הרי חיים והקדוש-ברוך-הוא בעזרם.

לבו של בנימין שמח כל כך, עד שנפתחו שפתיו – וזמר “מלך עליון” יוצא מגרונו ומתנגן מאליו בנעימה דקה. קול רנתו נתערב עם צפצוף הצפרים, עם זמזום הזבובים, עם שריקת הצרצור, ועלו בתרועה – מזמור שיר למלך הכבוד בשמי-מרום.

הבוקר הולך ואור – וסנדריל איננו. בנימין התחיל דואג לו ומצטער וערבה שמחתו. צופה ומביט לכל רוחותיו, עיניו רואות וכלות אליו, אבל לשוא, אין גוף ואין תמונת הגוף – סנדריל איננו! והוא שואל ומשיב לו לעצמו: אפשר המרשעת שלו נתנה עליו עבודה קשה בבית? אבל השעה הזו עדיין לאו שעת עבודה היא. כל בני העיר בטלון סרוחים עדיין על משכבותם ושקועים בתרדמה. נשים אינן נכנסות לעסוק בצרכי סעודה ולקלוף בולבוסים אלא לאחר מריבות וקטטות עם בעליהן וקללות של שחרית, לאחר נטילת שבט-מוסר לחביטת ילדים והוצאת הכרים והכסתות מתחתיהם החוצה לנגבם נגד השמש. בנימין שרוי בצער גדול ואינו יודע מה יעשה. לחזור לביתו? חלילה לו! אלכסנדר מוקדון הרי הוא בעצמו הרס את הגשר לאחר שעבר עליו לאינדיא, כדי שלא יוכל עוד לחזור משם למקומו. ולצאת יחידי בלא סנדריל בן-לויתו? – לא ניחא לו ואי אפשר לו. לסנדריל תשוקתו, ולו הוא צריך מאד. משעה שנזדווג לו אורו עיניו. אם אין סנדריל הולך עמו, נראה לו עכשיו דרכו קשה ומשונה. למה הדבר דומה, לספינה שאבד קברניטה או מלכותא ומשנה-למלך אין לה.

ועד שבנימין עומד מצפה ומצטער, נראה לו מרחוק כדמות בן-אדם, ספק סנדריל ספק אינו סנדריל, וכמדומה, שהדמות העולה שם עוטה שמלת אשה ועל ראשה מטפחת. בנימין נתחלחל, פתאם ופניו חורו כסיד. איקונין של אשתו נראה לו, אשתו הולכת אצלו! לא, אינה הולכת, אלא נחפזת כאילה שלוחה, עוד מעט והנה זו באה, מתנפלת עליו בזעם אפה, מכלה בו את חמתה ורוחה הקשה ומושכתו לביתו בבכי ויללה, ונכון לו יום חושך.

“אל אלוהים הוא יודע – כך מספר בנימין בעצמו – כמה נבהלתי וכמה יסורים טעמתי באותה שעה: מוטב היה לי לפגוש מאה שפיפונים ואַל אשתי, שהשפיפון נושך את הגוף, ואשה בשעת כעסה נושכת ועוקצת את הנשמה. אבל הקדוש-ברוך-הוא אזרני חיל, ומיד נשאתי את רגלי באומץ לב – וברחתי ונסתרתי מאחורי הכותל של בית-הרחים, אורב שם במסתרים כאריה בסוכו”.

לאחר שעה קלה קפץ בנימין ויצא ממסתריו, קופץ ושואג בקול, כשאגת איש משוגע:

– הללויה… סנדריל!

סנדריל לבוש “חלאטיל”-פסים, ומטפחת מזוהמת – מקופלת וקשורה לו על לחייו. מתחת לשתי עיניו שרטת בעורו ומראהו כעין התכלת, מקלו בידו ותרמיל גדול על שכמו. אותה שעה נשא סנדריל חן בעיני בנימין, ככלה נאה בעיני דודה. בנימין מספר לנו את שמחתו בשעת הפגישה הזו במשל ומליצה, כהאי לישנא:

“כאיל תערוג על אפיקי מים, כהולך במדבר ציה ולשונו בצמא נשתה, ופתאום לפניו מקור מים חיים נוזלים מראש צורים, ישבור צמאו וישיש בשמחה, כן ששה נפשי השוקקה על סנדריל, בן-זוגי, זה דודי וזה רעי הנאמן!!”

– מה היה לך, סנדריל, שהיית שוהה כל כך?

– מה תמיה יש בזה! – החזיר סנדריל בתמימות – קודם כל הרי הייתי צריך לילך אצלך, לביתך, ועד שהלכתי ובאתי ועד שהספקתי להעיר את זלדה זוגתך משנתה, בין כך וכך עבר זמן רב.

– להעיר את זלדה! – צעק בנימין צעקה משונה – סנדריל, למה עשית כך, איש משוגע ומטורף!

– למה? אתה שואל – אמר סנדריל בתמיה – כשהייתי מתדפק מתחלה על כותל החורבה בחצרך, שאתה לן שם יחידי, ואין עונה, התחלתי מקיש בכח – קיש-קיש-קיש, על דלת הבית. והנה הקיצה זלדה משנתה וקפצה מעל משכבה בהולה ומבוהלה, ושאלתיה עליך.

– סנדריל, אבדנו! שאול מתחת הרגזת לנו. הרי זלדה תרדוף ותשיג ותחלק…

– אי, אל תירא, בנימין! זלדה באה עלי ברוגזא ושלחה אותי לעזאזל, כאילו פגמתי בכבוד קפוטתה ונשאתי את רדידה, את ה"יאמפורקי" מעליה. “לך למיתה אתה ובעלי שניכם יחד!” – אמרה ברוגז ובקצף גדול וסגרה הדלת בפני. הייתי עומד מבולבל ומשתומם שעה קלה בחוץ, עד שנזכרתי לבסוף ברחים של רוח, והבינותי מדעתי, שמסתמא כבר יצאת מביתך ואתה עומד וממתין לי בזה. וזהו פירוש הדברים שאמרה לי זוגתך: “לך למיתה אתה ובעלי שניכם יחד!” לך למיתה – מסתברא, שהיא ראתך יוצא מן הבית.

– מה אתה, סנדריל, מה אתה אומר? היא ראתני!… אפשר היא הולכת… והיא אחרינו?!

– חלילה, בנימין. היא סגרה את הדלת בעדה ונעלה. כשהייתי חוזר ומקיש על הדלת, מקיש ואומר: זלדה, זלדה! מה בנפשך להודיע לבעלך, זלדה? או שמא רצונך לשלוח לו כלום, זלדה? שתקה ולא החזירה לי תשובה. דומה, שהיא נרדמה בכל חושיה תרדמה מתוקה, אל נא תשלוט בה עינא בישא. אם כן, אם את מתנמנמת, זלדה, נוחי לך על משכבך – ושלום לך! ברכתי אותה ונפטרתי והלכתי לי לדרכי.

דברי סנדריל האחרונים היו סם חיים לבנימין והניחו את רוחו. דעתו נתישבה עליו והוא מרגיש כאילו אבן מעמסה נתגלגלה מעל לבו, פניו מבהיקים ועיניו מתלהטות מרוב שמחה.

– עתה אתה, סנדריל – קרא בקול – עתה קום ונלך בשם ה'!

באותה שעה נשמע קרקור של צפרדעים עולה מתוך בריכה אחת שם, כאילו התעוררו יחד לפטור את תיירינו בברכת-שלום וקרקרו להם ממעמקים שירת “אשרי תמימי דרך” – בקול רעש גדול!

פרק חמישי: המסות הגדולות בדרך

בחפזון יצאו התיירים שלנו לדרכם, מרימים פעמי רגליהם ורצים בכל מאמצי כח, כאילו הוציאו מכבל רגלם ונסים על נפשם, או כאילו נוגשים אצים בם ברצועה ודוחים אותם מאחור. הם נחפזים ושולי בגדיהם מתבדרים ומרחפים באויר, והיו התיירים דומים לספינה שטה בים וכל וילוניה פרושׂים. העורבים והיונים, השטים ומלקטים על פני השדה, סרו מהר מן הדרך ביראת-הכבוד והתעופפו לכל רוח בקול צוחה מפחד מיני ברואים הללו, הולכי על שתים, הרצים דחופים בחשק ובזריזות יתרה. אין כח בקולמוס לצייר את רוב אשרם של תיירינו באותה שעה. נפשם נהנה הנאה משונה ורוחם נוחה מאד: נוחים הם כל אחד מגופו ועצמו, נוחים הם זה מזה ונוחים הם מכל העולם כלו. והנאתו של סנדריל גדלה עוד ביותר, שנמלט מתחת ידי אשתו ונגאל משעבוד גלות קשה של זו. יום אתמול היה לו יום רע ומר ביחוד, יום חושך ופורענות, שהשאיר לו לזכרון פצעים וחבורות בבשרו, יום עברה ותוכחה ונאצה, יום תלישת שערות מזקנו המדולדל, יום שנתן בו כתבת קעקע ושרט בבשרו מתחת שתי עיניו. לא אליכם, הגברים, מתנת-יד זו, שקבל סנדריל אתמול בבוקר מיד זוגתו!

וכך היו התיירים שלנו ממהרים ורצים בנשימה אחת, מחרישים ושותקים ואין דובר דבר, עד שגופם נתחמם מאד וטיפות גסות של זיעה מבצבצות ויוצאות על פניהם. סנדריל-האשה התחיל מתייגע ותש כחו כנקבה, פוסק לפרקים הליכתו ועומד ומנשם בכבדות מקוצר-רוח.

– בבקשה ממך, בנימין, חוס ורחם על נפשי! – מבקש סנדריל רחמים – אין עוד כח בי לרוץ אחריך. דומה דודי לצבי, אל תשלוט בך עינא בישא. אתה רץ כתיש לפני העדר.

– מהר, מהר, סנדריל – קורא לו בנימין וממהר והולך לפניו, מתגאה ומתנשא בגבורתו – אני אומר לך, סנדריל, כך הייתי הולך עד סוף העולם.

– אבל, בנימין, בבקשה ממך, למה אתה אץ ברגלים כל כך – אמר לו סנדריל – חייך, שלא נאחר כלום. ואפילו אם נתמהמה ונבוא שמה לאחר יום אחד או יומים, אין הסכנה גדולה כל כך. העולם לא יהא חרב בימים מועטים האלו. וכפי ששמעתי בבית-מדרשי יש לו לעולם להתקיים עד האלף השביעי, עוד כמה מאות שנה.

– סנדריל, אין לאבד זמן לבטלה! זריזים כל מה שמקדימים נשכרים. הטריח את עצמך, סנדריל, והוסף אומץ. ואם כחך תש מעט, אין בכך כלום. כנגד זה כשתגיע, אם-ירצה-השם, למקומך, לשם… תחליץ עצמותיך ותשב בשלוה כבן-חורין.

– בחכמה תדבר, בנימין! אתה אומר מהרה, מה איכפת לי, יהא מהרה. מצדי אין מניעה, אבל מה עושים עם הרגלים, עם הרגלים שלי מה עושים?

על-כרחו נשמע בנימין לסנדריל ומנע את רגליו מפסוע פסיעה גסה.

כצאת השמש בגבורתו והחום גבר מאד, כרעו נפלו תיירינו אצל החורשה בצדי הדרך. עיפים ויגעים הם משתטחים מלא-קומתם על הארץ, מנשמים בכבדות ונאנקים ומזיעים. החטטין והסריטות, שהגלידו מעט על פני סנדריל, התחילו מפעפעים ומתמסמסים מזיעה וחום השמש והיו קשים לו כמחט בבשרו. ולאחר שנתישבה דעתם מעט נטלו איש את הטלית ותפלין שלו ועמדו להתפלל. בנימין היה מאריך בתפלתו, מנענע כל אברי גופו, ומתפלל בדחילו ורחימו ובכונה גדולה.

ראוי היה בנימין לכוס יי"ש אחר עבודה זו, אבל היי"ש מאין ימצא לו? גם בפת חרבה, אילו נמצאה בסלו, היה מסתפק ואומר ברוך הטוב והמטיב. כרסו הריקה תובעת מזונותיה והוא מצדו מוכן לאכילה גסה אחרי מהלך רב ועמל הדרך – ובידו אין לחם אפילו כזית! מה עשה? עשה מה שכל יהודי עושה בשעה שהוא רעב: מתחכך וגוהק ופוהק, מלקק את שפתיו בלשונו ובולע את רוקו, נודד כתף, מחזיק בזקנו ומסלסל פאותיו ומתאנח ונאנק. וכך היה בנימין עושה ומתחכך יפה יפה, עד שנמלך והוציא ספר מתרמילו כעין מחזור, קורא בו בלחש ומצפצף בניגון “אקדמות” בנעימה.

– סנדריל – הפסיק בנימין קריאתו ואמר – יודע אתה במה אני עוסק עכשיו, ולמה אני מטעים את קריאתי עכשיו בניגון זה?

– בודאי רעב אתה – החזיר סנדריל בתמימות.

– כלפי לייא! – נענה בנימין – ואם רעב אני מה משמע מזה?

– משמע מזה, כי לך נאה לזמר. הרי כך אמר אינשי: “אימתי יהודי מזמר? כשהוא רעב”. משל זה שמעתי מפי הגוים כשהייתי הולך אחרי אשתי בשוק. אתה, בנימין, בשלך, הנעם זמירות כרצונך, ואני בשלי – כך אמר סנדריל, ובשעת דבורו פשט את ידו לתוך החבילות והוציא משם את תרמילו.

– אינך יודע ומבין, סנדריל, כנגד מה אני עושה זאת – אמר בנימין – שמע נא, שוטה, ואפרש לך טעמו של דבר.

אבל סנדריל עושה בינתים את שלו ומתיר במתינות את תרמילו. בנימין הביט אליו ופניו נהרו. גם פת ופרוסות חלה, שנשתיירו מיום השבת, גם קשואים וצנון ובצלים ושומים, הכל היו בתרמיל זה! סנדריל טרח כאשת-חיל להכין צידה לדרך, ובשביל כך נתחבב על בנימין עוד יותר מבתחלה. בנימין שמח מאד על בן-זוגו, שהזמין לו המקום ללוותו בדרכו, מעשה נסים ראה בזה.

“זבדני אלהים זבד טוב – אמר בנימין בלבו – סנדריל הוא לי כמו מָן מִן השמים לבני ישראל במדבר, בימים ההם”.

לאחר פת-שחרית עמד סנדריל ונטל מה שנשאר מן הסעודה, נותנו לתוך תרמילו ואומר: זה יהא לנו ליום מחר, והתרמיל – לימים רבים בימי חיינו, כשנחזיר על הפתחים, אם-ירצה-השם, בחוצות ישראל על הדרך שאנו הולכים. נבטח באבינו שבשמים והוא יושיענו.

– סנדריל – פתח בנימין ואמר, מתלהב מדברי בן-זוגו – אני ואתה זווּגנו מן השמים, אני ואתה גוף ונשמה אנו וממני וממך תסתייע נסיעתנו. אתה החומר – עסקיך במזונות, ואני טרוד ועושה ברוחי. חוזר אני ושואל אותך, סנדריל, יודע אתה למה אני קורא “אקדמות” היום? הריני מתכוון בזה לדבר גדול, רוצה אני: לעתיד לבוא כשיביאנו הבורא, יתברך שמו, בשלום לבני משה, יהא לנו פתחון-פה לדבר אתם בלשונם. הם מדברים שמה תרגום, ולשונם מעין לשון אקדמות. אלדד הדני, שבא למקומנו מהתם, הרי הוא, כמו שיש אומרים, בעל המחבר של הפיוט “אקדמות” שבידינו – ו"שריות שותא", סנדריל, פירושו: אני מתחיל לדבּר!… זכור ואל תשכח, סנדריל! כאן, בחוץ-לארץ, מספקת לנו לשון אשכנז לשוננו, ושם בודאי אינם מכירים לדבּר אשכנזית.

– בענינים כאלה אני סומך עליך – אמר סנדריל בעניוות, כתלמיד לפני רבו – אתה תלמיד-חכם ומעיין בספרים שלך, מסתמא ידעת מה אתה עושה ולאן אתה הולך. והראיה שאני מאמין בך, הלא אני נמשכתי אחריך כסומא משעת יציאתנו ועד עתה ולא שאלתי דבר. לא שאלתיך אפילו, אם זו היא הדרך לשם. אתה הולך, מה איכפת לי, לך-לך, ואני אחריך כעגל אחרי הפרה.

בנימין נהנה הנאה משונה על הבטחון הגדול הזה, שסנדריל בוטח בחכמתו, והיה בעיניו כרב-חובל מנהיג את הספינה בלב ים. אף-על-פי-כן בעצם הנאתו המרובה הזו התחיל מפקפק בדרך, שהולך עליה, ולבו נוקפו, שמא לא זו הדרך והוא תועה.

ועד שהוא עומד ומפקפק נזדמן לו כפרי, עובר בעגלה טעונה ערימה גדולה של תבן.

– סנדריל – אמר בנימין – בדיעבד, כיון שנזדמן ערל זה לנו, נשאל את פיו איזה היא הדרך, וכלום לא נפסיד בזה. קרב אתה אצלו ודבר עמו. כאן, בחוץ-לארץ, יפה כוחך ממני להשיח עם הכפריים ההדיוטים בלשון לא נקיה שלהם. הרי היית הולך אחרי אשתך תמיד לשוק, בשביל להעמיס עליך מזון וצידה.

סנדריל עמד והלך להכפרי, משתחוה ואומר לו כהאי לישנא:

– צפרא טבא! אמור נא, בר-נש, איזה הדרך לארץ-ישראל?

– מה? – נענה הכפרי, משתומם ומעמיד עליו את עיניו – איזה סרוּל? לא ראיתי סרוּל.

– ני-ני! – לא יכול בנימין להתאפק ונכנס לתוך דבורם מרחוק – גוי, לא תדע לשונו! אתם: סרוּל, והוא, להבדיל, ארץ-ישראל אמר הוא. סנדריל, חזור ואמור לו עוד הפעם בפירוש. מוח חמור מוחו ודעתו קצרה. השמיעהו בשפה ברורה, סנדריל.

– לארררץ ישראל איזה הדרך? – פתח סנדריל את פיו והתיז בארץ-ישראל.

– לשדים אתם, יהודאים! מה אתם דוברים ומזעזעים את מוחי? דרך זו עולה שכרוֹנה והם עלעססלאל, עלעססלאל! – התעלל בהם הכפרי, רוקק בפניהם ונוסע לדרכו.

והתיירים שלנו אף הם הלכו לדרכם. בנימין חש במתניו, רגליו כבדו עליו ונתמוטטו בדרך. אף-על-פי-כן התחזק, כמסיח דעתו מהן, והשתדל לאמץ ברכים כושלות של סנדריל… ובשביל שהליכה ישרה היתה קשה לו מאד, היה קופץ והולך. ודאי שאין הליכה זו כהליכתו בתחלה, והיא קפיצה משונה בדוחק גדול, אף-על-פי-כן עשה את שלו והלך. ובאמת כלום היתה הברירה בידו לעשות אחרת? – ישתטח על הארץ? אבל מה היה הדבר מועילו? וחוץ לזה, אינו מן הנימוס. בא איש יהודי ונמלך ונפל ונשתטח לו ברשות-הרבים, באמצע הדרך! ולא עוד אלא שהיה מצער בזה את סנדריל ואף הנסיעה נתעכבה, חס-ושלום. קצור הדברים, תיירינו היו מתגברים והולכים ומתלבטים בדרך עד שבאו בין-השמשות לכפר שכרונה.

מיד בכניסתו להפונדק שבשכרונה קנה לו בנימין שביתה בקרן-זוית ונשתטח שם מלוא-קומתו על הקרקע להשיב את רוחו. וסנדריל הלך לו, כאשת-חיל למודה, להתעסק בעניני המחיה והכלכלה ולדאוג לסעודת-הערב. הפונדקי נסתכל בסנדריל מכף רגלו ועד ראשו, ונראה לו מכל מנהגיו והילוכו, שאין זה אדם פשוט כשאר עוברים-ושבים. נתן לו שלום, ושאל אותו:

– רבי יהודי, מה שמך ומאין אתה?

– אני סנדריל – החזיר לו סנדריל שלום ואמר בתמימות – חציי אני בטלוני וחציי בן ארץ-ישראל; והריני משמשו של רבי בנימין זה, שבכבודו ובעצמו מוטל פה בזוית הבית.

ומיד צורתו של הפונדקי נעשית צורת ירא-שמים מתנהג בחסידות, חולק כבוד לסנדריל ומזמנו לישב על הספסל.

ועד שסנדריל במסבו ומסיח עם הפונדקי, היה בנימין, בעל המסעות שלנו, מוטל נפעם ונדהם על הקרקע בפנת הבית. גידי רגליו מתנפחים ועולים והדמים מרתיחים ומבעבעים ועוקצים, כאילו כתות-כתות של יתושים ונמלים מנקרים בתוכם. צדעיו הולמים כפטישים. קול המולה באזנים, קול שופר הולך וחזק מאד ומסתיים בתקיעה גדולה, ואלפי אלפים שביבי אש מכל מיני צבעים: ירוקים, אדומים, לבנים, כהים צהובים וכיוצא בהם, כברקים מתרוצצים לנגד עיניו. ופתאם המאורות לוקים, והנה חשכה גדולה, תהו ובהו, אין כל – ואף הוא בעצמו כאלו עבר ובטל ואיננו. ובחמלת ה' עליו חזר בנימין והיה עוד הפעם לנפש חיה. קול צליל נשמע כקול פעמונים, מצלצלים מרחוק בחוץ, והקול הולך וקרב, מקשקש כזוג הולך ובא, והנה קול שוט וקול רעש אופנים לא זפותים, ועגלה משתקשקת באה ועמדה אצל הבית, בוקה ומבוקה וצוחה ומיני קולות משונים עולים עד לשמים: קולות קטועים ומבולעים, פגומים ומגומגמים, וקשה להכיר למי הם ולמה הם? חתולים בזמן שמתאספים על הגגות והומים, אף-על-פי שאין אתה מהם ולא תדע לשונם, מיד אתה מכיר בין חתול לכלב ויודע שחתולים הם ולהזדווג הם באים. ובהתאסף בני-אדם פעמים אתה עומד תוהא ומשתומם ואינך יודע מי הם, האסיפה למה והקולות מה הם?! כלם כאחד פותחים את פיהם ומהגים ומלהגים ומדובבים.

ערבוביא של חוכא-וטלולא עולה באזני בנימין, גניחה ונהימה, שריקה ולחישה, שיעול ורקיקה, גריפת חוטם ומיץ-אפים. עוד מעט וכנופיא של בני-אדם נדחפים ובאים אל הבית ברעש והמולה. בנימין נרתע לאחוריו בקרן-זוית שלו, מצמצם את עצמו ומתכנס שם בכל אבריו, כדי שלא ירגישו בו, ושוכב על משכבו בפחי-נפש. ובתוך כך נתמלא הבית אורה. נרות הרבה דולקים במנורות-נחשת, קצתן פיהן סתום בחלב מהותך ובפסולתן של פתילות, שנשתיירו מליל שבת, והנרות מדובקים ועומדים על גבן בנס, וקצתן פיהן רחב יותר מדי ומשוקע מעט, והנרות מהודקים מן הצד בפחם ועמידתם עקומה. אצל שלחן ארוך מקצהו האחד, חבורת בעלי כלי-זמר יושבים, איש כלי-אומנותו בידו, בודקו ומזמנו יפה יפה. הכנר בודק את כנורו, ממעך לו בין הנימין באצבעותיו, וכל אחת משיבתו בלחש: נים-נים, כלומר: הנני! הרק קשתך, דודי, וימינך תחבקני. והנה הוא אוחז הקשתנית בידו, מחליקה ומזמנה לעבודתו. המחצצר פה אל פה יתלחש עם חצוצרתו, יביע לה את רוחו, והיא נשמעת לו ועושה רצונו. וה"צימבלר", זרועות ידו יפוזו על צימבלתו, יכתש לה כתישין – והיא מתרעמת, מנהמת ומזמזמת בזעף. וזה המתופף הסומא, שכובעו יורד לו על עיניו, יושב בדד ומתנמנם. אצל בעלי-השיר הללו עומד על דוכנו אחד כדמות בן-אדם ומרבה שיחה, והדבור יוצא מפיו ומביא את הכל לידי שחוק. ואפילו ילדים וילדות וגוים קטנים, העומדים צפופים בחוץ ומשגיחים מן החלונות, ממלאים שחוק פיהם ומלגלגים בקול. בן-אדם זה משנה את טעמו לאחר שעה קלה, וקולו בכח, קורא ואומר: “הַרְרֵי! לכבוד המחותנים ולכבוד בעל-הבית ולכבוד כל המסובין בכאן היטיבו נגן בתרועה, זמרו משכיל!” ובעלי-השיר יוצאים בשיר ומריעים תרועה גדולה בשמחה. בחורים וגם בתולות, זקנים עם נערים יוצאים במחול ומרקדים ברגש. הכל מרקדים, הכל מכרכרים, אפילו פשפשים ויתושים מגיחים מחוריהם ומתפזרים ונגררים על הכתלים. ובשעת חדוה נתמוטטו רגליו של אחד המחוללים ונפל על בנימין בזוית הבית. והנה הוא מחזיק בו, מסתכל בפניו ושואג בקול: הוי, בנימין!… אחי, אני מצאתיהו – מצאתי את האבדה, והרי הוא בידי! – לקול הקורא חרדו ובאו הרבה מבני החבורה, ובנימין רואה ומכיר אותם. אנשי בטלון הם, וגם הרב הבטלוני בתוכם.

– עורה, בנימין, למה תישן, גולם! – קוראים לו הבטלונים פה אחד – לכה דודי ונרקד!

– לא עת רקוד הוא לי – מבקש בנימין רחמים – איני יכול לזוז ממקומי… איני יכול!

– בוא, בנימין, בוא, גוזרנו עליך. יכול תוכל! כלום הוא דבר שצריך למוד? קום ובוא, בהמה, ואנחנו נמהר ונודיע…

– את מי? את זלדה! – קרא בנימין ביראה ובפחד – בבקשה מכם, אל תגידו לזלדה.

– עמוד על רגליך, בהמה, קום ולך אתנו, ואל תסרב הרבה.

– חוסו נא עלי, בני ישראל – מתחנן בנימין – אי-אפשר לי, אחי, לא אוכל לקום מפניכם… טעמי ונימוקי עמי, שלא אוכל לפרשו. סוד זה כמוס עמדי ואותו אגלה לרבנו בלחישה.

ועד שבנימין מחזיק ברבו בשתי ידיו וגחן ולחש לו את סודו, הרגיש פתאם מכה רבה בצדו, ומפני הכאב חמרמרו פניו כמו מאכילת מרור. והנה הוא נעוֹר – מתנודד ומוחה דמעה מעל ריסי עיניו ורואה שהוא לבדו בבית, אין אדם ואין אור נר. הלבנה נשקפת בעד החלון, אצלו רובצת עגלת-בקר והוא חובקה בשתי ידיו.

עגלה זו מאין היא באה פתאם? כלום מעשה נסים היא וירדה משמים?

חלילה, רבותי, אמונת עובדי-גלולים היא האמונה בבהמות משמים! בכל הבהמות אצלנו, ואף זו בכלל, אין בהמה אחת ממרום. מעשה זה אינו יוצא מידי פשוטו וכך היה:

בשעה שנפל בנימין על פניו בלא כח בקרן-זוית, לא הרגיש בעגלת-בקר זו, שהיתה רבוצה שם. ומתוך צער ויגיעה רבה מטלטולי-הדרך נרדם וראה בחלומו כל אותה החתונה עם המחותנים מאנשי מקומו יוצאים בתופים ובמחולות, ונרתע מפניהם לאחוריו ונלחץ אל הקיר. וכשנבעו מצפוניו וכלתה אליו הרעה, אמר לבקש על נפשו מרבו הבטלוני ולגלות לו את כל לבו ובמקומו החזיק בעגלה זו, מחבקה ומגפפה ומוסר לה בלחישה את דבר נסיעתו. וחבוק זה לא היה ניחא לה ופשטה את רגלה ונגעה בכף ירכו, וייקץ בנימין משנתו.

כשראה בנימין עגלה יפה-פיה זו בזרועותיו שמט אותה בכח ועמד ממקומו נרעש ונפחד ונס מפניה. והעגלה אחר שלוחיה אף היא נשאה את רגליה וברחה, ובהחפזה לנוס נתקלה בבנימין וכשלו שניהם בעביט של שופכין ונפלו יחד ברעש גדול. לקול מפלתם חרדו ובאו סנדריל והפונדקי, ונר דולק בידם. המה ראו כן תמהו!

לאחר טבילה זו לקחו את בנימין והוליכוהו בכבוד לחדר מיוחד, והוא עיף ויגע וילן בלילה ההוא בלא קריאת-שמע.

פרק ששי: בנימין מקבל מכת-לחי

בנימין עמד בהשכמת-הבקר ואבריו נתעצמו מעט אחרי ליל-טבילה זה. על ידי מעשה העגל נתגלגלה ובאה רפואה למכאוביו וראה בו מעשה נסים. ומכאן הביא ראיה לסנדריל כמה טועה האדם, שמתאונן על פגעיו ואינו יודע שאינם באים עליו אלא לטובתו, ואינו מבין שהכל עושה הקדוש-ברוך-הוא. שליחיו, אפילו בהמה, ופעמים גם בן-בקר יכול להיות רופא חולים… בפגיעה זו בליל אתמול ראה בנימין סימן טוב לו, שנסיעתו נעשית בשעה טובה והשם יתברך יצליח את דרכו.

– אם הפגישה בכדי מים סימן טוב הוא לאדם, טבילה בתוך חבית מלאה מים על אחת כמה וכמה – מסייע סנדריל לבנימין מנימוסו של עולם.

אבל בשביל שבנימין עדיין חש ברגליו, ובשביל שהיתה לו מנוחתו נעימה על ערימת תבן בחדר-משכבו, נשתקע כל יום המחרת בשכרונה. למה היה דומה? לספינה ששבתה על שרטון בים ואין רוח נושב ומזיזה ממקומה.

וביום השלישי השכימו תיירינו בבקר והלכו לדרכם.

בנימין מהלך ופוסע פסיעה קטנה, סר וזועף ושותק. פתאם טפח לו על מצחו ועמד ופתח פיו ולא אמר כלום, כאדם שדבורו מסתלק בשעת צערו. ולאחר שעה קלה נאנח והגה ברוחו הקשה:

– אוי, סנדריל, שכחתי!

– מה שכחת והיכן שכחת? – קרא סנדריל, מחזיק בתרמילו וממשמשו בידו.

– בביתי, סנדריל, שכחתי בביתי.

– מה סלקא אדעתך, בנימין! – אמר סנדריל, מטלטל את תרמילו ומסתכל בו – כמדומה לי, אצלנו פה כל הכלים, שהאדם מצטרך להם בדרך. התרמיל, ברוך השם, כאן; טלית ותפלין וסידורים כאן; קפוטיות לשבת אף הן כאן. הכל כאן, ברוך השם! ומה לנו עוד? אדרבה, אמור ואזכה לשמוע מה שכחת?

– דבר יקר, סנדריל, דבר שחיינו תלויים בו, והלואי שלא יגיע לנו שום מכשול מזה ושלום יהיה לנו. ואם חלילה, לא יעלה ולא יבוא, יארע לנו, אל תפתח פה לשטן, מכשול ופגע רע בדרך, נרגיש כמה חשוב הוא אותו הדבר ששכחתי. מתוך שהייתי בהול בשעת יציאתי מביתי שכחתי ולא אמרתי אותו הלחש, הנמצא כתוב בספר, והוא לקוח מתוך כתב-יד ישן נושן. “לחש זה – כך נאמר שם – צריך האדם לאומרו קודם נסיעתו אצל שער העיר, והוא שמירה בדוקה ומנוסה מכל מיני מזיקים ופגעים רעים בדרך” – זהו מה ששכחתי.

– אפשר רצונך, בנימין, לחזור לביתנו? – אמר סנדריל בתמימות.

– וכי חסר-דעה אתה או משוגע? – גער בו בנימין בנזיפה ופניו מתלהטים כאש – לחזור אתה אומר? אחר כל העמל והיגיעה וכל התלאה בדרך לחזור לבתינו! ומה יאמרו הבריות? והעולם, מה הוא יאמר?

– מה איכפת לך העולם? – נענה סנדריל ואמר על פי דרכו – שמא היה העולם מבקשך ונתן לך עצה על הנסיעה הזו? או שמא קנה אותך העולם בשטר ומסר לך להוצאות הדרך, שתהא הולך ושט בארץ?

– ואלכסנדר מוקדון – לגלג עליו בנימין ואמר – כלום היה העולם מבקש אותו שילך לאינדיא ויעשה שם מלחמות? וכל אותם הנוסעים הללו אצלנו היהודים, כלום העולם בקש זאת מידם?

– אני איני יודע כלום – גחך סנדריל ואמר – ולי לא איכפת כלל אם היו יושבים בכבוד איש בביתו, וזה היה, לדעתי, נאה להם ונאה לעולם. אי, שוטה, שוטה, אתה, אלכסנדר מוקדון! יש לך בביתך כל טוב, שב לך במנוחה, אכול בשמחה את לחמך וישישו בני-מעיך, ולמה לך, שוטה, עוד אינדיא? “אשרי יושבי ביתך” אמרי אינשי, ושיחת-הבריות תורה היא, להבדיל.

התיירים שלנו עמדו והתחילו מדיינים זה עם זה בדרך. סנדריל שואל ומקשה ובנימין מוכיח לו, שהוא שוטה ואין לו שום ידיעה בענינים הללו. למה היה סנדריל דומה אותה שעה? לסוס טוב, שנשמע תמיד לבעליו ועושה רצונו, ופתאום נכנס בו רוח שטות, והוא עומד קוממיות על שתי רגליו, בועט ומתעקש ואינו זז ממקומו אפילו כשאתה רוקד כנגדו ומלקהו מכות-מרדות. ואם בנימין לא היה מלקה ברצועה את סנדריל התמים, שנעשה עקשן באותה שעה, הרי הכה אותו בשבט פיו ואמר לו דברי כבושין קשים כגידין, עד שהחזירו למוטב ונעשה רך ונכנע לו כקדם. סנדריל עשה אזניו כאפרכסת לשמוע דברי בנימין הנפלאים, מחריש ושותק, ולבסוף פתח את פיו ואמר כדרכו: אם אתה רוצה דוקא כך, יהא כך, מה איכפת לי?

כשנצח בנימין את סנדריל הרימו שניהם פעמי-רגליהן וחזרו והלכו לדרכם. ימים רבים נתלבטו בדרך, ובעזרת הנותן ליעף כח הגיעו ובאו לצלמונה.

תיירינו החביבים לא ראו כרך כצלמונה מימיהם, וזו להם עיר גדולה מרובה באוכלוסין הראשונה. ולפיכך מה חידוש יש בזה, שהיו תולים עיניהם לבתי-החומה הגבוהים ולכל מה שלפניהם ומסתכלים בהם ברתת ובתמהון-לבב. היו מהלכים בצדי הרחובות הליכה משונה על ראשי אצבעותיהם, ורגליהם מרפרפות על גבי אבני הרצפה, נוגעות ואינן נוגעות, פוסעים ונזהרים שלא יגיע על ידם שום נזק, חס ושלום. רגלים של בני העיירות הקטנות, שלא טעמו טעם רצפה מעולם אפילו בבית בעליהן; שהן דשות וטובעות בטיט חוצות, מרבץ חזירים, ואינן חוששות – רגלים הללו בדין הוא שמתבלבלות ומתמוטטות כשכור, כשמרגישות פתאם רצפה של אבנים מתחתיהן, ומרתיעות ופוסעות בזהירות משונה והילוכן אינו הליכה ישרה. רגלים חדשות מקרוב באו מהעיירות הקטנות אתה מכיר מיד מתוך הילוכן ברחובות המרוצפים שלא כדרך הילוכם של בני הכרכים. התיירים הבטלונים שלנו היו מרימים פעמי-רגליהם בכובד-ראש ומפנים את הדרך לכל עובר בדחילו והכנעה יתרה. סנדריל היה אוחז בשעת מעשה בכנף-בגדו של בנימין ומושכו להטותו מדרך. והטיה זו גרמה לו לסנדריל, שיהא מרקד פעמים עם מי שבא כנגדו. פלוני הולך לו לדרכו ונתקל בסנדריל, ועד שזה ממהר ונוטה מפניו לצד ימין, כבר הקדימו סנדריל ועומד שם, והרי הם מזדרזים ומכרכרים ונוטים שניהם כאחד לצד שמאל, וחוזרים חלילה. אחד העוברים, שלא היה ניחא לו לרקד כנגד סנדריל, החזיקו בשתי ידיו והטילו בכח לצדו וכמעט שלא נתרסקו אבריו ופרחה נשמתו. הכל היה חדש בעיני תיירינו וכסבורים היו, שהכל מראים עליהם באצבע. בתי-החומה הרמים משגיחים להם בגאוה ומעמידים עליהם את עיניהם – את חלונותיהם הגדולים; המרכבות משתקשקות, הכרכרות מכרכרות, הרחובות הומים, הכל זועפים ומטילים אימה, והכל קורא אחריהם: רגזו, קבצנים! רגזו, עירנים, רגזו ודומו!…

– כסבור אני, בנימין – אמר סנדריל, מגביה ראשו ותולה עיניו בבתי-החומה ביראת-הכבוד – כסבור אני שזוהי מעין סטמבול.

– מה סלקא אדעתך, שוטה? מה לזו ולסטמבול? – נענה בנימין, מעקם פניו בשחוק, כאילו סטמבול היא עיר מולדתו – סטמבול, שוטה, יש בה ת"ק רחובות, כל רחוב יש בו ת"ק פעמים ת"ק בתים, בעלי חמש עשרה או עשרים קומות, וכל בית דרים בו ת"ק בני אדם! סבור אתה, שבזה באת לסוף שבחיה, טעית! המתן נא, יש ויש מבואות, סימטות, בצעי-המים, שווקים כרמליות וקרפיפים, סרטיות ופלטיות כחול הים.

– אי, אי, אי – קרא סנדריל, מנענע ראשו ומתמיה – מה נורא כרך גדול כזה! אבל בנימין, בבקשה ממך, אמור לי, מאין באו לעולם הכרכים הגדולים האלו? איזו רוח נשא האדם למקום אחד, שיהיו נדחקים ודרים איש על גבי חברו בבתים גבוהים, כאילו צר להם העולם ואין אדמה לפניהם. מסתמא יש טעם לדבר זה. שמא הוא מטעם זה, כמו ששמעתי מפי זקנינו בבית-המדרש, שנשמתו של אדם חלק אלוה ממעל, והאדם נמשך אחריה, מטפס ומתרפק רק למעלה למעלה… לא איש דברים אנכי ולא אוכל להרצות מחשבותי כראוי ולמסרן בפרוטרוט כמו שאמרו הם בלשונם. ואתה בנימין, דע לך, ואם שגיתי לא תלעג לי! הן איש פשוט אני ולא למדתי חכמה, ומה החקרנים שלך אומרים בזה, בנימין? אפשר באה לידך איזו שיחה בענין זה באחד מספרי החקירה שלך?

– על פי חקירה – אמר בנימין בעקימת-שפתים זו של תלמיד-חכם, מחזיק בפאת זקנו וממשיך את דבורו – על פי חקירה יש בענין זה שיחה עמוקה מאד, אבל לא פה המקום לדרוש בזה. וגם דעתך קצרה להשיגה… ופעם אחת הארכתי הדבור באותו הענין אצלנו בבית-המדרש שם, וחדשתי בו חידוש נפלא מאד, בעזרת השם… ובזה נתישבה לנו הגמרא על עשרה קבין עניות שירדו לעולם וגם המקרא “כי מלאה הארץ חמס”… הענין עמוק מאד, ואף-על-פי-כן אשתדל כפי האפשר להסביר לך עתה מקצת מן הענין הזה: חומש הרי למדת, סנדריל! ואם כן הרי ידעת שיושבי אוהלים היו אבותינו מעולם. ובשעת דור-ההפלגה מה עשו? נתקבצו כל בני האדם למקום אחד והתחילו עושים לבנים ובונים עיר עם חומות גבוהות בשמים. מה עשה הקדוש-ברוך-הוא? הכניס בהם מהומה גדולה ומבוכה בכל מעשיהם ולא שמע איש את שפת רעהו ושנאו זה את זה ונתפרדו ונתפזרו אחר-כך בכל העולם… אבל חטא דור ההפלגה, שומע אתה? עוד לא פסק לגמרי, התאוה לדחוק זה את זה, לבנות בתים כמגדלים, לעשות להם שם ולעלות מרום, עדיין הולכת ונמשכת, בעונותינו הרבים. אברהם אבינו, שצדיק היה, אמר אל לוט: למה אתה ואנשיך נדחקים בעצמכם ודוחקים גם אותי? הלא כל הארץ לפניך, הפרד מעלי…

לא הספיק בנימין לגמור את דבורו, קפץ עליו ועל סנדריל רוגזו של עגלון אחד, שבא מאחוריהם וכמעט שלא הזיק אותם בדרבן עגלתו. הוא מעורר עליהם שוט, גוער בהם ומקללם בזעם-אפו:

– הוי, בטלנים! למה אתם זוחלים כסרטנים וחוסמים את הדרך לעוברים? הוי, נטויי-גרון, בעלי-פיקא וגלויי-חזה! הוי, הוי, טפות סרוחות!

התיירים שלנו מתפרדים בפחד, נושאים את רגליהם ורצים בהולים ומבוהלים, כעכברים שטעמו סם-המות, איש לעברו. סנדריל רץ ונתקל בקורה, שהיתה מוטלת ברשות-הרבים, ונשתטח מלוא-קומתו על הארץ. ובנימין רץ ונתקל באשה תגרנית מן השוק וסל מלא ביצים בידה, הביצים נשברו ועליו יצא קצף גדול. התגרנית הזו פצתה עליו פיה לבלוע אותו חיים ולשונה כאש אוכלת, מנבלתו ומקללתו קללה נמרצת, וגם עשתה בו מעשה ונתנה לו מכת-לחי, ועוד ידה נטויה להחזיק בזקנו ופאותיו. ונס נעשה לבנימין, שיצא שלם בגופו ובעצמותיו מתחת ידיה, ונמלט לאחת החצרות, ולשם הגיע גם סנדריל בן-זוגו ונטפל לו.

– אוי כמה קשה ישיבת כרכים! – אמר סנדריל, מקנח בכנף בגדו את הזוהמא והזיעה מעל פניו – הכל בדוחק כאן ואינך רשאי להרים יד ורגל כרצונך, הגוף אינו שלך והנשמה אינה שלך, ובכל פנה שאתה פונה אתה עובר בלאו: כאן בבל-תעמוד וכאן בבל-תנוח וכאן בבל-תנוע. ואילו שתפול כאן – תגוף באבן רגלך ותמחץ ראשך. אצלנו שבע יפול האדם וקם, ואין כלום – וכאן… נפלתי על אבני המקום הזה וקמתי בדוחק גדול, ועדיין כל אברי מרגישים. את כולם ישא הרוח!

– עתה נפקחו עיניך, סנדריל, ותבין קצת מה שפירשתי בענין דור-ההפלגה שם – נענה בנימין, מנשם בקושי מרוב עמל ותלאה – היוצא מדברי, שאין חדש תחת השמש… השמש שמש כשהיה, ודור-הפלגה, בעוונותיו הרבים, גם כן כשהיה, בהמונו ושאונו ושגעונו ובגנבה וגזלה ורציחה שלו, נחזור לעניננו…

– ילכו כולם למיתה! – הפסיק סנדריל את דברי בנימין ואמר – קום ונלך למנוחתנו. הנה פניך משונים מאד, ואחת מלסתותיך מתלהטת. יכנס הרוח באביה של החצופה הזו!… הטריח נא, במחילת כבודך, וקנח את פניך. דומה, שאותה החצופה טנפתך, בשעת מעשה, בחלמון של ביצים!

פרק שביעי: בשביל בנימין אנדרולמוסיה באה בעניני המדינות

באחד מבתי-מדרשות שבצלמונה היה רעש גדול על מלחמת קרים באותם הימים. לשכת אחורי התנור שם נחלקה לכתות משונות זו מזו בדעותיהן, כל כתה וכתה ראש-הישיבה שלה יושב בפמליא שלו ומזווג זווגים במדינות העולם, מדינה פלונית לפלונית, מגיד מראשית אחרית איזו לחרב ואיזו לשלום וחותך את גזר דינן. חייקיל בעל-מוח עם בני-חבורתו עומדים מצד הגבירה וויטא, היא וויקטוריה המפורסמת בעולם, מפליגים בשבחה, בגאון עוזה ורוב חכמתה, ומוצאים טעמים וכוונות בכל מעשיה. חייקיל היה אורליגי כביכול בנערותו, גם נוקד את המצות ביד מהירה, ואומן גדול בהקמת הסוכה, שאין כמותו. טבלא של “לוקשין”, המרדה והמגרפה וספסל החלב, שברי לוחות של שלחן וכרעי המטה וכלונסאות מכלוב של תרנגולים, לא היו קבועים יפה-יפה בסוכות של אחרים כמו בסוכתו, ובשביל כך כשהוצרכו פעמים לדבר בעניני חכמה ומלאכה, כמו בבנין התבה של נח, בהקמת המשכן והמקדש ובבנין בית-הבחירה לעתיד-לבוא, היו הכל חולקין כבוד לחייקיל ואמרו: דבר זה שייך לחייקיל, חייקיל הוא יודע. חייקיל היה מסיח במכונות של אנגליה ומספר עליהן נפלאות גדולות כל-כך, עד שכל שומעיו היו תוהים ומשתוממים. וכשאחד מבני-החבורה נכנס לתוך דבריו ובקש לידע טעמו של דבר, מפני מה זה כך וזה כך, היה חייקיל מיישב לו את הכל במין נוצה עשויה לדבר שהיא רוח החיה באופנים, מעקם בשעת דבורו את פניו ושוחק בחן ובנעימות, כאילו האיר את עיניו בתירוץ מספיק זה. כללו של דבר, במין נוצה זו היה חייקיל מפרש כל המכונות ומלאכת-מחשבת, גם מעשי האורלוגין והטלגרף והכלי-רנה וה"קטירינקא" וכל שאר מני ההמצאות שבעולם. אבל איציק פשטן לעולם לא היתה דעתו נוחה מאותם מיני הנוצות של חייקיל, בעיניו היו הדברים כאחד מדברי מינות, והיה מלגלג עליו ואומר: עוד מעט וחייקיל יאמר, ש"הגולם" ושאר המופתים כיוצא בו, אף הם נעשים על ידי כח הנוצה!… דברים בטלים. והאמת היא, שכל דבריו הבל ואינם כלום. ולפי שחייקיל בעל-מוח כרוך היה אחרי וויטא, לפיכך איציק פשטן, בר-פלוגתא שלו, עמד מצד ראסיע דודתנו, מספר את מעלותיה ומגין עליה בכל מאמצי-כחו. כל אחד משני הצדדים משתדל כפי כחו להטות אחריו את שאר הכתות שבחבורה. ובשעה שחייקיל בא כמעט לידי גמר למזל-טוב עם שמואל באקסור, ראש הכנופיא העומדת מצד דודנו ישמעאל, וקרוב להתפשר גם עם בריל הצרפתי, מאמין גדול בנפוליון, קפץ איציק במחאה כנגדו ומשך אליו את טוביה מאק, בעל-בריתו של קיר"ה, ונתפרדה החבילה. שמועות מבהילות יוצאות ובאות מכל הצדדים, הכתות הומות ומעמידות קול זועה והמולה – וכותלי בתי-המדרש מזדעזעים ורועשים!

ובימי המהומה הגדולה הזו הגיעו תיירינו לצלמונה ובאו ונתאכסנו בבית-המדרש הזה. סנדריל, שמזגו טוב ונוח לבריות, לא היה מתעקש ועומד על דעתו גם בעניני המדינות ועשה רצון כל איש ואיש. “אתה רוצה כך, מה איכפת לי, יהא כך”. ובשביל מדתו זו היה נושא חן בעיני כולם מיד בביאתו. אמרו עליו על סנדריל: זה בעל נפש טובה הוא, יהודי בלא שום חכמות, ואין מדת העקשנות מצויה בו כלל. ואם סנדריל היה מעורב בדעת עם הבריות ולו כל הצדדים שווים, כנגד זה היה בנימין מבחין ביניהם ותוהה על קנקנם, ומשעת ביאתו נראה לו שמואל באקסור טוב מכולם, ונתקרב אליו מעט מעט, עד שנעשו רעים אהובים. בנימין גלה את סוד נסיעתו לשמואל ונתקבל לו ברצון, ובא ונמלך אודותיו עם חייקיל. חייקיל נכנס לענין זה בכל מוחו, ואף שנתקשה בו מעט, אף-על-פי-כן לא התיאש ממנו ואמר שהדבר אפשר, ואם אלדד הדני בא משם למקומנו למה לא יבוא בנימין ממקומנו לשם. ובמותב תלתא, הוא ובריל הצרפתי וטוביה מאק, עיינו באותו הענין והסכימו לדעה אחת ואמרו: מצורתו של בנימין ניכר, שאינו ככל בני-אדם. עיניו הרי הן משוטטות תמיד, כאילו מוחו טס, והוא נעלה מעולמנו השפל. כשהוא מדבר, קשה לירד לסוף דעתו; פעמים הוא מופנה לעצמו, מעמיד פניו וגחיך בלחישה, וגם הילוכו וכל מנהגיו משונים – ודאי, לא אדם פשוט הוא!

אותה שעה, שבנימין וסנדריל חזרו לאכסניה שלהם בפחי-נפש, לאחר הצרה הזו שבאה עליהם, ונכנסו לבית-המדרש, רעש גדול היה שם. ראשי המדברים בעניני המדינות מתרגזים, מדיינים ומתפלפלים עם איציק פשטן, והוא רוקד כנגדם וצועק בקולי-קולות.

– הביטו וראו מה שכתוב בזה, בספר זה! – צווח איציק ככרוכיא בנשימה אחת, מראה באצבע על ספר יוסיפון בן גוריון הפתוח לפניו – יוסיפון אומר: “כשבא אלכסנדר מוקדון עם גבוריו עד הרי-חשך ויחפץ ללכת עד מקום בני יונדב בן רכב וקצת השבטים, הדרים יחד אחורי הרי-חשך… וימצא אויר המקום מעונן בעלטה ולא ראו איש את אחיו והארץ ההיא מלוכלכת בטיט”. – הגעו בעצמכם, אלכסנדר מוקדון, שהיה רוכב על נשר ובא עד שערי גן-עדן, אם הוא, אלכסנדר מוקדון הגדול, שמלך בכיפה, לא היה יכול לעבור את הרי-חושך, בר-נש זה שלכם, נפש שפלה כמותו, לא כל שכן! לחנם יגיעוֹ; ואפילו חייקיל בכל המצאותיו לא יועיל לו כלום.

– בור אתה וגס-המוח! – הרעים חייקיל בקולו על איציק, דוחפו באגודלו – עינים לך ולא תראה. אדרבה, שפיל לסיפא דקרא. הוא אומר, יוסיפון אומר להלן בלשון זו: “ויפגעו בעופות גדולים ופניהם פני אדם ומדברים בלשון יוני, ויאמרו אליו: אלכסנדרוס, שוב לך… כי לא תוכל לדרוך באיים היושבים שם קדושי אלהים וזרע אברהם עבדו. ויאמר אליו עוף אחר… וירעד אלכסנדרוס מפני העופות וישב”. עכשיו מבין אתה, גס-המוח, מפני מה לא היה יכול אלכסנדר לבוא שם?

– ומה תעשה, אתה בעל-המוח, החקרן הגדול, אם הלכה כיש-אומרים שם, שעשרת השבטים עם היהודים האדמונים, או בני-משה, חונים במקום פלוני אלמוני, שם אצל מדינת הכהן יאהן? עתה ילך נא בן-אדם זה שלך, במחילת כבודו, ויחפש היכן היא מדינתו של הכהן יאהן! ימתין מעט עד לעתיד-לבוא, כשיבוא אליהו, לאחר סעודה של לויתן, אם ירצה השם!

– הבל אתה דובר, איציק, הבל הבלים.

– המתן נא המתן, אישי בעל-מוח גדול, הרי גם סמבטיון עוד יש בעולם! מה יעשה עם זה הסמבטיון הזועף, שהולך וזורק אבנים בכל ימות-החול? נניח אפילו שעלתה לו בידו לעבור את הרי-חושך, שבקש ומצא את מדינתו של הכהן יאהן, והנה זה הולך ובא עד סמבטיון. פה עמוד! מטר של אבנים… אי אפשר לפסוע פסיעה אחת… וכנגד זה הרי לא תועיל לו גם וויטא שלך, אפילו אם תתהפך בכל תחבולותיה.

– על וויטא אתה מתנפל, להתגולל עליה באת!

– באמת, מה היה לך, איציק, לפגוע בכבוד מלכיות על חנם – גער בו בריל הצרפתי בנזיפה – הרי אנו בבנימין אנו מדברים, שפוך חמתך על בנימין, והמלכיות מה שתתנפל עליהן? שמור פיך, בבקשה ממך!

– ובנימין למה יהיה לגדופים? – נענה טוביה מאק – כמדומני, דרך בנימין טובה וכוונתו רצויה, אפשר שעל ידו תצמח ישועה לישראל.

– מאק, מאק! –אמר איציק בתרעומות, מנענע ראשו – תמה אני עליך, מאק’ניו, שאתה מתפתה להם! מה בנימין ותחשבהו ומה מצאת בו?

– “מה מצאת בו”?! – חזר שמואל באקסור על דברי איציק בלעג – כלום נטרפה דעתך היום ואינך מכיר מתוך קלסתר פניו אופיו של זה?

ועד שראשי החבורה מדינים זה עם זה נכנס לבית-המדרש בנימין בעצמו, אחת מלחייו מתלהטת ושלשה קוים צהובים מתמשכים כעין שי"ן על פניו.

איציק נגש ובא לבנימין, נותן בו עיניו וסוקרו מראשו עד רגליו בסקירה אחת, רוקק כמעט בפניו וחוזר והולך לו בזעף, מחריש ושותק.

ומאותה השעה שנדברו בכנופיא על בנימין, לא היו ימים מועטים ונעשה שנוי גדול בעולם הפוליטיקה. שמואל באקסור ובריל הצרפתי נתחברו לחייקיל והיו לאגודה אחת: וויטא שולחת בים אוקינוס אלף ספינות גדולות עם מכונות נוראות ומשונות; ישמעאל דודנו עובר את הפרוט, ונפוליון יורה זיקים ואבני-בליסטראות על סיבסטופול. טוביה מאק תלוי ועומד על בלימה, מראה פנים לכאן ולכאן, נהפך בלשונו ואינו יודע בעצמו היכן הוא ולמי הוא. ואיציק פשטן נשאר יחידי ואין עוזר לו. ובשביל כך שנאתו לבנימין הולכת ומתגברת והוא בא בטרוניא עמו, מקניטו בכל עת וממרר את חייו.

“עדי בשמים – מתנצל בנימין במקום אחד בספרו – שלא הייתי מתערב כלל בפוליטיקה. ראשית, כל הענין הזה למה הוא? והשנית, מה ליהודי לטפל בו בענין זה ומה מגיע לו ממנו? יהא כך או כך – לי אין בזה נפקא-מיניה, וסנדריל שלי אף הוא לא היה מכניס ראשו, חלילה, בענינים כאלה. ואף-על-פי-כן קפץ עלי רוגזו של איציק, ולא נתן לי מנוחה לא ביום ולא בלילה. פעמים היה תולה בי קופה של נוצות וסמרטוטין לאחורי, כדי שאהיה שחוק לרבים, פעמים היה משליך עלי בחשאי סמרטוט מזוהם והכפישני באפר, ופעמים היה נוטל את סנדלי ומצניעו ולא מצאתיו אלא אחרי יגיעה רבה. כשהייתי מתנמנם בלילה על משכבי היה נוטל קש ומוליך ומביא אותו על תפוח-עקבי עד שנרתעתי ממקומי, או שולח פתילת-הנעורת חרוכה ומעושנת אל אפי, וננערתי בהול ומבוהל, מעטש וגונח מפני העשן שעה שלמה, כאילו אני חייב בזה ששלשה הצדדים תקעו כף ועשו אגודה אחת”.

פרק שמיני: סדר החזרה על הפתחים

רוב שעות היום טרחו התיירים שלנו בעסקי הפרנסה והיו מחזרים על הפתחים ולא פסחו גם על אחד מבתי ישראל. לא היו ימים מועטים וקנו להם שם גדול כל-כך, עד שהיו לשיחה בפי הבריות והכל מראים עליהם באצבע. כמה מבעלי-הצורה אצלנו אלמלי הגיע להם כמעשה תיירינו היו מתגאים בלבם והשתבחו בעיר ברוב גדלם וכבודם, איך הכל נהנים מזיו פניהם ומתענגים על מתק שפתיהם, ואיך מקבלים אותם ומשלחים מן הבית בפנים שוחקות; אלא שהנוסעים שלנו רוחם היתה נמוכה ולא השגיחו בכבוד זה. בנימין היה טרוד בענינים שלו, וסנדריל דאג לתרמילו שיהא מלא וגדוש, ולכיסו שיהא המטבע מצוי בו להוצאות הדרך. אם נותן אתה בעין יפה או בעין רעה אין ליהודי בזה שום נפקא-מינה, והעיקר –פתח ידך ותן.

פּוּרִים הַיּוֹם וְאֵין שֵׁנִי,

הָבָה לִי פְּרוּטָה וְגָרְשֵׁנִי –

זה הוא זמר היהודי הידוע לכל, שמעיד על רוחו הנמוכה ועל מדת ענותנותו, ואותו היה סנדריל פעמים מזמר בלחש, בינו לבין עצמו, כשהוא מהלך לעבודתו ברחובות העיר.

וסדר חזירתם על הפתחים כך היה: סנדריל-האשה היה נכנס בראש, אומר: “צפרא טבא לבעל-הבית!”, מושך אחריו את בנימין בכנף-בגדו, לוחש לו באזנו, ומאמצו שלא יתבייש, ודוחפו אחר-כך לפניו, והוא בעצמו נרתע לאחוריו ועומד בהכנעה כעני בפתח.

מחזירים-על-הפתחים בנימוס נאה כתיירינו לא ראתה צלמונה מימיה. ובדבר הזה הרי יהיו באמת תיירינו לאות ולמופת לכמה וכמה בעלי-בתים אביונים בישראל.

פעם אחת נזדמנו תיירינו לבית אחד, בשעה שבן-אדם ושד"ר הוא עומד שם, אוחז ביד פנקס פתוח לפני בעל-הבית, מראה לו על חתימת-ידם של נדיבי-עם, פושט יד ומבקש… ובעל-הבית פניו מתכרכמין, טוען כנגד בן-אדם זה בנחת ובחמה מסותרת, מתהפך בתחבולותיו להנצל מידו, וכל זה אינו מועילו. ולפיכך היתה לו ביאת תיירינו לביתו כביאת הגואל והלך לקראתם בשמחה, מהרהר בלבו: אפשר בשביל עסק באו האנשים ויסירו מעליו את הפגע הזה. אבל כשנודע לו מי הם ומה בקשתם, מיד רפתה רוחו ועמד משומם ומבולבל, כאיש שפגעים רעים באים עליו פתאם מכל צד ואין עוזר.

– נוסעים עלי! – קרא בעל-הבית בלעג ובוז, הופך פניו כלפי בן-האדם ומורה לו באצבעו על תיירינו – היהודים האלה שלפניך אף הם נוסעים. ראה זה חדש הוא אצלנו היום – ארחי-פרחי עליך, ישראל!

אותו בן-האדם והנוסעים שלנו עומדים שלשתם ומתמיהים איש אל אחיו.

– שמע נא! – לחש סנדריל באזני בנימין, מושך אותו בכנף-בגדו – אפשר, בן-אדם זה אף הוא נוסע לשם… מתיירא אני, שמא יקדמנו, חלילה.

– כולכם בני חבורה אחת אתם – אמר בעל-הבית באפו.

– חלילה, חלילה! – קרא בנימין וסנדריל קול אחד – אנו לעצמנו אנו הולכים.

– אתם רשאים לילך לכם לעצמכם ובעיני אתם שווים – אמר בעל-הבית, מנענע עליהם בראשו ומוציא מטבע מכיסו.

– לנו, תן נא לנו! – קפץ סנדריל ואמר בתחנונים, רוקד כנגד בעל-הבית ופושט את ידו – מעלתו יתן בידינו ואנו נפריש מנדבתו להעני הזה מתנת חלקו. בוא, רבי יהודי, בוא ואתן לך את שלך, יש אצלי פרוטות נחשת.

ועד שהללו נושאים ונותנים בחדר זה, דלת בית-המבשלים הסמוך לו נפתחת לתוכו וקול הברה יוצא משם בנהימה:

– הנה בעל הנפש היפה הלזה! זה הוא העומד שם אצל אותו היהודי הקטן והכחוש! גם בשעת אותו המעשה הלכו שניהם יחדו. הכרתי אותו, את הנפש היפה, בסימניו: בצורתו המשונה, בזקנו הצהוב – הלואי שימרט כלו ולא תשאר שערה! – גם בפיקא של גרגרתו וחזהו המגולה. תפח רוחו, רבונו-של-עולם, ימח שמו וזכרו ותתקעקע ביצתו! יצא לחוץ ישבר מפרקתו, זרוע אף קדקוד כאחד, ומוח עצמותיו ישפך כמים! הנני אליו ונטיתי את ידי…

– נמהר ונלך, בנימין! – אמר סנדריל בהול ומבוהל ומושך את בנימין בשולי-בגדו – תפח רוחה של החצופה הזו, עוד לא שכחה את הביצים השבורות!

פרק תשיעי: זכות אבות עומדת לתיירינו

ביגון ואנחה קוראים בספר-תולדותם של חכמים מצוינים את הפגעים והיסורים ומיני פורעניות, שהגיעו להם בשעתם מבני דורם על כל עמלם וטרחם, שטרחו בשבילם, בסיגוף-הגוף ובמסירות-נפש, כדי להביא להם ולעולם רוב טובה בהמצאותיהם – פרי דעת ועבודה קשה. דור דור הרי תינוק הוא, שמחזיק בסינור אמו ואינו זז ממנה כמלוא-נימא, תינוק חומד ומתאוה לאגדות ודברי-הבאי, שהאומנות והנשים הזקנות מספרות לו פעמים בכל יום, ואומר בלבו, שאין טוב ונאה בעולם אלא הצעצועים וכלי-שעשועיו בלבד, וכשמלמד-דרדקי בא ונוטלו ומוליכו לבית-הספר הוא נושא קולו וצועק תמרורים, כצאן לטבח יובל. כך דרך העולם, התינוק הזה, שהוא כמנהגו הרגיל נוהג בכל עת תמיד. כל דבר חדש נראה לו זר ומשונה, מערער עליו בזעם אפו ומזלזל בכבודו של ממציאו. אלא לאחר שאותו הדבר הולך ומתפשט מעט-מעט ותועלתו נראה לעין כל, הוא קופץ עליו ונהנה ממנו הנאה גדולה ומסיח דעתו מאותו חכם, ממציאו ברוב עמל וצער. וחסד גדול הוא שהעולם עושה עמו, אם ברוב הימים זכרונו בא לפניו לפקדהו בהזכרת-נשמה ולהציב לו מצבת אבן… רבבות אלפי בני-אדם חיים היום בשלוה כבני-חורין באמריקא, וזה האיש קולומבוס, מגלה ארץ זו בחכמתו, חי חיי צער ומת בנפש מרה, רבים היו מלגלגים עליו וחשבוהו לאיש משוגע.

גורל אנשי-השם הללו היה גם גורלו של בנימין הבטלוני. עין ראתהו ותעידהו, שהוא משוגע, וכל השומע את דבריו על נסיעתו יצחק לו. הכל היו מלעיגים עליו וכל אחד התגדר בו בדברי חדודיו. ואך נס משמים הוא, שלא היה בנימין מבין עד היכן החדודים מגיעים והיה מקבל אותם כפשוטם. ואלמלא כך חלשה דעתו, ומרב צער ועגמת-נפש אפשר שהיה מתיאש מכל הנסיעה הזו. אנו משמיטים כאן בכוונה הרבה דברי ליצנות ונאצות כלפי כבודו של בנימין, בכדי שלא ישחירו את פנינו בספר דברי-הימים ולא יהיו לנו לבושה ולכלימת עולם בפני הדורות הבאים. אנו עוברים עליהם בשתיקה, מה שהיה היה, ונחזור לענין ספורנו.

“בצלמונה – כך בנימין אומר – יש קהלה גדולה של יהודים, כן ירבו. מי הם ומאין הם ומה טיבם – דבר זה אינם יודעים בעצמם. אבל מסורת היא בידם מאבותם ומאבות-אבותם, שמוצאם מזרע היהודים. וכפי הנראה מכמה וכמה מנהגיהם ומרשמי פניהם וחוטמם, מלשונם ודרכיהם וכיוצא באלה, בדין הוא שיהודים המה, אלא שהם אספסוף פליטים, מקובצים משבטים שונים, מפני שדעותיהם משונות וכל אחד בריה בפני עצמה, ואילו האחד שיפול אין שני להקימו, אפילו אם ימות לעיניו… אצלם יש הרבה, היודעים את לשון “מאניפרגיה”, שהיא לשון צוענית או לשון רמאים. יהודים “מאניפרגיים” יודעים חכמת-היד, ואין כמותם בכל העולם “מלחשים” ומחברי “פזמונים”, שנוגעים עד הנפש ומעוררים לבכי תמרורים… יש מוצאים בהם סימני ערב-רב מגזע “כפתורים”. בכלל, אומר בנימין, בני המקום הללו אנשים טובים הם וישרים. היו מקבלים אותי תמיד בסבר פנים שוחקות ומטפלים בי ומרבים שיחה עמי ברצון והנאה משונה, ומכל מנהגם נראה שרוחם היתה נוחה ממני. ואני תפלה, הלואי ורוח המקום גם רוח הבריות תהא נוחה מהם כך לעולם ועד, אמן”.

“ראה זה חידוש נפלא הוא – מוסיף בנימין לספר – שם בסביבות אותו המקום נראים פעמים בני-אדם, שהם בהמה המה להם, מעין חזירים קצת. יש סוברים, שמין בפני עצמו הם בתולדות הברואים, ויש אומרים שהמקום גורם לכך. בנימין אינו רוצה להכריע בדבר זה ומניחו לחכמים להתגדר בו, אלא בין כך ובין כך הדבר הזה בעצמו כבר היה לעולמים. עוד הנוסע הקדמון מתתיהו דלקארט מביא בספרו “צל העולם” בזו הלשון: “במדינת בר”טיינא יש עם אחד, אשר להם זנב מאחריהם כבהמות… עוד יש נשים אחרות גדולות כענקים ומלאות שער כחזירים… ובצרפת נראו עם בקרנים, ועל ההרים הנזכרים נשים עקומות, והיותר עקומה תחשב יותר יפה.”

“צלמונה – כך בנימין אומר – היא כרך גדול. בתי-חומה בה אינם ורחובותיה ארוכים. תיכף לביאתך אליה נראה, שהיא עיר עליזה ומלאה תשואות. אבל לאחר כך אתה מכיר, שבאמת אין זו אלא עיר בטלון גדולה במינה. בני-אדם שם אוכלים וישנים ומקיצים יום-יום במועדם ובזמנם. שעות היום מחשבים אצלם לפי זמני האכילה, כגון מזמן אכילת פת-שחרית עד סעודת- הצהרים, ומסעודת הצהרים עד פת-ערבית. וכסוס בדרך מרחוק יריח האכסניא, יערוג למספוא על אבוסו שם, כן תערוג נפש הצלמונים לשלש הסעודות האלה, אחרי יגיעה לבטלה ואבוד כחם זמן רב לתהו. אומרים, אוירא דצלמונה מפיל עצלות ותרדמה. כשנזדמן לשם איש זריז מוכן ומוכשר לעבודה, לאחר ימים מועטים הזריזות מסתלקת הימנו, פנה זיוו, פנה רצונו, פנה חפצו לכל מעשה ויגיע-כפים, ואין לו שיור אלא התשוקה לאכילה ולשינה, ומתעורר וקם כדי לחזור לאכול ולישון”.

בנימין יצרו תקף עליו להתודע להחכמים ולהסופרים המפורסמים שבצלמונה. הרי אף הוא ידען וקצת חקרן, יודע צירופי אותיות ומבין בטיב ספרי היהודים בחכמה ומחקר, שמהם בעלי-צורה הללו שואבים את רוב תורתם וידיעתם בשבע החכמות, וכלום אפשר הוא, חכם זה בא לכאן ויפטר בלא ראית פני אנשים כערכו! ומלבד זה עוד בקשה נפשו להתיעץ עמהם על נסיעתו. מיני בריות הללו הרי הם ירדו לסוף דעתו ויכירו את רוב ערכו. ולא די לו בזה, אלא שהיה מצפה גם למליצותיהם, שיתנו לו הסכמות בחתימת-ידם ויגדלוהו וינשאוהו למעלה. והם הרי מתאוים וחפצים בהתגלות מעינות מליצתם חוצה בהסכמותיהם על דברים של מה-בכך, ומכל-שכן על ענין זה, על ענין גדול ונכבד כענינו זה. אבל למי שבנימין בא, מצא אותו אוכל או נרדם. פעם אחת שחקה לו השעה ומצא את אחד מן הבריות האלו, כשהוא מיסב על המטה בחדר מיוחד. הוא אומר לו בכניסתו: צפרא טבא, וזה משיבו בשפה רפה: ברוך הבא, מה יהודי מבקש? – ובנימין מחזירו בגמגום: אין כלום, באתי לשבוע שמחות את פניך ולהסיח מעט. – זה מגמגם כך וזה מגמגם כך והדבור אינו עולה יפה, בעל נפש זה נרפה ומתכמש ונראה שהוא גוסס, שפתיו כמעט שהן רוחשות, עוד מעט תצא רוחו, תנומה תעופנו – ואיננו! בנימין מעירו ומעוררו, מרבה עליו שיחו. אבל לריק יגיעוֹ – והוא נציב קרח! ואחר נתעורר מעט, גוהק ופוהק בקול, וקרא לאשתו ואמר: הגיע זמן האכילה, מהרי ושימי לאכול – ואשכבה ואישן!… כללו של דבר, צלמונה היא בית-לינה יפה, הכל נרדמים בה, גם השכלתה ומשכיליה גם סחרה וסוחריה, חנוניה, רבניה ודייניה. ואיך שלא יעירו ויעוררו אותם לא יקיצו – ואין להחזיר נשמות לפגרים מתים. ואפילו קרואים לבית חברם, לסעודת חתנים וכדומה, כשמתועדים ובאים הדבור ניטל מהם, זה מעמיד עיניו, פוהק ומביט כגולם, זה מרכין ראשו ומתנמנם, וכשסעודת-הערב עולה על השלחן, הם מתעוררים לקיים מצות אכילה בכל פה, בחשק ובנחת-רוח, ומשאכלו הם נפטרים לבתיהם, עולים על מטתם וישנים. וזה הרגיש בנימין שלנו בו בעצמו. לא ארכו לו הימים בצלמונה ורפו ידיו, אינו עוסק שם אלא באכילה ושינה, והתשוקה לנסיעתו כאילו אינה. וכמעט היה בסכנה גדולה, כספינה זו שהוטלה לים הקרוש, לשבות בה ולהשתקע בתרדמה כל ימי חייו, אלמלא מאורע זה, שהתרגש לבוא אליו כרוח סערה, והסיע אותו משם על-כרחו, לטובתו ולטובת העולם.

השנאה הזו שאיציק פשטן שנא את בנימין היתה מתגברת מיום ליום, ובימים האחרונים גברה כל כך עד שהתחיל מקנטר את בנימין ומקפחו בדברים, כופר בעיקרה של נסיעתו ואומר: לעולם לא יעלה ויבוא זה לסמבטיון, אלא כשיצמחו שערות על כף-ידו, ואת היהודים האדמונים לא יראה כמו שאינו רואה את אזניו. אבל בנימין לא היה חושש לדבריו וטוען כנגדו ומוכיח, שיש בורא עולם, משגיח בהשגחה פרטית, ולא יעזוב כל הבוטחים בו. לבו בטוח, שבעזרת השם יתברך יגיע למחוז חפצו, על אפם ועל חמתם של שונאיו המלגלגים עליו. וכשהתחילו דמיו של בנימין מרתיחים בשעת טענותיו ורוחו מתלהטת כאש להבה, היה ערבוב דברים משונים יוצאים מפיו ושואג בקול: שפיפון, שמיר, חמור, פרד וכיוצא בהם, כלומר: יחרץ לו זה לשונו ומי משגיח בו. ואיציק רואה וכועס, רוקק בפניו שלש פעמים ואומר: זה אינו אלא מטורף וטעון הולכה לקדר, לידעוני ומלחש, והיה מלבין פני בנימין ברבים כל כך, עד שעשהו למשל ולשנינה, ראוהו נערים בחוץ והתקלסו בו והיו רצים אחריו כמו אחרי איש משוגע, מסקלים אותו באבנים וקוראים לפניו: “שמיר, שפיפון!” בקול תרועה.

ופעם אחת, כשהיה בנימין מהלך עם סנדריל לעת ערב ברחוב העיר, התנפלו עליהם נערים קטנים רבים והיו מצירים להם מאד, עד שנאנסו להמלט מפניהם דרך חצרות ומבואות אפלים. המה רצים דחופים ומבוהלים, נחפזים ויורדים שם במורד ההר, מבמות הגיא, ועולים על גשר ארוך וצר, והנה איש לקראתם באמצע הגשר ואין דרך לנטות ימין ושמאל, אלא אם כן לקפוץ מעליו ולטבוע בנהר או לפצע את מוחם ולשבר רגליהם באבנים. אבל בשני אברים הללו היה להם לנוסעינו צורך גדול מאד. בלא מוח ובלא רגלים, לא היו יכולים בשום אופן לעשות דרך נסיעתם. ובכן עמדו בנימין וסנדריל על-כרחם והורידו לארץ ראשם.

– שלום עליכם, בנימין! – אמר זה האיש הבא כנגדם, מתרעם ומשחק כאחד – פגישה יפה היא, חי ראשי, יפה היא מאד!

– שלום עליכם, עליכם שלום, ר' אייזיק-דוד! – החזיר בנימין בשפה רפה, בהול ומבולבל.

אדם זה היה ר' אייזיק-דוד ברבי אהרן-יוסיל שרה-זלאטיס, חכם העיר בטלון.

– בריות נאות! – פתח רבי אייזיק-דוד ואמר בתרעומות – מתגנבים לברוח מביתם, הם מתגנבים. מה ועל שום מה? כלום יודע אני? כל ענין מעניני העולם הרי יש לו פירוש, מילתא בטעמא, על פי דרך הטבע. היכי תמצא, בריחה בעלמא, בריחה שלא מדעת, ונשים עלובות בלא שום טעם נשים לעגן! כלום יודע אני? אדרבה, למאי? ובלאו הכי, אפילו אם לא נדקדק בכך, הרי חוזר אני ושואל אותך: אדרבה ועוד הפעם אדרבה! אדרבה, אמור בעצמך, אתה בעצמך אמור, מה לכם כאן? אף אתה, סנדריל, במשמע. אני רואה, רואה אני אותך עומד מאחוריו. זוגתך, סנדריל, עתידה להפרע ממך, גמולך בראשך היא תשיב ביד רחבה, זוגתך. כדג, כך היא כועסת, עתידה היא לקרוע אותך, זוגתך. ואמנם לבה אמר לה, ודאי במקום זה אתם, לה אמר לבה. והיא היתה רוצה דוקא לילך לכאן, היתה רוצה, ודוקא עמי, זוגתך.

– אוי!… הוא כאן! – נשמע קול אשה, ממהרת ובאה לרבי אייזיק-דוד מאחוריו ושואגת בזעף.

סנדריל הכיר את הפלונית שלו בקולה ונתחלחל. פניו הלבינו כסיד, וכמעט שלא פרחה נשמתו מפחד פתאם. והוא עומד ברטט וזיע ומחזיק בכנף בנימין בשתי ידיו, כדי שלא יפול מעל הגשר. וכמו שער בנפשו, שאשתו הנה זה שולחת ידה ואוחזת בזקנו ובפאות ראשו, והנה היא סוטרת ומטפחת לו על פניו.

– הביטו נא וראו את הבריות הנאות, שתי הנפשות האלה! – תבלעמו ארץ ויהיו שניהם כפרת ישראל! אוי, היכן הוא התכשיט שלי? ימח שמו! הניחו לי, הניחו לי ואשלח את כל מגפותי אל לבו, למען ידע…

כך צוחה ככרוכיה אשתו של סנדריל, גוערת ומקללת ודוחפת את רבי אייזיק-דוד.

– מנעי קולך מצוחה – מפייסה רבי אייזיק-דוד בדברים לשכך חמה – אל תהי דוחקת את השעה. אם היית ממתנת עד עתה, המתיני עוד מעט, הרי עגונה, בעזרת השם, לא תהי עגונה עוד. ומה הרעש הזה?… היינו דאמרי אינשי: האשה בטבע ברייתה אשה היא. לכאורה נראה, שדעה יש בה, ובאמת אינה אלא אשה. נחזור נא על הדבר הזה בעצמו למפרע, מסופו לראשו, ונתבונן מה כל הרעש הזה? אין בכך כלום! אלא תרעומות, יש עליו תרעומות: פתאם קמת והלכת! למה ועל מה? כל דבר צריך שיהיה לו טעם. כלום את מבינה זאת? אבל כיון שהדבר כבר עשוי כך, הרי הוא בדיעבד כך, ואחרי שהוא בדיעבד כך, יקשה: צעקת שוא למה? אבל התירוץ הוא: האשה, בבקשת מחילתך, אינה באמת אלא אשה…

אלו הדברים היו אך אקדמות-מלין לרבי אייזיק-דוד, ולאחר פתיחתא זו היה בדעתו לזמן את פיו ולהאריך דבורו על פי דרכו ישר והפוך, ולחזור עליו עוד הפעם ישר והפוך ולהמתיקו בתבלין, שיהא בנותן טעם, אלא שעל הגשר מזה ומזה נאספו ובאו עוברים ושבים, ובעיניהם רע המעשה, שהיהודים קנו להם שביתה באמצע רשות-הרבים, עומדים כאן ומדיינים זה עם זה ומסיחים דעתם מהעולם כולו ומעכבים אחרים. הגשר היה צר כל כך, עד שאי אפשר לשני בני-אדם, הבאים זה כנגד זה, לעבור עליו בבת-אחת, אלא זה שמצד אחד על-כרחו היה ממתין עד שיעבור חבירו מצד השני. ולפיכך הוצרכו אשתו של סנדריל ורבי אייזיק-דוד לחזור לאחוריהם לצדו זה של גשר, שבאו משם, ואף סנדריל ובנימין חזרו כך לצדו השני, וכיון שחזרו התחילו בני-האדם אצלם לעבור ראשונה זה אחר זה כסדר.

– הריני שואל אותך, סנדריל, על מה אנו עומדים בזה וממתינים? – פתח בנימין, שדעתו נתישבה עליו קודם – עמידתנו זו היא כעמידת ילד, שראש אחד מהחבל נתון בפיו וראשו השני קשור בכרעא של שלחן: כסבור שאסיר הוא ואינו מזיז עצמו ממקומו. טפש! שעה זו שעת רצון לנו – אל נעמוד!

– יפה אמרת, כמו שאני יהודי! – קפץ סנדריל ואמר בשמחה, כמי שנמלט מפח – מהר, מהר, בנימין, אם רצונך שלא אפול בידיה… אין גשר זה אלא זכות-אבות, אבותינו נשתטחו שם בשבילנו.

תיירינו לא היו שוהים הרבה, נשאו רגליהם ונמלטו בחפזון.

פרק עשירי: הושענא, יהודים אדמונים, הושענא!

הייא-הייא! – קרא בגרון בעל-עגלה ממכון שבתו, וכמעט שלא פגע בדרבן עגלתו בשתי נשים, העומדות באמצע רחוב מלא אדם והומה יותר מכל רחובות עיר כסלון. כל אחת מהנשים סל בידה ובו מכל מאכל: לחם ובשר, צנון וחזרת, בצלים ושומים ושאר ירקות, וזו באזניה של זו לוחשת ושופכת את נפשה בקול נהימה דקה, עד שנשמע במרחק פרסא אחת. הנשים המספרות האלו נחפזות בהולות מקול הקורא, זו לצדו של רחוב מזה וזו לצדו מזה, וחוזרות לגמור כל אחת ממקומה את דברי שיחתן בנגינה, וקול דבריהן הולך מאשה לחברתה ומתגלגל באויר מעל עגלות וקרונות טעונים עצים ונמשכים זה אחר זה בשורה ארוכה, עד שחוסמים את הדרך לעוברים-ושבים.

– גרונה-קריינה! בואי הלילה לשם, להקוסמת בקלפים. שומעת את? אני ודודי נתועד, ודודך אף הוא עתיד לבוא, והוא בקשני להזמינך בשמו. שמחה וששון יהיה שם. בואי, שטיא, בואי ותהי נהנית הנאה מרובה! ומה את אומרת, גרונה-קריינה?

– בעלת-הבית שלי, תפח רוחה, אומרת לכבדני היום בלישת עיסה וטירוף גריסין בביצים. אבל אמצא תחבולה לפטר ממנה ואבוא. רק ראי, דוֹבריש, אבקשך, יהא נא הדבר כמוס עמך, וסודי אל תגלי לשום בן-אדם.

– המתיני, גרונה-קריינה, המתיני מעט, הרוח לא ישא את בעלת-הבית שלך אם סעודת-שחרית תהא נדחית עוד לשעה אחת. אוכל מבקשת זוללה זו? עפר תאכל, רמה ותולעה! עיקר שכחתי, גרונה-קריינה! אל תהי מדקדקת בהנפת הקמח יפה יפה. אין קמח בהסובין שלך, החנונית אינה נוחה מזה… כמה נשתייר אצלך ממה שהוצאת היום בשוק?

– אוי! ריקא, חמסן! תפשו נא אותו, את הבוקק הזה! מה מדה היא לשלוח יד בכיס ולחטוף? תמות נפשו מיתה חטופה!

– מה לך, גרונה-קריינה, שכּכה את צועקת?

– חמסן, דובריש! כמעט שלא גזל את הסל מתחת ידי. נס נעשה לי, שהרגשתי בו באותה שעה.

– ראי נא ראי, גרונה-קריינה! למה זה מתגודדים שם? ודאי עוד הפעם נפלה דליקה בעיר. זו היא השרפה השניה היום, ועד הערב עתידות לנו עוד כמה וכמה שרפות.

– אין קול צלצול נשמע, דובריש, ואלמלי היתה שרפה הרי היו מצלצלים בפעמונים.

– הסי, הנה הסרסרת באה, ונשאל את פיה. – סימה-דוואסע! מה הם רצים שם כל כך?

– לא ידעתי כלום, כך לא תדע נפשי כל צער מעתה ועד עולם, אמן! אפשר שנחמה-גיסה יודעת. – נחמה-גיסה! מה האספסוף שם, סגולתי? בני-אוזים שלך מקרקרים מאד, עד שמפני קולם לא נשמע מה שמדברים. – האדיל ילדה היום, לכי אצלה ותקנה את כל בני-אוזיך… הגם תרנגולים יש לך? האוזים הללו פטומים יפה… ביצים היו היום ביוקר… מה קול המולה זה שם?

– כלום אני יודעת? קול קורא “יהודים אדמונים” שמעה אזני.

– מה את אומרת? יהודים אדמונים באו! עושו חושו! – קראו כלן קול אחד ועקרו רגליהן והלכו.

– הוי שפיפון, הוי שמיר! הושענא, יהודים אדמונים, הושענא! – נשמע בחוצות כסלון ובכל עבר הנהר סרחון קול תרועת ילדים מבני החברה הלבנה, והאספסוף הולך ורב.

היהודים האדמונים הללו הם תיירינו החביבים, בנימין וסנדריל, שנמלטו לאחר אותו המעשה על הגשר, ובאו לעיר כסלון וקנו להם שם במשך שני שבועות שם גדול. הרבה מהכסלונים שמחו עליהם שמחה גדולה, כמו ששמחו באותו הסנדלר שנתגלה פתאם בימים ההם בכסלון על ידי מופתיו הגדולים. טולצה וטריינה, שתי נשים מפורסמות, זקנות צנועות וכשרות, שהיו מתעטפות בכל יום בין הערבים, כידוע לכל, עטיפה של שבת עם צניף טהור לראשן ויוצאות לחוץ לעיר להקביל פני מלך המשיח – אלו הן שזכו יום אחד בין-השמשות למצוא בתחומה של עיר את תיירינו הנכבדים הבאים מצלמונה, ולהכניסם למזל-טוב בשעה טובה לכסלון. מיד בשעת הפגישה הרי זה ידעו שתי הצדקניות הכל, מי האנשים האלה, שהזמין הקדוש-ברוך-הוא לפניהן, ומה מעשיהם – והיו שמחות. טולצה וטריינה מתמיהות אשה אל אחותה, זו את זו הודפת במרפקה: מה את, טריינה? אחת אומרת. – ומה את, טולצה? השניה מלחשת, ושתיהן אומרות: אכן לבנו נבא לנו תמיד, שאין אלה בני-אדם סתם. טולצה וטריינה מגעגעות על תיירינו ונהנות מענין נסיעתם, מסתכלות בזיו פניהם, הודפות זו את זו בצד ובכתף ומתלחשות בפנים שוחקות ובקריצת עין: ומה, טריינה? – ומה, טולצה?… טולצה מתקנת להם את הפוזמקאות, וטריינה מטליאה להם הכתנות טלאי על גבי טלאי, ושתיהן טועמות מעין עונג ונחת, שטעמו בנעוריהן, בימי כלולותיהן. קיצור הדברים, כאן בכסלון מצאו תיירינו את מכבדיהם ומוקיריהם כערכם. כסלון היא היא שמבינה דרך אנשים כאלה והיא יודעת את ערכם ומגדלתם ומרוממתם…

לכסלון, בני ישראל!… מי יהודי בעל נפש יפה והולך בטל, לכסלון ישאנו הרוח ויעל!

ואלה הנכבדות שבנימין מדבר בכסלון:

כשאתם באים לכסלון דרך רחוב-צלמונה, הטריחו נא, רבותי, את עצמכם, במחילת כבודכם, ודלגו על בצה אחת שם, ואחריה על השנית ועל השלישית, הבצה הגדולה ביותר שכל צנורות ומי-שופכין של בעלי-הבתים מקלחים לתוכה ומביאים עמם מכל טוב בכל יום תמיד, יום יום ומיני סחורתו וחפציו מכמה גוונים וריחות משונים, בכל מעניני דיומא, ומהם אתה מכיר כל יום ויום מימות השבוע. כשמקלחים לתוכה שופכין מכורכמים מפני החול, ששפין בו את הרצפה, ומוליכים ומביאים עמם קשקשת של דגים, בני-מעים וכרעי תרנגולים, מעט שערות וחתיכות טלפים חרוכין, הוו יודעים, רבותי, שהיום יום ששי בשבת – משכו וקחו לכם ספל וחבילה של זרדין ורוצו, במחילת כבודכם, לבית-המרחץ! כשהולכים ובאים לשם קליפות של ביצים, של בצלים ושל צנון, גידים של חצר-הכבד וסנפירי דג-מליח ועצמות גדולות חלולות – שבתא טבא לכם, יהודים! יערב לכם ה"קוגיל" בבני-מעיכם! וכשאתם רואים קילוח הזוחלין רפה, ושם נגררים ומתלבטים שיורי דייסא נוקשא, חתיכות עיסה יבשה, סמרטוט בלה ומטאטא חבוט – סימן הוא לכם, שהיום יום ראשון בשבת, השואב עדיין לא הביא מים ובקושי הוציאו מי-התמצית מן החבית עד כדי הדחת הקדרות, שטמנו בהן חמין לשבת. וכך הוא בשאר ימי השבוע, כל יום קילוח של שופכין שבו יש לו צביונו וגוונו וריחו המיוחד. וכשיצאתם בשלום, דלוג ופסוח, גם מתוך הבצה הזו, תעברו, רבותי, על תל גדול של אשפה, שהוא זכר לחורבן בית אחד השרוף באש, ועליו עומדת, כמגיד זה על דוכנו, פרה אחת, מעלה גרה בהשקט ומתינות ומבטת לתומה לכל עדת בני ישראל, הרצים שם מתחת בבהילות, כעכברים אחרי אכילת סם-המות, במטותם ובמקלותם ובמשענותם בידיהם: היא מבטת וקול נשימה כבדה ואנקה יוצא מגרונה, כאילו היא נאנחה על העדה הזאת וגם על עצמה – אוי לה ואוי לנפשה, שאיתרע מזלה ונפלה בידי יהודים, בעוונותיה הרבים. וכשתעברו בשלום גם על התל, תפסיעו דרך הרחוב הלאה, הלאה. ושמא תתנגפו, לא יעלה ולא יבוא, באבני נגף וצורי מכשול, המפוזרים בראש כל חוצות, ותפלו, חס ושלום, הואילו נא וקומו, לכשתוכלו, ולכו לכם לדרככם הלאה, אם אך אחת מרגליכם לא נשברה, חלילה, עד שתבואו לאחד השוקים – ושם לפניכם תמצית עיר כסלון, הדרה המונה ושאונה.

ואם רחוב צלמונה הוא האיסטומכא בגופה של כסלון, הרי שוק זה הוא הלב בה לכל הדעות, מפני שהתנועה והדפיקה בתוכו אינן פוסקות לא ביום ולא בלילה, ועמו מקור חיים ושפע הפרנסה. שם חנויות ואין מספר, קטנות עם גדולות, שידות תבות וארונות מלאים פרקמטיא, ואף ארונות-גנביא אלו, שהחייטים מוכרים לבעליהם שם את היתור: שיורי בגדי צמר ופשתן ושיורי בגדי מילת וצבעונין ואדרת-שער. שם רעש והמולה, והמון בני אדם הרבה מאד. יהודים דוחקים זה את זה ונדחקים, ודרבונות של העגלות פוגעים בם מימינם ומשמאלם. הרופאים אומרים, כשמנתחים יהודי כסלוני לאחר מותו מוצאים בו, על פי רוב, דרבן נעוץ בבשרו. בשוק זה בת-קול יוצאת תמיד ומכרזת: לחמניות חמות, יהודים חביבים! בצלים, שומים, בני-ישראל! והקול קול נערים קטנים יחפים וקרועי בגדים, הסובבים בעיר ומכריזים על סחורתם בניגון משונה. שם מתפללים פעמים בין-הערבים תפלת מנחה חטופה, אף מקדשים הלבנה וקוראים בקול רם לכל עובר ושב: שלום עליכם, דוד נעים! שם עומדים כתּפים, סבּלים וחבל עב אזור במתניהם, אנשי צבא, פולימיסטים משוחררים וסנדלים מטולאים וסרבלים בלים בידיהם; שם מקומם של הסמרטוטרים, העושים מסחר במכנסים ישנים, בשמלות בלות ובשאר מיני בלואי סחבות משונים, ובתוכם זה האדון, שומר ישראל, עומד ואוכל בכל פה פרוסה גדולה של חלה יהודית, שמקבל בשכר הטבת הנרות בלילי שבתות, ונזהר באכילתו, כמהדרים במצה שמורה, שלא יפול ממנה חלילה אף אחד מהפרורים לבטלה. החמסנים ופרחי גנבים באים בקהל שם, נותנים בכיס עינם ועושים במחשך מעשיהם. וילדה עניה מנוולת ומלוכלכת וראשה פרוע קופצת פתאם מבין האספסוף, מנהמת וקוראת: הב-הב! בקול יבבה משונה, מחזקת בכנף כל איש וצורחת מרה וגועה בבכיה, כאלו חרב חדה מונחת על צוארה ולגזול רכושה אתם באים. עדת בנים שובבים רודפים שם בקול הידד אחרי איש משוגע אחד, שמזמר דברי שיר עצובים, חצים יהודית וחצים פולנית, וחבוש מגבעת מקומטת בראשו. שם בחור אחד עומד ומין תבה אצלו. יהודים מציצים לתוכה דרך הנקב שבה והוא מקריא לפניהם בנוסח הרגיל: זו היא לונדון! האפיפיור רוכב פה על אתונו במכנסי ארגמן והכל עומדים לפניו גלויי-ראש! הביטו עוד וראו איך נפוליון ובני חילו הצרפתים נלחמים עם ה"פרייס", והפרייסין נסים ונחפזים כפרעושים! כעת תמונה זו לנגד עיניכם: הנה מטרוניתא אחת יושבת שם עם התוגר במרכבה, הוויזיר הגדול אוחז השוט בידו ודופק, הסוסים נבהלו, עמדו קוממיות והמרכבה נהפכת; התוגר נפל ומחץ ראשו, והיא מבקשת לה מפלט מן המהפכה! עתה בא הקץ, תם ונשלם המחזה, כבר נסתכלתם דייכם בעד פרוטת נחשת אחת. – שם יושבות שורות-שורות תגרניות ולפניהן סלים מלאים ירקות, קישואים ואבטיחים ומיני פירות, דובדבניות, שזיפים, תפוחי-ארץ-ישראל ואגסי-כל-נדרי קטנים ושאר מיני מאכל. ובאחת הפינות שם עומדת בנס סוכה דחויה כמין צריף, בלא דלת ובלא חלונות, שלדברי ישישים וזקנים לימים היתה עשויה בראשונה דירת קבע לשוטר בית-הפקודות, וכל בני העיר בזמנם היו רצים ובאים לראות בה ובאותו השוטר ותוהים על חידושים ונפלאות הללו. אצל אותה הסוכה, שהכסלונים משתבחים בה עכשיו כמו במבצר עתיק-ימים משנים קדמוניות, תחת מין גג מסוכך קצתו ברעפים שבורים ונרקבים וקצתו בקש יבש ובמחצלת בלה ונשען על ארבע כלונסאות עקומות, – שם יושבת דבוסה התגרנית מוקפת בסלים, ומחתה עם גחלים לוחשות מצויה אצלה, שבימות-הגשמים היא יושבת ומתחממת עליה כל היום תמיד, כתרנגלת רובצת על הביצים, ואינה מטלטלתה מתחתיה אלא בשביל להפיח בגחלי אש ולחתות בולבוסים אפויים מתוך האפר.

מסורת היא בידי הכסלונים מדורות ראשונים – כך אנו קוראים בספרי מסעות בנימין השלישי – אותם היהודים, שהיה שלמה המלך שולח באניות לאופיר, להביא משם זהב וכל מיני סחורה, הרבה מהם נשתקעו שם, ובהמשך הימים פתחו להם באינדיא חנויות ובתי-מסחר וקנטורי"ן גדולים, והיו לוקחים פרגמטיא מאת האשכנזים שם בהקפה או בתורת קומיסיה, ומזלם עמד להם והצליחו. אבל לאחר זמן חזר עליהם הגלגל ופשטו סוחרינו אלה את הרגל – וברחו. קצתם תעו ואבדו במדבר, וקצתם עברו בשלום את הגבול וירדו באניות והלכו ושטו בנהר סרחון, שנשתפך בימים ההם לתוך הים הגדול, וכך היו שטים והולכים, עד שעמד רוח סערה ונתרוממו הגלים לשמים, ספינותיהם נשברו במצולות מים, והם הוטלו על שפת הנהר. שם בנו להם עיר וקראו לה בשם כסלון. חוקרי קדמוניות, שלא יבצר מהם לעייל פילא בקופא דמחטא ולברוא יש מאין ברוב חכמתם, הפליגו בשבח האגדה הזו והוכיחו בק"ן טעמים חריפים כדרכם, שעדותה נאמנת מאד. הראיה האחת שמביאים היא בנין הבתים, שצורתם משונה מאד כצורת הבנינים בימי קדם, בזמן שבני-האדם היו יושבים באהלים, במערות ובמחלות-עפר. בתי כסלון, יש מהם שאינם באמת אלא מערות, ויש מהם נראים מבחוץ כאהלי-קדר. מתוך צורתם ועמידתם נראה כאילו הם מחולקים ואין אחדות ביניהם – אתה נכנס לפנים משורה, ואני יוצא לי ועומד, על אפך ועל חמתך, מחוץ לשורה; אתה עומד כך ואני, להיפך, הריני עומד לי כך; אתה דרגא לך בחוץ ואני דוקא סולם לי, מי שצריך אל יתרשל ויהא מטפס ועולה; ואם אתה מגביה את גגך הרצוץ והמשונה למרום, הרי אני משפיל את גגי לעפר דוקא – הבוז לגאיונים! מי אסטניס ואין דעתו נוחה ממני יעצם לו את עיניו… קיצור הדברים, כל זה מרמז לדורות קדמונים בימי בראשית. והראיה השניה היא מנהגי הכסלונים. אצלם משתמרים עדיין בימינו מנהגים אלו, הבאים ממקור ההודים, שהיו יושבים בקרבם מתחלה. הכתב והחשבון אינם מצויים שם עדיין, וכל עניני הצבור וחבורות של צדקה אין להם פנקסים, והמנהיגים והגבאים אינם נותנים דין וחשבון על מעשיהם. והשלישית – הן הכתות. אף כאן בכסלון בני-האדם כתות-כתות הם, כמו ההודים. למשל, כת החטפטפנים – בני-העליה שנוהגים שררה על הצבור וידם תקיפה; כת פינכי-מלחכנים, שמשמשים את החטפטפנים ומריבים ונלחמים עליהם בשונאיהם ומקבלים על זה מתן שכרם בשר מאיטליז בחנם; כת החלקלקנים שמערימים לאדם ומעמידים אותו בדרך חלקלקות, והם בעצמם מחליקים משם ומשתמטים בשלום; וכת זו מתחלקת לבעלי להד"ם, השטופים במזימה של מסחר ודרך-ארץ ודרכם לומר “ישקני” לפרקים, והצבוענים, הם כלי-הקדש העסקנים באמונה; והכת האחרונה – דלים-מדולדלים-סבלנים-פחדנים-טפשנים, הוא המון העם, עבד נרצע לשאר הכתות ומתירא מפניהן אימת-מות. – והראיה הרביעית היא המטבע, שמצאו לפנים בשעת תקון המעברה על הנהר. מצד אחד צורתו נמחקה כל כך עד שנראה ממנה אך קצתה, כמין פיסת סינור מחוברת למוט, ומלמטה כמין עריבה, ושיורי עצמות של גלגלות בני אדם עולים משם; ומצד השני נתמעך המטבע בכולו, אלא כשהיו מסתכלים בו יפה-יפה הכירו בו תמונת אותיות יאשלג וענפ בכתב אשורי עתיק מאד. החוקרים הכניסו ראשם בחקירת הכתב המטושטש הזה ודרשו בו תלי תלים של השערות, איש על פי דרכו. יש אומרים, שתמונת י בראש התבה יאשלג ותמונת אות ג בסופה, אינן אותיות כלל אלא שיורי ציורים שנמחקו ברוב הימים, ובכן הקריאה הנכונה היא אשל, שפירושו עץ, וענפ פשוטו כמשמעו ענף, וזה הוא המטה והסינור. ויש פותרים באופן אחר. והיו החכמים מנצחין זה את זה בהלכה והרעישו את כל העולם, עד שבא אחרי כן חכם מחוכם, צפנת-פענח, ונסתכל בכתב זה בעינא פקיחא וראה, שהאות ג בתיבת יאשלג אינה אלא כ ומחוקה מעט וכן האות פ בסוף וענף אינה אלא ס, והן ראשי תיבות האלו: יהודי אופיר (או אינדיא) שבאו לכאן (או לק"ק) כסלון ונתישבו על נהר סרחון. המטה הזה והסינור, העריבה ועצמות הגלגלות כלם מרמזים לספינה עם וילון ותורן ובני-אדם יורדי-הים. החוקר הזה כתב על המציאה הזו ספר גדול ובקשתו שטוחה שם לפני באי עולם, שישתדלו בצחצוח הנהר סרחון, והוא ערב להם שיהיו מוצאים בו הרבה מיני מטמונים עתיקים, ועל ידם תפקחנה עינינו בחקירתנו על היהודים הכסלונים. אבל יהודי המקום הזה חוששים בדבר לבער את הרפש והזוהמא ואומרים: הזוהמא שהטילו בשנים קדמוניות צריכה להתקיים לדורות-עולם ועין אדם לא הורשתה להסתכל במופלא ממנה.

בתוך העיר יש כדי שלישים או ארבעים בצות ואגמים, והם מתחברים על ידי מערות וחפירות עם תהומות הסרחון, ולפרקים, ביחוד לפני הפסח, מתמלאים על כל גדותם ומעלים על הרחובות והשוקים עבטיט ורפש הרבה כל כך, עד שאף אצל בני-אדם רמי-הקומה הכובעים מתלכלכים בטיט-חוצות. כסלון פנס אחד מאיר לה בלילות חשך ואפלה, ובשני נטורי-קרתא היא נשמרת. אף-על-פי-כן נכשלים ונופלים שם בלילה ושוברים זרוע אף קדקוד, וגנבות גם כן מצויות שם, אף-על-פי שיש בה שמירה זו. מכאן אנו למדים, שאין דבר עומד לנו בפני הפורענות ולשוא שקד שומר, מה שנגזר מן השמים אין לבטל, ושוא חכמת אדם וכל תחבולותיו. לפיכך – אומר בנימין – אנו אין לנו אלא לעצם עינינו, נלך חשכים ונבטח בשם ה', מסתמא יצוה מלאכיו לנו לשמרנו ועל כפים ישאונו. אין אדם נכשל בלילה עד שנגזר עליו מלמעלה. מה לנו – מוסיף בנימין ואומר – מה לנו שמירה יותר מעולה משמירת הטלית והתפלין שלי, שהייתי מניחם בבית-המדרש על הארון, כלום יש מקום יותר בטוח מזה? אף-על-פי-כן אם ה' לא ישמר, הרי הם ושאר החפצים שלנו נגנבו כלם יחד גם שם.

פרק אחד עשר: חדושים ונפלאות על הנהר סרחון

אז – כשראו תיירינו את הנהר סרחון בפעם הראשונה, נשתוממו מאד! נהר כדוגמתו עינם לא ראתה מימיהם. סנדריל קפץ ואמר: ודאי זהו הגדול מכל הנהרות שבעולם, והדין נותן שיהא אומר כך: אטו נהר, שגדלו כדי מאה פעמים יותר מזה שבעיר בטלון, מילתא זוטרתא היא! סנדריל הלא איש פשוט הוא, שלא היה לו בעולמו אלא בטלון בלבד ולא קרא ולא שנה מימיו, לפיכך כל דבר שאינו כעין זה שבבטלון נראה לו כחידוש וסבר שהוא הנפלא במעשי העולם, אין עוד מלבדו. לא כן בנימין חברו, שנכנס לפרדס באותם ספרי החקירה הידועים, שהיה מלקק משבע החכמות ותקח אזנו שמץ ממה שכתבו הקדמונים על גן-עדן התחתון ומיני הברואים המשונים שבאינדיא וכיוצא באלה. אמת, אף הוא היה תוהא ומתמיה בלבו כשבא לידו איזה דבר חדש, אבל השתדל למשול ברוחו ושתק בעקימת-שפתים ובפנים שוחקות, כאומר: הבל-הבלים, דבר זה במה נחשב הוא כנגד הגדולות האלו שמצויות בעולם… הוא לימד דעת את סנדריל, שנהר סרחון זה אינו אלא בצה ומקום טינופת, במחילת כבודכם, כנגד הירדן, הגדול ממנו הרבה יותר, ולא היה מספיק לו לשור-הבר אפילו לכדי גמיאה קטנה אחת. גם השם ירדן מוכיח על רוב גדלו. ירדן – משמעותו: גוזמא, רבוי מופלג.

– רצונך לידע, סנדריל, מה שעלתה במחשבתי? – אמר בנימין לאחר שהיה עומד פעם אחת על הסרחון, מחריש ושקוע במחשבותיו – בדעתי לעשות דרכי ממקום זה במים.

– מה אתה סח! – קרא סנדריל, נרעש ונרתע לאחוריו מפחד גדול – התבונן נא, בנימין, אם במקומנו הנהר הקטן נוטל קרבן נפש אדם אחד בכל שנה, מי יודע כמה וכמה נפשות בולע בכל שנה הנהר הגדול הזה! חוס ורחם נא עלינו ועל נשינו וטפנו, בנימין!

– בטחון, בטחון, סנדריל! בטחון היא מדה טובה, שנשתבחו בה יהודים. בבטחון עבר יעקב אבינו את הירדן במקלו. בבטחון פותחים בני-ישראל חנויות ובתי-מסחר גדולים, וכל מה שאתה רואה לפניך הכל מתקיים בבטחון. ואפילו התקרות והמדרגות ובתים גדולים רבים אינם מתקיימים אלא בבטחון.

– אבל למה אתה מבקש לעבור דוקא במים – שאל סנדריל – בשעה שאנו יכולים לעלות ולנסוע גם ביבשה?

– יש לי בזה טעמים רבים – החזיר לו בנימין תשובה – ראשית, נסיעתנו במים תהיה, לפי דעתי, הדרך הקצרה. עלינו להשתדל להגיע לשם בזריזות יתרה, ויותר שנקדים יותר טוב לנו. – ולמה? אני אני יודע למה הוא, ודבר זה כמוס עמדי. כח נעלם דוחק אותי, סנדריל, דוחק דחיקה עצומה, מנקר ומנקר כאן… כאן בראשי ובמוחי. מי יתן לי אבר כיונה אעופה לשם חיש מהרה… והשנית, כן עשה בנימין, בנימין מטודילא. כשיצא בימיו למסעיו היתה תחלת נסיעתו גם כן בנהר, בנהר עברא. כך כתוב בפירוש בספרו. ואם בנימין בדורו נסע בנהר ולא ביבשה, מסתמא צריך להיות דוקא כך ולא באופן אחר, מסתמא ידע מה שהוא עושה והיה בודאי חכם כמונו אנחנו פה היום. רבי בנימין קדמון הוא, והרי אנו ב"בל-תסור" ממנו ימין ושמאל.

– השתא ניחא – אמר סנדריל – בחייך וביהדותי, בנימין! לא בנהר בלבד, אלא אלמלי היה רבי בנימין בדורות הראשונים רוכב על המגרפה היינו חייבים לקיים נטילת מגרפה ולרכוב עליה בלי שום פקפוק…

– והשלישית – נכנס בנימין לתוך דברי סנדריל – לא יזיק לנו כלל אם נרגיל עצמנו מתחלה לשוט בנהר עד שנהיה עתידים להפליג בספינה על פני ים האוקינוס הגדול. ואם אתה לוּ שמעני הייתי אומר, שעד שנתפטר ממעשינו כאן בכסלון היה נאה ויאה לנו, באמונתי, לנסות ולשוט בנהר לשם טיול בעלמא. ראה נא, שם עומד אדם, שם אצל הדוגית, לכה נא ונבוא אליו, נתּן לו את שכרו ויטייל עמנו מעט בנהר הזה.

לאחר שעה קלה התחזקו נוסעינו וירדו אל הדוגית ושטו כה וכה על פני הסרחון. מתחילה היו יושבים ברטט וזיע. סנדריל נתבלבל מאד וכל אבריו נתפרפרו מפחד: עוד מעט, אמר בלבו, והדוגית נהפכת ויצלול כעופרת בתהומות הנהר, ואשתו תהיה עגונה שוממה כל ימי חייה. אבל אחרי כן רָוַח לו מעט בחסד השם.

– אל תירא, סנדריל – מפייסו בנימין ומנחמו, לאחר שעלו על שפת הנהר – אל תשגיח לשעמום ובלבול-המוח וגועל-הנפש, זו היא מחלת-הים הידועה, שאין אף אחד נקי ממנה, כשהוא נוסע בפעם הראשונה בים. בפעם השנית, הרי תראה, לא תאונה אליך רעה ולא תרגיש כלום.

ומאותו היום רגילים היו תיירינו לשוט בנהר ונהנים הנאה מרובה. וכל כך נתחזק לבם עד כי לעבור את הים היה קל בעיניהם, כמשחל ביניתא מחלבא. בנימין היה בא על ידי סנדריל בדברי-שיחה עם בעל הדוגית והרבה עליו שאלותיו, מעין אלה למשל: “שאל נא, סנדריל, את רב החובל, כמה מילין מכאן לים האוקינוס? שאל אותו על איי הים, איזה מיני בני-אדם יושבים שם? היש ביניהם שם יהודים? למי הם נותנים מס, ואם יודעים הם במקומות מושבותיהם טעם של גלות?” או כך: “נס נא, סנדריל, את הערל הזה ושאלהו על הרי נסבו”ן ועל הכופר אל-תור"ך, אם יודע הוא כלום על אודות עשרת השבטים. מי יודע, אפשר שמע עליהם שמועה מרחוק". ועוד כמה וכמה שאלות כיוצא בהן, שהוא, בנימין, שואל על פי סנדריל. אבל המלין הלועזיות המועטות, שקנה לו סנדריל על ידי שהלך אחרי אשתו תמיד לשוק, לא הספיקו לו לענינים נכבדים ונעלים אלה. לשאת וליתן בדבר מקח הביצים והבצלים והשומים ושאר-ירקות, שיחת-חולין זו היה מגמגם בדוחק, אבל לדבר עם רב-החובל בדברי חכמה ומדע לא היה אפשר לו כלל. צער גדול היה לו לסנדריל בדברי שיחה זו, היה מתקשה בה ומלהג ברמז ובטלטול ידים ורגלים, מתנועע בכל אבריו ומזיע מעבודה קשה. השם יתברך בלבד ידע צרת נפשו, רב-החובל שלו היה רוקק ומעמיד עליו פנים נזעמים ופוגע בו בדברי קינטור מצד זה, ובנימין היה עומד על גבו, מצפה לאמרי פיו ומעוררו ודוחקו מצד זה.

הרי לפניכם אחת מן השיחות לדוגמא:

– ווין טשערוואני זשידקי ווין פיטאיע (הוא ליהודים אדמונים הוא שואל) – פתח סנדריל ואמר בלשון לעז זו, רומז להערל בידו על בנימין חברו.

– איז טשערוואניך זשידקאוו יא זנא לייבקו, שמולקו. באגאטי זשידקי! (מן היהודים האדמונים אני יודע את ליב ואת שמואל. יהודים עשירים הם!) – קבל סנדריל תשובה מאת רב-החובל שלו.

– ני לייבקא, ני, ני! ווין טשערוואני זשידקי פיטאיע טאמאטשקא – כיצד אומרים לו? טאמאטשקא… אצל הר ניסבו"ן.

– ניסבאנא, זשידקי ניסבאנא? – שאל הערל, מדמה בתמימות שביהודי איזה מקום ניסבון אצלנו הוא מדבר.

– אמור לו, סנדריל – קרא בנימין בקול – לו תאמר בלשונו: הר! הראהו באותות והבן להלז כמו שתוכל.

סנדריל נשא ידיו למרום, לרמז בזה להר גבוה, וצעק בשעת מעשה: העט-העט וויסאקא! (גבוה-גבוה!), והערל שלא הבין דבורו רקק בפניו ושלח אותו בחמתו לעזאזל.

מנסיעותיו על פני סרחון הנהר מרבה בנימין לספר חדושים ונפלאות, שעשו רעש גדול בעולם. ופה נזכיר רק קצתם:

כשהיה בנימין שט פעם אחת בסרחון ראה שם בלב הנהר מקום גדול ירוק כלו ונחמד למראה, כסבור שהוא אי מגדל דשאים ומיני בשמים נאים. וכשנשא את רגליו והיה מוכן לקפוץ מן הדוגית על האי, חפז עליו רב-החובל בקול צעקה, מחזיק בו בערפו ומטילו לתוך הדוגית בכח רב מאד, עד שנשתטח על קרקעיתה ושכב מבולבל ומטורף ולא הרגיש כלום אלא קול שאון אצל הדוגית וסביבה נשׂערה מאד, כאלו היא נאבקת עם איזה פגע בדרכה ומתנהגת בכבדות מרובה. ולאחר שנתישבה דעתו עליו אמר לו הערל, שהיה בסכנה גדולה לטבוע באותו המקום הירוק, מפני שזה אינו אי עטוף דשאים, כמו שסבר בטעות, אלא ירוקה סרוחה מלבלבת, שהסרחון מבעבע ומתכסה בה בכל שנה. אבל – אומר בנימין בספרו – לי לא נתקבלו הדברים שהיא ירוקה מלבלבת. אמת היא, ריח משונה היה נודף משם, אבל מעולם לא שמעתי וגם לא מצאתי בספרים שאני קורא, שהמים יהיו מלבלבים, ואלמלי הם מוציאים פרח היו גם מבשילים לאחר כן ועושים מין פרי, שמברכים עליו “בורא פרי המים!” ולי נראה בזה, שהוא הכליינ"א, מין דג-הים המשונה, הגדול והנורא, שנכבדות מדובר בו בספר “צל העולם” בשער י' מן דגי ארץ אינדיא, כהאי לישנא: “הדג הגדול שבים שמו כליינ”א ולרוב גדלו יגדלו עליו עשבים וקרקע עד יראה אי גדולה והר גדול, ולפעמים יסברו יורדי הים בדמותם להמתין שם, כי ידמה להם הר יפה ועושים שם כל צרכם ומבשלים ואוכלים, וכאשר יחם לדג ויריח הדג האש על גבו ירד וישקע עד תהום רבה ויטבעו כל החונים עליו". מכאן ראיה – אומר בנימין שם בספרו – ראיה עצומה להני חוקרי קדמוניות ובעלי סברא האומרים, שיושבי כסלון מוצאם ממדינת אינדיא. כשהפליגו אבותיהם לים והלכו משם ושטו על פני הסרחון גררו אחריהם את הכליינ"א, הגדל בים אינדיא ודרכו, כידוע, לשוט אחרי הספינות.

פעם אחת נסתכל בנימין במצולות הנהר וראה שם במים מיני בריות ומראיהן כנשים. “זה כבר – כך מספר לנו בנימין – קראתי בספרים, שיש מיני בני אדם בים, ובעל ספר “צל עולם” מעיד עליהם ואומר: 'ראשם, גופם, פניהם ושדיהם כדמות בתולה ומשוררים בנעימות ונקראים שריינ”א'. גם מפי זקנים וישישים, שיש לסמוך על דבריהם, שמעתי, כי הם בעצמם ראו היפיפיות של ים הללו אצל המשחקים הנודדים, שמראים אותן לכל איש בשׂכר, ועתה ברוך ה' שהחייני והגיעני לראות הבריות הנאות האלה בעיני במקום חיותן. הייתי מראה עליהן באצבעי, מביט להערל בתמיה גדולה, והוא רמז לי על הנשים הכובסות, העושות מלאכתן במים מעבר הנהר. אני רומז כלפי המים מתחת והוא רומז כלפי מעלה לשפת הנהר, ומתוך שלא היינו מבינים איש את שפת רעהו לא ידע זה מה רמז אני מרמז לו, גם אני לא ידעתי מה הוא מרמז לי – ובכן לא יכולתי להציל מפיו דבר בענין נפלא זה".

בעבר הנהר לצד העיר ראה בנימין אותו המקום בסרחון, שהמים מתעבים שם ונראים משונים מאד, ויש שהם נעשים כרוטב קרוש. מן המים הקרושים האלה ממלאים השואבים חביותיהם וכדיהם ומביאים אותם לבית בעליהם. שם מערבים את המים הקרושים במעט מים פשוטים משוּמרים בחבית בתוך הבתים ומבשלין בהם כל מיני תבשילין. “אני הגבר – מספר בנימין – אני בעצמי אכלתי תבשיל מאותם המים, כן אזכה לאכול מסעודה של לויתן, והיה טעמו כצפיחית בדבש, משונה להפליא. נטלתי מהמים האלה ונתתי אל כלי וכיסי וצויתי את סנדריל לצרור אותם חתיכות-חתיכות בחבילה אחת והיו לנו למשמרת בנסיעתנו, כשנעבור ימים ומדבריות ומקומות ציה וצמאון”.

פעם אחת היו תיירינו מטיילים יחד בתחומה של עיר שמחים וטובי-לב, מתגעגעים זה על זה בדברי פיוס וחבה ומאירים פניהם זה אל זה בחן ובנחת-רוח ונהנים הנאה מרובה ומשונה, והיו דומים באותה שעה לחתן וכלה בשבעת ימי המשתה, שמתבודדים ומטיילים בגנים, ונחת מזה לזה בראיה ובכל דבור. ושמחה זו מה היא ולמה? מה לתיירינו הנאה מרובה זו במדה יתירה כל כך עד שקפצו ופצו פה בשירה ובזמרה משונה והתהוללו כמשוגעים? – שמעו, רבותי: הנאהבים והנעימים האלה הסכימו לצאת מחר, בלא נדר, מכסלון ולשוט בכי-טוב לשם, למרחקים!…

ועד שהם מהלכים שׂשׂים ושמחים ראו עגלה באה לקראתם ושני יהודים בתוכה. אחד מסיע את הסוס במושכות שבידו, ואחד יושב בהסיבה על צדו, כובעו נשמט לו אל מול ערפו וקש יבש בפיו – סימנים בדוקים למוחו של יהודי, שהוא מתהפך בתחבולותיו ורבות מחשבות וסברות משונות בו. שני היהודים הללו נסתכלו בתיירינו העליזים, מתבוננים בם מכף רגלם ועד ראשם, ונכנסו עמם אחר כך בדברים על הסדר, כדרך העולם: יהודים, מהיכן אתם? מה שמכם? ואחריהם שאר השאלות בנוסח המקובל בכל תפוצות ישראל. ותיירינו, כיון שנשאלו על מעשיהם, פתחו את פיהם באהבה וברצון והוציאו את כל רוחם. היהודים מביטים איש אל אחיו, משחקים ומתלחשים שעה קלה, וזה בעל הכובע-השמוט והקש בפיו, מגמגם ואומר בלחש: “כן, כן יעלה ויצמח… ובשעת הדחק מרבים עוד מוהר ומתן…”

– שמעו נא, אחים, ותחי נפשכם – פתחו היהודים ואמרו – תזכה נא גם עירנו להכנסת שני אורחים הגונים ובעלי נפש יפה כמותכם. בבקשה מכם, חלקו לנו הכבוד הזה ועלו אלינו ושבו אתנו בזה, בלא סירוב וטענות כלל. ואנחנו ערבים לכם שבני עירנו יקבלו אתכם בסבר פנים יפות, במאכל ובמשתה ובכל צרכיכם.

– בהן שלי, שהיינו עושים רצונכם לכבוד עצמכם ולכבוד המקום שלכם – החזיר להם בנימין – אלא שכבר מנויה וגמורה אצלנו לעבור מזה במים מחר, בלי נדר, בנהר סרחון.

– במחילת כבודכם – אמרו היהודים – הבל אתם מדברים. הגם סרחון בנהרים? זה אינו אלא אמת-השופכין, מקוה מים סרוחים, בצה מזוהמת ואגם נרפש ומעופש. במקומנו הרי לפניכם הפרדון, שהולך ומשתפך לתוך הים. ומעירנו הרי זה תבואו, אם-ירצה-השם, בעגלא ובזמן קרוב למנוחתכם. אל תקשו לבבכם – והייא-הייא אלינו אל העגלה!

– מה אתה אומר, סנדריל? – אמר בנימין – אפשר טוב וכשר הדבר לעשות בקשתם של היהודים ונסעה ונלכה?

– מה איכפת לי? – השיב סנדריל – אם רצונך לנסוע, יהי כדברך, נסעה ונלכה.

ותוך כדי דבור נתעלו תיירינו וישבו בתוך העגלה, מתגאים ושמחים על כבוד הכנסת-אורחים שמקיימים בהם, ומדמים להם בלבם את הגדולה והכבוד, שיתנו לשמם בשעת קבלת פניהם.

בהיותם בדרך שבעו רוב עונג ונחת. היהודים שמו עינם על תיירינו בכל הדרך. היו שומרים אותם שמירה מעולה ומאכילים אותם מיני מטעמים, כמו שמכלכלים את האשה היולדת. מעולם לא ראו בטלונינו חיים נעימים כאלה אפילו בחלומם. למחר בערב באו בשלום לעיר פרדיונה. היהודים הביאום לאכסניא ושם עשו להם סעודת-ערבית גדולה.

– היום אתם עיפים ויגעים מטלטולי הדרך – אמרו היהודים – לפיכך הקדימו ונוחו בשלום על משכבכם, ולמחר, אם ירצה-השם, כשתעמדו בריאים וחזקים, נוליך אתכם לבני-אדם ידועים מגדולי העיר ונשתדל אצלם בשבילכם, ואם הם יקרבוכם באהבה – אשריכם! – עתידים אתם לקבל כל צרכיכם ותוכלו להלוך מיד בדרככם הרחוקה. ואתם שלום, ותהא השינה מתוקה לכם!

תיירינו קראו מיד קריאת-שמע על המטה, מעבירים ידם על כרסם ושאר אברי גופם, גוהקים ופוהקים ומתחככים, כדרך בני אדם, עד שתקפתם השינה ונרדמו בנחת-רוח.

פרק שנים עשר: כיצד מובילים את תיירינו לבי-מסותא

– אוי, וידוי, תנו נא לי זמן לוידוי! – צעק סנדריל מתוך תרדמתו והקיץ את בנימין בקול צעקתו.

בנימין קפץ בהול ומבוהל מעל מטתו, חפז ונטל את ידיו ונתרגש ובא לסנדריל לראות מה היה לו.

עמוד השחר עולה ברקיע, אור וחושך משמשים בערבוביא ושקט ודממה בבית – אין אומר ואין דברים זולתי קול נחירים, קול נחרת בני-אדם נרדמים, כל אחד על פי דרכו משמיע קול: זה בתקע שופר וזה בחצוצרה, זה בצלצלי שמע וזה בצלצלי תרועה, מי בדממה דקה ובנחת, ומי ברעש ובנשימה אחת ממושכת לעילא ולעילא ונגמרת בשלשלת ובנזיפה, כאדם שמקשה את חברו קושיא עצומה, ולעומתן הלסתוֹת מתנפחות ומתופפות בנהימה. כל אלה חברו לשירת-נחירים אחת, שהחוטמים אמרוה בכל מיני כלי-זמר משונים לכבוד פשפשי פרדיונה המפורסמים, בשעה שאכלו בשר הנרדמים בכל פה ושתו ומצו את דמם – דם יהודי. זאת פרדיונה העיר היתה רועה ימים רבים את פשפשיה, שופכי דם אדם אלה, במדור התחתון שם, באכסניא מזוהמת ומיוחדת לבני ישראל, עם בזוי נדח ונבדל מכל יושבי הארץ. הוי, כל פשפש צמא לדמים באחד רובעי העיר – בא אל המקום הזה ומצץ בכל אַות נפשו. היהודי הרי היה מוכן ומזומן לכך, שתהא ביאתו לפרדיונה עולה לו בדמים, ובלא שוחד אי אפשר לו לשהות ולעמוד בה אפילו שעה אחת. הרי שלך לפניך, שקץ פרדיוני, קח ונשוך דייך, פשפש מתועב, כלה מעשיך – וצא!

– מה תצעק, סנדריל, ומה תהמה? – שאל אותו בנימין ברגש – ודאי פשפש עקצך. אוי, כמה פשפשים במקום הזה!… רבים קמו עלי ועקצוני והתעללו בי כל הלילה, וזה כמעט רגע שנרדמתי.

– אוי, נמהר להמלט, בנימין, נמהר ואל נעמוד! – צעק סנדריל, ועדיין הוא מבולבל.

– אלהי ישראל עמך, למה תהגה ריק, סנדריל! ואם ישוך הפשפש, מה בכך ומה כל החרדה הזאת? הרי לכך הפשפש נוצר ולכך אתה יהודי…

סנדריל נתעורר, מעמיד פניו על בנימין בבלבול-הדעת, ואחר כך נאנח מקרב לבו ואמר:

– אוי, חלום נורא חלמתי, והלואי שיהיה לטובה!

– כל אדם חולם ואינו חושש לחלומותיו – נענה בנימין ואמר – אף אני הלילה הזה בחלומי, והנה שפיפון נחפז ובא אצלי, מסתכל בי ואומר: אתה זה האיש רבי בנימין הבטלוני? הטרח נא את עצמך ובוא עמי לשם, לשם… אלכסנדר מוקדון עומד שם עם חילו הגדול, והוא מתגעגע עליך ומבקש לראות את פניך. אני נושא את רגלי, הולך ורץ בזריזות – השפיפון לפני ואני אחריו. “אתה רץ קל מהרה כחץ מקשת, אל נא תשלוט בך עינא בישא, ואי-אפשר לי להשיגך” – שמעתי מאחרי קול מדבר אלי. החזרתי פני לאחורי – ואת אלכסנדר מוקדון ראו עיני. אדוני המלך! קורא אני בקול ומחזיק בידו, לוחץ ומועך בכח, וריח רע עולה אל אפי, צחנה משונה מאד עד להתעלף, הקיצותי ובידי פשפש מעוך. טפה סרוחה! – קראתי וירקתי מחמת מיאוס. שמעני, סנדריל, רקוק שבע פעמים ושכח את חלומך! – מה הוא החלום שחלמת?

– טיף, טיף, טיף! – רקק סנדריל בתמימות רקיקה משולשת והתחיל מספר חלומו:

– בחלומי, והנה אני הולך לי בחוץ. הולך לי אני ומטייל ופוסע ובא עד למרחוק. פתאם אוחזים בי בערפי ומטילים אותי לתוך שק. נוטלים את השק, שאני בו, ומטלטלים אותו סחוב והשלך עד שהוטל ונח באחד המקומות. הוא נח ויד אדם נגעה בו, פותחתו ונותנת לי מכת-לחי, מכה רבה מאד, עד שנשרו לי זוג שינים מפי. – “זה לך דמי-קדימה – קול מדבר ואומר – והמוֹתר אסלק לך בעתיד”. מסתכל אני ורואה את אשתי! אשתי עומדת לפני, מצנפת גבר בראשה, פניה זועפים, עיניה כגחלי אש ואלה פיה מלא. – “המתן לי, סגולתי, המתן נא, מחמד נפשי! – מנהמת היא עלי בשחוק מר – עוד מעט ואטול את המגרפה ואלמדך דעת ביד חזקה וידעת את ה'!” ועד שהיא הולכת ליטול את המגרפה ואני נושא את רגלי ומזרז את עצמי: ברח, ברח דודי! – הנני רץ כצבי, רץ ורץ ובא לבית-מלון אחד. ובמלון חשך וחלקלקות, אין בו נפש אדם. שכבתי לי באחת הפנות שם, עוצם עיני ומתנמנם. ועד שאני מתנמנם נראה לי בחלום רבי זקני, רבי שבתי, עליו השלום, משמים ועצב ועיניו מקור דמעה. זקני מזרזני ואומר: סנדריל בני, למה תישן? בשם ה', סנדריל, הקיצה! הקיצה, סנדריל בני, ומהר והמלט! מהר והמלט, סנדריל, ואל תעמוד בזה רגע אחד, כי בסכנה גדולה אתה. מבקש אני לקום ואיני יכול, כאלו נטוע אני למקומי במסמרות. משים אני את ידי על ראשי וממשמש בו, והנה צניפה, מעיו כפה של אשה צנועה בראשי. איני עוד סנדריל, והריני, במחילת כבודכם, נקבה בלא חתימת זקן, לבוש שמלת אשה, וכרסי… אוי כרסי, כרסי! לא אליכם, זרע היהודים, מכאוב כמכאובי כרסי! – “אין דבר”, מנחמני איש פלמוני, העומד על גבי, “מבכירה תקש בלדתה וציריה קשים עליה תמיד”. – אוי דודי, דודי! שואג אני בקול, תם כחי, עוד מעט ואתעלף לעיניך. – ענה דודי ואמר: “מתנת יד בעורף היא סגולה בדוקה ומנוסה לכך, וידי תושיע לך לעודד אותך בצרה”. אומר ועושה. מכה אותי פעם ופעמים באגרופו, מכה ואומר: “הרי לך על מעשיך לשעבר, על מעשיך בהוה ועל מעשיך לעתיד לבוא”. ופתאם נעלם ואיננו. ואני שוכב לי בעניי, שוכב ומצטער, עד שבחסד השם התגברתי כארי וקמתי. קמתי וממהר אני ובא אל הדלת – והדלת נעולה. דופק אני ודופק, והדפיקה לבטלה! ולאחר כך הדלת נפתחה מאליה. וכשאני מציג כף רגלי על סף הבית גזלנים נופלים עלי ונוטלים ומוליכים ומביאים אותי למערה אחת. מביאים אותי למערה ומוציאים מאכלת לשחטני. וכשחרב חדה מונחת על צוארי אני צועק מרה: אוי, תנו לי שעה קלה ואומר וידוי! – זה הוא חלומי, בנימין, ויהי רצון שיהא עלינו לטובה.

– רקוק, סנדריל, עוד שלש פעמים והסיח דעתך מחלומך זה – נותן בנימין עצתו לסנדריל – ואם רצונך, קום, סנדריל, הרי זה עלה עמוד-השחר. קום ואמור תהלים.

סנדריל מתאנח ויורד מעל מטתו. נוטל את ידיו, לובש את ה"חלאטיל" שלו ומוציא מתרמילו ספר תהלים עם תרגום יהודית, שדרכו לקרוא בו בכל יום, ומתחיל בפרשה י', שהוא עומד בה, בנעימה עצובה:

לָמָּה יְיָ תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק תַּעְלִים לְעִתּוֹת בַּצָּרָה? –

וקול נגינתו הולך ונהפך יותר לאבל כשהוא מגיע לפסוקים אלו:

יֵשֵׁב בְּמַאֲרַב חֲצֵרִים בַּמִּסְתָּרִים יַהֲרֹג נָקִי,

עֵינָיו לְחֵלְכָה יִצְפֹּנוּ.

יֶאֱרֹב בַּמִּסְתָּר כְּאַרְיֵה בְסֻכֹּה, יֶאֱרֹב לַחֲטוֹף עָנִי,

יַחֲטֹף עָנִי בְּמָשְׁכוֹ בְרִשְׁתּוֹ.

כשפסק סנדריל לומר תהלים כבר האיר היום וכל האורחים בבית הקיצו משנתם. מיחם גדול עומד ומרתיח על השלחן והכל יושבים סביבו ושותים חמין. גם לבנימין וסנדריל נתנו כוס חמין ושתו, ונחה דעתם. והבית הזה, שהיה קודם לכם בית-לינה ואחר כך בית שתיה, נשתנה ונעשה לבית-תפלה. בתי-ידים מופשלים עד המרפק לאחוריהם וזרועות יהודים מתגלות, זרועות משונות זו מזו בצביונן ובמראיהן: זרועות שעירות וחלקות, צנומות ושמנות, שחורות לבנות ושחומות. כל אחד פארו עליו – עטוף בטלית ומוכתר בתפלין, ותפלתו מבוהלת וחטופה. ואלו שני היהודים שלנו מתפללים בכובד-ראש, מתאנחים ומתנודדים, מעקמים פניהם ופוצים פה בחן ובנעימות ובגעגועים כיהודים דכאי-רוח, ישרים ותמימים. הם עומדים וטוענים עם רבונם, פורשים כפיהם ומתחננים אליו: אוי, אבינו שבשמים, אוי-אוי, אב הרחמים! לאחר התפלה כל אחד מהם נוטל כוס יין בידו, מברך “שהכל” וטועם בתחלה מעט כמלוא-לוגמיו ומבחין בו, וחטטין יוצאים לו אותה שעה בראש חוטמו, חטטין אדומים ומבהיקים, ומיד הופכים פניהם כלפי החבורה ואומרים: לחיים, לחיים! הלואי שהבורא-יתברך-שמו ירחם על כלל ישראל, עם עני ואביון! ובאותה שעה תולים עיניהם למרום ונאנחים אנחה חרישית, ומגיחים הכוס אל פיהם בגמיעה אחת. כל זה סימן הוא, שאינם יהודים פשוטים, אלא יהודים חשובים נאים וכשרים.

אחד מהיהודים הכשרים הללו יצא לשוק ושהה שם כדי שתי שעות. וכשחזר להאכסניא נסתכל חברו בפניו, שהיו צהובים ומבהיקים, וזחה דעתו עליו – ושניהם שמחים. מיד ערכו להם שלחן כרצונם, וקודם לנטילת ידיהם בדקו את הקיתון, כדרך יהודים כשרים, והזמינו גם את תיירינו ליטול ידים ולסעוד אתם. לבם היה טוב עליהם: אוכלים לתאבון, מקלסים את הפונדקית על המאכלים הטובים, ונהנים ממנה הנאה משונה. אוכלים ומתעדנים ודברי שיחה ביניהם בשעת הסעודה. מסיחים על כלל בני-ישראל ואומרים: כבר בא מועד לרוחתם לישועתם, ומה לעם זה, לעם סגולה זה, שכך עלתה לו להיות מעונה ומדוכא כל ימיו? מרבים בשבחה של כנסת-ישראל, מקלסים רוב דעתו וחריפותו של מוח יהודי. כלום יש דבר בעולם, שאין היהודים יודעים אותו? כל החכמות שבעולם, כגון הטליגרף ומסלת-הברזל וכיוצא בהן, הרי כבר הן מצויות ומרומזות בספרי היהודים. אלא שכל אלה הם דברים קטנים, וראשית חכמה היא הנקודה… אותה הנקודה – זו היא תכלית ועיקר הדברים. ומתוך שיחה זו באו לידי גנותם של האפיקורסים, המלומדים המשונים שבימינו, שפכו הקיתון של בושה וכלימה עליהם ועל האיסכוליות, שלומדים שם ספרים פסולים גלויי-ראש. אמרו: עתידה תורה בקרוב שתשתכח מישראל, פרק משניות יהא בשקל וכתב-בקשה בלע"ז בפרוטה. אוי לדור, לדורנו המשונה הזה!… כך היו הדברים ביניהם, והדבור היה מתגלגל ונוגע לענין הנסיעה של תיירינו האהובים. יהי רצון, אמרו להם, יהי רצון ויקוים בכם מה שאנו חפצים וחושבים עליכם…

עלית-נשמה היתה לבנימין באותה שעה מרוב חדוה על ברכות פיהם של בני-אדם אלה, מצורף לזה היה עוד מבוסם מעט, נכנס יין נפתח פיו, רוחו כנחל שוטף והוא רוצץ בדבור מפוצץ.

– רבי בנימין ורבי סנדריל! הידעתם מה טוב לנו לעשות עתה? – אמרו היהודים לאחר הסעודה, מטעימים כל מלה ומלה – אנו נתנהג לנו כיהודים פשוטים, כמו שנהגו אבותינו בזמניהם: כבאים מן הדרך נלך לנו יחדו לבית-המרחץ להחליץ עצמותינו, ואתם תגלחו לכם שם את ראשכם ונהפכתם לבריות חדשות, ואחרי כן נצא לנו מזורזים לפעלנו. כן יקום, רבותינו, כך נאה וכך יאה! אפשר שאין הדבר הזה כאורח-ארעא בזמן הזה, והמרחץ אצל האפיקורסים אינו נאה כל כך, אבל אנו לא לועזים אנו. לכו נא, נעשה ונתנהג לנו כאבות-אבותינו בימי-קדם!

היהודי לעולם אינו מסתלק מן המרחץ. בית-היין לסובאים, אגם-מים לאוזים והמרחץ ליהודים כנגד כולם. טעם זה, שהיהודי טועם בבית-המרחץ, אין כל אומה ולשון יכולות לטעום. המרחץ לאדם מישראל הוא דבר שדתו ורוחו ויחוס המשפחה תלויים בו. אין נשמה ישראלית יורדת משמים להתלבש בגוף אדם ואין כל תחבולה לפתותה ולהביאה לעולם השפל אלא על ידי המרחץ – זה בית הסרסרות הגדול וזה שער משא ומתן בין השמים ובין הארץ. עד שיהודי נוצר בבטן ועד שהוא יצא מרחם יודעים אותו כבר ומכריזים עליו בבית-ועד זה כל הסרסורים הללו, מן הבלן ואשתו הבלנית עד המשמשת הממונה על האמבטי ועל הטבילה. אף הנשמה היתרה בשבתות וימים-טובים אין היהודי מרגיש בה יפה-יפה אלא אם כן שמזיע מתחלה בבית-המרחץ, ובאין מרחץ הוא מצטמק ורע לו. ראו איש יהודי בערב שבת כשעולה מן הרחצה, הנה הוא כתמר יפרח ופניו פנים חדשות, הניצוץ הישראלי בוער בו ומצהיר מריסי עיניו, כל חושיו נאה מרגישים ונאה מקיימים שליחותם. ריח הדגים הממולאים והלפת המטוגנת עולה כקטורת לאפו, הוא שואף ומריח ומקבל תענוג גדול. לבו שמח ומתרונן, ינגן בנגינות פרשת השבוע, ינעים “שיר השירים” בקול תרועה, ובשירת-דודים זו תשתפך נפשו כעולל אל חיק אמו. בהגיגו תבער אש, שלהבת-יה, מתלהב ועולה לעולם שכלו טוב… המרחץ ליהודי – ארץ מולדת ומדינה חפשית, קטן וגדול שם הוא וכל אחד יחוה דעתו, ואף הוא יכול, ככל בני-אדם, לעלות שם במעלות למדרגה גבוהה – על האיצטבא העליונה, לעודד את נשמתו העגומה, להשליך מעליו צרור צרותיו ודאגותיו ולהמציא לנפשו מנוחה נכונה, שעה אחת של קורת-רוח בעולמו.

זה הוא המרחץ וזו כחו ליהודי!

לפיכך היתה העצה על הליכה לבית-המרחץ מתקבלת לתיירינו ברצון. לא היו שוהים הרבה והלכו אחרי שני היהודים חבריהם הנכבדים. תיירינו היו מדמים להם את המרחץ בצורתו ובכל פרטיו כמו שהוא בערי ישראל הקטנות: מין בנין משונה, מפוחם ומלוכלך מבחוץ, עומד תחת ההר בשפלה באחת האשפות, ואין באים אליו אלא דרך נסרים רעועים שטוחים על גבי טיט. וכשהגיעו לבית-חומה יפה, בעל שלש קומות, בתוך רחובה של עיר, והיהודים אמרו עליו: זה הוא המרחץ – תלו עיניהם לו והביטו תוהים ומשתוממים.

מתוך פניכם נכּר, שבני כפר אתם – לגלגו עליהם היהודים – באו נא, במחילת כבודכם, לתוך הבית ותראו נפלאות גדולות יותר שם.

כשנכנסו תיירינו לפרוזדור, עמדו ונשתוממו על הרצפה המבהקת ועל הטפיטיות היפות השטוחות עליה, ונדמה להם, שעומדים בפלטין מפואר ומכושף זה, שכתוב בספר “מעשה בבא” ובספר “לילות אלף ואחד”. עוד מעט ובנות-מלכים יפיפיות באות לקבל את פניהם, והם מזומנים לחיים נעימים ולתענוגות בני-אדם. אבל תחת בנות-מלכים בא אליהם איש-חיל אחד ומזרזם להפשיט בכבודם ובעצמם את כליהם.

– התכבדו מכובדים ופשטו בגדיכם – אמרו להם היהודים – ואנחנו נלך בין כך וכך ונשלם בשביל הרחיצה בבי-בני. ערבים אנו לכם, שתהיו מזיעים כאן יפה-יפה!

לאחר שנתפשטו בגדיהם נטלו תיירינו איש את צרורו בשביל לשטחם בבית-המרחץ, כדרך העולם. כתנות הרבה לא היו במלתחתם ושמשו בכתונת אחת כמה וכמה שבועות. ולפיכך ממילא מובן, שהיו מתחככין מאד, ושטיחת כליהם היתה חובה גדולה משום פקוח-נפש, כאחד מצרכי חייהם. אבל איש-החיל הזה נטל את כליהם מידם והכניסם מחוסרי-בגדים וערומים לתוך חדר אחד, ושם יושבים בני-אדם סביב לשלחן גדול מלובשים בגדי תפארת. תיירינו פונים ומביטים כה וכה ומתקשים בדבר, היכן הוא התנור שזולפין עליו מים, שיהא מפיק הבלא, והיכן מזיעים כאן?

– צי טוט זשידיווסקי באני? (וכי כאן הוא בי-בני ליהודים?) – שואל סנדריל, לאחר שדחפו בנימין לפניו שילך וישאל מיד ולא יהיו עומדים ושוהים הרבה.

אחד מהמסובים אצל השלחן בא ונסתכל בתיירינו הערומים המדולדלים, שאין בגופם כזית בשר אלא עור וגידים ועצמות, ומדבר אליהם מוסקבית כלשונו.

– מה, סנדריל, מה זה דובר? – שאל בנימין.

– איני מבין אפילו מלה אחת! – השיב סנדריל, מנענע בכתפיו – הגם זו לשון בני-אדם היא! הוא באחת: כתב, כתב!

– השתא ניחא, טיפש – אמר בנימין – ולמה, שוטה, אין אתה מבין? הלא הבּלן לפנינו והוא דורש מידינו כתב, מפני שמרחץ זה טעון כתב-הכניסה. אף אתה אמור לו, שהיהודים שלנו הרי זה הקדימו ופרעו בשבילנו…

– יאק-זשע, פאני, טייע זשידקי אווזשע דאלי טוטיטשקא זא… (הייתכן, אדוני, היהודים ההם הרי זה פרעו כאן בשביל…) – פתח סנדריל את פיו ופתאם נפסק דבורו, רצה לומר ואינו יכול, כאלו עצם נתחב לו בגרונו.

– זא בילעט, פאני, סטייטש זשידקי, להבדיל, פאני זאפלאטיל! (בשביל הכתב, אדוני, בתמיה! הרי היהודים, להבדיל, אדוני, פרעו) – בא בנימין ופירש את הדבר באר היטב.

אותו האיש שנתקרב להם בתחלה, רמז בידו ונטלו את תיירינו והובילום לחדר אחר.

– עתה מובילים אותנו לבי-מסותא – אמר סנדריל – ומכל ההכנות האלו נראה, שנזיע יפה-יפה.

כשהוציאו לאחר כך את בנימין וסנדריל מן הבית היה קשה להכירם, כל כך נשתנו פניהם: הראש מגולח, אין זקן ואין פאות, העינים קמות ונוגה משונה להן כעין הזכוכית, המצח טפות-טפות זעה עליו, טפות גדולות וקרות, ועל פניהם צלמות. הם כפופים ומשתוחחים, מזדעזעים ומרעידים, וסביבם אנשי-חיל מזוינים. השמים התקדרו בעבים, ומתוך חושך ענן וערפל יצא ברק והאיר את החבורה הזו, ואחר הברק רעם, קול חזק מאד. והנה רוח סערה באה, מעלה עמודי אבק ומרקידם כשעירים והעמודים מתנשאים ומושכים אחריהם מוץ וקש וכל הבא להם בדרך. כלם יחד יוצאים במחול משונה כמשתגעים ומתגלגלים ועולים למעלה למעלה… נבוכו עדרי בקר, רצים ושבים משדה מרעיתם וגועים תמרורים, כאלו עדת זאבים רעבים רודפים אחריהם. חרה אל עליון בארץ החוטאת ואפו וחמתו על כל הנעשה בתוכה. מעיניו לפידים יהלכו, שאוג ישאג בקול נורא, ובאחרונה הרעים בכח – ונטפי גשם, נטפי דמעות שמים נטפו, ובתוכם טפות זעה ודמעות תיירינו העשוקים מתערבות ויורדות.

אוי, לא ידע בנימין, שלא במדבר בלבד סכנה מצויה להוֹלכי דרכים מפני נחש שרף ועקרב ושפיפון וחיות רעות שם, אלא גם במקומות הישוב אתנו פה!

הימים, שתיירינו יצאו לדרך, היו ימי חושך ורעים, ימים שהיהודי בקש את נפש יהודי אחיהו –

יֶאֱרֹב בַּמִּסְתָּר כְּאַרְיֵה בְסֻכֹּה,

יֶאֱרֹב לַחֲטוֹף עָנִי –

לחטוף יהודי בלא תעודה ולתת אותו כופר נפשות ביתו או נפשות אחרים לעבודת-הצבא. אוי, לא ידעו תיירינו, מקום זה, שהם מצויים בו, מקום תנים ופריצי חיות הוא, ואלה שני היהודים הכשרים שפיפון עלי אורח, נחש שרף ועקרב הם!

פרק שלשה עשר: עובדי עבודת הצבא היו תיירינו!

חכמים יבינו מדעתם כמה גדולים ענויי-נפש של תיירינו העלובים בצרה זו שהיו בה. בימים הראשונים בשביה היו מטורפים, לא ידעו ולא הבינו מה דורשים מהם. הכל היה זר להם: גם אנשי-הצבא, גם בית-כניסתם, גם לשונם ומנהגיהם וכל הדברים שנצטוו לעשותם. עלובה גלימא של אנשי-חיל, שהיתה נראית עליהם משונה כדמות קפוטה, וחבל על כובע גבורי-מלחמה שהיה בראשם כצורת כיפה זו בראש אשה צנועה וחסודה! מי שראה אותם אמר בלבו, אין אלו אלא מעשה לצים: באו שני יהודים, מתחפשים בלבוש אנשי-חיל ומשׂחיקים עליהם, מחקים אותם ומראים בפרהסיא, שהם ומעשיהם הכל הבל. אוי לו לקנה-הרובה, כלי-זיין זה, שנפל בידי בני אדם הללו, פנה הודו פנה כבודו ונראה משונה כמגרפה בידי גבר, שמסיק את הכירה ושופת הקדרה, שלא כדרכו. בשעת למוד תכסיסי מלחמה היו החניכים האלה עושים בידיהם ורגליהם מעשים משונים, מביאים לידי גיחוך. וזה מובן ממילא, שמכות ומהלומות בשוט או באגרוף היו מקבלים עד בלי די. אבל כלום יש צרה בעולם, שברוב הימים לא יהיו למודים בה לא בני-אדם בלבד, אלא אפילו שאר מיני בעלי-החיים? מי לנו בעולם בן-חורין כעוף הזמיר, אף על פי כן כשצדין ומושיבין אותו בתוך כלוב הוא מתלמד מעט מעט בבית-כלאו זה, מתנהם ואוכל מן הזרעונים בכל פה, מפזז ומנעים זמירות, כאלו העולם כלו עם גניו ויעריו ושדותיו לפניו בד' טפחים של כלובו הצר. סנדריל חביבנו התחיל מתלמד מיום ליום בעמידתו החדשה. היה נותן דעתו על דרכי למודם של בני-החיל, מסתכל בהם בעינא פקיחא ומשתדל אחר-כך לעשות אף הוא כל מעשיהם על פי דרכו. אשרי עין ראתה את סנדריל היאך הוא חוזר על למודו ומתחנך בינו לבין עצמו בתכסיסי-מלחמה: מתמתח בכל קומתו, מגביה ראשו למעלה, מבליט חזהו ומנפח לסתותיו כגבור, מרים פעמי רגליו, יגוד עקב ופוסע והולך מעדנות כמו ברבור, הולך אל ימין וסובב אל שמאל וסופר ומונה צעדיו – אחת ושתים ושלש, עד שלבסוף רגליו מתלבטות והוא נופל. וכנגד זה, בנימין, לוֹ היה קשה מאד “תרגלת” זו, להתרגל בדברי-עמל הללו. בנימין היה בטבעו אחד ממיני העופות הידועים בשם עופות-נודדים, שדרכם להתעופף שנה שנה בסוף הקיץ למדינות החמות ולהשתקע שמה כל ימות הגשמים. העוף ממין זה טבעו תובע אותו למסעיו בתוקף-עוז, ואם סוגרים אותו אותה שעה בתוך הכלוב חייו אינם חיים, אינו אוכל ואינו שותה, מתרפק על הכתלים ומבקש לו פתח להמלט על נפשו. הנסיעה לשם – למקומות הרחוקים, שנקלטה במוחו של בנימין ובשבילה עזב את אשתו ובניו, היא לא נתנה לו מנוחה כמעט רגע; היתה מנקרת כיתוש במוחו, מנהמת בתוכו, מכרזת ואומרת: לך-לך, בנימין, לך-לך, לך-לך! – בין כך וכך ימות-הגשמים עברו, ובנימין שרוי בצער, אבל וחפוי-ראש.

ובאחד מימי האביב, כשהיה סנדריל מתחנך בתכסיסי-מלחמה בינו לבין עצמו, בא אליו בנימין ופתח ואמר לו כך:

– בחייך, סנדריל, אין אתה אלא תינוק שוטה! אתה משחק ועושה מעשה נערות כילד פרא. ואני שואל אותך, מה בצע לנו בדברי-שטות הללו ומה יהיה בסופנו? זכור, סנדריל, שבעל אשה אתה, ברוך-השם, ואל תשכח גם זאת – שיהודי אתה, ולמה זה אתה מפנה לבך למיני דברים האלו, עוסק בהם בהתמדה גדולה והוגה בם יומם ולילה? למאי נפקא מינה אם פינה זו שאתה פונה ברגל – שמאלית היא או ימנית, כמו שהם מדקדקים בה, וכי לא היינו הך?

– כלום אני יודע? – החזיר לו סנדריל – אומרים: פנה כך, יהא כך, מה איכפת לי?

– ואת נסיעתנו, סנדריל, את נסיעתנו כלום שכחת? אוי נסיעתנו, נסיעתנו לשם מה תהא עליה?! והשמיר… השמיר, רבונו של עולם, הפרד והשפיפון! – נתלהב בנימין וקרא ברגש.

– הלוך, הלוך, הלוך! – הצביא סנדריל את עצמו, מרים פעמי רגליו וסופר ומונה אחת ושתים.

– אי לך, ואי לה"מארש" שלך! בוש והכלם, סנדריל! שמע נא, ריקא, וענני: אנו נעשה דרכנו ונסעה?

– מצדי, הריני מוכן ומזומן, ובלבד שלא יהא עכוב מצדם ויתנו לנו רשות.

– אנו למה אנו להם, ומה מועיל להם בנו? – אמר בנימין – אדרבה, סנדריל, אמור בעצמך, בהן-יהודי שלך, באם שיבוא השונא, חס ושלום, כלום תהא ביד שני פולימיסטים כמותנו לעמוד כנגדו? ואם גם אלף פעמים תאמר לו: ברח דודי, ובאם לאו הריני יורה ועושה חזיזים – פוי, פוי! כלום ישמע לך? אדרבה, הוא עוד יתפוש בך, ומאושר תהיה אם תתמלט בעור שניך. האמין לי, סנדריל, כפי שאני רואה הרי אני ואתה שנינו מיותרים אנו כאן, והם בעצמם מתאוים בלבם להפטר ממנו. באזני שמעתי פעם אחת את דברי שר-הצבא עלינו, וזו לשונו: “הנפשות הללו אינן אלא מכה מן השמים, ואלמלי היתה הרשות בידי הייתי גורש אותם זה כבר מעל פני ומשלחם לעזאזל”. – ובאמת, למה אנו להם? הריני אומר לך, סנדריל, בפירוש, שדבר זה כלו אינו אלא טעות ושידוך רע לשני הצדדים מלכתחילה. אנו לא מועילים להם והם לא לנו. אלו היהודים, שמסרו אותנו בידיהם, בודאי ספרו להם בשבחינו, שאנו גבורים משונים ויודעים תכסיסי-מלחמה על בורין. ואנחנו מה חטאנו אם היהודים התנהגו עמם במרמה, והרי גם אותנו הטעו היהודים. כל עיקרה של ביאתנו לכאן לא היה אלא בשביל לקבוץ על יד ולילך מזה הלאה לדרכנו. מענין תכסיסי-מלחמה לא היה מדובר בינינו כלל, והריני מקבל עלי שבועה חמורה מדאורייתא, בטלית ו"קיטיל", שלא היו מזכירים מזה אפילו בדבור קל. אטו בחוזק-יד עסקינן: חטוף ועשה מה שלבך חפץ, אתה שלך ואני שלך! וזה הרי הוא שלא ביושר, אם כן הותרה הרצועה והעולם הפקר… קיצור הדברים, הם מצדם אינם חייבים על טעותנו, ואף אנו מצדנו איננו חייבים על טעותם. חייבים בזה אינם אלא אותם היהודים, הרמאים ופושעי-ישראל אלה, שסבבו בכחש את שני הצדדים כאחד. היהודים הם, הם אשמים, אין האשם תלוי אלא בהם. – היהודים, סנדריל, היהודים ורק היהודים!

– ומה זה אתה מבקש, בנימין? –שאל סנדריל.

– אני מבקש – השיב בנימין – שנלך ונסע לדרכנו! המקח מקח טעות למפרע. ולדעתי, אין מי שיהא מוחה בידינו, הן על פי דין והן על פי יושר אין רשאי מי שיהיה לעכב אותנו. ואם תמצא לומר, אף-על-פי-כן… שמא לא יפטרונו ברצון? כנגד זה הרי יש עצה ותחבולה פשוטה – יציאה בחשאי. ולמי אנו מחוייבים להודיע? ולברכת-פטורין קודם יציאתנו גם כן אין אנו צריכים.

– אף אני סובר כן, ברכת-פטורין הוא דבר מיותר – אמר סנדריל – ותהא יציאה זו כיציאתנו מביתנו, יציאה בחשאי בלא ברכה, הרי גם לנשינו ולבנינו לא אמרנו דבר, אפילו “ישקני!”…

ומאותה שעה חזרו הידידים ונתנו דעתם על נסיעתם, והיו מעיינים ונמלכים זה בזה על הבריחה ועל הפליטה. דמי בנימין התחילו מרתיחין בו והיה מתנודד מסוכסך ושוקק כתרנגולת זו, שאחזה בולמוס של רביצה על ביצים בימי האביב. וכך צלל עמוק בהרהורי לבו, עד שלא ידע ולא ראה את כל הנעשה סביבו. שר-צבא עובר עליו – והוא אינו מרגיש ואינו פורע את ראשו מפני הכבוד; מכת-לחי הוא מקבל ואגרוף על קדקדו יורד – והוא אינו מבחין ואינו זע, כאלו לא לו מתכוונים; מדברים אליו בתכסיסי עבודת-הצבא – והדברים אינם נכנסים לאזניו. אין בלבו אלא הנסיעה לשם… וראשו טס ומטייל בקצה הארץ.

ובכן ויהי בחצי הלילה, כשהיו כל אנשי-הצבא ישנים בבית-כניסתם, התגנב בנימין, מהלך על ראשי אצבעות רגליו, ובא למטתו של סנדריל ולחש לו באזנו:

– סנדריל, מוכן אתה ומזומן?

סנדריל נענה בראשו, מחזיק בכנף בגדו של בנימין, ויצאו שניהם בחשאי לתוך החצר.

רוח חם נושב בחוץ, ענני-בתר שחורים נקודים וברודים נוסעים ברקיע, זה אחר זה, כאלו אלפי בעלי-עגלות הולכים שם ועגלותיהם טעונות סחורה הרבה, וכלם נחפזים לבוא ליום הכסא, להיריד בשמים, במועדו. אף הירח כסוחר על יד סחורתו הולך עם האורחה הגדולה הזאת לשלחה. עתים הוא שולח ראשו, משגיח רגע ממכון שבתו לראות מה נעשה שם בחוץ, ואחר הוא נחבא שנית תחת יריעת-ערפל שחורה זפותה ומפוחמה.

תיירינו מהלכים בחשאי על ראשי אצבעות רגליהם ובאים עד גדר החצר. מטפסים על צבורה של עצים ועולים משם לראש הגדר. ופתאם נזדעזע סנדירל ולחש לבנימין באזנו:

– אוי, שכחתי, בנימין, שכחתי את תרמילי! אחזור ואטול את התרמיל?

– חלילה לך, סנדריל! – אמר בנימין – לא יפה חזרה לנו. מאן דיהיב מזוני יהיב תרמילא.

– זכר זקני רבי סנדריל, עליו השלום, בא לפני הלילה – אמר סנדריל – בחלום הלילה בא ואמר לי: קום, סנדריל, קום וברח לך מזה אל כל הישר בעיניך! הלואי, זכותו יגן עלינו עתה בעת צרה. הוא היה באמת יהודי גמור ככתוב בלי שום חקירות. אמי זקנתי, עליה השלום, היתה מספרת תמיד…

אבל עד שסנדריל מזמן את פיו לספר מה שאמו זקנתו היתה מספרת תמיד בזקנו, נשמע קולו של איש-חיל מזוין, שעמד שם בקרן-זוית על משמרתו. הפליטים שלנו נבהלו מקולו ונשתטחו על פני הגדר, כובשים נשימתם, אינם זזים זיז כל שהוא ונראים כשני סמרטוטים גדולים מונחים שם יחדו. נחה שקטה מסביב והסמרטוטים החיים האלו זזים ממקומם, מטפסים ויורדים בזהירות מעל הגדר – והם מבחוץ. הם מהלכים על ארבע, זוחלים ועוברים מנגד להשומר ומתמלטים, בעזרת השם, לסימטא אחת בשלום. שם קמו על רגליהם, עומדים ומביטים איש אל אחיו ועיניהם מבהיקות.

– אמי זקנתי, עליה השלום – התחיל סנדריל מספר – היתה מספרת תמיד על אבי זקני רבי סנדריל, עליו השלום, שהיה חומד ומתאוה בחייו לנסוע לארץ-ישראל. לפני פטירתו התחזק וישב על המטה ואמר כהאי לישנא: “אם אני לא זכיתי לנסוע לארץ-ישראל מובטחני, שאחד מיוצאי חלצי יעלה לשם”. ולבי אומר לי עתה, שעלי הוא רמז. הלואי ויהיו אמרי פי נכנסים לאזני הקדוש-ברוך-הוא!

אבל אמרי פי סנדריל נכנסו לאזני אחרים! הדבר יצא מפי סנדריל ונשמע קול אחד מדבר מוסקבית ושואל: מי כאן? וכשראה שהוא מן הצועקים ואינם נענים, חפז עליהם ושאל בשנית. ובאותה שעה גרמו העונות והירח שלח את ראשו מבין בתרי העננים החשכים והגיה אורו על פליטים עלובים הללו, העומדים שותקים ומרעידים ופניהם כסיד, ועל פקיד-הצבא הגוער בם ומניף ידו עליהם ומנבל אבותם ואמותם בנבול פיו…

לאחר שעה קלה היו תיירינו נתונים במשמר.

אם באנו לכתוב את רוב צערם של תיירינו ויסוריהם הקשים, בזמן שהיו יושבים במשמר, אין אנו מספיקים. פניהם נפלו מאד והושחרו כשולי קדרה. סנדריל זו נחמתו האחת, שהיה מתנמנם רוב זמנו ואינו מרגיש בצרותיו, ופעמים רואה גם חלום טוב. זקנו, רבי סנדריל, התחיל בא אליו לפרקים בחלום הלילה לשחק בו, וכשבא לא בא ריקם. עתים הוא בא בקשת ל"ג-בעומר ובחרב תשעה-באב או בהלמות-המן, צורם בלחי נכדו באהבה, גחיך ואומר: הרי לך, בן שובב, צעצועים! טול, פרא אדם, כלי-זיין זה ועשה פוי, פיף-פאף, סנדריל! ועתים הוא בא ב"חזרזר"-עופרת לחנוכה ויושב ומשחק בו עם סנדריל חביבו ובן יקיר לו. סובב סובב הולך החזרזר עד שהוא נופל, צד זה, שהאות ג' עליו, נהפך למעלה – וסנדריל מנצח ונוטל מזקנו פרוטה שלמה. גם חלום טוב יפה לאדם, וכי כל העולם כלו לאו חלום הוא? אבל בנימין, הוא אין לו שעה של מנוחה כלל, אינו ישן, רעיוניו מסוכסכים ודמיו רותחים בו יום ולילה. הוא משגיח מן החלון ורואה לפניו: הנה השמש מאיר בזיו כבודו, הדשאים דשנים ורעננים, האילנות מלבלבים, בני-אדם הולכים ורצים כה וכה ועופות פורחים ומצפצפים. עת הזמיר הגיע וזמן הטיול עתה – והוא חבוש בבית האסורים ואינו יכול לצאת ולרוץ אורח. ומרוב צער ועגמת-נפש הוא מפרפר בכל אבריו, אוחז בראשו, מתנודד בהול ומבולבל וצועק וטוען במרירות:

– אוי, מה הרעותי להם? אוי, אוי, למה עושים לי כך? רבונו של עולם! על מה ולמה?…

פרק ארבעה עשר: כיצד בודקין את תיירינו

בלשכת-הסופרים לחיל הצבא ישבו על כסאותם, כסאות למשפט, פקידים מלובשים בגדי-כהונתם, ובתוכם ראש-הגדוד. ובפתח אצל המזוזה עמדו שני פולימיסטים, אנשי-חיל, מורידים לארץ ראשם ודמות פניהם משונה, כעכבר מוצל מכד חלב. הפקידים מביטים לאנשי-החיל האלה, מחרישים ומתבוננים להם מכף רגל ועד ראש, ואחר-כך מתלחשים ושחוק קל עובר על שפתותיהם.

ובשעה שהפקידים היו מסיחים זה עם זה, הפך אחד מאנשי-החיל פניו לחברו ואמר לו:

– סנדריל, אפילו אם פה תהא קבורתי, הריני מוכן לומר להם דבר-אמת כמו שהיא – מלא חמה אני!

– בשבילי, בנימין, רשאי אתה לומר להם את האמת – החזיר לו חברו, איש-החיל השני – אם אתה רוצה כך, יהא כך, מה איכפת לי?

– נערים! אתם החוטאים, שנתפסתם על הבריחה בלילה מקסרקיטין? – שאל להם שר-הגדוד בפנים זועפות – יודעים אתם עונשו של חטא זה?

– חטא גדול, רחמנא לצלן! אטו מילתא זוטרתא חטא זה? – אמר – בנימין בעקימת-שפתים משונה, שיש בה מעין לגלוג ותרעומת כאחד.

שר-הגדוד הפך פניו מאצלו בשחוק קל, מנענע בידו כמתיאש ממנו, ושר-האלף התחיל מדבר במקומו.

– אמנם חטאתם חטאה גדולה, ואתם חייבים עונש קשה על עבירה זו.

– כבוד מעלתו! – הרים בנימין את קולו ואמר – לחטוף בני אדם ולמכרם בשוק בפרהסיא מותר, ואם הם מבקשים להנצל חושבים להם דבר זה לעון! אם כן הרי העולם הפקר ואיני מבין עוד מה מותר ומה אסור! הרי יש כאן בני-אדם, נשאל את פיהם. אדרבה, יאמרו הם מי הוא החייב. מה היה, למשל, אלמלי לסטים תפשו אתכם בדרך והטילו אתכם לתוך שק. וכי הייתם חייבים, חלילה, אלו עשיתם כל מה שבידכם להוציא עצמכם מן השק? הריני אומר לכם בפירוש, שהמעשה לא היה מלכתחלה אלא אונס ורמאות. החייבים בדבר זה אינם אלא היהודים. מי יודע מה הפליגו עוד לספר עלינו. אנו מוסרים מודעה לכם – פתח פיך, סנדריל, ודבר! למה אתה עומד כגולם? בטח בה', ואמת תהגה לשונך בלא פחד. חזק, סנדריל, ונאמר להם פה אחד: אנו מוסרים לכם מודעה, שלא ידענו מתכסיסי-מלחמה כלום, לא ידענו ואין אנו רוצים לידע. אנו, ברוך-השם, בעלי-נשים אנו, דעתנו פנויה לדברים אחרים ואין לנו לא פנאי ולא רצון להתעסק בדברים בטלים האלו, שאין להם תפיסה כלל במוחנו. ואם כן למה זה אנו לכם? כמדומני, שטובת עצמכם דורשת מכם להפטר ממנו.

ובאמת לא טעה בנימין, זה כמה היו מבקשים להפטר מהם. כשהיו הפקידים מתבוננים לתיירינו אלה, להילוכם ולמנהגם ולדבורם ולהמארשי"ן שלהם, הבינו מה הנפשות האלה ועם מי יש עסק להם, ולא אחת היו ממלאים עליהם שחוק פיהם. עכשיו כל עיקרה של ישיבת הפקידים לא היה אלא להזמין את תיירינו לבדיקה ולתהות על קנקנם. בפקודת שר-הגדוד בא הרופא ונכנס בדברי-שיחה עם תיירינו. ולאחר שנתעסק בהם נתן אצבעו על מצחו, נענע בראשו, לרמז עליהם: חסרה כאן חוליא אחת!…

סוף דבר, הפקידים היו נמלכים זה עם זה ויצא פסק-דינם – לשחרר את תיירינו מעבודת-הצבא.

בנימין וסנדריל מזלם שחק להם ויצאו מן הבחינה בנשיאת-חן ושם טוב.

– לכו לכם! – אמרו להם – לכו לכם לביתכם!

בנימין נתפטר מאתם בקידה ובהשתחויה משונה וסנדריל מתמתח, מרים פעמי רגליו כאיש-חיל, יגוד עקב ופוסע והולך אחריו קוממיות.

* * *

להתודע ולהגלות!

אמר מנדלי מוכר ספרים: עד שאני עסוק בהדפסת ספורי מסעות בנימין השלישי, שמהם הוצאתי לפי שעה, בסייעתא דשמיא, חלק זה שלפניכם, רבותי, העבירו כתבי-העתים השמועה, שבנימין שלנו בעל-המסעות עובר עכשו בפעם שנית בראש חברת-תיירים לאותן מדינות-הים ואיים רחוקים מעבר להרי-חושך, שהיה שם בתחלה. והמעשה כך הוא:

קול ספר נשמע במחנה ישראל – “ספר דרישת כבוד חכמי התורה” ע"י העסקנים נקיי הדעת פעה"ק ירושלים ת"ו, שנת תרנ"ח לפ"ק. העסקנים הללו מברים ואומרים: “הקדוש-ברוך-הוא גלה לפנינו את פתח הנהר סמבטיון (שהיא ראיה על יום השבת כדברי רבותינו) והנהר היקר הזה הנה הוא כמו לפנינו… מהראוי בלי להתעצל בדבר… כי אם להזדרז ולהביא תרופה, שלא יעיזו עזי-הפנים לזלזל חלילה את דברי חכמים… על כן יסדנו חברה בשם “דורשי כבוד חכמי התורה” לעשות הנסיעה הלוך ושוב… מבקשים אנו מכל החרדים לכבוד השי”ת וכבוד חכמיו, שיעזרו נא וישתתפו אתנו בחברתנו או להיות מהנוסעים או להיות מהעוזרים לנסיעה כל אחד לפי נדבת לבו… הענין הזה דוֹרש הוצאה מרובה לדורן ולתפלה… לתשלומין בעד מכתבי-מסע… ומזון בדרך… להכין שתהיה לנו תפלת היומי ותפלת הדרך בכל יום בצבור… בקהילת הנוסעים עשרה ביחד".

שמע בנימין קריאה זו. נזדרז ולקח את סנדריל האשה, טליתו-ותפיליו ומקלו ותרמילו, ונטפל לאותם “העסקנים נקיי-הדעת” המכובדים. ועכשיו הוא מוליכם כסוס במדבר הנורא, נחש שרף ושפיפון ועריצי-גוים כפרישטו יואן וכופר אל-תור"ך. והריני מברכו ממעמקי לב: יצליח ה' את דרכו ויחזירו לנו בשלום, ואשתדל להודיע בשבטי ישראל גם את ספורי נסיעתו השניה.

א

כיון שנושב רוח חם וימות החמה מגיעים, ובעולמו של הקדוש־ברוך־הוא אורה ושמחה – ימי אבל וצום ובכי ממשמשים ובאים ליהודים בזה אחר זה, מתחלת ספירת העומר עד ימות הגשמים. והשעה שעת עבודה לי, מנדלי מוכר ספרים, לחזור בעיירות שבתוך התחום ולהספיק לבני ישראל שם מכשירי־הבכיה, דהיינו קינות וסליחות ומיני תחינות, שופרות ומחזורים, מענה־לשון ותפלה־זכה וכיוצא באלה שיפים לשפיכת דמעות. ישראל עמנו סופדים ומבלים ימות החמה בבכיה – ואני עושה בה סחורה. אבל אין זה מעניני.

פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ואותו היום שבעה עשר בתמוז היה. ואני יושב לי על דוכני בעגלה עטוף בטלית ומעוטר בתפלין, מחמר כלאחר־יד אחר סוסי בשוט שבידי ומתפלל שחרית, מתכון ועוצם עיני, שלא לראות את העולם לפני בשעת תפלה. והיא, התולדה, כלומר הטבע בלשונם, היתה באותה שעה, מעשה־שטן, נאה מאד וממשכת אותי להסתכל בפניה, והיו הרהורי לבי מנצחים זה עם זה. יצרי הטוב אומר: “אסור – אל תסתכל”!… וכנגדו יצרי הרע מסית ואומר: “מותר! הסתכל ויהנה לבך, שוטה שבעולם!” ועמד ופקח לי עין אחת. ומיד נגלתה עלי היפהפיה הזו בהדר כבודה – ותמונה נאה לנגד עיני: שדות כוסמין בלבלובן, לבנות כשלג, אצל שורות שורות מוצהבות של חטים ושל גבעולי קטניות גבוהים וירקרקים; בקעה נאה צומחת דשאים וחורשה של אגוזים לשני צדיה, ובתוכה שוטפת בריכת מים זכים כעין הבדולח וזהרורי חמה בוקעים בהם וחופים פניהם בתורי זהב וקשקשי כסף; עדרי צאן ובקר נראים מרחוק כנקודות שחורות, שחומות ואדמדמות בנאות־דשא שם. – “אוי לאותה בושה! – מיסרני יצרי הטוב במילי־דאבות – המהלך בדרך… ומפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה!… כאילו מתחייב בנפשו…” אבל היצר־הרע שבי מעלה לתוך חוטמי ריח־ניחוח של ערמות שחת ושל עשבים הנבלע באברים, משתפך לפני בנגינות כנפי רננים משמחי לב; משיב רוח חם על פני, מסלסל פאותי ולוחש לי באזני: “ראה, אדם אתה, יהודי, ואל תבוא, שוטה, להדיר הנאה מן העולם”. אני מגמגם ומתפלל, כביכול, ואיני יודע בעצמי מה אני מתפלל. ובטירוף הדעת דברי כעס וקנטור עולים במחשבתי מאליהם, ואני מהרהר ואומר בלבי: “הוי, חללי אדם!… הוי, עצמות יבשות!… נפשות פורחות באויר!… נפשות תלויות על בלימה!… חבילות מפורדות! ערבות חבוטות!…” ועד שהלב מחשב והרהורים רעים מבהילים אותו, הפה חותם: “ברוך המחזיר נשמות לפגרים מתים”.

– הא כיצד? כלפי לייא? – נרתעתי פתאם, מתביש מפני הרהורי לבי הרעים. וכדי להאפיל על קלקלתי לפני המקום ברוך־הוא, איני מעמיד את פני פני־תם, כלומר: לא להם נתכונתי אלא לסוסי נתכונתי… מצליף שוטי על גבו של אותו העלוב ומזרזו ואומר: הוי, פגר! הוי, הוי נבלתי!

ערמה זו בעצמה יפה היא, אלא שדעתי לא נתקררה בה הפעם. מאד מאד נצטערתי על זה, שהרהורים מעין אלו היו עולים בלבי ביום צום זה, שאנו צריכים לבכות על צרותיהם הגדולות של בני ישראל ולנוד להם – שפעת קלגסיו של נבוכדנאצר הרשע הרי נכנסו לעיר קדשנו וכל מחמדינו היו לחרבה… הריני מעמיד פנים עצובים, מתאנח בחסידות ואומר אותן הסליחות הקבועות ליום מר זה בתחנונים ובקול בוכים, וקול בכיתי הולך וחזק ביותר באותו פזמון שמרגיז לבבות בדבריו המרים האלו:

וְהַשְּׁפִיפוֹן מִצָּפוֹן

כְּשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָנִי

וְהַצַּיָּד שָׁלַח יָד

וְהַצָּפִיר וְהַשָּׂעִיר.

יהודי, מכיון שהוא שופך שיחו לפני המקום ואמור לפניו פזמון, כסבור הוא שעשה כל מה שבידו, ודעתו נחה ומתישבת עליו, כתינוק זה לאחר שלקה מוחה דמעתו ושותק. מיסב אני על דוכני ומחליק לי את זקני בנחת־רוח כאומר: רבונו של עולם! אני עשיתי את שלי ויצאתי ידי חובתי; עכשיו אין הדבר תלוי אלא בך. עורה נא, התעורר נא והראני חסדך, אב רחום וצדיק! – “הידא, בהמתי! הרימה פעמיך ולך נא ונא, במחילת כבודך!” – אומר אני לסוסי בפה רך, מפיסו על שהייתי מזלזל בו מתחלה וקורא לו “נבלה”. והעלוב הזה מחוה לי קידה, כורע על רגליו הקדומות וכובש ראשו בקרקע ומתאנח, כאלו הוא אומר: “אדוני! ומספוא מה תהא עליו?” חייך, שפקח אתה – אומר אני, ומרמז לו בשוט שהוא רשאי לקום ולעמוד על רגליו. – לא לחנם נאמר: “ציון, בך כל בהמה ועוף חכמו!” כלומר, אפילו בהמותיך, כנסת ישראל, פקחות הן… אבל אין זה מעניני. ומתוך אמירה זו באתי שוב לידי הרהור בכנסת ישראל, על חכמתה ודעתה ומנהגיה, על אותן הבריות היפות שבתוכה ועל רוע מעמדה, המקום ירחם עליה. ראשי החל מתנדנד אילך ואילך, מחשבות לבי מתבלבלות, וכשפיפון נראה לי בדמיוני – נבוכדנאצר וסיעתו פורעי פרעות בישראל, משברי דלתות וחלונות ומקרקרי קיר. מהומה ומבוסה ומבוכה. יהודים, קצתם לבושי טליות וקצתם טעוני חבילות של סחורה, סמרטוטין ובלואי בגדים, אוזרים חלציהם, שואגים “הושע־נא!” ורצים… ואני נושא את רגלי, מתגבר כארי וקופץ – ומשתטח מלוא קומתי על גבי הקרקע.

דומה שחטפתני השנה, לא עליכם, וישנתי באמצע תפלתי. רואה אני והנה עגלתי טובעת בתוך אמת־המים, ובאחד מאופניה האחרונים נתונה סדנא של עגלה אחרת. סוסי רגלו האחת עומדת מחוץ לעבותות העגלה והוא ממושך, דחוק ולחוץ ורע רע לו. ומאידך גיסא קללות נמרצות עולות ובאות לי בלשון יהודית וגניחה ושעול כאחת נשמע משם. יהודי אתה! – אומר אני בלבי – אם כן למיחש לא מיבעי… ומיד אני קופץ ובא לשם מלא חמה. והנה איש יהודי סבוך בטלית ותפלין מפרפר לפני תחת עגלה. הרצועות והשוט כרוכים יחד, והוא מפרכס ומשתדל בכל כחו לצאת מן המצר. אני תוהא וצועק עליו: היאך! והוא משיבני בקול: היאך והיאך! – אני משלח בו חרון אפי וכל חלומותי הרעים שחלמתי, והוא חוזר ומשלחם בי ואין אחד מאתנו רואה את פני חברו. אני לו: יהודי, איך אינו בוש וישן בתוך תפלתו? והוא לי: יהודי, איך אין מורא שמים עליו והוא מתנמנם? אני מקללו באביו, והוא – באבי ובאמי. אני חובט את סוסו, והוא מתיר את עצמו מאסוריו ועומד וחובט את סוסי. הסוסים מתהוללים ומזדקפים קוממיות, ואנו כועסים ומשתערים זה אל זה כתרנגולים ומתכוונים להחזיק זה בפאותיו של זה. שעה קלה היינו עומדים שותקים ומסתכלים אחד בפני חברו. אמנם מה נהדר היה מראה זה! שני גבורי ישראל בטליותיהם ותפליהם עומדים בשדה זועפים ונזעמים ומזומנים להיות סוטרים אחד בלחיו של חברו… אשרי עין ראתה אלה! עוד רגע ומכות־לחי מתרגשות לבוא, – ופתאם נרתענו לאחורינו ושנינו בבת־אחת קוראים תוהים ומשתאים:

– אוי, ר' אלתר!

– אוי, אוי, ר' מנדלי!!

אלתר יקנה"ז הוא יהודי מסורבל בבשר ומפוטם וכרסו עבה. פניו טובעים בים של שערות צהובות ועכורות, שיש בהן כדי להספיק פאות וזקן ושפם גם לו לעצמו וגם לכמה וכמה יהודים. בתוך ים של שערות זה עולה כמין אי חוטם רחב ועב, חתיכה הראויה להתכבד בה, שרוב ימות השנה הוא סתום ובטל מעבודה, ובשנוי וסת, כגון בפרוס חג הפסח, זמן הפשרת השלגים, ובעליו נוטלו בכפו, שוקד עליו וגורפו, הוא משמיע כשופר תקיעות גדולות ויחד עם הברבורים, המזומנים ליום־טוב, נותן זמירות באותה שעה – וכל העיר בטלון הומה. אנשי המקום מגישים לו מנחת טאבק’ה להריח בה ומברכים אותו ואומרים: אסותא! אסותא! – אלתר יקנה"ז איש בטלון ומוכר־ספרים הוא, מכירי מימים רבים. לא חכים ביותר ולא איש דברים. והוא בריה בפני עצמו, פניו זועפים תמיד כאלו הוא כועס על כל העולם כלו, אף על פי שאינו רע בטיבו.

לאחר שאילת־שלום אנו מתחילים, כדרך היהודים, לתהות איש על קנקנו של חברו.

– לאן הולך יהודי? – שואל אני ובודק את אלתר.

– לאן יהודי הולך? – עט!… – חוזר אלתר על דברי כמנהג ישראל, שאינו משיב כהלכה תשובה ברורה ופוטר את עצמו בעקימת שפתים ובאמירת “עט”, כל אותן הערמומיות שבבדיקה וכונותיה התלויות בה – היהודי הולך אל אשר נשאו הרוח!… ורבי מנדלי לאן הוא הולך?

– לשם!… למקום זה, שאני הולך ובא לשם כדרכי תמיד באלו הימים ובזמן הזה.

– ידעתי, רבי מנדלי, ידעתי! לכסלון אתה הולך, למקום זה, שאני אף הולך עכשו – אומר אלתר, מעקם חוטמו כמתיירא מפני הסגת־גבול, שלא אקפח פרנסתו – אבל למה אתה בא עכשו, רבי מנדלי, בדרך עקלתון, מן הצד, ולא בדרך הכבושה?

– השעה הצריכתני לכך. זה כמה שלא עברתי בדרך זו. ורבי אלתר מה ראה שנפנה לצדדים ועקם את הדרך? מאין יהודי בא?

– מאין יהודי בא? יהודי הלואי שלא היה הולך ולא בא!… מאותו היריד הנאה אני בא, מעיר ירמוליניץ, ימח שמה וזכרה.

ועד שאלתר מקלל את ירמוליניץ ואת היריד שם וקרונות של אכרים באים נגדנו, והם תוהים בעגלותינו למה הן עומדות ומעכבות את הדרך על העוברים. וכיון שהגיעו למקומנו וראו אותנו מעוטפים בטלית ובציצית ותפלין עם רצועות בראשינו ועל ידינו – מיד הרימו את קולם, מלגלגים עלינו ואומרים:

– ראו נא אותם, את הבריות־היפות הללו! תפח רוחם של אביהם ואמם! הוי, פנו מקום, יהודים מצויצים!

ומיד היינו מזדרזים ובאנו להסיע את עגלותינו. והערלים, אף על פי שלא מבני ישראל הם, מעיד אני עליהם שקיימו בנו מצוות “עזוב תעזוב” ועמדו לנו בשעת דחקנו, ובזכות דחיפתם החזקה יצאו עגלותינו מן אמת־המים בשלום. ואלמלא הם, מי יודע כמה היינו מטפלים בהוצאת העגלות, ואפשר שלא הועלנו כלום, קפוטותינו נתלכלכו בטיט וטליותינו היו מתמרטטות, שהרי באמת, מה אנו ומה כחנו? אבל בכח ידיהם של בני עשו המלאכה נעשית יפה. הם היו דוחפים כדבעי, ומדחיפתם היה נכּר, שהידים ידי עשו. אבל אנו, להבדיל, אין כחנו אלא בפה – הקול קול יעקב; וכשהיו הם דוחפים היינו אומרים: דחפו היטב, היטב דחפו, מפני שהקול יפה לדחיפה – ואנו בעצמנו היינו גונחים ומפרפרים בכל אברי גופנו ונראים כדוחפים… אבל אין זה מעניני. כשנתפנה הדרך הלכו להם בני־חם אלה לדרכם, הופכים פרצופיהם אלינו, מלעיבים ומלעיגים בנו, שאנו מטפלים בסוסינו בבגדי כהונה ועובדים את הבורא במקל וברצועה… קצתם מקפלים כנף בגדם בדמוּת אוזן־חזיר ומושיטים אותה לנגד פנינו כדי להכעיסנו. אלתר לא היה חושש להם, מבטלם בלבו ואומר: מי נותן דעתו על פראי אדם אלה ומה הם שנתבייש מפניהם?… ואני – עקיצת עקרב היה לי זו לעגם עלינו. אי שמים! הלעג הזה למה? למה ולמה?…

ב

לא שהיתי הרבה ועליתי על העגלה שלי והלכתי לדרכי, אני בראש ואלתר אחרי, כשהוא יושב לו בעגלה תחת חופה של מחצלאות בלות, והאופנים של מרכבתו מרוסקי הידות, מהודקי חבלים ומשונים בשיעור קומתם, מתנדנדים על הסדנות ומתרעשים בקול. מרכבה זו סוסה גבוהה ודקת בשר ותשושת כח מושכת אותה, והעלובה הזו גבה צרוע, כתות ונשוך, אזניה זקופות ושיור הפאה שבצוארה סבוך בקש ובנעורת של פשתן, המבצבצים מן הענק לגרגרתה הדקה והצנומה.

מתפלת היום לא נשתיירו לי אלא פסוקי־דרחמי ותחנונים מועטים, ולאחר אמירת אותם הפסוקים ורקיקה בכל פה, כנהוג בסוף התפלה, שוב התחיל היצר־הרע נכנס עמי בדברים, מסית ואומר: “קח נא מעט יי”ש וסעד לבך!" – אי… אי! – משתמט אני ממנו ואומר: – אכילה ושתיה בשבעה עשר בתמוז מאי סלקא דעתך! – אני לו: “אי!” והוא לי: “עט! מה לו ליהודי בימינו ולנבוכדנאצר בימים ראשונים!… הרבה צרות מתחדשות ובאות לישראל עכשו בכל יום, ואף על פי כן אין מתענים ומתריעים עליהן. אל תהא שוטה וסעד לבך! הרי זקן אתה ותשוש כח. מותר לך!…” הריני מעביר ידי על פני כמתכון להבריח זבוב מעליהם, ומביט לתרמילי בעגלה, שבו מצוים תמיד קנקן משקה, פת ודובשנין ומיני פרפראות, שומים ובצלים ושאר ירקות. העין רואה, הלב חומד והקיבה תובעת: יוקח נא מעט יי"ש ולחם כזית! וכדי להתרחק מן העבירה הריני ממהר והופך את פני מתרמילי ומסיח דעתי לראות הדר אלהינו בעולמו הנאה.

הרקיע כלו תכלת בלא עב קל. החמה לוהטת. רוח לא נושבת, אויר לא מרפרף. תבואות ואילנות אינם מזדעזעים, עומדים ומחרישים. הפרות אלו רובצות בשדה נטויות גרון ומנענעות אזנים, ואלו כובשות קרניהן בקרקע, חוטטות ומעפרות בטלפיהן וגועות מפני החום. הפר פושט זנבו ורץ, מנענע ראשו לצדדים, פתאם יעמוד, מרכין מצחו עד לעפר, שואף ומנשם בנחיריו, נוהם ובועט ברגליו – והבל מפיו יצא. אצל ערבה זקנה, עקומה וסדוקת רעם, עומדים סוסים צפופים, מאהילים זה על גבי זה בצוארותיהם, כדי לעשות צל כל שהוא, ומצליפים בזנבותיהם, להבריח את היתושים והצרעין מעל גבם. בראש האילן עורב אחד מתנענע על ענף רך באויר העולם, ונראה מרחוק כאלו הוא מתפלל עטוף טלית־קטן של לבן ותכלת יחד, משתחוה ונופל אפים בכפיפת ראש, רוקד תחתיו רקידה קלה, מקרקר אחת ושתים בשפה רפה ומשתתק, פושט גרונו, מעמיד פניו ומתנמנם ועיניו פקוחות… שקט ודממה בכל הדרך. עלה לא מזדעזע, עוף לא פורח. אלא יתושים וזבובים, עמא פזיזא זה, הלולי וחנגי להם בחללו של עולם, טסים כה וכה, מעופפים ועוברים אצל האוזן, מזמזמים לה, לוחשים לה – ופורחים ואינם. גם הצרצור והצלצל מנתרים בין חציר וקמה, נודדים כנף, פושטים רגל ובצלצול מצלצלים…

הנה חום היום, הנה שקט דממה – הס! ישנים מעשי אלהינו…

ואני מוטל מפני החמה בעגלתי ואיני לבוש אלא חלוקי וטלית־קטני בלבד; כובעי החם בראשי שמוט לי לאחורי, והאנפילאות של צמר, שאינן פוסקות מעל רגלי אפילו בימי החמה, משולשלות לי עד עקבי – ומזיע יפה יפה. ואלמלא החמה מכהה את עיני הייתי נהנה מזעה זו, מפני שאוהב אני להזיע ולהשתטח שעות הרבה על גבי האצטבא העליונה במרחץ בעדנא דריתחא. אבי, עליו־השלום, היה מרגיל אותי לדבר זה מילדותי. הוא היה יהודי נלהב, מעין ניצוץ משלהבת־יה נצנץ בו. היה חומד ומתאוה להתפרקד שם במעלה העליונה ולהזיע, ובשביל כך היה נחמד ליהודים וקנה לו שם טוב בקהל עדתו. עין בעין ראו את “הנקודה הישראלית” במדתו זו, והיו חולקים לו כבוד ואומרים עליו: בדברים העומדים ברומו של מרחץ – כחו יפה! הוא יודע את ענין המרחץ על בוריו! ולזעה – אין מומחה כמותו!

באמת אמרו, לא ניתנה זעה אלא לישראל. אין יהודי זוכה לקבל שבתות ומועדים אלא בזעת אפיו וכל אברי גופו. ומי מכל אומה ולשון מתעמלין ומזיעין בעולם־הזה כישראל?… אבל אין זה מעניני.

ואדם כשהוא מזיע, כמה נפשו שוקקה וכמה היא רעבה! אף אני צמא ורעב. יצרי הרע מתגבר בי עוד יותר מבראשונה, והולך ומונה לפני את כל סדרם של מאכלי בית ישראל: בשר מצומק בדייסא, צלי קדרה, פשטידא עם עור של צואר עוף ממולא בתוכה, חצר־כבד מרוסק בבצלים. בולמוס אוחזני ואני רוצה לאכול בכל אַות נפשי. והוא בשלו: לביבות מטוגנות, קורקבן, פרק"יות, לשון בחרדל, צנון בשומן של תרנגולים, זפק של ברבור מצומק בלפת… ועד שהמאכלים האלה נקראים לפני והנה תרמילי לפני כאלו נעתק ממקומו ובא מאליו… “לחיים, טפש! – נאום היצר־הרע בקרב לבי – אל תשתטה הרבה, שוטה שבעולם!” – ידי הולכת מאליה, פותחת את התרמיל וחוטפת את הכוס, – ואגב אני מתגנב ומביט על סביבותי. ובאותה שעה נפגשו עיני בעיני סוסי, שהיה מתחכך בראש הכלונס של העגלה, הופך ראשו לאחוריו ומציץ עלי בפנים זעומות כאלו הוא מתרעם ואומר: בוא וראה! זו רגלי האחרונה בצקה וכרוכה במטלית, עין אחת דולפת, צוארי פצוע, תדבק לשוני לחכי אם ידעתי טעם שבולת־שועל! ואף על פי כן אני אוזר חלצי, מזיז עצמי בכל כחי ומתגבר כארי וזוחל והולך לעשות רצון רבוני ואיני פורק מעלי, חס ושלום, עול העבודה… הכוס נשמטת מידי וחוזרת למקומה, ואת התרמיל הטלתי מלפני בבושת פנים, מתאנח ואומר: אכן זה הוא שמחייב את היהודי ומלמדו מוסר השכל! “מלפנו מבהמות ארץ” כתיב. נעניתי לך, סוסי חביבי! אף אני, להבדיל, משתעבד ואיני פורק מעלי עול העבודה. נעבוד, ר' סוסי, ונסבול. הרוח לא ישאנו!… אדם ובהמה תושיע ה'… אבל אין זה מעניני.

יהודי, כיון שכבש את היצר־הרע של אכילה, את התאוה המגונה הזו, שוב אינו חושש לה ואפשר לו לצאת ידי חובת אכילה במשהו. והרי עכשיו בימינו הרבה יהודים בעולם ששעור קיבתם אצלם אינו אלא כזית. ומובטחני שלעתיד לבוא – אם ירצה השם ומכס הבשר ובעלי־הטובות לא יעברו מתוך היהודים – יהיו היהודים הולכים וממעטים באכילה עד שלבסוף יקום דור חדש מחוסר קיבה לגמרי. ואז כמלאכי־מרום יהיו היהודים על האדמה…

דבר זה אינו סברא בעלמא אלא מעשה, ובדידי הוה עובדא: לאחר שדחיתי את תרמילי מאצלי נתישבה דעתי עלי והרעב עוד לא צערני כל כך. התחלתי מהרהר בעניני מסחר ומנגן לי בניחותא ובקול בכיה אחד מן הפזמונים העגומים. לכאורה הכל טוב ויפה – בא השטן וגרה בי ערלית אחת עם כלי מלא דובדבניות, פרי זה שאני חומד אותו ביותר. אדם אחר במקומי, מהני בעלי־הזיות, היה מוציא מאורע זה מפשוטו ואומר: השטן הוא בעצמו בא בדמות אשה ונתכוון… אבל למען האמת עמדתי ונסתכלתי בה יפה יפה וראיתי בחוש שהיא ערלית פשוטה כמשמעה, בשר ולא רוח… ובשעה שהשיאתני על הלקוחין של הדובדניות עם הכלי ביחד בעשר פרוטות, הושיטה לי את מטעמיה תחת חוטמי ממש, והיה ריחם הטוב נודף לתוכו ותאות האכילה חזרה ונעורה בי. ומפני צער הרעב פני מוריקות, חלש לבי וחשכו עיני, וכדי שלא לבוא לידי נסיון אני עומד וקופץ מן העגלה בהול ומבוהל, כמתמלט מפני הדליקה, וקורא בקול משונה: רבי אלתר! בקריאה זו נתכונתי להעמיד עלי את אלתר לשומר.

ואלתר שלי מתפרקד בעגלה, שוכב על גחונו וראשו סמוך על שתי זרועותיו, פניו מאדימין וחזהוּ המסובך בשׂער מגולה. החמה מלהטת וצולה אותו כגדי מקולס בשמנוניתו, מפיקה מתוכו את כל הלחלוחית שבו והוא מזיע. – אוי ואבוי לי שראיתיו בכך!

– מה־מה – מהמה ר' אלתר כבהמה, כמשיב לי על קול קריאתי, ואינו זז ממקומו – מה אתה?

אותה הערלית נתעלמה מן העין. אני מבקש לי אמתלא ושואל את אלתר:

– איזו שעה משעות היום עתה, לפי אומד דעתך?

– איזו שעה משעות היום? – משיב אלתר וקולו עמום כתוקע לתוך הבור – כלום יודע אני? הרבה התענה הנפש עד צאת הכוכבים הראשונים. אוי, החום גדול!…

– החום יפה, מחיה נפשות! אַ־אַ־אַ – אמרתי לו הולך ברגלי אצל עגלתו – מזיע אתה, רבי אלתר? דומה, שהגיעה עת לרעות סוסינו. “הנשרים” האלו עיפים ומתנהגים בעצלתים. עוד כשני מילין עד דרך־המלך, העולה לכסלון. ליד היער הגדול שלפנינו שם אני רואה מקום טוב לנו.

לאחר שעה קלה הגענו למקום יער ושדות ומרעה טוב. שלחנו את “האריות” שלנו חפשי לרעות כטוב בעיניהם, ואני ואלתר ישבנו נשענים תחת העץ.

ג

ואלתר יקנה"ז יושב תחת העץ כחום היום ומזיע ונאנח מקוצר רוח ומנשימה קשה. רואה אני בעניו ונפשי תצא עליו. וכדי לנערו, להשיב רוחו ולהמתיק לו מרירות אותה השעה, נכנסתי עמו בדברים ואמרתי לו:

– דומה אני, רבי אלתר, שחם לך יפה יפה.

– בע! – אמר אלתר בלשון קצרה כמתרעם, מרתיע ומתכנס לתחת נופו של אילן, שחמתו מרובה מצלתו.

– כלום התענית קשה עליך שכך אתה מתאנח? – אומר אני לאלתר, מנערו ואיני פוסק ומחליט בדעתי להציל מפיו דבר ויהי מה.

– בע! – משיב אלתר ועוד הפעם גרירה אל תחת האילן.

“בע” זו בלבד לא היתה מספיקה לי באותה שעה. כמה קשה וסרבן גדול אתה! – אומר אני בלבי – חייך, שאתן לך פתחון־פה ועל כרחך תדבר ולא תאלם עוד. מניח אני את החום, השרב והזעה ואיני פותח אלא בעסק, שאין לך תחבולה לדובב יהודי טובה הימנה. יהודי אפילו כשהוא גוסס, כיון שהוא שומע דברי עסק מיד דעתו מתישבת עליו ומלאך־המות נרתע לאחוריו ואינו שולט בו באותה שעה. אוי לו למי שבא לביתו של סוחר יהודי כשהוא מהרהר בעסק! באותה שעה כל העולם כלו אינו כדאי לו והוא מבטל אפילו את אחיו וחביבו בראיה… אבל אין זה מעניני.

– כמדומני, רבי אלתר – אמרתי לו – שנעשה היום עסק. פגישה זו שנפגשנו היום משמים היא. מין סחורה יש אצלי עכשו משופרי דשופרי.

תחבולה זו עמדה לי. אלתר נהפך לבריה אחרת, זוקף את גופו קצת, מציץ עלי ומאזין ושומע, ואני מעוררו, מוסיף לו בדבורי סם חיים ואומר:

– עכשו, רבי אלתר, אין העסק נעשה בינינו אלא “במזומנים”. הרי אתה בא מן היריד שבירמוליניץ, ודאי יש כסף לך וכיסך מלא.

– כיס מלא הוא אומר!… לא כיס אלא לב מלא מכאובות לי – משיב אלתר מתרעם, – אני אומר לך, רבי מנדלי… בקצור – הכל הבל… כיון שאין מזל לאדם נוח לו שלא נברא. לעסקים הייתי מתאוה, לעסקים חדשים… אלמלי אחר במקומי – טע־טע!… ואצלי – הכל הבל!… כשתפול פתא אצלי – פניה הממורחים בחמאה למטה. אבל מה אתאונן על רוע מזלי, אין זה אלא כדאמרי אינשי: גרוף את החוטם ומרח את פניך. בקצור – הכל הבל…

מדברי אלתר למדתי שאין הדברים כפשוטם ובצרה גדולה הוא. וכיון שפתח פיו הרי דיה דחיקה קלה שיהיו תשעה קבין שיחה יוצאים מתוכו. אני מצדי לא נתעצלתי ודחקתיו ואלתר שלי נתעורר והתחיל מספר לי את צרת נפשו על פי דרכו ואמר:

– בקצור, אני בא לירמוליניץ, ליריד שם. וכשאני בא ליריד אני קונה מקום לי ולעגלתי בשוק ומתיר את חבילות סחורתי. בקצור – לא כלום! עומד אני בשוק ומצפה לפדיון. באמת לא באתי ליריד אלא בשביל שהייתי אנוס לכך. שעה זו שעת דחק היא לי ואביון גדול אני, לא עליכם. המדפיס תובע. התביעה בעצמה אינה כלום ולה לא הייתי חושש, יתבע! אלא דא עקא שהוא אינו מקיף, שומע אתה? הוא אומר: “איני נותן לך סחורה כלום”… בתי הבכירה כבר בגרה, קימא־לן שבתולה צריכה להנשא, שומע אתה?… ובכן, לך אחרי הבחורים ובקש חתן. חתנים יש, אבל חתן, כלומר חתן כהלכה אינו… ואם מעט לך צרות ישנות הרי לך חדשות: מעשה באשתי! פתאם נמלכה וילדה זכר. ואימתי? קודם הפסח, מזל־טוב לך! שומע אתה?… בקצור – הכל הבל…

– סלח לי רבי אלתר, שאני נכנס לתוך דבריך. למה נשאת בתולה בזקנותך שתלד לך בנים הרבה?

– מה אתה סח, ר' מנדל! – אמר אלתר תוהא ומשתומם – הרי אנוס הייתי להכניס בעלת־בית לתוך ביתי. יהודי נושא אשה מה הוא מבקש? לא כלום! אין יהודי מבקש אלא בעלת־בית יפה…

– ולמה, ר' אלתר – שואל אני אותו – עכרת את ביתך וגרשת את אשת נעוריך? והיא הרי היתה בעלת־בית יפה…

– בע! – משיב אלתר בעקימת שפתים ופניו זועפים.

– ועקרה גם־כן לא היתה אשתך הראשונה – מקפח אני את אלתר בדברים – עכשיו היא שוממה, והילדים העלובים היכן הם? הגד אם ידעת…

– בע! – מבעבע אלתר כאלם ומנענע בידו, חופף פאתו ונאנח מעומק הלב.

גדולה “בע” שהיא משמשת אצלנו היהודים בכמה וכמה לשונות ובאה במקום תשובה על כל הקושיות שבעולם. “בע” עולה יפה בכל ענין ודברי־שיחה, והיהודי מסתייע בה בצוק העתים ובכל שעה שהוא נתפס במצודה. בן אדם רמאי ופושט את הרגל כשנושיו באים עליו בתביעותיהם – הרי הוא מסלקם ב"בע". “בע” עומדת ליהודי בשעת דחקו, כשהוא נאחז ונתבדה. ב"בע" יוצא אדם ידי תשובה לחברו הפטפטן, שמרבה עליו שיחה והוא אינו שומע ואינו מבין כלום מה זה סח. ב"בע" נצדק איש יהודי ירא־שמים בגלוי והולך רכיל ומלשין בסתר; תלמיד־חכם שעבר עבירה, ואיש חסיד, שרוממות אל בגרונו ושבע תועבות בלבו. סוף דבר, “בע” זו נדרשת בשבעים פנים ויש במשמעה: “צעק חי־וקים”, “דבּר על העצים ועל האבנים”, “הזמן אותי לבית־דינו של ונתנה־תוקף”; ומשמע גם כן: “מהיכי־תיתי”, “קוממיות”, וכיוצא באלו הוראות שונות ומשונות. והיהודי שפקח הוא, מיד הוא מבין מדעתו כנגד מה נאמרה ה"בע" ועד היכן היא מגעת, הכל לפי הענין.

ואותה ה"בע" האחרונה של אלתר טעמה היה כטעם מרור, ובמשמעה הכרת רשעו וחטאתו, חרטה וצדוק־הדין על מעשיו. אבן מעמסה היתה לו על לבו חטאתו הגדולה שחטא לאשתו הראשונה ולילדיה וכל צרה שהגיעה לו היה רואה אותה כעונש ודין שמים. זו אנחתו המרה ונענוע ידו העידו בו שכך הוא, ואף החפיפה בפאתו היתה אומרת: קבל עליך, עוכר ביתך, יד לפה – ודום!…

צער גדול נצטערתי על שעוררתי בלב אלתר את מכאוביו הישנים. לבי מיסרני ואומר: כך דרכו של יהודי שהוא מתערב בעניני ביתו של חברו, יורד לתוך נשמתו ובודקה בשאלותיו, בשעה שהיא כואבת ומדוכדכת ומתאמצת להסתיר מכאובותיה מפני אחרים… ולא עוד אלא כל הטרחה הזו שטרחתי עד עכשיו, לפתוח פיו של אלתר, היתה לבטלה. לשונו של אלתר שהתחילה מקשקשת בפיו כמטוטלת, עמדה פתאם על ידי שנגעתי בגלגלי האורלוגין, כלומר, בתוך נשמתו פנימה. ועכשו עלי לעשות שוב בתחבולותי, שידבר. לא חסתי על טרחתי ועוררתיו עד כמה שאפשר בדברי עסק והתעורר ופתח פיו, והמטוטלת, זו לשונו, שוב התחילה מקשקשת.

ד

– בקצור, עומד לי אני אצל עגלתי – חוזר אלתר ומספר כלשונו – עומד אני כאן ומתבונן להיריד. והיריד – יריד: רעש והמולה, בני אדם נחפזים ובהולים. נושאים ונותנים, וישראל עושה עסקים וחי… יהודי בהמונו של היריד, שומע אתה, הוא דג במים. שם מקום חיותו, ממש כברכת יעקב אבינו: “וידגו”, שיהא ענינם כדגים, בקרב הארץ… וכי לא כך כתוב, רבי מנדלי, כמו שאומרים: “יריד בשמים”? נמצא, העולם־הבא מעין יריד הוא. בקצור, בין כתוב בין לא־כתוב – יהודים ידודון ידודון, ואין להם מנוחה. בתוך התגרים שם רואה אני את טעלעצי, לשעבר ריש־דוכנא ואחר כך משרת ועכשו רבי בער שמו, בא בחנותו הגדולה ולו הפדיון והעושר בהיריד. בקצור, לא כלום!… בהלה וערבוביא… שם רואה אני יהודים רצים, אחד אחד, שנים שנים, מזיעים מאד. הכובע שמוט לאחורי הראש, היד עסקנית, מתנענעת אילך ואילך, האגודל מזדקף ופתאם – וראש הזקָן בין השִׁנים! מזל טוב! מצא, יהודי עצה טובה מצא!… שם רצים בנשימה אחת סרסורים, שדכנים, סמרטוטרים, סמרטוטריות, תגרניות עם סלים, יהודים עם שקים ותרמילים ויהודים דלים וריקים בלא כלום, אברכים במקלות, בעלי־בתים כרסנים וכלם פניהם להבים… אין להם פנאי, רגע בסלע. – בקצור, לא כלום!… דומה, עוד מעט והם מתעשרים עושר גדול… מאד גדלה הקנאה בלבי, כשראיתי הכל מתעסקים, הכל מרויחים ומאספים ממון – ואני, גבר לא יצלח, מה אני עושה? לא כלום! עומד אני כגולם בחבוק ידים אצל עגלתי, שכל סחורתה המצויה בה אינה, בעונותי הרבים, אלא כמה חבילין של ציציות, של קמיעות ומיני ספרים ותחינות של שרה בת־טובים… שומע אתה? שרה בת־טובים! היא כולה שויה פרוטה… בוא וראה עמה חיים, בוא ועסוק בה והשא את בתך לאיש!… בקצור, מקלל אני בלבי אותה ואת העגלה ואת סוסתי העלובה, הלואי שלא היו באות לעולם, ואומר: הבה אנסה את מזלי ואלך לעסוק גם אני. אפשר השם־יתברך ירחם עלי… ולמה לא? בקצור, כובעי משתמט לי, שולי קפוטתי מתבדרין ורגלי הולכות מאליהן אל אחת העגלות, ומיד הריני לועס שלא מדעתי קש דק, שעלה מן העגלה ונכנס מאליו לתוך פי… בקצור, לועס לי אני קש זה ורבות מחשבות במוחי… מתהפך אני בתחבולותי להאי גיסא ולאידך גיסא, וכרגע האצבע על המצח – מצאתי! עסק טוב, שדוך בין שני סוחרים, בני אדם חשובים, הבאים בחנויותיהם להיריד. יודע אתה מי הם? אחד הוא רבי אליקים, איש שארוגרד, ואחד רבי גציל, איש גרידינג… מניח אני את שלי: ילכוּ להם למיתה הסוסה עם העגלה ועם המדפיס כלם כאחד, ומשעבד אני את כחותי ומחשבותי כלם אל העסק החדש בלבד… האח! העסק זז למזל ממקומו, ויש תקוה שילך דרכו… בקצור, אני דוחקו ומזרזו – והוא הולך… ומעכשו אין לפני כל היום אלא הליכה בריצת רגלים, ממש אני רץ כצבי מרבי גציל לרבי אליקים ומרבי אליקים לרבי גציל. עתה הריני רץ, ברוך־השם, ככל בריותינו, טרוד ובהול בתוך כלל ישראל. והריני מאמץ את כל איברי וחושי לעבודת השדוכין: את החוטם להריח, את הפה ואת הלשון לדבר… יקוב החוטם את ההר והזווג יקום!… אדם חי אני ולמזונות אני צריך… הזווג יקום, וכאן, במקום זה, באותו היריד… וכך הדין נותן! כלום יש לך מקום טוב והגון לענין זה יותר מן היריד?… בקצור, נעשה ראיון בין המחותנים בחפזון, כשהם עומדים על רגל אחת, והם נושאים חן זה בעיני זה, שניהם חומדים ורוצים בכל לבם – ומה הדבר חסר?… והלא שני המחותנים שניהם משתוקקים, מוכנים ומזומנים!… הריני מדושן מרוב שמחה, שכר השדכנות חשוב אצלי כמונח בקופסא… וכבר התחלתי אומד בדעתי כמה מעות אהא פוסק לבתי הכלה… תכריכי־בד לכרים ולכסתות לקחתי על סמך זה עוד קודם לכן, ולא זו בלבד אלא שכמעט הייתי גומר ולוקח אצל הסמרטוטר בגד סאמיט ישן לבתי… ואם תאמר: כתנות? – דאגה זו קטינותא היא ושעתה לבסוף – אלו דברים שבידו של הקדוש־ברוך־הוא, הטוב בעיניו יעשה! בקצור, לא כלום!… אבל, שמע מעשה שהיה והשתומם. אדם שאין לו מזל נוח לו שלא נברא. כשהיה קרוב הדבר לשבירת כלי־חרס ונזכרו אגב גררא בחתן וכלה – והנה סופו – מה אתה סבור?… אוי לי אם אומר: סופו – עורבא פרח! אני אומר עורבא – לא! עורבא אינו כלום אלא גמל פרח על הגג!… שומע אתה? צרה זו שבאה לי אין דוגמתה בעולם. שני המחותנים יש להם… מה יש להם אתה סבור? יש להם בחורים!…

– והיאך, רבי אלתר! – תוהא אני ומשחק עליו שחוק גדול – במחילת כבודך, מה ראית לשטות זו “לדבר נכבדות” שלא לדעת מתחלה למי מהמחותנים בחור ולמי בתולה?

– פשיטא! – מעקם אלתר את פניו בתרעומות – גם לי, ברוך־השם, דעת כמו אצל שאר הבריות ואיני צריך ללמוד משום אדם. כל השומע לו יכול לטעות ולחשוב, שמא מעלתו לאו יהודי הוא, חס־ושלום, ואינו יודע כיצד שדוכים נעשים?… כמדומני, רבי מנדלי, שיודע ויודע אתה דרך היהודים ומנהגם בעניני חתון ונשואין אצלנו… ואם כן למה אתה תמה כך על מאורע זה שאפשר לו ויארע לא לי בלבד אלא אף לכל אדם? אני ידעתי וידעתי שאצל רבי אליקים יש בתולה, בתולה נאה ובריאת בשר, הלואי שיזכני השם־יתברך בחתיכת זהב כשעור גדלה! אראה בנחמה, אם לא ראיתיה אשתקד בעיני. בקצור, לא כלום!… אם אין מזל לאדם – שוא כל חכמתו. מה עשתה הבתולה? בינתים עמדה ונשאת פתאם לאיש, כאלו השעה שעת חטיפה ובהלה היתה… ובאמונתי, שהדבר היה נעלם ממני, וכשם שלא ידעתי את זה, כך לא אדע דלות כל ימי. עכשיו אני שואל אותך: ותסברא?! כשאני בא בדבר השדוך ואומר כדרך היהודים וכמנהגו של עולם: רבי אליקים! רוצה אני לשדך אותך ואת ר' גציל – במי הייתי מדבר? – הוי אומר: בבתולתו של רבי אליקים! כלומר, לבתו הכלה נתכונתי ולהבחור בנו של רבי גציל. לפרש זאת בדיוק, “ברחל בתך הבתולה”, – לא סבירא לי. דאם כן קשיא: פשיטא! מאי קא משמע לן?! הכל יודעים שאין בחור נושא בחור, אלא זכר נושא נקבה, כדרך העולם. כמדומני, שאני מצדי הייתי נוהג כראוי. ביהדותי! שגם אחרים לא היו נוהגים בזה יפה יותר ממני. בקצור, אני הייתי מדבר בשפה ברורה עיקר הדבר – בדבר נדוניא ובדבר מזונות. ובלאו הכי הרי צריך אתה לידע שעם אנשים סוחרים, ובפרט בשעת היריד, אי אפשר להרבות שיחה טפלה, אלא דברים מועטים, עיקר הדבר וגוף העסק. אין פנאי! בקצור, הרי לך תשובה ברורה מצדי… עכשיו נחזור לרבי אליקים. רבי אליקים זה מצדו, כששמע את רצוני לשדך אותו עם רבי גציל ודאי היה סבור: “אותו” – כלומר, הבחור שלו, וכך הדין נותן; וכי אותו בעצמו משדכין עם רבי גציל? בתמיה!… ואלא מאי – בתולה? חס ושלום! בתולה אי אפשר שתעלה על דעתו, שהרי הוא יודע בלבו ידיעה ודאית, שבחור עומד אצלו להנשא ולא בתולה. נמצא שאני והוא שנינו התנהגנו כשורה. בקצור, לא כלום!… עכשיו יודע אתה?

– בע! – אומר אני, כובש עצמי בקושי שלא לשחוק ולובש צורה של תם.

– אָ־אָ – אמר אלתר בשרבוב שפתים ובזקיפת אגודלו, לרמז שנחה דעתו באותה “בע” שלי, שיש במשמעה, שאני מסכים לדעתו והכל נתישב לי עתה.

ורואה אני חובה לעצמי להודות על האמת, שדברי אלתר נראו לי כדברים של טעם. ובאמת, כפי שהזווגים נעשים אצלנו היהודים למה לא יארע מעין מאורע זה? העמדתי על אלתר פנים מסבירות ואמרתי לו עוד הפעם: בע!…

– עתה ידעת? – אמר אלתר, רומז עוד הפעם באצבעו ואומר: “אָ!” – עתה אתה מבין ויודע? בקצור, לא כלום… המתן לי מעט והסוף עוד יבוא. עדיין נשאר בלבי ניצוץ של תקוה. עסק, שהחזקתי בו, לא במהרה אני מושך ידי ממנו.

– רבי אלתר, מה אתה סח!! – תמה אני עליו ומהרהר בלבי: ודאי נטרפה דעתו מפני החמה בתקופת תמוז. – כלום יש מקום לתקוה כל־שהיא בשדוך זה, ששני חתנים בו?!

– המתן לי – משתיק אותי אלתר – המתן לי, רבי מנדלי. הא לא קשיא! עוד לא נתיאשתי מן העסק. הקדוש־ברוך־הוא מקדים תרופה למכה. שומע אתה? – יעמוד רבי טעלעצי!… עוד מלכתחלה היה בדעתי טעלעצי, ואצלו הרי יש בתולות, יש ויש כמה שתרצה, האמן לי. משעה הראשונה עלו לי במחשבה: אליקים, גציל, טעלעצי, שלשתם כאחד ומתוכם הייתי צריך לברר זוג אחד. קטרג השטן – נכנס לשדוכין ר' אליקים, ויצא טעלעצי ונשאר הוא לפי שעה מבחוץ. עכשיו שבאה עלי הצרה הזו הרי הוצרכתי לעשות מה להצלתי. נמלכתי בדעתי והוצאתי לשוק את טעלעצי זה משובח ומפואר ומוכתר בשם “מורנו רבי בערישל!” בקצור, אני הולך ובא אצל שני הצדדים הקודמים, עומד עליהם ומשכך חמה ואומר: הכל חייבים! קצת הם, קצת אני וקצת גם מזלנו הרע. ודאי אין זה זווג מן השמים! שומע אתה?… ומעתה מתחיל ובא ההלל הגדול: ר' בערישל אבן־טוב הוא, בעל מדות טובות הוא, גבאי הוא, גבור הוא, תקיף הוא, ידו בכל קופות של צדקה… ובכן הכל יכתירו לרבי בערישל וישכימו לפתחו. ודבר הלמד מאליו שחכם הוא. כלום יש לך בעולם גביר והוא טפש?… בקצור, לא כלום!… אותו הניצוץ של תקוה התחיל מתלהב בי יותר ויותר. גם זו לטובה! – מהרהר אני בלבי; על ידי אותה התקלה נתגלגלו לי שני בחורים ושתי בתולות הגונות – שני זווגים ביחד! רבי בערישל יתקן לי מה שפגמתי, והכל אתי שפיר, אם ירצה השם. בקצור, התחלתי עובד בכל אברי גופי, פונה על ימין ועל שמאל ועוד הפעם הפשלת שולי קפוטתי וריצת רגלים. וענין זה לכאורה יש לו רגלים והוא הולך כדרכו – בקצור, לא כלום!… אבל עד שאני מטפל בענין זה והנה קץ היריד בא… מבוכה ומנוסה… איש לעירו ולביתו. כלתה רגל מן השוק, וכל טרחתי, טרחה יתירה זו, לבטלה…

– עכשיו מבין אתה? – אמר אלתר בנגון של תחנונים, פושט אליו שתי ידיו, כאלו קובל ושופך שיח לפני ומבקש עזרה בצרה – מבין אתה? אם אין לאדם מזל, מזל כל־שהוא, שוא לו כל חכמתו. אוי! זה כמה יד ה' שלוחה בי והוא מעניש אותי על עונותי הרבים. – “במזומנים” אתה אומר? כלום פרוטה יתירה מכדי צרכי יש בכיסי? אוי ואבוי לי!

– אוי, אוי, בית־המרחץ! ממש כמו במרחץ! – מתלהט אני וקורא בקול, מזיז עצמי ומרתיע אל תחת האילן.

אלתר מעמיד עלי שתי עיניו, מנענע ראשו בתרעומות ומדבר בלשון נסתר:

– גם זה לך יהודי, אוי לנו! אדם שרוי בצער ומררתו מתפקעת מרוב צרה, מדבר ומדבר, והוא – לא כלום!… אין לו בעולמו אלא גופו… חם לי! הוא אומר. החום גדול כמו במרחץ! יתמוגג, חס ושלום!… מבין אני תחבולותיהם של יהודים… בקובלנא זה יהודי מוצא לו פתח חרטה וחוזר בו כיון שהוא רואה, שאין מעות אצל פלוני חברו ואין לעשות עמו עסק.

– אי! – אומר אני לאלתר, מחזיק בזקנו ומושכו כמנהג יהודי – מה סלקא אדעתך, רבי אלתר! אני לדבר אחר נתכונתי. שמעתי סוף המעשה, שהיה בך בשעת היריד, ונזכרתי במעשה נפלא, שהיה לשעבר שם בבית־המרחץ, וכל זמן שאני זוכר בו אני מוצא בו טעם. ומעשה זה ושלך אחד הוא, ואין ביניהם אלא, שבמרחץ היה המעשה בקצור ונגמר בכי טוב. ראוים הדברים לשומעם. – אוי, כמה אתה מזיע, ר' אלתר! הרתיע נא מעט, במחילת כבודך, לשם. כך כך לשם… ואני אשתטח לי כנגד החמה ואספר לך.

אלתר מוחה בבית־ידו של חלוקו את הזעה מעל פניו ומוציא מחיקו מקטרתו של זכוכית־לבנה, שצורת יפהפיה עליה; נוטל את המסמר, התלוי בצמיד שעל פיה, וגורף קנה־המקטרת הקצר, העשוי חוליות חוליות: החוליא העליונה עצם שחורה ומעוקמת, התחתונה אף היא עצם, והאמצעית, הגדולה שבהן, מעשה־עבות שזורה ומרוקמה בזגוגין דקים. אחר כך נתן אש במקטרתו והתחיל מעשן, מסתכל כלאחר־יד בצורת היפהפיה ומשתטח מלוא קומתו תחת האילן. ואני רוקק וגונח, מזמן גרוני לדבור ומתחיל מספר.

ה

בבית מרחץ זה של בני העיר כסלון קבע לו מקום דירתו מנעוריו בחור אחד – פישקא שמו, והוא חגר. מי הוא זה פישקא ומאין הוא? – שאלה זו לא עלתה על דעתי ולא על דעת אחרים מעולם. מה בכך! הרי לך עוד בריה אחת בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא ופישקא שמה, כשאר בריות עלובות כמותו, העולות ונוצצות לפנינו ככמהין ופטריות, לקומתן ולצביונן ולדעתן בבת אחת, שלא להרגיש מתחלה בהויתן ובגדולן. נתקבצו להם קבצנינו יחד ויושבים שם בשפל בקרן חשכה, פרים ורבים בחשאי, ומי נותן דעתו עליהם? ישרצו להם כרצונם! ובמקום חשך וצלמות זה הטף הולך וגדל ועומד על רגליו – ופתאם יציצו מעיר יהודים קטנים: פישקלונים, טודרוסונים, חיימונים, יוסילונים וחצקלונים, ערומים ויחפים ובגד “ארבע־כנפות” לבד עליהם, ואתה מוצא אותם על כל פסיעה ופסיעה בכל מקום: ברחובות ליד שערים, במבוא פתחים ובבתי־מדרשות. – לומר לפניך, שפישקא בריה נאה הוא – אי אפשר. ראשו עליו כקערה סגלגל ומרודד, פיו רחב, שניו עקומות וכרכומיות, מגמגם בלשונו ואינו הוגה את ה"ריש" כראוי, גבו מעוקם קצת והוא חגר ברגל אחת. הבחור פישקא כבר בגר. מצדו היה מוכן כבר לישא אשה ולזכות את כסלון בפרי־בטן, אבל מזלו הרע גרם ושכחוהו ונעשה כמין סחורה בלה זו במסחר הספרים שלנו, המונחת כאבן שאין לה הופכין. ולא עוד אלא ששכחוהו אפילו בשעת החלץ לצבא חתני־חלירע, כלומר, בשעה שהקהל הכסלוני היה מהדר אחרי בני־עוני אומללים ומיני בעלי מומים: מצורעים, אלמים, חגרים, סומים, בוהקנים ובעלי חטוטרות, שוטים, חרומים, שרועים ומרוחי־אשך, וחוטף אותם ומכניסם לחופה בבית־הקברות עם בתולות כביכול, שהיא סגולה בדוקה ומנוסה לעצירת המגפה. בתחילה עמד הקהל וזכה בנשואים ליונטל, הקִטֵעַ המפורסם, הזוחל על ירכו סמוך על ידות של עץ בשתי כפיו. זווגו אותו עם הקבצנית, המפורסמת כמותו, בעלת שנים רחבות ומחוסרת השפה התחתונה. המגפה נתבהלה מפני זווג זה, ולאחר שהיתה הולכת ומזקת בני אדם רבים בעיר – נשאה לבסוף את רגליה וברחה… ואחר כך עמדו ובררו להם את נחום’צי, השוטה הידוע שבקהלה. שוטה זה פרש את כנפיו, כלומר את ההינומא, נגד זקני הקהל הכסלוני בבית־הקברות על ראש אותה הבוגרת, שמילדותה זרחה צרעת בגבחתה ובקרחתה כעטרה, ושהיו מעבירים עליה שמועה בעיר שהיא אנדרוגינוס. אומרים, מי שלא ראה חתונה זו, הלולי וחנגי בין הקברים, לא ראה חתונה מימיו. היו חוגגים ושותים, מרקדים לפני הכלה ואומרים: כלה נאה וחסודה, לא כדי לחבבה על החלירע, כיש אומרים: חס ושלום! אלא כדי לחבבה על בעלה השוטה. אבל אין זה מעניני. כללו של דבר, לא זכרו את פישקא וישכחוהו ועדיין בחור הוא כשהיה. אפילו אותה “הדודה” החרומה, שמרקדת כדרכה ברחובה של עיר לקול כנור משונה ומשמיעה על נדבות כדי לזווג עניים ועניות חשובות כמתים, שלא להבטל, חס ושלום – דודה רחמניה זו אפילו היא שכחה את פישקא והניחה אותו שיהא שרוי בלא אשה. ודאי יש בזה משום צער־בעלי־חיים, אבל מי חייב בזה? מסתמא מזלו גרם לו ונסתחפה שדהו. פישקא היה רגיל להלך יחף ובלא קפוטא אלא בכתנתו הטלואה, ובבגד “ארבע־כנפות” מזוהם ומכנסים רחבים, עשוים קמטים קמטים ותלויים כשקים. מלאכתו היתה: הלוך וקרוא ביום הששי בחוצות כסלון: “עמדו, בעלי־בתים, ולכו לבית־המרחץ!” וכך היה מכריז ביום הרביעי לנשים. בימות החמה, כשנתבשלו הירקות ובצלים נראו בארץ, קול פישקא נשמע בעיר: “בצלים, יהודים! שומים, יהודים!” בבית־המרחץ היה שומר המלבושים, מגיש ספל של חמין, מקפל כתונת מזוהמה ומכניסה לתוך בית־ידה וקושרה מבפנים כמומחה, נושא גחלת ונותנה לתוך מקטרתם של הבאים למרחץ. ובשכר כל היגיעות הללו קבל מטבע בת שתים ושלש פרוטות. את פישקא היו רואים כאחד מבעלי “כלי־קודש”, ובשביל כך זכה לכמה דברים, כגון: לחזור על הפתחים בפורים ובחנוכה בכנופיא של כל משמשי המרחץ, הממונים על המים ועל הסקת התנור ועל ההבל ועל האצטבא העליונה; לבוא בכנופיא לסעודה של מצוה בליל “קריאת־שמע” וברית־מילה אצל בעלי־הבתים ולזכות בכוס יי"ש ופרוסה של דובשנית, ולחזור בתרמילו על פתחי בעלי־בתים ולקבל מהם תרומת מצה בפסח. את פישקא זה הייתי מכיר מימים רבים, נכנס עמו לפרקים בשיחה ונהנה מדבריו הנאה מרובה. משמע שלא היה שוטה כל כך כמו שנדמה למראית עין. בכל פעם שאני בא לכסלון, ראשית דבר, אני משכים והולך למרחץ הקהל שם, כדי להגעיל בהבל את כלי ולהחליץ את עצמותי על האצטבא העליונה. אפשר אתה מלגלג עלי – ואני אומר לך: אין אצלי תענוג גדול יותר מזה. תמיהני אם יש בעולם חמדה טובה לגוף מזעה. ובפירוש אני חוזר ואומר לך, שהייתי נהנה מאד מאד אפילו במשהו זעה זו שאני מזיע כאן, אלמלא השמש מכה על ראשי.

­– הרתיע, ר' אלתר, במחילת כבודך, הרתיע עצמך עוד מעט. אָ–אָ! אתה שופע עכשיו זעה מרובה, אל תשלוט בך עינא בישא… הטריח נא את עצמך והרתיע נא מעט, עוד מעט!

– דיך, ר' מנדיל, דיך! – אומר אלתר מתרעם – כמדומני שאני שוכב כדבעי. אל נא תענה נפשי ברוב דברים. דבּר בלשון קצרה.

­– המתן, ר' אלתר! עוד היום גדול – אומר אני וחוזר לספורי:

– ובכן כשהייתי פעם אחת בכסלון וראיתי את פישקא מרחוק ברחובה של עיר, עמדתי מבולבל ומשתומם. פישקא שלי, אני רואה, הולך צולע על ירכו, הדוּר בקפוטא חדשה, בנעלים ובפוזמקאות חדשים, כובע גדול בראשו, ועל לבו בגד “ארבע־כנפות” של בד משוקד בציצים ופרחים גדולים ואדומים ומתנצנץ. דבר זה מהו? מהרהר אני בלבי. אפשר נמלך הקהל וסוף סוף בחר בו לחתן־החלירע? אבל באותה שנה לא באה מגפה על כסלון… לא משום שטהרו את הנהר ופנו את האשפתות מתוך הרחובות, ולא משום שבעלי־הבתים נמנו וגמרו לשנות מן המנהג ולאסור עליהם הוצאת הזבל והעבוט של שופכין לרשות־הרבים לפני פתחי בתיהם, אלא פשוט מעשה נסים היה… אמת, היהודים שם באותה שנה היו חשים במעיהם והרבה מהם מתו, אבל אין זה מחמת מגפה, חס ושלום, אלא מחמת אחת מן המחלות, שהיתה מהלכת בעיר – והקשואים חייבים!… הקבצנים התאוו תאוה וקפצו על הירקות החדשים ונענשו… אבל אין זה מעניני. ועד שאני עומד ומשתומם על המראה ואיני מבין – נתעלם פישקא מן העין. באותה שעה הייתי חש במתנים, לא עליכם. קצת בעונותי וקצת בשביל שעברתי על עונת הקזה ולא הרכבתי קרני־דאומנא על גבי, כמנהג העולם, חוץ מעשר עלוקות בזמן ארוך של ששה או שבעה חדשים, ואני בעצמי נתחייבתי בנפשי… ובכן קבלתי עלי: מחר, אם ירצה השם, אשכים ואלך, בלא נדר, למרחץ, אשהה שם כמה וכמה שעות ואבחין – לא טעמו של פישקא בלבד, אלא אף טעמם של שאר דברים… ואשמע מה נעשה בעולם. המרחץ – הרי הוא המקום היחידי בשביל יהודי לתהות זה על קנקנו של זה, להוציא לפני אחרים את כל רוחו ולקבל מה שהם מוציאים לו… במקום זה מתגלים לו לאדם דברים מכוסים ונסתרות הרבה. שם עסקים נעשים ונגמרים – והרי הוא כיריד לכל דבר. הרוצה לראות מרחץ זה בכל המונו יבוא לשם ביום הששי. שני רופאים יושבים בזוית אחת וכלי־אומנותם בידם, ולפניהם יהודים הרבה. רופא אחד מגלח גלגלות, ואחד מעביר תער על השדראות, על השוקים ועל המתנים, חובל ושורט בבשר ומרכיב קרני־דאומנא – ודמם של ישראל שותת ונשפך על הרצפה כמים, מעורב בשערות גזוזות ובעלים של חבילי זרדים חבוטים. נר זה שאצל הרופא, הפתילה שלו מתפרדת והנר אינו דולק יפה, אלא מתמזמז ומתיז ניצוצות ברתיחה, והשלהבת עכורה ומשונה. על כלונסאות שבכתלים ושבתקרה אצל התנור תלויים, כמו בחנות של מלבושים, כל מיני בגדים: כתנות, פוזמקאות, טליות־קטנים ומכנסים מכל המינים, קפוטות קטנות עם גדולות, וכובעים חמים ומוקרחים בתוכם. קולי קולות על גבי האצטבא העליונה: יהודים, קצתם שוכבים בלא כח, נאנחים ונאנקים, וקצתם מזוינים בחבילי זרדים וצועקים: שמע ישראל, בני רחמנים! יהמו נא רחמיכם! אוי הבל, בני ישראל! אפיקו הבל, אפיקו הבל!… המרחץ מצונן, הכל צועקים, ואין פושט יד ומזלף רותחין על אבני התנור המלובנות; עד שלבסוף עומד לץ אחד ומעלה הבל הרבה כהבל של גיהנם עד כדי חניקה. שני יהודים צנומים מתנגחים זה עם זה על ספל מים אחד, זה מושכו לכאן וזה מושכו לכאן ואחד מגדף את חברו. מלמד כחוש אחד, התועה כאן בלא כלים, בא ומכריע בין שניהם – ושלשתם כאחד מטבילים מטפחותיהם המזוהמות ומשתטפים מתוך ספל אחד. חבורה של יהודים בעלי צורה, מיוחסים, עשירים ובריות חשובות, יושבים בראש ומסיחים בעניני העיר ובצרכי צבור: בטכסא ובעזי פנים שבדור, בתרומת הצבא ובבחירת ראשי קהל ורבנים ובשר־השוטרים החדש. אחד מחשובי הבטלנים נטפל לחבורה זו ומתחיל מספר בתלמוד־תורה, בגזרות חדשות ובחטאים שבעיר, ובתוך כך גוחן ולוחש באזנו של כל אחד ואחד דבר סתר… בא אצלם פקח אחד, המבקש כהונה לעצמו בעסקי עדה, ומזמין בפנים שוחקות ובחלקלקות לאצטבא העליונה את התקיף שבהם, להטעימו שם בעצם ידו טעם של הבל, שכמותו לא טעם אותו אדם מימיו. אותו הבטלן החשוב, שאף הוא רוצה באחת הכהונות לאכול פת־לחם, מערים אף הוא בתחבולה זו על אחד מן המיוחסים, מרכין לו ראשו בחנופה ומזמינו גם־כן לאותו מעשה… הכל עולים על האצטבא. החום גדול, הידים עוסקות, המכובדים נהנים – ולא בכדי חבטו חבטיא… בזכות המיוחסים ההבל מתגבר. קטן וגדול, נער וזקן מזדרזים ונוטלים את כליהם, כלם עולים ומתפרקדים, מתעדנים ומשמיעים יחד בקול “וי־וי־וי!” בנעימה ובנחת רוח… ובאותה שעה אני בודד לי, משתטח יחידי בקרן־זוית על המעלה העליונה וחובט את עצמי חביטה גדולה ברוב עוז ובנעימות…

– אוי, ר' אלתר, יהמו נא רחמיך והרתיע־נא! בבקשה ממך, רתיעה קטנה כחוט השערה לשמאל, לצד צפון!…

אלתר מעמיד עיניו עלי בתמיה גדולה, כאלו אני מטורף, מנענע בכתפיו ואומר:

– נאַ־נאַ…

– מה אתה, ר' אלתר? – אומר אני, לובש צורת תם, כאלו איני מבין “נאַ־נאַ” זה מה פירושו – מה אתה מדבר?

– מה אני מדבר? – דובב אלתר בינו לבין עצמו, הופך פניו מאצלי ומתרעם – אני, לא כלום!… הוא בעצמו מדבר ומדבר… תשעה קבין שיחה, רחמנא לצלן… ובמה הוא מדבר? במרחץ! ומאי קא משמע לן? ברוך־השם, הרבה מרחצאות ראיתי בחיי… – החזיר אחר כך פניו אלי ואמר: – ומה המרחץ שלו בפניהם?… לא כלום!… למה לא יספר יהודי עיקר הדבר, מה שפתח?… בקצור…

– המתן קצת, רבי אלתר – אמרתי לו בניחותא – הבהילות למה? המתן עוד מעט ואנוח לי שעה קלה…

ו

טרחה לבטלה טרח אלתר בדשון פי החוליא העליונה של קנה־מקטרתו, שהיתה מזוהמת ביותר, והוא נוטלה מעל ראש הקנה, כועס עליה ומקללה, ונועץ במקומה אבוב של נוצה, נותן אש במקטרתו ומתחיל לפעפע פי־פי־פיו – ותמרות עשן יוצאות מפיו. ואני נרתעתי מעט אל תחת האילן, מסתכל בפני אלתר, מתרצה לו ומתחיל לספר:

– למחר הייתי זריז ובאתי לבית־המרחץ קודם שבאו לשם בני העיר. בריל החבטן יושב לו בפרוזדור על הספסל וכלי־רחץ, הנתונים זה על גבי זה, חומה לו מימינו ומשמאלו, והוא מפקח בגל של זמורות ובורר מהן הטובות בכוונת הלב ובכובד ראש וקושר חבילות חבילות. סמוך לו עומד ומתחמם אצל התנור איציק שומר הכלים, יהודי בעל־זקן, המשמש בכהונה זו כשלשים שנה, וכל עבודתו אינה אלא עמידה בחבוק ידים, שימת עין על צרורות הבגדים ואמירת “אסותא!” לכל אחד ביציאתו מבית־המרחץ, וזו היא פרנסתו. עומד לו איציק השומר ופוהק בקול כשהוא מתמתח ופושט את ידיו למעלה, מחשב חשבונות כמה אשתו תובעת לצרכי שבת, קובל לפני בריל החבטן על דלדול שכר העבודה בזמן הזה, מלגלג על כל אחד מבעלי־הבתים ומספר בגנותם: זה מעשיו כך, ומעשיו של פלוני כך וכך, לא אלה בני אדם היום ולא זה המרחץ שבימים ההם! לשעבר, אפילו הקמצן לא היה פוחת מחמש פרוטות בשכר טרחה. ועכשו – כאן הוא רוקק, ומסיים – ועכשו לא היה העולם מפסיד כלום אלמלי היו כלם כפרת ישראל!…

כיון שראו אותי בריל ואיציק, עמדו ואמרו לי “ברוך־הבא!” בשמחה רבה. זה כמה שלא ראינו זה את זה ולפיכך חבה יתרה היתה נודעת לי מהם, והייתי עתה אצלם אורח יקר מאד. ובתוך דברי שיחה שאלתי אותם על פישקא ואמרתי להם: “פישקא שלנו היכן הוא?”

– פישקא – אמר בריל, מנענע בחבילה שבידו – הע־הע! פישקא אדם גדול הוא עתה! בעל הוא! שרוי בשלוה ובנחת…

–פישקא – אמר איציק, מנענע בראשו – פישקא הרי עתה “פריץ!”… יהי רצון שיהא מזלנו טוב כמזלו של פישקא… מי כפישקא? מי ישוה לו ומי יערוך לו? מעולם לא היה מיחל לרוב טובה זו.

– וכך הוא המעשה בפישקא – פתח בריל ואמר:

פעם אחת, כשהיינו מסיקים התנורים ביום חמישי בערב, נשתטחנו אני וחברי על האצטבאות במרחץ לנוח מעט מן העבודה הקשה, ועמנו היו שוכבים סרוחים עוד כמה יהודים בטלנים, המתאכסנים כאן. ועד שאנו שוכבים כך על משכבנו, איש כלי־מקטרתו בפיו ומסיחים בנחת רוח, הגיע לאזנינו קול אופני עגלה באה עד למרחץ. ואנו מסיחים לנו ואין נותן דעתו עליה. מה לנו ולה? אם באה – באה… לא עברה שעה קלה ונכנסו שלשה בני אדם בעלי כתפים וקומה, וכולם כאחד אומרים: “ערבא טבא, יהודים! היכן פישקא? הוציאו לנו את פישקא!…” – שמעתי ונבהלתי. “היכן פישקא?” ו"תנו לנו את פישקא!" שאלה וצווי בדבור אחד – לשון זו מה היא? וכרגע נמלכתי ואמרתי בלבי: “מה הפחד הזה? פישקא הרי אינו גנב, חלילה, ועניני משא־ומתן עם אחרים גם כן אין לו. ואפילו אם בני אדם אלו חטפנים הם, מה פישקא מתירא מפניהם? מומיו של פישקא הם לו, ברוך השם, כתריס בפני עבודת הצבא”.

– את פישקא אתם מבקשים? – מתחזק אני ואומר – פישקא אינו כאן בשעה זו. ואתם אחי, אמרו נא לי, פישקא למה לכם? רצוני לידע זאת.

שעה קלה עמדו היהודים שותקים ואחר כך פתח אחד מהם ואמר:

– אם כך הוא רצונך, לא נכסה ממך הדבר. אין בדבר זה שום בושה חלילה, ממעשיהם של ישראל הוא. וכך הוא המעשה:

– אתה, הלא מכיר אתה ויודע את היתומה הסומית, יתומה סומית זו, שהיא יושבת זה מכמה ימים אצל בית־הכנסת, סמוך לבית־הקברות הישן, ופושטת יד לנדבות, כשהיא מדברת שיר – זה השיר, המיוחס לאחד מאותן הבריות החדשות בימינו. אותה היתומה הסומית נתאלמנה בשנה זו. לא שהתה והלכה ונתארסה לכתּף אחד ונתחיבה להלבישו כדרך בעלי־בתים, לפרנסו ולזונו ולסלק לו סכום כסף במזומנים, והיום היו החתן והכלה צריכים להכנס לחופה. הכל היה מתוקן לסעודה: חלות־לחם, דגים, צלי קדרה ו"מרק של זהב" הבא בבשר עוף, כנהוג אצל בני ישראל, ומשקה הרבה. כל זה נקנה בדמים. משהוכן הכל, הכלה מלובשה ומקושטה ויעלת־חן, כבת ישראל, הלכו אל החתן לקבל פניו ולהוליכו לחופה – והנה אין החתן בביתו!… המתינו שעה ואינו בא. המתינו עוד שעה ואיננו, כאלו נשֹאוֹ הרוח, את התכשיט הזה. וסופו של דבר – הבחור, ימח שמו, חוזר בו!… מפני מה? מפני שאמו, מבשלת כמה שנים אצל הגביר שלנו יחיה, בוכיה, צועקת ומתרגזת וקוראת תגר על השדוך, שלא לפי כבודה הוא. אטו השמוש של כמה שנים בבית הגביר מלתא זוטרתא היא? מעורבת היא עם בעלי־בתים הרבה בעיר, שיוצאים ונכנסים אצל הגביר דרך בית־הבשול; מומחה היא בעשיית “קוגיל” טוב ושמן על פי קבלת חנה’צי ז"ל ואין כ"חרימזליה" בכל העולם; דבריה נשמעים באיטלז; שמש בית־הכנסת חולק לה כבוד ומביא לה, הוא בעצמו את האתרוג לברכה; חזן בית־המדרש קורא לפניה את המגלה בבית־הבשול בפורים, וריקלא המקריאה לנשים שותה אצלה כוס “סיקוריא” בראש־השנה לאחר קריאת־התורה, – ועכשו יבוא בנה וישחיר את פניה לעת זקנה ויחלל את שם כבודה?… לא, היה לא תהיה! והבחור עמד עתה ואמר: איני רוצה! ואפילו כתוש אותו במכתש, הלקהו מכות מרדות והקהה את שניו, והוא באחת: “ממאן אני! איני רוצה בה, בכלה זו!” ואנחנו יוצאים מאצלו אבלים וחפויי ראש. אבל לא על החתן שנתחרט אנו מצטערים, אלא על הסעודה. סעודה זו, דגים ובשר, מה תהא עליה? אנו המתעסקים בדבר היינו טורחים ורצים כל היום כלו, אף שכר השדכנות עדיין לא קבלנו… חבל על יגיעה מרובה זו שהיתה לבטלה!… שרוים בצער היינו מתיעצים ונמלכים זה בזה ועלה על דעתנו – פישקא. יבוא הוא ויחלצנו מצרה – יהא פישקא החתן! למאי נפקא מינה? ומה איכפת לו? ואנו באים עתה לזכות את פישקא בכלה זו ולהכניסו לחופה במקום הכּתּף. ועד שהיהודים מדברים ופישקא בא. החזקנו בו, במציאה זו, שלא להרבות עמו שיחה ואמרנו: “בחור! שא נא כליך ורגליך החלושות, ולך והכנס לחופה!” – לא הספיק פישקא להתיישב בדעתו – וכבר היה נשוי, והכל שריר וקים…

אותו הלילה היה לנו ולבני־החבורה ליל משתה ושמחה, והיינו אוכלים ושותים, מרקדים ומשמחים חתן וכלה.

ופישקא – הוא יוצא עתה בקפוטא חדשה זו שהיתה מזומנת מלכתחלה לשם הכתף – ו"פריץ" הוא! בבקר הוא מוציא את אשתו היתומה הסומית, מוליכה ומושיבה על מקומה אצל בית־הקברות הישן, ובערב הוא מחזירה משם לביתה – וזוהי כל עבודתו יום יום. מזונותיו מצויים לו לפישקא בשופי. זוגתו אשת חיל היא ופרנסה טובה בידה. זיווג של בעלי־מומים אלו עולה יפה, דרים בחבה וברעות, זה חגר וזו סומית, זה מתמלא מזו וזו מזה ואין לזה על זו ולזו על זה כלום.

זהו המעשה, רבי אלתר, שבריל החבטן ספר לי. ועתה צא ולמד מה שנעשה בעולם, איך מרכיבים אצלנו היהודים חגרים עם סומים; כיצד מכניסים לחופה ומזווגים זווגים. ובשביל מה? כדי שהמתעסקים יהיו שותים וממלאים כרסם. כך הוא אצל הקבצנים, מדלת העם, וכך הוא המדה אצל העשירים. אף אצלם זווגים משונים נעשו, לא לשם סעודה ממש אלא משום פניות וטעמים אחרים הרבה… אבל אין זה מעניני. אל תדאג, רבי אלתר! אם נכשלת עכשו בזווג שני בחורים, כנגד זה יעלה בידך אם־ירצה־השם, לזווג זווג אחר. אל תתיאש, רבי אלתר! חזק ואמץ! רואה אני בך שמומחה אתה ותפסת דרך אומנות זו מיד, בתחלת מעשיך, כתלמיד־חכם גמור. אדרבא! מודה אני לך שיפה התחלת בעסק חדש זה, יפה מאד, כשדכן מדיני. אלא מאי – הבחור?… הבל הבלים… אבל כשתבוא בתולה לידך – לא תחמיצנה!… סומית, חגרת, אלמת – קומי, בתי, תאמר, ולכי לך! לכי, למזל, לחופה! המדפיס תובע כסף, הסוסה תובעת מזונותיה, בתי הבתולה להנשא צריכה, ואשתי ילדה זכר, למזל טוב. ובכן, קומי, בת, והכנסי לחופה!…

הרתיע נא מעט, רבי אלתר. הוי, כמה אתה מזיע! הזיע, הזיע לך לחיים ולשלום ותהא זעתך לך לטובה ולברכה!

ז

– בקצור, איך שיהיה הדבר, בין כך ובין כך לא טוב! – אמר אלתר כמדבר לעצמו, נאנח ושומם וטפות־טפות של זעה מבצבצות על פניו, תולה עיניו בי ומביט אלי הבטה של געגועים ותחנונים, כתינוק מביט לאמו ופורש כפיו לה בשעה שהוא מתאוה לינוק. כונתו של אלתר העלוב הרי אף היא היתה – פרנסה. מאד מאד נתאוה לעשות עמי עסק. ובאמת כלום אפשר שיהודים זקנים ובעלי אשה כמותנו, ישכבו שנים שטוחים בעצם היום בטלים ממשא־ומתן?… אלמלי היו שני יהודים נדחים לאי אחד מאיי הים השוממים, שאין שם כל בריה זולתם, אין ספק בדבר, שאחד מהם היה פותח לו שם חנות, ואחד אף הוא היה ממציא לו עסק מה, והיו שניהם מקיפים זה לזה, עושים עסק זה עם זה וזה על פי זה ומתפרנסים זה מזה. וכך היה גם אצלנו. אלתר לא שהה הרבה ואמר לי: “מה מעלתו יש לו עכשו בתוך העגלה?” ובדבריו אלה נשמעה בקשה, מבקש ומתחנן כבן צעיר: “חלצי שד, אמא!” כלומר: אנא, רבי מנדיל דודי! התר צרורה והוציאה נא את סחורתך!

אין ברירה! אסור להתעצל. אני מוציא חבילתי ואלתר חבילתו ואנו מתחילים עוסקים בכונה גדולה; נושאים ונותנים בחליפין: אני נותן לאלתר חלוף סחורתו אותם הספרים של מיני הבריות החדשים ופזמונותיהם, מקוצרי־השורות ומרובי־סימני־הקריאה – “הוֹי, הה־הה, אהה!!!” כל אותם מיני הסחורה, שאני רוצה להפטר מהם; אבל אלתר אף הוא אינו שוטה ומושך את ידו מהם.

– סחורה בלה! – אומר אלתר בעקימת שפתים – דברי שטות של בטלנים, בעלי־עבירה עניים… אף הם עושים ספרים, להבדיל!… מי נוטלם ביד ומי מבין בהם אפילו מלה אחת?… הבלים!… לשון!… אחת נכשלתי בסחורה זו, שאין לה קונה, ולא אוסיף… איני רוצה!… הבה, ר' מנדלי, סחורה יפה!…

הריני מוציא ספרי חמ"ס בזה אחר זה, ואלתר שלי עוקם פניו כממאן בהם, אלא מין ספר אחד נשא חן מלפניו, ואלתר חשק בו בכל לבו. זה היה באמת נאה מאד: הדפים משונים בגווניהם ובמדתם; הכתב מטושטש קצת, והאותיות, קטנות עם גדולות, מרובעות ושל רש"י ופטיטין ושאר המינים, באות בערבוביא על דף אחד. וסדור העמודים אף הוא נאה, אין כמותו: כל עמוד ועמוד שתי רצועות של אותיות דקות, כטיפין־טיפין של זבובים, קבועות בו משני צדדיו מזה ומזה, מבחוץ, ורצועה רחבה באותיות גדולות מבפנים; ולמטה מהן בשולי העמוד – ים של אותיות דקות מן הדקות צפופות ומובלעות זו בזו; ובין כל רצועה ורצועה, מאותן שבצדי העמוד ובשוליו, פסין דקים ולבנים נמשכים כמין שבילים צרים. קצור הדברים: מין סחורה זה נשתבח בכל מעלות טובות אלו, החביבות על יהודי מקומנו. ודפים מסורסים ובאים בערבוביא שלא במקומם נמצאו שם אף הם. ערבוב זה הרי הוא כל שבחו של ספר! אדרבה, יזעזע היהודי את מוחו ויטריח עצמו לקרב רחוקים ולהרכיב מין בשאינו מינו בסברא. ואם יבוא כל דבר על מקומו כדרך העולם – הרי לא יהא בו שום חידוש. ואין צריך לומר שבושים – ספר בלא שבושים הרי אי אפשר! ומי חושש לשבושים? הרי לכך ניתנה דעה ביהודי, שיהא עמל בחדושים ובתקונים ומשתדל ללמוד סתום מן המפורש… והלשון של אותו הספר כפתור ופרח! ברוחם של היהודים ובטעמם… “אץ קוצץ” הרי לשונו אף היא יפה, אבל בעלי “אץ־קוצץ” יש ויש עכשו בעולם, ואיך שלא יהיו מתאָצקוֹצצים – סוף סוף אפשר למצוא חידתם, אם לא בלה, על כל פנים מקצתה, ואם כן מה רבותא של לשון זו? אין דבור חביב ומרוצה ליהודים אלא זה, שלאו מוחו של אדם סובלו, כיון שאין מבינים אותו ודאי עמוק עמוק הוא… אבל אין זה מעניני.

אלתר שלי נוטל מין סחורה זו בשתי ידיו ומתוך פניו ניכר, שהוא שמח עליו בלבו כמוצא שלל רב. אחר כך התחלנו מחליפים תחנות ב"ספורי־בבא", ספרי “מענה־לשון” בספורי “אלף לילות ואחד”, כתבי “שיר־המעלות” בקמיעות; מחליפים מאה סליחות של דפוס זיטאמיר בטליות־קטנים של בערשיד, קינות מדפוס ווילנה בשופרות, מנורות של חנוכה בשיני־שועל; מנורות נחשת של שבת באבוקות להבדלה ובירמילקאות של צמר לתינוקות. שני הצדדים רוחם נוחה ממשא־ומתן זה, לא משום הנאת ממון שבו, שהרי אף פרוטה אחת לא היתה להם ממנו, אלא מגוף העסק בעצמו, ששכר עסק – עסק… דיינו, שהיינו נושאים ונותנים, שוקלים וטרים ולא ישבנו בטל. עצבונו של אלתר כעשן כלה ונראה שכל פגעיו ומאורעותיו בשעת היריד בירמוליניץ נשכחו עתה מלבו. הוא שוכב ופורט ומונה ראשי אצבעותיו בלחישה אחת לאחת למצוא חשבון־מה, מרכין אזנו השמאלית ומקשיב, כאלו סוכן יושב לו בסתר בתוך מוחו ועושה שם חשבונותיו. ודומה שחשבון זה היה מנבא לו לאלתר ריוח טוב לעתיד, אם־ירצה־השם, מפני ששפתיו נפתחות ומתוך שפמו מבהיק שחוק נעים.

בין כך ובין כך הגיע זמן מנחה. רוח נעים נושב ועבים קלים, אורחים טובים אלו, שהיו מצפים להם זה כמה, עולים ומטיילים על פני הרקיע. האילנות נעורים ומתחילים להזדעזע בנחת, מנענעים זה לזה בראשיהם, מתלחשים ומסיחים זה עם זה בלשונם, לאחר שהיו עומדים ושותקים ימים הרבה. רוח בא ומעורר תבואת השדה מתרדמתה – והשבלים כלן מקיצות כתינוקות בקול המולה, מגפפות ומנשקות זו לזו באהבה. בריותיו של הקדוש־ברוך־הוא מתעוררות בכל מקום שהן: בשדה וביער ובאויר העולם. צפרי־רננים יוצאות זו אחר זו על עפאים ושיחים, גבוהים ושפלים, עומדות ומקשטות נוצתן בקנוח פה, בנדנוד ובנענוע הגוף ומתחילות לומר שירה. צפורות־כרמים מקושטות משי רקמתים וכל מיני צבעונין, רוקדות ומפזזות, כשהן טסות באויר, רקוד וטפוף וחן־חן להן. שתי חסידות נראות מרחוק בכתנותיהן הלבנות, רגליהן האדומות טבולות בבצעי המים ועיניהן נשואות למרום, כנשים צנועות אלו בשעת טבילה. בן־עוף אחד שובב ופרוע פורח מאילן אחד לחברו כמתלהלה וקורא: “קוקו־קוקו!” כלומר: אַיכּה?! ועוף אחר מתוך דגן וחטה משיבו ואומר: “פוק־בער־ריק!” בחורשה הסמוכה הזמיר נושא קולו ומרעים בגרונו נפלאות, וכל יודע נגן בזיז שדה נטפלים כמשוררים לחזן מפורסם זה ומסלסלים בקול. אפילו הצפרדעים באגמים מסייעות לו ומקרקרות; ואפילו זבובים ודבורים אינם שותקים. והילק החצוף, מנוול זה אף הוא פורח ובזמזום מזמזם. כל אלה חברו למקהלה גדולה של רבבות אלפי פיפיות, להודות ליוצרם בנעימה. כל העולם נתמלא זיו, חיים ונעימות, והכל צוהלים. והנפש מתענגת לשמוע ולראות ולהריח את הריחות הנעימים מסביב.

– רבי אלתר, הוי, מה טוב!… ר' אלתר, הוי, מה יפה!… הכל כאן ממשיך וממשיך את הלב, מדבר ומדבר לנשמה ומנשא את הרוח… עולמו של הקדוש־ברוך־הוא נאה! עולמו של הקדוש־ברוך־הוא חי! הלב מתגעגע ונכסף להתנפל לשם… לשם, בכל רמ"ח אברים…

– ר' מנדלי, בע!… ר' מנדלי, עט!… – אמר אלתר בעקימת פניו – מוטב שנתפלל מנחה! מתוך כל הדברים של מה־בכך, שאתה שוגה בם – הזהר שלא תשכח לומר “עננו”…

הריני מעלה עד ארכובותי את הפוזמקאות המשולשלים, משים אזור על קפוטתי ומתחיל לומר “קטרת” בשמחה ובקול נעים ודק. ואלתר שלי, יחיה, אינו שוהה הרבה, פותח גרונו ועונה אחרי בקול עב, ושנינו יחדו נותנים שבח והודיה לשמו הגדול, בשעה שכל הירקות והדשאים בשדה וכל החיות והעופות ביערים משבחים ואומרים שירה.

בתחלת “פטום הקטורת”, כשהיה אלתר חושב את כל הסממנים: החלבנה והלבונה, הצפורן והקלופה, הקנמון והבורית וכיוצא בהם, הוציא חבית קטנה של זפת, התלויה מתחת העגלה. אלתר לא היה מאריך בתפלתו, ועד שאני עומד באמצע התפלה היה הוא זופת את האופנים.

– אל תהא מאריך, רבי מנדלי, בתפלה! פטרנה בקצור… – דוחקני אלתר ואומר – בוא אתה והתעסק בעגלתך כאן, ואני אלך ואביא את הסוסים. עת לנסוע. עד הלילה אפשר להלך דרך כמה פרסאות.

ומיד הלך לו אלתר, ואני מתחיל מטפל בעגלתי במתינות ולא בחפזון. הריני בודק הסדנאות ושאר מכשירי העגלה, זופת את האופנים כהלכה ואיני מקמץ בזפת.

ארכה השעה בעבודה זו ואלתר לא בא. ודאי הסוסים הפליגו ביער, מהרהר אני בלבי, מרעה טוב מצאו שם ומלאו כרסם. שקיעת החמה ממשמשת ובאה. שוהה אני ועומד עוד שעה אחת. החמה שוקעת. קוי אורה האחרונים יורדים מעט מעט מראשי האילנות, שהיו מפזזים עליהם קודם לכן, יורדים ואומרים: – “ערבא טבא!”

עתה הייתי חושש ודואג לאלתר. שמא תשש כחו מרוב זעה ותענית קשה ביום חום זה; ושמא נתעלף ונפל שם באחד המקומות; או שמא לסטים נפלו עליו, הלא יער הוא, הרחק מבני אדם ומדרך המלך! אי אפשר להתעלם ממנו ועלי להלך ולחקור הדבר.

אני מסתכן בנפשי והולך אל היער. הולך אני ומבקש והטרחה לבטלה – אין אלתר ואין סוסים! כשנכנסתי לפני־ולפנים בתוך היער הגעתי עד עמק אחד צומח שיחים וקוצים, שהולך ונמשך לאורך היער וחולקו לשנים. היער עומד ומתנמנם וצמרתו כעין וילון שחור נטויה על ראשו. שקט ודממה מסביב. אין האוזן שומעת אלא לחישת שני עצים רכים גבוהי קומה, שפורשים ענפיהם זה לזה ומגפפים ונושקים זה את זה; גם קול עלים בודדים מפרפרים ומזדעזעים על אחד העצים, כאלו רוח רע מבעתם ואין להם מנוחה – זו לשונו של היער, שמדבר מתוך שינה וזה חלומו, חזיון יום אתמול ופגעיו. קול זעזוע שם, כקול נדנוד זמורות יבשות – שיחת עצים עלובים היא, הבאים לו בחלום הלילה וקובלים לפניו על שנכרתו קודם זמנם. קול נפילה שם ממרומים – של קן צפור הוא עם אפרוחים רכים ותמימים, שהנץ האכזר הרס אותו פתאם. וזהו מה שהעלים מזדעזעים שם – הם מתאבלים ומתנודדים על האם והבנים ההרוגים, הנראים לו עכשו בחלום!…

ענן כבד של עצבות שורה על היער וחודר לתוך לבי. הדמיון, חובר חבר וקוסם זה, נעשה סרסור ומכניסני על ידי אחיזת־עינים בעסק של שותפות עם העמק שאני עומד ומסתכל בו. אני מקבל תמונות משונות, העולות ובאות אלי סיעות־סיעות מגיא־צלמות זה, ולאחר שנעשה בהן שנוי בבית־היוצר שבמוחי ונוספו עליהן עוד דברים הרבה, חוזרות ויוצאות למקום שבאו משם. בסיעה אחת מגיע אלי משם גופו של מת בדמות אלתר יקנה"ז, ופגריהם של שני סוסינו, והדמיון נוטל אותם ומוסיף עליהם נופך משלו, על פי דרכו, וחוזר ומשלחם בצירוף לסטין מזוין, עם זאב ועם דוב ועם חיות רעות כיוצא בהם.

ועד שאני עומד ומתכונן לירד לתוך העמק – נמלכתי ואמרתי בלבי: העגלות הרי הן עומדות שם בשדה בלא בעלים כדבר של הפקר, וכל הרוצה יבוא ויטול, חס ושלום, אותן וכל מה שבתוכן, מוטב שאלך עתה ואחזור אליהן. ואפשר אלתר כבר חזר לשם עם הסוסים והוא דואג לי. דבר זה נתקבל לדעתי ונתחזקתי. התקוה הולכת ומתגברת בי, מפזרת עננים של עצבות בנפשי ורָוַח לי מעט.

ומיד אני חוזר והולך אל העגלות.

ח

ובעזרת־השם, באתי שלם בעצמותי וברגלי, ואחת מהנה לא נשברה בכל נפילה, שהייתי נופל בדרך, נתקל מחמת בהילות בעץ. קימה זו של הנופל ביער אין בה שם בזיון חס־ושלום, כבזו של הנופל בעיר, שבני אדם עומדים שם ושוחקים עליו. ולפיכך לאחר כל נפילה הייתי קם בשמחה ומשבח להקדוש־ברוך־הוא על הנפילה שבחסד. וכיון שחסדו, יתברך שמו, גבר עלי – הרי היה לי פתח תקוה, כשאחזור למקום העגלות בשדה אמצא את אלתר עומד שם לפני עם הסוסים. אבל לחסד גדול כל כך עדיין לא הייתי כדאי.

ואלתר איננו!

ואני נרעד ונבהל כמי שנכוה ברותחין, עומד ודואג לאלתר: מי יודע מה היה לו ואנה הוא בא? ודאי אין הדבר כפשוטו, וכאן מצא רוע מזלו מקום להפרע ממנו. ומתוך צערי עליו באתי להצטער צער עצמי. אני מה אעשה ומה יהא בסופי? בדעתי היתה לבוא מהר לכסלון ולעשות שם סחורה במיני ספרים הנמצאים אצלי עתה בעגלה ולהחליפם, כפי האפשר, בקינות הרבה, כדי ספוקם של בני העיירות בכל הגליל, כדרכי תמיד. הימים ימי “בין־המצרים”. הזמן קצר, ואין לאבד אפילו שעה אחת. ואם אשהה, חס־ושלום, כאן בדרך, הרי היהודים יהיו שרוים בעריהם בלא קינות – וישראל בלא קינות הרי הוא דבר שאי אפשר, כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות!… אני עומד ומדמה בדעתי תשעה־באב זה שלהבא כמה משונה הוא: חסל סדור סעודה המפסקת, קיימו היהודים אכילת לוק"שיות בחלה ושלשלו לתוך כרסם ביצה מגולגלת ומטובלת באפר כירה; וכבר הם לובשים צורה זעומה ויושבים על גבי קרקע בפוזמקאות חשופי עקב. פרעושים עוקצים. הבנים השובבים ברקנים בידיהם ומזומנים לזריקה. כלם אינם מבקשים אלא לשמוע “איכה”, והנה אוי ואבוי – אין קינות!… השנה לא בא מנדלי ולא הביא קינות!… עשרה יהודים בקינה אחת… והנה דוחקא והתגוששות, עירוב פרעושים ושתוף שערות. כל זקן ופאה מלאות ברקנים, והלוק"שיות והביצים מבצבצות ויוצאות מאפו של אחד לתוך אף חבירו! על הנשים לא הייתי מצטער, שהן נוחות לבכיה, והקינות אצלן לאו דוקא. כל תפלה וכל תחנה וכל שהוא בצורת ספר, ואפילו אגדה ודיני נקור הבשר – הכל שוים לפניהן, ועל הכל הן מורידות דמעות. על מה נצטערתי? על הזכרים!

אף על פי כן, אמרתי, אין להתיאש. אדם מה שבידו לעשות יעשה ואל ישב בטל. אלך ואבקש עוד הפעם. הכוכבים ברקיע מרמזים לי על האכילה. נוטל אני בקבוק יי"ש מתוך תרמילי ומגיע פיו אל פי ושותה. מרוב בהילות איני טועם כלום אלא לחם כזית כדי שתתישב דעתי. והריני חוזר ונוטל את הבקבוק ונושקו נשיקה של פרישות במלוא לוגמי, ואחר כך נפטרתי ממנו והלכתי בחפזון לדרכי.

עוד הפעם אני בתוך היער, ועוד הפעם אצל הבקעה, ומיד – ואני בתוך הבקעה. ולא אני אלא אנו – עוד אחד עמי שם. נפשי אינה עגומה עוד כבתחלה. אני מסיח ביני לבין עצמי מעין המאורע של־יום ולבי טוב עלי. – דומה, שמרוב צער ויגיעה ובהילות, לא כונתי שיעור השתיה ושתיתי יותר מרביעית בגמיעה אחת אליבא ריקנא. וגמיעה זו היא העירה את רוחי והיתה מדברת מתוך גרוני בכל הדרך, והדברים היו שמחים מאד. כך הוא דרכי מעולם: מגמיעה יתירה כל שהיא, כגון בפורים או בשמחת־תורה, פי נעשה כמעין הנובע, ואני מדבר על העצים ועל האבנים, משחק מטוב לב שחוק צדיק תמים. דבש וחלב תחת לשוני, ומתק שפתי יפה ללב שומע כרטיה למכה. בשעה זו גופי מתפשט ונעשה קלוש כדבר שאין בו ממש. מנדלי מתפזר לחלקים דקים, והחלקים סובבים ומרפרפים באויר העולם, שלא להרגיש היכן הנקודה הפנימית והעיקר שבהם. ופתאם אני נעשה דו־פרצופים ושני מנדלונים מתרוצצים יחד. אחד מושך ליהופיץ ואחד לבוֹבריק. שתי הרגלים המשותפות להם מתבלבלות, שלא לדעת דברי מי שומעים. מנדלי אחד שואל ואחד משיב. הדברים היוצאים מפי מתפוצצים כבת־קול ומתגלגלים וחוזרים לתוך אזני עצמי. והקול קול משונה מאד, כקול של התוקע לחבית ריקה. עולם הפוך אני רואה לפני ואני כחולם.

– ערבא טבא! – אומר מנדלי אחד בקידה – בלילה כאן הולכים להיכן?…

– עט! בהמה, סוסים הם להם!… – משיב השני וגחיך בנעימה – הם אובדים להיות חמדו להם הם… אין זה אלא חוכא־וטלולא!

– בור, ר' מנדלי! השמר לעצמותיך אתה!…

– אמת! יש, כמו שאני יהודי, יש בור! גם זה נפלתי אפילו… כמדומני, זה עשרים פעמים…

– יקום, במחילת כבודו, נא!… לא מדרך־ארץ מוטל להיות כך…

– יישר כח, ר' יהודי!… אני בשוטי ממשש מעתה אני… זה אינו אלא חוכא־וטלולא – עצים הולכים!… לכו לשלום!… נלך בכנופיא יחדיו!… אוי, מה אתם סורטים?!… כמעט שלא עיני נקרו הם… טפו, טפו!…

– רקוק, ר' מנדלי, בפניהם!… מהם להפטר מיד יש מהם. יצא נא השדה על שביל זה כאן להלך ימחול…

– טוב, אני כאן!… ראו, הלבנה – קערת כסף!… יפה כלבנה שבאודיסה… חוטם לה, עינים לה… צורה נאה!… בואו ונקדש!… נקדש הלבנה!… שלום עליכם?…

– עליכם שלום!…

– שלום עליכם?…

– עליכם שלום!… שאני כשם רוקד כנגדך אני, ואיני יכול לנגוע בך יכול אני… – רקוד, דודי, ונרקוד!

– אָץ, אָץ, אָץ! – לנגוע כך אויבי…

– ופחד אימתה עליהם תפול, כאבן ידמו זרועך בגדול…

– לא בי כך יוכלו לרעה אויבי… אוי, מה עלינו עומדים הם אלה האויבים? מה ועל מה? מה פשעי שנולדתי, שאני חי אני, שאני רוצה לאכול אני, שאני בוכה אני מכאב לב בצר לי?… ראה והביטה! הגוף – עור ועצמות, חרס נשבר, עץ יבש… מכאובות לי, פגעים לי, אוי ואבוי, תמיד… בן הייתי אף אני לאמי… מגפפת היתה אותי, מנשקת לי… אויה לי, יתום אני, אין אב, אין אם, יתום אני!… ספוד ובכה, מנדלי!

– הס, הס! מה יתאונן יהודי?… יהודי זקן, בעל אשה ומטופל בבנים היאך עומד ובוכה בלילה כנגד הלבנה ואינו מתבייש? כבוש דמעתך ודום, דום־דום, יהודי!… הרוח לא ישאך!… הזהר, הרי גדר לפניך!…

– אמת, גדור דרכי, כמו שאני יהודי! גדר, גדר לפני… גם זה נתקלתי בו אפילו… ומה עושים עכשו?…

– אין מתעצלים, עולים, מטפסים עליו וקופצים…

– יישר כחך!… הריני מוכן ומזומן… הריני מטפס – מה אעשה? – אני מטפס, פורח באויר ועולה… והנה זה עומד בשתי רגלי אני בגן…

– ברוך־הבא, אורח יקר!… יטריח נא מעלתו ויסור הנה, הנה…

– אני הולך, דודי, אני טס והולך… כמה מרובה הברכה כאן!… פול, קטניות כחול הים, קשואים אין מספר…

– יאכל דודי, ואל יהא סרבן…

– יישר כח! הקשואים – מעדני מלך, משיבי נפש!… אוי, מכה בצדי!… מכה זו מה טעמה?… ומהיכן היא?…

מכה זו באה מידו של ערל בריא ובעל זרוע, שתפסני מאחורי ורמז לי באגרופו, שלא נאה לבוא בשדה אחרים, ועל נטילת קשואים של אחרים חייבים מכות. המכות הגדולות ואכילת קשואים, הפיגו את ייני. שעה קלה הייתי עומד נדהם כמי שנעור משנתו, והמלה הראשונה שיצאה מפי היתה, כדרך הבריות: אוי!… ומיד נמלכתי, מוטב שלא אצעק ואעשה עצמי כלא יודע כלום. ואני מכשכש להערל ככלב, כביכול, בזנבי ושואל אותו בניחותא, בלשון הדיוטית שלהם:

– שמא ראית בכאן, בר נש, יהודי, להבדיל, וסוסים? דבר נא, בן אדם!…

אבל הערל עושה את שלו ואינו שומע, אוחז בידי ומושכני, דוחפני פעמים מאחורי, דוחף ואומר בנשימה אחת: בוא, בוא! – אני נושא את רגלי והולך אחריו, שהרי אין מסרבין לערל; ואנו הולכים ובאים עד בית אחד בשדה וקרון רתום לארבעה סוסים עומד אצלו בחוץ.

בפתח הבית דחפני הערל לפניו, והוא עמד אצל הדלת מאחורי בגלוּי הראש. אין ברירה! אף אני פורע ראשי, מחככו ומעמיד עיני כמטורף.

אצל השלחן יושב סופר אחד, כותב ודוחק את הנוצה, שבכל רגע ורגע היא נפנית לתוך הקסת וטובלת שם ומלחלחת פיה,לאחר שהתריזה והקיאה לו, במחילת כבודו, על הנייר. הסופר, שטפולו מרובה עמה, מתרעם עליה ומגדפה בכל טבילה. שניהם אינם נוחים זה מזה ושניהם כמתאוננים: היא – אינה נוחה מידו הגסה ומשבושיו המגונים, והוא אין דעתו נוחה מהקאותיה ומכתמיה. הוא דוחק אותה ודוחק, והיא מתרזת בפניו… באמצע הבית עומד בן־אדם אדמוני, בעל כרס ופנים נזעמים, וכפתורי נחושת נוצצים בבגדו, וגובה לו ויראה לו ולוטש עיניו הקטנות, ובשעה שהשחור שבעין נרתע לצדדין, הלובן שבה נראה מעורב בגידין של דם; עומד הוא ומסלסל את שפמו הארוך, מדבר עזות וגוער בשני בני אדם העומדים בכפיפת קומה אצל הפתח. אחד איש בריא ובעל כתפים, בלורית מקפת ראשו, ערפו השמן מגולח ועגיל כסף באזנו השמאלית; ואחד דק וכחוש וזקנו מחודד, על לבו גושפנקא של נחושת ותומך מטה בשתי ידיו, מסקר בעיניו הקטנות, כורע ומשתחוה בכל רגע. אדמוני זה גוער בנזיפה על בעל הבלורית, צועק ואומר: “בשלשלאות אותך!… לסיביריה זקן־הכפר כמותך!” ועל השני הוא צועק: “את עורך אפשוט מעליך, ראש כלב, נבל ובן בליעל, תפח רוחך ורוח אמך!”

אני עומד מרעיד ומרתית בכל אברי וכמעט שלא פרחה נשמתי. בלבול במוחי וצלצול פעמונים באזני. איני שומע ואיני רואה את כל הנעשה מסביב. ואפילו דברי הקטרוג שהערל היה מלמד עלי לא שמעתי כראוי. וכשעמד האדמוני וגער בי ודבר עמי קשות בלשון יונית – נתעוררתי, והייתי שומע ומרגיש יפה יפה. ומיד זרוע נטויה באגרוף רשע לנגדי, ופה דובר נוראות, מגדף ואומר: לסטים אתה! גנב אתה, חמסן ומבריח את המכס! ומאיים עלי וקורא בזעף: שלשלאות, תפיסה, מכות־מרדות, סיביריה!… ופתאם הוא נותן עיניו בפאותי, והוא קופץ מתוך כעסו ונוטל מספרים מעל גבי השלחן וקוצץ לי אחת מפאותי!… רואה אני את פאתי מוטלת על גבי הקרקע ועיני זלגו דמעות. אי פאה, פאה, פאת שֹיבתי, שגדלה עמי מילדותי עד ימי זקנתי, שראתה עמי הרבה שמחה ויגון בחיי! אמי הרי היתה חופפת אותה ומסלסלתה כשאני עדיין ילד. לא שבעה עינה מראות את תלתליה השחורים והיפים, והיתה זהירה מאד שלא לתלוש ולחסר ממנה, חס־ושלום, אפילו שערה אחת. פאה זו לוית־חן היתה לראשי בימי טובה, כשהייתי עדיין בריא ושלם בגופי. וגם בימי הרעה שהשֹיבה זרקה בה בלא עתה, לא היתה לי לחרפה ושֹיבתה לא ביישה את פני, חס ושלום. שנינו זקנה קפצה עלינו קודם זמננו מפני עוני ולחץ, צרה ויגון ושנאת חנם, ומפני משטינים ומקטרגים ופגעים רעים וכל מיני פורעניות שבעולם. אי שמים! פאה זו מי נפגע על ידה? ואם יש עָוֶל בשערות שֹיבתי? – לבי צועק לה – ובלשוני אין מלה… אני מביט דומם לארץ כרחל לפני גוזזיה, וטפות טפות של דמעות רותחות נושרות מעיני. הייתי מרגיש בלחיי החשופה והעלובה שהיא מתלהטת. פני שנשתנו מאד ודאי בקשו עלי רחמים באותה שעה, מפני שהאדמוני הזה שנה את טעמו והתחיל מדבר לי רכות, נותן ידיו על כתפותי. שערות ראשי הלבנות, דמות פני וכל גופי העידו בי לפניו על יושר לבבי. וכמבקש לפייסני, גער באותו הערל, שבשביל קשוא אחד פגע באיש שיבה, ונהם עליו והבריחו מפניו. והוא עצמו נטל את כובעו, מתהלך שעה קלה בבית ומצוה, צו לזה וצו לזה – ויצא. ומיד קול אופנים נשמע, קול ענבול מקשקש בזוג, והקרון הולך ומתרחק. ולכל בני אדם שבבית היתה הרוחה. הסופר זורק את נוצתו ומשלחה לעזאזל. זקן־הכפר ומשמשו זוקפים את קומתם הכפופה ומרימים ראש וכל אחד מנענע בידו כלפי חוץ, כלומר: ברוך שפטרנו! זקן־הכפר ממשמש בשערו בכל חמש אצבעותיו, מנענע בראשו ואומר: אוי, כמה קשה פקיד זה. האי פריסתקא דמלכא!

כשספרתי להערלים הללו על הסוסים האובדים לי, נתנו לי עצה להלך להפונדק, אצל הכפר הסמוך. שם יש עתה בני אדם הרבה, החוזרים לבתיהם מן היריד, אפשר שמפיהם אציל דבר־מה. אני מגביה את פאתי העלובה ונותנה לתוך חיקי, כורך לחיי הערומה במטפחת, אומר “ערבא טבא” ויוצא.

ט

אותו הפונדק הקיפוהו כרכום – עגלות וקרונות של אכרים עוברים ושבים, קצתם פנוים, אין בתוכם אלא מעט קש וגבבא, וקצתם טעונים כלים וכל מיני מכר, שהבעלים לא הספיקו למכרם בעיר ונשתיירו אצלם, או שלקחום שם בשוק לצורך תשמישם. על גבי עגלה אחת שוכב חזיר מוצנע כלו בתוך שק, שולח משם ראש חוטמו לאויר העולם ונואק, ואנקת אסיר זה הולכת למרחוק ומזעזעה את האזנים. ועגלה זו, שהיא טעונה פכין וקדרות, פרה מנומרת ומחוסרת קרן אחת קשורה לה מאחוריה, והיא מתחבטת ומתאמצת בכל כחה לפרוק החבל מעל צוארה ולרוץ לכפר לראות את שלום רעותיה בדיר של בהמות שם. שני שורים תמימים, מלומדים בעבודה ונושאים עול קונם, שירכם מגודלה וכרסם נאה, עומדים ומעלים גרה בכובד ראש ובעיון גדול, ובאותה שעה עזו של פונדקי, שפחז עליה יצרה, קופצת ועולה על העגלה המלאה והגדושה, מתגנבת ומכניסה ראשה לתוך תרמיל מלא, וכשטועמת מלוא לוגמיה מיד היא מוציאתו משם בעיטוש ובכשכוש זנב, לועסת בחפזון, בנדנוד לסתות וזקן כדי ששים נענועים ברגע, ואגב עיניה משוטטות לכל רוח מפני חשש סכנה. כלב כפרי דל וכחוש, שנתגאל מן הכהונה וניזון לעת־זקנה מקופת האשפה של הצבור, חגר ברגל אחת וסובך של שערות תלוי לו בזנבו, מרתיע ובא, נושא עיניו לעגלה מרחוק ועומד ומסתכל ביראת־הכבוד, ואחר כך הוא מעיז ופוסע ובא, מחפש ומריח ומוצא עצם יבשה, שכבר אין בה טיפה של לחלוחית, וממהר ונרתע עם מציאה זו שבפיו לאחוריו, משתטח על הארץ ומגרם את העצם כשראשו מצודד ומונח על כפיו. סוס חבוש, שנפשו קצה בבטלה ארוכה, לעמוד ולהתנמנם גלוי עינים ותלוי שפה ואזנים, נמלך בדעתו להקביל פניהם של צמד בקרים, שעומדים כנגדו ואוכלים מספוא מתוך שק אחד, ולהצטרף להם לזימון בסעודת הערב. אבל בדרך הילוכו גרם החטא והוסבך סדנא של עגלתו באופן עגלה אחרת וחשבה להתהפך, ונתבהל סוסה של זו וקפץ ועלה מבין העבותות ובעט בחברו הסמוך לו, נתרעם זה הסוס העלוב וצהל ועמד קוממיות, נתרעשה העז וקפצה על כלב הכפרי ולחצה את זנבו, ועמד הכלב וברח פסוח ודלוג על שלש רגליו, מילל וצועק צעקה גדולה ומרה.

בעמל וביגיעה כבשתי לי דרך בין העגלות והבהמות, מסתכל יפה יפה, שמא אמצא כאן את הסוסים האבודים לנו, וכך הייתי מהלך ובא עד פתח בית־המלון.

מה שלפני־ולפנים בבית־המלון לא היו החושים שבי מרגישים את הכל כלם בבת אחת, אלא בזה אחר זה. החוטם נטל חלקו בראש. תיכף בכניסתי, כשעדיין אני בפתח, עמד החוטם והתחיל מתעטש בקול רם מריח בלילה סרוחה של יי"ש וטבאק וזעה כאחד. נשתתק החוטם – נתרגשו האזנים. קולי קולות שונים ומשונים: דקים ועבים, צרודים ומרוסקים יוצאים מגרונות ומתגלגלים ונכנסים לתוך האזנים ברעש גדול. נתמלאו האזנים – ניתנה רשות להעינים, שהיו תועות בחשכה מתחילה, להבדיל בין דבר לדבר ובין צורה לצורה. ראו נר דולק על שלחן ארוך, הפתילה מתחרכת וסביבה עגילים עגילים של מאורי האש מכמה וכמה גוונים, כמראה הקשת באויר הבית, המלא אד חם ותמרות עשן הקטורת. ומיד כדמות אברים מבצבצים ועולים מתוך אופל בזה אחר זה: נראו חוטמים למיניהם, שקועים ושרועים, משורבבים ורחבים כאבטיחים וקשואים; ואחר החוטמים – מיני זקנים ארוכים וקצרים, כדים ומחודדים; ואחריהם קדקדי שער ובלוריות; ואחריהם פרצופים, צורות זכרים וצורות נקבות. אלה מתנענעים ומתמוטטים ופניהם פני להבים מיין, ואלה עדיין עומדים על רגליהם. שני שכורים שפרשו מן הצבור, עומדים בפני עצמם, מחבקים ומגפפים זה את זה ומנבלים זה את זה בדברי נבול מתוך רוב חבה, ואצלם כפרית יחפה מלובשת שמלה קצרה ממתנים עד קרסולים וכתונת בד מעשה רוקם, שבית־צוארה פתוח עד למעלה מדדיה. גם היא בשמחה ובצהלה טופחת באהבה פעם על כתפו של זה ופעם על כתפו של חברו ומזרזתם ואומרת: רב לכם, חביבים, שובו לכם לבתיכם! ואותם השכורים, הנאהבים והנעימים, מוסיפים להתגעגע איש על חברו, מחבקים זה את זה בזרוע כחם וכורעים ביחד ונופלים על פניהם. ולבסוף נצנצה בדמות יהודיה זריזה ומזורזה, עטופה מטפחת ופאה נכרית בראשה – הפונדקית בכבודה ובעצמה. היא יושבת במחיצתה בין חביות וכדים, ועל השלחן לפניה בקבוקים וכוסות ומיני מזונות: גלוסקאות, דגים מעושנים ומליחים, ביצים ושאר פרפראות. פיה נחל נובע, מדברת עם כל אחד מהבאים ואינה פוסקת, וידיה טרודות בנתינת דברים שמתבקשים, ובלקיחת כסף או שוה כסף ובכתיבת ציונים – קוים ועגילים על חשבונם של האוכלים והשותים; הפה והידים עסוקים ואין להם מנוחה רגע אחד.

ואני גר ויחיד בתוך הקהל הגדול הזה. רבים אני שואל על אבדתי, על דבר הסוסים, ונותן בהם סימנים, וסוף הדברים הוא כמאמר רבי אלתר: “בקצור, לא כלום!”

כשיצאו האכרים מן הבית והלכו לדרכם נתקרבתי אל הפונדקית והשוט תחת זרועי, כמנהג בעל־העגלה. וכל כך למה? מפני שהפונדקיות מחבבות את בעלי־העגלות ומשחדות אותם במאכל ומשתה ובשאר דברים, כדי שיכניסו אורחים לתוך בתיהן. השוט הזה, שלא הנחתיו מידי אפילו כשאבד סוסי, היה פרקליט לי באותה שעה ונתן אותי לחן ולחסד בעיני הפונדקית ונכנסנו בדברי שיחה. אני לה: ערבא טבא! והיא לי: שנה טובה! אני בלחישה: היכן בעלך? והיא בניגון ותמיה: מה לך ולבעלי? אני מגמגם ואיני אומר כלום, והיא מסתכלת בי ואומרת: בלא גמגום, רבי יהודי! מה רצונך ואעשה. אני כורע ואומר לה: יישר כחך! מסתכל בפניה בתודה, מרבה עמה שיחה ומספר לה מה שאירע לי, והיא, כף ידה מתחת לסנטרה ושתי אצבעות על לחיה, מנענעת בראשה ומנחמת אותי באנחה. אני מדבר והיא נאנחה. וכיון שעשיתי רצונה וספרתי לה הכל, פתחה לי את אוצרה הטוב, את פיה, והיתה מדברת את כל העוֹלה על רוחה. מדברת על בעלה, שהוא גולם וביש־גדא, ומספרת על בניה ועל עסקי פרנסתה, לא היה דבר בלבה נעלם ממני. ידידים היינו בשעה אחת ונודענו זה לזו בשמותינו. עוד מעט ואנו משלשלים שלשלת היחוס וחשבנו ומצאנו, שאנו קרובים אנו קרבות משפחה – היא, שמה חיה־טריינא על שם אשת דודו של אבי אמי זקנתי חיה־טריינא, עליה השלום. והנה שמחה וששון! היא שואלת לי לאשתי ולבני בבקשה כפולה ומכופלת לדרוש בגינה שלומם באהבה רבה. וביחוד לדרוש בגינה שלום בני יחידי, הבחור שלי, שנעשה בר־מצוה, יאריך ימים ושנים. וכשבא בעלה בעצם שמחתנו בשרה לו בנשימה ואמרה:

– אורח לנו!… אורח יקר… רבי מנדלי מוכר ספרים… שאר בשרי!

ואת דבריה האחרונים הטעימה בגאוה ובגודל לבב, כשהיא סומכת גופה מזה ומזה בידיה, ועמדה ואמרה:

– כסבור אתה, בעלי, שלקחתני ממכלאות צאן?… לא! אין לך להתבייש, ברוך השם, במשפחתי, והיא כבודך ותהלתך!

רבונו של עולם, מהרהר אני בלבי, יהי כרצונך! שאול בקש אתונות ומצא כתר מלכות, ואני מבקש סוסים ומצאתי את חיה־טריינא!

בעלה של חיה־טריינא חוטמו ביב ארוך נתון על פניו ואינו נאה, וכנגד זה זקנו קצר והוא ושער ראשו ופאותיו דומים לאניצי פשתן. כשהוא שותק לסתותיו מנדנדות ונראה כלועס את לשונו, וכשמזמן את פיו לדבּר הוא לוקק מתחילה את שפתיו, והרואה אותו בשעת לקיקה זו יבין ויאמר: היינו “בן־לֶקיש” דאמרי אינשי! כשנתן לי שלום מלמל בשפה רפה, שלא לדעת מה מלמל. מהלוכו ודבורו ניכר שהוא ברשות אשתו והיא מושלת בו. לימים נודע לי, הוא בשביל שמשועבד לאשתו נקרא במקומו חיים־חנא של חיה־טריינא, והיא שמשעבדתו נקראת חיה־טריינא קוזק.

­– להיכן נשאך הרוח ונתעלמת עד עתה? – העמידה חיה־טריינא את בעלה לדין ואמרה לו: – מה היה לך, גולם, שכך שהית? הנשמע כדבר הזה, שיעזוב איש את ביתו וכל המעשה שם וילך לו?! למה נכסה חרפתנו, רבי מנדלי שלנו הוא ובפניו מותר להודות על האמת ולומר, שגולם אתה ושוטה שבעולם… ראו נא, הגולם הזה עומד לו ולועס את לשונו! היכן היית?

– אַת בעצמך הרי אותי שלחתיני לגברילא, בשביל שק בולבסין שלחתיני! – התנצל חיים־חנא לפני אשתו, מקדים לקיקה לדיבור.

– והמלמד, זה הרבי היפה, כלום חולה הוא ואינו יכול להביא את שק הבולבסין? לאכול הרי הוא יכול כעשרה בני אדם.

– הרבי הרי להוליך את הפרה אל השדה עם העגל הלך הרבי – מצדיק חיים־חנא את המלמד בפני אשתו.

– מוטב שתשתוק ותלעוס את לשונך! – אמרה חיה־טריינא לבעלה, מעמידה עליו פנים נזעמים ולוטשת עינה לו בחרפה.

ומיד היא הופכת פניה אלי וקובלת על טפולה המרובה, שמטפלת בכל אחד ואחד מבני ביתה, ואלמלא היא הרי כבר היה הבית חרב. ובין הפרקים היא מפסקת ואומרת לי בידידות: בפניך מותר לספר הכל כבפני אבא. הלא עצמי ובשרי אתה, רבי מנדלי!

ואני מתאמץ להניח דעתה של חיה־טריינא ולהשיב אפה מבעלה, ומפני דרכי שלום הריני מתיר לעצמי לשקר, ואני מחייב את כל הגברים, וגם אותי בכלל, ומתודה על חטאותיהם. ואת כל הנשים, וביחוד את חיה־טריינא, אני מקלס, משבח ואומר: כל הבעלים, למגדול ועד קטן, יתנו יקר לנשיהם, שעליהן העולם עומד, ואם אין הן לנו מה אנו? – שמעה חיה־טריינא ונתפייסה. יחי רבי מנדלי! – אמרה בשחוק משונה, שיש בו מעין חבה וערמה כאחת. ומיד האירה פניה לבעלה ואמרה לו בלשון רכה:

– רב לך, חיים־חנא, ללעוס את לשונך! בוא והדיח את הכלים ואת הכוסות, שֶׁעֵשָֹו אכל ושתה בהם היום. רבי מנדלי ודאי רעב הוא מאד. אף אני רעבה. ביומא דשוקא אנו מאחרים תמיד את סעודת־הערב. אין פנאי. – בוא – אמרה לי בתחנונים, עומדת ממקומה, מאצל החביונות – בבקשה ממך, הטריח את עצמך בכבודך ובוא אחרי החדרה!

החדר הזה, שנכנסנו לתוכו, הוא מדור מרווח ונמוך בלא רצפה. חלונותיו קטנים וזגוגיותיהם מהן מרוסקות ומהן מטולאות, חתיכה על גבי חתיכה, ויש שלא נשתיירה בהם אלא חתיכת זגוגית בלבד באחת הזויות, כשן יחידה בפי סבא, שמפני רוח מצויה היא מתנדנדת ומזדעזעת ובזמזום עצוב וחשאי מזמזמת. אצל כותל מזרחי, כלפי חוץ, ספסלים ארוכים עומדים וסמוך להם שלחן גדול, ואצל כותל מערבי כנגדם מקומה של מטה, מוצעת בכרים וכסתות גדולות עם קטנות ועם קטנות שבקטנות מונחות זו על גב זו כמגדל גבוה עד התקרה. על פני הכתלים למעלה תמונות קבועות והן מכוסות בקורי עכביש, בפגרי זבובים וביצי כנים. ומתוך זוהמא זו מציצים מיני צורות משונות וציורים מופלאים. שם תמוּנת “מזרח” עם בהמות וחיות משונות: אלה חצין עז וחצין שור, ואלה חצין אריה וחצין חמור, חצין נמר וחצין שפיפון. שם המן בדמות קוזק, גבה קומה, תלוי על עץ, שאינו מגיע אלא עד כתפיו ונראה, שלא המן תלוי על העץ אלא העץ תלוי על המן. וכנגדו עומד מרדכי בלבוש מלכות: קפוטא ואבנט ופוזמקאות ושטריימילא גדולה, ויהודים חטמנים, זלדקנים ועבפאתנים סובבים אותו, איש כוסו בידו ומברכים ואומרים: לחיים, רבי מרדכי! על זרש העלובה ועל העביט שבידה קפצו הזבובים ביותר, זלזלוה, טנפוה, אכלוה ולא השאירו ממנה אלא חצי הגלגולת והשוקיים. וזה נפוליאון האומלל אף הוא נלכד בשחיתותם. אוי לו ואוי לנפשו, כמה נשתנו פניו! הורד גאונו – ומקומו בפונדק יהודי זה בין זליכה, אשת פוטיפר מכוערת ומפוחמת וזונה בלה, שמושכת אליה את יוסף הצדיק בכנף בגדו, ובין לולב יבש והושענות חבוטות, נעוצות בכותל מצד אספקלריא אינה מאירה ועכורה, שהזבובים הטילו בה זוהמא ופסלוה.

ובחדר משוטטת לפני ריבה גסה, שמנה ורחבה. לסתותיה שתי לביבות מטוגנות, שערות ראשה מועטות ואינן מספיקות אלא לכדי שתי צמות דקות וקצרות, התלויות לה על ערפה. הזרועות – מן הכתפות עד המרפק הן מושפלות ומהודקות לצדי גופה, ומן המרפק ואילך הן מתעקמות ונטויות לפנים כשני דרבונות, והיא כפרה אסורה בעגלה ביניהם. הילוכה אינו בהרמת רגלים אלא זחילה תכופה כבחלקלקות וראשה שלוח לפניה. וכך ראיתיה בכניסתי זוחלת שפופה וכפופה בזריזות, טעונה מפה וקערות ועורכת השלחן. חיה־טריינא לחשה לה באזנה ומיד הפכה דרבנות־ידיה, הראש נשתלח לפניה והיא אחריו בעצמה וברגליה ויצאה ונתעלמה מן העין. ילדים וילדות היו מתקוטטים בבית על כלבתא קטנה ואינם משגיחים בפנים חדשות שבאו. חיה־טריינא מתנפלת עליהם פתאם וסוטרתם בחשאי, נוטלת את הכלבתא העלובה ומשליכתה החוצה. הילדים שולחים אצבע מבין אגרוף־רשע זה אל תחת חוטמו של זה בלחש ומתפזרים ובורחים. בין כך ובין כך בא חיים־חנא וכד קומא של חלב בידו ומושיטו לחיה־טריינא והיא מערה את הקומא לתוך קערה גדולה של חרס ומשמיעתנו על נטילת ידים.

ינוקא יחף, שאין עליו אלא טלית־קטן ומכנסים, נדחף ובא אל הבית בקול ששון, מבשר ואומר: הרבי צד צפור, הרבי!… שמעו הילדים כן תמהו. ועד שלא נתישבה דעתם עליהם נכנס בבהילות בחור אחד, בעל חוטם נפוח ושפתים עבות. חפז ונטל את ידיו אל ספל של שופכין ובא וישב אל השלחן ונתן פרוסה גדולה של פת לתוך פיו, והכל בחפזון וזריזות יתרה ובהעלמת עיניו מהמסובים, כמתיירא שמא יקדימוהו אחרים, חס־ושלום, באכילה. בינתים נכנסה אותה הריבה הגסה מקושטה בבגדי שבת וזחלה כדרכה ובאה וישבה אף היא אל השלחן. חיה־טריינא סוקרת עליה באצבע ואומרת לי: זו בתי הבכירה חסיא־גרונא! המסובים אוכלים, מתחילה בניחותא ובהפסקות כפי נמוסי דרך־ארץ, ממתינים זה לזה בשלשול הכף לתוך הקערה, שואבים וגומעים סירוגין ומניחים את הכף עד שתגיע שעתם. ואחר כך האכילה נעשית ברעש ובתכיפות – כדי עשר כפות יורדות לתוך הקערה בבת אחת ומשם הן עולות ורצות מהרה לתוך עשרה פיות, וכל פה גומע בקול על פי דרכו. קרובי החדשים, שנמצאו לי בהיסח הדעת, מזרזים אותי ואומרים: חטוף ואכול, חטוף ואכול! ואני איני מסרב להם, גומע כדרכי בלחש ובקול גמיעה דקה. וזה הבחור, בעל חוטם נפוח, אינו מתרשל ועובד כנגד עשרה, והכף שלו רצוא ושוב, צוללת בקערה ושואבת עד שנראית הצפור המצוירת בקרקעיתה. כשגמר עבודתו העמיד עיניו והציץ על המסובים, נאנק מקרב כרסו. כיון שהרגיש בי זעזע את עצמו ופשט ידו ונתן לי שלום ואמר:

– כמדומה לי שכבר ראיתיך פעם אחת. מה שמך?

אני משיב לו שלום ואומר לו את שמי כנהוג. סבור הייתי שיסתפק בתשובתי ואפטר ממנו, אבל הוא נזדקר ממקומו וקרא ואמר:

– רבי מנדלי!… רבי מנדלי מוכר ספרים!!… אטו מלתא זוטרתא היא!… זוכרני בכסלון זכיתי לקנות אצלך “סדור” קטן ושלמתי למעלתו חצי זהב.

– קרוב לי רבי מנדלי! – אמרה חיה־טריינא בגאוה, ולאחר שרמזה באצבע על הבחור וקראה אותו בשם רבי הפכה פניה אל הינוקא היחף ואמרה לו:

– הושע’לי, בני! רבי מנדלי דודך יבחנך בתורה. שא נא פניך, ולמה אתה מתבייש? זה הדוד לא יאכלך, חס ושלום. שומע אתה?

– מתבייש אני… מתבייש! – אמר הושע’לי מנענע כתפיו, עומד תלוי ראש בבושת פנים ואצבעו נתונה בתוך חוטמו.

– כמה שני חייו של הושע’לי שלך, יאריך ימים? – שואל אני את חיה־טריינא ולובש צורה מבהיקה כמדושן עונג מבנה הנחמד.

– הושע’לי שלי, יחיה, נעשה בר־מצוה בימות הגשמים – משיבה האם המאושרה.

– הושע’לי, בן־יקיר! – אמרתי לו, מחזיק בסנטרו וצובטו בחבה – אל תתבייש מפני ואמור לי איזוהי פרשה של שבוע זה?

– דבּר־דבּר־דבּר! – מזרזים את הושע’לי, והוא מעמיד עיניו ושותק כאותו שאינו יודע לשאול.

– בּ… בּ… בּ… – פותח לו הרבי ומחכה לתלמידו שיסיים הדיבור.

– בהמה! – מסיים הושע’לי בקול ומסתכל בפני רבו כמנצח.

– נוּ, בלק, בלק, בלק מלך מואב – מסייע אני להושע’לי – עתה, עתה ילמדני נא הושע’לי, מה מואב אמר?

הרבי לוחך את אצבעו, כדי שתלמידו יראה מעשה ויזכור הלכה.

– לחוך! – נבהל הושע’לי להשיב בקול רם.

– מי, הושע’לי, מי? – שואל הרבי בשמחה, כסבור, כיון שעלה חמורו בדרך הרי זה ילך בה וילך – לחוֹך אתה אומר, מי… מי?

– הרבי! – קורא הושע’לי בכל כוחו.

– חמור! – גער בו רבו בנזיפה ופניו נתכרכּמו מרוב כעסו – על מי נאמר לחכו ומי הם שילחכו?

– היהודים! – השמיע הושע’לי קולו בכל מאמצי כח.

– אמנם כן, היהודים, הושע’לי, היהודים! – נענעתי לו ראשי – יפה דרשת!

האם רואה ומקבלת תענוג. מניחה ידה על כרסה, כאומרת: אשרי הבטן, שתכשיט זה יצא ממנה! ואבא לועס את לשונו ונהנה הנאה משונה.

אחר סעודת־הערב נתיישבתי אני וחיה־טריינה בדבר אבדתי ואמרה לי כך:

– לאחר שתים שלש שעות יחזור יאַנקאַ שלי עם סוסי הרועים בשדה. ובביאת הסוסים תרכב אתה על סוס אחד ובעלי על השני ותלכו למקום שעגלותיכם שם ותביאו אותן לפי שעה לכאן, ואחר כך נתיעץ שוב מה לעשות. ועתה לך שכב. הרי לפניך חדר מיוחד ומטה מוצעת.

– יישר! – אמרתי לה – לכשאשכב ואצלול בתוך הכרים והמצעות מתיירא אני שמא תתקפני השינה ויהא קשה מאד להעלות אותי משם, ועכשו אין שעתי פנויה לכך. לעתיד לבוא, כשאני ואשתי ובני ביתי נבוא, אם ירצה השם, להקביל פניך ונגילה ונשמחה בך, אתיחד לי בחדר זה ואטיל עצמי ברשות בעלת הבית לתוך תהום של כסתות זו, להשתקע שם יום תמים.

– ברוכים הבאים! – אמרה לי חיה־טריינא בחן ובחסד ובתחנונים – ראה, רבי מנדלי, לקיים מה שהבטחתני ואל תשכח להביא עמך גם את יחנא־סוסיא שלך… ועתה אם אינך רוצה בכרים וכסתות הרבה, טול על־כל־פנים כסת זו. לך שכב ובעלי יעורר אותך בהשכמת הבוקר עם יציאת העדר, “כלחוך השור”.

י

אמת, חיה־טריינא היא צדקנית, אשה כשרה, אבל הפשפשים שלה רשעים הם. אך שכבתי על המטה מיד סביב שתו עלי – והתחילה מלחמה קשה בינינו. אני והם מזדיינים ונלחמים בזעף – הם בפיהם ואני באצבעותי; הם מטפסים ועולים עלי ואני מתרעם ומתרגז תחתי; הם באים בכח החזקה – המטה הזו שלנו היא, סברי, רבי יהודי, ונשתה את דמך! ואני מתחכך, נאנק ומתקרצף בכל כחי; הם מניחים חמתם בי ואני מניח חמתי בכסת, הריני מושכה ומנערה ולבסוף אני מסלקה ומשליכה לארץ. הספסל החגר בעל שלש רגלים נופל וקיתון של מים לנטילת ראשי האצבעות נשבר בקולי קולות. והנה מבוכה ומבוקה. הטרקני"ם “בני־הרחש” נבהלים, סורטים בקרקע ונחפזים ובורחים; נוצות פורחות מבין קרעי הכסת לתוך חוטמי ועיני; המטה מתחתי מזדעזעת, ואני מפרפר ומפרכס ומתהפך מצדי אל צדי – והפשפשים עושים את שלהם: עוקצים ומסריחים ומבאישים. קצתי מפני מחבלים קטנים ומסריחים אלה ואמרתי: מוטב שאגלה ממקומי. ומיד אני עומד והולך ופותח לפני את החלון, מנשם אויר צח ומשיב נפש, ויושב ומסתכל בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא.

דממה! על כיפת הרקיע כעין התכלת אַט הולכת הלבנה היפה כמהרהרת ועצבות־קודש שורה על פניה המאירים. משמים היא מבטת ומטלת עלי תוגה נעימה ואת נפשי היא מצודדת בצורתה העגומה. לבי מתמלא רגשי געגועים כים, מתגעגע אני על “אילת־אהבים” זו, והרהורים שונים כנחל נובע הולכים ומתגברים בי. אני מהרהר בחיים של צער ושל לחץ ועוני; בחיים של משטמה ואיבה ושל בושה וכלימה; בחיים מרים ומאררים, שיש בהם לעג ובוז, משטינים ומקטרגים, פורעים פראים ומחבלים, כל מיני פורענות ומשלחת פגעים רעים, חדשים גם ישנים – מהרהר ומסתכל בצורת הלבנה – ואשפוך את נפשי לפניה כתינוק חלש לפני אמו… אוי, אמא! צעק לה לבי, הכאב גדול מאד. אוי, כמה גברו היסורים וכמה מתענים ומצטערים כל הימים! הא לחמא עניא, שאוכלים בצמצום, ברגזה ובדאגה, עינם של קנאים רעה גם בו. לא די בצרות ומכאובים וסגופים, שמסתגפים כבשר ודם בעצמם, נתוספו עליהם עוד יסורים וענויים קשים מצד אחרים. גם בחיי צער אלה, שאינם חיים אלא גסיסה ארוכה, צרת עין שולטת בהם. אוי, אמא, מר לי מר וגדול הכאב מאד!… משמים מבטת הלבנה בּאור פניה העגומים כמהרהרת, ונראה שהיא מפייסת אותי ומדברת על לבי: " מה ברי ומה בן־עוני העלוב, אַל ליהודי, שלומיאל, אַל ליהודי, ביש־גדא, התאונן, יכבוש כאבו ויסבול דומם מה שנטל עליו!" ונפשי מה תשתוחח ותהמה עלי, במסתרים תבכה עוד יותר ודמעות רותחות נושרות מעיני. מניח אני ראשי על זרועי, ולחיי זו קצוצת פאה וערומה מופנה כנגד פני הלבנה, כמתחטא לפניה ואומר: הביטי וראי את חרפתי! עיני מקור דמעה, משוטטות במרחבי העולם ומביטות בבקשת רחמים, אבל – אין שומע ואין עונה! הכל ישנים בלא נשמע קול אדם… רק כלב אחד, מהני כלבי דחציפין, עומד שם על משמרתו, זנבו מקופל בין רגליו, ראשו בשמים ונובח כנגד המאורות ברקיע וכנגד הלבנה בעזות מצח, והיא הולכת לה שוקטה, שלא להשגיח בנביחת הכלב.

ואף אני שקטתי ודעתי נתישבה עלי. רוח תקוה נצנצה בי מעין זו שבאה לו ליהודי לאחר שעמד בתפלה לפני המקום וספר כל צרותיו לפניו; מעין זו שעושה את האדם רחמן ואוהב את הבריות והוא מוכן לחבק את העולם כלו ולנשק לו מתוך רוב חבה.

והם – דברתי אני עם לבי – והם, כלומר, אותם הפשפשים, כלום אינם בריותיו של הקדוש ברוך הוא? כלום הם חייבים בזה, שהם נושכים ומסריחים? מה להם לעשות אם מדת הנשיכה קבועה להם בטבע ברייתם, כנביחה בטבע הכלב, והם נושכים ומוצצים דם אדם לא מרוע לב, חס ושלום, אלא משום שכך היא דרך פרנסתם? ובכן לפוטרם בלא כלום אי אפשר, אוותר להם קצת מדמי וישתו. לא בפעם הראשונה עסק לי עם הפשפשים, הרבה ראיתים בעיירות התחום, ומי אדם מישראל לא ידעם ומדמו לא ישחד בעדם?

קמתי מאצל החלון, ומתוך קריאה “בידך אפקיד רוחי וגויתי” נפלתי על המטה, מפקיר את עצמי – וישנתי!…

לא ברצוני עמדתי בהשכמת הבוקר, מטלטולי הדרך היו אברי כבדים עלי, אלא ההכרח דחה אותי מעל משכבי והעמידני על רגלי. היהודי אינו חי ונע אלא בכח הדוחה. בהול ודחוף הוא בהילוכו ובדבורו ובמשאו ומתנו ובכל מעשיו. ואם כח דוחה זה יחלש בו מעט, מיד גופו תש והוא שוכב בלא כח כגולם. בחגים וזמנים, שהם ימי מנוחה, היהודי חש על הרוב את מכאוביו ויש לו פנאי להיות חולה. על כרחי ירדתי מעל המטה, על כרחי עמדתי על רגלי, על כרחי הרכבתי עצמי על הסוס ועל כרחי הלכתי אני וחיים־חנא בדרך. קשה ליהודי עקירת רגל מלכתחילה, ובדיעבד כיון שעקר רגלו וזז ממקומו הוא רץ כאיל ונדחק אפילו למקום, שאֵינוֹ מתבקש שם. ולא לבד שהוא רץ, אלא אף מדלג שוּר ובעד החלונים יבוא אם הדלת נעולה בפניו. ואף אני לאחר שעה קלה נתחזקתי והייתי זריז ומזורז, חי ונושא את עצמי כבתחילה.

ובאותה שעה למדתי כמה גדולים הדברים דאמרי אינשי: “שאין לשער נשמת יהודי מה היא”. סבור הייתי מתחילה, שחיה־טריינא כל עיקר שמחתה אינה אלא בי בעצמי והיא נהנית, שנזדמן לה בהיסח הדעת גואל וקרוב לה, ועוד גואל זה, שמשתמש לפרנסתו בספרים. השימוש הוא גופו דבר חשוב ומכבד את האדם. אדם מישראל כשיש לו עסק בערכאות, תחילת דבורו עליו היא עם שומר־הסף, שמשמש שם את השרים, מדבר עמו בעסקו ומתפטר ממנו ויוצא שמח, מהרהר בלבו: ההתחלה, ברוך־השם, נעשתה. זה השומר לא אדם קשה הוא. פלוני, שמשמש הוא בבית־ספר עברי, היהודים קוראים לו ספיקטור. וזה הפרוונקא, יהודי נושא אגרות, פקיד דבי־דואר נקרא בישראל. כאלה וכאלה עמנו ועליהם המשל אומר: “אמתיה דרב מורה הוראות בישראל”. אמנם בשעת סעודת־הערב, כשראיתי בתה של חיה־טריינא, אותה הבוגרת השמנה, שכבר הגיע פרקה להנשא, חוזרת ובאה מקושטה ככלה, התחיל לבי מהסס, שמא חבה זו נודעת לי כאן לא בשבילי אלא בשביל הבת; אפשר סבורה חיה־טריינא, שעל ידי יתגלגל “שידוך” הגון לבתה, וזהו טעמו של דבר שלחשה לה באזנה כשנכנסתי, והלזוּ יצאה וחזרה מקושטה ומלובשה בגד שבת. ודבר זה שהיה מוטל אצלי בספק נעשה אחר כך ודאי על ידי חיים־חנא. כשהיינו מהלכים בדרך התחיל משתעה עמי בערמה ופתח פיו ואמר:

– לדבריך… נעשה הבחור בר־מצוה ועדיין לאו חתן הוא, לפי דבריך, עדיין הבחור שלך! אני בימיו הייתי נשוי, בעל אשה בימיו, חיה־טריינא שלי אינה מניחה לי לישון כל הלילות. כל הלילות היא נותנת עלי בקולה נותנת ואומרת: הבה חתן! למה אתה שוכב, גזלן, חתן הבה!… את הבתולה שלי הרי ראית. בעלת־בית טובה היא. בריאה ואוהבת את המלאכה. ושלך מהו?… אפשר, הבתולה שלי הגיעה שעתה להנשא. מה דעתך? הלא יהודי אתה, רבי מנדלי, למדן אתה ויודע מה שכתוב, אפשר ראויה היא להנשא, ומהשם יצא דבר. ותסברא?… “הפלונית” שלי היתה מספרת עמי אמש בלילה. חיים־חנא! אמרה לי, אכן יש אלהים בעולם. ביאת הגואל הזה לא לחנם הוא… תראה, חיים־חנא, שחיה־טריינא אינה טועה!… ידוע להוי לך, שחשוב גדול אתה אצלה, חשוב מאד. הכל בא בהיסח הדעת. אירע מעשה ונזדמנת אצלנו. נגנבו הסוסים ונשאת את רגליך ובאת – בואך לשלום לששון ולשמחה ולמזל־טוב לנו! מי יודע אפשר משמים הוא… הבחור, אתה אומר, נעשה בר־מצוה, הבחור שלך?…

חיים־חנא רמז לי, שבדעת אשתו ובדעתו להתחתן בי ואת בני הם מבקשים לבתם, הבוגרת השמנה והגסה. וכך היה הולך ומדבר, לועס לשונו, מלקק שפתיו ומדבר עד שהגענו להעגלות העומדות בשדה.

בדקתי את עגלתי ומצאתי הכל על מקומו שם. וכשבאתי לבדוק עגלתו של אלתר ומששתי בתחלה במחצלת הפרושה עליה נראה לי כמין חי מזיז עצמו תחתיה ונרתעתי לאחורי מתבהל ומשתומם, ומיד המחצלת מתנדנדת ונופלת – ולפני יושב על העגלה חפוי ראש אלתר יקנה"ז!

יא

את המעשה ברבי אלתר: היכן היה ומאין בא ולמה ראשו חפוי – את הכל פירש לנו אלתר בעצמו ובלשונו על פי דרכו ופתח ואמר:

הולך אני לי, כמו שידעת, בשביל הסוסים. בקצור – אין סוסים. ומה בכך? אומר אני בלבי, איני חושש כלום! רגלים להם והלכו ונתרחקו מעט. עשב ביער יש, עשב טוב מאד, ופה להם יש, וצל אף הוא שם, ולמה לא יהנו מהעולם הזה? האדם, להבדיל, אף הוא הולך למקום שטוב לו. בקצור, הולך לי אני והולך – ואין סוס וקול סוס. ומה לי לעשות עוד? הענין ענין רע, רע מאד! ועד שאני מיצר ודואג, וקשקוש קל בא לאזני מעבר לבקעה שכנגדי, ותיכף אני יורד ועולה ובא לשם. ומה? אין כלום! בינתים פנה היום, וזה לא ניחא לי כלל!… בקצור, עוד הפעם קשקוש באזני ושוב אני ממהר ומשוטט ומבקש, ועוד הפעם אין כלום! זאת הפעם, שומעים אתם, היטב חרה לי, קשקוש זה מה הוא? בקצור, אותו הקשקוש נשמע בשלישית והוא כקול דריסת רגלים… הנה הנם הבריות היפות שלי! – אומר אני – יבוא רקב בעצמותיהם! הריני כועס ומקלל והולך ובא בסבכי החורשה. אכן נתפשתם, אומר אני, מצאתיכם!… ומה אתם סוברים? מה מצאתי? – מצאתי פרה אדומה! פרה שפרשה עצמה מן העדר ותלך ותתע בחורשה… ועכשו מה? עכשו איני יודע כלום, איני יודע אפילו היכן אני ואנה אני בא. אבל לעמוד תחתי ולשבות לא טוב. בקצור, אני עוקר רגלי והולך לי בשם השם, וחושך וחתחתים בדרך. והנה כאש אוכלת נראה לי מרחוק. אני הולך ובא ורואה לפני מדורת אש בתוך היער. האש הולכת ושוקעת. האודים עשנים והגחלים לוחשות. העשבים מסביב המדורה נרמסים. שם פרורי לחם, קליפות של ביצים, של קשואים ושל בצלים ושומים, גם סמרטוטים קרועים ובלים ראיתי שם. ודאי שיירה גדולה שבתה כאן, וכפי הנראה שיירה של צוענים. לא טוב הדבר! סתם צוענים הרי גנבים הם. ועד שאני עומד ונמלך בדעתי מה לעשות, קול נשמע מרחוק, ועלה על דעתי, שמא רבי מנדלי קורא לי. הריני מרים פעמי רגלי ורץ כצבי. והקול פעם הוא פוסק ופעם חוזר והולך הלוך וחזק עד שנשמע לי כקול צעקת שבר, מרגיז לב ומטיל אימה ופחד. אבל לא כלום! בקצור, אני מתחבא בחורשה בין הסבכים ונוטל מקל עב, שנזדמן שם לידי, להיות מוכן אצלי לעת צרה. יושב אני בחשאי וממתין לראות מה יעשה שם ועל דעתי עולים דברים מבהילים: מעשיות בגזלנים וחמסנים ומעשיות בגנבים ורמאים של כסלון הידועים. והנה עוד הפעם קול צעקה, צעקה גדולה ומרה כשל מי שהוא בסכנה. והקול יוצא מתוך חורבה אחת ביער כנגדי. קול מר זה נגע עד נפשי והעמידני על רגלי ואני משתער ממקומי ובא אצל החורבה. וכל זה נעשה כהרף עין, שלא מדעתי. לבי אומר לי: הקול קול יהודי, ושמא רבי מנדלי נתון בצרה. כלום אני יודע מה נעשה שם? – גדולה היא הסכנה, אבל לא כלום! אמרתי אלך ואראה מה זה שם ויהי מה, אפילו אם יהיו נוטלים את נשמתי. הרי קצת עקשן אני בטיבי. בקצור, אני הולך ובא דרך שער שבור ומרוסק ונכנס לתוך חדר אחד, פוסע בחשאי על אצבעות רגלי וממשש באפלה. ממשש ואיני יודע כלום היכן אני. נוטל אני מכיסי בּי־גפרורין, משפשף ומשפשף ואין אחת ניצתת, עד שכלו הגפרוריות ולא נשתיירה מהן אלא האחרונה והיא ניצתה. ומיד קול מר יוצא מאחת הפנות שם, הגפרורית כבה ואין כלום! הולך אני בחושך, ממשש והולך ונתקל בגוף מוטל על קרקע הבית. בקצור, באותו רגע של אימה ופחד יצאה הלבנה מקצה כיפת הרקיע ונשקפה בעד חלון שבור לתוך חדר צר ומעופש, ולאורה ראיתי שם אדם אחד כפוּת כגדי בידיו ורגליו ומוטל ארצה בלא כח. – ברוך המקום שהביאך לכאן, אמר לי האיש, התירני מהרה מאסורי ואם אַין מת אנכי! החבל מהדק את בשרי, אש קודחת בקרבי וצמא אני למים. – מי כפתך כך ולמה? אמרתי לו, נוטל סכין מחיקי וחותך את החבלים מעליו. – הרוח יכנס באבי אביו של זה הממזר, הגנב, “נוטקא גנב”! התחיל בן־אדם זה מקלל, כשהוא מתמתח ומחליץ עצמותיו. – גנב, אתה אומר? אמרתי לו, מסתכל בפניו ומתמיה. – כך, כך, גנב הוא, גזלן הוא, מומר הוא לכל העבירות! עוד היום גנב שני סוסים. – שמעתי ונתרגזתי עד מאד. בקצור, התחלתי בודק את בן־אדם זה בשבע חקירות ונותן סימנים ונתברר לי הדבר כשמש בצהרים – והמעשה כך הוא: אצל אותה מדורת אש בחורשה שבתה כנופיא של קבצנים נודדים. אחד מארחי־פרחי אלה הלך ולקח לו את סוסינו הרועים ביער. ואמר לי בן־אדם זה, אי זה דרך הלכו הקבצנים, וגמרתי בלבי יהי מה, ארדוף אחריהם ואשיגם. זה מזהירני שלא אעמיד עצמי בסכנה, מאיים עלי ואומר: אותו הממזר רוצח הוא, ואלה ההולכים עמו בעגלות רבים הם ורשעים כמותו, ואני איני נשמע לו. להתיאש מסוסי לא אוכל, אם אין סוסי לי מה אני? – יהי מה, אמרתי לו, ארדוף! להקדיח תבשילי איני מניח לכל בריה שבעולם. אתה שב לך בזה ותנוח, וכשאחזור, אם ירצה השם, עם הסוסים, אקחך עמי ונלכה יחדו. בקצור, נשאתי את רגלי והלכתי.

אני אומר הלכתי, לא! אלא הייתי רץ בהול ומבוהל וכועס מאד על הגנב הרשע ומוכן לקרעו כדג. לא די לי בצרות ישנות – עוד באה צרה חדשה, להשאר פה בשדה בלא סוס ובלא כלום. אני רץ ורץ עד שנתעיפתי מאד. הרגלים כושלות ומתרשלות; הקיבה אינה חוששת לצרתי, הבאה עלי, ותובעת מזונותיה. אטו מילתא זוטרתא היא לישב בתענית יום ארוך בתקופת תמוז! ולבי אף הוא אינו עומד לי עתה בשעת דחקי, מפקפק ואומר: היגיעה לבטלה וריצת רגלים אך לחנם! הלא הם, חברי גנבים הללו, הקדימוני בדרך מהלך הרבה שעות. ולא עוד אלא שהם בעגלות ובסוסים ואני ברגלים. אבל – אין כלום! עדיין נשארה לי תקוה אחת, שמא יזדמן לי בעל־עגלה בדרך, וברוך המקום על הלבנה שלו, שהיא זורחת, ולאורה אפשר לי לראות למרחוק. בקצור, אני הולך. אמת, איני רץ כבתחילה, אבל אני הולך ואיני עומד. צופה אני ומביט – ואין נפש חיה. אבל, אין בכך כלום. אני עושה את שלי, פוסע והולך. כשאני מחזיק בדבר־מה איני מניחו במהרה. בקצור, קול אפנים נשמע, ומיד קרון נראה והוא נוסע – אוי ואבוי, הוא נוסע כנגדי ודרכינו שונים! כך עבר לפני גם הקרון השני, גם השלישי ובעליהם היו שתויי יין. אוי לי ואוי לרוע מזלי!… עכשו ניצתה כאש חמתי ושוב אני אוזר חלצי ונחפז כגבור לרוץ אורח. בין כך וכך שעות הלילה הולכות. התקוה לביאת קרון כדרכי עדיין תאמצני. והנה מרחוק נראו לי באמת כעין קרונות. עכשו לא אניח להם לעבור על פני, אמרתי בלבי, את הפרוטה האחרונה מכיסי אתן למי שיחזור וילך עמי לדרכי. והריני מזדרז והולך בחפזון כנגדם. הולך אני והולך והקרונות, כמדומה לי, עומדים ואינם זזים ממקומם.

את צערי ודאבון נפשי אין לשער. אבל אין בכך כלום! בקצור, כשהייתי בא וקרב מול הקרונות עלה על דעתי, שמא קרונות של אותם הקבצנים הם. ומעתה אני מתחיל פוסע פסיעה קטנה בחשאי ובנחת ונמלך בדעתי מה לעשות. וליד הדרך חורשה ובאתי ונסתרתי שם בין אילנות, ומשם אני מציץ ומשגיח להקרונות. אמנם כן! הקרונות של הקבצנים הם – הם הם בסימניהם. קרון אחד מוטל בדרך ואצלו אספסוף זקנים עם נערים טף ונשים בכנופיא אחת, כלם קרועי בגדים, לבושי סמרטוטים ומהומה רבה בתוכם. זה מקיש בקורנס ואורר, וזה במגירה מנסר וגורר; זה יועץ וזה נואץ. קול ילדים וקול נשים נשמע ברמה, תוכחה ונאצה שמה, הרמת ידים ומכת לחיים, בכיה ושחוק עד לשמים. ובתוך הרעש הזה קולות קוראים ואומרים: חייב הוא זה הסוס החדש, תפח רוחו! בשלו הצרה הזאת לנו. פגע רע זה, יהא כפרתנו, היה מושך לצדדין, משגה את חברו ונוטה מן הדרך בפשיעה כמתכוין להכעיס. לשדים הוא! ראו הביא לנו פייבושקי מציאה יפה זו. מגפה תבוא עליו! – עצלנים, פטפטנים, טפות סרוחות, גולמים, אלומות־תבן, חתיכות בשר, אינם יודעים כלום אלא אכילה ותנומה! – גוער בם פרא אדם אחר, אדמוני ובעל כתפים, מקלל ומגדף ומניף לעיני כל הקהל אגרוף רשע. ואני מציץ מבין האילנות ומסתכל יפה יפה – ואת סוסך, רבי מנדלי, ראו עיני! הוא עומד לו יחידי מאחורי הקרון האחרון שבשיירא, באפסר ובפרומביא וברצועות שעל גבו, ומתוך כלי תפארתו אלה ניכר, שנעשה סניף ל"סוס־משכוכי", שיהא מושך על ידו בקרון. – פקח גדול אתה! אמרתי לו לסוסך בתודה, עבודה קשה נתת להם בתבונות רגליך. והיכן היא, העלובה שלי? ועד שאני מחפשה בעיני וסוסתי כשכשה בזנבה כנגדי, ואף היא עומדת קשורה לאחורי אותו הקרון עם סוסך הפקח ביחד. הריני נוטל מטה בידי וסכין שלי ומתגנב והולך לי בחשאי לאותו הקרון. ובשעה שהכנופיא היתה טרודה שם בתיקון הסדנא אני חותך את החבלים ומתיר האסורים, עולה על גב אחד מהם ובורח עם שניהם. מעשה שטן, הרגיש בי אחד מן החבריא וצעק והרעיש עלי את כל החבורה. והנה פּרא אדם זה, האדמוני, רודף אחרי מהרה, עוד מעט השיגני. אני דופק את הסוסים ומזרזם והם אינם מסרבים לי הפעם ורצים כהאחשתרנים בכל מאמצי כחם – ורב עתה המרחק ביני ובין האדמוני. קטרג השטן ונסתבכה סוסתי ברצועות של סוסך ונוקשה ונפלה, ונתעכבנו על ידה. בין כך וכך השיגני האדמוני והתנפל עלי בזעף כחיה רעה. בקצור, אנו נאבקים זה עם זה בכח ובלחש ואין אחד משמיע קול מרוב כעס. כל אחד מתאמץ להפיל את חבירו ולבסוף אנו נופלים שנינו חבוקים יחדו עד שנתפקקו עצמותינו. בקצור, אנו עוסקים בשקידה רבה, פעם אני למעלה והאדמוני תחתי ואני דוחקו עד כדי יציאת נשמתו, ופעם הוא למעלה ואני דחוק ומעונה תחתיו. אבל אין בכך כלום. אני מתחכם לו ונוגע בכף ירכו, ונרתע ונשתטח דומם כמת. והוא עשה זאת בערמה. כיון שידי נסתלקה ממנו חפז והוציא סכין מכיסו. הע־הע! במרמה אתה בא אלי! נתתי עליו בקולי, מכה על ידו בעוצם כחי עד שנפל הסכין מתוכה והוטל למרחוק. והוא מתאזר עוז ומשתער עלי קל מהרה כחתול, אוחז בצוארי ומבקש לחנקני. פתאם קול פעמון נשמע בדרך – ונתבהל. סוף סוף הרי גנב הוא ומתיירא מפני בני אדם. – מזלך גרם שקול הפעמון הולך ובא. ואף על פי כן לפוטרך בלא כלום אי אפשר. הרי מכה זו לך! נהם עלי כדוב, סוטרני על ראשי ונמלט. בקצור, אני חוזר ועולה על גבי הסוס והולך לדרכי. ולאחר שעה קלה התחלתי חושש בראשי, אני ממשמש בו ומוצא חבּורה על מצחי. אבל אין בכך כלום! מה שהיה ברצוני לעשות עשיתי – והסוסים, שומע אתה? הסוסים הרי הם בידי!

– חייב אתה בברכת הגומל, רבי אלתר! – אמרתי לו, מחבקו ומגפפו מתוך רוב שמחה.

– אף האדמוני יברך “הגומל” – אמר אלתר – נס הוא לו, שלא טעמתי יום תמים והייתי עיף ויגע גם מחום וטלטול הדרך. אבל הסוסים שלנו עכשו בידינו הם!

– היכן הם “האריות” שלנו? – אמרתי לו, מסתכל לכל רוח.

– המתן מעט, רבי מנדלי! – אמר לי אלתר – בן־אדם זה, שחזרתי עמו לכאן, נהג את “האריות” לבּקעה שם, מקום מים ומרעה טוב. אל תדאג להם, הוא שומרם בעינא פקיחא. אני כשחזרתי מדרכי עיף ויגע מיד נפלתי על העגלה, מתכסה בּמחצלת זו. לא הספקתי להתנמנם יפה כדבעי באת אתה, רבי מנדלי. וברוך המקום שנראה זה את זה בשלום. – לחי זו שלך, רבי מנדלי, מה עבידתא? מה למה ולמה היא כרוכה? חש אתה בשניך?

– אתה, רבי אלתר, בּאת כרוך־ראש ואני כרוך־לחי! אתה חבורה לך על מצחך ואני לחיי בלא פאה; אתה באת עם בן־אדם אחד ואני בא עם רבי חיים־חנא זה, בעלה של חיה־טריינא – אמרתי לו, חוזר ומעמיד לפניו את חיים־חנא בשמו ובכינויו.

אלתר מעמיד עלי פניו, מתמיה ומסתכל בי, כמבקש לידע פשר דבר.

– כלום אין אתה יודע את חיה־טריינא?! – אמרתי לאלתר, משים עצמי כמתמיה ומעמיד אף אני עיני עליו.

– הלא היא זוגתי היא! קרובה היא חיה־טריינא לרבי מנדלי זוגתי, – פירש חיים־חנא לאלתר, לאחר שלעס את לשונו והקדים לקיקת שפתים לדיבור.

ועד שאנו יושבים בשדה על עשבים ומסיחים נראו מרחוק “האריות” שלנו הולכים ובאים, והילוכם קפיצה משונה, כזו של חגר, ונראה כאלו הם רצים כביכול. רואה אני את פניהם כפנים חדשות, לא אלה הם שהיו בתחילה. מרימים ראשם בגאוה וכאלו נפתח פיהם ואומרים: רשאי אתה ללגלג עלינו, ואם קטנים ופחותים אנו בעיניך אף על פי כן נמצא לנו אדם מבין, שחשקה נפשו בנו וקפץ וגנב אותנו. אתה רואה בנו מומים ונגעים – סמרטוט כרוך על רגל, עין טרוטה, ראש מוקרח, כתף מרוטה, אף על פי כן אם השעה צריכה לכך, שנהיה סגנים לסוסא רבה במרכבה, אנו משמשים בכהונה זו ומושכים בעבות העגלה. ולשבר סדנא ואופנים בשעת הצורך גם זה אנו יכולים ככל הסוסים היפים. אלא אוי לנו מה רע חלקנו ומה מר גורלנו, שסוסים־יהודיים אנו. אתם, רבותינו היהודים, אתם נאה פוסקים מזונות לסוסיכם ואינכם נאה מקיימים… סוטר אני את סוסי על סנטרו בשחוק של חבה, מדבר לו יהודית ואומר: “שְׁקָץ!”

בתוך כך וכך בא גם אותו בן־אדם – ראיתיו ונשתוממתי וקראתי בקול גדול:

– פישקא!…

– אותו פישקא, שהיית מספר לי עליו? – תמה אלתר ואמר.

– זה הוא בעצמו… “שלום עליכם”, פישקא!

– גם אני הכרתיך, רבי מנדלי – אמר פישקא והחזיר שלי שלום.

– לפישקא שלך נאה להודות – אמר לי אלתר – שאלמלא הוא לא ראינו את סוסינו עד עולם כשם שלא נראה את אזנינו.

– ואלמלא רבי אלתר – אמר פישקא – כבר לא היה פישקא בעולם.

– ידעתי – אמרתי לו – ספר נא לי, פישקא, איך נתגלגל הדבר שבאת לכאן.

– ספור ארוך הוא – אמר פישקא, מרכין ראשו ועומד נדהם.

אני עומד ומתבונן לפישקא שעה קלה. ערום הוא ויחף. רגליו נפוחות ומלוכלכות בדם. פניו שזופות ומפוחמות וגופו כחוש – עור וגידים ועצמות. נפשי תצא עליו. דומה, שהרפתקות הרבה עברו עליו ואמלל הוא מאד. אני מחזיק בידו ואומר לו:

– עוד חזון למועד, פישקא, ונשמע המעשה שהיה בך. ועתה שב פה עמנו ותנוח מעט!

יב

חומר רב היה “בעל לשון” יהודי מוצא מוכן לפניו באותו הבוקר כדי לכתוב פזמון יפה. יש כאן למלאכתו ארבעה יהודים נשויים, כשהם שוכבים מתפרקדים על עשבים בשדה, מדושני עונג ושותקים. יש כאן זהרי חמה, שמים בהירים, אילנות ותבואות שדה, רסיסי טל, צפרים עפות, גילת ורנן, וארבעה סוסים, זה מזה נאה. והיה רשאי להוסיף מדעתו גם נופך משלו, כיד בנות־השיר הטובה עליו, כגון עדר צאן הרועה בשושנים, פרות רועות באחו, ואיל תערוג על אפיקי מים. ואף אותנו היה חונן, ונותן בפינו חלילים משלו, לחלל ולשיר שירת דודים לרעיות אהובות. אלא לתרמיליו לא היינו זקוקים. יש לנו, ברוך־השם, תרמילים שלנו, יהי לו אשר לו. אבל, רבי יהודי, אין לך עסק עמי אלא בדברים חיצונים, במה שהורשית התבונן ודבּר את כל העולה על רוחך, ובמופלא ממך, בנשמתי, אל תחקור. להכניס בי מחשבות, שלא חשבתי, וכוונות שלא כוונתי ושאינן בי אלא על פיך – אינך רשאי. כלך לך אצל דורשי נגעים ואהלות ושם מקום לפניך להתגדר בזה. ואני מה שבמצפוני לבי אגיד בעצמי.

להתודע ולהגלות, שאני הייתי מתפרקד בצבור, מסתכל בעינים פקוחות ונהנה בלא שום מחשבה והרהור כלל! וזמר זה, שהיו שפתי מרחשות בחשאי אותה שעה, אף בו לא נתכוונתי כלום לא לשם מזמור ולא לשם למוד פרק בשיר, אלא זמר סתם פשוטו כמשמעו: טרים־ברים, ברים־טרים! כך יהודי מטרמטם ומבמבם לו שלא בכוונה, כשירוח לו מעט מדאגת הפרנסה. וכך מטרמטרמים להם יהודים בחשאי, איש בפני עצמו ואיש על פי דרכו, כשהם מטיילים בכנופיא בשבת ויום טוב לאחר הסעודה, ידיהם מופשלות לאחוריהם, או שהן אוחזות ומנענעות את המלל של חלט"יהם וממשמשות פעמים גם בזקניהם ופאותיהם.

חיים־חנא בעלה של חיה־טריינא אף הוא שוכב ומטרמטרם לו בפנים מבהיקים ולועס את לשונו כדרכו בכל פה. ופתאם הוא עומד ממקומו, מחזיק בזקנו ולוקק את שפתיו ואומר לי:

– רבי מנדלי! הגיע זמן, כמדומה לי, לחזור, מה? רבי מנדלי?

– לחזור לביתך אתה רוצה? – אמרתי לו, עומד ממקומי גם אני – לך לך לשלום!

– היכא דמי! – תּמה עלי חיים־חנא – ורבי מנדלי לא יחזור עמי? היציאה מביתי הרי היתה יציאה על מנת לחזור!

– אי אפשר לי! – אמרתי לו, רומז על בני לויתי.

– ילכו גם הם עמנו – אמר חיים־חנא – ברוכים הבאים, ברוכים הבאים! חיה־טריינא שלי מבשלת לביבות היום היא מבשלת. הסעודה תהא מספקת לכלם הסעודה.

– יישר! – אמרתי לו בהשתחויה – אין פנאי. צריכים לעסוק בעסקי פרנסה. פקוד לשלום זוגתך באהבה!

– ירא את השם ובוא, רבי מנדלי! אשתי הרי תהרג…

חיים־חנא רצה לומר תהרגני ונתבלבל, והפסיק הדיבור, וחזר והשלימו כך:

– הרי תגרשני אשתי אם לא אביאך אליה. הלא היא, “הפלונית” שלי, היתה עסוקה עמי אמש. כל הלילה היתה מספרת עמי באותו העסק. שומע אתה? היא עומדת עכשו ומחכה לך. וחסיא־גרונא בתי אף היא מזומנת ועומדת ומצפה לך. שומע אתה?

– שומע אני ושומע, רבי חיים־חנא. אבל אין לדחוק את השעה. גם אשתי תהרג… כלומר, תגרשני אם לא אתישב עמה… שומע אתה? מה נעשה, גזרה היא ונקבל!

חיים־חנא עמד נדהם ומבולבל, כאדם שחברו סטר אותו על פיו. אזיל סומקא ואתי חוורא ונשתנו פניו. אחר כך פתח את פיו ואמר בתחנונים:

– חוס ורחם עלי!… היטיבה נא עמי ובוא!

– אי אפשר, אי אפשר לי, רבי חיים־חנא!

וכשראה חיים־חנא, שאין תפילתו מתקבלת, לקק את שפתיו יפה יפה ואמר לי:

– אם כן, אם אתה עומד על דעתך, הטריח נא עצמך, במחילת כבודך, ותן לי כתב לחיה־טריינא, במחילת כבודך. לדברים שבעל־פה הרי לא תאמין. היא תחייבני היא ותאמר, שאני גול… שאני כך, שאני כך וכך… שומע אתה? כתוב לה דברים מועטים. הרבי יקראם לה, הרבי. בבקשה ממך!

ראיתי חובה לעצמי לעשות בקשתו כנגד רצוני מפני פקוח נפש של זה. בדין ראוי היה בעל כגון זה להענש בגופו עונש קשה, אלא שאמרתי, תהא אשתו נפרעת ממנו לא על ידי. הריני נוטל עט־עופרת מתוך ילקוטי, קורע מעל גבי “סידור בית רחל” את תכריך הניר החלק, מניחו על הדוכן, מכון שבתי בעגלה, וכותב עליו הדברים הללו:

"להנגידה המפורסמת, שאר בשרי, האשה הצנועה והחסידה, מנשים באהל תבורך, מרת חיה־טריינא, תחיה בשלום ובכל טוב, אמן סלה וכן יהי רצון.

ראשית באתי להודיע, שאני בה"ש בקו הבריאה ושלם בכל אברי. השם יתברך לא יסיר חסדו מאתנו גם להבא ונשמע במהרה ישועות ונחמות זה מזה ומזלנו יאיר לנו ברוב נחת ועושר אמן סלה. פורס אני בשלום בניך, יאריכו ימים ושנים, ובפרט בשלום בתך הכלה, הבתולה השולמית מרת חסיא־גרונא תחיה. נא ונא לפרוס בגיני בשלומה, למען השם, באהבה רבה. והשנית באתי להודיע, שהביידלי"ך עם הסחורה שלי מצאתי בשלמות על מקומם. הסוסים נתבקשו. חברי, הרבני ר' אלתר יקנה"ז, הוציא אותם, בעזרת השם, מידי הגנבים. כאן עמדה לנו רק זכות אבות. ממש נסים ונפלאות נעשו לנו. ואין אנו כדאים לחסדים אלה מאת השי"ת. בעלכם נ"י ימסור לכבודה כל דבר שורש. כדאי לכתוב בהקראניקיס מעשה נורא זה.

מבקש אני מחילתך, חיה־טריינא, כאמי מורתי, שתמחלי לי על שאני מעיז פני להיות לפניך מליץ יושר על בעלך, שיש לו עגמת נפש ומורא גדול מזה, שאין אני נוסע לכם היום כפי המדובר. יהמו נא מעיך לו ואל נא יהיו נכונים לו ימי חושך ולא יענש חס־ושלום בשביל כך, שאין אני מקיים מאמרי ואיני יכול לבוא אל משכן כבודך כפי המדובר. על בעלך יש באמת לחוס משום צער־בעל־החיים. הוא נתפרכס, וממש נתעלף לפני, והרעיש מצדו פשוט את העולם, והיה משבח אותך בכל מיני שבחים ותשבחות, ובפרט את בתכם הכלה המושלמת בכל המעלות, שאני פורס בשלומה בידידות. הכלל, הוא עשה מצדו הכל מה שהבעל עושה ומה שאב חכם צריך לעשות – להכניס אצבע לתוך פיו של אדם ולרמז לו על “הנכבדות”… שומעת את? ואכפול שאלתי ואומר: שומעת את למה אני מרמז?… די לחכמה כמותך ברמיזה ולהכניס אצבע לתוך פיך איני צריך. בעלך התחכם גם כן והרגיז עלי את היצר־הרע בלביבות שלך ובשאר דברים טובים, אבל פרנסה קודמת לכל. הפרנסה דוחה אפילו לביבות. והשנית, הרי יש לי זוגתי. וחכמה כמותך הלא תבין למה אני מתכוין. בענינים כמו אלה, שומעת את, מה הוא הבעל בלא זוגתו?… אקוה להשי"ת, שעוד נתראה, בלא נדר, ונאכל בשמחה אצלכם לביבות, ואפשר לעק"ך גם כן איה"ש… שומעת את? לעת־עתה אל נא יסבול בעלך ויהמו מעיך לו משום צער־בעל־החיים.

שולח אני לך על ידי בעלך מתנה – “תחינה חדשה על הפרנסה”, “תחינות להדלקת הנרות”, “תחינות לברכת החודש”, “תחינה אמהות שרה רבקה רחל ולאה” ועוד “תחינה חדשה לכפרות שלאגען”. גם שולח אני לך “מעין טהור”, שכל אשה צריכה להיות בקיאה בו ולהזהר בכל הדינים הבאים שם, כדי שתדע איך להתנהג. תקבלי רוב תענוג מזה. בתך הבתולה תקבל גם כן מזה תענוג משונה.

חיה־טריינא! יש לי אליך בקשה. כשהוואנצען שלכם ענו אותי אתמול בלילה, לא עליכם, חלצתי מעל רגלי את הוואלענע פוזמקאות שלי, ומרוב בהילות שכחתי אותם אצלכם על הטאפטשא"ן. בקשי אותם שם, במחילת כבודך, ויהא בעלך לובשם. מתנה הם לו ממני. שלום לכם, ועוד הפעם נא ונא לפרוס בגיני בשלום בניכם הנחמדים ובפרט בשלום הבתולה חסיא־גרונא באהבה רבה. למען השם ולמען השם לא לשכוח אודות בעלך. בעלך יש לו צער ועגמת נפש… הבייט"ש שלי, ששכחתי בהאלקירי"ל שלכם, הריני נותן במתנה להרבי. היא תועיל לו מאד… ממני הפורס בשלומכם בכלל ובפרט ובשלום הכלה חסיא־גרונא בפרט שבפרט, הקטן מענדעלי מוכר ספרים".

כשקראתי את הכתב הזה לחיים־חנא בעלה של חיה־טריינא היה שמח ומאושר מאד והתענג מנועם לשונו וסגנונו היפה. בכל מלה ומלה, שיצאה מפי, היה סוטר לו על מצחו מרוב תמיה – איך יש דעה בבן־אדם לכתוב כזאת! וקרא ואמר: “אוי, כמה נעימה הלשון! מתוקה מדבש, כמו שאני יהודי!” – ברכנו זה את זה בשלום והלך לו לדרכו בטח ושאנן מפחד אשתו.

יג

עיפים ויגעים מעבודה קשה ומכל הבא עלינו אתמול נמלכנו אני ואלתר להחליץ עצמותינו ולהתנמנם כדי שעות שתים, ואחר כך נלך מזורזים לדרכנו עד ערב. ופישקא קבל על עצמו להשגיח על הסוסים ולטרוח בשבילנו בהכנת פת שחרית. “אני, כך אמר לנו, אני הלא נרדמתי לאחר אותו המעשה בתרדמה חזקה, כמי שישן לאחר שבא מן המרחץ, ובקושי העיר אותי רבי אלתר, כשחזר למקומי עם הסוסים”. אלתר נתרצה לי והניח ראשו על ברכי, ואני הייתי כובש את החבורה על מצחו בסכין ומהדקה יפה יפה כדי שתתמעט. אחר כך התחלנו שנינו פוהקים ומתמתחים, ובאים ומטילים עצמנו תחת העץ.

אלמלא החמה שיצאה מנרתיקה ולהטה אותנו בגבורתה היינו ישנים עד לאחר הצהרים. כשנתפקחו עינינו ראינו מדורת אש על ידנו, ואצלה קדירה רותחת עם בולבוסין מצטמקים בבצלים ובנוקניקא צנומה, וריחם ערב ונודף לאפינו. ותיכף ישבנו, שתינו מעט יי"ש ואכלנו לתיאבון. אנו משבחים תבשילו של פישקא, שיש בו מטעם יהודיי וראוים בולבוסיו לעלות על שלחן מלכים. והוא נהנה ואומר: אכלו, רבותי! יערב לכם ויתבסם לכם!

– נוקניקא־יהודית וכשרה זו מניין לך, פישקא? – אנו באים עליו בשאלה ומתמיהים.

– נוקניקא־יהודית מניין? – משיב פישקא – היא מן התרמיל! מזלי שחק לי ועלה בידי להצניע את תרמילי מפני הממזר, תפח רוחו!

– ספר נא, פישקא! – אנו אומרים לו פה אחד – ספר לנו מה המעשה שהיה בך?

– עט! – אמר פישקא ונאנח מלבו – ספור המעשה ארוך הוא, ארוך מאד.

– הן עוד היום גדול ופנאי יש לנו הרבה לשמוע את ספורך – אמרתי לו – בוא, רבי אלתר, ונרתום העגלות. אנו נסעה ונלכה ופישקא יספר לנו בדרך.

כשהעגלות היו רתומות ואני ואלתר חולקים על עגלה של מי נתועד, נגמר לבסוף בינינו, שמעשה פישקא יהא מסופר קצתו על עגלה זו וקצתו על עגלה זו. ועל פי הגורל זכה אלתר, שנתועד אצלו על העגלה בתחלה.

על העגלה של אלתר יקנה"ז

– היידי, פישקא, פתח פיך וספר!

כך אמרנו לו לפישקא לאחר שנתישבנו איש על מקומו בעגלה של אלתר והסוסים נתרצו לנו וזזו ממקומם – סוסו של יקנה"ז מושך העגלה והולך בראש, וסוסי, שמתון הוא בטבעו, מחל על כבודו והולך ומושך את עגלתי מאחורינו. אבל פישקא מסרב לנו, מרכין ראשו ומגמגם ואומר:

– מה אתם, מה?… מתבייש אני, איך פוצים פה פתאם ומספרים! קשה עלי הדבר ולא אוכל… לא אוכל!

אני מפציר בפישקא, מחזקו בדברי שיחה ומתק שפתים, ואלתר, שלא איש דברים הוא, אף הוא מדבר על לבו ואומר:

– שוטה שבעולם! אני אומר לך, שקשה אך ההתחלה, וכיון שנפתח הפה ויצאה מלה אחת הדיבור הולך אחר כך מאליו. דבר זה למדתי בי בעצמי. בקצור, אין בכך כלום! אתה בעצמך, שוטה, תראה אחר כך, שאין בכך כלום. בקצור, נשאת, פישקא, היתומה הסומית. ואם נשאת – נשאת, מזל־טוב לך! דבר זה שנשאת הרי שמענו, ומה עוד?

– ומה עוד? הרוח יכנס באביה שלה ובאבי־אביו שלו! – נזדרקו מפי פישקא דברי גדוף כגחלי אש בזעף ובנשימה אחת.

– היידי, היידי! – כמחמר אחר בהמתו היינו מאיצים בפישקא, שהפסיק דבורו ונשתתק. והוא פותח שוב את פיו ומספר ולא בזעף וזעם כבתחלה.

– אוי, אשה נאה קניתי לי!… הימים הראשונים אחר חתונתי חיינו בשלום כאורח ארעא. אני יצאתי ידי חובתי כנגדה. שמעו, יהודים, יסכר פי אם אכזב לכם! בבוקר בבוקר הייתי מוליכה ומביאה, כנהוג, למקומה אצל בית־עולם הישן שבתוך העיר, ושם היתה יושבת לה כדרכה תמיד על משטח תבן וקוראה לנדבות בניגון של קינות, שנגע עד נפש. כמה פעמים ביום הייתי מגיש לה לשם מזונותיה, פעם תבשיל חם של גריסין, פעם לחמנית חמה ופעם קשואים ותפוחים כבושים; מגיש ואומר: אכלי, אשתי, וייטב לבך! הרי כל יום היא יושבת תחתיה, משכימה ומעריבה וטורדת בעסקי פרנסה. ובלאו הכי הייתי בא אצלה כמה פעמים לראות שלומה ולסייע לה ב"פדיון": להרצות המעות של נדבה וליתן לזה פרוטה אחת כנגד מעה של שתי פרוטות ולזה כנגד מעה של שלש פרוטות; להזכירה חובות ישנים, שיש אצל בעלי־בתים ידועים, שעברו עליה ולא סלקו לה מיד הנדבה ודחוה לאחר זמן, וגם לגרש מפניה פרה או עז, שנתאוו להוציא מתחתיה מלא פיהם תבן, בשעת טיול אדם ובהמה ברחובה של עיר. בחדש אלול, משמתחילים להשתטח על קברי אבות, הייתי נוהג אותה יום יום להיריד הגדול בבית־הקברות מחוץ לעיר, ועסקיה שם לא היו גרועים משל פמליא של כלי־קודש, כגון חזנים ושמשים, מקבלים ואומרי תהלים, נשים מקוננות ומקריאות, גבאיות ועושות פתילות ומודדות שדה־הקברות וכיוצא בהם. פרה חולבת היתה לה פרנסתה והיינו ניזונים בנחת ובריוח. אבל כשאדם שרוי בטובה הוא מבקש לו טובה גדולה הימנה, מי שיש לו פת קיבר רוצה פת נקיה.

– יודע אתה, פישקא? – התחילה זוגתי מדברת לי – בני אדם כמותי וכמותך לא יאבדו בעולם. המומים שבנו לגבי פרנסתנו הרי מעלות טובות הן. לוּ יש מומים אלה אצל אחרים היו מתעשרים, ואנו – לא אנשי מעשה אנו. רצה נא ושמע לי, לאשתך הזקנה ממך לימים ומלומדה בנסיונות יותר ממך. קחני, פישקא, והוציאני מזה לאותם מקומות הישוב המרובה באוכלוסין ותראה שנאסוף ממון הרבה בעזרת השם. כאן, במקום הזה, כמעט אין עוד מה לעשות. פעמים אתה יושב תחתיך שעות הרבה וממתין עד שירחמך אדם אחד מאלף ויתן לך פרוטה. רבים מספרים בהצלחתו של “לקיש” שלנו, חתן־החלירע, שעשה שם גדול בעולם הוא ופערילי אשתו. תיכף לאחר חתונתם הלכו להם למרחקי ארץ וגדלו והצליחו. “מטיל” המקבל, שמחזר בעיירות וקובץ על יד להשיא את בתו הכלה, פגע אותם בקישינוב. תרמיליהם, כך הוא מספר, מלאים כל טוב: פרוסות חלה גדולות מאלו, שנותנים לגוי של שבת אצלנו, גם ממליגה ואַליה של כרים ואילים נמצאים שם. פערילי פניה אדומים כפני חמה והיא שמנה ועבה, סנטרה מקופל בשומן ומראיה מראה דוכסית. את כסלון עירנו היא מואסת עכשו ואינה רוצה בה אפילו כשהיתה נתונה לה במתנה. יהודים כסלונים שלנו הבאים מאודיסה מרבים לספר את רוב אשרו של יונטיל־קטיעא, חתן־חלירע השני. הם ראו אותו שם זוחל על אחוריו בין החנויות והקדוש־ברוך־הוא מזמין לו פרנסתו במדה מרובה. הבריות מזינות עיניהן בו ונהנות ממנו הנאה גדולה, הכל תוהים עליו, משבחים ואומרים: הרבה בעלי מומים הרי אתה מוצא באודיסה ואין לך מום רע בעולם, שלא יבוא לאודיסה, אבל כל אלה הם כקליפת השום בפני בעלי מומים הכסלונים. אפילו אנגליה אינה מוציאה דוגמתם של אלו שבכסלון. כסלון שלנו נודעת לשם ולתהלה בכל העולם. יהודי כסלוני הכל משגיחים לו ורואים את פניו כפני בריה נפלאה. ובכן לא יעזוב הקדוש ברוך־הוא גם אותנו. ואתה, פישקא, שמעני, בוא ונלך מזה כל זמן שלא עבר הקיץ, ואל תאחר. לשהות כאן יום אחד, עבירה היא.

עשיתי רצון אשתי – והלכנו, אני החגר בראש והיא הסומית נהוגה אחרי.

מה אומר לכם, יהודים, השם־יתברך הצליח דרכנו, בכל כפר ובכל עיר שבאנו לשם, מצאנו חן בעיני הבריות ולמי שהיינו פושטים יד נתן לנו. בכל מקום היה “ההקדש” פתוח לפנינו ודלתות הבתים לא היו נעולות בפנינו – החזר על הפתחים כמה שתאוה נפשך, פשוט ידך וקבל ושים בתרמילך! שמש של בית־הכנסת היה נוטל ממנו כמה פרוטות ונותן לנו בשכר זה פתקי־הזמנה לשבת תמיד אצל בעלי־בתים בשכונה אחת. אשתי היתה מלמדתני הלכות קבצנות. בענין זה הייתי עדיין עם־הארץ ודיני החזרה על הפתחים לא היו מחוורים לי יפה, אבל אשתי היתה בקיאה בדברים הללו בכל פרטיהם. היא למדתני חכמה איך נכנסים לתוך בית, איך צריכים להתאנח כביכול ולכעכע, ואיזו צורה עגומה מעוררת רחמים צריכים ללבוש בשעת גניחה, איך צריכים לבקש נדבה או לתבעה, איך להתרעם ולדרוש יותר מכפי שנותנים, לדרוש ולדרוש עד שיתרצו ויתנו, ואיך צריכים פעמים להודות ולברך ופעמים לנאץ, לנבל ולקלל. כסבורים אתם, שדבר קל הוא הקבצנות, כל הרוצה לחזר על הפתחים יבוא ויחזר. חס ושלום! תורה היא וצריכה למוד.

– גם אני סובר כך – נכנסתי לתוך דברי פישקא ואמרתי – להיות עשיר אצלנו היהודים דיו המזל. מזל מעשיר ואין צריכים לכך שום חכמה כלום. עזות וחוצפא וחכמה וכיוצא באלה באות לאחר כך ממילא. אבל להיות עני, עני גמור ככתוב, לא די לו המזל בלבד, אלא הוא צריך להתחכם ולהתהפך בתחבולותיו עד שיוציא פרוטה מכיסם של נדיבים, ולהערים לבעל־הבית בכל מיני ערמה ולתקפו כך, עד שבעל כרחו יתן לו, אם נפשו חביבה עליו מפרוטתו ואינו רוצה למות מיתה חטופה תחת ידו.

– קובל אני עליך, רבי מנדלי – אמר אלתר – שאתה מפסיק ספורו של פישקא בדברים של מה בכך. הנח לו לפישקא ויספר. בקצור – לקבצניך, פישקא!

– אני ואשתי היינו קבצנים רגליים – התחיל פישקא שוב לספר – היינו נמנים למחנה הקבצנים הרגליים. אתם תוהים, יהודים, עלי ועל דברי. המתינו לי למעט ואפרש לכם הדבר כפי יכלתי.

הקבצנים שבעולם כתות כתות הם. הם מתחלקים כאנשי החיל למחניהם בשמותם ובכינוייהם… המתינו נא ואתישב מעט. סוגיא זו של קבצנות קשה מאד, יש בה ערבוב שמות ומינים משונים – אַרחי פרחי, טיילנים, קבצנים קבועים, עניים, דלים ואביונים, מקבלים, בטלנים ומלחכי פינכא – קבצנים הרבה כחול הים עד אין מספר. המתינו לי עד שתתישב דעתי ואסדרם לפניכם!

אבל לא הועיל לו לפישקא כלום. הוא נתאבך בכתות הקבצנים וגמגם בלשונו ובאתי אני לסייע לו. ומתוך דבריו המגומגמים למדתי, שהקבצנים אצלנו מתחלקים למיניהם האלה: “קבצנים רגליים”, אלו המטיילים והמהלכים ברגליהם. ומהם: “קבצני דניידי”, ארחי־פרחי דאזלין בעולם תמיד, ו"קבצני דלא ניידי", אלו קבצני המקום. “קבצנים פרשים”, אלו “קבצני הקרונות”, הנוסעים והמשוטטים בעולם בעגלות. הפרשים מתחלקים ל"קבצנים ביתיים", אלו הנולדים בבית, באחת העיירות, ועל הרוב בערי ליטא ופולין ונמנים לאחת הקהלות, ול"קבצני הבר או מדבריים", אלו הנולדים בשדה בתוך העגלה, ואבות־אבותיהם היו נודדים בעגלות מעולם. הקבצנים הללו כצוענים הם ביהודים, כל ימיהם הם מתנודדים בעולם ממקום למקום, נולדים ומתגדלים, מזדוגים ופרים ורבים ומתים בדרך. הם בני־חורין, שאינם מקבלים מרות כצפרי דרור, וחפשים מעול דרך ארץ, ממסים וארנוניות ופטורים גם מתפלה ומכל המצות – אין אדון להם! בכלל “קבצני המקום” נמנים: “קבצנים פשוטים”, מיני יהודים ויהודיות, בחורים ובתולות, שנוטלים תרמילם ומחזרים על הפתחים בימות השבוע ובראשי חדשים ומקבלים פרוטות ופתותי לחם. יש מהם רודפים פעמים אחרי בני אדם בשוק, מחזיקים בכנף בגדם, קוראים נדבות ואינם פוסקים עד שיתנו להם איש כופר נפשו. “קבצני־כלי־קדש”, אלו הבטלנים והמקבלים, העניים והמכובדים בבתי־מדרשות, שהוקצעו למשניות ולתהלים ולאמירת קדיש בבית אבל ובבית־הקברות. בכללם גם תוקעים בשופר, מגיהי ספרים, תפלין ומזוזות וכיוצא בהם. “קבצנים לכבוד התורה”, כגון פרושים, העוזבים נשיהם ובניהם והולכים וחובשים עצמם בבית־המדרש באחת העיירות ולומדים שם גמרא על חשבון הקהל; בחורי־ישיבה, שמבלים זמנם ויושבים ומתקרצפים אצל התנור ומצפים יום יום לשלחן אחרים. “קבצנים לשם מצוה”, יהודים אחוזי מטפחות, גבאים וגבאיות מכל המינים, שקובצים על יד כביכול לשם דבר מצוה. “קבצנים צנועים”, אלו בעלי־בתים, עניים חשאים, ויורדים מנכסיהם, שמקבלים נדבות ואוכלים נהמא דכסופא בסתר. “קבצנים למחצה”, כגון מלמדי תלמוד־תורה בהרבה מקומות, שחצים מלמדים וחצים מחזרים על הפתחים בקופה של צדקה, ורבנים ודיינים וחזנים ושמשים וכיוצא בהם. כל אחד ואחד מאלה חציו הוא מה שהוא וחציו הוא כשאר הקבצנים היהודים לבושי תרמילים. “קבצני ימים־טובים”, אלו שהולכים וקובצים על יד בפרוס הפסח, בערבי ימים־טובים, בחנוכה ובפורים, בשעה שהיהודים בכלל נלבבים, מתחזקים ויוצאים מתוך רוב חדוה לחזר על הפתחים… לא למענם, כי אם למען קבצנים אחרים כביכול. “קבצני גמילות־חסדים”, אלו שכל ימיהם הם נוטלים נדבות בתורת גמילות־חסד, על מנת להחזיר כביכול בתודה ותשואת־חן.

– הזכירני נא, רבי אלתר – אמרתי לו לאחר שסדרתי את קבצנינו אליבא דפישקא – בבקשה ממך, הזכירני נא! אפשר יש עוד מיני קבצנים, ששכחתי לפקוד אותם לצבאותם בתוך כלל קבצני ישראל.

– למאי נפקא מינה? – אמר אלתר, מנענע בכתפיו ומביט עלי בעקימת חוטם, כמי שמביט על נער קטן בשעת קלקלתו – שכח, הוא אומר! העולם יהא חרב ושומם, חס ושלום, אם הוא שכח לפקדם! כאלו פקידה זו מסיני ואסור לאדם מישראל להיות קבצן אם לא יבוא בתוך הפקודים!…

– אל נא, רבי אלתר – אמרתי לו – אל תאמר כך, הקבצנים שלנו גאותנים וגסי־הרוח הם ולהוטים אחר כבוד כל שהוא. משום חשש פחיתות־כבוד עלול הוא קבצננו לירד לתוך חייו של חבירו. ישמרנו האל מדל גא!… ברוך מזכיר נשכחות – נזכרתי! יש ויש עוד הרבה מיני קבצנים: נכדים ובני טובים, ירושלמים, נשרפים, דוויים וחולים חולי מעיים ותחתוניות וכתבים בידם מאת הרופאים. קבצנים משמיעים על הכנסת־כלה, עגונות ואלמנות, מחברים וחזנים שאבד להם קולם. אין לנו להתבייש, רבי אלתר, אף אנו מוכרי־ספרים מותרים לבוא בקהל הקבצנים, והשתא דאתינא להכי קום וקרא גם בשם מדפיסינו וכל מיני “מוציאים לאור” וסדרנים, אותם ומשמשיהם, את הבחור הזעצער והמגיהים והסופרים למיניהם, כל הקהל הזה – יעמוד עם כל הקבצנים!… עתה, ר' אלתר, אנו צריכים לסדר את כל הערב־רב הזה ולתת לכל קבצן וקבצן מאלה את מקומו בתוך הפקודים.

– אִי־אִי, רבי מנדלי! – אמר אלתר כועס ומתרעם, נותן ידו למתחת בית־צוארו ומתחכך – די לי בקבצניך! גם לשמע אוזן מתחכך אני, כאלו פרעושים התרגשו עלי ואוכלים את בשרי. היית רשאי לקצר ולומר בקצור: כל ישראל קבצן הוא! וסגי… בבקשה ממך! הנח לפישקא ויספר לנו. ואתה בלום פיך ואל תכנס לתוך דבריו. זוהי מדה רעה בך. להשאיל לפישקא מלה, כשהוא נחנק ומתקשה בדיבורו, או לתקן פעמים סגנונו המגומגם – דבר זה אתה רשאי.

ובאמת כל הדברים הנאמרים כאן ולהלן בשם פישקא הם מתוקנים ומבוררים על ידי. פישקא שהיה עמוס בלשונו ומגמגם היה מוציא מפיו דברים מקוטעים ומובלעים בעקימת שפתים כחזן מאותו המין הידוע, ואני המשורר הייתי מסייע לו בשעת דחקו, חוזר על המלות שנחנק בהן ומתקנן על פי דרכי. ואם אין אני לו היה קשה להבין מה שמדבר, ואלתר היה דוחק ואומר כלשונו על פי דרכו: “בקצור, אין בכך כלום, העיקר הוא המעשה”, כאדם שדוחק את החזן, שלא ישהה הרבה בנגינותיו במוסף של שבת, כדי שיכנס לאכול חמין ומטעמים המוכנים לו בביתו מבעוד יום.

יד

– בקצור, פישקא – אמר אלתר, מעורר את פישקא ומזרזו, שיתחיל שוב לספר – בקצור, היית אתה ואשתך קבצנים רגליים והייתם מהלכים ברגליכם בחבה וריעות. ומה עוד?

– עך מיט מאן וואב ווי פישע מיט פיסיעך גאָי פיינדלעך! זאגט אי. אי מאן וואב פיעגט זאגין, מי קייכין גאָי פאמיעלעך ווי יאַקעס.

כדאי להשמיע פעם אחת את דבורו של פישקא כלשונו יהודית, שמתוך כך ידעו כמה קשה היה עלי הטורח להשלים שיחו המגומגם כתקונו ולתרגמו עברית. ותרגום של דיבורו זה כך הוא:

“מהלכים ברגליכם כקבצנים רגליים בחבה וריעות! הוא אומר. ואשתי אמרה, שאנו זוחלים כסרטנים”. – בהמשך הזמן באה אשתי בטרוניא עמי, התחילה מנאצת אותי ומלעיבה ברגלי הכושלות ומכנה לי כינויים מגונים ואומרת, שטעות גדולה טעתה בי. היא הביאתני בתור אדם המעלה. מן המרחץ לקחתני ונתנה לי מהלכים בעולם, בין הבריות; היא זכתה אותי בפרנסה טובה והעמידתני על רגלי, ואחרי כל אלה איני מכיר טובה לה ומתכוין להקניטה במעשי. ואני הייתי שומע חרפתי ואיני משיב, אומר בלבי, דרך האשה בכך וכך הוא במנהגו של עולם. כל בעל אשתו מייסרתו, פעמים בפה ופעמים גם במתנת יד. וכשוך חמת אשתי נתפייסה לי ופישקא שוב נתחבב עליה – היתה מניחה ידה על שכמי ואומרת כדרכה: היידי פישקא! והלכנו. “אט אזוי אבין מי זעך געייקט אין געקיאכין” – אני צולע והולך בראש והיא נגררת אחרי ושנינו שמחים וטובי לב.

ימים רבים נתלבטנו בדרך ועד שהגענו לעיר באלטה עבר שם זמן היריד הנודע בכל העולם. צער גדול נצטערה אשתי על דבר זה כאלו הפסידה אלפי כסף וזהב. אני מנחמה ואומר: הצער הזה למה? אם היריד עבר הרי באלטה קיימת, ברוך־השם, וכל הבתים כאן לפנינו הם! כלום לא די לנו עיר גדולה זו ובתים הרבה כל כך? והיא אינה מקבלת תנחומים, מקללתני ואומרת: הלואי שתשרף אתה והבתים שלך! אי אפשי בעירך, שוטה, בעיר מזוהמה זו! וכי עיר כזו אתה מציע לי? איני רוצה! שומע אתה? השתקע כאן במצולות טיט ובצה ותמחה מן העולם אתה ובאלטה עירך המטונפה!

– רבי אלתר! – קראתי פתאם בקול, קריאה של שמחה – האח, מצאתי! אכן יש עוד מין קבצנים, קבצנים…

– מציאה גדולה מצא! – אמר אלתר מתרעם ומצייץ בשפתיו – מצי־צי־ציאה!… עוד הפעם הוא בקבצניו ומפסיק את הספור. הרוח לא ישא את קבצניך, רבי מנדלי, אם תניח אותם עכשו. ואם גם ישאם הרוח אין בכך כלום.

– חס ושלום, רבי אלתר! הקבצנים הללו גומלי חסד הם, שמתנהגים עם בעלי־הבתים המשעובדים להם בחסד ומקיפים להם מסת־נדבותיהם בשמחה וברחמים. את אחד מהם ידעתי בכסלון ושמחה’לי דץ שמו. בפנקסו כתובים כל בתי העיר וכמה מכניס לו כל בית בשנה. הבתים, כך הוא אומר, כלם שלי ואני מעלה עליהם מס, הבא בתורת נדבה כביכול. כסלון מתחלקת אצל שמחה’לי לכמה חלקים והוא חוזר על הפתחים סירוגין, כל יום בחלק המיוחד לו. הוא נכנס לתוך בית בדיצה וחדוה ובזריזות. אם נותנים לו נדבה מיד מקבלה, ואם לאו הוא אומר: שלום, אזקוף אותה עליכם בתור חוב. וכביאתו בדיצה ובזריזות כן יציאתו. שמא שמעת, רבי אלתר, מעשה בקבצן כסלוני, שהתחתן עם קבצן מעיר אחרת ופסק נדוניא לבתו כל בתי כסלון? – אותו הקבצן שמחה’לי דץ הוא. ושמא שמעת עוד מעשה בההוא קבצן, שהיה מזומן לסעודת נשואין עם בטלנים נכבדים אצל עשיר אחד והכניס עמו קבצן, שלא מן הקרואים, וכשאמרו לו: אין אורח מכניס אורח, אמר, אדם זה חתני הוא, שפסקי לו מזונות – אף זה שמחה’לי דץ הוא. קצור הדברים, שמחה’לי דץ רואה את כסלון שהיא ובתיה שלו, והכסלונים עדרו הם וצאן מרעיתו. אמור מעתה, רבי אלתר, כלום לא היה ספר הקבצנים חסר בלא קבצנים ממין זה?

– לי לא אכפת כלל אלמלי היה שמחה’לי שלך כפרתנו וכפרת כל ישראל! – אמר אלתר בעקימת שפתים וחוטם כמתרעם עלי, הופך פניו כלפי פישקא ומזרזו שיחזור לענין ספורו.

פישקא פוצה פה, מגמגם ומספר כדרכו, ואני מסייעו על פי דרכי והמעשה יסופר כך:

אנו לא היינו מהלכים בדרך אחד, אלא נוטים מן הדרך לצדדין והולכים – “און מי פיעגין קייכין” – פעם לכאן ופעם לכאן כטוב בעינינו. פעם אחת נזדמנו לעיר אחת, שנוח היה לי אלמלי נשאני הרוח לעזאזל ולא לשם. לאותה העיר בעצמה אין טינא בלבי. אדרבא היא יצאה ידי חובתה כנגדי ופתחה לי את בתיה והייתי מחזיר שם על הפתחים בכבוד. אלא בה פגעתי במלאך־המות שלי – “א קיינק אים אין די בייניע” – יבוא רקב בעצמותיו! ומעשה שהיה כך היה:

שיירא של קבצנים פרשים מקבצני הבר, הם וקרונותיהם, חנו בעיר באותה שעה, ומרידה גדולה היתה שם. אנשי העיר מבני־הנעורים נמנו וגמרו, שלא ליתן צדקה לעניים, לכל הפושט יד, אלא דוקא לעניים זקנים ולחולים ולבעלי־מומים. בחורים בריאים ובתולות ונשים בריאות הלא כח בהם לעבוד ולעשות מלאכה, ילכו ויתפרנסו מיגיע כפיהם. חסד של ישראל ורחמיו הרבים בלא בדיקה אינם אלא חטאת, שגוררים אחריהם רעות רבות וצרות. בשבילם רמאים ועצלים מצויים אצל היהודים, עצלים הרבה כפשפשים, שמוצצים את דמם ואוכלים את בשרם. כך אמרו בני עיר הללו ועמדו ויסדו בית־מלאכה והיו מכניסים לשם את כל הקבצנים הבריאים, שבאו למקומם, ומעבידים אותם בשכר כדי מחסורם, והיה הדבר קשה להקבצנים ונמנעו מלבוא לאותה העיר אלא לעתים רחוקות. ואלו הקבצנים הפרשים, שמצאנו מתאכסנים בבית “ההקדש” שבעיר, קראו תגר על התקנה הזו, מתרעמים ואומרים: ווי ווי על השחתת העולם! היכן החסד והיכן צדקות פזרונו של ישראל?… אחד מהם, אדמוני ובריא ועז מאד – תפח רוחו ועצמותיו! – היה מתרעם ביותר, צועק ואומר, זו העיר היא סדום! מפני מה “הנגידים” יושבים בשלוה כבני חורין ומלאכתם נעשית על ידי אחרים, רוב עשרם כלום לא מעמל נפשם וזעת אפם של אחרים בא להם? הם בעצמם חובקים ידיהם, יפה אוכלים יפה שותים ולאחרים, בני אדם כמותם, הם אומרים: לכו עבדו! עשיר כל מה שהוא מרבה בשר וכרסו עבה הוא מכובד ביותר על הבריות ובריאותו זוהי שבחו, ואנו – בריאות הגוף עבירה היא לנו. עני בריא הרי מתבייש בבריאותו כגנב. הכל גוערים בו, למה אינו עושה מלאכה. בדין היה זה כבר “להחליף היוצרות” – ינסו להם “הנגידים” להטריח את עצמם ולעבוד בכוחם. כלום חולים הם?

כך היה אומר האדמוני, וחבריו הקבצנים שומעים ועונים ואומרים: יפה אמרת, פייבוש, יפה דנת!

פעם אחת הייתי מהלך בערב ברחובה של בית־הכנסת שבאותה העיר, במקום שיש הרבה עוברים ושבים, ובחוץ חושך וטפי מטר מטפטפים ויורדים בנחת. פתאם קול שמעתי, קול בכי ותחנונים שובר לבבות. עמדתי וראיתי לפני יהודי מדוכא ומדוכדך וכר על שתי ידיו הפשוטות, ומתוך הכר יוצא קול תינוק גועה בבכיה. וזה האומלל מתנדנד אילך ואילך ומנענע את התינוק כדי להשתיקו בדברי פיוס, מחנן קולו בבכי ומתאנח ואומר: אוי לי ואבוי לי, מתה אשתי והניחה תינוק קטן זה על ידי! אוי־אוי גם לך, פעוטה יתומה שוממה בלא אֵם!… אַ־אַ, הסי צפורי, הסי! מה אעשה לך יונתי, בתי העלובה? – כל העובר עליו יתן על ידו, ונשים רחמניות נדות לו ומשתתפות בצערו, והוא באחד: אוי לי ואוי לך! ומתנודד ומתנועע לכל רוחותיו. לבי נשבר בי מרוב חמלה על האב האומלל ועל היתומה השוממה, שעדיין היא בחתוליה, ואני נוטל פרוטה מכיסי ובא לההוא אב השומם. כמעט שפשטתי ידי אליו קפח על זרועי בכח וסופד ואומר בתוך כך: אוי, אוי לך! מאריך ב"לך" כמתכוין לי, כלומר, אוי לך פישקא! נרתעתי לאחורי מתבהל ומשתומם וחושש בזרועי כאב גדול. ומיד הפך ההוא גברא פניו אלי, נותן את הכר על ידי ואומר: שא את הילד והחזיק את ידך בו! די לי המלאכה בערב יום זה. ראיתי ונזדעזעתי: זו היתומה הקטנה היא פופי עטוף בסמרטוטים, וזה האב הוא “הממזר” האדמוני, פייבוש – יבוא רקב בעצמותיו! הוא עשה את כל המעשה הזה בלהטיו כמומחה, בוכה ומתאנח בקולו של עצמו וגועה בבכיה בקולו של תינוק.

אמנם כך צריכים להתנהג עם אחינו בני ישראל השוטים – אמר לי פייבוש – אם אינם נותנים ברצונם על כרחך אתה מערים להם ומוציא מידם בערמה. גם הרב, גם הדיין, גם הבטלן וכל הני כלי־קודש המכובדים כלם הרי מערימים ועושים מעשה להטים, אינהו בדידהו, ואני, אוי לי ואבוי לי, בדידי – ביתומתי זו השוממה. לחליבה אתן עומדות, בהמות!… אמור פישקא: אמן!

באותם הימים שהיינו מתאכסנים בבית “ההקדש” התחיל “הממזר” האדמוני מגנב את לב אשתי בשפתי חלקות, משמש אותה בשמחה וברצון ומגיש לה כל דבר, שהיא צריכה לו, עד שלבסוף נתקרבו יחד ונעשו רעים אהובים. הוא היה יושב ומספר עמה, מפטפט ומנבל את פיו, ואשתי היתה פוקקת אזניה כמסרבת כביכול לשמוע דברים מגונים. וכשהיה משבחה פעמים ואומר לה, שהיא יהודיה עבה ושמנה, כרסתנית ובעלת בשר כפי טעמו ורוחו, היתה מקפחת על גבו, גוערת בו בנזיפה ושׂוחקת תוך כדי דבּוּרה, ואף אני הייתי שוחק. אמת, פעמים הייתי שוחק במרירות, אבל מיד נמלכתי ואמרתי בלבי, מה הפטפטן המנוול הזה, שאתן דעת עליו? מחר הרי נפּטר ממנו, נלך איש לדרכו ולא נוסיף לראות פרצוף פניו עד עולם. ובלאו הכי למיחש לא מבעי, על הפתחים הרי אין אשתי חוזרת, ברוך־השם, אלא עמי, וכשהוא אוחז בידה ורוצה להוליכה, הרי היא דוחפתו מפניה בנזיפה ואומרת לו: לך ממני! אשת־איש אני ויש לי, ברוך הוא וברוך שמו, עם מי לחזור על הפתחים!

ביום השני לאותו המעשה בהאדמוני, שראיתיו בוכה ומבכה את התינוקת המדומה אצל בית־הכנסת, חזרתי על הפתחים יחידי. אשתי עמדה בבוקר ואמרה, שאבריה כבדים עליה ואינה יודעת למה היא פוהקת ומתמתחת כל כך, ודאי יש בזה משום עין־הרע, ועינא בישא שלטה בה. ובשביל כך ישבה תחתיה בהקדש כל היום. ואותו היום חלשה דעתי אף אני והייתי חושש גועל נפש עד כדי הקאה ומתריז מתוך גרוני, לא עליכם, והחזרה על הפתחים בגפי בלא אשתי אף היא הכאיבה את רוחי והייתי מרגיש, שאני שרוי בלא טוב ובלא עזר כנגדי. מה לי לשקר, רבותי, אני מודה לפניכם, משעה שאותו “הממזר” – יבוא רקב בעצמיו! – נתקרב לאשתי והתחיל משתעשע ומשחק עמה, נתחבבה עלי ביותר. אמת, פעמים הייתי כועס עליה מאד, אבל בשעה שנתמלאתי חמה כלתה נפשי לה, כאלו נמשכתי אליה בחבלי קסם, ומעשה כשפים היה בדבר. טעמתי באותה שעה מעין טעם של חיכוך הצרעת, שצער והנאה כרוכים בו ומורגשים ביחד. זו היתה “החזרה על הפתחים” שלא כדרכה, לא טעם לה ולא נעימות כבשאר הימים. פסחתי על בתים הרבה וכליתי מלאכתי בעוד יום.

כשחזרתי בתרמילי לההקדש מצאתי את אשתי יושבת אצל “הממזר” ומתלחשת עמו. פניה צהובים והיא מרכנת ראשה ושומעת לדבריו ושחוק־עדנים מרפרף על שפתיה. וכשבאתי אצלה ושאלתי בשלומה נזדעזעה ושתקה שעה קלה מפני טירוף הדעת. אחר כך נגעה בי במשמוש היד, כדרכה תמיד, ופתחה ואמרה לי:

– יודע אתה, פישקא, חולשתי מה היא? זו אינה עין־הרע, כמו שאמרתי בתחלה, אלא חולשה, שבאה לי על ידי הליכה ברגל. זו האשה המומחית, שמבקרת כאן את החולים, היא אמרה, שלי נאה ולי יאה חביטת עצמות במרחץ ועמידת קרני דאומני על גבי, ובלילה ראוי לשפשף בחומץ את כל גופי ולהזיע יפה יפה. דע, פישקא, להלוך ברגלי אי אפשר לי עוד. הרחמן, רבי פייבוש זה, ברוך הוא, נותן לנו בטובו מקום אצלו בתוך עגלתו. מה אתה אומר, פישקא?

והממזר, תפח רוחו, הציץ עלי בלעג ובסיקור עין דוקר אותי כחץ. הייתי באותה שעה כנער קטן זה, שרבו גוזר עליו להתמתח על העמוד ויהא סופג את הארבעים. גמגמתי שעה קלה בלשוני ולא ידעתי מה אומר ומה אדבר.

– למה אתה שותק ואינך משיב דבר? – נתנה עלי אשתי בקולה ובקצף גדול – ידעתי, שאין אתה חושש כלום לבריאות גופי. רצונך להפטר ממני במהרה ולהורידני שאולה קודם זמני, בדמי ימי. אבל היא לא תצלח לך, רשע! לא אמות כי אחיה ואתה תהא כפרתי! שומע אתה, פישקא, פּשפּש’קא? אמרוט ראשך, אשבר שניך, אקפח את שוקיך, אפוצץ את מוחך, ארצץ, אחצץ…

כיון שפתחה אשתי את פיה באלות וקללות לא במהרה היתה פוסקת והריקה נאצותיה עד בלי די, ומזעם לשונה הייתי נבהל מאד. עמדתי נרעש ומשומם בלב קרוע ומורתח, ואלהינו שבשמים הוא יודע את עניי באותה שעה. רע היה עלי המעשה להתארח לחברה עם “הממזר”, אבל לא יכולתי לעשות כלום ועל כרחי כבשתי את כעסי ואמרתי לאשתי בניחותא:

– הרגעי ודומי! נסעה, אם ירצה־השם, אני ואַתּ נסעה בעגלה. ולמה לא?

– כך נאה לך לדבּר – אמרה אשתי וחמתה שככה מעט – ולמה זה אתה עומד כגולם כשמדברים אליך ואינך משיב כלום? אדם זה, חנון ורחום, רוצה להוליכנו בעגלתו בחנם, והוא שותק ואינו אומר מודים! הלא תבוש ותכלם אתה, פרא אדם, בור ועם־הארץ!

על כרחי נשמעתי לה גם בדבר זה. השתחויתי להממזר ואמרתי: מודים אנחנו לך!

– רבי אלתר, עוד אחד נמצא לי! – קראתי בקול גדול.

– מזל־טוב! – אמר אלתר בלעג – עוד מיני קבצנים חדשים מצא! יהי רצון ויזמין לך הקדוש ברוך הוא מציאות טובות מאלה, ומי שאמר לעולם די יאמר לקבצניך די!

– לא בקבצניך אני מדבר עכשיו, רבי אלתר. אני עוד חיים־חנא אחד מצאתי, כאותו של חיה־טריינא, שאימת אשתו עליו. כמדומה לי, שפישקא שלנו אף הוא מקבל פעמים מיד אשתו חביטות ומכות לחי נאמנות.

טו

לאחר הפסקה מועטת זו התחיל פישקא שוב מספר, הוא מגמגם ואני מתקן דבורו ומסייעו כדרכי, ואלתר דוחק ומזרזו על פי דרכו.

הבוקר אור והפרשים יצאו מסדום, מעיר זו השנואה להם. יצאו בקולי קולות – קול רעש עגלות וצריחת אופנים, קול דברים מתוך גרונות ופיות נפתחים, הכל אוררים את העיר: ארורה היא וארורים יושביה, הלואי שתהא שרופת אש, בעלי־בתיה יתרוששו וכנשרפים יתגוררו בעולם! שלשה קרונות היו טעונים קבצנים עד בלי מקום – יהודים ויהודיות, בחורים ובתולות, קטנים עם גדולים, ואני ואשתי בתוכם. שחקה לנו השעה ונכנסנו, למזל־טוב, לתוך לגיון פרשים, שבמעלת הקבצנים העליונה.

מה אומר לכם, יהודי החביבים, עולם חדש נפתח לפני ונהניתי מאד במושב הקבצנים הללו בימים הראשונים. הייתי רואה ושומע אצלם דברים מופלאים הרבה, שאין הפה יכול לספרם בכל פרטיהם. הייתי שומע איך הם מלגלגים לכל הבריות ומלעיבים בהן, ואיך הם משתבחים בשקריהם ודברי תרמיתם ומספרים את מעשיהם הרעים בלשון תהפוכות, לשון גנבים ורמאים. ליי"ש הם קורין “חלב של פרה שחורה”, לצורת אדם – “לוח של מורה השעות”, גנוב – “יַבֵּם” בלשונם. את העשירים היו מקללים קללת חנם על לא דבר. הריני מוכן להשבע בטלית וקיטיל, שהם שונאים את העשירים הרבה יותר משהעשירים שונאים אותם. היו מכנים להם להעשירים שמות מגונים, כגון: עלוקות, זוללים וסובאים, בעלי בטן מלאה, וריקני הדעת, מצחם נחוש ולבם אבן. הם אמרו: מצוה להכעיס את בעל־הכיסין ולהזיק לו כפי שאפשר. ובכל צרה שלא תבוא היו אומרים: על ראש הנגידים תחול! והיו משלחים עליהם יסורים ומכאובות, כאב־שנים וחולי־מעיים, שחפת וקדחת, מכות וכל מיני מדוה וחליים רעים. ואותי היו מכנים לגנאי בשם “נגיד”, על שום שהייתי מלמד זכות על הנגידים וקנאתי לכבודם. אני, שהייתי דר לשעבר בבֵי־בַּני (בית־המרחץ) הלא גדלתי בין נגידים והיו לי עסקים עמהם, כגון לשמור צרורות בגדיהם, להגיש להם ספל מים ולקפל את כתנותיהם, וכיוצא בהם. הייתי שומע שיחת בחורים ובתולות, איך הם מתלוצצים ומשחקים ומשתדכים זה עם זה. בני עגלה אחת התחתנו בבני עגלה אחרת. מדת ההתחפשות היא אצלם מעלה גדולה, לפי שהיא נאה ומועילה לעסקיהם. בשעת הצורך היו מתחפשים, זה עשה עצמו חגר וזה סומא, זה נעשה גבן וזה מעוך וכתות, זו אלמית וזו נכפית. ובעלי מומים גמורים בטבע ברייתם, כגון אני ואשתי, עמדו אצלם במעלה העליונה. הם היו אומרים, מומים כגון שלנו הם מתנה טובה מאת השם יתברך לקבצנים – אלו דברים, שמביאים לבעליהם פירות הרבה בעולם הזה. כל המומים טובים ומום של אשתי עולה על כלם. ולא בשביל מום שלה בלבד היו מכבדים אותה אלא גם בשביל פיה, כשפתחה אותו פרחה נשמתם מפחד.

זה “הממזר” האדמוני – “אַי קיינק אים אין די בייניע” – יבוא רקב בעצמיו! – נתן עיניו באשתי ונטפל לה בכל נפשו. היה מטפל בה באהבה, מפנקה ומעדנה ומטעימה כל טוב: פול וקטניות ובולבוסין מבושלים וכל הבא בידו. אני הייתי רואה את מעשיו ואומר בלבי: מה איכפת לי? טפּל בה, פנק אותה, תן לה מעדני מלך, ומה אתה מבקש בזה? שמא לבקש אותה בעצמה בשביל יפיה ובריאות גופה ולעשות מעשיך אלה לשמה? זה אי אפשר, שהרי היא אשת־איש, ואסור לך אפילו להרהר בה, ואם אין מעשיך לשמה ודאי הם לשם המום שבה, פשוטו כמשמעו, אשה סומית יפה לפרנסה. ואם זו היא כוונתך, ולהחזרה על הפתחים עמה אתה מתכוין, הלא תתפקע מכעס, רשע – אשתי הרי היא מחזרת על הפתחים עמי, וכל טרחתך, שוטה שבעולם, אינה, אם כן, אלא טרחא לבטלה!…

ולפיכך הייתי שוקד ולומד הלכות קבצנות ודקדוקי עניות, כדי שתכבדני אשתי. וגדול תלמוד שהביאני לידי מעשה ועשיתי מלאכתי כבקי ורגיל. כלל גדול בחכמת הקבצנות: לעולם יהא עני מישראל נכנס לבית ברוגזא, מעמיד פנים זועפים ותובע נדבה כפריעת חוב. עשר נסיעות יעשה הקבצן: ממפתן לפרוזדור ומפרוזדור לטרקלין ומטרקלין לחדרי חדרים והלאה לחדר־המטות עד שימצא את בעל־הבית וזוגתו שם. לעולם אל יסתפק במה שנותנים לו. נותנים לו פת יבקש תבשילין, נותנים לו פרוטה יבקש לו כתונת, מכנסים ופוזמקאות וכיוצא באלה. כשמקבל את “הנדבה” לא יאמר: מודה אני! אלא יעקם פניו ויתרעם, ופעמים גם יקלל.

מה עשה “הממזר” האדמוני? “הממזר” האדמוני – יבוא רקב בעצמיו! – התחכם לי בתחבולותיו להפטר ממני. אמר נבל עלי בלבו: “בהלכות קבצנות הרי אתה, פישקא, לפני כקליפת השום. אני יודע בטיב אותו העסק מאה פעמים יותר ממך, וכשנתתי דעתי על עסקי פרנסה עם הסומית שלך ודאי יהא כרצוני. עוד מעט ותדע, בעזרת השם, מה אעשה לך”. – וכך היה. התחיל מתנכל לי בנכליו ונתן אותי לחרפה ולשנינה לכל בני השיירא ואקל גם בעיני אשתי. לא הייתי שומע מפיה אלא דברי קינטור, נאצות וקללות: תהא כפרתי, ולך למיתה וקבור תקבר באדמה ותאכלך רמה ויתמקמק בשרך, אתה פשפש’קי, נבלה סרוחה, בריה שפלה, גרף של רעי, ועוד דברי חירוף וגידוף שאין להם שיעור. בשעת כעסה הלא גיהנם פתוח גרונה וזיקוקין דינור יוצאים מפיה. זה הממזר, לא יעמוד לתחית המתים! הוא היה מגלגל עלי דברי עוונות ופשעים, להבאישני ביושבי הקרונות, עד שהייתי ללעג ולקלס לכלם. לא היה יום שלא כינו לי שם של גנאי חדש, ולא היתה שעה שלא אמר מי מהם דברי חידוד והתול עלי. נעשיתי הפקר והכל עשו בי כרצונם. כשהייתי מתרעם פעמים מרוב צער היו מתמלאים חמה ואומרים כלשונם: ראו נא, אחים, מה התיחם הנגיד הזה ומה נתחמרמרו פניו! וכשהייתי בוכה מפני המכות הגדולות שהכוני, היו מתלוצצים ואומרים: שמחה זו שאתה שמח ושוחק מה היא? ראו נא איך פישקא מלבין שניו! והיה הממזר נטפל להם ואומר: ישראל בני רחמנים, חוסו ומעכו לו באותו מקום שם תחת ירכו, בין השוקיים, היא רפואה בדוקה לשחוק, ואם דבר זה לא יועיל לו, חס ושלום, מהרו והחזיקו בפאת ראשו ובאזניו וסטרו לו כלאחר יד על פיו, וזלגו עיניו דמעות כמו מאכילת מרור ורווח לו. פקוח נפש הלא מצוה היא. פעמים היו משליכים אותי מתוך העגלה בדרך, וכשהייתי מדדה ורץ אחריה ברגלי החלושות, מאמץ שארית כחי ומנשם בקושי, היו תוקעים כף והריעו בקול שחוק: אשור־הייא, מהר־מהר, פישקא! הביטו וראו כיצד פישקא נושא רגלים וכיצד הוא מרקד לפנינו, אל תשלוט בו עינא בישא! אכן לו נאה לרקוד לפני חתן וכלה ולו יאה. פעם אחת יצאה בת־קול בין החבורה – וזה היה הממזר, תפח רוחו – ואמרה: פישקא אינו חגר כלל, אלא הוא עושה עצמו חגר ומשטה הוא בנו! שאו ידיכם, אחים, וגעו בכף ירכו בכח ויפשוט לכם את הרגל! קצור הדברים, יהודי החביבים, הייתי מסתגף בענויים קשים ויסורים רעים. ובשעות הרעות זכרתי ימים ראשונים בבית־המרחץ, שהייתי יושב שם כשררה בשלוה וברוב נחת.

– אם כן, עושים לדבר סוף בקצור – אמר אלתר – עומדים ונותנים גט ואומרים “ברוך שפטרני”. הרי לכך התקינו גט בישראל.

– דברת בחכמה – אמר פישקא, מתאנח במר נפש – אלמלי חכמתי אני ועשיתי דבר זה בשעתו הרי היה טוב לי וטוב עוד לנפש אחת… אבל איני יודע מה היה לי באותה שעה. אין זאת אלא מעשה כשפים נעשה בי. אוי לאותה בושה – לבי הלך אחר אשתי! כמה שנצטערתי ונסתגפתי על ידה, אף על פי כן חמדתיה בעטיוֹ של שטן. איני יודע אם זאת באה לי מפני עקשנות, כלומר: כשאתה, ממזר, רוצה להטיל שנאה ביני ובין אשתי כדי להפטר ממני, רוצה אני דוקא, על אפך ועל חמתך, להחזיק בה בתוקף עוד יותר מבתחלה ולהחזיקה בשתי ידי, או שמא נתאויתי לה שלא מדעתי על ידי קסמים. הרי יועילו קסמים לאשה לקחת נפשות, ואפילו היא מכוערה וכחושה, ומכל שכן עבה ובריאת בשר כאשתי. כמה פעמים הייתי אומר בלבי, כשתכפו עלי הצרות, טוב מותי מחיי צער אלה, אלך ואומר לה, לגרשך אני רוצה; אבל כיון שבאתי אצלה, והיא נגעה בי במשמוש היד ומספרת עמי, או הניחה ידה על שכמי ואמרה: הוליכני פישקא, – מיד הדבור נסתלק ממני ונהפכתי לאיש אחר!

פעם אחת הייתי מחזיר על הפתחים אני ואשתי בשמחה ובלב טוב, ובשעת רצון זו אמרתי לה:

– בּתיה, נשמתי, עד מתי נתנדנד בעולם ממקום למקום בלא מנוחה? הנדודים הללו אינם לפי כבודנו. בכסלון עירנו היינו שנינו ידועים בּשם. אַתּ הלא לקחתיני מבֵּי־בַּני, וכי מילתא זוטרתא היא בי־בני הכסלוני, שגדולי העיר, האריות שבעדה, מצויים שם! ואף אותך היו הכל מכירים שם וחולקים לך כבוד כערכך. עכשיו אנו מטולטלים, מתגוררים עם קבצנים גרורים במקומות אחרים ובין בני אדם זרים לנו, מי ידענו ובמה אנו נחשבים?

– כלום לחזור לכסלון אתה רוצה? – אמרה אשתי כמתרעמת – אם רצונך לחזור, רשאי אתה, פישקא. ואני איני רוצה, יש עכשו בכסלון עניים הרבה חוץ ממני. יום יום נוצצים שם קבצנים ומיני מקבלים חדשים, ובעלי־הבתים שם מחזירים איש על פתחו של חברו.

– בתיה, חיתי – אמרתי לה – כסלון היא לאו דוקא אצלי. העיקר הוא ישיבת קבע במקום אחד. הרי העיירות לפניך, בררי לך אחת מהן כרצונך ונתישב שם. ידיעה זו שאתה יודע, שהעיר שלך, אלה הבתים שלך ואלה בעלי־הבתים שלך – משמחת לב ויש בה שלום וברכה, וכדאמרי אינשי, כל כלב שורר באשפתו.

– במהרה, פישקא, במהרה! – אמרה אשתי בידידות, מתופפת בפיסת ידה על גבי – נשוט עוד מעט ונרדפה לדעת את העולם. האח, כמה נעימות יש בזה, כמה עונג ושעשועים! אל נא תדחוק את השעה, פישקא, והמתין לי מעט. המתין מעט ונבוא לעיר שלך, נבוא ונתישב שם במהרה במהרה!

“במהרה” זו, שאמרה אשתי, נמשכה ימים רבים בלא תכלית, ובאותם הימים הייתי בכמה וכמה מקומות, בערים ובכפרים, ונעניתי עד מאד. וכל הצרה הזאת באה לי בעטיו של האדמוני – יבוא רקב בעצמיו!

פישקא גנח מלבו, עצם עיניו ונשתתק. ואנו היינו ממתינים לו עד שנתישבה דעתו עליו והתחיל שוב מספר.

טז

על כנוי “נגיד”, שהיו מכנים אותי לגנאי, נתוסף לי מחדש שם “מקבל”. שם זה קרא לי הממזר האדמוני, ימח שמו, וכך נקראתי בפי כל הכנופיא: “פישקא המקבל”. מקבל הכל דורשים אותו לגנאי אצלם ואין מזכירים אותו אלא אם כן רוקקים שבע פעמים. שנאה זו שבעלי אומנות אחת והתגרים והחנונים שונאים זה את זה, כאַין נגד השנאה שקבצני־הבר שונאים את קבצני העיר וביחוד את הפמליא של מקבלים. קובלים אנו עליהם – היו אומרים – על הני סמרטוטים, יהודים כפופים, כתותים ומרוחי־אשך, שנדחקים ובאים בבתים ובכל מקום ואין נסתר מהם ומהמונם. הם ממלאים כרסם מסעודת נישואין וברית מילה ופדיון הבן, וכיוצא בסעודות הללו, פושטים יד ודורשים מן החיים ומן המתים, ואנו, אוי לנו, בנפשנו נביא לחמנו, לחם עצבים, בעמל ויגיעה רבה. מלחכי־פינכא אלה נטלו להם במנופוליס את ספר “התהלים” של דוד המלך ועושים בו עסק. אלמלי ידע דוד מלך ישראל ביד מי יפול ספר התהלים שלו ואיזו פרנסות יעשו בו כפופי־גב לבושי־סחבות ובעלי צורה עגומה הללו, ודאי שלא היה מביאו לעולם!

– שמעי, בתיה! – אמר הממזר האדמוני לאשתי – פישקא שלך לאו אדם הוא, ולעולם לא יהא אדם כאחד משלנו. “מקבל” הוא בכל אבריו ובכל מעשיו. כל עצמותיו אומרות, שמקבל ובטלן הוא. כל הטורח הזה, שיש לך בלכתך עמו בדרך, וזה החינוך, שאתה מחנכו בהוויות העולם, אינם אלא לבטלה – בהלכות עניות הדיוט גמור הוא כשהיה ואינו יודע מאי דקאמרי רבנן שלנו. אמנם כן, בתיה, לא־אדם הוא פישקא שלך, לא־אדם כדבעי! הרבה צער ועגמת נפש עתידה אַת לקבל ממנו בימים הבאים. חבל על בתיה יקרה כזו! אוי, מי יתן והיתה לי בתיה כמותך הרי נתעשרנו והיינו קובצים על יד רכוש גדול!

ואחר כל דברי זלזול ותחבולות מרמה להטיל שנאה ביני ובין אשתי ולהרחיקני מפניה התחכם לי הממזר והוציא עלי שם רע לפני אשתי, שאני מתעלס עם ריבה אחת שבעגלה ומשחק בה. בתוך חבורה זו של הקבצנים באמת נמצאה ריבה בעלת חטוטרת, שהייתי מסיח עמה ושופך נפשי…

– עם ריבה!… מה לך אצל ריבה? – אמרתי אני ואלתר קול אחד בנזיפה – תן תודה, פישקא!

– אותה הריבה – אמר פישקא – לא מולדת העגלה היא, אלא מולדת חוץ ונכריה, דוויה וסחופה ומלומדה בצרות מילדותה. הריני מתודה לפניכם, יהודים, שהייתי מתאוה לישב אצלה ולהסיח עמה. אמת, היינו יושבים פעמים ביחד ושופכים את נפשנו בדברי שיחה. היא היתה מתמלאה עלי רחמים ובוכה פעמים על צרותי ועל צרותיה הרבות. אוי, אלמלי ידעתם את הריבה, עלובת נפש זו! – סיים פישקא את דבריו בדמע.

– בבקשה ממך – אמרנו לו – ספר נא לנו, פישקא, מה אירע לה לריבה זו ומה טיבה.

– אם כך רצונכם – נענה פישקא ואמר, מקנח עיניו בכנף בגדו – אם עדיין לא קצה נפשכם בספורי, אספר לכם הכל כפי דעתי ויכלתי. שמעו נא, רבותי, ולא תתרעמו עלי אם אנקש בלשוני ודברי יהיו מגומגמים.

ריבה זו היתה עדיין קטנה, כשאמה הביאתה לכסלון ביחד עם חבילות כרים וכסתות שלה ומלבושיה הבלויים. את החבילות הניחה שם בבית־דירתה של אשה זקנה בדמות מכשפה; דומה, שהיא היתה סרסורת לשפחות. הזקנה הזו היתה יוצאת בבוקר מן הבית עם אמה ושהו ולא חזרו כל היום, והילדה נשארה לבדה בבית רעבה וצמאה. וכשבכתה פעם אחת לפני אמה, מתחננת לה ואומרת: קחיני גם אותי אתך, אמא! גערה בה הזקנה ואמרה לאמא: חס לך, יהודיה! אַל יודע, שיש לך ילדה, שמא יתקלקל העסק על ידה. לא היו ימים מועטים נטלה האם את בתה זו הקטנה והביאתה, למזל־טוב, בחשאי לתוך בית־המבשלים אצל אחד מאנשי המקום. משם הביאתה לתוך בית־בשול שני, ומשם לשלישי ואילך, עד שבזמן קצר נתגלגלה עמה בבתי־בשול הרבה, ובכל גלגול חדש נתרבו חמת האם ושנאתה לבתה. את אביה לא זכרה. כשהיא בקטנותה עדיין בעיר מולדתה היה האב הולך למסעיו תמיד ממקום למקום ולא בא לביתו אלא לשעה, כאורח בא לבית מלונו, וכאן בבתי־המבשלים לא ראתהו כלל. ולא די שלא היתה זוכרתו אלא שלא היתה יודעת אפילו אם יש לה אב, אלמלא אמה שהיתה מקללתו מאה פעמים ביום, בשעה שהתרגזה מעוני ומרוב עבודה והניחה בה חמתה. “תפח רוחו של אכזרי זה – היתה אומרת – את אשתו גרש לאחר שעבדה שנים הרבה אצלו עבודת שפחה במיעוט חלבה ודמה ועוד תלה ריחים – ילדה זו על צוארה, שבשבילה קשה לה לשהות ולעמוד במקום אחד והיא צריכה להחביא אותה במסתרים, כי מי זה רוצה להשהות מבשלת עם ילדה אצלו?” – וכך הרי היה באמת. כמה פעמים קפצה ובאה בעלת־הבית לבית־המבשלים, מרימה קולה וצועקת, אוי, מפני מה הכשילה רבונו של עולם במבשלת לא מהוגנה זו, שהיא שואבת השמנונית מעל הרוטב שבקדירה ונותנת לבתה! אף על פי שהבת נסתגפה וישבה בתענית. אמה הלא היתה מצניעה אותה כסחורה גנובה בקרן זוית על גבי התנור. שם ישבה כל היום קדורנית וכפופה ונאלמה בלי נשמע קולה. לריח מאכלים ערבים ועופות צלויים אחזה בולמוס והיא – בולעת רוק שבתוך פיה ושותקת. יושבת דומם, רעבה ושוממה עד שנזכרו בה והושיטו לידה פרוסת פת חרבה, ופעמים גם עצם מלוקקה ומה שנשתייר בקערה. ופעמים שכחוה ולא נתנו לה כלום, וכשנאנחה שלא ברצונה – ואתא חוטרא והכה לה על ראשה, על ידיה ורגליה ועל כל מה שנזדמן לו בגופה. ועם כל מכה ומכה היו שלוחות אלות וקללות לה ולאביה ולאבי אביה עד אברהם אבינו. כך היתה מבלה ימי ילדותה בענויים וסגופים על גבי התנורים. ומפני ישיבת קבע תחתיה שפופה וכפופה, נתעקם גבה והיא נעשית בעלת חטוטרת.

ממכון שבתה על התנור היתה רואה אדם אחד, שהיה בא לפרקים אצל אמה בבית־המבשלים. אמה היתה משתעשעת בו, מאכילתו פטומות וממלאה את כיסיו מעדנים וגם ממון נתנה לו פעמים. הוא היה בא פעמים בשעה מאוחרת בלילה ולן שם, ופעמים היתה אמא מתקשטת ויוצאת, לאחר הסתכלות ארוכה באספקלריא, ומניחה את בית־הבשול הפקר שעות הרבה. דומה, שהיא היתה חוזרת על גבר ומבקשת להנשא.

פעם אחת נכנס אדם אחד לבית־המבשלים במנחת הערב והוציא משם חבילות של אמא על שכמו. אמא מברכת את בעלת־הבית על אכילת מזון אצלה, נוטלת מעל התנור את בתה זו הערומה ויוצאת עמה לחוץ. היא מוליכה את הבת ומוליכה עד שמגיעה לסימטא אחת. “שבי לך פה! יהודים ירחמוך” – אמרה האם ונתעלמה.

יושבת לה הילדה העזובה ברחוב ואינה זזה ממקומה, כדרך ישיבתה תמיד על גבי התנור. הימים ימות הגשמים. טיפין של מטר יורדים ומלחלחים את בשרה והיא יושבת עטופה בכתנתה, היא כסותה לבדה לעורה, ומרעידה מפני הצנה. כששאלו לה העוברים: מי אַתּ, ילדה? אמרה: אני בת אמי. אמי אמרה, שאשב כאן דומם. אסור להשמיע קול. יבוא חוטרא ויכה!… כך ישבה עלובת נפש זו הרבה שעות בלילה עד שנגלתה עליה אשה אחת והטתּה בחלק שפתיה לילך אחריה והביאתה לתוך בית־דירתה השפלה בשכונת העניים.

ארכו לה הימים בבית אותה האשה ופטומות לא אכלה אצלה. אמרה לה האשה, שדודתה היא וגזרה עליה לקרוא אותה כך. דודה זו היתה מיושבות קרנות, מוכרת בשוק בולבוסים ולחמניות ומיני פירות כביכול, כגון אגסי־כל־נדרי ותפוחי־ארץ־ישראל קטנים. יום יום היתה עומדת והולכת לשוק בהשכמת הבוקר וזו הילדה הגבּנת נשארה בבית עם תינוק קטן, שטיפולו היה עליה, לשעשעו על ברכים ולהניעו בעריסה. ולא זו בלבד אלא שהיתה משמשת אף בעבודת הבית – להדיח כלים וקערות במים, לגרד זוהמא ודייסא־נוקשא מתוך הקדירה, לכבס סדינים מטונפים של ינוקא בכלי של שופכין, לשטוח בחמה על האיצטבא אצל הבית כסתות ומצעות של תינוק מזוהמות, ללקט בחוץ קיסמין יבשים להסקה ושאר מלאכות כיוצא בהן. וכשבאה הדודה, התגרנית, בערב מן השוק שלחה את אמתה זו הקטנה לחזור על הפתחים ולקבוץ על יד פרוטות ופתותי לחם, ובזה התפרנסה הילדה בעצמה ועוד נתנה לדודתה.

פעם אחת היתה מחזרת על הפתחים בקיץ, לעת ערב כדרכה, ואין עליה אלא כתונת בד ושמלה קצרה במתניה, ויצאה מן העיר ותלך ותתע בשדה. השמש שוקעת. השמים מתכסים בעבים. ברקים יוצאים ורעמים נשמעים ורוח קדים מנשבת. והנה עגלות באות מתוך העיר, מלאות בני אדם. וקול קורא מתוך עגלה אחת: ראו נא, ילדה גבּנת מהלכת כאן לפנינו ובוכה! ומיד קופץ אדם אחד – הוא הוא הממזר האדמוני “אַ קיינק אים אין די בייניע”, יבוא רקב בעצמיו – ובא ושואל להילדה מי היא ומה לה פה? – לדודתי אני רוצה, לשוב לבית דודתי! משיבה הילדה ובכוֹ תבכה. – בתי! אמר לה הממזר, מנעי קולך מבכי, אני אביאך לבית דודתך. ותוך כדי דבורו נטל אותה והטילה לתוך העגלה והלך לדרכו.

ומאותה שעה מתגוררת הגבנת בכנופיא של הקבצנים־הפרשים, שעשו את חטוטרתה סחורה להתפרנס ממנה. כשבאו לאחת העיירות היו מושיבים אותה ערומה כמעט ויחפה ברחוב העיר, שהמוני בני אדם מצויים שם, והטילו עליה לחובה, שתהא מתיפחת ופורשת כפיה לנדבה בניגון של קינות ומחזקת גם בכנף בגדם של עוברים ושבים. אם התרשלה בעבודתה זו, שלא לקיימה כהלכתה בכל פרטיה ומעט כסף אספה, נתחייבה מכת מרדות ועונש קשה. היו מכים אותה בעברה וזעם ומשליכים אותה בלילה החוצה ערומה ורעבה, ושם היתה מנהמת באמת ומיללת מכאב לב. ספרה לי, שפעם אחת היתה מושלכת החוצה בחורף, בליל קור וקפאון. הצנה אחזתה והיתה עוקצת את בשרה כמחט. והיא רותתת ומבקשת רחמים: פתחי לי, דודה! פתח לי, דוד! – כך היתה קוראה לאותם הקבצנים – היא צועקת, אי, דוד, מעתה אצעק בפני הבריות שם צעקה גדולה! היא בוכיה: אי, דודה, מעתה אבכה שם בחוץ בכי גדול! היא מבקשת: חוסו נא, מעתה אבקש שם, אבקש כדבעי! אבל הצעקה לבטלה – אין עונה!… היא משתתקת ואינה מרגישה עוד צער של קרירות וענוי נפש, תרדמה נופלת עליה וכמדומה לה שמחבקים ומגפפים אותה וחם לה מאד – באותה שעה נשאוה ממקומה והובאה הביתה קפואה כמתה… ימים רבים היתה חולה מפני המאורע הקשה באותו הלילה.

עוד מנהג זה נהגו הקבצנים בה. כשהיו רואים בני אדם חשובים נוסעים לקראתם בדרך הורידו אותה לארץ והתחילה לעשות מעשיה כמצות רצונם – פושטת יד ורצה פעם אצל הסוסים ופעם בצדי העגלה, מנהמת ומדברת תחנונים בבכי ופנים עצובים ואינה פוסקת עד שיתנו לה נדבה. וכשהיה בעל־העגלה חובטה פעמים בשוט היתה מקבלת את החביטות בלא ערעור והולכת ועושה את שלה, מפני שידעה, שחביטות שוט הללו אינן כלום בפני אותן המכות, שהיא עתידה לקבל, כשתחזור לבעליה בידים ריקניות… אין הפה יכול לדבר את צרותיה הרבות בימי ילדותה, ועוד היום היא סגופה ביסורים וענויים קשים. קשים יסורי גיהנם ויסוריה כאן בעולם הזה קשים ביותר. אוי, דמי רותחים בקרבי כשאני מהרהר בה. את נפשי הייתי נותן עליה ברצון כדי לפדותה מצרותיה. שמעו, יהודים, אין בכל העולם יונת־אלם טובה, נפש יקרה תמימה וטהורה כמותה!…

יז

דברי פישקא הטילו מרה־שחורה עלינו. אלתר היה מחכך את מצחו כאלו צרעה עוקצתו, מחכך ואומר בינו לבין עצמו: עט, עט!

– שומע אתה – אמרתי לאלתר – חייך! שפישקא חשקה נפשו בריבה הגבנת. אין הדברים כפשוטם.

– מה לי לשקר – אמר פישקא – מרוב חמלתי עליה הרי התחלתי חומד אותה בלבי. כלתה נפשי ונמשכת לה שלא מדעתי, והשעה, שהייתי יושב עמה, שעת חיים וקורת רוח היתה לי. ומה אתם סוברים? חייכם! לא היה כלום, אלא היינו יושבים ומסיחים או שותקים ונהנים זה מזה. מרשמי פניה היה ניכר רב טובה וישרת לבבה. בהבטת עינה עלי היתה מעין זו שבהבטת אחות רחמניה על אחיה העלוב בשעת צרתו. בשעה שהשתתפה בצרות נפשי ועיניה זלגו דמעות – שפע חום של עונג נתמשך בכל אברי וחיתה רוחי. הייתי מהרהר ומהרהר… ואיני יודע בעצמי מה. מין רגש נעים היה מקשקש בלבי, מנחמני ואומר: אשריך, פישקא, לא עוד יחיד ועני, גלמוד ובודד אתה בעולם! – ועיני מתלחלחות מדמעות־גיל חמות.

הפעם לא קנאתי עוד את אשתי קנאה גדולה, ושעשועיה עם הממזר האדמוני לא הכעיסוני כל כך. אמת, בלבי עדיין התרעמתי על מעשיה, אבל לא זו היא התרעוֹמת ולא זה טעמה כבתחלה. כשעלתה פעמים על דעתי שאלה זו: רצונך, פישקא, שתאמר לך אשתך: די לנו לשוט בעולם, בוא ונתישב במקום אחד? לא הייתי משיב עליה בלבי תשובה ברורה, אלא משתמט ממנה ומהרהר “בה”, בהגבנת – זו הגבנת העלובה מה תהא עליה?… וראו זה פלא הוא! כפי שהצטננה אהבתי לאשתי ולא הייתי משתוקק לה כבתחלה, התיחמה היא לי ואלי תשוקתה. בעת רצון לה היתה מתרפקת עלי ומדברת דברי פיוס וחבה, והיו דבריה כדבש לפי. אבל מיד נהפך לבה אלי ודבש זה הקיאותי. היתה זורקת מרה בי, מקנטרתני ומצערתני עוד יותר מבראשונה עד שקצתי בחיי מפניה. הייתי נידון פעמים ברותחין ופעמים בצונן, בחמימי ובקרירי, ולא יכולתי לעמוד על אופיה מה לה ומה מנהגיה המשונים עמי, כלום נטרפה דעתה ונשתטית? לימים היה מעשה ונודע לי הדבר למה חרה לה ולמה בשגעון היא נוהגת עמי, ולי אוי ובושת הפנים לספר כל זאת.

פישקא נשתתק, ולאחר שנמלך בדעתו ונתחכך יפה יפה שעה קלה התחיל שוב מספר:

פעם אחת באנו לעיר קטנה ונתאכסנו כדרך הקבצנים בבית ההקדש שם. מה אומר לכם, יהודים, הרבה “הקדשים” הלא ראיתי בחיי וידעתי מה הם, אבל כלם היכלי־מלך הם בפני ההקדש של אותה העיר. בכל שעה שאני נזכר בו, הריני חושש חיכוך בבשרי ועל כרחי אני מתחכך. אותו ההקדש אינו אלא חורבה, דפנותיה עקומים וגגה כביכול כמין כובע מרוסק ומקומט שופע ויורד לאחוריה עד לארץ. גלוי וידוע לכל, שהקדש זה הריהו בחזקת סכנה וחושב להשתטח על הארץ ולהעשות גל של אשפה, אלא שבני העיר פדו אותו מרדת שחת, סמכוהו בכלונסאות ובמוטות ולחשו לו, שיהא מתחזק ועומד כך עד מאה ועשרים שנה. דרך שער גדול ורחב נכנסים לעזרה אפלה, מוקפת כתלים רעועים ומרוסקים, וניצוצי אור בוקעים לתוכה בעד החרכים. קרקע של העזרה עשוי גומות גומות ובכמה מהן עומדים מי זוחלין ומי גשמים, שמטפטפים דרך הגג של תבן מרוטט ומנוקב ככברה. מקק של קש מעוך וכתות מתגלגל שם עם שאר מיני סחבות וסמרטוטים, כגון תרמילים קרועים, מחצלאות בלות, אפנתאות וגילדאות של נעלים, סוליים שאין להם עקב, ועקבי סנדלים מסומרים ומחלידים, שברי כלי חרס, עיגולי חביות וידות אופנים, שערות ועצמוֹת וכיוצא בהן. כל אלה נובלים ומתכמשים שם בערבוביא ונותנים ריח. מן העזרה נכנסים לתוך בית דרך פתח נמוך, והדלת סובבת על צירה בנזיפה ושריקה גדולה. חלונות הבית קטנים וצרים ומרופפים בארובותיהם, והזגוגיות קצתן מזוהמות וירוקה עליהן בירכתים, וקצתן מנצנצות מפני הזקנה בגוונים ירוקים־צהובים משונים, ונצנוץ זה לא יפה לעינים כסריטה על גבי זכוכית לאזנים. ויש חלונות, שנייר עב ומטליות משמשים להם במקום זגוגיות. נסרים מונחים על גבי סדנאות כמין ספסלים נמשכים לאורך הכתלים ולאורך תנור גדול באמצע הבית. מוט ארוך תלוי באויר ואחוז בשני חבלים, היורדים לשני ראשיו מן התקרה המפוחמה, מזה אחד ומזה אחד, ועליו וגם על אונקליות שבכתלים תלויים בגדים וכל מיני כלים של קבצנים, בין של קבצנים פרשים ובין של רגליים, שמתאכסנים שם בכנופיא זקנים עם נערים, גברים ונשים כאחד. ולא אכסניא בלבד ההקדש משמש, אלא הוא משמש גם בית־חולים. פה תהא מיתתם של קבצנים חולים וזה שער השמים לעליית נשמותיהם. הרופא עושה להם כל מה שאפשר: מעמיד קרני־דאומנא ועלוקות ומקיז ומרבה לשפוך על חשבון הקהל דמם של קבצנים עד שתצא רוחם, ובעל־ההקדש, שהוא הוא הקברן בעירו, מקבר אותם מיד בחנם. וזה הממונה אף הוא דר בהקדש עם בני ביתו בחדר מיוחד שם. ולא די לו שהוא ממונה על ההקדש והוא המשגיח על בית־חולים שם והוא הקברן, והוא השמש בחברה קדישא – הוא גם ושתי המלכה, או מרדכי כביכול בפורים, הוא הדוב כביכול, העשוי על ידי אדרת־שער הפוכה לשעשועים בשמחת־תורה, הוא הלץ והוא הבדחן והמלצר בסעודת אירוסין ונשואין. ולא עוד אלא שנטל לעצמו עוד פרנסה אחת, שהיה עושה נרות של חלב בשביל אנשי מקומו ובתי־מדרשות בעזרה של הקדש, וצחנת חלב מבושל עולה ונודפת עד למרחוק.

בביאת הכנופיא שלנו היה ההקדש מלא אורחים בלא מקום. הממונה טורדם ואומר: רב לכם, קבצנים, שבת פה. צאו ולכו בשלום למקום אחר! וכיון שאותו היום היה יום חמישי, ניתן פה לקבצנים לבקש רחמים, שיתירו להם להתעכב כאן עד לאחר השבת. והיו הקבצנים מתקוטטים בכבוש המקומות ושוכבים צפופים על הספסלים וקרקע הבית. הפרשים והרגלים היו לשני מחנות ונלחמו בכח ידיהם בזעף ובבוז ומשטמה. ובשעת מהומה ומבוסה זו נשמע קול אנקה מפוצצת מאחת הזויות – אנקת איש זקן, חולה מסוכן, שהובא אמש לכאן, וקול תינוק קטן, שנלחצה רגלו במלחמה, ולבסוף כשפסקה המהומה נזדמן לי מקום צר באחת הפנות להניח שם ראשי. כמעט שכבתי, מיד לגיונות של פשפשים ופרעושים התרגשו עלי לאכול את בשרי. וכיון שראיתי שאין לדון עם שקצים תקיפים ממני ברחתי מפניהם להעזרה ללון שם הלילה. בחוץ חושך אפלה. רוח קר מילל כזאבי ערב רעבים, הולך וסוער ומנשב מתוך חורים וסדקים. קצוצי קש פורחים מעל הגג, יורדים ומתערבים בשאר מיני סחבות, הטסים באויר ומרקדים כשעירים יחד בתוך העזרה, וטיפין גדולות של גשם מטפטפות לשם פעמים. צמצמתי את עצמי בקרן זוית שם, שוכב בנפש מרה ומרעיד מפני הצנה. ובאותה שעה היו לי געגועים על בית־המרחץ הכסלוני, אומר בלבי: אוי, מי יתן לי אותו המרחץ, המרחץ שלי! אותו המרחץ הרי גן־עדן הוא, חום נעים שם משיב נפש. מה מאושר הייתי לשעבר בגן־עדן זה מקום מנוחתי. טוב טוב היה לי שם, לא חסרתי דבר, והנה נשא השטן אותה, זו אשתי, והביאה אלי כדי לגרשני על ידה מגן־עדן ואנוד בעולם. לא נבראו נשים אלא לצערם של בני אדם. למה הן ומה מועיל בהן? אך את הרע נקבל מהן… אבל מיד נזכרתי בריבה זו הגבנת וחזרתי בי. הרי זו טובה היא, נפש טהורה ותמימה, והישיבה עמה תענוג היא. יפה שעה אחת של קורת רוח עמה כאן מכל תענוגי המרחץ. אלפי מרחצאות הרי יהוּ כפרת צפרנה של אצבעה הקטנה. אך בעינה תביט וחום־עדנים אתה מרגיש בכל רמ"ח אבריך. – בוש והכלם, פישקא! ואל תחטא בפיך, הוכחתי את עצמי, נשים יפה כחן להנחיל אושר וברכה לאדם ולהפוך לו את הגיהנם לגן־עדן… והרהורים נעימים אלה, שהרהרתי בה, השכיחוני את עניי וצרות לבבי. קרן־זוית זו שנתכנסתי בה בצמצום ובצער, עכשיו רואה אני אותה יפה לפני, וצנה איני מרגיש עוד. אני קורא שמע על משכבי ברגש, עוצם עיני ומתנמנם, ופתאם קול צעקה גדולה העירני משנתי.

– ראו נא את הבריה המשונה הזו! – נשמע קול אדם צועק בפתח הבית ומטיל בכל כחו לתוך העזרה משא כבד, שנופל ומתחבט בקרקע כמו אבן – אף הוא אדם כביכול! אטו מילתא זוטרתא נפש יפה זו, דוכסית פטוצקי היא! ופה בעזרה אי אַתּ יכולה לשכב, דוכסית סרוחה ומלוכלכה?!

והקול קול הממזר – יבוא רקב בעצמיו! הוא עומד וצועק, נוקב שם הדוכסית פטוצקי ורוקק מחמת מיאוס, ואחר כך הוא הולך לו וסוגר את הדלת בזעף. הלבנה יוצאת מבין גושי העננים ונשקפת בעד סדקי לתוך העזרה ומאירה דמות אדם, המוטל שם כאבן דומם בלא רוח חיים. עמדתי ממקומי והלכתי לראות מי הנפש היפה הזו, או הדוכסית פטוצקי המשתטחת כאן. ראיתי – ונבהלתי! הגבנת שלי היא המוטלת לפני כמתה, מפני שנחבטה בכח על גבי קרקע. חשכו עיני והייתי נפעם ומשועמם כמפני האד, העולה מתנור במרחץ מיד לאחר שהוסק. אני מעמל את הגבנת המתעלפת, מעירה ומעוררה בכל מאמצי כח כדי שתתישב דעתה. וכשרפרפה באבריה נטלתיה על זרועותי בגבורה זו, שנתוספת לאדם בהול בשעת הצלת כלי חמדתו מפני הדליקה, והבאתיה לזוית שלי. וכמדומה לי שבאותה שעה לא הייתי חגר והלכתי הליכה ישרה ככל האדם. מעט מעט פקחה עלובה זו את עיניה וגנחה מלבה גניחה חשאית. ראיתיה עמי במחיצתי חיה וקיימה והייתי מאושר כאותו העני בספור־האגדה, שהוא רואה את עצמו פתאם בפלטין של מלכים יושב שם בהסבה על מטת זהב ביחד עם בת־מלך ומיטיב את לבו. פשטתי את קפוטתי וכסיתי בה את בת־מלך שלי, שהיתה מרעידה מפני הצנה.

– אוי! – גונחת הגבנת, משפשפת עיניה ומבטת תוהה ומבולבלה, שלא לדעת היכן היא.

– תנוח דעתך! – אמרתי לה – אני פישקא. ברוך המקום שאַתּ חיה.

– אוי ואבוי לי! – אמרה באנחה שוברת לב – למה לי חיים? טוב מותי מחיי צער אלה. הקדוש ברוך־הוא הלא חנון הוא ורחום ולמה זה ברא עלובים ואומללים כמותי אך להסתגף ולסבול מכאובים ויסורים כל ימיהם בעולם?

– אוי שוטה־חביבתי! – אמרתי לה בחן ובתנחומים וברחמים – ודאי הקדוש ברוך־הוא יודע מה הוא עושה. ודאי ניחא לו, שבני אדם כמותנו אף הם יתקיימו בעולם. אלהינו הוא אב הרחמים. הוא רואה, הוא שומע ויודע את הכל. כסבורה את, שטיא שלי, שאינו יודע את צרותינו ואינו רואה בענינו? להוי ידוע לך, שהכל הוא יודע והכל הוא רואה. הלבנה שלו, ראי נא, זו הלבנה נשקפה משמים אפילו לכאן, לתוך חורבה זו. אל נא, שטיא שלי, אל נא תחטאי בדברי פיך.

הגבנת העמידה עלי שתי עיניה מלאות טיפין של דמעות, שהיו מצהירות כפנינים לנוגה הירח. אותן העינים ואותה הבטה שלה, שהביטה עלי באותה שעה, לא אשכח לעולם!

כשעמדתי למחר בהשכמת הבוקר ראיתי הגבנת שלי שוכבת בזוית עטופה בקפוטתי ונרדמת תרדמת ילד שעשועים. פניה מלבינים ורוח חמלה ותחנונים שורה עליהם. שפתיה מזדעזעות פעמים, משתרבבות ומרחשות, ודומה שהיא מבקשת רחמים ואומרת: חוסו נא ואל תצערוני, בני אדם! מה פשעי וחטאתי, ולמה קמתם עלי? חנוּני, חנוּני, בני אדם, ואל תמררו את חיי, גם חוץ מכם שדי הֵמר לי! אל נא אחי תרֵעו, גם חוץ מכם שדי הֵרע לי!… ובקשת רחמים זו שברה לבי. עיני נתמלאו דמעה – ואני פורש ובוכה.

האיש הבא ראשונה לתוך העזרה באותו הבוקר היה הממזר האדמוני – יבוא רקב בעצמיו! עמד והציץ פעם עלי ופעם על הגבנת, ובלעג שנון פולח קרב וכליות הלך וחזר לתוך הבית.

יח

פישקא נשתתק פתאם והחזיר פניו לאחוריו כמתבייש. כל דברי פיוס ובקשה של אלתר, שיפתח פיו ויספר, לא הועילו כלום. – “עט!”… מלהג פישקא בעקימת פנים ואינו פותח פיו. דומה, שפישקא נתבייש בפני עצמו מכל דבריו עד הנה. מתחלה, כשפתח לספּר בהגבנת ונתלהבה רוחו, היה מדבר מתוך רוב חמימות את כל העולה על לבו ושופך את נפשו בדברים שלא לפי שכלו, מסיח דעתו מכל דבר והעולם כלו כלא היה לפניו באותה שעה. נשמת אלוה היתה דוברת בו, והדבור יצא מפיו מאליו, והיה מדבר ואינו שומע מה שהוא מדבר, עד שלבסוף עמד. הוא שומע את דבריו ותוהא על עצמו, דברים אלו מניין הם לו?! שומע אותם – ונתבייש עד מאד.

מי מאתנו, בני אדם, שאין לו בחייו, לכל־הפחות, שעה אחת של השראת הרוח, שעה, שהפה נפתח לו ורחשי־קודש תמימים וטהורים מבצבצים ויוצאים ממעמקי לבו כזרם של קיטור רותח מזנק ועולה בלהבות אש מתוך הר־שרפה? אפילו אתונו של בלעם שחקה לה השעה ונפתח פיה – ונאה דרשה. ואין צריך לומר הדרשנים, להבדיל. יש דרשן, שהוא מעלה גרה ואומר תמיד הבל הבלים, שקשה לשומעם, ופתאם שורה עליו הרוח, והפה, שהפיק הבל, מפיק שלא מדעתו דבר נאה, שכל שומעיו וגם הוא בעצמו וכבודו עומדים ומשתאים לו. הגרוע שבחזנים, שזמרת סוסים זמרתו ואין אדם יכול לשמוע את קולו ולראות עקימות פניו בשעת קלקלתו, פעמים רוח־השירה מנצנצת בו וברעש ובנהימה יגמא “יקום פורקן” ומסלסלו בגרונו, והצבור תוהא ונהנה. עברה השעה, נסתלקה הרוח ושבו כל אלה, גם החמור, גם הדרשן וגם החזן, להבדיל, לקדמתם והיו מה שהיו… שני יהודים ידעתי בבית־דפוס אחד, שהיו עומדים כל ימיהם ומגלגלים אופן המוכני שם בלא הפסק, ותמיד במקום אחד ובדרך אחד, ופניהם איש אל אחיו כגולמים. ופתאם נתרגשו והתחילו מגלגלים את האופן בזריזות ובנחת רוח, עיניהם מתלהטות ופניהם להבים, והם שוקדים ומגלגלים ונהנים כאלו הם בשמי שמים, וגלגל החוזר בעולם חוזר על ידם; כאלו כל גלגול שעושים יביע אומר, וכל נדנוד ידיהם יחוה הגיון לבם. עברה שעתם ונתקררה רוחם, העמידו עיניהם איש על חברו והביטו תוהים ומתמיהים, ולבסוף היה זה רוקק והופך פניו וזה רוקק והופך פניו, ושוב הם מגלגלים כדרכם תמיד ומראיהם מראה גולם.

אני מסתכל בפישקא, שהדבור נסתלק ממנו, ומבקש תחבולות לפתוח שפתיו וידבר. ופתאם הגולם של רבי ליב שרה’ס עלה על דעתי. גוש עפר זה כשרבי ליב היה משים בו “שם המפורש” מיד היה עומד על רגליו והולך ועושה כל מה שאומרים לו. וזה נתן בי דעה לנסות גם אני דבר לפישקא, ואם הוא משונה מאותו דבר שבגולם, הרי לא הזמנים שוים ולא הגולמים שבהם שוים. מה שעשו להתעוררות הגולמים אבותינו בימים ההם תעשה לגולמינו בזמן הזה הריבה…

התחלתי מחמם את פישקא בהבל פי ומדבר ברגש על הריבה שלו, ובתוך דבורי נתחממתי בעצמי חמימות יתרה וסיימתי בדברי תוכחה ומוסר השֹכּל:

– אוי, כמה וכמה ילדים נקיים יש בעולם, שאובדים בעון אבותם, הזונים אחרי לבם ועיניהם, הני תרי סרסורי דעבירה, ובשביל כך הם מגרשים את נשיהם, משימים עצמם אכזרים על בניהם ומפקירים אותם! מה להם ולבניהם? הם אינם דואגים אלא לנפשם, למלאות תאותם, הולכים ונושאים להם נשים…

ודבורי נפסק באמצע ונשאר עומד כעצם בגרוני – ראיתי את אלתר והנה הוא מבולבל ופניו מתכרכמים מאד. לבי נוקפני על שלא נזהרתי בלשוני ואמרתי בפני אלתר דברים, מכוונים למה שהיה בינו ובין אשתו, ויורדים חדרי בטן. הריני מתחרט על מעשי, מוכיחני ואומר בלבי דברי כבושין לי לעצמי: אי מנדיל! כבר הגיע זמנך להשכיל, שלא לומר לאדם את האמת בפניו כנער ושלא להיות מוכיח ודובר אמת בגלוי כבסתר. הרי אתה יהודי בעל אשה ובנים, ברוך־השם, וזקנך מגודל. בא מועד שתהא אדם בדעה מיושבת ותבין מה שמועיל וטוב לך, לעצמך, בעולם הזה. הוי, לשונך, לשונך, מנדיל!…

ומפני מוסר כלמתי זו קבלתי עלי בנדר להזהר מעתה ועד עולם בדברי, לראות ולשמוע ולשתוק – מדה טובה זו של כל המחוכמים והבריות היפות, שהיא נאה ומועילה כל כך בחיים, ועלי לשבח את הכל, כדי להיות אהוב לבריות. הייתי מעביר לפני בדמיוני כבני מרון את כל הנפשות היפות שלנו, אותם הדודים, הנאהבים והנעימים והרצוים לכּל בשביל מדותיהם הרצויות, שם מנענעים בראשם לכל הצדדים, מסייעים לזה וגם מזה אינם מניחים ידם, עושים רצון פלוני ורצונו של פלמוני ויוצאים את כלם. על כל יום־טוב הם באים, ובכל משתה ושמחה, הלולא וחינגא, מקום להם בראש הקרואים. ששים ושמחים הם תמיד, מכשכשים בזנבם ומנשקים למי שידו על העליונה, מתמוגגים ומתמקמקים מרוב דיצה וחדוה כשמדברים עם מי שמצליח דרכו, אומרים “מזל־טוב” ומברכים אותו בעינים מדומעות מגיל ובמתק שפתים – הלואי שיתקיימו בו כל משאלות לבם ומחשבותיהם הטובות עליו תמיד יומם ולילה! הם מפליגים בצדקת פזרונו של נדיב פלוני, ח"י פרוטותיו מאליפות מרובבות בשפתותיהם, לעשירים הם נותנים כבוד, לגדולים גדולה ולבן עולם הזה אורך ימים וחיי עולם. להם פנים שוחקות תמיד, עינים מבהיקות, לסתות מאדימות וחוטם מפעפע ומזיע, שמחת עולם על ראשם והם נהנים ומדושני עונג.

אשריכם, דודים! מה טוב חלקכם ומה נעים גורלכם. אף אני אטול לי את השם “דוֹד” והיות אהיה כמוכם.

השם “דוד” הנייא לי כל כך עד שהייתי שונה בו ומשלשו ואומר בכוונה ובהנאה משונה: דוד! דוד דוד מנדלי! דוד דוד דוד רבי מנדלי!!!

וכדי לכפר על מה שחטאתי לאלתר התחלתי מתעורר עליו ברחמים, דואג לו כביכול ואומר: רבי אלתר חביבי, אוי, אתה יושב בדוחק! אוי, אתה נשתמטת על ידינו קמעה קמעה מעל מושבך עד שהגעת, בעונותינו, לקצה העגלה! נפשי תצא עליך, רחימאי. חייך, שנתכווצו עצמותיך מרוב ישיבה! בבקשה ממך, רבי אלתר יקירי, בוא ונעלה על העגלה שלי, שם אפנה לך מקום ותנוח על משכבך בשלום וברווחה. נשתה מעט יי"ש וייטב לבנו. עשה נא זאת למעני, רבי אלתר, למעני ולמען מנוחת נפשי, שתצא עליך מחמלה רבה! – אלתר לא היה מסרב לי, אף על פי שהיה משתטח כשררה מלוא קומתו בעגלה, וירדנו כלנו לארץ. ומעכשיו אני מכבד את סוסי, שיהא מהלך הוא בראש וסוסתו של אלתר אחריו, ואחרי טיול קצר ברגלינו היינו מטפסים ועולים על עגלתי, גומרים שם את ה"אשר יצר" ומברכים על היין. אני לקריצא – חכי ממתקים וכולי מחמדים. נוטל את הכוס ושותה לחיים ולשלומו של אלתר ומבקש לו מאת הקדוש ברוך־הוא טוב וחיים של עושר וכבוד, חן וחסד ורחמים וברכה והצלחה בכל אשר יפנה ובכל עת ובכל שעה, הכל כדרך דוד יפה אף נעים. גם את פישקא באהבה זכרתי ואברכהו בדברי נחמה ורחמים. אני משקהו ושוסה בו את היצר־הרע והוא מתחמם – והמעשה יסופר מכאן ואילך על העגלה של מנדלי מוכר ספרים.

יט

אותו היום ערב שבת היה ונתמלא בית־המדרש שבאותה העיר קבצנים – התחיל פישקא שוב מספר כדרכו וכלשונו ואני מסייעו ומתקן דבורו כדרכי וכלשוני – והקבצנים היו מתגוששים ומפסיעים זה על ראשו על זה ועומדים על השַׁמש בדוחק גדול. כל אחד רוצה להקדים את חברו ולזכות בפתקת־הזמנה לסעודות שבת אצל עשיר או בעל־הבית אמיד, שהחמין שלהם מרובים וערבים וקוגליה"ם שמנים. למעלה מכל הפתקאות היתה הפתקה לחוכר מכס הבשר, ולמטה מכלן הפתקאות לכלי קודש, לגבאי צדקה ולעוסקים בצרכי צבור, שכרסם רחבה, אוכלים הרבה ואינם מאכילים אלא מעט, מרבים באנחות וגניחות על עניי ישראל וממעיטים במזונותיהם. ועל זאת יתפלל כל עני לעת חלוקת הפתקאות, שפתקת־הזמנה אצלם אליו לא תגיע. ומי שאיתרע מזלו ונפלה בידו פתקה זו ילעגו לו חבריו כשם שמלעיגים למי שאין מזל לו בקרטיסים. השמש היה רתחני ועמד ואמר בחמתו: קבצנים, למה נפלתם כארבה על עירנו העלובה! מעולם לא היינו מושפעים כך בקבצנים לרוב. הקבצנים עודפים היום על בעלי־הבתים אצלנו… אין אתם אלא קללת אלהים, משלחת מלאכי חבלה בנו! הוא כועס וצועק והעניים עושים את שלהם, עומדים עליו צפופים, פושטים ידיהם וקוראים: הב, הב! ומי שיש לו נותן לתוך ידו של השמש מתן בסתר והוא נוטל וצועק ומחלק פתקאות. אני והגבנת עמדנו מנגד, מחוץ למחנה, שאנו כבעלי מומים לא היינו יכולים וגם לא היינו מעיזים לבקוע במחנה גדולי הקבצנים, האריות שבחבורה שלנו. בין כל באי עולם יש בני עליה ואפילו בין הקבצנים, ובני עליה הקבצנים רעים וגרועים אלף פעמים יותר מבני העליה העשירים. הממזר, ימח שמו, היה הארי בחבורת קבצנינו והוא קבל מיד שתי פתקאות בעדו ובעד אשתי באמירה בלבד, שלא להטריחה לדחוק ולבוא בעצמה, אלא רמז עליה להשמש באצבע ואמר לו: ראה, הנה הסומית שלי שם לפניך! ולאחר שנתפטרו הקבצנים ויצאו ופשטו בעיר איש ופתקתו בידו להאכסנאי שלו, עמדתי, אני והגבנת לפני השמש ובקשתי ממנו בכריעה והשתחויה פתקאות בשבילנו. הציץ עלינו השמש בגיחוך משונה ולא אמר כלום. אמרתי לו: חוס ורחם על שתי נפשות עלובות, בעלות מום, ותן לנו מקום לטעום תבשילין ביום השבת, שכל ימות השבוע אינה באה לפינו גם כף אחת תבשיל חם. אמר השמש: תמו הפתקאות! כלום לא ראיתם כמה היו קופצים היום על פתקאות כאן, ולכם מה אעשה עתה? אמרתי לו: הא לך! ונותן תוך כדי דבור מעה נחושת לידו. נתבלבל ושתק שעה קלה. אמרתי לו: רצה נא במחילת כבודך! וצדקה תהא לך כשתרחמנו. נתעורר עלי ברחמים ואמר: שמעני, רבי יהודי! לממונך איני צריך והמעה מוחזרת לך. עוד פתקה אחת יש לי ואותה אתן לאחד מכם. לכו והפיסו מי יזכה בה.

– תן לה! – אמרתי לו, רומז בידי על הגבנת.

– לו תן! – אמרה לו הגבנת, רומזת בידה עלי – חייך, שלא אטלנה!

וכך אנו מאריכים ומפצירים אני בה והיא בי, וכל אחד עומד על דעתו ונשבע שלא יטול את הפתקה. השמש רואה ונהנה, מחליק זקנו ומסתכל בפנינו בנחת רוח. ואחר כך פתח ואמר: אם־כן, זאת עשו. עמדו שניכם לאחר תפלת ערבית אצל פתח בית־המדרש, ובשעת יציאת המתפללים ודאי יתנו דעתם עליכם ויזמינו אתכם לסעודה, ואף אני מצדי אשתדל בשבילכם.

שמר השמש הבטחתו. המתין להצבור אצל הפתח ובשעת יציאתו נתן עיניו בשני בעלי־בתים ואמר להם, רומז עלינו באצבעו: רבותי, קשה היה עלי מאד לשלוח היום אורחים לביתכם, שהרי אני מטריחכם בהכנסת אורחים כמעט בכל שבת, אבל אם אתם רוצים עשו חסד עם העניים הללו.

– באהבה וברצון – אמרו שניהם – מי יהודי שמשתמט מאורח בשבת? יום אחד בשבוע מנוחה ושמחה ליהודים, ולמה לא ישמח בו נפש נאנחה ורעבה במה שחננו השם? בבקשה ממך, זכה אותנו באורחים בכל שבת ושבת!

שני בעלי־הבתים הללו רמזו לנו ביציאתם והלכנו אחריהם. הם פוסעים והולכים בראש וסביבם ילדיהם, שעלו היום מן הרחצה ונתעטפו לבנים ובגדי שבת, ופניהם מלאים זיו ומבהיקים, ונראה שנשמה יתרה שורה בהם.

– שבתא טבא! – אמר בעל־הבית שלי בכניסתו, מביט לאשתו, שישבה על כסא מקושטה ופניה מאירים. על ברכיה השתעשע תינוק נחמד, ושתי ילדות נאות משחקות מימינה ומשמאלה – ראי, הקדוש ברוך־הוא הזמין לי אורח לשבת. ואלמלא כך הרי לא נתתיני לבוא הביתה. את דבריו אלה אמר בשחוק נעים והתחיל מנעים “שלום עליכם” בקול רם, מהלך אילך ואילך בבית. וכשהגיע ל"אשת חיל" עמד לפני אשתו מנגן ומטעים המלות, נוטל את התינוק על זרועותיו, מגפפו ומנשקו באהבה, וילדיו הקטנים מכתירים אותו ומתרפקים עליו בנהימה ובשמחה רבה. דומה, שמלאכי השלום, מלאכי עליון, היו שורים באמת באותה שעה בבית. ואני בעת רצון זו המה לבי להגבנת שלי והייתי מתגעגע עליה מאד.

השלחן היה ערוך כדרך בעלי־בתים אמידים. בעלת־הבית היתה נותנת לי מן התבשילים מנות יפות ומזרזתני לאכול ולא להיות ביישן, ואני אוכל לתיאבון בכל פה. הכל היה כדבעי, טוב ויפה מאד, אלא כשנזכרתי בה, בהגבנת שלי, ערבה מעט שמחתי וניטל טעם של דגים, של לוקשי"ן, של בשר ושל צימ"ס. בכל טעימה ובכל גמיעה אמרתי בלבי, שמא היא אינה מושפעת שם ברוב טובה כמותי. – לאחר הסעודה הזמינו אותי שאלין שם בלילה. ילין כאן אצלנו – לחשה בעלת הבית לבעלה – ההקדש הרי אינו אלא גל של אשפה, הפרוץ מרובה בו על העומד ואינו ראוי אפילו לדיר של בהמות, ולהיכן ילך? ינוח לו עלוב זה לילה אחד כדרך בני אדם… לאחר כל התלאות שאירעו לי אמש, הרי היתה המנוחה צריכה לגופי יותר מאכילה ולעונג גדול הלא היתה לי לינת לילה בבית חם על מצע רך וכסת מראשותי ושכיבת בן־חורין בפשיטת רגלים וחילוץ עצמות, אבל נזכרתי “בה” ומנעתי את נפשי מטובה זו. אותו בעל־הבית, שאכלה אצלו, דר בשכונתו של בעל־הבית שלי, נכנסתי לשם ולקחתיה והלכנו שנינו יחדו.

הלבנה זורחת ומאירה את הלילה. רוח צח וחם נושב בנחת והנפש נהנית ומתגעגעת. – בואי, אמרתי לה, בואי ונטייל מעט! להקדש אין לנו למהר כל כך. כשנזכרתי בו, בהקדש זה, סמר בשרי מפחד. אותו הזקן החולה, שהובא לשם והיה גונח אמש מלבו, התחיל גוסס מעלות השחר, ובין־השמשות יצאה נשמתו והניחוהו לכל יום השבת בעזרה, שהייתי צריך ללון שם.

ובשעת הטיול נזדמנו לסימטא אחת ושם גנות ופרדסים ואילנות זולפים בשמים. שקט ודממה בכל מקום בלא נשמע קול. בני העיר כבר ישנים, כדרך היהודים בלילי שבתות, שתיכף לאכילה שינה אצלם. מקום טוב מגדל דשאים נזדמן לנו אצל גדר אחד וישבנו שם.

אנו יושבים, מסתכלים ושותקים שעה קלה. כל אחד מאתנו שקוע בהרהורי לבו. הגבנת שלי מתעוררת ראשונה, מתאנחת מתוך לבה ושפתיה מרחשות בנעימה עצובה דברי שיר ידוע:

"אַבָּא שְׁחָטַנִי

אִמָּא אֲכָלַתְנִי…"

ראיתי והנה דמעות נושרות מעיניה, פניה מתלהטים והיא מבטת בי בשחוק מר. הבטה זו חלפה ומחצה את לבי, דעתי נטרפה עלי ובפעם הראשונה יצא מפי דבר שלא מדעתי ואמרתי לה: “חיתי!… מה לך, חיתי?”

– אוי, פישקא! – משיבה היא בלחש ונחנקת בדמעות – לא אוכל עוד נשוא. אוי, כמה לי להתנצח עמו…

– עם מי? – צעקתי מנהמת לבי – עם הממזר?! – ירקבו עצמיו!

– אלמלי ידעת, פישקא, אוי, אלמלי ידעת, ידעת!…

אני אוחז בידה, בראשה ומבקשה בדמע, שתשפוך לי את נפשה ותגיד לי את צרתה ולא תכחד ממני דבר. היא מניחה שתי ידיה על פניה, גוחנת ולוחשת לי בקול רועד וברמיזה סוד נורא, סוד זה, שלבי היה סולד בו, מתרגז ואומר: יהי רצון, שהרוח ישא את הממזר ואת נפשו יקלענה בתוך כף הקלע ולא יעמוד לתחית המתים!…

כ

פישקא שוב נשתתק וישב בנפש מרה נדהם ושומם. וכדי שיפתח פיו ויגיד לי תעלומות לבו, שהייתי משתוקק לשומען, אני מערים לו, מעוררו ואומר:

– עדיין הרי לא אמרת לנו, פישקא, אם הגבנת שלך יפה היא. ולכאורה מה ריבה גבנת, שתשא חן כל כך!

– מה סלקא דעתך! – אמר פישקא ברגש – בת ישראל מי מדבר ביופיה? כשהיא יפה היא יפה לה ומי נותן דעתו על זה? אמת, הגבנת אינה מכוערה. פניה צחים ושערות ראשה שחורות, עיניה ספירים. אבל כלום על דברים אלה הייתי נותן דעתי? וכי אחד הריקים אני, שאפנה לבי לדברי הבל, ליופי ונוי של נשים? אני לא ידעתי ולא הרגשתי כלום אלא מעין נעימות, שהוצקו בפניה ובמבט עיניה ובשפתותיה ובדבורה. נעימות אלה וחמלה גדולה, שחמלה עלי כאחות לי, וחמלה זו שחמלתי עליה גם אני, הן הן שחיבבו אותה…

– למאי נפקא מינה – הפסיק אלתר את דבורו של פישקא – בקצור, לחשה היא לך סודה. וסוד זה מהו? ספר נא פישקא, לנו אתה רשאי לגלותו. לא נערים אנו.

אלתר דוחק כדרכו ופישקא התחיל מספר כדרכו וכלשונו ואני מסייעו ומתקן דבורו על פי דרכי ולשוני – והמעשה יסופר כך:

מה שהממזר, שחיק עצמות, היה צובט ומועך את הגבנת הלא ראיתי בעיני כמה וכמה פעמים ואמרתי: אין זה אלא מעשה רשע, שמועך את האדם וצובטו כדי לצערו. אבל מתוך קובלנא שלה, שהיתה קובלת לפני על הממזר באותו הלילה, הוברר לי, שהצביטות הללו משונות בטעמן ובכוונותיהן ולא היו אלא צביטות של יצר־הרע… הממזר, ימח שמו, היה חומד אותה ועוקב אחריה תמיד, וכשמצא אותה פעמים יחידה באחד המקומות היה משיאה לעבירה בדברי פיוס ופתויים ומבטיח לה כל טוב שבעולם. וכשלא הועילו לו רכות התחיל מדבר עמה קשות ומאיים אותה, שיוציא עליה שם רע וישחיר פניה בפני הבריות, ובתוך כך פחז ותפס בה בזרוע, והדבר היה נגמר על פי רוב בכך, שהיא היתה נשמטת מתחת ידיו ובועטת בכרסו עד שנתבקעה כמעט, והוא היה משלם לה אחר כך שבעתים, מכביד עליה העבודה ומכה אותה מכות אכזריות. ולימים היה שונה מנהגו עמה, עוד הפעם רכות ועוד הפעם קשות. ויותר שהיתה בורחת ממנו יותר היה רודף אחריה, ולעולם לא עבר עליה שלא יכתש לה כתישין בצד ובכתף, ואפילו בפני הבריות, כאלו נתקל בה בשוגג, ולא עוד אלא שמעך לה בפניהן כלאחר יד.

מעשים מגונים, שאיני רוצה להוציאם מפי, היו מעשים בכל יום, אבל המעשה שהיה אמש עולה על כלם. כשהיו הקבצנים כלם בהקדש ישנים לאחר המהומה הגדולה בכבוש המקומות שם, והגבנת העלובה אף היא היתה מנמנמת בירכתי הבית אצל הפתח, והנה קול לחישה באזנה העיר אותה משנתה, והלחישה לחישת הממזר. גחין ולחיש לה ברחמים: בתי, המקום שאת שוכבת עליו צר לך, וצר לי עליך מאד. קומי ולכי עמי, יש בשבילך מקום טוב ושם תנוחי מעט. היא מודה לו על טובו הגדול ומבקשת אותו, שיחזור למקום מנוחתו. והוא עומד ומתחיל להתנהג עמה כמנהגו תמיד, כך וכך. גם אותי הוא מזכיר לה ומרמז על הקורבה שבינה וביני, מאיים אותה בעונשים קשים ובכל מיני פורעניות, ועלי אומר, שיקעקע ביצתי ויעקרני מן העולם. יצרו סוכן בו ועושה אותו כבשה וחיה רעה כאחת: רך הוא, קשה הוא, מכניע עצמו, מעיז פניו וקופץ – ומקבל מכת לחי, מכה רבה עד שכמעט נשרו שיניו. הוא מתמלא עליה חמה, נוטלה ומטילה לתוך העזרה בזעף ובחרפה וגדופה, ומה שהיה לאחר כך הרי אתם יודעים.

דבר זה לחשה לי הגבנת כשישבנו ביחד על גבי עשבים אצל הגדר באותו ליל שבת. שמעתי – ונבהלתי! ומפני הטרוף נסתלק הדבור ממני לשעה קלה ולא אמרתי כלום, אבל בתוכי התרוצצו רחשי־לב נוראים ומשונים, של עברה וזעם על הממזר, ושל חמלה ורחמים על עניה סוערה ועלובה זו, ושל עוד דבר־מה מופלא ממני, שהיה מושכני לה, מושך ומושך… ושלבסוף משכני בכח גדול כל כך עד שנזדעזעתי ממקומי ואחזתי בידה, שעדיין היתה מונחת על פניה, ואמרתי לה ברגש:

– חיתי! הנני למסור נפשי עליך…

– אח, פישקא! – אמרה לי באנחה, מתקרבת אצלי וסומכת ראשה על שכמי.

אני חש חום נעים בכל אברי ומרוב הנאה אורו עיני. אני מדבר על לבה ומנחמה כאדם מנחם אחותו האהובה, מנחמה ואומר: הוחילי לאלהים ואל תעצבי, אלהינו אֵל למושעות! והריני נשבע לה, שאהיה לה אח נאמן לעולם. היא מרימה ראשה ומסתכלת בפני ובעיני ושותקת שעה קלה ואחר כך היא פותחת פיה בשחוק נעים ואומרת:

– איני יודעת, פישקא, מה לי, שככה לבי טוב עלי באותה שעה, טוב מאד! אני רוצה לחיות…

וכך היינו יושבים ומסיחים בהרחבת הדעת ומנחמים עצמנו בתקוות טובות לעתיד, שברצות השם יתברך גם את הטוב נקבל ונחיה העושר ובכבוד כלבבנו. ועד שאנו מנשאים נפשנו לחיים טובים בימים הבאים, קול דפיקה נשמע לנו. אני עומד ממקומי והולך בחשאי, חבוי בצל הגדר ומביט למרחוק, והנה בצד סימטא זו כמראה אדם לנגדי, עומד אצל מרתף אחד שם ומתעסק בו. אני פוסע והולך עוד כמה פסיעות לראות מה זה עושה, ומיד הכרתי אותו, את הממזר – ירקבו עצמיו! הוא שבר את המנעול בדלת ונכנס לתוך המרתף. ואני ידעתי למה הוא נכנס, כדי לגנוב את כל מה שמצניעים שם לסעודת השבת. – פישקא, אמר לי לבי, עכשיו שעת הכושר לך לנקום ממנו נקמתך ונקמת הגבנת העלובה. בוא וסגור דלת המרתף בעדו וישכב כדוב שנאחז במצודה עד שימצא שם למחר ויוכה מכות נאמנות. – זו הפעם הראשונה שטעמתי כמה מתוקה היא הנקמה. דמי רתחו בי והייתי כשכור. הגישה להמרתף והגפת הדלת – דבר זה נעשה אצלי כהרף עין. פה נטמן הממזר כחפרפרת במחילת עפר! אמרתי עליו בשחוק, נוטל את החח שבדלת להכניס בו את הטבעת הקבועה במזוזה ולפוקקה מחוץ ביתד, אבל הטבעת נצדדה קצת ממקומה ואין החח נוגע בה, אני מושכו ואיני מועיל כלום. וכשהייתי מוסיף כח ומשכתיו בשתי ידי נפתחה פתאם הדלת לתוך המרתף מכח משיכה חזקה מלפנים, ואני נופל לשם, נתקל בהממזר, העומד על המעלות שם.

– האתה זה, רב פישל! – אמר הממזר לאחר שעמדנו שעה קלה זה כנגד זה תוהים ומחרישים – אתה הוא שבעצמך וכבודך עסקת כאן בדלת והסכמת לחלל את השבת בשבילי? האח, מה רב טובך! בוא חביבי, הבה נרדה למטה וכבר אכבדך שם כראוי לך. ותוך כדי דבורו טפח לי ברגלו ואני נדחף מן המעלות ונופל ומשתטח על הקרקע. וזכות אבות עמדה לי שלא נעשיתי גל של עצמות. – לפי שעה הסתפק אתה במועט, רבי פישל, והא לך כמתנת ידי – אומר הממזר, מרים אגרופו ומקפחני על גבי – והמוֹתר אי אתה חולה להמתין לי עד שאספיק להניח בתרמילי את התרנגולת הצלויה ואת הדגים ואת המקפה וציקי קדירה, שמתוך בהילות יתירה הבאה לי על ידך, השארתי אותם כאן. לא עברה שעה קלה חבטני חבטה חזקה ואמר: אני אחבוט ואתה מונה. הא לך אחת. אמור, פישל: אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע, אחת ואילך ואילך. מתנה זו נתתי לך מצדי ובשבילי, ועכשו הריני נותן לך גם מצד הבתולה, מצד הכלה הגבנית. וכך תהא מונה: אחת ותשע, אחת ועשר – מה מדה היא לטייל בלילה עם ריבה במקומות מסתרים? – אחת ועשתי עשרה, אחת ושתים עשרה ושלש עשרה – אכן ראיתיך קודם לכן מטייל עמה במבואות רחוקים – אחת ושבע עשרה – כמדומה לי שש עשרה, מנה וספוֹר, פישילי!

– ממזר! אי אתה כדאי להזכיר את שמה – אמרתי לו בחמה עזה, מתגבר ומתנפל עליו ואוחזו בשִׁנַי ושנינו נלחמים, אני בשִנַי והוא בידיו, שנינו שונאים זה את זה שנאת מות וכל אחד מבקש להרוג את חבירו. ולבסוף גבר הוא, מטיל אותי מעליו ואוחזני ומשליכני מלפניו ככדור בחמת כח. – ברך ברכת “הגומל”, שנעשה לך נס ולא מצאתי אותה שעה טובה לפני להרגך. לין הלילה כאן ושכב עד הבוקר, תחת דגים ממולאים ימצאו בעלי המרתף לפניהם דג חי, אותך, רבי פישל. שכב בשלום! מה אתה פוקד על ידי לאשתך? עוד בלילה הזה אמסור לה הכל – כך אמר הממזר ויצא מן המרתף.

כשנתישבה דעתי עלי ראיתי ראשית לי לעלות במעלות ולצאת מן המרתף. אני אוחז בדלת ומושכה והיא אינה נפתחת, סגר אותה הממזר מבחוץ. ואני עומד נדהם ואיני יודע מה לעשות. להתדפק על הדלת בחזקה אני מתיירא, שלא ישמעו ויתאספו עלי כגנב, ולעמוד בשפלות ידים גם זה לא טוב, ראשי כבד עלי ומבולבל מפחד וכעס ומרוב צער וכאב ממכות ידיו של הממזר. יורד אני ומשתטח על הקרקע בפחי נפש והרהורים עגומים עולים על דעתי ומראים לי מה שעתיד לבוא עלי מחר, איך יקבלו את פני בחרפה, ומקטן ועד גדול יבואו לראות את הגנב ויטיחו עלי דברים ומעשים שלא היו, וכל הרוצה יכני, ולי לא יהא פתחון פה להצדיק נפשי. ועד שאני שוכב בבשתי ומצטער הרגשתי שמתרפקים עלי בחושך, אני פושט יד – ואוחז בעכבר גדול, שצפצף ונתמלט מבין אצבעותי, ומפני התעוב קפצתי ממקומי מתחלחל ומתלחלח בזעה קרה. רגלי מתמוטטות ואני מסתמך לקיר לח וקר וסביבי חושך אפלה, ואומר בלב נשבר: רבונו של עולם! למה הרעות לי ונתת לי חיים, כלום חיי צער אלה חיים הם? ולמה, רבונו של עולם, עתה מיסרני כך, וכי לא היה נוח לי ונוח לעולם אלמלי לא נולדתי? בשביל מה ולמה נגזר עלי להיות עלוב כל כך? נפשי בוכיה, עיני דומעת ולבי צועק: רבונו של עולם, היכן אתה? ופתאם נתרעשה הדלת וקו אור בוקע לתוכו וקול צעדה נשמע על המעלות. סמר בשרי מפחד ואומר: אוי לי, עוד מעט יתפסוני וכמשפט הגנב יעשו לי! ועד שאני עומד ומרתית בכל אברי קול דממה נשמע, קורא לי בשמי: פישקא, פישקא! ומיד אני רואה לפני אותה, את הגבנת.

– אוי! – צעקתי מתוך רוב שמחה.

– הס! – אמרה לי והחזיקה בידי – בוא ונצא מהרה מזה.

– חיתי, סגולתי, את נפשי הלא הצלת! – אמרתי לה בקול ששון, ומרוב חדוה נתבלבלתי, והריני מתודה לפניכם, אותה שעה לא נזהרתי ובפעם ראשונה בתוך מרתף אפל נשקתי לה. אני שואל אותה: מנין ידעת, שאני כאן? והיא מזכירתני, שבתוך רשות אחרים אנו עומדים עתה בלילה ולא עת לדבּר הוא. נמהר ונצא, אמרה לי, ושם בחוץ אספר לך הכל.

וכך היא המעשה, שספרה לי, כשיצאנו מן המרתף והלכנו לדרכנו: כיון שראתה, שאני בושש לחזור למקום רבצנו אצל הגדר, התחילה דואגת לי והלכה לבקשני. היא הולכת ומבטת כה וכה, והנה מצד הרחוב כנגדה אדם עומד אצל גג שפל ואמרה שאני הוא והלכה לשם, ועד שהיא הולכת קול דברים באזנה: “אתה עתה, רבי פישל, שכב כאן ככלב, הדלת נעולה בפניך!” שמעה ונתחלחלה ונשמתה פרחה כמעט, ומיד הממזר לפניה, צובטה כדרכו ואומר לה: שבתא טבא! צובטה שנית ואומר: בתולה חסודה וצנועה – ומשוטטת בלילה ברחובות ובשוקים! לכי לביתך, חצופה, בת שובבה! גער בה ודחפה ברגלו מאחוריה, והלכה עמו על כרחה. ובדרך היה פונה כה וכה ומביט כגנב נזהר לנפשו, מכתף את תרמילו המלא, פעם על כתף זו ופעם על כתף זו, ובינתים הוא מתעלל ונוהג בה קלות ראש. והיא עגומה ועצובת רוח, יודעת שבצרה גדולה אני ואין בידה להושיע, – הממזר הרי הוא מחזיק בה ואינו מסיח דעתו ממנה. פתאום נראית לפניהם חבורה של יהודים באה מ"בן־זכר", והיהודים ששים ושמחים, הולכים ומדברים בקולי קולות, כדרך בני ישראל, ומגחכים ומלגלגים לאחד מהם, ששכח ונשא את מטפחתו בשבת, וכלום יש דבר מביא לידי גיחוך יותר מזה?! כיון שהרגיש הממזר בהם נשתמט מפניהם בזהירות יתירה וחפז ונס לתוך מבוי צר, והגבנת שלי נשתמשה באותה שעת הכושר וחפזה וברחה לנפשה.

ודבר מובן מאליו הוא, שהיא ממהרת להצלתי. אבל שערו בנפשכם כמה גדול צערה כשהיא תועה ברחובות ובסימטאות ואינה מוצאת את המקום, שישבנו שם בתחלה. יודעת היא שאני במצודה רעה והצלה צריכה לי תיכף ואין להשהותה אפילו רגע אחד, והיא תועה ולבוא אלי אינה יכולה! ובכן עברו לה השעות בטלטולים עד שמצאה בעזרת השם את המרתף והוציאתני משם.

אנו הולכים לנו ומסיחים בשמחה ובטוב לבב. אני לה: חיתי! הרי את עמדת לי בצרתי היום. והיא לי: פישקא! הרי אתה כאח עמדת לי בצרתי אמש. אבל כשהגענו להקדש עצבות נפלה עלינו ונשתתקנו. לבנו נבא לנו, שלא לשלום בואנו ונכון לנו ליל חושך.

שער ההקדש היה פתוח מעט וקו אור בוקע דרך בו לתוך העזרה מן החוץ. אנו עומדים בפחי נפש שעה קלה בחוץ, ואחר כך אני מזמן עצמי להכנס להעזרה בתחלה. כיון שנכנסתי ראיתי הממזר יושב בהסבה עם אשתי ואוכלים מתוך תרמילו המלא ומטיבים את לבם, וכשהרגיש בי לחש לה באזנה והלך לו, והיא עמדה ופתחה עלי פיה בכעס ובאלה, מקללתני ואומרת: אתה, הקל שבקלים, יכנס הרוח באבי אבי אביך! אתה מרשה לעצמך לטייל בלילות עם אותה החצופה, השפלה והבזויה! כסבור אתה שאיני יודעת דרכיך הרעים? אמנם ידעתי, את הכל ידעתי זה מימים רבים, אלא שאכבוש כעסי וחרפתי בלבי וכמעט שאתפקע מרוב צער. וכי כך תגמלני, רשע, על טובי, שהוציאתיך לעולם ועשיתיך לאדם? כסבור אתה, כלב שבכלבים, שכל העונות והפשעים יהיו נמחלים לך? – לאו! אני אוכיחך, ריקא, אוכיחך, פושע־ישראל, ויכנס הרוח בך, בריה שפלה, ובאבי אביך ואמך! אותך ואת החצופה שלך גם יחד אוכיח יד מי תקיפה ויכנס בה ויכנס בך ויכנס בשניכם ובאבות אבות אבותיכם!… הא, הא לך! אמרה בקול צעקה והתחילה מכה אותי באגרופה, הא לך בשביל מעשיך היום ובשביל מעשיך אתמול ותמול שלשום, הא, הא, הא לך ותהא כפרתי וכפרת ישראל! – בקושי נתמלטתי מידיה כל עוד נשמתי בי ויצאתי החוצה והיא עמדה בפתח צועקת ומקללת, ואחר כך סגרה בפני את השער ואמרה: בחוץ תלין ככלב!

אני עומד תחת כפת הרקיע עם הגבנת שלי בבושת פנים ושנינו מצטערים על כל הבא עלינו. אחר כך עקרנו רגלינו והלכנו, שלא לדעת לאן אנו הולכים, עצובים ושותקים, כל אחד שקוע בהרהורי לבו, וכשנתישבה דעתי ראיתי, שבחצר בית־הכנסת אנו עומדים. נפשי יצאה על הגבנת העלובה, כמה היא סובלת בעולמה וכמה מרים חייה, זה הלילה השני שאין לה מנוחה! נמלכתי עליה בלבי מה לעשות לה והיכן אמצא לה מקום לינה להניח שם ראשה, ועלה על דעתי להביאה לתוך עזרת־נשים – זאת מנוחתה הנאה לה. וכשעליתי עמה בסולם רעוע, שהתנדנד תחת רגלינו, ומצאנו את הפתח במשמוש ידים באפלה, נתקלנו בדבר רך וחם ונפלנו עליו, והנה רעש ומהומה, קפיצה וריצת רגלים סביבותינו ועלינו, ומכות וחביטות בצדינו ובגבינו, ואין אנו יודעים מנין הם. אני מפרפר ומרפרף ברגלי ובכל אברי, פושט ידים – ואוחז בזקן! ובזקן של מי אתם סוברים? בזקן של עז! שם רבצו עזים, שקנו להן עזרת־נשים מקדמת דנא למקום לינה עם תיש הקהל ביחד. – היכן את? אמרתי להגבנת, אל תתיראי, עזים של ישראל כאן, הרבה עזים במקום הזה, אל תשלוט בהן עין רעה. דומה, שאנשי המקום אמידים הם. – בקשתי את הגבנת ומצאתיה רובצת על גבי קרקע בשלום, אני עומד ומגרש את העזים ומטריחן ללון הלילה בחוץ, ואף אני אומר שלום להגבנת ויוצא וסוגר את הדלת.

על הסולם פגע בי התיש, עומד כנגדי בהרכנת ראש וקרנים וברוגז ומתכוין לנגחני על עלבונו ועלבון נשיו, שהתעללתי בהם. אני מתאבק עמו ומבקש להפטר ממנו והוא אינו מניחני, אלא הולך ומלוה אותי, עד שלבסוף עלה בידי להמלט מפניו לבית־המדרש.

ובבית־המדרש שוכבים סרוחים בטלנים על ספסלים ושולחנות כבני מלכים וישנים, נוחרים זה לזה בנחיריהם וחוטם אל חוטם קורא בקולות משונים. אשרי עין – אמרתי, מתקנא בם – ראתה את אלה כשהם נרדמים בשלוה. אך טוב להבטלנים בעולם הזה. מי בקבצנים ידמה להם ומי ישוה להם!… מקום נזדמן לי מאחורי התנור ואני משתטח שם על ספסל ומתנמנם. אבל אוי ואבוי! לי לא ניתנה ליהנות מהעולם־הזה. כמעט שישנתי ושנתי ערבה לי ויד נגעה בי ותניעני. אני משפשף את עיני ורואה לפני כנופיא של יהודים ופני יראי־שמים פניהם. הללו מבעלי “חברת תהלים” הם, המשכימים לבית־המדרש בכל שבת כעלות השחר ואומרים תהלים, ומקומם בבית־המדרש מאחורי התנור. על כרחי אני עומד ועל כרחי אני נוטל את ידי ומצטרף לאותה הכנופיא. ראשי כבד עלי, חבלי שנה עדיין על עיני ואני על כרחי יושב, מתמתח ופוהק ואומר תהלים!…

כא

לאחר שפגעה בי מדת דינה של אשתי באותו ליל שבת נתישב לי מה טעם נהגה בי מנהג קשה ובשגעון כל אותם הימים האחרונים – היא היתה כועסת על החברותא שביני ובין הגבנת. הממזר, ימח שמו, היה מוסר לה את זאת בדברי שקר מוגזמים ובדויים מלבו. כוונתו היתה לשם פרוד, שאשתי תתיאש ממני ותגרשני מפניה בשמחה, אבל הוא חשב וטעה, אשתי לא די לה שלא נתיאשה ממני ולא הסיחה אותי מלבה בשמחה, אלא אדרבה נתנה דעתה עלי ביותר וקנאתה בערה כאש בלבה: היכא דמי, בעלה יעשה נבלה זו! ריבה גבנית תיטב בעיני פישקא ממנה!… עלבון זה גדול מנשוא. על עלבון זה, אמרה באף וחמה, לא אוותר לו!

– ואלא מאי היא, כלומר הפלונית שלך, היא למה עשתה נבלה? הממזר מי התיר לה? – הקשה אלתר בניגון כלומד גמרא.

– לכאורה יפה שאלת – אמר לו פישקא – אבל כדי שיעור זה עוד למדתי חכמה בבית־המרחץ הכסלוני, שיספיק לי להבין, שאין זו קושיא כלל. איזה מקומם של מדברי לשון הרע בעולם משובח ויפה ביותר? הלא הוא בבית־המרחץ? ומי המדברים? דוקא אלו, שהשתיקה נאה להם. פלוני שבדאי הוא לועז על פלמוני שהוא שקרן. זה שאינו נאמן על פחות משוה פרוטה אומר: הלה גנב הוא. ההוא גברא שקמצן הוא ואת נפשו יתן בעד פרוטה אחת מכנה לחבירו “דבר אחר”. אדם קשה שלבו אבן קורא לחבירו אכזר, ומאן דחציף כולא האי אומר: פלוני עז פנים הוא, וזה שבשביל משהו של כבוד עובר כל עבירות שבעולם מגנה את חבירו, שהוא רודף אחר כבוד. בעריל החבטן, שחובט את הבריות על האצטבא העליונה בבי־בני, הוא היה מחזיק פעמים בשערות ראשו וצועק: אַי אַי! איני מבין, אדם היאך יפצה פה לדבּר באחרים בשעה שלבו יודע, שבעצמו גנב הוא, בדאי הוא, חצוף הוא, חזיר הוא. – ולמה אין אתה מבין? – היה משיבו איציק שומר הבגדים, – שוטה שבעולם! זוהי כל הצרה, שהאדם אינו יודע. מכיר בחבירו כתם כחוט השערה ואינו מרגיש הפרעושים שבחוטמו. ורבי שמריל, אחד הבטלנים הדרים בבית־המרחץ, היה מחזיק בפאת זקנו ומשחק ואומר: סברי רבותי, רבי בעריל ורבי איציק! במחילת כבודכם שניכם טעיתם. האמת הוא כמו שאמרתי בענין זה כבר: כל אדם סובר, שהוא רשאי ולא אחרים.

דברי שמריל שמו קטורה באפו של השטן, הרובץ לפתחי לבי, מכון לשבתו אצל בני האדם, והוא נעור ממקומו, מחטט במוחי ומזעזע רבות מחשבות בלבי, נובר בגנזי זכרוני ומתיז משם מעשים נשכחים ודברים עתיקים. נפשי נעשית רשות הרבים והיחיד למיני בריות וצורות משונות, שעולות ממקומותיהן בערבוביא ובקול המולה, והשטן מרמז לי עליהן, מתלוצץ ואומר:

– הרי הן לפניך הבריות היפות הללו, שהכל שרוי להן, הכל מותר להן!…

רואה אני את פניהן ומכיר אותן. הבריות הללו הלא ידועות לי כבר מימים ראשונים. אלו הן שידן בכל: בעניני העדה ובקופות של צדקה, בתקון העולם ובעניני היהדות ובכל עסק וצרכי צבור. נשים זקנות וצעירות, הדיוטות ומלומדות אף הן בתוך הבאים באותה הערבוביה. שלום עליכם, אורחים נכבדים ובריות נאות! – אומר אני בלבי – גלוי וידוע לפני המקום ברוך־הוא, שאיני רוצה לראות פרצוף פניכם ולהעלות שמכם על שפתי, כך קצה נפשי בכם. אבל כיון שנשאכם הרוח והביאכם לידי איני רשאי לפטור אתכם בלא כלום, ועל כרחי אספר על כל פנים קצת ממעשיכם וממנהגיו של כל אחד מכם.

והריני נוטל במחשבתי את אחד מהחבריא הזו ומתכוין להתחיל הספור בו. והוא מפרכס בידיו וברגליו, נאנח ונאנק, כתרנגול כפות זה בשעה שנעשה כפרת אדם מישראל, וחבריו עוינים אותי בפנים זועפים ומטילים עלי אימה, שאשמור פי ולשוני ולא אספר כלום. שוטים שבעולם! אומר אני בלבי, אימתכם לא תבעתני ולכעסכם ועקימת חוטמכם איני משגיח, לא תינוק אני שאתפחד מפני מתחפשים בעורות דובים. קופים אתם ולא דובים! והשטן עומד על ימיני ומסייעני, מלהט אותי ואומר: טול את זנבות האודים האלה, טול והעמיד לפני כל הקהל את בני החבריא היפה הזו, המורים היתר לעצמם…

– יפה אמרת, רבי שמריל! – יצא מפי קול קריאה בכח, לאחר שהייתי שותק ומעיין שעה קלה, עד שאלתר ופישקא נזדעזעו מקולי.

– מה אתה?! – אמר אלתר, מביט בי הבטה משונה, שיש בה מעין בוז ותמיה ותרעומות ביחד.

– שמעו נא ואספר לכם מעשה נאה – אמרתי לאלתר ולפישקא, שעדיין הם שותקים ומשתאים לי – בעיר גדולה של ישראל, לא בכרכי הים, אלא פה אצלנו, יש יהודים בעלי צורה, קריאי מועד ועוסקים בצרכי צבור, שדרכם לילך ולהז…

ופתאם נחנקתי באמצע התיבה ונפסק דבורי. הנשים סוקרות לי בתחנונים: חוס ורחם, ידיד נעים, כבוש עון וסוד אחר אל תגלה!… הן מלבבות אותי בעיניהן ומתחננות לי בחן ונועם, וחן זה של נשים עושה אותי רך וטוב, ומזיו עיניהן הלוהטות לבי נמס כדונג. ובתוך כך נזכרתי בנדרי להדמות לדודים ולהיות כמותם דוד נעים וטוב לכל, דוד סלחן ומחלן ורצוי לכל הבריות, דוד בעל פנים שוחקות ומנענע בראשו לרעים ולטובים. ומיד הדבור חזר לי ויצא מפי בנהימה משונה:

– ישא הרוח את כלכם!…

אלתר ופישקא מסתכלים בי תוהים ומתמיהים, ואני מפרש להם ואומר:

– כנגד אותם בעלי הטובות שבאותה עיר ישראל אני מדבר. אותם ישא הרוח. אין לי עוד חפץ בהם ואיני רוצה לדבר בם ולספר עתה מעשיהם. ילכו להם לעזאזל! ואתה אל תתרעם עלי, רבי אלתר.

– אדרבה… מהיכא־תיתי… לדידי יוכלו להיות כפרת ישראל אפילו תיכף ומיד, ולא אתרעם, חלילה! אבל מה מדה היא, רבי מנדלי, להכנס לתוך דבריו של אדם בספורי מעשיות שלך! – אמר אלתר ברוגז, עוקם חוטמו ומנענע בכתפיו ושפתיו מרחשות בינו לביו עצמו: פיו כשק נקוב, רחמנא ליצלן! תשעה קבין של שיחה יוצאים ממנו. כלום יש צורך בספורי מעשיות שלו! שמא יודעים אתם למה הם?… ולאחר אמירת “פע, פע!” כמה פעמים דחף את פישקא במרפקו ואמר לו: נו, מה? בקצור, התמצית מה היא?

פישקא התחיל שוב מספר כדרכו, מספר ואומר:

יום עובר ויום בא והקרע ביני ובין אשתי הולך ומתרחב. היא מתאחה עוד יותר עם הממזר והאחוה ביניהם מתגברת, עושים אגודה אחת ומחזירים על הפתחים כאדון ואדונית שניהם יחדו, ואני איני מקפיד עוד על כך. לבי הרי הוא לגבנת העלובה ואיני מסיח דעתי ממנה אפילו שעה אחת. לכו לכם, הייתי אומר עליהם, לכו שניכם אפילו לשאול תחתיה ואין בזה שום עכוב מצדי. כל הבתים הרי לפניכם הם, לכו והחנקו בהם! כשנפגשתי פעמים אני והזוג היפה הזה, בשעת החזרה על הפתחים, היה הממזר מציץ עלי במנוד ראש, כמלעיג לי ואומר: אכן נתחכמתי לך! ואני הייתי רוקק בפניו והולך לי לדרכי, מהרהר בלבי: ואם אתה מטייל עמה מה הנייא לך? סחור, סחור ממזר, הלא אשת איש היא ואסורה עליך מדינא! הע־הע, אכן אף אני נתחכמתי לך. התבקע ממזר והתפקע!…

וברוב הימים נטפל לי סבא אחד מבעלי ברית הממזר, רשע, ערום וגנב כמותו, והיה מחזיר עמי על הפתחים ועושה בי עסקים טובים. הכל היו נותנים לו, איש כמתנת ידו, ברצון או באונס, כך היה למוד ברמאות, לעקם פניו עקימה משונה, מעוררת רחמים, ולרמז בידו עלי החיגר העלוב, נאנח וגונח מלבו. וכל מאמינים, שהוא אב רחום ואני בנו האומלל. – החגיר היטב, היטב החגיר, פישקא בני! כך היה אומר ודוחה אותי מאחורי בשעת כניסה לתוך בית. עקם צורתך, תכשיט שלי, והתאנח במרירות, אתה הכלב! בשביל אנחה שלך ישלמו לי הם במיטב כספם. בדרך היה מלמדני הלכות פיסח, ובינתים היה צובט אותי ומקללני לא מתוך כעס ואיבה, אלא מטוב לב. פעם אחת הכני על צפור־נפשי מכה רבה, כמשחק כביכול, עד שכמעט נשמה לא נשארה בי. מעות של נדבה היה נוטל לו, ובקושי הייתי מוציא פרוטה מכיסו. למה לך כסף, פישקא, היה מלגלג ואומר, הלא אתה נחמד מכסף ומפז רב. הלואי שלא יתרע מזלך, תכשיטי היקר, ותהא צולע על ירכך וחולה בכל אבריך כל הימים עד יציאת נשמתך!… פעם אחת בשעת דחקי הייתי תובע מידו חלקי בחזקה ומציק לו מאד. וכשראה שאני תובעו כך ואיני פוסק, פתח עלי פיו ואמר: דום, כלב חיגר! כלום בחנם תסע בעגלה שלי? כלום בחנם אטפל בנבלה סרוחה כמותך ואנהגך עמי על הפתחים? צא ולמד דרך־ארץ, עז פנים! אני אבוא בקובלנא עליך לאשתך. איני רוצה להרבות שיחה עמך ולא ידעתיך. אני איני יודע אלא את אשתך. היא מסרה אותך לי, מידה באה לי סחורה זו ולה אני עתיד ליתן דין וחשבון!…

רע היה עלי המעשה, רע מאד! עכשו הוברר לי כשמש בצהרים, שאני משמש לכנופיא של קבצנים מה שהדוב לצוענים. הם מוליכים אותי כדי להראות מומי בקהל ולעשות בי סחורה. את אשתי נטלו ממני, צדוה כצפור במרמה, והיא עוד תשית ידה עם רשעים אלה להיות להם עזר כנגדי. הלא היא עשתני סחורה ומכרה אותי ביד גנבים ורמאים. אבוי, אין אמת ואין יושר בעולם! – אין כל ספק, שלא אראה עוד חיים עם אשתי לעולם, ואם כן לישב כאן בכנופיא הרשעה הזו למה לי? אברח מפניה, אברח עוד היום. שעה אחת במושב חטאים אלה עבירה היא לפני המקום. הלא הם בני אדם רעים, שאין אלהים בלבם, פורקים מעליהם עול שמים ועול דרך־ארץ, בטלים הם מכל מלאכה, אינם יודעים דאגת פרנסה ומטילים עצמם על הצבור, מוצצים דמיהם של ישראל ועוד שונאים אותם! וכשפשפשתי במעשי מצאתי את עצמי פגום ומשונה ממה שהייתי קודם לישיבתי בחברת רשעים אלה. הרבה מדות רעות למדתי מהם. אין עצה להפטר מצרותי אלא לברוח מפניהם. אבל, אמרתי בלבי, איך אוכל להניח אותה, את הגבנת שלי? אותה שעה הייתי כעומד בבאר־שחת. מצד אחד קול קורא לי: למען נשמתך, פישקא, מהר המלט מזה, ומצד אחד הגבנת קול תתן: פישקא, פישקא למה שבקתני! ואני איני יודע מה לעשות – לחוס על נשמתי ולברוח, או לחוס על נפש הגבנת ולהשאר בשחת עמה יחד. ולבסוף גבר יצרי – ונשארתי, אוי לי, בתוך הכנופיא הרעה!…

אמרתי אחכמה ואמלט עם הגבנת ביחד. אבל חשבתי וראיתי שגם זה הבל ואי אפשר לי לעשות כך אלא דוקא לאחר שאגרש את אשתי, ועכשו כשאני נשוי הרי לתכלית מה אטפל בריבה כל הימים והבאתי עלי ועליה קללה ודבת רבים. תקנה אחת יש וגט הוא. אבל כלום תסכים אשתי לכך, הלא היא אשה רעה וקנטרנית ועושה הכל כנגד רצוני להכעיסני ולצערני. אף על פי כן, אמרתי, אשתדל בדבר זה, אולי יחוס הקדוש ברוך־הוא עלי, אולי ירחם, ולפי שעה שמרתי את הדבר, שלא יתודע לשום אדם.

משעה שאירע לי אותו מעשה בהאי סבא לא הסכמתי לחזור על הפתחים עם מי שיהיה מבני החבורה, אלא יחידי. סירוב זה עלה לי בענויים רבים, אבל אני עמדתי על דעתי ואמרתי, שוב איני רוצה להיות דוב בידי הצוענים הללו אפילו אם יהיו נוטלים את נשמתי. הממזר וחברו דעתם לא היתה נוחה מזה והראו לי את זאת בפועל כפיהם. פעם אחת הכוני ואמרו לי: מה לנו להוליך אותך עמנו, סחורה נאה, אם אין רצונך לעבוד עמנו ולהשׂתכר? לך מעמנו לעזאזל! – בשמחה רבה! אמרתי אני להם, אלך בשמחה אפילו מיד באותה שעה. הבו לי את אשתי, את אשתי הבו לי! והם מסתכלים איש בפני חבירו ומוציאים מפיהם שחוק גדול. ואתם הלא תבינו מדעתכם, שאין הדברים “הבו לי את אשתי” אלא אמתלא, ובלבי ויתרתי עליה ואמרתי: תקבל גט פטורין ותהא שלכם עד עולם. אמת, צער גדול היה לי מן המכות, שהוכיתי על קשיות ערפי, אף על פי כן קבלתי אותן באהבה, אומר בלבי, כשיראו אותי עומד במרדי ואיני מועיל להם יתנו דעתם להפטר ממני ואפטר על ידי זה גם אני מאשתי.

כב

– בתיה! – אמרתי לאשתי, כשנתיחדתי עמה פעם אחת בבית, מכניע עצמי לפניה, ולגילוי דעתה בדבר הגט נתכוונתי –למה, בתיה, תצעריני כך?

– תהא כפרתי, פישקא! – משיבה היא לי תשובה קצרה.

– הא למה?! – אמרתי לה כמתרעם – אני שלום ואת למלחמה. פישקא, את אומרת, תהא כפרתי! ולמה?

– אם להיות כפרה אין רצונך, ברוֹר לך מיתה אחרת: מיתה משונה, מיתה חטופה! – אמרה בפנים נזעמים, נרתעת ממני לאחוריה.

– לאורך ימים תחיי לי, בתיה! – אמרתי לה בלשון רכה – דייך, בתיה, דברי רוגז וקנטור, ומעתה נחיה בחבה ורעוּת כדת ישראל.

– כפרת ישראל תהא אתה פישקא והחצופה שלך עמך ביחד!

בלבי הרהרתי: היי אַתּ כפרתנו, את והממזר שלך ביחד! ובפה אמרתי לה כך:

– בת ישראל אין אונסין אותה, אמרי אינשי. אם לחיות עמי אין רצונך, מי כופה אותך, חס ושלום? הרי לכך תקנו גט בישראל. או חברותא או מיתותא, אמרי אינשי.

– ידעתי, ידעתי, באותה החצופה חשקה נפשו! להפטר במהרה מאשתו הוא אומר ולהכנס לחופה עם יפתו הבזויה והמנוולה. לא! לא יהא הדבר הזה ולא יבוא. תמותו שניכם יחד ותאותכם לא תתמלא. שבועה היא מלפני, שלא יתכפר עון החצופה עד עולם. וכך אעשה לה עד שתבחר מות מחיים. שומע אתה פישקון־פשפשקון? יכנס באבי אבי אבי אבי…

אשתי הרימה קולה וצעקה כל כך עד שעקרתי את רגלי וברחתי.

אוי ואבוי היה לי! אוי לי מעצמי, שנעניתי בענויים קשים והושחרו פני כשולי קדירה, ואוי לי מהגבנת העלובה, שנטלה חלקה ביסורים וסבלה בשבילי. אשתי היתה נוהגת בה מנהג גבירה עם שפחתה. בשביל דבר קל שלא כרצונה ענשה אותה בחמה, וגם הממזר עשה בה שפטים מצדו. רע ומר היה לשנינו. בשעה מאוחרת בלילה, כשהיו הכל ישנים, היינו מתגנבים ויוצאים החוצה כדי לשפוך זה לזו את נפשנו. וזו בלבד היתה לנו תנחומים בעניינו ולחצנו.

פעם אחת ישבנו בלילה לפני בית־הכנסת. הכוכבים מזהירים ברקיע. שקט ודממה מסביב. אין שם נפש חיה וקול אדם, ורוח אלהים חרישית מרחפת באויר. היא יושבת על אבן גדולה אצלי, עטופה וכפופה ועיניה נוטפות דמעות ומנגנת בלחש אותה שירת־תוגה כדרכה תמיד:

"אבא שחטני

אמא אכלתני"…

ושירה זו ללבי כמדקרות חרב. אני מדבר על לבה, עוד מעט ירחמנו השם ויפדה אותנו מכל צרותינו, מנחמה ומנבא לנו חיים טובים ורוב נחת לעתיד לבוא בבית־המרחץ הכסלוני. ברצות השם וירים את מזלי אתמנה שם לשומר הכלים, והיא גם היא אפשר לה להגיע שם לכהונה, להיות מטבלת ומשמשת את הנשים. ובית־המרחץ לאו דוקא, לכשירצה הקדוש ברוך־הוא יזמין לנו בכסלון פרנסות אחרות. הרבה פרנסות יש לו שם. כסלון הלא ארץ־ישראל היא לעניים. העיר גדולה ובתים הרבה בתוכה, ותושביה תמימים ופשוטים ואינם חוששים למנהגי העולם, המתחדשים בכל יום. הכל עושה הישר בעיניו ואין מוחה בידו. בעלי־בתים אמידים, למשל, רשאים ללבוש קרעים ובלואי סחבות כרצונם, או לטייל בשוק בחאלטיל מזוהם, גלויי חזה וגלויי עקב, ואין מקפידים. ולהיפך, עניים ואביונים יוצאים פעמים בלבוש משי ובצבעונים, וגם על זה אין מקפידים. קשה להבדיל שם בין עשירים ובין קבצנים לא במלבושם ולא בנמוסיהם ודרכיהם. ומעשים בכל יום, שגבּאי צדקה הרבה קבצנים הם להם, עושים קופה של צדקה מעין פרנסתם ויונקים ממנה עם העשירים ביחד, אלו לאלו מסייעים וחיים יחדו באחוה ורעות. אין עניות חרפה היא לאדם והעושר תלוי במזל. מי שיש לו מזל מיד מתעשר. כמה בני אדם שם, שאתמול היו דלים וריקים, משרתים בזוים ושפלים ופתאם נתעלו והיו פרנסים ועוסקים בצרכי צבור! מאד מאד אפשר לי, אמרתי לה בנחמה, שגם אני הדל והקטן אתגדל בהמשך הימים ואתנשא לראש בעדתי ונזכה לרוב טובה, ונחיה שנינו בעושר ובכבוד ובנחת. אל נא תלגלגי לי, אמרתי לה, אל תלגלגי, סגולתי, אין אני מדבר דברי הבאי. דברים הללו שאמרתי מצויים בכסלון. אין לאדם שם אלא להיות יהודי – מאמין ובוטח… אח, כסלון, כסלון! כמה נכספה נפשי ליום זה, שאתפטר מהכנופיא הרעה שלי ואמהר בשמחה לך, לך עיר ואם בישראל!

– אוי פישקא! אין עוד כח בי לסבול – אמרה לי נאנחה מתוך לבה, סומכת ראשה על כתפי, ועל פניה שורה מעין בקשת רחמים.

אני מוסיף ומנחמה ביעודים טובים לעתיד. היא מסתכלת בפני ושוחקת.

– פישקא! – אמרה לי בלחש – אין לי בכל העולם גואל וקרוב אלא אתה. אתה אבי, אתה אחי, דודי ורעי. ראה פישקא, היה נאמן לי ואל תשכחני. השבעה לי כאן בקדושתו של בית־הכנסת, שהמתים מתפללים שם אותה שעה, ובתוכם אפשר יש גם אבי, שלא ידעתיו, והוא עד ביני ובינך – השבעה לי, שתהא נאמן לי עד עולם!…

ומאותה שעה הייתי מציק לאשתי בטענות ותביעות על דבר הגט ואיני מניחה עד שנגמר בינינו כך: הממון, שנתקבץ אצלי במשך הזמן שהייתי מחזיר על הפתחים יחידי, עלי למסרו לידה תיכף ומיד ולא להשלישו בתורת פקדון כדרך העולם. וחוץ משעבוד ממוני הריני מחויב לשעבד גם גופי, דהיינו למסור עצמי ברשות בעלי הכנופיא־הקבצנית, שבמשך כל ימות הגשמים הבע"ל יהו עושים בי עסק בלא שום טענות ומענות מצדי, דהיינו שתהא להם הזכות עלי להחזירני על הפתחים כרצונם בכל עת ובכל שעה, והממון והחפצים שיתקבצו על ידי, הכל תטול לה אשתי לכתובתה. – הממזר קיים דברי התנאים האלה בשבירת עצמותי, ושחק ואמר בשמחה: מזל טוב! והכל שריר וקיים – ואני שוב נעשיתי דוב, סחורה נאה. אותו הסבא שוב היה מחזיר עמי על הפתחים ואני אנוס הייתי להחגיר חגירה יפה כמצוות רצונו, להתאנח ולעקם פני עקימות משונות ולעשות כל מה שגזר עלי.

לאחר הפסח באנו לאחת העירות בגליל חרסון. בתחילת ביאתי לשם עדיין עסקתי לטובת הכנופיא ואחר כך עמדתי ואמרתי: די! פה תהא גאולתי. אשתי רפרפה בלבה ובקשה ממני ליתן לה זמן שנים שלשה ימים להתישב בדבר, ומיד חזרה בה ואמרה הן, אתגרש מחר. מרוב שמחה רחב לבי והיה צר לי המקום בבית וקמתי ויצאתי החוצה. הייתי מטייל כמה שעות ברחובות, ואגב אורחא חזרתי באהבה וברצון גם על הפתחים, שהרי מה שאקבוץ מעתה לי הוא. השעה שחקה לי והצליחה דרכי. החזרה מוצלחת על הפתחים כזו שבאותו היום לא ידעתי מעולם ודוגמתה אינה מצויה אלא פעם אחת ביובל. ברצות השם דרכי איש מברך אתו בכל. אין בית שנכנסתי לתוכו ויצאתי משם ריקם. ומזלי גרם ונזדמנתי לבית אחד, שהיתה שם ברית מילה. הקרואים היו מבוסמים ושמחים. עמדו והשקוני כוס יין כדי רביעית, ופרוסת דובשנין גדולה ולחמנית־דמלכותא נתנו לי, גם עשר פרוטות וחלת לחם אחת, ואני הייתי כובש את יצרי ולא טעמתי מהמעדנים הללו כלום, אלא מצניע אותם בחיקי להביאם דורן להגבנת העלובה שלי ולבי שמח. אמרתי, היום בלילה, בשעה שהכל ישנים ואני היא נטייל בחוץ אצל ההקדש, שם אתן המטעמים לה, תאכל ותהנה. עלובת נפש זו הלא כל ימיה רעים, דוויה וסחופה היא, ושעה אחת של קורת רוח לא היתה לה בחייה. תטעום מרת נפש זו מדובשני, שהבאתי לה, ותדע, שפישקא אח נאמן הוא, דואג לה ושומרה כבבת עינו. את בלעו יוציא מפיו ויתן לה. הייתי מדמה לי איך אנו יושבים שנינו היום בלילה ונהנים. היא טועמת מדובשני ונהנית, ואני רואה ונהנה ואומר: יערב לך, יתבסם לך! ובתוך כך אני מהרהר: יהי רצון ונאכל במהרה דובשנין ביום חתונתנו! אני מבשר לה ואומר: מחר תהא אשתי מגורשת ממני ברצונה ואני נגאל, והיא שומעת ושמחה. אנו מבקשים תחבולות להמלט מהכנופיא הרעה בחשאי ומצפים לישועה, אם ירצה השם, בקרוב. – כך הייתי מהלך לי על דרכי, מחזיר על הפתחים בשמחה ומדמה לי ישועות ונחמות. בדרך פגע בי שואב־מים וכדיו מלאים על שכמו. ופגישה זו הלא לדברי הכל סימן טוב ומזל טוב.

– בקצור, פישקא! – אמר אלתר, מבהיל את פישקא כדרכו – בקצור, סוף דבר מה היה?

יהא כך סופו של הממזר – ירקבו עצמיו! אוי לי אם אומר. אם נגזרה גזרה רעה על האדם, כל סימנים טובים שבעולם אינם מועילים לו, אפילו עשר גויות עם כדים מלאים פוגעות בו בדרך. – כשחזרתי בערב לההקדש לא מצאתי שם את בעלי הכנופיא. בשעת טיולי ברחובות העיר יצאו משם והלכו לדרכם, ואשתי והגבנת שלי עמהם. דבר זה נעשה בעטיו של הממזר ולהפטר ממני בערמה נתכוין, כפי שנודע לי לאחר־כך. יהי רצון, שיתאבכו בני מעיו בבטנו כשם שנתאבכו כל חושי בי ומוחי. והלואי שיחשך עולמו בעדו כשם שחשכו עיני באותה שעה! הכוכב היחידי, שזרח לי בעולמי, המוקף בעננים כבדים, שקע פתאם ונתעלם – אבד סברי, בטל סכּויי, הגבנת שלי אינה! שוב יחיד אני, בודד בעולם… אני יחיד ובודד, והיא מה, מה היא? עלובה היא, שעזובה וגלמודה היא, סגופה ומעונה ואין לה לפני מי לשפוך פעמים את נפשה! אוי, יהודים, כאבי כאב־משנה הוא!

בשעת נטילת הפרוסה הדובשנית מחיקי נשבר לבי בקרבי מרוב צער. הריני אוחזה בכפי ומרטיבה בדמעות, כדבר שמשתייר לזכרון לאחר מותו של ילד שעשועים ויחיד להוריו. הוי! צעק לבי, הוי, יחידתי, העלובה והשוממה, אפילו פעם אחת לא זכית לטעום טעם דבש בחייך המרים! מסתכל אני ומסתכל בפרוסה זו, שהזמנתיה בשבילה, מנשק לה וכורכה לבסוף במטלית כאבן טובה ומצניעה שוב בחיקי, ממשש בה פעמים ומהדקה ולוחצה אל לבי. כלום ידעתי מה היה לי?!…

כג

פישקא מניח שתי ידיו על פניו ופורש ובוכה. אנו מרגישים צרת נפשו, שגדול צערו מאד ואין מאתנו דובר אליו דבר. אף אנו נפשנו מרה לנו ואנו יושבים שקועים כל אחד בהרהורי לבו. אלתר שלי ממשמש בפאתו וחופף את ראשו, מעביר ידו על פניו ממצחו ולמטה העברה אחת וכשמגיע לסנטרו הוא מחזיק בזקנו בכל חמש האצבעות ואומר: עט, עט!… נראה, שהוא מבולבל, ולא לחנם הוא מבולבל ודברים בגו. ואף אני כמטורף, מעשה פישקא נגע עד לבי.

זה כמה וכמה פעמים הייתי תוהא ואומר בלבי: רבונו של עולם! אהבה זו שפלוני שוגה בפלונית, ופלונית שוגה בפלוני – מה טיבה? מה שדבר זה מתרחש פעמים בעולם שמעתי, אבל מה הוא לא ידעתי. הבריות אצלנו היו אומרות, שמעשה כשפים יש בדבר, ובא גם על ידי צלוחית של סממנים ידועים ועל ידי מיני עשבים ידועים של מכשפה, גויה זקנה. וזה שמכשפות ואותן הגויות הזקנות עלולות למעשים מעין אלה וגם להרכיב על מרדה או מטאטא אותו הבעל, שעגן את אשתו, ולהביאו אליה ממדינת הים – הרי ברור הוא כשמש בצהרים ומקוּים בעדותן של נשים צנועות הרבה ושל יהודים כשרים. השיגוש באהבה היה מוחזק אצל אנשי מקומי למין מחלה מעין קדחת ונכפה, רחמנא ליצלן, או לשגעון ודבּוּק ורוח רעה, ואין מומחה לכך אלא בעל־שם וקדר, להבדיל. כשהיו מסיחים בחולי אהבה היו מחזיקים בגבות עיניהם ורוקקים שבע פעמים ואומרים: לא עלינו ולא עליכם, בני ישראל! בחסידות ובעקימת פנים משונה. ולא עוד אלא שהיו מלגלגים עליהם לגלוג גדול כדרך שמלגלגים על שוטים ומשוגעים. וחולאת זו כשבאה באקראי במקומנו, לא באה אלא לעשירים או לקבצנים מופלגים, ובעלי־בתים מהבינונים לא ידעוה מעולם. ואני הייתי מתקשה בזה ושואל: מכה זו למה היא דוקא מכת עשירים וקבצנים? ודאי יש טעם לדבר – ומהו? הטעם של הגויה הזקנה לא נהירא לי כצלוחית של סממנים, שאמרו חכמינו. דעתי לא היתה נוחה מזה לעולם, אף על פי שהיהודים חשבו לי זאת למינות ואפיקורסות – יהודי היאך לא יאמין במציאות מכשפים ומלחשים וברוחות ושדים! יגעתי ובקשתי טעמו של דבר וכמדומה לי שמצאתי. עשירים שיש להם חלק בעולם־הזה, ומתפרנסים בריוח ובנחת, בהיתר ובאיסור כרצונם וטוב להם, לפיכך לבם פנוי לעסקי־אהבה. לשמה או לא לשמה – סוד זה כמוס אצלם. וכנגדם קבצנים גמורים, שאין להם כלום בעולם־הזה, לא דרך־ארץ ולא בושה, אלא אוכלים ונהנים מיגיע כפם של אחרים וטוב להם, אף הם דעתם פנויה לדברי־אהבים. שקדנים בעסקי אהבה ואישות אי אתה מוצא אלא בבני אדם שבמעמדות העליונים והתחתונים, ואדם ממעמדם של הבינונים, כל ימיו הוא טרוד במעשיו ואין בלבו אלא עסקי פרנסה. ראשית חכמה אצלו – העסק. כל מה שהוא עושה אינו אלא לשם עסק, ואף הנישואין עסק – האשה נקנית לו בנדוניא, במלבושים ובתכשיטים והוא מתנה עליהם מקודם, והכל כתובים ומפורשים בפרוטרוט בדברי הברית והתנאים. אם נתקיימו כמדובר, הוא נוטל את הכלה והולך עמה לחופה עם השדכן ועם הבדחן ועם כל חבורת כלי־הקודש, שמרויחים מעסק זה, אומר לה בפומבי: “הרי את מקודשת לי”, וּמעתה תלדי לי בנים, תעשי כל מלאכה ותסבלי ותסתגפי עמי ביחד עד מאה ועשרים שנה, אם רצונך לחיות ולא למות קודם זמנך. זהו עיקר הדבר, שאני דורש ממך. ואם יפה את או מכוערת, חכמה או טפשא – אין דבר זה נוגע אלא לך לעצמך ולא לי. אשה דיה שהיא אשה. אין אנו בני מלכים ואין לנו פנאי להסתכל בנוי וכיוצא בזה דברי הבל. יהודים אנו, סוחרים אנו, חנונים וסרסורים אנו, טרודים בפרנסה… יש יהודים, שאינם מדברים כמעט עם נשיהם, אינם אוכלים עמן על שלחן אחד ואינם מסתכלים בפניהן ואין בכך כלום – הם חיים! דעתם של שני הצדדים נוחה מחייהם אלה, ובשעת הכושר הם מברכים ואומרים: הלואי שבנינו יראו חיים טובים איש עם אשתו כמותנו! מתה אשתו של אחד מאלה, יקברנה ונוהג בה שבעה ימי אבלות כדת ישראל, ומקדים פעמים ונושא אשה אחרת עד שלא עברו שלשים יום למיתתה של הראשונה. וכדרך זה הוא נושא את השלישית ואת הרביעית ואת החמישית עד האשה, אשת־זקונים, שהוא נושא בימי זקנה ושיבה באמתלא להלוך לארץ־ישראל ולמות עמה שם. כל ענין הנשואין אינו ליהודי אלא לשם מצוה, לקיים מה שצוהו הקדוש ברוך־הוא. וכך היא גם אכילתו של יהודי בשבת, שהיא אינה אכילה גסה כפשוטה, כבשר־ודם, שצריך לאכול ולמלאות כרסו, אלא הוא אוכל בשביל לקיים אכילת שלש סעודות. והוא הדין בשתיית יין בפסח, כלום להנאתו שותה היהודי, מפני שהיין משיב נפש ולאחר אכילת קנידליך שמנים טוב ויפה הוא מאד? חס ושלום! אלא הוא מוזג לו את הכוס ונוטלה בידו ומכוין לבו ועיניו לשמים ואומר: הריני מוכן ומזומן לקיים מצות כוס וכו' שנית, שלישית ורביעית… יהודי משלנו אוכל ושותה ונושא אשה והכל לשם יחוד קודשא בריך־הוא ושכינתיה. אבל לא כן פישקא. כל הדברים האמורים לא נאמרו בו. לוֹ היתה הגבנת שלו נחמתו בעניוֹ, אורו וישעו ומעוז חייו. כשאדם טובע הוא מחזיק גם בקש להצלתו, ואם כן מה תמיה היא אם פישקא, שהיה נתון בצרה גדולה ואומלל מאד, החזיק בה, בהגבנת, ונפשו קשורה בנפשה? כשהנשמה כואבת ושרויה בצער היא צועקת וסופדת, ושפה אחת ודברים אחדים לה בתוך כל בני אדם. לשונו של הלב היא לשון אחת לכל באי עולם, לחכם ולהדיוט יחד – ואם כן מה תמיה היא, אם לבו של פישקא צעק לנו ונשתפך לפנינו ברגש, בדברים חמים ונמלצים? ובשביל שהדברים יצאו מלבו זעזעו את לבנו, כהמית נבל והגיון בכנור. כל תוכחתם של מוכיחים וספרי מוסר אינה מזעזעת את נפשי ומביאה לידי חסד ורחמים כאנחה מלב נשבר וכהגה וקול הברה של כנור.

בשלמא אני, שנפעמתי מספורו של פישקא, הייתי כחולם מפני פזור הנפש. אבל סוסי פזור נפש על מה ולמה לו שהוא כמתעתע? הוא מתנהל לאטו ובעצלתים ולא איכפת לו כלל, שתשעה באב ממשמש ובא וצריך למהר ולהביא קינות לבני העירות, נוטה מן הדרך לצדדין ופוסע והולך אצל תבואת שדה ועומד פעמים וקוטף ואוכל. וסוסתו היפה של אלתר לא טובה היא ממנו. לומדת את מעשיו ועומדת ואוכלת את עשב השדה כמותו. וזהו ממש כדבר הנהוג “בחדר”. כשהמלמד מסיח דעתו לדברים אחרים, דהיינו הוא עומד ומנענע את התינוק בעריסה, או מתקוטט עם אשתו, אף תלמידיו מסיחים דעתם מלמודם ועושים מלאכתם רמיה. ואני עושה באותה שעה מה שהמלמד עושה, נוטל את השוט ומאיים בו על סוסי ואומר לו דברי כבושין, והוא זוקף את אזניו, פושט את צוארו ומושיט ראש לשונו, בועט ברגלו האחרונה ומתריז ומצליף כנגדי בזנבו. אם כך אתה עושה לי וחציף כולא האי לא אחטם לך עוד! אמרתי לו, מכה אותו בשוט מכת מרדות. דבר זה לא היה ניחא לו ועמד קוממיות בהרמת אחוריו כלפי מעלה, אבל מיד נמלך ומשך את העגלה משיכה חזקה והתחיל מהלך כדרכו. ואף אנו נתישבה דעתנו וחזרנו לעניננו – פישקא מספר ואני מסייעו ואלתר דוחק, איש על פי דרכו ולשונו.

כד

פתח פישקא ואמר: בגפי יצאתי מאותה העיר, לאחר שנתעלמה הגבנת, והלכתי בדרך לבוא אודיסה, הולך ומצפה שמא אפגע בהכנופיא הרעה או אשמע מה על אודותיה. אבל תקותי לא נתקימה, מה שבקשתי לא מצאתי. נע ונד הייתי ימים רבים וקצתי בחיי מטלטולי הדרך עד שלבסוף באתי, בחסד עליון, עיף ויגע לאודיסה.

מר ממות היו לי באודיסה הימים הראשונים. גר ובודד הייתי שם ולא ידעתי לאן אלך ולמי אפנה. הכל שם נראה לי חדש ומשונה. אין הקדש ואין בתים הראוים לחזור עליהם. בעיירות של ישראל ובמקומנו הבתים – בתים כפשוטם, בלא מלאכת־מחשבת ובלא צעצועים, ופתחיהם לרשות הרבים. גע בדלת ודחוף מעט – ונפתחת לרוחה ואתה נכנס מחוץ תיכף לתוך הבית, וכל כלי תשמישו של אדם לצורך אכילה ושינה הכל שם לפניך. אתה צריך מעט מים – לפניך הם, לעביט של שופכין – הריהו, בוא ורחץ ידיך ואמור “אשר יצר” כחפצך. הא בעל־הבית, הא בעלת־הבית והא כל בני הבית, הקטנים עם הגדולים, פשוט יד וקבל, ושקה המזוזה וצא לך לשלום. וגם מבחוץ ביתו של ישראל ניכר. קופה של אשפה וביב של שופכין שלפניו, החלונות והכתלים והגג מכריזים עליו שבית יהודי הוא. ואף בריחו אתה מכיר של מי הוא. אבל לא כך באודיסה. שם הבתים, כביכול, אינם אלא מגדלים גבוהים בשמים, נוראים ומשונים. אתה נכנס דרך השער למבוא ושם הרימה פּעמי רגליך וטפס ועלה במעלות לעילא ולעילא ובקש את הפתח, וכשמצאת הנה הדלת נעולה, והיא עשויה מעשה צעצועים ופעמון לה בצדה. מיד חלשה דעתך ואתה מרגיש, שעני אתה ובריה שפלה. ולאחר שעמדת נרעש ונפחד שעה קלה תתחזק מעט ותאחז בחוט של פעמון ביראה והכנעה יתרה, אבל ידך רותתת, אתה מושך משיכה קלה ובעצמך מתבהל מאותה משיכה מרופרפה, כאלו הטחת דברים על פלוני ופגמת בכבודו וכבוד בית אביו, ואתה ממהר ונמלט על נפשך. וכשמצאת פתח פתוח לפניך מסטרא אחרא, המבשלת והמשרת פוגעים בך – ואתה עולה ויורד ואין בידך כלום. אתה עומד ותוהא: רבונו של עולם! עיר זו שבעולמך מה היא ובתיה מה הם? הקבצנים שלנו עם תרמיליהם היכן הם, ומה הם עושים כאן? כשה אובד תעיתי ברחובות ונסתכלתי בעוברים ושבים, שמא אראה עני בתרמילו ואשאל לו כיצד מחזירים כאן על הפתחים. אבל קבצן זה שבקשתי לא מצאתי.

ועד שאני סובב בעיר ראיתי מרחוק עלם אחד הדור בלבושו, תולה עיניו להבתים ופונה אילך ואילך כתועה. אמרתי בלבי, העלם הזה ודאי אורח הוא, אלך אחריו ואראה מה מעשיו. הוא בא לחצר אחת ואני אחריו, הוא עולה במעלות ואני עולה, הוא נכנס לפרוזדור מלפנים ואני עומד בפתח מבחוץ. עברה שעה קלה ונראה שם בכבודו בעל־הבית מגולח זקן ומראהו מראה “פריץ”. בא לו העלם ונותן לידו כמין ספר, שהוציאוֹ מתוך כיסו, ארוך ורחב כתרמיל. הגלוח מסתכל בשער הספר ומחזירו להעלם בעקימת חוטם ובנזיפה ואומר: הניחה לי ואל תהא עלי לטורח בהבליך, אין לי בהם חפץ! העלם עומד לפניו בתפלה, משבח את עצמו ואת ספרו, אבל אין תפלתו נשמעת והוא יוצא נכלם בפחי נפש. הוא יוצא ואני בא, פושט יד ומקבל מעה של נחושת תיכף בלא שום טענות ומענות, ויוצא נהנה ושמח, אומר בלבי: עתה הריני הולך בדרך אמת. הקדוש ברוך־הוא ממציא לאורג את פשתנו, למוזג את יינו ולגר את מנהלו ומדריכו; מציאה זו, שזכיתי בה, לא ארפנה… הריני הולך אחרי העלם כעגל אחרי הפרה, למקום שהוא הולך שם אני. הוא אינו בר־מזל, בכל מקום שבא הוא נפגע, כאן אומרים לו: כמה נתרבו היום מיני בריות הללו ואין כח לסובלן! ושם אומרים: צא לך לשלום, אין אנו צריכים לכתביך. ודך זה יוצא נכלם בידים ריקניות. ולי, ברוך השם, השעה משחקת ועסקי טובים – נותנים לי, איש כמתנת ידו, פרוטה אחת או שתים, ואני מקבל בשמחה. תמה אני על אותו העלם ואומר: עני זה מאיזה מין הוא? כמותו לא ראיתי מימי אפילו בחלום. דומה, שמנהג המקום הוא, שיהיו עניים מחזירים על הפתחים בספרים, הם עניי הדור החדש, קבצנים משונים, מלובשים כאשכנזים גמורים. שוטים שבעולם! לחזור על הפתחים בספרים ולהתבזה להם למה לכם, בשעה שמותר לפשוט יד סתם? אני כמנהג אבותי נוהג, מחזיר לי על הפתחים בפשטות, שלא להתחכם הרבה, ומרויח יותר מאחרים בספריהם… ואיך שיהיה, שוטים הם אם לאו, אני עשיתי את שלי ונטפלתי להקבצן עם הספר, הולך אחריו בחשאי ובזהירות מרובה, שלא ירגיש בי. מתחילה היה הזיווג עולה יפה, וכיון שראה בן־זוגי שאני עוקב אחריו לא היה הדבר ניחא לו. התחיל מהפך פניו לאחריו, פוסע ועומד סירוגין, כמתכוין להפטר ממני. ואני עשיתי עצמי כהולך לתומי ואין דעתי עליו, ובלבי אמרתי: ממני לא תשתמט, אחי! אם גבר לא יצלח אתה בעולם, ואף לעצמך אינך מועיל, הרי לי אתה מועיל מאד. להורות לפני הדרך, כיצד מחזירים על הפתחים – אין מורה הוראה וחכם כמותך!

ולבסוף נפגעתי עמו גם אני. נכנסנו לבית אחד בשעה שבעל־הבית היה מזמן עצמו לסעוד. בא לו הקבצן שלי עם הספר והתחילו טענות ומענות ביניהם. זה מגיש וזה דוחה מלפניו, זה מדבר רכות וזה מדבר קשות, זה אומר כך וזה כך וכך – עד שבעל־הבית מתמלא חמה ומלוה את הקבצן שלי עד הפתח בחרפה ושם ראה אותי ומניח חמתו בשנינו גם יחד. פגיעה רעה זו ומשותפת לנו גרמה, שנתודע איש לחבירו. בשעת ירידה במעלות הציץ עלי חברי בפנים של רוגז, אני מחזיר את פני ואיני יודע מה לעשות, ממתין לו שילך הוא בראש, והוא ממתין לי, שאלך אני בראש, וכך אנו עומדים שעה קלה ושנינו מטורפים. שותפי פתח ראשונה ואמר:

– מה אתה מבקש, רבי יהודי?

– לא כלום! – אמרתי לו – אני מבקש מה שאתה מבקש.

– מה שאני מבקש! – אמר לי שותפי, תוהא ומודד אותי בעיניו מכף רגלי ועד ראשי – גם אתה מחבּר?

אני אמרתי, שהמלה “מחבר” היא אשכנזית, דומה למלת “חבר” בלשון יהודית, ורצונו לומר, אני חברו בקבצנות, ואמרתי לו אף אני אשכנזית כלשונו:

– כן הוא. מחבר.

– מה עשית? – שאל לי ואמר.

– עשיתי… ברוך השם! – אמרתי לו, ובלבי אני מהרהר לי: הלואי ותעשה גם אתה כמותי – ארבעים פרוטות הלא קבצתי!

– מה שם חבור שלך?

עוד הפעם מלה אשכנזית – אמרתי בלבי, ודאי לשמי הוא שואל ורצונו לומר: מה שמך, חברי?

– פישקא! – אמרתי לו.

– שמא אתכבד להכיר, ברשותך, את פישקא? – אמר לי בחן ובמתק שפתים.

– באהבה וברצון ובכבוד גדול! – אמרתי לו, מסתכל בו בידידות.

– והיכן הוא, חבורך?

– הרי אני בעצמי עומד כאן לפניך!

– לך לעזאזל! – גער בי ונס מפני בכעס ובקצף גדול.

כשיצאתי מחצרו של אותו הבית ראיתי שותפי רץ בחוץ כמשתגע, נפנה לסימטא אחת ונתעלם מן העין. נשארתי עומד נדהם כמסוטר ותוהא על מין בריה זה, שאינו אלא שוטה ומטורף – עד שהוא רך ומתון רוח שטות נכנסת בו ומתמלא חמה על לא דבר! כמדומה לי, שלא אמרתי לו דבר להכעיסו, אני הייתי משיב לו אשכנזית כלשונו… הרי לכם, יהודים, מלים חדשות: מחבר, חבּורים, בורים! ואצלנו בלשון יהודית נאמר פשוט: קבצנים, תרמילים!… אבל מה לי ולו? יקחהו אופל! אמרתי, ומיד חזרתי בי. דרכיו ראיתי, איך הוא חוזר על פתחי נדיבים מאחינו בני ישראל בספרו, והם אינם רוצים לקבלו ומלבינים את פניו – נתמלאתי עליו רחמים ואמרתי, לא אותו, את הנעלב הזה, אלא אותם, את העולבים יקחם אופל!…

כה

לאחר ימים הכרתי את העיר אודיסה יפה יפה. ידעתי את רחובותיה ושווקיה ומוצאיה ומובאיה, גם תפסתי מנהג המקום וידעתי כיצד נכנסים לתוך הבתים. למה אודיסה דומה, לקופסא, שיש במנעולה דבר סתר ולאו כל אדם יכול לפותחו אלא מי שבא בסודו, וכיון שדוחקו בדעת מיד הוא נרתע ממקומו והקופסא נפתחת. לפני נגולו המון בתים, נאותים לעסקי פרנסתי, עם כל מעלות טובות של אותם הבתים במקומנו. ועניים הלא מצאתי שם עכשו עד בלי די, המונים המונים מכל המינים: עניים בתרמילים ועניים בלא תרמילים, שאין כדוגמתם בכל העולם. ירושלמים, יהודי פרס ומדי, שמפטפטים בלשון־הקודש, יהודים ישישים ותשושי כח וקבצנים עם נשים ובלא נשים, מיהודים אלו שהולכים למות ולהקבר בעפר ארץ־ישראל ובינתים הם קובצים על יד ואוכלים ושותים ופרים ורבים על חשבון הצבור. שם עגונות מבקשות את בעליהן, יהודיות חולניות ויהודים רצוצים, שבאים לרחוץ בלימן. שם בטלנים מדור ישן, שהם מצויים אצל יהודים כשרים בבתי־מדרשות, ובטלנים מדור חדש, מגולחי זקן, שמצויים אצל משכילים – עברינים בבתי עליזים ובתי־מרזח. שם אביונים מגוהצים ומקושטים כעשירים; אלה שהם אביונים גמורים ואין להם כלום, ואלה שלכאורה יש להם בתי חומה אלא שבתיהם מתמשכנים והם דלים וקבצנים גדולים ומשונים. כמה עניים מעניי מקומנו, שפגשתי, לא הספיקו לגמור את ההלל הגדול על אודיסה, אף על פי שאיני יודע מה מתענוגי העולם־הזה צמאו להם בה. אדם אחד מהם הסביר לי מה בין עני שבעיירות אצלנו ובין עני הדר כאן. שם העני אוכל פת חרבה ברגזה ובדאגה, וכאן הוא אוכל את פתו והכתרינ"ה בשוק מנגנת לו. הכתרינה באודיסה היא במעלה העליונה ומצויה בכל מקום. ברחובות תתן קולה הכתרינה, בבתים – הכתרינה, בבתי־משתה – הכתרינה, בקרקסאות – הכתרינה, ובבית־הכנסת, להבדיל, אף שם הכתרינה. תשואות מלאה אודיסה, כתרינה מלאה־דיצה, פסנתרין וסומפוניה מצויים בה, תרועה וקול זמרה. שם בבית־משתה אתה רואה שתויי יין משלהם אומרים שיר־עגבים על עלמות יפהפיות בבכיה ובצהלה כאחת, וכנגדם חייטנים יהודים מבוסמים יושבים ומנגנים פסוקי דזמירות או “אדם יסודו מעפר” בגילה ברנה ובשמחה רבה.

פעם אחת הייתי מהלך בצדי הרחוב והרגשתי פתאם דחיפה עצומה בגבי; אמרתי, אחד מעוברים ושבים דחפני בשוגג ואין להשגיח בה. אבל מיד הרגשתי עוד הכאה אחת בגבי וכאלו היא נעשית בכלי עץ. החזרתי פני לאחורי וראיתי את יונטיל חתן־החלירע, את יונטיל זה, בן־עירי זה שהוא קִטֵּעַ, מחוסר שתי רגליו וזוחל על ירכו וסמוכות של עץ, כמין טבלאות קטנות, בשתי ידיו. ויונטיל זה יושב לפני ברחוב, ידיו אחת למטה על טבלא סמוכה לקרקע ואחת אוחזת בטבלא למעלה נטויה כנגדי, תולה עיניו בי וגחיך ונהנה מפגישת־רעים זו. גם אני שמחתי ביונטיל, חברי הנאמן בכסלון, שהייתי מרקד לפניו ביום חתונתו, בבית־הקברות, בשעת החלירע, רחמנא ליצלן. נתן לי יונטיל שלום ואמר: – שלום עליכם, פישקא! אף אתה כאן, באודיסה שלנו! מה אתה אומר, פישקא, נאה היא אודיסה שלי?

וכשראה שאני עוקם את חוטמי ואין חן אודיסה גדול עלי כל כך, נתרעם קצת, כאלו פגמתי בכבודו ונגעתי אל עצמו ואל בשרו, ופתח ואמר:

– שמא אתה אומר, כסלון שלך היא עיר?! התולעת שבתוך הצנון אומרת שאין בעולם דבר מתוק הימנו. המתין נא, פישקא, המתין מעט ואראך את אודיסה שלי ונראה מה תאמר אחר כך.

יונטיל ספּר לי את כבודו הגדול באודיסה. הכל רואים כיצד הוא זוחל על ירכו ונהנים. בחנויות הרבה מקבלים אותו ברצון ונותנים לו בעין יפה. הוא מתפרנס, ברוך השם, בכבוד וטוב לו. וכששאלתיו על אשתו גחך ואמר: – אשה נאה, כביכול, נתנה לי כסלון! מוצא אשת־חלירע כלום ימצא טוב? והלואי הקדים החלירע לטורדה מן העולם עד שנישאת לי. לכאורה מעלה יש בה, שהיא מחוסרת שפה תחתונה, אף על פי כן כח לה בפיה. היא דברנית וצעקנית, מקללת ומפטפטת הרבה יותר מבעלת שתי שפתים בריאות.

אין עצה ואין תחבולה כנגד האשה – אמרתי בלבי – אשה רעה צועקת אפילו כשאין לה שפה אחת ואפילו שתים, ואפילו כשאין לה גם חוטם, והיא מתנפלת עליך אפילו כשהיא סמויה בשתי עיניה… ספרתי ליונטיל בקצור את המעשה באשתי הסומית ואת כל היסורים, שקבלתי בימי נדודי מידה, ואמר לי:

– שוטה! עשה מה שאני עושה. רקוק עליה וגומר… תלך לה לעזאזל!

– מה סלקא דעתך, יונטיל? תלך לה לעזאזל, אתה אומר, לעזאזל בלא גט! הרי אני יהודי ולישא אשה אני צריך!

– לישא אשה אתה צריך – אמר יונטיל מסתכל בי בלעג – חייך, פישקא, שכסלוני גמור אתה! השתקע כאן באודיסה, וברוב הימים נראה…

מאותה שעה ואילך היינו מתועדים לפרקים אני ויונטיל ונגררים שנינו ברחובות העיר, הוא זוחל ואני צולע. יונטיל לא היה מתכוין בטיול זה לשם טיול בעלמא, אלא כדי להראות לי את אודיסה שלו ולהתפאר עלי ברחובות נאים ובבתים יפים ובשאר דברים מעולים, כאלו כלם שלו הם וטובת הנאה יש לו מהם. בכל פעם שהראני דבר־מה היה מציץ עלי בפנים מבהיקות, מגחך בנחת רוח, כאלו על ידי רחוב נאה פלוני ועל ידי בית נאה של פלוני יתגדל ויתעלה בעיני, והיה דוחף אותי בצד ובכתף ואומר: מה, פישקא! נאה היא העיר אוֹדיסה? הגם בכסלון שלך שמא ראית כזאת? פעם אחת הראה לי את פרדס העיר מנגד לים־השחור, בשעה שהמונים המונים מאנשי המקום היו מטיילים שם, והוא בעצמו, כפי שהרגשתי בו, לא היה מעיז לבוא סמוך לו ועמד מרחוק, ממעך לי בצדי כדי שאתן דעתי על פרדס זה, ואמרתי לו:

– מה אומר ומה אדבר, יונטיל. ודאי עיר נאה היא אודיסה, אבל חבל שבני אדם אין בה! הגע בעצמך, כלום ראוים בני עיר זו שיהוּ קרויים אדם? וכי כך מתלבשים בני אדם וכך דרכי חייהם של בני אדם? אדרבה, בעצמך הבט וראה איך הגברים הולכים שם בפרדס שלך שלובי זרוע עם נקבות. אוי לאותה בושה! היהודים מגולחים והיהודיות מגדלות שער… השמלה סורחת לאחוריהן ומכבדת את הרחוב ובית־הצואר פתוח עד פטמות הדדים. כמה מכוער הוא וכמה מגונה דבר זה! מי יתן ובאו לכאן יהודינו, יהודים כסלונים, והיתה אודיסה עיר נאה כדבעי, נאה ביושביה ונאה במנהגיה.

יונטיל עוקר את ירכו משם וזוחל ומדדה אותי עמו מחריש ושותק, ודאי משום שנסתתמו טענותיו ולא היה לו מה להשיבני. בדרך פגענו בשני בני אדם מדור חדש ופשט יונטיל ידו להם. אחד מהם עמד וסח עמו ונתן לו “נדבה” והלך לדרכו.

– יודע אתה, פישקא, מי אלה? – אמר לי יונטיל בגאוה ועיניו מנצנצות מרוב הנאה – זה שנתן לידי הוא ראש המלמדים ב"תלמוד־תורה" שלנו. מכירי הוא. שומע אתה? מודה אתה, פישקא, שבעל צורה הוא?

– צורה זו לכל שונאי! – אמרתי לו, רוקק שלש פעמים – ממלמד זה אני דן עתה מה טיבה של “תלמוד־תורה” כביכול כאן אצלכם. אני שואל אותך, יונטיל, איך אין אתה מתבייש לומר זה, שהוא אדם טוב ובעל צורה הוא! אוי, החמצת כאן, יונטיל, והיית כאחד מאנשי המקום הזה! גם זה לנו מלמד! זה מלמד ורבי הירצלי מזיק, להבדיל, מלמד! רבי הירצלי מזיק שלנו, מלמד ב"תלמוד־תורה" שבכסלון, הוא יהודי בכל פרטיו. את כל העיר הוא מלא ועושה דברים הרבה, שאין להם שיעור. מי בהלוית המת? הוא! מי בשידוכים? הוא! מי בבית־הקברות באומרי תהלים? הוא! מי בלומדי משניות לעילוי נשמות של מתים? הוא! ומי במנין המתפללים בבית האבל? הוא! מחזיר רבי הירצלי, כדרך העולם, על הפתחים אחת בשבוע – הכל נותנים לו צדקה לתוך ארנקי שלו ברצון. רץ הוא בשמחת־תורה עם נערי “תלמוד־תורה” לבתי העשירים לכבדם באמירת “מי שברך” – נותנים לו שם כוס יין לקידוש. הוא צועק: “צאן־קדשים” והנערים עונים לו: מה־מה! הכל כדבעי, וכך נאה כך יאה. וזה האשכנזי, הפרנצויז שלך מה? מה טעם יש בתהלים שזה אומר, וב"מי שברך" שזה מברך? ומה טעם יש בקידוש, שהוא כביכול מקדש ובהלויה, שהוא מקיים?

– אם כך אתה אומר, פישקא, הרי טעית טעות משונה! – אמר יונטיל, נכנס לתוך דברי – המלמד שלי הרי הוא אינו מקיים כל אותם הדברים שאמרת!

– מה משמע – הוא אינו מקיים?! היכא דמי! מלמד בתלמוד־תורה לא יקיים אותם הדברים: לא יאמר “מי שברך” לעשירים ולא יקברם ולא…

– הוא קובר אותם! – נכנס יונטיל לתוך דבורי ואמר – הוא קוברם, פישקא, קוברם! אלא שהוא קוברם קבורה יפה בדרך אחרת…

ואני אוטם אזני משמוע דברי יונטיל ואומר לו: דייך, יונטיל, דייך! והוא אינו מניח לי והולך ומדבר:

– יודע אתה מי הוא זה, שהלך עם המלמד? זה אחד מטובי העיר, בריה יפה, עסקן בצרכי צבור כמו אהרן־יוסיל שטילפייפער שם אצלכם.

– דייך, יונטיל, דייך! – צעקתי בקול נהימה עד שעוברים ושבים שמעו ותמהו – לבר־נש זה אתה קורא בריה יפה, בריה יפה כרבי אהרן־יוסי! אמור, על כל פנים, להבדיל. רבי אהרן־יוסי שלנו הוא יהודי בעל זקן ופאות, רוממות אל בצורתו ובגרונו וממונם של ישראל בידו – מעות של צדקה ושאר מיני ממונות, שהוא מהימן עליהם. וכל מאמינים שהוא נוטל ויודע למה הוא נוטל ולאיזה צורך הוא נוטל, ועסקן זה באמונתו יחיה. והעסקן היפה שלך במה זכה, שיאמינו לו? באמונתו ויהדותו המשונה? בפאותיו הקצוצות?

– היינו הך! – נחלק יונטיל עלי ואמר – בפאות ובלא פאות היינו הך, כמו שאני יהודי!

– עט! – אמרתי לו – מה באת ללמדני בדבריך? אפילו אם נאמר, שאין לחלק ביניהם לענין נאמנות, אבל מי יאמר שהושוו גם לענין הכּבּוּד במציצה וסנדקאות. עלובה המציצה, שנעשית על ידי בריה יפה שלך. מציצה זו הרי נראית כּחוכא־וטלולא. ארבעים מיל מסביב אודיסה בוער הגיהנם – אמרי אנשי, ודבריהם אמת וצדק.

– אף על פי כן – אמר יונטיל, מתכוין לעוקצני – מוטב לי לישב כאן בגיהנם ולא בכסלון בגן־עדן.

יונטיל – אודיסה העבירתו על דעת קונו ויצא לתרבות רעה. אנו היינו מדיינים תמיד זה עם זה, מפני שלא דרכיו דרכי ולא מחשבותי מחשבותיו. וביחוד היינו חולקים על בית־הכנסת שבאודיסה ועל החזן ועל הרב שם. זה החזן כביכול לבוש חלוקא־דגלחים ומתפלל בדרך משונה ובטעם משונה – אינו נותן ידו על לחיו ואגודלו מתחת לסנטרו בפיקא של גרגרת, כדרכו של רבי יחיאל קלאגמוטער, החזן הבכיין שלנו, כדי להוציא קול עוז ועב מתוך גרונו ולשנותו לקול דק ולסלסלו בכמה וכמה סלסולים, מתגלגלים ועוברים מצפצוף לנהימה ומנהימה לקול דממה דקה; להפריח מפיו את התיבות, להבליען בנהימה, הרבה תיבות בגמיעה אחת ולפולטן בזו אחר זו בנחת ובמתינות; להתהדר לפני אבינו שבשמים ולומר לו “יקום פורקן” נאה ולהתחנן לו כבן צעיר ב"מי שברך" בניגון, שעניי קליבאן הנמוּשות אומרים – חס לו, לחזן זה, להטריח את עצמו בעבודה קשה זו, אלא הוא בעצמו שותק על הרוב, וכשהוא מוציא דבר מפיו מיד קולטים אותו משורריו ומטעימים ומסלסלים אותו בק"ן קולות משונים ומעורבבים, וערבוביא זו היא היא שירת המקהלה אצלם… תפלת “אין כמוך”, שאצלנו היא תפלה חטופה ואומרים אותה בשפה רפה, אצלם היא לעילא מכל ברכתא ושירתא ומאריכים בה ומנגנים בה ביותר. מוציאים ספרי תורה ועושים הקפות. וכי לא השחוק הוא לעשות הקפות בשבת כבשמחת־תורה! תאמרו, הרב היכן הוא? למה הוא אינו מוחה בידם? אבל הרב הרי לא טוב הוא מהם. לא די לו שאינו מוחה בהם אלא אף הוא עושה כמוהם. ולא עוד אלא הוא הולך בראש, והלוכו ולבושו לא כדרבנן. ובעיני יונטיל הדבר טוב. – אוי יונטיל! צועק אני, אוי מה היה לך?! כלום יצאת מדעתך ואתה מטורף! אדם היאך ישתטה ויתפקר כל כך? אי שמים – יכנס הרוח באבי אביך!… אני צועק והוא שוחק ופניו צהובות, מנענע עלי בראשו ואומר: פישקא, אתה שוטה! אין אתה מבין, פישקא, מה טוב. וכשראיתי, שהדברים לבטלה, יונטיל עומד על דעתו ואין לתקנו ולהשיבו מטעותו, גמרתי בלבי שלא לדבּר עמו שוב בדבר הזה. תתהפך לה אפילו אודיסה שלו, אני אחריש ולא אחוש לה כלל.

– שמע נא, יונטיל! – אמרתי לו פעם אחת – לישא וליתן עמך על אודיסה ומנהגיה איני רוצה. אתה קשה עורף ודברי לא יחזירוך למוטב. מוטב שנדבר בענין אחר. אני רוצה להמלך עמך על אודותי. מה יהא בסופי? בענין החזרה על הפתחים מאסתי. יש ויש היום עניים חוץ ממני, הנופלים על הבתים כדי ארבה לרוב ויכסו בקרוב את עין הארץ, ובעלי־הבתים מתרעמים ומתריעים עליהם. אני הייתי שמח בחלקי אלמלי נזדמן לי עסק כל שהוא להתפרנס ממנו. למדני, יונטיל, איזה עסק יכשר לי.

– לפתוח כאן בי־קמטור או בי־שולחני, כפי שקול דעתי, אין אתה רוצה – אמר לי יונטיל – וחנות של מיני תכשיטים וצעצועים אף זו אין בדעתך, ומה זה אתה רוצה?

– אל תהתל בי! – אמרתי לו – ענני כהוגן. כלום אין עסקים אצל יהודים חוץ מבתי־קמטורין וחנויות?

– יש ויש! – אמר לי יונטיל – יש בנו כמה מיני מוכסין, זה של בשר וזה של נרות וכיוצא בהם, גם גבאי צדקה, בעלי טובות, שתדלנים ועוסקים בצרכי צבור ומשמשיהם ומשמשי משמשיהם יש בנו. אבל – סחור סחור, פישקא, לעסקים הללו לא תקרב! נפתח ספר־פרנסה של יהודים ונבחר בשבילך מיני פרנסות לא מעולים כל כך כראשונים. יש לנו, למשל, משא ומתן בסמרטוטים. הרבה יהודים מתפרנסים מסמרטוטים. רוצה אתה בעסק זה?

– לא! – אמרתי ליונטיל, נותן טעם לדברי: – סמרטוטים הרי נקנים בכסף, והקונה צריך שיהא בקי בהטלאה ובאיחוי הקרעים, ואני עני והדיוט. לא אומנות ולא כסף בידי. בסמרטוטי־כסלון עוד אפשר לעשות עסק, שם הסחורה הזו בזול ואין מדקדקים כל כך בתקון הסמרטוטים, שיהיו מתוקנים ומגוהצים יפה יפה. לא כן סמרטוטי־אודיסה…

– ידעתי, ידעתי! – אמר יונטיל, נכנס לתוך דברי – אם בסמרטוטי אודיסה אי אפשר לך, טול בצלים ושומים במקומם, תפוחים רקובים ושאר מיני פירות מקולקלים, אלא צריך אתה לידע, שלפי מנהג המקום אדם משים עצמו כסוס ומושך עגלה טעונה פירות ברחובות העיר ומכריז עליהם בקולי קולות.

– לצעוק אני יכול – אמרתי לו – ומומחה גדול אני בהכרזה. אבל למשוך כסוס בעגלה אין בי כח. וחוץ מזה הדרא קושיא לדוכתא: הכסף מאין?

– שמע נא, פישקא! – אמר לי יונטיל – עסקים בלא עמל ויגיעה ובלא שום מעות מכיס אי אתה מוצא אלא אותם העסקים, שזכו להם בני העליה. וחוץ מאלה איני יודע כלום. אמור אתה, שמא תדע.

– מכל העסקים טוב לי המרחץ – אמרתי לו – בבית־המרחץ של הקהל בכסלון, שגדלתי שם, רוח הבריות היתה נוחה ממני. שקדן הייתי בעבודה. אלמלא נשאתי את אשתי הרעה כבר הגעתי שם למעלה גדולה. אם באמת חשוב אתה קצת באודיסה, כדבריך, היטיבה נא עמי, יונטיל חביבי, יונטיל רחימאי, וסייעני להתישב בבֵי־בַנִי כאן. הראני נא, יונטילי, את כבודך ואת גדלך כאן!

הציץ עלי יונטיל בפנים שוחקות ואמר לי:

– פישקא! עכשו לא אשיבך כלום. לך לך מתחילה, במחילת כבודך, וראה בעיניך את בתי־המרחצאות כאן, ואחר נדבר.

חזרתי על כמה מרחצאות ונראו לי משונים מאד. הנשמע כזאת, מרחץ יהא כבית־דירה לכל דבר? שם אורה ונקיות, ספסלים מוצעים וכלים נאים. אראה בנחמה, שאספקלריא גדולה וגם מסרקות ראיתי שם! לפלות את הבגדים שם – חס ושלום! אפילו כתונת אחת תלויה כנגד התנור לא תראה שם. הכזה יהיה מרחץ אבחרהו? לא! אמרתי בלבי, מרחץ זה לא מקום מנוחתי הוא. לא תואר לו ולא מראה ולא ריח כמו למרחץ הכסלוני. ולהמקואות השגחתי – ועמדתי תוהא עליהן ושוחק. אצלנו אתה מכּיר את המים במקוה בטעמם ובריחם ובמראיהם. הם נראים עבים ומשונים משאר מימות שבעולם, ומיד אתה אומר: הללו של מקוה הם! וכאן מימי המקוה צלולים כמים בעלמא, שראוים לשתיה.

– מה אתה, פישקא? – שאל לי יונטיל לאחר ימים – ראית את המרחצאות כאן?

– עט! – אמרתי לו – מה אומר ומה אדבר. הכל משונה אצלכם, הכל לא כמו שראוי להיות. אודיסה שלך לא מקומי הוא.

כו

אמת, דעתי לא היתה נוחה מאודיסה ואף על פי כן נשתקעתי שם כל ימות הגשמים, מפני שלא יכולתי לצאת משם לדרך רחוקה ערום ויחף. וכיון שחם השמש והקיץ היה ממשמש ובא נתעורר רוחי בי ולא הניח לי לישב שם במנוחה. לשעבר היה הקיץ אצלי דבר פשוט כמנהגו של עולם – הקיץ קיץ הוא לו. הימים ארוכים, אור וחום לרוב, וירק עשב בכל מקום – אם כן הגוף נהנה וחם לו. הבהמות רועות בשדה – אם כן יש חלב, גם גבינה וחמאה, גם יש בצלים ושומים, צנון ושאר ירקות – ויהודי עני אוכל אותם עם פתו. ועכשיו הקיץ נראה לי בפנים חדשות. כביכול ניתן לו פה והיה מלחש לי ומעיר בלבי הרגשות מופלאות ומיני געגועים משונים… מעורר ומזכיר לי אותה, את הגבנת שלי. כל שיח, כל צמח וקול גל צפור היו מעוררים את דעתי עליה ונושאים לי שלום ממנה. ואני איני מהרהר אלא בה ומדמה לי, שכך היתה יושבת עמי, כך היתה מבטת, כך שוחקת וכך שפכה את נפשה. דמי היו מרתיחים בי, מרה־שחורה נעימה נפלה עלי ולבי מתגעגע ונמשך למרחוק למרחוק… מה ענין קיץ אצל רחשי לב וגעגועים? ואם הוא או עילה אחרת גרם לי את כל זאת – דבר זה לא ידעתי. אלא זה היה ברור לי, שאין שלום בעצָמי ולא לחנם הוא. מיום ליום נתמעטו כחותי ופני נפלו מאד.

– פישקא! – אמר לי יונטיל פעם אחת – מה לך שכך פניך רעים? חולה אתה?

– עט! – אמרתי לו, משים שתי ידי על לבי.

– הלב כואב? – אמר יונטיל ברחמים – אין רפואה טובה לזה מאכילת פת במלח.

– לבי נימח ונמלח גם בלא מלח – אמרתי ליונטיל נאנק וגונח – לבי הומה לי, מתרגש ומתגעגע ונכסף ולא ידעתי מה לי.

– ואני ידעתי – אמר לי יונטיל בלעג – נכסוף נכספת לכסלון שלך, לסרחון הנהר, המסולא בירוקה שעל פני מימיו, למקום זה, שהעניות שוררת שם והבצלים נותנים ריח. אל נא, פישקא, תתבייש, קום ולך לך למקומך זה.

לא היו ימים מועטים נפטרתי מיונטיל חברי והלכתי לדרכי.

הייתי מהלך דרך כפרים ועיירות ועיני משוטטות בכל מקום, שמא אמצא שם אותה הכנופיא הרשעה והגבנת העלובה שלי. לא יכולתי להסיח דעתי ממנה אפילו שעה אחת ותמיד הייתי מהרהר בה: שושנה זו בין החוחים מה שלומה? עלובה זו מי ינוד לה?… אם אין אני לה מי לה?…

קשים היו עלי טלטולי הדרך במקומות רחוקים ובין בני אדם זרים. ויותר שהגעתי קרוב לתחומה של כסלון הונח לי ביותר. אורו עיני כשראיתי את יהודי מקומנו. דבורם, הלוכם ומנהגיהם שעשעו נפשי. יהודי מקומנו באמת חביבים הם ונאים. פשוטים הם בלא שום חכמות כבני אדם אחרים, רוחם נמוכה ונפשם שפלה ואינם משגיחים, חלילה, בנמוסים מקובלים – בהבלי עולם אלה. פה לך – דבּר וקרא בגרון בכל כחך. חוטם לך – גרוף אותו וקנחו בכנף בגדך, או בבית־ידך. ולחוש משום “למה יאמרו” למה לך? מי שאיסתניס הוא ואין דעתו נוחה מזה יעצם עיניו ולא יראה, יאטם אזניו ולא ישמע. אוירו של מקומנו השיב נפשי והתחזקתי, ובלב נכון בטוח בהשם־יתברך עשיתי דרכי ובאתי בבוקר לתוך יער גדול, שם הטלתי את תרמילי מעל שכמי, פשטתי את קפוטתי ונשתטחתי מלוא קומתי תחת העץ בבין לציר ועשבים גבוהים ושכבתי לי בטח ואיני חושש כלום, לפי שאין לחוש כאן כלום ואין כל חידוש כאן כלום. היער יער ככל היערים, האילנות אילנות, העשבים עשבים והצפרים צפרים, ובכן אפשר להתנמנם כאן בהשקט ובטח ולנוח מטלטולי הדרך, ואני פוהק ועוצם עיני – ותנומה על עפעפי.

ואלי קול נשמע כקול צעדה וקשקוש עלים יבשים, הקול הולך וחזק והצעדים הולכים ובאים. מה זאת? תמה אני ורוצה לפקוח עיני, ומרוב יגיעה אברי כבדים עלי ואני שכוב כאבן דומם. איני שומע עוד כלום, שקט ודממה מסביב ומנוחתי נעימה. ולאחר שעה קלה של קורת רוח שירה־עצובה חשאית עולה באזני, וכמדומה לי, שכבר שמעתיה. שירה זו יש בה מעין מרירות ונועם ביחד, ממלאה את עיני דמעה ואת נפשי רגשי עונג, והיתה לי כגשם ונוגה השמש, הבאים פעמים כאחד. ופתאם החזיקוני בשער ראשי, לא ידעתי מי, וקול בהלה ובעתה שמעתי. אני מתעורר מהרה ומציץ מבין העשבים הסובכים עלי, והנה כד מלא גרגרים מפרי אדמה מוטל על הארץ לנגדי, וממנו והלאה כדמות אשה מרתיעה והולכת ומביטה לאחריה ביראה ופחד. ומיד נתיישב לי הדבר הזה. פלונית זו היתה מלקטת כאן גרגרים בשיר וקול זמרה, ובשעת מעשה החזיקה בהיסח הדעת בראשי ונתבהלה. אני עומד ממקומי, נוטל את הכד והולך להחזירו לידה. לא הגעתי עדיין למקומה והכד נפל מידי ואני כמטורף – עוד מעט ואנו עומדים שנינו, אני והגבנת שלי, מתמיהים ושמחים!

כל זה נעשה בהקיץ ולא בחלום. רואה אני בעיני אילנות גבוהים לפני ועליהם צפרים מדדות, פותחות פיהן בשירה ומשתתפות בשמחתנו. שנינו מאושרים ושוחקים בדמע. שנינו תוהים על פגישה זו וכל אחד ממנו מספר מה שאירע לו.

היא מספרת צרותיה, שתקפו עליה משעת יציאת הכנופיא אשתקד מתוך אותה העיר בחשאי. יציאה חשאית זו היתה נעשית בעטיו של הממזר, ירקבו עצמיו. לו לא היה ניחא, שתצא אשתי ממני בגט כדי שלא תהא מציקה לו שישאנה. הוא רצה בסומית ולא באשה סומית. את הממון וטובת הנאה, שמגיע על ידה, היה מבקש לו לעצמו, ואת הכבוד להיות בעלה מחל לאחרים. ועוד נתכוין בזה להרע גם לי, שלא אפטר מאשתי, ועל כרחי אשב בטל, שרוי בלא אשה כל ימי. קשה היתה עליו הידידות ביני ובין הגבנת והיה משתדל ועושה כל מה שבידו לבטלה, שלא תלך ותתרבה. וכיון שעלה בידו להפטר ממני התחיל מתעמר באשתי ולעשות בה כרצונו, מדעתו שאין תקוה לה להנצל מידו – אשה סומית ויחידה בעולם מה תהא עליה? לאחר ימים מאס בה ומסר אותה לאותו סבא אשמאי, שיחזיר עמה על הפתחים ויעשה בּה מעשהו כמו שעשה לשעבר בי. הממזר היה מצערה מאד ומכה אותה הכה ופצוע, והסבא אף הוא שלט בה ביד חזקה, עד שבמשך ימים מועטים הושחרו פניה וזקנה קפצה עליה. כל השנה היתה הכנופיא טסה בעולם – מסיימת הגבנת את ספּורה – מתהלכת מעיר לעיר, והיום בבוקר עמדה לשבות כאן ביער. והיא יצאה מתוך המחנה ללקוט פרי־אדמה ומצאה – פרי נחמד, אותי בכבודי ובעצמי!

ואני מספר לה כל מה שאירע לי. עכשו, אמרתי לה, אני הולך לכסלון ונטיתי מדרך לתוך היער היום בבוקר, לשבות בו גם אני.

גמרנו שלא נתפרד עוד ולהשתדל בכל מה שאפשר, שאשתי תסכים לקבל גטה מידי, ובאם לאו, נתמלט שנינו מכנופיא זו ונצפה לישועה, מה יעשה השם לנו. ועד שאנו יושבים ונהנים – קול ביער נשמע, קול קורא בכח, ואמרה לי הגבנת: זהו קול בני הכנופיא, שמחפשים אותה וקוראים לה.

לאחר שעה קלה עבר עלינו אחד מבני החבורה והציץ עלי בחרפה, עוקם פניו ומלגלג. עמדנו ממקומנו והלכנו בנחת, ואותו בן־אדם ממהר והולך לפנינו לבשר את חבריו. מנגד לחורבה אחת, בית־מלון לשעבר, ראיתי בתוך היער עגלות ידועות לי, ועל מקום פנוי מוקף אילנות מדורת אש גדולה וסביבה בני הכנופיא יושבים ושמחים. יד הממזר שלוחה לי בראשונה, נותן שלום לי ואומר: חייך, שהיו לי געגועים עליך, רבי פישל! ומכה זו לך מידי תעיד עלי כמאה עדים כשרים – ויד כל בני הכנופיא באחרונה. זה אל זה קורא: בואו ונקבל פני “הנגיד”! ומכל צד, מימיני ומשמאלי, נושאים לי “ברכות־שלום” משונות עם מכות, חביטות ומהלומות, עד שנפל כובעי מעל ראשי. ועד שאני עומד ומקבל מכות נאמנות וראש לי חפוי לפי שעה בכנף קפוטתי, אשתי ממהרת ובאה וקוראה בקול ששון: היכן הוא? היכן פישקא שלי?!… שמחת אשתי צערתני יותר ממכותיהם של בני הכנופיא. שמחה זו לא יפה לגט. מוטב לי, אומר אני בלבי, שתשנאני ככל אויבי הרעים האלה. אבל היא באחת: פישקא, פישקא שלי! נפשי היתה סולדת בה כשראיתיה בניוולה – אשה סומית וזקנה, כחושה ותשושת כח. היכן משמן גופה ובשרה? היכן לסתותיה השמנות? ואיה איפוא פיה? בקושי הייתי כופה את עצמי לשאול בשלומה מפני הנימוס ולומר לה: מה שלומך, בתיה?

– יפה אמרת לי, פישקא, לשעבר: טובים היו הימים הראשונים לנו בכסלון. הכל ידעו אותי שם והיו מרחמים עלי ונוהגים בי מנהג כבוד – אמרה לי אשתי בקול רם, כדי שהכל ישמעו, מעמדת פניה בגאוה וגונחת מלבה, כיורד מנכסיו שמספר את כבודו ואת גדלו בימים הראשונים – די לנו בנדודים. השיבני, פישקא, ונשובה לעירנו ולבעלי־בתינו!

למשמע אזני דבּוּרה זה חשכו עיני ונתעותו פני, ואף הממזר עוה פניו. ודאי שהיה מתיירא שמא אגזול ממנו את זו שעושה בה סחורה, ואקפח פרנסתו. הוא מתמלא חמה, חרק עלי בשיניו ועמד והלך בזעף.

נשים ובתולות היו עסוקות אצל המדורה בשפיתת קדירות ובאפיית בולבוסין. והבחורים יש מהם באים ומתקרבים להן וצובטים אותן כלאחר יד ומנבלים את פיהם בדברי ליצנות. הנשים כועסות, כביכול, ומוכנות להקהות את שיניהם. הללו עומדות ומקללות אותם ומסיימות בשחוק גדול, והללו בורחות, כביכול, מפניהם ונתפסות לרצונן בידם, כתרנגולת זו, שבעצמה נמסרת לתרנגול ובאה תחת כנפיו, כשהוא נותן בה עיניו, ומקבלת באהבה ניקור זה, שמנקר לה בראשה. ויש מהבחורים הולכים ומתפזרים ביער. זה מתפרקד על גבי עשבים ונרדם, וזה מטליא את בגדו; זה מתחכך ומפלה את כליו, והללו מתגוששים ומתאמצים לנצח איש את חברו. בקצור – הקבצנים ששים ושמחים! אשתי חובקת אותי בידיה, מתרפקת עלי באהבה ופיה כנחל נובע. היא מפטפטת וקובלת על רוע מזלה, מספרת כמה נסתגפה ביסורים ובענוּים קשים ואינה מבקשת עתה אלא שאוציאה מכף העריצים, הקבצנים הפרשים האלה, לחיות עמה כדת ישראל עד מאה ועשרים שנה. היא מדברת ואני משיב לה בשפה רפה, ומבקש אמתלא להתפטר ממנה. וכשכלו לה הדברים וארכה לנו הישיבה במקום אחד, עלה בידי להמלט מידיה. קראתי להגבנת שלי והלכתי עמה בחשאי ונסתרנו בחורשה. שם הרציתי לה את עניני, שרע רע הוא מאד. בדבר הגט אין לדבּר כלל, אשתי לא תאבה ולא תשמע לי ותדחה דבר זה בשתי ידיה. ולישב בכנופיא של הרשעים אף זה אי אפשר, שאלמלי כך הלא אני מוכר את עצמי להשטן ושוב עלי להיות דוב מרקד בידי הרמאים, שיעשו בי כרצונם. ובכן אנו אין לנו אלא לברוח מזה בחשאי. והואיל ודעתם של בני הכנופיא ללון פה, הרי אין לנו שעה מוכשרת לבריחה יותר מלילה זה ומקום מוכשר ביותר לכך מיער זה. ועד שאנו יושבים ומעיינים בפרטי הרצאה זו נראה לנו מרחוק הממזר הולך ונוהג שני סוסים. ואמרה לי הגבנת: עד שיקרב אלינו ויראה אותנו יושבים ביחד, מוטב שנקדים ונתפרד זה מזה. ומיד עמדנו והלכנו איש לדרכו בפני עצמו.

כז

מאימת הממזר עלי הייתי פורש מן הכנופיא וישבתי לי מנגד תחת השיחים. ובשעה שבני הכנופיא היו עסוקים בדברי הוללות באה הגבנת ולחשה לי, שהממזר נמלך לצאת לדרך עם כל הכנופיא היום עד שלא תשקע החמה. ואלה שני הסוסים, שהביא עמו, גנובים הם, ובשביל כך הוא מקדים יציאתו מן המקום הזה. ובכן נתבטלה עצתנו ומנוס אבד ממנו. הגבנת העמידה עלי עיניה, מהרהרת שעה קלה ואמרה:

– התחזק, פישקא! עוד יש תקוה. לך ובוא להחורבה והתחבא שם על התקרה ובשעת רתימת העגלות ובני הכנופיא יהיו בהולים וטרודים ומשועממים אשתמט מהם ואבוא אצלך ונמתין עד שילכו לדרכם. שומע אתה? לך, פישקא, ואל תעמוד.

לא שהיתי רגע אחד והלכתי. לאשתי לא הייתי מחויב לילך קודם הפרידה. אמת, היא היתה עלובה, אומללה מאד, אבל מי גרם לה את זאת? היא התחילה בקריעת הקשר שבינינו והקרע היה הולך ומתרבה עד שלא יוכל עוד להתאחה, כשם שלא יתאחו שמים וארץ לעולם.

מדעתכם תבינו, יהודי החביבים, כמה התרגשה נפשי בכניסתי לתוך אותה החורבה. לאחר רוב צער ויגון רצה הקדוש ברוך־הוא להזמין אותי ואת הגבנת בפונדק חרב ושמם, שבו יוטל גורלנו ונתחיל מעתה לחיות חיים טובים. לעלות על התקרה לא היה קשה לי, מפני שהבית היה נמוך, וכותל אחד לאחוריו הגיע עד לארץ. התקרה היתה מרוסקת בכמה מקומות ומנוקבת ככברה עד שאפשר להביט משם לתוך הבית. אני יושב לי בקרן זוית וממתין ולבי מתפעם בי. דוחק אני את השעה ורגע ליום, רגע ליום יארך לי, מאזין וּמקשיב לכל תנועה קלה. קול קש יבש נדמה לי כקול צעדים – הנה היא פוסעת, הנה היא הולכת ובאה. וכמדומה לי שקול הברה עולה לי מתוך הבית. הרהור זה, שקולה הוא והיא קוראה לי, זעזע נפשי וקור וחום של קדחת ממשמשים בי בערבוביא. אני רוצה לקרוא לה, אבל מקוצר־רוח הדבּוּר נסתלק ממני. ובאותה שעה אני שומע מפורש את שמי, ואני מביט דרך הסדק ורואה – את מי אתם אומרים? ראיתי את הממזר ואת הסבא!…

– טול אתה עליך את סחורתך – אמר הממזר – תן דעתך, שהמכשפה הסומית לא תשתמט מידך. שומע אתה?

– אל תתיירא! – אמר לו הסבא – את שלי הרי זה עשיתי לה ואיני מתיירא אלא שלא תתנבל. זו המכשפה שוכבת עתה כמתה ואינה יכולה להזיז אבריה. כך הכיתיה היום.

– ואת החיגר, הסמרטוט הזה, אטול עלי – אמר הממזר – לא אוכל לראות את פרצוף פניו. כך אני שונא אותו. הריני מוכן להפרע ממנו. יש לי עמו חשבונות ישנים.

– דומה, שסוסיך הגנובים של יהודים הם – אמר הסבא – דלים הם וכחושים, עקומי־גב ודקי גרון, סבוכי־פאה ובעלי פיקא ותחתוניות כבעלי צורה ובריות יפות שלנו.

– תתמקמק לשונך, זקן אשמאי! – אמר הממזר – מוטב שתלך ותחפש, כלבא חציפא, כאן בבית ועל גבי התקרה, שמא תמצא מכשירי עגלה ישנים, שיועילו לנו. החורבה הזו הרי היתה לשעבר בית מלון אורחים ובעלי־עגלות.

אימות מות נפלו עלי וכמעט פרחה נשמתי מפחד. אחת מרגלי היתה רותתת ונתקלה שלא מדעתי בתקרה. שני החברים הללו תולים עיניהם למעלה ותוהים שעה קלה ואחר כך הם אומרים פה אחד:

– אבק זה פורח מן התקרה מה הוא?! דבר זה צריך בדיקה.

זלעפה אחזתני, חשכו עיני ונתבלבלה דעתי – ואני כמרחף ותלוי ברפיון.

עוד מעט הוטלתי מעל התקרה לארץ, והריני שומע בת־קול מכרזת עלי בכל תארי־כבוד ואומרת: ברוך־הבא, רבי פישל!

נפקחו עיני וראיתי את הממזר עומד לפני בתוך החורבה ומראה פניו נורא, כפני החתול בשעה שהוא מזמין עצמו לחנק את טרפו. את הסבא לא ראיתי עוד, ואני והממזר שנים אנחנו בבית.

– עתה אתה – אמר לי הממזר – אמור וידוי!… מה שהיה לי לעשות לך אשתקד שם במרתף אעשה לך עכשו כאן. פייבוש זוכר הכל ואין שכחה לפניו.

אני נופל לרגליו, בוכה ומבקש מלפניו על נפשי, אבל הבכיה לבטלה – אין תפלתי נשמעת! הוא מוציא סכין מכיסו ומחזיקו נגד פני ונהנה לראות איך אני מרתית ומפרפר בכל אברי. אני מפתה אותו ביעודים טובים לעתיד לבוא בעולם־הבא, ונותן לו במתנה גם חלקי לעולם־הבא, והוא לוטש עיניו לי ושותק. מניח אני את תענוגי גן־עדן ומתחיל לאיים עליו ביסורים של גיהנם ובעונש שמים, שהמקום יענוש אותו וינקום ממנו דמי השפוך, והוא מצמת ונושך שפתיו ומניף סכינו למעלה, עוד רגע וסכין על צוארי… ופתאם הוא נאחז בערפו וקול איום קורא לו: הרף ידך!

הממזר עומד מבוהל ומבולבל ומביט ברעדה לאחוריו, ומיד התחזק ושאג כארי:

– צאי, חצופה! מהרי וצאי לך, שמא…

– פה תהא קבורתי! – נשמע קול ברמה, והקול קול הגבנת.

– מהרי וצאי לך, חצופה! – גוער בה הממזר ודמיו רותחים בו – אל תביאיני לידי נסיון…

– אמותה עמו! – צועקת הגבנת, כשהיא אוחזת עדיין בערפו של הממזר.

– חצופה! – צווח הממזר והטיל אותה מעליו בכח עד שנתגלגלה על הקרקע ככדור.

– רבי פייבוש! – אמרה לו הגבנת, משתטחת לפניו ובוכה תמרורים, פורשׂת כפיה ומתחננת לו שירפה ממני ומבטחתו חיי עולם וכסא־כבוד בגן־עדן.

הציץ עלי הממזר ואמר:

– צר לי מאד, שלא זכיתי לערוף אותך כאן בחשאי, בריה סרוחה! אבל אם שחק לך מזלך, שלא אמעך אותך ככינה בסתר, נקה לא אנקך – לפוטרך בלא כלום אי אפשר.

ותוך כדי דבּוּרו הוא נוטל את החבל הכרוך על מתניו, כופת ידי ורגלי ואומר:

– שכב כאן, כלבא, ואל תשמיע קולך! שכב כאן, גדי כפות, שותק ומחריש עד שתצא נשמתך. ראה, הזהרתיך, רבי פישל. ואם צעוק תצעק ושמעתי והרגתיך! ושמא יתרחש לך נס וזכות אחת האמהות, עליהן השלום, תעמוד לך ותצא מכאן חיים, הזהר והזהר שלא תראה את פני, שביום ראותך את פני תהא כפרתי ותלך למיתה.

ולאחר שעקד אותי בא אצל הגבנת, שהיתה מתפלשת בקרקע, מיללת וסופדת עלי ותולשת שער ראשה, הודפה ברגלו ואומר לה בנזיפה:

– אי לך, חצופה! אכן ידעתי, הכל ידעתי. זו היתה לכם כאן ועידת־דודים, ועידת חתונה חשאית בלא חופה ובלא כלי־זמר כאן על התקרה… הרי אַתּ בתולה פרוצה, ובפני אַתּ חסידה ותתיפי בצורה של רבנית. מעתה אדע מה אעשה לך, חצופה!

ובשעת דבורו החזיק בה בשתי ידיו, ולאחר שהפך פניו אלי וצוני על השתיקה חפז ויצא עמה מתוך החורבה.

יסורי גיהנם סבלתי באותה החורבה. אש קדחה בקרבי ותיקד עד מעמקי נפשי. סמרו שערות ראשי ודקרוני כמחטים, ואני כמוזהר על השתיקה לא הייתי רשאי לבכות ולהשמיע קול. ולאחר כמה שעות הגיעו לאזני קול רעש אופנים וקול המולה של בני אדם וידעתי, שהכנופיא החבלנית זזה ממקומה ויוצאת לדרכה, ובתוכה, אוי, גם ידידוּת נפשי, הגבנת העלובה שלי!…

וכך שכבתי נעקד בידי וברגלי כרחל נאלמה ועיני מקור דמעה. החבל נשקע בבשרי ומנדנוד כל־שהוא חתך את גופי כאיזמל, ולא עוד אלא שצמתתני גם הַצִּמְאָה ואמרתי בא קצי. ומתוך כאבי הגדול וגם מסברא, שהכנופיא כבר נתרחקה והלכה לה, לא יכולתי עוד לכבוש עצמי ונתתי קולי בבכי, שמא ירגישו בי עוברים ושבים, והייתי צועק וקורא עד שנחר גרוני ותשש כחי. אי אפשר לי עוד לצעוק כבתחילה, אלא צועק מעט ופוסק, וקולי הולך ונפסק. נשמתי יוצאת ותלויה לי מנגד, ומלאך המות הולך ובא ליטלה ממני. מרגיש אני שקרב קצי ואמות בלא עתי. התאמצתי בכל שארית כחי לצעוק בפעם האחרונה ואמרתי, תהא לי צעקתי זו התקיעה הגדולה עם שקיעת ימי חיי…

אבל הקדוש ברוך־הוא שלח אותך, רבי אלתר, ואתה עמדת לי בעת צרתי והצלת את נפשי ממות!

כח

היום פנה. השמש שקעה וסוסינו מתלבטים ובאים לההר־הירוק שלפני כסלון, הלא הוא נודע כמעט בכל העולם. שיר קדמוני, יסודתו בהר ירוק זה, מקובל לכל העם מדור לדור. הכל יודעים אותו וכל האמהות והאומנות מיישנות בו את התינוקות. אמי, נוחה עדן, אף היא היתה אומרת לי בקטנותי שיר זה:

"עַל־זֶה הָהָר הַיָּרוֹק,

עַל־עֲשָׂבִים גְּבוֹהִים,

זוּג אַשְׁכְּנַזִּים עוֹמְדִים

וּרְצוּעוֹת בִּידֵיהֶם.

אֲרֻכִּים אֵלֶּה הַגְּבָרִים

וּמַלְבּוּשֵיהֶם קְצָרִים.

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ…"

השיר הזה הוּטב לי מכל שאר השירים. מה יפה ומה נאה היה ההר־הירוק לי בחזיון ילדותי! סבור הייתי שהוא אינו גוש עפר ממש כהררים פשוטים אצל עיר מולדתי, אלא הוא קרוץ מחומר משונה, לא ידעתי אכנהו, והוא כהר הזיתים והלבנון – מעפרות ארץ־ישראל. ואותם האשכנזים נדמו לי כמיני ברואים משונים – בהמות בהררי אלף, במחילת כבודם! אמרתי, אלו הברואים המשונים הם לכסלון העיר מה שסמבטיון ליהודים האדמונים – הם הוא מעכבים את הבּיאה, הם במלקות והוא באבנים. הבא לכסלון לוקה, אין נקי!… וכשגדלתי וסבבתי בעולם והייתי גם בכסלון קניתי דעה לראות הכל כהויתם והבינותי פשוטו של אותו השיר. ההר הירוק הוא פשוט עפר מן האדמה ואינו ירוק כל כך, וביותר הוא עכור מטיט וזבלים. ואותם האשכנזים שם הארוכים נאמרו כנגד אותם בני־אדם, שמאריכים ידיהם ופושטים אצבעותיהם בחבילות של אחרים. מנהג המקום הוא, שהאורחים נכנסים לכסלון מחוסרי חבילות. ואלה שנעשו בעלי נסיון ויודעים להזהר, כיון שמגיעים כמה מילין לפני כסלון לבם על חבילותיהם, העינים ממהרות להביט מאחורי הקרון והידים ממשמשות בחבילות ובכיס, ורוכסים את הקפוטא יפה יפה בכל כפתוריה.

כל זה לא אמרתי אלא להודיעך, כשהגענו להר הירוק מיד הרגישו כל אברינו, לרבות החוטם, את כסלון מרחוק. ולאחר שקיימנו הלכות בדיקה במשמוש ידים ובשימת עין ובפריפת קפוטותינו נזכרתי בפישקא וראיתיו יושב משומם בנפש עגומה. אני משתדל לנחמו, לאמצו ולחזקו בדברים טובים, עושה עצמי שמח, כביכול, ומסיים דברי נחמה שלי בדברים הבאים בסופו של אותו השיר:

"אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ

שָׂמֵחַ לִבֵּנוּ.

נִשְׂמַח וְנָשִׂישׂ,

נִשְׁתֶּה עָסִיס,

נֹאכַל לְבִיבוֹת,

שְׁמֵנוֹת וְטוֹבוֹת,

וְלֹא נִשְׁכַּח אֱלֹהֵינוּ

כָּל־יְמֵי חַיֵּינוּ".

אל תדאג, פישקא! את אלהינו הטוב אין ראוי לשכוח, אל חנון ורחום הוא ובידו להושיע.

– אשאלך, רבי מנדלי, והודיעני – אמר פישקא במר נפש – למה הזמין האל הטוב שוב את שנינו העלובים כדי להפרידנו מיד? למה האיר פניו אלינו כדי שיחשך לנו לאחר שעה קלה ביותר? נראה, שאין דבר זה נעשה אלא להכעיס – ואוי אוי אצעק, להכעיס את מי? את שני בעלי־מומים עלובים מלידה, אומללים ונדכאים, שנוח היה להם שלא נבראו מלחיות חיי צער ויגון אלה!…

אני לובש צורה של חסידות ויראת שמים, מנענע בראשי ואומר: טע־טע־טיי! שפירושם בלשון בני אדם: אסור להטיח דברים כלפי מעלה… אין להרהר אחרי מדותיו של הקדוש ברוך־הוא, וכיוצא בהם דברים לאין שיעור. ותשובתי זו לפישקא לא נאמרה משום שמצאתיה נכונה וטובה, אלא משום שלא לשנות ממנהגו של העולם. כשאדם מתרעם מתוך רוב צער ויסורים רואה חברו את עצמו מחויב לומר לו דברי מוסר ולטעון כנגדו אפילו בטע־טע־טיי גרידא… כשיצאתי ידי חובת המוסר באמירת טע־טע־טיי, מיד פתחתי את פי ואמרתי לו, לפישקא, בלשון בני אדם:

– אמור נא לי, פישקא, מה שמה של אותה הריבה? אתה הלא היית קורא לה גבנת, עכשיו אני רוצה לידע מה שמה.

– לידע את שמה למה לך? – אמר פישקא, מעמיד פניו עלי בתמיה גדולה – פרסום שם הריבה בדברים מעין אלה לא לכבודה הוא.

– שוטה שבעולם! – אמרתי לו – אם אדע את שמה אפשר שתגיע לה טובה. אני הלא תמיד מהלך בדרך ואפשר יתגלגל הדבר על ידי למצוא את אבדתך. שומע אתה?

– ביילא שמה! – אמר פישקא בשמחה.

ומיד נשמע קול אנחה וקול נפילה ביחד. ראיתי ונבהלתי. אלתר מוטל על גבי העגלה ונאנח ופניו מלבינים כסיד.

– מה לך, רבי אלתר? – אומר אני לו ומעוררו – אפשר תטעום מעט יין? חלש אתה?

– בע! – אמר אלתר והתחזק וישב שוב על מקומו.

– ומה שמה של אמה? – אמרתי לפישקא – ומאיזה מקום היא? שמא תדע?

– יודע אני ויודע – אמר פישקא – הגבנת, ביילא, ספרה לי שהיו קוראים לאמה עלקי, ואף זאת, שאמה נתגרשה מבעלה בעיר בטלון. אמה היתה מספרת תמיד דבר זה ומתרגזת.

– מבעלה בעיר בטלון, אתה אומר. מי הוא זה ומה שמו של אותו הבעל שנתעלם מבשרו, מבתו הקטנה, והכרע הכריע אותה בילדותה? שמא יודע אתה, רבי אלתר, אדם קשה זה בעירך מי הוא ומה שמו?

אלתר ישב נדהם, פניו נתכרכמו, פיו פתוח ושותק.

– שמו… שמו – אמר פישקא, משפשף את מצחו כמתאמץ לזכור נשכחות – המתן מעט. כמדומה לי ששמו…

– אלתר! – צעק אלתר בקול נורא ונשתטח מלא קומתו על העגלה.

– כך, כך! – אמר פישקא, מציץ על אלתר ואינו מבין למה צעק – כמדומה לי, שחניכתו יקנה"ז. אמא היתה דשה בשעת כעסה את בשרה של בתה הפעוטה והשוממה וקוראה לה יקנה"זית, בתו של יקנה"ז!

עכשיו הוברר לי מה היה לו לאלתר ולמה נתרגש כל כך – ואני נרתעתי לאחורי כנכוה ברותחין.

אלתר בוכה ומכה בידו על לבו ואומר: אמנם חטאתי! אני אני השימותי את חייה. כדבריה כן הוא: “אבא שחט אותה”. ובשביל כך יד אלהים נשתלחה בי ואיתרע מזלי ונתקפחה פרנסתי, ובכל אשר אפנה לא אצליח.

אני משתדל לנחם את אלתר, מקטין את חטאתו ואומר, שהוא אינו אלא בשר ודם. יצר־הרע סוכן בנו, בני אדם. אפילו צדיקים גדולים, אבות האומה, נשמעים ליצר־הרע בעניני אישות ואינם יכולים להתגבר עליו. מצינו צדיקי עולם שנשים משלו בהם ועשום הדום לרגליהן… אמרה האשה – ולא חסו על זרעם מאשה אחרת ועמדו וגרשום מפניהם.

פישקא יושב ותוהא, וכל הדבר הזה נראה לו תמוה ומשונה מאד.

ובין כך וכך ויהי ערב ויהי לילה. הכוכבים נוצצים וסוקרים לנו משמי מרום בפנים מאירים, ובקצה השמים הלבנה עולה כמו מארץ ופני להבים פניה. דומה, שהיא אינה מבטת אלא עלינו, כי לכך נוצרה וניתנה ברקיע, היא וכל צבא השמים העליונים, להאיר לארץ ולדרים עליה בעיירות ולהולכי דרכים. אלתר התעודד וישב, נשא עיניו למרום ואמר:

– הריני נשבע בחי העולם, שלא אבוא לביתי, לאשתי ולבני בבטלון ולא אשיא את בתי הבתולה עד שאמצא את בתי העלובה מאשתי הראשונה. השמים והארץ עדים הם. אני הולך מיד לבקשה ואוי אוי למי שיעמוד בפני!

פישקא נופל על צוארי אלתר, מגפפו ומנשק לו בלא אומר ודברים, ואחר כך הוא נותן קולו בבכי ותחנונים ואומר:

– אוי, הצילו נא, הצילו אותה!

אלתר קופץ מעל העגלה שלי ועולה על עגלתו, אומר לנו שלום מרחוק, חובט את סוסתו והולך לדרכו. ואני ופישקא מביטים אחריו מחרישים ושותקים. העצבות תקפתני ולבי דוי. נשאתי עיני למרום והנה הירח והכוכבים מהלכים בגובה שמים רחוק רחוק מאתנו בני אדם, ופניהם אינם עוד אלי כבתחלה. מה אנו כי ידעונו, ילודי אשה כי יחשבונו?…

חובט אני את סוסי, את הנשר כביכול במרכבתי, שיטריח את עצמו וינהלנו בדרך. ובשעה מאוחרת בלילה עברה עגלתי על אבני נגף וצורי מכשול בחוצות כסלון בקול רעש והמולה, קול מבשר, מבשר ואומר:

הקיצו בני יעקב ושמעו, – עוד שני יהודים באים לכסלון!…

ספר ראשון

א

יאמרו מה שיאמרו על היהודים הקבציאלים, יאמרו, שכחם אינו גדול כל כך בעולם, ואיזה הוא דבר חכמת בינה שפעלו בו בימיהם? אוי לנפשם, דלים הם ושפלים! – אלה וכאלה יאמרו שוטניהם; אבל במה שנוגע לענין קיום המין, אין פוצה פה ומקטרג עליהם: זהירים הם בדבר זה ככל אחיהם היהודים. אפילו שונאיהם הרעים ביותר בעל כרחם מודים בזה, שכל יהודי קבציאלי מטופל הוא בבנים ובבני בנים… והטובה הגדולה, שמגעת מזה לעולם, תתבאר להלן.

הקבציאלים קבצנים גמורים הם, לא עליכם, והפרוטה אינה מצויה בכיסם. בקבציאל גופא אין שום פרנסה לפניהם אלא זו, שמחזרים על הפתחים זה לזה ומתפרנסים זה מזה ומסיגים זה גבולו של זה. עמד אחד ופתח לו חנות, מיד בני העיר באים ויורדים לפרנסתו, ומספר יהודים הן חנויותיהם. החנונים מרובים והקונים מועטים. וכיוצא בזה אתה רואה בשאר הענינים. כל אחד נכנס לתוך רשות חברו ודוחקו, כהלכת גוברין יהודאין, במקום ששנים עומדים בא השלישי, ובמקום שלשה בא הרביעי, וכך הם מוסיפים ובאים ומצטרפים למנין, לקיים מה שנאמר: “וקבצנו יחד” – כל הקבצנים חבורה אחת, והאי חברותא להם מיתותא… אחדות משונה זו, שכל אחד נטפל לחברו ואומר: יהי חלקי עמך, כלומר, גם לך גם לי לא יהיה – זוהי באמת אחת מהמדות הטובות, שאין אתה מוצאן אלא ביהודים קבציאלים בלבד, ובגלל הדבר הזה זכו לחזר על הפתחים ולגמול חסד זה לזה… והואיל והבור אינו מתמלא מחוליתו, פושטים הקבציאלים בערי ישראל, וביותר בעיר כסלון. נס הוא לקבציאלים שיש כסלון בעולם, שיכולים להתגדר בה, ולעשותה מעין לפרנסתם ושוק לסחורת ידם. קבציאל סוחרת בנפש אדם: היא שולחת מתוכה לכסלון מיני מלמדים, סרסורים, מקבלים ובטלנים, אברכים וחתנים, שכלו להם מזונותם בבית חותנם, ועוד יהודים מכל המינים והדוגמאות שהפה יכול לדבר – יהודים בעלי כתבים ותעודות, שהם נאמנים על העניות, יהודים בעלי צורה וחולנים: חולי מעים ותחתוניות, יהודים כשרים, בעלי־תקיעות ובעלי־תפלות, וכיוצא בהם; גם יהודיות מכל המינים: צדקניות, מקריאות־תחנות ומענה־לשון לפני ההדיוטות, יודעות ללחוש על המכה ועל הספחת ותחלואי ילדים – והן זקנות שכבר עמדו מלדת; ועוד אלה: יהודיות תגרניות עם ביצים ועם שומן של אווזים לפסח, יהודיות מורטות נוצה ואורגות פוזמקאות – והן עוד ב“פרו ורבו”. גם ערב־רב של בחורים ובתולות, משרתים ושפחות ומיניקות ממינים שונים, וכאלה וכאלה. סחורה חיה זו יש לה מקום בכסלון ועוברת שם לסוחר. וקבציאל, שהיא טורחת לטובת הכלל ומביאה לעולם סחורה זו, מתפארת בה ומתגאה בה מאד, ולפיכך הקבציאלי דל־גא הוא; כשאתה רואה לפניך יהודי בעל גאוה משונה, תדע שהוא קבציאלי…

חתן הספור הזה הורתו ולידתו בק"ק קבציאל.

בשעת לידתו לא בקשו הוריו חשבונות רבים לומר: בריה זו מה תהא עליה? ולא עלתה על דעתם להקשות: מה ראו קבצנים שכמותם להביא לעולם נפש אדם, אך לצרה להם ולו כאחד? או לחשב ולומר: מה לעשות למין־נפש זה, שלא יהא קץ בחייו, במתנת חלקם זו, ולא יבוא לעתיד בקובלנא עליהם: אי, קבצנים, למה ילדתוני!… מה להם ולחקירות ודברי הבלים אלה? אמו עשתה את שלה – נתעברה וחבלתו וילדתו בלא שום טענות ומענות, כי לכך היא אשה, שתהא יולדת בנים. אפילו תרנגולת, להבדיל, עושה רצון קונה, מטלת ביצים ורובצת עליהן, ואינה באה בטענות לפני הקדוש ברוך־הוא… ואביו אף הוא לא הקפיד כל־כך: מה אכפת לו, אם עוד נפש אחת באה לעולם? הרי חבלי־לידה לא היו לו בשבילה, צירים וחבלים הלא לנקבה הם, היא בעצב תלד בנים, ואם לה ניחא, לו על אחת כמה וכמה… ואלא מה, שהוא עני, עני גמור בכל דקדוקי עניות, ונשמה יתרה זו צריכה מזונות? – אין בכך כלום! לדבר זה ידאג הצבור והזן את העולם כלו בחסד, והוא מה? והרי על אסמכתא זו של חסד אלהים ואדם נולד הוא בעצמו ואבותיו ואבות אבותיו מבבל ועד הנה. מנהג דרך־ארץ זה, שתהא הנשמה יושבת בגנזי מרומים וממתנת שם, עד שיתקינו לה בהאי עלמא דירה נאה וכלים נאים וכל צרכי החיים, ויזמינוה לאחר כך להתלבש בגוף ולבוא ליהנות מן המוכן – אי אפשר לה לנשמת יהודי. יהודי, אם לא יזדרז וידחוק את עצמו בכל מאמצי כחו, ויהא ממתין עד שיכינו לו בזה כל צרכו, מובטח לו שימתין וישתקע שם לעולם ועד, ועד נצח לא יראה אור. ובדיעבד, כשנדחק ובא והרי זה עומד בין החיים על שתי רגליו, הוא הולך ונדחף, בעזרת השם, הלאה, הלאה, דוחק עצמו ודוחק בכל כחותיו ומתפרץ ונכנס דרך הפתחים או בעד החלונות, אחור או קדם, היינו הך. וכך עוברים לו כל ימיו בדוחק ואינו חושש…

אלא בדבר אחד זה בלבד נתחבטו הוריו בשעת לידתו והיה קשה להם מאד: רבונו של עולם, מה שם נקרא ליציר כפיך זה? כל השמות במשפחה הרי כבר נטלו הבנים, שקפצו ונולדו לפניו. בשארי־בשר הקרובים התחילו וברחוקים גמרו, ושני קרובים נעשו שותפים בשמות כל אחד מצאצאיהם. האב מצדו בא באחד המתים ממשפחתו, והאם מצדה באה בשם קרובה המת ממשפחתה – כך נמנו וגמרו שניהם – והילד נקרא בשני שמות. שני מתים נזדווגו יחד, ומזווגם זה היה עולה להם: חסקיל־בנציון, ליפא־טודרוס, דבוסי־קרייני, פסח־זליג, ציפא־סוסי, סטיסי־הינדא, קרפיל־פייבוש, חנא־למיל, שמעריל־איזיק, קיילא־ריקיל. ובשעת הדחק נתחלף זכר בנקבה ונקבה בזכר. הדוד חיים נעשה חיה, והדודה ברכה – ברוך, מן גרונא יצא גרונם, ונחום היה נחמה. וכך היו המתים הולכים ובאים שנים שנים, עד שלבסוף קפדה באה עליהם – אוי, כלו הנשמות מן המשפחה ושמות עוד אינם! והנה יולדיו של זה חשבו עליו מחשבות ובקשו עצה – ולא מצאו כלום.

– שמעני, לייזיר־יענקיל! – פתחה היולדת ואמרה, לאחר שנתחבטה בדעתה – שמעני, בעלי, ויקרא שמו של הילד בישראל גדליה־הירש, על שם גדליה־הירש, עליו השלום.

– לא, שטיא! – השתיק אותה המוליד בכעס גדול – ימחול לי גדליה־הירש שלך או לא ימחול, אחת היא לי, זכרונו אל יבוא לפני ואל אשא את שמו על שפתי. עשר פעמים לא ומאה פעמים לא!

גדליה־הירש הוא ממשפחת אם הילד. אמה־זקנתה חולצה, עליה השלום (שעל חסקיל־בנציון שמה נקרא), היא דודתו. אומנותו של גדליה־הירש היתה כפולה ומכופלת וע' פנים לה. היה תופר ומטליא “תחתונים”, קפוטות וכובעים, כלי גבר ושמלות אשה, ירמולקות, צניפים ורדידים, ולפעמים גם סנדלים ונעלים. כללו של דבר, כל מה שבא לידו הוא היה עושה. בכל קבציאל לא היה מומחה להטלאת בגדים וסנדלים כמותו. והואיל וענין ההטלאה אינו מתבקש כל כך בשאר המקומות כמו בקבציאל, לפיכך זכה שם גדליה־הירש לשם גדול והיו הכל צריכין למארי־דחייטא זה. מי בעל קרעים ובלואי סחבות יגש אל גדליה־הירש, מי שחש בנעלו, לא עליכם, וסנדלו פוצה פה ומצפצף, מיד גדליה־הירש נותן בו את המרצע וגוזר עליו שישתוק ולא ישמיע בחוץ קולו. ואם הקרעים הללו בעצמם חוזרים למחר, והסנדל אינו שומע בגזירתו ומעיז ומרחיב פיו בצפצוף נורא כבתחלה, אין גדליה־הירש מתעצל, וחוזר ומוסיף טלאי על גבי טלאי, עד שהקרע עם הבגד כאחד כליל יחלוף. אלמלי היה גדליה־הירש זה דר בפאריז, ושם בשוק אצל פנה הכין מושבו, הוקירו אותו מפז ועל כפים נשאוהו. אבל בקבציאל היה הולך ערום ויחף, ואם נשאוהו שם לפעמים על כפים, הנה כבוד זה נעשה לו רק בשעה שלא היה כח בו לעמוד על רגליו, בשעה שגמע מן הכוס גמיעה מרובה. אמת, שהיה גבור לשתות יין, כי המלאכה צריכה לשתיה, ובלא שתיה אין לבוא בקהל של חברת “פועלי צדק”. אבל פעמים יארע אפילו למלומד בשתיה, שישכר כשכרותו של לוט. ובכל פעם שהקיץ מיינו, היה מתנצל, כדרך שכורים הרבה, ואומר, לא היין משכר אלא החטא – שלקח הכוס מיד שמאלו של משקהו. וראיה לדבר, הנה הוא נוטל תיכף קנקן יין, כדרכו, וגומעו בפני כל העדה, ולא יודע כי בא אל קרבו. מופתים אלה היה עושה כמה פעמים והקבציאלים ראו ושמחו.

לא שמח בשמחתם רק לייזיר־יענקיל לבד. גדליה־הירש, שבעל־מלאכה הוא, היה לו לחרפה. וכי לא בושה היא וכלימה? זה רבי לייזיר־יענקיל, שבעל־תפילה הוא באחד מבתי־הכנסיות של כסלון בימים־הנוראים, ובשאר ימות השנה הוא יושב בטל מאחורי התנור בבית־המדרש בקבציאל ומעיין בספר – הוא ובעל־מלאכה הדיוט זה קרובים הם! לא רצה לייזיר־יענקיל בשום אופן בקורבתו של גדליה־הירש, והיה מבזהו, מתגאה ומתנשא עליו, ומעולם לא הזמינהו אליו, כשהיתה שמחה במעונו. וכשבא מעצמו בלא הזמנה, לא היה משגיח בו, ומבטלו כאילו אינו. וגדליה־הירש מצדו לא חשש לגאותו של לייזיר־יענקיל, והיה שוחק לו מלב טוב ואומר: “כלום יודע אני מה חשיבותו של לייזיר־יענקיל וגאותו מה היא? חבוק ידים אינו מלאכה כבדה ונכבדה כל כך. ינסה נא מר־בר־רב־אשי זה להניח טלאי – טלאי כזה, שאני מניח, ואז נראה… אל יחשוב לו השם גאותו לעון, אך טפש הוא, בהמה הוא לו!”… כך היה מסיים את דבורו ומנענע עליו בזרועו. לא כן אשתו של לייזיר־יענקיל, היא היתה מקרבתו ומכבדת אותו, ורב שלום ביניהם. גדליה־הירש היה מטליא את מלבושיה, מתקן מלבושי ילדיה ומעלה טלאין גם על בגדי בעלה, שלא על מנת לקבל שכר. אדרבא, בשעת הדחק היה חונן ונותן בסתר מתנת ידו. ומדרש אגדה יש, שבימי נערותם היה הוא מתגעגע עליה והיא גם היא מתגעגעת עליו, וכמעט שלא הגיע הדבר לידי “תנאים” ושבירת קדרות, כדת ישראל, אלא שפתאם בא לייזיר־יענקיל באמצע, והנשים שבמשפחה אמרו לשידוך טוב. הקדוש ברוך־הוא ברך את לייזיר־יענקיל בקול, בדקו הנשים את קול נגינתו ומצאו, שהוא כלי יקר ונדוניא יפה שאין לה שיעור, לא בכל יום מתרחש אוצר נחמד כזה. – והנה נכתבו “תנאים”, והכל שריר וקיים. לייזיר־יענקיל מבפנים, וגדליה־הירש מבחוץ, אבל וחפוי ראש. מאותה שעה, כך הבריות אומרין, נשתנה גדליה־הירש לבריה אחרת, ופניו לא היו לו עוד כבתחלה. דומה, שמעשה כשפים נעשו לו, רחמנא ליצלן! התחיל מיצר ומתעצב, ומרוב צרותיו נתן בכוס עינו – בכוס תנחומין למרי נפש. אפשר, שבגעגועיו אלה בנערותו היתה תלויה השנאה אליו בלבו של לייזיר־יענקיל. ואיך שיהא הדבר, כך או כך, השנאה היתה גדולה מאד. ולפיכך, כשהיה לייזיר־יענקיל שומע את השם גדליה־הירש יוצא מפי אשתו, מיד נתמלא חמה.

אף על פי שרגילה היתה בת־זוגו של לייזיר־יענקיל לשמוע מפי בעלה דברי חרוף וגדוף כלפי גדליה־הירש, אבל בשעה זו נגעו הדברים עד נפשה וזלגו עיניה דמעות. בעלה נתעורר עליה ברחמים והתחיל מדבר לה לשון רכה:

– למה אַת בוכה, שטיא? מנעי עיניך מדמעה, שטיא, אומר אני לך. איזוהי אשה כשרה? זו שעושה רצון בעלה. אם בעלה אומר לאו, יהי כדברו – לאו. הגיעי בעצמך וראי, שטיא! בעלך מי הוא, ברוך־השם, ומי גדליה־הירש?…

– גדליה־הירש איש יהודי היה, יהודי כשר ובעל לב טוב.

– ואם לא השחוק הוא? בעל־מלאכה ויהודי כשר!! כלום מעט היא בושה זו שבאה לי על ידו בחייו, ואקרא היום את שמו על זרעי, ואקל אני בעצמי בכבודי! אל נא, שטיא! אומר אני לך, אל נא תדברי הבלים!

– אבל אנא “בשם”, לייזיר־יענקיל! הילד הוא בן בלי שם, אויה לי, והאב מתעלם ומחריש, ועוד נאמר אצלכם: אב הרחמים!…

– שם, את אומרת, שם… מגמגם האב מתוך בלבול הדעת.

– ומה, הע־הע, ומה תאמר, אם חלמתי חלום?!

– חלום, את אומרת, חלמת חלום? – תוהה המוליד, מעמיד עיניו על היולדת ומסתכל בה.

– גדליה־הירש בא אלי שלשום בחלום הלילה. – מזל טוב לך, מלכה־טויבא! כך הוא מברכני ואומר באנחה: איני נח בשלום בקברי, בשביל שעדיין לא שם ולא זכר לי בעולם. חוסי נא, מלכה־טויבא! – הוא מדבר תחנונים ורומז באצבעו להילד החבוש בתוך הכסתות – בידך עכשו להמציא לי מנוחה נכונה ואני אשתטח שם בתפלה לפני כסא כבודו יתברך, בעדך ובעד בעלך – הם הם דבריו: בעדך ובעד בעלך, כך אזכה לשמוע שמועות טובות ונחמות כל ימי חיי! – זה הקטן, כך אמר לי כנגד הילד, זה הקטן יהיה “מלאכת־עבודה” שלמה, אם ירצה השם, וראשו מחט טוב, חד ומחודד. בשעה שאמר דברים אלה היו פניו מבהיקין כאור החמה, ונעלם פתאם… עכשו, הע־הע, מה אתה אומר, לייזיר־יענקיל?

– מה־מה־מה… מגמגם בעלה, פוצה פה ואינו משיב כהלכה. – מה אתה “מהמה” לי מה־מה כבהמה? אראה בנחמה ורוב נחת, לייזיר־יענקיל, אם לא ראיתיו אני בעיני… אמש בא אלי שנית והוא מסתכל בי ורומז להילד, רומז להילד ומסתכל בי… רומז ומסתכל מתחלה בהבטה של רחמים ובקשה ואחר־כך… אוי, תסמר שערת בשרי, אחר כך הוא לוטש עיניו, הולך ובא אלי בזרוע נטויה, כמתכון לחנקני, חורק עלי בשניו וגוער בזעף: יקרא בו שמי! ואם לאו…

– ובאם לאו, מה־מה? – נתעורר לייזיר־יענקיל בבהלה, בוחן ובודק בעיניו את כתבי “שיר המעלות” והעוגה, שעגו במרדא על כתלי הבית סביב להיולדת, לשמירה מפני המזיקין.

– הסר מעלי מה־מה"ך! כלום תם אתה, לייזיר־יענקיל, ואינך יודע מה? אוי ואבוי לי, כלום מסרבין למת ודוחין אותו בקש?

– ומה זה מה… מה בקשתך, שטיא?

– ירא את השם, לייזיר־יענקיל, אוי לי! ואל תהא עקשן באותה שעה. אבוי לי!

– אם גזרה היא…

ב

נמנו וגמרו לקרוא את הילד הירשיל, על השם השני מן גדליה־הירש, והרבה טעמים עמוקים היו לדבר זה. ראשית, הלא גם האב זכאי בשם אחד לבנו. והשנית, הרי הפשרה מנהג ישראל היא, וכדאמרי אינשי: באין ברירה אין מעמידין על דין תורה. והשלישית, חלוק גדול יש בין גדליה־הירש והירש: השם החדש אינו שלם, והבושה מגולה טפח ומכוסה טפחיים ואינה נראית כל כך. ואֵם הילד, שבעלת־בית מחוכמה היא ומשיירת מכל דבר בכלכלת ביתה לפקדון אצלה, אמרה בלבה: יהי שם גדליה העודף למשמרת לי, אפשר שיהא צורך בו בעתיד. ובאמת אמרו, אמו חכמה היתה וראתה את הנולד, וחשבון השמות עלה יפה. לא ארכו הימים וילדה בן זכר, והילד, עליו השלום, נקרא בשם גדליה!…

נאמר כאן “עליו השלום”, להודיעך, שהנער הילוד הזה, אחי הירשילי, לא הוציא את שנתו. דדיה של אמו לא היו לו לרצון ונעשו סם־המות לבטנו. הרבה סבל האומלל הזה מכאובים ויסורים וענויים קשים, וכשהתחילו שניו לצמוח, נמלך והלך לעולמו. וכך השכילו לעשות בשעתם כמה מאחיו ואחיותיו לפניו, כשעדיין לא בא הירשילי לעולם. ראו מי יולדיהם, מה הם ומה חייהם, והרגישו שלא טוב לבטוח בקבצנים ולהתאוות לשולחנם. הבנים אצלם, כל ימי חייהם אינם אלא תלאה אריכתא וצרה עולמית, ולפיכך מוטב למות מיתה אחת ולא עשר מיתות בכל יום, מוטב להפטר בימי הילדות ממשא החיים מהאריך ימים בדלות ונקיון שנים. אריכת ימים בלא מזון ומנוחה היא גסיסה ממושכה… אבל אין דעות של בני אדם שוות. דבוסי־קרייני ופסח־זליג עקשנים הם ונתעקשו לחיות דוקא ולנסות ולטעום טעמה של חתונה מה הוא – והנה הם עתה מטופלים בבנים ואביונים גמורים. וחוץ מאלו שנים האמורים, נפתולי אלהים נפתלו עם מלאך־המות גם ציפא־סוסי, חנא־למיל, קיילא־ריקיל והירשילי זה, ונצלו מידו. ציפא־סוסי בוגרת היא ומלאה ימים, גופה נתדלדל ונעשה גל של עצמות, פניה צומקים, לחייה נופלות וקוים ירקרקים מתחת עיניה. והיא בנעוריה יפה היתה, בתולה נאה ותמימה וטובת חן – מעלות טובות אלו, שמביאות לבנות עשירים אושר ורוב נחת, ולבנות עניי־עם תקלה ורוב צער. הלחץ והעוני בבית הוריה מרו ועצבו את רוחה. לא לנפשה בלבד היתה דואגת ומצטערת, אלא אף לנפשות בית אביה, איך הם מעונים ומדוכאים וכל ימיהם רעים; איך עוללים תמימים שלא חטאו ירעבו ויצמאו, ונר אלהים – נשמתם – ידעך מעט מעט מעוצר רעה ויגון. על אלה היה דוה לבה וגמרה בדעתה לעבוד עבודת שפחה בבית אחרים ולכלכל במעשי ידיה את הוריה האהובים בעת צרתם. ידעה ציפא־סוסי שאביה גא הוא מאד ולא יתרצה, שבתו תהא לשפחה; אף על פי כן גמרה בדעתה להתאמץ בכל תחבולותיה עד שיתקיים רצונה. ושעת הכושר לכך נמצאה לה באחת משעות הרעות ביותר. העוני גבר מאד, ולא היה כזית לחם בבית. החורף הנורא עם קרתו הנה זה בא, ורוח קר נושב מן החרכים. ימים עברו ושבועות חלפו ואין עצים ואין אש בתנור – אין מסיקין את הכירה אפילו בקש ובגבבא, ואין מבשילין אפילו תבשיל של גריסין במים. אם הבנים מעוברת, קיילא־ריקיל אז בבטנה, והריונה קשה לה מאד. שמעריל־אייזיק, עליו השלום, נגוע באבעבועות, כמעט שהנשמה בקרבו, והעוללים ערומים מבלי לבוש, רעבים גם צמאים יושבים צפופים בירכתי הבית, כפופים וסגופים, נדהמים ונאלמים, בלי נשמע קולם, זולתי קול אנחה ואנקה יוצא פעמים מקרב לבם, עיניהם כעיני מתיאש, רואות ואינן יודעות מה הן רואות, ודמעות כרסיסי עופרת קרושה על עפעפיהם. באותה שעה פתחה ציפא־סוסי את פיה ותבך ותתחנן לאביה, כי יחוס על אמה השוממה ועל הילדים האומללים ועל נפשה העלובה ויתננה לילך מביתו ולעמוד לשרת בבית אחרים. הביעה לו רוחה, ומבול של רגשות רותחים שוטף ממעמקי לבה; ואביה נענה ומדוכא מרוב עוני, לא יכול עוד לעמוד על דעתו – ונתרצה לה ברחמים.

בשעת יציאת הבת מבית הוריה הורידה אמה כנחל דמעות, ואביה נפטר ממנה בלב נשבר ורוח עצובה. יונה זו, יפה וברה וטובת לב, ריקם יצאה מקנה ובידה אין כל, חוץ מברכות הוריה וברכות אחיה ואחיותיה מסוכות בדמע – ברכות מחמדי עיניה הנאהבים והנעימים.

קבציאל שלחה לכסלון בתוך מיני נפשות רבות – סחורת ידה, אָמה עבריה רכה בשנים, את ציפא־סוסי בת רבי לייזיר־יענקיל, היפה והתמימה!…

ציפא־סוסי, צפור טהורה זו, מצאה מקום לה בכסלון בבית עשיר אחד. בימים הראשונים לעבודתה שם ישבה במנוחה, הכל נוחים ממנה וממעשיה ושלום לה. היתה פוקדת את הוריה באגרות תנחומים, וגם כסף מעט שלחה להם. אבל בעצם תומה היה מעשה ונהפך הגלגל. ראה אדונה, שנערה יפת תואר היא וחשק להתקרב אליה. מתחלה בערמומיה בא עליה, מתחפש במסוה של ענוה ותורת חסד על לשונו, מתחסד ואומר: מתוך שבת ישראל היא, נערה עניה וגלמודה, והוא איש טוב מטבעו ורב חסד, לפיכך הוא מוחל על כבודו ומתקרב אליה ברחמים, כלום יש מצוה גדולה ממצות ואהבתם את הגר? ובתוך כך מרמז לה בלשון ערומים, שכמה פעמים שקד לתקנת בנות ישראל עניות ויפות, ויצאו אחר כך מביתו והיו לנשים… אף היא אם תאבה ותשמע – אשריה וטוב לה… ובהמשך הזמן אכן נודע הדבר, מה חסד העשיר ומה רחמיו הרבים, ועולם חדש נגלה לפניה פתאם עם צרות חדשות ומשונות, עולם נורא עם יצרו־הרע ועם שבעה מדורי גיהנם, אש וגפרית ורוחות רעות ומשחיתים הרבה – דברים חדשים מקרוב באו, לא שערתם בתחלה. החיים היו לה עתה שדה מלחמה, עליה לעמוד מזוינת ולהאבק עם שטן תקיף ועז־פנים, והיא דלה ועזובה! מר לה מאד. אלא מרוב צערה על מחמדי נפשה המתענים בחסר ובכפן בביתם, ומגודל רצונה להמציא להם גם עזר מעט בשעת דחקם – על־כרחה מקומה לא הניחה וסבלה ענוייה הקשים. והיתה נאבקת ונלחמת, עד שכשל כח הסבל ונתפטרה ממשמרת עבודתה.

והלכה ציפא־סוסי והיתה לאָמה בבית איש אחר – וגם שם נשנו הדברים מתחלתם ועד סופם, כפי הנוסח הקודם; אלא שבמקום המעשה באחד עכשו הוא בשנים: מעשה בבעל־הבית בעצמו ובכבודו, ומעשה גם בבנו. שניהם הו בעלי רוח נמוכה ונפש שפלה ודורשי טובתה ברחמים. ובעקב ענותנותם צרות באו לה, ענויי נפש ויסורים, ולבסוף בריחה והצלה. וכך היה הענין הולך על דרך אחד במהדורא שלישית ורביעית ואילך, זה המעשה בעצמו, אלה הצרות ואלה דברי המלחמות, והבריחה וההצלה לבסוף. וחוץ ממעשיות בטרקלינים, עוד היו מעשיות בבתי־המבשלות: מעשה ברקחות וטבחות ובמקורביהן; מעשה בסרסוריות ובאותן הנשים, שנעשות גבאיות לעת זקנה, – סוף דבר, ספר מעשיות גדול, מעין “לילות אלף ואחד”. ציפא־סוסי העלובה היתה השׂה לקרבן בשביל יפיה… אך לאנחות ולצרה נולדה יפה וטובת חן: חן ויופי למה לבנות עניות, שאין מוזהרין עליהן לנהוג בהן מנהג דרך־ארץ כנמוסי העולם, ולחשוש שמא יצערון ויחבלו נפשן בדבור ובמעשה נבלה? וכי ציפא־סוסי, בתולה עניה ובלחם נשׂכרת, הגם זו אדם היא!? מה היא ומה חייה ובמה היא נחשבת? – טובת הנאה מיפיך, ציפא־סוסי, נקבל ברצון, ואַתּ בעצמך מה אַת לנו? בשבילנו יהי כבודך לכלמה ואחריתך עדי אובד… ואלא מה, שמא ציפא־סוסי אב ואם לה, שמחבבים אותה כנפשם, שהיה להם רוב צער בטפולם עמה ורוב עמל ויסורים עליה בילדותה, וכמה ימים ולילות חסרו נפשם מטובה ולא אכלו די שבעם ושינה בעיניהם לא ראו, עד שבחסד השם נתגדלה והיא עתה כל משׂושׂם; ולא זו אף זו, שמא ציפא־סוסי אף היא אוהבת את הוריה אהבה רבה והיא עובדת בפרך כדי לתמוך ביגיע כפיה את מחמדיה אלה בשעת דחקם, ואין נפשה ולבה אלא להם, ולא לדברי אָון והבלי בני אדם? דברים אלו מי פתי ויתבונן בהם, מה נפש עלובה זו כי יחשבוה!… אבל ציפא־סוסי לעצמה אף היא בשר ודם, גם לה לב ונשמה בקרבה, חושבת היא ומרגשת, כשפוגעין בכבודה היא חוששת, כשמנבלין פיהם בפניה היא מתביישת וכשמצירים לה היא מצטערת – וגדול כאבה מאד!

ולפיכך לא יכלה עוד ציפא־סוסי העלובה לסבול, ושבה לבית הוריה הדלים, דוויה ומעונה, עגומה ושוממה, ופניה היפים לא היו לה עוד. האם הרגישה בצערה של בתה, עיניה היו מקור דמעה ותבך על אומללה זו אהובת נפשה.

אוי לך, אחות עניה, כשאַת מפוחמת והעניות מנוולתך, ואוי אוי לך, כשאת נאה ומוצאת חן בעיני שלוי עולם הגאיונים! בין כך ובין כך עלובה אַתּ ושָמם עולמך!…

ג

עכשיו כשיהא הירשלי מסתכל במפת הארץ, מחפש שם בין כל העיירות, הקטנות עם הגדולות, לא ימצא את קבציאל, ואפילו אם יחפשנה בנרות; ולשעבר, בימי ילדותו, היה סבור, כתולעת זו שבתוך החזרת, שאין כקבציאל עיר־חמדה טובה בכל העולם; היא מקום הישוב וטבור הארץ, ומחוצה לה מדבר שממה, מקום תנים וחיות רעות. בני אדם בעלי צורה ועם סגולה אינם אלא כאן, בקבציאל בלבד. אין השמש זורח ביום והירח והכוכבים בלילה אלא בשבילם, ואין הקדוש ברוך הוא עוסק בעולמו אלא ביהודי קבציאל לבד. הוא נותן מטר – בשביל להצמיח חציר לעזיהם, ושולח מים על פני חוצות – בשביל העזים שישתו ולא יצטרכו לאכול התבן מעל הגגות וללחך כתלי בית־המדרש; משיב הרוח ומיבש פני האדמה – כדי שלא יהא טורח ליהודיותיו לילך ביום הששי לשוק, לקנות בשר ודגים וכל מיני מטעמים לכבוד השבת; מברך השנים בבולבסין ובבצלים ושומים – כדי שיאכלו יהודיו וישׂבעו. כללו של דבר, לא ינום ולא יישן שומר ישראל, פועל גבורות ועושה נפלאות בכל עת רק להם ובשבילם… ובשכר זה תוקעים לו יהודיו בשופר, מזמרים לו “מלך עליון”, משלשים לו קדושה, קופצים ואומרים קדוש! ובשכר זה עושים לכבודו פשטידא לשבת ומרקדים לפניו בדיצה וחדוה בשמחת תורה. בימי חנוכה הם משלמים לו תודה ומשחקים בקוביא, ובימי הפורים נותנים את נקמתו בהמן וחובטין אותו במקלות, מתחפשים ומשנים את טעמם לכבוד שמו הגדול ומתהוללים ומשתטים לשם שמים… אמת, עוד עיר אחת היתה נודעת לו, שהיה מדמה אותה כמרחפת באויר העולם ושם שער השמים – הלא היא ירושלים עיר הקודש, שהיהודים שם מתים ונראין כחיים, נחים באדמה בשלום ואין הרמה שולטת בהם… אבל אוי ואבוי! ירושלים הלא היא חרבה ושוממה, היתה כאלמנה, ובני ציון היקרים הם עתה בגולה – בקבציאל.

והגלות בעיני הירשילי באותם ימים היא גלות גברילא – גוי זה שמכבה את הנרות בלילי שבתות, מסלק מעל השולחן את המנורות ומסיק את התנורים אצל היהודים; זוהי גם גלות טעקלי הערלית, שכובסת כתנות וחתולי תינוקות של בני ישראל וחולבת פרותיהם בשבת; זוהי גם גלות קונדראט, שמוכרין לו בעד כוס יי"ש כל חמירא וחמיעא של קבציאל בפסח, והקשה מכלן היא גלות מיטקא, גוי קטן, וכלבו זשוקיל, שלא ילדים קטנים בלבד היו מתיראים מפניו, אלא גם יהודים בעלי זקן ובעלי נשים ובנים, אף יהודים תקיפים ופני־העיר חרדו מפניו ונסו מפחדו למרחוק כמטחוי קשת. ומי יודע, עד היכן הרעה הגיעה, אלמלי גלות מיטקה זו היתה נמשכת בתקפה בלא הפסק.

אמרו: נס הוא שמיטקא היה חומד “חלה” של יהודים. מפני פרוסת חלה שהיו נותנים לו שוחד, נכנע לבבו הערל וכבש אכזריותו לזמן מועט. אכילת חלה המתיקה את מדת דינו, ורוח אחרת היתה עמו על בני ישראל, ומה שהיה אסור להם מתחלה הותר להם אחר כך. נזיד עדשים של יעקב אבינו עד עתה תחבולה טובה היא לבניו, ואין צריך לומר, דגים ממולאים משולחן יהודי, זהו ודאי דבר טוב ומועיל, שאין למעלה ממנו. ופעמים שעת רצון היתה למיטקא גם בלא מתנת יד כלום, שסוף סוף היה נער שובב ושוטה, מתאוה לחברת נערים כגילו, לשחוק ולהתהולל עמם יחד. ובשעת שחוק והוללות היה הוא, מקוצר שכלו וגסות מוחו, כפוף ונכנע להם. לו הכח והגבורה לרוץ כעיר פרא ולבעוט ברגליו, והם, שמוח יהודים מוחם, היו מחמרים אחרי חמור זה וחובטים אותו בשוט. וכשהיה הוא בידיהם והם רוכבים עליו, היו נוהגים אותו למקום שהם רוצים… כשהיו עוסקים בבנין ילדים, לא היה מוכשר אלא לעבודה גסה, לצבור עפר ואבנים ולשאת בכתף, ונערי בני ישראל היו מעוררים ומאשרים אותו ומסייעים לו בעצותיהם. – עכשו כשהיה מיטקא לגוי גדול, אפשר שעלה לגדולה ונוהג שררה היום באחד המקומות, ולעת זקנה אוחז במעשה ילדותו, נוטל מזה ומזה – ועוד זרועו נטויה.

וזשוקיל, כמו שאמרו, אף הוא לא היה כלב רע. בשביל פת לחם היה עושה חונף, עומד נצב על כפותיו ומכשכש בזנבו. ויהודי קבציאלי, אף על פי שמתפרנס בצער ובצמצום, נתן פעמים מלחמו לזשוקיל, מהרהר בלבו בשעת נתינתו: אכפרה פניו במנחה, ולא יחרץ כלב זה לשונו. יהודים בעלי־בתים וגדולי־הזקן, פניהם שוחקות מרוב עונג, כשהיה זשוקיל מכבדם לחטוף עצם או פת מתוך ידם ומציץ עליהם בנחת רוח. ובשעה שנשתטח לפניהם על הארץ, מגרם את העצם בשניו החדות, היו עומדים עליו ומחליקים את זקנם בשחוק נעים, נהנים ומשעשעים את עצמם בדברי נחמה; מעתה בעלי ברית אנו, מעתה אין שטן עוד ואין פגע רע. ולאות ברית כבשו פחד לבבם ושלחו אצבע לנגוע בזשוקיל מרחוק ולמשמש בראשו. ובשעת רצון זו, שהם חשובים ומקורבים להכלב, היו משסים אותו באחרים: קום, זשוקיל, ופגע בם! כדרך יהודים תקיפים…

עכשו, כשהירשילי גדול, הוא מכיר וידע שהיהודים הם תרנגולים, המצויים אצל נשיהם ובני־ביתם תמיד. יהודי נפשו קשורה בנפשות ביתו ובהן חיי רוחו. ואביו היה לענין זה יהודי שביהודים, תרנגול שבתרנגולים. עכשו הוא מכיר ויודע, שאביו היה מחבבו מאד, אבל כדרך אדם מישראל לא היתה חבתו נודעת לו בפיו ובאור פניו אלא מסותרת בלבו. פניו היו זועפים תמיד ועל עפעפיו צלמות, כאלו הוא עצב כועס. בביתו היו דבריו מעטים, כאלו לא לכבוד היה לו הדבור עם בניו, ואין צריך לומר שנמנע לשחק עמהם. סבור היה בדעתו, שאין ראוי לאבא לנהוג קלות ראש בפני בניו, כדי שתהא אימתו עליהם, והבנים חייבים לעמוד לפני אביהם בכבוד וביראה, ואינם רשאים להגביה קולם ולא לשחוק ולא לנוע מפניו בבהילות, אלא דבורם יהא בלחש והלוכם בנחת וכל מעשיהם בכובד ראש, ברתת וזיע. וכשלא נזהר פעמים אחד מהילדים בדברים אלו, הציץ עליו אביו בכעס ונבהלו עצמיו. עם אשתו לא היה מרבה שיחה ברבים, לא בפני אחרים ולא בפני בני־ביתו, ולא קרא לה בשמה, אלא אמר לה “אַת”, ופעמים קרא לה בדרך חבה “טפשא”. בלבו היה מכבדה ומחבבה מאד, ולהודיע לה חבתו בגלוי היה קשה לו, מפני שאין זה מדרכי יהודי ולא נאה הוא לאדם מישראל… ובאמת היה מנהגו בתוך בני־ביתו כתרנגול זה, שנטפל לתרנגולת ולאפרוחיו ומנהיג אותם תמיד, טרוד הוא בבקשת מזונותיהם, מחטט וחופר להם אוכל מערמות העפר, אבל ינסה אפרוח אחד לעשות דבר שלא כרצונו, מיד הוא מנקרו בזעם אפו. הולך הוא קוממיות בגאוה, נטוי גרון ועיניו כלפידים, ובכדי להראות את גדלו ואת כבודו, הוא בועט ברגלו, נודד כנף ופוצה פה וקורא “קוקוריקו” בקול אדיר וחזק, כלומר: רגזו, אפרוחים, ודעו מי אני!…

אבל עת לדבּר ועת לאהוב בגלוי היו גם לאבא. אחד מהילדים שחלה, אביו ישב אצלו ולא הניחו רגע אחד. היה יושב ומתגעגע עליו, מחליקו וממשמש בו, מנחמו בדברים טובים ומבטיחו לעתיד לבוא מתנות טובות ודברי צעצועים נאים הרבה: חרב של עץ יפה משוח במיץ דובדבניות לתשעה־באב, קשת וחצים לל“ג בעומר, כלי־געש ומקל־יד להכאת המן, ודגל נאה עם תפוח אדום בראשו לשמחת־תורה. ובשעת הבטחתו זו היה מתהולל ונותן בקולו – קול כלי־געש, קול ירית חצים וקול ילדים מקיפים את הבימה בדגליהם וצועקים: “עוזר דלים, הושיעה נא!”… וכל כך היה עושה, כדי לבדח את הילד החולה ולהביאו לידי שחוק קל, וכשעלה הדבר בידו היה מאושר. – וכך נשתנה מנהגו של אבא גם בחגים וזמנים לשמחה, וביותר בליל פסח, כשהיה מיסב על המטה אצל השלחן וחלוק לבן על מדיו, כבן חורין, ואשתו יושבת אצלו וצניף טהור על ראשה. שניהם – המלך והמלכה הללו, כמו שנקראים באותו הלילה – פניהם מאירים ומביטים בנחת־רוח, פעם זה לזה, ופעם לילדיהם המצוחצחים ומזהירים סביב לשלחנם, ופעם לכוסות ולקערה, שבתוכה מסודרים כהלכות הפסח: הזרוע לימין והחרוסת למטה, הביצה לשמאל ולמטה הכרפס, והמרור ביניהם. – אתה עתה, הירשילי – היה אביו אומר לו באהבה ומעביר ידו על חלקת לחייו – עתה שאלני, בני, ארבע הקושיות! ומיד פתח הירשילי את פיו, ובקול נהימה דקה, שולח אצבע ומנענע בכל גופו, צווח ואמר: אבא, הריני שואל אותך, אבא, ארבע קשיות!… בלילה הזה ניתנה רשות לקטנים לספר ולשחוק ככל אַות נפשם ואין מוחה בידם. הותרה הרצועה! הילדים שתו לשכרון כוסות מלאות לקריצ”י, שנתבשל עם מים לרוב בקדרה גדולה, והם שמחים, מהגים ומלהגים ככל העולה על רוחם.

וחוץ מהעתים הללו, מורא האב על הבנים היה גדול מאד. בבית היה הירשילי, ככל הילדים, דומם ושוקט. אבל שקט זה היה למראית עין כמי־מנוחות, שנוקבים ויורדים עד התהום. ביניהם לבין עצמם היו הילדים מתהוללים ועושים מעשה תעתועים, מתקוטטים ומקניטים ומכעיסים זה את זה ברמז ובחשאי, מכים וצורמים איש את אחיו בלא אומר ודברים. כל אחד היה לו איש ריבו להתקוטט בו, ובר־פלוגתא של הירשילי היה חנא־למיל. שני אלה היו מנצחים תמיד זה את זה וזורקים מרה זה בזה. חנא־למיל, שגדול היה ומוכן להיות חתן, בקש ללמד את אחיו זה, הצעיר ממנו, הלכות דרך־ארץ. היטב חרה לו הדבר, שאביו מושיב את הירשילי אל השלחן בשבת בראש כל הבנים ונהנה ממנו, כשהוא מנגן ומסייע לו בקול נהימה דקה להריע ב“זמירות”. מקנאה שהיה מתקנא בו היה מרגל תמיד בהירשילי לפני אביו, כדי להשניאו בעיניו, ובחשאי היה מלעיב בהירשילי, מתעתע בקול נגינתו, מעקם שפתיו ותומך פיקא של גרגרתו באצבעו, מנענע בראשו ומנפח לסתותיו כברבור. מתמלא הירשילי חימה ורותח כדוד נפוח, מושיט לשונו לאחיו, מכניס אגודלו לבין אצבעותיו, מראה לו “אגרוף רשע” ומלחש לו בכעס: הרי שלך לפניך… התבקע מתוך רוב קנאה והתפקע! וכל זה נעשה בצנעא, והדברים נבלעו בנעימה. שלא יהא הקול נשמע.

בבית היה הירשילי שלפוחית נפוחה מלאה אויר, כובש את רוחו ויצרו לדברי הוללות; יצא לחוץ, פקעה השלפוחית, והירשילי נהפך לנער שובב שאין כדוגמתו ועשה כל מה שלבו חפץ – ידו בכל וזרועו נטויה על כל הנערים כגילו. לידות אבנים, לתפוש עז בקרניה ולרכוב על גבה, להחזיק בזקנו של תיש־הצבור ולתלוש ממנו מלוא חפניו שערות, להכאיב חתן וכלה תחת חופתם במחטים, לרדוף אחרי המשוגע ברחובות העיר, לקפץ ולהחזיק בעגלה מאחוריה, בשעה שהסוסים מושכים אותה ורצים – מעשים אלו לא היה בין חבריו מפליא לעשות כמוהו. ובשביל כך חלקו לו חבריו כבוד, והיה להם לכהן ולראש בכל דברי שחוק והוללות. בפרוע פרעות בנערים השובבים ועשו מלחמה ביניהם, היה הירשילי שר־הצבא להם וחבש כובע של נייר עם נוצות בראשו, וכל כחו וגבורתו נודעו בזה, שהיה מצוה להלקות את הכל בלא חטא ועון כלל, רק לכבודו לבד. ואם שר־הצבא, פולימרכוס זה – הירשילי בן לייזיר־יענקיל, גזר גזרה, היו הכל חייבים לקבלה, לשמוע ולעשות. ובשעת שלום היה הירשילי וחבריו עוסקים, כבני אדם פשוטים, בענינים אחרים מישובו של עולם. ועסקים נמצאו להם הרבה מאד, ברוך השם, בכל עת תמיד. בימות החמה היה הירשילי נוהג אספסוף של נערים לרחיצה ביאור, זה מי בצה גדולה ומעופשת, שחזירי העיר שקועים בה בטיט בכל גופם עד ראש חוטמם. והליכתם זו של בני־החבורה היתה ברעש ובשמחה וביד רמה. לא היה דבר בדרך שלא חלו בו ידיהם. בני־אווזים פעוטים נחפזים ונסים, הלוך וטפוף מעט בכנפיהם הקטנות, שלא התכסו עדיין בנוצות כראוי. והאוז הגדול, זה אביהם ופטרונם, מתמרמר למזעזעיהם, לעדה פרועה זו, שואף ונושף בנחיריו ומעקם את צוארו כמין שלשלת. העגל שם מטריח את עצמו ועומד מרבצו על גבי העשבים, מעמיד שתי עיניו ונרתע איזו פסיעות לאחוריו, כשהוא מנענע בראשו, ומשפיל מצחו לארץ, ולאחר כך הוא נמלך ומגביה זנבו ורוקד ובורח בדהרות דהרות גסות… והנערים עוד בשעת הלוכם מקדימים ומתירים את מכנסיהם ופוזמקאותיהם בחפזון ובבהילות יתרה כל כך, עד שתיכף בביאתם למחוז חפצם הבגדים נושרים עליהם, והם דולגים לתוך האגם – והמים מבעבעים, וב“בל־בול” מתבלבלים! – בשעה שבין מנחה למעריב היו הנערים מתקבצים בעזרה של בית־המדרש ובאים להיריד שם, כל אחד מין סחורתו בידו, ונושאים ונותנים בחשק ובעיון גדול: זה מחליף מסמר ישן ועקום בכפתור של נחושת, וזה מוציא מאוצרו אגוז נקוב, שמשמיע קול חליל, ועליו קופצים שני קונים ומשתדלים לעשות עם בעל האגוז חליפין בשברי כלי זכוכית ומיני צבעונין משונים; אחד אוחז בידו זגוגיתא חלולה וירוקה ועושה בה עסק עם חברו, שמתפאר עליו בצפורת־כרמים מתה תלויה בשערה תלושה מזנב הסוס. הירשילי שלנו הוא היה המכריע בין התגרים הללו ומשער ערכו של כל מין סחורה ונוטל שכרו מכל אחד בשביל טרחתו. ועל הרוב לא נגמר יריד זה בלא תגרה, אין אחד שלא היו לו לבסוף תרעומות על חברו, והכל באו בטענה, שהמקח מקח טעות. והנה התגרים כועסים ומתרעמים, עוד מעט וקטטות ודברי ריבות עתידים לבוא לכלל מעשה – למריטת פאות ומכת לחי, ונער שובב אחד הרי זה עומד על גבם, תוקע ומריע בגרגרת של אוזא שחוטה, להגדיל המהומה ולהאדירה; – והנה רעש והמולה, צעקה וצוחה גדולה, עד שבא ה“שמש” דחוף ומבוהל וגוער בהם בנזיפה, והנזופים השובבים עוקרים רגליהם ובורחים ומתפזרים כעכברים אל חוריהם. כללו של דבר, העסקים היו מרובים, מועד מועד ועסקיו, חג חג ומיני סחורתו, והעת לעשות ולסחור היתה גם כן מרובה עוד יותר מדאי; מפני שאותו המלמד, שהירשילי למד אצלו בבית “תלמוד־תורה”, הוא בעצמו טרוד היה בעסקים הרבה כל ימיו. הוא היה חצי שדכן וחצי סרסור, חצי “כלי־קדש” וכלו קבצן ומלחך פינכי. אין בית שבו מת או חתונה וברית־מילה, שלא נראה שם עסקן זה בכבודו. וחוץ מעבודות אלו היה מחזיר בקופה של צדקה על הפתחים בחמישי ובשישי בשבת. וזכור הוא לטוב, שבאותה שעה שהיה בטל מדרך־ארץ ונפנה לתלמידיו, היה עובד בכל כחו. שעה פנויה זו הספיקה לו להלקות ברצועה כל אחד מתלמידיו, ועוד נשתיירו לו כמה רגעים להתנמנם קצת נשען בראשו על השלחן או להתחכך ולפשפש בזקנו, לגהק ולפהק, וכיוצא במלאכות הצריכות לגופו. – על הירשילי היה אומר: פרא אדם הוא, אבל נער חכם ובעל מוח טוב. ואמו של הירשילי, כשהיתה שומעת זאת, נזכרה מה שגדליה־הירש, עליו־השלום, אמר לה בחלום הלילה על בנה: “זה הקטן יהיה מלאכת־עבודה שלמה, אם ירצה השם, וראשו מחט חד ומחודד” – ומרוב נחת ששו בני מעיה. וכנגד זה, אביו, כשהיה שומע קובלים לפניו על הירשילי שפרוע הוא, אמר עליו בדרך חדוד ורמז: שמו של זה כשמו של פלוני… עליו השלום, וטיבו כטיבו של פלוני… שניהם שווים, אלא שפלוני המנוח היה תופר וזה קורע; פלוני סותם וזה נוקר. ורמז זה לא אמר אלא כנגד אותו המעשה שהיה בהירשילי.

ד

נס גדול היה בקבציאל. פעם אחת נזדמן לשם רופא חולים, ובא בהיסח הדעת כאילו ירד משמים. וזה הרי ידוע הוא מעולם, שיהודים, כיון שאחד הרופאים בא למקומם, מיד כל מיני נגע ומחלה מתעוררים אצלם ומתרגשים ובאים עמו ואין אחד שלא יהא מרגיש במכאוביו אותה שעה. בימי ירחמיאל המומחה וזוגתו יאחני המומחית היו התחלואים תוססים בחשאי בתוך גופם של הקבציאלים והכל מסיחים דעתם מהם. ובעתים מזומנות היה ירחמיאל זה, זכור לטוב, עושה להם מצדו את שלו: מגלח שערות ראשם בתער ושופך דמים על ידי הקזה וקרני־דאומנא ועלוקות אצל אנשים, ויאחני אשתו אף היא מצדה עושה את שלה ושופכת דמיהן של נשים – ושלום על ישראל… יהודים מתחלשים ומתים בלא טענות ומענות והתחכמות יתרה – פרחה נשמתם מאליה בלא חכמתם של חכמי הרפואה ובלא סמים של רוקחים. ובאמת, כל אלו למה הם? שבעים שנה הרי בדין הוא שיחיה האדם, ומקרא מלא הוא בספר תהלים, שאפילו הכופרים אינם יכולים להכחישו. ואלא מה, שפעמים בני אדם אינם ממלאים את ימיהם ומתים קודם זמנם, בזה אין לפקפק במקרא שכתוב ואין לחייב גם את ירחמיאל המומחה וכלי־אומנותו וגם את יאחני המומחית וכלי־אומנותה: חייבים במיתתם הם החטאים – בעון איזו בעלי תאוות ושטופים בזמה בני עירם מתים, ולעמוד בפני פורענות זו הרי היא חובת הרב, כי לכך הוא מרא דאתרא, שיהא הוא ובית־דינו מפשפשים במעשיהם של בני העיר ודורשים בעריות. – כך נחלו הקבציאלים ודאבו כל ימיהם ולא מצאו לגוף טוב משתיקה. אבל בביאת אותו הרופא הגדול לקבציאל גרמו העונות והתחילו כל מיני מדוה וחלאים משונים נוצצין כעשב השדה. נתרגשו ובאו חולי־מעיים, שחין, ספחת ונגע צרעת, כאב־השדרה, חולשת הלב ופיק־מתנים. וזו מכת תחתוניות, המחלה הישראלית, יצאה ממסתרים ונגלתה בפומבי בכל טעמיה ופירושיה. לא היה יהודי אחד שלם בגופו, הכל כואבים, הכל דווים והכל, למקטן ועד גדול, נחפזים ובאים לאותו הרופא החדש. וילדים קטנים נפוחי כרס ודקי רגלים – אמות רחמניות נושאות אותם על כפים ובאות אליו בתפלה ותחנונים, להעלות רפואה שלמה לכל מכותיהם ברחמים רבים. קבציאל כולה היתה בית־חולים אחד באותה שעה, כל יושביה נגעים ומדוכאים, ומי יודע מה היה בסופם אלמלא נעלם אותו הרופא פתאם. ביציאתו נשכחו כל המכאובים, היהודים מסיחים מהם דעתם כבתחלה, מתחזקים והולכים כל זמן שיש עוד כח ברגליהם, וירחמיאל המומחה, כצאת הירח אחרי שקיעת החמה, יוצא שנית לפעלו בכל כלי־אומנותו – והקבציאלים מתים בחסד.

אבל הירשילי לא שכח את הרופא, וכל אותו הענין בשעתו נראה לו יפה מאד. רוצה הוא ליעשות רופא אצל בני־החבורה שלו ולנהוג מעשה תעתועים עם הקטנים, כמנהגו של זה עם הגדולים. הילדים הרי הם כקופים, רואים מעשי בני אדם הגדולים ומתכוונים לעשות כמותם. בני החבריא מכתירים את הירשילי לרופא־חולים והשחוק מתחיל ובא, למזל־טוב, כהלכתו. הירשילי נעשה לכבודו ולהנאתו חנון ורחום, כביכול, דואג לשלום חבריו ואומר בלבו: יהי רצון, שיבואו עליהם חלאים רעים ויהיו צריכים לרחמיו.

ובכן ויהי בבוקר יום הששי – ובבית יש מעט קמח ופלפלין וכמון ושאר מיני תבלין, שאמו העלובה טרחה והביאה ברוב עמל לכבוד שבת – התגנב הירשילי ובא וקמץ מלוא חפניו מכל המינים האלו ונמלט, כחתול בגנבתו, למגרש זה שמאחורי הבית. יושב הוא שם על עשב רך אצל הגדר ולפניו תבת־נייר קטנה, שקנה לו בשלשה כפתורים, ובתוכה צלוחיות של פלייטון, שנתן בשבילן לחברו אגוז־תיומא, המסוגל להצלחה, וגם ילק מקרין תלוי בשׂערה. ובשעה שאמו העניה טורחת בביתה ומיגעת את מוחה בעיון גדול, כיצד מכינים סעודת השבת מאותם הדברים שאינם מספיקים, טורח בר־בטנה זה כאן ועושה מן הקמח והפלפלין והתבלין הגנובים מיני סמים וקילורין בתוך הצלוחיות. וכשגמר מלאכתו הוא מהרהר בלבו ואומר: הנה הרפואות, ואיה החולה? הרפואה מתוקנה ואין מכה לרפאותה!… ועד שהוא יושב שרוי בצער נראה לו מרחוק משה־יוסי, נער משולח ויתום נעזב, ערום ויחף, רוכב לו משה־יוסי על מטהו ורץ בחפזון בכל כחו – הוא הרוכב הוא הסוס והוא המרכבה, מעמל נפשו ומשמש בעבודות הרבה בשביל כל אחד ואחד מאלו: מעורר עליו שוט ומזרז את עצמו, דופק וקורא: הייא, הייא! בועט ברגליו ומבליט את כרסו, דוהר ומקפץ וצוהל כסוס; מתופף בידו על לסתותיו הנפוחות, פעם מימינו ופעם משמאלו, מתרעש ומתרעם כמרכבה מרקדה ורעש אופנים: נושא את עצמו ורץ בשמחה וששון, וממהר אל הירשילי בקולי קולות. וכשמגיע למקומו הוא גוער במטהו – טפררו! ושומטו מבין רגליו.

כיון שראה הירשילי את משה־יוסי נצב עליו, מיד נצנצה בו רוח עצה ופתח ואמר לו בלשון קונד"ס זו, שהנערים השובבים משתמשים בה בשעת שמחה והוללות.

– סושה־סוסי, משה־יוסי! סאתה סוצה, אתה רוצה, סהיות סולה, להיות חולה?

– סוא, לא, סס וסלום, חס ושלום! – החזיר לו משה־יוסי אף הוא בלשון־שובבים זו.

– אמור הן, שוטה שבעולם! – מתחנן הירשילי ואומר – אל נדבר עוד “אשכנזית”, אלא פשוט יהודית. התולים אין עמי ודברי אמת אדבר עמך מעתה. אמור הן, שוטה שבעולם! ומה אכפת לך? הוי אתה חולה ואני רופאך. רוצה אתה?

– הריני רוצה, הירשילי, אוכל אני רוצה.

– אוכל?!… אוכל, משה־יוסי, אין בידי, אבל הבטחה לעתיד אני מבטיחך… עכשיו, שוטה שבעולם, אתה רואה את מחשבתי הטובה ורוצה אתה להיות חולה?

– אבל, הירשילי, אני בריא עתה!

– אין בכך כלום, שוטה שבעולם. אני הרי אשתדל מצדי לעשותך חולה ולהפליא את מכתך – כך הירשילי דובר דברי חבה ונדיבות ומוציא מכיסו בשעת דבורו מסמר ברזל שהעלה חלודה ­– במסמר זה שבידי הריני דוקר כף רגלך דקירה קלה.

– אבל הירשילי, צער גדול יהא לי מדקירה זו!

– אך דקירה קלה, משה־יוסי. בי נשבעתי, דקירה קלה, כמו שאני יהודי! אך רגע תכאב ואחר תחדל. אני הלא אני ארפא לך. הלא דורש טובתך אני, את טובתך אני דורש ומכין לך רפואה למכה, ואתה, שוטה שבעולם, אינך מבין זאת.

– אם טובתי אתה דורש, הירשילי, האכילני נא. אוי רעב אני מאד!

– כלפי לייא! – אומר הירשילי משתומם ומעמיד פנים נזעמים – רב לך, רב! אני מבקש לרפאותו ולעשות עמו טובה, והוא להוט אחרי האכילה! זולל וסובא!…

ועד שהם מדברים ונערים פרועים מבני־החבורה באים. רואים סמי הרפואה של הירשילי ונהנים מקופת־רוכלין זו וממחשבתו הטובה, שהוא חושב לעשות למשה־יוסי חברם. כלם כאחד נכנסים בדברים עם משה־יוסי, ומפייסים אותו באהבה ורחמים ואומרים: שמענו, משה־יוסילי, אתה שוטה שבעולם! כיון שתלקה בגופך, והמכה באה עליך, הרי יהיו מטפלים בך ומכלכלים אותך בחסד… כלום מה אנו רוצים? אנו רוצים לעשות עמך צדקה וחסד, ואתה, שוטה, אל תהי סכל ושמענו. – כלם מדברים אתו טובות ונשבעים לגמול לו חסד, ומאשרים את דבריהם בתקיעת־כף ובנקיטת־ציצית. משה־יוסי בודק ציציותיהם, שמא פסולות הן, וכשמצאן כשרות, שמונה פתילים בהן וארבעה קשרים כדבעי, טפח לו על חוטמו באצבעו, מזהיר אותם ואומר: מוצא שפתיכם תשמרו, ילדים! ובאם לאו, תשאו עונש ואמרו “אמן”!

משה־יוסי פושט את רגלו בשעה מוצלחת, הנערים תופסים בו בכל כחם, והירשילי נוטל את המסמר ומחטט בכף רגלו. מתחלה הוא רק שורט מעט מעט – ומשה־יוסי קופץ את פיו ושותק, אחר כך הוא מעמיק את המסמר בבשר – ומשה־יוסי צועק: ווי־ווי! – בני־החברה מנחמים אותו ואומרים: חזק חזק, שוטה שבעולם! התאפק, משה־יוסילי, ודום! הרי לרפאותך אנו מתכוונים, ולמי אנו עמלים אם לא למענך?… הירשילי אינו מתעצל ומעמיק ונועץ המסמר בבשר עוד יותר – ומשה־יוסי גועה בבכיה, צועק: אוי, אוי! מנהמת לבו ומתאמץ בכל כחו להנצל מידי חבריו.

– סס, הס, סושה־סוסי, משה־יוסי! משתיק אותו הירשילי בשחוק נעים ומדבר עמו שוב “אשכנזית” מטוב־לב – המכה הרי עשיתי לך, ועתה הריני מוכן להמציא לך רפואה.

הירשילי נוטל אחת מצלוחיותיו ומטיף ממנה על המכה טפות טפות – ומשה־יוסי פניו מכסיפים ונוהם מרוב צער ומכאב לב בקול גדול: אוי, אש אוכלת בבשרי, אוי, בא קצי!

צעק משה־יוסי וידע על מה הוא צועק. סמי־הרפואה ממולחים במלח ופלפלא חריפתא שורפים הבשר החי בתוך המכה. הנערים הפרועים נבהלו ונסו לקולו, גם הירשילי נס מפניו ביראה ופחד – ומשה־יוסי מתחבט על גבי הקרקע, מתבוסס בדמו ומילל וצועק: אוי, רגלי, כאש בוערת ברגלי! אחר־כך עמד והלך לדרכו, בוכה וצולע על רגלו הימנית.

חבל על אומלל זה, שבא לחבריו שלם ובריא ויצא מהם נגוע ומעונה! הוא נאות היום לאורו של שמש, מתחמם ונהנה מזיו העולם, בטנו ריקה אבל לבו שמח, ובא אל אחיו לבקש פת לחם – והם בחמלתם עליו עשו עמו חסד משונה, ויצא מהם בפחי־נפש, מדוכא ומדוכדך, ואין כח בו לעמוד על רגליו!…

לא יכול משה־יוסי לקבל רוב טובה, שהירשילי השפיע עליו, ונפל למשכב והיה חולה ימים רבים. וכשבא הדבר לאזני אביו של הירשילי מתח את בן־יקיר זה על העמוד, מיסרו ואומר לו דברי־כבושין אלו:

– פרא־אדם! לעשות צדקה ולגמול חסדים טובים אתה מבקש? מוטב שלא תדכא את חברך ולא תצטרך אחר כך לעשות עמו טובות; מוטב שלא תהא מחליאו ולא תצטרך לרפאותו. המתן נא, פרא־אדם, המתן מעט ותקבל מידי שכרך על החסדים ועל הטובות, וכל כך תקבל עד שתזכור זאת לעולם, ועד דור העשירי תזהיר על זה…

– כלום אני לבדי עושה כך וחטאת היחיד היא? – טוען הירשילי בדמע ומבקש לגלגל חובה גם על אחרים – מפני מה אותם הבנים… חסקיל, זרח, גרונם, מפני מה הם רשאים? ואותם… אותם…

– דום, פרא־אדם! – גער בו אביו בנזיפה – אותם שאמרת, גם הם פראים כמותך. שקילא טיבותך, הירשיל, לא מעוקצך ולא מדבשך! אין העולם רוצה לקבל מאלו שכמותך את טובתם… אף הם חייבים מלקות ארבעים… והוא חובטו ואומר:

– הרי לך לשמך ולשמם ולשם כל בעלי־טובות שכמותכם!

ה

חבל על האכילה, על צרת האכילה, שאלמלא היא היתה קבציאל לפני הירשילי כגן־עדן, וחייו שם בילדותו חיים של אושר ורוב נחת! לכל היה לו זמן ועת לכל חפץ שם. עת לשחוק ועת רקוד ברחובות, עת להשליך אבנים ועת משא־ומתן, עת למחוץ ועת לרפוא, עת מלחמה עם חבריו ועת שלום. כל דבר שמרבה עונג לילדים עשה בחיי הבלו ושמו היה גדול בקרב החבריא השובבה. רק האכילה, שהיה חסר, היא שהשבּיתה כל משׂושׂו. היו ימים שבא לביתו עיף משוט בעיר ומעבודה רבה והוא רעב, ואין לחם אפילו כזית; קיבתו תובעת מזונות, ואין מודים לה אפילו במקצת. בשעות הרעות האלו היה בוכה ומתחכך, נותן שתי ידיו בשערות ראשו וצועק ומתפלש בעפר עד שנתעלף ונרדם בלא כח. אבל ברוב הימים התלמד בצרות אלו, והיה כי ירעב ולחך בלשונו את שפתיו ושתק. ומורה־הוראה בסבלנות היתה לו קיילא־ריקיל אחותו. עלובה זו חולנית היתה, דוויה, כחושה ומדולדלה, צוארה נתפח ואחת מאזניה דולפת ופקוקה במוך. והיא יושבת בדד בפנת הבית כיונת אלם שוממה, עינה יורדה דמעה וקולה לא נשמע, אלא היא מגרגרת בשעת בליעת הרוק בגרונה ומעקמת שפתיה עקימה משונה. ועקימה זו לא מתוך רוגז ותרעומות על יסוריה הקשים, חלילה! טובת לב היא ונעימה, אלא אדרבה, עקימת שפתים זו אומרת שהיא מתאמצת לכבוש מכאובה, שלא להתאנח מרוב צער בקול רם, וקשה עקימה זו ליודעה ומכירה כמחט בלבבו. מורה־הוראה כמותה היה יכול ללמד לאנוש בינה ולתקנו במדות טובות הרבה יותר מכל ספרי מוסר ומאותם המוכיחים הנוראים והמשונים, שדבריהם כגחלי אש, ואפילו אותו החתול שהוא גונב, זולל וסובא בצנעא – היה לוקח מוסר השׂכּל מרבו זה, לא היה מתאוה עוד לחמאה וחלב והסתפק גם בנסיובי.

הירשילי היה נער זריז ומזורז ואוהב שעשועים. כיון שעמד על רגליו והציץ על עולמו של יוצר בראשית, מצא אותו טוב מאד ומיד נתאוה לשמוח בו ולרקוד כמו עגל. אבל העולם נהג בו מנהג אם־חורגת, העמיד עליו פנים נזעמים, כלומר: הזהר, ילד מסכן, אַל לקבצן חמדת־החיים!…. הודיעוֹ טעמם של עוני ורעב, ולחש לו באזנו, מי הוא ומי מולדתו, כלו קבצן, ושאל לו הקושיא הראשונה: הירשילי, לשמחה מה זה עושה?

ימי ילדותו של הירשילי לא ארכו הרבה, ובעודו רך בימים זקנה קפצה עליו ונעשה יהודי־קטן. היהודי נתחייב לסבול בימי חייו המעטים צרות רבות כל כך, עד שאין לו שהות להיות ילד. היהודי ילדותו כשמש ביום הגשם, רגע זורחת ומיד היא שוקעת בתוך ענן חשך וערפל. כמעט שהילד יצא מחתוליו – יכנס לתורה ולמעשים טובים, והרי הוא כישראל גדול בהלוכו ובדבורו ובמלבושו, בעצבונו ורגזו ובכל סימניו.

רבונו של עולם! מה חשקה נפשי לראות עתה את יהודך הגדול שנעשה בעולמך מאותו היהודי הקטן, שנזדמן לי לראותו פעם אחת לשעבר. אותה שעה עדיין לא מלאו לו להקטן שתי שנים, עדיין אני זוכר את שתי פאותיו, את הירמולקי וטלית־קטן שלו ועדיין קלסתר פניו הצנומים והנזעמים לנגדי. זכורני, כיצד נגלה פתאם מחדר־משכבו לאחר שנת צהרים, שער ראשו מסובך ומעורבב בנוצות; פוסע פסיעה קטנה ובא אל אמו בפנת הבית, עולה ויושב על ברכיה, ובידיו הכשרות נוטל ומוציא את הדד מחיקה ומברך עליה “שהכל” במתק לשונו ויונק… – אמן! עניתי בדחילו ורחימו, מסתכל בהאי יהודי־ינוקא ובאם הורתו ברוב שמחה ונחת, מסתכל ואומר: אשריכם ישראל!…

אמת, כשנעשה הירשילי יהודי־קטן, עדיין היה מעורב עם חבריו ומתהולל עמם כבתחלה, אבל אין אצלם הוללות זו שהיתה קודם לכן, אלא נשתנתה צורתה ונעשית בחשבון ובזהירות יתרה, שלא לקרוע בשעת מעשה הקפוטה הבלואה ושלא ישתמט הכובע ויהיו עומדים גלויי ראש, חס ושלום, ושלא יתלוש האחד שערה מפאותיו של חברו, וכל עניני השחוק ומעשי הוללות אצלם היו מעין דוגמתם של אלו, שהגדולים בעלי זקן עושים. לספר עם איש גדול ולטייל עמו – זהו ליהודים קטנים כבוד גדול, שאין למעלה הימנו. והגדולים מדרגות מדרגות הם: בחור שהגיע לפרקו והוא חתן, למעלה ממנו חתן בבית חותנו, ולמעלה ממנו זה שנעשה בעל־הבית, ועל גביהם אלו הקרויים כלי־קדש, מן השמש והחזן עד הדיין המאור הקטון והרב המאור הגדול. והאומנין ובעלי־מלאכה אצל היהודים מיני בני אדם הם בפני עצמם, לא קטנים ולא גדולים, ועל הרוב הם באים בחברת נערים, מבדחים אותם ומתהוללים עמם ביחד.

הירשילי התחיל מתודע להגדולים, מסתכל בכל דרכיהם ומאזין לדברי שיחתם. היו שני יהודים מסיחים זה עם זה, כמו מעפר יצמח הירשילי ועומד על גביהם, מגביה ראשו ופוער פיו ושומע. היו יהודים הולכים ומטיילים יחדו, וגד¹ הירשילי כעגל אחרי הפרה והולך אחריהם. אדם בעל־זקן מעלתו גדולה מאד אצל הירשילי, כסבור הוא, אם זקנה כאן אף חכמה יש כאן, מי שזקנו מגודל גם חכמתו גדולה, הכל הוא יודע והכל יכול, ומה שהוא מוציא מפיו – אמת וצדק. כשהיה מספר פעמים לחבריו דברי שטות והבאי, היה מאשר אותם ואומר: שמעו, בנים, ואל תלעגו עלי, הרי כך אמר פלוני בעל־זקן! וכנגד שטות מקויימת בעדות זו לא היה לחבריו פתחון פה ונסתתמו טענותיהם.

סבור היה הירשילי בימי ילדותו שהגדולים עולם בפני עצמו והקטנים עולם בפני עצמו, ואין שני עולמות אלו נוגעים זה בזה כמלוא נימא; אבל לאחר ימים ראה, שטעות היתה בידו, ובאמת אין אלו אלא עולם אחד. הכל, הקטנים עם הגדולים, ילדי העברים הם, שפה־אחת ודברים אחדים לכלם, ומעשיהם ודרכיהם, גם חכמתם ורובי תורתם שוים, ואין ביניהם אלא זה בלבד: מה שלבן־ישראל קטן אסור, לבן־ישראל גדול מותר, ומה שאצל בני ישראל בעלי־זקן קרויה חכמה ומדת חסידות, זו בעצמה אצל הבנים מחוסרי הזקן הם קוראים הבלים, דברי הוללות ומעשי נערוּת.

הירשילי שלנו, כיון שנעשה יהודי קטן, היה עומד רגל אחת בין בני ישראל הקטנים ורגל אחת בין בני ישראל הגדולים. רגלו זו שבין חבריו הקטנים על כל פנים היתה לה אחיזה בדבר־מה, לפי שהוללות ילדים היא פשוטה כמשמעה לשם הוללות, הויות ודברים שיש בהם תפיסת כל חושיהם; אבל רגלו זו שבין הגדולים היתה מרפרפת וחשה פעמים שהיא תלויה ברפיון. הוללות זו של ילדים גדולים, לפי שהיא כביכול לשם שמים, עניניה – “הויות” ודברי רוח פורחים באויר, בגבהי מרומים, שלאו כל אדם זוכה להשיגם. ובעמידתו הרופפה הזו עשה הירשילי שתי אזניו כאפרכסת לשמוע דברי הגדולים, ואלמלי ניתנו לו כמה וכמה זוגות אזנים היה משעבד את כולן לשמיעת דבריהם שהיו חשובים לו מאד. הרבה נסים ונפלאות שמע הירשילי מפי הגדולים, ספורי מעשיות לאין מספר – מה שבשמים העליונים, מה בגיהנם ומה בגן־עדן, והכל בפרוטרוט, כאלו מקרוב באו משם וראו הכל בעיניהם. והיו מספרים מעשיות גם בגלגולים, גם במתים התועים בעולם וגם ברוחות ובשדים, ומעשיות במלאכים ובאליהו הנביא שהולכים בשליחותו של מקום ועושים חסד עם בני אדם, וביותר היו מרבים לספר מעשה שהיה כאן בקבציאל – מעשה נורא, שעשה רעש גדול בעולם בימים ההם, ועדיין העולם תוהה עליו בזמן הזה.

ו

בימי רבי שמלקי זקנו של זה הנגיד רבי יודיל הקבציאלי – כך היו הקבציאלים הגדולים מספרים בפמליא שלהם – בימי רבי שמלקי, עליו השלום, כשנתרבתה פעם אחת העניות בעיר, רחמנא לצלן, השעה דוחקת וימי הפורים ממשמשים ובאים, עמדה קבציאל והלכה בנעריה ובזקניה לכסלון, ולא נשאר בעיר מכל הגברים אלא רבי שמלקי לבדו. וזה רבי שמלקי, זקנו של רבי יודיל, איש חסיד ויהודי נלהב, בעל צורה ונפש יפה, מחסידי הזקן נר עולם, היה עקר, לא עליכם. כל מיני תחבולות שעשה כדי להוליד בן וכל הקמיעות והלחשים היו לבטלה, עד שהניח לבסוף את כל התחבולות שעל פי דרך הטבע – את בעל־השם ואת הקדר ואת כל מיני המלחשים משלהם ומשלנו, להבדיל, ושעבד כל חושיו וכוחותיו לעבודת הבורא, לעבדו עבודה תמה ביראה ופחד והתלהבות משונה, ולהיות יהודי כדבעי, בכל דרכיו וכוונותיו. ובאמת היה רבי שמלקי יהודי בכל אבריו ועצמותיו, לא נמצא כמותו בזמנו בכל איפרכיא כסלון, מאה מיל מסביב, ופשיטא שאין כמותו בזמננו גם אם יחפשו בנרות. יהודים יש אפילו גם בזמננו, יהודים הרבה, ברוך־השם, אבל הנקודה – הנקודה היהודית… כמעט שאינה נמצאת עכשיו. ובלבו של רבי שמלקי היתה הנקודה היהודית – ניצוץ אש זה. אבל אין זה מענין המעשה, וגופא דעובדא כך היא: קבציאל עמדה קודם הפורים והלכה לה לכסלון, כדי לקבל שם חלקה במתנות לאביונים. רבי שמלקי נשאר יחידי ונצטער מאד, שלא יוכל להתפלל ולקרוא מגלה בעשרה ולקיים מצות משלוח־מנות בפורים. למי ישלח ועם מי יתבסם כדת היום? ועד שהוא יושב בתענית פורים ושרוי בצער, תשעה בני אדם נכנסים לתוך ביתו. שלשה ישישים, מלובשים קפוטות־פסים; אחד לבוש מין בגד משונה וכובע גבוה בראשו, וזקנו ופאותיו סבוכות ומסובכות; אחד לבוש מלבוש נכרי כפרי ואזור עור במתניו, ופניו כאדרת־שׂער; אחד חטמו עבה ואדום עם חטטין־חטטין, נראה כמתנמנם ועומד בקושי על רגליו, ושלשה עטופים כישמעאלים, עטיפה משונה, לא ככלי גבר ולא כשמלת אשה. בכניסתם נשקו את המזוזה ואמרו בקול רם: שלום, רבי שמלקי! רבי שמלקי מקבל את פניהם בשמחה, נותן להם שלום ושואל אותם מפני הכבוד, מאין הם באים, כדרך העולם, ולשלשה היהודים העטופים כישמעאלים, מתוך שחשב אותם לירושלמים, חלק כבוד ביותר, אומר בלבו: אלו אורחים מהוגנים הם, מפיהם אשמע נפלאות על מערת המכפלה ועל קבר רחל אמנו, על הר הזיתים ועל חמי טבריא, ואפשר יש אצלם עפר ארץ־ישראל למכירה ואקנה בשביל גופי, שלא תהא הרימה שולטת בו בקבר לאחר מיתתי. כך וכך היה מהרהר ושמח בלבו.

– רבי שמלקי – אמר הכפרי – הסוחרים האלו עמי בזה מבקשים אותך על ידי, שתתן להם רשות להתאכסן אצלך, ואתה שכר הרבה תקבל.

– חס ושלום! – נענה רבי שמלקי ואמר – שכר לא אקבל בשום אופן. אורחים יקרים אתם לי כלכם, והיה זה שכרי שאקיים עם בני אדם מכובדים כמותכם סעודת פורים בשמחה כדת ישראל. יין ושכר ושאר מיני משקה יש לי רב. ולכשנצטרך עוד יוקח מיין המשומר במרתפי לפסח. ואתה, רבי יהודי – אמר להכפרי – הרי בעל־עגלה אתה ומסתמא לא תמנע עצמך מכוס יין־שרף; היין שלי טוב מאד.

– יין אתה אומר… יין־שרף? – אמר בעל החוטם האדום, הולך ובא לבעל הבית – ביין־שרף בקי אני, מבין גדול שאין כמותי בכל העולם.

– ברוך אתה וברוך טעמך! – אמר לו רבי שמלקי – מפרצוף פניך ניכר שמבין אתה. כמדומה לי שראיתי אותך כבר וידעתיך בשם… לא פלוני אתה, שנזדמן עמי ברגל אצל הזקן, יחיה? כן כן, בקי אתה בין־שרף, מבין גדול באמת. ואתה הרי יודע פירוש המלה “מבין”, שאני אומר, ידיעה תמה על בוריה, יודע ומכיר עד היכן הענין של ייו־שרף מגיע, החריפות והטעמים שיש בו… ענין זה אינם מבינים אלא דוהרי דולקים, יהודים נלהבים שכמותך…

רבי שמלקי הלך עם אורחיו לבית־הכנסת והתפללו שם תפלת ערבית. אחד מן הישישים קרא את המגילה בקול ערב ונעים. כשהגיע לאותו המעשה בהמן הרשע, שעלה לגדולה ובא בעלילה ובמלשינות על ישראל לאבדם מן העולם, קפץ בעל הכובע הגבוה בזרוע נטויה ובכעס גדול כל־כך, עד שנתבהל רבי שמלקי ופרחה נשמתו כמעט. ולא די לו בזה, אלא שחפז ונטל אחת מכלונסאות החופה, המצויות בבית־הכנסת, והיה מכה בה מתוך כעס ורוב חמה על גבי הרצפה, מתכון בלבו בכל מכה ומכה להמן צורר היהודים… וכשהגיע הקורא למפלתו של המן הבהיקו פניו של בעל הכובע הגבוה ורקד מרוב שמחה. אף הישישים רקדו תחתיהם, איש על מקומו, ואמרו שירה, “שושנת יעקב”, בניגון נעים. בעל החוטם האדום לא יכול לשלוט ברוחו וקפץ ואמר: מה לי ולפזמונכם, אין לי שמחה אלא ביין, והריני מוכן ומזומן לשתות מיד, במקום הזה, כוס יין־שרף באהבה. ומיד נתלהב גם רבינו שמלקי ונזדרז ובא לארונו של השמש, והוציא מתוכו קנקן יין־שרף וכוסות והתחיל שותה עם אורחיו. השמש בעצמו לא היה שם באותה שעה, מפני שתנאי זה הותנה בינו ובין גבאי בית־הכנסת בפירוש, שבימי חנוכה ופורים יש לו הזכות, כמו לכל בני הקהלה, להחזיר על הפתחים – בכסלון. ועוד הותנה ביניהם, שהוא לבדו רשאי למכור כל ימות השנה יין בבית מדרשו, והזכות נתונה לו עם זה למכור שם גם גלוסקאות של כוסמין, דובשנין ורקיקים נילושים בביצים וכיוצא בהם, שאינם טעונים נטילת ידים ומברכין עליהם בורא מיני מזונות.

כל אותו הלילה שמח רבי שמלקי עם אורחיו בביתו שמחה גדולה, למחר הלכו כלם בהשכמה לטבילת שחרית. רק בעל־החוטם לא רצה להלוך עמם. לא אלך – אמר לחבריו – לא אלך עמכם, מים שׂנאה נפשי. – אל תפרוש מן הצבור – הפציר בו רבי שמלקי – לכה דודי ואל תירא, מי המקוה שלנו קרושים, עד שיכולים לחתכם בסכין… ובעל־החוטם עמד על דעתו ולא זז ממקומו. קריאת המגילה בשחרית ומנהגי בעל־הכובע ושאר האורחים היו הכל כדאתמול. לאחר תפלת שחרית ישבו לאכול ולשתות, ולאחר האכילה התעסקו במשלוח־מנות, ואחר כך ברכו על מיני מתיקה – לחמניות ושומשומין בדבש, זכר להמן, אוכלים ומטיבים את לבם במיני משקה הרבה, ואחר כך חזרו וישבו לקיים סעודת פורים. קיימו ואכלו ושתו ונתבסמו ונשתכרו כהלכה, ובעל החוטם היה מרבה בשתיה יותר מכלם, וספג לתוכו יין רב; קיצור הדברים, היו מקיימים חובת השתיה במדה מרובה כל כך, עד שכשבאו הקבציאלים ממחרת “שושן־פורים” מצאו את רבי שמלקי שוכב כאבן דומם. כשהקיץ רב שמלקי מיינו היה כחולם והשתומם ותמה תמיה גדולה: האורחים אינם, כלא היו, ובבית כמו מהפכה, ערבוביא משונה ואין דבר על מקומו, מה שהוא מבקש אינו מוצא ומה שהוא צריך לו אינו! תמיה גדולה לרבי שמלקי ואינו מבין מה זאת?…

הזקן, זכרונו לברכה, גלה אחרי כן סוד זה למקורביו, והמקורבים מסרוהו למקורביהם, והדבר נתגלגל מפה לאוזן עד שנתגלה לבסוף לכל העולם. עכשו הכל יודעים מה זאת… האורחים הללו היו מבני הכנופיא, מאותה חבריא יקירא! הישישים – כך אמר זכרונו לברכה – אלה שלשה אבות: בעל החוטם האדום הוא לוט השכור, הנגרר אחרי דודו אברהם אבינו; בעל הכובע הגבוה הוא מרדכי, לבוש בגדי מלכות, והלבוש מלבּוש כפרי הוא אליהו הנביא; ושלשה אלו בעטיפה משונה הם מתתיהו כהן־גדול ושני בניו בבגדי כהונה. – הוא, עליו השלום, אמר, עד שהכנופיא הזו הלכה לרבי שמלקי באה מתחלה אליו ליטול ממנו רשות, מפני שרבי שמלקי הוא מפמליא שלו, וקבציאל היא חבל נחלתו. לכאורה היא נחלת הדוכס, אבל טובת הנאה ממנה לו היא, כלומר, זה אוחז בקרני פרה והוא חולבה… ובדבר כלי־הבית שנתעלמו – יש סוד, כידוע ליודעי חן. המקום ימלא חסרונך, אמר לו. וכך היה: מאותה השנה התחיל המזל משחק לו, לרבי שמלקי. סעריל אשתו השלישית – אשה נאה, רכה בשנים, שלא נשא אותה לעת זקנה אלא בשביל שתהא לו לבעלת־הבית – הרתה תיכף לאחר אותו המעשה, ובחודש התשיעי, בשבוע לפני חנוכה, ילדה בן, הלא הוא רבי מרדכילי־מתות (כך צוה הזקן לקרוא את הבן הזה על שם הצדיק מרדכי ועל שם מתתיהו החשמונאי), ורבי מרדכילי זה הוליד את רבי יעקב־אליה, הוא אבי רבי יודל הקבציאלי שבימינו…

מעשה זה באמת נורא הוא מאד. והשתא ניחא מה שהנגיד רבי יודיל הקבציאלי הוא בעל גאוה משונה וקופץ תמיד בראש, אף על פי שהדיוט הוא וקמצן גדול…

כשהיה הירשילי מספר מעשה זה לחבריו היו כלם נהנים הנאה מרובה, וכמה נערים קפצו ונתנו עדותם, גם נשבעו שבועי שבועות ואמרו: כך נזכה לשמוע שופר של משיח כמו שאנו באזנינו שמענו מפי אבותינו את הנפלאות האלה – והכל האמינו להם באמונה שלמה. אלא שני נערים אלה היו נחלקים בחטמו של לוט, אחד צועק ואומר: לא! כך אמר אבא, חוטם אדום בלא חטטין, והשני רוקד כנגדו וצועק: עם חטטין, חטטין! אבי יודע ומהימן ביותר, והוא אומר: עם חטטין! – והנה מחלוקת ופלוגתא על האבות, אביו של מי עדיף, ושני הצדדים מכעיסים זה את זה, נערים נכנסים במחלוקת זו, ומהומה רבה בתוכם. פלוגתא זו בענין החטטין עשתה רעש גדול בין הנערים, כמו אותם הענינים, שעליהם נחלקים לפעמים חכמי דורנו בספריהם, כאלו החטטין וכיוצא בהם גופי תורה בתולדות בני ישראל… בשביל אותו החוטם היו הנערים תופסים זה בחוטמו של זה, ובשביל כבוד אבותם היה מחלל זה את כבוד אביו של זה. אף חוטמו של הירשילי לא יצא נקי מידי חבריו ונפצע לכבוד אביו. אבל בעיני אביו היה רע הדבר, שבנו מסר חוטמו על “קדוש שמו”, ובשביל מה? בשביל אמונות ודעות במעשה שהיה – בשביל חוטם, אם כך הוא או כך …

– בוש והכלם! – היה אביו מיסרו ואומר – עד מתי, בנים שובבים, עד מתי המעשיות שלכם? עד מתי, פראי אדם, המעשים המכוערים – אלה מעשי נערוּת שלכם?!

ז

השיר של פגעים, שהדלות היתה אומרת בקבציאל בכל יום, היה נורא מאד, והקבציאלים האומללים היו יושבים בטלים ולא עשו וגם לא יכלו לעשות כלום נגד הדלות הקשה ופגעיה הרעים. כשהיו מתקבצים בבית־המדרש מאחורי התנור לבלות זמנם בדברי שיחה, – בעניני המדינות ודרך ארץ, היו נאנחים ומתרעמים ואומרים: עכשיו לא זה העולם ולא אלה דרכיו כבימים הראשונים! בימים ההם היה הכל – טע־טע־טע! ובזמן הזה – עט!… מה שבראשונה היה כך, עכשיו אינו כך, אלא כך… היינו הך, לכאורה? אף על פי כן יש חלוק גדול. בראשונה היו הבריות – בריות, היהודים – יהודים, והעסקים – עסקים, ועכשיו בעונותינו הרבים, מה?… ובשעת אמירת “מה?” היו הכל נותנים עיניהם זה בזה, מחרישים ושותקים וממתינים לתשובה מספקת על השאלה “מה?” החמורה. – אחד מבני החבורה מתחכך, מקמט את מצחו ומשפשפו בעיון גדול, ואחר כך הוא פותח את פיו – ופוהק! ובא חברו, מחזיק בפאת זקנו ומקמץ אחת מעיניו, מנענע בידו ומגמגם ואומר: אין כלום!… ועד שלא הספיק השני להשיב רוחו אחר דבורו זה בא הדברני השלישי וסומך ידיו על השלחן לפני כל העדה, מתנועע בכל גופו ופוצה פה בפצח משונה, כבר־סמכא, ואומר: שמעו נא, רבותי, ואספר אני לכם. עכשיו, אומר אני לכם, עכשיו ימות המשיח. ותשובה זו מתקבלת ברצון. כלם מתלהבים וכלם פותחים את פיהם ונושאים ונותנים בדברי נחמה לעתיד־לבוא. תחלת דבורם בענין זה כך היא: אלף ששי זה הוא יום הששי להקדוש ברוך־הוא, ולפי החשבון ערב־שבת עתה אחר חצות – ויש לנו כל הסימנים, שבן דוד בא, ומשיח יבוא במהרה בימנו. שערי הפרנסה הרי ננעלו והפרוטה כלתה מכיס, חוצפא יסגי ונתרבו עזי־פנים ביהודים, נערים ירהבו בזקנים, נקלים בנכבדים ובעל הכרס יאמר חכם אני, גברא רבא אני; גזרות חדשות מתחדשות בכל יום ומלחמת גוג ומגוג הלא ממשמשת ובאה. בענין גוג ומגוג מאריכין לספר, והרבה דברים נאמרו בו. אחד נוטל את הספר “אבקת רוכל”, פותחו ונותן אצבעו בו וקורא בסירוגין באזני חבריו דברים שמחים ונעימים אלה:

“האות השביעי. הקדוש ברוך־הוא בעל נפלאות עושה מופת בעולם. אמרו שיש ברומי אבן של שיש דמות נערה יפת תואר, והיא אינה עשויה ביד אדם, אלא הקדוש־ברוך־הוא בראה כן בגבורתו, ובאין רשעי אומות־העולם בני בליעל ומחממים אותה … והקדוש ברוך־הוא… בורא בה בריה ויוצר בה ולד, והיא מתבקעת ויוצאת ממנה דמות אדם ושמו ארמילו’ס השטן… ארכו שתים עשרה אמה ורחבו שתים עשרה ובין שתי עיניו זרת, והן עמוקות אדומות, ושער ראשו כצבע זהב, פעמי רגליו ירוקין ושתי קדקדין יש לו. ויבוא… ויאמר משיח אני, אני אלהיכם. מיד יקום נחמיה בן חושיאל (משיח בן יוסף) ושלשים אלף איש עמו ויעשו עמו מלחמה ויהרגו מאתים אלף, מיד יחרה אפו של ארמילו’ס ויקבוץ כל חילו… ויהרג משיח ה’… ותהי צרה לישראל שלא היתה כמותה מימות העולם… האות השמיני. יעמוד מיכאל ויתקע בשופר שלש פעמים… תקיעה ראשונה יתגלה משיח בן דוד ואליהו הנביא לאותם הצדיקים שנסו למדבר… וישמעו כל ישראל… את קול השופר… וידעו כי באה הגאולה ויתקבצו ויבואו לירושלים… והקדוש ברוך־הוא מוריד אש וגפרית מן השמים, מיד ארמילו’ס הרשע ימות הוא וכל חילו. האות התשיעי. יתקע מיכאל תקיעה גדולה ויחיה הקדוש ברוך־הוא המתים בירושלים, וילך משיח בן דוד ואליהו הנביא בשביל לקבץ שאר ישראל הפזורים בכל הארצות, ושרי אומות העולם נושאים אותם על כתפותיהם ומביאים אותם לה’… האות העשירי². תוקע מיכאל תקיעה גדולה ויוציא הקדוש ברוך־הוא מנהר גוזן ומלחלח וחבור ומערי מדי כל השבטים ויבואו עם בני משה (היהודים האדמונים) באין מספר ובאין שיעור, כגן־עדן הארץ לפניהם… יהודים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה ושמחת עולם על ראשם”.

הקבציאלים שומעים את כל הגדולות והנוראות האלה ומתלהבים ודמם מרתיח אצל התנור מרוב עונג והנאה, ונחה עליהם רוח גבורה והם נכונים לשאת קשת וחצים ולבוא לעזרת ה' בגבורים. ובשעה זו מדובר נכבדות גם בסעודה של לויתן, בשור־הבר ויין המשומר. ואותם האוזים השמנים של רבה בר בר חנה אף הם עולים על השלחן בקערות זהב. צדיקים אוכלים ושותים ולוחכים ראשי אצבעותיהם, הנוטפים שמן, שיורד על הזקן ועל פי מדותיהם. הקבציאלים שלנו, שהם רעבים וצמאים ושוקקים, מלחכים בלשונם את שפתיהם ובולעים את רוקם ממאכל תאוה זה, ובבטנם הריקה קול כחלילים נשמע, והם מתחככים ומתקרצפים ונאנקים… ובשביל לכבוש את יצרם ותאות האכילה דוחים את הלויתן ועוסקים לעת־עתה במלי דעלמא, בדברי המדינות ותכסיסי מלחמה, שמחזיקים את עצמם למומחים בהם, וממציאים עצות נפלאות וחידושים וסברות משונות. מפת הארץ כולה היא לנגדם, על פיסת ידיהם. ועד שבריל וסייעתו מעמידים את חילו של קיר’ה על כף ידם ואת חיל התוגר על אצבעותיהם, ורצועת ים האוקיינוס, או הנהר פרוט על “קו־החיים” ביניהם, והמלחמה קשה, עוסק לייזיר וסייעתו בשׂרי־מעלה של האומות הללו, ומוכיח מתוך רש"י ומדרשי אגדה, שאין הקדוש ברוך־הוא נפרע מן האומה עד שנפרע משׂר שלה תחלה. בריל רוצה לקפוץ ידו, כלומר: יפול התוגר וחילו לתוך הים, ועמד לייזיר וצווח: עם הארץ אתה, ברילי, בכדי טרחתך! שר של אדום הוא עתיד לנפול, כמו שכתוב שם בפירוש… ומי שהוא בור ואינו יודע – ישתוק ולא יחוה דעתו במופלא ממנו. – בריל כועס ואינו מוחל על עלבונו, ומה שלייזיר אומר מעתה, הוא אומר להיפך להכעיסו. כשהגיע, למשל, זמן ספירת ממונם של עשירי ישראל ולייזיר התחיל מתעסק בזה באמונה, משער על פי יושר רכושו של איציק הכסלוני לשני מליונים, ושל רבי קלמן למליון וחצי דינרין, התעקש בריל ואמר: אדרבה, איפכא מסתברא. לא בשביל להפסיד בזה לרבי איציק, אלא לפגוע בלייזיר. ויצאו מזה סכסוכים גדולים, ורבתה המחלוקת בין הקבציאלים, הללו מסייעים ללייזיר והללו לבריל. ושני הצדדים מכעיסין זה את זה ובאים בטענה ואומרים: אטו ממון הפקר הוא! הישרנים שבבני החבורה באים ומכריעים ביניהם מפני השלום ואומרים: שמעונו, רבותינו! הודו לבריל ברבי קלמן ויודה הוא ללייזיר ברבי איציק. – מה הרעש? – צועק אחד מבני החבורה – יש פשרה בישראל! תנו מליון אחד שבע מאות וחמשים אלף דינרין לרבי איציק, ומליון אחד ושבע מאות וחמשים לרבי קלמן. כמדומה לי, שכך הוא במדת היושר. שני הצדדים יהיו נוחים מזה, ולייזיר ובריל בדין הוא שיתנו שניהם משקה להמסובים בכאן. – אביונים אנחנו – צועקים לייזיר ובריל בקול אחד – אין לנו אפילו פרוטה אחת… אין בכך כלום – אומרים להם – השמש מקיף, תנו לו משכון…

וכשהביא הענין לספר ברבי יודיל הקבציאלי, היו כלם מעקמים פניהם, כאלו הם מעיינים בזה עיון גדול, והכל אמרו פה אחד, שרבי יודיל אינו עשיר כל כך כמו שהוא בר־מזל, אל נא תשלוט בו עינא בישא. אבל מפני מה אינו עשיר כל כך כמו שהוא בר־מזל? בדבר זה נחלקו הדעות. יש אומרים, קיים אליהו הנביא משלוח־מנות לרבי שמלקי באותה שעה ונתן לו כיס של עור ופרוטה בתוכו, והכסף כנחל נובע בכיס, ולעולם אינו מתרבה אלא עד כדי למלאותו, לא יותר. ויש אומרים, לא כך היה הדבר, אלא “טבעת־המופת” ושם המפורש חקוק בה נתן אליהו הנביא לרבי שמלקי – טבעת זו, שהיא נותנת לאדם כל מה שלבו רוצה. ובפירוש הזהיר אליהו הנביא את רבי שמלקי, שלא יהא דורש מהטבעת לעצמו יותר מדאי, אלא מה שהוא צריך לגופו. – אמרו בעלי־הכיס לבעלי־הטבעת: לא, ועוד הפעם לא! לדבריכם, הרי בשעת דרישת רבי שמלקי בטבעת־המופת היה יכול לדרוש ולומר: יהי רצון מלפני הטבעת, שיבטל אליהו הנביא רצונו מפני רצוני ויהא דורש לי טובה מרובה, שתהא מעתה הרשות בידי לדרוש כמה שלבי רוצה לדרוש! – אוי, אוי! – סיימו באנחה מעמקי לבם – אלמלי אנו זכינו לטבעת־המופת יודעים היינו ויודעים מה לעשות. וכיון שבעלי־הכיס התחילו נאנחים, נטפלו להם שאר בני־החבורה, והיו כלם נאנחים, נאנקים ואומרים: ווי, ווי! השעות שעות רעות, צרה וצוקה ופגעים רעים מסביב, אין עצה ותחבולה אלא טבעת־המופת לבד. ווי לן, ווי לן! אין מחיה, אין פרנסה, ואפילו אם יהיו תוקעים ומתריעים על צרותינו לא יועיל כלום. לחיות בזמן הזה אי אפשר אלא בנסים ונפלאות. ואנחנו, אוי לנו, לא נדע מה נעשה!…

ח

הירשילי שלנו, שכל ימיו היו ימי צער ועוני, שהוא נער ודמיו עדיין רותחים, שנפשו המדוכאה והרצוצה בלא־עת נתחבטה כצפור נאחזת בפח ומבקשת לה רוח והצלה – הירשילי זה, כיון ששמע אותה השמועה על טבעת־המופת החזיק בה בדעתו והיה שוגה בה תמיד. רבונו של עולם – היה אומר בלבו – תמה אני, למה כל אדם מישראל, בני בריתך, לא יזכה לטבעת־מופת זו! לשעבר, כשרצית, הרי נתת לעמך בני ישראל מן במדבר, ועופות שמנים פרחו מאליהם לתוך פיהם, ומים מסלע הוצאת להם לצמאם – ויהא נראה לך, רבונו של עולם, גם עכשיו, כאלו יהודיך הם במדבר, מקום נחש ושרף ועקרב, ועשה עמהם נסים ונפלאות. – הירשילי צפה באספקלריה של דמיונו, כמה מעלות טובות לטבעת־המופת על בעליה, וכמה גדולים מעשיה. כשאומרים: טבעת, טבעת, יהי רצון מלפניך, שיגיעני כך וכך! מיד באים אותם הדברים המתבקשים בלא טורח ויגיעה. ואף בספורי־מעשיות שהיה קורא מצא דברי נפלאות הרבה, שנעשו בעולם על ידי טבעת־המופת ולחשים, ונשתומם עליהם מאד. היה קורא, למשל, איך בן־אדם פלוני דאה על כנפי “רוח” אחד ופרח לו עמו על הרים ובקעות ועל יערים ושדות, עד שבא לאחד מאיי הים, ושם פלטין גדול כלו אבנים יקרות, וכמה וכמה חדרים וסגולות מלכים בו. כשנכנס לטרקלין, ראה שם שולחן ערוך לפניו וכלים מכלים שונים ומטות זהב וכסף, כרפס ותכלת בוץ וארגמן, ואין איש בבית, אין גם אחד. נוטל בחור זה את טבעתו ומלחש ואומר: טבעת, טבעת! הריני רוצה לאכול, הריני רוצה לשתות, הריני רוצה כך וכך, רוצה, רוצה ורוצה. מיד עלמות יפהפיות, בנות מלכים באות, אחת יפה מחברתה, ממשבצות זהב לבושן עם תכשיטין יקרים, אבנים טובות ומרגליות – באות ומחזיקות בו, בבחור זה, החליל מכה לפניהן ובעלי השיר מנגנים בתרועה, והן מובילות את הבחור לבי־מסותא בזמר נעים. שם זולפין מים על אבני התנור ומפיקין הבל הרבה, והוא מחליץ עצמותיו ומזיע על גבי האצטבא העליונה של שיש. מבית־המרחץ יובל בשמחות וגיל, בתוף ובכנור ובצימביל, מחזירים אותו להטרקלין, והמשתה מתחיל ובא על הסדר: דגים ומרק, דייסא ולפת, ויין־צמוקים רב כיד המלך. ודודנו, הבחור הזה, אינו מתעצל ואוכל ושותה בכל פה, ולבו טוב עליו. לאחר הסעודה מכבדים אותו במחול, ומרקדים ומתעלסים בתענוגים, הכל כדבעי, מה שאין הפה יכול לדבּר.

טבעת־המופת היתה כמסמר נטועה במוחו של הירשילי, בה היה מהרהר תמיד וגם על משכבו בלילות לא הסיח דעתו ממנה. מה שטבעת־המופת מצויה בעולם – לא היה מפקפק רגע אחד. זו הרי למד מפי השמועה וקבלה היא לו גם מאביו, ואבא הרי יודע… והרי כל הדברים מה למעלה ומה למטה – בגן־עדן ובגיהנם, וכל המעשיות על בעלי־שמות ושדים ומכשפים וכיוצא בהם, ממי קבל אותם אם לא מאביו. עכשיו אם יהא כופר, חס ושלום, בעיקר זה ש“אבא יודע”, היאך יתקיימו כל אלו הדברים המסורים לו, ויהדותו מה תהא עליה?!…

עד שהירשילי נער לא היה מבקש אלא זו בלבד: מי יתן לי טבעת־המופת הייתי מנחש בה ואומר: יהי רצון שתהא לי אכילה, חלת לחם נקיה, בשר ופשטידא שמנה גם בימות החול! מפני שבאותם הימים היה רעב תמיד, לא עליכם, ומאכלים ערבים מאלה לא ידע מימיו, ולא עלתה על דעתו שהם מצוּיים בעולם. ועוד אחת היה שואל: יהי רצון מלפניך, רבונו של עולם, שכל החדרים והמלמדים עם הסדורים ביחד כולם כעשן יכלו מהרה ולא ישאר מהם כל זכר! מפני שנפשו קצה בחדר וברבו רב־החובל. אבל לאחר ימים, כשהתחיל מרגיש בצרכים אחרים, נתחדשו ובאו לו גם משאלות אחרות, והיה דורש לו מטרוניתא, בת־מלכה נאה ובית מלא כל טוב – עזים שתים ופרות שלש.

ובת־מלכה תאות נפשו באותה שעה היה יצרו מדמה לו בדמות ביילא – בתולה גוצה ובריאת בשר, לסתותיה מלאות ואדומות, ראש חוטמה מזדקף ועולה מעט, ועיניה השחורות כגחלי אש. אביה, בנציון־בעל־צביה – שמזגג הוא וגם בנאי במקצת, כלומר, מבין ואינו עושה במלאכת הבנין – בית־דירתו היה סמוך לבית אביו של הירשילי, ושכנו של אדם בעיירות קטנות כאחד מבני משפחתו הוא, וקורבתם פעמים שהיא מרובה מקורבת אנשים אחים בעיירות הגדולות. השכנים במושבות ישראל הקטנים אחד יודע מה שנעשה בבית חברו ובחדר־משכבו ואפילו מה שבקדרתו, הכל גלוי וידוע לפניהם. זה אורב לזה, צופה ויודע סתריו, מאין הוא בא ולאן הוא הולך, וצאתו ובואו ישמור תמיד. הם מתקוטטים ומתפייסים וחוזרים ומתקוטטים מפני השלום, השכנות משכימות זו לפתחה של זו ושאלה אשה מאת רעותה כלי בית – כפות למאכלי חלב, עריבה ומדוכה וכברה, גם כד מים וביצה וכיוצא באלה; נמלכות זו בזו באריגת פוזמקאות, שיעור עקבן בכמה בתי־נירין ואיך לגומרן; מחדדות זו את זו בדיני טיגון פירות ומעשה מרקחת, בהלכות קליעת החלה ליום־טוב וניקוד לחמניות לפורים. ופעמים אשה מביאה בידה מאפה תנור – רקיקים משוחים בשמן, צפיחית בדבש, מעשה ידה להתפאר, וחברתה מברכת אותה, שתחיה ותאריך ימים עם בעלה ובניה ברוב שלום ונחת ותזכה לאפות צפיחית בדבש, גדולה מזו מאה פעמים, לחתונת בתה, אם ירצה השם, במהרה בימינו אמן. אמו של הירשילי ואמה של ביילא חיו בשלום יחדו כדרך השכנות – מתקוטטות בבוקר ומתפייסות בערב, והירשילי בילדותו היה חבר נאמן לביילא ומשחק עמה בכל עת. היו דצים ומשתעשעים בחברת ילדים וילדות, מרקדים יחפים ברחובות ודשים בשעת המטר בתוך צינורות המים, מחזיקים זה ביד זה ומקפצים ומזמרים שיר־הגשם, שהתינוקות אומרין בימות הקיץ:

גֶּשֶׁם וְחַמָּה בָּרָה,

הַכַּלָּה הִנֵּה הָרָה!

מַה יָּלְדָה? בֵּן!

וּמַה שְּׁמוֹ? משֶׁה’לִי…

ביילא אמרה פעמים בשחוק הירשילי במקום משה’לי, והירשילי אף הוא שחק ואמר במקום הכלה – ביילנו. ביילא ידעה הרבה מעשיות בגזלנים ובמכשפים ומכשפות, ומעשה ברבן וברבנית, ובכל פעם שהיתה מספרת היה הירשילי שותה בצמא את דבריה – ואינו חושש כלום. הבתולה ביילא כראובן ושמעון חבריו היתה לו. אבל לאחר כך, כשהירשילי התחיל לומד גמרא, הוא מתחיל מתבייש מפניה ואינו יודע בעצמו על מה ולמה, בושה נצנצה בו פתאום הוא מתבייש על כרחו!… ובאותה שעה שהוא מתבייש רוצה הוא דוקא להסתכל בה גם מרוחק, רוצה הוא להסתכל וכשפוגשה מרכין ראשו ופניו מתאדמין. ואף היא רואה את מנהגיו עמה משונים ומתחלת להתבייש, ושניהם משתדלים להשתמט זה מפני זה. אלא כל מה שהירשילי משתדל להשתמט מפניה לבו מושכו אליה ביותר. קולה היה ערב לו כקול זמרה, דבור אחד יוצא מפיה, וחיתה נפשו וכל רמ"ח אבריו. כסבור הוא, שאין טובה ונאה ממנה בכל העולם. אפשר, מתוך שלמד הירשילי בנערותו וידע, שאסור לו לאדם מישראל להסתכל באשה, היה יצרו מתעורר ומשיאו דוקא להסתכל בביילא. ומתוך שנסתכל בה לא ברשות, כבימי ילדותו, אלא בגנבה, היה מרגיש בהבטת עינו טעם משונה של מים גנובים, ומהאי טעמא התחיל לבו מהרהר, והיה מהרהר ומתבייש… וכיון שהגיעה שעתו של הירשילי לבוא באנשים, בין הקבציאלים הגדולים, וראה אותם שוממים ונאנחים ומרבים בכל יום תחינות ובקשות למי שעשה נסים לאבותינו, שיעשה נסים גם להם, ושמע מפיהם אותו המעשה בטבעת־המופת ואמירת יהי־רצון שכל אחד מהם היה אומר אלמלי זכה לטבעת – אף הוא אמר בלבו: מי יתן לי טבעת־המופת ושאלתי לי בת־מלכה, כלומר, ביילא.

העניות והשפלות והבטלה והיסורים מרגילין את האדם לתקוות ודברי־הבאי, שלא כדרך העולם. אדם כשהוא נתון בצרה וחייו חיי צער, מצפה לישועה על פי נסים ונפלאות. ומי כהיהודים הקבציאלים עניים ושפלים ומדולדלים בכל הארץ? צרות ופגעים יש להם רב, כל מיני פורענויות, ברוך השם. ופנאי הרי גם כן יש להם, מאין עבודה ועסקי פרנסה, ולפיכך אין כאן תמיה כלל אם במשאלות לבם המופלגות וברבוי הגדותיהם המשונות עלו למעלה ואין כמותם בכל באי עולם. מספר צרותיהם היו משאלותיהם, ועת להרבות שיחה ומשאלות לבם היו להם הלילות הבהירים בקיץ. ולילה אחד יבוא כאן במחזה ללמד על שאר הלילות.

הבתים פתוחים. אין אור נר. אוכלים סעודת ערבית לאור הלבנה, מברכים ברכת המזון, והמונים המונים מגיחים ויוצאים כנמלים מחוריהן: גברים בלא בגדים עליונים, אלא בתחתונים ובטלית־קטן, נשים שמלותיהן התחתונות בלבד לעורן, וכתנותיהן אינן פרופות, הילדים חשופי שת וערומים. חבורות חבורות של שכנים משתטחים ושוכבים בחוץ, בחורים וגם בתולות, זקנים עם נערים יחדו. קוי פז מנוגה הירח בוקעים בין גגות בתי חומר, יורדים ונמשכים על בני החבורה, והולכים ומתרפקים ועולים ומפזזים על הגדרות – ותופע נהרה על חתול מטפס שם ומשחר לטרף, ועל פרות רבוצות באמצע הרחוב ומעלות גרה, מכשכשות בזנבן וחובטות את עצמן על הירך ועל השוקים ומתאנחות וגונחות מקרב כרסן. – הקבציאלים שוכבים שעה קלה, עוסקים כל אחד בשלו, מפהקים ומתעטשים, מבריחים את הפרעושים ומתחככים מחרישים ושותקים. נשים שדברניות הן, פותחות את פיהן ראשונה, ומפטפטות על סעודתן בערב זה, זו אומרת: הדייסא אצלי נצטמקה היום יפה עד שהיתה ראויה לעלות על שולחן מלכים, וזו אומרת: והקטניות אצלי נתבשלו כל צרכן עד שהיו נימוחות בתוך הפה; ואחת בשׂורה בפיה ומספרת את רוב אשרה, את המציאה שנזדמנה לה בשוק: צנון גדול כגלגולת זימן לה השם יתברך לקנותו בפרוטה, ממנו אכלו בני ביתה היום בבוקר, גם בערב, ועוד נשתיירה חתיכה גדולה למחר. הדבור הולך ומתגבר בקולי קולות דקים ודקים מן הדקים ומשונים. הגברים כובשים לעת־עתה דבריהם ואין עונים לנשיהם ברצון אלא בשפה רפה ובגמגום, כדי לצאת ידי חובתם בלבד. הם מתהפכים על גבם ומתפרקדים, נושאים מרום עיניהם וצופים בזוהר הרקיע ומתחילים בשיחה ארוכה על כל מה שנעשה שם בשמי השמים. הירח עולה ועומד בגבהי מרומים מעל ראשיהם, והם מסתכלים ורואים בו צורתו של יהושע, וכל אחד מתלהב וקורא: הנה החוטם, הנה העינים!… איציק ובריל, שניהם אסטרולוגין וחקרנים, כביכול, מראים באצבעותיהם על האלפא־ביתא של הכוכבים במשמרותיהם ברקיע, וחולקים בשתי האותיות “תיו־חית” ומכחישים זה את זה, ושאר בני החבורה נושאים פנים לשני החקרנים, מנענעים ראשם להם, וכל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר: כדבריך כן הוא, רואה אני, רואה! אראה בנחמה, שאני רואה!… עוד הם מדברים ורוח לבשה את יהודי אחד, והוא תוהא וקורא בכח: “אוי מה רבו הכוכבים שם במסלותם הצחות מחלב! יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שיתן לי כל כך אדומים במספר הכוכבים!”… “אי שוטה שבעולם! אני מוריד לו השער בזול, כל כוכב בסלע”… ומיד קופצים אחרים ומורידים השער עוד יותר – שנים, חמשה, עשרה כוכבים בפרוטה. ובשעה שהיהודים נושאים ונותנים, מחשבים חשבונות ומונים, מפקיעים את השערים ומורידים עד הדיוטא התחתונה שויים של הכוכבים במקח וממכר, יושב לו מרחוק אצל הנשים שם, לץ אחד, ואומר לפניהן מלי דבדיחותא, הנשים מעקמות פניהן ואוטמות אזניהן כמתרעמות על דבריו שאינם מהוגנים, ובתוך כן הן שומעות ונותנות קולן בשחוק גדול. אף הילדים אינם יושבים בטלים, מועכים זה תפוח־עקבו של זה, וזה תחת בית־השחי של זה, ומתגנבים וסוטרים אחד על ראש חוטמו של חברו, בחשאי, כלאחר יד. בעל־החוטם הסטור שואג בקול, והסוטר – פניו פני תם, כאלו אינו יודע קול צעקתו של זה מהו, הוא גוער בו ואומר: הס, הס! האמות מקללות את ילדיהן: הלואי שיסתתם פיכם! ואגב ידן נטויה וצורמות אותם באזניהם. והאבות מתרגשים ועוזבים את משאם־ומתנם בצבא השמים ומביטים לארץ. אחד ילק פורח בא ונסתבך לו בזקנו, ואחד יתוש נשכו ונחבא בפאת ראשו, והשלישי מפרכס בידיו וברגליו מפחד וצועק: ווי, ווי, מין שרץ זוחל מתחת לחלוקי על גבי, על גבי!… פרה אדומה כרסתנית ורעבתנית שנדדה שנתה, הולכת יחידית בצדי הרחוב ולוחכת ירק עשב שם, וכשמגעת למרבץ היהודים כאן, היא מחזרת אחוריה כלפי כבודם ועושה בפניהם דבר שלא כמנהג דרך־ארץ. כלם מתעוררים עליה בתרעומות, מבזים אותה אומרים: גשי הלאה, היידא, בהמה! והיא ממהרת להנצל מידי יהודים ובורחת לה למקום מנוחתה. אותה הפרה גרמה לשיחה רחבה, ושאלות הרבה נשאלו עליה: פרה זו של מי היא? כמה חלב היא נותנת? ושויה של הפרה כמה? ופתאום בת־קול יוצאת מבין החבורה ומכרזת ואומרת: שמעו נא, רבותי! כל בהמות קבציאל, בהמות גסות ובהמות דקות יחד, בכמה אתם שמין? זה אומר כך וזה כך וכך, ובא אחד ואומר בתמיה: כיצד מעריכין! יהי רצון שיהא לי העודף על סכום המעות מכפי שאתם מעריכין ואהיה רוטשילד הקבציאלי במקומנו! וכיון שזה פתח ואמר “יהי רצון”, התחילו כלם אומרים “יהי רצון” – והשעה שעת רחמים ורצון ובקשת טובה וברכה לכל הקבציאלים היודעים איש נגע לבבו, עניו ולחצו, והכל מבקשים ושואלים עד שנלאה לשונם. אחד מהם נתנמנם מתוך רוב הנאה וקול תרועת נחיריו נשמע למרחוק. אנשים דוחקים בנשיהם ואומרים: נלכה למנוחתנו! והנשים מסרבות, כביכול, ואומרות: מה טוב ומה נעים ערב זה, ואנו נכונות אנו ללין פה כל הלילה תחת כפת הרקיע. זוג חדש אחד עומד והולך לו מיד, ואחרים שוהים ומאריכים בטענות־ומענות, עד שפתאום קפצה עז אחת, שנערים פרועים הרעישוה על משכבה בפתח בית בעליה והריצוה מרבצה. הם רודפים אחריה והיא רצה בהולה ומבוהלה וקופצת לתוך חבורה נכבדה זו – והנה מהומה והמולה, כלם, מנער ועד זקן טף ונשים, נחפזים ביראה ובכעס ורעש גדול ובורחים ונפטרים זה מזה בלא ברכה.

ספר שני

א

אם יששכר חמור מדאורייתא. וגדולי בני ישראל משולין כבהמות. לפיכך אין לתמוה על מי שאומר: משל למה ישראל קטן בן שלש עשרה דומה? לעייר בן־סוסי, שהגיעה שעתו לחנכו בעבודה. העייר הזה כשהוא קטן קופץ הוא ורץ אחר הקרון שאמו העלובה מושכתו בכל מאמצי כחה, רואה אותה מוכה ומעונה בסבלות ובעבדות ואינו חושש. פרא חפשי זה דוהר ומקפץ לו כנפשו. מגביה זנבו – ואץ־אץ ברגליו. ועד שהוא בעצם תומו, נהנה ושמח בעולמו, נותנים עליו אפסר ורסן ואוסרים אותו בעבות העגלה לצדה של אמו השוממה – אי, בהמה, מעוררים אותו בשבט מוסר, נהג ולך!… ידוה הלב מראות בצערו של זה, איך פתאום בא אידו, קדמוהו ימי עוני; איך ישא עול בנעוריו והוא כורע וקורס ונאנח מעבודה קשה. אוי לו ואוי לנפשו!

בן שלש עשרה שנה הירשילי והוא – בר מצוה, עייר בלום במתג ורסן, ואינו עוד בן־חורין! הנה ראשו וזרועו הכחושה אסורים ברצועות עור כעבותים, והוא מתחיל וקורא, “לשם יחוד” בדחילו ורחימו ואומר, שחושיו וכחותיו כלם יהיו משועבדים לעבודת הבורא.

“וארשתיך לי לעולם” – ואני לקחתיך לי לעבד עולם, אומר הירשילי מקרא שכתוב ומכוון לבו לפירוש המלות, בשעת כריכת הרצועה על אצבעו, עוד כריכה אחת ועוד הפעם, “וארשתיך“. עוד כריכה אחת ומוסיף וקורא שלישית: “וארשתיך לי באמונה” על מנת כן ארשתיך, לחיות כל הימים רק באמונה, ”וידעת את ה'” ותדע לך ותדע… את אלהי ישראל שלנו.

– לא ילד אתה עוד, הירשילי! אומרים לו הוריו דברי כבושין– שלמו ימי ילדותך. הגיעה השעה שתדאג לאחריתך השתדל להיוה איש ולהגיע לתכלית נרצה. קום, עייר פרא, וצא לפעלך לך ומשוך בעול, לאכול בעצב לחמך ולסבול יסורים וענויים קשים אתנו יחד.

שתי פעמים מזל־טוב לך. ילד מסכן, ביום שנעשית בר־מצוה! מזל־טוב לך בעול עבודת־הבורא. ומזל־טוב לך גם בעול דרך־ארץ ופרנסה! שכח ימי ילדותך – ידיך הרי אסורות! הרכין ראשך וכוף גבך – הרי אסור לך להלך בקומה זקופה!… האנק דום והאנח בשברון לב ומתנים. ודאגת ופחדת כל הימים.

ובשביל שהירשילי נתברך בקול דק וערב. בקש אביו לעשות סחורה במתנת חלקו זו ולהשתמש בקול בנו לתכלית פרנסתו. רצה לייזיר־יענקיל, שיהא הירשילי מסייעו כמשורר בימים־נוראים, באותו בית־המדרש בכסלון, שהוא בעל־תפלה שם כמה וכמה שנים. והירשילי הרי נעשה בר־מצוה לאחר שבת נחמו. בו בזמן שבעלי־התפלות מתחילים מכינים עצמם לתפלת ימים־נוראים; בזמן שהם בודקים את גרונם ובוחנים אותו בפרקי שירה, באותו הזמן, שכמה פיוטים ותפלות לראש־השנה מתנגנים בקול בוכים בלילות ונשמעים למרחוק ברחובות ובשוקים.

לא הזמיר, עוף מיטיב נגן זה, המשמח לב הבריות בנגינותיו לא הוא נעים זמירות ישראל: לא לנו, יהודים, לא לנו ישיר באביב, “בימי ספירה”, שיר ידידות ויעיר בלב רגשי חשק, רגשי נועם ואהבה. חמדת ישראל הוא הוא בעל־התפלה! הוא ישיר לו שיר ה' משירי ציון, ורחשי אהבה ונעימות עדן יעיר בלבו בתפלת “אתה זוכר” ובדברי נביאים החמודים. אהבת יהודי – רוח היא ולא בשר, אהבה קדושה שאין לפניה גוף ודמות הגוף, והוא נושא נפשו ונמשך בכל הגיגיו ומחשבותיו לאלהי ישעו וכבודו – לשכינת עוזו בגבהי מרומים…

“כה אמר ה'!” – מרים בעל־התפלה בכח קולו וקורא, וכל העם שומעים ומעמיקים לכוון בפירוש המלות – “זכרתי לך חסד נעוריך” – אוי, כנסת ישראל, זוכר אני חוט של חסד, שהיה משוך עליך בימי עלומיך – “אהבת כלולותיך”– את האהבה העזה, כשעברתי עליך ואראך, והנה עתך עת דודים – “לכתך אחרי במדבר” ואפרוש כנפי עליך והלכת אחרי לטייל עמי ולהתיחד עמי במקומות נשכחים מני רגל במדבר.

אמרי נועם אלה לוקחים את נפש היהודי, והוא מתלהט ומתנדנד פורש כפיו למרום בתחנונים, וכל עצמותיו תאמרנה: ארחמך רבוני, דודי ואלוף נעורי!

ועוד לא שבה רוחו אליו, ובעל התפלה יחנן קולו ויקרא בגרון:

“הבן יקיר לי אפרים” – אפרים, בני יקירי ואהובי – “אם ילד שעשועים”. משושי ומחמדי – “כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד”. כל מה שאני מדבר בו, יותר מתגעגע אני עליו ומרבה לזכרו ולספר בו עוד, עוד ועוד… “על כן המו מעי לו” – על כן צר לי, ונפשי ובטני לו כחלילים, כחלילים יהמו – “רחם ארחמך נאום ה'”, הס, הס, רחימאי! אמר מרחמך ה’…

והיהודי כילד קטן משרבב שפתיו, דמעתו על לחיו ומתגעגע והומה בקול בוכים: אוי, אבי, אב הרחמים! אוי, אוי, אבי שבשמים!

ולפיכך מתכנשים מחנות־מחנות יהודים, כדבורים בהריחן דבש, ועומדים אחורי הכותל והחלונות של בית לייזיר־יענקיל בשעה שהוא מתלמד בניגון “ונתנה תוקף” ושאר הפזמונים. לייזיר־יענקיל מטעים את התיבות ומסלסל בגרונו, העמק קולו והגבה למעלה, עובר מקול עב לקול דממה דקה, והירשילי עונהו בקול דק להפליא. שניהם עושים מלאכתם בכל כחם ומזיעים. וקולות משונים יוצאים מפיהם ברעש גדול. פעמים הם משמיעים קולם חליפות זה אחר זה; ופעמים מנגנים בבת אחת. ושניהם כאחד בסלסול מסלסלים. לייזיר יענקיל יריד בשיחו ויתחנן כבן צעיר, ופתאם ינהום בנהימה משונה, מעמיד פניו כמבקש מענה, והירשילי פוצה פה ומשיבו בצלצול תרועה. הגרונות טרודים מהגים ומצפצפים ומזמרים ובִם־בַּם־בַּם מבמבמים – והיהודים העומדים בחוץ שומעים ונהנים.

כך מנגן הזמיר הקבציאלי ונותן זמירות בלילה, ושנים שלשה ימים קודם “סליחות” הוא משתתק ומזמין עצמו לדרך, בזמן אחד עם צפור־דרור וכנף רננים ושאר העופות הנודדים. הם נודדים למרחקים, למקומות החמים בכרכי הים, והוא עם הירשילי, לכסלון, לבית־תפלתו שם.

שקט ודממה בתוך היער מתחלת ימי הסליחות, כדממה זו השורה בקבציאל ביום השבת, בשעת משכב הצהרים לאחר הסעודה, ודממה זו מטלת שם עצבות ורוח כהה, האילנות עומדים בכובד־ראש, תוהים ואבלים, ומראם אינו כבתחלה. ניד ענפיהם – הוא ספוק כפים. ולחישתם – נהי בכי תמרורים, אנקת אם רחמניה על בניה כי אינם, והיא עזובה ושוממה. מקום זה, מקום גילה ורנה בימות החמה, תרועה ומחול וקול זמרה בכל פנה, עתה הוא בודד ונעזב כבית־אבל. דומיה מסביב. הקן משולח, נדדו הצפרים – הנאהבים והנעימים אינם! עצי היער אבלים ופניהם נזעמים. גם השמים לובשים קדרות, והכל שם זועפים… נדהם ועצב עומד היער. כאלו חש עתידות לו, שיציאת צפריו אינה לטובה, קרוב יום אידו, עוד מעט ובא החורף עם קרתו וקרחו הנורא. רוח־צפון רעה מבעתו – והוא סר וזעף…

שקט ודממה בימי הסליחות גם בקבציאל, כדממה זו השורה עתה בסבכי היער. זז לייזיר־יענקיל ממקומו, זזו עמו הרבה מבני עירו. ועגלה גדולה טעונה כל מיני סחורה חיה: אנשים ונשים, בחורים ובתולות ועלמות אין מספר, יצאה מקבציאל כפעם בפעם, והלכה לכסלון – לבקש שם מחיה וכלכלה.

קבציאל חששה את היום הנורא – החורף מתרגש לבוא עליהם וירבו עצבותם וצרכיהם: הסקה והלבשה ואכילת מזון. עבר קציר כלה קיץ, שאפשר להתקיים בהם במיני ירקות ולסתום פי הקבה, הבאה עליהם בטענת האכילה בצנון וחזרת, בקשואים ושומים ובצלים. והאל הטוב הזן את העולם כלו ומפרנס ומכלכל מקרני ראמים ועד ביצי כנים, הוא שמקדים ואומר – לעופות השדה: עופו ובקשו לכם מזונות שם במדינות הים החמות! ולהיהודים הקבציאלים; לכו, קבצנים, ובקשו פרנסתכם בכסלון!

ב

מי שאינו יודע כמה חביבה הנסיעה בקרון לילדים, לא ידע שמחת הירשילי הגדולה, כשהגיעה שעתו לנסוע בפעם הראשונה, הוא ואביו ואמו גם יחד: עניתא זו, אשת לייזיר יענקיל, אף היא נגררה אחר בעלה העניא. בפני הבריות אמרה, שהיא הולכת לכסלון, בשביל להשתטח שם על קברי אבות, אבל באמת עיקר נסיעתה היתה לשם עסק, וביותר לשם יחוד – לתהות על קנקנו של חתן בשביל ציפא־סוסי או בשביל אחרת – והנסתרות הרי לה לבדה, וכלום היא חייבת לגלות לאחרים מה שבלבה? וכדי שלא להפסיד הוצאות הדרך נטלה מן הבא בידה סחורה לכסלון, למכרה שם בדמים יקרים. הירשילי שלנו היה סבור בדעתו, שכסלון היא בסופו של עולם, אצל הרי חושך, היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי ודרך יום מקבציאל לשם יהא נמשך ונמשך עד לאין סוף.

והמשכילים יבינו מדעתם, שבלילה ההוא, קודם נסיעתו, נדדה שנת הירשילי והיה מתהפך מצדו אל צדו, מהרהר ומהרהר ברוב אשרו לעתיד לבוא. צפה הירשילי וראה במחזה איך כל בני כסלון עומדים ומצפים לאביו, כמו לביאת המשיח אלו לאלו שואלים: איה רבי לייזר־יענקיל? מתי יבוא אלינו רבי לייזיר־יענקיל? ואלו לאלו ממללים: תמיה גדולה, עדיין לא בא רבי לייזיר־יענקיל! ופתאום והנה ששון ושמחה – רבי לייזר־יענקיל נוסע! רבי לייזר־יענקיל הנה זה בא! ולא הוא בלבד. אלא שהביא אתו גם את בנו. בחור נאה ומשובח. כלי יקר!… וכסלונים יחפזון ובכנפות בגדיהם יאחזון ויריבו על האב ועל בנו. זה מושכם ואומר: ברוכים הבאים! בואו אנכי פניתי לכם ביתי; וזה מושכם ואומר: אלי תבואו! זה מזמנם לסעודה. עומד עליהם ואונסם: אכלו יהודים. שתו דודים! וזה קופץ ועושה להם משתה ברוב מטעמים – בשר ודגים וכבד וביצים בשומן ובצלים. כיד המלך. הכל מראים עליהם באצבע: הביטו וראו אלו הם. רבי לייזר־יענקיל ובנו הבחור. אלו הם שם שניהם! והם הוא ואביו פותחים פה בשיר ורננים. מסלסלים, “נעריצך” בשירה יונית, ומסיימים בוואלכית, מנגנים “פת לאורחים וצדקה לעניים” בזמזום וזמר אביוני קליבן הנמושות, וגם משירי אשכנז ל“מלך עליון” וישמעאל ל“אל אדון” ישירו נפלאות – וכל העם שומעים והומים ומתגעשים עד טרוף הדעת, מרוב הנאה ונעימות.

מיד לאחר הנץ החמה עמד הירשילי ונטל את תפליו, שעל ידן נתעלה ונשתבח מזלו, ורץ לבית־הכנסת, כדי להקדים ולגמור תפלת השחר, וחוץ לזה היה צריך לסדר שם כמה עסקים בינו ובין חבריו ולגמרם בכי־טוב קודם נסיעתו, וחבריו אף הם הקדימו ובאו לבית־המדרש והיו זריזים באותה שעה מפני שחודש אלול, כידוע לכל, זמן היריד הגדול לנערים ואינם צריכים אלא לרחמיו של הקדוש ברוך־הוא. הלואי שיתן להם כח לעבודה – ועסקים יש הרבה, ברוך השם, יותר מדאי: צריכים לתפוס את השופר בתחבולות ערמה ולתקוע בינם לבין עצמם בלשכת החשאים שם בעזרת נשים: ובענין זה צריכים להשתמש בכל מיני תכסיסי מלחמה נגד השמש, שבאותו זמן הוא מלא חימה, כהמן בשעתו. צריכים לבקר בבית־הקברות – וכי בכדי גדלים שם אילני סרק ואילנות עושים פירות משונים מעין אגסי־כל־נדרי, הידועים לבני ישראל? – והקדוש ברוך־הוא הרי ברא בעולמו גם יער צומח אגוזים, שהתחילו מתבשלים באותם הימים, וצריכים לתלשם וליתן אל כליהם ואל מכנסיהם. עליהם ליתן הודיה לשמו יתעלה ולברך הטוב והמטיב, שבזמן זה, שהמלאכה מרובה והעסקים תוכפים ובאים, הם פטורים מתלמוד־תורה. המלמדים באותו זמן הלא חבלי לידה להם, הם מבקשים ילדים, מתעברים ומתגוששים זה בזה כתרנגולים, ושלושים יום יושבים נקיים מלמודיהם… הירשילי הציץ בחרפה ובגאוה על חבריו שהקיפוהו בבית המדרש בעזרה שם, אומר בלבו: הגם אלה בני אדם, כביכול? הם יושבים כאן במקומם, ואני – אני נוסע! אלמלי אמרו לו אותה שעה, למשל: הירשילי! הדוכס נותן לך כל קבציאל עם הפלטין שלו במתנה גמורה לעולם ועד, על מנת שתמנע עצמך מן הנסיעה ומקומך אל תנח, לא היה רוצה ואל הדוכס ואל מנחתו לא שעה.

לאחר שגמר הירשילי עסקיו, נפטר מחבריו ויצא מבית־המדרש שמח וטוב לב.

היום היה יום צח, כאחד הימים החמים הבאים כנדבה בחסד אלהים בשילהי דקייטא. הבוקר היה – והשמש נשקף בעד חלונו ברקיע, גולל מעט מעט מסך האד מפניו ומסתכל ברסיסי הטל המזהירים בשלל צבעים כספירים, ומנוגה נגדו נסים הצללים, נסוגים אחור אחד אחד, ועל הארץ הולך ואור עד נכון היום. בשמחות וגיל מצפצפות צפרי המקום, דלוג ופסוח על הגגות ועל הגדרות. עתים הן מתלקטות אגודות אגודות יחד ועל גרגיר אחד מתקוטטות, או עומדות כלן תחתיהן ומהגות בגרונן, כאלו שיח ושיג להן בצרכי צבור, ולהתיעץ על צפוניהן נאספו ובאו; ועתים הן מתפרדות, שנים שנים לבד, איש ואשתו, מתיחמים ורוקדים בשיר עגבים, זו מתרפסת וכורעת לפני דודה, ודודה סובב סובב מרחף מתרפק ופורשׂ כנפיו עליה – וקיש קיש בקדקדה… מארבע רוחות רצות עזים, רצוא וגעה ברחובות, למקום האסף המקנה, ומשם יוצא העדר לרעות בשדה עד ערב. העזים והתישים עזי־הפנים מגביהים זנבם וקופצים בראש, והפרות פוסעות אחריהם לאטן, בשובה ונחת, פסוע ונענע ראשן בחן, כדרך הנשים הצנועות, רק שתים שלש הופכות פניהן אחורנית, וקול נהימה משונה כקול שופר מרוסק יוצא מפיהן, קול זה לעיר יקרא: שלום לכם, יהודים, ושלום גם לבני־בקר הקטנים אצלכם בעיר!… הלוך והתנדנד מצדו אל צדו מתנהל האוז לרגל ילדיו הרכים בהדר גאונו, נטוי גרון ומסקר עינים, ומוליך ומוריד את טפו אל המים. – היום צח ונעים, ולהירשלי אורה ושמחה. הנה הוא הולך מעדנות וקפוטתו לו פתוחה לרוחה. פושט ידו ואוסף בחפניו פתילים צחורים ודקים כקורי עכביש, הטסים באויר העולם, ועומד ומתבונן אל היונים, השטות כה וכה ברקיע השמים, וכנפיהן נוצצות בירקרק חרוץ – והוא נהנה ושבע עונג ומרגיש בלבו, כמה הוא מאושר היום – אשרהו מה טוב חלקו ומה נעים גורלו! היום הספיק לגמור עסקיו על צד היותר טוב, בעזרת השם; היום הוא בן־חורין; היום הוא נוסע, ומנוחה ונחת לו מסביב! רבונו של עולם – הוא אומר בלבו ודמעת גיל על עפעפיו– אני מודה ומשבח לך, יוצרי, על חסדיך הגדולים עמי! ואף אני הנני מעתה לשלם לך את גמולך: ליראה אותך, ללמוד ולהתפלל – להיות יהודי כמצות רצונך.

ועד שהירשלי הולך ונהנה ומדושן עונג והנה תמונה יקרה, צורה מאירה לנגדו – את ביילא ביפיה ראו עיניו.

ביילא נצבת בחוץ ליד ביתה, ממרקת ושוטפת כלי־חרס וכלי־עץ ושוטחתם נגד החמה, ועדיין אינה מלובשת כל צרכה. שמלה תחתונה לבדה לעורה, שוליה מקופלים ומופשלים לאחוריה ונחשפו עקביה, זרועותיה המלאות מגולות עד מרפקה פי־כתנתה פתוח עד כתפותיה, צוארה ערום כלו ושער ראשה פרוע, כדרך הבנות, בנות־חיל, בשחרית.

הירשילי שלנו, שהשמחה בלבו גדולה כשמחת־תורה, נחפז ובא לבת־מלכה זו אהובת נפשו, שלא מדעתו. כאלו מלאך השרת דחפו מאחור והבהילוֹ אליה. הוא פוקדה לשלום בברכת הפרידה, נוהג בה מנהג גבר ונותן לה ידו. רוחו אש, והוא מלהג ומבטא בשפתים ואינו יודע מה, וביילא נבוכה. ובשוך מעט סערת רוחו הוא מסלק ידו ממנה, מגמגם בגיחוך של שוטה ואומר: הע!… יד לבתולה!… לנקבה “שלום־עליכם”!… ולאחר שנתישבה דעתו עליו נשתתק ונשתנו פניו, מאדימים ומלבינים ברגע אחד. ביילא צוחקת בלחש, כובשת פניה בקרקע ונרתעת מעט מעט לאחוריה, והירשילי נשמט מפניה בבושה וכלימה כבושת גנב.

הירישילי נפל מאד בעיניו על מעשה רע זה ודאג מחטאתו: אוי לו, מה עשה! בזו השעה נדר לשמו יתברך לעבדו ביראה ולהיות יהודי, ופתאום עשה מעשה זה! ולמי? להקדוש ברוך־הוא!… הוא רוקק מתוך צער, נותן ידו בפאת ראשו ומתחכך, ואומר באנחה: אי, אי!…

ג

כשחזר הירשילי ובא לביתו גערו בו בנזיפה, למה הלך ושהה כל כך. אביו הנה זה עומד לבוש בגדי דרך: חלטי"ל בלה וממורטט מרוב ימים שבתי־ידיו ושוליו מלוכלכים ברבב ורוטב נוקשה, המעורבים בעפרורית טבק ירוקה, ונוצצים בגונא משונה, וכלפי אחוריו הוא מרוסק ואניצי פשתן בוקעין מבין הקרעים, ומין מצנפת עתיקה, מזוהמת וקמוטה, בראשו. וסנדליו המטולאים, המשומרים לדרך, עדיין לא היו ברגליו – אותם היו מחפשים עדיין ובדקו אחריהם תחת המטה במגרפה ובמרדא. בני־ביתו רוקדים סביביו, בהולים וטרודים בכריכת צרורות וחבילות, והוא כחמור חבוש במרדעתו עומד ביניהם. וכלום לא חמור הוא? ביתו וטפלא הלא תלויים בו, ועליו לנטלם על צוארו וכתפיו. פעם אחת בשנה, בכסה ליום חגנו, היה צריך לחבוש עצמו ולצאת לדרך ולעבוד עבודה קשה בכל כחו – וביציאתו זו היו תלואים חיי בניו וספוק צרכיהם בכל ימות השנה. לפיכך היה יום זה יום בהלה ומבוכה ומבוקה בבית, הכל טרודים ובהולים, ולייזר־יענקיל עמד חבוש עצב ושומם ופניו מכסיפין.

אף אמו היתה עטופה בכליה על פי דרכה: מיני בלואי סחבות וסמרטוטים עתיקים שעל ידם נראה גופה עבה ביותר, וכמין מטפחת משונה בראשה יורדת על מצחה עד ריסי עיניה. רק הירשילי בלבד לא היה טעון חלוף בגדים, מפני שקפוטה אחת היתה לו והיא לבדה שמלתו לעורו. אמת, אמו גזרה עליו לסרס קפוטתו וללבשה הפוכה מלפנים לחוץ אבל הוא הסביר לה, ונתן ראיה לדבריו, שצד זה מבפנים מלוכלך וקרוע ביותר, ועמד על דעתו להלך בדרך פשוט כמו שהוא, בלא שנוי ופרכוס כלל, ובטלה הגזרה. אלא שהיה צריך לעשות רצון אמו בזה, לחבוש לראשו כובעו של אבא, שכבר נפסלה צורתו, ולחגור את מתניו במפה של צמר.

ובכן, מלובשים ועטופים עטיפה נאה זו, כדרך העולם, אכלו הנוסעים שלנו בחפזון אכילה כל שהיא, ולאחר ברכת המזון ואמירת שלום חטופה לבני־בית חפזו ונטלו את החבילה בידם ורצו מבוהלים בנשימה אחת, מזיעים ומבולבלים ודחופים, כמנהג היהודים עוברי דרך. וכלוב מלא עופות וקופה מלאה ביצים נתונה בתוך מוץ וסובים – אותם הקדימה אשת לייזר־יענקיל והעמידה על גבי העגלה עוד בהשכמת הבוקר. וכשהגיעו להעגלה עלו ונתישבו בה בדוחק, ונסעו בעזרת השם לדרכם.

העגלה היתה טעונה בני אדם הרבה, כדי רובע מבעלי קבציאל ישבו בה בדוחק. שם בתולות ובעולות בעל שהלכו לכסלון להשׂכר שם לשפחות ולמניקות, וגם ערב־רב של יהודים היו שם למיניהם: יהודים כשרים, יהודים אמתים, יהודים בעלי צורה, יהודים נלהבים, יהודים משונים, יהודים בעלי יסורים – חולי מעים ותחתוניות, יהודים פשוטים, בלי שום חכמות, וסתם יהודים. כלם ישבו צפופים וכפופים, סבוכים ומסובכים וערבוביא של רגלים כבדה מאד. היהודים היו מזיעים הרבה ופניהם הצהיבו כלפת מצטמקת יפה יפה, ולא היו ניזקים מפני הצנה אלא בזכות פנים חדשות, שנטפלו להם לאחד אחד בדרך, עומדים בנס בצדי העגלה ולפניה ולאחריה עד שלא יכול לבקוע ביניהם רוח קל מבחוץ, אפילו כדי נשימה אחת, לאלה היושבים בתוכה של העגלה. מתחלה היה כל אחד יושב דחוק בפנים נזעמים ומתרעם על בעל־העגלה בלחש, וכשנפגע במכת מתנים ודחיקה עצומה בבהונות רגליו היה קופץ פיו מעקם שפתיו ואינו אומר כלום אלא: אוי, ווי! אבל לאחר כך הניחו בני החבורה מנהג דרך־ארץ והתחילו מתרעמים, בבקשת מחילה זה מזה בזעף, ואומרים: ימחול נא מעלתו ויסוב לאחור! ימחול נא כבודו יאסוף אליו את רגליו! ועל כל דחיפה ומכה בסתר התחילו צועקים ומתאוננים – והיו דברי ריבות ונאצות ביניהם. אשת לייזיר־יענקיל היתה מתמרמרת על יהודי נלהב, היושב ממולה, ומזהירתו על הביצים שבסלה, ולייזיר־יענקיל ישב דומם, פיו סתום; גרונו כרוך במטלית עור־שועל, שלא יתקלקל קולו, חס ושלום. בין כך וכך התחילו הסוסים מתעצלים, פוסעים פסיעה קטנה ומכשכשים בזנביהם המדולדלים, ובני־הלויה מתפייסים זה לזה ונכנסים בדברי שיחה. זה הערל העני, פרנס באחד הכפרים לשעבר, שמשעת כניסתו לתוך העגלה היה הוזה שוכב כעובר ובטל מן העולם – הנה הוא נעור מתרדמתו ולא היה מבוסם עוד. העמיד עיניו על בני החבורה מסביב, מסתכל בהם בתמהון לבב, כאלו תמול הוא בעולם, ונוטה אוזן לדבורם, שהיה זר לו כאשדודית. וכשפתח פיו לדבר עמם היה דבורו אף הוא זר להם כלשון “תרגום”. אבל אין דבר קשה למוח יהודי ויכול יוכל גם ללשון תרגום. הם הבינו דבר מתוך דבר ולמדו סתום מן המפורש, וכלם כאחד התחכמו להסביר להערל את מחשבותם בכל מיני תחבולות. קצת יהודית וקצת לועזית, פעם בפישוט ידים וקריצת עינים פעם בנדנוד האצבע ודחיפה בצד ובכתף, ופעם בתלישת זקן, תלישה קטנה ותלישה גדולה, בניגון הטעמים. אף חכמתם עמדה להם ושני הצדדים הבינו זה את זה ברמז יפה יפה. מספרים בדברים הרבה, במה שאצלם ובמה שאצלנו, להבדיל. אמרו לו: שמך איוואן לנו הוא ואחד הוא עם יוחנן אצלנו, גם חוועדאר שלכם זהו טודרוס שלנו. ולא זה בלבד, אלא כל שבע החכמות לנו הן ומידינו באו לכם… פירשו לו משל נאה ממדרש אגדה ומילתא דבדיחותא מן הגמרא והסבירו לו הרבה מנהגי ישראל עם כוונותיהם העמוקות התלויות בהם. ונראה, שאיוואן הודה להם, שהרי כמה פעמים נענע בראשו, קורא ואומר באהבה: קוגיל צימיס! ומלחך בלשונו את שפתיו. הנשים נעו בשחוק אחריו ראש הניעו ואמרו: ראו נא את זה, אוי לו ואוי לנפשו, ראו נא, איך ילוק בלשונו – הוא חומד את קוגילנו!… יפהפיה אחת, פנויה, ובדעתה להיות מינקת בכסלון, מנהמת בלחש, בינה לבין עצמה ואומרת דברי שיר בקול בוכים:

כּוֹכְבֵי־נֶשֶׁף בָּרָקִיעַ מְאִירִים,

בַּחֹרְשָׁה הַזָּמִיר יִפְצַח רִנָּה;

דּוֹדִים מִתְעַלְסִים בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁירִים

וַאֲנִי בִדְמִי יָמַי אֶשָּׂא קִינָה!…

הערל מסיר אזנו משמוע תורה ובא בדברי הוללות והבלים להנשים, והיהודים מנענעים עליו בראשם, מתיאשים ממנו ואומרים: הערל – ערל הוא לעולם.

הסוסים עצלים ובעל־העגלה דוחק, והנוסעים יורדים לארץ בעל־כרחם ושלא בטובתם, ולאחר שנתלבטו בדרך, הלוך ודחק את העגלה במעלה ההר, וחזרו ועלו לתוכה, חזרו גם לדברי שיחתם. והדברים נתגלגלו מענין לענין במלי דשמיא ובמלי דעלמא, בהלכות משא־ומתן ובחשבון ממונם של בעלי הכיס. אף מעשה רבי שמלקי בא לפניהם ונמנו וגמרו, שטבעת־המופת אותה נתן לו אליהו הנביא במתנה, ומיד התחילו כלם נאנחים ונאנקים, חומדים ומתאוים, וכל אחד בא במשאלותיו. פלוני אומר: אלמלי לי ניתנה טבעת זו הייתי שואל לי כך, ופלוני לאו, אומר: אלא כך וכך! ולמשאלות בני ישראל אין שיעור. הכל ותרנים באותה שעה ומבזבזים לצדקה הון רב ביד מלאה ופתוחה. כל אחד מראה לחברו עוז ידידות ומבטיח לו לעשות עמו חסד ולהעשירו עושר גדול. האחוה בין הקבציאלים מתגברת, היעודים הטובים לעתיד משעשעים נפשם והם מהרהרים בלבם: אכן יש גואלים לנו, אוהבים נאמנים, ולא נעזבים אנו בארץ. כך היו מתלבטים ונוסעים כל היום עד שהגיעו בערב לכסלון עיפים ויגעים.

ד

והיא, כלומר כסלון, לא כך עשתה ללייזיר־יענקיל בבואו מקבציאל, כשבא הוא וזוגתו ובנו מקבציאל לא חרדו אנשי כסלון לקראתם לקבל פניהם בשמחה כמו שסבר הירשילי, לא היו מריבים עליהם ולא היו מזדרזים להזמינם לאכסניא ולסעודה, שמא יקדמם אחר ברחמים, אלא בני אדם הולכים ועוברים להם ואין נותן דעתו עליהם. לכאורה היה הדבר הזה קשה להירשילי מאד, ותיכף לירידתו מעל העגלה עם חבילה אחת בידו עמד והציץ על אביו. תוהא ומתמיה, כאלו הוא שואל לו: אבא, מה זאת?! אפשר טעות יש כאן ולכל העם בשגגה? אבל לאחר שפחז עליו מאחוריו מחמר אחד בדרבן עגלתו ואביו אף הוא נדחף בחזקה עד שנרתע למרחוק כמה פסיעות ונתקל בחזיר הנובר באשפה בצדי הרחוב, ולאחר שיצא עליהם הקצף בנזיפה ובזלזול הורים, אבות ואמהות עד עשרה דרי: למה הם עומדים כגולמים ומעכבים הדרך לעוברים ושבים – לאחר פגיעה זו ודברי טעם אלה מיד נתישבו להירשילי כל הקושיות והרכין ראשו, ונקלה כבודו וכבוד אביו בעיניו…

בשעת ביאתו עמד לייזיר־יענקיל ברחוב ונמלך באשתו על חפציהם אם ילך תיכף ומיד להראות את פני מכיריו או שמא מוטב לו להמתין עד למחר. וכיון שפגע בו מנוול זה הסכימו לדעה אחת, שלא לשהות עוד בחוץ וללון לעת־עתה הלילה באכסניא זו של בעלי־העגלות. כבדו את הירשילי בהכנסת הכלים לתוך הבית ובשמירתם שם שמירה מעולה, והם בעצמם נשארו אצל העופות, מטפלים בהם ומשיאים את בעל־העגלה להכניס עגלתו לתוך החצר, והכלוב יהא עומד שם כמו שהוא על מקומו עד הבוקר.

לא אליכם, בני ישראל, יסורים וענויים, שסבל הירשילי באותו הלילה. רעב ועיף מטלטול הדרך הבקיע במחנה האורחים, המתגוששים בהמולה בבית האכסניא, ובא לקרן זוית ונפל שם על מטה שבורה ושמוטת רגלים. וכאן נמצאו דורשים לנפשו שבאו לקבל פניו ולשמוח באורח הגון זה באהבה. הפשפשים הכסלונים, כידוע לכל, מחבבי אורחים הם, קופצים עליהם ומגפפים וממשמשים ומשמשים אותם ברצון. החיכוך הזה, שהיה הירשילי מתחכך בנדנוד גופו וידיו, כלומר: אי אפשי בשימושכם, לא הועיל כלום, הוא בשלו והם בשלהם – מתעסקים בו ומתרפקים עליו בנחת רוח, עד שנאנס להפטר מהם, ונחפז וברח על נפשו ונשתטח על גבי הקרקע.

למחר השכימה אמו ויצאה לפקח על עסקיה בעיר ואביו אף הוא לא שהה הרבה ויצא אחריה. ובשעת יציאתו הרגיש בכיסו שהוא נקוב, ועמד והוציא מתוכו צרור־כספו הקטן והפקידו ביד הירשילי שנשאר בבית־המלון יושב על הכלים. מה עשה הירשילי? עמד ובדק בתרמיל אחד והוציא משם פת קיבר – פרוסה גדולה ובצל וקישוא ירוק וגדול, ואכל לתאבון בכל פה, כאדם קם מתעניתו ומחליו ימים רבים. ולאחר סעודה מספקת³ זו השיאו יצרו לצאת החוצה ולראות בכסלון מה היא.

עולם חדש ראה הירשילי לפניו, הכל נראה לו שם כאלו נברא היום וחדש מקרוב בא. הוא עומד ותוהא, תולה עיניו למעלה ואינו יודע במה יסתכל ראשונה. הנה לפניו ערב־רב יהודים, הכל רצים והכל בהולים ומסוכסכים כמו בשעת הדליקה, יהודים ויהודיות, קטנים עם גדולים, כדגת הים לרוב. הם מתנודדים ובאים בערבוביא, ומלבושיהם שונים ומשונים, מן בלואי סחבות ועד בגדי חמודות, ובתוכם בנות ישראל במעטפות משי ובגדי רקמה ושוליהם מלוכלכים בטיט חוצות, ואלולי דבורן בנגינה ובקול רם, ההולך מסוף הרחוב עד סופו, היה אומר, ודאי בנות דוכסין הן. – הנה עגלות וקרונות וכרכרות משתקשקות ובאות מכל רוח פוגעות זו בזו ומסתבכות, אלה באופניהן ואלה בדרבנותיהן, ונאצות ומהומות עד לב השמים! על הביבין ועל השופכין, שמקלחין ברשות הרבים, לא היה תמה כל כך, מפני שכסלון הרי עיר ישראל היא, אף בקבציאל דברי חפץ הללו מצויים, וכך הדין נותן, שתהא הזוהמא נשפכת לשם, שלכך הרחובות עשויים. אלא על האבנים החדות, המוטלות בכל מקום בחוצות, עליהן תמה תמיה גדולה: אבני נגף אלו, להכשל בהן רבים, למה הן, אם בלאו הכי אפשר לפול בבורות ובמהמורות שם ולשבור יד ורגל! ושמא האבנים האלה אבני הרצפה הן? דבר זה מניין לו, אם רחובות מרוצפין לא ראה ולא ידע מימיו. אבל לאחר ימים כשנתגלה לו הסוד למה אבני המקום הזה משמשות לא היה עוד מתמיה – הואיל והדבר כך הוא ולשם רצפה הן, השתא אתי שפיר! אף על בתי־חומר השפלים וגגותיהם המדולדלים הנוגעים זה בזה, לא היה תוהא, שהרי כך צריכים להיות, וצורתם היא כדרך בתי ישראל; אלא אותם בתי חומה בעלי שתים שלש קומות העולים מביניהם – הם נראים לו משונים, ועליהם תמה ואמר: רבונו של עולם, היאך יהודי מטריח את עצמו ועולה למרום! ולא דיו בזה, אלא שהוא מוסר נפשו ומטפס ועולה למעלה בסולם רעוע ומעומד מבחוץ! הרי קודם לעלייתו יש לו לצוות לביתו ולומר ודוי אם בעל נפש הוא… עיני הירשילי היו משוטטות בכל, לבו חושב ומהרהר ורגליו הולכות והולכות עד שננער לבסוף וראה, והנה הוא הרחיק להלך, וכבר הגיעה השעה לחזור לבית־מלונו.

אבל היאך יחזור – והוא תועה ואינו יודע הדרך לבית מלונו! ובשעת הדחק הזו התחיל הירשילי שואל את העוברים איזו היא הדרך לאכסניא הקבציאלית, והיהודים, הרצים דחופים ומבוהלים, מביטים בו בפנים נזעמים, עוברים עליו ואינם משיבים אותו דבר. ויש מראים לו ביד ואומרים: בחור, שא רגליך ולך הלאה הלאה, אחר כך השמאילה ולך עד שתגיע לרחוב צר, שם נטה לך על ימין, אחר כך תשמאיל ותלך ותבוא לסימטא, ושם שאל, בחור, ויגידוך. והירשילי שומע ואינו מבין, ואף על פי כן עשה את שלו והלך, תועה ברחובות ובמבואות, מדלג על נסרים, השטוחים שם על גבי הבצאות, ומתרפק על הגדרות. דומה, שנכנס לתוך קיבתה של כסלון ומעיה, מקומות אשפה וזבלים, שאדם מתעטש שם מפני ריחם. עבודה קשה העביד הירשילי את רגליו, הלך וכשל ונפל, ועמד והלך, עד שפגע לבסוף באיש אחד, בעל נפש יפה שנתרצה לטפל בו בטובו הגדול.

– לך עמי – אמר הנפש היפה בפנים שוחקות, מסתכל בהירשילי מכף רגלו ועד ראשו – בוא ואלוה אותך עד מקומך. רואה אני,כי גר אתה בזה.

הירשילי הולך אחרי האיש ומברך אותו בדמע על רתמיו הרבים.

– לגמול חסד לגר מצוה היא – אמר הנפש היפה ופניו מצהילות – כאן בכסלון, גר שאינו יודע להזהר הרי הוא מתחייב בנפשו. כיסו של אדם צריך שמירה מעולה במקומנו. שומע אתה כנגד מה אני מדבר?

הירשילי חכם הוא וממשמש בכיסו. הנפש היפה מהלך עמו וביניהם שיחה נאה זו: “חתן אתה?” –"לאו!" משיב הירשילי ולבו טוב עליו. – “לאו אתה אומר, ולמה? עתה תראה, כי אצלנו תכנס בקרוב לחופה” – הירשילי שוחק מטוב לב. – “והן לא תאמין לי? עתה תראה היקרך דברי. לגלג, לגלג עלי אין בכך כלום!… הנה נסר שטוח לפניך, לאט לאט לך!… תן דעתך לכיסך!”… הירשילי ממשמש בכיסו עוד הפעם. – “יש"” – “יש! אל יירא לבך”. – בשנה דאשתקד היה מעשה זה עצמו בבחור אחד שכמותך. כל הדרך היה בודק וממשמש בכליו, בודק וממשמש בכליו, בודק וממשמש, כסבור שצרור כספו אתו עמו, כלומר בכיסו ומה היה בסופו? – לאו! הגנבים הרמאים, תפח רוחם, הוציאו הצרור בחשאי מכיסו והניחו שם במקומו מק ומקק ונייר מחוק, אתה שומע?… הטריח נא עצמך בכבודך והוצא אותו… את צרורך, והסתכל בו בעינא פקיחא. אסור לאדם להיות עצל".

הירשילי אינו מתעצל, מוציא את צרורו מכיסו ומסתכל בו בעיניו.

– הנך רואה עתה! וכי לא כך אמרתי לך?…

אלו דברים היו דברי הנפש היפה האחרונים. עוד הוא מדבר חטף את הצרור מידי הירשילי וברח ונמלט מהרה.

הירשילי עמד נרעש ונפעם באותה שעה, כאדם שמכת־לחי באה לו פתאום בהיסח הדעת. עיניו קמות ופיו פעור והוא נדהם ואינו יודע מה.

משל זה, שהבריות אומרין: אורח בא לשעה והרבה ראה" – נתקיים בהירשילי. עוד ביום הראשון לביאתו נגלתה כסלון לפניו בכל כבודה ומתנותיה: בסימטותיה ובמבואותיה ובאשפותיה ובבצאותיה ואגמי־מימיה, בריחה ובמראה ובכל טעמיה וגם בגנביה וחטפניה, וגילוי כבודה זה היה לא לפי כחו, מזוהם ומלוכלך, בעיטוש וזיבת־אפים כסלונית חזר הירשילי לעת מנחת הערב להאכסניא. והנה צרה חדשה, אין שם לא אב ולא אם ולא חבילות ושאר כליהם! על אלה חשכו עיניו ועמד מבולבל ומזדעזע בכל אבריו, ופתאם קול באזניו, גוער בו ואומר:

– הבחור היפה הנה זה בא! בבקשה מכם מה אתם אומרים עליו?

והקול קול רייזא הפונדקית.

רייזא היא אשה באה בשנים, גוצה וכרסתנית ובעלת־בשר. פניה מחוטטין ומזיעים תמיד, סנטרה נראה כפול מרוב שמנוניתו ושערות זרועות לה על פני השפה העליונה. פרץ נבעה בשיניה וכשהיא מדברת ראש לשונה נשקף בעדו. ראשו האחד של סינורה מופשל כלפי מעלה ונעוץ באזור על מתניה, ושתי קצות המטפחת בראשה מתבדרות לאחוריה ככנפים, וכף־הקדרה בכפה תמיד – סימן הוא לה, שהיא מצויה אצל התנור תדיר. היא מדברת בנשימה אחת בגערה ובנהימה מקרב לבה, כאילו היא מתרעמת, לא שהיא רגזנית וקנטרנית, חס ושלום! טובת־לב היא, אלא כך דבּורה מטבע ברייתה, שנשתלם עוד ביותר על ידי עסקיה עם בעלי־העגלות תמיד. ומרגלא בפומה לומר בכל שיחותיה עם הבריות: “שמעתם?! בבקשה מכם, מה אתם אומרים עליו?” ודבריה אלה נאמרים בניגון ובנעימה. אף מדה זו יש לה, בשעת הדבור היא כופפת ראשה הצדה, ומעבירה ראש חוטמה על בית־יד של חלוקה ומקנחת קנוח אחד לאורך כל הזרוע.

– בבקשה מכם, מה אתם אומרים עליו? – פתחה רייזא בפסוק השגור על לשונה, גוערת בהירשילי בנזיפה ונהימה, ומעבירה בשעת מעשה את חוטמה, העברה יפה כדבעי, על פני כל בית־ידה, היאך הרשה בחור לעצמו והלך ואבד לו פתאום! ראו נא אותו את הבחור היפה הזה הלך לו וכלה ואבד!

הירשילי עומד שותק ומחריש כובש פניו בקרקע ודמעה על לחיוֹ.

– הנה עומד לו ושותק זה הבחור היפה! אביו ואמו פרחה נשמתם, והוא אינו חושש, עומד לו כגולם ושותק!

– ווי, ווי! צעק הירשילי וגעה בבכי, כסבור שאביו ואמו אינם עוד בעולם והוא יתום.

– אל נא תבכה, מה שהיה היה! – מנחמת רייזא את היתום הנעזב הזה – דמעות אינן מועילות ואין להשיב מה שעבר. ולהבא אל יוסיף עוד בחור לעשות כמעשה זה. האב והאדם נדו גם נעו לבקשו, ומרוב עצבונם פרחה נשמתם.

– אי־אי־אי! בוכה הירשילי בלב נשבר. הוא מבקש לדבּר ודמעותיו חונקות אותו כעצם בגרונו, ובקושי הוא מוציא מפיו מלין מקוטעות וקורא הוי הוי, כמתאבל על מת.

– אוי ואבוי לי! – צווחת רייזא וסופקת כפיה – הוא סובר, שהדבור “פרחה נשמתם” הוא פשוטו כמשמעו – פרחה נשמתם ומתו! אך לשון בני אדם היא. שוטה שבעולם… אבא ואמא היו יכולים באמת למות מיתה חטופה מרוב צער. עתה מחה דמעה מעל פניך ואל תבכה להם, עוד מעט ויבואו. עוד בחצות היום נטלו כאן את כליהם והלכו להם לאכסניא אחרת. כלום אני יודעת להיכן הלכו? אמך מכרה את העופות ואת הביצים גם אני לקחתי מאתה – המתן נא, המתן מעט ואתן לך מביצי אמך. אוי לי, כל היום לא אכל! הנה הקיתון שם לנטילת ידים, לך נא, בחור, ורחץ ידיך ושב אל השולחן.

הירשילי יצא מאבל לשמחה והלך וישב אל השולחן לסעוד את לבו, ורייזא הגישה לו מעשה מרחשת מביצים טרופות בחמאה ופתחה פיה בגערה כדרכה ואמרה:

– בלא בושה, בחור! אכול וייטב לבך. הנשמע כדבר הזה? להתענות כל היום!

ועד שהירשילי במסבו נחפזו ובאו אביו ואמו – והנה רעש וצעקה, שמחה ורוגז, רכות ותוכחת מוסר כאחת.

– ברוך הוא וברוך שמו! – קראה האם בנשיאת כפים, ועינה אל בנה, לבה שמח ופניה נזעמים – יודע אתה, הירשילי, מה ראוי לעשות לך על מעשה זה?!

– היתכן, היתכן, הרעים האב בזעם אפו – היתכן לעשות מעשה זה… ראוי אתה… לקרוע אותך כדג הרי ראוי אתה!

– ראו נא איך הם צועקים! – עמדה רייזא ללמד זכות על הירשילי בקול נהימה ובהעברת החוטם לאורך כל זרועה, על פי דרכה – זה האב וזו האם שניהם יפים הם! איך עוזבים ילד לנפשו, מפקירים אותו והולכים להם! הוא עוד צועק, האב היפה! שמעתם? בבקשה מכם, מה אתם אומרים עליו? הילד – ילד ככל הילדים וכי לא כך הוא? בושו והכלמו, אומרת אני לכם, בושו ודומו!

– אוי, כמה אתה מזוהם ובגדיך צואים! – נתנה האם בקולה על הירשילי וספקה עליו כפיה – כל טינופת כסלון הרי עליך היא!

– בבקשה מכם, מה אתם אומרים עליה? – אמרה רייזא במנוד ראש – מטרוניתא זו קפוטת בנה לא ישרה בעיניה והבט לזוהמא לא תוכל! מלבושו כמלבושי כל אנשי מקומנו… והיכן כתוב שהיהודי חייב ללבוש בגדים מגוהצין דוקא! גם טינופת כסלון לא ישרה בעיני מטרוניתא זו. אנחנו ואבותינו חן כסלון עלינו, כמות שהיא, וכולנו חיים וקיימים בה, ברוך השם, בלא בושה וכלימה… הילד עיף ויגע, לא אכל כל היום והיא… מה לה ולו? בושי והכלמי ואל תצערי אותו עוד!

דברי רייזא הועילו לשכך חמה. ומאותה שעה אהב הירשילי את רייזא בלבו.

ה

לייזיר־יענקיל וביתו נתפרדו בכסלון ודרו שם איש בפני עצמו. לא בשביל שאסטניסים הם, וכל אחד היה צריך דירה מיוחדת לעצמו, – חס ושלום! יהודים אפילו עשירים יותר מהם מצמצמים עצמם באכסניא ודרים שלשה ארבעה בחדר אחד, כדי להמעיט בהוצאות. וכי לתענוגי העולם הזה היהודי צריך? – אלא נתפרדו מפני הדחק, שלא בטובתם. לייזיר יענקיל צמצם שכינתו בדירת השמש של אותו בית־תפלה, שהיה מתפלל שם בימים נוראים. דירה זו, שקטנה וצרה היא, לא היתה מספקת לנפשות ביתו של השמש אלא בדוחק גדול, ואף על פי כן נדחק ובא לשם אורח זה, לקיים מה שנאמר אצלנו: “באשר שנים השלישי שם הוא”. במקרא שנאמר זה היהודי נוטל כף ומושיטה לתוך קערת פלוני בשעת הסעודה; במרחץ הוא בא ומעמיד רגלו בתוך אמבטי של פלוני; ובבית הכנסת הוא נותן עינו ומתפלל מתוך מחזורו של פלוני; מצטמצם ומסמיך עצמו במלון למקום משכבו של פלוני, ועולה ונדחק בין בני אדם יושבים צפופים בעגלה – וכך הוא יוצא ידי חובתו בספוק צרכי גופו, וחי בעולמו. אם כך ואם כך יחיה – הכל אחד, דיו שקיים ואכל, שקיים ונתנמנם, כדי שלא ימות… וחוץ ממקרא שנאמר נדחק לייזיר־יענקיל לבית השמש גם מטעם זה, שהיו מעין קורבת משפחה, וכדרך העולם אצלנו רואה היהודי חובה לעצמו להתאכסן אצל קרובו, אפילו קרוב לו קורבה כל שהיא, ובאם לאו – כך הוא סובר בדעתו – יקל בכבודו, ויהא זה מתרעם עליו ולא ימחול לו על עלבונו כל הימים. ואם לייזיר־יענקיל לא חלק הפעם כבוד להשמש ולא הכניס עמו לביתו גם את אשתו ובנו עם הצרורות והחבילות והעופות כלם יחד – זהו מפני שידע בבירור, שדבר זה אי אפשר כלל. ואלא מה שיהא השמש מתרעם עליו, אין בכך כלום, לימים יסביר לו טעמו של דבר ויתפייס לו. ואם תמצי לומר, זהו מפני שמזלו של השמש היה משחק לו באותה שעה ונעשה לו נס…

ואשתו של לייזיר־יענקיל מצאה לה מנוחה אצל קבציאלית אחת חברתה, מבשלת בבית איש עשיר, שבזכותה מכרה שם ביצים ועופות וגם היתה מצפה, שבעלת־הבית תהא מעסיקתה באריגת פוזמקאות ומריטת נוצות בשבילה בלילות החורף הבא. נאה היתה במטפחת של שבת על ראשה – ופניה נהרו. דומה, שישיבתה בבית־המבשלות שפרה עליה מאד, והחליצה שם עצמותיה ברוב נחת. המבשלת היתה מפטמת אותה בחן ובחסד, מגשת לה מכל מיני מאכל ומעוררתה ואומרת: אכלי נא, מלכה־טויבא, חיתי! אכלי, אכלי סגולתי! שתיהן דברניות ופיהן כמעין נובע, שתיהן מפטפטות ומדברות בבני אדם, ידועים ושאינם ידועים להן, ונזכרות מעשיות ראשונות מימי בתוליהן. זו אומרת: זוכרת את מלכה־טויבא חיתי, זאת וזאת? וזו אומרת: אף זאת ואף זאת, טריינה־סוסיל, משוש לבי! שתיהן מדושנות עונג, מביטות זו אל זו בעינים לוהטות, ומקמצות ומקמטות שפתיהן, בשעת הדבור, בחן ונעימות משונה, ואין אחת קוראה לחברתה אלא חיתי, סגולתי, האריכי ימים ושנים, משושי ונחמתי!… ואין צריך לומר, שעיקר הדבר, כלומר, לשון־הרע – התבלין וראשי־בשמים בשיחות נשים – לא חסר מענין ספורן, והיו מקיימות סדור הרכילות כהלכתו, כל אחת מהן על פי דרכה. טריינה־סוסי קיימה אותו פשוטו כמשמעו – מספרת לשון־הרע בנחת רוח ובפה מלא, כדבעי. ומלכה־טויבא קיימה אותו הדבר בעצמו, אלא שהיתה מדברת ברמז ובצביעות, מנענעת בראשה ופניה פני צדקנית, כאלו חולין הוא לה לספר בגנות אחרים, וכוונתה לשם שמים. הרכילות מתוקה לה מאד, עד שמלחכת בלשונה את שפתיה מרוב הנאה, אבל היא כובשת יצרה בשעה השיחה, ופתאום היא יורה כחץ דבר מפיה, שמשתמע לכמה פנים. ודברה זה, שלכאורה נאמר בתמימות ואין בו רע, הוא הוא הפותח פה לטריינה־סוסי ומלהיבה להוסיף על דבריה, להגדיל רכילות ולהאדירה.

– כלום את יודעת מלכה־טויבא חיתי, יאריך האל ימיך! – מלעזת טריינה־סוסי על בעלות־הבית בזעם לשונה – כלום את יודעת כמה מגונות הן בעלות־הבית האלו שבימינו! הרבה בעלות־בית שמשתי בימי חיי, ואשה טובה בכל אלה לא מצאתי. כל אחת ואחת ושגעונה. תאלתי להן! ומה מעשיהן בבית כל היום? הן משוטטות כה וכה ומתגעשות וצועקות בקול ומצלצלות במפתחות שבידיהן, כסבורות שהן עושות מה. שמא את יודעת מה?

– מניין לי, טריינה־סוסילי, נחמתי, לידע מה?… מסתמא הן יודעות מה – משיבה מלכה־טויבא בתמימות וערמה כאחת, להעיר ולעורר את חברתה, שתוציא לה כל רוחה.

– הלואי, כמוהן ידעו הגדיים לקפוץ בגנים! – משננת טריינה־סוסי לשונה ואומרת בלזות שפתים – אינן יודעות כלום, כל מכאובי, כעשׂי והותי וכל חלומותי שחלמתי בלילה הזה ובלילה ההוא יחולו על ראשן! כמה שלא ירבו עצבותי וצרות לבבי, על כרחי מתמלא שחוק פי עליהן. ואם לא השחוק הוא? פלונית אשת חיל היא ומצויה בכל הפנות, ולעולם אינה מצויה באותה פנה, שהיא מתבקשת שם, ומנהגה כמנהג ילדים משחקים ומתחבאים זה מפני זה. מחפשים אותה כאן והרי היא שם. מתבקשת שם והרי היא כאן… הבעל מחפש, הבנים מחפשים, קוראים לה וקוראים, והיא מאחד המקומות תתן קולה ברוגז וכעס. – ופלונית, הרוח ישאנה! אינה מאמינה לכל אדם ומונה במספר את הגריסין בקדירה, ומוטב לה לנקר בעצמה את שתי עיניה ולא לאבד פרוטה אחת. ולמה?…

– היא בעלת־הבית וחסה על ממונו של בעלה – אומרת מלכה־טויבא בעקימת שפתים זו, שיש בה מעין תמימות והתול כאחד.

– חסה על ממונו! – מלגלגת טריינה־סוסי ופניה מתעקמין עקימה משונה – בצרכי האכילה היא מקמצת כדי להכניס פרוטה, ובשביל עצמה היא מבזבזת – שמא אני יודעת על מה? – ומפסידה לבעלה כמה וכמה מאות! יש עוד אשת חיל, תפח רוחה! שהיא קונה הכל בזול – ביצים בזול, חמאה בזול ושומן בזול, הקדוש ברוך־הוא מזמין לה תמיד מציאה בשוק. אוסמה מלא כל טוב, והוא סגור ומסוגר כל כך…

–כנגד בעלת־הבית שלך את מדברת? – ולא כך היא טריינה־סוסילי, שבעלת־בית יפה היא?

– בעלת־בית יפה היא! – חוזרת טריינה־סוסי על דברי חברתה ורוקקת בפניה בלעג ובוז – הלואי, רבונו של עולם, מזלה יהא יפה כך! כל הדברים והמציאות שלה טמונים אצלה, מונחים ומונחים עד שיסתאבו. הביצים מסריחות, החמאה והשומן מבאישים, ומיני המרקחת מבעבעים ומתעפשים ולכלב משליכים אותם. אבל מה אומר ומה אדבר… ירקבו עצמיה! – שמא תאמרי כלו בעלות־הבית? לאו! יש עוד ועוד… עוד אשת חיל יש. מין בהמה בצורת אשה, כל היום היא מצויה בבית המבשלות, אצל הקדירה, אף על פי שהיא מיותרת שם וכעשן היא לעינים. אדרבה, על ידה נעשית שם ערבוביא: הצלי מצטמק ורע לו – יצטמקו בני־מעיה! – הסיר נפוח והמרק נשפך, רבה המהומה – והלב דוי עד להתפקע…

– מדוה לשונאיך, יתפקעו הם! – מנחמת מלכה־טויבא בפה חנף את חברתה – אל נא, טריינה־סוסיל, נחמתי, אל נא תצטערי כל כך, סגולתי, ולא תהיה לך זאת לפוקה ולדאבון לב.

– אוי, רבונו של עולם, תפח רוחן! אומרת טריינה־סוסי ומטפחת באצבע על פיה – אלמלי ידעת, אלמלי ידעת, מלכה־טויבינו, חיתי!… אין בעלת־בית טובה, אין גם אחת. הכל שפלות ועצלות ובטלניות ועושות עצמן לנשי חיל, שעליהן כל הבית עומד ואלמלא הן היה חרב ונתהפך, חס ושלום. שמא תדעי מה מעשיהן, אינם כלום!… מתחלה הייתי טפשא, נצטערתי מאד וקצתי בחיי מפניהן, ועכשיו באה חכמה בלבי והריני אומרת: כל מחלה וכל מדוה עליכן ועל ראשיכן! הרשות בידכן לצעוק בגרון ולקלל כל היום, ואני עושה לי מה שלבי חפץ – התפקענה מכעס!… ובאמת הגידי נא לי, חיתי, שמא תדעי! שמא בשביל לקבל שכר שם, בעולם הבא, עלי לשמש אותן? אדרבה, הגידי נא, מלכה טויבא סגולתי! ואני לעצמי מה? אני לעצמי איני כלום ואיני צריכה כלום? הלא תדעי כנגד מה רמזתי לך, מלכה טויבינו, חיתי!

– ימים ושנים תאריכי נא, טריינה־סוסילי! מה שאלה היא אם יודעת אני כנגד מה? לא תינוק אני, ברוך השם, יודעת אני ויודעת…

– ומה, חיתי, אפשר לא צדקתי? שמא מן השכר שאקבל אצלן על מעשה ידי ארבה לי נכסים בעולמי? ואם לעולם יעמוד כח בי לעבוד בפרך? אדם אינו אלא בשר ודם, חרס הנשבר. כל זמן שאדם חי הוא חי וצרכיו מרובים, וצריך לדאוג גם לימים הבאים. אלולא שרכשתי לי – יהא נא הדבר כמוס עמנו – ממה שאני קונה לצרכי הבית, מעט מן הקמח, מעט מן הבשר ומעט משאר ירקות, הרי היה באמת רע ומר ומכה לשונאי… למה נכחד, מלכה־טויבינו? יש לי רב, ברוך השם, איני באה בטענות למלך חי וקים, אבינו שבשמים. יש לי, ברוך הוא וברוך שמו, יש לי גם בגד ללבוש – את הקופסא שלי עם מלבושי עוד לא ראית! בואי, סגולתי, בואי ואעביר כל טובי לפניך.

וטריינה־סוסי פותחת הארון ומוציאה משם את כלי תפארתה לאחד אחד: שתים שלש שמלות עם לולאות תכלת ומעשה רקמה תפורות כהלכה כפי הנוסח החדש; מעיל משי עם כפתורים משוקדים ומעשה צעצועים, בתי־נפש ומטפחות ומעטפות לשבת, ונעלים נאים מרוכסים בשרוך שש משזר. כל כבודה לפניה על השולחן, והיא חובקת ידיה בפנים שוחקות מרוב הנאה. מלכה־טויבא נותנת עינה בכל אחד מהכלים האלה, בודקתם במשמוש היד כבקיאה ומשערת כסף מחירם, פניה מבהיקות, כאלו מתענגת ונחת לה מטריינה־סוסיל, שנתברכה בכל טוב. נושאת עיניה למרום בהלל והודיה לשמו יתברך ומבטחת את טריינה־סוסי, שהיא אוהבת אותה כנפשה, וכבר הרי אמרה ברבים ועד עתה אינה פוסקת ואומרת: כלום יש כטריינה־סוסיל עוד אחת בכל העולם? לא, אין כמוה!… שתי נפשות אלה עומדות ומזהירות מרוב תענוג ונחת רוח.

ועד שלייזיר־יענקיל כמלך במסבו אצל השמש ורוב בניו, ומלכה אשתו בבית־המבשלות, שוכב לו הירשילי, סרוח כבן מלך על הספסל בבית המדרש, שם מצא לו מקום טוב להניח ראשו. הספסל ארכו שתי פעמים מאורך גופו, עד שהיה אפשר לו להשתטח עליו מלוא קומתו ברווחה, ודופנו היה משמש לו במקום כר מראשותיו. אימת המזיקין לא היתה עליו, מפני שאינו לן יחידי, וכמה יהודים בטלנים היו ישנים עמו בבית המדרש. גם עצבות לא ידע שם: הבטלנים היו יושבים ומספרים דברי נפלאות כמו בקבציאל. כסלון אף היא עיר ישראל, ואף בה יהודים, ושערי שמים אף בפניהם לא ננעלו…

ברוך אל עליון שנתן מנוחה לאורחינו וספּק להם צרכיהם. לא חסרו דבר אלא קצת בריאות הגוף. הירשילי חוטמו נעשה זב מיום הראשון לביאתו לכסלון והיה מתעטש וגונח, גרונו נחר וקולו עמוס מעט. אף על פי כן קם בליל ראשון לסליחות וסייע לאביו בנגינותיו. אמת, קולו היה מרוסק, שריקתו פגומה וסופה בחריקה משונה, אבל אין בכך כלום. חוץ ממנו היו עוד מסייעים לאביו – הרבה מן הצבור נענו לו ואמרו “בים־בם!”. רבים הם בישראל הנדרשים ללא שאלום ובפצח מפצחים" ואף “בם” מועיל ונאה לענין, למאי נפקא מינה? העיקר הוא להשמיע קול ולענות חלקם אף הם, שלא יהא פלוני אומר, יחיד אני וטורח לבדי… והשנית, קול עמוס יפה הוא בעתו ויש בו בנותן טעם לסליחות. – הנה הלילה ליל חשך ואפלה. דממה בחוץ. כל העולם ישן. רק יהודים בלבד מקיצים ויורדים מעל מטותיהם, גוהקים ופוהקים ומחליצים עצמותיהם. חבלי שינה עוד על עיניהם, יבש כחם וגרונם, והם מתגברים ורצים כפופים וצמאים לבית־הכנסת, בוכים שם לפני אביהם שבשמים ושופכים לפניו את שיחם בקול תחנונים ואנקת נכאים, כבן עלוב, שבע רוגז ונדודים, מתאונן לפני אביו על צרותיו הרבות ופגעיו בעולם. קול עמוס זה, מרוטט ומרוסק, הוא שנוגע עד הנפש, הוא שמלהט את הלב וממוגגו ברגשי חמלה ורחמים. – כשילד חולה מתעורר בלילה ופושט ידיו בתחנונים לאביו, נאנח וגונח ובוכה מעצמת מכאוביו בקול עמום וחלש, קול חלושה זה יורד חדרי בטן ונוקב ופולח קרב וכליות…

וזה התרנגול ל“כפרות”, כשנוטלים אותו מתוך הלול בחצי הלילה, כלומר: לכה דודי! קוראין לפניו “בני אדם” והוא מפרפר ונאנק ומגרגר בקול משונה, וכי זה קולו העמוס אינו מכאיב לב ומדאיב נפש?…

ו

רבונו של עולם! ספסל קשה זה בבית־מדרשך במה כוחו גדול, שכל הישן עליו לילה אחד וכף ידו מראשותיו, ועמד למחר ונהפך לאיש אחר, כבריה חדשה? עוד יעקב אבינו בשעתו, שלן במקום ההוא בדרך ואבן מראשותיו, ומיד כשעמד בבוקר הרגיש בו שאין זה כי אם בית־אלהים! אבינו זה על משכבו הקשה בבית־המדרש הראשון נפקחו עיניו וראה שער השמים ומראות אלהים: שרפים ואופנים וחשמלים עולים ויורדים בסולם גבוה, ועולמות עליונים ותחתונים מעופפים לפניו בערבוביא – ויאמר: מה נורא המקום הזה…

ועוד הפעם, רבונו של עולם! גלות זו, מתנה מאתך לעמך ישראל במה כחה גדול, לעשותם למיני בני אדם משונים בעולם, שאין מזלם ופניהם וחייהם כשל שאר הבריות? בשעה שאחרים ילדות עדיין בהם, מתהוללים ומשחקים ולבם לחיי העולם־הזה, הנה בנך, יהודך, בחירך, נקמט ומזקין בלא עת, כפוף הוא ונדכה, נרעש ונפחד וזועף כל היום; חושב ומהרהר ומוחו טס ופורח באויר תמיד, ואין בלבו אלא התכלית – דבר שיש בו ממש וישקל כסף מחירו.

בימים הראשונים, שהירשילי היה נע ונד ושוכב על הספסל בבית־המדרש, נשתנה מראהו ורוחו כל כך, עד שהיה קשה להכירו ולומר, כי הוא זה שקודם לכן. על פניו צלמות והוא שרוי בצער ובעצב, כאלו שמים וארץ מתקוממים לו ומגור מסביב. הדבור “תכלית” ששמע מהוריו ביום שנעשה בר־מצוה, התחיל מקרקר בקרבו ומנקר כיתוש את מוחו: הוי, בחור, עד מתי תשגה בילדותך? הגיעה השעה לדאוג לתכלית. עורה בחור, ותן דעתך להתכלית! – והירשילי עומד ומתחיל לומד גמרא באהבה, שהתכלית מאין תמצא ואי זה מקומה אם לא בה. דף גמרא עם תוספות, לפי דעתו, הוא סוף כל החכמות, ואין צריך לומר גברא דמריה סייעוֹ להקשות מדעת עצמו קושית מהר“ם־שי”ף, להעמיק בתוך ודו“ק של המהרש”א ולבוא עד כוונתו – זהו ודאי אדם שלם ומאושר בארץ, גם עושר גם כבוד יהא לו בעולמו. אטו למדן מלתא זוטרתא היא! מי לנו גדול, שדבריו נשמעים וידו תקיפה, יותר מיהודי שהוא למדן או רב ודיין? סבור היה הירשילי באותה שעה, שאין בעולמו של הקדוש ברוך־הוא אלא ישראל. אמת, יש שם עוד בני אדם אחרים, אבל אלו אומות־העולם הן, ומי נותן דעתו עליהן? בני אדם אלו מה חיבתם ומה השכלתם, אם בהחדרים כבני ישראל אינם לומדים, ומה שאצלנו אינם מבינים, וחכמת מה להם?…

הירשילי נטל מן ארון הספרים בבית־המדרש מסכת “בבא קמא” והתחיל לומד שם פרק “שור שנגח את הפרה” בקול רם ובנעימה, מתנענע בכל גופו, מפיק את התיבה, שהיא העיקר בענין, ומטעימה בנדנוד אגודלו. נכנס בראשו ורובו בתלמודו, ותלמודו מנטלו לעילא ולעילא כמגדל הפורח באויר. הענינים מתגלגלים ובאים, זה נעוץ בזה, עד שנעשים סולם גבוה לפניו, ורישא וסיפא ומציעתא, בדמות נשים רגזניות צרות זו לזו, עולות ויורדות בו ותנא קמא, זה האדון הגדול, נצב עליהן. הירשילי מגביה עוף למרחבי תוהו, עוד מעט ותתבלבל דעתו ולא ידע מה דקאמרי רבנן – ופתאם נשאו הרוח, והוא עומד על מקומו הראשון בענין שור המועד, שהיה בו בתחלה. והנה הוא מעורר כחו ולבבו ומתנדנד ולומד בחשק גדול…

לילות הרבה צריך אדם ללון בבית־המדרש, על ספסל קשה כאבן, כדי שיזכה להשגת אותו הסולם וטעמו ולהבין כראוי מה שנאמר כאן, שאין הדברים כפשוטם ושאין שור תם ושור מועד בהמות גסות כשאר בהמות פשוטות, עור ובשר ודם, אלא בהמות דרבנן, בהמות רוחניות, כאותן חיות הקודש, השור והגדי והבתולה בגלגל המזלות…

מימיו לא שנה הירשילי בכל חשק לבבו כמו באותה שעה, וזה נתן אותו לחן וחסד בעיני בני אדם. בן יקיר הוא, אמרו עליו בבית־המדרש, נפשו חשקה בתורה! אביו נהנה בלבו הנאה מרובה והיה מונה שבחיו של בנו בפני אלה, שהיו מספרים בו לפעמים.

– אי! – אמר להם האב בעקימת חוטם ושפתים – כלום יודעים אתם זה הקטן מה הוא? המלמדים הקבציאלים אינם מספיקים לשבח ולפאר את מוחו החריף והתפיסה היפה שלו. כשהיה בן שתים עשרה שנה – מאמינים אתם לי? לא היתה תורתם מספקת לו עוד. על שאלותיו לא ידעו מה להשיב, ותירוץ למקשן זה היתה מכת־לחי, מכה גדולה ונאמנה, בכוונה טובה, רבותי, שתהא נפשו שפלה ולא יגיס דעתו לחשוב ולומר, שאדם בעל דעה הוא. ובאמת, יהודים חביבים, כך נאה ויאה וכך צריך להיות. ילד אסור לו לחוות דעוֹ, מה שהגדול ממנו לימים אומר עליו לקבל. אם הגדול ממנו אומר על לילה שהוא יום ועל ימין שהיא שמאל, צריך הילד לשמוע לו, ולא להקשות עליו, ואם לאו, אוי לו ואוי לנפשו! היום יהא שואל כך ומחר הרי זה יבוא וישאל – טע־טע־טע! בעיניו לא יישר דבר זה, דבר פלוני ופלוני, ולבסוף – בינו נא רבותי – לא יישרו לו עוד ועוד דברים הרבה… וכל אלה אני אומר, רבותי, כנגד זה, שהאבות צריכים לידע חובתם זו. אבותינו בדורות הראשונים הבינו זאת יותר ממנו – ולפיכך אשרי הדור, שלפנינו שככה לו! אבל, איך שהיה המעשה, מכת־לחי אחת, או ביד חזקה שתים, בין כך ובין כך הקטן שלי יצא מחדר, מתחת יד מלמדיו, והתחיל לומד לעצמו בבית־מדרשנו תחת השגחתי. ממילא מובן שאני מסייע לו פעמים בדבר הקשה. איך שקטן הוא הרי זה שלפניכם יודע כמעט בעל־פה את המסכתות ביצה, קידושין, כתובות ונדה!

כך היה האב מסיים כדרכו את דברי שיחתו בפנים מבהיקות, מראה מרחוק באצבע על בנו ומהרהר, בשעת מעשה, בלבו: מי יודע, אפשר לזיווג הקדוש ברוך־הוא מתכוין… שתהא בת־זוגו מתגלגלת ובאה לו, להקטן הזה, על ידי מעשיו אלה – אמן!

ז

אלמלי באו לספר כח מעשיו של לייזיר־יענקיל ועבודתו הרבה בתפלת ראש־השנה, היו חוטאים לכל המתפללים בבית המדרש שם כשהיו עוברים עליהם בשתיקה, שהרי אף הם לא התרשלו בעבודה ופתחו פיהם בשיר ורננים עמו יחדו. אמת, לייזיר־יענקיל הרי הוא שליח־צבור, לעמוד ולחנן עליהם ביום דין; אבל בני ישראל זה דרכם מעולם, להתערב בכל דבר, ואם יהא שליחם אפילו דגול מרבבה, ובא־כחם – מליץ אחד מני אלף, הם נכנסים לתוך דבורו ומשמיעים קול, כל אחד מהרהר בלבו: גם אני מבין דבר ויודע כמותו. אמת, זה שליחי הוא, וכח הרשאה לו ממני, אף על פי כן אין לסמוך עליו הרבה ולא מפיו אני חי, ומוטב לי לענות חלקי גם אני; אמת, זה פטרוני, הוא השתדלן, הוא העורך דין וכל הדבר מסור בידו, אף על פי כן מוטב שאעשה בעצמי כל מה שבידי, לבוא אחריו אף אני בקובלנא לפני שופט עליון ולחלות במנחה את פני השרים הגבוהים, את פצפציה וכל הממונים והסופרים והשמשים והסרסורים והמשרתים בבית דין של מעלה שם. – ובני ישראל באים ומשתדלים ועובדים בכל כחם, והנה רעש וצוחה והמולה גדולה עד מרום, ואלהינו בשמים הוא לבדו יודע מה יהודיו צועקים, מה שאלתם ומה בקשתם.

המתפללים הרימו קולם בכח אבל לייזיר־יענקיל הגדיל ועשה כרצונו והצליח לסלסל “מלך עליון” בזמר יוני של גבורי מלחמה. והירשילי אף הוא הצליח ושרק כמה פעמים שריקה גדולה עד שזעו כותלי בית־המדרש. כך עברה להם התפלה ביום ראשון של ראש־השנה – לייזיר־יענקיל נצח וידו היתה על העליונה. אבל ביום שני איתרע מזלו – וגבר ישראל ויהי קולות ונאקות ואנקות, קריאת פזמונים ופיוטים בזעקת שבר ורעש, כעצי היער מתרעשים ביום סופה, צעקו גרונות, נאנחו לבבות, ספקו כפים וקדקדים וראשים מכוסים בטליתות התנדנדו לכל רוח, והדחיקה והחום בבית־המדרש – נורא מאד! לייזיר־יענקיל גופו מקור זיעה, ומרוח נושבת נחר גרונו ונפגם קולו והיה כאלם, כיונה מתפלל ממעי הדגה. ועזרה בצרות נמצאה לו תחבולה זו בלבד: כשהגיע לאחד הפזמונים, שנאמרים בקול רם, היה גועה בבכיה והוריד כנחל דמעות, מבליע בתוך כך הדברים בנעימה – וזה היה לרצון לפני כל. לייזיר־יענקיל היה מהיר בבכיה ויודע לבכות יפה יפה. קול בכיו היה ערב ולוקח נפשות, ובשביל כך עשה לו שֵׁם במקומו ונקרא ''בעל־בכי הקבציאלי", ויש שהמשילו אותו במדתו זו להחזן הליטאי, הנודע בשמו “האם־המקוננת” בכל העולם. אותו החזן, כך היהודים מספרים עליו, היה בוכה בשעתו בטוב טעם, מקונן וקורא: אמא, אמא! בשעת התפלה מנהמת לבו, ובקול קריאה זו הוצק חן ממקור ישראל… כיון שראה הירשילי את אביו בוכה, בכה גם הוא, ונהנה מזה בלבו הנאה מרובה. הכל יודעים כמה גדולה חמדת הילדים לבכות בבית־הכנסת בראש־השנה ויום־הכפורים, להתנאות בזה לפני הצבור. ולבכיה זו הם עושים תחבולות משונות: מריחים טבקי, צורמים את בשרם, מתגרדים ומשפשפים עיניהם, והירשילי שלנו מזלו שחק לו באותה שעה לבכות מאליו, בלא תחבולות חריפות הללו, ולפיכך היתה לו דמעתו לשמחת לבב ומספדו לכבוד ולתפארת. והיה פונה כה וכה לראות אם אחרים מרגישים בו, שמא הוא בוכה חלילה לבטלה ודמעותיו הולכות לאבוד. ממשמש בינתים את לחייו ובודקן אם לחות הן ומרטיבות כדבעי.

כשני ימים אחר ראש־השנה נסעה מלכה־טויבא לביתה והרבה מיני פרגמטיא בידה: שקים מלאים נוצות הנתונים לה מאת עשירי כסלון למורטן בשבילם, ופקיעין של חוטים לאריגת פוזמקאות. גם בורית ועמילן של כובסים וגלומי בד וגפרוריות, מעשה כסלון להתפאר, שאינן נשרפות אפילו באש וראויות לכבות בהן את הדליקה. היא יצאה מכסלון ברוגז ובחרי אף. חרה אפה בטריינה־סוסיל, שהתקוטטה בה אחרי כל החבה הגדולה והברית שהיתה ביניהן. תשעה קבין שיחה אינם מספיקים לשתי נשים אלא לשנים שלשה ימים. כל זמן שהיה להן במה ובמי לדבר היתה הלשון מקשקשה בפיהן כזוג וקול דבריהן כקול הטחנה, ואך כלו הדברים התחילו מביטות זו אחרי זו, מחפשות מומים זו בזו ומתרעמות זו על זו. בעיני מלכה־טויבא היה רע אותו האיש, הנכנס ובא לפרקים לטריינה־סוסיל ומצחק עמה. ואימתי? בימים נוראים האלו, שאפילו הדג במים מתפחד. ומלבד זה לא היתה דעתה נוחה מחברתה גם בשביל המטפחת, שאינה מכסה כל ראשה כדבעי ושערה נראה מבחוץ, ובשביל מחגורת סמרטוטין מתחת לשמלתה, כדי שתהא נראה עבה ביותר. ופעמים שלחה כפיה הכשרות ושלשלה לה את המטפחת על מצחה עד גבות עיניה, אף היתה ממשמשת לה בשמלתה מאחוריה ופשטה אחרי כן שתי ידיה כחצי גורן עגולה בלא אומר ובלא דברים, רק מנענעת בראשה ומשרבבת שפתיה בעקימה זעומה, שפירושה: אוי כמה פשׂתה המספחת שם, במחילת כבודך!… וטריינה־סוסיל אף היא אין לבה לחברתה. נוח לה ולעסקיה ולדברים שבצינעה, שלא תשלוט בהם עין אדם, ומה לה ולהרבנית, הצרה הזאת, אצלה? גם רעה עינה במלכה־טויבא האביונה שרעבתנית היא, אוכלת כדי ארבה לרוב ולא תדע שׂבעה. ובאותו הקצף, שיצא עליה פעם אחת מאת גברתה, חשדה בלבה את מלכה־טויבא, שידה היתה באמצע, וזה לה פרי לשונה. ובאמת היתה מלכה־טויבא מתלחשת כמה פעמים עם בעלת הבית בסתר, נושאת עיניה למרום כאשה צנועה ורוקקת ומקנחת את חוטמה, וכשנכנסה טריינה־סוסיל מיד נפסק הדבור באמצע, ומלכה־טויבא שהאדימו פניה כתולע, התחילה מתחככת ומנענעת בכתפותיה מפני הטירוף, ואחר כך עמדה תחתיה, כופפת גבה כחתול, כף ידה תחת לסנטרה ואצבע אחת על לחיה. – קיצור הדברים, שתי האהובות האלה, שהיו חובבות ומגפפות זו את זו, התחילו זועפות ומקנטרות אשה את רעותה ברמז ובדברי חידודין, זו עוקצת את זו, וזו עוקצת את זו, עד שלבסוף הרחיבו פה והתקוטטו בקצף גדול. ומלכה־טויבא, שהיתה טינא בלבה על טריינה־סוסיל, הניחה את חמתה בכל בני אדם: בבעל־העגלה, שעשר פרוטות יותר על שכרו מאת אחרים הוא נוטל ממנה, ומקום יתן לה – יתן השם לו דאבון נפש וכל מדוה מצרים! – בקצה העגלה מאחורי הסוסים. גם בהסרסור שתבע ממנה שלש פרוטות בשביל טרחתו וקרא לה “דודה” מפני הכבוד; גם בהפּרה, שבאה בדרך הילוכה ברחוב להעגלה שם, ובלא בושה הושיטה ראשה תחת מקום מושבה והוציאה משם מלוא פיה קש, ולא לפגוע ככבודה, חס ושלום, נתכווה בזה, אלא כך דרכה תמיד לתרום מן התבן כשיזדמן לה בקרונות; וגם בהאברך, להבדיל, כשהיה מוליך ומביא את מקלו למטה ולמעלה ועושה בו נענועים לכל רוחותיו, כמנהג ישראל ברחובות העיר, חבט בה על ראשה אגב אורחא אצל העגלה, לא במזיד חלילה ולא בשנאה, אלא פשוט בבלי דעת… סוף דבר, מלכה־טויבא היתה זועפת, ובלא דבר פשע ועון הניחה את רוחה הקשה בפלוני ובפלוני ובכל העיר כסלון, שנוח היתה לה, לפי דעתה, שתעקר מן העולם ותתקעקע ביצתה, כאלו הנעלבים האלה כולם חייבים בזה, שטריינה־סוסיל היא בת בליעל ואשה רעה.

בעל־העגלה עמד והתחיל מטפל בסוסיו תשושי כח ודכאי רוח – הם האריות והנשרים במרכבה, לפי דברי הסרסורים, אחיהם של השדכנים ברמאות – מעורר אותם בלשון “נא” ובקשה, שיטריחו את עצמם, במחילת כבודם, להרים פעמי רגליהם: עורו “נא!” התעוררו “נא!” נא ונא! ורק אחר עשר מכות בשבט מוסר בא הרוח בעצמות היבשות האלה לעשות רצון קונם, ונדחקו דחיקה משונה וזזו ממקומם, מושיטים לשונם מפתחי פיהם ומכשכשים וחובטים עצמם בזנביהם המוקרחים. מלכה־טויבא שלחה ידיה לבעלה ולבנה, קוראת אליהם קריאה גדולה וקולה הולך בכל העיר:

– ליזר־יע־ע־ענקיל! למען השם אל תשכח… חומץ לשפשוף האברים ועמוד השדרה, לייזיר־יע־ענקיל!… ציקוריא. לייזיר יענ… שתה חמין והזיע, הזיע, למען השם!… הירשילי! מטלית עור שועל של אבא צרורה בתוך המצנפת בתוך כובעו וכלי דרך! שמע־ע־תם?!

ח

לאחר שהירשילי שלח את אמו חזר מיד לבית־מדרשו, שחמד אותו בלבו. חן המקום הזה היה עליו בשביל שני בני אדם שם אהובי נפשו – אחד איש זקן ושיבה רבי אברהם מקבל, ואחד בחור כגילו מבני עניים ושמו משה’לי.

רבי אברהם היה מן הבטלנים המכובדים, שהם נמנים אצל היהודים בכלל “כלי־קדש” ועומדים בשורה השניה להדיינים, ו"יהודים־נאים" זה הוא שם כבודם. רוב שעות היום היה יושב בבית־המדרש וקורא בספר, ובלילה היה לן בביתו. אנשי בית־המדרש חלקו לו כבוד גדול, מפני שרובם מצאו אותו עובד עבודת הבורא כאן עוד מימי נעוריהם והורגלו בו כל כך, עד שאלמלא זה לא היה בית־המדרש מה שהוא ופנה הודו. רבי אברהם היה רגיל לבוא בבתיהם של נכבדי העיר ולהתחמם כנגד אורם של העשירים. במוצאי־שבת היה פוקד אותם, שותה אצלם כוס חמים ונכנס עמהם בדברי שיחה, ומציע להם פעמים שידוכים בשביל בניהם. השם “יהודי־נאה” היה נאה לו באמת. בגדו לא היה קרוע ומתמרטט ולא נמצא עליו רבב מעולם, לא היה רוקק וגורף את חוטמו בפני הבריות ומקנחו ביד או בשולי בגדו כדרך שאר “היהודים־הנאים”, אלא במטפחת. ירמולקתו נקיה בלא אבק ונוצות ואינה מזוהמת בליחה סרוחה ובזיעה נוקשה. זקנו אינו גדל פרע, והוא לבן כשלג. שפמו לא הפך, על ידי אבקת־טבקי, לצהוב־עכור ממראה משונה. פניו מאירים ועל שפתיו שחוק נעים תמיד. לבו טוב עליו בכל עת ושמח בחלקו. ואם נאנח פעמים, לא היתה אנחתו זו מתוך דאגה ועצבות אלא אנחה בעלמא, כדרך היהודי להתאנח, כשהוא מזמן את פיו להתפלל או לקרוא בספר, או כשהוא מברך על כוס יין וטועם מיני מתיקה. כשהיה יושב בבית־המדרש אצל השלחן וספר פתוח לפניו, היתה השעה לו שעת רצון לספר עם הבריות ולשמוע חדשות, מה אומר פלוני ומה בפי פלוני, ובתוך השיחה ענה חלקו אף הוא. בשעת דבורו היה מחליק בידו את מצחו, מרים מעט את הירמולקי ומנשב בה על ראשו. היה מסיח עם כל הבריות, בין זקנים ובין צעירים ובחורים, ולא בז לכל אדם. אף נערים בני אדם הם. זה השם “שקץ”, שהיה קורא בו פעמים את אחד מהצעירים, סימן טוב היה לפלוני, שרבי אברהם מחבבו.

מתחלת ביאתו של הירשילי לבית־המדרש השגיח אליו רבי אברהם מרחוק, וכשראה אותו מתנהג כשורה אמר עליו בלבו: נער טוב הוא בן לייזיר־יענקיל שלנו וראוי לקרבו. פעם אחת, כשהיה הירשילי יושב ולומד, תומך ראשו בשתי ידיו הסמוכות על גבי העמוד, עבר עליו רבי אברהם ועמד, מביט מן הצד לתוך “הגמרא” שלפניו ושואל אותו: “כלומר” זה מה רש"י כיון בו? ומה התנא קא משמע לן? ועיקר הדיוק כאן במה הוא? לא להכניס ראשו בשקלא־וטריא ולנצח עמו בהלכה נתכון, אלא לתהות על קנקנו ולבחנו בדרך אגב בחינה בעלמא. רבי אברהם לבו לא היה כפתחו של אולם בדברי תורה, אלא מלקק מן ים התלמוד כתלמיד־חכם פשוט. עיקר למודו היה ספרי מוסר ומדרשי־אגדה, המושכים את הלב בספורי נפלאות, במשל ודברי חכמים וחידותם. גם את “הזוהר” היה שותה בצמא כמים להשיב נפשו בקריאה בלבד, לא לעמוד על בוריו של דבר קשה ולהבין פירושו לאמתו. עתים נחה עליו הרוח והתחיל מגמא את הזוהר ומבליע הדברים בנעימה, עיניו כלפידים ופניו להבים, כפני חתן מתגעגע באהבתו על כלה. ורוח אהבה זו נכנסה בו כשהיה קורא את הגדולות והנפלאות שם, איך הקדוש ברוך־הוא מטייל עם הצדיקים בגן־עדן, האילנות זולפים בשׂמים, כתות־כתות של מלאכים מקלסים ואומרים שירה; איך השכינה מנהמת כיונה ומתגעגעת על כנסת־ישראל, פעמים היא בוכיה ומקוננת: “אוי לו לאב שהגלה את בנו ואוי לו לבן שגלה מעל שלחן אביו!” ופעמים היא מדברת על לב בנה הנעלב והנודד הזה ומנחמתו בדברים טובים ונחומים לעתיד לבוא – עוד לא אבד נצחו ותוחלתו מאביו שבשמים, עוד ישוב לגבולו ויחיה בנעימים כקדם…

“הזוהר” הוא סיני בקודש, הר אלהים חוצב להבות אש אהבה ורגשי ידידות נשגבים. שם שמים וארץ נשיקות דודים נשקו, בני אלהים ובני אדם באהבים מתעלסים, וכלם כאחד, דרי מעלה עם דרי מטה, בקול רנה ותודה עונים ואומרים הללויה!… “הזוהר” זה הוא עמוד־אש האהבה, שהופיע לבני ישראל ראשונה בחשכת דורות־הבינים, עת בערה בם אש השנאה, והקנאה וההבל והרשעה הוציאו אותם מן העולם – זה ספר אהבים הראשון, “שיר השירים”, שירת דודים בפי אל רחום וחנון לכנסת־ישראל סגולתו…

רבי אברהם איש הרוח היה ופייטני על פי דרכו, צמאה נפשו לאגדה ולדברי נפלאות ושיחות־חכמים נאות, ובאהבת קדש, אהבת־יה שגה תמיד. וכנגד זה, הגמרא היתה לו כעין פת צנומה, שאין בה לחלוחית, משביעה את השכל ואינה משיבת נפש, ולא היה לומדה אלא בשביל לצאת ידי חובתו ובשיעור זה, כפי שצריך לו לענינו, כדי לסיים מסכת בתשעה ימי אבלות מראש חדש אב, שיהא מותר למקורביו לאכול בהם בשר, ולסיים מסכת בערב פסח, שלא יהיו הבכורים מתענים בו, ולומד פרק משניות בכל יום לומר קדיש דרבנן לאחריו בשביל עילוי נשמת המת, שיורשיו שכרוהו לכך לכל ימות השנה. ואף על פי כן היתה הגמרא הקדושה חביבה עליו, והיה רחים ומוקיר את לומדיה. וכשראה, שהירשילי שוקד ולומד, נהנה מאד בלבו. ולא לקפחו בהלכה בא אליו בשאלותיו, אלא להודיעו בזה חבתו, שהוא משגיח ומרגיש בו ודעתו נוחה הימנו.

ומשה’לי, נער רך וכחוש, היה מתון ושותק מטבע ברייתו, עור פניו שחרחר ובעבועין קטנים בו. מימיו לא ראה טובה בבית הוריו העניים וחי אצלם חיי צער ברעב ובחוסר כל. עוד בילדותו התנכר הנער בדעת ובכשרון לשמוע בלמודים. הוריו העלובים היו תורמים מצרכי אוכל נפש ופרנסתם

המצומצמת לשכר־למוד בשביל בנם. לא אכלו ולא שתו כדי סיפוקם והיו שבעים ומדושני עונג בזה, שבנם לומד תורה.

אם היהודים אף הם בני אדם הם אם לא? – זו היא שאלה, שבאי עולם מתחבטים בה מימי קדם ועדיין לא נתפרשה כהלכה, אלא דבר זה ברור הוא ואין לפקפק בו, שקיבתו של יהודי משונה משל אחרים. כי למי בכל באי עולם קיבה זו, שתהא התורה מספקת לה להשׂבּיעה, כקיבת ישראל? ומי גוי בארץ, שיש לו מקרא שכתוב, “ותורתך בתוך מעי” כמונו היהודים, עם סגולה? דבר זה כדאי הוא, שישמעוהו כל אותם החכמים המחוכמים ויתבוננו בו. מוכנא זו, שכּח אלהים כגון זה פועל בתוכה, היא לעולם עומדת ולא תתבטל מעבודתה על יד נשיבה והבל פיו של פלוני ואגרופו של פלוני. זה האורלוגין, שאופניו הולכים ומתנענעים על פי תורת רבון עולמים ורוחו הנושב בו, הוא לנצח יורה מועדי יום ולילה אור וחושך בתבל ארצו, ויהא מצלצל ומקשקש כזוג בעולם בכל עת תמיד… משה’לי למד, והוריו העניים והרעבים שבעו עונג ורוב נחת.

וכשגדל משה’לי וידע ללמוד דף גמרא בשכלו, יצא מרשות מלמדיו וקבע ישיבתו בבית־המדרש, ובכל דבר הקשה לו בתלמודו היה פונה להלומדים שם ופירשו לו. משה’לי היה תשוש כח, דכא ושפל רוח מרוב עוני, שקוע במחשבות לבו תמיד ובודד לו לעצמו. לא צעק ולא השמיע בחוץ קולו, אלא יושב לו בזוית ולומד בחשאי. וכך היה מנהגו גם בתוך חבריו הנערים. מעולם לא הלבין פני אחד מהם בדבור קשה ולא פגע אפילו בזבוב רוחש לפניו על הכותל. השתיקה זו היתה אחת ממדותיו הטובות. אבל כנגד זה היו העינים לו לפה, והן הביעו את רוחו. רבונו של עולם, כמה נפלאו אלה העינים! כמה חן ונעימות בעינים אלה! אי עינים מפוארות בגוף חלש ומרוצץ זה! עיניו היו יורדות אל חדרי לב ומושכות אותו בחבלי קסם, ואת נפש איש לקחו. שתי טיפין קטנות – והן תהום רבה! ובתהום זו נראה כל רחש קל וכל מה שמתרגש ובא בתוכה. אפילו הקל שבנערים הפרועים, כיון שהציץ משה’לי עליו מיד רפו ידיו ולא מצא עוד את לבו לנגוע בו באצבע קטנה.

הירשילי היה בז למשה’לי מתחלה. היטב חרה לו, למה משה’לי יושב בזוית לבדו ואינו נותן דעתו עליו, וחשדהו בגסות הרוח. הירשילי בעצמו היה לו הרבה יותר משמינית שבשמינית גאוה, ולא יכול למחול על עלבונו למי שאינו משגיח ומרגיש בו. בעיר מולדתו הלא היה ראש וראשון תמיד בין חבריו, ועתה בא זה משה’לי הנער ומבטלו! חולין הוא לי, היה מהרהר בלבו, איני רוצה בו ולא אביט אליו עד שיבוא הוא אצלי ראשונה. וכשעברו ימים שנים ומשה’לי לא בא, לא יכול עוד הירשילי לשלוט ברוחו והלך ובא בכבודו ובעצמו אצל משה’לי, מתכוון בלבו להפרע ממנו ולהורידו מגדולתו – להזמינו לדו־קרב במלחמתה של תורה, לידע ולהודע מי ינצח את מי, וכח מי גדול ביותר. והמלחמה ביניהם היתה קשה. זה בא לזה באחד הענינים החמורים בגמרא, שקשה להולמם, הירשילי מתהפך בתחבולותיו, דמו רותח ופניו מתלהטין, והוא מתנדנד בכל אבריו. ומשה’לי מצדו לא יבהל ברוחו ולא יחפוז, מפרק פרכות במתינות, ומתרץ קושיות בדעה מיושבת – ולבסוף נעשו חברים. הירשילי ראה שטעות היתה בידו לחשוד את משה’לי בדבר שאין בו, ונתדבק בו מעתה בכל לבו, והתחילו לומדים שניהם בקביעות יחדו. רבי אברהם אמר לדבק זה טוב, והיה משבחם וקורא לכל אחד מהם בשם “שקץ” מרוב חבה – וגברה האהבה בין שלשה אלה.

ט

לייזיר־יענקיל עשה את רצון אישתו ושתה חמין בלילה לרפואה והזיע, למחרת עמד וכרך על גרונו מטלית עור שועל, שהירשילי מצא אותו בתוך כלי־דרך, כדבר אמו, וגמע גם שתי ביצים בבת אחת, מפני שגמיעת ביצים יפה לקול – וכל התחבולות האלו היו לבטלה! הצינה פגעתו בתפלת יום שני של ראש השנה פגיעה רעה מאד. עדיין כיחו וניעו מעיקים לו בחזהו, והזוהמא אינה פוסקת בגרונו, וכשהוא בודקו ומשמיע קול הוא מרגיש עקיצה כמחט בצידו השמאלי. עקיצה זו לא היתה מבהילתו כל כך, היהודי הרי למוד ביסורים, כמה וכמה מכאובות הוא סובל בימי חייו ואינו חושש. אלא על קולו המקולקל, על קולו, שממנו לחמו נמצא, וחייו וחיי אישתו תלואים בו – עליו נצטער מאד. הנה יום־כיפורים ממשמש ובא ולגרונו הוא צריך, לעבוד בו עבודה רבה – וגרונו נחר! אשת השמש הרגישה בצערו, ובחמלתה עליו באה לרפאותו בכל מיני תרופות: נתנה עליו אספלנית גדולה מזבובי־אספנין, עשתה רטיה מחלב ודונג ומרחה על בשרו למעלה מן החזה, והשקתו תירייקא ממיני עשבים, שקבלה הם בידה מגויה זקנה, גם ציר של קישואים כבושין, והריחתו בעשן של נוצות חרוכות ובטבקי, ולחשה לו גם לעין־הרע וכרכה אחת מפוזמקאותיה של צמר מסביב לגרונו. לייזיר־יענקיל העלוב הפקיד את גופו בידה, כילד קטן, שתעשה בו כרצונה, ובלבד שיהא קולו חוזר אליו.

עבר יום אחד ושני ימים חלפו – ואין קול! בערב יום־הכפורים בבוקר נפתח פיו, אבל אין הקול קול לייזיר־יענקיל, אלא כמין בת־קול יוצאת מגרונו, תחלתה נהימה משונה, עבה ונמוכה וסופה צפצוף דק ומרוסק. לייזיר־יענקיל התחיל משנן לעצמו ואומר את הפזמון “יעלה” בניגון, ואשת השמש שומעת, מנענעת לו בראשה ואומרת בדמע מפני השמחה:

– ברוך הוא וברוך שמו! קולך ערב ומתוק מדבש, נעים הוא ויפה הרבה יותר מבראשונה.

אותו יום־הכפורים היה לייזיר־יענקיל משמש בבת־קול, מנגן על הנימה הדקה שבגרונו. וכיון שנתפטר מעבודת יום־הכפורים, בעזרת משׂיח אלמים, ואין לו עוד צורך בקולו עד ימים נוראים לשנה הבאה, לא היה עוד חושש לכך, שנחר גרונו. עד השנה הבאה ישוב ירחמהו האל הטוב ויברך אותו בקול כמקדם. אלא עד שהסיח דעתו מגרונו היו העקיצות חוזרות ובאות לו בצדו. בתחלה היה מנחם את עצמו ואומר: אין בכך כלום! יעברו שנים שלשה ימים ויחדל כאבו, ישכב וירוח לו. גם אשת השמש מנחמתו ואומרת: אין בכך כלום! עקיצה זו אינה אלא מחלה מהלכת היום בעיר, ואין משגיחין בה. רק לאחר שכבדה עליו הנשימה וכמעט שפרחה נשמתו, קם שאון והמולה, ובני ביתו של השמש נבוכו. הבהילו אליו את הרופא המומחה, וחפז והקיז לו ושפך את דמו בכל כלי אומנותו. אך גם הרופא לא הועיל לו, ונטלו והניחו אותו בעגלה והוליכוהו לבית החולים.

בין כך וכך עברו ימי הסוכות. והחג הזה היה להירשלי לחגא. בעצם יום “שמחת־תורה” חלש אביו כל כך, עד שלא האמינו עוד בחייו. ויום זה, יום ששון ושמחה ליהודים, היה כתשעה־באב להירשלי. כל אותו היום לא טעם מאומה חוץ מחתיכת הדובשנין, הנתונה לו בבית־המדרש, כשנקרא לעלות לתורה “עם כל הנערים”, וזו הדובשנא פניה לא היו כמימי קדם! לשעבר חן ונועם של קדושת יום־טוב הוצק בה, היתה משמחת את הלב ומאירת עינים, וכולה אומרת: שמחת־תורה! ועכשיו היא חול, מין מאפה־תנור פשוט, קמח בדבש, שנקנה בשוק בפרוטה ומברכין עליו “בורא מיני מזונות”…

תבשילין של שבת ויום־טוב טעמם יפה וריחם נודף ביותר. מין תבלין אחד יש, אמרו חכמים, ושבת שמו. תבלין זה, שרחוק מפנינים מכרוֹ ולא ימצא בארץ החיים, ואין אומות־העולם יודעות מה הוא, – מלאכי השרת מביאים אותו מגן עדן לבית היהודי ביום הששי ומטילים אותו לתוך התבשיל, שמבשלין וטומנין אותו לשבת. נגד כל באי עולם אנו אומרים כאן בדעה צלולה ומיושבת – ולהמלגלגים לא חיישינן – שכל מי שלא טעם תבשיל של שבת, הטמון מבעוד יום, לא טעם תבשיל יפה מימיו!

ימים רבים הוכה לייזיר־יענקיל במכאובים על משכבו בבית החולים, וכשהונח לו מעט חיתה רוח הרשילי בנו. לבו היה מלא שמחה כל כך, עד שלא נשתייר בו מקום לכל מחשבה אחרת ושכח גם את נפשו, להתבונן במה שנוגע לעצמו. אבל לאחר כך רבו עצבותיו, ומחשבות רבות כשטף מים רבים יחד באו והבהילוהו פתאום. התחיל מיצר ודואג ומחשב דרכו: הנה עוד מעט באה העת לחזור למקומו ולביתו, וצר לו מאד לעזוב את משה’לי ואת רבי אברהם, שנפשו קשורה בהם וחברתם מה נעימה עליו. אמת, נכספה נפשו לעיר מולדתו, לראות את שלום אמו ואחיו ואחיותיו ואת שלום כל חבריו, אבל מה יעשה בביתו ומה יהיה בסופו שם? התחיל מדמה לו את הלחץ והעוני במעון הוריו האביונים, איך כל בית אבא רעבים, סגופים ומעונים, ואיך הוא בעצמו התענה שם ורעב ללחם תמיד, זכר את כל ענותו – ורחפו עצמותיו! ומה יעשה? ישב כאן – הדבר קשה הוא: היכי תמצא לישב כאן! אצל מי כאן? ואיך יעזוב נער קטן את אביו ואת אמו וישב לו יחידי? – ואפילו תאמר, שהוא ישב כאן, הרי קשה: מה לו כאן? למה… ולמה?… כך היה הירשילי מהרהר ונפשו מרה לו מאד. רבי אברהם הרגיש בצערו ונכנס עמו בדברים ושאל לו ברחמים רבים: למה ירע לבבו ולמה פניו זועפים? הירשילי התחיל בוכה והגיד לו את כל לבו. רבי אברהם נתן ידו על ראשו, מחליק שערו באהבה ואומר:– המתין נא, המתין לי! אתישב בדעתי ואראה מה לעשות לך. לפי שעה אל תהא סכל ואל תבכה, “שקץ”!

י

לא היו ימים מועטים ויצא לייזיר־יענקיל מבית החולים. נשתנו פניו ונתדלדל בשרו, וגופו נעשה גל של גידים ועצמות, עד שכל רואיו נתמלאו עליו רחמים. מעולם לא היה הירשילי אוהב את אביו בכל נפשו כמו באותה שעה. ואביו גם הוא מעולם לא היו עיניו מפיקות אהבה ורצון, ודבורו לא היה רך ונעים בקול נמוך ורותת כבשעה זו. דומה, שנהפך לתינוק וקול דבורו בנחת נגע עד הנפש, כאלו נשמע בו קובלנא על מכאוביו הרבים בחיי הבלו, ובקשת רחמים: אל נא, הרף נא, אין עוד כח בי לסובלם!… הירשילי היה נופל על צוארי אביו והיה מגפפו ומנשקו אלמלא הבושה מעכבתו, מפני שהנשיקה אינה נוהגת אצל היהודים, – אדם מישראל היאך יעמוד פתאום ויהא מנשק לחברו, ומכל־שכן בן לאביו!

רבי אברהם נפנה עם לייזיר־יענקיל לקרן־זוית בבית־המדרש ונדברו שם יחדו. אחרי כן קראו להירשילי ובא אצלם, ואביו פתח ואמר לו:

– אני ורבי אברהם, יחיה, משתעים אנו כאן בך, הירשילי. אם רצונך, הרשות בידך להשאר כאן.

הירשילי גועה בבכיה, מביט לאביו באהבה רבה ואינו מוציא דבר מפיו מהמון רחשי לבו. לאחר שהציר אביו בו השיבוֹ תשובה קצרה:

– לא!… פרידתך קשה לי.

– אוי, הירשילי! – נענה אביו מתאנח מקרב לבו – לא לעולם, שוטה! הבן לא לעולם הוא אצל אבא! מה נעשה? אני מרגיש בי, שכחותי, אוי, הולכים ומתמעטים מיום ליום. הרבה סבלתי בימי חיי. אל נא תבכה בני. אוי, מה נעשה? היום או מחר והפרידה הרי היא סוף כל האדם…

– אבא, אבא! – אומר הירשילי בבכי ובתחנונים – אתך אשוב לביתי!

– לביתי! מעדנים לנפשך תמצא שם בביתי – נאנח האב הופך פניו לרבי אברהם מנענע בראשו ואומר: דבר נא אתה עמו, רבי אברהם.

– אל נא תתעקש, חביבי! – פתח רבי אברהם בדברי פיוס, מחזיק בסנטרו של הירשילי ומחליקו בחבה, חוץ ממך רבו שם הנפשות בבית אביך. כלום אין אתה רואה צרת נפשו של אבא? אבא אין עוד כח בו לעבוד. מן הכסף, שכר תפלתו, נשאר אך מעט. מחלה ממעטת את הכח ואת הממון. וימי החורף עוד ממשמשים ובאים לקראתנו, חורף ארוך – שנה זו מעוברת. הצרכים יהיו מרובים. כמה עלובים שם בני בית אבא! אתה בעצמך תרעב שם ועוד תפסיד להם. תהפך עמם בחררה ותוציא בלעם מפיהם.

מדברי רבי אברהם האלה נכמרו רחמי הירשילי ועיניו זלגו דמעות.

– ברך את רבי אברהם – אמר אבא – ברכהו על רוב חסדיו, שהוא טורח כאן בשבילך וישגיח עליך ברחמים. לך נא, בני, בדרך ישרה ושמע לרבי אברהם כמו לאב רחמן. הוא מתכוין – שומע אתה? רבי אברהם מתכוין לטובתך, יאריך השם ימיו ושניו.

– אתה עתה, “שקץ”! – אומר רבי אברהם, טופח לו להירשילי על כתפו בנחת ובשחוק ידידות – מחה דמעה מעל פניך ולך. לך נא אתה לחברך ה“שקץ” שם…

החורף הקדים ובא באותה השנה. רוח קר נשב פתאם מצפון ונשיאים וענן כבד עמו – אלה הם משרתיו של החורף, הרצים לפניו והומים בזעף ובקול רעש: “רגזו, כל יושבי חלד! הנה האדון הנורא בא והכה את הארץ חרם!” – השדות הנה זה עטופים תכריכי־שלג לבנים, ועצי היער אבלים, עומדים חשופים וכפופי ראש, ובדיהם אסורים בכבלי־כפור וקרח. לא נשמע קול מקנה, רמש וצפור כנף עוד אינם: אלה נמלטו על נפשם לקצוי ארץ וימים רחוקים ואלה באו במערות ובמחילות עפר. דומיה מסביב! רק עורבים מעופפים אגודות אגודות על פני רקיע השמים. הלולא וחינגא בעדתם, או אולי שיח ושיג להם בצרכי צבור, ומי נבון וידעם מה הם מהגים ומצפצפים שם וקוראים בגרון. החורף הנה בכל המקומות האלה ממשלתו, רק כסלון, עיר ואם בישראל ומרובה באוכלוסין, היא לבדה אינה נכנעת עוד מלפניו והוא עושה עמה מלחמה. הוא משליח בה את קרתו – והבצאות והאשפתות והשופכין בחוצותיה אינם חוששין, עדין עומד טעמם בם וריחם לא נמר כבתחלה. הוא משליך עליה קרתו כפתים, אבל לריק יגיעו – היהודים הכסלונים באים כדי ארבה לרוב, דשים אותו בעקביהם ועושים ממנו סוחה סרוחה ועכורה כעפרא דארעא. הוא נותן שלג כנס על הגגות לאות, כי ידו רוממה – ופרות רעבות באות, עזים ותישים מחנות הרבה לאכול תבן וחציר־גגות ושומטים אותו לארץ. גם יהודים ויהודיות באים בקדירות ובכדים וממלאים אותם בשלג ונמס והיה להם למים לשתות ולבשל ואף לכבות בו את השרפה. מפני שהימים ההם ימי השרפות לבני ישראל בכל מושבותיהם, אש מתלקחת בפיח ארובות־העשן – וכסלון בוערת!… החורף מתגעש, הולך וסוער, ויהודי כסלון אינם נותנים דעתם אליו, בגדיהם בלואים ונעלות בלות ומטולאות ברגליהם, כאלו הם הולכים עמו קרי, מלעיגים בו ומתכוננים להכעיסו.

ובשעת מלחמת־חורף זו בכסלון עומדת לה אצל האכסניה־הקבציאלית עגלה גדולה עם שלושה סוסים דקי־בשר ודויי־טחורים, עקומי־גב ומדודלי־שֹער, ארוכי־גרון וקצרי־זנב, שבעונותיהם הרבים נתחייבו עבודת פרך, להוליך כדי שני “מנינים” יהודים לקבציאל, ובתוכם גם את לייזיר־יענקיל שלנו. על משמרתו נצב שם הסרסור, מפקח על העגלה ומתבונן במעשה מרכבה, גורף בראש שרביטו שיורי חשש וקש מתחת רגלי הסוסים, ופתאם הופך פניו כלפי אחד מהם ומכהו בידו על הלחי הכאה בעלמא בלא חטא ועון כלל, מקללו ואומר: אי נבלה סרוחה, הלואי שתהא פה קבורתך! ראו נא איך הוא מרתיע ואינו יכול לעמוד תחתיו על רגליו, לעוף הוא מתאוה, הנשר הגדול הזה – אך אל שאול תעוף, אל ירכתי בור, פגר מובס!… לייזיר־יענקיל לבוש כלי דרך, ומצנפתו יורדת לו עד עיניו, נחפז ובא והירשילי אחריו עם חבילה בידו וכשמסרו אותה לידי הסרסור ונסתכלו בתוך העגלה הלכו ונתכנסו לתוך הפונדק.

רייזא הפונדקית, שסינורה המופשל למעלה נעוץ בחגורתה וכף הקדירה בידה, היתה עוסקת אותה שעה בחשבונותיה עם בעל־העגלה ואורחיה הרבים, שעומדים עליה מימינה ומשמאלה, והיא מנהמת עליהם כדרכה ולכל אחד אמריה תאמר: בבקשה מכם! מה אתם אומרים עליו? וכיון שנתפטרה מעסקיה עם אלה והרגישה בלייזיר־יענקיל ובנו, נתנה עליהם בקולה, מעבירה את חוטמה לאורך כל זרועה ואומרת:

– הנה זה בא, הבחור היפה! ולמה? הגם אתם בנוסעים? ערום הוא ויחף ויוצא לדרך – בחורף, ביום קרה!… ואביו היפה, עליו מה אתם אומרים? הוא בעצמו חבוש מצנפת בראשו ומטלית עור שועל כרוכה על צוארו, כאחד השרים, והילד אך שמלתו הבלה לעורו! ואם הקרח יאכלנו בדרך, מה איכפת לו? בבקשה מכם, מה תאמרו על אבא זה?

– בני לא ילך עמי – מצטדק לייזיר־יענקיל ואומר.

– ראה זה חדש הוא! הוא בעצמו הולך לו ואת הילד הוא עוזב לנפשו בעירום ובחוסר כל! מה אתם אומרים עליו, על אבא זה? זאת אינו עושה אלא אכזר, מי שלבו לב קדר! – כך סיימה רייזא את דבריה, מסתכלת בהירשילי והולכת לה.

בעל־העגלה נוטל את השוט לידו, לובש צורה זעומה ואומר בינו לבין עצמו פסוקי דתוכחה ודברי גידוף בעלמא, לאות שהוא מזמן את עצמו לדרך – ובני ישראל יוצאים דחופים ומבוהלים, לכבוש להם מקומות בתוך הקרון, וכל אחד קופץ ומטיל עצמו לתוכו במסירת נפש ורמ"ח אבריו. יהודים נדחקים ונאבקים זה עם זה, ומהומה ומבוסה וקטטה ביניהם. לייזיר־יענקיל העלוב תלוי ויושב על קצה חבילה אחת בדוחק גדול, וכל דחיפה ומכה בצדו הוא מקבל באהבה ושותק. הוא מתפטר מבנו אהובו בנפש עגומה. הירשילי מסתכל בפעם האחרונה בפני אביו המלובנים כסיד ובוכה, ומרוב צערו הוא עומד משומם, אינו מדבר ואינו רואה ומרגיש כשהעגלה זזה ממקומה.

– בכיה זו מה היא? – נשמע בחוץ קול רייזא, שראתה את הירשילי בוכה – ואם הלך אבא מה בכך? הרי הוא לא מת, חלילה… הרי לך – אמרה אליו, נותנת לתוך ידו מלבוש ישן – טול ולבוש אותו, לאורך ימים, ויחם לך. אל תבכה, בוא הביתה, שמא אוכל אתה רוצה?

– איני רוצה! – אומר הירשילי ונפשו לרייזא, שדבריה נחמו אותו מעט מיגונו.

– הוא אומר: איני רוצה! – תוהא רייזא ואומרת – הנשמע כזאת שיאמר אדם: אוכל איני רוצה? אדם – אוכל, כי לכך הוא אדם… עתה לך־לך אם אינך רוצה, ואימתי שתרצה תבוא. זכור נא ובוא בכל שעה שתרצה. אל תשכח!

יא

לעתיד לבוא – כך מצינו במדרש אגדה – בבוא יום הדין הגדול והנורא וישני אדמת עפר יקיצו לתחיה ויעלו המונים המונים אל עמק יהושפט, מביאו הקדוש ברוך־הוא ליצר־הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכים והללו בוכים. רשעים בוכים ואומרים: היאך לא היינו יכולים לכבוש את חוט השערה הזה, וצדיקים בוכים ואומרים: רבונו של עולם, נזכרים אנו בצערנו, ביסורים ובמיני פורעניות שהיו לנו בחיינו ונשתומם היאך היינו יכולים לכבוש הר גבוה זה!

ככל החזיון הנפלא הזה עולה על הלב בספור קורותיו של הירשילי. עכשיו אפשר כשהוא נזכר בצערו לשעבר, כמה יסורים וענויים קשים סבל בימיו, וכמה שׂבע נדודים ותלאות עד שמצא לו נתיב מנתיבות עולם – תבכה נפשו בקרבו והוא תמה, היאך תולעת יעקב כמותו היה יכול לכבוש את כל אלה ולא נרמס ברגלים. בכה תבכה נפשו עליו ועל רבים כמותו בבני ישראל, שכך הוא גורלם, להיות נלחמים מנעוריהם בכל מיני פורעניות משונות ופגעים רעים ולהיות מתגלגלים גלגול מחילות ומטפסים על ראשי צוקין וטועמים טעם מיתה, כדי להגיע לאותה המעלה בסולם החיים, שהיא נדמה להם מרחוק מרחפת לעיניהם.

אוי, כמה עלובים הם בני ישראל – עלובים אפילו בהצלחתם, כביכול! ויהיו נא לנו למשל אלה המאושרים בתוכנו, שמעמדם נראה טוב, שבעלי צורה הם וחיים בנעימים; אבל כלום עמידתם קבועה היא ובצורה, שלא יתמוטטו מהבל פה ומרוחות המנשבות בעולם? כלום צורתם צורת אדם שלמה, נאה ורצויה לכל הבריות?… וכלום חייהם חיים של כבוד ושל אושר וטובים הם כל צרכם? וכי כדאי הוא אושר מדומה זה לקנותו ביסורים ותלאות הרבה כל כך – וצורה פגומה ודמות ממועטת זו להמעיט בשבילה כחות הגוף והנפש? ומה החיים הללו התלואים מנגד שיהיו ממיתים עצמם עליהם ומאבדים בעמל בצער ובסגופים ימי העלומים?… אמת, יש בכל אלה מעין אותו החזיון שבאגדה זו: יש כאן רשעים ויש כאן צדיקים, והר גבוה של פגעים ובכיה אף הם יש כאן, אבל להשוואה הגמורה בין אלו שני החזיונות עוד יחסרו דברים הרבה – אין כאן תחית המתים, השטן קיים עדיין, רשעים יעלוזו, ואף אלוהים ומשפטו עוד אין כאן.

רבי אברהם היה שוקד לטובתו של הירשילי ועושה בשבילו כל מה שאפשר. על ידו היה הירשילי סועד בשבתות אצל אחד ממכיריו, ובימות החול היו אנשי בית המדרש מזמנים אותו פעמים, זה לפת שחרית וזה לסעודת־הערב, ועל דרך זה היה ניזון בצער, אוכל בצמצום, לא כדי שביעה, ויושב בתענית לפרקים. ובאותם הימים, ימי רעבון ועוני, נתגלה לו טעמו של “ויאכלו” בפרושו הנפלא – שהוראתו אצל כל באי עולם אכילה ממש, ואצל היהודים הוא יוצא מידי פשוטו ואין “ויאכלו” אצלם, אלא “נראים כאוכלים”! ולא די לו להירשילי בעינוי וסגוף הגוף, אלא שהיה לו גם ענוי הנפש מתוך געגועיו הגדולים למולדתו. אמת הדבר, שגם שם בבית־אביו לא ראה טובה מימיו, אף על פי כן צרתו לא היתה צרה במקומו כמו במקום הזה. שם היתה לו שעה של קורת רוח, מתחמם כאפרוח תחת כנפי אמו; שם היה יליד בית, אחד מאנשי המקום, בכל היו קרובים אליו ורעיו ומיודעיו רבים, לב אחד לכולם ויודעים זה את נפשו של זה, אפילו הבהמות בעיר והבתים, האויר שהיה מנשם והמקומות שהיה מטייל ומשחק שם עם חבריו, כלם היו קרובים אל לבבו – וכאן גר הוא ונכרי, והכל זרים לו. גם השמש והירח והכוכבים אין פניהם מאירים אליו כבראשונה בעיר מולדתו. והדבר דומה לאדם שפוגש בני־משפחתה של גרושתו, עכשיו אין אלה עוד קרוביו אלא בני אדם סתם, יודעיו ומכיריו מקדם. געגועים כגון אלו, המדאיבים את הנפש ואין הפה יכול לפרשם, אין מרגיש אותם אלא מי שנתנסה בטירודין, מי שנתרחק ממקומו וממולדתו ומאהובי נפשו ונעזב הוא ובודד כנקודה קטנה אחת נבדלת ושטה בעולם – בעולם הגדול הזה!

הנה עולמו של הקדוש ברוך־הוא גדול ורחב ידים. ובתוך העולם הגדול הזה כתם קטן יש כטפה של צואת הזבוב, וזהו – כסלון העיר. בתוך טפה מזוהמת זו יש נקודה – הוא בית־המדרש שם. ובתוך נקודה זו עוד נקודה דקה – הוא הספסל בה. ובאותה הנקודה הדקה עוד נקודה דקה מן הדקה – היא מין בריה קטנה והירשילי שמה. בריה קטנה זו רבוצה כשממית באמצעיתה של אריגה מעשה רשת, שמקיפתה כגלגל גדול. ממנה נמשכים לכל רוחותיה מסביב קוים קוים ארוכים ודקים, שכל עיקרם קבוצת נקודות קטנות, שאין העין שולטת בהן מפני קוטנן, והחכמים קוראים להן “אטומים”, והולכים למרחקים דרך האויר ודרך התהו־והבהו, הוא האיתר – “החומר ההיולי” במרחביה, ומגיעים לכוכבי השמים ולכל הנמצא בחללו של עולם, וממילא מובן, שהולכים ומגיעים גם לקבציאל. על קוי־רוח האלו מתרפקת נשמתו של הירשילי בכל הגיגה ומחשבותיה ומגמת פניה למולדתה ולבית אביה. היא מתרפקת כחשמל הזה בחוט הטיליגרפיא, בכל מאמצי כח, והרגשותיה רשפי אש שלהבת יה. ניצוץ של רגש יוצא מחדרי לב, נוגע באחד מחלקי הקו ומזעזעו, וחלק זה מוסר שביב אשו לחברו, וכך הוא רץ קל מהרה הלאה הלאה עד שבא ונכנס כברק בליבות הוריו – ומיד הם מרגישים בהירשילי וגוהקין מעמקי הלב. גיהוק זה לנו, הם אומרים, סימן הוא שהירשילי מזכירנו. הם מתעוררים עליו ברחמים ומצטערים, שהוא כשׂה אובד בעיר נכריה – ונפשם תבכה במסתרים. אבל מה יעשו העלובים האלה לבנם אם דלים הם, מעונים ואומללים מאד. האם מאחרת שבת בלילות, מפרכת גופה ומכלה עיניה במריטת נוצות, ומכל העבודה הקשה אין לה אף פת חרבה. והאב משעה שחזר לביתו חולה הוא, כחותיו הולכים ומתמעטים, כפתילת הנר שהולכת וכבה, העניות מתגברת ואינו יכול לראות בצער בניו הרעבים והשוממים, אינו יכול עוד לסבול את צרותיו. הרבה סבל בימי חייו – ועתה צר כחו, ועוד מעט ותתיבש הטפה האחרונה מלחלוחית חייו. האב והאם שניהם נאנחים ונאנקים כשהם נזכרים בבנם הנודד והנעלב, שנפשם כלתה אליו – והגות רוחם הקשה תשית בגאון גליה וחוזרת ונמסרת על ידי קוי־רוח האלה בעצמם לתוך לבו של הרישילי. והנה לבבות מתלחשים ונשמות יחדו ממתיקות סוד, שתיהן מספרות ברגש בלא אומר ודברים את צרותיהן, זו אל מקומה של זו שואפת – ולפניהן תרוץ דאבה… אז נראה בחזון להירשילי: הנה אביו חולה, שוכב גלוי עינים ומביט לבני־ביתו הבטה זו, שיש בה מעין תפלה ותחנונים וברכת שלום בשעת הפרידה, פניו מכסיפים, קולו רותת ודבריו בלחש נשמעים. חזות קשה זו מפילה על הירשילי אימה, בכה יבכה בלילה על משכבו, על ספסל בית־המדרש, וחש עתידות לא טובים לו… הנה זה הוא פשוטו של דבר השגור בפי הבריות: “לבו של אדם אומר לו”.

אמת, לבו של הירשילי היה אומר לו, אומר ואינו פוסק, עד שהגיעה לו מביתו הבשורה הרעה: “קדיש”, הירשילי! יתום אתה… אין אב!

ספר שלישי

א

אבלו של הירשילי על אביו וצערו על אמו, האלמנה השוממה, ובניה היתומים, המתפרנסים בדוחק, הגעגועים על מקום מולדתו וצרות נפשו הרבות: חסר וכפן, גלות ונדודים – כל אלה ביחד גרמו לו ברוב הימים, שיהא מעמיק ונכנס לפני ולפנים בחדרי לבו, כשבלול זה שמתכנס לתוך קליפתו, מתבונן ושוגה ברוב מחשבותיו תמיד. שם ראה את עולמו לפניו, ועולמנו, עולם עשׂיה זה, היה לו כלוב צר, שהעוני תופסו בו בזרוע ואינו מניחו לשאת ראשו ומזכירו בכל שעה שהוא חלש, דל ושפל ובזוי מאד, ואין לפניו אלא צרות וכל מיני פורעניות. התחיל בורא לעצמו בתוך נפשו עולם נאה ברוב פלאות וגן־עדן בתוכו עם כל ראשי בשׂמים ותענוגות בני־אדם, נהרי נחלי דבש וחמאה – עולם שבו השמים נפתחים וכרובים ובני־אלהים נשקפים ממעל, מאירים פניהם ומזמרים שירי ידידות: תקוה טובה ותנחומים, אהבה וחסד ורחמים. שם עונג ומנוחה ורוב שלום, רוחו מרחפת חפשי במרחב־יה – והחיים טובים ונעימים. חומר לבנין עולם נפלא זה היו מספיקים לו מדרשי אגדות ומעשיות, חדשים גם ישנים, שבאו לו בקבלה בכתב ובעל־פה. דברי הלכה בתלמוד לא היו ממשיכים עוד לבו כבראשונה והיה לומדם באונס, שאם לא ילמוד מי יתן לו אפילו מזון סעודה אחת? גם משה’לי חברו היה דוחק בו תמיד, מעוררו ואומר: ווי, ווי, בוא ונלמוד, בוא ונלמוד! בשעת נטילת הגמרא היתה נפשו סולדת בה והוצרך לזמן את עצמו בנענועים וטלטול אברי גופו כדי לעורר בו את החשק ללמוד, ואותה שעה היה טועם מעין זה, שאדם טועם בתחלת כניסתו לתוך אמבטי של צונן. אבל חשק הבא מחמת אונס אינו אלא אור־מתעה, מתלהט כהרף עין ושוקע. לאחר שהטיל עצמו בראשו ורובו לתוך “ים התלמוד” וטבל שם כמה טבילות אחזתו צינה וחפז ויצא משם כדי להחם את נפשו. ומקום להתחמם בו היו לו ספרי אגדה וספורי מעשיות נוראים של בעלי־אסופות ואנשי מופת. שם היה מתהלך ברחבה, מניח את שור התם ושור המועד, מובטח בלבו, שלא יאבדו ממנו והרוח לא ישאם, חס ושלום!

הירשילי היה קורא דברי נפלאות הרבה ונוראות אין מספר – מעשה ברבי מאיר בעל־הנס, ומעשה ברבי יהושע בן לוי, שאליהו הנביא נתן לו רשות להלך עמו ולראות מעשיו בעולם, ומה ראה ומה הגיע לו בדרך. ומעשה ברבי חנינא בן דוסא, שהיה אביון גדול ופעם אחת יצתה כמין פס יד משמים ונתנה לו רגל של שולחן זהב. ומעשה ברבי שמעון בן חלפתא שנתנו לו מרגליות משמים, ופעם אחת פגעו בו אריות ונתנו לו בשר למזונו. ומעשה ברבי שמעון בן יוחאי, שהוציא את תלמידיו העניים לבקעה אחת והתפלל ואמר: בקעה, בקעה. מלאי דינרי זהב! וכן היה. ומעשה ברבי ישמעאל בן אלישע, שאמר שֵׁם והוריד את יופיאל שר התורה, וירד כשלהבת אש ופניו כמראה ברק. ומעשה ברבה בר רב חנינא, שהיה עני ונתן לו אליהו עלי גן־עדן ומכרם בי"ב אלפי דינרי זהב. ועוד נסים הרבה, שנעשו לחסידים הראשונים בימים ההם וגם לאחרונים בזמן הזה.

משה’לי דעתו לא היתה נוחה מהירשילי, שהוא מפסיק ממשנתו והוגה בדברים אלה. ופעמים רבות, כשהיו החברים הללו יושבים יחד בבית־המדרש וספרי הגמרא פתוחים לפניהם, היו ביניהם דברי שיחה מעין אלה:

– אוי, הירשילי!… עד מתי תשגה בהרהורי לבך ותהיה כחולם?

– מה, משה’לי – מה אתה מדבר?

– בוא ונלמוד, הירשילי – אוי, בוא ונלמוד!..

– הרי לומד אני, משה’לי, ומעיין בספר!

– מוטב לך, הירשילי, שתעיין בגמרא… הגמרא ראשית הכל היא. פתח פיך ונתחיל– “תנו רבנן!”

– הפלא ופלא! הנמצא בעולם אושר גדול יותר מזה?!

– מה אתה סח, הירשילי!… וכי יצאת מדעתך?… שמע נא, הירשילי, ואמור, מה נעשה כאן עם “התוספות”? – קשה מאד!

– מה טוב ומה נעים, טוב ויפה מאד!

– למדני נא, הירשילי, אם דברי התוספות מחוורים לך.

– שומע אתה, משה’לי? כמה מאושר היה רבי יוסף וכמה גדלה שמחת עני זה כשחצה את הדג בערב שבת ומצא מרגלית בבטנו, מרגלית יקרה, שהזמין לו הקדוש ברוך־הוא!

– כלפי לייא!… אני בתוספת והוא ברבי יוסף!… התוספת, הירשילי, התוספת מה בעי? מה בעי מרש"י?…

כך היו הדברים על עסקי הלמוד בין שני החברים בימות החול, וכנגד זה במוצאי יום מנוחה היתה להירשילי רווחה. בליל זה נתּנה רשות לדמיונו לשוט חפשי כרצונו ואין מוחה בידו. משה’לי חברו היה בטל בו מדברי תורה ופורק מעליו עול הגמרא. ובלאו הכי הרי הלילה הזה בעצמו מסוגל לחזיונות. יש בו באותו הלילה מעין קסם והמון נסתרות, שמעוררים את רוחו של היהודי, מטילים בו עצבות נעימה ועושים את נפשו כמרקחה. מי החפץ להבין זאת, יבוא נא לביתו של יהודי בשבתות ומועדים ובמוצאי ימי מנוחה ויתבונן לחייו ומעשהו שם.

ב

לכו נא, רבותי, ונלכה לבית אביו של משה’לי!

שמואל’יק, אביו של משה’לי, סמרטטור הוא, משאו ומתנו בבגדים בלים. כל היום מבוקר ועד ערב הוא סובב בעיר ובא בחצרות ובבתים לקנות ולמכור סמרטוטין ומלבושים בלואים. כפוף הוא ושחוח, פניו צנומים ומקומטים וזקנה קפצה עליו בלא־עת מעוצר רעה ויגון. עיף ויגע משוט בעיר ככלב הוא בא בערב למעונתו – בית קטן ושפל, ובכיסו פרוטות מספּר, ופעמים כיסו ריק אין בו פרוטה אחת, כורך פת שחרית וערבית ואוכלן ביחד, לא כדי שביעה, קורא “שמע” ונופל על המטה. הוא שוכב בלא כח כמת ואבריו כבדים עליו. בבוקר יקום מת זה לתחיה, כביכול, יעמוד על רגליו ויצא לפעלו עד ערב. כך הוא חי חיי כלב בכל ימות השבוע. ובערב שבת צורת ביתו השמם משתנית, מסויד הוא ומנוקה וכלו אומר כבוד. השולחן ערוך מבעוד יום ומכוסה במטפחת לבנה ועליו שתי חלות לחם משוחות בחלמון של ביצה תאוה לעינים ונרות דולקים במנורות נחושת ממורטות יפה לכבוד יום השבת. מנוחה נעימה בבית, ריח ניחוח עולה ממאכלים ערבים, הטמִונים על הכירה תחת הכר. אם הבנים, שבכל השבוע היא מפוחמה ועצובה, עתה פניה מאירים, צניף טהור בראשה ורוח חן שורה עליה. בתולותיה היחפות, שעלו מן הרחצה וקווצותיהן מסודרות תלים־תלים, עומדות בירכתי הבית, ומתוך פניהן ניכר, שהן ממתינות למחמדי עיניהן ומצפות בשמחת לבב.

הס! קול צעדים נשמע… הולכים ובאים…

– שבתא־טבא! – אומר שמואל’יק בפתח הבית, מביט באהבה לאשתו ובניו, ופניו מבהיקים.

– שבתא־טבא! – אומר משה’לי בקול רם, נכנס ובא הביתה בחפזון, כאיש שבשורה טובה בפיו.

האב והבן שניהם מטיילים בבית ומטעימים ואומרים “שלום עליכם” בקול נעים. בברכה זו הם מקדמים פני מלאכי עליון ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך־הוא, שהיו מלווים אותם לביתם מבית־הכנסת. סמרטטור זה אינו עוד כלב, אלא בן־מלך, ולו נשמה וצורה חדשה. הוא מקדש על הכוס, נוטל את ידיו ומיסב אצל השלחן. אשתו יושבת לימינו ובניו סביב לשלחנו. כלם מושיטים מזלגות וכפות לתוך קערה אחת וחוטפים להם חתיכת דג קטנה, מעט מרק, עצם ובשר כשׂעורה ולפת כזית – מיני מטעמים, שלא ראו אותם בכל ימות השבוע. הילדים כל אחד מנטל את חלקו לפיו בחמשת ראשי האצבעות, שלא יפול ממנו משהו חלילה, ואוכלו בזהירות יתרה, בחן ובתמימות ובכוונת הלב, כחולדת־סנאים זו, שיושבת לה בראש האילן ומפצעת אגוז בכוונה גדולה וכל חושיה ומעיניה בו. שמואל’יק מתקין את גרונו ומנגן בשמחה מזמור שיר “יום שבת”:

יוֹם שַׁבָּת קֹדֶש הוּא,

אַשְׁרֵי הָאִישׁ שׁוֹמְרֵהוּ / וְעַל הַיַּיִן זָכְרֵהוּ,

וְאַל יָשִׂים אֶל לִבּוֹ, / הַכִּיס רֵיק וְאֵין בּוֹ.

יִשְׂמַח וְיִרְוֶה, וְאִם לֹוֶה – / הַצּוּר יִפְרַע אֶת חוֹבוֹ.

הַבָּשָׂר יַיִן וְדָגִים, / וְאַל יֶחְסַר בְּתַעֲנוּגִים.

וקולו הולך וחזק בשיר "מה יפית” – זה שבח של יום השביעי, שבו ינוחו יגיעי כח, וסמבטיון המתגלגל בימות החול יעמוד בו מזעפו.

“סמבטיון הנהר, שבכל יום רץ ונמהר” – זה הוא ישראל עם סגולה, בימות החול הם רצים בהמולה, באה שבת באה מנוחה, ונסו יגון ואנחה!…

שמואל’יק “נח מזעפו” – שוקט ושמח!…

למחר, אחר “שלש סעודות”, יושב שמואל’יק בין־השמשות בבית־הכנסת ופניו כבושים בקרקע. יהודים נאנקים, מיבבים ואומרים “אשרי תמימי דרך” – מזמור להזכיר, כי זו שבת המלכה תשים לדרך פעמיה. והנה אימה חשכה, וריח שם כריח קשואים ושומים. השמש באה, ענן וערפל מתאדמים בקצה השמים. היהודים רואים בם במחזה את הגיהנם הבוער באש להבה, וקול נוגש הנורא: “ישובו רשעים לשאולה!” עולה באזנם. כי הנה הרשעים מתי עולם, שביום השבת הניחו להם מענוייהם בנחלי גפרית ואש, והיו מתגלגלים בנחת רוח על הררי שלג, עתה על צוארם הם נרדפים, והנוגשים אצים לאמר: שובו ורדו לאבדון ובערו שם כלכם יחדו! – אוי חלפה עונת המנוחה, פני השמים חמרמרו, והיהודי רואה לפניו את הגיהנם, עֶברה וזעם ומלאכי חבלה, וכל חילו הגדול.

שמואל’יק יושב דומם, סר וזעף!

ואשת שמואל’יק, היא יושבת תחתיה בביתה על “ספסל־החלב” אצל התנור וחובקת ידיה. בבית חושך. הירח מציץ מן חלון קטן, וקו־אור נאצל מהודו על הכותל נגדו. צללי ליל בתמונות משונות מפזזים שם ומטילים אימה על הילדים, העומדים צפופים כבני־צאן בהולים, מרכינים ראשם, ושותקים ומחרישים. דממה! רק צרצור אל צרצור קורא שם מן החרכים באחת הפּנות. היא יושבת שוממה ועצובת רוח ומנענעת בראשה, ואחר היא מפהקת ואומרת “אלהי אברהם” בנגינה עגומה – ויום שבת־קודש פנה, הלך לו! עומדת היא ונוטלת מין גפרור ומשפשפתו בכותל שפשוף לבטלה, גם שני גם שלישי, עד שלבסוף מתראה בזעף ובצחנה ותמרות עשן כמראה אש משונה, והיא מדלקת נר של חלב בעמל ויגיעה רבה.

– שבוע טוב! – אומרים בני הבית בנפש נאנחת ורואים בששת ימי המעשה, הבאים לקראתם, חזרת צרה נשכחה.

– שבוע טוב! – מצפצף שמואל’יק, נכנס לתוך ביתו בחשאי, עיניו משוטטות, פניו מכסיפין, מתחמק והולך בלא חמדה, ומבוכה ומבוקה בקרבו. אותה השעה שעת גלגול לשמואל’יק – בן־מלך התחיל מתהפך לכלב… השבוע בא לקראתו עם כל פגעיו הרעים להשחית מאיש מראהו ולעשותו בזוי מאד! אבל בן־מלך זה נאבק בכל מאמצי כח ואינו רוצה להתהפך לכלב, מבקש ריוח והצלה ונושא עיניו למרום אולי יש תקוה, אולי יחוס אביו שבשמים, אולי ירחם – ותקוה זו מנצנצת לו בנר של הבדלה. הוא מבדיל על הכוס ואומר: “הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד” באמונה, מריח ומעודד נפשו המתעלפת במיני בשמים, ושותה ונותן מן הכוס לתוך כיסו – סגולה בדוקה ומנוסה לברכה והצלחה. – והתקוה מנצנצת לו גם בזמירות למוצאי־שבת, זמירות מלאות רגשי קודש, מרוקחות בסמים משונים: דמע ונחומים, אנחה ותפלה זכה, וטעמן כדבש במי ראש ולענה. ובצר לו הוא מזמר וקורא: “אדיר איום ונורא, זכור עניי ומרודי, הכן די ספוקי ולחם חוקי, הן אתה תקותי ולישועתך קויתי!”

אוי, רבונו של עולם, לישועתך קויתי! קויתי, רבונו של עולם, לישועתך!…

והתקוה תאמצנו עוד יותר בזמר “איש חסיד”. עיניו מתלהטות ופניו מתאדמים, מביט פעם לאשתו ופעם לילדיו ומנגן בנעימה אותו המעשה הנפלא – “מעשה באיש חסיד עני בלא מזון ומחיה, גונן בחשובה אשה וגם בבנים חמשה, ובידו אין אפילו שוה פרוטה, ופץ לו המבשר: באמת היום תתעשר, הזמין לו עסק טוב באהבים והרויח שמונה מאות אלף זהובים!”

הכתוב אומר שמונה מאות אלף זהובים בדיוק, לא פחות ולא יותר, מלמד שהדבר אמת הוא, ומעשה שהיה כך היה…

– אוי, רבונו של עולם! – דובב שמואל’יק בנעימה עצובה ומסולסלת ועיניו נשואות למרום – “העתר נורא ואיום ותנה פדיום, עשה נסים והושיעה נא! אוי, אב הרחמים, אנא הצליחה נא!”…

אשת שמואל’יק נופחת באש על הכירה ושופתת עליה קדירה מלאה בולבסין לסעודת “הלוית שבת המלכה”, והבנים יושבים סביב לשולחן כנגדה ובתוכם הירשילי, המצוי שם בלילה הזה. הוא ומשה’לי חברו אומרים “ויתן לך”, יתן ויתן ברכות שמים ליהודים בפרי אדמתם, דגנם ותירושם ויצהרם, ובפרי בהמתם, שגר אלפיהם ועשתרות צאנם… לעתיד לבוא, אם ירצה השם. ואחר כך הם קוראים בזה אחר זה לפני כל המסובין מעשה נסים ונפלאות, הכתובים בספר הישר ובשאר הספרים הקדושים וממתיקים את הקריאה בשיחות נאות – וכלם מתנשאים ברום עולם הדמיון ושוגים ברוב חזיונות. אותה שעה רגשי הלב משונים ופני הבית נראים משונים: שבת וחול, נעימות ומרירות, קורת־רוח ועצבות משמשים שם בערבוביא, והסעודה היא כסעודת בני משפחה, כשמחמד נפשם מתפטר מהם ויוצא לדרך, אוכלים ונאנחים ומראים פנים שׂוחקות ומנחמים עצמם בתקוה טובה לראותו שוב במהרה.

הנסים הללו שנעשים לבני־אדם כל הימים, והאגדות האלו, היאך הקדוש ברוך־הוא עוזר דלים ומגביה שפלים, היו מנחמים את הירשילי בשעת דחקו ומנעימים את חייו המרים. המעשה ברבי שמלקי, שכבר היה לעולמים, זכרונו בא לפניו והאמין בו באמונה שלמה, מהרהר ואומר בלבו, אם אליהו הנביא הצליח את רבי שמלקי בשעתו, למה לא יצליח גם אותו, ולמה לא יצפה לישועה? שערי רחמים הרי לא ננעלו. טוב לחסות בהשם, לעבדו ולהתפלל אליו בלבב שלם. אצל הירשילי מתחיל ובא אותו הפרק, שהוא שעת האביב בחיי אדם; שעה, שתנץ האמונה ותפרח התקוה ומקור אהבה נפתח; שעה, שהדמיון ישגיב בכחו ואין דבר יקשה ממנו; שעה, שהנפש מתגעגעת ותפלה זכה לאלהי מרום עולה שלא מדעת מקרב לב; שעה, שבוכין פעמים בחשאי על המטה בלילות – והבכיה נעימה, נעימה מאד… אביב זה לאו כל אדם זוכה לו. הרבה בני אדם אביב חייהם עכור וזיקין וזועות ורוחות רעות מנשבות בו, וזה של הירשילי אינו מצוי אלא אצל אחד מני אלף – אצל אנשי רוח, בחירי יה.

והירשילי מתחיל להתפלל בהתלהבות יתרה, הוא מתפלל בצבור שלש פעמים ביום, כחובת כל אדם מישראל, ומתפלל גם ביחיד בכל שעה שהרוח שורה עליו, ובין כך וכך ארכו הימים ויהי ערב ויהי בוקר, כמנהגו של עולם, ויהיה ערב ויהי בוקר גם בנפשו – דאגה ותקוה, גיל ויגון היו מתחלפים ובאים בה בזה אחר זה.

ג

הלבנה, “ברכו” ו“קדושה” – שלשה אלה כח מגניט כחם למשוך יהודי מרחוק, כמה שלא יהא ממהר ורץ לדרכו. אתה הולך, למשל, ברחוב העיר כסלון לעת ערב, בהול וטרוד בעסקיך, פתאם מצדי הרחוב קול קורא לך “שלום עליכם!” ומיד הנך נמשך ועומד בתוך עדת יהודים, משיב להם “עליכם שלום” בנעימה ובקול זמרה, מתנענע בכל אברי גופך ורוקד כנגד הלבנה עמם ביחד. ופעמים אתה עובר על אחד מבתי־תפלה, רץ כצבי דחוף ומבוהל – וקול יהודי דופק שם על החלון, דופק וקורא: מהר, מהר ובוא, רבי יהודי! ועד שלא נתישבה דעתך נמצאת עומד בפתח, כורע ואומר “ברכו”, או קופץ וקורא “קדוש, קדוש, קדוש!” עם כל ישראל שם. ובאותה שעה אין אתה ברשותך, כאלו עשו בך מעשה כשפים ונתבטל רצונך ודעתך. וכך יארע לך פעמים בבית־הכנסת, בהשכמת הבוקר. רוצה אתה לקיים ולומר “אשר יצר” – ולפניך יהודי פוסע בנחת, גופו נקי ושפתיו רוחשות “מפליא לעשות”, חולק לך כבוד ובא ועומד אצלך. הוא משפשף ידיו וכופף את גבו בחסידות, מנעים קולו ומתחיל בברכת “אשר נתן לשכוי בינה”, ואתה על־כרחך עומד ועונה אמן. הוא קורא ומרצה לפניך את ברכות השחר על הסדר בדחילו ורחימו ובמתינות, ואתה עונה אמן אמן… ואינך זז ממקומך, כאלו פרה אתה וחולבים אותך, במחילת כבודך… וכיון שברכת וקדשת ואמרת אמן, אתה רוקק באהבה ובכובד ראש ופנית והלכת לדרכך.

מקול דפיקתו של רבי אברהם על חלון בית־המדרש, במנחת הערב, נחפזו ובאו לשם יהודים מבחוץ, ולאחר אמן חטופה וקדוּשה קטופה חזרו ויצאו משם, ולא נשאר מהם אלא אחד, ומהלוכו וממראהו היה ניכר, שאורח הוא. חוטמו האדום והנוצץ עמד והכריז עליו בפני כל: “ראו, עתה באתי! אני בדרך ורוח קר נשב בי ויפשחני!” עיניו האמוצות לא הבטו לצד אחד, אלא בשעה שאחת מבטת לדרום השנית סובבת אל צפון, כאלו הן צרות זו לזו, וזיווגן אינו עולה יפה.

רבי אברהם רמז לבן־אדם זה באצבע ובא וישב אצלו. בשעת התפלה היה זה מתנענע בחן ובחסידות, ומנענועי גופו הכירו בו שלאו הדיוט ואדם פשוט הוא.

– דומה, לא מאנשי מקומנו אתה – אמר רבי אברהם לאותו בן־אדם לאחר תפלת ערבית, מסתכל בו בסבר פנים יפות.

– פשיטא! – החזיר אותו בן־אדם בקול דק וצרוד, גורף ומקנח את חוטמו, שהיה מתרגז אותה שעה ומתעטש בקולי קולות.

– אם כן… שלום עליכם! – אמר רבי אברהם לבן־אדם זה ונתן לו שלום – מאין יהודי?

– היפ־צי! – נתעטש החוטם כמשיב דבר במקום בעליו.

– מיהופיץ? כך משמע לי – אומר רבי אברהם לעצמו וממתין עד שיתישב זה מעטישותיו, ואגב הוא מכבדו בטבקי.

– אימתי עומדין כאן אצלכם להתפלל תפלת שחרית? – שאל אותו בן־אדם, כשפסק לטפל בחוטמו.

– אימתי? – החזיר רבי אברהם – התפלה מחר היא בזמנה כמו בכל יום; כנגד מה אתה שואל?

– מחר, שומע אתה? חל יום מות אבי.

– יום המיתה! טוב מאד – אמר רבי אברהם, מחזיק בפאת זקנו – יטריח נא מעלתו את עצמו ויבוא בכבודו מחר בזמן התפלה כתדיר.

עיניו של אותו בן־אדם היו מתגלגלות ומביטות לכל פנה, וכשעמד ממקומו היה מעקם פניו ושוהה מעט, כאלו היציאה מבית־המדרש קשה עליו.

רבי אברהם עמד אף הוא לאחר שיצא האורח מבית־המדרש ופנה אל משה’לי, העומד בזוית עם הירשילי, ואמר לו:

– לביתך, “שקץ”! בוא אתי. עת לנוח מעבודת היום. ואתה “שקץ”! – אמר להירשילי – שכב גם אתה ותנוח על משכבך כאן… לא רעב אתה?

– לא! – אומר הירשילי בפיו, ובלבו הוא מהרהר: אוי, לחם! מי יאכילני לחם!

ורבי אברהם עומד ואינו זז ממקומו. תשובתו של הירשילי נתקבלה לו כדחיה בעלמא, והוא מחייב את עצמו בלבו, שמתוך רוב שיחה עם אותו האורח שכח לבקש אחד מן המתפללים, שיזמין אצלו את הירשילי לסעודת הערב, עכשיו היתום העלוב הזה רעב… אכילת פת חרבה עם בצלים אחת ביום אינה מספקת לאדם, ובפרט לקטן, שתאות האכילה גדולה אצלו ביותר… רבי אברהם מחייב את עצמו ומצטער מאד, עומד ושותק שעה קלה, ואחר כך הוא נותן עיניו במשה’לי ואומר לו נבוך ומבולבל:

– עד מתי תעמוד ותתלחש שם? כלה שיחתך וצא!

– רבי אברהם! – נענה משה’לי ואמר – הוא ילין… הירשילי ילין הלילה רעב. אני עומד ומפציר בו: בוא אתי לביתי, בוא נא, בוא ותטעום מאומה – והוא אינו רוצה, הירשילי.

– מה אתה, מה אתה סח? – מגמגם רבי אברהם מתוך טרוף הדעת.

– אני מפציר בו, והוא אינו רוצה. אם כן, אומר אני, אלך ואביא לך מאומה מביתי, והוא אינו שומע לי גם לדבר זה… שוטה שבעולם! – פונה משה’לי לחברו, ומפציר בו באהבה וברחמים – למה אתה חושש? לחמי יספיק לשנינו ולא ארעב, חלילה, רוצה אתה?

הירשילי שותק ומנענע בראשו לאות שאינו רוצה, לבו סוער ופניו מתאדמין.

רבי אברהם ממשמש בכיסו, מחפש ומוציא משם מטבע נחושת, נותנו לתוך ידו של הירשילי ואומר ברחמים:

– קח נא, בבקשה ממך!… לך וקנה לך מאומה.

הירשילי שותק ודמעתו על לחיו…

ד

אותו בן־אדם השכים ובא למחר לבית־המדרש וישב אצל רבי אברהם. חוטמו עדיין היה מבריק, אלא שלא התעטש בזעף כל כך. אותו היום חמישי בשבת היה, והשמש קרא את האורח הזה לעלות לתורה בקול רם: יעמוד מורנו רבי שניאור־זאב ברבי שרגא־פייבוש! לאחר התפילה למד רבי אברהם פרק משניות וחלק לו כבוד לומר אחריו קדיש דרבנן. את הקדיש אמר האורח בנעימה, מסלסל בשעת אמירתו הפאה השמאלית, עוצם עיניו ומנענע ראשו בחן ובהדר, כתלמיד־חכם, ואותם היהודים, השוהים בבית־הכנסת וקוראים תחינות ומעמדות וליקוטים ב“חוק לישראל”, ענו אחריו אמן בכל כחם, וכוונתם לשם “יין של תיקון” לעלוי נשמת המת. כוונתם זו נראית אצלם בחוטמם, שמתאדם ומזיע מעט, ובלשונם שלוחכת את השפתים, ובפיקא של גרגרתם, שמתנענעת רצוא ושוב בשעת בליעת הרוק, לא בשביל שהם להוטים אחר משקה, חס ושלום! השכרות מגונה היא להם, אלא בשביל שמין יצר־הרע משונה יש ביין של תיקון, וטעמו משונה מכל היינות שבעולם ואין ביין־קפריסין ובכל מיני “נסך” כדוגמתו. טעמו ושתו, רבותי, מן היין הזה ותדעו…

השמש קפץ והביא בקבוק יין ורקיקים והמתפללים התחילו שותים.

– לחיים, רבי… רבי… שניאור? – מגמגם אחד מהמסובין כמסופק בשמו של האורח – השם יתברך… בפשטות השם יתברך ירחם, אוי, אוי!… יזמין פרנסה ליהודיו.

– לחיים, רבי שניאור וואלף! – דובב עוד אחד לאחר שגמע מעט מהכוס ולקק את שפתיו בלשונו – פרנסה, מהיכי תיתי! ומהיכן? בע!… הרי לכך הוא רבון העולם וזן את הכל. מכאן או מכאן, למאי נפקא מינה?… הקדוש ברוך־הוא ישלח ברכה והצלחה במעשה ידיהם… מעלתו יש לו עסק בזה?

– עט־עט! – מערים שניאור־וואלף ומשיבו בקריצת שפתים תשובה קצרה.

– בוא נא, “שקץ”! – קרא רבי אברהם להירשילי, היושב עם משה’לי בזוית והגמרא פתוחה לפניהם – הילך רקיק זה, ואת השני תתן לחברך שם!

לאחר שיצאו כל המתפללים מבית־המדרש נכנס האורח בדברי שיחה עם רבי אברהם, נאנח על צרת ישראל ועל גלות השכינה ומדבר בשבח התורה ולומדיה. ומענין לענין בא לרבי אברהם בשאלה זו:

– מי אלה שני הנערים, היושבים יחדו ולומדים שם בזוית? בחורי חמד הם.

– אומנם מבין דבר הוא, מעלתו! – אמר רבי אברהם בשחוק נעים, מתגאה ונהנה בלבו, כאב בשעה שמקלסים בפניו את בניו – אחד מבני מקומנו הוא, וזה השני, שבא אלי מתחלה, הוא יתום, מעיר אחרת. כלי יקר הוא!

– מתוך פניו ניכר, שנער טוב ונחמד הוא – אמר האורח, ואחת מעיניו הביטה להירשילי – צר לי עליו. ודאי חיי צער יחיה כאן.

– אוי! – נאנח רבי אברהם.

– שומע אתה, מה עלתה בדעתי בשביל יתום עלוב זה? אמר האורח לאחר שהיה מהרהר שעה קלה.

– השמיעני – נענה רבי אברהם ואמר בגחוך קל, משיב בירמולקתו על ראשו – שמא לשדכו אתה אומר?

– מעין שידוך – החזיר לו האורח, מעמיד עליו פנים של תמימות – אפשר שיהיה חתן, אם ירצה השם. המעשה כך הוא. שומע אתה?

– ידבר נא מעלתו – אמר רבי אברהם ועשה אזנו כאפרכסת לשמוע.

– מה אומר ומה אדבר הרבה – פתח האורח ואמר – בקצור, המעשה כך הוא: עמי בא לכאן שותפי, בעל־הבית חשוב – אדם חשוב, פשוטו כמשמעו. בקצור, יש לו, שומע אתה? יש לו לשותפי זה בן, נער קטן, ורוצה הוא, כלומר שותפי, שבנו, נער קטן זה, יהא לומד תורה, לומד כדבעי. והחדרים אצלנו, מה אומר לך? החדרים הלא הם – עט!… המלמד הבּראדי בהמה הוא, והמלמד הליטאי, ככל הליטאים, בצלם אלהים אחרים הוא, ושאר המלמדים תפח רוחם!… לכן, אומר אני, יתום זה שאצלכם יהא לבנו הקטן של שותפי… שומע אתה?

– עכשיו אני שומע ומבין כוונתך. מעלתו אומר, היתום שלי יהא מלמד לבנו הקטן של שותפך.

– הָא! – אמר האורח, קורץ בעינו וזוקף אצבעו – בהָא הכתוב מדבר!… להיתום ייטב מאד. הכל ימצא מוכן לפניו: לחם לאכול ובגד ללבוש. ואם לא יהא שוטה ימצא שם גם בת־זוגו. יהא נא בחור כהלכה – ובתולה יש! הפוך בדברי והפוך בהם.

– לכאורה אין הדבר רע – אומר רבי אברהם ומשפשף את מצחו.

– ובכן רוצה אני – הולך בן־אדם זה ומפרש את דבריו – רוצה אני, שומע אתה? אני רוצה לקיים מצוה, פשוט לקיים מצוה ולדאוג ליתום נעזב. מסתמא כך נגזר עליו משמים. עכשיו אתה שומע? ומה מעלתו סובר?

– מה אני סובר? – אמר רבי אברהם, מקמט את מצחו ונמלך בדעתו – סובר אני שטוב ויפה הוא לכאורה, אלא…

– מה אלא?! – נתעורר עליו אותו בן־אדם בתמיה – “לכאורה” הוא אומר, בשעה שהדבר ודאי טוב הוא, טוב מאד. והלא זו היא המדה המגונה שביהודי, במחילת כבודך!… מאי אלא? “אלא” זה, שאתה אומר, לי ראוי לאמרו. הכל יפה, אלא שצריך אני להראות מתחלה לשותפי את הסחורה, את הבחור הזה, כדרך התגרים. הלואי שיזכה למצוא חן בעיניו, ולכשיזכה – אשריהו! ועתה אם רצונך שיהא חלקך עמי במצוה זו, אל תאחר אותי ותן ליתום זה להלוך עמי לשותפי תיכף ומיד. אין לי פנאי.

– אם כן – אמר רבי אברהם, עומד ממקומו – אם כן אלך ואדבר עמו.

רבי אברהם בא והציע הדבר להירשילי, והיו שניהם נמלכים יחדיו. וכיון שבן־אדם זה ראה, שהם שוהים, העמיד פניו כאלו אחת היא לו אם רוצים הם או לאו, וקרא להם ואמר:

– אין לי פנאי! אם רוצה הוא ילך מיד עמי.

– עוד רגע, המתין נא עוד רגע אחד! – מתחנן לו רבי אברהם מרחוק ומזרז את הירשילי – לך נא, הירשילי! היהודי אין לו פנאי. לך עמו ושוב מהרה, ואני אמתין לך בזה.

הירשילי ואותו בן־אדם יצאו מבית־המדרש.

ה

לאחר שיצא הירשילי מבית־המדרש עמד רבי אברהם והתחיל קורא “זוהר” בהתלהבות ובנעימה, עיניו מתלהטות ופניו מאדימין, ונראה שגופו ונפשו ניזונים מקריאה זו והוא טועם בה טעם פת־שחרית. לגימה של פרק משניות ופרפרת של אגדה וזוהר – דא היא סעודתא דרבי אברהם בשחרית בכל יום. וכך היה קורא אותה שעה באהבה ובעונג גדול ורוחו מתהלכת בעולמות העליונים, עד שנתיגע והשפיל מעט מעט קולו ולבסוף נשתתק ונאנח, יושב דומם, מחליק זקנו ומצחו מציץ בעד החלון הפתוח לפניו, ורבות מחשבות בלבו.

צפרי־דרור טסות מעלה ומטה באויר העולם, ובאות זו אחר זו בטיסה אחת אל קניהן בפנות הגג ועל חלונות בית המדרש, פוצות פה ו“ציף־צוף” מצפצפות.

“גם צפור מצאה בית ודרור קן לה” נפל פסוק לתוך פיו של רבי אברהם, והוא גומרו בלחש ומערבב בו דברים מלבו כנגד משה’לי והירשילי, שעלו על דעתו באותה שעה – “אשר שתה אפרוחיה” – הוי אפרוחים בני עניים נעזבים! – “את מזבחותיך, ה' צבאות” – החוסים בצל בתי־כנסיותיך אל רחום וחנון קדוש ישראל!

– למה הוא שוהה שם? שואל ר' אברהם ממקומו את משה’לי, היושב דומם בזוית וראשו מוטה על הגמרא – מה טעמו של דבר שהוא שוהה כל כך ועדיין לא בא?

– כלום יודע אני? משיבו משה’לי בקול נמוך ורוח נכאה.

– צר לי מאד – דובב ר' אברהם במר נפשו – לא נתתי דעתי לשאול באיזו אכסניא בן־אדם זה מתאכסן… מה שמו? כמדומה לי, שניאור־וואלף זה שמו. מה אתה אומר?

– דומה שכך הוא – אומר משה’לי בשפה רפה.

– מאין הוא שניאור־וואלף זה?… אמת שאלתי לו אי מזה הוא, אבל איני זוכר מה אמר לי… כמדומני שנתעטש באותה שעה ולא אמר כלום…

דברים אלה היה רבי אברהם מדבר בלחש בינו לבין עצמו ונתכרכמו פניו. וכדי לפכח את צערו הוא נותן עינו בספר, אבל דעתו אינה צלולה, האותיות פורחות לפניו באויר, רואה ואינו יודע מה רואה. עכשיו התחיל מתקשה באותו בן־אדם והרבה דברים בו נעשו לו תמוהים. אמת, כשראה אותו בפעם הראשונה מיד היה לבו סולד בו; מראהו נראה לו משונה ועיניו משוטטות וכשהוא מדבר אינו מסתכל בפני חברו; אלא חסידותו של רבי אברהם החמירה עליו, שלא להרהר אחרי איש יהודי ולדרשו לגנאי מסברא בעלמא, ועכשיו כשהוא שרוי בצער ודואג להירשילי, מצאה מדת הדין מקום בלבו ללמד קטגוריא על שניאור־וואלף – ורבי אברהם מתחרט על שהיה בהול במעשיו עם איש שאינו מכירו ואינו יודע מי הוא ומאין הוא ותמה על עצמו מה ראה לשטות זו! דבר זה מרגיזו מאד והוא עומד ממקומו ובא אל החלון ונשקף בעדו החוצה.

והנה שוד וחמס לנגדו! צפור אחת נכנסה לתוך קן דרור בפנת גג ופרשה כנפיה ורבצה שם כאלו ירושה הוא לה מאבותיה. ובעדת צפרי־דרור מהומה ומבוכה, המונים המונים עפים ובאים מסביב ובעלי הקן השדודים לפניהם, פורחים בהולים ומבוהלים וכה ומצפצפים זעקת שבר, מתאזרים עוז ובאים אצל קנם; אבל לריק יגיעם. השודד שולח ראשו מן החור פוצה פה ומנקר ומנקר…

רבי אברהם מתנודד ונרתע מן החלון, הולך ופוסע בבית־המדרש ומנענע בידו כאלו הוא טורד מפניו מין בריה שעוקצתו – אבל בכל מקום שהוא הולך שם העוף־השודד מרחף לעיניו, ראש אכזרי זה שט לפניו במחזה ומבהילו בפיו הפתוח כקבר ובמראהו הנורא. והוא מרתית ובא ועומד אצל משה’לי מעמיד עליו עיניו מחריש ושותק, ואחר כך פתח את פיו ואמר:

– רצונך, משה’לי, שתלך ותדע את מקומו… היכן הוא “השקץ”? זה שלש שעות אחר חצות היום עתה והוא עדיין לא בא! מהר ולך, בבקשה ממך, אל האכסניות שם, אם אינו בזו הלא תמצאהו באחרת.

– כך עלתה גם במחשבתי תחלה – אמר משה’לי, מניח את מקומו ויוצא מבית־המדרש.

משה’לי נצטער אותו היום על הענין החדש, שנזדמן להירשילי, שבשבילו עתידים הם להתפרד איש מחברו אחרי ישיבתם ימים הרבה יחדו באחוה ורעות. פרידה זו היתה קשה לו מאד והרגשותיו היו מדיינות ומנצחות זו את זו בלבו. אהבתו להירשילי אומרת: הרבה צרות ויסורים סבל כאן עלוב זה, ועתה ילך נא למקום שהוא מתבקש בו, שמא ירוח לו שם. ואהבת עצמו טוענת כנגדה ואומרת: עד שאת דואגת לתקנת חברי דאגי לתקנת עצמי, חברתו נעימה לי מאד ויהי רצון שישאר בזה ומקומו אל ינח! ומין יצר משונה, מתחסד ושבע תועבות בו, בא בשפת חלקות בערמה וצביעות, כמכריע ואומר: אמת, חברך ראוי לרחמים, אבל גם אתה, משה’לי, ראוי לרחמים, שניכם ראוים אתם לרחמים… אמת הוא גם זה, שהירשילי מדוכדך כאן בעניות וצרותיו מרובות ולריוח והצלה הוא צריך, אבל האל הטוב, לכשירצה, הרי ימציא לו רווחה גם במקום הזה. היד ה' תקצר?… כך היה משה’לי מתפלל בלבו ולא ידע מה ישאל ומה יבקש לחברו הנאמן, ובאה דאגתו זו לחברו, שהלך ואינו, והשתיקה כל אותו הפלפול, ועכשיו אינו שואל ומהרהר אלא זה בלבד – איה הירשילי?! ודאגתו של רבי אברהם עוד הוסיפה יגון על מכאובו ונפשו נבהלה מאד.

משה’לי חזר על אכסניות הרבה ולא מצא שם את שניאור וואלף. ועד שהוא סובב בעיר ומבקש, עלה פתאום במחשבתו, שמא נמלך הירשילי בדרך הלוכו וירד לרחוץ בנהר ולשוט בו, כדרכו תמיד, וסופו… מי יודע? – והרי הוא רץ ביראה ופחד ובא אל הנהר וצופה ומביט על כל סביבותיו – והירשילי איננו! עכשיו התחיל לבו מדמה לו חזות קשה בכל פרטיה: הירשילי שט בנהר לארכו ולרחבו ונתיגע וצלל כעופרת במים אדירים. עתה הוא טבוע שם בבוץ, סוף חבוש לראשו וסרטנים נאספים עליו ואוכלים את בשרו. וזה סרחון הנהר, הרי מודעת זאת בכל הארץ שהוא נוטל מבני אדם קרבּנו, שבעה כסלונים בכל שנה. משה’לי רותת וכמעט שפרחה נשמתו מפחד, ובחמלת ה' עליו נצנצה האכסניא הקבציאלית בזכרונו ואמר, אפשר שהירשילי הלך לקבל שם פנים חדשות מקבציאל ולשאול אותם על קרוביו. תקוה זו משוה רגליו כאילות והוא ממהר ורץ לאותה האכסניא.

יום הכניסה לבעלי־העגלות היה אותו היום, הללו עומדים והללו יושבים על אצטבאות לפני האכסניא, איש שוטו בידו ופניו זועפים, וכלם כועסים ורוקקים ואָלה פיהם מלא; גם הסרסורים בתוכם, והם נחפזים ופזיזים, טוענים ומסיחים עם עוברי דרך, “דודים” ו “דודות” בלשונם, מראים להם מרחוק קרונות ועגלות, מקלסים את הסוסים ונשבעים בחי העולם בזקנם ופאותיהם, בנשיהם ובניהם, בחייהם ובחיי דכל בית ישראל, ומבטיחים נסיעה כעל כנפי נשרים, נסיעה מהירה ויפה בעגלה ובזמן קריב! כיון שראו את משה’לי מיד קפצו עליו, כל אחד מושכו לצדו ומספר בשבח עגלתו, ובקושי נשתמט מידם ונכנס בשלום לתוך הבית. הוא מחפש שם בין קהל הנוסעים העומדים צפופים – והירשילי איננו! נפשו מרה לו מאד אבל יש עוד קצת תקוה – הוא יוצא אל החצר, נדחק שם בין ערבוביא של עגלות וסוסים המטפחים לו בזנבם על פניו, הולך ונדחק והנה תמונה לנגד עיניו – ותחי רוחו! זה שניאור־וואלף האיש עומד שם עם אדם אחד אצל עגלה רתומה בכפיפת ראש ופנים נזעמים. משה’לי קפץ ובא אליו ושאל לו בנשימה אחת:

– היכן הירשילי? הירשילי היכן הוא?

– מה? – קורא שניאור־וואלף בהול ומבולבל כמי שנעור משנתו, מעמיד עיניו במשה’לי ומתבונן לו שעה קלה, ואחר כך הוא אומר לו בפנים מאירות – המתין נא, המתין לי מעט עד שאגמור דברי שיחתי עם יהודי זה.

שניאור־וואלף נפנה עם היהודי לקרן־זוית ועומדים שם ומתלחשים. עוד מעט והיהודי עלה וישב על גבי העגלה ונסע לו, ושניאור־וואלף בא למשה’לי ואמר לו בחבה ובמתק שפתים:

– עכשיו הנני אליך! אמור נא לי, בן יקיר, מה שאלת בתחלה?

– הירשילי היכן הוא?

– על נער זה, על חברך אתה שואל! מטעים שניאור־וואלף קולו בנגינת השלשלת, כאלו אך עתה הבין דברי משה’לי – הפעם ידעתי מה אתה סח. הירשילי שלך שם הוא, שם אצל שותפי. אני בעצמי הריני מתאכסן בזה, והוא, כלומר שותפי, שומע אתה? הוא מתארח אצל מחותנו. ואני הולך אליו מיד. הדבר נחוץ. ואלמלא אותו היהודי שעכבני קצת כבר הלכתי אל שותפי ואתה לא היית מוצא אותי בזה. מזלך שחק לך היום ובאת בעתך שלא להעביר המועד. עתה הריני הולך ואם רצונך בוא עמי, בוא ונלכה יחדו.

דברי שניאור־וואלף הנעימים הניחו דעתו של משה’לי ונתרצה להלך עמו בתודה ובשמחה רבה.

שניאור־וואלף הולך דרך מבואות צרים ורחובות עקלקלים ומשה’לי פוסע אחריו וחושב עליו בלבו מחשבות טובות, שהוא איש חונן וגומל חסדים, רוחו נמוכה ומדבר עם קטנים בחן ובנעימות, הקדוש ברוך־הוא ישלם שכרו כי לו נאה. –

“אך הרוח נשאו לקצות ארץ הרחק מאדם ומן הישוב!” – מדבר שניאור־וואלף בינו לבין עצמו בתרעומות, לאחר שהלכו מהלך רב ויצאו את העיר. ותוך כדי דבורו הוא הופך פניו למשה’לי, מסתכל בו ואומר לו בנחת וברצון:

– כנגד שותפי אני מדבר. הלך להרגיע לו מחוץ לעיר!… למה אתה עצב, בן יקיר? עיף אתה? עוד מעט, עוד מעט ונבוא אל המנוחה.

– עוד מעט ונבוא לבית־הקברות. הרי הוא לפנינו! אמר משה’לי ברוגז מקוצר רוח ויגיעה בדרך.

– התאפק נא והמתן מעט. אשרי המחכה! – מפייס שניאור־וואלף את משה’לי ונותן לו לקח טוב – ומה איכפת לך, שוטה שבעולם, אם אתה מטייל מעט? ראה מה נאה אילן זה, מה נאה שדה זה. הדשאים נותנים ריח, חגבים מנתרים, צפרדעים מקרקרות וצפרים מצפצפות – צפ־צפ־צוף!…

משה’לי שוחק ופניו מצהיבין.

– עתה דעתי נוחה ממך. ארחמך! – אומר שניאור־וואלף בפה חנף – למה אתה דוחק כך את השעה? כל מחשבות לבך רק ללמוד, ללמוד כל היום: אמר אביי, אמר אביי ושוב אמר אביי! אדם, בְּשַׁגָּם הוא בשר, צריך ליהנות גם מהעולם הזה. לכה, דודי!

ועד שהם הולכים ומסיחים זה עם זה הגיעו לאחורי בית הקברות. שם פגעו בעגלה אחת, על גבה יושב יהודי אוחז העבותות בידו ברפיון והסוס פוסע פסיעה קטנה כרצונו. לא הספיק משה’לי ליתן דעתו על אותו האיש – תפס שניאור וואלף בערפו והטילו לתוך העגלה וגם הוא אחריו. היהודי דופק הסוס דוהר והעגלה מרקדה.

ו

ורבי אברהם פוסע והולך אותה שעה בבית־המדרש, מיצר ודואג ומחכך את מצחו, תוהא ואומר: רבונו של עולם, מה זאת? הילדים היכן הם? האחד איננו וגם זה הקטן הלך ושוהה שם כל כך! לא דבר ריק הוא ותימה, תימה מאד! – הוא בא עד החלון ועומד ומצפה, ואין קול ואין קשב. אימה חשכה נופלת עליו ולבו מהרהר דברים מבהילים, והנה ראש־צפור טס לפניו בזעף, עינים לוהטות ופה פתוח בחמת רצח. רבי אברהם עוצם עיניו מראות צלמי בלהות, אבל אין להסתר מפניהם,והוא נוטל את מקלו בידו וממהר ויוצא החוצה.

רבי אברהם עובר בשוק, צועד בכל כחו, ולקראתו איש צעיר אחד ממכיריו. והאיש כבן שלשים, טוב רואי עם יפה עינים וחכמת לבו תאיר פניו. לבושו נאה ונוסח תפירתו כלאים, לועזית ויהודית יחדו. כיון שראה את רבי אברהם ממהר ורץ, עמד לפניו בדרך משתומם ואמר לו:

– לאן הרגלים, רבי אברהם, מה כל החרדה הזאת?

– מר נפש אני היום משיבו רבי אברהם ודעתו מתישבת מעט – אכן פגישתך טובה לי. נזכרתי שיש לי דבר אליך, אבל לא עכשיו, רבי רפאל, לא עת לדבר עכשיו.

– ודאי בדבר שדוך… לשדך אותי אתה מבקש – אומר רפאל בשחוק של חבה – שמעת רבי אברהם, מה חדוש היום בשוק התגרים? גדליה החנוני, מכירך, קרא שמיטה ופשט את הרגל.

– שמועה רעה. ברוך דיין אמת! אמר רבי אברהם מנענע בראשו ותוהה – שמיטה חטופה בלא עת! ומעלתו מה? הפסדת?…

– לא הפסדתי כלום – אמר רפאל, קורץ בעיניו ומעקם שפתיו בלעג השאננים – אני מראש ראיתי את הנולד וידעתי שסופו יהא כך, ולפיכך לא הנחתי מעותי על קרן הצבי הזה. את שטרותיו, שזקף בהם שכר סחורתי במלוה, מכרתי בפחות להמלוים ברבית, ואדוני, בעלי הסחורות בלודז, ודאי לא יתרעמו עלי עכשיו בשביל כך. עתה יאמר נא לי רבי אברהם, מה עגמת־נפשו זו וצערו זה? שמעני נא ובוא אתי לביתי ושם על כוס חמין נדבר ברחבה. היום לבי טוב עלי.

– ענין זה, שמטרידני אותה שעה, אין לדחותו – אמר לו רבי אברהם – ולכשאגמרו בעזרת השם אבוא מיד אצלך. עכשיו, אם לביתך אתה הולך בוא ואלוה אותך.

אצל האכסניא הקבציאלית נפטר רבי אברהם מרפאל ונכנס לשם.

– ה' עמך, רייזוני! אמר רבי אברהם בנעימה, כשנכנס לתוך חדרה של רייזא בשעה שגמרה מליחת בשר והתחילה בנתוח הדגים ליום השבת.

– ברוך הבא רבי אברהם! – אמרה רייזא, מניחה את הדגים ומעברת חוטמה לאורך כל הזרוע, העברה וקנוח, כדרכה – ראו זה אורח טוב לא קויתי לו! זה כמה לא זכיתי לראותך אצלי. וכי נאה לך, רבי אברהם, לעשות כך? עתה שב נא, הטריח עצמך ושב נא בכבודך!

מימים רבים היו רבי אברהם ורייזא יודעים ומכבדים זה את זו. בעלה, עליו השלום, היה בחייו מן המתפללים בבית־מדרשו של רבי אברהם ומאנשי שלומו. ורייזא עדיין היא מתפללת על מקומה בעזרת־נשים שם במועדים ובשבת שמברכין החודש. ימי המיתה של בעלה ושל אביה ואמה היו נזכרים לפני רבי אברהם, להדליק בהם נרות וללמוד פרקי משניות ולהתפלל על קבריהם בעשרה בטלנים, כזמנם בכל שנה ושנה, והיה מקבל על זה ממנה שכר טוב. וחוץ מזה היה רבי אברהם רגיל לבוא אל ביתה פעמים בשביל נדבה לדבר מצוה ופעמים בשביל לראות שם את פני האורחים, ופעמים לא בא אלא בשבילה, לראות את שלומה ומעמד פרנסתה. רייזה היתה מקבלת פניו תמיד ברצון ומכבדתו ביין ומטעמים, שומעת מפיו דברי תורה ומוסר בנחת רוח ומספרת עמו על מנהגי אבות וארחות חיים בימים הראשונים, לידע ולהודיע, שבזמן הזה הכל משונה ואינו כך כבימים ההם.

– כן דברת רייזוני! לא ראיתי פניך זה כמה, כמה – מגמגם רבי אברהם וישב על הספסל – עתה באתי!..

– אין זה אלא מעשה נסים! – אמרה רייזא בנהימה כדרכה – ודאי דוב מת ביער, מכשף תלה עצמו באילן או נפלאות גדולות מעין אלו נעשו בעולם!

– הנה באתי עתה – פתח רבי אברהם ואמר – עתה באתי… המעשה כך הוא, רייזוני: אמרי נא לי, שמא ראית את הבחור הקבציאלי. הרי ידעת במי אני מדבר, באותו הבחור, בנו של בעל־התפלה, של רבי לייזיר־יענקיל עליו השלום. היום בבוקר הלך עם איש אחד על מנת לחזור בקרוב ואיננו!

– אוי צירים אחזוני! – צעקה רייזא בקול נורא ותספוק את כפיה.

– מה לך?! – צעק רבי אברהם, עומד ממקומו נבהל ומשתומם.

– אוי, בא קצו, נכרתו ימי נעוריו! – סופדת רייזא בניגון של קינות –אמנם לבי אמר לי, שאין הדבר כפשוטו וצרה קרובה. עתה ברור הוא כשמש – כשה לטבח הובל! הלואי שירדו חיים שאולה שניהם ביום אחד!

– אלוהי ישראל עמך! מה אַת, רייזא… במי את מדברת?! – אמר לה רבי אברהם ולבו חרד מאד.

– הוי לביבה, לביבה! – מנהמת רייזא בקולה – פתאום הוא בא, יושב לו עם שני יהודים, הרוח ידעם מי הם ומי אביהם, ואוכל לביבה! כלום קרובים הם, שיזמינוהו לסעודה?! והם הרי לא ותרנים הם ולא נדיבי לב. עמי היו מדקדקים הרבה בשכר הסעודה והפחיתו כמה פרוטות, ואת הפרורים שנשתיירו על השלחן נטלו ונתנו בכליהם. לי לא היה נראה כל המעשה הזה מלכתחלה.

– ומה זה, מה המעשה הזה? – דוחק רבי אברהם, מצפה לשמוע סוף דבר.

– ומה? אתה שואל – אומרת רייזא, ודבּוּרה עובר מקול נהימה דקה לקול עב ונמוך – ואם לי לא נראה הדבר מה בכך? וכי זאת הפעם הראשונה לי בחיי שלא נראה לי? אף על פי כן יצרי השיאני והטיתי אזני לשמוע שמא יגונב אלי דבר־מה. היאך נאמר שם, רבי אברהם, בספריכם? אשה להוטה…

– המעשה, רייזוני, עיקר המעשה! – דוחק רבי אברהם, מיחל לדברי רייזא.

– וכי לא כך הוא? אשה אינה אלא אשה – אמרה רייזא מורידה את קולה במעלה אחת במעלות הנגינה – השיאני יצרי, בשעה שאני נותנת על השלחן לפני אותם בני אדם, לשמוע מה מדברי שיחה שביניהם, לחישתם וקריצת עיניהם, ומראה פניהם נראו לי משונים. שנים שלשה דברים שהגיעו לאזני, לא ישרו בעיני, ולבי אמר לי חטפנים הם! על היתום הם מתלחשים ולנפשו הם אורבים. עכשיו אתה מבין? זה לך טעמה של הלביבה!… אמרתי להזהיר את היתום, את הבחור הזה, אבל עד שאני עושה הנה והנה – והבחור איננו. ואחרי כל אלה הרי כל עצמי איני אלא אשה, מה אני ומה חיי? מוח חתול מוחי, מה שנכנס לתוך אוזן אחת מיד יוצא מתוך השנית, וכרגע הכל נשכח ולא בקשתיו עוד. אכן עתה נודע הדבר! מסיימת רייזא בזעקה גדולה וקולה חוזר ועולה מנהימה עבה ונמוכה לנהימה דקה – ודאי הרשעים האלה חטפו אותו, מיתה חטופה ימותו שניהם בשעה אחת. לבי, לבי ליתום העלוב, לבחור נחמד זה!… אוי, רבי אברהם, רבי אברהם! מה לך?

רבי אברהם פניו חורו פתאום כפני מת, זעה קרה מבצבצת ועולה על כל גופו, דמעה בעיניו אבריו מרעידים ואין בו כח לעמוד על רגליו.

– בי העון – נאנח רבי אברהם במרירות וידיו על ראשו – ווי, ווי, מה עשיתי! איש זר ראיתי, לא נודע לי מי הוא ומאין הוא, ומסרתי בידו את היתום הנעזב, את הילד האומלל הזה! ואני הלא ערבתי את הנער מעם אביו… ווי לי, מה עשיתי!

– מה תשתוחח ומה תהמה? – מדברת רייזא על לב רבי אברהם ומשתדלת לנחמו – לא אתה נואלת ולא אתה חטאת, מסתמא זה גורלו וזה רוע מזלו. מסתמא כך נגזר עליו משמים. “אין צרור נופל מן הקורה עד שנגזרה עליו הגזירה” אמרי אינשי ודבר זה בודאי כתוב בתורה.

– לקרוע אותי כדג ראוי אני, אני זקן שוטה! מאריך רבי אברהם בקינותיו ומחייב את עצמו – בידי הפקיד לייזיר יענקיל עליו השלום את בנו הקטן ומת בתקוה טובה, שאני אשגיח עליו ואני אהיה לו לאב, ועתה… אוי לאותה השגחה אוי לאב זה שכמותי!

– רב לך לצער עצמך כל כך. מה יתאונן אדם חי מה יעשה בשר ודם? חזק חזק, רבי אברהם! מנחמתו רייזא בדמע וקול בוכים ומזמנתו לישב על ספסל.

– “איה בני?” יצעק שם האב ולא ינוח בשלום על משכבו בקבר. “כך קיימת את הבטחתך? לא די שהיה בני רוב ימיו בצער גדול, רעב וצמא וערום ולא רחמת עליו, אלא אתה בעצמך כפתת אותו עכשיו ומסרת אותו ביד אכזרי, כצאן לטבחה…” ומה אשיב לאמו, האלמנה השוממה, כשתבוא אלי סופדת וצועקת ותדרוש מידי את בנה, שגדלתו כאפרוח וסבלה עליו צער גדול בנים? – כך היה מתאונן רבי אברהם בלב נשבר, נופל אחרי כן על הספסל, נותן שתי ידיו על פניו ומשתתק ויושב כאבן דומם.

– בבקשה מכם, מה תאמרו עליו? פתחה רייזא פיה בתוכחת מוסר, מנענעת בראשה ודמעות נושרות מעיניה – אדם איך הוא רשאי לצער עצמו כך, ומכל שכן גבר, יהודי למדן ויודע מה שכתוב שם בספרים הקדושים! ואם איש כך אשה מה יש להתרעם עליה? תש כחך כנקבה, במחילת כבודך, כנשים בשעת קריאת הקינות אתה… הס!… קראה באמצע דבּוּרה, משתוממת ובהולה מרעש פתאום – מה הרעש ושבירת הכלים שם?! קצתי בחיי מפני הזועות והמהמות, אך שבירה ורציצה, כתישה וכתיתה כל היום! אין לי מנוחה רגע אחד בעולם הזה.

רייזא נחפזת ויוצאת מחדרה ונתקלה באיש אחד מוטל על כלים בקרן זוית, ומתוך שהיה ממשש באפלה הפך שם ספסל עם קדרות ופכין וכלי נחושת על גבו.

– בבקשה מכם, מה אתם אומרים עליו? גערה בו רייזא בנזיפה – לא מצא מקום אחר לו ולחבילותיו אלא כאן בזוית אפלה זו! מי כאן, מי?

ותוך כדי דבּורה, שלא להמתין לתשובה, כופפת רייזא את ראשה ומשפילה לראות בכבודה ובעצמה, מי הוא זה הממשש באפלה. היא רואה – ונשתוממה, סופקת כפיה וקוראה בקול נהימה גדולה:

– רבי אברהם! מהר, מהר, רבי אברהם!

רבי אברהם הקיץ כישן ויצא מן החדר.

– הרי הוא לפניך! צועקת רייזא בנשימה אחת ומורה בכל חמש אצבעותיה.

– הירשילי! – קורא רבי אברהם מבולבל ומשתומם.

הירשילי עומד מרעיד בכפיפת ראש כתינוק שסרח ויודע שהוא מוכן לפורעניות.

– צריך אתה, בחור נאה, לברך ברכת הגומל שיצאת נקי – אמרה רייזא.

– כלום חייב אני? – מתנצל הירשילי ומרתית – הרי הפכתי את הכלים האלה בשוגג.

– לא כן, “שקץ”! אמר רבי אברהם – רייזא אומרת כנגד זה, שיצאת בשלום מידי היהודים.

– איני יודע מה אתה סח. מה עשו לי יהודים ואיזו יהודים? – אומר הירשילי וכופף עצמו ומלקט כלי הנחושת, הפזורים על הקרקע.

– שומעת את? הופך רבי אברהם פניו לרייזא ואומר לה בלחישה – הוא אינו יודע! חוששני, שהיינו חושדים יהודים כשרים בדבר שאין בהם. אל יחשב ה' לנו עון.

– דברים בטלים במחילת כבודך! – אמרה רייזא בעקימת שפתים – אם כן הלביבה מה טעמה? – ואלו הדברים שקלטה אזני כלום אינם אלא חלום?… שאל נא אותו את הבחור הזה היכן היה כל היום?

– אמור אתה לי “שקץ”, היכן היית כל היום? – שאל רבי אברהם את הירשילי.

– מה לך ולכלים האלה? – שאלה אותו רייזא אף היא – מה לך ולדברים שאינם שלך?

הירשילי עמד מבולבל כובש פניו בקרקע ושותק.

– מה זאת? וזאת מה היא? קראה רייזא ומראה לו להירשילי באצבעה על שמלת אשה שהוציאה מבין החפצים – בבקשה מכם מה אתם אומרים עליו? תן תודה בחור!

– מה מה? – תוהא רבי אברהם – שמלה, שמלת אשה!!…

– הנח לו עתה רבי אברהם. אין כח בך לעמוד על רגליך – אמרה רייזא ברחמים – בוא החדרה וטעום מאומה גם את הבחור הזה קח עמך ויסעד לבו. ודאי רעב הוא. ולאחר שיאכל וישׂבע יספר לנו הכל ונדע.

ז

המעשה בהירשילי כך היה:

שניאור־וואלף יצא עם הירשילי מבית־המדרש והלך עמו להאכסניא־הקבציאלית שהוא מתארח שם. אכסניא זו תשואות מלאה בכל יום מהמון עוברים ושבים, שיירא נכנסת ושיירא יוצאת, וביום החמישי היא הומיה ביותר. באותו היום מתבקשין על עסקי שבת, שממשמשת ובאה, יהודים טרודים ובהולים ועוברי אורח מזדרזים ונחפזים, מפני שהם מתייראים שמא יקטרג השטן וימצאם אסון בדרך: יתפקע הסדנא, ישתבר הגלגל, תתהפך העגלה ותשתקע בטיט עם כל היושבים בה, הקטנים עם הגדולים, או הסוסים יכרעו ויפלו חס ושלום – ויבואו לביתם ערב שבת עם חשכה או בלילה, בשעה שהיהודים נכנסים לאכול בלוקשי"ן.

ובשעת הבהלה הגדולה הזו בהאכסניא־הקבציאלית, שכל אחד מעוברי דרך חרד לנפשוֹ ואינו נותן דעתו על אחרים, ישב לו אצל השלחן בירכתי הבית יהודי אדמוני וארך הזקן ובזעת אפו אכל לתאבון לביבות מקערה מלאה וגדושה, וקיטור עולה מתוכה כתמרות עשן. אכל בכוונת הלב, לועס במתינות ובישוב הדעת כמומחה בהלכות אכילה. מי שראה אכלן זה בעבודתו מיד אחזו בולמוס, ואפילו חולה, שנפשו קצה בלחם והרופאים לא הועילו לו כלום.

סגולה בדוקה לתאות אכילה אינה אלא זו – לראות רעבתן כשהוא עוסק באכילה לשמה, בכל מחשבות לבו ורמ"ח אבריו.

שניאור־וואלף בא אל יהודי זה, גחן ולחש לו באזנו, והיהודי שומע בעיון, מניח את הכף ולועס בנחת ולסתותיו כמעט שהן נעות, ומתוך פניו השוחקות ניכר, שנהנה בלבו הנאה מרובה. הירשילי עמד ממתין ומצפה מרחוק, ולאחר שעה קלה רמז לו שניאור־וולף באצבעו והלך ובא אצלו.

– בעיני טוב אתה – אומר לו היהודי בלשון רכה ומזמינו לישב אצלו – מובטחני שתמצא חן גם בעיני גיסי, המבקש מלמד יודע תורה בשביל בנו הקטן. אלא גיסי, האכסניא שלו רחוקה מזה. איסטניס הוא ונפש יפה ולגן שעשועים ואויר צח הוא צריך. מיד אחר הסעודה נלך אליו וגם אתה תלך עמנו. אנו אין לנו אלא שיראה אותך בעיניו, ושאר הדברים נגמור בעצמנו. הכל יתישב, אם ירצה השם, כדבעי, על צד היותר טוב. ולעת־עתה בוא וסעוד!

– סעוד בשלום! – השיב הירשילי כדרך שהקרואים לסעודה משיבים לבעל־הבית מפני הכבוד.

– בוא וסעוד באמת! – אמר היהודי בסבר פנים יפות – רבי שניאור־וואלף, הטריח נא עצמך בכבודך ואמור לה לבעלת־הבית, שתגיש לפניכם מטעמותיה ותאכלו.

– יישר כחך! – מסרב הירשילי ומודה לו כפי נימוס דרך־ארץ, אף על פי שהוא רעב ונפשו ריקה.

– אם כן, הואל־נא וטעום את זאת! – אומר היהודי ונותן לתוך ידו של הירשילי לביבה גדולה ממולאה בגבינה ומורבכת בחמאה.

– בעלת־הבית! – קורא שניאור־וואלף לרייזא, העוברת על פניו ברעש ובצוחה וכף הקדירה בידה.

– בבקשה מכם, מה אתם אומרים עליו? – מסיימת רייזא בדרך הלוכה, את דברי שיחתה עם אחד מעוברי דרך.

– אמרי נא לי, בעלת־הבית, יש לך מאומה לאכול? – שאל לה שניאור־וואלף.

– יש לך מאומה? – חזרה רייזא על דבריו בניגון – מה “מאומה”? המתן שעה אחת וסעודת־הצהרים תתבשל כל צרכה.

– אבל רעב אני! חוסי נא ותני מה תתני.

– תני מה תתני! כלום אטרוף נפשי בכפי ואתן לך לאכול את בשרי?… לפי שעה אתן לך לחם וצנון בבצלים ושומן, אמרה רייזא, לוטשת עינה לשני יהודים אלה ולהירשילי היושב עמם ואוכל לביבה בנחת רוח, מעקמת פניה והולכת לה למקומה.

כיון שמקבל שניאור־וואלף מנה יפה של צנון, כמדובר, והתחיל עוסק באכילה בכל פה, ראה הירשילי חובה לעצמו לפרוש ממנו לשעה, שאין ממדת דרך־ארץ להסתכל בפני אדם כשהוא אוכל, והלך ועמד לצד אחר. בבית מהומה ודחיקה מיוצאים ובאים, שהודפים בצד ובכתף. ועד שהירשילי עומד ושומר עצמותיו מפני המזיקים, הביט מאחריו וראה – והנה היא, ביילא, באה בפתח! כזרם רותח עבר בכל גופו. ראה פניה כראות פני אחותו ואהוביו מחמדי נפשו. כל בעלי קבציאל, הם ונשיהם ובניהם, נראו לו פתאם במחזה, ושכח באותה שעה, שהוא גר בעיר אחרת. ומתוך רוב שמחה ובלבול הדעת קפץ ופשט ידו ונתן שלום לביילא. ביילא דוחה את ידו ומרמזת לו בשחוק קל ובדחיה זו, שאין שואלין בשלום אשה. הירשילי פניו מאדימין מבושה– ופונה כה וכה לראות שמא הרגישו בו אחרים בשעת קלקלתו.

– הבאתי לך מתנה – אומרת ביילא ומוסרת להירשילי חבילה קטנה – אמך נתנה לי זאת בשבילך, והיא וכל בני ביתה דורשים שלומך.

בתוך חבילה זו נמצא זוג פוזמקאות ישנות ועקביהן מטולאין, כתונת בד ישנה כרוכה על קפוטא מסורסת ועשויה מאותה של אביו ובית־קיפול על שוליה סביב. הירשילי משתעשע בכתונת ובפוזמקאות, כאלו ניתן פה להן ונשאו שלום לו מביתו וממולדתו. כל טלאי וטלאי עליהן מספר לו תולדותיו: מי הטליאו ובשביל מי הטליאו ומה הרגיש לב עושהו בשעה שהטליאו, וכל תפירה ותפירה מגלת ספר כתובה עליה… ולקפוטתו התבונן – ונתמלאו עיניו דמעה. איקונין של אביו נדמה לו, וזכר את פניו החולנים והצנומים ואת קולו הרותת מדבר אליו בשעה שפירש ממנו, גונח ומתאנח: “בני, היום או מחר והפרידה היא סוף כל אדם!”… הוא עומד ומתבונן לה וקול קורא אליו במחזה מעולם הנשמות, קול אביו מקונן ואומר: “אוי כמה יסורים וענויים ומיני פורעניות סבלתי בימי חיי ומה היה בסופי? את רוחי לקח אלהים, והאדמה את גויתי. ואת קפוטתי הבלואה, זה חלקי מכל עמלי, קח אתה, בני, ולבוש אותה לאורך ימים!”

ביילא מספרת להירשילי שאביה ואמה העניים ומחוסרי פרנסה שלחוה לכסלון, להיות משרתת אצל אחד מבעלי הבתים. והואיל והיא נכריה במקום זה, היא שואלת לו שמא הוא יודע היכן “שער־האשפות”, הוא מקום ועד לדלת העם בכסלון, ואם רצונו יוליכנה בעצמו לשם. הירשילי נתרצה לה באהבה וברצון והסיח דעתו משניאור־וואלף ושותפו ומענין המלמדות שהציעו לו, ובשעה שהיה שניאור־וואלף עסוק כאכילת צנון ואותו היהודי חברו צלל בקערה עם לביבות עד התהום, פרחו להם היונים, שני ילדינו הקבציאלים האלה, מתוך האכסניא, והיו מטיילים יחדו ברוב נחת בחוצות כסלון, שניהם מדושני עונג ונהנים מאד. הזכרונות הנעימים, הגעגועים והאהבה לביתם ולעיר מולדתם הלהיבו את רוחם ובראו להם ניב שפתים. בושה זו, שהיו מתביישים זה מפני זו לשעבר במקומם, כעשן כלתה כאן בעיר נכריה ונתנדפה מלבם. הירשילי פיו כנחל נובע, מדבר ואינו פוסק, שואל על כל בני משפחתו ועל מה שנעשה בקבציאל, והכל בערבוביא, לא שכח אפילו עזו של גרשון המלמד ופרתו וחתנו של שמעון בעל החוטם, ועייר בן־סוסי של נח שואב מים, ועגלו של לייזיר־הדברן. ולא בהמות אלו בלבד, אלא אף גג ביתו של חיים החרום וגדר קנים רצוצים של ירוחם הקטן וכיוצא בדברים אלה, שאין בהם רוח חיים באהבה זכר. ומה ענינם של גופים דוממים אצל חי מדבר, שיהא מתגעגע עליהם ברחמים? שאלה זו לא עלתה לא על דעתו של הירשילי ולא על דעתה של ביילא, שניהם נמשכו אותה שעה שלא מדעתם בחבלי אהבה לכל הנמצאים בחוג עולמם, הכל קרובים אליהם, אהובים ונחמדים, ואף הדוממים חיים וקיימים.

לבו של אדם ים גדול, הרגשותיו תהום רבה ובחקר תהום זו מי יתהלך?!…

כשהגיעו החביבים האלה לשער־האשפות וראו אותו בניוולו, בכל שאונו והמונו, מיד נסתלק מהם הדבור ונשתתקו. לפניהם נגלה אספסוף גדול של בני עוני והמון צורות ופרצופים משונים: חוטמים שרועים, חרומים, אדומים ונפוחים; מיני שפתים ולסתות משונות עם חטטין ובעבועים, מצחות מזיעים ומפוחמים – צורות מכוערות וצורות נאות, שהעניות מנוולתן, כמושות ומקומטות בלא עת. ערבוביא של גופות: כפופות ועקומות וצנומות, חשופות ועטופות סחבות וסמרטוטים, והרגלים רגלי עני, פעמי דלים, עקבות מגולין, בהונות ואצבעות מציצות מתוך נעלות בלות וסנדלים מסומרים, ושם בלבול לשונות וקולי קולות משונים: עבים ודקים, דקים שבדקים, צרודים ומרוסקים פיות פתוחים וגרונות מגרגרים וקוראים, מי בפשטא ומי בשלשלת, מי ברעש ומי בנדנוד אברים, מי בתנועה קטנה ומי בתנועה גדולה. – כל אלה הם מהכנופיא העניה: כתפנים, סבּלים, פועלים ושכירי יום, ארחי־פרחי רעבים וצמאים, בתולות ובעולות־בעל ונשים שהיו בעלות־בית ונתרוששו, כלן העניות הביאתן לשוק זה, להתמכר שם למשרתות ולמיניקות ולמבשלות. והנה רעש וצוחה פטפוט ונהימה, לשונות מקשקשות כזוג ופיות מהגים ומלהגים, מלעיזים ומלגלגים ומי שהיו בעלות־בית נאנחות ונאנקות – ומקנחות את חוטמיהן ועיניהן… נשים סרסורות רצות מבוהלות כמלאכי־חבלה בין נפשות אומללות אלו: זו באה וחוטפת אחת מן הבתולות כמו שחוטפין תרנגולת, ומוליכתה אל אחד המקומות, וזו שבה ממקום אחד מלאה חמה וכועסת על העולם כלו, ופלונית עומדת ומדברת במתק שפתים עם נשים עשירות מבנות העיר, מקלסת את מיני סחורתה ומונה את שבחיהם: אשת חיל זו מומחה באפיית חלה ורחוק מפנינים מכרה, ובתולה זו מהוללים בשערים מעשיה, ואשה זו בקיאה בהלכות בשול, שאין בכל העולם דוגמתה, לא בשלה בבית אחרים מימיה אלא בבית בעלה – והלא אשת רבי צדוק היא אשתו של ר' צדוק הבטלן!…

ילדינו התמימים האלה ראו מראה משונה זו, כן תמהו, נבהלו נתבלבלו ועמדו מרעידים כבני צאן בשער־האשפות הזה. הירשילי נתעורר, ומחשבה עלתה על לבו, שאין מנהגו עם שניאור־וואלף מנהג דרך־ארץ, שהניחו והלך בחשאי, וזה ממתין לו שם בהאכסניא. אבל מיד למד זכות על עצמו שעשה כהוגן, ביילא הרי היא בת עירו, שכנתו הקרובה, עתה באה לעיר נכריה, ואם אין הוא לה מי לה כאן? ואם כן, צדקה עשה שנטפל לה להראות לפניה את הדרך. – אמת, צדקה עשית שנטפלת לה, אומר לו לבו, ומעשיך רצויים, אבל עתה, כשיצאת ידי חובתך מה לך פה? מהר ושוב להאכסניא, שמא לא ימתין לך שניאור־וואלף ויסע משם בכעס ותפסיד את המלמדות. והירשילי לא די שאינו מזיז עצמו ממקומו, אלא שאינו חושש גם לכך שמא יפסיד. יודע הוא שביילא היא השאור שבעיסה, בשבילה יתעכב כאן והפרידה ממנה קשה לו מאד, ואף על פי כן אינו מודה על האמת, אלא מתעקש ונותן לזה טעם אחר, כדרך בני האדם להאפיל על עבירה בטלית של יראת־שמים, שהכל מאת הבורא יתברך שמו. אם רצונו של מקום שיהא מלמד הרי יתן בלבו של שניאור־וואלף שימתין לו, והוא ימתין וימתין, ואם לאו, הרי משמים עכבוהו כאן אצל ביילא. וכיון שכך הוא, נשאר לו הירשילי ברוח שוקטה אצל ביילא, ממתין לראות מה יהא בסופה.

ואשה אחת מן הסרסורות באה אל ביילא ואמרה בשפת חלקות: בתי, טובה אַתּ בעיני מאד ונושאת חן לפני מכל הבתולות בזה, קומי ולכי עמי, אנהגך אביאך אל מקום מנוחתך, שם ייטב לך ותאכלי ותשתי ותחיי בנעימים, אם אך תשכילי. ביילא הלכה אחרי האשה בשמחה, מבקשת את הירשילי שילך מיד להאכסניא לפקח על כליה המונחים שם בזוית. הירשילי נזדרז לעשות רצונה, ובשעה שהיה ממשש בזוית, באפלה, הפך את הספסל ואת הכלים שעליו – ויצאה רייזא מחדרה בהולה ומבוהלה וקראה בקול גדול.

ח

השלחן ערוך בבית רפאל ועליו מיני מאכל ומטעמים יין וכוסות כמו בליל פסח. הכל מתוקן לסעודה ורפאל יושב וממתין לרבי אברהם. ובאמת ראוי היה לו לרפאל לעשות היום משתה ושמחה: הקדוש ברוך־הוא הציל אותו מיד גדליה החנוני, שכספו וזהבו נמסו כמו מים, הרבה נפלו בעצומיו ואבדו והוא יצא בשלום.

רפאל לובלינסקי מולדתו עיר קטנה במדינת פולין וזה כשש שנים קבע דירתו בכסלון בשביל שנתמנה קומיס על מיני פרגמטיא, הבאים על ידו מבית־המלאכה בעיר לודז. כסלון מפורסמת מימות עולם למקום מסחר, שכל בעלי־חרושת פונים לשם, איש במיני סחורתו מעשה ידיו, לא בשביל שיש בה נמל או בית־ועד גדול לסוחרים, שהרי על סרחון יאורה שם אניות לא יהלכון, ובימות החמה מימיו מתדלדלים כל כך, עד שאינם מספיקים לכדי כביית השרפות בעיר, ונעשה מרבץ לחזירים, שטובעים בו ברקק עד ראש חוטמם. ופעם אחת היה מעשה והשכימו אנשי כסלון בבוקר ולא מצאו את הנהר – פשט סרחון את הרגל ובלילה נדעך מקומו ונתעלם! דבר־השמיטה הזה עשה רעש גדול בעולם וכרוזא נפיק בחיל בכל כתבי־העתים: אין סרחון עוד! סרחון ברח ואיננו!!… לא היו ימים מועטים אחרי בריחה זו נמלך סרחון, כדרך כל פושטי הרגל וחזר למקומו ובעלי־הבתים חזרו ונשאו ונתנו לו לפקדון את כל טובם, את השופכין וכיוצא באלה, הנמצא אצלם. ומכאן ולהבא הוא מקבל ומחזיר להם משלהם באמונה… אף בית־ועד לתגרים אין בכסלון. יהודים מתכנסים כתות כתות ברחובה של עיר ונושאים ונותנים בקולי קולות תחת כפת הרקיע. ובמקום שולחנים ובעלי קמטורין יוצאים ידי חובתם במלוים פשוטים, נותני כסף בנשך וברבית קצוצה לחדשים ולשבועות, שאינם גרועים מאותם השולחנים בכרכים הגדולים, ומונים הרבית לסדר פרשיות התורה הקדושה, בכל שבוע ושבוע ואינם טועים חס ושלום… ולמה זכתה כסלון לשם גדול בעולם? לא זכתה אלא בשביל זה, שהיא עיר ישראל ויהודיה מרובים. הים והנמל וכיוצא באלה כאין הם נגד מוחו של יהודי, שכחו וגבורתו מלא עולם, הנסתרות והנגלות הוא יודע ואין דבר נעלם ממנו! באשר יהודים שם מרקוליס, זה מרקור המלאך, הממונה על המסחר. שומט היהודי את כובעו לאחורי ראשו – ועצה נפלאה נראה: מקמט את מצחו – וענין חדש בא לעולם; מתחכך הוא ומסלסל פאת זקנו – ומיני סחורה, יש מאין, כמו מעפר יצמחו… והכסלונים הרי כובעם שמוט תמיד, את מצחם הם מקמטים ומתחככים באהבה בכל עת ובכל שעה. כסלון מקום עסקים הוא ושוק טוב למי שאינו שוטה ויודע להזהר. רוצה אתה להרבות בעסק, לך לכסלון, ואם פלוני יפשוט לך פעמים את הרגל מה בכך? כלום ספינה אינה מטורפת פעמים בים? היינו הך, ואין ביניהם אלא זה: ספינה כשנטרפה הרי נטרפה ואין לאחר מעשה כלום, וכאן לאחר פשיטת הרגל הניזק עוד משלם שכר טרחא לאותם מיני בני אדם מחברייא קדישא, המתעסקים בו ובוררים לו פטירה יפה… ואם רפאל עשה שש שנים בכסלון והתקיים ולא נפגע אפילו פעם אחת, מלמד שפקח היה.

רפאל זכה לשם טוב בכסלון והוחזק לאיש נאמן. אנשי המקום קראו לו בפניו בשמו – רבי רפאל, להודיע כמה נכבד הוא בעיניהם. ואף על פי שנראו בו סימני משכילים מבני הדור החדש, נהגו בו הכסלונים כבוד והעלימו עין מהשכלתו בזכות סחורתו. הכסף והמסחר מטהר אפילו ממזרים ואין בני אדם מדקדקים עם הסוחר אפילו בעבירות החמורות ביותר. הכל מחול לו, הכל שרוי לו וכל שבועות ואסורין בטלין ומבוטלין למפרע ואינו צריך לבקש עליהם התרה… ולפי שרפאל היה אלמן, היו רבים, גם מבעלי כסלון האדוקים, נותנים דעתם עליו להשׂיא לו בנותיהם. הוא היה מאותם פרחי־השכלה בדורו, שמלאו כרסם בתלמוד והתחילו ללמוד תנ"ך ונעשו “משכילים נסתרים”. אלו המשכילים, עליהם השלום, לא נבדלו משאר בני ישראל לא במנהגי דת יהודית ולא במלבושם, אלא היו לומדים תורה ומתפללים ערב ובוקר וצהרים, נוטלים ידיהם ומברכים ברכת המזון ונזהרים בציצית ובשאר דברים כיהודים גמורים, לא התירו להם אלא דברי קטנות, כגון לדלג על פיוטים ידועים, להשיג על מלות קשות וזרות בהם ועל בנינים ומשקלים משונים, שלא כמנהג הלשון, ולעיין בכתבי־קודש עם תרגום אשכנזי ובאור, לקצר קצת בגדיהם העליונים ופאת ראשם ולסלסל בשערות זקנם ולמנוע עצמם בשבתות מאכילת תבשילין טמונים מבעוד יום – ובשביל כך היו מרננים אחריהם וחשדום במינות.

משכילי הדור ההוא הם “הלמד־ואוים” שבהשכלה. למראית עין היו יהודים פשוטים ככל המונם בלשונם ומעלליהם, אבל אל אלהים אך הוא יודע הגיגם ואת כל הנעשה בקרב לבם! בהגיגם בערה אש – אש אהבה לכל יושבי תבל, כל בני אדם אחים, בין שהם בני־ברית ובין שאינם בני־ברית… צפו באספקלריא של דמיונם עולם חדש בתחלת יצירתו, עולם־חסד ונאה ברוב פלאות – ונפשם מאמנת ומצפה: לא יארכו הימים ואורות מאופל יצאו, למזל טוב, הארץ כגן־עדן תהיה לדרים עליה, במרום ילמדו עליהם זכות ויזכו כלם במהרה לישועות ונחמות… המשכילים הראשונים האלה היו לאגודה אחת וחיו באחוה ורעוּת כחסידיו של רבי אחד, אלא תחת משקה שתו בצמא דברי נביאים ודברי שיר, משל ומליצה של בעלי הלשון בזמנם, והיו כשכּור עברו יין משׂיחה נאה ומפני כל שוטה בחרוזים. ואף הם “נסו את הנוצה” וכתבו מליצה, אגרות שלום לאהובים וידידים, מתרגשים וקוראים: הוי, הוי, ידידי! אהה, הה!… מי שבא לחסות תחת כנפי השכלה היו מסייעים לו באהבה, שׂשׂים ושמחים כאילו הוא עושה עמהם טובה גדולה. – הנה כן מנהגם של המשכילים הראשונים, הזקנים־הילדים האלה, בימים ההם. עדיין לא ידעו דרך־השכלה הכבושה בזמן הזה, עדיין לא הבינו מה שילדינו־הזקנים המחוכמים מבינים עתה – שיפה שעה אחת של חיי־בשרים מכל קורת רוח ותענוגי נפש; שלא ניתנה תורה אלא לעשות בה סחורה, ומיטב המליצה, חרוזה או פשוטה, היא הפרוטה…

רפאל בתחלת ביאתו שכר לו בית־דירה וארוחת תמיד אצל רייזא, בחצרה. רייזא היתה מכבדתו מאד, טורחת בשבילו ונותנת לו את אכלו בעתו ומספקת לו כל צרכיו. ורבי אברהם ענין אחד הביאוֹ בראשונה לבית־דירתו של רפאל, ומיד נחה דעתם זה מזה, וברבות הימים הכירו איש את חברו יותר ויותר עד שנעשו לבסוף רעים נאמנים. הצד השוה בטיבם ובהרבה ממדותיהם הוא שקירב את לבבם, ואותה השעה, שהיו יושבים פעמים על כוס חמין ודברי שיחה ביניהם, היתה להם שעה של קורת רוח.

עד שרפאל במסבו אצל השלחן הערוך, ורבי אברהם בא שמח וטוב לב.

– ברוך הבא! – אמר רפאל, עומד מכסאו והולך להקביל פני רבי אברהם – כמה פניך מבהיקין עתה! כך נאה לך רבי אברהם.

– ישועת ה' כהרף עין – אמר רבי אברהם בשחוק נעים, לא בעצמי אני בא אליך הפעם, ואורח מכניס אורח.

– ואַיוֹ? – שאל לו רפאל – קרא לו ויבוא, כל דכפין ייתי ויֵכול!

רבי אברהם הלך והביא את הירשילי, שהיה ממתין בפרוזדור, העמידו לפני רפאל ואמר:

– נער זה גר ויתום הוא, בן אחד ממכירי, עליו השלום, לומד בבית־מדרשי. בשבילו היה לי היום כל הצער הזה.

מתוך סבר פנים יפות של רפאל היה ניכר, שהירשילי נשא חן בעיניו. בשעת הסעודה היה רפאל מעורר אותו ואומר: אכול ושתה וייטב לבך. והירשילי אף הוא נפשו אל רפאל וחמד אותו בלבו.

לאחר הסעודה ספר רבי אברהם לרפאל את כל המעשה בהירשילי כשהיו יושבים שניהם אצל חלון פתוח בבית. רפאל הביט להירשילי היושב מרחוק לבדו ונאנח ואמר:

– צר לי על הנער הנעלב הזה, וצר לי מאד שאין בידי לעשות לפי שעה בשבילו אלא זה בלבד, ליחד לו מקום ללון בביתי. לא יהא הנער האומלל הזה ישן על ספסל קשה בבית־המדרש. ולהבא נראה מה לעשות לו.

– חסד גדול אתה עושה עמו! אמר רבי אברהם עומד מכסאו – שומע אתה הירשילי? מקום לינה יהא לך מעתה בזה בביתו של רבי רפאל. קום ברך אותו על טובו הגדול ונלך!

רבי אברהם שׂשׂ על הירשילי כמוצא אבדתו, מסתכל בו ומשחק עמו בכל הדרך והולך כצל על יד ימינו, כאלו הוא שומרו, שלא יאבד שוב ממנו, חלילה. בשמחתו זו היה מתערב פעמים הרהור לא נעים, ולבו מיסרו על שחשד בכשרים, בשניאור־וואלף, היהודי התמים, אבל הרהור זה כענן בוקר, רגע הוא מכהה גלגל החמה ומיד משכים והולך. וכנגד זה הירשילי רוחו סר, הולך אט ובלא חמדה, שקוע במחשבותיו. הוא מכוון לבו לביילא ומהרהר בה, אם מצאה לה מקום, כהבטחת הסרסורת, או שמא תועה היא ברחובות כשה אובד? גם לכליה דאג – והוא סר וזעף.

– למה אתה מתעצל והולך אט ונפשך עגומה? אפשר אתה מתחרט על מעשיך, שהנחת את שניאור־וואלף והלך לדרכו, ואתה קפחת את המלמדות ואבדת טובה הרבה? אל תצטער, הירשילי, המקום ימלא חסרונך! – מלגלג רבי אברהם ברחמים על הירשילי ומעוררו להלך בזריזות – נמהר ונלך! משה’לי ודאי יושב שם בבית־המדרש ודואג לך. שרוי בצער היה היום בשבילך.

– רבי אברהם! – אומר הירשילי בגמגום ובתחנונים – בבקשה ממך תן לי לחזור…

– מה אתה אומר?! – קורא רבי אברהם תוהא ומשתומם.

– לחזור, רבי אברהם! – שונה הירשילי בבקשתו – לחזור לרייזא. שכחתי בחפזי לבקשה, שתתן דעתה על הכלים. הרי אלו של עניה עלובה… של עלמה עניה הם.

– אם כן… – אמר רבי אברהם מציץ על הירשילי העומד לפניו ומרכין ראשו – אם כן… עשה כרצונך ובלבד שתחזור מהרה. לך ושוב מהרה!

כחץ מקשת נדחף רבי אברהם אל עזרת בית־המדרש כובש בקושי הבשורה בפיו, ושם בפתח נתקל באשה אחת, שצעקה אליו מיד כשראתו בקול בוכים:

– משה’לי היכן הוא?!

– אמו… אמו של משה’לי! – קורא רבי אברהם נבוך ומבולבל.

– זה בפעם השנית אני כאן – אומרת האם במר נפשה – שמא אתה יודע בני היכן הוא? כל היום לא בא לביתו ולא טעם מאומה… חפשתיו בכל העיר, בקשתיו ולא מצאתיו!… רבי אברהם היכן משה’לי, בני, בני!

– רבונו של עולם! – קורא רבי אברהם ופניו מכסיפין.

ט

מן המלון־האדמוני, כשבעה מילין מכסלון, נמשך מצדי הדרך עד מבוא העיר יער גדול צומח עצים, ברושים ואלונים גבוהים. והדרך דרך בארות בארות חמר, גבים ובצאות, שם צפרדעים לאין מספר, מקרקרים וצווחים ופרים ורבים, ומורישים את בצאותיהם האלה וכל מנהגיהם המשונים לבניהם אחריהם. ולפיכך כבשו להם בעלי־העגלות ארחות עקלקלות מסתעפים ועוברים דרך היער, וגבר במסלתו ולשיטתו ילך. בעל־עגלה צריך ללמוד הרבה ולשמש את רבותיו ולהיות בקי בהטית המסלות שם, ואם לאו, תתהפך עגלתו, והיושבים בתוכה יפלו במהמורות וישברו זרוע אף קדקוד.

במשעול היער הזה, בין עצים רעננים, הולך לו לעת מנחת הערב שמואל’יק הסמרטטור וחבית קטנה מתחת לזרועו. כך הוא הולך בכל שבוע, ביום חמישי, אל המלון־האדמוני, לוקח שם בזול יין טוב וחריף ומביאו בחביתו זו לעיר ומוכרו שם לבעלי־הבתים קוניו התמידים, בריוח מועט, ומשאיר מעט ממנו בשבילו לכבוד יום השבת. ואלה הכסלונים שממונם, אפילו פחות מפרוטה, חביב עליהם יותר מרגליהם, הולכים בעצמם לאותו המלון, יום הששי בבוקר, בנעריהם ובזקניהם, בבחוריהם ובבתולותיהם, וכדים ובקבוקים בידיהם\ וכלים מכלים שונים, לקנות משקה להביא. כך מנהגם מימים ראשונים, ומנהג ישראל עוקר את הדין, ואפילו דין חכירת המשקאות, ובפרט בכסלון, שהחוכר נהנה ואינו משלם פעמים בשביל טובת הנאתו כלום.

השמש עמד ליד־מבואו בקצה רקיע השמים, ולפני בואו אל מנחתו יצהיל פני אדמה בזיו כבודו, ונראו קוי־אורו על ירק דשא ועצי היער כשחוק ידידות מבין צללי־עצב הפרושים עליהם – ומראה נוגה זה במפרשי הצללים החשכים נותן בלב איש גיל ועצבות, נועם ומרירות גם יחד. בערב יום צח בקיץ הבריאה היא ככלה מתכסה בצעיף ביום חתונתה, סתר־פנים זה חן וכבוד ואהבה מוסיף לה ומגדיל תשוקת דודה אליה. פניה נשקפים לו מבעד רקמת צעיף זה, והוא מתמלא רגשי חבה וגעגועים עליה וצר לה בדמיונו צורה נאה כלילת יופי.

שמואל’יק, סמרטטור זה, שבתוך העיר הוא הולך בכפיפת קומה מעונה ומדוכה, וכל מחשבותיו כל היום אינן אלא לחמו וטרף ביתו, עתה בנאות דשא ובמנוחות שאננות אלה הוא כבריה חדשה, קומתו זקופה וכל חושיו מתעוררים בו. עיניו רואות ונהנות מעולמו היפה של הקדוש ברוך־הוא, אפו מריח ריח שדה ומיני בשמים ואזניו שומעות קול תרועת כנפי־רננים מבין עפאים, כלם אומרים שירה ולאל ברוך נעימות יתנו. לב חדש ונשמה חדשה לשמואל’יק, הוא צופה ומביט, מתבונן ואומר: מה טוב ומה נעים עולמך זה יוצר הכל!… ועד שהוא הולך נהנה ומדושן עונג נראה לו מנגד בתוך היער כר נרחב, עוטה צללים ואור זרוע ביניהם כתורי זהב עם נקודות פז ויבוא וישכב במקום ההוא.

שמואל’יק שוכב סרוח על ערש רעננה זו, עוצם עיניו ומנשם ואבריו כבדים עליו – האדמה מתחתיו כאם רחמניה מושכתו אליה בזרוע כחה, ובכל משיכה ומשיכה היא מחלצת ממנו את מכאוביו. גויתו דבקה לעפר ורוחו מתרומם ועולה והוא שוגה ברוב חזיונות. חציר דק אחד מתלהלה ומחליק לו את חוטמו ואת שפמו ועוד נטע שעשועים אחד מכניס ראשו לתוך פיו של חלוקו וממעך לו צוארו, ומבין עשבים צרצור מריע לו באזנו, מזמר לו פזמון נאה ומישנו כתינוק. שמואל’יק שוכב הוזה וחולם בהקיץ. הוא מדמה לו חיים של נחת ושלוה, חיים שיש בהם לחם ושמלה, דירה נאה, גן נחמד ופרה ועזים שתים, ולפני אלהים שופך שיחו: אוי אב רחום וחנון, הראני נא, הראני, שידך לא תקצר ותוכל, לכשתרצה, להרים מאשפות אביון. רצה נא, רבונו של עולם, והצליחה נא! – והוא נודר בלבו נדרים ומנדב נדבות לעניים ולצרכי צבור, לעשות נחת רוח לשמו הקדוש ולעבדו ביראה. ומיד משה’לי עולה על דעתו והוא מחשב עליו מחשבות ואומר: בני זה הלא הוא כלי־יקר, יודע תורה, ואם־כן אפשר הוא שאחד מהגבירים יתן לו את בתו לאשה ויעשרנו עושר רב… וברוב הימים יש תקוה, שבנו, משה’לי, יהיה מורה־הוראה בעיר גדולה, ואז – אשריהו, אשרי אביו ואשרי יולדתו! לעת זקנה יחיה הוא וביתו בנעימים, בכבוד וברוב נחת…

החלומות האלה בהקיץ נפסקו פתאום באמצע על ידי רעש אופנים באחת המסלות שם ביער, ושמואל’יק פוקח את עיניו ואומר: די לי, די חבוק ידים לשכב! הוא מתחזק ועומד מעל הארץ, גוהק ומחליץ עצמותיו ונוטל את חביוניתו, ובאותה שעה עגלה עוברת עליו – וקול מר צורח:

– אוי, אבא!…

– משה’לי! – צעק שמואל’יק נבהל ומשתומם. לבו אמר לו כי בנו בצרה גדולה הוא.

– אבא, אבא, הושיעה! – צועק ובוכה משה’לי ונראה כשה בין שני זאבים אכזרים ועיניהם לפידים.

– הנני, בני! – שאג שמואל’יק בקול נורא, עד שנתגלגלה בת־קולו בכל היער ונזדעזעו הצפרים ופסקו לומר שירה, וכהרף עין השתער על העגלה והחזיק בה בשתי ידיו. אבל הזאבים חרקו לו בשניהם ודחפוהו מלפניהם ביד חזקה ונתהפך כגלגל שתי פעמים ונפל לארץ.ועד שנתישבה דעתו עליו בחפזה העגלה והלכה לדרכה.

שמואל’יק נאזר בגבורה, ורדף אחרי האנשים. הוא ממהר ורץ בכל מאמצי כח והם חובטים את הסוס, קול שוט וקול רעש, והעגלה משתקשקת ומתרחקת הלאה הלאה… שמואל’יק עיף ויגע רגליו מתמוטטות, קצרה רוחו ומנשם בכבדות, עיניו מבליטות ומתמלאות דם, מרוב צרה וצוקה, והוא מאמץ כח ורץ, ואינו חושש אלא זאת, שבנו מחמד נפשו הוא בצרה גדולה. העגלה הולכת ומתעלמת, עוד מעט – ואיננה!…

– אי שמים! – צעק שמואל’יק, ממרט זקנו ותולש שערות ראשו ונכשל ונפל מלוא קומתו ארצה…

המעשה הזה היה בימי “הכיבוש" – בזמן שכבש היהודי את רחמיו מיהודי אחיהו, וכשפגע בו בדרך, ולו אין כתב־תעודה, התנהג עמו במדת “הדין” וחטף ועקד אותו, כדי למסרו לעבודת הצבא תחת בנו. ובימים ההם נמצאו בישראל סוחרים בנפש אדם, שהיו מתחכמים לאחיהם, להונותם ולהרחיקם מעל תחומם, ולוכדים אותם בערמה. שניאור־וואלף, תפח רוחו, עשה מעשהו בחכמה, מערים להירשילי לתפסו במצודתו, והירשילי מצרה נחלץ שלא מדעתו, ובא משה’לי תחתיו.

ספר רביעי

א

מעשרה קבין חוטמי יהודים ארוכים שירדו לעולם נטלו תשעה סרסורי כסלון. מתנה טובה החוטם להם מאת הבורא יתברך שמו להריח בו עסק מה, אפילו טמיר ונעלם, והוא כלי־אומנותם האחד והמיוחד לבקשת מזונם. ומכאן אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם, איך הוא מטפל בברואיו ונותן לכל בריה ובריה, מביצי כינים עד סרסורי ישראל, את כלי פרנסתם. ורבי אשר, הארי שבחבורת הסרסורים ובכל החנויות והקמטורין מלא כבודו, יהודי זה כחוש דק וארוך ומהיר וזריז, שכובעו שמוט לו תמיד לאחורי ראשו ומקלו בידו כגלגל חוזר אילך ואילך – הוא נתברך בחוטם נאה שאין כדוגמתו, כאלו ירדה נשמתו ממכון שבתה במוח, ועמה גם דעתו וחוכמתו, וצמצמה שכינתה בחוטמו. בתחילת ביאתו של רפאל לכסלון הרגיש בו רבי אשר, שהוא מתמנה קומיס על הסחורה מבתי־חרושת בלודז, ונתן חוטמו, כלומר דעתו, עליו. ומיד נזדווג לו והשיאוֹ לעניני משא־ומתן, שיהא מתגלגל עמו ברחבה בעולם המסחר. וכיון שראה, שרפאל מסרב לו, ואין רצונו לעשות כלום עד שיכיר מתחלה בטיב תגרי המקום ויתהה על קנקנם, העמיד חוטמו עליו בתמיה גדולה ואמר מתרעם ומשתומם:

– הא כיצד! יהודי – ומונע עצמו ממשא ומתן!… אין זה אלא… אלא… שאין למעלתו, במחילת כבודו, חוש־הטעם במסחר.

– מה ענין חוש־הטעם למסחר? – אומר רפאל – דעת ותבונה למסחר.

– הבל הבלים – אמר רבי אשר, מעקם חוטמו ומשרבב את מקלו – חוש הטעם שאמרתי הוא הניצוץ, שומע אתה? הניצוץ שבלב, זה הוא העיקר במסחר, והשכל – לאו דוקא. סוחרינו הגדולים שם וסוחרינו הגדולים כאן יוכיחו. בני אדם נושאים ונותנים, כי לכך הם בני אדם, סוחרים! והשׂכר? זהו בידי שמים, מזל מחכים, מזל מעשיר, והכל תלוי במזל.

– מי שתולה מסחרו במזל אינו אלא כמשחק בקרטיסים. כך וכך הוא, רבי אשר!

– כלום יודע אני מה מעלתו מדבר לי בקרטיסים! – אמר רבי אשר, משרבב את חוטמו ומנענע במקלו – הקרטיסים קרטיסים והמסחר מסחר! כלום משחק אני ומציע למעלתו דברים של מה בכך? בעסק אני מדבר! בדבר נכבד מאד.

– שמע נא, רבי אשר! – משיב לו רפאל בנחת – המסחר בשביל שהוא דבר גדול ונכבד, וכמה מעלות טובות בו, שמחזק ידי בני אדם לעבודה ולמיני מלאכה נאים ומועילים לתקון העולם ומרחיב מעשי ידיהם בכל מקומות הישוב; שמקרב מדינות רחוקות זו לזו וזן ומפרנס את הבריות ומלמדן טוב טעם ודעת ונימוסי דרך־ארץ – לפיכך הוא צריך להעשות, ככל דברי חוכמה, במתינות ובהשׂכּל…

– טע, טע, טע, להיכן מעלתו טס! – אמר רבי אשר בניגון משונה, זוקף אגודלו כנגד אזנו, וחוטמו מתקמט ומזדעזע – אנא חקירות לא ידענא. חקירה – לאו!… ומיהו מוח טוב – הן, הן! מוח חריף למסחר יפה הוא, יפה מאד.

– מוח חריף, בקי בהטיה ובעקיפין, אינו די לו למסחר, והוא צריך לו לכמה וכמה ידיעות ולימודים הרבה – נתרגש רפאל ונתכון לקפח את רבי אשר בדברים – מוחות, שאין בהם חוכמה אלא חריפות, מביאים לידי ערמומית, והערמומית מביאה לידי פשיטת הרגל, ופשיטת הרגל לידי דלות וקבצנות, וכלן ביחד מביאות לידי סכסוכים וקטטות ומלשינות, לידי שנאה מבית ומשטמה ואיבה מחוץ. כל זמן שהמסחר לא יהא עומד על הדעת, על האמת…

– נראה, שמעלתו עדיין הוא, הוא… הוא… תינוק, במחילת כבודו! – נכנס רבי אשר לתוך דברי רפאל, מנענע בראשו ומעמיד עליו חוטמו בתמיה גדולה, כאלו נטרפה דעתו של זה, והוא תוהא ולועג לו בפניו – מעלתו מה הוא סח?!

– מה שאזניך שומעות! – משיב רפאל ברגש – חוזר אני ופורט לך, רבי אשר, בפירוש: על הדעת, על האמת ועל היושר. המסחר שיעור ניתן לו, חוק ולא יעבור. ובדין הוא, שמנין בתי־חרושת וחנויות לא יעלה על שיעור הדברים המתבקשים בעולם; שלא תהא הסחורה, מתוך שנעשית בידי אדם בשיעור מרובה על החומר שנברא לצרכה בידי שמים, מזויפת ופסולה; שלא יקפח המסחר שכר כל בריה ויתן לכל מי שטורח בו את שלו, והכל במידת היושר והחשבון, באמת ובצדק, וכל זמן שהדבר אינו כך, אין תקוה, שהעניות והדחק, השנאה והקנאה…

– דברים בטלים! אין לדבּר עוד. שלום! – קפץ רבי אשר ואמר עד שלא הספיק רפאל לגמור את דבריו, מנענע בכתפיו ומשפשף פאת ראשו, שומט את כובעו ומעקם חוטמו ויוצא.

– שלום עליכם – עליכם שלום! – אמר רפאל, כשיצא רבי אשר הסרסור מן הבית – מה אעשה? אם אין רבי אשר לי על כרחי אני לי.

רפאל התחיל בודק את כסלון בדיקה יפה ומצא אותה משונה מאד, משונה בבניניה וברחובותיה ושוקיה וביהודיה וחנוניה ותגריה, בהמונה שאונה ומשאה ומתנה וכל מנהגיה. זו העיר תחלת בנינה היא כשגגה שיצאה מלפני השליט, אחד משרי מעלה, בשעה שנכנסה בו רוח ליצנות. מרקוליס זה, שרמאי הוא ואין כמוהו לץ גדול באלים, נעץ קנה בסרחון, יאור גדול בימים ראשונים, והעלה שרטון, ובאו יהודים אובדים ונדחים, דווים וסחופים ופזיזים, ונתישבו עליו בערבוביא, וּפרוּ ורבו במאד מאד ובנו להם חנויות הרבה, קטנות עם גדולות, והתחילו עוסקים במקח וממכר זה עם זה, מתפרנסים זה מזה ופושטים הרגל ואומרים “קוממיות” זה לזה – המה הכסלונים מעולם אנשי השם! ועדיין הלץ, המנוול הזה, מרקד בין סוחריו אלו, מהתל ומראה ברוב עניניהם חלומות והבלים הרבה. פעמים שבעה סוחרים עולים מאשפות ופותחים להם חנויות ובתי־קמטורין ונושאים ונותנים בפומבי וביד רמה, והנה שבעה “משרתים” עולים מאשפות אחריהם ובולעים את הראשונים, וגם הם יורדים ונעשים דלים כבתחילה, ופעמים כדמות בן־אדם עומד מן הרקק ועושה כרצונו ומתרומם ומתגדל, וקול דבריו כקול ההמון, והכסלונים כורעים ומשתחוים לו ועובדים אותו ביראה ופחד, ומנחת ישראל עמו ופרוטותם באהבה יקבל וברצון. והנה עז־פנים אחד בא, “שקץ” גדול ונורא, “שקץ ישקץ” את הראשון ועולה ועומד על כנו עד שתבוא גם לו שעת מפלתו. כך הגלגל חוזר בכסלון, הללו עולים והללו יורדים, הללו נוצצים והללו נובלים, בבוקר יציץ סוחר ולערב ימולל – ויבש… ראה רפאל, שהמקום מקום מסחר, והיהודים שטופים כאן ביצר־הרע של משא־ומתן, והרבה קונים קופצים על סחורתו, אלא שאין מסחר בלא הקפה, והכסלונים חשודים על “השמיטה”, גמר בדעתו להזהר מאד במעשיו ולא כל הרוצה לטול ממנו בהקפה יבוא ויטול. כלל זה נקט רפאל בממכר סחורתו: טוב מעט וממונו ודאי מהרבה וממונו מוטל בספק. אבל רבי אשר, שלהוט הוא בשכר הסרסרות, לא סבר כמותו, והיה מביא לו ראיות הרבה ממנהגו של עולם וממדרשי־אגדות ומ“היינו דאמרי אינשי”, לסתור את דעתו.

– טעות היא בידו – אמר לו רבי אשר לרפאל, כשהרצה לפניו ענינים הרבה וזה לא נשמע לו – הכל תלוי במזל. נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי סוחר מצליח בחוכמתו. אין הברכה מצויה, אמרו חכמינו, אלא בדבר הסמוי מהעין, ודבריהם אמת וצדק. מי שנושא ונותן בבטחון ובעינים סמויות ואינו מבקש חשבונות רבים, הקדוש ברוך־הוא שולח ברכה והצלחה במעשה ידיו. ופוק חזי מאי עמא דבר, – יהודים עוסקים במקח וממכר ומאמינים, וזכות אבותם מסייעתם והם קיימים. גם אלו החנונים הרוצים סחורה בהקפה – ובהם אני מדבר עם מעלתו – חיים כלם, הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם וחתניהם, ברוך־השם. ואלו ירבו כמותך בישראל הלא היה העולם חרב. לא היה אדם מאמין לחברו ופסקה האמנה ונתבטל המסחר ושערי הפרנסה ננעלו, ונמצא אין תקנה לשונאי ישראל אלא מיתה, ממש להשתטח בפישוט ידים ורגלים ולמות, חס ושלום. ולא עוד אלא שבני אדם לא היו חורשין וזורעין, שמא לא תתן האדמה את יבולה ויוציאו זרעם לבטלה. ומקרא מלא הוא: “הזורעים בדמעה ברינה יקצרו”. אמת, ההקפה פעמים היא בדמעה, אבל הכובש את פחדו ומקיף ונותן, הקדוש ברוך־הוא ישלם לו… והיינו דאמרי אינשי: מי שאינו מעמיד מעותיו בגורל אינו זוכה בו. כללו של דבר, אין הסוחר צריך לחוכמה אלא למזל, לסייעתא דשמיא. ומי שאינו בר־מזל, אפילו אם יהא חכם כשלמה המלך, יפסיד, וכדאמרי אינשי: אין עצה ואין תבונה לנגד קרטיסים רעים.

דברים מתובלים ושיחות נאות כיוצא באלה היה רבי אשר מגבב על רפאל ומשיאו לעשות עסק על ידו עם חנונים ולא ידקדק עמהם כל כך, והיה מאשר עוד דבריו בשבועות ובאלות, שלא יחצה ימיו, שלא יהא לו חלק לעולם־הבא, שלא ישמע קול שופר של משיח ושלא יזכה להכניס בתו הבוגרת לחופה, אם לא לטובת העסק הוא מתכוין. וכיון שראה, שרפאל עומד על דעתו, ותבלין אינם מועילים לו, זרק בו מרה, מעמיד עליו חוטמו ומאיימו בדברי ערמה ואומר:

– מה מעלתו סובר? סבור הוא שיחידי הוא ואפס זולתו? להוי ידוע לו, שיש ברוך השם מוסקבה ולייפציג בעולם! ובאמת טפשים הם התגרים הכסלונים. מה להם לפרקמטיה של מעלתו, הנקנית ביגיעה וטורח וביוקר, אם באותן העיירות הרוסים והאשכנזים יוצאים לקראתם, מחזיקים בכנפי בגדיהם ומבקשים ואומרים: משכו וקחו לכם סחורה מן המובחר ובזול, ומי שאין לו כסף לכו וקחו בהקפה. ויהודים הולכים ולוקחים. וכשיארע להם פעמים מכשול ועל ידי זה עיכוב בפריעת חובם… אין הסכנה גדולה כל כך. האשכנזים והרוסים אנשי חסד הם, ממתינים ושותקים. ולמעלתו הלא ראוי לדעת, שלא באותם התגרים, שכבר עשו מעשה שם… אני מדבר, אלא באלה, שעדיין לא היו במוסקבה… כלום יודע מעלתו פירוש המלות האלה? זאת אומרת: עוד לא אבד סברם ולא בטל סיכוים ועוד שמור להם שם עושר, מנה יפה לעתיד לבוא, ואם כן… אם כן הם כשרים. ודי לחכימא ברמיזה.

וגם הדברים האלה היו לבטלה ולא הועילו כלום.

ב

רפאל היה נותן פרקמטיא להחנונים, כדרך התגרים, בשטר, להפרע מהם בזמן קבוע, ומבחין בהם יפה יפה, ואינו נותן אלא להחשובים שבהם, שאפשר למכור את שטרותיהם מיד למלוים ברבית ולשולחנים, ואם ינוכה לו מדמיו אין בכך כלום, ובלבד שיהיו הדמים מונחים אצלו בקופסא ויישן בטח ושאנן מפחד רעה.

ועסקי ממונות מעין אלו היו לו עם ליבצי־האדמוני, עשיר ומלוה בריבית בכסלון.

זה ליבצי־האדמוני, שפניו המלובנים וחוטמו הארוך וזקנו הקצר מוכיחים עליו שיהודי כשר הוא, נוי הוא לכסלון, והיא מתגאה בו ואומרת: ראו בריה שבראתי וצורה שציירתי! אחד הוא ליבצי מאותם מיני הבריות בתוכה, המתקינים את עצמם לגדולה, להכנס בכנופיא קדישא זו, שמעמדת כל מיני גבאים ופרנסים ואפוטרופסים ויועצים ושתדלנים וכיוצא בהם בעלי נפש יפה, העוסקים בצרכי ציבור, כדי לזכות את בני ישראל שלא מדעתם ולעשות עמהם טובה שלא ברצונם. פקחים הם בעלי נפש אלו ומנעימי מלל, שלוקחים נפשות בחוכמתם ומבליעים אותן בנעימה. רחמנים הם, שחסים על ממונם של ישראל שבידם וברשותם ואינם מוציאים ממנו לצרכי אחרים אלא לצורך עצמם. מכובדים הם, שמכבדים את גופם, וענוים הם, שמוחלים הם על כבוד אחרים.מורים הם לצדקה, לחבריהם ולא להם – יתנו אחרים. מחבבים את עמם ומסייעים לו בדברים היוצאים מן הפה ולא מן הכיס. חביבין ישראל – ועסק כל שהוא חביב יותר. ליבצי־האדמוני מכשיר עצמו לכהונה, מתרברב ומתאוה לעמוד במחיצתם של בני־העליה, מנהיגי העדה. ליבצי לא היה בן תורה, לא קרא ולא שנה מעולם, אבל אין בכך כלום. לא התורה מעלה את האדם לנשיאות אלא הסחורה. אדרבה, פעמים אדם בשביל שהוא תלמיד חכם מפסיד ולא יבוא בקהל.

ליבצי הוא בחצי ימיו ואינו מטופל בבנים. שתי בנות לו, אחת חנצה הגדולה, נאה ויפת תואר, ואחת קטנה ומכוערת. יענטיל אשתו בעלת־בשר היא וכרסתנית, שוררת בביתה ועושה שם כרצונה, ומפתחות תלויים לה בצרור אחד על סינורה ובצלצול מצלצלים תמיד. ולפי השמועה היא תורמת בחשאי מקופת בעלה ויש לה מטמון ליום אחרון. היא אוכלת משמנים ושותה ממתקים ומבלה ימיה בתענוגים, ואף על פי כן עתים היא נאנחת ומתרעמת על מזלה לפני חברותיה, מטפחת על לבה, מטפחת ואומרת: אוי, מכה גדולה שם בקרב לבי! מנענעת בראשה ועיניה ליה, לאביה שבשמים, מתחטאת לפניו ואומרת: אוי, רבונו של עולם, הבה לי בן, הבה “קדיש”! הרי עשתה כל התחבולות שבעולם, שאלה ברופאים, גם בבעלי־שם, גם בבני קדר, גם במלחשים ובזקנות מבנות הערלים – והכל לבטלה, אין עוזר!… ונשים רחמניות אף הן מנענעות בראשן, נוטלות מן המטעמים שיענטיל משימה לפניהן, לועסות בחן ובנחת ומנחמות אותה ועיניהן זולגות דמעות.

– אם בי פגעה מדת דינו של הקדוש ברוך־הוא – כך היתה יענטיל מקוננת ואומרת – אם אני שוממה והעולם חשך בעדי, אראה נא, על כל פנים, בנחמת בנותי. יהי רצון מלפני אבינו שבשמים ויזכני להכניס בקרוב את בתי הגדולה לחופה, ויתן לי ממנה בני בנים זכרים.

– כן יהי רצון – ענו הנשים הרחמניות בפנים צהובים – ואמרו אמן!

ולפיכך עד שלא הגיעה חנצה לפרקה התחילה יענטיל מבקשת לה לבתה את בן־זוגה בתאות נפש גדולה ויתרה, כדרך הנשים, שענין נשואי ילדיהן תאוה משונה היא בלבן. יענטיל היתה תובעת את בעלה בפה יום ולילה ואומרת: השיא את בתנו! אבל ליבצי לא נתלהב כל כך כאשתו והיה בודק בשדוכים. רצה לבחור לו חתן נאה כלבבו, מקושט בכמה וכמה מעלות טובות, שיהא למדן ובעל מוח וירא־שמים וממשפחה נכבדה מן המיוחסים שבישראל. ליבצי, שסוחר הוא ואין לפניו בעולמו אלא משא־ומתן ודבר שיש בו ממש ומתן שכרו בצידו, בקש לעשות סחורה גם בבתו, להתחתן בגדולים, כדי שיהא זנב לאריות, ראשי העדה. ובכן יענטיל דוחקת וליבצי בודק ומבקש, עד שמצא בסוף את מין סחורתו – מצא את בנציה, מין בחור מיוחס, רך וכחוש ובעל צורה צנומה ותלמיד־חכם משונה. בן שלוש עשרה בנציה וכבר זכה לתחתוניות! קיצור הדברים, כלי חמדה הוא, תכשיט הוא כדבעי. חנצה כלה היא למזל טוב, ובת חמש עשרה – היא אשת־איש! ליבצי נותן מזונות להזוג ודירה בביתו, כמדובר. בנציה הוא חתן כהלכה ועושה תפקידו באמונה: הוא משכים והולך בבוקר בכל יום תמיד לבית־המדרש, עמוס בתרמיל של טלית־ותפילין, גדלו כראשו ורובו, ולאחר התפילה הוא חוזר ובא, מנשק את המזוזה בפתח הבית ובפצח מפצח ואומר לו בעלמא: צפרא טבא! ויותר מזה אינו אומר כלום, אלא נוטל את ידיו ומברך ויושב ואוכל בשתיקה. ומשאכל מיד הוא חוזר והולך לבית־מדרשו, ובערב הוא חוזר ובא לביתו, מנשק המזוזה כדרכו ומצפצף ואומר לו: ערבא טבא! ויושב ומקיים אכילת “מזונות” לשמה וממהר ועולה על המטה ומשתטח וישן. בן יקיר זה משונה במראהו ובטעמו וגם בריחו, כריח שטף של עזים, הנודף ממנו, והוא אהוב לליבצי ונחמד ליענטיל. – וחנצה? חנצה עדיין היא זו כמות שהיתה, אלא שראשה מכוסה. אף על פי כן שנוי מועט יש בה – היא מתביישת. כשרואה אותו, את בן זוגה זה, היא מרכנת ראשה ועיניה כלפי מטה. בפני בני אדם מן השוק אינה חוששת כל כך, אבל בפני קרוביה ויודעיה פניה מאדימין וממהרת ומשתמטת מהם. ולמה היא מתביישת? דבר זה לא ניתן להדרש, וטעמה ונמוקה עמה. וקרוביה היו הופכים פניהם אותה שעה זה כלפי זה בסיקור עינים ובשחוק נעים, כלומר: יודעים אנו מה טיבה של בושה זו, יודעים ומבינים… ויענטיל היתה מבטת אחריה הבטה של חבה, מנענעת בראשה ומשחקת אף היא בנחת רוח.

רפאל היה בא פעמים לביתו של ליבצי בשביל עסקי ממונות שהיו לו עמו. כשראתה אותו חנצה בראשונה בחדר אביה, נראה לה כבריה חדשה. לכאורה אדם הוא בכל אברי גופו, אבל בהלוכו ודבורו ומנהגו ומלבושו הוא משונה מאותם בני אדם הכסלונים, הידועים לה עד עכשיו. עמדה והביטה לו מרחוק בחשאי, לא משום הנאה, חס ושלום, שעינה ניזונת ממנו, אלא הבטה בעלמא – העינים רואות! היא מבטת לו ולבה אינו אומר לה עליו כלום. ולאחר ימים מועטים אפשר שהיתה שוכחתו ומסיחה דעתה ממנו, אלמלא אביה, שהיה מקלסו פעמים לפני בני־ביתו, משבח ואומר:

– הזהרו באיש זה, שפקח הוא, סוחר מומחה ובקי בעסק עם כל העקמומיות שבו, ומובטחני שיעלה בעתיד מעלה מעלה ויקח לו אישה כאן עם מוהר ומתן הרבה. אבל – מתאנח ליבצי ומטפח באצבע על מצחו – חבל על אדם יקר זה, שנתפס מעט בזו… בזו, שאותם מיני בני אדם, ימח שמם, קוראים לה “השכלה” בלשונם. אף על פי כן… אין בכך כלום. מי הוא ומי הם! הגם אותם המינים הקבצנים קרואים בני אדם? הם שוטים ואביונים, קרועי בגדים ונעלים ומחוסרי לחם, אוי להם ואוי לנפשם! והוא סוחר, בקי בעסק ובטיב המטבע. אדם הוא לדברי הכל, ולו יאה כלה נאה ומוהר ונדן הרבה!…

דברי קילוס אלה יצאו מפי ליבצי ונכנסו באזני חנצה, ולא ידע אבא זה שמהומה הוא מכניס לתוך ביתו בעצמו ובכבודו. מאותה שעה התחיל מוחה של חנצה מתעורר ומתבונן ועובד באהבה. שכלה הרך, שהיה שותק מתחלה ושאינו יודע לשאול, עכשיו הוא מסתכל במה שלפניו ומבקש טעמו של דבר; עכשיו הוא מבחין בין הבריות ושואל, מי מהן נאה במעשיו ומי מהן מגונה? וחנצה מהרהרת – היא מדמה לה את רפאל כמות שהוא בדמותו וצלמו וקלסתר פניו, וכנגדו איקונין של בנציה נראה לה בדמיונה, ונעשה בשרה חדודין חדודין. היא נותנת שוב דעתה על רפאל ואומרת: אבא, יפה דנת, יפה קלסת אותו! יתרון לו מבנציה בנוי ובדעת כיתרון האור מן החושך. מן המוח הדבר מתגנב אל הלב, וחושיו בו מתרגשים ובאים ומגרים בכבשה תמימה זו את היצר, הדוב הרע הזה. הלב מסית – וחנצה מתאוה לשוב ולראות את פני רפאל. אבל עברו הימים והוא לא בא, ובמקומו בן־זוגה בא ומנשק את המזוזה כדרכו בכל יום. וכשזה נכנס היא כובשת פניה בקרקע, לא מחמת בושה, כמו שנתביישה קודם לכן, אלא מחמת מיאוס, שמנהגו נראה לה זר ומשונה. ובאותה שעה היא מתחרטת ומלמדת קטגוריא על עצמה, למה היא מבזה את בעלה, וזה לא נאה לבת ישראל. והנה היא כופה את עצמה להסתכל בבעלה ולהאיר פניה אליו. ועד שהיא מהרהרת בתשובה, וזה האיש רפאל עולה על דעתה! חנצה נבוכה ומבולבלה ואינה יודעת בעצמה מה לה. וכדי להסיח הרהורים רעים מלבה היא קופצת ועושה בבית מלאכות אלו, שלא היתה דרכה לעשותן מימיה. יענטיל רואה אותה עוסקת בעבודת הבית – ונהנית, משבחתה בפניה ומוספת לה חשק ואומרת: כך נאה וכך יאה, בתי, הריני כפרתך! התקיני עצמך, בתי, להיות בעלת־הבית, וחיית ורבית עם בעלך עד מאה ועשרים שנה!

ויהי היום וחנצה לבדה בבית, אין איש אתה, ועליה כסות־פסים, מחושקה ברקמי משי ופרופה עד צוארה, החלק כעשת שן, ומראה פניה צח ואדום, כחלב ודם מזוגים זה בזה. פיה הצר – כוס פרח שושן, השחור והלובן בעיניה – אש שחורה על גבי אש לבנה, וקומתה כברוש רענן. מטפחת משי בראשה ומתחתיה שער שחור מתגנב ויורד על מצחה. היא מפנה מעל השולחן כלי כסף וכלי זכוכית, שהיו משמשים לשתית חמין של שחרית, ומסדרתם על טס של כסף. ובשעה שהיא נוטלת הכלים ומניחתם על מקומם בארון וראשה ורובה בתוכו, נכנס רפאל לתוך הבית. חנצה הופכת פניה אליו, וכיון שהרגישה בו נתבלבלה ועמדה ושלשלה את מטפחתה עד גבות עיניה, בהולה ושותקת. רפאל תוהה על יופיה, רואה לפניו עלמה רכה בשנים – וראשה מכוסה כאשה בעולת בעל! אף הוא עומד נדהם ומחריש שעה קלה, אבל מיד דעתו מתישבת עליו, כורע לה, כנימוס המתוקנים שבדור, ושואל לה על אביה. וכיון שאמרה, שאין אביה בביתו, חוזר ושואל לה בשבילו, שמא יבוא מיד. רצונה להשיב לאו, ופיה מקדים ואומר הן, ולא עוד אלא שמזמנתו לישב, ותוך כדי דבור תמהה היא בעצמה, למה מזמנתו. והוא הדין ברפאל, עד שלא נמלך בדעתו ראה את עצמו יושב תלוי־ראש, כאילו כפאו שד ותפסוֹ והושיבוֹ על כסא בעל כורחו. הדעת גוזרת עליו ואומרת: קום, בחור, ולך, ולמה אתה יושב כשוטה! אבל לבו אינו מניחו ואומר: שב, שב! ובין כך וכך ידו שלוחה מאליה ומוציאה מקטרתו מחיקו, וחנצה נוהגת בו מנהג דרך־ארץ ומושיטה לו בי־גפרורין. רפאל נענע לה ראשו בהודיה והתחיל מספר עמה מפני הכבוד. מתחלה היו הדברים יגעים, קצרים ומקוטעים ואינם הולכים ומצטרפים לענין אחד. הוא דבורו אינו אלא שאלות, מסיים בשאלה אחת ופותח באחרת, והיא משיבתו הן ולאו, או שותקת ומנענעת בראשה. ולבסוף השיחה נעשית כמעין המתגבר ואינה פוסקת. הם מדברים בכסלונים גסים מהמון העם ובכסלונים מנומסים, כביכול, שנימוסם אינו אלא למראית עין. חנצה בוחנתו אם גם הוא מהם ומהמונם, וכשעקם פניו עקימה זו, שקשה מגדוף ועקשות פה, נחה דעתה ואמרה:

– אבי אף הוא מואס בם ותכלית שנאה שונא אותם.

– אביך! את אומרת – אמר רפאל בעקימת שפתים, לרמז שאין דבּוּרה זה לו לרצון – שנאה זו של אביך טעם אחר לה.

חנצה תולה לו עיניה בתמיה, כאילו היא מזמנתו ליתן טעם לדבריו. אבל רפאל ראה, שאין השעה הזו שעת הכושר לפניו לספר עמה במופלא ממנה, והוא משים עצמו תם שאינו מבין למהעיניה מרמזות ומשיאה לענין אחר. ועד שהם יושבים ומדברים, ותרמיל של טלית ותפילין נראה בפתח, תרמיל גדול עשוי מעורו של בן־פקועה וארוג תכלת עם אותיות תפורות בחוטים לבנים על שפתו, ואחר התרמיל תבנית יד ונשיקת מזוזה, ואחר הנשיקה רגלים – ואברך קטן ודק הבשר, שקפוטתו ארוכה ומקלו בידו, פוסע ובא ואומר: צפרא טבא! בקול משונה. זה בנציה הקטן מעמיד עיניו פעם על חנצה ופעם על רפאל, ופניו מאדימין כברבור בשעת נפיחה, וממהר ונכנס לתוך חדרו מלא חמה. לא מפני שעבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו, חס ושלום! הא מנין לו? הרהור מעין זה לא עלה על דעתו. כלום יש מי בעולם שיתיר לעצמו אשת איש? אלא נתמלא חמה, מפני שדבר זה בעצמו, שאשתו יושבת ומדברת עם איש ואין שומר על גביהם, הא גופא עבירה היא. יחוד הרי הוא אסור מדינא! וכך היה איכפת לו אלמלי ראה קדירה של בשר רותחת אצל קדירה של חלב, אפילו כשלא נתערבבו זו בזו.

בביאת בנציה נשתתקה חנצה ונתכרכמו פניה מבושה והרהורי לב, שנתרגשו ובאו בערבוביא. השם בעל בעצמו, מתוך שיש במשמעותו דבר שהשתיקה יפה לו, הא גופא מביא לידי בושה מפני הבריות, על אחת כמה וכמה אם זה הבעל הוא בנציה – רך וקטן ובעל נפש משונה! וחנצה חוששת מה בדעתו של רפאל על בריה זו. ומיד היא נמלכת בלבה ואומרת: מה לי ולדעתו של איש זר זה? הוא רשאי לחשוב כל מה שרוצה ומה איכפת לי? אבל בתוך כך היא כועסת עליו לכבוד בעלה, שזה מזלזלו ומבזהו בלבו, וגם לכבוד עצמה, שהרי סוף סוף בנציה בעלה הוא… ומיד היא חוזרת וכועסת עליה בעצמה, למה עכבתו כאן, מה רצונה ומה כונתה? ועד שהיא מחייבת את עצמה לבה משתוקק עליו, מתגעגע ומתגעגע ואינו פוסק. – מבוכה וערבוביא בקרבה, דמיה מרתיחים ועולים ומאדימין פניה – והיא נאה עוד יותר. רפאל יודע תעלומות לבה ומבין מדעתו שיציאתו חובה היא לו, כדי שתתישב דעתה עליה, אבל עינו ניזונת מזיו הדרה, והפרידה קשה עליו – והם יושבים שניהם ושותקים ומחרישים.

קול תרועת חוטם עושה צרכיו נשמע בפתח, מבשר ואומר שליבצי בא. וכיון שנכנס וראה את רפאל בביתו צהבו פניו, שידע ליבצי, שאין זה בא אלא לשם עסק, ואליו הרי הוא נושא את נפשו ומצפה, הלואי שיבוא ויעשה עסקיו על ידו ויהא נשׂכּר.

– ברוך שהחייני! הרי זה כמה שלא ראיתיך בביתי. לא נאה רבי רפאל, לא נאה המעשה הזה – אמר ליבצי, מטפח על חוטמו בפנים שוחקות – וכי כך אדם עושה לחברו, שמחבבו ומכבדו כגופו? חייך, שנצטערתי על זה צער גדול, וכמה פעמים הייתי מפשפש במעשי, שמא נתתי לך מקום להתרעם עלי, ומעיד אני עלי השמים ואשתי ובתי זו וכל בני ביתי, שלא מצאתי בי שום עון. אדרבה… אבל מה שהיה היה, עכשיו שבאת, ישמח לבי באמת, כך יעזרני השם בכל אשר אפנה! קודם כל אמור לי, מה שלומך ומה עסקיך?

– הכל יפה, ברוך השם! – אמר רפאל – עסקים יש ויש, ואני באתי עתה לשם עסק אחד.

– אם כן, בוא עמי אל חדרי – אמר ליבצי ופניו נהרו מרוב הנאה – בוא נא עמי, ובתי תטרח בשבילנו ותגיש לנו שם מיד מיני פרפראות, שמיני מתיקה ויין מרגילין לשון לתורת העסק. וכי לא כך הוא, חנצה? או שמא בעלך בא מבית־מדרשו ואין לבך ודעתך באותה שעה אלא עליו, לטפל במזונותיו ולהתענג מזיו פניו. למה אַת מתביישת, חנצה? – סיים ליבצי את דבורו, מביט בעין אחת אחרי חנצה, שנשמטה והלכה בבושת פנים, ובעינו השנית לרפאל, רומז לו ושוחק ונכנס עמו לתוך חדרו.

ג

אותו הזמן ליהודי ארצנו עלות עמוד־השחר הוא להם, אחר ליל חושך ארוך, שנמשך עליהם במושבותם רוח מערבית באה עם הנץ החמה של “השכלה”, מפזרת עננים ונושבת גם בתחום שכונתה של כנסת־ישראל. זריזים משכימים ועומדים ועוסקים בתורה ובחכמה באהבה, ובהם פזיזים יותר מדאי, שהתנומה עוד על עפעפיהם, מתמוטטים ונכשלים בדרכם והורסים ומזיקים מפני טירוף הדעת, ורוב הצבור לא קמו איש מתחתיו והיו כועסים ומתרעמים, למה מעוררים אותם מתרדמתם. והיה רעש והמולה, נאצה וקטטה בעדת ישראל; הללו מגנים ואומרים: בינוּ, בוערים בעם! עד מתי, עצלים, תשכבו? והם “עושים עט– נוצה ומקק ספרים כרוכים ביחד, ושולחים “הזמורה” אל אפם; והללו מתעטשים ומנבלים מזעזעיהם ונותנים עליהם בקולם: למה רגשו גוים!… הללו אצים רצים ומגמת פניהם קדימה, קדימה – והללו מנענעים עליהם בראשם ואומרים: אי שוטים שבעולם! סופכם שתחזרו אלינו בבושה וכלימה, מתחרטים על מעשיכם ומבקשים ממנו סליחה ומחילה… אלו ואלו בגדוף מגדפים, מכעיסים ובאים – ואין שלום! ומפני חטאינו נתקעקע בסיסם של חיי משפחה בישראל. זו ההשכלה הטילה איבה בין איש לאשתו והרבה זוגות נתפרדו על ידה. אברכים עוזבים את נשיהם ובורחים בחשאי למקום תורה, ונשים מואסות בבעליהן, חובשי בית־המדרש, פורעות שער ראשן ונעשות מטרוניות. ולאברכים ממין בנציה היתה ההשכלה כסם־המות לעכברים, ממעטתם ומכבדתם במטאטא השמד, לא עליכם, מהומה באה עליהם!

בקשו בספרי־הפקודים ותראו, כי רב ועצום מספר הגיטין בדור ההוא, לא היה כמוהו בישראל מעולם.

רפאל היה פוקד לפרקים את ליבצי והכניס לתוך ביתו את הנגף הזה של אותו הזמן – וחנצה נפגעה! הנגע הזה נראה בה בכל סימניו: נשתנה רוחה, נשתנה טעמה, מה שהיה נעים לה מתחלה קצה נפשה בו עכשיו, ומה שניחא לה לשעבר לא ניחא לה עתה, והיא מזהמת את בנציה וקשה לה לדור עם בריה משונה זו בכפיפה אחת. רפאל נותן דעתו על חנצה יותר ויותר משתדל לראותה בשעת הכושר, מרבה שיחה עמה ומלמדה דעת, והיא שותה בצמא את דבריו, ובאו בה והיו לסם אהבה. היא אוהבת את רפאל ואף הוא נפשו חשקה בה – והנאהבים האלה מחרישים באהבתם. רפאל, שאיש ישר הוא ומתון במעשיו, השתדל להרגיז הדעת על יצרו זה ולכבוש אותו בדברים של טעם אלה: חנה הרי לא פנויה היא. אמת, בעלה בהמה הוא, “דשומשמנא גברא”, אף על פי כן בעל הוא. להטיל מחלוקת ביניהם ולהפרידם? דבר זה אינו ממדותיו וחולין הוא לו. ואפילו תאמר חנה גרושה היא או נתארמלה, כלום יש לו תקוה לישא אותה? הרי בינו ובין הוריה תהום רבה, לא דרכיהם דרכיו ולא מחשבותיו מחשבותיהם. וזה בלבד שמין בריה כבנציה הוא חתנם, מוכיח עליהם כמה רחוקים הם מאלה המתוקנים כיוצא בו, כרחוק מזרח ממערב. ואם הם לא ירצו בו, לא יועיל לו כלום, הואיל ובנשואי הבנים אצל יהודים רצונם של ההורים עיקר. אומרים לה לבת: הרי שלך לפניך – והיא מקודשת לו. האשה נקנית, והכל יודעים היאך כלה נכנסת לחופה… כל זאת רפאל מחשב בדעתו מבתחלה ושואל את עצמו, למה ישגה באהבה, שלא תתקיים בידו, וסופו שיהא נכוה בגחלתה? אלא אם בעניני משא־ומתן היה חכם, רואה את הנולד ומבקש חשבונות רבים, לא עמדה לו חכמתו בדברים שבלב. לבו לא השגיח בחשבונו של השכל והיה הולך ועושה את שלו, מושכו ומושכו וכופה אותו ומוליכו הלאה הלאה עד שלא יכול לחזור עוד.

וחנצה, שבת ישראל היא, אוי לה מיצרה, שמכשילה בהרהורים של אהבה, וגחלים ואש הוא חותה בלבה; ואוי לה מבנציה, מפגע רע זה! לחיות עמו אי אפשר, שהרי נפשה מואסת בו, וחיי הזוג בלא שלום וקורת רוח אינם אלא חיים של צער ושל חטא ועון כנגד עצמו וכנגד המקום והבריות. ולהפטר ממנו אי אפשר,

שהרי היא ברשות אביה ואמה, ובעיניהם הוא טוב ונאה ואהוב וחביב מאד. לא אליכן, בנות ישראל, יסורים של חנצה ומכאוב כמכאובה!…

ליבצי היה מתגאה בחתנו מתפאר בו ומפליג בשבחו לפני הבריות, ונהנה הנאה גדולה כשנזדמנה לו שעת הכושר לספר ביחוסו, שהוא מזרע קודש ורבנים גדולים, מצד אביו אלף, ורבבה מצד אמו, והם הם מחותניו! פלוני נר ישראל – מחותן, ופלוני פטיש החזק – מחותן, ובכן… ישמעו הכסלונים וידעו מי הוא ליבצי־האדמוני! גם יענטיל אשתו משתבחת בבנציה חתנה לפני חברותיה ופיה מלא ברכות והודאות לשמו הגדול על מתנה טובה זו, אלא שהיא חותמת בבכי ואנקה שעדיין לא נתעברה חנצה, ומה יהא בסופה? היא מטפחת על לבה ורומזת באצבע, שמכתה שם מכה גדולה. ונשים דברניות מנחמות אותה בדברי פיוס. זו אומרת: יענטיל סגולתי, מנעי קולך מבכי, זכות מחותניך הקדושים תעמוד לך לפני כסא כבודו, וכעת חיה, אם ירצה השם, ולחנצה בן. וזו מספרת לה מעשה שהיה בעקרה פלונית, שלא ילדה כמה שנים, ובא מומחה לדבר, איני יודעת מה לחש עליה – ונתעברה. ואחת מביאה לה ראיה מן השכל, שאין קטן מוליד, אחד אדם ואחד בהמה להבדיל, ולכשיגדל בנציה ידגה לרוב, אם ירצה השם. זו בכך וזו בכך, ויענטיל בוכה!

ופעמים, כשהיה ליבצי עושה עסק טוב על ידי רפאל וזימן אותו אצלו לשתות חמין בערבית, בתוך אוהביו ובני ביתו, רצה להתהדר לפניהם בחתנו הנחמד והיה מבקש את בנציה ומעוררו לומר להם דברי תורה, רומז ורומז לרפאל באחת מעיניו שיכוין לבו לשמוע.

– השמיענו בנציה, השמיענו את קולך! ונזכה ונשמע דבר מפיך, דבר טוב, כמו שידעת.

ובנציה פותח פיו וחורז בדברי גמרא בנדנוד ידים ורגלים. הדברים מעורבבים ופניו מתלהטים.

– ומה אתם? – אומר ליבצי, שחכמתו בעסקי ממונות מרובה מחכמתו בתורה, לוטש עין ימינו לרפאל ושוחק בפנים מבהיקים כמה נאה היא סחורה זו!…

רפאל אינו אומר כלום, אלא מנענע בראשו מפני הכבוד ועינו לחנצה, שפניה מוריקות מבושה. ובאותה שעה היא רואה מה בין רפאל ובין בנציה ואומרת בלבה: אוי לי מסחורתך זו, אבא!

בשבח זה שליבצי היה משבח את בנציה, בור כרה לו ויחפרהו. דומה שכך נגזר על ליבצי מלמעלה, שיהא הוא בעצמו במנהגו ודבורו, מלמד את בתו שלא ברצונו, למאוס בבעלה ולחבב את רפאל. ואלמלי ידע זאת היה נוח לו לאבד עצמו לדעת או לגדל לו כנפים ולפרוח לו באויר.

ופעם היה מעשה וזימן ליבצי אורחים, ואת רפאל בתוכם, לסעודת פורים. וכטוב לבו ביין זחה דעתו עליו ואמר להראות כל המסובין את גדלו של בנציה בתורה: ידרוש להם ויתמהו על חכמתו. – הסו! – צוח ליבצי מקיש בכח על השולחן – זה הקטן שלי ידרוש לנו מענינא דיומא, מענין המגלה. שמעו רבותי! פתח פיך בנציה!

וזה הקטן, ששתה כוס יין יותר מכדי רביעית והיה מבוסם, פתח ואמר:

– לכאורה כל הענין כלו מוקשה הוא. למה מרדכי נקרא מרדכי היהודי? מה הכתוב קא משמע לן? פשיטא! וכי אין אנו יודעים, שמרדכי יהודי הוא? מרדכי – מרדכי הוא יהודי!… ובלאו הכי, וחוץ מהרבה קשיות אחרות שבענין זה, הרי הקשיא החמורה והישנה עדין במקומה עומדת: למה נאמר באחשורוש “ויאמר” ובאסתר המלכה “ותאמר”? שנוי הלשון מה בא ללמדנו? וגם הדיוק של עשרת אלפים ככר כסף ועשרת בני המן נמי לא ניחא. למה דוקא עשרת?

– אוי־וי! – תוהא ליבצי ומצייץ בשפתיו מרוב הנאה כמה גדול כחו וגבורתו, שנוטל פסוק וטוחנו כמין חומר! אין פסוק עוד, אלא דייסא, במחילת כבוד רבותי. סחורה נאה הוא!… להלן, בנציה, להלן! דרוֹש נא, דרוֹש ונשמע!

– אבל באמת ניחא, ודברי “התורה הקדושה” ישרים ומתוקים מדבש – חוזר בנציה ודורש במתק לשונו – התירוץ לכל הקושיות החמורות, כך הוא לפי פשוטו של מקרא. גלוי וידוע לנו, שאותו היו“ד, שנטל הקדוש ברוך־הוא משׂרי, היה טס ופורח בעולם עד שנטלו יהושע, ונתוסף לו כח וכבש את הגוים בכניסתו לארץ־ישראל, לאחר גלות מצרים. ואחר כך בגלות פרס היה היו”ד, כלומר מרדכי היהוד“י, ויו”ד זה שב“ויאמר” לאחשורוש, הנכנס ובא לו על ידי אסתר המלכה – כובש ומנצח את היו“ד (עשרת) של אלפים ככר כסף ואת היו”ד (עשרת) של בני המן! כלומר שני מיני יודי“ן יש, יו”ד מסטרא דקדושה, ויו"ד מסטרא…

– רבי… אברך! – אמר רפאל שלא יכול עוד לשלוט ברוחו ונכנס לתוך דברי בנציה עד שזה לא הספיק לסיים דרושו – מה עשה לך הכתוב, שאתה מעותו? צא ולמד: “ויאמר” הוא לשון זכר, “ותאמר” לשון נקבה.

– לשון נקבה לא ידעתי! גער בנציה בנזיפה ונתמלא חמה – הדבור בלשון זכר ונקבה יודעים רק פושעי ישראל ימח שמם. פלוני לה “ויאמר” ופלונית לו “ותאמר”, בחן ובנעימות, לשמו ולשמה ולשם יחוד… כנימוסי הדור החדש.

בדבריו אלה נתכוין בנציה לרפאל וחנצה שהיו יושבים ומדברים זה עם זו פעמים, והדברים נכנסו בלבם כחצים שנונים. מאותה שעה בנציה חשוב אצל אשתו כמת, כאלו עבר ובטל מן העולם. חנצה היתה כאלמנה, ורפאל ממלא את כל חללו של לבה.

רפאל יודע לכוין את השעות שחנצה לבדה בביתה ובא ומשתעשע עמה באחוה ורעות. ותמיד ערוך לו בידו עסק מה שיהא לו בשעת הדחק כתריס בפני ליבצי ובני ביתו. פעם אחת בא וראה את חנה עגום ועיניה מתלחלחות מדמעה ואין איש אתה בבית ובאותה שעה היתה כשושנה רטובה מטל שמים בבוקר נאה ויפה מאד עמד ושאל אותה למה היא בוכה ברחמים רבים, כרחם אב על ילד שעשועים בשעת צערו והיא מסתרת פניה וגועה בבכיה רפאל לבו נמוח מחמלה רבה והוא אוחז בידה מדבר תחנונים ומבקש אותה להודיעו את צערה זרם של קור וחום מעורבין יחד שוטף בכל גופה של חנצה וידה מזדעזעת ואינה זזה מתוך ידו של רפאל והוא מבקשה ואינו פוסק, עד שלכסוף נתרצתה לו ונתפרש הדבר תגרה נפלה היום בין האם והבת בשביל בנציה.

כשבא בנציה מבית־מדרשו לאחר תפלת השחר ונכנס לתוך חדרו כדרכו בכל יום המתין שם כשתי שעות ואין מרחם ונותן לו מזונותיו הוא יושב בדד ומתחכך מפני צערו משפשף את פאותיו גוהק ופוהק גונח ונאנח עד שחותנתו הרגישה בו.

– אוי ואבוי לשונאי! עוד לא מאומה והוא שרוי בתענית, הרי זה צער בעלי־חיים! נתנה יענטיל בקולה וספקה את כפיה. והיא ממהרת ונוטלת עוגת סולת וחמאה וספל סיקוריא ומגשת לפני חתנה ואומרת אליו ברוגז ורחמים. כאחד:

– הא לך מזונות!… מה מדה היא לבעל ששותק ואינו אומר לאשתו: רוצה אני לסעוד? שלי אינו כשל כל הבריות, אויה לי… נס הוא שהרגשתי בך ובאם לאו מה היה בסופך?… רעב אתה?

– מילא… אי, אי! – מגמגם בנציה בעקימת פנים משונה ומזמן עצמו ואוכל לתאבון בכל פה.

אם בנציה לא היה דברני כנגד זה באכילת מזונות היה מומחה גדול אל תשלוט בו עינא בישא.

וכשחזר זה החתן מיד אחר האכילה לבית־המדרש מקום מנוחתו התחילה יענטיל מתרעמת על הבת בשביל מנהגה זה עם בעלה ואמרה לה דברי כבושין אלה:

– דעי, בתי, שחוטם לי חוטם יפה ואני מריחה את הכל מרחוק עיני לא סמויות עוד ברוך־השם ואני רואה בתי רואה אני מנהגיך המכוערים עם בעלך וכי לזאת שכמותך יקרא אשה! והלא היה לך לשמוח במתנת חלקך בבעל זה שהוא אוצר נחמד ומתנה טובה מאת הבורא יתברך שמו.

– תגל לה האם בפרי בטנה זה וישישו בני מעיה שילדה נפש יקרה זו – משיבה חנצה בשחוק מר.

– מה לשון היא! – תוהה יענטיל ואומרת בחמתה זוהי השכר על כל הטובה הגדולה שעשו לה! כמה טרחות טרחו אבא ואמא, כמה כרכורים כרכרו עד שמצאו מרגניתא זו והיא אשרי הבית שתכשיט זה בו אבא הרי הוא מחבבו, מחבבו כל כך…

– אבא רשאי לחבבו כרצונו ואין מוחה בידו – אומרת היא באנחה ומנוד ראש. – אי שמים, כמה אומללה אני ועלובה! – בוכה יענטיל ומטפחת על לבה כמה קשה מכתי שם, שם בקרב לבי! אמרתי אם בי יצאה יד אבי שבשמים ואין לי בן יזכני נא רבונו של עולם ואבנה מבתי והיה בנה לי למשיב נפש. אבל… היא לא כן חושבת. היא חושבת שבתולה היא עדיין והנשואין אינם אלא שחוק – תוף וכנור חינגא והלולא לא יותר… רב לך מעשה נערות. אשה את וכלום אין את יודעת אשה מה היא ולמה היא?

– אשה אדם היא בריה ככל הבריות – אומרת חנצה בנחת וכובשת כעסה בלבה.

– אל תתגאי כך, חנצה, ואל תתחכמי יותר! – מתרגזת יענטיל על בתה וחוזרת על דבריה בעקימת שפתים של לעג וקלס – אדם היא!… אינך כלום חנצה, אלא אשה אין לך בעולם אלא שלש המצוות בלבד ולא יותר. שלש מצוות אלה הן הן חכמת נשים ובינתן לעיני המקום ברוך־הוא ולעיני הבריות איזוהי אשה כשרה? כל שעושה רצון בעלה… כך למדנו בנעורינו עכשיו את יודעת?

– לאו! – אמרה חנצה ופניה משתנים ככרום מכסיפים ומאדימים – מי אני שאזכה להבין מה שאשה כשרה יודעת…

– נמצא, כל מה שדברתי עד כאן אינו אלא נביחה בעלמא כאותה כלבתא שם! – נוהמת יענטיל בכעס ורוגז גדול מנפנפת ידה כלפי בתה – המתיני נא בת מרדות המתיני ואלמדך בינה כיצד מרקדין לפני הבעל מה הוא בעל ומה פירושו! – הנני עליך!…

האם נדחפת ויוצאת מלאה חמה והבת בוכה ודמעתה על לחיה.

רפאל נתמלא רחמים על חנצה מנחמה בדברי פיוס דוחק ודוחק את ידה ומבהל על פיו מחבה יתרה וקורא לה: יונתי תמתי! והיא מקבלת תנחומים ומתוך רסיסי דמע המגלידים כפנינים בריסי עיניה, מנצנצת לו הבטה נעימה כנוגה השמש מבין הענן ביום הגשם.

הימים הולכים והחבה של הנאנחים האלו עולה וצומחת. רפאל מרחיב דעתה של חנצה ומלמדה ארחות חיים בכל התחבולות הראויות: בדברים שבעל־פה ובדברים שבכתב באותם הספרים המסוגלים לעלית נשמה. חנצה שוקדת ומוסיפה דעת ורפאל התקוה משעשעתו והוא מצפה ובוטח שהכל יהא יפה בעתו, מה שנראה לו קשה מתחלה נראה לו אפשרי עתה הכל אפשר בעולמנו זה. חנצה הרי סופה שתתפטר מבעלה והפירוד הלא נעשה מאליו, ועל כרחו נעשה מפני שחנצה ובנציה כלאים זו בזה ואין זיווגם יפה מלכתחלה. ואלא מה, אביה ואמה? הם ימאנו להתחתן בו? אי משום הא לא אריא! יש תקנה לזה – הכסף יענה את־הכל ואין דבר עומד בפני הפרנסה. כמקום פרנסה אין מקום למחלוקת וקנאה בעניני האמונה. אין קנאת הדת מצויה אלא במי שהוא עני ומתכוין להשתמש בה לשם הפרוטה: אלא בעלובים האלה שעל כרחם הם צריכים לעשותה מעין לפרנסתם ואלמלא היא לא היו יכולים להתקיים ומתו ברעב חס ושלום שהרי אין כל אומנות בידם ואינם יודעים כלום ואם אין היא להם מי היה נותן דעתו עליהם ומי היה מרגיש בהם?… הנה זה הוא ספר תולדות של יראת שמים מטורפת ול הזיה וצביעות והוללות בני אדם של טובם וחסדם המשונים ושל אהבתם כביכול לעמם ולאחיהם האביונים והוא הוא ספר תולדותן של איבה ותחרות של קטטה ומלשינות של הטלת קנאה בין בני אדם ושל מדת בלעם לסכסך עם בעם ואיש באחיו.

להרבות שלום בעולם בין בני בשר קרוצי חומר שצרכיהם מרובים אין לך תחבולה טובה אלא זו – הפרנסה!…

ד

בזמן שדחק המזל והיהודים נעשו חנונים ורוכלים ושולחנים וסרסורים וכיוצא בהם מיני תגרים בעולם – יצאו הנשואין אצלם מרשות יצר־הרע של אהבה ונכנסו בתוך שאר עניני משא ומתן לרשות יצר־הרע של עסק, ומעתה אין מרקדין לפני כלה נאה וחסודה, אלא לפני כלה עשירה אף שהיא מכוערה. וכשאתה רואה פעמים יהודי נותן עיניו בנוֹי, בידוע שאינו סוחר כהלכה ולבו מופנה גם למחשבות אחרות ולדברים אחרים חוץ מעסקי ממונות. וכיון שיצר של אהבה מוצא פתח לפניו מיד הוא נכנס לתוך הלב ומפליא לעשות שם בקסמיו. וכך היה מעשה ברפאל, מתוך שסוחר ובעל נפש הוא כאחד, פגע בו מנוול זה ומצא לו מקום בלבו להתגדר בו. היה קוסם לו בדמיונו עולם יפה ברוב פלאות ותענוגות בני אדם, מעוררו וממשיכו לנעימות אהבה וצר לו צורה נאה של חנצה תאוה לעינים, ואומר לו: בחור שא עיניך ביופי, כזו ראה וקדש! ורפאל – חולם מהרהר בחנצה וגומר בדעתו להכרית מעט מעט כל החוחים והקוצים הסובבים שושנה זו, כדי שיוכל לזכות בה לעתיד לבוא.

ובכן ותהי ראשית מלאכתו להדביק אליו את ליבצי שלבו עם שאר חושיו כלם יהיו משועבדים לו.

צפה רפאל שאין מפתח טוב ללבו של ליבצי כממון וריוח מרובה בעסקי פרנסה, והמפתח הזה הרי הוא בידו. ולפיכך התחיל רפאל מגלגל עסקים רבים וגדולים לליבצי על ידי משאו־ומתנו עם התגרים, שלא לדקדק עמהם כל כך כבראשונה ושלא לדקדק גם עם ליבצי, הקונה שטרותיהם של התגרים מידו, כשהיה מנכה לו מדמיו רבית יתרה. וליבצי אף הוא, מתוך שהיה להוט אחרי בולמוס של רבית, לא דק כל כך בסוחרים. חביבה פרוטה של רבית למלוים, שבשבילה הם מפקירים פעמים את הקרן. רפאל מרבה בסחורה וליבצי מרבה ברבית, ורבי אשר הסרסור עוסק בעבודה, גלגל המסחר חוזר במוחו וכובעו שמוט לו יותר מדאי לאחורי ראשו.

– מאין הרגלים, רבי אשר? אומרים לו מכיריו הפוגעים אותו בשוק כשהוא רץ כצבי ושולי קפוטתו החדשה מתבדרין – עמוד כמעט רגע ואמור לנו מה חידוש היום בעולם, ומה צרפת שלך?

דבּוּר זה “צרפת שלך” אין במשמעותו שרבי אשר צרפתי הוא או שיש לו חלק במדינה זו, נחלת אבות, חלילה! הכל יודעים שהורתו ולידתו בכסלון ועני ואביון הוא, ואבותיו האביונים לא הנחילו לו כלום לא במדינת צרפת ולא בכסלון עיר מולדתם, אלא כך היה קורא לאותה המדינה, “צרפת שלי” בלשון חבה, כשהיה יושב בתוך קהל ועדה ודורש בדברי פוליטיקא. רבי אשר היה משמש מכתב־עתי חי להכסלונים, מודיע להם חדשות מספר נפלאות ודברי גבורות ומלחמות ומשמיע ישועות וגזרות רעות, והכל היו מצפים לו ושומעים את דבּוּרו הנאה בנחת רוח. ולפיכך כשראו אותו עכשו רץ בבהילות, אמרו, ודאי נוראות נעשו בעולם וחדשות בפיו.

– אין לי פנאי, אין פנאי! – משיב רבי אשר בדרך הלוכו, שלא להביט בפני מכיריו, והם פוערים פיהם ועומדים תוהים ומשתוממים.

– רבי אשר, שולי קפוטתך טובעין בטיט, ואתה רץ ואינך חושש! – אומרים לו אחרים הבאים כנגדו ומעמידים עליו עיניהם בתמיה – חבל על האי קפּוטה יפה דבלי בעפרא!

– אין בכך כלום, אין כלום! – אומר רבי אשר בנשימה אחת, מנענע להם בראשו וממהר והולך הלאה.

– ברוך הבא, רבי אשר! – אומר שמואל החנוני לרבי אשר, הנדחף מבוהל לתוך חנותו, אומר בשפה רפה ומעיין בפנקסו הפתוח לפניו, כאלו ביאתו של רבי אשר אינה חשובה כל כך אצלו, אף על פי שהיה מצפה לראותו ושמח בלבו כשהוא נכנס ובא – שב נא והמתין לי עד שאפנה.

– אין לי פנאי, אין פנאי, רבי שמואל! המלאכה מרובה. סבור אתה, שכל הרוצה בסחורתנו יבוא ויטול? לא כך הוא, רבי שמואל, לא כך! זה האיש רפאל – אמר רבי אשר ומטפח באצבע על מצחו – בעל מוח הוא וכמה כרכורים כרכרתי ועוד אכרכר ואכרכר עד…

– הרשות בידך לכרכר כמה שתרצה, ובשבילי אין לך, כמדומה לי, לכרכר הרבה לפני רפאל שלך, והמלאכה אינה מרובה כל כך – אמר שמואל בתערומת מדומה, מתכוין להגדיל בזה את כבוד עצמו, שמבעלי אמנה הוא, ואגב להקטין פעולתו של רבי אשר, כדי שלא ירבה בשכר הסרסרות – יש לפני מוסקבה, ברוך השם, והיא נאה וטובה לי בכל האופנים. שומע אתה? אלא מפני שיריד פולטבה ממשמש ובא, והסחורה נצרכת מיד באותה שעה לכן…

– לכן… הדברים דברים בטלים, ושלום לך, רבי שמואל! אמר רבי אשר, המבין לשון ערומים, ואף הוא אחיו ברמאות, מעקם חוטמו כאלו הוא מתיאש מן העסק הזה, ומרים פעמי רגליו לצאת מן החנות.

– לא כהן אתה, רבי אשר, ונוח לכעוס! – אוחז שמואל בכנף בגדו של רבי אשר ומרצה אותו בדברי פיוס – לא ירדת לסוף דעתי, במחילת כבודך. עמוד ושמע, רבי אשר! “לכן” זה, שאמרתי, כך הוא: מפני שהסחורה נצרכת מיד והיריד גרמא, לכן הטריח נא את עצמך ולך וגמור את העסק בשעה טובה… עכשיו נניח את הדברים והכרכורים במשא־ומתן. אמור לי, רבי אשר, מתי אתה מכניס את בתך לחופה ונכרכר לפני הכלה למזל־טוב? שמא רצונך ליטול מלבוש בשבילה, הרי סחורה נאה אצלי לפניך, קח ולאחר ימים תעלה לך בחשבון שיהא בינינו. דבר קטן זה ביני ובינך מה הוא?

קצור הדברים, העסקים מתרבים, הסחורה עוברת לסוחר – ורבי אשר יוצא בקפוטה חדשה ועטרה גדולה של טיט על שוליה, רץ כצבי ועוסק במשא־ומתן ופניו מבהיקין. לא שכר פעולתו בלבד, שהוא מרויח כדי ספוק כל צרכו, יפה לו, אלא גם המעשה, העסק גופא. רבי אשר דעתו נוחה עתה מרפאל, משבחו בפניו ושלא בפניו ואומר: אדם זה קנה לו שלמות בכסלון, עכשיו יש לו “חוש הטעם במסחר”, ומובטחני בו שיהא בעתיד סוחר הגון כדבעי.

רפאל לא טעה בחשבונו. ליבצי כרוך אחריו כעגל אחד הפרה ודבק בו בכל נפשו. פעמים הוא מזמנו לסעודה, לשתית חמין ולאכילת לביבות, ופעמים הוא מזמנו סתם ואומר: בוא, חביבי, הרי ביתי פתוח לרווחה, ומה איכפת לך אם תבוא ותשב אצלי, ונתכוון בזה לכבוש את רפאל ולשמרו שמירה מעולה, שלא יעשה עסקים אלא על ידו. רפאל זכאי הוא ויהודי כשר בעיניו, וכשהיו אחרים מפקפקים פעמים במלבושו ובמנהגיו ובנימוסו שלא כדת הכסלונים, היה אומר להם: אי שוטים שבעולם! הרבה דרכים לעבודת הבורא, והוא עובד את הבורא על פי דרכו. גם זה הוא דרך לעבודתו יתברך שמו… והשוטים האלה נעשים חכימין, מנענעים לו בראשם ומסייעים לו מפלוני ופלוני מן למד־ואוי"ם, שנדמו כאכרים גסים ועמי־הארץ גמורים למראית עין. יענטיל, שאשה כשרה היא עושה רצון בעלה ומקבלת את רפאל בשמחה, עורכת לפניו שולחן ומטעימתו מגדנות ומיני מרקחים. ואין צריך לומר, שרפאל אף הוא עושה רצון ליבצי ובא יום יום לביתו באהבה. וכיון שנעשה בן־בית הרי מצוי הוא אצל חנצה – והנה מה טוב ומה נעים שבת אהובים יחד! לא היו ימים מועטים ונתגלגלה לרפאל זכות על ידי ליבצי ללמד את חנצה כתב ולשון.

כשבא רפאל פעם אחת לבית ליבצי, ועדיין לא הספיק להשיב רוחו, רץ ליבצי לקראתו, נותן לידו מכתב בלשון לועזית ואומר לו:

– קרא נא זה!… קרא והבינני מה כתוב בזה.

מתוך הכרת פניו של ליבצי ולשונו ודרך מסירת המכתב נראה כאילו הוא שבחו, שאינו יודע לועזית, ואומר: הידיעה הזאת לך היא ולא לי… וזה גרם לו לרפאל, לעקם שפתיו בלעג של בוז, שלא מדעתו, ולאחר הקריאה העמיד פניו על ליבצי ואמר:

– ומה היית עושה אלמלי לא באתי היום?

– אלמלא אתה הייתי בא לאיש אחר שיהא קורא לי מכתב זה.

– לא טוב לאדם להיות תלוי בדעת אחרים – אמר רפאל, ובאותה שעה נצנצה בו רוח חכמה והבהיקה עור פניו – אמנם ידעתי, רבי ליבצי, שיהודים כשרים מונעים עצמם מן ההגיון, שבכללו גם לשון העמים; אבל הרבה יהודים שם במקומנו, שהם ובניהם כל עסקם בתורה ועבודה וחוץ מזו אינם יודעים כלום, ואת בנותיהם הם מלמדים ספר ולשון בלא שום פקפוק, מפני שאשה פטורה מן המצות והרשות בידה למלאות כרסה למודי חול ולהג הרבה כרצונה, חוץ מתורת ישראל, שכל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלוּת. ולמה זה לא תלמד אף אתה רבי ליבצי את בתך כתב ולשון? והרי היא היתה משמשת לך לכתיבה ולקריאת מכתבים בשעת הצורך, לטובתך ולהנאתך.

– לכאורה כן הוא – מגמגם ליבצי בלשונו, מקמט מצחו ומחזיק בפאת זקנו – יפה אמרת, אבל…

– ומה מעכב?

– אלמלי בתי היתה פנויה הסכמתי שתלך לה אצל “הכתבן” ותלמוד לה חכמת נשים בתוך שאר נערות בתולות. ובאמת, מה בכך? אבל עכשיו, שומע אתה? עכשיו שהיא נשואה לא נאה הדבר… אשת־איש בתוך בתולות קטנות! והדבר דומה… לשמש בעל זקן ובעל כרס, במחילת כבודך, עולה לתורה “עם כל הנערים”!

– אם כן יבוא המורה לביתך. הרשני, רבי ליבצי, ואלמדה אני דעת.

– אתה, רבי רפאל! אתה סוחר ונכבד מבקש לחם עוני, פרנסה של מלמדוּת!…

– בחנם, רבי ליבצי! לקח טוב אתן לה ובחנם…

ליבצי נתרצה מיד בלבו לדבר זה, אלא מפני הנימוס עקם את שפתיו כמסרב לרפאל ואמר לו, שימלך באשתו. בלילה הרצה הדבר לפני יענטיל והסכימו שניהם לקבלו מכמה טעמים: רפאל הרי בן־בית הוא ובעל בריתם, ומה בכך אם בשעה שיושב ומספר עם בתם כאחד מבני משפחתם, ילמדה דרך אגב כתיבה וקריאה. דבר זה לא יזיק כלל ועוד יועיל לה, שתתלמד לקרוא ולהבין תחינות ותפילות ולכתוב פעמים אגרת בעצמה ובידה ולא בידי אחרים, וטובת הנאה זו הרי באה להם בחנם, שלא להוציא עליה אפילו פרוטה אחת.

ובכן התחיל רפאל להורות את חנצה ולחנכה על פי דרכו, ולו נאה תהלה שעשה את מלאכתו באמונה. אהובים שׂשׂוּ, להם היתה תקוה טובה ואורה, וחנונים עלזו בקבלת סחורה, רבי אשר היו שטוף במזמה של מסחר ומאד נתעלה, וליבצי הולך ומעלה את הרבית למעלה למעלה – והימים ימי מעשה, אהבה אחוה ורעות!

ה

עבר חצי הלילה כסלון נרדמה – ושני בני אדם שינה אין לפניהם, מתהפכים מצדם אל צדם ומשכבותם מרננים תחתיהם, כדרך משכבי יהודים, שמתרגשים ונותנים זמירות בלילה ברתת וזיע מנגיעה ודחיפה קלה. אמנם כן, אשרי אוזן שומעת השירה, שעשר מטות אומרות בלילה בבית איש יהודי, אבל גם בשירה זו, שאמרוה שתים, מטה אחת וספה קלוטה ומעוכה וכתותה מרוב תשמישה, גם בה אדם יוצא ידי חובתו. על הספה בחדר האחד היה הירשילי שלנו מנצח בנגינות, ועל המטה בחדר השני – רפאל. שניהם מתנודדים וכל אחד רעיוניו אינם מניחים לו לישון.

רפאל שמר הבטחתו להירשילי וקבע לו מקום לינה בבית דירתו. כשבא הירשילי בראשונה למקום מושבו זה היה לבו שמח, טועם מעין תענוגיו של עני כשמזלו שחק לו פתאם ועלה לגדולה. דירה זו קטנה ונמוכה, שאפשר לו לישב בה במנוחה שעה אחת לעצמו מופנה מן הצבור וחובשי בית המדרש, נראה לו כפלטין נאה; מעמיד עיניו על כל מה שלפניו שם ומסתכל בדחילו ורחימו, מסתכל וממשמש כל מה שבא לידו משמוש קל ושוחק מרוב הנאתו שחוק של הודיה לשמו יתברך על המנוחה ועל הטובה, שבאה לו בהיסח הדעת. וזו הספה, המרוסקת והמתמרטטת ומוכין ואניצי פשתן כרוכים כבני מעים בוקעין ועולין מתוך חפּוּיה הקרוע וסמרטוטיה המלוכלכים, אף היא נשאה חן בעיניו. כמה שהיא מנוולת ומדולדלת, סוף סוף בעלת כרס היא, זכר לכבודה והדרה בימים הראשונים. – כשעלה הירשילי על גבה בראשונה גערה בו בנזיפה ובנהימה משונה, והנזוף הזה נשאר תלוי ברפיון, מעכב לשעה קלה נשימתו וקופץ פיו ואינו זע לא לכאן ולא לכאן, שלא להרעיש אותה הקנטרנית ולהעיר את רפאל משנתו. אבל מיד נמלך בדעתו לרצות אותה בשעת כעסה, ובבקשת מחילה מכבודה התחיל מזיז עצמו בנחת ובזהירות יתרה, פושט מעט מעט רגל אחת ואחר כך גם השנית עד שנסתייע בחסד אלהים ונשתטח עליה בכל גופו. מכאן ואילך היה לבו גס בה ושוב לא השגיח בבת־קול ובנהימה דקה, ולאחר ימים לא השגיח גם בנהימה גדולה. הרשות בידה להתרעם בקולי־קולות והוא נרדם בשלום ואינו חושש.

ומה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?

שמא היה הירשילי רעב ובטנו הריקה תבעה מזונותיה ועכבה עליו את השינה? חס ושלום! קיבת יהודי אינה להוטה כל כך אחרי האכילה, שתהא באה עליו בשביל זה בטענות. ושנית, במה קיבת יהודי נחשבת שיהיו משגיחין בטענותיה? תלי־תלים של דינים וסייגים וגזרות חדשים גם ישנים, בדבר הקיבה העלובה, כדי ללמדה דרך־ארץ במאכל ומשתה: דבר זה אסור לך לא לבד באכילה אלא אף בהנאה, ודבר זה אף על פי שמותר לך ונמכר באיטליז, אין אכילתו אלא במשהו, מפני המכס… דבר זה הוא בבל־יראה ובל־ימצא, ודבר זה, שמרור הוא, אכילתו חובה, הרחב פיך ומלאהו – כל אלה לא ניתנו אלא לישראל, וכל רמ“ח אבריהם ושס”ה גידיהם מוכיחים עליהם ומעידים בפני כל אומות־העולם, שהם מקיימים אותם כהלכתם. ושלישית, לא היה לה לקיבתו של הירשילי פתחון פה לבוא עליו בתרעומות אותו הלילה. כל הלילות מצא הירשילי מוכן לפניו לחם וכוס חמין, והלילה הזה נתוסף לו ראש דג־מלוח ועצם ובשר, שנשתיירו מסעודתו של רפאל, והוא קץ בהם ולא טעם כלום.

שמא נתקשה הירשילי היום באחת מסוגיות החמורות בגמרא ותקפה עליו משנתו, או שמא מוחו מתלבט עתה בישוב דברי התוספות התמוהים ובכוונת ''כלומר" שברש"י, והוא נעור בלילה ומהרהר בהם איך להולמם? אף זו אינה. זה כמה הירשילי אינו מדייק בתלמודו כל כך מפני פזור הנפש. משה’לי חברו היה מקפחו בהלכה ומזרזו ללמוד בעיון בעל כרחו, וכיון שזה אינו, נשתקע בהרהורי לבו ואינו לומד אלא לצאת ידי חובתו. וביום זה, אדרבה, היתה לו שעת רצון ונכנס בראשו ורובו לעומקה של הלכה – והכל נתישב לו שם ואתי שפיר.

ואיזה הוא השטן המעכב עליו השינה?

אוי לו אם נאמר: השטן הזה הוא ביילא!

“ביילא ביילא! רבונו של עולם, היכן היא, ביילא?” – אלו דברים שעולים במחשבתו של הירשילי ומנקרים את מוחו, ופעמים הם יוצאים מפיו שלא מדעתו באנחה קשה. זה כמה שהירשילי וביילא נפרדו ב“שער האשפות” בכסלון, היא הלכה אחרי הסרסורת לשם העבודה, עבודת אָמה בבית אחד מנכבדי העיר, והוא הלך למקומו, בטוח בלבו, שבקרוב יראה את פניה ויהא מדבר עמה שוב על כל הנעשה בביתו ובמקום מולדתו. והלא היא בת איש שכנו וחשובה לו כאחת מבני־משפחתו, וקבציאל הרי היא חמדת נפשו וחביבה לו מאד, ומי כביילא ישמיע לו כל הנעשה שם עתה ומעשים רבים וזכרונות מימים ראשונים? הירשילי מחכה לביילא, מתי תבוא וישתעשעו יחדו בדברי שיחה – והנה צרה, ביילא הלכה ואיננה!

מתחלה היה הירשילי מנחם עצמו ואומר בלבו: אפשר ביילא טרודה היא בעבודה שם בבית אדונה, ולכשתפּנה מיד תבוא להאכסניא בשביל כליה, שנתן אותם פקדון ביד רייזא. אבל כשעברו הימים והיא לא באה, התחיל מיצר ודואג לה. עכשיו לבו לביילא לא בשביל שהיא בת שכנו וזה מקרוב באה מעיר מולדתו, אלא לה לעצמה ולשמה – בשביל שהוא מתמלא עליה רחמים. מדת־הרחמים הזו נתגלגלה בו על ידי רגש מופלא – הוא מין געגועים, שנפשו היתה מתגעגעת במסתרים עוד מנעוריו, שלא לדעת מה. ורגש נעלם זה הולך ומתברר יותר כל שמדת־הרחמים מתגלגלת על ידו ביותר, ונמצאו שניהם צומחים וגדלים ומתפרנסים בו זו מזה וזה מזו. נתוסף עליהם עוד דבר זה: הירשילי הרי יודע עתה מה שניאור־וואלף בקש לעשות לו, ואלמלא ביילא, שבאה פתאם באותה שעה היה הרמאי הזה מתעמר בו ומוסרו לצבא, והלא הוא חייב להודות לה ולברך את שמה. ומה עשה הוא? היא גמלתהו טוב, והוא גמלה רע – על ידי יציאתם מהאכסניא לשער האשפות הוא נחלץ מצרה והיא נלכדה בה. אוי המלאך הגואל הזה הלך ואיננו ומי יודע מה היה לו! לבו לבו לביילא ורחם ירחמנה מאד! עכשיו הירשילי מתגעגע ויודע למה ועל מי. מה שהיה מופלא ממנו בראשונה גלוי וידוע לו עתה. תמונת ביילא הולכת ומתרקמת לפניו בצביונה ומלבבתו ומשיאתו להרהורים רבים. בה יהגה תמיד, ועתים הוא בוכה במסתרים נעשה רך ונעים ומתמכר כתינוק קטן בידי חזיונותיו לנטלו ולנשאו לעילא ולעילא… הירשילי משים עצות בנפשו מה יעשה לביילא לידע היכן היא שמא יסובב בעיר וישאל עליה את אנשי המקום בשוקים וברחובות? חס ושלום, הלא יהיה לבוז – בחור סובב ושואל על בתולה! ומי? הוא, הירשילי! הלא בהזכרת שמה לבד יאדימו פניו מבושה, בני אדם יביטו בו ויבינו יצר מחשבות לבו… וכיון שיבינו – אוי לו ואוי לנפשו, הרי חרפתו תגלה בקהל ויהא מנודה מהעולם־הזה ומהעולם הבא! לא נהיתה ולא נראתה כזאת בישראל… אחת היתה נחמתו: שמא נמלכה ביילא וחזרה לביתה ואלא מה – כליה, שמונחים בארון כאן אצל רייזא? אפשר מתוך שהיתה בהולה לדרכה שכחתם. ואותו היום שלפני ליל נדודים זה יום חם ונעים היה והחמה זורחת בזיו כבודה ונצנצה בו נחמה זו. ומתוך שמחה שקד על למודו בנדנוד אבריו ובנעימה, מנצח כל דבר קשה, מישב ומתרץ ומפליא לעשות.

מה עשה השטן? השטן ישב ושחק לו להירשילי ולנחמתו זו, ומיד עמד ונשב בה ובטלה והיתה כצל עובר.

עד שהירשילי משתעשע בלמודו הגיע לו כתב מביתו, שהיה ממתין לו זה כמה, וקפץ עליו ופתח וקרא אותו באהבה.

“עיקר שכחתי – כך מסיימת אמו של הירשילי דברי האגרת לבנה – מתוך שיחי וצרות לבבי נשתכחה ממני בין כך וכך בתו של בן־ציון בעל־צביה, שעל ידה שלחתי לך זה כבר זוג פוזמקאות מטולאות וקפוטה וכתונת, לבוש אותם לאורך ימים, עד מאה ועשרים שנה. ציפא־סוסי, תחיה, חלצה אותן הפוזמקאות מעל רגליה ושלחתן מתנה לך. השם יתברך ירחם עליה ויזמין לה את בן־זוגה בקרוב. כבר בא מועד לחוננה. אוי עלובה זו נעשית כחושה וכמושה וירוקה מרוב צערה ועצבונה עלי ועל צרותי הרבות. עיני כלו, לא עליך ועל כל בני ישראל, ממריטת נוצות בלילות. אוי ואבוי לי אלמנה שוממה! שכרי מצומצם ולא יספיק גם לפת חרבה ומים במשורה, ואנו מתפרנסים בצער. ברוכה אסתר־לאה החנונית, שנותנת לי לפרקים בהקפה כד נסיובא, ופעמים גם מעט חלב. פרתה ילדה למזל־טוב ביום ראשון ל “סליחות”, והקדוש ברוך־הוא ברך אותה בעגל בריא וטוב, שאין כדוגמתו בכל העולם, ואך אחת למאה שנה יולד כמותו. הגע בעצמך שמרדכי הקצב, שאינו ותרן כל כך, קפץ עליו ונתן בשבילו עשרה זהובים במזומנים, והקרב והכרעים לה לאסתר־לאה! והכל אומרים שהרויח ממון רב, ודאי ששה זוזים, ואפשר שבעה או שמונה. – הנה רציתי לומר לך ולא ידעתי עוד מה. במה פתחתי?… אמנם כן, ברוך מזכיר נשכחות, נזכרתי! רציתי לספר עמך באותה הבתולה. לא די לי צרות נפשי, נתוספו לי גם צרותיהם של אחרים. בבן־ציון בעל־צביה אני מדברת. זקן הוא ותשוש כח, גופו כחרס הנשבר, כמעט שהנשמה בקרבו, ואין לו פרנסה. קבצנות כאותה שבקבציאל עכשיו אינם זוכרים אף הקבציאלים הישישים. אם הנשמות עומדות בגוף ואנו חיים וקיימים אין זה אלא זכות אבות ומעשה נסים. אוי, אוי לנו!… והקדוש ברוך־הוא עוד יסף יגון על מכאוביו, על מכאובי בן־ציון זה, והביא עליו עוד צרה חדשה. מבתו הבתולה, זו בעצמה, שעל ידה שלחתי לך פוזמקאות של ציפא־סוסי וקפוטה מסורסת ועשויה מקפוטת אביך, עליו השלום, מבתו זו לא הגיעה לו עדיין אפילו תמונה אות אחת. אמת, היא בעצמה אינה מומחית בכתיבה, אשה היא, אבל מלאכה זו יכולה להעשות על ידי אחרים, על ידי הגברים. ומה אני עושה? אני מטריחה את רבי פייבוש המלמד, יחיה, מדברת באזניו והוא כותב בטובו הגדול. וכי אין כתבנים, מלמדים או מי שיהיה, אצלכם שם בכסלון, בעיר זו של ישראל, שהערלים מסיקי התנורים בבתי־המדרש ומכבי הנרות בלילי שבת יודעים מתי החודש, מודיעים את “המולד” ומדברים יהודית כיהודים גמורים? בני, אני גוזרת עליך במצות כבּוּד אם, שמא תראה את הבתולה הזו, או שמא אתה יודע מה אודותיה, מהר והודיע למען השם ותקנה לך חיי עולם־הבא. כי אביה בן־ציון מצטער מאד עליה ויש לו ענויים ויסורים מרים, וצביה אמה שרויה בצער ומורידה עליה דמעות. אפשר היא מתה חס ושלום…”

אלמלי היה הירשילי בולע כזית מרור בבת אחת לא נחמרו עיניו וחוטמו ממרירות כמו מדברי אמו האחרונים. ואם לא כרע ונפל באותה שעה אינו אלא בשביל שעמד בזוית בית המדרש נדחק אל השלחן וידיו סמוכות על הגמרא “ביצה” הפתוחה לפניו. רבות עצבותיו, ויסוריו מתגברים, ולשפוך את נפשו אינו יכול. אדרבה, הוא עוד מתאמץ לכבוש את מכאוביו בקרב לבו מפני מראית עין, שלא ירגישו בו יושבי בית־המדרש וקשה דאגה כבושה בלב כמחט בבשר. וכשבא בערב למלונו כבר נזדעזעה מטתו של רפאל בחדר השני ופצחה רנה. ומיד קפץ הירשילי ועלה על ערש יצועו והתחיל מתאנח ומהרהר בביילא, והספה התעוררה אף היא ופתחה פיה ואמרה שירה משונה על פי דרכה.

ו

ורפאל למה נדדה שנתו בלילה ההוא? וקול נהימה זה, שמטתו מנהמת בחריקה משונה, מאי קא משמע לן?

אוי, עת צרה היא לרפאל!

יום משא־ומתן וטלטול גדול בשוק היה אותו היום לרפאל. נתפרש עם תגרים הרבה ונתן להם סחורתו בהקפה כרצונם. בערב בא לביתו עיף ויגע, ועד שלא הספיק לפקח על חשבונותיו ולסדר לו סדר העבודה למחר, בא פרוונקא ומסר לו אגרת, וכשקרא בה חשכו עיניו. מגלין לו שם בלחישה, שבית־חרושת זה, בית חייו ופרנסתו, נגעים רעים נראו בתוכו, ואם תחתיהם יעמדו הנגעים עוד מעט, יתמוטט ויפול חס ושלום… סחורה אי אפשר לשלוח לו לפי שעה, וממון כמה שיש בידו ישלח לבעליו במהרה. השעה דוחקת מאד!

רפאל מוטל על מטתו נרעש ונפחד ומתבונן במעשיו: בית־החרושת בסכנה, וכשיתמוטט חלילה, הרי אוי לו ואוי לנפשו! התגרים לוקחי סחורתו, כשיראו בעל בית־החרושת פושט את הרגל בודאי, לא ישנו ממנהג העולם ויפשטו אף הם את הרגל, שלא לפרוע חובם בזמן הקבוע להם בשטרותיהם. כלום שוטים הם, שלא ישתמשו בצרת אחרים לטובתם? ולצאת ידי חובתם לכל הדעות הרי יקנו בזול שטרי־חוב על בית־חרושת זה גופא ויפרעו לו בהם. ועוד תחבולות הרבה יש לנגד זה, תחבולות בדוקות ומנוסות, במועצות וערמומיות נפלאות. קריאת שמטה, או “קוממיות” בלשון העם, זוהי אחת ממדות הסוחרים שהחזיקו בה מימי קדם, מלבן הרמאי ועד עתה, אלא שיש לאמרה בחכמה ובנעימה ובנוסח יפה כבקי ורגיל… ולהוסיף על צרתו חפז ועשה היום עסקים במדה יתרה, כאלו נכנסה בו רוח שטות ועמד ונטל את סחורתו רובה ככולה והוליכה לים המלח. סחורתו הרי נתונה היום לתגרים ועתה הוא נקי – אין בידו לא סחורה ולא כסף! ומה ישיב לבעליו, המבקשים ממנו ממון בשעת דחקם? ילך וימכור שטרי התגרים החדשים לאחרים בשעה זו שיודע הוא, שעסקיהם של בעליו רעים ובא יום אידם? דבר זה קשה לו לעשותו, והלא הוא כאילו ילך וילסטם את הבריות. ומתוך כך הוא בא להרהר בליבצי ונזדעזעו כל אבריו – רוב השטרות הרי קנה מידו ליבצי! ושטרות של מי? של הסוחרים הללו, שאינם בהקפה אלא כל זמן שגלגל המסחר חוזר, והם פורעים את חובם כדי לחזור ולקבל סחורה בהקפה עוד יותר. ולמה היה מרבה בעסק ולא דקדק כל כך עם הסוחרים? כדי לתת מקום לליבצי להרויח על ידו, והכל בשביל חנצה, בשביל סגולתו האהובה הזו! עכשיו כשבית־החרושת מתמוטט ומסחרו פוסק והתגרים יפטרו עצמם מפריעת חובם בדרכים הרבה, הידועים להם, הרי יאבד ליבצי על ידו הון רב יתמלא עליו חמה וינעול ביתו בפניו. אוי לו מכל צד: אוי לו שקפח את פרנסתו והוא עובר ובטל מן העולם של המסחר, ואוי אוי לו שקפח את חנצה. – הלב סוער, רפאל מתנודד והמטה חורקת: חיריק חיריק־חריק!…

ועד שהוא מיצר ודואג לעצמו ולעניניו, יצרו הטוב מתעורר בו ומיסרו ואומר לו דברי כבושין: רשע! למה עסקת לא באמונה, בתרמית ופזיזות, מניח על קרן הצבי ממונם של אחרים ומבזבז משלהם בשביל חפציך בשביל למלאות תאוות גופך ומשאלות לבך? פטפטן! להוכיח אחרים היה לך פה ולשון, ובשם האמת והדעת והטוב והישר היית דורש תמיד ברבים. לתקן העולם רצית, ודרכי הבריות ומעשיהן לא זכּוּ בעיניך: רבי אשר הסרסור שקרן גדול, יעקב החנוני רמאי, ראובן הסוחר בדאי, פלוני כך ופלוני כך וכך, וישר באדם אין. ואתה?… היוסר אחרים הלא יוכיח את עצמו? עתה למה תתאונן, רשע, קבל עליך יסורים ודום! – יצרו מנקרו ואינו פוסק, רפאל מתנודד, והמטה חורקת חיריק־חיריק־חריק!

הספה מן החדר השני אף היא מנהמת בקול ומזעזעת מוחו של רפאל, ונראה לו כאילו היא מתרעמת וקוראה עליו תגר בשביל הירשילי, השוכב עליה, למה הסיח דעתו ממנו, מן יתום עלוב זה. הירשילי מצא חן בעיני רפאל להכירו מיד בביאתו לביתו בראשונה. ראה רפאל לפניו עלם נחמד, עני וגר, דכא ושפל רוח, ונתמלא עליו רחמים. זה העלם הנעזב היה בא ללון הלילה בצל קורתו, והוא כשה נאלמה, אינו פותח פיו אלא שותק ועיניו מספרות את צרת נפשו, היאך הוא חי חיי צער ואין לו מנוחה בעולם. מתוך פניו הצנומים וריסי עיניו, הנשואות אל רפאל, היה ניכר, שמחבבו חבה יתרה, ואליו הוא נושא את נפשו. – ורפאל ראה חובה לעצמו לטפל בילד נעלב זה, לחנכו ולהכשירו לחיי העולם, אלא שעסקיו וחנצה אהובתו הטרידוהו כל כך, עד שלא היה לו פנאי לעשות מה לטובת האומלל הזה. וכשנזכר בו פעמים, אמר בלבו, לכשאפנה אטפל בו, ועברו הימים ושכח אותו לגמרי. עכשיו שמע בת־קול יוצאת מן הספה בחדר השני ומנהמת, ונתן דעתו בהירשילי. והוא מתנודד ואומר: אוי לי מעלבונו של זה! שה אובד בא לביתי מבקש חסד ורחמים והתעלמתי ממנו! ויצרו מוסיף ליסרו ואומר: אי לך איש כזב! טוב ומיטיב ובעל רחמים אתה רק בפיך, אומר הרבה ואינך עושה כלום. כן אתם כלכם פושקי שפתים, מתממים ומתהללים במדות טובות, נדיבות ורחמים. תורת חסד על לשונכם ולבכם לב אבן!…

הספה מנהמת רפאל מתנודד והמטה – חיריק־חיריק־חריק.

ז

“הוי כסלון ארורה, עלובה ובזויה! יום ולילה תשואות מלאה ומהומות רבות בתוכה: צלצל פעמונים –שרפות בעיר! צלצלי תרועה – הלולא וחינגא, חתנים וכלות מובלים לחופה! צעקה וצוחה – גנבים באו, שודדי לילה! הוי כסלון אומללה ושפלה, מגואלה וסרוחה, הלואי שלא ידעתיך!”

דברי חרוף וגידוף אלה יצאו מפי רפאל כשנתעורר בהול ומבולבל, לאחר שנתנמנם מעט, ושמע המון כלי־זמר בחוץ, כנור ותוף וקול תרועה. ובאמת לא ביושר כעס רפאל על כסלון בפעם הזאת ופגע בכבודה. עד עתה הרי לא היה חושש להשרפות ולהחופות ולהגנבות שם. בשבילו היתה כסלון יכולה לבעור באש עשר פעמים בלילה אחד, יצלצל לו הפעמון, יתרעש התוף ויתריעו על גנבים – והוא עשה את שלו ונרדם בשלום על משכבו. ולמה? שהורגל באלה, והקולות והצווחות והמהומות לא הבהילוהו לא זעזעו את מוחו, חלילה. אלא מתוך שהיה היום שרוי בצער ונוח להתרגז מכל דבר קל שלא כרצונו, שפך חמתו על כסלון העלובה וינאץ אותה בזעם אפו, והכסלונים יסלחו לו, שאין אדם נתפס על צערו.

קפץ רפאל וירד מעל המטה ובא ופתח את החלון בחדרו ונשקף בעדו החוצה.

רוח שחרית מנשבת ברפאל, מנשקת לו את לחייו ועיניו, מסלסלת בשערו ומצננת לו את ראשו ומישבת דעתו. השמים מאדימין בפאת מזרח, ורושם של צורת הלבנה מבהיק כעין כתם לבן למעלה ברקיע. אור וחושך משמשין בערבוביא, יום ולילה נפגשים, מנצחים זה עם זה ונושפים ברוחם – ובחללו של עולם כולו אומר שהחמה קרובה, עוד מעט ונראתה בכבודה! בשׂורה זו מבשרים בעלי כנף רננים, המשכימים לצאת מתוך קניהם ופורחים ואומרים שירה ברום עולם, גם תופשי כנור וכלי־זמר בחוצות כסלון המובילים מחותנים לביתם ממשתה נשואים בקול שיר ונגינת עצבים, הידועה לאנשי המקום.

הנה פוסע והולך לו בנחת יהודי כחוש דל ומדולדל, אחד מאותם מיני יהודים, היושבים צפופים, עשרה בבית דירה אחת שם באחד המבואות הצרים והמטונפים: דלים ואביונים, שפלים ומדוכאים, שענן כבד של מרה שחורה שורה עליהם והם זוחלים ומתיראים לשאת ראשם. עתה הוא הולך לו קוממיות ועליו בגדי שבת ונעלים ופוזמקאות ברגליו, ראשו זקוף, ידיו תחת לבגדו העליון נתונות על אחוריו, דעתו זחה עליו ורצונו שיחלקו לו כבוד. החליל מכה לפניו וכל בעלי השיר מנצחים על כליהם ומריעים לו בזמירות. נערים קטנים, יחפים ושולי כתנתם יוצאים להם לאחוריהם מתוך המכנסים, רצים בראש, ויהודיה בעטיפה של שבת סינורה מופשל למעלה ונתון לתוך חגורתה, וכנפי המטפחת בראשה מתבדרות ומרחפות באויר, מרקדת לעצמה צוהלה ושמחה.

פנו מקום! הנה כן מובילים לביתו בשמחה ובשירים, בתוף ובכנור, דרך רחובות העיר וראש חוצות, קבצן אחד עם אשתו, שני מחותנים נאים: – התעוררי התעוררי, כסלון, יקיצו כלם משנתם וידעו!…

רפאל משתומם על המראה, מנענע בכתפיו ומעקם חוטמו, לומר שאין דעתו נוחה מכל השמחה הזו. בשבילו לא היה העולם חסר כלום אלמלי היו המחותנים האלה מהלכים לביתם בחשאי ולא בפומבי, בלא זמר וצלצלי תרועה. הוא הופך פניו מהם. עיניו משוטטות ברחובה של עיר, וכסלון לפניו בניווּלה, במראה הבוקר. הביבים ומי־השופכין שנשפכו בחוץ בערב, נותנים ריח. לפני פתחי הבתים, שחלונותיהם סתומים בדלתות מבחוץ, תלים תלים של זבלים ועצמות ופרורים ממיני מזונות מעופשים ופסולים. אלו החזירים, העשירים שבבהמות, שפרנסתם מצויה להם בכל מקום בריוח ולא בצמצום, אוכלים מן המוכן לפניהם ומכרסמים בנהימה גרונית משונה מרוב עונג. שם כלבים נודדים, כלבים עניים ונעזבים, מחוסרי פרנסה ורעבים, בהם חגרים וסומים, דווים וסחופים, שרועים וקלוטים, עוברים אצל כל פנה ומבקשים לחם. ואתא כלבא עניא ונשך לחזירא ומהפך עמו בחררה, והיה קול נביחה וחריקה גדולה, ולקולם נחפזים ובאים עוד שבעה נַבחָנים ומתקוטטים ונצים על עצם אחת. גם עורבים, בני בליעל אלה, רמאים וגנבים מפורסמים, מרקדים שם ומקרקרים ומשחרים לטרף. ועורב אחד מתגנב ועולה על גב חזיר, פושט גרונו ועומד ומתבונן לו בעין פקוחה איך הוא נובר באשפה, וכיון שחפר ומצא, מיד יורד מעליו ונופל על המציאה וחוטף ופורח עם ציד בפיו. הפרות, הלנות בחוץ תחת כפת הרקיע, מהן עדיין רבוצות ומעלות גרה, ומהן עומדות על רגליהן ומתמתחות בפשוט הראש והזנב, ומהן מתחככות בכתלים, מטיילות ברחוב ומריחות ולוחכות מה שנזדמן להן בדרך. הפרות בכלל מתונות הן ובעלות דרך־ארץ, לא כן העזים, שדעתן קלה ורגליהן קלות, משמשניות הן ויצאניות ומתהוללות בחוצות. הללו ממקום קדוש באות, מעזרת נשים שם, פורצות גדר וקופצות לתוך גנות, והללו מטפסות ועולות על גגות ורצות וגועות בקול, ושם שעיר אל רעהו יקרא, שניהם עומדים זקופים על שתי רגליהם האחרונות, מכשכשים בזנבם ומרכינים ראשם ומשתערים ומתנגחים זה עם זה בקרניהם.

השוק הזה של כסלון בבוקר עם כל בהמותיו, בהמות גסות ודקות ההולכות על ארבע, ועם כל דרכיהן, והתחרות והערמומיות בבקשת מזונותן – הראה לו לרפאל מעין דוגמתו של שוק ההולכים על שתים, סחרם ואֶתנַנם, שנאתם וקנאתם ושקר תרמיתם, והוא עומד עצוב ושקוע בהרהורי לבו, ומיני בעלי־חיים משונים, אדם ובהמה, משאילים זה לזה צורותיהם, מתבלבלים ועוברים לפניו בערבוביא.

קול נקישה בחדר השני מזעזע את רפאל והוא מתעורר ונזכר בהירשילי, מתמלא עליו רחמים ואומר בלבו:

– קול זה ודאי מתוך שינה הוא? כל הלילה התהפך על משכבו ונדדה שנתו מעיניו, שמא חולה הוא? או שמא מזלו רואה, שהחסות בצלי מחסה כזב הוא, מי יודע אנא אני בא, והוא יאבד מקום לינה זה… עלוב אתה, ילד מסכן, אם כל הצלחתך תלויה בספה מדולדלה זו! כל הבריות מחומר אחד קורצו – וכמה משונות הן במשאלותיהן לצורך קיומן וטובת הנאתן. יש שגם פלטין גדול צר לו, ויש שמקום צר די לו להניח ראשו. אילן אחד ועלים אחדים, הללו נוצצים בו ומרטיבים והללו נובלים ונופלים, מורדפים ומטולטלים… אוי, יתום נעזב, אוי נער נודד ואומלל!…

ועד שרפאל עומד ומהרהר נשמע לו עוד הפעם קול נקישה חזקה, כחלון שנפתח פתאם בכח, וקול הירשילי עולה מיד באזניו, קורא וצועק בנשימה אחת:

– זו היא, היא!

כשבא רפאל בהול ומבוהל לתוך החדר השני כבר קפץ הירשילי דרך החלון הפתוח, והוא רואה אותו רודף בחוץ אחרי המחותנים ומתעלם אתם באחד הרחובות.

ח

אותה האשה הסרסורת שנזדוגה לביילא ב“שער האשפות”, הוליכה אותה דרך שוקים ורחובות עד שהביאתה אל בית־חומר שפל ורעוע ואמרה לה באהבה ובנחת רוח:

– זו דירתי. שבי, בתי, שבי לך בזה ואני אלך לי אל מקום פלוני, המיועד בשבילך, לדבּר שם עליך. הנה ביתי לפניך, שבי לך, סגולתי, ונוחי מעט. מתוך פניך ניכר שנתיגעת מטלטול הדרך. כמדומה לי כך אמרת, שמקבציאל את?

– מקבציאל. משם אני, עתה באתי.

– ודאי אין לך פה לא גואל ולא קרוב, ואַת נכריה ובודדה

– כערער בערבה.

– עתה ראי, שהאדיל הסרסורת נביאה היא, חכמה מחוכמת! רבות נשים נתברכו במתנות טובות, מי בחן ומי ביופי, ואני בחכמה. כלום לא אמרתי לך זאת מראשית? עכשיו האמיני לי, האמיני בתי, שהקדוש ברוך־הוא יעזר לך בעתיד וזרח כשחר מזלך ותחיי בנעימים וברוב נחת אמן סלה! בתולות קבציאל מתבקשות במקומנו, ואם פקחות הן ויודעות למה הן מתבקשות, סופן שמתעשרות ורוח הבריות נוחה מהן. כך הוא, כך, סגולתי… מה שמך? לעת זקנה תש כח זכרוני, מה שנכנס באוזן אחת מיד יוצא דרך האוזן השנית. הזכיריני נא מה שמך, בתי?

– ביילא!

– כן הוא, נזכרתי, ביילא שמך, ביילא!… הנך יפה, ביילא, נעימה מאד ובודאי גם טובת שׂכל אַת – אמרה האדיל, מסתכלת בביילא בפנים צוהלות וצורמת לה בסנטרה – סחורה נאה!… חייך, ביילוני, שאת רעבה. ראו נא, אוי ואבוי לי, איך פניך מוריקות! למה את שותקת? עניני, ביילוני, עניני!

ובאמת לא טעמה ביילא מאומה משעת ביאתה לכסלון היום בבוקר ועד עתה, והיתה רעבה מאד, אלא מפני הבושה כבשה צער של רעבון ושתקה.

– שתיקה זו הודיה היא. האדיל יודעת לבבות. וכל יצר מחשבות מבינה. ידעתי את נפש הבתולות. בנות ישראל ביישניות הן, ובפרט אלה של העיירות הקטנות, אבל הבושה היא אינה להן אלא עקשנות, והעקשנות מדה מגונה היא. מי החפצה חיים ואוהבת נפשה תרחק ממנה. זכרי זאת, בתי, ובאחרית ימים תראי כי לקח טוב נתתי לך ותברכיני… עתה הנני הולכת לקנות בשבילך מעט אוכל. עוד היום גדול ואנו סועדים בערב. בעלי חוזר כל היום בשוק על פרנסתו ונערי הקטנים יושבים מן הבוקר עד צאת הכוכבים בבית רבם, ושתי בנותי משמשות בחנויות של צניפות ורדידים ותמרוקי הנשים. הלואי שתהא מזלך כמזלן. נאות הן וטובות ונעימות ומעורבות עם הבריות ומוצאות חן בעיני כל רואיהן, ואין בהן אפילו שמינית שבשמינית ממדת העקשנות. כל המעלות האלו הן הן המעלות הטובות של אמן בנעוריה קודם חתונתה… ולפי זה אנו נכנסין לאכול בערבית ואין כח בך להמתין עד שעה זו – כך אמרה האדיל וקפצה ויצאה מן הבית.

“אמנם אשה צדקנית האדיל, יקרה היא מפנינים – אומרת ביילא בלבה – מכותלי ביתה ניכר, שעניה היא, וחיי צער תחיה, ואף על פי כן היא דואגת לי כאם רחמניה. מה רב טוּבה! הקדוש ברוך־הוא ישלם שׂכרה”.

ועד שהיא מהרהרת כך בלבה, תולה עיניה ומתבוננת לכל מה שלפניה בבית ונותנת ברכות והודאות לשמו יתברך על חסדיו הגדולים, שהזמין לה נפש יקרה, אשה כשרה זו, דורשת שלומה וטובתה, – באה האדיל ומיני מזונות בידה, מניחתם לפניה על השלחן ואומרת לה ברחמים ובתחנונים:

– אכלי, יפתי, סגולתי! הרי לפניך ראש בצל, צנון וקישוא, יערב לך ויתבסם לך, אכלי נא ותחי נפשך. רוצה אני ורוצה בכל לבי שתאכלי ופניך יהיו מאירים ומזהירים. שמחי, בתולה, בילדותך ויטיבך לבך בימי בתוליך ואל תדאגי. אני בנערותי לא מנעתי לבי מכל שמחה ותענוגות בני האדם ומה שחשקה נפשי מלאתי. הלא מעטים ימי ילדותו של אדם, ואם לא בהם ישמח – אימתי?… אבל מה לי שאני עומדת ומפטפטת להג הרבה במופלא ממך בשעה שנפשך שוקקה ורעבה. כשאדם הזקין נעשה פטפטני ואומר דברי הבלים – אכלי ביילא!

– מה אני, שכך טרחת בשבילי ולמה תבזבזי משלך למזונותי? – אומרת ביילא מסרבת ואינה נוגעת במאכל שלפניה.

– בבקשה ממך, אל תהי סרבנית באותה שעה. האכילה לבתולה חובה היא, כדי שתהא טובת מראה ובריאת בשר ומוצאת חן בעיני הבריות. ולא משלי תאכלי, כמו שאמרת, אלא משל אבינו שבשמים ומשלך. כשתגיעי למקומך, בעזרת השם, למקום זה שבחרתי לך, תשלמי לי בתודה. מיגיע כפיך לעתיד לבוא תאכלי היום. – סעדי לבך, טפשא, וקץ לדברי הבלים אין לי פנאי והנני הולכת מיד לבקש לך מנוח במקום פלוני. צאתי לשלום ולמזל־טוב!

האדיל נזדרזה ויצאה וביילא התקינה עצמה לסעודה ואכלה לתאבון בלב טוב, שמזלה שׂחק לה והזמין לפניה בת ישראל כשרה וצנועה זו, הטורחת בשבילה בחסד וברחמים. אלא על זה בלבד היה דוה לבה, שאמה אינה רואה בשמחתה, ומרחוק תזכור את בתה ותצטער עליה. ומתוך יגונה זה באה ביילא לידי חזיונות וגעגועים על כל בית אביה החביבים והיא מהרהרת ומנהמת: הוי, מה שלומכם, אהובי, איך אתם מתפרנסים, איך אתם מתקיימים, מחמדי נפשי!

היא מהרהרת ומדמה לה את ענים ואת עמלם ואת לחצם. האם העלובה זקנה קפצה עליה בלא עת והיא כפופה ועצובה ושוממה, חייה חיי צער ועוני, עמל ורוגז, ושעה אחת של קורת רוח לא היתה לה מימיה. אבא מדוכא ומעונה, כל ימיו מכאובים, עמל ועבודה קשה, ומכל יגיע כפיו אין לו אלא פת חרבה וקב בולבוסין ופעמים לריק יגיעוֹ וגם לחם צר זה יחסר לו, והוא וביתו רעבים. והילדים, אוי ואבוי, כלו ביגון חייהם, ובאנחה ובעירום ובחוסר־כל ימי עלומיהם! לא אכלו לשׂבעה ולא שתו לרויה מעולם, נתמעט חלבם ודמם, נתדלדל בשרם ועורם דבק לעצמם. היא מדמה לה את העלובים האלה, שבתם וקימתם ומעמדם, ולבה הומה להם: הוי, הורי הנאהבים, הוי, אחי ואחיותי הנעימים! איך אתם מתפרנסים, איך אתם מתקיימים?…

היא מדמה לה גם אותה שעה שנפטרה מביתה. כמה קשה היתה פרידה זו! האם עצובת רוח אבלה ונאנחה, ואבריה מרתיתים. אינה יכולה לכבוש את צערה, וכל עניה ומרודיה ומכאוביה שנתכנסו ברוב הימים בתוך לבה, עלו באותה שעה ונשתפכו דרך ארובות עיניה כנחל של דמעות. האב, הנעלב והנדכא הזה, מתאושש ואומר לה שלום בשפה רפה ובקול דממה, אבל בתוכו הומה לבו רוחו סוער ודמיו מרתיחים, והוא נפעם ונדהם.

דומה, שאביוני־עם אלה גם להם לב להרגיש כמו לעשירים שלוי עולם, גם הם אוהבים את בניהם כמוהם, ואפשר עוד הרבה יותר מהם. – קשה היתה פרידתה לכל בית אביה כקריעת אחד מאברי גופם. וביילה מתגעגעת עתה על אהוביה הנעימים, ולבה נושא שלום להם מרחוק.

ענן של עצבות עולה ומכהה זיו פניה, סער גדול במעמקי לבה ורגשותיו כגלי ים, עוד מעט ומעינות עיניה נבקעים ומבול דמעות יורד בזעף. אבל מירכתי נפשה פנימה נשקפת לה התקוה באור פניה, מבשרת טוב, ישועות ונחמות לעתיד לבוא: כשתבוא, אם ירצה השם, על מקומה בשלום – והיה שכר מעשי ידיה לאביה ואמה, תשלח להם לעתים מזומנים מעט מעט או תקבוץ על־יד ולאחר ימים תחזור לביתה עם צרור הכסף בידה ומתנות לכלם. תקנה להם פרה ושתי עזים, והיה חלב וחמאה בבית הוריה ללחמם, והנותר ימכרו לאחרים ויחיו יחד בנחת ובנעימים ולא יוסיפו לדאבה עוד.

בדברי פיוס ותנחומות אלה הניעתה התקוה כתינוק בעריסה, והיא מצמצמת עצמה על ספסל אצל הכותל ונרדמת ורואה בחלומה מטה מוצעת, ועליה כרים וכסתות גדולות קטנות כמגדל גבוה, גם סדינים ומעטפות ומטפחות ומלבושים נאים. הנה היא נישאת למזל־טוב… נשואה היא וראשה פרוע! והחתן מי הוא ואי זה הוא? שאלה זו אינה עולה על דעתה, אין לה אלא מה שעיניה רואות – רבים במנחה יחלו פניה, מרקדים לפניה ומקלסים ואומרים קול אחד: מזל־טוב לך, ביילא, מזל־טוב לך, כלה נאה! – –

השמש באה. בבית נטויים צללי ערב, וביילא נרדמת, קיסמין לחים דולקים ומתמרים על גבי הכירה וקולם הולך כקול הסירים ברעש וקיטור ותימרות עשן, ופתאם הם מתריזים ולשונות אש יוצאות ומלהטות סביב קדרה, שמתבשלת ומבעבעה ומביעה תוך־תוך! האדיל מעברת את הזוהמא מעל פני הקדרה בכף של עץ ומספרת בלחישה עם בעלה, העומד כפוף ונכנע על יד ימינה, מתרגזת ונותנת אצבע על פיה בשעת הדבור.

– הס ואל תצפצף כך בקולך, נבלה סרוחה! – גערה האדיל בבעלה בלחישה ובקצף גדול – הנה זה בא דודי, בעל נפש־היפה הזה. הנה זה בא במדברו הנאוה וצורתו המשונה! הלואי שתלך למיתה ותהא כפרתי. הלואי, רבונו של עולם! כלום חולה אתה ואין כח בך לדבר בלחש ולא בקול רם, להעיר אותה משנתה. שומע אתה. מענדריק?

– שומע אני ושומע. אבל מה משמע, השמיעיני נא, מה משמע שאינך שוקדת למסור סחורה זו שם עכשיו בלא שהיות?

תשובה זו גחן מענדי ולחש באזני אשתו. ולאסונו היה מתיז בשי“ן, וחסרו לו גם שנים קדומות, ובעל־כרחו ושלא בטובתו היתה השי”ן יוצאת מפיו בצפצוף משונה. ומעשה שטן – נפלו דוקא לתוך פיו תיבות שנונו"ת, כמעשה זה שהשטן עושה להדיוטים, שהם בורים גמורים, ומעלה על לשונם, בשעת דבורם, דוקא שיחות חכמים ומקראות מבולעים ומסורסים.

– עפרא לפומך, בהמה! פה לו ויצפצף, גרגרת לו ויגרגר, יגרגר… צרעת מצרים תדבק בך ובגרגרתך לעולם! – מקללת האדיל בלחישה בכל מאמצי כח, ולחישתה לחישת שרף, מאיימת את בעלה באצבעה ולוטשת אליו עיניה – בשביל מה, שואל אתה, שוהה אני למסור הסחורה? בהמה! עדיין אין אתה יודע אותה, מרשעת קמצנית זו, שנוח לה לנקר שתי עיניה מלהוציא פרוטה אחת יתרה. תמתין לה ותמתין ותכלינה עיניה עד שתזכה לראות אותי ואת סחורתי אצלה. בפעם הזאת, שומע אתה? בפעם הזאת אחכמה יותר ולא אניח לה, למרשעת זו, לעשקני. הס, בהמה! ואל תכנס לתוך דברי. למה אתה עומד כגולם ומעמיד עלי עיניך כעגל? שמע מענדריק, שמע ושתוק.

– שתוק שתוק! שמא־סמא ידעת פירוש סל שתיקה זו? – לוחש מענדי באזני אשתו, ומתוך בהילות וזהירות יתרה, שלא ינקש בשינ“ונו, הוא מתבלבל ועושה השי”ן סמ"ך ותשובתו שרוקה עוד יותר.

– תוף־תוף! – רוקקת האדיל בפני בעלה ומניפה עליו כף הקדירה באימה – כמה הוא מצפצף ושורק! שמה ושרקה תהיה, רבונו של עולם. תהא שורק שורק ושורק… שומע אתה שמענדריק?… הנה ריבה זו מתנמנמת שם, שמור פתחי פיך, שמא תקיץ ותשמע… עוד טעם לי בדבר, שאני שוהה. תשב לה זו שנים שלשה ימים בביתנו ותאכל לשובע וייטיבו פניה. אוז זה כשאתה מרבה לפטמו הוא מרבה לך שומן. הרי לך שני טעמים – שתים מכות לך, מענדריק! והטעם השלישי עולה על כלם – מכה שלישית לך גדולה וקשה, בשביל שמוח חתול מוחך ושכחת מה שכתוב באגרת של נחמן טרייטיל. הוא, נחמן טרייטיל, מבקש סחורה נאה, ולכשיבוא בקרוב ימצא הכל מוכן אצלי ואין הדבר חסר אלא ראית פנים וכתיבת תנאים, כדי שלא ישהה כאן ויסע מיד עם ארוסתו, כביכול, למדינת הים, להיכן שהוא הולך ומביא מיני סחורתו זו בכל שנה ושנה ומשׂתכר. ואתה ידעת את נחמן טרייטיל, שהוא משלם תמיד שכר שדכנות ביד מלאה ופתוחה. חזרתי היום על כל האכסניות, בקשתיו ולא מצאתיו. למחר תחפש אותו אתה ככלב ותסובב עיר. זכור ואל תשכח! עכשיו שומע אתה, בהמה?

– מה שאלה היא אם אני שומע? פשיטא! שומע וסומע. ולמה שתקת ולא פירשת לי בראשונה? עכשיו אני שומע. לא סוטה וחרס אני חס ושלום ואזני חוששת – לחש לה מענדי לאשתו וסוף דבורו נשמע בצפצוף דק ושריקה גדולה.

– עכשיו, שמענדריק, המיתה נאה לך, מיתה משונה וחטופה, ותוכל להיות כפרתי וכפרת ישראל, הלואי, רבונו של עולם!… צפצפת ועוררת! – מקללת האדיל את בעלה וחורקת עליו שניה. ומיד היא הולכת ובאה לביילא, שנעורה משנתה, מאירה פניה ואומרת לה בחן ובנעימה:

– יקיצתך לשלום! אמנם יפה ישנת, ביילינו, אל תשלוט בך עין רעה. עתה התעוררי נא, קומי נא, רב לך תנומות. עת לאכול, סגולתי. ואתה מענדי – הפכה פניה לבעלה ואמרה לו באהבה ומתק שפתים – לך נא, מחמדי, וקרא לילדים. הוי בעל־הבית, מענדון חביבי, עשה את הדג המלוח, נתחהו כמשפט וחתוך את הפת, ואני אלכה לי בין כך וכך לתהות על הקדירה, שלא יקדח תבשילי ותוציאני, חס ושלום, בגט ובלא כתובה.

מי שלא ראה את האדיל בשעת הסעודה, היאך הסבירה פנים לביילא באהבה וברצון, לא ראה אשה טובה מכנסת אורחים בעין יפה מימיו. היתה מזרזת את ביילא בבקשות ותחנונים שתאכל ותשתה, מנחמתה בדברי פיוס ומבטיחתה, שתבוא בקרוב למקומה הטוב ותחליץ עצמותיה שם ותתעדן בנעימות כל ימיה. וביילא עשתה רצונה ואכלה באמונה ובשמחה, ובזכות האמונה בהבטחות טובות לעתיד לבוא שכבה ונרדמה בשלום על משכבה תיכף אחר הסעודה.

ספר חמישי

א

“תמשילהו במעשי ידיך” – כך מספר הכתוב בשבחו של האדם, בחיר כל היצורים ושליט בעולמו של הקדוש ברוך־הוא, והולך ומונה את הברואים הנכנעים תחת רגליו: “צנה ואלפים כלם וגם בהמות שדי, צפור שמים ודגי הים”. – אבל הכתוב אינו גומר עליו את ההלל הגדול ואומר אך מקצת שבחו. שהרי בכבישת חיות ובהמות וצידת דגים ועופות ברשתות ומכמרות אין רבותא כל כך; אלו בעלי־החיים סוף סוף אך בשר הם ואין בהם תבונה, ולאדם העוז והמשרה במדה מרובה יותר, שהוא מתחכם וצודה גם בני מינו, אחיו ואחיותיו בעלי דעת כמותו.

כח מעשיו של האדם וגבורתו זו מרגיש מי שמטייל בפרדס, הוא רחוב כסלון בחלקה התחתון, ורואה שם לפניו בית לוי בחור.

בית לוי זה אחר הוא מאלה הבתים, שהם קלון עם ישראל וחרפתו בגויים. יהודים כשרים עוברים עליהם בשתיקה ורוקקים. אבל הם שותקים, ומדת־הדין צווחת ומקטרגת עליהם בפני כל באי עולם, וקול נפשות תמימות הרבה, שנאחזות במצודה רעה של נוכלים הרוכלים בנפש אדם, עולה לשמים בדמעה, בבכי ואנקה, מקצוי ארץ וימים רחוקים. הם רוקקים בחסידות ומסתירים פניהם, ורוק זה של פיהם מצטרף טפה לטפה, וממנו הרקק המעופש והזוהמא בחיי היהודים נעשים. בני־נכר אינם יכולים לעמוד מפני ריחם, מגדפים ומנבלים ואומרים: היא, סרחון בקרבך, ישראל!

כחצות היום, ובית לוי חלונותיו עוד סתומים. ושם בחדר אחד, שחלונו פתוח לתוך גנת עצים, יושבות שתי נשים באות בימים ולפניהן כוסות של קהוה ועוגות חמאה. אחת בעלת בשר וכרסתנית, עבה ושמנה ושפלת קומה, וחלקי הגויה מוצקים, מצוארה עד ירכה כולה מקשה אחת. הלסתות – כתמים כתמים כהים. ורשת של ורידין דקים ואדומים משתרגת ומנצנצת בתוך העור, והן רופפות ויורדות כנאדות נפוחים לצדי סנטרה המכופל בבשר, ומרוב שמנוניתן נראה דפוס צורתה רחב למטה וצר כלפי הראש למעלה, ומתחת למצחה המצומצם שתי עינים אמוצות שקועות בתוך הארובות ונוצצות כעין הזכוכית. בנין גופה בכלל הוא כמגדל, רחב בתחתיתו והולך ושופע לראשו. דומה שמלאך זה הממונה על הריון היה שוקד על מלאכתו בשעת יצירתה, מקפל, כמשרת זריז ורגיל, את נשמתה ומוציא לעולם הסחורה הזו כרוכה וצרורה כצרור גוף משופע, כדרך החנונים. וסחורה זו היתה רצויה וחביבה להבריות בשעתה, ועכשיו היא אשתו של לוי בחור, שנשאת לו אחרי בלותה, והכל קוראין לה שינצה הדודה. – ואם שינצה בגופה וקולה בריה גסה היא, חברתה כנגדה בריה דקה: דקת בשר וגבוהה, דקת חוטם ודקת שפתים ירוקות ככרתי, דקת גרון ודקת קול. לסתותיה צנומות ועיניה כעין התכלת עששו מעוני ומזקנה, ופעמים אש מתלהטת בהן, מביטות ויורות זיקים וחצים שנונים. בנערותה היתה יפת תואר ועתה היא בלה וכמושה ונראית כהושענא חבוטה, זו האדיל הסרסורת אשת מענדי.

שינצה דודתנו אוכלת בכל פה מן המטעמים שלפניה ומזרזת את האדיל שתאכל אף היא יפה יפה ואומרת לה בחן ובחסד: – האדיל חייתי, הנה את מתרשלת ואוכלת קימעא קימעא, לועסת בנחת ובזהירות כתינוק, במחילת כבודך. בבקשה ממך, סגולתי ואהובת נפשי, קחי פרוסה גדולה מן העוגה, העוגה הזאת, ואכלי מלוא לוגמך אכילה גסה בבת אחת כמוני. העוגות, כמדומה לי, טובות מאד, עשיתי כפי “קבלה של חנצה” ונתתי בהן חמאה וביצים הרבה, גם כרכום קנה וקנמון לא שכחתי. היליכי את העוגה המצטמקת הזו, הרחיבי פיך ומלאיהו כדבעי.

– שיניצינו, רוח אפי ונשמתי – משיבה האדיל בחלקת לשונה, מקפלת שפתיה ומשרבבתן כחרטום של צפור וגומאת גמיאה קטנה מתוך ספל של קהוה – וכי מה אני עושה? איני יושבת בטלה והריני אוכלת לי ושותה בכוונת הלב. עוגותיך מעדני מלך וטעמן כטעם גן־עדן. בעלת־בית חכמה את וטובה. הלואי, רבונו של עולם, כך יהא מזלי טוב כל ימי חיי!

כך יושבות להן האהובות האלה בהסבה, מטיבות את לבן ומסיחות זו עם זו ונזכרות במעשים רבים ודברים הרבה מימים ראשונים. שתיהן פרנסה אחת היתה להן בנעוריהן, נתגדלו במקום אחד ובקובה אחת ושתיהן נמלכו לאחר זמן ועמדו והיו לנשים, נשואות על ידי חופה וקדושין. שינצה המזל שחק לה וקבעה לה אותה הפרנסה בביתה לעצמה והצליחה, גם עושר גם כבוד לה, ורבים מבעלי נפש יפה משכימים לפתחה. והיא חסודה וצנועה לעת זקנה, מדקדקת במנהג קל של דת יהודית, ובמצות של נשים נזהרת מאד. בשבתות ומועדים היא הולכת לבית־הכנסת, שומעת קול תפלה ובוכה, רואה נשים מקוננות בשעת קריאת התחנות וסופדת ומורידה דמעות גם היא. ראשה מכוסה במטפחת עד גבות עיניה שלא יתראה בה שׂער אחד, חלילה. מטפחת זו על ראשה – גאותה וגאונה: זו אספה את חרפתה ומעידה עליה, שהיא נשואה. נשים זקנות וגבאיות־נמושות באות פעמים לביתה, והיא נותנת להן שמלות בלות, פוזמקאות קרועות ופרוטות כמתנת ידה, ומכבדתן ביין ומיני מתיקה, והן מטבילות כמה פעמים, מתעקמות ומברכות אותה על המחיה ועל הכלכלה ומבטיחות לה כל טוב בזה וכסא כבוד בעולם־הבא. שינצה מתברכת בכל ואינה חסרה דבר אלא בנים – והיא עקרה אין לה זרע, וזה ממרר את חייה. “מי חכם ויבין מדותיו של מלך חי וקיים – כך היא אומרת תמיד כשהיא יושבת בחברת רעותיה הקרובות לה ביותר, מטפחת על פיה וממשמשת בראשה, – כסוית ראש אני זה עתה, ברוך השם, ואף על פי כן… הכל כקדם. מסתמא גרם החטא וכך צריך להיות”… וכנגד זה האדיל רע ומר גורלה. בנים יש לה – וזהו באמת נס גדול לזו שכמותה – אבל עניה היא ואומללה מאד. היא למודה בעסק כמו שינצה ואשת־חיל היא כמותה ואפשר עוד יותר ממנה, אף על פי כן חכמתה לא עמדה לה לעמוד ברשות עצמה, ומן השמים נגזר עליה להיות סרסורת ולשמש את שינצה, וזה היה קשה לה כמחט בבשר. שנאה כבושה בלבה לשינצה. בשעה שמסיחה עמה דבש וחלב תחת לשונה, מבטת לה בנחת רוח ועיניה מבהיקות, כאלו כל קרביה ששים ושמחים בחברתה, שהגיעה למדרגה זו וטוב לה, בחסד השם. אבל בתוך דבּוּרה היא מטלת בה ארס כמו לתומה ועוקצתה כלאחר יד עקיצת עקרב בעבוּר הרעימה. – אוי, שינצינו, נחמתי ומשׂוֹשׂי, שעה של קורת רוח זו, שאני יושבת עמך, יפה לי מכל תענוגי העולם־הזה. אשרי עיני, שראתך בכך. עכשיו דוכסית את! ולשעבר? שם, שם… מי מלל לנו לשעבר, שכך תעלה לך בימיך? חייך שאני רואה אותך ואשבע עונג, ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים, שאזכה עוד לראותך אם הבנים. אל נא תתעצבי, שינצינו, ואל תצטערי, יודעת אני ויודעת כמה גדול צערה של אשה חשׂוכת בנים. אם אין בנים, החופה למה? בכדי זמרו זמריא ורקדו רקדיא…

– בשר ודם עושה כפי דעתו ויכלתו, וסוף מעשה מי יודע? הכל ביד השם יתברך ואין טענות ומענות כנגד רבונו של עולם. הוא נותן לכל בריותיו כרצונו, לאלה עושר ולאלה בנים. בנים בלא ממון גם זה ענין רע הוא – כך אומרת שינצה ועוקצת את האדיל אף היא בלשונה.

– חלילה לי מחטוא להשם יתברך. הבנים הם שעשועי, נחמדים מזהב ומפז רב, והלואי שיחיו לי לאורך ימים… ארחמך, שינצינו נחמתי, נעמת לי מאד, אבל רב לי שבת פה, אקומה נא ואלכה לי.

– שמא תדע מה היא נחפזת כך לביתה ומה כל החרדה הזאת לה? מתגעגעת היא על דודה, זה כשעה שלא ראתה אותו, את בן־זוגה הנעים. שבי, האדיל!

– אמנם כדברך כן הוא. הלואי שיהא מזלם של כל אהובי נפשי וגם מזלך, שינצה, נעים וטוב כמענדי שלי. גבר הוא ובעל יקר, אחד מני אלף. מי יתן וייטיב לי השם מעט מזלי וראיתי חיים עם איש זה והייתי המאושרה בנשים… בשביל ריבה זו, בטוחה אני שתכירי לי טובה. הסחורה יפה. וכי לא כך הוא, שינצינו? אמת שקפחת מעט שכרי, אבל… זכי במקחך! מזלך גרם לך, שנחמן־טרייטיל נתעכב בדרך ולא בא לכאן. הגיעה לאזני, שנשתדך בשנה זו ארבע פעמים והוא עבר בשלום עם סחורתו את הגבול ועשה והצליח. אכן השעה משחקת לו, לטרייטילי זה. סופו שיעשיר וממונו ירבה כממון של קורח… היכן היא הריבה הזו? – הנה באוהל, שם בחדרה היא. צויתי עליה להתרחץ מזוהמתה ולפשוט סמרטוטיה, את הבגדים הצואים. הנה כך מטפלים ומעמלים בהן – אמרה שינצה באנחה ומנוד ראש – מרחיצים אותן, מנקים אותן, מלבישים ומנעילים אותן, מאכילים ומפטמים אותן, ולבסוף, כשהן ממלאות כרסן, נעשות מטרוניות, אינן שמחות בחלקן, מתאוננות תמיד ופניהן זועפים, כאלו מבקשין לשחטן. הוי עתים, כמה נשתנו העתים!

– ומה לעשות? המשל אומר: למי פרה לו טורח וצרה. ודאי לא כך נהגו הבריות בימינו. זוכרת את, שינצינו, זוכרת המעשים ודברי הימים ההם?… אמרה האדיל בקריצת שפתים משונה, עומדת ממקומה ונותנת עיניה בעוגות חמאה שלפניה – עתה הנני הולכת לביתי… אקחה נא לי שתים שלש עוגות חמאה בשביל ילדי, יטעמו וידעו גם הם, שהדודה שינצה בעלת־בית יפה היא ועוגותיה טובות.

– המתיני נא, האדיל! בשביל ילדיך אתן לך גם דובשנין. הדובשני יצא היום מתוקן מתחת ידי ועלה יפה, גם שקדים גם תבלין בו ואפוי היטב, טעמו ערב ומראהו נאוה. שמא תטעמי מעט יין־שרף וטבלת בו חתיכת דובשני, מן הדובשני הזה? אל נא, האדילי, תסרבי לי. היין ישן ומשומר וטוב מאד, וכשתגזרי עלי אקחה לי גם אני כוס יין ונשתה שנינו לחיים ולשלום.

– אם גזרה היא… אקבל. יהי כדברך! אמרה האדיל במנוד ראש וקמיטת שפתים ואש נשֹקה בעיניה.

הנאהבות והנעימות האלה שתיהן מבוסמות ופניהן מצהילות. ובשעת פרידתן בפרוזדור שמחות וטובות לב ראתה האדיל את ביילא באה לקראתה, והיא מקושטה ולבושה כלי תפארת, יפה וברה ורוח חן שוֹרה על פניה.

– פניך, ביילינו, מאירים כמו שחר, כך יאיר מזלה של אמך הורתך! אמרה האדיל בגילה ורנה ובנעימה משונה – אל תהי שטיא, בתי, ואל תטשי תורת שינצה הדודה, אם תאבי ותשמעי, אשריך וטוב לך!…

ב

עולם חדש נראה לה לביילא בראשונה בית לוי זה, מקום מנוחתה. כל מה שלפניה שם נראה לה משונה, אנשי הבית, שבתם וקימתם ומנהגיהם משונים, ואף היא בעצמה נראית משונה. היא מסתכלת באספקלריא מאירה על גבי הכותל לפניה, עומדת ואינה מכרת את עצמה – בריה חדשה נגד עיניה! דומה, צורה זו כנגדה אינה שלה, ולבה יודעת שהיא צורתה, זו בעצמה היא ולא אחרת. ממשמשת בשערה בקווצותיה המסודרות תלים תלים ומדושנות בשמן, מסתכלת בזיו פניה הכחולות, בחלקת צוארה וזרועותיה החשופות ובכסותה הנקיה הנותנת לגופה לוית חן – ושוחקת מרוב הנאה. לבה אינו מהסס בכל הטובה הזאת, שהשפיעו לה, ואומרת, ודאי בנוהג שבעולם הוא וכך מנהגם של בני כסלון לפרכס את הנערות המשרתות אצלם במלבושי כבוד ובתמרוקי הנשים. ביילא הרי עדיין היא רכה בשנים, כבת שש עשרה, ומימיה לא יצאה מחוץ לתחום קבציאל, ועיניה לא ראו מקום אחר. רק מפי השמועה ידעה, שמחוץ לשער עירה כרך יש שם במרחקים וכסלון שמו, עיר גדולה וטובה, רבתי יהודים, כדי מאה קהלות קבציאל ביחד, ומושב העיר ודרכי־החיים שם משונים מאד. מה שהכסלונים בעלי מדות טובות הם ומעשיהם נעימים, דבר זה לא היה מוטל אצלה בספק: האדיל הסרסורת תוכיח, ואף זו הדודה שינצה תוכיח. מסתמא לא לחנם זכתה ליטול את השם דודה. אשה שנעשית דודת הרבים, בידוע שאשה צנועה היא. גם כל בני־הבית פה נעימים ונוחים לבריות, כלם אהובים, כלם שמחים וטובי לב. ברוכה היא שינצה – מהרהרת ביילא בלבה – כמה בנות יש לה, אל תשלוט בהן עין רעה! עתה ידעתי: הבנות האלה בנותיה הנשואות, הסמוכות על שולחנה עם בעליהן, והשתא ניחא!…

ביילא פתרה לה הכל כפי עניות דעתה וכפי דרכי החיים בקבציאל, ופירוש אחר לישב הדברים מניין לה? וכשהשכימה למחר, ביום השני לביאתה ואמרה לשינצה: הגידי נא לי, אדונתי, מה חובתי ואעשנה? והדודה הזו השיבה בשחוק נעים: בתי, אל תהי זריזה כל כך, המתיני עד שתגיע שעתך… פירשה לה את התשובה הזאת כפשוטה: ודאי כך מנהג המקום הזה להניח לעובדים ולהתנהג עמם ברחמים, והחליטה בדעתה: אכן עיר ישראל היא כסלון, אנשיה בריות נאות וכלם צדיקים!

ועל זה בלבד היתה ביילא מצטערת, שאמה אין כאן אצלה ואינה רואה בעיניה בטובת בתה. כמה צער סבלה עליה בטיפולה בה, ועכשיו למה לא תראה בשמחתה ותשבע נחת. ועד שהיא יושבת לה בדד בחדרה, בטלה מכל עבודה ומתגעגעת, התחילה מסדרת במחשבתה אגרת לביתה. אבל בקושי עלה לה הדבר הזה. גם יהודים בעלי צורה ובעלי זקן ופקחים משונים, המרחיבים פה ומאריכים לשון על כל דבר בהויות העולם, אפילו הם מתקשים בעריכת מכתבים וטועמים טעם מיתה בשעת הכתיבה. הקולמוס הזה בידם מכרכר כמה כרכורים, טובל וחוזר וטובל בדיו ש"י טבילות, והם מתכוונים לעשות יחודים וצרופי תיבות בזעת אפים וקמיטת מצח ויגיעם לבטלה, אין אומר ואין דברים, ובהמה המה להם! על אחת כמה וכמה ביילא, נערה קטנה ובת קבציאל ואינה חכמה כמותם. אף על פי כן – ואפשר מהאי טעמה גופא, שאינה חכמה כמותם – נתחרזו כמה מלות זו לזו במוחה, והיה סגנונן כטופס כתבי דוגמא מעשה ידי “הכתבנים” מתובלים בלשון אשכנזית קבציאלית מעורבבת ומשונה; לשון זו, שמשתמשים בה היהודים באגרותיהם, המלמדים בתרגום המקרא לתלמידיהם והנשים בתחנותיהן, מפני שחולין הוא לדעתם להשתמש לאותם הענינים בלשונם הפשוטה, השגורה בפיהם. מכתב ביילא כל עיקרו לא היה אלא הימנון: “ברכות והודאות למלך אל חי וקיים, שומר גרים ועוזר דלים ומגביה שפלים, ברוך הוא וברוך שמו, שעשה לה נסים במקום הזה ונתן אותה לחן ולחסד בעיני אנשים טובים והכניסה לבית טוב” וגו’… וכשהיו הדברים סדורים במחשבתה נתקשתה מאד איך לאמרם בכתב. לכתוב בעצמה הרי אינה יודעת, ולעשות מלאכתה זו על ידי אחרים, מבני־הבית, לא ניחא לה. ומה לה לעשות? היא משימה עצות בנפשה, מהרהרת ומהרהרת – והירשילי עולה על דעתה!

“הרי הירשילי לי כאן! הירשילי הוא יכתוב לי!… אבל מה לי שאני מתגעגעת עליו ומשתוקקת לראותו, ובשעה שאני רואה אותו מקשקש שם בתוך לבי? וכי אחי הוא? לאו! חתן? – לאו! ומה זה ולמה זה?… אפשר, זה שאני מהרהרת בו עבירה היא? אבל, אויה לי, מה אעשה אם לבי מהרהר מאליו!… אפשר, הייתי צריכה לומר איני רוצה… איני רוצה לראותו? אוי ואבוי לי, אל נא אכזב בלשוני. הרי רוצה אני ורוצה, והיום הריני רוצה עוד יותר! רבונו של עולם, הנני מתודה לפניך… רבונו של עולם, מה לי? האם כל הבתולות חוטאות כך לפניך בהרהור הלב או שמא אך אני לבדי?”

כך ביילא מהרהרת בדעתה ודמעה על עפעפיה.

לוי בחור לא היה בביתו באותה שעה הלך בדרך מרחוק בשביל עסקי פרנסתו, וביילא לא זכתה עדיין לראות פניו, והיתה מדמה אותו פעמים בדמיונה, כפי כבוד עשרו ורוב בניו, לאיש זקן ראש בית אב, ומעטרתו כבוד והדר וצורה נאה.

לוי זה היה חבר להסוחרים בנפש אדם מבנות ישראל, ואין בהם יודע ציד ומבין וערום כמותו, ולפיכך היו חבריו נמלכים בו בכל דבר קשה ומשאם־ומתנם בסחורה חיה זו ומכירתה בכל המדינות, בארץ ובחוץ־לארץ, נחתכים על פיו. גם הפעם קראו להם את לוי רבם להאיר עיניהם בהלכה אחת, שנתקשו בה. שינצה דודתנו שהיתה זהירה מאד בכבוד בעלה ולא עשתה דבר חוץ מדעתו, קבעה לביילא מדור בפני עצמה, שלא תהא מצויה אצל שאר הבנות ולא תתודע לאיש עד שיבוא לוי ויורה, מה לעשות בה.

לא היו ימים מועטים וחזר לוי בשלום לביתו, וכיון שראה את ביילא צהבו פניו משמחה. ידע את ערכו של החומר היקר הזה שלפניו, ונתן דעתו עליו לעשותו כלי נאה.

– ריבה זו – אמר לשינצה אשתו, סחורה יפה היא, תאוה לעינים. עכשיו רכה היא ועדיין לא נתפתחה כל צרכה, אבל לא יארכו הימים ותפרח כשושנה, וסופה שתגיע למקומה הראוי לה, בכרך גדול שברומי, או במטרופולין שבתוגרמא או שם בשושן הבירה. תשב לה הנערה אתנו עד שיבוא גואלה ויתן לי בשבילה הרבה מוהר ומתן. ועד אותה השעה עלינו לטפל בה בגידולה, לעקור מלבה מדות מגונות של בנות עיירות קטנות המנוולות וצניעותן המשונה והזרה וללמדה ארחות חיים ומדות דרך־ארץ, כדי שתמצא חן בעיני רואיה.

ולוי שקד לתקנת ביילא ועמד ומינה עליה את מלבינקא, אחת מפמליא שלו, יפהפיה ובריאת בשר וחכמה מחוכמה, ללמדה ראשית דעת ולהורותה מדרכיה. ואומנת זו עשתה מלאכתה באמונה. אבל ביילא טפשא היתה ודעתה קצרה ולא הבינה לשכל מליה. ולא עוד אלא שהיתה ביישנית ואוטמת אזנה משמוע תורת פיה. ראה לוי, שביילא סרבנית היא, התחיל לחנך אותה בכבודו ובעצמו על פי דרכו. פעמים בדברי פיוס וחלקת לשונו, ופעמים במקל ורצועה ובמוראים גדולים.

ופעם אחת הביא לוי אל ביילא החדרה את אחד מחבריו להראות לו את יפיה ולדעת בכמה יעריך מחירה, והעמידוֹ לפניה ואמר לה במתק שפתים: בתי, הרי זה רוצה לקדש אותך והוא חתן נאה. בחור כהלכה! ומיד פתח החתן את פיו והתחיל מדבר על לבה ומצחק בה באהבה. וכיון שראה, שביילא כובשת פניה בקרקע ושותקת, העביר ידו על חלקת צוארה, מחליקה ומעוררה, שתשא את עיניה אליו ותשמיעוֹ את קולה. הוא מעורר וביילא דוחה אותו מפניה בכעס ובחרפה. ודבר זה היה מוסיף לו עוז והעיז פניו יותר, והחזיק בה לנשק לה, ותכהו ביילא על הלחי ביד חזקה שתים, ותשמט מזרועותיו ותנס, ופני החתן חפו. על חטא זה נתחייבה ביילא מכת מרדות, ועוד באותו יום יסר אותה לוי בשבט מוסר, מקללה ואומר:

– זה חלקך מאתי, בת נעות המרדות… הא לך כפלים בכל חטאותיך, למען תחכמי באחריתך… בתולה צריכה להיות נעימה וטובה לכל, להיות מחבבת את הבריות ומקבלת כל אדם ברצון ובפנים יפות ומצהילות. דרך־ארץ קודמת לכל דבר… שכחי מולדתך ומנהגי בנות קבציאל המגונים, ואל תהי שובבה וסרבנית כפרה סוררה. אני ארפא משובתך ביד חזקה וזרוע נטויה. ואם באלה לא תווסרי לי והשלכתיך אל המרתף, שם תשבי בחושך ברעב ובצמא ונהמת ככלב, וידעת את תנואתי!

עכשיו ידעה ביילא את מקומה זה מה הוא, ומי האנשים האלה שם. עכשיו הבינה דרכן של האדיל הסרסורת ושינצה דודתנו, הבריות הנאות האלו, מה חסדן ומה צדקתן, והנה היא מסדרת עתה במחשבתה אגרת לביתה, קינים והגה והי, לא בלשון אשכנזית־קבציאלית אלא יהודית פשוטה, לשון לבה הנשבר ורוחה הקשה.

ביילא נאה בלבושה חשופת זרועות וגלוית חזה וקצוצת שער – בת נדיב מקושטת ומאושרה היא למראה; אבל לא אליכן, בנות ישראל, מכאובים כמכאובי לבה. העוני והיגון העיבו פניה והטביעו חותמם בעגילי־תכלת מסביב לארובות עיניה ובקמטים קלים על מצחה, ועשוה לבוגרת קודם זמנה. באחד הימים מימי עניה ומרודיה ישבה דומם בחדרה, שוממה ועצובה ופתאם הדודה שינצה באה בפתח ופסיעותיה טפופות, בשובה ונחת, בפסיעות חתול אורב לטרף. ביילא מזדעזעת ומורידה לארץ ראשה.

– חייך, ביילינו, געגועים היו לי עליך – אמרה שינצה הדודה בשפת חלקות ודבריה רכו משמן – לוי שלי אמר להלך אליך ואמרתי: לא, אלכה אני! כן, ביילינו, ידוע תדעי, כי נעמת לי מאד. בואי נא והסתכלי באספקלריא ותתענגי בעצמך מזיו פניך המאירים ומראך הנאוה, אל תשלוט בך עין רעה! מה נאה צואר זה, מה נאות זרועות אלה, כך יהא מזלי נאה, רבונו של עולם! כמה חן וכמה יופי לך, ביילינו סגולתי! יפיפית מכל הבנות פה, הלא יחפרו פניהן ויתפקע לבבן מקנאה. כך, בתי, כך יפה הייתי גם אני בימי נעורי. הכל היו רצים אחרי. ואני – אני חכמתי ולא מנעתי את לבי מכל שמחה, וחייתי ונהניתי בעולמי… אלה אזכרה ונהנית נפשי בי גם היום. ולמה לא ישמח האדם בחיי הבלו? ודאי, עכשיו לזקנה נחשבתי, אבל כפי שהריני לפניך – אמרה הדודה שינצה בשחוק נעים, מתמתחת לפני ביילא מלוא קומתה בראש נטוי לאחוריה ובכרס בולטת לפניה, והידים בצדיה מזה ומזה – כפי שהריני לפניך בכל חושי ואברי, עוד לשינצה עֶדְנָה ועוד עומד טעמה בה. שמעי בת ואל תהי שוטה!… למה את שותקת?

– מה אומר ומה אדבר? – משיבה ביילא באנחה, שלא להסתכל בפני הדודה – לא ידעתי למה כובשים אותי ומה דורשים ממני?

– דברי הבלים! היא אינה יודעת מה דורשים ממנה?! דורשים טובתך, שתרצי בחתן זה, שידובר בך. זה החתן לבו הומה אל דודיה ואת נפשו והונו יתן באהבה: הא לך, הוא אומר, תכשיטים יקרים, הא לך צמידים על ידיך ועגילים באזניך, אלבישך רקמה ואכסך משי, על כפים אשאך ואקוד לפניך אפים, ולמענך אבוא באש ובמים והיא… לבה אבן. אך שגעון הוא ואולת, חרפה וקלון – חי אני, שינצה, אני בת ישראל!…

– מה להם לאחרים ולי, שהם דואגים לי ושוקדים לתקנתי? אב לי ואם, יחיו מאה ועשרים שנה, ידאגו הם לי!

– הדברים עתיקים! כבר שמעתי כאלה. אחת אשאלך עתה ולא אוסיף, אשאלך והודיעיני: הן?

– לאו!

– “לאו” את אומרת! – הרעימה שינצה ברוגז קולה ועורקים דקים אדומים מבצבצים בלסתותיה השמנות, ופניה פני להבים – וכי בחנם תאכלי לחמי, ותשתי מימי ותעדי מלבושי? מי חושש לך, רוצה אַת אם אינך רוצה. הגם ביילצה אדם היא! כסבורה היא, שהדבר תלוי בה וברצונה, ששני הצדדים נתפשרו ביניהם, והכל שריר וקיים ואין הם צריכים אלא להסכמתה. טעית!… אין את אלא גולם, חתיכת בשר, נבלה, גוף בלא רצון ובחירה, בטל ומבוטל כעפרא דארעא. – הדבר תלוי לפי שעה באויר, שני הצדדים עומדים על המקח… עכשיו את יודעת, ביילצה, שומעת מה שינצה מדברת אליך? קבלי מוסר והזהרי!

– אוי, אלי, אל רחום וחנון! גועה ביילא בבכיה וסופקת כפיה – הצילני נא מיד יהודים, אנשי דמים כחיתו יער!…

– יד לפה, חצופה! המתיני נא, הומיה וסוררת, הנה לוי יבוא וילמדך דרך־ארץ… עוד מעט הרוח ישאך אל ירכתי בור. אך אל המרתף תורדי ושם תשבי ברעב ובצמא, ועכברים ותולעים יאכלו את בשרך. הנני עליך! – גערה שינצה הדודה בשפתים דולקות וזרוע נטויה ויצאה בזעף.

ביילא תולשת שערות ראשה, מטפחת על לבה ובוכה בכיה גדולה.

ג

בין הבנות “הסמוכות על שלחנו של לוי בחור” נמצאו בעלות לב טוב ונעימות, שהיה ראוי לקונן עליהן: חבל על אלו המרגליות המוטלות באשפה! אחרי כל הבא עליהן באשמת הבריות, לא נשתקעו לגמרי במ"ט שערי זוהמא, ולב אדם ומדות טובות עדיין היו להן. ואחת מן המצוינות שבהן היתה “התוגרית”.

אותה התוגרית, גיטל שמה, בת טובים מעיר דלפונה, שאנשיה רובם ככולם עניים ותמימים, נלכדה בשחיתותיו של רמאי אחד, שבא לעירה והכריז עליו: מי נערה חפצה חיים, מבקשת הון ואושר ממעשה ידיה, תלך אחריו לביתו בסטמבול הבירה. מיד נקהלו ובאו אליו אנשי העיר, וכל אחד מבקש, שיקח את בתו ברחמים. והוא ברחמיו בחר לו שלש נערות בתולות טובות מראה, וגיטיל, היפה מכלן, בתוך המאושרות האלה. סוף דבר, אחרי כל התלאות וההרפתקאות נתגלגלה גיטל לבית לוי, והיא נעשית שם תוגרית, שלא לראות בירת התוגר בעיניה.

ובאותם הימים, שהיתה ביילא מתאבלת ושרויה בצער, היה מעשה באחת הבנות המטרוניתא שבהן והכל קראו לה “דוכסית”. מעשה נורא זה נגע עד נפש כל חברותיה בבית לוי בחור, ממנו היו תוצאות גדולות למעשה ביילא וממנו תצא תורה לבני ישראל בעיניני נישואין בכל מושבותיהם.

הדוכסית הזו עיר מולדתה במדינת פולין, ממשפחה נכבדה בישראל. הוריה הישרים, מבני העליה והסוחרים החשובים במקומם, ירדו מנכסיהם. ואף על פי שהיו מתפרנסים בדוחק, לא היתה העניות מנוולתם, ככל בני עוני, ובביתם היה שוֹרה שלום ואהבה, וכל בניהם דרו באחוה וריעות, שלא הרבה מהעשירים זוכים לכך. וחבה יתרה היתה נודעת מכל בני הבית לאיידיל, הבת הבכירה. הכל היו מכבדין אותה ועושים רצונה בשמחה ובלב שלם. ולא בחנם זכתה איידיל לכל החיבה הגדולה והכבוד הזה. צור עולמים, שאין צייר כמותו, לקח מסגולות החמדה בבית־גנזיו: לובן־חבצלת ללחיים, אודם פנינים לשפתים, תכלת הרקיע לעינים, ושחרות העורב לקווצות תלתלים, גם תום ונועם, הוד והדר נטל ופתכם זה בזה – ותצא איידיל, כלילת יופי ויעלת־חן זו. ויותר שהיתה טובת מראה עוד היתה טובת לב וזריזה ונאה במעשיה. כותלי הבית וכל כליו, מכלי־האגנות ועד כל כלי קטן, הסירות והקערות המצוחצחות, גם השתילים הרעננים בעציץ נקוב והוילונות הנקיים על החלונות, כלם הוכיחו, שיש עין רואה בזה, ויד חרוצים תעשה כל זאת. איידיל היתה תופרת וטוה וכובסת ועושה כל מלאכה בבית, אינה נותנת לאמה להטריח את גופה בעבודה. ובשעות הפנויות היתה תופרת ורוקמת גם לאחרים ונשׂכּרת.

והנה איש אורח בא אל העיר, הדור בלבושו ופרקו נאה, ושמו שמריל. אנשי המקום הפנוים מכל עבודה ואין בידם אלא דברי שיחה, חקירה ודרישה בעסקי אחרים, מוצאים באורח זה ענין חדש להתגדר בו בסברותיהם. ובכל יום ויום בת־קול יוצאת מבית־מדרשם ומכרזת עליו כמה וכמה דברים: שמריל זה אדם חשוב הוא; שמריל זה ממון קורח לו; שמריל זה עסקים לו עם רוזנים בעלי נכסים באפרכיא זו; שמריל זה פנוי הוא! הבטלנים פושטים אליך ידיהם ואומרים: שלום! המקבלים פושטים ידיהם ומבקשים נדבה והשדכנים רצים מבוהלים ודחופים לזווג לו אשה. שמריל בחור הוא, שנותן עיניו לא במשפחה ולא בנדוניא, אלא בנוֹי, ואיידיל נושאת חן וחסד לפניו מכל הבתולות. השדכנים משנסים מתניהם, מפשילים שולי קפוטתם על זרועות ידיהם ורצים כאחשתרנים לבית אביה של איידיל, מעתירים עליו דבריהם, מלהגים ומכזבים ומשבחים ואומרים, אין חתן נאה לבתו כשמריל – כרבי שמריל, המשובח והמפואר בכל המעלות. ואפילו אם יחפש בנרות לא ימצא כמותו בכל העולם. כל אותו הענין מתחלתו ועד סופו, שזה נתגלגל ובא לכאן ונתעכב כאן, אינו אלא מעשה נסים ומראה בחוש, שהוא זיווג משמים, כך הכריזו שם ארבעים יום קודם יצירת בתו, וטענות ומענות וקושיות ופירכות הן חוצפא כלפי שמיא ואינן מועילות, והוא צריך להזדרז ולתפוס במציאה זו בשתי ידיו, שמא יקדמנו אחר ברחמים. אביה – בלבו הוא רוצה ובפיו הוא אומר: אי… כמסרב כביכול מפני דרך־ארץ, ואמה, שדרך נשים לה, הלהוטות בנשואי בנותיהן בתאוה משונה, קופצת ואומרת אמן מיד בכל לבבה – ואיידיל כלה היא למזל־טוב! ואף על פי שאין חפץ להחתן במוהר והכל נתנו לו אלפים ורבבות, אף על פי כן התחייבו המחותנים לסלק לבתם נדוניא כמתנת ידם ולהלבישה בגדי שבת ויום־טוב כדרך הנגידים, ולפטור אותה בלא כלום לא היו רוצים, כדי שלא ליתן פתחון־פה לבעלה להבזותה לאחר ימים ולומר: אני הרימותיך מאשפות, מבית אביך האביון, בהיותך עירום ועריה, ואלבישך ואנעלך בחסד וברחמים, וכל הטוב אך מידי הוא לך. קיימו המחותנים מה שנתחייבו לבתם החביבה, ותיכף ל“התנאים” נכנסה איידיל לחופה. ועד שלא עברו שבעת ימי המשתה בא החתן ואמר: העסקים מבהילים אותי לחזור מהרה לביתי, הבו את אשתי ואלכה! קשה היתה לההורים הפרידה מבתם, מחמד עינם, וכל נחמתם היא שתמצא מנוחה בבית אישה ותשמחם בבשורות טובות מרחוק. נטלו את כל כליה והניחום בקופסא ושלחו אותה בדמע ובנפש מרה. היה הבית כקן משולח ונעזב, פרחה לה היונה, וקול התור לא נשמע בו עוד…

ויסעו הנאהבים והנעימים האלה ויחנו בכסלון. לא שהיה להם לעבור דרך אותה העיר, אלא שהיו העסקים גורמים, לפי דברי שמריל, לנטות מן הדרך הישרה ולסור אל כסלון, להשתקע בה כמה ימים.

והואיל וחודש זה של נשואים כלו יום־טוב רצה שמריל לעשות נחת־רוח לאשתו החדשה, ובקש לו אכסניא לא בתוך המונה של עיר אלא בפרור שקט, שהעין רואה שם רק עשב והאוזן שומעת קול צפור. לא חס על ממונו ושכר לו שלשה חדרים נאים לפי כבודו. האכסנאי, יהודי כרסני ובעל זקן צהוב, קבל פני שמריל בשמחה, כמקבל פני מכירו וחביבו מימים רבים. כל האכסנאים פניהם מבהיקים, צוהלים לאורחיהם ורואים אותם כראות קרוביהם האהובים, אבל זיו פניו של זה הבהיק ביותר. האכסנאי הבטיחוֹ ביהדותו. נותן ידו על לבו ומנענע בזקנו הצהוב, שהכל ימצא אצלו מוכן לפניו כרצונו, ואגב נסתכל באשה זו שלפניו, וכשנודע לו מתוך שיחה שהיא נשאה לאורחו זה באלו הימים ברך את שניהם במזל־טוב, משמיעם על דובשנין ומיני מתיקה, כמנהג העולם, בשחוק של ערמומית.

לבית־מלונם שם היה נכנס ובא איש יהודי אחד, זריז ומזורז, ומלבושו והלוכו כדת היהודים הכסלונים. עור פניו עכור ומנומר בחטטין, עליו שוֹרה צלמות וחוצפא יתרה, ותבלול בעינו הימנית, סמויה היא, אבל לא סתומה. זו העין הסמויה אינה בטלה ממלאכה, אלא היא מתנענעת ומשתדלת להדמות לחברתה הבריאה בכל דבר, כתנא דמסייע לה. היתה העין הבריאה משוטטת ומבטת בזעף, גם הסמויה הזו מרפרפת ונראית כועסת. היתה הבריאה סוקרת סיקור של ערמה ומצהלת, אף הסמויה עושה עצמה סוקרת בערמה ומצהלת כביכול – ובשביל כך נראו פני אותו היהודי מתועבים ומשונים למאד, עד שנוח היה לו ונוח לכל העולם אלמלי נגרה עינו הסמויה הזו עד היסוד בה ונמח זכרה. נפשה של איידיל היתה סולדת ממנו ונרתעת בכל פעם שראתהו לפניה בבית, ורק מפני כבוד בעלה שמתעסק בו ומשתעשע בחברתו, היתה כופה את עצמה לקבלו בנימוס ודרך־ארץ. רוב שעות מזמנו היה שמריל מבלה בעסקיו עם יהודי זה חוץ לביתו.

פעם אחת בא שמריל דחוף ומבוהל לבית־מלונו והיהודי אחריו, רומז לאשתו ומושכה אליו לירכתי הבית, מלחש לה באזנה ואומר בלשון בקשה ובנשימה אחת:

– איידילי, נשמתי ורוח אפי! עסק יש, עסק טוב… ממוני אינו מספיק לי, וצריך אני עוד לכמה מאות… מה אעשה?… יהודי זה רוצה להלוני, והדבר תלוי בך… הוא מבקש להלוני על מנת שתחתום גם אשתי על השטר. אנא הושיעי נא, סגולתי!… מהרי וחתמי, יונתי, הדבר נחוץ, ואין לשהות אפילו רגע אחד.

ועד שהוא מדבר בתפלה, והנה שטר מונח לפני איידיל והיא חותמת. היהודי נוטל את השטר, מסתכל בחתימת ידה בעין פקוחה וזו הסמויה קופצת ומסתכלת כביכול אף היא. העין הבריאה סוקרת ומבהקת מרוב הנאה, ואף הסמויה כך. אחר כך הוא מקפל שטר זה במתינות ונותנו לתוך חיקו ויוצא ושמריל אחריו.

אותו היום היה יום רצון ונחת־רוח לאיידיל. היא יושבת לה בהסבה על כסא נאה ומעברת לפניה בדמיונה אחד לאחד את המעשים שהגיעו לה מקרוב, באלו הימים, והתמורה הגדולה בדרכי חייה – ונושאת עיניה למרום בהלל ותודה על בעלה היקר, מציאה זו שבאה לה בהסח־הדעת, על העושר והכבוד ועל גורלה שנפל לה בנעימים. ומתוך רוב שמחה ידה אוחזת בעט ואומרת לכתוב דברי שלום ואהבה להוריה. אבל מיד היא חוזרת בה ודוחה כתיבת האגרת לשעת ביאתה אל המנוחה ואל הנחלה בבית אישה. כשתגיע למקומה ותראה בעיניה את כל הטוב השמור לה שם, לא תאחר לכתוב לאהובי נפשה ולהודיעם על אודותיה, הכל בארץ היטב, וגם תשלח מתנות לכלם, לאביה ולאמה ולכל בני־ביתם, ותהי השמחה במעונם שלמה. ודבר זה יתקיים, אם־ירצה־השם, בקרוב. עסק זה שנעשה היום בעזרת השם, בו נגמרו, לפי שקול דעתה עסקיו של בעלה ואין לו עוד צורך להתעכב כאן. ולצאת מידי כל ספק אמרה שתהא מספרת היום עם שמריל שלה על עניניהם ושואלת לו גם על העסק שנעשה היום. ולמה לא? הרי גם היא נוגעת בדבר, והיא הרי חתמה על השטר.

ועד שאיידיל יושבת בחדרה ומדמה לה חיים טובים להבא ולבה שמח, נכנס בחשאי האכסנאי, סוקר לה בעיניו ומשתחוה בפנים שוחקות.

– יחידית אַת בבית? – אמר לה בשחוק נעים, לאחר שתיקה שעה קלה, פושט ידו ומשפשף ראשי־אצבעותיו זו בזו כמרמז לה דבר־מה.

– מה לך? – נתעוררה עליו איידיל משתוממת.

– לא כלום – אמר לה ועל שפתיו שחוק ידידות – אִי אַת יודעת מה רצוני? מה אכסנאי רוצה? רוצה אני – מעות!

– מעות – אמרה איידיל ודעתה נתישבה עליה – יבוא בעלי ויתן לך.

– צר לי, צר לי – אמר לה האכסנאי, מציץ בשפתיו ומשפשף ראשי האצבעות – יוצא לדרך אני… ויוצא לדרך צריך… שומעת את למה אני מתכוין? מתכוין אני למעות. עכשיו מה לעשות? אפשר שבחזירתי לא אמצאך כאן וכבר תבואי למקומך. ודאי, הרי עומדים שם ומצפים לך… צר לי, צר מאד. אבל… על כל פנים, חתמי על חשבון זה. הריהו לפניך. לפי שעה, די לי בחשבון מקוּים. ולפריעת המעות איני דואג, מובטחני בבעלך. שלום לך ושלום לרבי שמריל שלך. כלום אַתּ יודעת, יודעת אַתּ רבי שמריל שלך מהו? אין כערכו בכל העולם. לאחר זמן תדעי מהו רבי שמריל שלך!…

איידיל קיימה את החשבון בחותמה, נהנית בלבה שהאכסנאי מכבד כך את בעלה ומספר בשבחו, מבטיחתו שחשבון זה יהא פרוע בתודה ובתוספת מתנה יפה, ומברכת אותו בשלום.

בלילה חזר שמריל לביתו מבוסם ושמח, ופניו צהובים. מחבק את אשתו ומפטפט ואומר דברי הבלים בגמגום, כשכור:

– הכל שריר וקיים… כגן רטוב… יעלה כעיסה בתוך המשארת… יעלה ויצ־צמח־מח!…

– מה לשון היא לך?! – אומרת איידיל, תוהה ומשתוממת ומשתמטת מזרועות בעלה.

– ראו נא חסידה זו! אל תגע בי, כי קדושה אני!… לא ניחא לך? הרי אַת אינך מקודשת… יבּנה המקדש!… כלום את יודעת פירוש המלות האלה ביונית? אמר שמריל, מעמיד על אשתו פנים נזעמים ושורק בשפתיו שריקה גדולה.

– רב לך, שמריל, רב, לך שכב! – מפייסת איידיל את בעלה וכובשת כעסה על דבריו המגונים, מחזקת בזרועו ומוליכתו ומשכיבתו על המטה וגוזרת עליו, שישכב ויישן.

בלילה ההוא נדדה שנת איידיל. דברי בעלה ומנהגיו הזרים העציבו את רוחה. דברים מגונים כאלה לא שמעה מעולם. הרהורים רעים ורוח קנאה מרגיזים אותה, והיא מתהפכת על משכבה ובוכה ואומרת בלבבה: “מי יודע היכן היה היום ועם מי התעלס שם… מעתה אחכמה! מעתה אשים עיני על כל דרכיו, אכניעו תחת ידי וממצות פי לא יסור ולא ילך עוד פסיעה אחת חוץ מדעתי. אשה צריכה לדעת לאן בעלה הולך. הבעלים אש אוכלה הם וצריכים שמירה!…”

איידיל גמרה בדעתה לנהוג מעכשיו שׂררה על בעלה, לטובת שניהם, ושקטה ונרדמה.

ד

למחר נתאחרה איידיל לקום משנתה ושכבה בחבוק ידים על משכבה, מהרהרת ומשימה עצות בנפשה איך לכבוש את בעלה שיהא מוראה עליו, ולא מצאה לכיבוש זה טוב מרוגז. הרוגז הוא בכלל אצל הנשים התחבולה הטובה בתכסיסי מלחמה עם בעליהן, ובפרט בימים הראשונים אחר הנשואין. בעל, אפילו אם גבור הוא, אינו יכול לעמוד בפני אשתו, כשהיא ברוגז, אלא ימים אחדים, ואחר כך אנוס הוא לבקש רחמים בקידה והשתחויה ולהיות רך ונכנע כגדי כפות, עד שעת הרוגזא השנית. איידיל מתקנת עצמה להתחיל הכיבוש עוד באותו היום, מעמדת פנים נזעמים מעקמת חוטמה, לוטשת עיניה והיא מזוּינת בכלי־זינה ומוכנת למלחמה: אך יכנס בעלה החדרה בברכת השחר, כדרכו, מיד תפגע בו. אבל הזמנה זו אך לבטלה. היא ממתנת לבעלה – והוא לא בא. דבר זה מכעיסה עוד יותר, חמתה בוערת בה ואינה יודעת מה לעשות. לשכב ולהמתין לו אי אפשר לה עוד, ועד מתי תשכב? והנה היא עומדת ומשוטטת בחדרה, לא מלובשה עדיין כראוי ופניה זועפים, ולהקדים ולבוא אל בעלה אינה רוצה. אין נפשי אליו! אמרה במנוד ראש והניעה ידה, כאלו מבטלתו בלבה, ובתוך כך היא נוטה אזנה לשמוע מה נעשה שם אצלו בחדר השני – ואין קול. וכדרך האשה, שצייתנית היא, פתחה מעט את הדלת בחשאי – ואין קשב. עתה אינה יכולה עוד לשלוט ברוחה ופותחת את הדלת לרווחה בבת אחת – ושמריל איננו! היא כועסת מאד על בעלה, מנאצתו ואומרת: “הוי, בא קצו – קץ לעונותיו! הנה הוא הולך לו ומתעלס שם, כלום אני יודעת עם מי הוא מתעלס ולאשתו אינו חושש… אנה הלך אתמול ועם מי היה מבלה זמנו בשחוק ומשתה כל היום, ומה הדברים, שהטיח אמש כלפי אשתו?! אלה הוא עושה והחרשתי? לא אוכיחהו ואערכה לעיניו כל מעשיו הרעים!” – ומיד היא מתחרטת על דבריה, שמנבלת את בעלה, ומלמדת עליו זכות שאיש בעל עסקים הוא ועניניו מרובים, וכלום לשחק הוא בא לכאן. והנה היא רוגזת ומתפייסת ומשנה את טעמה כמה פעמים בשעה אחת. ולבסוף נתנה דעתה להתלבש כתקונה ובאה מִבֵּית לוילון, המבדיל את החדר לשנים, ועד מהרה קפצה ויצאה משם בהולה ומבוהלה!

– אוי גברתי! – צעקה הנערה המשרתת בבית האכסניא, כשנכנסה לתוך חדרה של איידיל והמכבדת בידה – מה לך, אויה לי, שכך נתכרכמו פניך!

– בגדי!… היכן הבגדים, הכלים שלי היכן הם? – צועקת איידיל בקול פחדים וכל אברי גופה מזדעזעים.

– הבגדים היכן הם? – אמרה הנערה בנגינה, פוצה פה ומשחקת, ודבּורה יוצא מקוטע ומגומגם – שלום לך!… אי־אי, אל נא תדאגי לבגדיך. עוד קודם יציאת העז עם העדר אל השדה, כעלות השחר, נטל את הבגדים, את כל הכלים נטל ואמר לי – אי־אי־אי, אמר בעלך…

– עורי, עורי נא ודבּרי! – דוחקת איידיל את הנערה ומיחלת לדבריה – מה אמר לך? הגידי נא!

– מה אמר לי? – פוצה הנערה פה ושתי שורות שנים צחורות נחשפות – המתיני נא ואזכור מה הוא אמר לי, הוא… נזכרתי, נזכרתי. לאחר שעה אחת, כך אמר, אי־אי יבוא ויקחך לשם.

– להיכן?

– לשם! – אמרה הנערה, תוהה ומנענעת בכתפה – לשם משמע לשם. מסתמא את יודעת להיכן הוא שם.

– איזו שעה משעות היום עתה? – שאלה איידיל ברגש.

– איזו שעה? – משיבה הנערה ועוקמת פניה – כבר עבר חצות היום. עת לאכול בפעם השנית ודאי, מאה פעמים באתי אליך, מתדפקת על הדלת ומתדפקת, ואַת נרדמת. כבא מבית־המרחץ נרדמת היום, תרדמה חזקה, אי־אי… אוי, למה כך חורו פניך? האלך ואביא פת־שחרית לך?

– איני רוצה כלום. הניחי לי ולכי לך.

כל אותו היום היתה איידיל יושבת שוממה ועצובה ומבררת לה עניניה. מעשה שמריל נקרא לפניה במחשבתה ונראה לה תחלתו משונה הרבה וקשה מסופו. פתאום בא מין שמריל, מי הוא ומאין הוא? אין יודע! שמריל סתם, גבר הוא, זכר ולא יותר והנה תוף וכנור, חתונה ומחולות, שמחה וששון! היא, כבת ישראל, נכנסה לחופה סמוכה על אבותיה, מסתמא יודעים הם למי משיאים אותה, ואבותיה מאמינים בני מאמינים, היו סומכים על השדכנים, והשדכנים על הבת־קול המכרזת על הזווג בשמים. הקדוש ברוך־הוא שדכן דרקיע והם שלוחיו שדכני דארעא… אך זאת הפעם נפקחו עיניה לראות, כמה מגונה הוא להתדבק באיש שלא להכירו מתחלה מי הוא ומה הוא וכמה רבה אולת בני אדם, שמתפתים בעניני נשואין על ידי אותם הבדאים, המשתמשים במאמר “זווג משמים” לצורך פרנסתם. על כל מומים ופשעים מכסה אצלם מאמר זה ומשמש להם תשובה על כל הטענות, שיש לטעון כנגדם; אדרבה, הא גופא, המומים והמעקשים האלה בעצמם לאות ולמופת הם להם בשידוכיהם, ומכאן ראיה, שהזווג הזה הוא משמים ואין להרהר אחריו. ואלו הפתאים מאמינים ואינם שואלים: מנין יודעים הרמאים האלה דעת עליון, ואם עמדו בסודו? ואם כדבריהם שהם שלוחי המקום הרי היו כל הזווגים הנעשים על ידם מאושרים וקיימים לעולם, וכמה זוגות אומללים ובוגדים זה בזה, וכמה בכי ואנקה, איבה ומריבה, גרושות ועגונות אנו רואים בישראל בכל יום!…

אוי, היא גונחה מלבה, כל אותו הענין של זווגים אינו אלא הבל ורמאות. לכאורה, דבר זה ברור ופשוט מאד, עד שאפילו אשה הדיוטית אפשר לה להבינו, והיא בעצמה מבשרה תראה עכשיו זאת. אבל אוי ואבוי! אן היתה חכמתה, אן שכלה מתחלה, ואן היתה חכמתם של אביה ואמה? מה כל החשק הגדול הזה והבהילות המשונה הזו בזיווג הבנים? רבונו של עולם, יהודים מלבד שהם זכרים ונקבות הרי הם גם בני אדם, רוח ונשמה בהם, לב מרגיש ובחירה חפשית, ובדין שענין הזיווג צריך להיות אצלם משונה משל הבהמות. על ידי בהילות ופזיזות זו הרי נכשלה ונפלה ביד איש נבל ובצרה גדולה היא. הלא היא ערומה בלא לבוש, כסותה זו לבדה לעורה, אין פרוטה בכיסה וגם תעודת־מסע אין בידה, והיא עתה מן ארחי־פרחי ערטילאין ותועים בעולם. מה יהא בסופה כאן ובסופם של הוריה האהובים, שם כשתבוא להם השמועה הרעה על בתם העלובה? לה אוי, לה אבוי ולה חרפה ובושת הפנים…

אבל מי יודע רוח בני אדם? כמה שלא גדלו יסוריה של איידיל, אף על פי כן זרח לה ניצוץ של תקוה, והיא מנחמת עצמה ואומרת: אל נא אחטא בלשוני לחשדהו חנם, שמא אין בו כל עון וסוף מעשה יוכיח עליו שהנהגתו רצויה. מוטב שאהיה מתונה, השתיקה יפה לפי שעה. וגם זו לטובה שאין האכסנאי בביתו ואינו יודע כלום.

בעד החלון היא נשקפת, מבחנת בעוברים ושבים בחוץ שמא שמריל מהלך שם, אבל לחנם היא מצפה, בעלה איננו.

כך עבר לה היום באבל ובכי ופחי נפש, ובלילה נפלה בלא כח על משכבה.

למחר בבוקר השכם נכנס אצלה אותו היהודי, בעל העין הסמויה. ואף על פי שנפש איידיל קצה בו בראשונה, חרדה עתה לקראתו בשמחה, שראתה לפניה איש יודעה ומכּירה.

– ברוך בואך, אורח יקר! אורח בעתו מה טוב. אלמלי ידעתי איה מקום דירת כבודך הייתי מבקרתך זה כבר בביתך… כלום שמעת? אמור נא, שמא אתה יודע מה… היכן הוא? – אמרה איידיל בדמע, מעמדת עיניה ביהודי זה ומצפה לשמוע דבר מפיו.

– שמעתי, שמעתי! הלואי שכך ידע הוא, הממזר הגזלן הזה, בין ימינו לשמאלו כשם שאדע אני היכן הוא. תפח רוחו וטוב לא יהיה לרשע זה כל ימי חייו! הרבה ממון והרבה דמים הפסיד לי הרמאי הזה. מי יתן וידעתי את מקומו היכן הוא – ושלחתי את כל מגפותי אל לבו! – הרים היהודי את קולו שואג ומנענע בידו.

– אוי, אבדתי! אומללה אני, עשוקה ושדודה. לא נשאר לי כל בלתי כסותי זו לעורי, ומה אעשה ואנה אני באה? סופדת איידיל ומקוננת ושתי ידיה על פניה.

דממה. אין אומר ואין דברים. איידיל בוכה ופניה מכוסים וזה היהודי עומד ומתבונן לה ושותק. עינו האחת משוטטת בה מכף רגלה ועד ראשה, והסמויה אף היא עסוקה בעבודה, כמסייעת לחברתה.

– מנעי קולך מבכי – התחיל היהודי מדבר לה לאיידיל תחנונים, כמשתתף בצערה, ונותן ידו על כתפה – בבקשה ממך, מנעי עיניך מדמעה וחוסי נא על נפשך!… נתבונן נא אל כל הענין הזה במתינות ונדבר דברים כהוויתם, באמת הרי לא אבדת כלום. אדרבה, ילך למיתה זה הכלב שבכלבים. שאי ידיך ואמרי: ברוך שפטרני! ובכיה זו לך למה? מה תשתוחחי כך ומה תהמי? הלא בתוך יהודים את, לא ביער ולא במדבר, חס וחלילה!

– אבל בשעה זו מר לי מאד! – משיבה איידיל לאותו היהודי ושופכת לפניו שיחה כאדם שופך נפשו לפני רעו וגואלו – אין לי אפילו פרוטה אחת. לא די שאין לי במה להחיות נפשי עוד חייבת אני לאחרים. הוא ברח, הלך לו, ואותי השאיר למשכון בזה. בעל־האכסניא דוחק, ואף אתה יש לך שטר־חוב עלי.

– ובכן… אם חייבת את לאחרים, תסגפי עצמך ותצטערי כל כך עד שתמותי חס ושלום, גם לי וגם לך לא יהיה?! אדרבה, מטעם זה בעצמו, שחבתּ לאחרים, חייבת אַת יותר בשמירת נפשך, בשמירת עיניך היפות וכחותיך שיהיו כלם משועבדים לעבודת הפרנסה. ומשכר ופעולתך תשלמי את נשייך בעתיד. מעשים כאלה מתרחשים בכל יום. ואני מצדי הריני מוכן להמתין לך בכל רצוני. ואם כן אין צרתך צרה. ואלא מה… מה שאַת עגונה? גם זה הבל. אף לזאת נמצא תחבולה, לא תשבי בטלה, חס ושלום!…

דברי תנחומין אלה מניחים דעתה של איידיל ואינה מוצאת די מלין בפיה להודות לו, לאותו היהודי, על חסדו הגדול עמה בעת צרה.

– אם אַת לוּ תשמעיני – אמר לה היהודי ברחמים – לוּ תשמעיני, ובאת לחסות בצל קורתי. בואי נא, בואי! חייך שתעשי בזה נחת־רוח לאשתי. אשתי טובה היא ונעימה ומכנסת אורחים באהבה וברצון. מתנבא אני לך, שתמצאי את מחיתך בכבוד ותשלמי לי הכל בחשבון ובתודה, ולאחר ימים תראי, שנבואתי נתקיימה… עתה הנני הולך לפרוע בשבילך לבעל האכסניא.

“אין לשער נפש אדם מישראל ולעמוד על אופיה – מהרהרת איידיל בלבה, לאחר שיצא היהודי – זה היהודי מכוער הוא מבחוץ אבל מה נאה הוא מבפנים, לבו מה טוב, ונשמתו מה טהורה היא! – אמנם חטאתי, נפשי קצה בו בתחלה ומאוס מאסתיו בלבי”.

ועד שאיידיל מהרהרת בתשובה על חטא שחטאה בזלזול אדם כשר, בא התמים הזה, מוציאה מתוך האכסניא, מוליכה לביתו ומביאה האוהלה – אל שינצה אשתו.

זה היהודי בעל נפש תמימה ועין סמויה, הוא בעלה של שינצה, הוא לוי בחור בכבודו ובעצמו!…

בכל אותו המעשה באיידיל היו שמריל ולוי אחים בעצה אחת ומשמשים בו עבודת הלצים בבתי־תיאטריות. ואותו האכסנאי אחד משלהם רמאי ורשע ערום כמותם אף ידו היתה באמצע. כל אחד עשה את שלו כענינו וכל אחד מלא את חלקו כבקי ורגיל בצידת נפשות. וכשם שאותם הליצים בתיאטריות שמותם אינם קבועים והם משתנים כך שמריל שמו משתנה לפי המקום והעובדא. במקום זה שמו שמריל ובמקום אחר – בריל ובפי חבריו והאדיל הסרסורת הוא נקרא פשוט כשמו: נחמן־טרייטיל.

וכאן בבית לוי זה, נפתח לפני איידיל עולם חדש עם כל מיני פורעניות ויסוריו הקשים. הצרות הראשונות היו אך פרפראות כנגד צרותיה החדשות, כעין הקדמה לגוף המעשה הבא באחרונה, המעשה בעצמו נורא הוא מאד, אבל, אוי ואבוי! הוא מעשה בכל יום – מעשה בכמה וכמה נפשות אומללות ובנות ישראל עלובות כמותה מעשה שהכל יודעים אותו. עד שאין להרבות לספר בו מעשה שתחלתו דברי פתוי ופיוס ונעימות וסופו כפיה עברה וזעם הזהרות ועונשין ומכת מרדות; מעשה שיש בו ענויי נפש וסגוף הגוף מכל מיני טעמים: יש בו תביעה של רגש כבוד אדם של רגש מוסר צניעות ובושה ויראת חטא ויש בו צער של רעב עוני ולחץ שטרי חוב ונושים ודינים קשים עזי פנים ופגעים רעים שטן המשחית והרהורי דברים ורתיחת הדמים. יצרי הלב מתגרים למלחמה מתנגשים יחדו ברעש ורוגז מהומה ומבוכה עקה ומועקה – והאדם בשַׁגָּם הוא בשׂר. נכשל ונופל!…

הרבה ימים נלחמה איידיל על כבודה עם פגעים רעים והיתה מצפה לישועה אפשר יעלה בידה לרכך בדמעות את לבות מעניה וישלחוה לנפשה או שמא יעשו לה נס משמים ותברח מפניהם. אבל ימים הודיעו לה שאין ממש בתקוות אלה. גם אבן נימוחה ולבות רשעים אינם נימוחים לעולם, ולברוח – גם בזה אין מועיל. בריחה זו עוד תגדיל אסונה ותגרום צרות מרובות לה ולכל בית אביה. “עכשיו – כך אמרה בלבה – עכשיו אני על כל פנים לבדי אומללה וחרפתי אינה מגולה. מי מכירני כאן ומי יודעני? ועדיין ניצוץ של תקוה יש בי להצלתי. אבל אם אברח הלא מפניהם לא אסתר וימצאוני במקומי. יבואו ויוציאו עלי שטרי־חוב לגבות ממני בערכאות ומתוך כך יתפרסם קלוני ברבים ואשחיר פני אבי ואמי וכל בני משפחתי ואגרום לאחיותי להיות בתולות שוממות עד יום מותן”.

נלחמה איידיל על נפשה עד כמה שהיה בכחה נלחמה – ונפלה!

נפלה איידיל אבל לא לעמקי שאול תחתיה. את גופה נטלו אבל את נשמתה מתנת שדי לא יכלו ליטול ממנה. עוד נפשה ישרה בה ורוחה טובה. היתה מרגשת בצערן של חברותיה העלובות כמותה ועמדה להן בעת צרה בפני לוי והדודה שינצה. אף על פי שגרמה בזה לעצמה יסורים רוגז ומשטמה.

חברותיה היו מחבבות אותה ונשמעות לה. היא היתה להן לראש. מלבינקה. נערה טובת לב זריזה ומזורזה ומחוכמה שפניה רחבים וראש חוטמה מזדקף ועולה הכתירה לאיידיל בשם דוכסית והכל קראו לה כך אפילו אותה התוגרית שהיא היתה מתחלה המטרוניתא בין הבנות לא נתקנאה בה והיתה מחבבתה חבה יתרה. אלא שהדודה שינצה שנאה את איידיל בלבה וקראה לה בשם עגונה, בעבור הרעימה. וכל כך למה? מפני שהדודה הזו השוררת בביתה ביד רמה בקשה לעקור מלב נערותיה כל רגש אדם כדי שהנשמה שבמוחן עם שאר חושיהן כלם יהיו משועבדים לה והיו לה דרכי איידיל שלא כרצונה על אפה ועל חמתה. הדודה כך היה דרכה להיות קובלת תמיד על בני הדור “אוי! היתה מתאנחת ממעמקי לבה איה הם הימים הטובים הראשונים? לשעבר בעלת הבית היתה בעלת־הבית, אימתה היתה מוטלת על כל בנות ביתה ורגזו מפניה – ועכשיו מה! עכשיו רוצות גם הן לחוות דעה, גם הן בני־אדם, כביכול”.

היתה אחת מהנערות יפה ביותר, נתקנאה בה שינצה בלבה והיתה משתבחת לפניה שבימיה היתה נאה מאד והכל זנו עיניהם מזיו פניה ואף על פי כן לא הגיסה דעתה ופחדה ורגזה מפני בעלת־הבית שלה. נמצא דבר־מה באחת הנערות שלא כרצונה, היתה שינצה מגדפתה ואומרת: חצופה זו כלום גם היא אדם כביכול? אין את אלא חתיכת בשר, אסקופא נדרסת ולא יותר.

ולפיכך תכלית שנאה היתה הדודה שינצה שונאה את איידיל בשביל יופיה וגם בשביל רמת רוחה שהיא חושבת לאדם אותה בעצמה ומלמדת את חברותיה דעה שאף הן קרויות אדם שלא כתורתה ותמיד בשעת כעסה היתה קובלת על איידיל שהיא כפוית טובה ושכחה מה שעשתה לה בשעה שנשארה עגונה ערומה ורעבה ובעלת־חוב ואלמלא לוי שלה ואלמלא היא שינצה מה היה בסופה. ופרשת חסדיה ומעשיה הטובים היתה מסיימת כדרכה בטענה זו: “רבונו של־עולם עולמך זה עכשיו מהו? ובני אדם בדור הזה מה הם?”

אמונה זו בהקדוש ברוך־הוא שהוא בוחן לבבות ולב טהור לא יבזה היא היא שעמדה לאיידיל בימי צרה ונתנה לה כח לסבול יסוריה הקשים. ידעה איידיל מה שכתוב שכמה וכמה נשים צנועות מישראל שנשבו בימיהן נאנסו כמותה והאל הטוב ראה שנשמתן טהורה היא ומחל להן ברחמיו והמציא להן ברוב הימים ישע ופדיון. איידיל אף היא היתה מצפה לישועה. מצפה ומצפה ולבסוף…

סופה של איידיל כסוף כל האומללות שכמותה – נגע ומחלה ורקב עצמות! ימים רבים שכבה במכאובים על מטתה.

בבית החולים, נדחה ונשכחה ואין דורש לה. עתה הלא ציץ נובל היא כלי אין חפץ בו ומי יתן דעתו עליה?

שינצה הדודה לא די שלא באה בעצמה אפילו פעם אחת לבקרה בכל ימי חליה, אלא שהזהירה גם את כל הנערות בביתה שלא לבקר אותה ובקושי עלה בידיהן לשלוח לה פעמים מעט מרקחת להשיב נפשה על ידי מלבינקה שהיתה מתגנבת ובאה אצלה כמי שמתגנב להעביר את המכס.

ופעם אחת כשהאדיל הסרסורת היתה שוהה כשתי שעות בחדרה של שינצה וכבר הספיקה לספר עמה הרבה על השחתת העולם ועל הימים שאינם כתקונם, והיתה מקיימת גם מנהג טיבול פרוסה של דובשנין ביין וגמיעה מטפה מרה זו וזימנה את עצמה לצאת – נמלכה פתאם ועמדה כאלו נזכרה בדבר גדול אחד ואמרה:

– אוי, שינצה, ברוך מזכיר נשכחות! עוד רגע ויצאתי שלא לומר לך כלום. שומעת את שינצה? אתמול עברתי לי על בית־החולים ואמרתי בלבי: הא! אכנס לשם ואראה מה שלום היפה־פיה שלך זו העגונה כשם שאת קוראה לה… הוי מה אומר לך נשמתי! כמותה יהיו שונאינו כל הקמים עלינו לרעה! היא נשתנית כל כך עד שקשה להכירה. היכן יופיה? היכן בשרה? כל גופה אינו אלא עור ועצמות. עיני נתמלאו דמעה ודוה לבי לראותה שוכבת דוויה ורצוצה על מטתה שם כך אזכה לראות טוב בימי. היא העמידה עלי פנים נפוחים עינים טרויות ועכורות ונסתכלה בי באנחה מסתכלת ומסתכלת ודמעות רותחות טיף־טיף מעיניה אני מנחמתה כדרך העולם בדברים טובים אף על פי שבלבי אני יודעת שהדברים לבטלה היא חרס הנשבר ואין לה תקנה. משום דרכי שלום הייתי מכזבת לה ואמרתי: הדודה שואלת בשלומך על ידי כיון ששמעה זאת מיד נזדעזעה בכל אבריה אש של גיהנם קדחה בה עיניה לפידים ומפיה יוצאים דברי אלות וקללות נמרצות וכשם שלא שמעת אותם כך לא יהיו מזיקים לך.על ראש שונאינו יחולו על כלבים שוטים הלואי רבונו של עולם!

– אמן! – אמרה שינצה הדודה, מתרגזת וקופצת ממקומה כאלו הכישה נחש – רואה את, האדיל, למדיני, בבקשה ממך, עולם זה מהו? הרי זה לך גמולך על הטובה שעשינו לה. בעלי עמד לה בעת צרה כשנשארה עגונה שוממה ועזובה בעירום ובחוסר כל. לא די שהוא לוי שלי לא תבע ממנה את ממוננו סכום רב ועצום כל כך הלא פרע עוד את חובותיה לאחרים. אספנו אותה לביתנו את הנדחה והאבודה הזו וכל צרכיה עלינו אוכלת היא את לחמנו לובשת בגדינו כלום את יודעת מה היא חסרה עמנו? אוכלת ושותה ומתקשטת מטיבה את לבה ומתעדנת מטובנו. כלום יש לה פתחון פה על מה להתרעם? ואלא מה שיארע פעמים מקרה לא טהור לא עלינו מי חייב בדבר? והיאך לא יתפקע לבי בתוכי כשאני שומעת עכשיו ש… ש… חתיכת בשר כמותה במחילת כבודך…

– שינצה נחמתי וחיי רוחי! בבקשה ממך אל נא תצטערי כך. חוסי נא על נפשך! קללות חנם כלות בעשן ומתפזרות למדבריות ולאיים שוממים. בחייך שאני מתחרטת וכועסת על עצמי למה ספרתי לך כל זאת. כך תחיי שינצה כשם שאני מתחרטת. וכי צריכה את לראיה יותר נאמנה משבועה זו? בבקשה ממך, סגולתי נשמתי היקרה אל תצטערי כך. חוסי על חייך ותנוח דעתך! אם לא בגיני עשי נא בגינך, בגין נפשך וגופך.

כך אמרה האדיל בקמוץ שפתים ובקול תחנונים זה שבאמירת תחנות ועמדה ממקומה. ואגב נותנת עיניה בבקבוק גדול מלא משקה של דובדבניות העומד בקרן־זוית מסתכלת בו ואומרת:

– יודעת את שינצה מה אני מהרהרת אותה שעה בלבי? עכשיו היה טוב לך בלא שום חשש כלל לטעום מעט מן האדום האדום הזה כדי להשיב רוחך.

– מה את סבורה האדיל? הריני מזומנת לעשות כעצתך – אמרה שינצה הדודה, מנשמת כאווז מפוטם מפני שמנוניתה – אבל בתנאי שלא תסרבי לי ותטעמי גם את ממשקה זה טוב טוב הוא מאד.

– באהבה וברצון. בשביל בריאות גופך אשתה עד כמה שאפשר – אמרה האדיל, מסכימה לשינצה ומסייעת לה לזיז את הבקבוק ממקומו.

נפטרה האדיל מהדודה מבוסמה צהלה ושמחה. הדודה פניה צהבו מרתיחת דמיה ועלתה על המטה ונרדמה שוכחת את איידיל ואינה רואה אותה אפילו בחלום.

לימים יצאה איידיל מבית־החולים דוויה ומדולדלה, כחושה וכפופה, פניה מוריקות וראשה מוקרח ושמלה בלה עליה ובאין לה מקום להניח ראשה באה לעת ערב לבית לוי רעבה וצמאה ועיפה, אבל הדודה נעלה הדלת בפניה ונשארה העלובה הזו עזובה וגלמודה ולא ידעה לאן תלך והיכן תלין הלילה.

אותו הלילה נסיך כושי זה נראה בכל כבודו והדרו. תכלת שמים הכפה על ראשו משובצה בכוכבי פז צבי תפארתו וסמל ממשלתו. נוח הוא לבריות טוב ורצוי לכל בבואו נושא להם ריחות ערבים של דשאים ופרחי נועם ומשמיעם זמירות יפות קול הזמיר שלו המשובח בעולם. הכל יושבים ונהנים מזיוו ופתאם נכנס בו רוח שגעון הוא לובש קדרות וענן עצבים מחשיך את פניו. כבו המאורות. אין נחת ואין נעימות עוד. הוא זועף מתגעש ומתרעש בחמת רוחו. שותק הזמיר וחבוי בין עפאים ובני אדם נחפזים ורצים מבוהלים כל אחד לביתו אומרים בלבד: ודאי מכשף תלה עצמו באחד היערים ובשלו הסער הזה.

ולמחר מצאו את איידיל בתוך גנו של לוי־בחור תלויה על עץ.

אין מי מאנשי המקום נותן דעתו על נפש שפלה זו על האי מטרוניתא כביכול התלויה. וכי זו כדאית היא לדבר בה ולהזכיר את שמה?

– כן יאבדו!…

עליה דוו חברותיה בלבד נפשות שפלות ובזויות כמותה. יום מיתתה של איידיל היה להן יום אבל ומספד. ימי עניה ומרודיה של איידיל וסופה המר הוכיחו להן כמה אומללות הן ומזולזלות – וגעו בבכיה.

ושלא להתעסק הרבה באיידיל, נטלו אותה כמות שהיא והטילוה לתוך עגלה והוליכוה לבית־הקברות וקברו אותה קבורת כלב מאחורי הגדר שם.

על גל הקבר החדש הזה עמדה התוגרית ומלבינקה חברתה אבלות ועצובות ומורידות לארץ ראשן. התוגרית סופדת ובוכה וממאנת להתנחם על הדוכסית מחמד נפשה.

– הדמעות האלו מה מועילות? אך מכלות עינים ומדיבות נפש – אמרה מלבינקה מנענעת בידה. והיא בעצמה בוכיה.

– הוי, – אמרה התוגרית מטפחת על לבה – כשהלב מלא על גדותיו ורותח הדמעות עולות ומשתפכות מאליהן. אוי ואבוי לחיינו ואוי אוי למיתתנו. אין לנו מקום לא בין החיים ולא בין המתים הרי אנו כאן מאחורי הגדר ושם, ראי נא, מעבר לגדר…

– שם, את אומרת – אמרה מלבינקה, עושה עצמה כאינה שומעת דברי חברתה – עכבישים ופגרי זבובים בקוריהם אני רואה שם.

– יפה אמרת, אחותי – אמרה לה התוגרית, מעמדת עליה עיניה האדומות מדמעה שם העכבישים! העכבישים שלנו מוצצים אותנו… אותנו האחוזות במצודה מוצצים לשד עצמותינו ומנפש ועד בשר מכלים. אחרי כן הולכים להם טורפי טרף אלה ומצודדים נפשות חדשות – ואנחנו אוי לנו! אנחנו הזבובים חללי ידיהם ותלויים אנו… אוי בלבי כאש בוערת אדברה וירוח לי! מרימה התוגרית קולה בבכי ומטפחת על לבה – אותם הכובשים המענים והמוצצים. אלו נכבדי־עם הם ובריות נאות והנכבשות. המעונות והנמצצות סחי ומאוס הן וחרפת אדם! הללו גם פה בבית־הקברות הזה ראי נא ראי שוכבים בכבוד בראש ושבחים רבים ומשונים על מצבותיהם, ואיידיל נפש יקרה ונעימה זו שהחשיכו לה את עולמה שהטילו בה ארס וזוהמא ומררו את חייה היא איידיל קבורת כלב נקברה תחת הגדר פה ואין גם זכר לקברה אביה ואמה אלהים יודע אי זה מקום מגוריהם גם תקוה אין להם לבוא ולבכות על קבר בתם.. הוי איידיל אחותי העלובה, לידי מה הביאוך בני־אדם במעשיהם! אוי איה אתה אל מלא רחמים?!

– הסי נא, הסי אחותי, חנם הבכי וחנם הדמעות! משתדלת מלבינקה לנחם את התוגרית ובכו תבכה אף היא.

– גם אני בת הייתי לאבי, רכה ואהובה לאמי – סופדת התוגרית ומורידה נחל חדש של דמעות – אמי הרתה וחבלתני והניקתני וסבלה עלי צער גידול בנים והרבה לילות נדדה שנתה בעבורי עד שזכתה לראות את פרי בטנה גדלה ופורחת כשושנה. והנה בני אדם שלא חלו ולא עמלו בה באו וקטפו שושנה זו מחמד נפשה ורמסוה ברגלים בלא חמלה עתה הנה מקום לי לבכות על שברי ויהיו נא נטפי דמעותי אלה נופלים לתוך קבר אהובתי ותדע, שמבכה ומתאבלת עליה במר נפש אני אחותה העלובה והאומללה כמותה!…

ה

התוגרית הזו בתחלת קלקלתה היתה מרגשת, כבנות אומללות הרבה שכמותה, שהיא יורדת מטה מטה בעמקי הזוהמא, אבל החטא – זהו הנחש “בֹּאאַ” הגדול כקורת בית הבד, והחוטא – זהו טרפו המתבלבל מראיית עיניו ותחת הבריחה מפני המשחית הזה הוא הולך ומתקרב ובא ומוסר עצמו לתוך פיו דומה שקסם הוא בעיני השטן. נחש נורא זה. כיון שאדם תועה מדרך ישרה ובא לתוך רשותו מיד תתבלע דעתו, והוא מודח מדחי אל דחי, כקוץ מונד בתוך זרם מים כבירים, נסחף ונסחף ומעמיק ונשקע עד שאול תחתיה. זה הנכשל בעונו צריך לאומץ לב מצד עצמו ולסיוע גדול גם מצד אחרים, כדי להחליץ משטף המים הזידונים ולעמוד שוב על מעמדו כבראשונה. אלו בני אדם, שלוי עולם, שלא נתנסו מימיהם ולא נפלו בידי השטן; שדרכם צלחה וים־החיים אינו הולך וסוער עליהם – הם אינם רשאים להתגדל בצדקתם על אלה העלובים, שמזלם הרע גרפם והטילם לתוך תהום רבה הסואנה ברעש אינם רשאים, אם אך נבונים הם ויראת אלהים בלבם, להראות באצבע על אחיהם ואחיותיהם הנתעים והנדחים, להלעיב בהם ולהוכיח עליהם חרפתם בלעג השאננים ובוז הגאיונים. אל תקללו שוגים ואל תדחו את הנכשלים מפניכם אלא השתדלו ובקשו תחבולות ותנו יד לפושעים להשיבם מעוונם יתמו חטאים וחוטאים עוד אינם. ואם אין בכם כח להציל, והנכשל שה אובד הוא ושוב אין לו תקנה על כל פנים סמכו ידיכם על הקרבן הזה והתודו עליו את פשעכם ואת עונות בני ישראל!..

אמת, מרגשת היתה מתחלה התוגרית שנלכדה במכמורת וידעה כי בנפשה היא אבל היא נסתבכה בה כל כך עד שהיה קשה לה לזוז משם. פורשי המכמורת התחכמו לה בתחבולותיהם ויעבתוה. שלא תנצל מידיהם. אמת היא היתה רוצה להמלט על נפשה אבל להוציא מחשבתה מן הרצון לידי מעשה צר כחה כאלו נפסק במוחה חוט טליגרפי זה שעל ידו הרצון שולח את גזרותיו לכל אחד ואחד מאברי הגוף שיעשו את תפקידם. לכתחלה, בשעת קלקלתה לא אבד סברה לעשות מה להצלתה והיתה דוחה הדבר עד עת קץ. בין כך וכך עברו הימים ונוקשה ונתלכדה מיום ליום יותר הרצון מתחיל מתרופף מוחה משועמם ועוד מעט ונטרפה דעתה לגמרי ואחריתה עדי אובד אלמלא עמד לה פתאם רוח והצלה ממקום אחר – מיתה משונה זו של אותה הדוכסית היתה מעוררת ומזעזעת את נפשה המתעלפת. קול דמי איידיל היו צועקים לה מן האדמה; אי שמים! למה צררוני חנם וקצרו ימי עלומי? אוי לידי מה הביאוני בני אדם ברוע מעלליהם… עורי עורי אחותי, התעוררי והנצלי מיד רשעים!

האמונה בגלגול נפשות, שנשמתו של אדם מתגלגלת לאחר מותו באחד ממיני הבריות וקובעת שם דירתה, לכאורה הבל היא ואין הדעת סובלתה אבל כשנבחין אותה יפה יפה נראה שאינה מוטעית כל כך והרבה מהאמת יש בה. וכי במה יתפרש לנו קול זה, למשל קול איידיל המצלצל תמיד באזני התוגרית מעורר ומעודד אותה ואינו פוסק; ותמונה זו תמונת איידיל העומדת בתוך התוגרית ולנגדה תמיד, בשכבה ובקומה? ובמה יתפרש לנו גם רוח זה המפעם אותה משחרה מוסר מלמדה להשכיל להיטיב ומאיץ בה למלט נפשה וללכת בדרך ישרה?… איידיל הלא היא בתוך לבבה בראשה וכל קרביה רוח איידיל – רוח אפה ונשמתה; מדותיה הטובות לה לדוגמא ואור לנתיבותיה אך באיידיל יאמץ לבה ורצונה שהיה תש הולך ומתגבר. קול איידיל בכח: עורי עורי אחותי, והנצלי מיד רשעים!

והתוגרית מקבלת עליה לעשות כל מה שבידה ובכחה כדי לצאת מהמצודה הרעה.

ועד שהיא מהרהרת בתשובה ומבקשת מפלט לנפשה והנה עוד נפש אדם שנאחזת במצודה זו מתלבטת ומתחבטת שם אצלה – היא ביילא העניה והרכה בשנים. הביטה לה ונכמרו רחמיה על עלובת נפש זו. ומאותה שעה היתה אוהבת את ביילא אהבה רבה מטפלת בה, כבת גדולה יתומה מטפלת באחותה הקטנה יתומה עזובה ואומלל כמותה ומבקשת הצלה גם לה וזה הרי אי אפשר אלא אם כן כשתהא ביילא שרויה עמה כאן בבית לוי אבל מה תעשה לאחותה זו כשתהא מכורה ועוברת לסוחר בנפש אדם בכרכי הים ולא תוסיף לראותה עד עולם? דבר זה העציבה מאד והתחילה מעיינת ללוי, להנהגתו ומעשיו עם ביילא אהובת נפשה.

ו

“למה הוא, הנער הזה, רודף אחריהם – אחרי המחותנים שם? ודאי לא בחנם הוא ודברים בגו” – אמר רפאל בלבו כשראה בעד החלון את הירשילי מרים פעמי רגליו ורץ בחוץ דחוף ומבוהל ומיד לבש את בגדיו וחפז ויצא מביתו לדעת מה זה ועל מה זה.

שבועה היא מלפני המקום ברוך־הוא לכסלון, כשיהא אחד מיהודיה מזיז עצמו ממקומו מיד יהיו מזיזים עמו חבריו המונים המונים בזה אחר זה. יהודי כסלון עוברים בשוק בסך ובמנין עשרה יהודים יחדיו לא בשביל שהם סחורה פחותה כקשואים ושאר מיני ירקות העולים עשרה בפרוטה אלא בשביל שנפשות היהודים דבקות ומדובקות זו בזו יפה יפה כדגים מלוחים כבושים ומונחים בחבית בדוחק גדול ואינם מתפרדים אלא בקושי. התחיל יהודי אחד עוסק בדבר מה מיד חברו מתרגש ובא כנגדו; פתח אחד את פיו והתחיל מדבר חברו נכנס לתוך דבריו עמד ראובן והרים פעמיו ופוסע. בא שמעון ומתלבט לו בין רגליו ואם יסתר פלוני במסתרים כמו מעפר יצמח שם פלמוני. וכשהשכים רפאל ויצא לשוק כבר קדמוהו שם אחרים רצים אצים, ולא מלובשים עדיין כראוי. זה נעליו לבד ברגליו בלא פוזמקאות וטרוד בדרך הלוכו בהכנסת זרועו לתוך בית־יד של קפוטתו וזה מטפל אגב אורחא בכפתורי המכנסים, רוכס אותם ורוכס והם אינם מתרכסים, על אפו ועל חמתו. זה, שזריז הוא ביותר וקשה לו לעמוד תחתיו לצורך עצמו אפילו רגע אחד חוטמו נתון לו בין אצבעותיו מוכן ומזומן לנקיות תיכף בשעת הכושר וזה נתקל מתוך בהילות ביהודי בהול כמותו ושניהם נכשלים ונופלים כסלון זזה!

– יהודי, רבי יהודי! לאן אתה רץ?… ריצת רגלים זו מה היא? – שואג מרחוק יהודי אחד, הבא מן הצד ואף הוא אוזר חלציו ורץ.

– יהודי, רבי יהודי! מה כל החרדה הזאת ולמה אתה רץ? – שואל רפאל את האחד גם את השני, גם את כל היהודים הפזיזים, ואין מהם עונה אלא הכל רומזים ומורים לו באצבעותיהם לאותו הרחוב: שם, שם! רק אחד מהחרדים האלה נתן דעתו עליו והשיבו לבסוף תשובה קצרה וברורה זו.

– יהודים רצים – ורץ גם אני!

כיון שדרכה כף רגלו של רפאל באותו הרחוב. נתקל שם באשה זקנה אחת והיא מרת נפש עצובה ומבולבלה, סופקת כפיה ומדברת לעצמה בקול בוכים כמתאבלת על מת:

– אוי לי ואבוי לי!… צרה גדולה באתנו אויה לי!…

– מה זאת באַתנוּ? – שואל לה רפאל נבהל ומשתומם מה צרה באה ולמי באה?

– כלום אני יודעת מה? יהודים בהולים אני רואה בהולים ורצים – השיבה הזקנה מעמדת עיניה על רפאל מנענעת בכתפה והולכת לה לדרכה.

הרחוב הומה. יהודים בלא בגדים עליונים אלא בתחתונים ובירמולקאות מזוהמות במוך ונוצה ותנומה עוד על עפעפיהם עומדים בפתחי בתיהם נטויי ראש וזקן מאהילים בכף ידם על גבות עיניהם וצופים ומביטים בעד התלונות לשני צדי הרחוב קדקדי נשים נשקפים פניהן חמים ומאדימים בזו השעה עלו מבין הכרים והכסתות ואשה אל חברתה קוראה מרחוק בקול מפוצץ יוצא מגרון יבש שלא שוטף במים ועוד חלאתו בו. יהודים הולכים ומתרבים כתות כתות, הללו באים והללו חוזרים והנה פטפוטי דברים ונדנוד ידים רעש והמולה עד לשמים זה אומר כך וזה אומר כך:

– שכּורים התגוששו שם ובאו בריב זה עם זה! והתגרה כדת עברה וזעם ומכת לחי, ביד חזקה שתים ובזרוע נטויה שלש.

– גנב נתן עינו בכיס וקנה אותו כמשיכה! והוא לקה מכה רבה כפלים ככל חטאתו.

– שרפה היתה שם! בבית מרדכי הקטן נצת הפיח בארובת העשן.

– המנצחים על כלי־זמר עמדו ותבעו שכרם מאת המחותנים!

– לויה יפה עושים שם להבחור הנאה לויה כראוי לו! השמועות המעורבבות האלו הבהילו את רפאל והיה מרגיש בלבו שהירשילי בצרה גדולה הוא ונזדרז והלך למקום המהומה הגדולה וכשנדחק בין ההמון הרב ובא והנה מראה משונה לנגד עיניו. הירשילי עומד מוכה ופצוע מחזיק בכנף אשה יהודיה בשתי ידיו ואחד השוטרים תופסו בבגדו ממול ערפו. מושכו ומכהו באגרופו. הירשילי בוכה ומתחנן לו ונשבע שבועי שבועות לפני כל העדה והאשה הזו אותה המחותנת שהיתה מכרכרת ורוקדת קודם לכן ברחובה של עיר מקללתו קללה נמרצת ומנענעת ידיה בזעף לבל רוחותיה.

– מה המעשה הזה?! – אמר רפאל, משתאה לו להירשילי ומעמיד עליו עיניו.

– אוי, רבי רפאל! – צעק הירשילי ונחל חדש של דמעות נשתפך מעיניו – תפתח זו את פיה ותגיד… ותגיד!

– לא תאבה לו ולא תשמע אליו אל הגנב הזה! – הרימה האשה קול שריקה דקה הופכת פניה פעם לרפאל פעם להשוטר ופעם לכל העדה מלהגת ומפטפטת בלשון מעורבבת חצי יהודית וחצי לועזית, ודבריה מסכסכים ומבולבלים – רבים מכאובים לו רבונו של עולם!… לכיסי הרי זה שלח יד. הלואי שתהא מכתו מכה גדולה כגודל כיסי!… אוי ואבוי אשה עניה אני אויה לי! למה אתה שותק בהמה?! גוערת היא בנזיפה בבעלה העומד אצלה ודוחפתו במרפקה שמע נא, אדוני השוטר, ידבר נא בן־אדם זה. דבר, בהמה! למה אתה שותק? תפח רוחך, גולם! דבר לו להערל, איך הבחור הזה…

– בבקשה מכם מה אתם אומרים עליו? – נשמע קול רייזה מדברת על פי דרכה נדחקת בין העדה ובידה סל מכל מיני מאכל, שלקחה בשוק – אכן בחור נאה אתה!.. מה העובדא הזאת לך?

– לא כך הוא המעשה, לא כך, רייזינו! – אומר הירשילי בבכי לרייזה ומראה לה באצבעו על האשה הזו בעלילה היא באה עלי. דברים שהיא אומרת דברי שקר ומרמה הם. הלא תגיד נא לך, להיכן הוליכה אותה… את פלונית זו שידעת.

– איני יודע מה הוא סח! – תוהה רפאל ומנענע בכתפיו.

– פלונית, רייזינו, זו שהלכה והניחה אצלך את כליה זוכרת את?

– אוי זלעפה אחזתני! – אמרה רייזה במנוד ראש וספקה כפיה – עתה ידעתי, ידעתי, הכל מתישב לי הפעם! הלא זו האדיל, האדיל זו המפורסמת!… המתין לי מעט רבי רפאל ואודיעך הכל. ועתה אל תשקוט. השתדל נא וימהרו להביאה את הארורה הזו, לבית־הפקודות.

– לבית־הפקודות! – השמיעו רבים מתוך העדה את קולם – יוליכו נא זו לבית־הפקודות!

– ראו נא מדת היושר של יהודים! לא מדת ישראל היא אלא מדת סדום – מתרעמת האדיל ומטפטפת בנשימה אחת בכל כלי הדבור – אם שקר אדבר יסכר פי רבונו של עולם! יסכר פי ולשוני תמק אם אדבר שקר! וכי לא השחוק הוא אני בת ישראל פתאום אפתח פה ואדבר שקר!… הלא יבוא זה, אדם זה. ויעיד הוא עלי. מענדיק יבוא רקב בעצמיך! למה אתה שותק? פתח פיך בהמה! שמע נא אתה אדוני שוטר חנון ורחום לך אגיד את כל לבי. אני הנני הולכת לי… אני המחותנת – את ציפא בתי הרי הכנסתי לחופה למזל־טוב הא לך דובשני! – הולכת לי אני ורוקדת כדרך היהודים. מכרכרת לי מפזזת לי גם זה מענדי בעלי הולך אף הוא כמחותן הכנור והתוף והחליל לפנינו ואנו שמחים. ופתאם בא הפגע הרע, הבחור הגנב…

– כלום ראיתם מעולם פה פטפטני כזה נכנסה רייזה לתוך דברי האדיל – בבקשה מכם, מה אתם אומרים עליה על הדברנית הזו? כלום אינם יודעים מי היא ומה מעשיה!

ראה השוטר שיש לו כאן עסק עם שני צדדים, ועמד מחריש לוטש עיניו ממתין ומצפה…

– מתן בסתר לו! – נשמעה בת־קול יוצאת מתוך העדה.

רפאל השגיח בבת־קול – ומיד הוליכו את המחותנים המכובדים עם הירשילי ביחד לבית־הפקודות.

שתי פעמים נתארסה ציפא בתה הגדולה של האדיל, ושני החתנים סלקו ידיהם ממנה בזה אחר זה, בשביל שלא יכלה לתת לבתה מה שפסקה לה, כפי התנאים שביניהם. גם החתן השלישי עמד על דעתו ואמר להפטר מארוסתו זו אם לא יסלקו לו כל הנדוניא במזומנים עד פרוטה אחרונה. כל תחבולותיה של האדיל כנגד החתן הזה לא הועילו כלום, לא שטר־חוב ולא שטר חצי־זכר וכיוצא בשטרות אלה והבטחות טובות לעתיד לבוא. והיתה אותה “הצדקת” מצטערת מאד ודואגת לה לבתה, שמא תצא גם מזה ותשב עד שילבין ראשה, ומרוב צער ועגמת נפש באה בטרוניא עם מענדי בעלה והניחה בו חמתה. היתה מנבלתו ועולבתו בדברי חירוף וגידוף, שבהמה הוא, שוטה הוא ומנוול, ופעמים היתה גם סוטרתו כלאחר יד, ועלוב זה היה שומע חרפתו ואינו משיב, מרכין ראשו ומקבל באהבה. גם הטיחה דברים כלפי מעלה, שאין הקדוש־ברוך־הוא כביכול נוהג עולמו ביושר, נותן לחם לשׂבעים וכסף וזהב לעשירים, והעניים רעבים וכלים ואובדים באפס תקוה. ובאותה שעה היתה האדיל נעשית אכזרית כחיה רעה זו, שבניה רעבים. ויצאה לשחר טרף בכל תחבולות מרמה. והמזל שחק לה ומצאה את צידה – שתי בתולות תמימות ונאות חדשות מקרוב באו, השׂיאה בשקר תרמיתה, בחודש אחד, לאנשים סוחרים בנפש אדם מהכנופיא־הקדשה, שלקחו את סחורתם זו והלכו למדינת הים, והיא קבלה עליהן שכר הרבה. ועוד איש אחד, מכירה מימים ראשונים, נזדמן לפניה ושידכה לו את ביילא, שיקנה אותה מיד לוי. הדבר היה תלוי ועומד עדיין, אבל היא לא נתיאשה ממנו, והיתה מצפה שסוף סוף יגמר בכי־טוב ותקבל שכרה. האדיל היתה מקלסת ומשבחת למי שעשה נסים לה ולבתה, וסלקה את הנדן כמדובר, ועשתה בגדים נאים להכלה ולה, גם קפוטה חדשה למענדי, והכניסה את ציפא לחופה בתופים ומחולות. לוי בחור ושינצה הדודה היו שושבינין, והיו מרקדין לפניה כל אותו הלילה בשמחה גדולה.

וכעלות השחר היתה האדיל הסרסורת זו הולכת לה קוממיות עם בעלה, מרקדת לקול עוגב וכנור ברחובות העיר. ואלמלא הירשילי, שהכירה והחזיק בכנף בגדה בקול רעש גדול, היתה כסלון ישנה ולא חרדה לחלוק כבוד למחותנת זו, אחת מבריותיה הנאות.

ז

שוחה עמוקה היא אותו המרתף בבית לוי, וכל הסרבניות הללו, שיש בהן מעין “המדות המגונות של בנות העיירות הקטנות” – בושה וצניעות וקשיות עורף, כיון שיורדות לבאר שחת זו הן חוזרות בתשובה ונעשות רכות ונוחות לבריות. זה שׂר של גיהנום, מלאך־חבלה מלא עינים, אין אימתו גדולה כך כאימת לוי בחור בעל עין סמויה. בתוכו כרוכים כמה וכמה שדים ביחד, וזו עינו הסמויה, שמרטטת ומשוטטת בארובתה, דמיונה כמת, שאין לו מנוחה בקברו והולך ותועה בעולם. הרבה מיני נפשות יש בעולמו של הקדוש ברוך־הוא, שדמות פניהם פני אדם, אוכלים ושותים ופרים ורבים כבני אדם – ומזיקין ורוחות רעות המה להם. אלו הם הפוחזים והריקים שבמזיקין, שמתגנבים לברוח מזבולם בשאול תחתיה ובאים להדיח את הבריות בלהטיהם ולמלאות את הארץ חמס, ואין להפטר מהם לא בלחש ולא בקטורת סמים ולבונה ולא בדיו, שהשטן וכת שלו מתייראים מפניהם. שוטריו של גיהנם ומשרתיהם אינם רודפים אחרי הפליטים האלה, הנבזים והשפלים, לתפסם ולהשיבם למלך בלהות בתחתיות ארץ; אדרבה, הם שמחים ואומרים: ברוך שפטרנו מרוחות סרוחות ומזוהמות אלה!

ולפיכך, כשהיה מעשה בביילא, שנתחייבה עליו מכת מרדות במרתף, נזדעזעו כל אבריה, והיא ישבה בחדרה שוממה ובהולה ומורידה לארץ ראשה, ולמי היתה דומה באותה שעה? למת ביום קבורתו, שהוא צפוי בכל רגע למלאך־דוּמה שיבוא ויחבוט אותו, כמה שכתוב, בפולסין דנורא. אבל משל זה לא נאמר אלא לשבר את האוזן, ובאמת היה צערה של ביילא גדול יותר. המת הרי הוא מחויב לסבול יסורים, כי לכך הוא מת, להענש בדין ולהיות מאכל לתולעים, ואותו המלאך המשחית לכך הוא עשוי, שיהא חובטו בשבט עברתו ושולט בו כרצונו. אבל ביילא זו, נפש חיה, אינה מחויבת להתענות תחת יד אכזרי בחייה, ואכזרי זה הרי לא מלאך ולא שרף הוא אלא ילוד אשה, ומי שם אותו לשׂר ושופט עליה? מה זכות יש להם, לאותם מיני השקצים, לאכול את בשרה, לאותם השקצים, שלא חלו עליה ולא הרגישו עד עכשיו במציאותה; שלא חשו צער הריונה של אמה ועצבונה וחבלי לידה; שלא נשתתפו בטורח האם וברוב צערה, שהיה לה בגידולה של בתה, עד שיצאה בשלום מכל תחלואי ילדים, מאסכרה ומנגעים ופגעים רעים? והם הלא ראוה בפעם הראשונה גדולה ומתוקנה, נאה ונעימה, כאלו נבראה פתאם לפניהם בקומתה וצביונה. אילן נטע אדם בגנו, וטרח ועמל בו רוב ימיו, עד שגדל והצליח ועשה פרי, תאוה לעינים, והנה יד איש זר שלוחה אליו וקוטפתו… איך יזידון לגזול מהורים את פרי בטנם, משוש לבם, הנקנה בדי עמל ויגיעה במיעוט דמם וכחות גופם; למרר רגשי לב נעימים, לכבות מאורי התקוה, לבלע חיי אדם ולאבד נפש זכה ותמימה! ומי? יהודים בני עם קדושים!.…

ביילא ישבה שוממה ונדהמה וחרדה לרגעים מפחד לוי, שבמהרה יבוא אכזרי זה ויורידה לבאר שחת.

הנה קול צעדים. הדלת נפתחת – ויד נוגעת אל ביילא ואוחזתה בכתפה. זרם של קור שוטף ועובר בכל בדי עורה, והיא קופצת ועומדת ממקומה נבהלת ומבולבלה.

– למה נתבהלת כך, יפתי? – נשמע קול מדבר אליה – לא הכרתיני?

ביילא מעמדת עיניה ורואה והנה “החתן” עומד לנגדה.

זה האיש, שהעמידו אותו לפניה זה פעמים בתור חתן, היה מין בריה משונה. הכרת פניו, לחייו המאדימות ושפתיו העבות וחוטמו גדל־הבשר ורחב־הנחירים, ענו בו, שהוא מן המפונקים, מאותם מיני הבריות, שדבר הנצרך לגופם דוחה אצלם את כל הלאוין בנמוסי דרך־ארץ. נוח להם שיחרב העולם כלו ואל יפחות כקוצו של יוד מתאות נפשם. אין מקרבים לו לאדם אלא להנאתם, ולא איכפת להם אם אותה הנאה, שמקבלים מפלוני, עולים לו בעמל ויסורים, במסירת נפשו וחלול כבודו. וכיון שזה נתן להם כל חפצם, שוב אין נותנים דעתם עליו ומניחים אותו ככלי חרס הנשבר. צערו של אדם, בשעה שהוא משמש להם להנאתם, אינו מעורר בלבם רחמים, כצער דגים חיים המפרפרים תחת הסכין: אדרבה, יפרפרו ויתחבטו להם, כל עיקרה של הנאתם הלא בזה הוא שהם מפרפרים… שם טוב, חכמה ושיבה אינם עומדים לו לאדם בפניהם, גם באיש זקן וחכם ונשוא פנים הם מזלזלים, מאפס נחשבו להם. אין קודש ואין תום ואין חסד ואין רחמים בלבם. בצרותיו של אדם ובעניוֹ ולחצוֹ אינם רואים אלא הצד המשונה שבהם, שמביאם לידי גיחוך. כשפלוני נופל ושובר זרוע אף קדקוד, הם מלעיגים לו, נהנים ואומרים: כמה משונה זה שנשתטח מלוא קומתו ארצה בפישוט ידים ורגלים! כשפלונית העלובה במר בוכה, עינם ניזונת מזיו פניה המאדימין, ואומרים: כמה נאה היא אשה זו, הדמעות מוסיפות לה חן, וטובת מראה היא מאד! הם שוחקים ונהנים הנאה מרובה בשעה שאחד האומללים מטפס על הכתלים ומרקד על החבלים בשביל פת לחם, בשעה שעני רץ ומקפץ ערום ויחף על פני הקרח בחורף, ביום קרה, בשעה שעשרה אביונים נצים ומתקוטטים ככלבים על עצם אחת שהשליכו לפניהם. – אלו הם מיני הבריות, שהבורא הניחם לשעה מידו עד שלא הספיק כביכול לגמור יצירתם, וקפץ ובא השטן וחטפם ונתן בהם אבן תחת לב בשר ורוח של כלב תחת נשמת אדם והוציאם כמות שהם לאויר העולם להשחיתו בתועבותיהם.

– יפתי! – אמר בן־אדם זה לביילא בקול משונה מתרפס ונכפף כחתול – עכשיו כשפניך כעוסות הנך יפה ונעמת לי מאד.

– אצלנו דבור זה הוא מדברים שבלב – אמרה ביילא ונרתעה לאחוריה.

– גם אצלנו הלא כך הוא – אמר לה האיש לביילא ופשט ידו לחבקה.

– אצלנו אין נותנים רשות לידים – אמרה ביילא, נרתעת לאחוריה עוד כמה פסיעות.

– אצלכם, אַת אומרת. היכן הוא, שם בקבציאל? הלא עכשיו אינך עוד בקבציאל אלא כאן, במקום זה. שומעת את?

– למה אתם קמים עלי, על נערה עניה ונכריה? אי שמים, היכן אני? ביער או בעיר, בתוך חיות רעות או בתוך יהודים? – צועקת ביילא מנהמת לבה ובוכיה.

– כשאת בוכה ומקמצת שפתיך, יפיפית עוד יותר. לבבתיני, יפתי, לבבתיני בכל טפה מדמעותיך!

– חוסה נא והניח לי, חוס ורחם עלי ועל ימי עלומי!

– מה יפו עיניך, מה טובו לחייך! עתה ראויה אַת לקבל מתנה טובה – אמר האיש בפנים שׂוחקות, נותן ידו לתוך כיסו.

– חוסה נא על אבי ואמי! זקנים הם, אומללים הם ותשושי כח. אוי, אלמלי ידעת כמה הם מחבבים אותי וכמה קשה היתה להם פרידתנו!…

– הא לך, יפתי, הא, הא! – אמר האיש ברוח שוקטה, עוגב על ביילא, מוציא צמיד זהב מכיסו ומנענעו לנגד עיניה.

– גש הלאה, אכזרי! – גערה ביילא באותו האיש ודחפתו בכל מאמצי כח עד שנדחף אל הדלת והצמיד נפל מידו.

ומיד כשיצא זה נכנס לוי. עינו הפקוחה מבטת בזעם, והסמויה מרפרפת והיא איומה מאד. ביילא עומדת ברתת וזיע ופניה מלבינים כסיד.

– לנהוג שׂררה בביתי את אומרת, להלבין פני הבריות ולעשות הכל כרצונך!… כסבורה את שהעולם הפקר? – פתח לוי ואמר לה לביילא בלעג של חמה עזה כבושה בלב, תופסה בזרועות ידיה ולוחצן בכח עד שהתקצרה נשימתה ונשכה שפתים מרוב הכאב – או שמא לא היתה כונתך אלא לשחק בו מעט. וכי לא כך הוא? הגידי נא לי, יונתי!

– אוי, זרועי, אזרועי! – מתחננת ביילא, נאנחה ועוקמת פניה מכאב לב, כאפרוח זה מפרפר בכף הנשר, שנועץ בו צפרניו – תנני נא להשיב רוחי!

– נמצא, כדברי כן הוא. צחקת! – אמר לוי בנעימה משונה, שהיא קשה ממרורות לענה – השיביני נא מהרה!

– מה אשיב, מה? – מגמגמת ביילא ומרכנת ראשה.

– צחקת? תשובה ברורה אני מבקש. הן או לאו!

ביילא עומדת נדהמה ושותקת, ופתאם איקונין של הדוכסית ראתה בדמיונה. הדוכסית נראית לה כמות שהיא בשעת יציאתה מבית־החולים, דוויה ומדולדלה, שוממה ועצובה, רעבה ועיפה, והיא באה ומראה לה על אותו העץ, שנתלתה עליו – וביילא מזדעזעת וגומרת בלבה לעמוד על דעתה ולקבל עליה יסורים. מוטב שתמות מיד, תמימה וטהורה, משתקלקל מעשיה ותמות לאחר זמן על העץ. והנה היא זוקפת ראשה ואומרת באומץ לב:

– לאו!…

– משמע שרצונך לירד עמי לתוך המרתף ושם נדבר! – נזף בה לוי בחמה שפוכה, ועינו הסמויה התחילה מרטטת – הן או לאו? עוד יש לך שהות כמעט רגע. אחת, שתים שלש…

– לאו, לאו!…

לוי השתער על ביילא בכלב שוטה, אלם, בקצף וריר על שפתיו, ובשעה שהיה מחזיקה בשערות ראשה ונתכוין לסוחפה, נכנסה ובאה שינצה הדודה דחופה ומבוהלה, מטפחתה שמוטה לה לאחורי ראשה וידה על לבה, אוחזת את בעלה בכתפו ומלחשת לו באזנו, ומיד רפו ידיו ועמד תוהא ומבולבל, כאדם שקבל מכת־לחי ביד חזקה.

– ביילינו, סגולתי, אויה לי! למה את רועדת כך ולמה פניך רעים? – אמרה שינצה הדודה בחבה ורחמים –צאי, בתי, ולכי לך אל הגן, השעני תחת העץ שם וירוח לך. ביילא עמדה שעה קלה נבוכה עד שנתישבה דעתה עליה וחפזה ויצאה כצפור נמלטה מפח.

– תפח רוחה של החצופה, האדיל המרשעת הזו, ורוח מענדריק בעלה המנוול, ובערו שניהם יחדו! – פתחה שינצה הדודה את פיה באלה וקללה לאחר שיצאה ביילא – עדיין היא יושבת שם תפוסה, ואלהינו שבשמים יודע לידי מה תביאנו חצופה זו בלשונה הרעה. תמק נא לשונה בפיה, רבונו של עולם! כלום לא ידעת אותה, טמאת נפש זו? ערומה היא כנחש. בשעת הדחק תמצא לה פתח להוציא מצרה נפשה ולהביא אחרים תחתיה… “היכן היא הריבה?” “הריבה היכן היא?” שואלים ודורשים שם, ורבים משתדלים עליה לפני שר העיר ועושים כל מה שבידם.

– סוד זה מי גלה לך? – שאל לה לוי לשינצה אשתו, מעקם שפתיו כתוהא על דבריה.

– סוד זה מי גלה לי? – חזרה שינצה על דברי בעלה – איציק פקטור היוצא ובא שם ושומע מאחורי הפרגוד, בא ומסר לי עתה מקרוב סוד זה בלחישה. אתה תוהא ואומר ודאי בלבך: מה נשתנו הימים האלה מהראשנים? שבכל הימים…

– מה שהיה היה – אמר לוי, נכנס לתוך דברי אשתו – ועתה מה?

– עתה לא כך הוא – אמרה שינצה ונאנחה מקירות לבה – עתה כך וכך… שר העיר חדש הוא, מקרוב בא. הוא אינו יודע אותנו ואין אנו יודעים אותו, והכל אומרים, כי הוא דורש משפט ונקי כפים. שומע אתה?… לא טוב הדבר, לא טוב!

– להד“ם! – אמר לוי, מנענע באצבעו לנוכח אשתו – שמא, אל תפתח פה לשטן, שמא יבואו וישאלו, – אנו באחד: להד”ם, להד“ם ולהד”ם! שומעת את?

– זו תשובה למאמינים, אבל מה נעשה אם לא יאמינו לנו ויחפשו בבית?

– שוטה שבעולם! עוד קודם הבדיקה צריכים לבער את החמץ, להוליכה בחשאי לשם, שומעת את? לפייביל שלנו…

ובלילה ההוא נשמע קול אופנים בחצרו של לוי בחור. שינצה הדודה עשתה נחת רוח לביילא וזמנה אותה לטייל עמה במרכבה טיול של שעשועים, כדי שתתישב נפשה.

ספר ששי

א

עסקיו של רפאל היו דוחקים אותו לצאת מכסלון, אלא מפני כמה וכמה ענינים ומפני אותו המעשה בהירשילי דחה נסיעתו לימים מועטים. וביותר נתעכב כאן בשביל חנצה. משעה שהגיעה לו השמועה על עסקיו הרעים של בית־החרושת, בית חייו, וראה את הנולד, שעתיד לייבצי להפסיד ממון הרבה על ידו, הוקיר רגליו מביתו. נפשו כלתה לחנצה, ליהנות מזיו פניה הנעימים – ולבוא ולראותה קשה לו, היאך ישא פניו אל ליבצי אביה ויכזב לו בלשונו! ועד שהוא מצטער ואינו יודע מה לעשות, יצרו הטוב בא ומיסרו ואומר: “אי ריקא! לראותה אתה מבקש, בשביל מה? – בשביל הנאת עצמך, בשביל תאות נפשך! אתה, כשתראה ביופיה עוד פעם ופעמים, תלך לך בחשאי לדרכך, ואלהים יודע מתי תשוב, ולה אין אתה חושש! כמה תצטער עלובה זו על מנהגך המשונה, לכשיודע לה, שנתעלמת פתאם והיא אינה יודעת למה ועל מה… אשה פשוטה היתה מתחלה, אשה תמימה, כשאר בנות ישראל הכסלוניות, לא התחכמה הרבה ולא בקשה חשבונות רבים, הכל היה ישר וטוב בעיניה ולא הרהרה אחרי מנהגו של עולם, ובאת אתה ונפחת בה אש אהבה ונתת בלבה בינה להבין ולהשכיל. ארחות חייה הראשונים וחיי העולם מסביבה אינם עוד לרצון לה, וכל עולמה אינו אלא אתה, ופתאם אתה הולך מזה ומניחה, שלא להודיעה אפילו ברמז, למה אתה עושה כך, כדי שלא תחשוב עצמה לעזובה ושנואה וכדי שתהא לה על כל פנים תקוה לעתיד, שתשוב אליה באהבה, ולא יכלו בבושת וביגון חייה”. ובכן גמר רפאל בלבו להמתין עד שתתישב דעתו עליו, ויראה את חנצה ויברר לה את כל עניניו.

ובאחד הימים הלך רפאל להקביל פני חנצה ולהגיד לה את כל לבו, וכיון שבא עד פתח הבית, עמד שעה קלה בבושת פנים, כבושת גנב הנמצא במחתרת. אך תקותו זו, שמא אין ליבצי בביתו, סמכתו מעט ונכנס לתוך הבית בלב מרעיד.

ומאנשי הבית קבל פניו ראשונה – ליבצי.

– ברוך הבא, אורח נאה! – אמר ליבצי, הולך לקראתו ומנענע עליו בראשו – זה ימים רבים נתחבאת ועקבותיך לא נודעו. לא טוב הדבר, לא טוב!… לא עלתה על דעתי מעולם, שאתה, איש שלומי… אתה תעשה לי כך!

רפאל מגמגם בשפה רפה ובטירוף הדעת ואינו יודע מה. וליבצי אף הוא כמטורף פוסע ומהלך אילך ואילך, ממשמש בזקנו ומשפשף את מצחו, רוחו סוער ופניו מתלהטים. בפנת הבית עומד בנציה, לבוש חלטיל ומצנפת משונה בראשו, פניו כבושים בקרקע ומזיעין טפות טפות גדולות, ומראהו כעכבר מושחל מחלבא. על הקרקע באמצע הבית תרמיל של עור גדול מלא וגדוש ועדיין אינו כרוך בחבלים, המונחים אצלו. הכל שותקים ומחרישים, כאלו לשונם דבקה לחכּם.

– כך, כך הוא מנהגו של עולם! –פתח ליבצי ואמר אחרי דומיה ממושכה, נותן עינו ברפאל ועומד ומתבונן לו – גם זו טובה, וחסד הוא מצדך, שנזכרת היום ובאת. וכי רשאי לעשות כן?… מה מעשיך, עסקיך מה הם?

– בע־בע! – מבעבע רפאל בשפתיו תשובה מגומגמת ומהרהר בלבו: אח! הנה זה יודע בצרות נפשי, הכל הוא יודע…

– כך אתה אומר, בע? – אמר ליבצי בעקימת חוטמו, אינו גורע מרפאל עיניו ומהרהר בלבו: הע־הע! הנה זה יודע הכל. בע זה אומר, שהוא יודע צרותי, מה שנעשה בביתי. אבל… טא! – מה אתה מעמיד עיניך כך, מסתכל ושותק?

– בע. מסתכל אני בתרמיל זה, אני מסתכל לי… מי מכם, רבי ליבצי, מכין עצמו לדרך?

– משמע שיודע אתה ומבין? אדרבה, טוב מאד שאתה מבין – החזיר ליבצי תשובה לרפאל, ותוך כדי דבור הפך פניו לחתנו ואמר לו:

– בנציה, עכשיו רשאי אתה להלוך לבית־מדרשך שם. הדבר יהא תלוי ועומד לפי שעה, כמדובר.

– האלך כמו שאני לבוש בחלטיל זה, או שמא אוציא לי מתוך התרמיל את קפוטתי? – שאל בנציה את חותנו, ועמד והמתין לתשובתו.

– לדידי רשאי אתה גם בזה, ולמה לא בחלטיל? כלום הפעם הראשונה זו לך להלוך לבית־מדרשך בחלטיל?!

“אוי המקל, המקל מונח צרור בתרמיל!” מיצר ודואג בנציה בינו לבין עצמו, ומיד הוא עוקר רגליו והולך ובא אל הפתח, נושק את המזוזה ומתחמק ויוצא כחתול מן הבית.

– עתה אנו יכולים לדבּר כלבבנו – אמר ליבצי, מחזיק בפאת זקנו ולוטש אחת מעיניו לרפאל – הכל צפוי ואין רז בעולם. המעשה כך הוא: חיי הזוג אינם חיים – אין שלום! בבקשה ממך, אמור נא אתה. הלא אתה יודע אותו, את חתני זה, ומה יש לך לומר עליו? בר־אבהן הוא, למדן, מיוחס הוא, אברך כהלכה. אני מצדי מחבבו, רוח נוחה הימנו והוא נושא חן בעיני… אבל מה מועיל בכל אלה אם “הפלונית” שוטה היא! היא, שומע אתה? היא אינה מחב…

ליבצי אינו גומר את המלה, אלא עומד ודוחק וחונק את עצמו, פושק שפתיו וממתין לרפאל, שיוציא מלה זו מתוך פיו.

– אינה מחבבתו – השלים רפאל דברו של ליבצי והתחיל מנשם לרווחה, כאלו אבן מעמסה נפלה מעל לבו, בשביל שראה, כי צערו של ליבצי משום דבר אחר הוא.

– כך, כך, מצאת! אינה מחבבתו – אמר ליבצי, משרבב שפתיו ורוקק שלש פעמים – וזה מימים איני מכיר עוד את בתי, כך נשתנה טעמה! רוח שטות נכנסה בה, והיא מדברת דברים, שאינם לפי מעמדנו. שמעת מעולם דבור זה: שנאתי! ומי אומרת כך? זו… זו, שהיא כולה אינה, במחילת כבודך, אלא… כל המעשה הזה אינו אלא מעשה להטים. איזה בן־אדם כשפים עשה לה. אפשר לא נראים לך הדברים וקשה לך לשמעם, למדני אתה, אדרבה, השיבני אם תוכל, השיבני.

“הנה הרוגז מכאן הוא בא, מכאן הסער הגדול הזה עלי! – אומר רפאל בלבו נרעש ונפחד – ליבצי הנה הרגיש בזה… ואני בעיניו החייב בצרת הבת. ועתה הוא דורש ממני לתת לו דין וחשבון על מעשי”.

– שותק אתה? – נתעורר ליבצי על רפאל לאחר שהיו שניהם עומדים ומחרישים שעה קלה –אמת, שאין לך מה להשיב ולא מצאת מענה?… אילו היתה השנאה הזו שנאה מסותרת, החרשתּי: שׂנאי אותו כרצונך –ודומי. שנאה, אהבה, הן מדברים שבצנעה, הבלי העולם. דברים שבין איש לאשתו מי מודיעם? אבל, מעשה שטן, כח הכשפים גדול כל כך, עד שהיא עמדה ואמרה בפירוש: לא! איני יכולה לדור עמו בכפיפה אחת. שמעת מימיך דבור כזה, דבור של זו, שכולה, כמות שהיא, אינה – במחילת כבודך – אלא, אלא… בקיצור, הדבר הגיע לידי כך, שיטלו את האברך העלוב ויחזירוהו לבית אבותיו, אותו ואת חפציו, “בכּל מכּל כל”… אוי, יום חושך וצרה היום לי, כעס ורוגז וצרה מהבת והאם גם יחד!… שמעני נא, רבי רפאל! לפניך אין לי להתבייש, הלא בן־בית אתה, רע נאמן ודורש שלומנו, בוא נא ונלכה אל חנצה החדרה, תוכחה ונאצה שם עכשיו, ואתה בחכמתך, כיד הלשון הטובה עליך, תוכיחנה מעט ותסביר לה, שהיא שוטה ואינה יודעת בעצמה מה היא רוצה. כך וכך, תאמר לה, מוסר השׂכּל, כמו שידעת. דבריך יהיו נשמעים. הרי היא – סוד זה אגלה לך – מכבדתך ואצלה חשוב אתה… שמעני ובוא נא!

ליבצי אוחז ביד רפאל ומושכו והולך דרך אכסדרה, הוא לפניו ורפאל נמשך על כרחו והולך אחריו, כעגל אחר הפרה.

בשעת פתיחת הדלת לחדרה של חנצה נשמע משם קול יענטיל, שהיתה עומדת ומתוכחת ברוגז ובדברי פיוס כאחד עם בתה, היושבת אצל שלחן קטן בירכתי החדר וראשה סמוך על שתי כפות ידיה. וכיון שנכנס ליבצי ורפאל עמו, מיד נפסק הדבור ונשתתקה.

– תנוח דעתך, יענטיל! אנשים בני־בית אנו. רבי רפאל דברים לו אל חנצה – אמר ליבצי לאשתו, קורץ עינו לה, כלומר: צאי לך!

אבל יענטיל עושה עצמה כאינה מבינה ברמז והיא עומדת תוהה, מנענעת בכתפה ומעמדת פניה על בעלה בעקימה משונה זו, שאומרת: אי שוטה שבעולם! מוטב שלא נכנסת עמו באותה שעה.

– בוא נא ושב בכבודך! – זימן ליבצי את רפאל לישב על הכסא לנוכח חנצה בתו. והוא הולך ובא לאשתו, נהנה בלבו מהמצאתו המחוכמה, לוחש לה באזנה – ושניהם יוצאים.

כך היה בודאי מזלו הרע של ליבצי וכך נגזר עליו משמים, שיהא הוא בעצמו מסייע לה לבתו, שלא מדעתו, בכל מעשיה אלה, מתחלתם ועד סופם, ושיהא מכניס על ידי מנהגיו המשונים מהומה לתוך ביתו, הוא בעצמו ובכבודו. – הוי, כמה עלוב אתה, ליבצי! כלום יש עוד הורים עלובים בישראל כמותך?…

רפאל וחנצה יושבים תוהים ומסתכלים זה בזו ואין דובר דבר. אחרי כן פתח רפאל ואמר, שׂוחק בנפש מרה:

– יודעת את, חנה, למה הביאני אבא לחדרך? רצונו, שאהיה סניגור לפלוני שלך, להגיד עליו ישרוֹ ולחבבו עליך ולומר לך דברי כבושין.

– אם כן, אם בשליחותו של אבא אתה הולך, עשה שלך והוכיחני – אמרה לו חנצה לרפאל כמתרעמת עליו.

– חנה, לתוכחת מוסר ראוי אני, אני ולא אַתּ! – אמר רפאל באנחה יוצאת מקרב לבו.

– בדבריך אלה אתה מרמז לי – אמרה חנצה ופניה האדימו כאש – שאתה מוצא עצמך חייב בכל אותו הענין, שביני ובין בעלי, ועכשיו אתה מתודה על חטאתך, מתחרט ותוהה על הראשונות!

– אל נא באפך, חנה, אל נא תצעריני, בבקשה ממך! אוי, אלמלי ידעת את לבי, את נגעי לבבי…

– ואלמלי ידעתי את לבך מה היה? שמא אתה אומר, אלמלי ידעתי הייתי מודה לך על אמונתך הרבה בשמחה ומקבלת תענוג, והייתי מבקשת ממך סליחה ומחילה? וכי כך אתה אומר, כך?

רפאל לא ידע מה להשיב לה לחנצה, מדעתו, שאלמלי ידעה בשביל מה הוא בא היום לא היתה מתענגת ושמחה, ופשיטא שלא היה לה לבקש ממנו סליחה ומחילה.

– או שמא תאמר שראוי אתה לנזיפה בשביל שלא באת לביתנו ושכחתני זה כמה ימים, ואתה מתאנח ומתחרט עכשיו על זה – הוסיפה חנצה ואמרה בתרעומות.

רפאל נבוך ומשומם והדבור נסתלק ממנו. הוא מביט לחנצה הבטה של אהבה ובקשת רחמים ושותק.

– שתיקה כהודאה דמיא – אמרה חנצה בדמע, מתרגשת ממבטי עיניו של רפאל ומסתכלת בפניו בחמלה רבה – בבקשה ממך, אל תצטער כך! יודעת אני ויודעת את לבבך. חם לבי בקרבי, על כן לא נזהרתי בלשוני. מה אעשה? יום זה יום מר לי. אוי, מה רבו צרותי!…

– חנה, חמדתי, יונתי תמתי! – אמר רפאל, עומד ברגש ממקומו ומבקש להחזיק ביד חנצה ולשפוך לפניה את כל לבו, ואינו מרגיש ביענטיל, שנכנסה בחשאי בכפיפת קומה ופניה כלפי מטה, כאלו היא מחפשת דבר מה.

– אמא! – חפזה חנצה ואמרה בקול רם, כדי להזהיר את רפאל – מה את מחפשת, אמא?

– אין כלום, אין כלום! אחד המחטים מפוזמקאי, שאני אורגת, נשמט ואיננו. בקשתיו כאן ולא מצאתיו, ואלכה לי לבקשו אצלי שם – משיבה יענטיל ויוצאת שלא ברצונה.

ובאמת לא היתה כוונת מחשבתה של יענטיל אלא להשגיח לבתה, היושבת בחדר מיוחד עם גבר ואין שומר לגביהם. נשים לבּן מרגיש יותר מלב אנשים. בראשונה, שהכל היה כתקונו וחנצה שרויה עם בעלה כדת, לא היתה יענטיל חוששת לבתה, כשנתיחדה פעמים עם רפאל בחדרי ביתה, ועכשיו, כשמרדה חנצה בבעלה, התחילה יענטיל חוששת ומשגחת לה. לבה נבּא לה ולא ידע מה נבּא. המחט היתה אך אמתלא ליענטיל. חנצה הבינה כוונת אמה וגם רפאל ידע טעמו של מחט זה. שניהם היו מבקשים לשפוך זה לפני זו את נפשם ושניהם הרגישו, שלא פה המקום ולא עת לדבּר.

– אי חנה, הרבה יש לי לדבּר ולדבּר! אבל…

– אי רפאל, הרבה יש לי לספּר ולספּר! אבל… נניח את הדברים לשעת הכושר. המתין לי ואודיעך מתי תבוא ונדבר יחדו.

– ועתה – אמר רפאל בשחוק מר – עתה אני יוצא מלפניך להשיב לשולחי דבר, שעשיתי רצונו והוכחתיך בדברי מוסר.

– ודברי מוסר לא הועילו! – –

כשיצא רפאל נתקל בפתח הבית ביענטיל, שנחפזה לבשר לבתה בשׂורה טובה, כי זה המחט, האובד לה, נמצא, ברוך השם!…

ב

רבי אשר הסרסור רוחו לא היתה נוחה מרפאל באותם הימים. הכל יודעים, שרבי אשר הסרסור עניו הוא מאד ומוחל על כבודו. אם פלוני אומר לו בדאי אתה, אינו כועס ומתרעם עליו חלילה, וכשהשעה צריכה לכך הוא משים עצמו כחרש שאינו שומע, כסומא שאינו רואה, וּכתם שאינו יודע, והולך לו ועושה את שלו. ולא די לו במעלות טובות הללו אלא שהוא גם זריז ואץ ברגלים. אינו מתעצל ורץ מאה פעמים ביום לדבר עסק עם פלוני, אפילו כשזה מסתלק ממנו. אם נעולה בפניו הדלת הוא נדחק ונכנס דרך החלון. מה לו כניסה כדרכה או שלא כדרכה, היינו הך!… ובמדתו זו קנה לו שם אצל הבריות ואומרים עליו: רבי אשר זריז ומזורז ואין דבר עומד בפני רצונו, כשהוא מתחיל בענין מהענינים אינו מניחו עד שגומרו כחפצו. – אף על פי כן לא עלתה בידו של רבי אשר באותם הימים לנצח את רפאל בדבריו, שיהא עושה עסקים על ידו, וכל תחבולותיו לא הועילו לו. ופעם אחת גער בו רפאל בנזיפה והבריחהו מעליו, עד שרבי אשר, העניו הזה, אפילו הוא לא יכול לשלוט ברוחו, וחפז וברח לו בתרעומות והעיר עליו כל חמתו בשוק בפני הבריות:

– כלום שמעתם, רבותי, מימיכם, אדם מישראל ימנע עצמו ממשא־ומתן ולא יהא בוטח ועושה עסקים!… על ידי קשיות ערפו של זה הפסדתי שכר סרסרות, כאלו בידים גזל מנה יפה מתוך כיסי. הריני אומר לכם, רבותי, שבכל “החקרנים” האלו אין איש טוב, אין גם אחד. לכאורה נראה שהוא אדם, סוחר כדבעי, והרי זה תפס אומנותם של סוחרינו הגדולים: שוקד ועוסק ומתהפך בתחבולותיו, מוחו טס ומרעיש עולם המסחר, ולבסוף נתגלה בו כח מעשיה של הקליפה ועמד ואמר: טפּררוּ!… החקרנים לא אמוּן בם ולא אחד מישראל נאמן אצלם, לא גדליה החנוני, לא פייטיל הקבלן ולא רבי יודיל השולחני, ואפילו הבורא יתברך־שמו גם הוא אינו מהימן. שומעים אתם? זה שנאמר “כל באיה לא ישובון” אמת הוא. מי שנתפס מעט במינות הלא ימח שמו וזכרו, שוב אין לו תקנה וסוחר לא יהא עוד כל ימי חייו. האמונה בהבטחת יהודי ושבועתו רופפת אצלו, ואינו נותן לו בהקפה כלום, אלא עד שיהא סופר ומונה הזהובים על ידו. שטר־חוב של יהודי וכל מיני שטרות כתובים וחתומים אינם אצלו אלא שטרות העומדים לגוביינא מחלקו לעולם־הבא – וזה שכמותו אין לפניו אלא מה שעיניו רואות ומה שידיו ממשמשות כאן בעולם־הזה: הוא במלאכים מתקלס, ושדים ורוחות, להבדיל, משׂחק לו, בעולם־הבא אינו מאמין… כסבורים אתם, רבותי, שאני משטה בכם? חס ושלום! בהן שלי, שהדבר כך הוא. ודאי אלף פעמים נשבעתי לו באמונתי ובחלקי לעולם־הבא, ושבועתי זו נחשבה אצלו כמו… כנפיחת שפתים זו! מוסקבה מאמינה, לייפציג אף היא מאמינה ליהודי ומקפת, ולכשיארע פעמים מכשול־מה ליהודי ואינו עומד בדבורו – מה רעש בא לעולם? מוסקבה אינה נהפכת, והאשכנזי חוזר ומאמין וחוזר ונותן. על אפי ועל חמתי היה לי החקרן הזה, רבותי!

אותו המעשה ברבי אשר היה ביום השלישי לביאת רפאל אצל ליבצי. ביום זה היה רפאל יושב בביתו, מברר לו את עניניו ונפשו עגומה עליו. עסקיו דוחקים אותו לצאת לדרך והוא אינו יכול לזוז ממקומו – הרי חובה מוטלת עליו לגלות סודו אל חנצה ולהמתין עד שתודיעוֹ בכתב שעת הכושר לזה, כמדובר ביניהם; ועכשיו, אחר כל הנעשה בינה ובין בעלה, על אחת כמה וכמה חובה כפולה ומכופלת עליו לראותה ולדבּר עמה. ומה ידבר, ומה תכלית דבורו הלכה למעשה? זאת עדיין הוא אינו יודע בבירור. הענין מסובך ומסוכסך עכשיו וקשה יותר מבתחלה, אלא בלבו הוא מרגיש, שלהניח הדבר כמות שהוא אינו רשאי. גם להניח ענינו של הירשילי אי אפשר. והנה הוא נאחז במצודה ושרוי בצער. ופתאם –ברוך הבא! רבי אשר נכנס והצעותיו בידו. ממילא מובן, שרבי אשר נכוה בגחלתו של רפאל ויצא מביתו נרעש ומטורף, כזה שנשפך קיתון של רותחין על פניו. וכיון שיצא עלוב זה בחרפה ובבושת פנים חזר רפאל ונשתקע בהרהורי לבו. השעות חולפות, הדלת נפתחת – והוא אינו חושש.

– שלום עליך! – אמר רבי אברהם, לאחר שנכנס ועמד שעה קלה אצל הפתח ורפאל לא הרגיש בו.

– מה?! – קרא רפאל מבולבל, שלא לשאת עיניו ולראות מי שם הקורא לו.

– שלום, אני אומר, שלום עליך! סלח נא, רבי רפאל, שבאתי בשעה שאתה טרוד.

– רבי אברהם?!

– חייך, שקשה עלי להפריע אותך ממעשיך, אבל… עלי לקיים מה שהבטחתי. אני בא אליך עתה בבקשתי.

– אתה, רבי אברהם, אתה מפריעני?! לא כך הוא. בואך נעים לי בכל עת תמיד. שב נא והשמיעני מה בקשתך.

– רייזא מצטערת מאד וקובלת עליך, רבי רפאל. הנה זה כמה ימים, כך היא אומרת, שאתה ממעט באכילה ושתיה וטועם אך קימעא מכל מה שמגישים לפניך על השלחן. היא מיגעת את מוחה וחושבת ומבקשת טעמו של דבר זה. אפשר הקדיחה תבשילה והמאכלים אינם ערבים לך? אבל היא אינה מתעצלת ועושה כל מה שבידה, כך אומרת היא, שהתבשילין יהיו ערבים ונעימים ומשתדלת להמציא מיני מטעמים חדשים בכל יום, פעם בשר מבושל בחומץ ודבש, גרגרת ממולאה בדייסא של גריסין מצטמקת יפה יפה וראויה לאכילת מלכים, ופעם לביבות מטוגנות, ציקי קדרה ולפת, מיני פרפראות ומעדנים אחרים כיוצא באלו. אפשר, היא אומרת, אתה חולה, חס ושלום? ולמה זה אי אתה חס על עצמך ושותק ואינך דורש ברופאים – אם רופא אין בכסלון? כשהיא רואה אותך עצב באלו הימים ופניך רעים, חלבה ודמה מתמעטים מרוב צער, כך היא אומרת. והיום הפצירה בי ואמרה בתחנונים: בוא נא אליו, הלא אתה רשאי, גבר אתה, בוא והתודע מה לו ומה שלומו? – והנה באתי עתה, רבי רפאל. אמור לי, מה לך?

– תנוח דעתך, רבי אברהם! כלום יש אדם בעולם, שלא יהא לו צער־מה פעמים?

– אפשר אתה מצטער על אותו המעשה בהנער היתום? ודאי הצער גדול הוא, ואף אני מיצר ודואג לו, אבל… וכשבאתי לכך אשאלך, רבי רפאל, והודיעני, מה משפט הנער “השקץ” הזה עכשיו?

– הכל כקדם. הירשילי עומד על דעתו, והוא באחד: הלא תגיד זו היהודיה היכן היא הריבה! ואף היא, היהודיה, עומדת על דעתה ואומרת: הלואי שכך ידע גנב זה לשלוח ידו בכיס אחרים כשם שהיא יודעת מה הוא סח ומה הוא דורש ממנה! לפי שעה לא טוב הדבר.

– וכי אין עצה ואין תחבולה לנגד זה? היכי תמצא!

– תחבולה אחת הרי זה עשיתי, לא הייתי קמצן, אלא… דומה, שפלוני אלמוני מצד השני עשה אף הוא תחבולה זו בעצמה כמותי. עכשיו הדבר כך הוא: או שניהם ישארו תפוסים בבית־המשמר, צפויים לחקירה ודרישה, כחייבים, או שניהם יהיו נפטרים משם כזכאין.

– הנח לה, ליהודיה זו, בבקשה ממך, רבי רפאל! יהיו נפטרים שניהם וקץ לדברי ריבות!

– לא לרדוף את האשה הזו רצוני, אלא להציל נפש עלובה ולידע, בת ישראל זו היכן היא? אך חסד ורחמים אני מבקש, רבי אברהם. אין ספק אצלי, שהאדיל זו הוליכה את הריבה לאחד המקומות…

– ומה בכך אם הוליכה אותה, הרי לא אכלה את הריבה ולא בלעתה חיים. תנוח דעתך, רבי רפאל!

– אוי, אוי, רבי אברהם, מקרה לא טהור הוא! האדיל שם רע לה בעיר; אומרים, שפרוצה היא…

– ומה דבר זה בא ללמדנו?

– דבר זה, אוי, מלמדנו הרבה, יש בו מעין זה, שמגונה הוא ונורא מאד!…

– אי, אי, רבי רפאל! מה סלקא אדעתך? אני איני יודע איזו נוראות יש בו בדבר זה. בבקשה ממך, די להם לישב שם במשמר. לבי לבי על “השקץ” הזה!

– כסבור אתה, רבי אברהם, שזה “השקץ” רוצה לצאת מבית־המשמר עד שלא יתברר הדבר היכן אותה הריבה? טעית! אלמלי ראית עד כמה הוא מוסר נפשו עליה… הס! כמדומה לי שמתדפקים על הדלת. בוא, בוא! – אמר רפאל, מפסיק דבורו עם רבי אברהם ומזמן עצמו לקבלת פנים חדשות.

עלמה נאה, יפת תואר ומקושטה, נכנסה ועמדה אצל הפתח, מבטת מנגד על שני הגברים האלה, היושבים בבית, פעם על זה ופעם על זה, שלא לדעת למי מהם תפנה. רבי אברהם מתבייש ממנה, כדרך היהודים, והופך פניו הצדה, ורפאל עומד ממקומו והולך לקראתה.

– דבר לי לרבי רפאל – אמרה העלמה, מסתכלת ברפאל ובודקתו בעיניה.

– הנני לפניך, גברתי! – אמר לה רפאל בהשתחויה ובסבר פנים יפות.

– דבר סתר לי אליך, ולא אוכל לדבּר בפני איש אחר.

רפאל זימן את העלמה לבוא אחריו לחדר שני, ורמז לרבי אברהם בעיניו, שישאר בבית על מקומו.

כשעה אחת ישב רבי אברהם יחידי והרהורים משונים עולים ובאים מאליהם לתוך מוחו ומתרוצצים בו, כאלו מוחו הפקר ואין אדון לו. שם האדיל נראית בניוולה, גם הירשילי והבתולה הקבציאלית שם הם, ורבי אברהם מתעורר ואמר בלבו: אמנם ידעתי!… עתה ידעתי, שמעשה האדיל הפרוצה נורא הוא, מגונה מאד… והנה הוא מנפנף מעט ירמולקאתו ומשיב בה מעל ראשו, כאלו מגרש מפניו זבובים, המצירים לו. אבל ההרהורים, הזבובים הללו, עושים את שלהם – עולים ובאים ומנקרים את מוחו, ועלמה זו, יפת תואר, אף היא בתוכם. צורה נאה מתרקמת לפניו: עינים יפות, לחיים צחות וקווצות שחורות. רבי אברהם מתרגז ונאבק עם הרהוריו המנוולים ומושכם לדברי תורה: לפרק “משניות” ולישוב דבר קשה ב“תוספות יום טוב”, אבל המנוולים האלה מתגברים עליו ומושכים אותו אחריהם – והרי הוא מתאנח בחסידות, מניע ידו ושולח אצבע ומשרטט וכותב על השלחן “פטום הקטרת” אחת, “פטום הקטרת” שתים, שלא לדעת שהוא כותב ומה הוא כותב.

– במחילת כבודך, רבי אברהם! – אמר רפאל בכניסתו בהול ומבוהל, מוציא מתוך הארון בגדי כבוד ולובשם.

– רואה אני שטרוד אתה והשעה דוחקתך. גם אני הגיעה שעתי להפטר מלפניך – אמר רבי אברהם, עומד ממקומו והולך אל הפתח.

– אין לי פנאי אפילו רגע אחד, ואני אץ לדרכי. בוא נא, בוא אלי עוד היום. זכור ואל תשכח, רבי אברהם!

“אין הדבר הזה אומר אלא דרשני – התחיל מוחו של רבי אברהם לחשוב מחשבות, כשיצא מבית רפאל – יפת־תואר זו מי היא?… אפשר היא קרובתו? אם כן למה הוא מבולבל כל כך? או שמא אשתו היא?… ואלא מה, שלדבריו הוא אלמן – בזה אין איש ליטא נאמן!” ומיד מתחרט רבי אברהם וכועס על עצמו, איך עלתה על דעתו מחשבה זרה זו על רפאל הישר באדם, והוא מנענע בראשו, מפני עגמת נפש, ומרים פעמי רגליו והולך מהרה.

ג

הדודה שינצה, כמה שנאמר, הרי עשתה נחת רוח לביילא וזימנה אותה לטייל עמה בערב. יצאו שתים וחזרה אחת – הדודה לבדה. אותם הימים לאחר טיול זה היתה התוגרית שרויה בצער ודואגת לביילא מה נעשה עמה והיכן היא? ומרוב צערה הישיבה בבית קשה לה והיא מתנדנדת פעם בחדר ופעם בגן, סוקרת ועוינת שמא יגונב לה דבר־מה.

היא יושבת לה שוממה ונאנחה פעם אחת בין הערבים, חבויה בסבכי הגן מאחרי הבית, וכפניה הזעומים כן פני השמים זועפים ומתקדרים בעבים, ובאויר העולם כלו אומר “אבלות”! עשב שדה וירק דשא נובלים, עצים כפופי קומה מזדעזעים לפני רוח ומיבבים ואומרים קינות על העלים המתחילים להתכמש ועל הקרחה בצמרתם עטרת ראשם. בעלי כנף אבלים, עומדים עצובים איש על סבכו ואיש על סעיפו, מתגרדים בחרטמם תחת ענפיהם, נושאים עין ומביטים כה וכה, מנדנדים נוצתם ופוצים פה וגוהקים ונכנסים לתוך קניהם וישנים בלא קריאת שירה של ערבית… גם התרנגול אינו מתאוה היום תאוה עזה להתעלס באהבים עם נשיו, לא זו עמידתו ולא זה גאונו וגאותו שבכל הימים, אף הקריאה לא קריאת גבר היא, אלא קול שופר מרוסק. הוא עומד נטוי גרון ומתבונן, מסקר עינים והופך פניו, פעם לימינו ופעם לשמאלו, וכל מנהגו מנהג שוטה. פתאם הוא עוקר רגליו ופוסע והולך סובב סובב, כנפיו סרוחות וסורטות בעפר הארץ, מאסף את נשיו ומוליכן למקום מנוחתו… יגון מסביב! רוח עצבות חרישית שוֹרה בחללו של עולם, מדאיבת נפש ומטעימתה טעם משונה, כלענה ודבש מעורבים ביחד. כל הלבבות כואבים ומגעגעים, וכל קרב וכליות הוגים חולמים, והנשמה משתפכת בלא אומר ובלא דברים ובוכה במסתרים.

היא יושבת לה בסתר תחת השׂיחים עצובה ושקועה במחשבותיה. בין כך וכך עָרַב היום. העצים לובשים קדרוּת וצורה משונה. וזה הדמיון הקוסם מתעה את העינים בצלמי בלהות. מרחוק באופל נראתה לה איידיל תלויה בעץ, והיא מתנופפת ומתנענעת ורומזת לה: בואי, אחותי, בואי ונתנדנד שתינו על העץ! בהולה ונבהלה היא קופצת ועומדת, ועד שלא הספיקה לזוז ממקומה קול צעדה נשמע לה באזניה, עוד מעט ואת שינצה הדודה ראתה עומדת מנגד ולפניה איציק פקטור, מין בריה זו, המזוינת, בחסד הבורא יתברך, בגב כפוף נוח לקידה והשתחויה, במצח נחושה, בשתי עינים מלאות ערמה ובשתי כפות ידים מסוגלות לפרנסתה. זו הבריה כורעת וזוחלת, מצטמצמת ונדחקת דרך חורים וסדקים, חשה ומריחה וממשמשת ושומעת מאחורי הפרגוד, מגנבת דברים וגוררתם כחולדה ממקום למקום, לוחשת ועוקצת בחשאי. שתי נפשות אלו מספרות זו עם זו, ומדברי שיחה שביניהן אינם באים לאזני התוגרית אלא מאמרים מקוטעים הללו: תפוסה… האדיל… הריבה היכן?… עברה וזעם וצרה… משתדל הקומיס רפאל… עוד ממון… ודורן ממון ותפלה וצדקה ממון… כך אומר איציק ושינצה פורשׂת בכפּיה, נושׂאת עיניה למרום, נוטלת ונותנת לתוך ידו של איציק ושניהם מתחמקים והולכים.

התוגרית תוהה וכמו שערה בנפשה, שלא דבר ריק הוא וצרה קרובה. במקום שאיציק פקטור בא, שם הנגע. ופתאם נצנצה בה רוח בינה ואמרה בלבה, ודאי שיחה זו של איציק פקטור עם הדודה יש לה סמיכות לענינה של ביילא. ויותר שהיתה מעיינת בכוונת דבריהם, שהגיעו לאזניה, נתברר לה, שבביילא היו מדברים, ולה נתכוון איציק בדבורו. ודאי יש לה גואלים, תקיפים, המשתדלים בשבילה. לעת־עתה פגעה מדת הדין בהאדיל והיא תפוסה, וזהו טעמו של דבר, למה אינה באה אצל הדודה זה כמה ימים. ושינצה הקדימה רפואה למכה וחפזה והסתירה את הסחורה האסורה. וזה דבר הטיול של הדודה עם ביילא ביחד! היא מתמלאת רחמים על ביילא וגומרת בלבה להנקם לה מעוכרי נפשה עד כמה שתהא בידה. היא יוצאת מן הגן ומתנודדת פעם בחצר ופעם בחוץ וחמתה בערה בה. ועד שהיא עומדת אצל שער החצר ראתה מרכבה אחת עוברת לפניה והכירה אותה, שהיא היא שהדודה נסעה בה עם ביילא, ומיד קפצה ועלתה לתוכה, כמעט שלא מדעתה.

– להיכן? – שאל הרכב.

– להיכן? – החזירה התוגרית לאחר שנתישבה דעתה עליה – נהג ולך לשם… לשם שנהגת בערב יום… עתה הנה זה ידעת להיכן?

– מה שאלה היא אם יודע אני? עוד כח זכרוני עומד בי, ברוך השם. ידעתי, ידעתי. להיכן שנהגתי באותו הערב את הדודה ועוד נפש אחת. מתכסה אַת בצעיף ופניך אינם נראם. אפשר אַת היא הדודה בעצמה וכבודה.

עוד מעט ובאה המרכבה אצל בית אחד במקום בודד ונעזב כמעט מחוץ לעיר.

– טפּררוּ! – קרא הרכּב לסוסיו ועמדו – עתה תראי, שאני יודע. ומה רבותא היא? כל ימי חיי מחמר אני, ברוך השם, ולא אדע היכן משכן כבודו של פייביל הקטן! אני איני יודע?! אני ממשש ומוצא, כמרא דאתרא, כל החורים כאן בחושך אפלה. וסוסי להבדיל, אף הם נהירין להם שבילי המקום הזה… שאלה גדולה שאלתני היא, אם יודע אני בית דירתו של פייביל הקטן! הרי הוא לפניך בית הקטן, או יקטן, כמו שנקרא אצלנו!

כך אמר הרכב הדברני, מקבל שכרו מאת התוגרית, דופק בסוסיו וחוזר והולך לו.

השער של בית “יקטן” היה סגור, והתוגרית לא נצטערה על זה. אפילו אם היה פתוח הרי לא היתה נכנסת אל הבית, שלא תמשוך עליה חשד בביאתה ותקלקל את מחשבתה. היא ידעה מי זה פייביל הקטן, שמבני הכנופיא של לוי הוא ובעלי בריתו, איש מזמות כמותו. והפעם לא היה הדבר מוטל אצלה בספק, שבביתו החביאה הדודה את ביילא עד יעבור זעם. דיה לה שהיא יודעת זאת, ומעתה תעיין בדבר מה לעשות לה. שעה קלה עמדה בחוץ ואחרי כן הלכה ושבה למקומה.

בלילה נדדה שנתה של התוגרית, ועל משכבה היתה מהרהרת איזו דרך יפה לה להשלים חפצה, ובמה תתחיל מעשיה? והנה שם רפאל הקומיס, שהגיע לאזנה מפי איציק פקטור, עלה במחשבתה, ועמדה עליו ואמרה: זה הוא הגואל! וממחרת דרשה לְשִׁכְנוֹ ובאה שמה, בשעה שהיה רפאל יושב ומסיח עם רבי אברהם, ומסרה לו את סודה בחשאי.

ד

כל האומר רבי אשר הסרסור היה כועס על רפאל ימים הרבה, אינו אלא טועה. רבי אשר סוף סוף הרי יהודי הוא, שאינו מקפיד כל כך על כבוד עצמו המדומה, ואפילו מכת־יד הוא מקבל פעמים באהבה ואינו חושש חלילה. אלמלי רפאל “פריץ” היה, מובטחני, שרבי אשר לא פתח פיו ולא עלה על דעתו חלילה להתרעם עליו אפילו כשעמד זה ודחפוֹ דחוֹף והשלך מכל המעלות ארצה, והיה קם, אם אך לא נשברה מפרקתו ונשמה נשארה בו בחסד אלהים, מנער את חצנו ואומר “עט” בעקימת שפתים, וחוזר ובא אל האדון בהכנעה ובכובד־ראש לנסות דבר אליו עוד הפעם, אולי ירחם. ולהיפך, אלמלי רפאל יהודי היה, יהודי גמור בכל דקדוקיו ותרי"ג מצוותיו, היה רבי אשר מתיר לעצמו ומדבר עמו פשוט כאיש יהודי אל חברו, שלא לדקדק במנהג דרך־ארץ, משיב לו חרפתו מיד כראוי לו על פי פעלו ויוצא שוקט ובוטח על מנת לחזור ולדבּר עמו בעסק, ישר והפוך, מחר אם ירצה השם. אבל רפאל, הרי הוא בעיניו לא הא ולא הא, לא ערל ולא בן־ברית, להבדיל! לדבּר עמו פשוט, כדרך היהודים: – דחוף אתה אותי בידך ואני אדחוף אותך, החזק אתה בזקני והסבר לי כך וכך באגודלך, ואני אחזיק בזקנך ואסביר לך כך וכך באגודלי, – דבר זה אי אפשר לו ונראה משונה. אמת, מאחינו בני ישראל הוא, אבל לא מלבושם מלבושו ולא הלוכם הלוכו, ולהתנהג עמו באחוה ובקלות ראש – חס ושלום! ואלא מה, לנהוג בו מנהג דרך־ארץ בכל דיניו ופרטיו, לקבל ממנו נזיפה ולעמוד דומם כעבד לפני רבו או כיהודי לפני “פריץ” – הרי סוף סוף אדם מישראל הוא, ואם לא ישראל גמור, על כל פנים ישראל במקצת… ולפיכך אין כאן כל תמיה, אם פגיעה רעה זו כאותה של רפאל, שקשה לקבלה וקשה להשיב עליה, בלבלה את רבי אשר וכמעט שלא נתפקע מכעס וחמה כבושה בלבו, ואפילו סרסור כמלאך אלהים היה מתפקע גם הוא. בדין חפז רבי אשר ונס בתרעומות, וכיון שיצא מן הבית והמפתח אחריו, הוציא את כל רוחו והניח חמתו ברפאל שלא בפניו. וגם זה שבח הוא לו, שהטיח דברים כלפי רפאל בפה ובפרהסיה. במאורעות ממין זה וכיוצא בו אין היהודי מתעצל פעמים ושולח לשם ולשם… בחשאי – גם דברים שבכתב. אפילו כלב, להבדיל, לאחר שנלחץ בדלת ונמלט ונס החוצה, מגביה זנבו ועומד ונובח גם הוא מרחוק. כיון ששפך לפני הבריות את שיחו, מיד פג כעסו ונתקררה דעתו.

“עט, בהן שלי! – אמר רבי אשר בלבו, מתרצה ומתפייס לו לרפאל – ומה אם אמר לי ועשה לי כך וכך?… הבל הבלים! כל הכבוד המדומה אינו שוה פרוטה אחת. ומה ענין שטות זו אצל משא־ומתן?… סוחר הגון כדבעי אינו רודף אחר הכבוד, אלא רוחו נמוכה ונפשו שפלה ומוחל על כבודו… ואחרי כל אלה – אחרי כל הכעסים ודבריו הקשים, שאני כך וכך… אין אני מתיאש מן העסק, היום או מחר יתקבל לו בעזרת־השם. יתעקש לו ויתרגז כמה שהוא רוצה… מה לשון היא: איני רוצה! הוא אינו רוצה, ואני מה? כלום רצוני בטל הוא ומבוטל? עוד יום, עוד כמה ימים ונראה רצון מי יתקיים. אבטח ולא אפחד!… אי, אי – מתנודד פתאם רבי אשר, מתחכך וחופף פאת־ראשו באנחה – היום יום חמישי בשבת, אויה לי!”

יום חמישי קשה לו לאדם מישראל, שבו הוא נתבע לצרכי שבת, הממשמשת ובאה. יהודי עני ביום החמישי הוא זבוב־זועף בשילהי דקייטא: הוא מתנודד וזוחל, מחפש וממשש ומעיז ונותן חוטמו בכל דבר, הבא לידו, במסירות נפש. אחר כל יגיעו של רבי אשר הסרסור וטרחו ומרוצתו יומם ולילה היה ניזון בדוחק, ונאנח ונצטער ביום החמישי, כשאר יהודים אביונים, עד שעלתה לו ללוות מאת מכיריו כמה זהובים בתורת גמילות־חסד. וביום חמישי זה היה רע ומר לו מאד, שלא היה לו עוד ממי ללוות, ונמלך בדעתו לפנות היום בבקשתו אל רפאל, שיגמלהו חסד ברחמיו. וזה גרם הרבה לרבי אשר, שיתרצה לרפאל וימחול לו על שפגע בכבודו. “יהודי אינו רשאי להיות ברוגז אפילו שעה אחת!” – אמר רבי אשר, מסדר בלבו שיחה נאה ומחוכמת בשביל רפאל, תחלתה דברים בעלמא, והדבור הולך ומתגלגל מענין לענין עד שלבסוף הוא בא לעיקר הדבר המבוקש. מחליק זקנו ונהנה הנאה משונה, כאלו דג גדול מתמלא מחוליתו עם בצלים וביצים מונח לפניו, וריח תבשילין של שבת עולה באפו. ועד שהוא מזמן עצמו ומרים פעמי רגליו ראה את רפאל עובר לפניו מנגד במרכבה, ופניו כאיש סוחר טרוד מאד בעסקיו. דבר זה הרעישוֹ מאד ועמד תוהא ומסוכסך, פוער פיו ומעמיד חוטמו בתמיה גדולה.

“אין הדבר הזה כפשוטו – אמר רבי אשר בלבו כשנתישבה דעתו עליו – מבין אני ומבין זריזות זו למה היא. אך לשם עסק הוא רץ כך. קשה מאד לרמות אותי, הוא רץ לגמור את העסק בחשאי חוץ מדעתי. אוי, איככה אוכל וראיתי באבדן כחי ויגיעי ולא אהיה משוגע ממראה עיני? אני מציע ועמל בעסק, הולך ומשתדל ומדבר ומדבר, והוא… הוא סבור שתינוק אני, שוטה וקטן, ומותר לעשות עמי הכל כרצונו. לא! אף לי ואריח מרחוק”.

וחוטמו של רבי אשר מתעקם והקצף גדול מאד. אבל היום יום חמישי בשבת. כיסו הריק של רבי אשר, עניוֹ ולחצוֹ מזכירים אותו, שיהודי קבצן אסור לו לכעוס והוא חייב לקבל באהבה גם מכת־לחי. כמה שלא יהא עשוק וגזול, הוא צריך לכבוש מכאוביו עמוק בקרבו ולהתרפס ולהרהיב את עושקיו, לשבּחם ולברכם באריכות ימים ושנים בשמחה רבה, כביכול, ופנים שׂוחקות.

ורבי אשר כובש את כעסו ומיישר חוטמו, לובש צורה נעימה ומאירה והולך לאחר כמה שעות לרפאל בשביל קבלת “גמילות־חסד” מידו לכבוד שבת. אבל, אוי לו ולמזלו הרע – אין רפאל בביתו! הוא אינו מתעצל וחוזר והולך אליו עוד פעם ופעמיים – ורפאל איננו! אך אלהים הוא ידע את מכאוביו וצרות לבבו. ואם כל היום התאבל רבי אשר ונתיגע מאד, בערב נהפך אבלו למחול לו.

ליהודים היתה אורה ושמחה!…

ראש חודש אב, בשעת המולד, היה שנוי וסתוֹ של אויר העולם, להיפך מנבואת “לוח השנה”. הוא נבא לרוח צח ובהיר בשחקים – והנה נשיאים וקור וגשם כבימי הסתיו. יהודי כסלון דשים בטיט חוצות ופוזמקאותיהם מלוכלכים, ובנות ישראל מקושטות בבגדי משי ובתכשיטין וקטלאות של זהב מטיילות בבצעי מים ובאשפתות. על לכלוך בגדים אין עוד להצטער כל כך, שלכך הם ארוכים יותר מדאי, שתהא הזוהמה בשוליהם, אבל על זאת דוה לב הכסלונים – על הלבנה, שאינה! יהודים מתאוים לראות גם רגע אחד זיו פניה, הנה זה עבר הרובע הראשון מימי החודש והיא הגיעה לפרקה וראויה לברכה, לקדשה כדת ישראל – ופניה לא יראו! ופתאם ביום חמישי, לעת ערב, עמדו התרנגולים והתחילו קוראים קוקוריקו! פסק הגשם, נשב הרוח, נתפזרו העבים, ולבנה יפה וברה יצאה מתוך ערפלי טוהר בין כוכבי אור רבותים, והארץ, בצואתיה וּגְבָאֶיהָ ואגמיה, האירו מכבודה. והנה שמחה וששון, עם אלהי אברהם נאספים, זה את זה מעורר וזה לזה בא בבשורה טובה, מבשר ואומר: עורה פייטיל, קום זרח, סנדיר, פישל! בריל הסנדלר ממהר ועומד מעל סדנו, שמריל החייט מניח את מלאכתו, תוחב מחטו בכנף בגדו – ונחפזים ויוצאים ומסתכלים בצורת הלבנה. כלם פותחים ומקדשים וקוראים בקולות משונים. בהם קולות דקיקים של נערים קטנים, קולות דקים של בחורים, קולות עבים, צרודים ומרוסקים ופגומים של זקנים וישישים ובעלי־בתים חוטמנים וכרסתנים. הלבנה הולכת לה הלאה, ויהודים רוקדים כנגדה בשמחה ובצהלה.

גם רבי אשר שלנו רוקד בתוך כל הקהל על ראשי אצבעותיו. וכשראה לפניו את רבי אברהם, השתחוה השתחויה משונה וקרא לו שלש פעמים בניגון:

– שלום עליכם!

– עליכם שלום – החזיר לו רבי אברהם, מפסיק באמצע התפלה. וכרגע “היוצרות” מתחלפין. רבי אברהם מחזיר את פניו ומשתחוה ואומר “שלום עליכם” לרבי אשר, ורבי אשר משיבו “עליכם שלום”.

ועד שהאהובים האלו רוקדים ומשתחוים ואומרים שלום בחסידות, והנה לפניהם מרכבה עוברת מהרה ושלשה אנשים בה. רבי אשר הכיר מיד את רפאל היושב שם בראש והתנודדו עצמותיו ונשתנה קולו, כאלו נפלה לו עצם בגרונו ונחנק. קולו העב נעשה דק והוא מסיים תפלתו בצפצוף משונה וקול בוכים. נפשו בוכיה מרוב כאבו וכעסו, שרפאל מרמהו ועושה בחשאי עסקים חוץ מדעתו. הוא לוטש אחת מעיניו לרבי אברהם, מסתכל בו ואומר בלבו: הנני לבודקך יפה יפה, לא ארפך, דודי, ואבחנך על פי דרכי, וממך אדע הכל!

יהודים גומרים תפלתם ורוקקים והולכים איש לביתו, גם רבי אברהם רוקק ומתכון להלך לדרכו, אבל רבי אשר מחזיקו בכנף בגדו ואומר לו:

– למה אתה אץ כך, רבי אברהם? המתן נא מעט, במחילת כבודך, ונלך שנינו יחדו. הלא לביתך אתה הולך?

– צר לי מאד, שלא דרך אחת לנו הפעם – אמר רבי אברהם – אני לרפאל אני הולך עתה.

– טוב מאד! – אומר רבי אשר, שואף בחוטמו מרוב הנאה ופניו מבהיקין – אם לרפאל אתה הולך הנני ללוותך, ואגב בדרך הליכה אשׂיח עמך בענין־מה.

– אם רצונך, רבי אשר, להטריח עצמך, מה טוב!

– מה אומר ומה אדבר – פתח רבי אשר בדרך הלוכו את שיחתו המלאה ערמומיות – פגישתנו, רבי אברהם, מן השמים היא. פגישת אדם שכמותך בליל התקדש החודש סימן טוב הוא ומזל טוב. אמן, כן יהי רצון! אני אומר תמיד, בשוקים וברחובות ובכל החנויות אומר אני: אכן בזה יש עוד דברי אמת, יושר וצדק וניצוץ יהודי. ובמי? – ברבי אברהם! אוי, רבי אברהם, רבי אברהם, מה משונה דור זה בימינו! כלום אתה יודע, יודע… אתה יודע לך את בית־מדרשך, אתה יושב לך על התורה ועל העבודה. אשריך! אוי, אלמלי ידעת את סוחרינו – אל יחשוב לי השם לעון. הכל שרוי להם. הן אצלם לא הן, לאו לא לאו. נדרנא לא נדרי ושבועתנא לא שבועות. “ויאמר” פירושו נביחה, “וידבר” – רמאות והונאה, ערמה ומרמה. כל אחד דורש אך טובת עצמו ואין העולם נברא אלא בשבילו. לכאורה אדם הם, בריות נאות, מנהיגים ונדיבים, אבל מה אומר ומה אדבר – הכל הבל! כסבור אתה, ודאי אתה סבור, שזה… רפאל שלך, למשל – מגמגמם רבי אשר ואינו גומר את דבריו, מעמיד עיניו על רבי אברהם ומחריש לדעת אם מבין הוא ברמז, ואם רמז זה לרצון לפניו.

– מה הוא, מה רפאל שלי, למשל? – שאל רבי אברהם בתמיה ופנים נזעמים – שמא רפאל לא אדם כשר הוא?!

– אי, אי, רבי אברהם! אם כן… הנה לא ירדת, במחילת כבודך, לסוף דעתי. אדרבה, להיפך! פשוטו של דבורי כך הוא, כלומר: כסבור אתה, שאף רפאל, רבי רפאל שלך במשמע, ואף הוא בכלל אותם בני אדם? חס ושלום! הוא אדם כשר הוא. אצל “החקרנים” עוד יש יושר והן צדק. אני מחבבו, באמת אני מחבבו, ולמענו הריני מוכן לבוא באש ובמים, פשוטו כמשמעו. רשאי אתה למסור לו דברי אלה. אבל – הפסיק רבי אשר דבורו באנחה, כאלו הדבור קשה לו – אבל, אוי לי אם אומר, הוא… רבי רפאל אינו יוצא מעט ידי חובתו נגדי.

– במה, למשל, רבי אשר? אל תגמגם בלשונך ודבּר בפה מלא.

– אם אתה מפציר בי, על כרחי אומר לך, רבי אברהם – אמר רבי אשר בעקימת פניו, כאלו הדבר נגד רצונו – למי אומר אם לא אליך… בבקשה ממך, מה היית אומר, למשל אלמלי הציע מעלתו עסקים הגונים לפלוני, חוזר וחוזר עליו ברוב עמל ויגיע ודברים הרבה, ופלוני היה מבקש אחר כך להשמט ממנו ולעשות העסקים בעצמו בחשאי? יודע אתה ומבין כנגד מי אני מדבר עתה…

– טעית, רבי אשר! רפאל אינו חשוד על עָוֶל זה. הוא לא יעשה עַוְלָה, לא, לא!

– ואם כדברי כך הוא, מה?

– הרי אתן קנס כמה שתרצה.

– אם כן, יטריח מעלתו את עצמו לחקור ולדרוש להיכן היה רץ ועמל ועסק בשקידה רבה כל היום. אבל, הס! הדבר יהא כמוס אצלנו. מבטיחני אתה, רבי אברהם, על זה בהן שלך?

– בהן שלי! – הנה זה באנו, רבי אשר, עד ביתו. עתה שלום עליך!

– מה דעתך, רבי אברהם, אפשר אכנס גם אני כיון שבאתי לכאן, מה?

– אם רצונך להכנס מה מעכב על ידך? – בוא!

רבי אשר פוסע והולך בלב נפעם אחר רבי אברהם ומכבדו בפתיחת הדלת.

– הדלת נעולה! – אמר רבי אברהם – אין רפאל בביתו.

– אוי! – מתאנח רבי אשר ומקלל בלבו את מזלו הרע – מה לעשות עתה?

– אין לעשות כלום – אמר רבי אברהם בתמימות – עתה עת לילך הביתה ולנוח מעמל היום. עלי עוד להכנס למקום אחד ואעשה את החצר קפנדריא ואצא דרך השער הפתוח לרחוב השני. שלום עליך!

– המתן נא מעט, רבי אברהם, ע־ע! – מגמגם רבי אשר ומחכך פאת ראשו – צר מאד… ערב שבת… שומע אתה?… לא אוכל, אוי, לבוא לביתי… אפשר נמצא בידך, אפשר, מעט כסף? בים־בים־בים!

– כל הוני אינו אלא דבר מועט. רצונך אוכל להלוותך כמה שיש בידי – אמר רבי אברהם, מתמלא רחמים על רבי אשר ונותן ידו לתוך כיסו.

הירח משמים השגיח אל מחזה־תוגה זה והיה עד בפרנסת בני ישראל, איך זה רבי אשר, הראש בכל הסרסורים והטרוד תמיד במשא־ומתן, נתן לתוך כיסו באנחה מרה מה שקבל מיד רבי אברהם בתורת גמילות־חסד לכבוד שבת ולאחר רוב עמל ועבודה קשה וריצת רגלים כל היום חזר עיף ויגע בכמה פרוטות, שאינן שלו, לביתו – לאשתו ולבניו…

הירח ראה אדם מישראל זה, את עניו ואת עמלו ואת לחצו, ועל חוג שמים התהלך לו אט וצורתו עצובה –

וכלב, אוי, הכלב שם נובח!…

ה

סר וזעף יצא רבי אברהם דרך שער החצר, אחר שעמד שם שעה קלה תפוש במחשבותיו. רבי אשר הסרסור בכל דבורו ומנהגו ודלותו העציב מאד את רוחו. רבונו של עולם, הגה ברוחו הקשה, כמה קשים מזונותם של עמך ישראל! מה מסחרנו ומה מעשינו ומה פרנסותינו? פרנסותינו בלא לחם ויגיענו בלא לשׂבעה – ומקרה רבי אשר יקרה רבים אצלנו…

ברחובה של עיר ראה רבי אברהם את רפאל עומד ומספר עם עלמה אחת והכירה, שהיא זו שבאה היום לבית רפאל בבוקר. לנוגה הירח היו פניה מזהירים ומבליטים באישון לילה, כצורה לבנה על גבי טבלא שחורה, וחן חן לה הרבה יותר. ראה אותה – וזכר השולמית, היפה בנשים, שבספר “שיר השירים”, בא לפניו עם כל הפסוקים המספרים בשבחה, שנתפרשו לו באותה שעה לא על פי רמז וסוד ומשל, אלא פשוטם כמשמעם. רבי אברהם כופה את עצמו ומרכין ראשו והולך מנגד לרפאל ואותה העלמה, כאלו אינו רואם, אבל רפאל הרגיש בו ובא ונתן לתוך ידו מפתח של ביתו ואמר לו: בוא נא אלי הביתה ואני אבוא מיד אחריך.

הירח משגיח מן החלון לתוך בית רפאל וקו של זהורית רחב מתמתח ממנו על רבי אברהם מיד כשבא בפתח. זהרי־זהב מפזזים ועולים על חזהו וצוארו ומתרפקים על ראשו וזקנו. פתחי לבו מאליהם נפתחים ומיני הרהורים משונים מתרגשים ובאים ומתהוללים בו. יצרו הטוב נאבק עם הוללים אלה, אבל אין בידו לכבשם – אותה השולמית אינה זזה מקרב לבו.

– למה אתה יושב בחושך, רבי אברהם, ולא הדלקת נר? – אמר לו רפאל בכניסתו.

– גם בלא נר טוב לי. הירח יגיה חשכי.

– גם אני יושב פעמים כך ונהנה מזיו הירח – אמר רפאל ויושב על כסא אצל רבי אברהם – בקו־אור זה אראה לי סולם מזהיר מוצב ארצה וראשו בשמים, והרעיונות כמלאכי אלהים עולים ויורדים בו. הלב מרגיש ומקשיב כאלו נשמע לו שלום מרחוק – ממרחב־ יה, ממקום מולדת שם מאז, מראש מקדמי עולם. הוא חולם לו וחוזה חזיונות לא ברורים, כחזיונות נשכחים, עתיקים מעולם, מימי קדם. הוא נכסף ומתגעגע והומה ואינו יודע מה… הלא יודע אתה ברגשי לבבך, רבי אברהם, כוונת הדברים האלה, שאין לבררם באר היטב. אני אומר תמיד, שפייטן אתה וחסידותך פיוטית, נמלצה מאד. חסידות טהורה מרוממת את הרוח, מחממתה ומלהיבתה כיין המשומר, עתיק וטוב, ומנשאת נשמתו של אדם מעלה מעלה לעולמות העליונים, שיש בהם קדושה ומנוחה, אושר ותענוג ונעימות נצח… כל זה טוב הוא מאד, אף על פי כן להדליק נר אנו צריכים.

– אם כן רצונך… – אמר רבי אברהם, מתנודד על מקומו כמקיץ משנתו.

– עתה אנו בעולם־הזה – אמר רפאל כשהדליק את הנר – חדשות, רבי אברהם! היתום חפשי הוא.

– מי? – “השקץ”?

– “השקץ”! אף הריבה נמצאה.

– נמצאה! – והיכן היתה?

– במקום שאין צדיקים עומדים שם. בעמל רב עלה פדיונה מידי יהודים. נס הוא, שאותה העלמה עמדה לה, היא הצילה אותה.

– היא! זו שבאה היום לביתך? אמנם, לבי אמר לי שלא על חנם היא באה. הנני מתודה לפניך, משעה שראיתיה הגיתי בה. מצוה גדולה עשתה. יהי חלקי עמה!

– אם רצונך, רבי אברהם, להיות שותף לה בחלק לעולם־הבא, הרי עליך לדעת, על כל פנים, את חלקה המר בעולם־הזה.

ורפאל מספר לו, לרבי אברהם, את המעשה בביילא וב“תוגרית” זו, שעל־ידה נמצאה הריבה העלובה בביתו של פייביל יקטן, שהדודה שינצה החביאתה שם.

– הנה כן העם הזה וכן הם יהודיך! – סיים רפאל את ספורו במרירות – דרכי חייהם פרועים ומעשיהם מעשי סדום.

רבי אברהם ישב מבולבל כאיש שנכוה ברותחין, משיב בירמולקאתו על ראשו ומביט לרפאל הבטה משונה.

– למה אתה מסתכל בי כך כמתרעם עלי? – אמר לו רפאל לאחר שנשתתק שעה קלה.

– אתה מגנה את ישראל במעשי סדום ובאמת לא כך הוא, אלא מעשי הגלות מעשיהם, וחילוק רב יש בדבר: אנשי סדום בטבע ברייתם היו, ככתוב, רעים וחטאים, ואנשי הגולה אפילו הצדיקים שבהם על כרחם נעשים פעמים חטאים – העוני והלחץ, אמרו חכמינו, מעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו.

– אבל – אמר רפאל – בין שתאמר כך ובין שתאמר כך, העבירה עבירה היא וישראל גוי חוטא.

– זוהי כל הצרה שחטאות היחיד חטאות הצבור הן אצלנו. אם פלוני ופלוני חטאו – עם ישראל מה עשה?

– מה עשה? אתה אומר, רבי אברהם, – זו היא חטאתו, שלא עשה ואינו עושה כלום ואינו נותן דעתו על הדברים המגונים, שנעשים בתוכו!

– אי, אי! – אמר רבי אברהם, מתרעם ועוקם את פניו – כלום רוצה אתה, שהדיינים וכיוצא בהם יהודים כשרים ובעלי־בתים חשובים יהיו מחזרים על בתי לוי בחור ופייביל הקטן ובאים בטענות ובתוכחות עם שינצה הדודה והאדיל הסרסורת ועם כל החצופות והפרוצות, שחרפה היא להזכיר בשמותן הטמאים? ואפילו אם ימחלו על כבודם ויהיו באים ואומרים להם דברי כבושין, כלום יהיו דבריהם נשמעים?

– האומר דברי כבושין למי שנפשו מזוהמת ושקועה בחטא הריהו כלוחש על המכה – אמר רפאל בחמת רוחו, קופץ ועומד ממקומו – לא למוכיחים אנו צריכים אלא לאנשי מעשה. יעמדו נא ויעכבו בפני החטאים האלו המחטיאים את הרבים. יעמדו נא בפני הסוחרים בנפש־אדם המכשילים את בנותינו, הלא הם “השקצים” הגדלים בתוך הזוהמא המוטלת בתוכנו בקרב הימים; הם התולעים ברקב עצמותינו והרמה בנגעינו! מאותם בתי־קלון נפשות נענות צועקות לכם, יהודים, לכם, עוסקים בצרכי צבור! הנפשות האלו הלא בנותיכם הן, אחיותיכם הנאחזות במצודה רעה! אלו הם הקרבנות שנוטלין מן הרעבים, מן המנודנדים ומן המושפלים שבכם! עמדו ועשו לתקנת בנות עלובות ושוממות הללו!

– אבל עם מדוכא ומעונה מה כחו ומה בידו לעשות? אין חבוש מתיר עצמו מבית־האסורים, אמרו חכמינו.

– דבר זה לא כלל גדול הוא ואף הלכה אינו. ובעולם מצינו כמה פעמים להיפך מזה: הצרה נותנת לאדם דעת וכח לעשות תחבולות כדי לצאת ממנה. כמה אסורים, למשל, מתירים את עצמם ונמלטים. מי שחובק את ידיו ויושב ומצפה להצלה, זה אינו כדאי שיהא ניצל. עשה בעצמך ועל חסד ורחמים של אחרים אל תסמוך. יושר ורחמים, אלו הם ניצוצות שנתזים מצור החלמיש כשמקישים עליו בברזל. – בוא, רבי אברהם, בוא ונלך אל הילדים.

– הילדים היכן הם?! – אמר רבי אברהם, עומד ברגש ממקומו.

– הבאתים לבית רייזא. יאכלו וינוחו שם לעת־עתה.

הדלת נפתחת ויד שלוחה לתוך הבית ובה אגרת. רפאל נוטל האגרת ופותחה ופניו מאדימים ומכסיפים – המכתב מכתב חנצה. היא מודיעתו, שהיום נסעה אמה להזקן הבטלוני, יחיה, בדבר הבאת שלום בין בנציה לאשתו, ואביה הלך עמה לשלחה עד חצי הדרך, ובכן השעה שעת הכושר היא להם לדבּר על עניניהם. היא מחכה לו היום בערב.

רפאל הולך עם רבי אברהם עד פתח ביתה של רייזא ושם הוא נפטר ממנו וממהר והולך לדרכו.

אצל השולחן בהאכסניא הקבציאלית ישבה ביילא שוממה ודוּמם כזו שהיתה חולה מסוכנת ובה בשעה ירדה ממטתה. דומם ובלא כח ישבה לה בלבוש משונה, זרועותיה חשופות ופניה עצובים, כאלו הם מספרים את מכאוביה הקשים, לא בתלונה ותרעומת, אלא בהכנעה ובקשת רחמים. לא היתה מסרבת לרייזא וטועמת מעט מרק, כתינוק חולה עושה רצון אמו ומגמא מסמי רפואה, שהיא נותנת לו. והירשילי עמד כנגדה מתרגש ואינו מבין עדיין כראוי טעמו של זה הכאב הגדול, שהיה רשום על פני ביילא ושפתיה המלובנות, וטעמן של אלו הדמעות הרותחות, שנשרו מעיניה טפות־טפות לתוך כף של תבשיל בכל פעם שהיתה מושיטה אותה לפיה. לבו היה הומה לה, הומה ומתמשך אליה בכל מאמצי כח, כלתה נפשו לחבקה ולדבר על לבה, לבכות ולהסיך דמעותיו עם דמעותיה יחד, ואלו אמרו לו: שקה לה ומוּת! היה עושה זאת בשמחה וברצון. אבל הוא היה עומד מנגד ואינו זז ממקומו מפני הבושה, שגדול כחה של בושה אצל בני ישראל עד שמביאתם לידי עקשנות, כובשת את האהבה וקשה כמות… היה עומד נכלם ומתבייש, מתגנב ומביט אליה מרחוק. רבי אברהם ורייזא עמדו להם לבדם בירכתי הבית, היא מטפחת פעמים על לבה ומקנחת חוטמה בבית־יד של כסותה, והוא עיניו מרטיבות, ושניהם מנענעים בראשם פעם על הירשילי ופעם על ביילא… רבי אברהם מחליק את זקנו ומחכך את מצחו ולבו צועק: הוי, רבונו של עולם, הביטה וראה את חרפתנו – חרפת עמך ישראל!…

ספר שביעי

א

יום הששי. בוקר נאה. אור וחום וזוהר רקיע. הגשם שהיה יורד בלילה בקולות וברקים השפיע לחלוחית של חיים בכל הצמחים, שהתחילו מתכמשים בחרבוני קיץ, בתקופת תמוז, ונראה מראיהם ירוק כקדם. כעלות השחר נשבה הרוח, נתפזרו העבים, הנצה החמה ונתמלא העולם אורה. הקיצו הבריות בשדה וביער וראו את הארץ כי נעמה: הדשאים נאים, העצים רעננים ורסיסי לילה עליהם מבהיקים כספירים – והתענגו מזיו כבודם. כל נפש חיה, מרמש האדמה ועד עוף שמים, יצאו לעבודתם. הללו שורקים והללו מצפצפים, הללו מקפצים ופורחים והללו זוחלים ומטפסים – וכסלונים אף הם משכימים והולכים למלון־האדמוני בבחוריהם ובתולותיהם וכליהם בידם, לקנות שם יין בזול לכבוד שבת, כמנהגם מעולם.

וליד היער מצדי הדרך, שבין כסלון והמלון־האדמוני, משתה ושמחה. מיחיי, זה “גוי של שבת” הממונה על כבּוּי הנרות והסקת תנורים בבתי היהודים הכסלונים בשבתות, וכל חמירא וחמיעא של בני העיר בפסח אֵיכּא ברשותו – משתעשע בגברילא חברו, רועה בהמות ישראל, ושניהם פניהם צהובים. ומתוך רוב שמחה הם אומרים שיר־עגבים בנהימה של שכּורים ורוקדים לקול כנורו של חושים ברגש והתלהבות יתרה. זה חושים היהודי משונה מכל אדם בפרצוף פניו וצביונו, בהלוכו ודבורו ובכל מנהגיו. כל אדם צורתו קבועה ואתה יודע ומכיר אותה בסימניה, וזו של חושים קשה לעמוד על אופיה, שהיא משתנית ככרום על ידי כמה וכמה עקימות משונות ברגע, הכל לפי ענין הרהורי לבו ולפי דבורו ועסקיו עם הבריות באותה שעה, והיה מבייש גם פני הקופים בהעויות. ולא בכל פעם היו חלקי צורתו מכוונים בעקימותיהם לגילוי הרגשה אחת, אלא פעמים הם מחולקים לעצמם עד שנראים דו־פרצופים: מצד זה פניו זועפים ומצד זה הם שמחים, עין אחת בוכיה ועין אחת שוחקת בשעה ועונה אחת, וסכּנה לה לאשה מעובּרת לראותו בשעת קלקלתו, שלא תפיל את ולדה. מעולם לא ראו את חושים בבית־הכנסת, לא בחול ולא בשבתות ומועדים, ולא ראה אותו אדם מקיים מנהגי ישראל, ואף על פי כן לא הקפידו עליו אנשי המקום והסיחו דעתם ממנו, כאלו פטרוהו מן הערבוּת והם אינם ערבים לו – “חושים” הוא ואחריותו אין עליהם. חושים יודע לחשים לקדחת ולכאב שינים ולשאר מכות ונגעים. צלוחיות של סמים לו, שטפּה אחת מהם, נזרקת על כלי גבר או שמלת אשה, דיה להצית אש אהבה בלב זה לזו ובלב זו לזה, וקונים הרבה מעם־הארץ קופצים על צלוחיותיו הללו, שנתפרסמו בעולם על שמו. כנור לו לחושים, כנור פשוט מאד, שהוא מנגן בו, כביכול, ביערים ובכפרים, בבתי־היין ובכל המקומות, שבחורים ובתולות מבני הערלים יוצאים לחול שם במחולות בחגיהם. הוא משמח שם חתן וכלה, אוהב ואהובתו ורעים אהובים גם במעשי להטים ואחיזת עינים: בולע לפידי־אש ופולט מפיו פתילים ארוכים, שובר ביצים וטורפן בתוך כובעו ומפריח משם יונים בפני העם, נוטל מטבע מאת פלוני, מפיח בה ואיננה, ונמצאת אחרי כן בכיסו של פלמוני, וברצונו מחסום נתלה לו לאדם פתאם על פיו. חושים אין דירתו קבע בעיר, אלא הוא מתהלך ממקום למקום כל ימיו, ובמקום הלולא וחינגא שם הוא. עכשיו הוא עומד לפני מיחיי וגברילא ומנגן והם מרקדים ושמחים וכל העובר עליהם מבני כסלון – ועמד, עד שנתלקטו סביבם קבוץ גדול של כסלונים קטנים עם גדולים, הרואים בשמחתם ומתמיהים ואומרים: מה יום מיומים? לא חג להם ולא שבת ולשמחה זו מה עושה?!

ובשעת דיצה וחדוה זו קפצה אשה אחת בהולה מבין העומדים בבכיה גדולה, סופקת כפיה ומנהמת על אהובים אלה החוגגים: הוי, רוצחים שופכי דמי… לא הספיקה לגמור את דבריה – נפלה לארץ ונתעלפה.

מהומה ומבוכה ובהלה ופסקה השמחה. נשתתק כנורו של חושים, מיחיי וגברילא מתבהלים, הפחד מפיג את יינם ופניהם הצהובים מכסיפים.

מי כאן, מי כאן? – שואלים זה לזה ותוהים ומשתוממים.

היא בתיה, אשתו של שמואל’יק הסמרטטור!…

בתיה זו, הלא היא האשה הבאה אתמול לבית־המדרש להודע, למה משה’לי בנה הלומד שם לא בא לביתו ולא טעם מאומה כל היום והיכן הוא. כיון שבקשה אותו לא מצאתהו, וגם רבי אברהם, פטרונו של משה’לי לא ידע מה היה לו, יצאה משם בפחי־נפש. החמה כבר שקעה, החושך ממשמש ובא, ובתיה יושבת בביתה שוממה ועצובה על בנה יקירה, המנחילה כבוד וגדולה בתורתו. היא יושבת ומצטערת עליו ומסיחה דעתה משאר הדברים בצרכי ביתה. שכחה את בנותיה הקטנות, שהן רעבות, שכחה שהגיע זמן הדלקת הנר, להסיק הכירה ולבשל כפעם בפעם תבשיל של גריסין לסעודת הערב. והילדות אף הן שרויות בצער, וככל בני עוני, המלומדים בצרות, הן מצטמצמות ויושבות באחת הפנות תלויות ראש ומתאנחות בחשאי. ומי יודע עד כמה היתה בתיה יושבת כך אלמלא החתול, שנעור משנתו על גבי התנור וקפץ ועמד אצלה, מכשכש בזנבו, מתגבן ומתחכך בה בצד ובכתף בנהימה דקה גרונית, להודיע כמה גדולים געגועיו עליה. בתיה ננערה ונזכרה בחובותיה – חובות בעלת־הבית ואם הבנים, וגם את שמואל’יק בעלה באהבה זכרה, שכל היום הוא רודף אחרי פרנסתו הקשה בבתים ובחצרות, בשוקים וברחובות, ובערב הוא בא לביתו עיף ורעב, ועליה להזדרז עתה בהכנת סעודה של ערבית. ועד שהיא מכוונת את לבה לבעלה עלתה על דעתה, שמא בא הוא ולקח את משה’לי והלכו שניהם יחדו. היום הרי יום חמישי בשבת, שבו שמואל הולך כדרכו תדיר למלון־האדמוני, להביא יין בחביתו בשביל בעלי־הבתים, קוניו התמידים; החמה היתה זורחת ורוח חם היה מנשב בעולמו של הקדוש ברוך־הוא, כגן־עדן הארץ ברוב תבואות וירקות וריח העשבים כבשׂמים מחיה נפשות – אפשר רצה שמואל לעשות נחת־רוח למשה’לי ובא אצלו לבית־מדרשו והזמינוֹ לטייל עמו בשדה. אני אומרת: אפשר – לא! אלא ודאי עשה שמואל דבר זה, ויפה עשה. הרי בננו זה, מתנה טובה שנתן לנו הקדוש ברוך־הוא, אין לו בעולמו אלא בית־מדרשו, בית־חייו, שיושב בו כל ימיו ולומד תורה לשמה בהתמדה גדולה, והוא חלש וכחוש וכל גופו אינו אלא עור ועצם, אויה לי! מה מידינו יקח ואיזה תענוג יקבל מאתנו, הוריו העניים? תענוג, אני

אומרת, וכי לא אמירה של שטות היא, אמירה בעלמא? מה לנו ולתענוגים? הלואי יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, שנוכל להספיק לו בכל עת תמיד מה שצריך לקיום גופו, אוי ואבוי לאמו! והוא בעצמו, בן יקיר זה, כלום מבקש דברי תפנוקים ממנו? פת צנומה הוא אוכל פעמים לרעבונו ודיו, סנדלו נפתח פעמים, נפסק עקבו,ניטל חטמו ונתיחפו אצבעות רגלו, והוא אינו מקפיד ומתרעם חלילה. ואפילו אויר כדי צרכו לנשימה, אוי לי, איו אנו מספיקים לו: בית־דירתנו זה שפל הוא וצר, וישיבתנו בו, בעונותינו הרבים, בדוחק גדול. כשאני שומעת אותו פעמים בלילה גונח מלבו, תצא נפשי עליו. יפה עשה שמואל, שבטל את משה’לי מתלמוד־תורה כדי לטייל עמו היום בשדה. הוא קיים בו מצוה גדולה של פקוח־נפש. ינשם משה’לי מעט רוח צח, יחליץ עצמותיו ויהנה שעה אחת בחייו.

כך אמרה בתיה בלבה ומיד היתה מתנחמת. עמדה והדליקה נר והתחילה עוסקת בצרכי ביתה בזריזות ובפנים מאירות, ובאור פניה הצהילה פני ילדותיה ועמדו אף הן לשמש את אמן ולסייע לה באהבה וברצון, זו קולפת בלבוסין וזו מגשת קיתון של מים, זו קופצת ומביאה צרורות וקיסמין יבשים וזו עורכת העצים על גבי הכירה, ובתיה מצתת בהם את האוּר ומלבה ושופתת את הקדירה. הקיסמין קולם הולך, נצוצות ניתזין והלהב עולה ומלחך את הקדירה מסביב – ולהילדות אורה ושמחה. החתול יושב לו על אחוריו בקומה זקופה, מתחמם כנגד האוּר ומלקק כפיו ונהנה.

– נטילת־ידים זו לחתול סימן הוא לביאת אורחים – אומרת הילדה הבכירה.

– אבא יבוא בקרוב עם משה’לי אחיכם! – אומרת בתיה ושׂוחקת מטוב לב.

ורוח לבשה את הקטנה בבנות וקפצה ואמרה בגילה ברינה ובמחיאת כפים את שירת העם הזאת:

פִּי, פִּי, פּוֹא

אֵין אַבָּא פֹּה.

אָנָא הָלַךְ?

לִמְקוֹם נֵכָר.

וּמַה יָבִיא?

חָבִית שֵׁכָר.

וְהֵיכָן יַנִּיחָהּ?

לַפֶּתַח מִלְּמָטָּה.

וּמִי ישְׁתֶּה?

אֲנִי וָאָתָּה

– כלנו נשתה, כלנו! – גערו בה אחיותיה כמתרעמות עליה והפצירו באמן פה אחד לאשר ולקיים את דבריהן במאמרה.

– כלנו, בנותי, כלנו! – מפייסתן האם בדברים טובים ונחומים – אבא יבוא אלינו במהרה ומעות בידו ואקח קמח לעשות חלה, הרי ערב־שבת מחר, גם דגים אקח, ואעשה קוגיל – ונגילה ונשמחה.

הָאץ, אָץ־אָץ,

נִשְׂמַח וְנָגִיל,

בְּדָגִים וְקוּגִיל!

הָאץ, אָץ־אָץ,

יָבוֹא אַבָּא!

יָבִיא אַבָּא

כֶּסֶף אֵלֵינוּ,

וְתַעֲשֶׂה אִמֵּנוּ

קוּגִיל לָנוּ

וְנאכַל כֻּלָּנוּ.

הָאץ, אָץ־אָץ,

חַנָּה, לֵאָה, צִפּוֹרָה!

הָאץ, אָץ־אָץ,

אֶסְתֵּר, שָׂרָה, דְּבוֹרָה!

שירה זו אמרה בנעימה ילדה נאה ומחוכמת, יחפה וכתונת בד מטולאה לבדה כל לבושה, כשהיא קופצת ומרקדת בשמחה רבה. ובסיום כל חרוז היא מחזקת באזני החתול ויענה לה אף הוא חלקו בקול המיה משונה.

אין לך דבר מסוגל לפיוט במדה מרובה כל כך כמו העניות, ודוקא כשהיא עניות כשרה וצנועה ולא מנוולת. עניות מחכימה; עניות מכשרת את הנפש להרגשה ולמדות טובות; עניות מרבה שלום בית, מקרבת לב אבות אל בנים ולב בנים אל אבותם. כמה תחבולות וכמה תענוגים מופלגים צריכים להמציא כדי להנאות נפש שׂבעה של בני עשירים, המושפעים ברוב טובה, ולהלהיב ניצוץ אחד של רחמים ומחשבות קדושות בנשמתם, השקועה במ"ט שערי תאוות גסות. ונשמת עניים די לה דבר מועט שתתרגש ותחוש שפע קודש של נעימות נשגבות. דבר טוב כל־שהוא בחייהם של עניי עם: במאכלם ובמלבושם וכיוצא בהם, מעורר את רוחם ומבדח דעתם והשמחה במעונם. על קפוטה חדשה ונעלים חדשים, על לביבות וצפיחית בדבש, הבאות פעמים בסעודה, הם מברכים ואומרים הללויה! חיי משפחה בבית עניים תמימים מלאים שירה כים ורחשי לבם כהמון גליו.

הזהרו בבני קבצנים, שמהם הרבה פייטנים!…

ובין כך וכך עברו השעות ושמואל’יק ומשה’לי לא באו. האש על הכירה שוקעת ורתיחת גריסין בקדירה הולכת ומתמעטת. הנר דועך וכהה ורוח בתיה אף היא תכהה. העצבות חוזרת ומבצבצת בה, בתחלה היא כבושה בלב ושותקת, כדי שלא לצער הבנות הקטנות, ולבסוף היא מתגברת ונעשית פטפטנית. עכשיו צרתה של בתיה צרה מכופלת – היא דואגת לבנה ולבעלה גם שניהם. רגיל היה שמואל’יק לחזור לביתו בכל ימות השבוע בין־השמשות, וביום חמישי היה פעמים מקדים ובא, כדי שיתן מעות לצרכי שבת מבעוד יום, ועתה הרי זה כחצות לילה, תרנגולים קוראים – ושמואל’יק איננו! הדבר אינו כפשוטו ויש בזה חשש סכנה. ומה היא? כאן ניתנה רשות לדמיונה של בתיה לדרוש במופלא ממנו, והוא מעלה לה בקסמיו כל מיני פגעים מצויים ושאינם מצויים, המטילים עליה אימה ומוסיפים כח לעצבונה, עד שאינה יכולה עוד לנעול דלתי פיה בפניו והוא מתפרץ ויוצא מקרב לבה ומתגלה בדבור, בדמע ובאנחות. כיון שראו הבנות האם עגומה ומתאנחת, אף הן נאנחו ופרשו לאחת הפנות וישבו שם צפופות, מרכינות ראשן ומתעצבות במסתרים. פתילת הנר שואבת שיורי חלב האחרונים במנורה, ואור וחושך משמשים בבית בערבוביא. כבתה האש על הכירה, אף הגחלת הנשארה עוממה. פסקה רתיחת הגריסין, נצטננה הקדירה ואין נותן דעתו עליה. הכל שרויים בצער, ואפילו החתול קיפל את זנבו ונתבודד ברוגז ונשתטח על התנור כמתנמנם, ואפילו העריבה, שמחמיצין ולשין בה העיסה לחלה של שבת, היתה מונחת בקרן זוית ריקה ועזובה ונראית תוהה ושוממת. וזה הצרצור, שדרכו לצייץ כשבני הבית עולים על משכבם בלילות, עכשיו פשט ראשו מן החור, אינו נודד כנף ואינו מנענע רגל ומשפשף, אלא עומד ומציץ כגולם, מחריש ושותק. רק זבוב אחד הגדול מאחיו, האחוזים בתקרה ובכותלי הבית ומתנמנמים, פרש מן הצבור והלך לזעזע את הבריות במעשה תעתועיו: ממהר ושט כה וכה כמתלהלה ומתחבט פעם בחלון, פעם באחד הכלים, ואצל אוזן האדם הוא מרקד ומזמזם, והכל בטיסה אחת.

וכזבוב זה רגשו הרהורי בתיה וזעזעו את מוחה. צר לה המקום בבית ולשוט בחוץ היא מתכוונת, לבקש את מחמדיה ולדרוש על בעלה אצל אלה מבעלי־הבתים שהוא מביא להם יין ביום זה תמיד. אבל מיד חזרה בה, שהרי כבר הגיפו הדלתות, כל השערים נעולים ובני העיר ישנים, גם הרגישה בבנותיה העלובות איך הן שוכבות נסמכות זו על זו, איך אפרוחיה אלה הנאהבים והנעימים סובלים יסורים ומחרישים, מעטים ימי חייהם וצרותיהם מרובות, והיה קשה לה הדבר להניחם לילה בחדר לבדם. ובאותה שעה נשא הרוח כלב מאחד המקומות ובא ועמד אחרי הכותל, משפיל זנבו ומגביה ראשו ומתחיל מילל יללה איומה, יללה בעלמא, בלא טעם ובלא סבּה, כאלה מאותם בעלי־לשון, להבדיל, שהם עומדים פתאם וקושרים הספד “שורות שורות ודפים דפים” ומקוננים על עצמם ועל מנהגו של עולם, על ישראל ועל רבנן ועל תלמידיהם, גועים בבכיה של תיפלות, כועסים ומתיאשים ואומרים – הבל הבלים! יללת כלב זו, שסימן רע היא אצל הבריות, סכסכה את בתיה, ומתוך בהלה ובלבול הדעת קפצה ונטלה את המגרפה ויצאה והבריחה את הנבחן הזה, מנבּלתו ומקללתו ומניחה בו כל חמתה. הכלב נס ועמד מרחוק והתחיל נובח הפעם כדרכו, כאלו הוא תמה על בתיה ורוח אתונו של בלעם מדבר מתוך גרונו, תוהא ואומר: מה עשיתי לך כי הכיתני במטך?! אי אשה! כלום אין את יודעת, שבכית הכלב הבל היא ויחתו רק השוטים ממנה?…

זך ובהיר היה הערב בתחלתו, רובע פני הירח משמים נשקף והכוכבים עמדו במשמרותיהם ברקיע. מעט מעט התחילו עולים נשיאים מקצה ארץ, ובלילה עמדה רוח סערה ויהי ענן וחושך, רעמים, זיקים וברקים, וגשם שוטף ירד בזעף. כל אנשי העיר שכבו על מטותם ואין מהם רואה גבורת גשמים אלא בתיה ובנותיה, שהצער הגדול לא היה מניח להן לישון, ורגזו ונאנחו כל אותו הלילה.

למחר עמדה בתיה עם הנץ־החמה ולאחר שעשתה עבודתה מעין סדר היום והזהירה את צפורה בתה הבכירה על אחיותיה הצעירות, יצאה מביתה והלכה למלון־האדמוני, לשאל שם על בעלה. ברכת אלהים על פני האדמה, רוב דגן וירקות, רון ושיר, נועם וריח השדה, ובתיה הולכת עגומה ואינה מרגשת בכל אלה. וכשהגיעה למלון ושאלה את אנשי הבית, אמרו לה: כן, בא שמואל’יק אתמול לכאן, כדרכו תמיד, ולעת מנחת הערב נטל חביתו מלאה יין וחזר והלך בדרך שבא בה. מרשמי פניהם היה ניכר, שבלבם הם תמהים ורואים במאורע זה חשש סכנה ובפיהם הם אומרים שלום, כדי לנחם את בתיה, ומיעצים לה, שלא תבכה, תנוח דעתה ותמתין לביאת בעלה, ובעזרת השם יבוא. בתיה יוצאת משם נדהמה ודעתה לא נתקררה. היא הולכת אט מצד היער, מחפשת בעיניה ומדמה לה נוראות, לסטים מזוינים, מעשים מבהילים ומיתות משונות: תליה, יריה, הרג וחנק – והנה קבוץ בני אדם לפניה. חושים מנגן ומיחיי וגברילא מרקדים ובין הפרקים הם באים ושותים יין מחבית שבין כליהם, המוטלים תחת אחד האילנות. בתיה עומדת בתוך הנאספים עליה מסביב, לבה חם ועיניה משוטטות. כיון שראתה את החבית הזו נתחלחלה: – הרי היא של בעלה!… ומיד נתמרמרה אל מיחיי וחברו בבכיה וצעקה גדולה וחשדתם בשפיכות דמים, ומרוב צער ויגון לא השלימה את דבריה ונתעלפה. – –

אותה השבת בכסלון שבת של פטריכי ואליקסי היתה. כיון שנתפסו מיחיי וגברילא למלכות, משום שנחשדו בשפיכות דמים של שמואל’יק הסמרטטור ובנו, היתה כסלון, עיר ישראל, כאלמנה. יהודיה נאנחים, מה יעשו בלא גוי של שבת? מי יכבה להם את הנרות ומי יעשה להם את מלאכתם? כלום אפשר להם לישראל בלא גוים! והלכו ומנו לשעה את פטריכי, חולבת פרות ישראל בחגים ומועדים, במקום מיחיי, ובמקום גברילא אביר הרועים מנו את אלקסי תלמידו, גוי קטן רך בשנים. אבל שניהם לא השלימו את תפקידם כראוי ואין העטרה הולמתם. פטריכי, שאשה היא ואין לה כח גברא לקבל אל קרבה הרבה כוסות יין, שמשפיעים למכבה הנרות, נשתכרה אחר כוס רביעית וכשתוּית יין נפסלה לעבודה, ונשארו נרות לא כבויים מעלי עשן בבתים רבים, וחשו היהודים בראשם מפני קיטור וריח רע. ולא זו בלבד, אלא שאותה שבת נחלבו הפרות בד' שעות, מפני שהיתה פטריכי יְשֵׁנָה ולא יכלו להקיצה מיינה. ואלקסי אף הוא נכשל בדבר עבירה. זה גוי קטן, כיון שעלה לגדולה ונעשה ראש לבהמות, זחה דעתו עליו ואמר, מאחר שהשוט בידו יהא מכה בו כרצונו בכל שעה שירצה ואת מי שירצה, ואינו מבחין בין אדם ובהמה. והיה מעשה ועורר השוט על נערים משחקים ברחוב והולכים לתומם, ונקהלו עליו המוכים והתנגחו עמו – ונשאר העדר בלא רועה ונתפזר לכל רוח.

ב

אותה שעה שנתעלמה עגלת החטפנים מעיני שמואל’יק הסמרטטור, כשרדף אחריה, היתה שעת צרה ומצוקת נפש שאין כמותה! אב רחום רואה את בנו גזול מלפניו ואין בידו להצילו – צרה זו מי ישיחנה? אין קינים והגה בשעה זו, אין אומר ואין דברים – צעק שמואל’יק וכרע נפל!…

ומה היה בסופו? שמא מרוב צער נטרפה דעתו ונשתטה, או שמא פרחה נשמתו?

חס ושלום! טירוף הדעת היא מכת עשירים מפונקים. הנה אלה מדושני עונג אינם יכולים לסבול יסורים, הצער מכהה את רוחם ומערבבם, ומפּחד פתאם הם מתבלבלים. לא כן הקבצנים. קבצנים בשרם נחוש ואין כל פגע שולט בם: לא צנים ופחים, לא רעב וצמא, לא לחץ ודחק, לא מדוה וכל מכה, כי לכך נוצרו להיות עלובים, סגופים וסחופים כל ימיהם, והקדוש ברוך־הוא נותן להם יסורים ומיני פורענויות וכח אבנים לחיות בהם, ולא שישתגעו וימותו בהם.

אמת, צער גדול נצטער שמואל’יק על בנו השבוי בידי לסטים ונפשו מרה לו מאד; אבל כמה מרי נפש וכמה עלובים כמותו נמצאו בישראל בימים הרעים ההם, כמה פלגי דמעות – הוי, רבון העולמים! – נשפכו בזמן ההוא לתוך נאדך, דמעות הורים עניים, שנלקחו מאצלם עולליהם כשהם ישנים בלילה בעריסותיהם וחולמים חלומות נעימים; דמעות אמהות מבכּות על בניהן היחידים עוללי טפּוחים; דמעות אלמנות שוממות, עצובות על בניהן היתומים, משענתן האחת ושארית תקותן בעולם! אוי, קנים הרבה נהרסו, אפרוחים נגזלו ולב הורים קרוע לגזרים – ובכל זאת לא כלו ביגונם. ברוך שהחיה עניי־עם אלה וקיימם והגיעם לשעות רעות חדשות, לשוב ולראות בחטיפת בניהם הנשארים!…

שמואל’יק צעק, אבל לא נשתטה; שמואל’יק כרע נפל, אבל לא פרחה נשמתו. זה עני מרגיש בנפשו חבלי גיהנם, כאלו משלחת מלאכי חבלה קורעים את לבו, אבל עוד לא אבדו עשתונותיו והוא יודע שמשה’לי בנו נתון בשביה ועליו לרדוף אחרי שוֹביו ולעשות כל מה שאפשר להצלתו. ולבקש חשבונות רבים אם יהא כח ברגליו לרדוף – הא למה לו? סמרטטור זה, שמתנדנד מבוקר ועד ערב ממבוי למבוי, מחצר לחצר ומבית לבית ועולה ויורד בכמה וכמה סולמות ביום – במה נחשבו אצלו הרגלים? רגלי עני אלה מי חושש להן ומי נמלך עמהן בדבר הליכה, אם היא ניחא להן אם לאו? ומלבד עבודתו עבודת סמרטטור הרי שמואל’יק יהודי הוא, והיהודי הלוכו משונה, שלא כדרך שאר הבריות! היהודי ראשו בשמים, כרכב אש הוא טס בראש, והרגלים, כסיעה זו של עגלות, הולכות ונגררות מכחו אחריו על הארץ.

שמואל’יק לבו רותח, הרהוריו מתגלגלים, מניעים ומעמידים אותו מהארץ, טורדים ומטריחים את רגליו – והן רצות…

דרך זו, שהחטפנים מצאו אותה נאה וטובה לחפציהם, היא שביל צר, שכבשוהו בני הכפרים, רחוק מדרך המלך. שביל זה מתעקל והולך כרצועה בין שיחים ותבואות ועשבי שדה. פעם הוא מתעלם באחד בצעי המים בערבה, או יורד ומתחמק בשפלה, ופעם הוא נראה שוב עולה ומטפס אל ראש הר וגבע. שמואל’יק רץ בכל כחו, מכוין את אזניו לשמוע ואת עיניו לראות יפה יפה, וטרחתו לבטלה – בכל הדרך שקט ודממה! אינו שומע אלא קול פסיעותיו ואינו רואה אלא צלו רוקד על ידו לנוגה הלבנה הפגומה, הנראית כחרמש של כסף ברקיע. עתים צלו משתטח על פני האדמה מרובה פי שנים מקומת גופו, ועתים הוא עולה ומתרפק על תבואות ועל שיחים ועצים, קורס וכורע כריעות משונות, כמעשה הבדחנים בבתי־קרקסאות. אמת, שתי פעמים נשמע לו כקול הברה מרחוק. אבל מיד נודע הדבר, שהקול קול רגלי ארנבת בהולה ונבהלה מלחישת עלה נדף או מרמש באופל יהלך, וחפזה ועברה על פניו, פסוח ודלוג, ונמלטה לתוך הקמה. ופעם שנית קול עצמו עלה באזניו, קול אנחתו היוצאת מלבו בשעה שהתקוה להשיג את העגלה התחילה רופפת בו. כלום אפשר לו לאדם אפילו אם קל הוא ברגליו, שיהא מתחרה את הסוס, ומכל שכן כשדופקים את הסוס במקל ורצועה? – לא! הגה שמואל’יק ברוחו הקשה, מטפח על לבו ומנענע בידו כמתיאש, ואף על פי כן הולך ורץ, עולה הרים, יורד בקעות, כאלו יד חזקה דוחה אותו והוא נרדף על צוארו.

עברו השעות ושמואל’יק מתיגע, הולך ונכשל בהליכתו, נופל וקם וחוזר ונופל. כח הדוחק אותו, שהיה עצור בלבו כאש בוערת, מתרופף שלא מדעתו, והיה שמואל’יק כמגדל פורח זה, שהקיטור הולך ומתנדף מתוכו, והוא יורד, קופץ ומנתר כארבה ומתחבט בקרקע עד שתצא כל רוחו ונח – שמואל’יק נופל בשדה! חושיו מתבלבלים והוא רואה זרות, מעין מעשֹיו ועסקיו בעולמו. ערבוביא של סמרטוטים לפניו, סמרטוטים משונים למיניהם לתולדותם לבית אבותם, קהל גדול מאד, נושאים את עצמם ובאים; סמרטוטים מיוחסים, מגוהצים מגדולי העיר, וסמרטוטים גסים ומזוהמים ממדרגה פחותה; מכנסים, טליות־קטנות קפוטות ופראקים, כובעים ומגבעות מתנשאים ובאים, וכל אלה אין להם יתרון זה מזה – הכל סמרטוטים! ברוך השם, סחורה זו מרובה, יש ויש סמרטוטים בעולם… אבל מה הנאה לו מאלה – אם העסק בהם היום קשה מאד. בא לקנות – מעלין במחיר כל סמרטוט, וכשבא למכור – רוצים עשרה סמרטוטים בפרוטה. הפעם היה מחזיר כל היום על הבתים, עומד בכל שער וקורא: מי סמרטוט אלי! רגליו בצקו מרוב הליכה, גרונו נחר, והסמרטוטים עומדים ומלגלגים עליו. הוא מתגבר ועולה בסולם גבוה ובא לבית אחד, ועמדו עליו שם מכנסים שחצנים ונפחו בו וגרשוהו, ובבית אחר התמרמר אליו פרק־פגולים ודחפהו בכח ונפל ונשתטח על הארץ, ועדיין כל אבריו כואבים ומרתיתים. ומיד הוא מתמלא חמה על הסמרטוטים הרשעים האלו, ואש חמתו הולכת ונתוספת בו ומעוררתו להתנקם בהם, והוא ניעור ומשפשף עפעפי עיניו, הערבוביא במוחו פוסקת, חושיו מתישבים – ושמואל’יק רואה את הירח ואת הכוכבים. יער ושיחים ותבואות שדה, ונזכר בבנו ובכל מה שאירע לו, ועמד והוסיף אומץ ורץ מהרה. הוא במורד ההר והנה תמונה לנגד עיניו, עוד מעט – והעגלה נראתה לו מרחוק שם בעמק אצל גשר רעוע על בריכה קטנה! – בשעת ירידתה מן ההר דחופה ומבוהלה נתרעם הגלגל ופקעה הסדנא ונתהפכה ונפלה בשוחה עמוקה, והרבה עמלו בעליה בה עד שהוציאוה משם ותקנו שבריה בדוחק גדול.

שמואל’יק משתער על אויביו הרעים, כחיה פצועה מתנפלת על הצידים גוזלי ולדה מחמד בטנה עד שלא הספיקו להרגה כראוי – והיתה ביניהם מלחמה, מלחמה כבדה! בשעה שאחד מהחמסנים ממהר ורותם העגלה נאחז שמואל’יק בשוקיו של השני בשיניו כעלוקה ובידיו הוא נלחם עמו על בנו ומושכו אליו בכח. רחמי אב העצומים, צרת נפש הגדולה ובקשת הנקמה – שלשה דברים אלה עשו את שמואל’יק זה החלש לשמשון הגבור. אבל, אוי ואבוי, לנגד פלשתים מישראל גם גבורת שמשון אינה מועילה!… אלה הפלשתים בעלי־אגרופין הכוהו פצעוהו מכה רבה באכזריות חמה, גם משה’לי קבל מכות, מתנת חלקו, בשביל שלא היה חובק את ידיו בשעה שעשו שפטים באביו.

– רבי הירש־בר! – אמר אחד מהחטפנים לחברו – הטיפול הזה עמו למה הוא? המנוול הזה מתעקש ומחזיק בעגלה ואינו רוצה להסתלק ממנה – יהי כן! אדרבה… ישב לו פה בעגלה ויקוּים בו מה שכתוב: אותו ואת בנו… אין כאן כל חדש. כבר ראינו ושמענו דברים כיוצא בהם בעולם.

– כן דברת, רבי שניאור־וואלף – משיב חברו – טובים השנים מן האחד, עתה יטריח נא מעלתו את עצמו ויעקוד את האיל הזה.

ורבי שניאור־וואלף מזדרז בעבודתו, עוקד את שמואל’יק כמשפט הקרבן וכהלכתו ואינו חושש לצערו, שהוא גונח ומפרפר וצועק בקול נורא. הסוס אסור והעגלה נכונה, הנה קול שוט וקול קורא: הייא, הייא, הידא! והאב ובנו נהוגים להקריב אותם לכפרת הקהל שניהם ביום אחד.

קול אוי ואבוי הולך למרחוק בדמי הליל, קול עשוקים ושדודים בוקע רקיעים ועולה אל אלהים, קובל ומתאונן: הוי, רבון העולם, הוי, הוי על עמך ישראל!… הזמיר העומד על דוכנו שם בחורשה קופץ פיו ואינו אומר עוד שירה, גם הצפרדעים פה בבריכה משתתקים ונשקעים בתוך המים מאנקת האמללים וצעקתם – אוי, מה נוראה הבכיה בלילה!…

וקול קורא: הייא, הייא, הידא!

ובתוך כך והלבנה בת שבוע אחד למולד מקדימה כתינוק ומתפטרת ממשמרתה בלילות ושוקעת, ובמקום שקיעתה השמים מתקדרים עבים, מתוכם יוצאים ברקים, וקול רעם שם בגלגל…

ופתאם והנה רעש אופנים ושעטת פרסות סוסים. עוד מעט ומרכבה מרקדה ובאה. בני אדם יורדים לראות מה הצעקה הבאה אליהם, רואים – ונבהלים ומשתוממים! והנה גערה ונזיפה וגדופה, יד חזקה וזרוע נטויה. שניאור־וואלף ושותפו יודעים מה תנופת ידים זו אומרת, והם נמלכים בדעתם ועוקרים את רגלם קודם קבלת המכות ובורחים.

הענן והחושך מגינים עליהם – ועקבותם לא נודעו!…

ג

נאה היא עיר ז… מטרופולין של גליל וואהלין! לא ארמונות בה, לא מגדלים, לא מעשה צעצועים – ויעלת חן. הרים סביב לה ויערים, בקעות ונחלים, ובתוכה גני ירק ועצים ומטעי חמד, והם הם הודה והדרה. הבא לשם דרך רחוב־הכסלוני בלילי קיץ, כשהבתים החבויים בצל העצים סגורים ותריסי חלונות מגופפים, ומנוחה שלמה בה – עומד ומשתאה לה, אם בעל נפש הוא, ומזין עיניו מזיו כבודה. באותה שעה נימפי יְשֵנָה היא, תאוה לעינים. הלילה מאפיל עליה בטליתו של תכלת־כהה משובצת כוכבי זהב, והירח משמים מאיר פניו אליה ומתרפס ברצי כסף, אילנות ופרחים זולפין בשׂמים, זרם מים נוזלים מסלע הומה לה מרחוק, הזמיר מנגן לה שירת דודים והיא – חולמת.

ובאותו הלילה שהיה המעשה בשמואל’יק כשטבלה נימפי זו במי הגשם, שירד בזעף, ונשתקעה בתרדמה חזקה, ושקט ודממה מסביב, נכנסה בבהילות מרכבה לתוך העיר. הסוסים רצים ומזיעים והאופנים ברעש מתגלגלים על מרצפת אבנים ברחוב־הכסלוני וניצוצין נתזים מהם. וכיון שהגיעה המרכבה עד לפני שער חצר אחת – עמדה. הרכּב ירד מעל מקומו, ושני בני אדם, שישבו אחד מימינו ואחד משמאלו, – אחריו, שניהם מגולחי זקן ומלובשים בגדים כמנהג המדינה ואחד צעיר מחברו. הרכּב, איש בריא וחזק ובעל־כתפים, בא והקיש על השער בכל כחו.

– מי מקיש כך ביד חזקה כגזלן עד שיזועו כותלי הבית? נשמע מתוך החצר קול בן־אדם כועס ומתרעם – אין מנוחה לא ביום ולא בלילה.

– בלום פיך ואל תנבח, כלבא! – גוער בו הרכּב מבחוץ בקול אדיר ועב, שמשבר את האוזן – מהר ופתח השער ואל תעמוד! שומע אתה?

– גם את החולים לא ירחמו… מקישים וצועקים… צועקים ומבהילים… שמא תדע מה הבהלה הזאת? – מדבר השוער, רוקק ומתרעם, בינו לבין עצמו, הולך ומכניס המפתח לתוך המנעול, מערים ומצדדו בקושי אילך ואילך ומקללו קללה נמרצת.

– הייא, הייא, בהמה, הידא!

כיון שפתח השוער את השער וראה את המרכבה ואת העומדים לפניו בחוץ, מיד פניו הזועפות נעשות שוחקות, והוא פורע ראשו ומתחיל “לכשכש להם בזנבו” בהכנעה כעבד לפני רבו.

– לך נא ועורר את משגיח בית־החולים ואמור לו, שהוא מתבקש להאדון הפקיד, הרי הוא יושב פה במרכבתו – אומרים לו שני האנשים האלו, העומדים בחוץ אצל השער.

– עבדכם אני, אדוני החכרנים! הנני הולך תיכף – אומר השוער ונשארו לבדם – שוטה זה, בשביל שראה אותי בערמה כמדבר לעצמו – למה לא אלך בשליחות אדונים טובים ונכבדים כאדוני החכרנים? הם הרי אינם מקפחים שכר כל בריה, והיין יין במה נחשב להם.

– לך, רחלין, אני חייב להודות על הכבוד הזה שחלק לי השוער עתה – אמר הצעיר לחברו בדרך הלצה לאחר שהלך השוער ונשארו לבדם – שוטה זה, בשביל שראה אותי בחברתך, חשבני לחכרן כמותך ונהג בי מנהג כבוד. ואלמלי ידע שאני בשר־ודם פשוט, אחד מתלמידי־חכמים, בלשון אחרת היה מדבר עמי. אך זכותכם, חכרנים, עומדת לנו, משכילים אומללים, בזמן הזה. לכם הכל שרוי, הכל מחול לכם והכל חולקים לכם כבוד. אשריכם, מה טוב חלקכם בעולם־הזה! ואנחנו… אלמלא אתם לא היתה לנו תקומה, חס ושלום!

– אַל נא תתאונן, רבקין – מנחם רחלין את חברו אף הוא בלצון – אתם הרי בני עולם־הבא ותזכו לסעודה של לויתן.

– רצונך, רחלין, ונעשה עסק כשאנו עומדים כאן על רגל אחת. אנו ניתן לכם מחלקנו בעולם־הבא: מנה יפה מלויתן, משור־הבר ומיין המשומר, ואתם תתנו לנו מחלקכם כאן בעולם־הזה: בשר ודגים ויי"ש ותענוגות בני האדם.

– דבר זה צריך דרישה מתחלה בבית ועד התגרים, אם המניות שלכם או שטרי־התחייבות לעולם־הבא יהיו עוברים לסוחר. וכשאני לעצמי מסופקני אם סוחר יהודי אפילו מן המאמינים יתן בשבילם פרוטה אחת. האמונה מצויה בדברים שבפה ולא בדברים שבכיס. אין לך אפיקורוס גדול, הכופר ברוחניות ומונע עצמו מהן, ככיסם של העשירים. בוא ואַראך… אבל – הפסיק רחלין שׂיחתו זו – לא עת להתפלסף עתה, הנה המשגיח בא!

הלבינו פני המזרח. ואיש אחד לא מלובש עוד כראוי נחפז ובא אל המרכבה.

– אדון המשגיח! – נשמע קול נעים מדבר מתוך כילת המרכבה – היש אצלך בבית־החולים מקום לשני חולים חדשים?

– אין אף מטה אחת פנויה באותה שעה. אדוני הפקיד הרי יודע שבית־חולים זה קטן לפי קהילתנו הגדולה, שהולכת ומתרבה משעה שנפתחו בה שני מעינות לתורה ולפרנסה ונעשׂתה מעון למשכילים ולחכרנים ולשאר בני אדם הנגררים אחריהם ומתפרנסים מהם. בני העיר וראשיה מתאספים לפרקים, נמלכים זה בזה ומדיינים זה עם זה, והנה שיח וקול דברים – ומעשה אין.

– נו?!

קול הברה זו שיצאה מפי זה שקוראים לו פקיד, היו במשמעותה כמה וכמה הוראות. משמע שאלה: האם יהיה קץ לפטפוטיך? משמע תמיה: אם כן לא תתקבל בקשתי! משמע תרעומת ומשמע עוד דברים הרבה. המשגיח, שהיה באמת דברני וחייב תודה להפקיד שהעמידוֹ על משמרתו זו, היה טועם באותו קול הברה כל הטעמים ביחד וחפז להתרצות לו ואמר:

– כל זה לא אמרתי אלא להודיעך מעמדו של הבית הזה, אבל בנוגע לבקשתך אשתדל למלאותה מחר, הרי הכל כאן מזומנים לעשות רצונך.

– מודה אני לך! אבל אין לדחות את הדבר למחר. ראה, הרי החולים לפניך פה במרכבתי.

– פה במרכבתך, ואני לא הרגשתי בהם! עכשיו אני רואה אותם, רואה ומשתומם – הרי הם מוטלים כמעט בלא רוח חיים!

– ולפיכך אני מזרזך להכניסם לבית־החולים מיד.

– הייא, איוואן! – קרא המשגיח להשוער – מהר הבא לי את המשמשים והמכשירים לשאת את החולים האלה.

– רבקין – אמר הפקיד כשירד ממרכבתו – הריני עושה אותך שליח להולכת כרטיסי לרופא בית־חולים זה ולהביאו לכאן מיד במרכבתי, ואני אלך לביתי ברגלי. אחרי ישיבה מרובה יהא לי הטיול הזה למשיב נפש. ואותך אבקש – הפך פניו לרחלין ואמר לו בידידות – שלא תצא מזה עד שיובאו החולים למקומם ויעשו להם כל צרכם.

בין כך וכך עלה השחר והאדימו פני כל המזרח ושמואל’יק ומשה’לי, האב ובנו, היו מוטלים יחד לפי שעה על מטה אחת בפרוזדור עד שיפּנה בשבילם מקום מיוחד. שניהם פצועים, נדהמים ומתעלפים ופניהם כסיד.

ד

דורו של שמואל’יק הסמרטטור דור של חכרנים ושל חקרנים היה. היהודים בימיו היו מתקשים מתחילה בקבלת השׂכּלה, שנגזרה עליהם לקיימה כרפואה שלמה לכל מכותם, ועמדו ואמרו: “אסכוליות אין אנו רוצים!” והיה העולם מתרעם ומתיירא, שלא יגיע לו צר ונזק, חס ושלום, בשביל סכלות עם נבל ולא חכם זה. ומי יודע מה היה בסוף כלם, של העולם והיהודים ביחד, אלמלא המלאך הממונה על הפרנסה שעמד להם באותה שעה. זה מלאך הפרנסה, שמניע גלגל קורות ישראל ממצרים ועד הנה, שמכבד עשירים ומחכים בעלי־כיסים, בא ובדק בכל אותן מיני הפרנסות, שהיו מעבירין את בני הגולה על דעתם בכמה וכמה ענינים מעניני דרך־ארץ בזמניהם, ולא מצא תחבולה לענין זה של השכלה באותה שעה טובה יותר מזו של חכירת היי“ש. יפה כחה בשביל התפשטות מקום ממשלתה, שעתידה היא להתפשט כמעט בתוך כל התחום, ובשביל רבוי צינורות השפעה שלה לאלפי משרתיה עושי רצונה בספירות עליונות ותחתונות, ושמהם יתמשך שפע של מחיה לפועלים ולאומנים ולחנונים ולרוכלים, למוזגים ולאכסנאים ולבעלי־הבתים, ואף למקבלים ולבטלנים ולמחזירים על הפתחים בכל המקומות; וגם בשביל כך, שענין החכירה הזו בעצמו, כלומר היין, יהא מוסיף לה גבורה לשלוט ברוח בני אדם. היין הרי הוא דבר המתבקש לכל באי עולם וקונה הכל: קונה את הזהב, קונה לבבות, מטהר טמאים ומתיר איסורים, ובשביל אותן המעלות האמורות כאן ושאינן אמורות, הגלויות ושאינן גלויות, לא יהיו היהודים מדקדקים עם החכרנים, – עם אלו הממונים והפקידים בחכירת היי”ש, שרובם ככלם לא יהיו צדיקים – וימחלו להם על עבירות שבצנעא ועל עבירות שבין אדם למקום. ובעווֹן מחילה זה של הגדולים יתמשׂכּלו הקטנים ויתחילו פרחי השכלה מבצבצים בעיירות ובכפרים ולומדים וקוראים בספרים חיצונים, מתחילה בחשאי: בעליות ובמרתפות ובעזרת נשים ובכל מטמוניות, ואחרי כן יצאו ביד רמה ויכנסו לבתי־ספר ולבתי־מדרשות של מלכות בלבוש תלמידי־חכמים, תכלת וחוּר וכפתורי זהב. ליהודים תהיה אורה ולעולם – שמחה!

וכך היה! באותן השעות הרעות, שתקפו הצרות ואין חכמה ואין תבונה, חזר הגלגל ובאו ישראל ונטלו בחכירה מונופולין של יי"ש – ומיד החכרנים נראו בארץ ורוח חדשה נשבה במשכנות יעקב!

והחכרנים כמה וכמה מינים, וסתם חכרן, הטיפוס הבינוני שבהם, רוב בנינם ורוב מנינם, יבוא בראש כלם.

סתם חכרן זה הורתו ולידתו באחת העיירות שבתחום, שם ילדתהו אמו טריינא לגציל בעלה, עני חשוב, ונקרא שמו בישראל פייבוש. הוריו היו מגדלים אותו לתורה ולחופה. בילדותו למד בחדר ובבחרותו – בישיבה, ובינתים נשא אשה ואחרי כן… הלך או ברח מעירו וממולדתו ומביתו זו אשתו על מנת לחזור או שלא לחזור. עתה הוא לובש שחורים וצוארונים לבנים של בד או של נייר, שנים בפרוטה. מלבוש נכרי, שמשתעשע ושׂשׂ בו, הוא מקצרו כל כך עד שאינו מגיע אלא לחצי ירכו, להפך מקפוטתו, עליה השלום, שהיתה נגררת עד עקביו. והוא הדין בפאה, חס לו לזרעא דגציל שיהא מניח ממנה כל שהוא! וכנגדה הוא מגדל בלורית. מתעסק בתיקון שפמו וזקנו, מתחלה במספרים ולבסוף בתער, וסך שערותיו סיכה גסה בשמן רוקח, ובעת דודים ושמחת לבו הוא מזה על בגדיו מור ואפרסמון. זהיר הוא מאד בגילוי ראש, ותיכף בביאתו קודם פשיטת הבגד העליון וחליצת דרדסין הוא פורע את ראשו, ולאו דוקא בביאה לבית־דירה אלא לכל מקום מוקף דפנות, כגון בית התבן, בית־הבקר ובית־העצים. זה הכלל, כל דבר מחוקות הגוים שהחזיק בו פייבוש הרבה מדקדק בו מגוי גמור, מפני חדושו של אותו הדבר ויותר מזה מפני הנאה שיש לו לפורק־עול בדבר האָסור. עישון סיגרא, למשל, ביום־טוב חביב מאד ליהודי אדוק מפני חידושו ביום שיש בו קידוש, דגים ולפת, ועישון סיגרא בשבת – לעברינים מפני איסורו. פייבוש מתבייש בגירסא דינקותא ובלשון יהודית ומתחיל מלהג בלעז משונה, שיש בה עינוי פה ולשון של עצמו ועינוי אוזן השומע, ומטעים בכוונה ובקול רם ביחוד דברי גידוף וניבול שבלעז ואותם הביטויים, השגורים בעסקי החכירה ובכתבים שבלשכות הסופרים שם. לא פייבוש עוד שמו ולא גציל שם אביו אלא שמות לועזים שנטלם כרצונו. ונחת־רוח עושה לו מי שמשבחו ואומר: נסתלק “צלם אלהים” מעל פניך. שבח זה מוסיף לו תשוקה לפרכוס, לסיכה והזאה ולהסתכלות יתרה באספקלריא ולנשיאת החוטם בתחבולות, שלא יגיד את עמו ואת מולדתו. הוא מתודע לרשות שבמקומו, בכפר או בעיר, מתאוה לשלחנם הירוק, לשחק עמם בקלפים ולשלחנם הערוך במאכל ומשתה. וביום לידתם ובמועדיהם הוא מרבה בגיהוץ, בסיכה ובתמרוקים, מתקשט כדת היום ובא להקביל בניהם בברכה, בכריעה ובדורון. וכשהשעה משחקת לו פעמים ויזכה להיות מזומן אצלם לסעודה, הוא כורך בשר בחלב, נקניקין וגבינה ואוכלם ביחד לסימן חירות – להתודע ולהגלות לכל המסובים, שהוא, אינו מן המחזיקים במקובלות, ומתוך פניו ועיניו המתלהטות ומשוטטות בשעת מעשה אילך ואילך, נראה כאלו הוא סובר, שטובה עשה להם באכילתו זו ויחשבוה לו צדקה כל הימים. וכשהם עולבים בני עמו, או מהתלים בו בעצמו, כהתל באח ורע כביכול, עתים הוא שותק ועתים הוא שוחק משום דרכי שלום… בשחרית, תיכף כשיעמוד ממשכבו ועדיין לא נטל ידיו ולא הדיח פיו, הוא מזדרז באכילת פת שחרית ואפילו כשאינו רעב, כדי שיטעום טעם עבירה בסעודה הבאה במקום תפלה. כשהוא מהלך בדרך בערב־שבת, אינו בא למקומו אלא עם חשיכה. ואף על פי כן אינו רשע ורע לשמים כל כך בסתר כבגלוי, והוא מהרהר בתשובה ומפייס את רבונו. על כמה חטאים הוא מודה לו, ועל כמה חטאים הוא מוצא ומביא לו היתר מן המקילים הידועים, או מוכיח לו, שלכתחילה אינם אלא משום גזרה. בגלוי אוכל הוא לכתחלה תבשילי הגויים, ובדיעבד, כשמזדמנים לו מאכלי יהודים, הוא אוכלם לתאבון ובצנעא ומשחק בשעת לעיסה מרוב הנאה. וכן הוא אינו רע גם לבריות – מראה פנים שוחקות לבנות ישראל ומתנהג עמהן לא בכובד־ראש ולא בזהירות ודיוק המלות, כמנהג בני אדם זרים זה לזה, אלא בחבה וריעות כאח עם אחיותיו. מדבר כל מה שבלבו ומקרבן אליו בידידות, ואינו מבדיל חלילה בין בת בעל־הבית לשפחה, אדרבה, זו שעניה היא מצוה לקרבה ביותר. היה מעשה בבת האכסנאי שלו, שבאה מבית בעלה באחת העיירות לראות את שלום משפחתה, והיתה שמחה גדולה לכל בני הבית בשעת ביאתה. כלם מגפפים ומנשקים אותה והיא אותם. ובא גם פייבוש בשעת חדוה בתוכם ומגפפה ומנשקה והיא אותו בהעלם אחד. כיון שעברה שעת קבלת־פנים הבהולה ונתקררו הרוחות, התחילה הבת מבחנת בקרוביה ושואלת בשלום כל אחד ואחד בזה אחר זה, וכשהגיע תור פייבוש והיא העמידה עליו עיניה בתמיה, חפש ואמר אף הוא בתמיה: כלום לא תדעי מי אני? הלא אני החכרן, חכרן המקום הזה אני!…

וחכרן הרי באמת כבודו היה גדול במקומו, שרבים היו צריכים לו. והמוזגים, שהם על הרוב מבעלי־הבתים הנכבדים והחשובים כמעט כמלוי־ברבית במקומם, הרי היו ברשותו, ומוראו עליהם.

החייטים והבדחנים, אלו פייטני הדור, מחברי פיוטים ופזמונים בכמה וכמה נוסחאות לכל מאורע מהמאורעות בזמנם, שהיו אומרים אותם בתפוצות ישראל בניגון, לא חבּרו על פייבוש וחבריו החכרנים אלא פזמון קצר זה:

וְאֵלֶּה הַחַכְרָנִים

הֵם עֲבַרְיָנִים.

מְגֻלָּחִים כְּרוּתִים

וְרוֹכְבִים עַל־סוּסִים

זְהִירִים בְּגִהוּץ נַעֲלָיִם

וְלֹא בִנְטִילַת יָדָיִם.

בְּבֵית־מַרְזֵחַ זוֹלְלִים

בְּמוֹשַב לֵצִים וְהוֹלְלִים.

וְהָיָה תֵּה מִשְתֵּיהֶם –

וְאוֹי וַאֲבוֹי לִנְשֵיהֶם.

והפזמון היחידי הזה לא נתפשט בעם ולא נהגו לאמרו לא באחת מהקהילות שבתחום. ומכאן ראיה כמה גדול כח הפרנסה, שמכסה על כל פשעיהם.

למטה מטיפוס זה הבינוני הם בני הדיוטא התחתונה, העומדים על המשמר בבתי־משרפות היי"ש, באסמים ובמרתפות, והשומרים הרוכבים על סוסים. ובכל אלה ערבוב פרצופים וטיפוסים משונים. יש בהם הדיוטים מיושבי קרנות וסרסורים ומשרתים בחנויות ובאכסניות, שאינם לא במקרא ולא במשנה ונתקרבו לכהונה בשביל עזות מצחם וקשיות לבם, ובשביל מעוט דרך־ארץ שקנו להם בעסקי פרנסותיהם הראשונות. יודעים הם לחשוב עד “תשבורת” על פי כללים מקובלים ומסורים להם בסוד ועל פי זיווג ראשי האצבעות זה כנגד זה, ומלהגים בשעת הצורך בלעז כביכול. יש בהם מי שהיו מלמדים, ובשביל קפדנותם היתירה ובקיאותם הרבה בשימוש מקל ורצועה נמצאו ראויים ומעולים ביותר לעבודה זו, ויש בהם גם שתוקים ואסופים ובטלנים, שלא נשאו ונתנו מימיהם ואינם יודעים כלום מה העבודה הזאת להם ומה חובתם, עומדים ואינם יודעים למה הם עומדים, רואים ואינם יודעים מה הם רואים – אלו הם הקרובים העניים של גדולי החכרנים, של נשיהם, של אהוביהם ואהובותיהם, או של גבירים ונגידים ושל דילטורין ובעלי זרוע, ולא הכניסום תחת כנפי החכירה אלא כדי לעשות רצון אותם המשתדלים, החפצים להפטר מהם. המרוחמים הללו בהוויתם היו כבתחילה ולא החמיצו, חס ושלום. לא שנו את בגדיהם ולא שנו את שמותם, חצקיל נכנס וחצקיל יוצא, ולא שנו את לשונם והיו מדברים יהודית בניגון ובנדנוד האברים, כראוי לה, לא לבד בינם לבין עצמם, אלא אף עם אדונם. כשהיה זה נגלה עליהם פעמים בהדר גאונו ושואל אותם דבר־מה בעניני העבודה, היו משיבים ואומרים: אנו אין יודעים כלום, פלוני (בהזכרת שם ואדנות) העמיד אותנו כאן ואנו עומדים. אף על פי כן שמץ פסול של מינות דבק בהם. את פאותם וזקנם היו סורקים בימות החול ופעמים אף בשבת, את חוטמם לא גרפו בפומבי, בפני הבריות, אלא למדוהו דרך־ארץ להיות צנוע במעשיו ולהסתפק במטפחת לקינוח, ולאו דוקא בפיסת היד ובשולי הבגד, ואת תפלתם היו עושים פעמים תפלה חטופה ומפסיקים בין הפרקים. ולא די שהתירו לעצמם להסתכל בפני רשע הממונה עליהם, אלא שהיו שומטים את כובעיהם ועומדים לפניו בגלוי ראש. היו שומעים פעמים דברים לא מהוגנים מפי חבריהם החכרנים ולא נזפו בהם, וכמה פעמים היו עוד נהנים מהם בלבם. אותם ההדיוטים והריקנים שבחכרנים האלה היו מנבלים את פיהם ועוברים עבירה שלא מדעת ושלא להכעיס חלילה, אלא פשוט למלאות תאותם. יצאו מי שהיו מלמדים – הם היו עובדי עבירה בדעת ובכוונת הלב, עבירה לשמה. ואין ביניהם ובין חכרן סתם אלא שזה חוטא ונהנה והללו חוטאים ואינם נהנים. כיצד? שהוא עובר על לאו “ובחוקותיהם לא תלכו” ומחליף קפוטתו במלבוש חדש ונאה ממנה, ובעלי־עבירה העניים הללו אף הם עוברים ואין בידם אלא הקפוטה הישנה בפנים חדשות, שסרסוה ועשו אותה קצוצה וקטועה בצורה משונה. זה עובר על שעטנז בבגד, והללו במטלית של צמר על קרעי מכנסים של פשתים. זה חוטא במאכל ומשתה ואוכל בשר בחלב ושותה יין נסך טוב מן המובחר, והללו חוטאים – ואוכלים תבשיל של גריסין, שנתבשל בקדרה של בשר ומעורה לתוך קערה של חלב. ויינם שהם שותים לאחר שעשוהו נסך במגע של ידי אינו ישראל, הוא יין צמוקים. ולא עוד אלא פעמים הם אונסים עצמם לעבירה, שיש להם בה צער וזיהום נפש, כגון אכילת סרטנים וכיוצא בהם.

ולמעלה מאותו הטיפוס הבינוני – ארכי־חכרנים. מהם ראשי הממונים, פקידים או אפרכין, שכל אחד נוהג שררה באפרכיא שלו, וכל עניני החכירה שם נחתכים על פיו, ומהם בני־היכלא – ספריא וגזבריא, חכימיא וידעי־מסטיריא וסיקריטוריא בלשכת החשאין ובהיכלו של רבון החכירה ואדוני האדונים, הגביר הגדול והנורא. והואיל והאדון הזה מוכתר בנימוסו היה, נדיב בטיבו ובעל מדות טובות, הקריב אליו את הנבונים ובעלי הכשרון שבדורו, ורוב מקורביו מפמליא שלו היו נכבדי עם ונשואי פנים, ומהם חכמים אנשי השם בימים ההם ואחרי כן.

מיני החכרנים הללו, למקטנם ועד גדולם, הם אבות ההשכלה בדור העבר, שרוחות ישראל היו מתחממים ונאותים מהם ומולידים משכילים – ותולדותיהם כיוצא בהם.

אמת, כל מה שיש בעולם החכירה יש גם בעולם ההשכלה: יש משכילים הדיוטים מבעלי־כיס, מתגרנים וקבלנים ודומיהם, שאכלו מפרי עץ הדעת את קליפתו ותוכו זרקו; יש משכילים ממי שהיו מלמדים ונעשו “מורים” בבתי־הספר, שהיו מתרגמים לתלמידיהם פרשת בראשית והלכה אחת מספר “חיי אדם” בלשון אשכנז־מתיהדת. “הבאור" – אלפא לחכמתם, שאין למעלה ממנו, והם האפיקורסים, החקרנים ובעלי־לשון שבדור. יש גם משכילים בטלנים, שנתקשו בפיוטים ועוררו על השגיאות שבהם, היו מתחבטים כל ימיהם בישוב מקראות “הלא אם תיטיב שאת”, “או נשיש” ובאגדות סתומות, והיו מסבירים על הרוב דבריהם במנהגו של עולם ובתכסיסי מדינה. מגלת אסתר – שם היה מקום רחב לפניהם להכניס כוונות עמוקות בלשונם של המן ואחשורוש, לדייק בכל מלה ומלה של מרדכי ואסתר המלכה ולפרשן על פי חכמת הפוליטיקה העליונה. היו מקילים במנהג “כפרות”, מדלגים ב”יוצרות" ומנענעים ראשם לדורשים תיקונים בדת.

ואף על פי כן אין להקל בכבודם של משכילי הדור העבר, שבטוב העולם נדון והכל לפי הזמן והמקום. ואף זאת להם זכות, שאלמלא הם לא היו חכמי דורנו באים לעולם. אתם המקטרגים הקשים, עד שאתם דורשים לגנאי את אלה שבימים ההם, דרשו לגנאי את אלה שבזמן הזה, צאו וראו כמה משכילים הדיוטים ובטלנים וכופרים יש גם עתה בימיכם. על הראשונים יש עוד ללמד זכות, שהרי דרך הרוח של בני אדם כהרי דרך כל דבר בעולם, כשהוא כבוש ימים רבים ומוצא לפניו פתח כמחט סדקית הוא מתפרץ ויוצא בזעף ומתרחק להקצה האחרון מהקצוות; אבל מה זכות יש ללמד על אלה, שלא היתה השכלה ננעלת בפניהם מעולם? הראשונים היו שוגגים, והבאים אחריהם מזידים; הבטלנים הראשונים חיו בדור שחרית ההשכלה, והבטלנים והפטפטנים האחרונים הרי הם בדור דעה! ואחרי כל אלה הרי באמת לא הכל קלקלו מעשיהם בדור העבר. כשם שבטיפוסי החכרנים היו פרטים יוצאים מן הכלל, אף בטיפוסי המשכילים כך, והרבה משכילים גדולים בתורה ובחכמה עמדו לישראל באותו הזמן, ומהם סופרים ומליצים ומשוררים, שהם תפארת לדורם ולדורות הבאים. ואתם חכמי הדור הזה, אל תזלזלו בכבוד חכמי הדור מבית־מדרש הישן על שום שלא עסקו בביצה שנולדה עכשיו. בחילופי הזמנים מחשבות חדשות וצרכים אחרים יולדו להבאים אחריכם, ואפשר שילגלגו אף הם בשעתם על הוריהם ועל חקירותיהם ועל חלומותיהם! כי הנה דור דור ואפרוחיו, אפרוחים חדשים ושירוֹת חדשות.

ה

מעשה שמואל’יק הסמרטטור אף הוא ראיה, אחת מני אלף ראיות אחרות, שאדם מישראל חייב לקבל באהבה כל מכה, גם מכת־לחי, אפילו כשהיא מצערתו ביותר, ויהא מאמין, שמכה זו באה לו לא על חנם והיא ודאי לטובתו, אם לא מיד באותה שעה, על־כל־פנים תועיל לו לעתיד לבוא… דומה, שכך נגזר על יהודי מתחילת ברייתו, שלא יהנה מהעולם־הזה כלום בלא צער ויסורים. היהודי מזלו מקופל ומוצנע לפני ולפנים בתוך קליפה קשה כפולה ומכופלת, כתוכו של אגוז, שאין לזכוֹת בו אלא אחר רוב עמל ויגיעה בפציעת הקליפה עד כדי שבירת שינים.

הרבה יסורים סבל שמואל’יק באותו הלילה, יסורי נפש ויסורי גוף, אבל אלמלי הם לא היה זוכה לכבוד זה, שהפקיד מיכאל ספיר, ראש החכרנים באיפרכיא ואהלין, הוא בעצמו יהא מטפל בו בעת צרה, מעלהו לתוך מרכבתו אותו ואת בנו ומוליכם ומביאם לבית־החולים. והוא באמת כבוד גדול, שאין לשערו אלא מי שנהירין לו ארחות חיים של יהודי מקומנו ודעותיהם בימים ההם. אבותינו בזמן ההוא היו אומרים: “אין כל חיי העולם־הזה אלא בשביל חיי העולם־הבא. אדם נולד למלאכת שמים, למצוות ולמעשים טובים, ולמות כאן כדי שיחיה שם”. ולפיכך כל מה שטרחו בעולם זה לא טרחו להנאת גופם וקיומו, אלא לשם קיום מצוה. היו אוכלים, כביכול, בימות החול רק כדי לברך ברכת־המזון, ובשבת – כדי לקיים “שלש סעודות”; טועמים בימות החמה פרי חדש בשביל לברך עליו “שהחיינו”, ושותים יין בפסח לקיים שתיית ארבע כוסות; נושאים נשים לא כדרך שאר הבריות, אלא כדרך ישראל – לקיים מצוה ראשונה, ועוסקים במשא־ומתן לקיים מה שכתוב: " עושה צדקה בכל עת – זה המפרנס אשתו ובניו“. לא היו באים למרחץ לצורך עצמם, אלא לכבוד שבת ולכבוד יום־טוב, ולא נתכוונו ברחיצת ראשי אצבעותיהם וכפות ידיהם להעברת הזוהמא, אלא לברכת נטילת־ידים ואשר־יצר. ואפילו צרכיהם לא היו עושים אלא משום שתפלה צריכה גוף נקי… ופשיטא שלא נתנו דעתם לדברים מיותרים, כגון דברי נוי ומעשה צעצועים ותענוגות בני האדם. פוזמקאות, מכנסי בד, טלית־קטן וקפוטה, אחת לחול ואחת לשבת – כל בגדותיהם. יהודים הולכים ברגליהם, אין סוסים להם ומרכבות, אין להם לא כלים נאים ולא רצפת בהט ועמודי־שש בבתיהם, לא שוערים זועפים לבושי תכלת ולא פעמונים על פתחיהם. הדלת לא נעולה, כל דצריך ייתי ויפתח, ואפילו אם יעלה ויבוא ויגיע פתאם עד בעל־הבית או בעלת־הבית בחדרי חדרים – אין מקפידים. בימים ההם אין שוטרים מבני ישראל, לא רבנים שליטיים, לא פרקליטים ועורכי־דיינים מושבעים, לא אזרחים נכבדים, לעצמם או לדורותם, לא יועצים וסגנים וברוֹנים, חוץ מפּרנסי־חודש ומשמשי הקהל – חטפנים וקברנים, ראשי־ישיבות ומלמדים, פרושים, קבצנים, מקבלים ובטלנים. השנים כתיקונן, יהודים שרויים על מקומם בערי מקלטם, כובעיהם בראשיהם לסימן חירות, ואפילו בתקופת תמוז כשהם מזיעים, – ונהנים זה מזה. אין יהודי נשמע לחברו, קטן וגדול שוים – וכל ישראל אחים. כל כבודם פנימה, בתוך התחום, שם בני מלכים הם וביציאתם לעולם המעשה אצל הבריות הם פושטים צורתם הרוממה ולובשים צורה משונה – צורת עבדים, נבזים ושפלים ודכאי־רוח, כורעים ומשתחוים ל”הפריץ " בשביל הפרנסה, פורעים ראשם לפניו, מחניפים לו ועושים רצונו באימה ובביטול הויתו כאחד.

והחכרנים בשעתם, הפנים החדשות האלו, הן הבריות הראשונות בתוך התחום, המשונות במושבן ובמעמדן, בהלוכן ובמלבושן ובכל מנהגיהן. הם הם שהתחילו להיות שוטרים ובעלי־פקידות בישראל, נכנעים ונשמעים זה לזה לפי מדרגותיהם במעלות הכהונה, ממדרגה נמוכה להגבוהה עליה. וסדר העבודה אצלם, בלשכות סופריהם ופנקסאותיהם ודיניהם בכל פרטיהם – הכל כנהוג אצל פקידי המלכות. הפקיד הגדול שבחכרנים היה נוהג שררה באיפרכיא שלו ומטיל שם אימה יתרה מדעתו ושלא מדעתו. הכל היו משכימים לפתחו בבקשותיהם ובדברי עסקיהם. זה מבקש לו אחת הכהונות וזה מבקש שלא יגואל מן הכהוּנה, מוזג אחד קובל על שהחרימו את יינו ואחד משתדל ומבקש לפטרו מקנס שקנסוהו. זה בכה וזה בכה, וכל עומדים גלויי ראש בפרוזדור וממתינים עד שתגיע שעתם ויהיו נקראים לבוא זה אחר זה אל האדון החדרה. ומשרתים יחפזון, פוסעים על העומדים בעזרה ועוברים שותקים ומחרישים בגאוה ובוז, ואשרי מי שזכה לדבור אחד מפיהם ולהבטה אחת וניד שפתים באור פניהם. דינם של הפנים החדשות האלו אצל יהודי התחום הבדודים והפחודים כ"פריצים " לכל דבר. שהרי פקידי המכס, חכרנים הללו, אף הם בני העולם הזה – נהנים ורואים עולמם בחייהם: יושבים בדירות נאות, משמשים בכלים נאים ומלובשים אפילו בחול בגדים נאים, הולכים בחוקותיהם ונוסעים במרכבות – ומפתח של פרנסה בידם!… ועם אדונים כמותם אין “מתחסדים”, אין מחמירין לנהוג בהם מנהג יהודים במיעוט דרך־ארץ ונמוסי כבוד, ומותר להכנע לפניהם בקידה והשתחויה, בנשיקת יד, בפריעת ראש, בנמיכות רוח וביראת־הכבוד וענוה יתרה.

אבל כל הכבוד הזה, שחלקו להפקידים האלה, לא היה אלא מיראה ומשום פרנסה. העם כבד אותם בשפתיו כדי לקבל מהם טובת הנאה, ולבו היה רחוק מהם, מפני שהחמיצו. לא כן הפקיד מיכאל ספיר, שמדותיו טובות וישרות, שהנהגתו והנהגת ביתו כדת – אותו היו הכל מכבדים מאהבה. מיכאל היה אחד מהשרידים בדורו, לומד תורה ודעת, יודע לשון עברית ומתגאה בישראל עמו ובנביאי האמת והצדק, מוקיר רבנן וסופרים ולא קפץ ידו ממחבר אביון. לפנים בישראל סתם מחבר – קבצן, חוזר על הפתחים בספרו או בכתב־ידו ומשחיר עליהם פניו כשולי קדרה. אמת, גם בזמן הזה יש מחברים קבצנים, ואפשר הם עניים מרודים יותר מהקבצנים הראשונים, אבל על כל פנים עניותם צנועה היא, כעורה ושחורה וסמרטוטים מבפנים וליבון וגיהוץ מבחוץ, ורובם משתדלים לחלק ספריהם ביעקב לא בעצמם, אלא על ידי תחבולות אחרות – על ידי מודעות משונות וקריאת ההלל וכרוזים, שהם קוראים ומכריזים עליהם בכתבי־העתים בלשון הבאי ודברי גוזמא, ואם מלעיגים להם ובוזים דבריהם אין בכך כלום, שאינו דומה מי שמבישין אותו בפניו למי שמבישין אותו שלא בפניו… ומיכאל היה משכיל אל משכיל־דל, מכבדו ומקבל ספרו בשמחה, או בא על החתומים בפנקסו לקבלו כשיודפס לעתיד לבוא, אם ירצה השם, וחונן ונותן לו כמתנת ידו בעין יפה וברצון ומזמנו פעמים גם לסעודה. ובשביל כך התרומם בפי “בעלי־לשון” בזמנו וזכה להמנות אצלם בין נדיבי עמו “מחזיקי האם הזקנה השרידה, השפה העברית היחידה” – הם הנדיבים בימים ההם, יחידי סגולה, שכל אחד מהם היה להמחברים כדבש לדבוֹרים, שנמשכו ובאו מרחוק ומקרוב למקומו, מגישים לו מנחה “פרי עטם” בשיר וקול תודה, בדברי קילוס ומליצה נפרזה ותוארי־כבוד משונים ומופלגים. ובכלל היה מיכאל ספיר מוֹדע להשכלה, לתלמידי־חכמים ולמורים בבתי־הספר בימיו. עכשיו אין בזה רבותא כל־כך. בדור דעה זה הכל רוצים במדע והשׂכּל והכל מתקינים עצמם לחיי העולם־הזה, ובני־ישראל, אפילו מהאדוקים שבהם, מניחים בית־רבם, החדרים המצוינים בהלכה, ורצים ודוחקים עצמם להכנס להאסכוליות הנמוכות והגבוהות, וביחוד לאסכוליות אלו, שהדלת נעולה שם בפניהם, וכמה כרכורים מכרכרים העלובים הללו, כמה תחבולות הם עושים בגלוי ובסתר וכמה כריעות הם כורעים וכמה דפיקות הם דופקים עד שפותחין להם. אבל בימי מיכאל ספיר היהודים עדיין היו מצוים באהלי שֵׁם ולא הלכו לאסכוליות של גוים אלא באקראי, אחד מעיר ושנים ממשפחה. והאסכוליות החדשות, שהעמידה להם המלכות בעיירות שבתחום, היו קשות לישראל כספחת מפני שנעשו מלכתחלה על ידי אחרים מבחוץ, והיו חוששים להן משום הקלת דת. התלמידים מועטים והמורים בזויים, והיו כעלים נובלים בעץ יהודה. וזה בית־מדרש הרבנים שבעיר ז… מקומו של מיכאל, היה שנוא לעם מבתחלה כאותו שבוילנא. שניהם היו מקלט לבני עניים: לבחורים שחיו חיי צער בישיבות, לחתנים מתגנבים ובורחים מבית חמיהם, לאברכים מואסים בנשיהם ועוזבים אותן ואת ילדיהם, וכיוצא בהם דלים ונדחים, שבורי־לב ומרי נפש. ובוא וראה עד היכן הגיעה השנאה לבתי־מדרשות אלה, עד שההנחה לתלמידיהם מעבודת הצבא, אפילו היא לא היתה יכולה בראשונה לקרב אליהם לבות בני ישראל. וזה הרי גלוי וידוע, כמה קשה היתה לישראל עבודת הצבא בימים ההם, בזמן שניטלו מהם ילדיהם הקטנים, מחמדי נפשם, והיו נהוגים כצאן לקצה ארץ, אל בני אדם זרים, ואבותיהם בכו להולכים אומללים אלה כבוכים למת, שלא יוסיפו עוד לראותם עד עולם!…ובוא וראה אף זאת, כמה כח וגבורה ניתנו להם לישראל הרחמנים לכבוש את רחמיהם מבניהם האהובים, לא לבד כשהדבר ודאי, אלא אפילו כשהוא ספק שמא מתכוונים לפגוע בכבוד דתם.

ומיכאל שאדם כשר היה ואנשי מקומו היו נשמעים לו, מצא את עצמו מחויב להתקין את בנו יחידו בתורה וחכמה ולהכניסו לבית־מדרש הרבנים כדי להורות בזה לרבים, שאין פסול וכוונה זרה באותו הבית, ולפתוח שער לבני עשירים, שיבואו בו. ובשביל כך היו מורי בית־המדרש מחזיקים לו טובה, מוקירים ומכבדים אותו מאד. וזה הצעיר רבקין, אחד מתלמידי בית־מדרש הרבנים המשובחים במדרגה העליונה, אותו אסף מיכאל אל ביתו, על פי מליצת מוריו ועדותם עליו, והפקידוֹ על בנו, לחנכו ולטפל בו בשעות הפנויות לו מתלמודו. ורבקין עשה מלאכתו באמונה, בדעת ובכשרון. ובשביל כך אהב אותו מיכאל אהבה רבה ושמח בלבו כשנזדמנה לו שעת הכושר לעשות נחת־רוח לחביבו זה, ובאותו יום שהיה המעשה בשמואל’יק הסמרטטור הלך מיכאל ספיר לכפר אחד הסמוך בשביל עסקיו, והיום יום צח ונעים, ורצה להנות את רבקין ולהרחיב דעתו בטיול נחמד למראה וטוב לגוף – ויקחהו ויעלהו אליו אל המרכבה.

אמת, כבוד הוא לשמואל’יק הסמרטטור, שגברא רבה כמיכאל ספיר הצילוֹ מיד החטפנים והוא בעצמו ובמרכבתו הביאוֹ, אותו ואת בנו לבית־החולים; אף על פי כן ספק גדול הוא אם כדאי היה לו לשמואל’יק כל הכבוד הזה לקבל על עצמו בשבילו מבתחלה יסורים רעים וקשים אלה. אפשר שהיה אומר: לא חטפנים ולא גואלים, לא מכה ולא רפואה, לא פצעים ולא בית־החולים. וכלום אין אצלנו קבצנים כפויי טובה ועזי פנים, שקוראים תגר על כל מיני גבאינו ובעלי־טובותינו ואומרים: נוח היה לנו ולכל ישראל אלמלי לא באתם לעולם!… אם־כן הכבוד הזה בלבדו לא היה מספיק לשמואל’יק, אלא שבאמת עם כבוד זה ביחד נתגלגל ובא לו גם דבר של ממש ומועיל.

ו

לא במהרה נתרפא שמואל’יק ממכותיו. כשהבריא משה’לי בנו ויצא מבית־החולים עדיין היה הוא חולה מסוכן, והמטה שעלה שם לא ירד ממנה ימים רבים, ובזמן שהרופא ומשמשי בית־החולים היו עסוקים ברפואת גופו להחלימו בזכות מיכאל ספיר פטרונו, היה רבקין, תלמיד בית־מדרש הרבנים, עסוק ברפואת הנפש של משה’לי להשכילו וללמדו ספר ולשון המדינה. כל הטורח, שרבקין טרח בשביל משה’לי לא היה בתחילה אלא משום רחמים – ראה לפניו עלם עלוב נגוע ומעונה ונתגלגלו עליו רחמיו, היה מבקרו יום יום בשעת חליו ומקרבו ומטפל בו גם לאחר שהבריא. ולבסוף כשתהה בקנקנו נתחבב עליו בשביל תלמודו ובשביל מעלות טובות שמצא בו, והיה מחבבו כנפשו ומרבה לספר בשבחו. שמע מיכאל ספיר ושמח, שנתגלגל ריוח והצלה לבחוּר הגון על ידו, ונתן דעתו עליו להכניסו לבית־מדרש הרבנים ולספּק לו כל צרכיו, שיקנה לו חכמה ודעת ויהא גבר יצלח בימיו. והכשר כניסה זו נעשה על ידי רבקין, הוא היה מלמדו דברי מדע, מחכימו ומכשירו מאהבה.

משה’לי קבל תורה מפי רבו והתחילו הרהורים וספקות מבצבצים בו, לבו מתחמץ ותוסס תסיסה זו, שהיא באה על ידי השאור בעיסה ונעשית גם בתוך הזרע על ידי הפרדת חלקיו קודם לצמיחתו; תסיסה זו שאין יצירת כל בריה, הגידול וההתפתחות הולכים ובאים אלא על ידה. תורת־השכלה הכניסה בתחילה מהומה בתוך לבו של משה’לי ונשתנו דעותיו: הוודאות נראו לו ספקות, טוב ורע, נאה ומגונה, איסור והיתר נתרופפה חזקתם. חכמת ראשונים בטלה מפני חכמת אחרונים וניטל כבוד מזקנים, – אבל לא לימים רבים. גירסא דינקותא בחדרי רבותיו, ישיבת בית־המדרש, שמוש תלמידי־חכמים, כבוד אביו ואמו וגעגועיו עליהם ועל דרכי חייהם ומאכל שלחנם בחגים ומועדים – הם הם שעמדו לו בשעת תסיסתו, שתהא הולכת ונעשית כשורה ועולמו החדש יהא נבנה על יסודותיו של העבר. ומזלו אף הוא גרם לו, שנזדמן לפניו רב חכם וחבר טוב, הלא הם רבקין ובן מיכאל ספיר, שניהם מעשיהם נאים ומתוקנים, ונמשך משה’לי בנמוסיו אחריהם. ובהמשך הימים הניץ זרע הדעת בלבו והיה כאפרוח, שנתפתחו עיניו ורואה לפניו את העולם בפעם הראשונה, כאלו הוא עתה נברא עמו, והכל חדש תחת השמש!

ארכו הימים לשמואל’יק בבית־החולים וביציאתו משם עדיין תש כחו, ונתעכב בחמלת אנשי חסדו עליו בעיר ז… עד שיתחזק גופו ויצלח למלאכה.

שמואל’יק רואה את בנו הולך עם תלמידי־חכמים ונהנה. אומר בלבו, חבריו הללו חובשי בית־המדרש הם, יושבים יחד ועוסקים בתורה, ובודאי כלם מכבדים את משה’לי ומנשאים אותו בשביל תלמודו וכלם מבקשים קרבתו. בהרהורי לבו אלה מוצא שמואל’יק תנחומים לנפשו בשעת דחקו ומדמה לו, כדרכו תמיד, את הטוב השמור לו להבא. הוא רואה את בנו במחזה יושב על כסא כבודו, מוכתר בכתר תורה, ומורה־הוראה בישראל, הדיינים והשמש יושבים אצלו, ומי בעל דברים יבוא אליו ולבית־דינו, הכל משכימים לפתחו ונהנים ממנו עצה ותושיה, הכל מתברכים בו ואומרים: אשריך, רבי שמואל, שבן זה יצא מחלציך.

ועד ששמואל’יק מנחם עצמו ביעודים טובים לעתיד לבוא נזדמנו לו ספרים לועזים ולא כשרים, שנשרו מחיקו של משה’לי בהיסח הדעת. וכיון שראה אותם מיד נזדעזעו אבריו. אי שמים, בנו זה, שנתן נפשו עליו, שהוציא פרוטתו האחרונה כדי ללמדו תורה, הוא החמיץ וקורא בספרים חיצונים! כל ימיו היה מתפרנס ככלב, נודד ללחם בשווקים וברחובות ומתבזה על הבריות וכל מבטחו היה בבנו, שעתיד להנחילו כבוד, אושר ורוב טובה באחרית הימים – עכשיו כשבנו זה יצא לתרבות רעה, אבד סברוֹ ובטל סכּויוֹ, וחייו, חיי כלב, למה לו? חרב עולמו עם כל תענוגיו, שהיה מצפה להם לעתיד לבוא, שקע כוכב אשרו, שהיה זורח לו מרחוק – והעולם חשך בעדו!

כלל גדול זה, שאדם קרוב לעצמו, מתקיים גם באהבת אב לבנים. בכל הטורח שהאב טורח בשביל טובת הנאתם של בניו יש בו, אם מעט ואם הרבה, משום הנאת עצמו – להתעדן בטובם, להתכבד בכבודם ולהשתבח בתהלתם. ולפיכך כשראה שמואל’יק הסמרטטור, שבנו הרע מעשיו וקפּח את תקוותיו היה זה בעיניו כמלסטם אותו, מחריב עולמו הבא ומורידו מגדולתו – וכבש רחמיו ממנו ונתמלא עליו חמה.

המתין שמואל’יק לבנו, לכשיבוא יעיר עליו כל חמתו.

בא משה’לי – ונכנס אתו רבקין.

– בוא ונחזור לכסלון! – נזף שמואל’יק בבנו ופניו נתכרכמו מכעס.

משה’לי נתבלבל, שלא לדעת נזיפה זו מה היא.

– לכסלון! – צווח שמואל’יק וכל גופו רותת.

משה’לי נרתע לאחוריו נבהל ומשתומם, והדבור נסתלק ממנו מרוגזו של אביו, שקפץ עליו פתאם. ובא רבקין במקומו ואמר לשמואל’יק:

– לא ירד בנך עמך! דע לך, רבי שמואל, לכסלון לא ישוב… ידור עמנו כאן במקום תורה וימציאו לו ספּוק כל צרכיו.

– וימציאו לו ספרי מינים – אמר שמואל’יק מתרעם ומנענע בראשו – ספרי מינים ימציאו לו, להעבירו על דעת קונו.

– אבא, מה אתה?!..

– דום! לרמות אותי אתה אומר? אכן נתפסת! נמצאו לי ספריך, אותם הספרים, שנשרו מחיקך וראיתי, ראיתי…

– ומה ראית? – אמר לו רבקין.

– ראיתי שספרי מינים הם.

– טעית, רבי שמואל! הספרים ספרי־לימודים הם. תלמוד לשון עברית ורוסית ומפת גלילות הארץ ראית.

– הללו מי הם ולמה הם לו?

– ידיעת לשון עברית חובה היא לו בשביל שהוא עברי, ורוסית – בשביל שהיא לשון המדינה, וידיעת העולם בשביל שהוא אדם. שומע אתה, רבי שמואל?

– חובה זו שאמרת לא מסיני היא, חובה חדשה היא. אנו בכסלון לא שמענוה. הכסלונים חיים וקיימים ברוך השם, בלא חובה זו, לא ידעו ואינם יודעים אותה והם יהודים כשרים ובני אדם נאים וסוחרים נאים לדברי הכל, ובא עכשיו משה’לי שלי והעמיד עליו כל זאת לחובה!

– זו חובתו גם בשביל כך – אמר רבקין ושחוק קל נצנץ על שפתיו – בשביל שיכנס לבית־מדרש הרבנים.

– אוי לבית־מדרש זה ואוי לרבניו כביכול, ואוי לבני שעוזב בית־מדרשנו ונכנס לבית־מדרשם, להבדיל! חזור בך, משה, ונחזור לכסלון!

– בנך גופו חלש ולכלכלה טובה הוא צריך בעצת הרופאים – עמד רבקין בתפלה לפני שמואל’יק לעורר רחמיו על בנו. – ראה, כמה צער נצטער עלוב זה בחייו מעוני וחוסר כל וכמה נתמעטו דמיו והכסיפו פניו מפגעים רעים באלו הימים. גם אתה, רבי שמואל, לא באת עדיין בזִיוְךָ ואין בך כח לסחור. ומה תעשה בכסלון ובמה תפרנס אשתך ובניך?

– שמואל’יק גנח מלבו ודמעות נצנצו מבין ריסי עיניו. והשעה היתה שעת רצון, ובא רבקין ונתן ידו על כתפו של שמואל’יק ואמר לו:

– תנוח דעתך, רבי שמואל, ושב כאן עד שתבריא. שׂא ידיך וברך את השם, שהזמין לך בעת צרה איש טוב ונדיב, את מיכאל ספיר. הוא לא יעזבך, שומע אתה? לא יעזבך… מפתח הפרנסה הלא בידו הוא, שומע אתה?… עוד תזכה רבי שמואל, לחיות בנעימים וברוב נחת. בנך יקנה לו חכמה ויהא מוכתר ברבנות, שמעשרת את בעליה וייטב, אם ירצה השם, לו וגם לך.

נסיון קשה נתנסה שמואל’יק הסמרטטור אותה שעה. שני יצריו, הטוב והרע, מתגוששים בו, וכל אחד טעמו ונמוקו עמו. זה מימין מעמיד לפניו רבני, מורה הוראה, איש הרוח ודק הבשר, שרוי בתענית ותפליו בראשו ונהנה מזיו השכינה, רומז לו עליו ואומר: אשריהו! וזה משמאל מעמיד כנגדו רבין מפוטם ובעל בשר, שכרסו רחבה, אוכל ושותה אחד כשלשה, יושב ומשחק בקוביא ונהנה מתענוגי העולם, ומכריז עליו ואומר: זהו איש מצליח! אחד אומר: רבני שלי הדוּר בהלכה, ואחד אומר: רבין שלי תקיף במלוכה… אחד אומר: קח את בנך ולך לכסלון, הוי סמרטטור, והתעסק בסמרטוטים ואל תצפה לטובתם של משכילים. אמת, כנים הם וגומלי חסדים, אבל אין רוח המקום נוחה מיהדותם. ואחד אומר: הנח כסלון להכסלונים והסמרטוטים לסמרטטוריהם ואת מקומך כאן אֵל תנח. שב כאן וצפּה לישועה. זה אומר: אשרי רבי בעולם־הזה וטוב לו בעולם־הבא. וזה אומר: רבך ילך למיתה ודור יבוא לא ידעהו, ורבין, זה תמורתו, זה חליפתו, יכנס לחיי עולם הזה ועולמו יראה בחייו. – שמואל’יק עומד מטורף ואינו יודע להכריע ביניהם.

– אבא! – אמר משה’לי, מתחנן לאביו וקולו רועד מדמעות – אל נא תצטער עלי, אבא, והרשני להתעכב כאן וללמוד, מכל מה שבא עלינו נראה, שכך הוא רצונו של מקום.

דבורו זה של משה’לי הכריע מעט את דעתו של שמואל’יק לצד המשמאיל וגמגם ואמר:

– ויהדותך מה תהא עליה?

– תהא בחזקתה אצלי כאן כמו בכסלון.

– כסבור אתה, רבי שמואל – אמר רבקין, מסייע לו למשה’לי – כסבור אתה שלא ניתנה היהדות אלא לכסלונים, ואם אין כסלונים אין יהדות. טעית, רבי שמואל!

– והכסלונים, יהודי כסלון, הם מה יאמרו עליך? – גמגם שמואל’יק כמדבר לעצמו ואינו שומע, ואיקונין של רב נראה לו במחזה, צורה זועפת ומשונה.

– עלובה היהדות, שמתקיימת בהבל פיהם של הכסלונים – אמר רבקין מנענע בראשו – אוי לה ואוי לצורתה! זו היא כל הצרה, שאתה ושכּמוֹתך אינכם מתכוונים במעשיכם אלא לשם כסלונים, ואתם חוששים להם ולדעתם, מה יאמרו הם… רבי שמואל, שכח אותם ושכח סמרטוטיך, האדון ספיר פטרונך יקרבך לעבודתו, אתה חכרן תהיה ומשה’לי בנך רבין.

פקע הרב ונתעלם ובמקומו בא רבין בצלמו ודמותו – ושמואל’יק נתפייס ואמר:

– טא!…

ספר שמיני

א

זה הכפר פ… הוא אחד מן המקומות היפים באפרכיא וואהלין, שהיוצר מתנאה שם במעשי ידיו ונתכוין לפרש בהויתם מושג של עונג ומנוחה. אם הרי קוקז ושויציה הגבוהים מספרים גבורות יוצרם, מביטים בגאה וגאון ומטילים עליך אימה ואתה עומד לפניהם בתמהון לבב ובכובד ראש, כעבדא קמא מאריה, ועל במותימו תדרוך בזהירות ובמסירות נפש; ואם זה הים הגדול יביע עזוז נוראותיו וירעישך בגאון גליו ומימיו האדירים – הנה ההרים והגבעות בסביבות כפר זה ישאו שלום לך ובסבר פנים יפות יזמינו אותך לעלות ולנוח עליהם בתענוגים. העמקים והבקעות השאננים שם יצהלו לך ויקראוך למשכב עונג בנאות דשא ולהתעדן בטובם. גם בריכת מים משׂחקת לפניך ומשׂרכת דרכּה שם בערבה. פעם היא מתעלמת בסתר קנה וסוּף ופעם היא מזנקת משם ויוצאת לקראתך בכל הדרה: ברצי כסף ותורי זהב, שהשמש עושה לה, כשהוא מנשקה ומסתכל בפניה – סוקרת לך ומלחשת לך נעימות בניב גליה, ואתה בא ומתערטל, קופץ וצולל ומתיחד עמה באהבה. וזה היער שם צומח עצי גופר, הענקים באילנות' ראשיהם מרובי הענפים מעובתים וסבוכים זה בזה והיו לכיפה גדולה אחת וגזעיהם החלקים מתישרים ועולים כעמודים גבוהים מרוחקים זה מזה, וירק דשא כמו טפיט של משי עם פקעים ופטורי ציצים פרוּשׂ לרגליהם, ואתה רואה ואומר: אין זה כי אם היכל אלהים! השרף, הנוטף מעציו וריחו נודף – זהו קטורת הסמים, והקול, שבעלי־כנף נותנים מבין העפאים – הוא השיר, שהם אומרים במקדש זה. לבך מרגיש קדושה ומנוחה ומתמלא געגועים נעימים לחי העולמים!

ובהררי־קודש אלה בא האדם והעמיד בית־משרפות היין לשם אלהי זהב! והבית הזה, הבנוי על תלו, מנשא בחוצפה כלפי שמיא את חוטמו, כלומר את “קמוניתו”, ממנה יוצא עשן, שמתגלגל והולך למרחוק בחללו של עולם, מכהה גלגל החמה ומשחיר את כל הבא לפניו בדרך. בתי־חומר השפלים של האכרים כאין הם בפני אותו הבית, כמו האכרים עצמם הדלים בפני אדוני הכפר – שני “לוקוסים” הללו, שהם מכלים פרי מעשיהם של העובדים העלובים וממלאים אותם שכרון ויגון.

אמנם כן, הנאה והמגונה, הטוב והרע מצויים ועומדים זה לעומת זה מימי בראשית, וכל מה שהקדוש ברוך־הוא עושה בעולמו השֹטן עושה כנגדו! במים נשפט רבון העולמים עם בריותיו לפנים ובא השטן ונשפט עמהן ביין. ומדת פורעניות זו גדולה משלפניה. המים הרי לא היו צרה אלא לשעה, לדור המבול, והיין היא צרה עולמית. נח איש־האדמה הראשון, האכר המשובח בימיו, חי בשלום ואחוה הוא ובני ביתו גם יחד. וכיון שהתחיל לשתות יין ונשתכר נתקלקלו מעשיו ונפסק שלום ביתו, ובמקום אחוה וריעות, פירוד ותחרות בין בניו – וזרעו של חם נתקלל להיות עבד עבדים לאחיו…

ומאותה שעה נמשכת העבדות ונעשית צרה ובכיה לדורות. את קשתו נתן הקדוש ברוך־הוא בענן, שלא יהא עוד מבול מים לשחת הארץ, ואת בתי יין ושכר העמיד השטן לשכּר את הארץ, וכל־עוד שיתקיימו בעולם, עבדות ועניות, טמטום לב וטירוף הדעת, חמס ופרעות לא ישבּוֹתו, וחם עבד עבדים יהיה לאחיו!

שביל ארוך מצדד והולך מחוץ לכפר בין שתי שורות אילני־סרק גבוהים ובא עד חצרו של אדוני הכפר, המפוארה בבנינים נאים, בגנות ופרדסים ושאר תענוגות בני אדם, והמעוטרה בשדות ויערים מסביב, שמוסיפים לה חן ויופי, הוא משכן הרוזן יאן, חבל נחלתו.

ובאחד הימים מימות החמה, לעת מנחת הערב, מרכבה רתומה לשני סוסים אבירים יצאה מתוך החצר ועברה באותו השביל, וכשהגיעה לדרך הרבים עמדה. שנים יושבים במרכבה ופניהם צהובים, כציהוב הבא לאחר משתה ואכילה גסה. ואף על פי כן מתוך פניו של אחד היה ניכּר, שהיה נכנע לחברו החשוב ממנו.

– ברוך מזכיר נשכחות! – אמר זה שחשוב ביותר, נותן ידו לתוך חיקו ומוציא משם אגרת חתומה – אגרת זו נתן לי בן דינאי בבקשה למסרה לאביו, משגיח בבית־משרפות היין כאן, ומתוך כעס בשביל שמץ פסול, שמצאתי שם, שכחתי…

– יאמין נא לי אדוני “המפקח” אמר לו חברו בפה רך ומנמך עצמו כמצטדק לפניו – אני איני מכסה על שגגותיהם של המשמשים הללו, שהם ברשותי, וכמה פעמים הזהרתי את דינאי על זה… אבל, מה נעשה עם אותם המשמשים, האסופים־המרוחמים האלו, שהם מתרשלים בעבודה ואינם מתקיימים בכהונתם אלא כזכות מרחמיהם התקיפים.

– בכלל רואה אני, שדינאי יודע את חובתו ומשתדל לעשות תפקידו – אמר המפקח בעקימת חוטם ושפתים, לרמז שהקטגוריה לא ניחא לו.

– אמנם כן אדוני. מן האסופים ההדיוטים דינאי נכבד ביותר ועולה עליהם בדעת ובכשרון, בהלוכו ובדבּוּרו, והכל מכבדים אותו כאן. וזה יאן אדוני הכפר אמר לי היום במשתה היין בשעת הסעודה: “שמוּל הוא יהודאי מכובד”.

– ומה אעשה לאגרת זו?

– תן אותה על ידי. אלך ואמסרנה לדינאי ומיד אשוב.

– הרי לך, ירחי, הודאה מתוך לבי!

ירחי עשה גנות הכפר קפנדריא והלך לבית דינאי.

אותו היום היה חג ויומא־דפגרא לבני הכפר ונתלקטו לאחד אחד קטנים עם גדולים, ובתוכם גם מבוסמים ושמחים ועמדו מנגד פרועי־ראש, מסתכלים ומתלחשים ביראת־הכבוד. הגדול שבקטנים משׂים ידו על פיו ובימינוֹ מורה על המרכבה ללמד את חבריו דרך־ארץ, שיהו שותקים מאימת האדונים הללו.

– אם פקידים הם, היכן כפתוריהם המתנוצצים? – תמה אחד הקטנים.

– גם כח ידיהם והבטת עיניהם וקול דבורם אינם כשל פקידים – אומר השני בקול לחישה דקה וגבוהה – פקיד כשהוא מדבר קולו הולך מתוך כרסו וגועה כשור, עיניו מתמלאות דם וזועפות, איום הוא ונורא ומכה באגרופיו. מיקיטא שלנו נפל לארץ פעם אחת כבעלי־נכפין מדבורו של זה, ואשתו של מיחיי הפילה את ולדה מפני גערתו, והללו דבורם בנחת ומביטים כשאר כל אדם, מי הם?

– חכרנים הם. הס!

– מה?

– הס, הסו, הס!

הקטנים בלחש מלחשים להשתיק את חבריהם והאזנים מזדעזעות מקול לחישתם.

“החכרנים ופקידי הגליל שלנו, מי מהם גדולים ביותר?” – נשאלה שאלה זו במעמד הגדולים ונשתקעו בה רבים בקמיטת מצח ובעיון גדול.

– מי שהיין בידו אין גדול וחשוב ממנו! – הורה זקן אחד משכּורי הכפר.

– החכרנים הללו סועדים בחצר – אמר אחד כתנא דמסייע לו – אוכלים ושותים אצל אדונינו. אטו מילתא זוטרתא היא!

– והם יהודים?

– יהודים. כלום אין אתה מכיר בחוטמיהם?

– ואוכלים חזיר?

– אוכלים ונהנים ומלקקים את אצבעותיהם.

– ושמול אומר – מתלוצץ אחד מחכימי הכפר – שמול שלנו אומר: חזיר טרפה!… פי!… אוּ, בתיה – קוגיל!… קוגיל טוב! צימע"ס – אַי־אַי! פעם אחת הגעתי אצבע לפיו ואמרתי: הרי לך חזיר! התחיל שמול צועק: אוי וי! כאלו שחטתי אותו, מקנח את שפתיו, מקנח וצועק: אוי וי, אוי וי!…

– בלילי שבתות אני בא לביתו של שמול בשביל כבּוּי הנרות – אמר גוי של שבת ויורקא שמו – על השלחן חלה, כוסות ובקבוק יי“ש חריף וריח דגים עולה באפי. יושב לו שמול אצל השלחן, פניו מאירים והוא ביבּוּב מיבּב כבוכה: אוי, אוי. איני יודע מה הוא רוצה. חלה יש – אכול! יי”ש יש – שתה! והבכיה למה? בתיה שלו יודעת, והיא הולכת ונותנת לו “צימעס”. אוכל הוא “צימעס” ושוב הוא מנגן ובוכה. אני עומד ותוהה ונפשי תצא עליו מרוב חמלה. לבסוף הוא מתעורר ונותן לי כוס יי"ש ופרוסת חלה ואני יוצא מלפניו שמח וטוב לב.

– אמת, שמול הוא יהודאי, נענו רבים ואמרו – אף על פי כן אדם ישר הוא, ובשעת הדחק הוא מטיב לנו.

– תא שמע, מה סופרנו, לבלר הכפר, אומר עליו ועל כל היהודאים – אומר פחוֹם החוטמני, סגנו של ראש הכפר – הוא מגנה אותם ואומר שהם עלוקות, מוצצים דמינו ואוכלים את יגיע כפינו וכיוצא בדברי גנות אלה.

– מלבלר זה ומשכּמוֹתוֹ אין ראיה – אמרו זקני הכפר – מום שבהם הם אומרים על אחרים. הרוח ישא את כלם.

– את כלם לא ישא רוח אחד, מרובים הם, מרובים יותר מדאי – יצאה בת־קול מתוך הקהל ואמרה – אלא כל הרוחות!… ילכו לכל הרוחות!

שמול זה, או דינאי בשם־משפחתו האמור כאן – הוא שמואל’יק הסמרטטור מכירנו, שמשמש בבית־משרפות היין בכפר זה כארבע שנים ומשה’לי בנו תלמיד בית־מדרש הרבנים הוא.

ירחי חזר ובא והמרכבה זזה ממקומה. בני הכפר מביטים אחריה ועומדים ומתפלספים עד ששקעה החמה, והעדר בא מן השדה ברעש גדול.

ובשעה שיצאה המרכבה דרך רחובו של הכפר מזה נכנסה עגלה לתוכו מזה והלכה ובאה עד ביתו של שמואל’יק. איש זקן יורד מעל העגלה ונכנס לתוך חצר מוקפת גדר של קנים וחבילה קטנה בידו. וכיון שהרגיש בו שמואל’יק ובתיה אשתו, מיד יצאו לקבל פניו וקראו כאחד בשמחה:

– ר' אברהם!

ב

רבי אברהם זקנה מופלגת קפצה עליו בזמן ארבע השנים האחרונות ושרטוטי מצחו, שנתוספו עליו באותם הימים, היו שרטוטים, הבאים לו לאדם מתוך רוב צער, והרבה מהם היה משה’לי עושה. מעשה משה’לי היה מתחלתו ועד סופו שלשלת ארוכה של צער ופחי־נפש לרבי אברהם. משעה שאמו של משה’לי הרעישה אותו בקול בכיתה על בנה זה שאיננו, שמועות משונות על משה’לי, שבאו תכופות בזו אחר זו, הבהילו את רוחו והיה מחייב את עצמו, שבשבילו כל הצרה הזו, שהרי משה’לי הלך בשליחותו לבקש את הירשילי – הלך ולא חזר אליו עוד! כשנתפשטה השמועה בעיר, שנרצח שמואל’יק הסמרטטור והרוצחים מיחיי וגברילא נתפסו והם חבושים בבית־אסורים, כמעם שנטרפה דעתו של רבי אברהם מרוב צער, ולבו היה נוקפו מאד.

– אוי, אוי! – צעק לבו – מיחיי וגברילא הרגו את שמואל’יק ואני את משה’לי; הם הרגו את האב ואני את בנו הם עשו את בתיה האשה אלמנה, ואני עשיתי את בתיה האֵם אֵם שכולה, אני והם החרבנו את ביתם, בית עניים ישרים, שכל נחמתם בענים היה בן יקיר זה לומד תורה, ותקוה טובה להם ממנו בעתיד. עתה אין אב ואין בן – ובתיה ובניה שוממים; גם לנוד להם ולנחמם אי אפשר לי, כי איך אשא פני לעלובים הללו?

וכשנתברר אחר כך מפי השמועה כל אותו המעשה בשמואל’יק ובנו, שנשבּו בידי יהודים. בידי שניאור־וואלף ושותפו, שחטפנים הם, והשבויים הללו נצלו מידם ושוכבים עתה דווּיים ופצועים בבית־החולים בעיר ז…, היה רבי אברהם נותן הודאה להקדוש ברוך־הוא בשמחה, שמשה’לי ואביו חיים וקיימים. אלא כגודל שמחתו גדלו ענויי נפשו, כשנגלה לפניו עתה, שאין תקלה זו באה להם אלא על ידו, אין כאן לא מיחיי ולא גברילא אלא הוא בלבדו – הוא בעצמו כלו חייב, שהיה בהול במעשיו והאמין בבן אדם, בשניאור וואלף זה, שלא לדעת מי הוא ומאין הוא. ברוך המקום שהציל נפשות אביונים מיד רשעים אנשי חמס, ואלמלא כך הרי היו שמואל’יק ומשה’לי חיילים, אחוזי חרב ומחזיקי רומח ולומדים תכסיסי מלחמה! ומחשבה זו, שבאולתו ובהילותו היה אפשר להביאם לידי עבודת הצבא ולהביא בזה על כל בית שמואל’יק רעה גדולה – גם מחשבה זו כשהיא לעצמה היתה מרגיזתו מאד. ואף זה שיש חטפנים, מצודדי נפשות בישראל, היה מכאיב את רוחו ומביאו ללמד חובה על עמנו. רבי אברהם, שפייטני הוא מטבע ברייתו, נפשו מתרגשת מדת־הדין צווחת בו ומשימה דברי קטרוג בפיו והוא מקונן ואומר:

– הוי, איך ירדת פלאים, עמי, עם עני ואומלל! כל אלפי רבבותיכם, אחי בני ישראל, שנהרגו ונשחטו בשעת חורבן בית־מקדשנו על ידי טיטוס, אף אלה שבאו באש באספמיא ועוד הרוגי מות רבים ועצומים – כל אלה אינם ממררים את רוחי כאותם הנגועים והמעונים הנגזרים מידכם, כפועל חמס זה, שאתם חובלים ומזיקים איש את אחיו בעצמכם. על אותם חללי חרב והבאים באש ובמים יש לי תנחומים ואני אומר: גבורים! שמתו על ארץ מולדתם, ארץ אבותם; קדושים! שמסרו נפשם על קדוש השם. אבל מה אומר על מוכי לשונכם, על הממושכים והמרוטים בידיכם ועל אחיכם הנחשלים והנרמסים ברגליכם? על מכות אכזריות בידי אחרים אני בוכה ואומר: עוד אין להתיאש! כך הוא בנוהג שבעולם, החזק ידו בחלש ממנו, אפשר יבואו הימים והפראים יבושו ויחתו מגבורתם ויתחרטו על מעשיהם. אבל כשהמרוטים מורטים, הנכבשים כובשים, המוכים מכים והשדודים שודדים – אני בוכה ובלשוני, אוי, אין מלה… אוי, נפלת – נפלת, עמי ישראל!

וכמה שרטוטים של צער שרטט על פניו של רבי אברהם מעשה הירשילי וביילא! מצטער היה רבי אברהם על ילדים תמימים אלה ומצטער גם על זה, שנמצאו עושי זמה ונבלה בעמנו, ושם ישראל מתחלל על ידם. ובזמן שהיה רבי אברהם שרוי בצער וחברתו של רפאל היתה לו צורך נפש, לפכח קצת צערו בדברי שיחה עמו, הניח חביבו זה את כסלון מקומו וקבע דירתו בלייפציג עיר המסחר וידועה בעולם, ושנוי מקומו נתגלגל לו, לרפאל, בהיסח הדעת על ידי רבי אשר הסרסור.

כיון שראה רבי אשר, שרפאל התחיל ממעט בעסקים וכל דברי הוכחותיו וטענותיו להשיאו לעניני משא־ומתן אינם מועילים, עמד והטריד את חוטמו, שיהא מריח יפה יפה למצוא טעמו של דבר זה. ולא לשם ידיעה בעלמא, שאין בה טובת הנאה, נתכוין, אלא לשם פרנסה, מפני שפרנסתו בריוח או בצמצום תלויה ברוב ומעוט עסקיו של רפאל. כשצמצם זה את עסקיו ניזון רבי אשר בצער והשעה היתה דוחקתו מאד. קפוטתו החדשה, שעשה לו, בשעה שרפאל היה מרבה בסחורה על ידו, נתמרטטה ואף הוא בעצמו נתמרטט כביכול ולא נתקבל בכבוד אצל הסוחרים והחנונים כבתחלה, כשהוא נכנס פעמים לחנויותיהם אומרים לו “ברוך־הבא!” בשפה רפה ומסתכלים בפניו שמא לשם עסק בא, וכשרואים שהוא בטל מיד מבטלים אותו ואינם חוששים בו, כאלו אינו. אמת, דעתו של רבי אשר היתה פנויה יותר באותם הימים לעניני פוליטיקה, שהיה חומדם והוגה בהם באהבה. הבטלנים תאבי חדשות היו מקיפים אותו כעכנא בשוקים ובבתי־מדרשות והוא היה עומד ודורש לפניהם במסטורין של מדינות ובתכסיסי מלכים ומסביר אותם להם בחלקת לשונו – אבל על דרישה זו לא היה מקבל שכר, וזו “צרפת שלו” שאותה בחר מכל המדינות והיה מרבה לספר בשבחה, לא הביאה לו בשכרו אפילו פרוטה אחת ללחמו וללחם ביתו. ובכן ראה רבי אשר להשתמש בחוטמו בשעת הדחק והטריחוֹ להריח ולמצוא טעם לפיסוק עסקיו של רפאל, ועל פי מדות הגיון מיוחד לסרסורים יגע ומצא!

וכך היה רבי אשר דן ולומד דבר מתוך דבר: רפאל הרי הוא שיננא, חריף גדול. ולויתן במסחר, וללויתן כמותו כסלון היא בריכה קטנה, והוא צריך לים גדול, שיהא פושט סנפיריו ושט שם ברחבה. וים זה אינו אלא או מוסקבה או לייפציג, שני מקומות משובחים בעולם המסחר, שומט אני את מוסקבה, מפני שהישיבה בה אי אפשר ליהודי אלא בתחבולות הללו, שנפש היפה כרפאל קצה בהן, ואם אין מוסקבה על כרחך אתה אומר לייפציג. והדין נותן שכך הוא. תגרי כסלון וחנווניה הרי הם מצפים למיני פרקמטיא הבאים מלייפציג, ואסדה־לייפציגית של אליה־לייזר בעל־העגלה במקומנו אף היא תוכיח, שאלמלא הדרישה ללייפציג היא למה ואליה־לייזיר למה? אלא לאו כל סוחר זוכה לעלות לשם מפני שהדרך רחוקה, ההוצאות מרובות, לשון המדינה שם משונה, המנהגים משונים והאשכנזי הטפש כלו משונה. ובכן?… ובכן עתיד רפאל לדור בלייפציג. ובזה יתיישב הדבר, שבאלו הימים ראוהו כמה פעמים מדבר עם אליה־לייזיר. ופעם אחת ראוהו עומד אצל האסדה, בודק את הכילה שלה ומסתכל בצורת סוס נחושת קטן הקבוע במסמר לאחוריה. נמצא שרפאל נותן דעתו על לייפציג. ולמה? כלומר למה הוא מתכוין? הרי חזקה היא, שאין אדם משנה מקומו בחנם אלא אם כן כוונתו להרויח, ומה היא? הוי אומר, שכוונתו לעשות בלייפציג קומיס לסוחרי חוץ־לארץ, דהיינו להשפיע להם כל מיני סחורה מבתי־חרושת שם, ואם כן… אם כן – מסיים רבי אשר הדרישה שלו, מעמיד חוטמו ושומט כובעו ועיניו מזהירות משמחה כמגלה נסתרות – אם כן “שמח זבולון בצאתך!” צא, רבי אשר, צא ועשה לטובת הסוחרים כאן ולהנאתך ולטובתך!

ורבי אשר מרים פעמי רגליו, חוטמו זקוף, כובעו שמוט לו לאחוריו ושולי קפוטתו מתבדרין והוא רץ ומגלה סודו להחנוונים ומעוררם בפה חלק על הטובה הגדולה שתגיע להם אם ירצה השם, מענין זה. ובאותה שעה אין פוליטיקה בכסלון. תאבי חדשות צמאים לדברי רבי אשר, הבטלנים קוראים לו, והוא אינו משיב דבר, אלא רומז להם מרחוק באצבע ורץ.

לא אליכם, סוחרי ישראל, מכאוב כמכאוב לב ונפש של רפאל! מעשים בכל יום הם, שסוחרים עומדים ופושטים את הרגל באונס או ברצון והם בורחים לשעה או יושבים בביתם וסוגרים דלתיהם בעדם, שוחקים ומטיבים את לבם וממתינים עד יעבור זעם. לא כך רפאל, הוא ראה פרצה בעסקיו ונתבהל, ועד שלא נגלתה שממה עליו נפשו. לבו נוקפו על בהילותו, שהיה נושא ונותן בימים האחרונים לא בחשבון וישוב הדעת כבתחלה. לישב כאן בכסלון אינו יכול עוד. והבריחה כבריחת גנב אף היא קשה עליו. ומה יעשה?

ויום זה, שאמר רפאל לשבות בו ממעשיו בכסלון מכל וכל להתבודד ולגמור חשבונותיו בינו לבין עצמו, היה ביתו בית ועד לחנונים ולא ננעלה הדלת בפניהם כל היום, זה יוצא וזה בא, והכל מבקשים לעשות סחורה על ידו עם האשכנזים, תגרי לייפציג, שהוא הולך להשתקע שם, וטובת הנאה יקבל כראוי לו. מתחלה היה רפאל כופר בעיקר הדבר ואמר, שלא עלה על דעתו מעולם להתישב בלייפציג, וכפירה זו נתקבלה להחנונים לדחיה מצד רפאל, שאין רצונו לעסוק עמהם ונתביישו, כאלו שפך להם קיתון על פניהם. וגמרו בדעתם, הנעלבים האלו, לעמוד על כבודם ולפתותו בדבריהם עד שיתרצה להם. כיון שראה רפאל עד היכן הדברים מגיעים, התחיל מהרהר בלבו, שמא באמת טוב הדבר וכשר לפניו ומשמים נפתח לו פתח לצאת דרך בו ממצודה רעה ולהנצל מכל צרותיו. נענע להם, להחנונים, בראשו ואמר מתחלה בגמגום ואחר כך בשפה ברורה נעניתי לכם, רבותי! אלא תנאי זה אני מתנה עמכם, שתפרעו מיד שטרי־חוב שיש עליכם בשביל סחורת לודז, ונגמור עסקינו כאן קודם נסיעתי. תנאי זה היה מר להחנונים והרגיז בני־מעיהם, ומפני שהיו להוטים אחר מסחר העמידו פנים שוחקות, ורבי אשר הסרסור היה מנצח עליהם, מזרזם ומנבא להם ריוח מרובה ופרנסה טובה, והתחזקו ופרעו חובותיהם. ורפאל יצא באסדה של אליה־לייזיר רתומה לשלשה סוסים, מצלצלים בזוגין שבצוארם וסום־נחושת הקטן מתנדנד ומתדפק על ידיעת הכּילה מאחוריה, והלך בסערת האופנים ובקול שוט ורעש ובא ללייפציג וקבע שם בית־מסחרו.

קשה פרידתו של רפאל על רבי אברהם, שנתרחק ממנו רע נאמן, וקשה גם על הירשילי, שנתרחק ממנו מנחם, איש טוב ומיטיב. רפאל הרי אסף אותו לביתו והיה משים עינו עליו בחמלה רבה. עכשיו באין מיטיבו נעזב הוא ושומם ואין לו מקום מנוחה להניח שם ראשו, ושוב הוא מתגלגל בלילות על ספסלי בית־המדרש. רבי אברהם רואה בעניוֹ של הירשילי כמה הושחרו פניו וכמה נפשו עגומה, ומצטער עליו מאד. רוב שעות היום עוברות להירשילי בישיבה בזוית אחת בבית המדרש. הגמרא פתוחה על העמוד לפניו והוא אינו לומד, אלא יושב מחריש ושקוע בהרהורי לבו. הוא יושב ומהרהר ויש לו על מה להרהר. מהרהר הוא על רפאל חביבו שאיננו, על ביילא אהובת נפשו, שאף היא איננה – הלכה ושבה לבית אביה, ומהרהר על “טבעת־המופת” וביוצא בה דברים נפלאים, שמעשירים את בעליהם. ספר “מפעלות־אלקים” לרבי יואל בעל־שם וספר “תולדות אדם” לרבי אליה בעל־שם, שהם כוללים פעולות ונפלאות גדולות, היו מצויים בחיקו באותם הימים, והיה מתלמד מהם כמה וכמה דברים נשגבים על פי קבלה מעשית, כגון, “לרארת כלה שלו בחלום, הן בתולה הן אלמנה והן גרושה”; “להוציא יין מתוך כותל”; “להיות רואה ואינו נראה” וכיוצא באלה אלו הסגולות לראות את הכלה היה עושה ככתוב והועילו – היה רואה בחלומו את ביילא יפתו ונתעלס עמה באהבים. ובענין הוצאת יין מתוך כותל ולהיות רואה ואינו נראה הכשילוֹ השטן תמיד ונפסלה עבודתו באמצע. אף על פי כן עמד הירשילי על דעתו והיה חוזר ועושה כל המעשים האלו מתחלתם, מפני שלא ראה הצלתו אלא על ידם. אבל הירשילי טעה – ריוח והצלה נתגלגלו לו על ידי חנצה!

ג

חנצה – פרידתו של רפאל היתה קשה עליה ביותר. פרידה זו היתה שמן לאש אהבתה – אש יוקדת בקרבה ושורפת את נשמתה; אש גנוזה בלבה ואינה יוצאת מפתחי פיה. אין אומר ואין דברים לאהבת חנצה – והיא שותקת. הפה אינו מדבר אבל היד כותבת. היא כותבת לפרקים, שולחת אגרות לבי־דואר ומקבלת משם אגרות על ידי הירשילי, והכל בחשאי. הירשילי הלא הוא אורח לשבתות ומועדים אצל ליבצי האדמוני, ועל פי רפאל נעשה דבר זה קודם יציאתו מכסלון. ואין לחקור במופלא ממנו למצוא כוונתו של רפאל בזה. כך הוא המעשה, שהירשילי נתחבב על חנצה עוד משעה ראשונה, וכיון שנתחבב עליה ודאי ידעה מראש שהוא טוב לה ומצאה את לבו נאמן לפניה… עכשו נתחבב עליה ביותר, כשיור יקר לאחר פרידתו של אהובה ועשתה אותו שליחה ואיש סודה.

אש אוכלת האהבה בקרב חנצה, וליבצי אביה הוא היה שלא מדעת מפוח יפה, נופח באהבת בתו וּמְלַבָּהּ בהבל פיו. בכל שעה שהיה מזכיר את רפאל היה מקלסו ואומר, שפקח הוא, חריף הוא, “בריה נפלאה”, לא רבים מבינים עסק כמותו. והיה גומר עליו את ההלל תמיד בגניחה מתוך לבו, שאין עסקים ואין ריוח עכשיו כמו בזמנו של רפאל ופרידתו קשה עליו מאד. אף על פי כן לענין אמונה ודת יהודית לא היתה רוחו נוחה הימנו, והיה מנענע בראשו ואומר: חבל על זה שאינו “משלנו”! משכיל הוא ואינו מאמין לא בקדושים ולא במלאכים, ואפילו לא ברוחות ושדים.

לדברי גנות אלה שנאמרו מפי אביה על רפאל לא היתה חנצה חוששת, ודברי שבחיו עליו היו נכנסים בלבה וממלאים את כל חללו בלא מקום כנוי לבנציה, בנציה מבחוץ –

וחנצה עדיין עקרה!

כן, באה יענטיל אצל הזקן הבטלוני בדורון ובתפלה על בתה העקרה, והוא נעתר לה והבטיח הריון לחנצה; אבל אם חנצה מורדת היא ופורשת מבעלה – צדיק מה חייב, שהבטחתו לא נתקיימה? ואם חנצה מורדת היא – בנציה מה הוא עושה?

בנציה שמזונותיו בבית חמיו הם אצלו העיקר ואשתו טפלה להם, מקיים את העיקר, אוכל ומתפטם ואינו חושש כלום. וחנצה גם אהבה וגם שנאה אוכלות את בשרה והיא הולכת ומתדלדלת מיום ליום.

קובלת יענטיל לפני חברותיה על צרת הבת וחברותיה מנחמות אותה – היא והן בדבור אחד – יענטיל קובלת, מטפחת על לבה ואומרת: אוי לי! בתי פניה מוריקות, בתי אינה מתעברת, מה לעשות עוד לה ולא עשיתי? ונשים רחמניות משמיעות קולי־קולות עמה, דברי נחמה ועקיצות ביחד, קול אומר: יענטיל! אל תצטערי, יענטיל! פנים מוריקות מה בכך? אשה לכשתלד פניה מתיפות. ובת־קול מתפוצצת ואומרת: אין כקונדראטיכי הערלית יפה לבנים! מתגברת עליה בת־קול אחרת ומכרזת: הקדר בולאן יפה יותר! מין לחש יש לו לדבר זה והוא מועיל. – האדיל וציפא, שמען קולי! קול נהימה נשמע, נהימה דקה וגדולה עד לשמים – אין יפה לבנים כמרחצאות חמים בחוצה־לארץ!… ואשה אחת, הקולנית שבנשים, משתיקה את חברותיה, מסייעת לזו שלפניה ומספרת: מעשה באסתר־צביה, אשה נאה ויעלת־חן שלא ילדה כמה שנים ליחיאל בעלה, איש זקן ועשיר, והלכה לחמי חוצה־לארץ ונתעברה שם. ומאותה שעה היא הולכת לשם בכל שנה ונפקדת, חוזרת לביתה ויולדת. עכשיו ארבעה בנים לה, ברוך השם, והיא בריאת בשר וטובת מראה ופניה כפני חמה. אבל מה לי אסתר־צביה, לא אחת היא בעולם ולא יחידה היא אצל הקדוש ברוך־הוא, עוד הרבה נשים ידעתי, שהולכות למרחצאות בחוצה־לארץ ונפקדות שם ומתעברות. אומרים, שיש באותם המים שם דבר־מה מסוגל ליחם את הנשים, ופוקד ביחוד עקרות.

– ממש כאותם המקלות של יעקב אבינו בשקתות המים, שהצאן נתיחמו מהם וילדו – הסבירה פייגה־ברכה החזנית טעמו של דבר, וקול דבורה עב וחזק כקול זכר.

וכיון שכך הוא, נמנו וגמרו חברותיה של יענטיל כלן פה אחד, שחנצה אף היא תלך למרחצאות החמים ותהא מן הזריזות.

אבל חנצה מרת נפש היא ומי ירפא לה? היא חולת אהבה וחולת שנאה גם יחד. וכשם שהיא מחרישה באהבתה כך היא שותקת בשנאתה. יודעת היא שאין טענותיה כנגד בנציה נשמעות וקשה להפטר ממכּתה זו. חביב בנציה לפני אביה, שעל ידי החיתון במשפחתו הרמה הרי נתעלה ונמנה בין טובי העיר – גבאי הוא בבית־החולים, בבית־הכנסת ותלמוד תורה ומטיל אימתו על עניי מקומו. כשהיתה מתרעמת לפניו בתחלה על בנציה בדברי שנאה, היה כועס עליה, מוכיחה ואומר: דברים כגון אלה מניין לך? גם שנאה גם אהבה אין לבת ישראל; להיות אשה היא צריכה ולעשות רצון בעלה. לעשות – שומעת את? לעשות, ולא להרהר ולשגות בהבלים כבנות ערלים. שמעי, בת, ואל תשתגעי, היי אשה ככתוב!…

שמעה חנצה מוּסר אביה וידעה, שאין לה להתאונן עוד לפניו, והיתה מצפינה כעסה ועצבונה בלבה ושותקת. עברו הימים ונתרבו עצבותיה כל כך, עד שנתרגזו עצביה ואברי גופה נתרופפו. ומי יודע מה היה בסופה אלמלא דבר זה שבימים ההם בימי ההשכלה, היה דבר מצוי, ועכשיו כל שומעיו יתמהו עליו תמיה גדולה.

בימי בראשית להשכלת יהודים בארצנו היתה ההשכלה, כמו שנאמר, כמגפה הולכת ופוגעת באדם מישראל כחץ פתאם. פורש לו יהודי מן העולם ואין לפניו לכאורה אלא תורה ומצוות, מתפלל ולומד כל הימים ואינו נהנה הנאה כל־שהיא בלא ברכה, ופתאם, אוי ואבוי, רוח הטומאה נכנס בו, והוא מתמשׂכּל! או אחד מבחורי ישיבה, בחור נאה ובריא פורק מעליו עול עבודה ודרך־ארץ ואוכל משל אחרים בבית איש “יומו”, יושב ולומד ביחד עם חבריו ומנצחים זה את זה בהלכה, ופתאם – אוי! מעשה שטן, ספרי השכלה נמצאו בין דפי הגמרא, הפתוחה לפניו – טמא הוא! או אשא צנועה, מקיימת שלש מצוותיה, זהירה בתספורת ובכסוי הראש, עושה פתילות לנרות יום־כפורים ובוכה בקריאת תחינות, ופתאם – השטן השיאה ועמדה ופרעה את הראש ונגלתה לכּל בשׂערה כאחת הריקות, והיתה מעלה כסת תחת לבושה לצבות ירך ולצודד נפשות, והטריחה את לשונה לדבר לועזית ואת עיניה להסתכל בספרי־אהבים. – וכלל גדול הוא, שבשעת מגפה הזהירות מפני דברים מזיקים מתרבה ומדת־הדין מתגברת, והיו אותם בני אדם, מזכר עד נקבה, שנפגעו – מנודים ומגורשים מתוך מחנה ישראל כמצורעים.

מי חכם והגיד מראשית אחריתו של בנציה, שאף הוא יהא נפגע באותה המגפה. יפה אמרו חכמים, בשעת מגפה אין המשחית מבחין – וצדיק זה אף הוא נלכד בידו כצפור בפח. אוי לו ואוי לנפשו! אותו שטן המשחית, שהכשיל את בנציה היה בצלם מלמד ליטאי, יהודי כשר ותמים למראית עין, בעל זקן ופאות, בקי במקרא ובמשנה וגמרא, דבורו בנחת ופיו מפיק מרגליות. מלבושו נקי בלי כתם או שמנונית, רצוי לבריות ולוקח נפשות במתק לשונו, תלמידיו היו בחורים וחתנים, שעומדים קצת ברשות עצמם ולומדים מה שהם לומדים מדעתם ורצונם. כשהיה מלמד להם דברי תורה היה כורך פירוש רש“י ו”באוּר", מדרש אגדה ומחקר ומלעיטם ביחד, דולה ומשקה להם, בדרך אגב, מתורתם של החוקרים על הנסים ועל הנפלאות, על ידיעה ובחירה, על שכר ועונש וכיוצא בהם. ובאו הדברים לתוך לבם והרגיזו שם אמונות ודעות מקובלות והיו להן כסם־המות לעכברים.

ובעון שנאת חנם, שהיה בנציה שונא את הליטאים ומספר בגנותם במושב חבריו החסידים, הפגיע בו מזלו הרע מלמד ליטאי זה. בישוב הדעת ובחלקות בא המלמד לבנציה ושעמם אותו בקסם שפתיו, כחבר זה שיודע ללחוש את הנחשים. עם אמרי נועם היה מטיל מעט ארס של ספקות והרהורים רעים בלב בנציה והתחיל הארס מפעפע בו עד שנשתנה ברוחו. מלמד ליטאי זה היה מלא מקרא ותלמוד כרמון, ובנציה לא אכל מרמון זה אלא “קליפתו”, דברי שחוק וקלות ראש, ותוכו זרק – לא קרא ולא למד מפיו כלום. ראו חבריו שהוא אינו נלהב כך וירא שמים כשהיה, פעמים הוא משתמט מטבילת שחרית ופעמים משתיה של מצוה, אף על פי כן לא הרהרו אחריו. אדרבה, דרשוהו לשבח ואמרו: זו היא ירידה שבאה לאנשי סגולה, כידוע, קודם לעליה. ילך ל“הזקן”, יחיה, ויתקנו… אבל חבל על הלשון, שאם אין שמירה מעולה לה היא מקברת את בעליה!

פעם אחת היו החסידים מסובים בבית־מדרש אחורי התנור ומספרים בנסים ונפלאות של בעלי־שם ואנשי מופת, כדרכם תמיד. לגלג עליהם בנציה ואמר, שהדברים דברי הבאי ואין ממש בבעלי־מופת. שמעו החסידים ונשתוממו, מר צעקו על חלול קדשיהם. עמדו על בנציה וסטרו אותו על פניו ודחפוהו מבית־המדרש. והיה המאורע הזה לשיחה בכל העיר ולחרפה לליבצי האדמוני. וכיון שהיה בנציה לשנינה נפתח פה להולכי רכיל והעבירו עליו דברי עונות ושמועות משונות ונתבזה אצל כל הבריות. והדבר הגיע לידי כך, שבנציה היה אנוס לצאת מכסלון –

וחנצה היתה גרושה!

ד

ולעת צאת הנשים, החולות כביכול חולי־העצבים, לחמי חוצה־לארץ, היתה חנצה מזמנת עצמה בעצת רופאי מקומה לעשות דרכה לווינה הבירה, לשאול שם ברופאים מומחים, והם יורוה מה חליה ולאיזה מרחץ היא זקוקה, ולכל מקום שישלחוה תלך. יענטל היתה טרודה בהכנת צידה לבתה – בטיגון מרקחת ובאפיית דובשנין, גלוסקאות ורקיקים, מספרת עם חנצה ומזהירתה על שמירת נפשה וכליה בדרך ונותנת לה עצות טובות וברכות מרובות. וליבצי עוקם חטמו ושותק ומראה פנים זעומות, כמי שאין רוחו נוחה מכל מה שלפניו.

וכשהיה ליבצי יושב פעם אחת יחידי בחדרו ולבו זועף נכנס אצלו רבי אברהם. ולאחר שאילת שלום כנהוג, אמר לו:

– הריני בא היום להרצאה למעלתו ולבתך הגרושה.

– לזווג אותה אתה רוצה? – אמר ליבצי בעקימת פנים בנדנוד ידים שיש במשמעותם מעין סרוב ודחיה.

– מעין זיווג – אמר רבי אברהם בשחוק של תמים.

דבר זה אינו ברשותי, אינו ברשותי, רבי אברהם! – אמר ליבצי, קופץ ממקומו ומנענע בראשו ובידיו כמתרחק ממה שאסור לו – עולם חדש היום, נשתנה העולם ונשתנה מנהגו. היום אין עוד כבּוּד אב אלא כבּוּד בנים. מה שאומרים לך הבנים – עשׂה, ואם לאו…

– תנוח דעתך, רבי ליבצי. יש בדבריך קצת אמת, אבל אינם ענין להרצאתי. רוצה אני להרצות לפניך ענין אחר לגמרי. המעשה כך הוא – אמר רבי אברהם, מעביר ידו על פניו וזקנו ונושא עיניו לליבצי ומסתכל בו בכובד ראש – כך הוא המעשה, רבי ליבצי. את הירשילי, את הנער הירשילי ידעת, יתום עני זה, שאוכל על שלחנך בשבתות ומועדים, בזכותו של רפאל ובקשתו. בקיצור, הגיעני באלו הימים כתב מרפאל ודורש ממני לשלוח אותו היתום אליו, ללייפציג, וגם להוצאות הדרך בשבילו שלח לי. דבר זה הביאני במבוכה גדולה. הרי הדרך רחוקה והטלטולים מרובים ואיך אשלח נער קטן לא־למוד יחידי! ואביו, עליו השלום, יהודי כשר, בעל־תפלה מפואר בבית כנסת “פועלי צדק” בעירנו, הוא לפני מותו נתן את בנו זה על ידי, ואני הבטחתיו, שאשים עיני עליו. עכשיו כשילך יחידי ויסתכן חס־ושלום בדרך, וחייבתי את נפשי לאביו עד עולם. ואני שמעתי אומרים, בתך הולכת חוצה־לארץ ובאתי היום בבקשתי, שהנער הירשילי ילך עמה, שומע אתה? אם בכל מקום טובים השנים מן האחד, כמו שכתוב, בדרך על אחת כמה וכמה.

– לפי דעתי ראויה היא בקשתך שתתמלא אבל אין דעתו של אב מכרעת היום. בוא אצל בתי, רבי אברהם, ובקש מלפניה.

בא רבי אברהם אצל חנצה וכיון שהתחיל דבורו לומר: קבלתי כתב… הפסיקתו מתוך בהילות וטירוף הדעת ואמרה לו:

– קבלתי… אף אני, רבי אברהם!

רבי אברהם משתומם על דבריה ואינו מבין, והיא בכח הבהילות הולכת ואומרת בשחוק ידידות ובפנים צהובות והכל בנשימה אחת:

– ידעתי, רבי אברהם, ידעתי. עמי ילך הירשילי, עמי עד מקומו.

– טרם קראתי ואַת תעניני, עוד אני מדבר ואַת יודעת! אמר רבי אברהם, מעמיד פניו על חנצה – מניין את יודעת?

– מניין אני… מניין? – אמרה חנצה בגמגום ופניה מאדימות כמתעוררת ומתחרטת על בהילותה וקלות־דעתה ומבקשת לתקן שגיאתה – הירשילי קדמך. מה בקשתו ידעתי, סברתי וקבלתי… ומה נפקא מינה? הירשילי ילך עמי, עמי ילך בדרך. סברתי וקבלתי…

רבי אברהם לא השיב לה כלום, אלא עמד שעה קלה בכפיפת ראש ובקמיטת מצח, כמהרהר בדבר ותוהה עליו, ואחר כך נתעורר ונענע בידו כמניח הדבר בצריך עיון, ואמר:

– “שקץ”!…

* * *

לאחר קבלת מכתבה הראשון של חנצה מעיר ווינה עברו כמה שבועות וממנה אין דבר וחצי דבר, והיו הוריה וכל בני ביתם דואגים לה מאד. שאלו את רבי אברהם, שמא הודיעוֹ הירשילי עליה? והשיב שלא קבל ממנו עדיין שום מכתב ואף הוא שרוי בצער עליו. ובטלנים, ממציאי חדשות לאנשי העיר, דרשו מאורע זה בכמה וכמה השערות מבהילות ויצא מזה מוסר השֹכּל להורים בכלל, שלא יניחו את בנותיהם גרושות ואלמנות לטייל בעולם, ומכל־שכן עם נערים ואפילו אם הם קטנים.

ועד שהדווים דווים ומצטערים הגיע מכתב מחנצה, שלוח מלייפציג, וראשית דבריו:

“מזל־טוב, נשאתי לרפאל!”…

– ארורים המרחצאות החמים! – צווח ליבצי בחמתו.

– אוי, נשואים בלא אב ואם! – בכתה יענטיל.

– השתא ניחא. נראה, שלייפציג היתה אצלם במחשבה תחלה, וה“שקץ” ידע! – אמר רבי אברהם בשמחה ובנחת רוח.

ה

ובאגרת של משה’לי להוריו, שמסר להם ירחי, כתוב לומר:

"אורח הגון יבוא אליכם במהרה, הורים חביבים! אדם יקר, שאני חייב בכבודו על החבּה היתרה, שהיתה נודעת לי ממנו ועל מדותיו הטובות, שהייתי מתלמד מהן כפי כחי בילדותי וגם עתה – זהו רבי אברהם חביבנו, שנזדמן עכשיו למקומי. לנשואי נכדתו בא, לנשואי בת בתו, אשת מסדר־האותיות בדפוס עברי כאן. אני בשמחה קבלתי את פניו ונתתי לו שלום בקול ששון, והוא… הוא החזיר לי שלום בשפה רפה, בוחן אותי בעיניו ומראה לי פנים מתרעמות. ולמה? דבר זה נתברר אחר כך על ידי שיחה בינינו, שנמשכה כשתי שעות ותכנה כתוכן אותה השיחה, קודם כניסתי לבית מדרש הרבנים, ביני ובינך, אבי – כולה היא דברי קטרוג ורוגז מתחלתה ועד סופה. רוגז על בתי־ספר עברים כביכול ועל בית־מדרש הרבנים ביחוד, שיסודם אינו בקודש, ברוח ישראל ועל ידי ישראל, ולא מולדת בית אלא מולדת חוץ הם; רוגז על פקידיהם ומוריהם ועל תלמידיהם, וביחוד על תלמידי בית־מדרש הרבנים, שמעשיהם אינם מתוקנים, פורקים מהם עול תורה ומתרשלים בלמודי העברים – מהם בורים נכנסים לבית־המדרש ובורים יוצאים, ומהם נכנסים ותלמודם בידם ובמהרה שוכחים אותו ויוצאים בלא כלום, דברי אשמות אלה וכיוצא בהם, שמגלגלים עליהם, הטיח רבי אברהם בפני, מנענע עלי בראשו כמצר ודואג שמא הרעותי את מעשי והייתי כאחד מהם. אם להעביר את מחשבתו על חברי לא עלה בידי וגם לא יכולתי, מפני שבדברים הרבה הצדק עמו, הרי די לי שהספיקו דברי הוכחותי להראותו, שאני אני הוא כשהייתי ולא נתחמצתי, חלילה, ועמד ונשק לי על ראשי, ואמר לי באהבה ובשמחה “שקץ” כדרכו. ואני איני כותב לכם כל זאת אלא מפני שמתוך דברי שיחתנו נתגלגלה לנו שאלה נכבדה, שאני מוצא את עצמי מחויב להודיעה לכם הורים יקרים!

כיון שהסכמנו לדעה אחת, שבתי־ספר העברים, ובכללם בית־מדרש הרבנים, נבזים ושפלים הם אצל בני עמנו מפני שלא נעשו מלכתחלה על ידי היהודים בעצמם וברוחם ועל פי הנהגת חכמים וממונים מתוכם, וזמורת זר הם בישראל – נתגלגלה ובאה מאליה השאלה: לתכלית מה אני עמל ולומד בבית־מדרש זה? להיות מורה באחד בתי־הספר המחוזיים? מריה דאברהם! את מי אורה שם אם התלמידים מועטים, וכמעט שאינם. והמורה היהודי כפוף ונכנע תחת הממונה שאינו־יהודי, שמטיל אימתו עליו ועושה הכל כרצונו, כמעשיו של גוי זה הממונה על בית־מדרש הרבנים, שנוהג שררה על מורינו היהודים ביד רמה ובגסות רוח והם מתגנים בעיני התלמידים, וכבוד התורה ולמודי העברים מתחללים עם כבודם ביחד. – ולהיות רב כלומר רבין? אוי לה לאותה הרבנות, שאין בה מאלו דברים הראוים לה ושהיא מוטלת על הצבור על כרחו שלא בטובתו! עתידה רבנות זו להיות קשה לישראל כספחת, להכניס מהומה ולהרבות מחלוקת בקהל עדתם. הרבה הרבה הייתי מחשב בשאלה זו ובאתי לבסוף לידי החלטה, שיהא בית־מדרש הרבנים חשוב לי כפרוזדור – אתקין עצמי בו בלמודים כדי שאכנס לאוניברסיטה ללמוד חכמת הרפואה. רבי אברהם הסכים על ידי, והריני מציע הדבר לפניכם ומבקש עליו גם הסכמתכם.

ימי הבחינה בבית־מדרשי ממשמשים ובאים ואני שוקד וחוזר על הלמודים עם בנו של מיכאל ספיר, חברי בלמודי חול ותלמידי בלמודי קודש. כשאזכה בבחינה הרי עלי להתלמד בבית־מדרשי עוד שנה אחת ואחרי כן אצא בשלום.

זה ספיר חברי נתדבק ברבי אברהם ומחבבו מאד. ואביו, האדון ספיר, הזמין את רבי אברהם לסעודת שבת בתוך שאר אורחים, שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה. רבי אברהם משתעשע על האדון ספיר, שמצא בו תורה ודרך־ארץ חכמה ודת, יהדות והשכלה שלובות ביחד, והוא משבחו ואומר: הלואי שירבו כמותו בישראל! ברוחו לא נשתנה רבי אברהם כלום. לבו חם בקרבו ונוח להתרגש כשהיה, אבל גופו תש מפני צרות רבות ורעות שבאו עליו בימים האחרונים, והוא צריך חיזוק. הפצרתי בו, שילך אצלכם וישב עמכם בכפר שנים שלשה ירחים. אויר צח, ריח השדה, נאות דשא ועצי יער, השקט והמנוחה יוסיפו לו כח ושנות חיים. ואני ידעתי כמה אתם מוקירים את רבי אברהם ותקבלו את פניו באהבה ובשמחה. רבי אברהם נעתר לי, ולאחר ימים מועטים יבוא אצלכם. חכו לו!"

ואגרת זו של משה’לי נתאחרה בדרך ובאה לידי הוריו בשעה אחת עם רבי אברהם.

דברי משה’לי שבכתב נתפרשו אחר כך להוריו מפי רבי אברהם בעריכת שפתים וטוב טעם עד כמה פעמים, וכשהגיע הדבר להחלטתו של משה’לי – להתעתד ולהיות דוקטור בחכמת־הרפואה, שחוק של קורת רוח נצנץ על שפתי שמואל’יק.

שחוק זה מקום הוא ליודעי העתים להתגדר בו בחקירותיהם. בשחוק זה הרי נראה אצבע השׂכּלה וכח מעשיה בימים ההם. הלא ראינו לפנינו אדם מישראל בוכה על עוזבי תורה ואין לו גדול מרב מורה־הוראה בכל העולם, וזה בן אדם בעצמו, כמסתיר פנים מהרב, מהדר פני דוקטור ושׂשׂ עליו ושוחק בנחת רוח ואין בין הבכיה להשחוק ובין הרב להדוקטור אלא משך זמן קצר כדי ארבע שנים!

ואותו בן אדם הלא הוא שמואל’יק, מי שהיה סמרטטור ונעשה חכרן!!

סוף מעשה

בפרוע פרעות בישראל בשנת תר"מ… ונהרסו עיירות הרבה, חרבה גם קבציאל עירנו! בעלי־בתיה נעשו קבצנים וקבצניה, חדשים גם ישנים, הללו יצאו מתוכה והם נודדים בעולם, והללו מקלם בידם ותרמילם על שכמם ומזומנים ליציאה.

פרעות ושרפות – אלו הן שני מזיקים רעים, שדרכם לילך ולהזיק לישראל, שמכלים אותם ואת בתיהם ורכושם ומרבים אלמנות ויתומים ואביונים בכל מקומות מושבותם, מזיקים נוראים, שהזכרת שמוֹתם בלבד מעלה על דעתו של יהודי מחזות איומים: שבירת כלים ודלתות וחלונות, קריעת כסתות ופריחת נוצות, דם ואש, הרג ואבדן!

קבציאל שוממה. ברחובותיה דממה ובבית־הקברות שם קול נהי ובכיה!

והימים לא ימי אלול, ימי תשובה ותפלה, בכי וזעקה ליהודים וימי אבל וכמישה להבּריאה; אלא ימי אביב, ימי אורה, זיו שדה וזוהר רקיע; ימי צמיחה, לבלוב ותחיה בכל העולם – ימים, שאסורים בצידת חיות ועופות ומותרים, אוי ואבוי, בצידת יהודים!

והקבציאלים השדודים הללו, שאין להם מנחם בין החיים, באים ומשתטחים על קברי אבותם, בוכים ומבקשים עליהם רחמים מן המתים. נשים מעוררות שוכני עפר בקול בכי ותחנונים ומזרזות אותם לעמוד ולהתחנן לפני אבינו שבשמים ולהיות מליצי יושר לפני כסא כבודו על בני ישראל העלובים! והגולים למדינת הים נפטרים בנפש מרה מקברי מחמדיהם, שלא ישובו עוד לראותם, בוכים ומבכים אחרים עמהם וכלם נאנחים ושופכים דמעות.

רבונו של עולם! אם נאדך, נאד דמעות אצלך, עדיין לא נתמלא מדמעת עשוקים, מדמעת יהודיך הרצוצים, הרי בזה אתה נותן מקום לטעות ולומר, שהוא כביכול כחבית מפולשת זו של בנות דנידיות בגיהנם, שאינה מתמלאת לעולם. ואם כן הנאד הזה למה ושפיכת דמעות לתוכו למה ומה היא מועילה?

ובשעת אבל זה להקבציאלים מרכבה באה עד שער בית הקברות, ואדם כבן ארבעים במלבושי כבוד ירד מעליה. העניים העומדים צפופים בשער פנו לו מקום ופשטו לו ידיהם והוא נתן לכל אחד מהם את נדבתו ובא לתוך בית־הקברות. ראוהו היהודים שם ותמהו. אמרו בלבם שמא שר וגדול הוא, קרוב למלכות, ונתבלבלה דעתם ולא ידעו איך להתנהג בפניו. ומפני הטירוף הללו אוחזים בכובעיהם, נרתעים לאהוריהם ועומדים מרחוק, והללו כובעיהם רוקדים ומרפרפים על ראשם, משתחוים לו ממקומם ומרתיתים, והבכיה פסקה בכל מקום, ואף הנשים המקוננות נשתתקו כלן בבת אחת, גורפות חוטמיהן ומביטות מתוך רסיסי דמעה להפנים החדשות בסיקור עין ובלחישה אחת באזני חברתה.

הקבציאלים כלם צורתם באותה שעה צורה משונה, שיש בה מעין נמיכת רוח והתבטלות בפני עריצים תקיפי עולם, וכלם נצבים כאשתו של לוט בשעתה שהיתה נציב מלח.

דממה!…

– מי כאן שמש של בית־הקברות? – שאל האורח בלשון יהודית.

דבור זה שיצא מפי האורח, חזר על כל אחד ואחד מהנצבים והעיד על זה שלפניהם, שהוא יהודי, ומיד חזרה להם נשמתם שפרחה בתחלה. נתישר להם עמוד־השדרה הכפוף, נתיישב הכובע על ראשם ועמדו בקומה זקופה.

– אם יהודי הוא למה אנו… אמרו הרחוקים, נושאים רגליהם ופוסעים הלוך וקרב להאורח ומסתכלים בפניו ובמלבושיו.

– אם מאחינו בני ישראל הוא הרי אנו… – אמרו הקרובים, הולכים ובאים להאורח ופושטים ידיהם ונותנים לו שלום.

– הוא מדבר יהודית! – נענו הנשים ואמרו בקול גדול, רומזות באצבעותיהן על האורח ומעמידות עליו עיניהן וצורתן חציה שוחקת וחציה זועפת כזו של תינוק לאחר הבכיה.

– הראני נא – אמר האורח אל השמש, שנזדרז ובא, היכן קברו של לייזיר־יענקיל?

– של לייזיר־יענקיל, לייזיר־יענקיל! – תוהים צעירי הקבציאלים – מי הוא זה לייזיר־יענקיל?

– מי שהיה בעל־תפלה בימיו? – אומרים הזקנים ומתחילים לספר בשבחו – יהודי כשר היה לייזיר־יענקיל ומתפלל נפלא. כל תיבה, שהיה מוציא מפיו, היתה נכנסת בלב שומעיו ונבלעת באברים, כשהיה אומר “ונתנה תוקף” מיבב וקורא: אוי־ווי! “מי יחיה ומי ימות”, מרים קולו בנהימה, מסלסלו וצועק: אוי! “מי ינוח ומי ינוע־ע־ע” געה כל הצבור בבכיה, ואפילו מי שלבו אבן היה נימוח. אין בדור הזה בעל תפלה כמותו. אין עוד, אוי־אוי־אוי!

על קברו של לייזיר־יענקיל כבר עלו עשׂבים והמצבה עליו רוּבּה נשקע בעפרו עד שהיה קשה למצוא אותו. החזן עמד והתפלל עליו “אל מלא רחמים”, וכשהזכיר בתפלתו נשמת אלעזר־יעקב!" נתמלאו עיני האורח דמעות ונתן ידו על פניו ופרש ובכה.

משם בא האורח לקברה של האשה מלכה־טויבא והחזן נשא תפלה גם עליה. אבל קולו לא היה נשמע כאן מפני קול המונם של הבוכים הרבים אצל גל הסמוך, גל חדש וגדול – זהו קבר אֵם וקברות שתי בנותיה, שנאנסו ונהרגו ביום אחד, ביום עֶבְרָה ופרעות, ומתוך הבוכים שם קול ברמה נשמע, קול מתפלל ואומר: “את נשמת הקדושה האשה ביילא בת בנציון ונשמות בנותיה הטהורות והקדושות” והקול הולך למרחוק ומרגיז העוף הפורח באויר. נבהלו העורבים שם על ראשי האילנות, פרשֹו כנפיהם ונתעופפו ברעש וצוחה.

שמע האורח את שם ביילא ההרוגה ונזדעזע בכל אבריו. עמד שעה קלה נדהם ותלוי ראש, ואחר כך ספק את כפיו, נאנח אנחה קשה מתוך לבו ויצא ועלה על המרכבה ובא לאכסניא בקבציאל.

למחר היה האורח מטייל בחוצות העיר ונכנס לתוך חורבותיה – לתוך חנויותיה השדודות ולתוך בתיה ההרוסים וכותב ורושם בספר זכרון לפניו. אז רוב נסים נעשו לקבציאל שלא יצאה מדעתה מיגיעת המוח והרהורי לב ומחשבות רבות על עסקי אורח זה, מי הוא ומה לו אצלה?

ואני מנדלי הייתי אותה שעה בקבציאל, וכיון שבא האורח לרחבה של בית־הכנסת וראה אותי עומד שם כדרכי אצל העגלה שלי עם ספרים, מיד הכיר אותי בטביעת עין, ואף אני הכרתי אותו ושאלנו איש לחברו לשלום.

את האורח הזה ראיתי בפעם הראשונה בעיר בטלון, ושם מצאתי חן בעיניו להכירני ולהסיח עמי בדברים נכבדים. גם בבטלון עשתה ביאתו לשם רעש גדול. זו בטלון העיר, המתמדת לנום, הקיצה מתנומתה והעמידה עליו עיניה, משתאה לו ומשתוממת: מה לו לבן־אדם זה, שבא אליה בחלום הצהרים! ולמה הדבר דומה? לעופות מעריבים ויושבים בתוך הלול ומתנמנמים בכנופיא, וכשאדם נכנס לשם פתאם עם אבוקה הם מזדעזעים, סוקרים בעפעפי עיניהם, האחוזות בחבלי שינה, ואלו לאלו תמהים באנקה ודגירה משונה: מי זה המשוגע, שהוא ער בין השמשות, בשעה זו, שהכל ישנים!

התרגשו הבטלונים ובאו אצלי תיכף לביאתי ובנשימה אחת אמרו כלם: בן־אדם, רבי מנדלי, מין בן־אדם בא אצלנו פתאם! עיניו משוטטות בכל מקום, חוקר ודורש והולך לתוך “הֶקדשֵׁנוּ”, לתוך “תלמוד־תורתנו”, “חדרינו” ובתי־כנסיותינו ובתי־תפלותינו. ודאי לא בכדי הוא. שמא שלוח הוא בסתר ולרגל את עירנו בא. מה דעתך רבי מנדלי? החנונים מתפחדים… המלמדים רועדים…

לאחר שנתפטרתי מעבודתי והתרתי חבילות סחורתי והייתי מוכן למשא־ומתן ראיתי אדם אחד בא לרחבה של בית־הכנסת לבוש כתונת בד מגוהצה, איצטלא נאה, ומגבעת בראשו, והיה מראהו בין הבטלונים שאינם מהדרים במלבושם ואינם מקפידים על רגלים מיוחפות ועל ארכובות וזרועות חשופות, משונה מאד, כמי שנכנס לבית־המרחץ מלובש בגדים בתוך הערומים שם. ואדם זה הוא שהרעיש את בטלון, את הנרדמה הזו. כשבא אצל עגלתי עמד, מסתכל בי ובסחורתי ושותק ואחר כך פתח פיו רשאל לי ואמר:

– רבי יהודי! הספרים הללו לך מה טיבם?

– הספרים ספרים! – החזרתי לו בשפה רפה ועקימת חוטם, כאומר: סחור סחור, דודי, לי לא תקרב!

– אף על פי כן! – אמר לי, מעמיד עלי פנים מאירות ומושך את נפשי בנועם וחן שפתיו, ומיד נעניתי לו ואמרתי:

– הספרים ספרים עברים: סדורים מכל המינים, סליחות. מחזורים, תחינות, קינות וכיוצא בהם.

– אלה הם כל ספריך ולא יותר?

– יש עוד והם מועטים ואין כדאי לטפל בהם – ספרים בלשון קודש, ממיני ספרי השכלה, הם אבנים ואינם סחורה כלל. יהודי המקום הזה לא ביד יקחום.

– יהודי מקומכם – אמר לי האיש, נאנח מתוך לבו – יהודים עלובים הללו לחם הם צריכים, לחם ולא ספרים

– מה מעלתו אומר?! – אמרתי לו, וקול דבורי כנזיפה מתוך תרעומת, שהיתה בלבי עליו בשביל שהוא מזלזל בספרי ומבטל את כל ענין פרנסתי – לחם אתה אומר, ולא ספרים יהודי מקומי צריכים? ואני מעיד עלי שמים וארץ, שלא היו ימים טובים לספרים שלי, לקינות ולתחינות וכיוצא בהם, כימים האלה. היום לא על הלחם לבדו יחיה האדם מישראל, כי על תהלים וקינות ועל כל מה שמוציא דמעות.

– חלילה לי! – הצטדק האיש ואמר – חלילה, לא בספריך האלה אני מדבר, ידעתי מה ספרים אלה לישראל, שדמעתם היתה להם לחם יומם… הא איני מדבר אלא באותם הספרים, במיני ספרים הללו, שהכל יש בהם: תוכחות ועצות, הצעות ונצוח – הכל, חוץ מדברים של ממש. בספרים הללו אני מדבר, שאינם כדאים, לפי דבריך, לטפל בהם. ומה ליהודי מקומך ולהם? לחם לאכול ופרנסה הם צריכים, עזרה ממשית ולא דבור פה. דברי מוסר ודרוש אינם מספיקים לבטן רעבה, ולתקנה בעצה טובה, במאמרים מפולפלים, במליצה ודבר שפתים אי אפשר. הקובל על מוכניות עזובות, שאין משתמשין בהן ומגנה אותן בשביל שהן עומדות ומחלידות בקרן־זוית, אינו אלא שוטה. טלו את העזובים והנחשלים בכם והעמידו אותם על מכונם, השיבו אותם לעבודתם, בפועל ולא בדבור פה – ויהיו טובים ומתוקנים, דרושים לכל חפציהם. אבל כפי שראיתי, אנשי מעשה במקומכם מועטים, אצלכם נאה דורשים נאה מוכיחים, מדיינים ומנצחים זה עם זה, נאה מעירים ומעוררים, ועושים אינם עושים כלום.

דברים של טעם הללו האירו עיני וראיתי כמה באמת נואלנו וכמה טעינו. השעות שעות רעות. שבר בכל יום ואנחה, בהלות וזועות. אַת קבציאל, אַת בטלון וכיוצא בכן עיירות ישראל, שקועות אתן בצרות, כבהמה שקועה עד צואר בטיט, ואותם בני האדם, הקולנים והדברנים שבכן, עומדים על גביכן, אלו יועצים, מעירים ומעוררים: עורי, עורי קבציאל! התעוררי, התעוררי בטלון! ואלו מוכיחים ומזרזים: הוי, קבצנים! הוי, בטלנים! הוי בזוזים, מובסים ורמוסים, חלשים ומדוכאים ורצוצים, קומו והתעודדו! אם אין אתם לכם מי לכם? קבציאל, אל תהי קבציאל! בטלון, אל תהי בטלון! אלו ואלו בצלצול מצלצלים: קומי וצאי לך, בהמה, מטיט היון! חוּלי וגוֹחי, בהמה, שרבּבי זנבך, עקרי רגליך והתרוממי בכח, התרוממי, התרוממי וצאי לך!…

שעה קלה עמדתי שותק ותוהא על האורח שלפני, שדבריו משונים והוא משונה מאותן הבריות שכמותו אצלנו. כלום שמעתם מימיכם יהודי מנומס יחייב את הבריות מבני מינו, אותם ומאמריהם, ויזכה את המון עמנו וספריו? מין אדם זה נראה לי כמין כלאים: אפיקורוס־וחסיד, פראק־וטלית־קטן מורכבים ביחד, טופס חדש, שצריכים לברך עליו שהחיינו! אבל מה כחו, קטרגה עליו מדת הדין בלבי, ומה זכות יש בידו להוכיח אחרים, שהם מדברים ואינם עושים – והוא מה עושה? מי הוא, ומאין בא, ומה לו במקומנו? ומיד נמלכתי בדעתי, מה לי להתבייש מפניו, אקיים בו מנהג יהודים בשעת שאילת שלום, ופתחתי את פי ושאלתי לו:

– מה שמכם? מה מעשיכם? ומאין אתם?

בנדנוד ראש ובשחוק נעים יצא האורח ידי תשובתו על שאלותי הללו, ונראה שרוחו היתה נוחה מאד ממני. הזמין אותי אצלו להאכסניא שלו, כבדני בכוס חמין ושאל לי על כמה וכמה דברים, והיינו יושבים ומסיחים זה עם זה, והוא מסר לי מעט מה שאפשר מענינים מרובים ונכבדים. הינריך זה שמו וכהן שם משפחתו, והוא אחד מהולכים בשליחותם של חברת נדיבים, עשירי עם בחוץ־לארץ, לבקר את אחינו בני ישראל בתחום הישוב, השדודים בימי הפרעות. ועליהם המצוה לתמוך תמיכה לפי שעה את העלובים, מוכי הפרעות, להתבונן לכל מעשיהם ודרכי פרנסתם וצרכיהם, לראות מה טוב לתקנתם, שלא יאבדו בענים ויתקיימו בעולם. השליחים האלו עוברים בתפוצות ישראל, מקהילים קהילות ונמלכים עם פרנסי הצבור. וזה השליח, הינריך כהן, אדם גדול, חכם ונשוא פנים, עובר כל המקומות שבאיפרכיא הכסלונית.

ומאותה הפגישה הראשונה בבטלון עד פגישתנו זו בפעם שניה בקבציאל עבר כחודש ימים, ובזמן קצר זה נשתנו פניו של האורח כל כך, עד שלא הכרתיו אלא לאחר שהייתי עומד ומסתכל בו שעה קלה.

– למה אתה מסתכל בי כך? – תמה עלי האורח – לא הכרתני? משעה שנתפטרנו איש מחברו ועד עתה הרי לא עברו אלא ימים מועטים!

– ולפי שנוי פניך נראה כאלו עברו מאותה שעה כמה שנים. זקנה קפצה עליך, רבוני! – אמרתי לו, מנענע בראשי כמצטער עליו.

– ולפי מנין הצרות ימים מועטים הללו שקולים כנגד שנים הרבה. אוי, אוי, רבי מנדלי, נורא העוני של בני ישראל שראיתי בימים מועטים אלו. גדול מאד שברם וצרותיהם תהום רבה! – אמר לי האורח, נאנח בנפש מרה – בוא נא אצלי בערב, כשתהא שעתי פנויה, ונשתה חמין ונדבר, ועתה עלי לראות “פני” העיר, להסיח עמהם ולעשות מה שבידי לאחי הקבציאלים.

כשבאתי בערב להאורח ראיתיו יושב בכפיפת ראשו ורובו וכותב בעיון גדול ועל השלחן כתבים הרבה וספרים פתוחים לפניו. כיון שהרגיש בי הזמין אותי בפנים יפות לישב כנגדו.

– אורח בזמנו אתה לי – אמר לי בידידות, זוקף את ראשו, מתמתח ומישר את גבו – ביאתך רצויה, שהיא נותנת לי מנוחה לשעה מכתיבה ועיון בצרת ישראל. עבודה זו, הנתונה עלי, מפרכת את גופי ומתשת כחי בימים האחרונים, מפני שעתה בימים האלה ובמקום זה, היא לי עבודה, שאין עמה תקוה לתולדות מסוימות ולתכלית מכוונת כבתחלה. המחשבות הקודמות נתפקעו, כאניה מנופצת אל הסלע, מכל מה שראיתי בימים האחרונים בעיני.

– אף על פי כן אין להתיאש – אמצתיו מפני הנמוס בדברי פיוס ונחומים – נאמר אפילו, שהמחשבות הקודמות, שחשבתם עלינו בחוצה־לארץ, אינן אלא חלומות, ואצלנו היהודים כאן הרי גם החלומות יש להם ערך, ממש כזה של שטרות סוחרים ידועים, ואנו באים עמם, ביחד עם שאר חלומותינו, לרבונו של עולם, בשעה שהוא עסוק בברכת כהנים, כדי שלא ידקדק עמנו הרבה, ואומרים לו אמירה חטופה ובהולה: אם טובים הם חזקם ואמצם ויתקיימו… ואם צריכים רפואה… תקנם כגודל דעתך ותבונת כפיך!

– יפה אמרת! – אמר לי בשחוק קל ובכובד ראש – המחשבות, שאחרים בחוצה־לארץ חושבים עליכם, יהודי רוסיה, באמת הם חלומות, ושם זה נאה להן מעתה. סבורים, או חולמים בני־ברית אצלנו שם, שהפרעות כאן מכה עוברת היא; שבהשתדלות לפני שׂרי מעלה על היהודים כאן ובצדקה למוכים ולעניים אפשר להיטיב, אם מעט ואם הרבה, רוע מעמדם – יתנו הם ועשירי היהודים כאן ישתתפו עמהם; שיהודי רוסיה כלם בורים גמורים, שנוררים נבזים ובוערים הם, אינם לא בהשכלה ולא בנימוסים ודרך־ארץ – ובכן אין להם תקנה אלא להשׂכּילם. ועשיר אחד, הרוצה בתקנת ישראל וממון קורח לו, נשֹאוֹ לבו להביא אלפי אלפים כסף לגנזי המלכות על מנת שתיסד בתי־ספר מיוחדים לבני ישראל. הדבר עדיין לא נתאשר והוא תלוי ועומד. – כך סבורים שם, והמציאות באה ומטפחת על פניהם! מכל מה שחקרתי ודרשתי וראיתי בעיני כאן למדתי, שאני והם שם היינו כחולמים. הפרעות, אוי ואבוי, מכה־מדינית היא, ומשמשת כתכסיס מדינה לתריס בפני הפורענות! השתדלות אינה מועילה, ולא עוד אלא שהיא מזקת, שיש בה השפלת כבוד של עם ישראל וריח “מה־יפית” נודף ממנה. העניות מתרבה והעניים כפלי כפלים כיוצאי מצרים, צר להם המקום בתחום הישוב ושערי הפרנסה ננעלים לפניהם, ובאֵין כל הם מניחים את מקומם ותועים כצאן בעולם, חוזרים על פתחי נדיבים ומתבזים על הבריות. הצדקה בלבדה מה היא ומה כחה כנגד עניות נפרזה ועניים מרודים, ההולכים ומתרבים אצלכם בצוק העתים! צדקה זו, שבני־ברית בחוצה־לארץ נותנים, אין בה מועיל אלא לחיי שעה ובצמצום גדול, ואנשי מקומכם כמעט שאין משתתפים בה כלל. יש יכולים ליתן ואינם רוצים ויש רוצים ואינם יכולים. אומללים הם היהודים כאן במקומכם לא משום שלא השכילו ופראים הם, אלא אדרבה, הם אומללים משום שלדברי שונאיהם השכילו הרבה יותר מהמונם האזרחים. היהודים, הם אומרים, מחוכמים הם וידם בכל – במלאכה ובחרושת, במסחר ובעסקי ממונות ובכל ענפי מדע ועניני פרנסה וכלכלה, ולפיכך יש להרחיקם מעל גבול המונם, שהוא תם ואינו יודע ואינו יכול להתחרות אתם.

– ומה לעשות? – אמרתי לו.

– “הושע השם את עמך, את שארית ישראל!” – השיב לי באנחה מתוך מעמקי לבו.

– תפלה זו היא עתה דברי יאוש בפיך – אמרתי לו כתוהא ומתרעם קצת – אדם שכמותך היאוש אינו נאה לו.

– שני ספרים גדולים הללו, שאתה רואה אצלי – אמר לי, מראה באצבעו על השלחן – אחד ספר זכרון הוא. כל מה שראיתי וחקרתי ומצאתי בקהלות ישראל, שעברתי שם, כגון עסקי הצבור והנהגתו בעניני הצדקה והחינוך ובכלכלת צרכיו, הכל רשום בו. ואחד הוא ספר “תקונים”. בו אני פוסק הלכה מתוך הדרישות והחקירות שלי ומציע הצעות מה לעשות לתקנת אחינו העלובים כאן. והריני מודה לך, הרבה דברים בו, שעכשיו אני תוהא עליהם, והרבה דברים אני עתיד לחדש בו לפי התפתחות אותו דבר, שהתחיל מבצבץ מתוך תהו־ובהו שלפנינו ועולה על אופק של עולמנו והוא לפי שעה בבחינת דמדומי עת חדשה. המלאכה שמוטלת עלי מרובה ורחבה ואין בידי עכשיו לעשותה. צרות אחינו הממוני ודלדלו את כחי.

– צערך זה הגדול, שאתה מצטער על צרת ישראל – אמרתי לו – הוא כבודך ותהלתך, וחבריך השליחים, כפי השמועה, צערם אינו גדול כל כך.

– חברי, אתה אומר? – אמר לי לאחר שעמד ממקומו ושתק שעה קלה – חברי הם בני־ברית, כלומר, בני דת משה. שומע אתה? ואני בן־עמי, יהודי ככל אבותי. הריני חוט סרוג ומסורג באריגה אחת עם אחי בני עמי האומללים. חברי – הורתם ולידתם בחוצה־לארץ ואני… קבציאלי…

– אתה! – אמרתי לו תוהא ומשתומם – אתה, קבציאלי אתה!

– להרגיש בצרת עם ומכאוביו – האריך את דבורו שלא להשגיח בי, שנכנסתי לתוך דבריו – אינו יכול אלא מי שהוא עצם מעצמו, אלא מי שחלקו ביסורים היה או הוה כהם וגורלו ככל המונם. רעים היו ימי ילדותי, הייתי מסתגף ברעב ובעירום ובחוסר כל ובגלגול־ספסלים בבתי־מדרשות עד שבחמלת אדם נכבד עלי, נקראתי לבוא אליו לחוץ־לארץ והוא גדלני כאב והכניסני לבית־מדרש גבוה ויצאתי משם מלומד בדברי חכמה ומדע ומוכשר לעבודה בעסקי העולם, ואני מתפרנס עתה בכבוד, בנחת ובריוח. כן, כן הוא, קבציאלי אני, נולדתי בקבציאל ושמי הירשילי!

*

למחר נתפטרנו איש מחברו, מברכים זה את זה בשלום ובכל טוב, וידידי רבי הירש הבטיחני לשלוח לי בהמשך הימים פרקים מתוך כתביו להדפיסם בהשתדלותי ולהפיצם בישראל.

את חטאי אני מזכיר היום. בשעת ברכות־הפרידה התנקשתי בלשוני והיתה ברכתי מטורפת. בענין הברכות, מעין “הלואי ויהי־רצון” הריני הדיוט ובור גמור, כיהודים הרבה אצלנו. אותם היהודים, בשפותחים באמירת יהי־רצון למי שהשמחה במעונו, מפני שחושבים אותה חובה להם, נעשים כבדי־פה, מהגים ומלהגים ומגמגמים ופניהם מבהיקין. הם לבעל־השמחה בפצח מפצחים: יהי רצון ש… ש… ש… ובעל־השמחה להם: יהי רצון ש… ש… ש… וכך הפטפוט הולך ונמשך עד כדי הקאה מחמת מיאוס, ושני הצדדים מהרהרים בשעת מעשה בלבם: הלואי, רבונו של עולם, יהי רצון שנתפטר זה מזה במהרה! – לעולם אני שומר פי ולשוני ויוצא ידי־חובתה של אמירת יהי־רצון בקיצור, בשפה רפה ובחשאי, ובאותה שעה נכנסה בי רוח שטות והשיאני לברך את ידידי ברחבה ובקול גדול, וכיון שפתחתי את פי נוקשתי בשינונ"י, מאריך בש… ש… ש… ואיני יכול לא להשתתק ולא לסיים. רבי הירש, יאריך ימים ושנים, הרגיש בצערי ואמר אלי בחכמה:

– ידעתי, רבי מנדלי, ידעתי. מרובות משאלות לבך עד שאין הפה יכול לדבּר, והלואי שימלא השם את מחשבותיך הטובות עלינו ועל כל ישראל במהרה בימינו.

– אמן – עניתי בכל כחי – אמן וכן יהי רצון!

פתיחתא

א

אמר מנדלי מוכר-ספרים: אין יהודי בא מדרך שלא ירגיש שברון-מתנים וכאב-השדרה ופיק-ברכים מרוב לחץ וישיבה בדוחק ­– שבעה אנשים על מקום אחד. משעת כניסתו לתוך העגלה היהודי מפקיר עצמותיו ורגליו נעשות אסקופא נדרסת לכל. אבל לא עליכם, רבותי, מכאוב כמכאובי, שהייתי חושש בכל אבי-גופי בתחלת ביאתי לשיחור, עיר גדולה בכרכי-הים, אחרי טלטולים והרפתקאות ויסורים רבים. על עצמותי היו מרגישות באותה שעה כמה גדולים דברי חכמים על הכתוב “נשיתי טובה” – זו המרחץ, והיינו מרחץ כפשוטו וכמשמעו בכל פרטיו, עם אצטבאותיו הרחבות ועם כלונסאותיו הארוכים לתלות עליהם מכנסים ופוזמקאות וכל כלי-גבר, ועם רופא מומחה, היושב בזוית ונר דולק לפניו, מגלח ומקיז דם כדבעי לאחינו בני-ישראל. לטובה זו הייתי צריך באותה שעה, וחבל על אותה טובה ושאר המתנות הטובות, שנשתבחו בהן העיירות הקטנות במקומנו, שאינן מצויות בכרך שיחור, ובשביל כך בלבד קשה ישיבת כרכים ואין דעת יהודינו הכסלונים והקבציאלים סובלתן.

כיון שראיתי, שאין לי תקנה במקום הזה על פי דרכי, עשיתי מה שכל יהודי עושה בשעת הדחק – הסחתי דעתי ממכאובי ובטלתים כאלו אינם. ואחרי תפלת-ערבית יצאתי מהאכסניא לצורך משאי-ומתני ולהתראות עם התגרים ואנשי-שלומי.

רוח שאינה מצויה באה פתאם מצפון ועמה חושך ענן וערפל, ובני-אדם נחפזים, מבולבלים ומבוהלים. בימינו אלה נשתנה בכלל וסתו של אויר-העולם, הפכפך ומשוגע הרוח, כשער השטרות העולה ויורד לסירוגין בבתי-ועד לסוחרים, וכדור הזה כלו, שמתהפך במעשיו ודרכיו. עוד בשלהי דקייטא נעשה פתאום שנוי-וסת באויר – נשיאים וקור ורוח. השמש קדרה, פנה זיוה, פיה הודה, כל העולם שומם ואימה חשכה גדולה נופלת עליו. שעירים מרקדים בגנים ומחבלים ואוכלים את יתר הפליטה שם; כשוד משדי באים החזירים, נוברים ומכרסמים ועוקרים מארץ שורש כל צמח בשניהם וכלה הם עושים את עבודת האדם. העצים התנצלו את עֶדְיָם מימות האביב ועמידתם דלים וריקים, כמלמדים, בלי “עלים”. כלם מתנודדים ומזדעזעים, נאנחים ונאנקים ומטפחים בכפותם על ראשם המוקרח, ולא נודע שהם פרחו לשעבר גם עשו פרי להנאת הבריות. החיה מבקשת לה מפלט במחילות-עפר, הזבוב – בנקרת הכותר, ורבים מהבריות עוזבים משכנותיהם, ופניהם לקצוי-ארץ וימים רחוקים. אבלה האדמה ונאסף ששון מן כל בשר; כלם עצובי-רוח ומצטערים וחרדים: עוד מעט ויבוא החורף, האדון הנורא, ויכה את הארץ חרם… והנה זה עברו ימי החג, המועדים חלפו והחורף הגיע, אפס לא ברעש ולא בסוּפה, לא אכזר הוא ובעל-חמה לעינים, והוא רחום, מתרצה ומתפייס לארץ ולדרים עליה באור פניו; הנפש תשוב למנוחתה וטועמת טעם משונה כצפיחית בדבש וחוץ ביחד. הזבוב נראה בארץ, יחוג וינוע כשכור ויצא במחול-קוזקים על אחד החלונות, גם יתושים קמו ובאו כתות-כתות מן המחבואים, מתהוללים ומזמזמים ועושים חינגא-והלולא בחוצות, ועץ שטה לקח והוציא פרח, למזל-טוב, ויצץ ציץ שם בתוך הגן. ובן-אדם מתעה את נפשו כדרכו ומדמה, שנסים נעשים לנו בעולם וחש עתידות טובים לו – ובכן אביונים ישמחו וקבצנים יעלוזו: יש תקוה לאור יקרות וזרחה להם שמש צדקה וחם להם, אם ירצה השם. ופתאם, הוי ואבוי, נגלה החורף בעזוז-נוראותיו, והנה הוא הולך וסוער, גוער ומתגעש בזעם אפו, משיב הרוח ומוריד גשם עם שלג וכפור כפתים על ארץ ויושבים ומכביד עליהם עבטיט.

הרוח סוער ומשליך קרחו כמחטים בבשרי, ואני מרכין ראשי ומחזיק בקפוטתי, שלא יחשוף שוליה על פני, והולך לי יחידי בלילה כפוף ושחוח אל שלמה הישראלי, מכירי ומיודעי מימים רבים.

ב

זה שלמה האיש דר לפנים בכסלון והכסלונים היו מפרנסים אותו בכבוד. לא שהיו מבזבזים עליו מממונם, חס-ושלום! אפילו פרוטה אחת לא הוציאו לצורך פרנסתו מכיסם, מפני שהפרוטה חביבה לו להכסלוני כנשמתו ואינו מאבדה לדעת ברצונו עד שכופין אותו וממרטין פאותיו, וראשית חכמה אצלו – הפרוטה, היא מגדלתו ומרוממתו ומכשרתו להיות תעלא בעידניה, חצוף ועז-פנים, פרנס העדה וקופץ בראש. אלא שלמה מחבר הוא ועשה את הכסלונים מעין לספוריו, כלומר שהיה מסתכל בהכסלונים ומבין אל כל מעשיהם, כדרך הטבעיים שמתבוננים בטבע הברואים ומדברים על הבהמה ועל הרמש ועל כל בעלי-החיים למיניהם, ולאחר שהיה צופה ומביט להכסלונים ונגלו לו תעלומותיהם, ארחם ורבעם, שבתם וקומם וכל דרכיהם של מין הברואים הללו, היה מצייר אותם בעט סופר כמו שהם בטבעם וצביונם, ומספר עליהם נפלאות ודברים הרבה משמחי-לב ומאירי-עינים, ודבריו אלה היו נקראים בכל עדת ישראל ומביאים לו פשיטי דספרא לפרנסת ביתו. ולכאורה לא היה להם להכסלונים פתחון-פה לערער על מעשה זה של הישראלי, הואיל וזה נהנה והם לא חסרים, ואף-על-פי-כן לא היתה דעת הכסלונים נוחה ממנו וקראו עליו תגר, מטעמים שאינם ידועים לנו עד עכשיו. בדין הוא שכופין על מדת-סדום, והחובה היתה מוטלת על בית-דין לכוף את הכסלונים למעשה זה, שנעשה בם בלי דררא-דממונא מכיסם, לסתום פיהם בכל תוקף-עוז כדת ישראל ולכפתם כבהמה ולהניחם לפני הישראלי, שיהא מצייר אותם בעל כרחם לטובת הנאתו ולהנאת אחרים, אלא שהוא מחל על זכותו והתיאש מהם. וכל כך למה? משום צער-בעלי-החיים, שאין לצער כל בריה ואפילו יתושין ופרעושין; והשנית, מפני שהוא בעצמו מאס בענינו זה, לטפל עם כסלונים תמיד, ואפילו דבש אם תשׂבּענוּ והקאוֹתוֹ; והשלישית, הרי לכל תּכְלָה קץ, ואם שפע הספּורים ממקור הכסלונים לעולם? ראה שלמה, כי מקורו זה התחיל מתעפש ומסריח ושרץ צפרדעים ובריות שפלות קטנות מאד, שאין כדאי לטפל בהן, ושמועה שמע, שמיני בריות חדשים מקרוב באו אצלנו, כסלונים ברוחם והם תחכמונים , גוונין הרבה להם ופום ממלל רברבן, ומעשיהם זרים ומשונים, הכל מבקשים לידע מה טיבם ולעמוד על אפים, אבל עדיין לא עלה עליהם עט לציירם כראוי, ועדיין קרקע-בתולה הם וממתינים לביאת סופרם; לפיכך הפקיר שלמה את כסלוניו ויצא נקי מק"ק כסלון. אם שמחו התחכמונים בשלמה ושמח גם הוא בהם, וכמה שהה אצלם, ומה הגיע לו מהם בעבודה שעבד עמם בעטו ובקסתו – לא ידעתי. אפשר, שנפשו קצה גם בהם, והיה נוח לו לפשוט נבלה ולא בריות שמותן, רק זה בלבד ידעתי, שהוא עכשיו בעיר שיחור, מרביץ תורה בבית-מדרשו, ושם דירתו.

אחרי כל התלאה בדרך ורוב עמל לחפש ולמשש באפלה נכנסתי, בעזרת השם יתברך, אל הבית בזהירות יתרה. וממילא מובן, שנכנסתי מן הצד, דרך בית-המבשלים, כהלכת גובריו יהודאין בעלי נימוס ודרך-ארץ. היהודי נכנס כמנהגו בחשאי, כפוך ונכנע ולא נשמע קולו בבואו, וכמו מעפר יצמח אחר כן נגד פני בעל-הבית, והיה כדוב אורב לטרפּו, לחטוף אותו פתאם, עד שלא תשׂפיק לו השעה להסתר ממנו. מנהג ישראל זה הוא זכר לעניות ואביונות בגלות מימות-עולם. משרבו הקבצנים פושטי יד אצלנו והמקבלים מרובים על הנותנים, התחילו מבקשים לחם וחוזרים על הפתחים בכל תחבולות ערמה של הצידים, ובאים בעקיפין ובחשאי, שלא יהא רֶוַח והצלה לבעל-הבית, הבהול על ממונו. וכניסה זו כיון שירושת-אבות היא נתקימה אצלנו עד עכשיו.

הריני עומד בפרוזדור שעה קלה בשתיקה גדולה, ממשמש בקפוטתי ופאותי,מרים הכובע מעל ראשי ומניח עליו ה"ירמולקי", כנימוסו של עולם, ואגב עיני משוטטות בחדר זה שכנגדי. בני-אדם מסובים שם אצל שלחן ארוך ומפה לבנה עליו. איש זקן יושב על כסא כבודו בראש, שלשה גברים לשמאלו ואשה כבודה עם בתולות לימינו. על הספסל לפני השלחן עומד מוליאר רותח מפיק הבלא ותמרות קיטור כעין האפר, שעולות ומתאדמות כערפלי-טוהר מנוגה העששית, שמשתלשלת ויורדת מן התקרה. אורה וחום ורוב נחת ונעימות בבית, שותים חמין ומספרים זה עם זה בחבה ורעות.

לאחר שהתקנתי עצמי בפרוזדור נכנסתי לתוך חדר זה ועמדתי אצל הפתח מחריש ושותק.

– מי כאן, מי כאן? – קרא הזקן ולא זע ממכון שבתו.

– אין כאן כלום… יהודי כאן… ערבא טבא! – משיב אני בשפה רפה ועומד כבתחלה על מקומי.

– מה הוא סח שם? – שאל הזקן משתומם, והרי זה קם ממקומו והולך ובא אלי.

– מה הוא סח? לא כלום… ערבא טבא, אומר אני.

– ערבא טבא – יפה הוא וטוב מאד; אבל, רבי יהודי… מה הוא מבקש ומה רצונו?

– מה רצוני? איני רוצה כלום. כך הוא, בדרך אגב… הואיל ואתינא להכא, אמרתי בלבי, כדאי הוא לילך ולראות את פני מכירי מאז. מה שלומך, רבי שלמה? זה כמה שנים לא ראינו איש את חברו. שנינו נזדקנו ברוב הימים. אתה שערותיך הלבינו ואף-על-פי-כן לא נשתנית הרבה. מיד הכרתיך במצחך הגבוה ובקוצר ראייתך, אלה הן העינים המבהיקות ואלה את השפתים, שרוגז ושחוק כאחד משמשים בהן בערבוביא, זוהי ההתלהבות וזוהי תנועת הידים בשעת הדבור, כמו בימי הנעורים. נער-זקן אתה, במחילת כבודך! – ואותי? אותי כלום אין אתה מכיר? – סיימתי בשחוק של חבה, מתמתח לפני בכל מלוא-קומתי ומחזיק בזקני.

– המתין נא, המתין לי מעט – אמר שלמה והעמיד פניו עלי – עתה ידעתי: רבי מנדלי… אחי רבי מנדלי מוכר-ספרים אתה! – ברוך בואך! למה ביאתך בחשאי דרך מבוא אפל לאחורי הבית, ועמידתך כעני בפתח?

– וכי צריכים להשמיע קולי-קולות בפעמונים וצלצלי-תרועה, להודיע ולהודע, שפלוני הולך ובא בפומבי?! אגב סלח נא, רבי שלמה, שהכנסתי בנעלי טיט ורפש לתוך ביתך וכל הרצפה טנפתי.

– אין בכך כלום. הטיט אצל בני ישראל הוא זכר ליציאת-מצרים – השיב רבי שלמה, אוחז בזרועי באהבה ומעמידתי לפני בני-ביתו, קורא בשם לשלושת הגברים ואומר: אלה סופרים עברים, רעי ואוהבי הנאמנים.

– סופרים עברים ואוהבים נאמנים! – תוהא אני בלבי. וחתולים צרורים בשק אחד, נושכים וממרטים ושורטים זה את זה, עלו במחשבתי ועקמתי את חוטמי עקימה משונה.

ברשות בעל-הבית ישבתי אל השלחן – וכוס חמין לפני. בין המסובים לא היו עוד הדברים שמחים כבתחלה, ולאחר שעה מועטת נשתתקו כלם. שתיקה זו מצויה על פי רוב אצל הבריות בביאת פנים-חדשות לתוך חברתן. בה נשמעת נבחה-חשאית של הכלב הרע, הרובץ לפתח לבּנו, ופירושה: חדש, שנאה, תחרות וצרות-עין, ורמז בבקשה: ברח דודי לעזאזל או לכל הרוחות שבעולם – והניחות לי! בעין טובה ובתמימות אינן פוגשות זו את זו אלא הבהמות. בהמה עומדת על אבוּסה והרי באה אחת ומושיטה ראשה לתוך האבוס, אין חברתה מוחה בידה ושתיהן אוכלות כאחת וממלאות כרסן בנחת-רוח. ואל תתמה על מדת בהמה זו, שלכך היא בהמה, בריה כסה ושפלה בלא דעת ותבונה, לא כן בני-אדם, הם מראים את ערמתם וחכמתם, שנתּנה להם מבראשית, ופוגשים זה את זה במדה אנושית על-פי דרכם. שתיקה זו קשה היא לפנים-חדשות ונוטלת מן האדם השליטה באברי גופו, אין חשבון ואין רצון ואין דעת בתנועות הידים והרגלים והעינים, וכל פנות שהן פונות זרות ומשונות. החוטם עומד ככלי מלא בושה וכלמה ואינו יודע להיכן יהא נפנה מפני הטירוף; ומבוקה ומועקה בלב, והנשמה אף היא מתלבטת ומתבטת כצפור בתוך כלובה וצר לה מאד.

ג

יתברך רבי שלמה, שנתעורר ברחמים וינובב את המסובים והתחילו כלם כאחד מדברים בקול. הכל יודעים שהמחברים פּטפטנים הם ודברנים יותר מנשים, וכיון שפותחים את פיהם נעשה כמעין המתגבר ותשעה קבין מלין יוצאים ממנו. אף אני “בפצח פצחתי” והריקותי להם ניב-שפתים עד בלי די. וזה נתן חני בעיניהם ונעשינו מיד, כמנהג היהודים, ידידים אהובים.

– נחזור לעניננו הקודם – אמר רבי שלמה ובקש לעורר חבריו – בפני רבי מנדלי נוכל להוציא כל רוחנו, אין כמותו מבין ובקי בהלכה זו. אדרבה, ישמע ויחוה דעתו אף הוא.

– במה עסקתם, רבותי, ומה חידוש בבית-מדרשכם? – שאלתי בפנים מאירים.

– במה חברים עוסקים? בספרים ובסופרים – השיב רבי שלמה – ילמדנו, רבנו מנדלי, הכתיבה בעצמה מה היא ולמה היא? זו תמצית הענין, שעליו היינו דנים בתחלה.

– ומה אמרו חכמים בדבר זה? – חלקתי כבוד לבני-החבורה לדבּר בראש.

– רוח ממרום היא באנוש ולאו כל אדם זוכה לה – הורה אחד מהחברים, והשני תנא דמסייע לו.

– ואני אומר, לא כן! – טען השלישי - הכתיבה היא דבר שצריך הבנה ולימוד, ומי שבינת אדם לו ולמד, הוא כותב.

– מדת הכתיבה – עניתי אף אני חלקי ונתכוונתי לבדח את השומעים – אינה אלא שגעון, מין חולשה ואולת קשורה בנפש, כתאותם של אותם הבריות לירד לפני התבה ולהפליא את הצבּוּר בגרונם.

– רבי מנדלי מבקש לעקור את הכל! – אמר רבי שלמה, משיק אצבע אל חוטמו לאיים אותי ופניו שוחקות – איני מכניס ראשי במחלוקת על החלק הראשון מן שאלה זו, שנחלקו בה חברי, לומר הכתיבה מה היא, והריני מזמן את פי להרצות על החלק השני מענין זה: למה היא? – בינת-אדם היא הרת-המחשבות, והמחשבות אינן מתגלות ונגמרות כל צרכן אלא על פי הדבור, בו יקרם עליהן בשר ועור והולכות ומשתלמות בצורתן הראויה. ולפיכך זה כל יתרונו של האדם, שהוא מדבר. והדבור בפה, בשביל שהוא צייר וצר צורות להגיוני הרוח, זקוק לאמצעים עוזרים אף הוא, לעשותו מוכשר לכך, מעולה ומתוקן יפה-יפה. ועזר כנגדו היא הכתיבה או הדבור שבכתב. הכותר מקפיד ביותר על לשונו, בורר דברים ראויים לחפצו ומסדרם סדור נאה, חורז אותם ומצרפם מעט מעט במתינות ומתכוון ליחד החומר והצורה ביחודא שלים, כיחוד הגוף והנפש בכל בעלי-האברים, בלי חסר ויתיר. אמור מעתה, מתוך הדבור שבכתב נתפתח לשבח הדבור שבעל-פה ונזדככה המחשבה ותרבה הדעת.

– כל זה לא עלינו נאמר – קטרג אחד מבני-החבורה – אלא לשון סתם, תוכחה ומוסר, עצה ופלפול וסברא, דברי-הבאי וגוזמא, שבחים משונים וזלזולים מופלגים, הכל כמו בישיבת הבטלנים שבלשכת התנור בבתי-מדרשות, וזה מעיד על קטנות-המח וריקות-הלב. לא די שהוא עקר ואינו מוליד כל מושג חי ורעיון חדש, אלא שאינו מרגיש אפילו בחסרונו, ולפיכך אף הפחות שבכותבים נוטל גדולה לעצמו, חכם הוא בעיניו משבעה משיבי-טעם ומשתמש בלשון אנכי תמיד: כך וכך אומר אנכי, כך וכך סובר אנכי וכך וכך יועץ אנכי… כלם עם סגולה הם, מוכיחים נפלאים, ממציאים משונים וגדולי העצה, אנשי-השם ומחוקקים. כל אחד חומר לו הר סיני, ללמד לעמו חוקים ומשפטים ולהשמיענו עתרת דברים, שתחלתם אנכי וסופם אנכי.

– אי, אי, אי! – נתעוררתי על המקטרג בדחיה עצומה. בלבי הייתי יודע שהדין עמו, אף על פי כן נתעקשתי ונשאתי לשוא נפשי על קדושת שם כבודכם, זרע קודש, המסלסלים בקודש.

– הכתבנים אצלנו – קטרג עוד אחד מהחבורה – בעצמם אינם כותבים דבר חכמה כלאחר-יד ובהבטה עליהם, על דבר… ועל דבר… מוכיחים ומקניטים אחרים, מעודדים ומעידים, שראוי מאד מאד לכתבם. ובענין שהם עסוקים בו אינם נותנים דעתם לשמוע מה שאמרו עליו הקדמונים שהיו לפניהם, כדי שיסתייע מכלם ויצטרפו הדברים לבנין שלם אחד ממסד עד הטפחות, אלא כל אחד אדם-הראשון הוא בשעתו ומתחיל מבראשית, והאלף-בית חוזרת ומתחלת תמיד. אין זכרון לראשונים אצלנו, וגם המעשים בימינו כחלום עוברים ונשכחים. מאורעות הרבה בימי חיינו אינם נכתבים בספר לפנינו מטעם זה בלבד, משום שטועים ומאמינים שזוהי עבודת הכותב דברי-הימים לעתיד לבוא – לצרוף בדברים ולברר וללבן; אבל עד עת קץ הרבה מהם כלים ואובדים. ואם יעמוד חוקר קדמוניות בתוכנו ויאמר לבנות בית ישראל מאבני זכרון מנופצות, הרי יהא הפרוץ מרובה על העומד ובית עכביש בנינוֹ, אם לא שנאמין בתמימות, שחוקרי קדמוניות אצלנו נביאים הם ואנשי-הרוח, ובחלום וחזיון-דמיונם הם רואים ראשונות ובוראים יש מאין כרצונם; על כל פנים די שתתן להם קופא דמחטא, ואת הפיל לעייל בה הרי זה יבראו בעצמם. אבל מי יודע אם יעמדו כמותם בדורות אחרונים… וכותב קורות העתים ביגיעת נפש ובינת אדם, שיהיה בימים הבאים, הוא יחייב את סופרי ישראל בזמננו ויתנם לחרפה, בשביל שלא עשו חיי עמנו מעין לספריהם ולא מסרו די חומר להבונים אחריהם, ויהבלו במאמריהם ובספוריהם בדברים של מה-בכך, ובחזיונות שוא לא היו לעולמים אלא בדמיונם. וביותר עתידים ליתן את הדין אותם הסופרים – הוסיף על דבריו, רומז בעיניו ומורה באצבעו על רבי שלמה – סופרי זמננו שהם יודעים את רוח בני עמנו ומכירים מעשיהם ומנהיגהם של הקטנים עם הגדולים והיו מתרשלים לרשום כל זאת בכתב אמת.

– רבותי, רבי מנדלי מתירא שמא תשרפוהו בהבל פיכם! – אמר רב שלמה בפנים שוחקות, כשראה שאני מטורף וצורתי משונה מתמהון ובלבול החושים – שלום לך, רבי מנדלי, ושלום להכתבנים! המחברים, בשעה שיושבים ודורשים, האש מתלהטת סביבותם, ואין זו אש אוכלת, חלילה, ללהב יוצאת ולדליקה, אלא היא רתיחת דמם ורוחם, וכל דבריהם של תלמידי-חכמים, אפילו בשיחות-חולין, כגחלי-אש. יודע אני אתכם, חברי, שאינכם בעלי-דין קשים כל כך בלבכם כמו בפיכם, ולא כנגד כל הסופרים, חס-ושלום, דברתם אלא כנגד מקצתם, ואם היום גברה מדת-דינכם יותר מבשאר הימים, ידעתי למה היא. שעה זו שעת זיקין וזועות ורוגזה בחוץ ונתרגזה גם רוחכם ביותר. ומבּשׂרי אחזה זאת, גם עלי נפשי תשתוחח מפני הרעש והזועות, רוחי כים נגרש בקרבי ואתרגז היום. לא יום רצון עתה, אחי! – אף זאת יודע אני, שבכלל אלה העתידים ליתן את הדין, לדעת חברנו זה, על שהיו מתרשלים בכתיבת דרכי-החיים בזמנם, גם אני במשמע, ועלי הוא רמז בדבריו. אבל מה שיוכל ללמד עלי זכות הוא מעין זה שאירע, לפי האגדה המסורה, לארונו של מחמד התלוי באויר, מפני שהוא נתון בין שני מגניתים מכאן ומכאן, ולפיכך…

רבי שלמה הפסיק דבורו מפני שטף זה של רוח קרה, שנדחקה ובאה פתאם מחוץ לתוך החדר ומכהה אור העששית, וקול דברים ובהלה בין בני הבית נשמע בפרוזדור. אשתו ובנותיו של רבי שלמה הרי הרגישו בעצמן, מיד לאחר שתית החמין, שהן כמיותרות במושב גברים, שיש ביניהם דברי-תורה, ועמדו ממקומן ונשמטו מן החדר. נשים של תלמידי-חכמים ודאי יש להן חלק לעולם-הבא, מפני שאין להן כלום בעולם-הזה אצל בעליהן. הרבה דברים בגולם וחלופיהן בתלמיד-חכם: גולם מרבה שיחה עם אשתו, קל-וחומר עם אשת חברו, ותלמיד-חכם אפילו עם אשתו אינו מדבר. גולם כשהוא מטייל עם אשתו פוסע לצדה פסיעה קטנה ויוצא ונכנס אחריה, ותלמיד-חכם פוסע פסיעה גסה ורץ לפני אשתו ויוצא ונכנס לפניה. גולם נותן הלבוש על ידי אשתו ומשמשה, ותלמיד-חכם אשתו מלבשתו ומשמשתו. גולם כשמזמן אורחים לביתו לשחק בקוביא אשתו מצטרפת למנין ומשחקת עמם כל הלילה, ותלמיד-חכם כשחבריו באים אצלו אשתו מוזגת להם כוסות של חמין ומשמשת אותם, וכיון שגמרה עבודתה אין לה עוד מקום ביניהם, והיא ממהרת והולכת מעיניהם. וכך היה הדבר באשת רבי שלמה ובבנותיו. אנחנו עסקנו בשלנו, עד שנשמע קול דבריהן וזרם שפעת הרוח, שנדחק ובא בזעף, וקול הגפת הדלתות בפרוזדור – ונתעוררנו כמי שנעור משנתו. לאחר שעה קלה נכנסה אחת מהבנות ולחשה לאביה:

– אבא, בחור אחד בא… ללון הלילה בבית-הספר הוא מבקש.

– מה, בחור מן השוק, ולינה הוא מבקש! – קרא רבי שלמה משתומם ומתרגז – לא בחנם הוא וערמה יש בזה. כמה עושק וגזל בעיר על ידי מרמות כאלה – יבוא!

בחור עני, דכא ושפל רוח, כבן שבע עשרה שנה, נראה מפתח. שמלתו לעורו מטולאה, לחה ורטובה מגשם, והוא עומד מרעיד וכובש פניו בקרקע.

– מאין הרגלים בחור, ומה לך פה בחצי הלילה? – שאל רבי שלמה בפנים נזעמים.

– מקום ללון – גמגם הבחור בלחש – גר אני.

– וכי מלון-אורחים בית-מדרשי? – לגלג רבי שלמה – הא מנין לך? לשון ערומים ידעתי. לך לשלום!

כשם שנכנס הבחור בחשאי כך יצא בחשאי, נכנע ונענה ואינו אומר כלום אלא שותק ומביט אלינו בעיניו – ואִי שמים, כמה מגלות של פגעים ויסורים, כמה יגון וצער, הכנעה והשתפכות-הנפש ותחנונים נתפרשו בהבטה זו!…

פני רבי שלמה הכסיפו לאחר שיצא הנעלב, והיה יושב משומם, שותק ומחריש בנפש עגומה. וצורתו נשתנתה כל כך, עד שלא הכרתי בו את רבי שלמה זה, שראיתיו קודם, ולפני סבא מדוכא כחרס הנשבר ועור פניו מקופל ומקומט מזוקן. אף עלינו היתה שוֹרה רוח של עצבות, זה גוהק וזה פוהק וזה מעטש ואין דובר דבר. בחוץ הולך וסוער הרוח, מתדפק על החלונות ונושב מן החרכים, תוקע ומריע ומיבב בארובות-העשן ומתאמץ להתגנב אל הבית. עמדנו ויצאנו בפחי-נפש והלכנו איש לביתו.

ד

למחרת נתכנסנו שוב בבית רבי שלמה בערב ונתודע לנו, שהוא חש בראשו ולא יצא כל היום מפתח ביתו. אף-על-פי-כן נכנסה אצלו אשתו להודיעו אודותינו, ומיד זימן אותנו לתוך חדרו. החדר אינו מרווח הרבה, אבל נחת-רוח שורה בו, טוהר ונקיון בכל זויותיו, ומתוך כתליו וכליו וארונות-הספרים נכּר, שדירת-קבע הוא לתלמיד-חכם. רבי שלמה ישב בהסבה אצל שלחן הסופרים, שקוע במחשבותיו ועיניו סגורות, ולפניו נייר כתוב ומחוק בהרבה מקומות וקולמוס, שעדיין לחלוחית של דיו בו. כשנכנסנו לא היה מרגיש בנו מתחלה, ואחר כך נתעורר וקבל אותנו בסבר פנים יפות. קיימנו בו מצות בקור חולים כמנהג יהודים. בנוהג שביהודים, כשבאים לבקר את החולה הם מהתלים התול של חבה בו ובמחלתו, שאינה מצויה לדעתם אלא בדמיונו, בכדי להפיג צערו וכאבו, ואומרים לו דברי כבושין, איש על פי דרכו. זה אומר: יהודי שפקח הוא ובעל אשה ובנים מה ראה לשטות זו, שיפול למשכבו ויהא חולה, – בתמיה! וזה אומר: בטל את מכאוביך והסר דעתך ממחלתך, שלא תפארת היא לך, זכוֹר לבוגרותיך והשתדל לרקד במהרה בימינו, אם ירצה השם, ביום חתונתן, ומביא לו ראיה מעצמו ובשרו, מהסטומכא שלו, מחולי-מעים ומדוה-שוקים ומיסורי תחתוניות, שהיו מצירים לו מאד, אף-על-פי-כן… אין כלום, והוא חי וקים, ברוך השם! – בשעה שחברי היו מאריכים בדברים כיוצא באלה, וכל אחד בא אגב במיני רפואות משונות, כמומחה ובעל-נסיון, והוא ערב בהן, הייתי מבליע דברי בנעימה, מקצר ואומר: אי, רבי שלמה! – כדי לקיים מנהג ישראל בלבד ולצאת ידי חובתי. בענינים כמו אלה ובכל מיני נחמות וברכות לכל מאורע אני, כידוע, הדיוט שאין כמותי.

רבי שלמה מזיז עצמו ממקומו והולך ומוציא מקופסא חבילה קטנה, מתירה ומניחה לפנינו בדברים אלו:

– הסתכלו, רבותי, במה שיש בה לפניכם.

– כפתורים אנו רואים – אומרים אנו פה אחד – כפתורים של עצים לבנים. ומה קא משמע לן?

– אלו הם הכפתורים משמלתי האחת לעורי, כשהייתי גולה בילדותי ממולדתי במדינת ליטא, כארבעים שנה קודם לכן – אמר רבי שלמה במנוד ראש.

– אבל מה שייך ענין כפתורים לחולדת גופך, וזכירה זו עכשיו למה היא? – קשה לנו קושיא גדולה.

– אוי, שייך ושייך וסמוכים הם מאד, והלואי שלא נשכח זכרם ממני אתמול – מתאנח רבי שלמה במרירות וחוזר ויושב על כסאו, מעצם עיניו ושותק וצולל בתהום מחשבותיו, ואחר כך הוא מעמיד פניו עלינו ומתחיל ואומר:

– הריני מתודה לפניכם, רבותי, שמתוך חמימות מזגי במדה יתרה נכשלתי אתמול בעבירה חמורה וברחתי מפני בנזיפה נער מסכן, נעזב ונודד, עירום ורעב, שהיה בא ומבקש לינת-לילה אצלי, בבית-מדרשי, בליל חושך ורוח וגשם וצנת שלג. לא, רבותי, לא במרמה בא, והוא באמת גר ונודד, ולא עוד, אלא מבחורי הישיבה שבליטא הוא. כל זה נתברר לי מיד לאחר יציאתו – מתוך עמידתו בכובד-ראש והלבשתו וגפה של בקשתו בעצמה. בבקשה זו לא יבוא אחד מבני המקום הזה, ולא תעלה אפילו על דעתו, אלא דוקא איש גולה מירכתי ליטא, שבתי-כנסיות ומדרשות וישיבות שם הם אכסניות לבחורים עניים, ואני בעצמי הרי הייתי משתמש בם לצורך זה בימי בחרותי כמה פעמים. בלילה העבר נדדה שנתי וסבלתי יסורים של גיהנם ממוסר ומרדות בלב ומחזיונות מבהילים ואיומים. איקונין של הבחור העלוב הזה ואיקונין של עצמי, כשאני עוד נער, בהלבשה זו כמותו, היו באים ומרחפים לנגדי כל אותו הלילה ומכאיבים את רוחי בענוּיים קשים. נרעש ונפחד עומד לפני העלם האומלל, מחריש ושותק, בלי נשמע קולו, עיניו הן בלבד מספרות צרות לבבו, ותחנוני נפשו מגידים פניו היפים – מספרים ומתחננים: רחם נא נפש נענה ורעבה, הוה סתר לעירום וילין עמך הלילה באחת הפנות! עומד הוא בלב נשבר ומיחל לעזר – אבל תחת עזר בא רוגז, וצא צא אומרים לו. נאלם ונכלם הוא יוצא ונוטה שכמו, כחלש מרכין גוו וממתין למכת מכהו החזק ממנו. זה יוצא וזה בא בצלמי כדמותי ומזכירני: הכר-נא, רבי שלמה! כך טולטלת אף אתה בנעוריך מבית-הישיבה וכך באת גם אתה כעוף נודד לאחת העיירות לבוש בלה עם כפתורי-עצם לבנים, והייתי מבקש רחמים לתת לך מקום בבית-מדרש אחד להניח ראשך, ואיך נבלתּ בהתנשׂא ושכחתּ זאת היום; איך רם לבבך עתה, כטוב לך, בחסד עליון, ולא ידעת את נפש הגר ושפל הרוח, שבשפלותו היית גם אתה! אם לאספהו לביתך אפשר לא היית יכול, למה לא פתחת ידך לאחיך האביון, לתת לו די שכר-לינה באחד המלונות. על כל פנים לא היה לך למנוע ממנו נדבות-פה, דברים טובים ונחומים, ואתה לא דייך, שפטרת אותו בלא כלום, עוד גרשת אותו מפניך בחרפה. – לא עליכם, אחי, מכאוב כמכאובי ממכשול עווֹני אתמול וגם היום!

– אף על פי כן לא תצטער הרבה – נחמתי את רבי שלמה – כאלה וכאלה עמנו מעשים בכל יום ואין מבני-אדם מהרהר אחריהם. צא ולמד, אותם הסוחרים הגדולים, שולחנים מפורסמים, גבירים ועשירים מופלגים אצלנו, שלוחצים את משרתיהם ורודים בם בפרך, אלה בעצמם מי הם? רובם ככלם הם מרשתים, עולים משפלותם ועומדים ברום-עולם. בנעוריהם היו משמשים בחנויות ובפונדקאות ואכסניות ושומעים חרפתם מבעליהם לבשתם ולבושת ערות אמם מאה פעמים ביום. כך היא מבראשית במנהגו של עולם, הכל השכחה מצויה אצלם, מי שהרצועה בידו מלקה ואינו זוכר שברצועה זו לקה הוא בכבודו ובעצמו אתמול. כרס רחבה ועזות וממון מעבירין את הזכירה, ועל קופה של שרצים, התלויה לו לגביר מאחוריו, מכסה הזהב, ועכברא דשכיב אדינרי סגיד לו.

– אין דברי תנחומותיך מספיקים לי – השיב רבי שלמה – הרע אינו פוסק להיות רע בשביל שהוא תדיר. להלבין החטא במה שהוא מצוי אצל הבריות, הרי הוא דומה כאלו נאמר, למשל, שחסרון השמיעה והדבור והראיה אינו מום, בשביל שכמה וכמה חרשים ואלמים וסומים מצויים בעולם, ואם הדבר כך הוא, על כרחך אתה אומר, שיצר-הטוב בצדקתו ויצר-הרע ברשעתו שניהם פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו – לא, רבי מנדלי, אל תנחמני הבל, את פשעי אני אדע, וחטאי אני מרגיש בנפשי.

– מאורע זה מוסר שדי הוא לך על שאתה מתרשל בכתיבת קורות ימי חייך לזכרון בסדר – אמר אחד מהחבורה – כמה פעמים היינו מעוררין אותך על זה ולא שמעת לנו.

– העלם הזה בשליחותו של מקום בא לעורר אותך ולהזכירך ראשונות – מסייע עוד אחד לחברו הראשון – ואתה הרי נתעוררת עכשיו ונזכרת על-כרחך בהכפתורים הישנים מכמה שנים, יהי רצון ויזכרו לפניך גם כל מנהגי חייהם של עמנו בימים ההם ולא יטבעו בתהום נשיה.

– סוד זה שבסתר לבי מי גלה לכם! – אמר רבי שלמה ופניו מתלהטים – על משכבי בלילה, כשהייתי שוכב גלוי עינים וחזיונות הבהילוני, דממה בבית וסער גדול בחוץ, נצנץ בי הרעיון, הפייטני הזה ובעל-האגדה שבלב, ודרש אותו המאורע בהעלם, שרמז ממרום הוא לי. ומאותה שעה אינו פוסק ודוחק אותי ואומר: כתוֹב! עתים יש בחיי אני אדם, שמכריחות אפילו את המקשן בהנהגת העולם להאמין במצאיות כח טמיר ונעלם, שכל המעשים נחתכים על פיו והכל נהיה ובא בשעתו ובתנאים, שהותנו עמו במחשבה תחלה. דומה שכך הוא מזלי וכך נגזר עלי, שתהא דרכי בעולמי וכל הבא עלי בסוּפה וסערה. ים זועף חיי, ימי ושנותי גלים הומים ונפשי אניה סוערה תמיד, אף הכרת עצמי מתחלת אצלי בסערה. – הימים ימי האביב. פתאם עלטה היה ובמשעון הגנים, בין שיחים ודשאים דשנים ורעננים, רץ ילד עוּל ימים יחף וערום, אך כתונת בד לעורו וכובע על ראשו. עתים הוא אץ ברגליו ועתים עומד. עיניו משוטטות על כל סביביו ואזניו קַשובות וזקופות כאזני ארנבת. הילד הלז אני הוא ולא אחר. זאת הפעם נפקחו עיני ונגליתי אלי בצלמי ודמותי – נגליתי ונשתוממתי על כל המראה לפני. אני בעצמי הוא ואין נפש חיה סביבותי, מלבד שמים ממעל והארץ מתחת, גדר מזה וגדר מזה. והנה רעש, קולה המולה ברמה, והקול מתגלגל והולך למרחקי ארץ ומתפוצץ שם לקולות רבים אדירים, ותניני אש ושרפים מעופפים רצוא ושוב ברקיע – הוא קול רעש אופן ורכב אלהים, אמרתי בלבי, ה' צבאות רוכב בערבות, עורר השוט וחוצב להבות אש. ועמוד אבק וקשר ומוץ גם יחד עולה מן הארץ, סובב הולך ומורדף כגלגל לפני סופה. עוד מעט וגשם-נדבות נתך ארצה, גשם חם אף נעים משיב נפש. נטפי מטר גדולים מתופפים על צמחי הגנים; החציר והבצלים והשומים הרכים כופפים ראשיהם כילדים בחיק אמותם ומתרחצים ובתנעוגים. בחוץ יזלו לפגי מים, בשבעה דרכים יצאו איש ממקומו ובדרך אחד ישטפו אחרי-כן שטוף ועובר, יהמו יחמרו וירעשו ויערב לאוזן קול שיחם. והנה זה נגלה אופן רכבּוֹ, מרכבת-יה, אופן גדול ונורא שם במרחבי-מרום, אפס חציוֹ נראה, כתבנית הקשת, בתוך הענן, יפה הוא בשלל-צבעיו ונחמד למראה. ונוגה כאור לפאת ים, השמש יצא שם כחתן מחופתו בערפל, מביט לארץ ותצהל, קורץ עינו לעבים – ויתאדמו… זאת היא ראשית דעתי את עצמי, את האלהים ואת תבל ארצו. בקולות וברקים נגלו לי כל אלה בראשונה, ובינת אדם הופיעה אלי מן הסערה. המראה הגדולה הזאת חרותה על לוח לבי, לעולם לא אשכחנה. את החזיון הזה לפני ושפת הבריאה סביבותי הייתי מבין אז ומרגיש בלבי – לב ילד תמים. ידעתי שיחת הצמחים וזרוּעי הגנה, השיר שהמים הנוזלים מבעבעים ואומרים, ומה הצפרדע מקרקרת, שקועה עד צואר באגם נרפש ולוטשת עיניה הגדולות – הבינותי היטב, הן אני נעניתי לה ובקול כמוה קרקרתי מטוב לב. ובבואי לחצר בית-מעוני ויצא העגל מן הרפת ויתמודד, משפיל ראשו ומגביה זנבו וגועה, ותצא גם התרנגולת מאחת הפנות עם אפרוחיה וינקרו באשפתות, דוגרים ומצפצפים, והתרנגול הולך עמם קוממיות הלוך וטפוף ומשקר עינים וקורא בגרון; אף את החתול ראיתי יורד מתחת הגג, מתרפק על הכותל וקופץ והומה – הנה ידעתי מה הם אלה ומה שיחם, ועניתי לכל אחד מהם כלשונו, גועה והומה ומצפצף בקול רם. אלא מכה זו, שאבי הכני על הלחי, לא ידעתי מה היא ולמה היא ומה לאמי שכך נתנה עלי בקולה, כשראתני בא בפתח רטוב מזרם מים. מה בקשו הם בזמן ההוא ומה בקשו מלמדי ובני-אדם אחרי כן - היה קשה לי להבין…

ה

רבי שלמה סומך ראשו על יד הכסא ושותק שעה קלה. מתוך רשמי פניו וריסי עיניו נכּר, שלבו זועף, ואנו יודעים על מה הוא זועף. שביל חייו היה מלא קוצים ואבני-נגף, מתעקם ועולה לראשי צוקיו ויורד לתהומות עמוקות. ועכשיו בפתיחת החבילות של צרות ישנות ובנגיעת האצבע במכות, שלא נתרפאו עדיין, על-כרחו ידוה הלב וגדול הכאב מאד. ולאחר שנתקררה רוחו פתח ואמר:

– רואה אני לגמור לכם עכשיו דבורי, שנפסק אתמול בתחלתו. זה כמה קולמוסי נתון בין שתי דעות מתנגדות בתוך לבי, כארונו של מחמד תלוי ועומד, לפי המסורת, בין שני מגניתין. בזמן שהאחת מושכתו כלפי מה שהיה בעבר, זו שכנגדה מעכבת על ידו ומושכתו למה שנעשה עתה בימינו, ושתי רשויות הללו מדיינות זו עם זו בקרבי, כשני חנונים קופצים על קונה אחד ופוסלים בפניו זה את סחורתו של זה. זאת אומרת: רחמנא ליצלן מאותה סחורה חדשה ומיני תכשיטים של זמננו בישראל! כל מה שאתה רואה אינו אלא רמאות ואחיזת-עינים, חרס מצופה כסף, נאד נפוח וריק, כחל וסרק ופירכוס מבחוץ וסחי ומאוס וכיעור מבפנים. אין טיפוס גמור בטיבו ואופיו העצמי, הכל גולמים הם, כגלמי-עץ לשעשועי תינוקות, פושקי שפתים, מתופפים תוקעים ומצלצלים ומשמיעים קול, לא מרוחם אלא על ידי מעוררים חיצונים, הנח להם והרי לך כלי חמדה עתיקים, מעשי אבות כלם ורוחם עומדת בתוכם… וזאת צווחת ואומרת: כלך אצלי! לסחורתי הבט ואל תפן למה שעבר ובטל מן העולם, לא תהיה חובר חבר וידעוֹני ודורש את המתים. ועל זאת הרי ידוו כל הדוים, שהרבה מהיהודים מניחים חיי-השעה בהוה ולבם להעבר, הולכים ופניהם אחורנית, אינם רואים את הדרך, נכשלים ונופלים והעולם חשך בעדם. בכל מנהגיהם – בבתיהם ובבתי-כנסיותיהם ובספרותם כמתי-עולם הם, מתים הם בחייהם וחיים במיתתם. היהודי אצל קהל עדתו עפר ואפר הוא בחייו, ובמיתתו ישתבח ויתפאר במצבה יפה – וכל המתים תמימים וישרים, נדיבים וחכמים; אזובי-קיר נעשים ארזים, ודג-הרקק – לויתן בבית-הקברות. כמה שאין ההוה שלם ונאה כראוי, סוף סוף הרי בו עיקר המציאות, שתהא נוחה לו ולצרכיו המרובים, ועל-כרחו לשתף עצמו בעשׂיה זו במועדה ובזמנה עם שאר בני-דורו.

–המתינו לי מעט – אמר רבי שלמה, כשראה שאנו מבקשים להכנס לתוך דבריו – יודע אני, שאם מבקשים לבוא עלי בתשובה זו: “אין אחת משתי הדעות האלה בפני עצמה מתישבת בשביל שזו כזו מתרחקת, ככל חד-אַפּין, לאחד משני הקצוות, שישנם לכל המעשה בעולם, ותמים דעים ורב-אפּין אוחז בזה וגם בזה ויצא את כלם”. אבל זה אינו מצוי אלא במי שהוא חכם גדול מגאוני הדור, והוא כשכיר-יום מוקצה לכל מלאכה, שמזדמנת לו בשוק, ואינו מבחין. מה לו העבודה בחומר ובלבנים או החפּוּשׂ והחיטוט באשפה, מה לו בר או תבן, ומה לו מקק-מטפחות ומקק-ספרים או קופה של גללים ודיר של בהמה, לוֹ הכל שוויון ובלבד שיעבוד ויקבל שׂכר. ואני הריני מהבינונים, שאינם קופצים על כל העבודות הבאות לידם, ועובדה זו, שנוטלים להם, הוא אומנותם כל הימים, מבלים בה כחם וזמנם עד זקנה ושׂיבה. מצורף לזה – הריני מתודה לפניכם – אני עצל מטבעי, יֶשְׂנִי יותר ב"עמוֹד והתבונן" מב"קום ועשׂה", והמחשבה רבה בי על המעשה; וכיון שיארע לי עכוב-מה בעבודתי הריני פוטר עצמי ממנה בשמחה. ולפיכך כשהדעות נחלקו בי ושתיהן אוחזות בקולמוסי, זו אומרת כלו שלי וזו אומרת כלו שלי, הוריתי כמאן-דאמר, שיהא מונח עד שיבוא אליהו. והנה זה בא… הבחור הזה בסערה בא והחזירני להעבר, ורוחי עומדת עתה באותו העולם, שהייתי דר בו בנעורי! זקן ושׂבע רוגז, בלב נגוע ופצוע מאבני בליסטראות במלחמת החיים ובלויתו של נסיון קשה חזרתי לעולמי זה מבתחלה, והדמיון העלה לי בקסמיו, כבעלת-אוב זו בעין-דור, תמונות וצורות ופרצופים והרבה דברים משונים וישנים מימי קדם, והם עולים ומביטים בו בזעם; שגלוי וידוע להם למה אני מתכוין בחזירתי זו אליהם, ולמה הם מתבקשים – הם יודעים, שהריני בא ליטול אותם ולהעמידם כמופת לרבים לראוה בם. עולמי זה, אוי ואבוי, קטן הוא מאד. שם לא ינצו הרמונים, לא תפרח החבצלת, אין שמחה וקול ששון ולא יראו בו בפלגוֹת נחלי דבש וחמאה, ובני האדם שם יהודים פשוטים: בעלי זקן ופאות וקפוטות ארוכות, כחושים וכמושים ודלים, כפופים ודווים ומדוכאים, חרדים ונפחדים, ועמם לא שרא נהורא. צר לי מאד, רבותי, לטלטל העצמות היבשות ולהטריח ישני-עפר אלה לעלות על הבימה בכבודם ועצמם, ומי יודע אם עוד יזכו לתשואות-חן מאת רואיהם. רבים מבני עמנו הרי שרויים היום בצער על חוטמם, שעומד ומכריז עליהם: אלה זרע ברוכי ה' המה! ואלמלי היכולת בידם היו מחליפים אותו באחר – ופתאם והרוח נשא היהודים מאחת הפנות, יהודים עתיקים בכל פרטיהם ודקדוקיהם עם תרי"ג דברים משונים, שאבד עליהם כלח ושנחת טעמם, להלבין את פניהם בפרהסיא. לא, אחי, לא התולים עמדי היום, ואני אומר לכם דברים של טעם, שהם היו מעציבים את רוחי בתחלה, ובשבילם הייתי יושב משומם ומעיין עיון גדול. ובאמת מה לי לספר על חיינו בדורותי? גדולות ונצורות! הרי לא אני ולא בית אבא לא היינו מפליאים את העולם במעשינו. דוכסין, אפרכוסין ואסטרטיגין ובעלי-מלחמות לא היינו; על יעלות-חן ועלמות יפהפיות לא עגבנו; להתנגח כעתודים איש עם חברו או לעמוד כעדי-ראיה על דם אחרים בדוּ-קרב לא נסינו; וכיצד מרקדין עם כלות ובתולות במשתה-היין לא ידענו; ולצוד ציד נפש חיה בשדות וביערים לא יצאנו; לקצוי-ארץ וימים רחוקים לא נסענו ואיים חדשים לא גלינו; בסוד משחקים ומשחקות לא באנו, ועל שׂרים ושׂרות ותענוגות בני-אדם ממוננו לא בזבזנו. קיצור הדברים, כל הפרפראות לספור המעשה, שיהא ערב וממשיך לב הקוראים – כל אלה אינן אצלנו, ובמקומן יש לנו חדר ומלמד וריש-דוכנא, שדכנים וחתנים וכלות, רברביא עם זעריא, טפלא ונשיא. יבמות ועגונות, אלמנות ויתומים, נשרפים ויורדים מנכסים, חוזרים על הפתחים לערבי-שבתות ולמועדים ולראשי-חדשים ולימים, בטלנים וגבאים, מקבלים וקופות של צדקה, כל מיני פורענויות וכל מיני דלות ועניות ואביונות ומיני פרנסות משונות. זו חיינו, אוי ואבוי! חיים עכורים, שאין בהם נחת וקורח-רוח, לא הוד ולא זיו ולא נוגה להם; חיים, שטעמם כתבשיל תפל מבלי מלח ותבלין ומעדנים לנפש.

– טעות הוא בידך – ערערנו על רבי שלמה – נאמר, שאין תבלין בחיי היהודים כדבריך, אבל כנגד זה יש בהם בנותן טעם מיוחד, שאין כדוגמתו. מין גבינה יש, שהיא כרוּם זוּלוּת לבני אדם, וחכמי האכילה מהדרים עליה ואוכלים אותה לתאבון. מרירות זו שבחיינו היא כל בחם, ויפה היא למבינים הרבה יותר מאותה המתיקות, שהנפש תקוץ בה לפעמים עד כדי הקאה. הדובשנין אינם מאכל תאוה אלא לתינוקות. חיי כנסת-ישראל אף-על-פי שנראים כעוּרים, שחורים וסמרטוטין מבחוץ, אבל נאים הם בפנים. רוח כביר בתוכם, רוח שדי הוא נושב תדיר ומכה בהם גלים, לטהר ואתם מכל זוהמא ורקבון. הזיקין והזועות, שמתרגשים ובאים עליהם לפרקים, הם ממרקים אותם ומחדשים את כחם. – דיוגינס הוא ישראל באומות-העולם, ראשו בשמים ועל אל-אלים יחשב נפלאות, והוא בעצמו דר בחבית ותחום דירתו מצומצם, ד' אמות. תחת גל עפר ואפר בחדר ובבתי-ישיבה ומדרשות מתלהטת אש תורה ומחלקת אורה וחום בין כל העם, מן הקצה אל הקצה, וכל בנינו, הקטנים עם הגדולים, לומדים ויודעים ספר. חיים כמותם להם נאה ולהם יאה להכתב בספר הזכרונות.

– ולדעתכם – השיב רבי שלמה – תינח חיי העם בכלל, אבל חיי בפרט מה הם ומה שמץ דבר חדש נשמע בם, שיהיו ראויים לכתבם בפני עצמם. מה שאירע לי אירע לאלפי בני-אדם אצלנו, והדברים עתיקים ושכיחים. וכי יש עוד אומה אחת בעולם, שכל דרכי חייהם של אישיה, משעת יציאתם לעולם ועד נשימתם האחרונה, יהיו נמשכים והולכים כמו אצלנו על פי נוסח אחד? הגידול והחינוך והלימוד, סדר התפלה והניגון לכל זמור מהזמירות ולכל פיוט מהפיוטים ולכל פזמון מהפזמונים והסליחות, הכל בנוסח קבוע ומיודח, ואפילו במאכל ומשתנה הנוסח אחד. הנהיה כדבר הזה או הנשמע כמוהו, שבשעה אחת מן השעות, יום הששי בערב, למשל, יהיו כלם בכל כדור הארץ אוכלים דגים, תבשיל של “לוקשין” ולפת; ביום השבת צנון וחזרת ורוטב של כרעים וכבד עם בצלים וביצים ודייסא מצטמקת עם קולית עצם חלולה והגדולה. ביום זה לביבות, וביום זה כעכין ופת הבאה בכיסנין ושומשומין, וביום זה חלה הבאה בכרכום, קלועה וצהובה. בשעה שהאחד פותח את פיו ומנגן “כל מקדש” או צועק בקול רם “חי וקים” באספמיא, מיד הניגון הזה והקול הזה חוזר ונשמע בארגנתינא שבסוף העולם. אנו צבּור וגל של נמלים, שאין בפרט אלא מה שבכלל. בספר תולדות בעלי-החיים קבעו חכמים פרק מיוחד בשביל מין הנמלים בכללן, ולא בשביל נמלה אחת בפני עצמה.

– לכאורה יש בדבריך ממש – השיבו בני-החבורה – חיי היהודים נראים כאלו נוסחם אחד כמו אצל הנמלים, אבל באמת חלוק רב ביניהם. הנמלה מצווה ועושה תפקידה כשאר בני-מינה והיא ב"בל-תסור" מן הצבּור אפילו כחוט-השׂערה, מה שאינו כן בבני-אדם. מדה אחת, שמוטבעת בטבע כלם, ע' פנים לה אצל היחידים, וכל אחד מקיים אותה על פי דרכו משונה מחברו. כל אדם טיבו מתפרש בדבורו, בשחוק שפתיו בקריצת עיניו, בהילוכו ובמאכלו ומשקהו, אף-על-פי שאלו דברים מתת אלהים לכל המין הנברא בצלם. ועוד יותר האדם נכּר בסגנונו: ענין אחד יוצא מקלמוסו של זה כך ושל זה כך, ואין שני סופרים כותבים אותו הדבר בסגנון אחד. לחנם כל טענותיך ומענותיך, רבי שלמה! לכתוב מאורעות חייך אתה צריך והיא חובתך.

– חובתי היא רק כנגד עצמי ולא כנגד אחרים – בקש רבישלמה להסתייע כנגד חבריו במה שאפשר – לכתוב בשבילי דעתי מסכמת, והיו הדברים מונחים ביחד עם הכפתורים האלו לי לציצית, וראיתי אותם וזכרתי את העבר ולא אחטא.

– לא, רבי שלמה! – נענו כלם ואמרו – לכתוב ולהדפיס! – המתחיל בחשבונו אומרים לו גמוֹר – אמר רבי שלמה בשחוק נעים על שפתיו – צאו וחשבו את כל ל"ט מלאכות של מחבר יהודי: לכתוב ולקבוץ על יד חתומים והסכמות: להדפיס ולהגיה ולחנך ולהכשיר וללמד את “הבחור הזעטצער”, ולעשות לוח-הטעות עצום ורב כמספר התבות בספר; לחזור על הפתחים ולחלק ביעקב, והשפיל עצמו לפני קל-שבקלים ולידע מה להשיב להצייקנין ולהקמצנים, ולחנן ולבקש ולהשתחות בדחילו ורחימו לאגורת כסף, לכבוד המקום ולכבוד התורה ולשם יחוד לישנא דקודשא בריך הוא וכנסת ישראל; ליתן כרכים הרבה לידידים ולמוכרי-ספרים בהקפה עולמית עד ביאת הגואל; ואחר כל הבא עליו למכור את כל הנשאר לעתיד לבוא כסמרטוטין – ארבעים ליטרא בפרוטה. לא, אחי, אני איני מומחה למלאכות אלה.

– כלום שכחת, שיש מנדלי מוכר-ספרים בעולם, ולא בראוֹ הקדוש-ברוך-הוא לבטלה! – השמעתי את קולי כבר-סמכא בגאוה ובגודל-לבב – אף אתה, במחילת כבודך, לא חשבת את סר המלאכות עד גמירא. את החילוף שכחת, הוא הגלגול, שספרי ישראל מתגלגלים והולכים, בעונותינו הרבים. ספר של פלוני הולך על ידי ומתגלגל בתחינה של שרה בת-טובים, התחינה מגולגלת בקינה, והקינה במנורות נחשת, והמנורות בשופר, והשופר בסליחה ובמחזור, והם בשן של שועל, ב"כלי-בו" ובטלית-קטן, וכך הם חוזרים מגלגול לגלגול עד שמתמרטטין ומתמרקין ומתמקקין ונעשים סמרטוטין. ויש עוד מיני חבורים, שבעוונות מחבריהם הם מונחים כאבנים, רחמנא ליצלן, ואין להם שום תקנה, אלא לעשות מהם כלים לרקיקה, אבל – אין רוקקין על כתב אשורית. עמוֹד עמוֹד, רבי שלמה, וכתוֹב, וכל מה שיש לעשות בגמר הכתיבה הריני מקבל עלי ואל צוארי. כל אותו הענין באמת הוא מן השמים. וראה, שאף אני באתי אליך פתאם בסערה.

רבי שלמה שתק ותקע לי ידו בחבה, כמבטיח ואומר: עלי לעשות כרצונך!

---

ברוך רבי שלמה ששמר הבטחתו ורצה לזכּות אותי בשנה הבאה בספורי-מעשיות כתובים בעצם ידו. והריני מוכן ומזומן להדפיסם, אם ירצה השם, זה אחר זה כסדר.

פרק ראשון

לא רחוק מעיר דלפונה כפר קטן יש. זה הכפר יערים סביב לו. דרך היערים הללו נהר גדול עובר, ועל אותו הנהר בית ריחים עומד, ובשביל כך נקרא הכפר – כפר ריחים. בעבר הנהר האחד שלשה בתי-אכרים קטנים ושפלים מציצים מבין שיחים ודשאים, ובעבר השני כנגדם, ליד היער, עומד בית יחידי, כתליו קורות של עצים, חלונותיו קטנים וגגו הישן שופע ועולה. שם דר עם כל בני ביתו חנא חוכר הריחים, שחכירה זו ירושה היא במשפחתו, בתורת חזקה, מאבות לבנים. אין כפר ריחים זה אלא קן בודד לו במסתרים, מופרש מן הישוב ואין דרך הרבים עובר עליו, אלא שבילים צרים נמשכים ממנו כרצונות דרך היער, עולים הרים, יורדים בקעות, והולכים למושבות ולכפרים סביביו. ואם בני-אדם אינם מצויים שם, ולא תחרות ולא קול המון בו כמו בכרכים ובעירות, יש שם המונים המונים של רמשים, חיות ועופות באגמים, בשדות וביערים; ואתה שומע שיחות בעלי החיים: שריקה ונהימה, שירו וצוחה בימות החמה, ונביחה ויללה של זאבים רעבים בימות הגשמים, גם נהם דוב תועה ובא פעמים מירכתי צפון עולה באזנך. ובערבוביא זו של קולות משונים נשמע קול המולה של מימי הנהר, כשהם נופלים מלמעלה על אופני הריחים – קול רעש וקול טחנה.

הנה חג האביב. יום אחרון של פסח – יום טוב, חם ונעים, החמה בצאתה פזרה ענני בוקר ונשקפה ממעונה, מן השמים, במאור פניה אל האדמה. יציריו של הקדוש-ברוך-הוא כלם, מקטנם ועד גדולם, מקיצים משנתם הארוכה, שנת החורף, ויוצאים שׂשׂים ושמחים איש לעבודתו. פרחי-אביב רעננים שולחים ראשיהם מבין חציר ועשבים רכים, מתגנבים ומביטים להעולם באהבה. ערבי נחל מזדרזים ומתעטפים בטלית ירקרקת, מרכינים ראשם ומסתכלים באספקלריא מאירה של מים כנגד פניהם. עופות אלו, שנדדו למדינות הים, לארצות חמות, שבים מהגולה כתות-כתות ובאים לכאן, למקומות מנוחתם הראשונים. אוזות-הבר שטים ומתלבטים שם בסתר קנה ובצה, ובני-אוזא הפראים פורחים סביב הסוּף, עולים ויורדים שם ברעש וצוחה. סנוניות טסות קל מהרה כה וכה באויר העולם, עסוקות בבנינים ובתקונם של קנים חדשים גם ישנים. ברוך הבא! זוג דודינו החסידות אף הוא כאן. זו החסידה עקרת הבית, עומדת על רגל אחת בראש האילן, מצדדת ראשה ומתבוננת לקנה הישן שם, וזה דודה, צח ואדום, ארך-הרגלים, מטייל לו קוממיות באגם, נותן עינו באחת הבצאות, שכנסת צפרדעים מקרקרת שם בצבור; ופתאם חרטומו משתרבב, פיד-פיד – וציד בפיו! יקיצה ותחיה בכל מקום, זחילה, קפיצה וריצת רגלים, רנה דיצה וצלצל כנפים – אביב ויום-טוב בעולם!

אותה שעה כל בני ביתו של חנא בחוץ. על האטצבא אצל הבית בא וישב חנה בכבודו ובעצמו, תיכף ליקיצתו משנת-צהרים לכבוד החג, הותרה קפוטתו והוא יושב ומביט לעולמו של הקדוש-ברוך-הוא וגוהק. בניו הגדולים עומדים עליו בכובד-ראש ומספרים בגשר, שנסתחף בכפר הסמוך; בנסיעה מחר ב"כי טוב", לקנות בעיר דברי-צורך בשביל אדוני הכפר ובשביל עצמם; בסוסתם זו הזקנה, בת שלשים ובעלת עינים כהות, שהיא רובצת לה מנגד על פני דשא, מתפרקדת שם בנחת-רוח ומחליצה עצמותיה היבשות, וכיוצא בהם בצרכי הבית. והבנים הקטנים שטים ומשוטטים וטרודים מאד קצתם עומדים אצל בית-הרחים על הגשר ומסתכלים במים השוטפים תחתיו דרך מבואיו המפולשים כגוש-זכוכית אחד ונופלים בכח ובהמולה גדולה למטה, ושם הם מתפוצצים לכמה וכמה טפות דקות, מזהירות לאור השמש בגוונים משונים כזוהר ספירים ואבנים טובות ומרגליות; וקצתם מעמידים כלים לקבל לתוכם שרף הנוטף מעצי ברושים דרך הסדק, שנעשה בהם בימי אדם. הכל חוגגים והכל שמחים! זה צוציק הכלב, כרסני וקצר-הרגלים, בעל עור לבן מנומר בחברבורות שחורות, אף הוא לבו שמח; אף הוא מרגיש, כי יום זה מכובד מכל ימים – היום הרי היה מלקט עצמות תחת השלחן ונהנה מסועדת יום-טוב. הנה הוא מגביה זנבו לכבוד הרגל ורץ רצוא ושוב כמטורף, נובח לו בתוך כך נביחה דבדיחותא – שירה זו שהכלבים אומרים מתוך רוב שמחה.

ובשדה-יער מאחורי הבית יושבת לה על קורת עץ, מוטל באדמה, אשת חנא החוכר, אשה נאה באה בימים, ואצלה בתה כבת עשרים וחמש, וכנגדן מסובים תחת השיחים שני בניה: ריבה כבת חמש עשרה, יפת-תואר וטובת-נראה ונער קטן בן שתים עשרה. מתוך פניהם נכּר מיד, שהם משונים מאלה שבחוץ לפני הבית. הללו שמחים, תוכם כברם כלוֹ אומר יום-טוב, והללו, היושבים כאן, שרויים בצער ונראים כמתאבלים ואומרים קינות לתשעה-באב. האם והבת שתיהן נראות מבולבלות, רבות מחשבות בלבן וזו מחכה את זו בדברים, שתפתח פיה ראשונה.

– לאה! – פתחה האם ואמרה לאחר שארכה לה השתיקה – ימי החג הרי הם יוצאים, ומה עוד?…

– ימי החג יוצאים וצרות באות, הצרות הישנות. כך כך, אמי – מחר אלך מזה למקומי.

– ואם תתעכבי אצלי עוד שנים שלשה ימים מה בכך? – מבקשת האם את בתה בדברי תחתונים.

– אי אפשר לי, אמא, אי אפשר! – משיבה הבת ומנענעת בידה.

– אי אפשר לה! – אמרה האם בדמע – רע ומר לה כאן, אצל האם!…

– והלא רואה אַת שבאתי אליך, אמי!

– אמנם באת, וברוכה אַת שבאת, אלא… האֵם לבה מרגיש, מרגיש שהבת מצטערת וקשה לה ישיבתה כאן כישיבה על גבי גחלים, היא שותקת ועיניה מדברות. כל הבטת עינה מדקרת-חרב, את תנועת פניה לונה, תוכחת-חמה מסותרת. אוי, אוי לי!…

– אמא!

– אוי לה לאם! מה היה ביד האם השוממה לעשות אחרת? והרי בעניי לא נשאר לי כלום אלא למות ברעב, והילדים האלה מה היה בסופם?

– ועכשו מה הם? – אמרה לאה, נאנחת מקרב לבה.

– עכשו? עכשו איידיל הרי כלה היא, ודוד’ל…

– ודוד’ל עצם בגרון, קוץ מכאיב בעין כל אדם כאן. איידיל כלה היא, כביכול, אוי לאזני שכך שומעות!… איידילי, סגולתי, מה לך? – קפצה לאה ואמרה ברגש לאחותה הקטנה, שתעותו פתאם פניה והלבינו כסיד – לבך שוב כואב, שוב מחלת-לב?…

– אין דבר, לאה! אין זה אלא כאב עובר, דקירה בעלמא.

– לכי, בתי – אמרה האם ברחמים – בואי נא ושכבי בבית. ואתה, דויד’ל, לך-נא עמה ותכסה אותה שם במטפחתי.

הילדים עומדים ממקומם והולכים שניהם עצובים וכפופי-ראש.

– אוי, מה היה להם! – אמרה לה באנחה, מנענעת בראשה – עלובה איידיל שכּלה היא, כלה אמולה ואומללה. שושנה רכה וענוגה – פרחה רגע ונתכמשה!

– לאה, לא אוכל עוד נשׂוֹא! לבי פצוע ואַת זורה מלח על פצעי. חוסי נא, חוסי, לאה!

– דייך, אמי! בואי ונראה היכן הוא שלמה. לאן הוא הולך והיכן הוא מסתתר כל הימים?

– כלום אני יודעת היכן? משעת ביאתו לכאן, בתחלת חורף זה, קבע עתים לתורה: היה לומד בפני עצמו בהשכמת-הבוקר, ואת הבנים מבני-הבית היה מלמד ביום, ואני רואה ושמחה ומתגאה בלבי בבן יקיר זה. ועכשו נהפך פתאם והיה לאיש אחר. הגמרא מונחת בקרן-זוית והוא אינו עושה כלום, אלא שותק ומהרהר, וכותב ומושך בקולמוס. וכלום אני יודעת כתיבה זו מה היא ולמה? משבאו הימים החמים ונראו הדשאים הוא הולך ומטייל יחידי ביער ותמיד הוא שקוע בהרהורי לבו. שמא אַת יודעת מה? אין לו תקנה אלא להשׂיאו אשה, אבל דומה, שלאו בר-מזל הוא.

– זו מנין לך, אמי?

– אוי לי אם אומר. שלש כלות בזו אחר זו היו משדכין לי בשבילו, ואני הייתי חוזרת עליהן לבדקן. ומה מצאתי? כלה זו עיניה טרוטות, זו חוטמה שקוע, חרומה, וזו צולעה על ירכה. דומה, שכך נגזר עליו משמים… ואם להשיאו בעלת מום אי אפשר, פשוט משום צער בעלי-החיים, מה תקנתו? לחזור להישיבה ולעסוק שם בתורה אינו רוצה. אני אומרת לו, חזור בני! והוא אומר: אי אפשי בישיבותיך וכדומה להן מדברי “תכלית”, שהמציאו לתקנת בני-ישראל; די לי בנהמא דכסופא, באכילת “ימים” על שלחן אחרים, בהתאבקות בעפר ובמיעוך עצמות על ספסלי בית-מדרש עד עתה, לחזור ולהתמעך שם עד כדי להיות סמרטוט, למה לי? הרבה סמרטוטים יש אצלנו חוץ ממני, סמרטוטים מכל המינים וגוונים משונים… שמא אַת יודעת פרוש המלות האלה? כך לשונו של בחור זה, בחור בן שבע-עשרה שנה! שמעת מימיך דברים כיוצא באלה? אני לו – בישיבה, והוא לי – בסמרטוטים… ראי נא, לאה, הרי הוא בעצמו לפנינו שם, הוא הולך ובא! חייך, לאה! לך נאה לדבּר עמו, הלא אחותו אַת.

עלם יפה-עינים ורחב-מצח ושער ראשו תלתלים יוצא מתוך היער, הולך ובא ועיניו בספר, שהוא קורא בו בכוונה, ואינו נותן דעתו לכל דבר.

– הסח-דעת זה לך, שלמה, מה הוא? – אמרה לאה, עומדת לפניו בדרך.

– לאה! – קרא שלמה ברגש והציץ על אחותו, ומיד חזר ונתן עיניו בספר.

– דומה, שאין אתה אותה שעה בהאי עלמא, אלא שם בעולמות העליונים – אמרה לאה, מהתלת בו ומניחה ידה על ספרו – בבקשה ממך, אמור לי מה ראית שם?

– שם הכל לא כמו שרואים כאן – אמר שלמה, נושא עינו ומסתכל בפני אחותו – כאן אוי ואבוי…

– עבר חג! מחר אני הולכת לדרכי – אמרה לאה ודמעה בעיניה – מה שיש לנו לדבּר נדבר עכשו. בוא, שלמה!

האם עומדת והולכת באמתלא לראות שלום הילדים בבית, והאח והאחות מטיילים ומסיחים שניהם, ושיחתם היא שיחה מרה ועגומה.

ובינתים פנה היום. מעט מעט ישקוט זיו שׂדי והקולות שם יחדלון. בזה אחר זה מתנוצצים הכוכבים – הנרות הללו בשמים. יער ושדה שותקים והכל נח. רוח-אביב חם ונעים מגפף את כלם ומישנם ברחמים. הזמיר ישיר להם שיר ידידות, הצפרדעים מקרקרות להם קרקורים מני קדם – ויצוריו של הקדוש-ברוך-הוא מתנמנמים. הנה ינום גם הנהר מתחת צללי אילנות וגומא הסוככים עליו, מתכסה בערפלי-אד וקיטור ונרדם – ומנוחתו שלמה. אלא דג חצוף מתרגש ועולה פעמים, מרעישו וסוטרו על פניו.

ובני ביתו של חנא החוכר שינה אין לפניהם. הכל טרודים אותה שעה בלוית הפסח, ושילוח חג זה, אותו ומטלטליו וכל כליו, נותן בנפש יהודי תוגה וגעגועים עצומים. רבונו של עולם, כמה חן ונועם יש בקדירה זו של פסח למי-לקריצה, בבקבוק המשומר ליין-צמוקים, בפחין ובכלי-חרס ובכדים ובגביעים! גביע זה שבכל הלילות הוא חולין, צנצנת פשוטה, הלילה הזה של פסח הוא כוס – כלי קדש. נראה הוא, יפה הוא ופניו מבהיקים. פה לו, כביכול, וידבר. ויש שהוא מזכיר לבעליו דורות ראשונים, שהיו משתמשים בו בזמנם, ונושא שלום מאבות ומאמהות לבניהם אחריהם… ואם בכלל קשה לו לאדם מישראל היציאה מיום-טוב לחול, זו של פסח קשה לו ביותר. במוצאי-פסח פקעה חירותו ומבן-חורין שוב נעשה עבד!

למחרת יצאה מכפר-ריחים עגלה, וזו הסוסה הזקנה, שנתפרקדה אתמול מטוב לב על העשבים, מושכתה בכבודה ובעצמה. על גבי חבילות וכר גדול בראש העגלה יושבת לאה, ונער אחד מבני חנא יושב במקום המחמר ובידו שוט, משום מראית-עין בלבד, ולא לבייש בו, חס ושלום, אותה הזקנה, כפלים ממנו לימים, שהיתה משמשת את אבי אביו, עליו השלום. מכובדה זו מתנהלת בנחת ובחשאי, בקידה והשתחויה ובקפיצה משונה כראוי לה. וצוציק הכלב כשכן קרוב לא יעזבנה. פעמים הוא בא ועומד כנגדה ומתלבט בין רגליה, ופעמים הוא קופץ ותולה עצמו בצוארה ונובח לה באזניה, ואחר כך מגביה זנבו ורץ בזריזות יתירה למרחוק ועומד וממתין לה שם בדרך בלשון נטויה ובנשימה קצרה מרוב עמל ויגיעה. ולאחר כמה שעות של טלטולי הדרך נכנסה העגלה בזיע ובזועה ובהמולה לרחובה של עיר דלפונה.

פרק שני

בין שורה של בתים, המקיפים את רחובה של עיר, זה השוק הגדול, שנשתבחה בו דלפונה, עומד בית אחד, צורתו כצורת שאר הבתים, אלא שהוא מסויד מבחוץ. בני העירות הקטנות נימוסיהם ומנהגיהם ותבנית בניניהם שווים אצל כל אחד ואחד, כדרך חייהם של חיות ועופות ובנין קניהם, המקובלים אצלם מששת ימי בראשית. וכדאי לתאר כאן לדוגמא אחד מבתי עיר דלפונה בכל פרטיו – למען ידעו דורותינו הבאים את הבתים שבהם ישבו זקנינו בזמניהם וראו שם חיים, הם ובניהם, הקטנים עם הגדולים, ובנותיהם עם בעליהן, הסמוכים על שולחנם.

כשאתה פותח את הדלת, מיד אתה נכנס מן השוק לתוך בית דירה מרוּוחה, ושם בכותל כנגד פניך אתה רואה פתח, שדרך בו נכנסים לתוך פרוזדור אפל, בלא חלונות ובלא תקרה – זהו מקומם של עצים ושאר דברי-צורך, ופעמים הוא משמש גם לדיר של בהמה בחורף בשעת הקור הגדול, או כשהיא מעוברת וסכנה לה ללין ברחוב כדרכה תמיד. מצד אותו הפתח סמוך לכותל מקומה של כירה גדולה לבישול ואפיה. כירה זו בי-כוכא לה מלמטה, הוא לול של תרנגולות, שם הן מטילות ביצים ודוגרות, שם הן מתנמנמות בלילה ובהשכמת-הבוקר יוצאות ומטיילות בבית, ועולות על שלחנות וספסלים ומטות כרצונן. סמוך להכירה – תנור ארוך וגבוה, עשוי לבנים זכוכזכות, שמסיקין אותו בשביל לחמם את הבית בימות-הגשמים, ושני ספסלים עומדים אצלו לצדדיו, זה שמעמידים עליו תמחוי של בשר נקרא “ספסל הבשר” וזה ששופתין עליו תמחוי של חלב נקרא “ספסל החלב”. שני התנורים הללו, הסמוכים זה לזה, ודופן של נסרים עם דלתים, הבא אחריהם, נמשכים בזה אחר זה לאורך כל הבית ומבדילים אותו לשנים. חציוֹ הוא אותו בית-דירה הגדולה והרחבה וחציוֹ מתחלק לכמה וכמה חדרים קטנים, שהם דירות לזוגות של בני-הבית ולשכנים. בבית-דירה זו הגדולה, כמין פעמון של חרסית יורד כנגד התנור מן התקרה ושתי טבעות לו בשפתולמטה, זו לעומת זו, ותולין בהן נברשת, כמין מחתה מעשה רשת, ומבעירים על גבה קיסמין יבשים, להאיר את הבית בלילות, חוץ מליל שבת, שלכבודה מדליקים נרות של חלב במנורות על השלחן, ובמנורת נחושת בעלת ששת קנים, התלויה בתקרת הבית. נברשת זו נותנת כשמש אור וחום, שמחה ועונג לאנשי הבית. לאורה משתמשים בלילות החורף ועושים מלאכה, או יושבים בכנופיה ומשתעשעים בשיחות נאות. נשים מנשי הבית, ופעמים גם אחת ושתים מהשכנות, יושבות יחדו על ספסל הבשר או על ספסל החלב עסוקות במריטת נוצות, ואגב גם ברכילות ולשון-הרע. במוצאי-שבת מעמידים את השלחן לפני נברשת זו, הכל מסובין אצלו ואחד קורא לפניהם מתוך ספר “גדולת יוסף” ו"ספר הישר", שומעים בנחת-רוח ואוכלים לתאבון בולבוסין מבושלים. בלילי חנוכה – הקטנים מגלגלים על השלחן את החזרזר, הוא כּידוֹר-עופרת, והגדולים משחקים בקלפים ואוכלים צפיחיות בשומן. וכשמטגנים עורות זמנים של אוזים, יושבים ומספרים ספּורי-מעשיות כל אותו הלילה ואוכלים דלדולי-משמנים באהבה.

ולמען ידעו דורותינו הבאים אף זאת, שאבותינו לא היו מבזבזים ממונים על כלי-בית. בביתו של אבינו-זקננו נמצאו על פי רוב הכלים האלו: ספסלי-עץ פשוטים וארוכים אצל הכתלים. שלחן ארוך בעל ארבע רגלים, שכּוּלו אדום, ועל גביו באמצעיתו מצוירת כמין טבלא רבועה עם משבצות שמונה על שמונה לבנות ושחורות בסירוגין, לשחוק האשקקי. וארון עץ בעל שלש צלעות תלוי ועומד על גבי כלונסאות בזוית בין התקרה ובין קרקע הבית, ודרך חלוניו נשקפים גביעי כסף וכוסת של ברכה, הדס לבשׂמים , מנורה לחנוכה, קופסא נאה לאתרוג, קליפת-שבלול, יפה לכמה מיני תחלואים, טס מעשה-צעצועים וכלי-זכוכית לבנה למרקחת ומגדים, ותריס כפות קטנות מוזהבות – “מתנת דרשה” לזקננו ביום חתונתו. ברומו של כותל תלויה אספקלריה, שאי אפשר להסתכל בה בשום אופן אלא אם כן עולים על גבי ספסל, ולאחר כל הטרחה הזו רואים את עצמם בה משונים מאד – פנים ירוקים ולסתות נפוחות כל מי שחש בשניו. האספקלריה הרי כל עיקרה אינו אלא לנוֹי ולא להסתכל בה בשביל פירכוס, חס ושלום, ומיהו בדיעבד כשטרחו ועלו על הספסל לא הפסידו, עומדים ורואים שם על-כל-פנים את התמונות, התלויות למעלה משני צדיה: תמונת גאון פלוני מעוטף טלית ותפילין ותמונת שר-צבא רוכב על סוס, נאכל חציוֹ מזבובים, גם תמונת “מזרח”, משובשת בגייסות של בעלי-חיים משונים, שעדיין לא באו לעולם.

ולמען ידעו דורותינו הבאים גם זאת, שבית זקננו היה מתוקן לכמה דברים בצרכי האדם. מלבד שהיה משמש לבי-בישול, לחדר-המשכב ופעמים לבית-תפלה, שמש גם כן לבית-משקה. לשם היו באים אנשי המקום, ובימי השוק גם בני הכפרים, לשתות יין-שרף בקינוח גלוסקאות וביצים שלוקות ודגים מלוחים. ובערבי קַלֶנְדָא, זמן ראש-השנה שלהם, נתקבצו שם בנותיהם, בתולות ובחורים יחדיו והיו יושבים ומפצעים אגוזים, מפטפטים ודוחקים זה את זו בצד ובכתף ומצחקים ומתהוללים ומרבים בזמירות כנהוג, עד שלבסוף שפכו עליהם את הקיתון והבריחום מן הבית, גם כן כנהוג. ואם בית-זקננו ראוי לתיאטרון, פשיטא שהוא ראוי לקסרקיטון. אין מקום טוב הימנו ללמד שם בלילי החורף אנשי החיל תכסיסי-מלחמה – הבית מלא חום ואורה, העין רואה והמיד מוצאת את הלחי ואותו המקום… המוכן לפורענות.

וכדוגמתו של בית זקננו זה הוא ביתו המסויד של רבי חיים, אחד מבעלי-הבתים החשובים בעיר דלפונה.

להיות בעל-בית אמיד בדלפונה די לאדם שתהא לו דירה ופרה ופרנסה כל-שהיא, אבל להיות אהוב ומכובד על הבריות לא די לא לאדם אפילו בעושר גדול הרבה מזה. לפנים בליטא – אפשר שעכשו לא כך הוא – תלמיד-חכם קודם לבעל-כיס. עם-הארץ, אף-על-פי שיש לו כסף וזהב עם-הארץ הוא, וכדאמרי אינשי: מזנב החזיר אין כובע-דרבנן נעשה לעולם. אמת, הדיוט קופץ תמיד בראש והוגה דעות בקהל עדתו, אבל זה אינו אלא מפני שרוחו גבוהה ונפשו רחבה מטבע ברייתו והכל שומעים את דבריו על-כרחם ושותקים ובלבם הם בוזים ומשקצים אותו. אין אדם זוכה שם לכבוד אלא אם כן הוא חכם וירא-שמים. לא הכיס מכבד את האדם אלא תלמודו. כך הוא המדה בליטא בכלל, ובפרט בעיר דלפונה, שהיא מקום תורה מעולם – עיר שכל בניה לומדים, שבתי-מדרשותיה מלאים תלמידי-חכמים, זקנים ואברכים, בחורים ופרושים, הפורשים מנשיהם וגולים ממקומם כדי לעסוק בתורה, אוכלים “ימים” וחיים חיי צער; עיר, שבעלי-מלאכה ורבים מהמון עם מתכנשים עם בבית-המדרש, יושבים ועומדים סביב לשלחנות, בין מנחה למעריב, לשמוע דברי תורה מפי הדרשנים, שדורשים לפניהם, איש אצל שולחנו, זה מקרא וזה מדרש-אגדה, זה “עין יעקב” וזה חכמה ומוסר; עיר שבכל שבת ויום-טוב לפני המנחה המגיד עומד על הבימה מעוטף בטלית אצל ארון-קודש ודורש לפני העם בנעימה, מתבל את דבורו במשל ומליצה, בפסוקי נביאים, בשיחות חכמים וחדודיהם, ומצית בלב כנסת-ישראל אש אהבת קדש להשכינה. זכה אדם להיות מרוצה להקהל בעיר שכמותה, ודאי מדותיו טובות ומעשיו רצויים.

ורבי חיים, שאנשי מקומו כלם נהגו בו כבוד, היה איש חכם ומוכתר בנימוסיו. ואם כל קנינו, קנין כספו של רבי חיים בדלפונה, לא היה נחשב כלום במקום אחר, כנגד זה ברי הוא, שקניני נפשו שלו, אלמלי דר בעיר גדולה, היו מתגלים שם ביותר והנחילוהו כבוד וגדולה במדה מרובה.

בעצם ימי השחרות, שבני-אדם מאומות-העולם רובם עדיין פנויים, הרי כבר הספיק רבי חיים להעשות אב-זקן ושרה אשתו אם-זקנה למזל-טוב. לפי חשבון השנים למפרע, מבנו השביעי עד בנו בכורו, שהוא בעל אשה ובנים ועדיין סמוך עמם על שלחן אביו, משמע, שרבי חיים הקדים ונעשה נשוי כשהוא ילד. ושרה הלא היא היתה מספרת תמיד, כשהיתה עדיין קטנה ובעלה נער קטן הבהילו אותם והכניסום לחופה בימי-הבהלה, רחמנא ליצלן. ובהלה זו מה היא ואיזו היא? דיוק זה ליהודי למה לו? בהלה זו או בהלה זו היינו הך. איה סופר ואיה זוכר את כל הבהלות? אפשר, שרה היתה מדברת באותה בהלה, בזמן שגזרה המלכות על בני-ישראל גזירת עבודת-צבא. באותה שעה התחכמו היהודים והבהילו להכניס תינוקות לחופה מטעמם ונימוקם זה: כיון שאתה הקטן כח לך להיות בעל מלחמה, להיות בעל אשר לא כל שכּן!

רבי חיים, זמנו היה חציוֹ לו לפרנסתו, וחציוֹ לתורה ולצרכי-צבּור. כמה שנים היה בעל טסקא של בשר במקומו ונוהג ברבנות מטעם המלכות, שלא על מנת לקבל פרס; והיה שונה לתלמידי-חכמים בחנם גמרא ופוסקים בכל יום. הכל היו משכימים לפתחו, זה נכנס וזה יוצא, עוד זה מדבר וזה בא. כל דבר לא נעשה בעיר חוץ מדעתו. בכל דברי-ריבות היה הוא המכריע. בכל צרה שלא תבוא על הצבור היו נמלכים עמו ונהנו ממנו עצה ותושיה. ומאורע אחד, שיבוא כאן למשל, יסביר לנו יותר מדברים הרבה טיבו של רבי חיים וכבוד גדולתו במקומו.

פרק שלישי

המעשה היה בימות-הגשמים. במוצאי-שבת לאחר הבדלה בני-הבית יושבים סביב לשלחן אחד אצל התנור, שהוסק יפה-יפה ומתחממים כנגד אורה של הנברשת, גם אחת מהשכנות, הקרובה אל הבית והמלאה חדשות כמרון, יושבת בתוכם. הנשים עתים חשות ועתים ממללות ומורטות נוצות בכוונת הלב, ואחד מהבנים קורא לפניהם מעשה יוסף הצדיק ואחיו בלשון יהודית. הכל שומעים ונהנים ומתמיהים על גבורותיו של יהודה – ארי זה שבשבטים שאג ונזדעזעה אל ארץ מצרים. החתול מצמצם ישיבתו בירכתי התנור החם, מיסב ומלקק את כפו ומנענע את אזניו, וכמדומה שאף הוא נהנה. הכירה מבוערת ותבשיל לסעודת-ערבית מתבשל עליה, וקדירה מלאה בולבוסין רותחת שם לאכילת ארעי קודם הסעודה. רבי חיים מהלך בבית אילך ואילך מעוטף עדיין בגדי שבת ומנגן “אליהו הנביא” ברגש. וכשמסיים ואומר “במהרה יבוא אלינו” והנה קול רגלים – וטובי-העיר באים בפתח.

– שבוע טוב!

– שנה טובה!

וחכמים יבינו מדעתם, שטובי העיר הללו לא שנו ממנהג בני אדם בעלי-צורה להיות חולקים כבוד זה לזה בשעת כניסה ולומר אחד לחברו" בוא אתה בתחלה. ובין כך וכך הדלת פתוחה כדי שעה שלמה ואנשי הבית כמעט שלא נזקו מפני הצינה. וכך היו נוהגים מנהג דרך-ארץ בשעת ישיבה. כמה כרכורים כרכרו, כמה גרירות גררו את הספסלים וכמה דחיות דחו זה את זה ונדחו זה מפני זה עד שישבו לבסוף. שרה, בעלת-הבית, מכבדתם בשתית חמין, הם מיני פרחים ומיני עשבים שלוקים, במקום תה, עם חתיכות סוקריקין מעשה קונדיטון – במקום סוּקר. הכל יושבים שותקים ומחרישים כנימוס, נושפים בכל פה בכוסות של חמין ושותים מעט-מעט בבליעות קטנות ובהפסקות בין בליעה לבליעה. ואחד מבעיר את מקטרתו – היא כפיפה-גיפסית עקומה כשופר וצמיד-פתיל של כסף על ראשה האחד – מכניס פי הקנה, הנתון בראשה השני, לתוך פיו, “עושה פימה-פים-פוּם” ומעלה עשן. שנים מהפנים החדשות גונחים גניחה קלה, ממשמשים בחוטמם ובזקנם, והדבּור מתחיל ומתגלגל ביניהם מענין לענין עד שבא לבסוף לגוף הענין המתבקש.

– אח-אח-אח! – נאנחים כלם – גזירת הבגדים הרי באמת גזרה קשה היא – יהודים יהיו לובשים מלבושי נכרים, וכובע עם מצחת-עור בראשם! כמה משונה הדבר וכמה מכוער הוא! ומה טעמו של דבר? למה הוא, רבונו של עולם, למה ולמה?! מה מועיל “להם” ומה ירויחו “הם” בזה, אם היהודים ילבשו בגדי אשכנז? במה יש לישב קושיא זו?…

– אומרים, יש טעם לגזרה זו, ודברים בגו – אמר בעל-המקטרת בעקימת-שפתים, מבליע עשן ומוציאו אחר כך מתוך פיו עגילים עגילים – דבר זה נתגלגל ובא, ממי אתם סבורים, ממי? – ממונטיפיורא.

– רבי בּר! מה אתה סח?

– אני סח מה שאתם שומעים. ומה אם אומר לכם, שמועה זו שמעתי מפי רבי ברוך ברבי הלל, איש נאמן לכל הדעות? רבי ברוך עתה בא מהירידים והוא בעצמו ובאזניו…

– גם אני שמעתי מעין שמועה זו – נכנס לתוך דברי רבי בּר אחד מהמסובים, יהודי פזיז זריז ומזורז, מדבּר ומתנענע בכל אבריו – המתינו, רבותי, המתינו לי מעט ואזכור מה שמועה שמעתי…

– במחילת כבודך, רבי יוסיל, אל נא תבלבל את הספור – מבקשים אותו חבריו – שמע ורבי בר יספר.

– אומרים – התחיל שוב רבי בר מספר בנחת ובמתינות, מטעי כל מלה שמוציא מפיו – שם בעולם, כלומר, בין באי הירידים, שם הכל אומרים: כשראה מונטיפיורא, שרע רע המעשה, נמלך בדעתו ובא ואמר כהאי לישנא: אדוני המלך! מכור לי את יהודיך ואני נותן לך דמיהם כך וכך מיליונים…

– מאה אלפים, שמעתי, מאת אלף מיליון! – נכנס שוב רבי יוסיל לתוך דברי רבי בר, ולא לדייק בסכום הכסף נתכוון, אלא להודיע לחבריו, שאף הוא יודע מה נעשה בעולם ולא נופל הוא מאחרים.

– למאי נפקא מיניה? – חזר רב בר על דבריו, עוקם חוטמו כנגד רבי יוסיל ואומר – אני נותן לך כך וכך מיליונים, אומר מונטיפיורא. – מהיכא-תיתי! משיבו המלך. קיצור הדברים, שני הצדדים גומרים הענין בתקיעת-כף ונקיטת-חפץ כדבעי, ומונטיפיורא עומד ונותן דמי קדימה…

– חס ושלום, מאת אלף מיליון הוא משלם תיכף ומיד במזומנים! – עמד רבי יוסיל וצווח בנדנוד אבריו כמנצח עם חברו בהלכה.

– יד לפה, רבי יוסיל, ודום, במחילת כבודך! – משתיקין אותו חבריו ומבקשים מחילתו בזעף.

– קיצור הדברים – חוזר רבי בר לענין ספּורו ואינו חושש לדברי רבי יוסיל – הוא נותן, כלומר, מונטיפיורא נותן דמי-קדימה, והמוֹתר הוא מתחייב לסלק לזמן המוגבל בקבלת הסחורה ,לומר, – היהודים. ובכן הכל שריר וקים, והצדדים נפטרו זה מזה בשלום. לאחר פת-שחרית הולך לו המלך, כדרכו בכל יום, להסינאט ודעתו זחה עליו. – אדוני המלך! שואל לו המיניסטר, מפני מה דעתך זחה עליך, ולשמחה מה זה עושה? – כך וכך המעשה, החזיר לו המלך בשחוק נעים ופניו צהובים. עשיתי היום עסק טוב, בכך וכך מכרתי היום את יְהוּדַי. – אדוני המלך! אמר המיניסטר, נבהל ומשתומם וסופק את כפיו. מה זאת עשית? המקח מקח טעות! ותוך כדי דבורו הוא מוציא חשבון צדק מדיפתראות ופנקסאות של מלכות ומראה לו בבירור, שחור על גבי לבן, שסחורה זו, כלומר – היהודים, הרבית שלה במשך כמה שנים עולה הרבה על מקח שויה, שהוא נוטל עתה. – ומה לעשות? אמר המלך ופניו נתכרכמו, דבר מלכות הרי גזירה הוא ואין להשיב. התחכּם נא אתה והמצא תחבולה לנגד עסק ביש זה. הלא מוח מיניסטר לך. – אדוני המלך! אמר המיניסטר, לאחר שנמלך בדעתו שעה קלה, מצאתי! יש עצה. גזור על היהודים בכל מדינות מלכותך, שילבשו בגדי אשכנז, ובלבד שתמהר בגזרתך זו ואַל תחמיצנה. – משטה אתה בי?! אמר המלך בזעם. מה ענין שמיטה אצל הר סיני? אני לך ביהודים ואתה לי בבגדים, שלא כענין. – אדרבה, כענין! – אמר המיניסטר, עוֹצה עיניו ורומז באצבעו. אני אדבר עמך בלישנא דחכימא, מגלה טפח ומכסה טפחים, ואתה תבין כוונתי. כיון שהיהודים, הט אזנך ושמע, כיון שיהודיך ישנו את בגדיהם, ממילא, שומע אתה, ממילא מתבטל כל הענין… ולמה? מטעם זה שאתה לו… לאותו הסוחר, ביהודים, ועכשיו כשתגזור… שומע אתה להיכן הגזרה מגעת?… לחכימא די ברמיזא. דוק ושכח. – אוי! אמר המלך וקפץ מתוך רוב שמחה, עצתך אמונה, ראוי אתה לקבל עליה מטבע זהב!… שמעו נא, רבותי, סוף דבר – אמר רבי בר, מדשן את מקטרתו במסמר של ברזל ומפיח בה ברוח שפתיו – בעצם הזמן המוגבל הנה זה בא, כלומר, מונטיפיורא אל המלך…

– לא כך היה מעשה, לא כך! הוא לא בא בעצמו אלא שלח מלאכו לפניו להודיע… – לא יכול רבי יוסיל להתאפק וחפז ונכנס שוב לתוך דברי רבי בר בשעה זו, שעיני כלם תלויות לו ומצפים לשמוע מפיו אחרית דבר.

– הס, במחילת כבודך! חוס ורחם, רבי יוסיל, כבוש עצמך ובלום פיך בשעה זו – מתחננים לו חבריו כלם פה אחד.

– הנה זה בא – הולך ומספר רבי בר, מכפיל תיבת “בא” ומתיז אותיותיה כמתכוון להכעיס את רבי יוסיל, ומשחק מרוב הנאה – הנה בא זה האדון כמו שאמרתי לכם, רבותי. ליום הכסא בא הוא בעצמו ואמר: אדוני המלך! הֵילָךְ המוֹתר מדמי הממכּר ותן לי כפי המדובר את הסחורה שלו , יקחהו בשם אלהי ישראל. – מונטיפיורא לא היה מסרב הרבה והלך לו. הוא הולך ובא לעיר פלוֹנית, מבקש יהודי – ואין. הולך הוא לעיר שנית, לעיר שלישית, רביעית – ואין. קיצור הדברים, הוא בא לק"ק כסלון, וגם שם אין! לא ניכר בחוצות אפילו יהודי אחד בסימניו – היהודים מלובשים בגדי אשכנז, כלם אשכנזים!…

– פלאי פלאים! – קראו המסובים, וכל אחד משתומם ועוקם פניו על פי דרכו – ודאי לא דברים בעלמא הוא. קול המון כקול שדי.

– לא כל דבר, שהבריות מספרות, ממש יש בו – אמר רבי חיים, ומעקימת פניו היה ניכר, שאין השמועה הזו מתקבלת לו, ולפי דעתו בדותא היא.

– היה מעשה אם לא היה, בין כך וכך הגזרה היא גזרה – אמרו כלם מתאנחים ונאנקים – בשלמא הקפּוטא, עליה אין אנו מצטערים כל כך, אפשר להטיל בה עוד תפר אחד, עוד כפתור אחד, והיא לא תפסל, חס ושלום, כשתהא סדוקה לאחוריה, אבל הכובע, הכובע מה? אי שמים, איך נחליף כובע-דרבנן, פאר ראשנו זה, ב"קרטוּז"! הבה עצה, רבי חיים.

– מתבונן אני עתה – נענה רב חיים ואמר, לאחר שהיה שותק שעה קלה ומשפשף את מצחו – מתבונן אני בכח מעשיהם של חכמינו ומשתומם, היאך העמידו על דעתם ואִזנוּ ותקנו תקנות יפות ומועילות, כשהשעה היתה צריכה לכך. להוציא מרשות לרשות בשבת אסור – הרי לך עירוב, חוטה מתוח בראשי כלונסאות, וההוצאה מותרת. אסור להלוות ברבית – עמדו והתקינו היתה-עסקא, וכיוצא בה תקנות הרבה… לי עצה, רבותי! – כלום ידעתם כובע בעל אזנים מהו?

– מה שאלה היא! – תוהים כל המסובים ומעמידים פניהם על רבי חיים – כובע-ישראלי זה בימות-החול, וה"שטרימיל" פאר ראשנו בשבת ויום-טוב מי אינו יודע?

– כובעך רבי יוסיל, במחילת-כבודך, יהא לנו לדוגמא! – אמר אחד מהמסובים, פושט ידו ומסיר הכובע מעל ראש רבי יוסיל כמשחק בו – כובעך חדש ונחמד למראה. ראו: כובע זה שתי אזנים מעור חולד, ממולאות באניצי-פשתן, זקופות לו לצדדיו, ופסיקה אחת של עור חולד כרוחב חצי טפח נמשכת מאוזן לאוזן מלפניו במקום הפדחת, מהודקת בו על ידי תפריה יפה-יפה.

– והיכן כתוב בתורה – אמר רבי חיים בניחותה ופניו שוחקות – שפסיקה זו צריכה להיות מחוברת להכובע מלפניו, מלמעלה ומלמטה? די לה שתהא תפורה להכובע מלמטה בלבד, כדי שתהא נוחה להטייה. והדבר תלוי בדעת בעל הכובע: רוצה – הפּסיקה זקופה וכובע כובע ישראלי כהלכה. רוצה – מפשילה כלפי מטה ונעשית כמין מצחה זו לכובעו, ויוצאים בו אליבא דכולי עלמא. ומה איכּא למימר באמת כנגד יהודי בכובע זה?

– אמת מה שאומרים: אם תורה כאן גם חכמה יש כאן. יאריך האל ימיך בטוב ובנעימים, וחיית ורבית, רבי חיים! – אומרים טובי העיר בפנים שוחקות מתוך הנאה.

הכובע הזה עם פסיקתו המופשלת כמין “מאהילה” נתקבל אחר כך בכל תפוצות ישראל, ועדיין יהודים כשרים מחזיקים בו, וזה שידוע לכּל בשם “כובע נפּוֹליאוֹני”. ואנחנו חייבים לידע, שאותו הכובע לידתו בדלפונה, ובספר קורות המלבושים, מן עלה תאנה של אדם וחוה בימי בראשית עד בגדי בני-אדם בימינו, יכתב על שם רבי חיים ממציאו הראשון. אפשר נפוליאון חבש כובע כמין זה בראשו, אבל ברי הוא, שרבי חיים לא היה לו שום עסק עם נפוליאון, וגם את כובעו לא ראה מעולם.

ולרבי חיים היו דורשים גם בעד החולים. רופא לא היה בדלפונה, אלא גלב מומחה, מקיז דם ומעמיד עלוקות וקרני-דאומנא. כיון שחלה אדם מישראל מיד בא אליו הגלב הזה, מחץ לו מתנים זרוע אף קדקוד והטיף ממנו דם רב בכל כלי אומנותו, וברך אותו אחר כך ברפואה שלמה. וכשלא הועילה ברכתו, והחולה כחו תשש ביותר, היו באים בבכי ובתחנונים לרבי חיים, שיטריח את עצמו וילך לבקר את החולה ולהתבונן אליו, ורבי חיים על-כרחו היה הולך ומתבונן. ולא מפני שלמד חכמת הרפואה הוחזק במקומו למומחה, אלא מפני שהיה בעל-נסיון. איש-מכאובות וחלש היה רבי חיים מנעוריו. מלבד חולי-מעים ותחתוניות, שבאו לו בירושה מאבותיו, לא היה חסר בימיו שאר מיני מחלה, כגון דקירה במתנים, דחיקה בחזה, כאב-ראש וחולשת האברים, שעכשיו קורין לה חולשת עצבים, והיה נמלך עליהם פעמים ברופאים מפורסמים כשנזדמנו למקומו, ופעם אחת חלה מאד עד שהביאו אליו רופא מובהק מהגליל, כשהיה נוטה למות, ונעשה לו נס ונתרפא. ומיני יסורים הללו, שנתנסה בהם בימיו, הם הם שעשו אותו למבין בתחלואים ולמומחה בעיניו ובעיני הבריות במקומו. ובאמת במה גרע כחה של חכמת הרפואה מזל חכמת המשפטים? בעיר פלונית סמוכה לדלפונה דר בן-אדם, ורבי אהרן שמו, והוא אינו בעל-תורה, ובאסכוליות שלהם לא למד מימיו, ואף-על-פי-כן נתמחה במקומו ליודע דת ודין, ומי שעסקיו רעים, חס ושלום, בא ומוסר דינו אליו. וכל כך למה? מפני שרבי אהרן היה תפוס בכמה וכמה בתי-אסורים בחייו, בשביל שחשדוהו בגנבות, בגזילות ובמעילות ובמלשינות ודלטוריא ובשבועות-שוא ובשאר אשמות כיוצא בהן, ועל ידי כך נתודע לרשות, ועמד לפני שופטים ושוטרים ונעשה בעל-נסיון וקנה לו תחבולות ערמה ומבין מה לכתוב ומה לדבּר בשעת-הדחק ובכל צרה שלא תבוא.

אבל רבי חיים היה מתבקש דוקא לחולים מסוכנים, שוכבים על המטה ואין בהם כח להזיז אבריהם, – ולבעלי מכאובים שכיחים, שאין בהם שכיבה, נמצאו בדלפונה מומחים אחרים, וכל אחד אומן במקצוע שלו. לכאב-עינים נתבקש רבי פישל. מין קילורין היה לו, מסורת אבות, שאין לגלות סודו, והיה נותן ממנו לרפואה טפות מועטות בחנם לשם מצוה. לרזון וצמוק הריאה היתה פטריכי, הגויה הזקנה, נותנת מיני עשבים, ותרייקא לשתיה. לשעמום-המוח ולנכפא לא היה מומחה גדול מיאַש הקדר. ללחוש לעין-הרע ולכאב שינים, להתכת-שעוה וגלגול-ביצים על כרסו של חולה – זו היתה אומנותה של גיטיל הגבאית, שכל הצועניות, ואפילו בעלי-השמות, להבדיל, היו בפניה בקליפת-השום. ולמיני קדחת, קדחת- אביבית וקדחת-רביעית, היה מועיל המלמד ליפּא הראובני, אדם שלם באמת, שלא נמצא רבים כמותו, ועליו יסופר בפרק הבא.

פרק רביעי

זה ליפא-הראובני היה מאותם אנשי הרוח, יחידי סגולה, שנתברכו מתחילת ברייתם במתנות טובות: בדעת ובכשרון ובלב טוב ולא חסר להם בעולמם אלא מזל בלבד. כיון שיצאו מאוצר הנשמות להתגלגל ולבוא לעולם, מיד נטלם המלאך הממונה על ההריון והטילם כגרגר של תבואה לאחד ממקומות-החשאים, שאין שם שלום מהדברים הראויים לצמיחת כחות הנפש וגידולם. רוחם זו, מתת אלהים להם, שואפת לאור עולם, להתהלך ברחבה, ללמוד ולעשות, אבל מכשולים הרבה לפניה בדרך. יש, כשנכשלו ונתמוטטו רגליהם כמה פעמים, רוחם הולכת ומתרופפת, אבד סברם ובטל סכּוים, ומתוך יאוש ובטלה נעשים להוּטים אחר יין, משתכרים ומתבזים. ויש נופלים וקמים, מתרגזים ומתרגשים ומלחמה עולמית להם במכשולים ופגעים רעים. העלובים האלה מתוך רוב עוני וצער לבם אינו פנוי להתלמד אחד מעניני חכמה ואומנות על בוריוֹ, אלא קופצים על כל דבר הבא לידם לעשותו. אבל כל מה שהם מוציאים מתחת ידם אינו מתוקן כל צרכו, וככל דבר הבא לעולם בידי שמים צריך עשׂיה. עליהם נאמר: בעלי מאה מיני מלאכה ומחוסרי ברכה והצלחה.

וליפא-הראובני היה אדם כחוש ובעל ראיה קצרה, עניו וצנוע ומרבה בשתיקה, נוח לבריות ורוח הבריות נוחה הימנו. טיבו ומנהגיו המתוקנים, דירתו הנאה וכלי ביתו הנקיים הכריזו עליו, שניצוץ חכם-חרשים יש בו. הוא ידע לצייר ולעשות כל מלאכת חושב וחורת בעץ ובאבן ובנחושת, לא כדי לקבל שכר על מלאכתו, אלא משום הנאה וקורת-רוח שהיתה לו בעשׂייתה, ולא עוד אלא שהיה היתה לו חובה, כמצווה ועושה מטבע ברייתו. אנשי מקומו היו משתמשים בקניני נפשו בכל שעת-הכּוֹשר, והיו מכבדים אותו בקום-ועשׂה מעשי צעצועים לארון-הקודש, בציור תמונת “מזרח” עם כפתוריה ופרחיה ומיני בריותיה, שעלו במחשבת היוצר ועדיין לא נבראו בעולם, בחקיקת מצבות ובפתוחי-חותם. בתולות וארוסות היו באות ומטריחות אותו, שיצייר להן בטובו פטורי-צצים מעשי-חורי לרקום כדוגמתם במשי מטפחות לחלות-לחם של שבת וחריטים לתפילין של חתנים. ואם מומחה הוא לדברים הרבה ואיש טוב הוא גם כן ומיטיבי לכּל בחינם, נשים מה חטאוּ שיהא ליפא-הראובני אסור להן בהנאה, שלא להשתמש בו אף הן – לקדחת, דרך משל? בקשוהו – וכתב מיני לחשים על שקדים או על כלי-חרס בדיו, מחקו את הכתב במים והשקו את החולה, עברו הימים – ונתרפא… ומלבד כל מיני אומנות האמורים היה ליפא=הראובני גם מלמד תינוקות.

ולמלמד תינוקות עשה אותו רבי חיים.

שלמה, בנו של רבי חיים, עוד בילדותו היה נכּר בסימניו, שבעל נפש ושׂכל חריף הוא, מהיר ומזורז. בשנה אחת למד אצל משה-כוורא, מלמד דרדקי, קריאה יפה ומהירה ונכנס למקרא, מתחיל, כמנהג ישראל, מפרשת ויקרא, מה שילדים בני-גילו אינם מספיקים להתלמד אלא בשמך שתים-שלש שנים. כל בני-ביתו של רבי חיים ואנשי-שלומו מהנכנסים והיוצאים שם, היו מחבבים את שלמה’לי בשביל בדיחות דעתו ותשובותיו המחוכמות על קושיות ואבעיות ידועות לחדד את הילדים, וביותר בשביל שהיה מהיר להכיר בטביעות-עינו כל תנועה זרה ודבּור משונה של אדם ומפליא לחקות אותם בכל פרטיהם מעשה אמן, עד שהרואים כמעט שלא נתפקעו משחוק. ולחקות את גיטיל המתורגמנית, הדרשנית הזו בעזרת נשים – זה היה משׂושׂ-דרכּו. מעוה פניו – ונראתה גיטיל כביכול בצורתה ובצביונה ובמעשיה; כיצד היא מנשקת את המזוזה בכניסתה, וה"יופּא" שעליה בית-ידה האחד קולט לתוכו יד ימינה, והשני נעור וריק ותלוי ברפיון; כיצד היא עוקמת שפתיה ואומרת: “אל למושעות!” ברוב חן; כיצד היא כופפת את גבה כחתול עד שכתף אחת עולה ואחת יורדת, פיסת ידה תחת סנטרה ואצבע אחת על לחיה, וכיצד היא מקמטת פניה ומנענעת חוטמה, נושאת עיניה למרום ומדברת בלשון תחינות, בהזכרת שם שמים ומלכות ובדברי תשבחות והודאות: “השבח והגדולה למלך אל חי וקים, רבון העולמים, ברוך הוא וברוך שמו, פודה ומציל ופרנס את עמו ישראל בחסד וברחמים…” מתבלת דבּורה בשברי פסוקים, במשלים ומדרשי חכמים מספרי “נחלת צבי” ו"רבינו בחיי". הכל רואים בתעלולי שלמה’לי ושוחקים, ואף אמו ממלאה שחוק פיה, אלא שבתוך כך היא מטפחת באצבע על חוטמה, ככועסת כביכול, מזהירתו ואומרת:

– המתן נא, המתן, בחור נאה! אני אספר לאבא, אספר לו ותדע מכאן ולהבא מה מתן-שכרו של המחקה אחרים, גדולים וזקנים ממנו לימים. – רבונו של עולם, הלואי שלא אדע צער ויגון בימי כשם שלא אדע מה טיבו של זה ומה יהא בסופו! מכות גדולות ומדוה מצרים לשונאי אם אדע מה הוא…

אבל אבא ידע טיבו של בנו זה וערכּו. ידע שאם ילמוד כל אותם הלמודים הראויים לו לאדם בסדר נאה ואצל מלמד הגון, זה הקטן סופו להיות גדול בישראל. ובכלל הלמודים הראויים לאדם לא נכנסו אצל היהודים בימים ההם, וביחוד אצל יהודי עיירות קטנות כדלפונה, ידיעות העולם, דברי חכמה ולשונות אלא מי שנתמלאה כרסו לחם ובשר, דהיינו גמרא ופוסקים, וקנה לעצמו גם ידיעה בתנ"ך ומעט כללי הדקדוק, כפרפראות לגופי תורה – הרי זה משובח: חכם הוא, למדן הוא, מושלם בכל המעלות, ושאר הדברים אך הבלי העולם הם ומיותרים. אבל כלום היה באותו זמן מי שלמד בניו תנ"ך מלבד הפרשה הראשונה מסדר השבוע? האבות מנעו בניהם לא מן ההגיון בלבד, אלא גם מן המקרא וחששו ללומדיו משום מינות. הדבר תמוה מאד, ובק"ן טעמים האמורים בו אין אחד מספיק ליישבו כהוגן לזכותם של ישראל, ורבים אפשר שלא יאמינו בו כלל, אבל כך היה המעשה וכך הוא בעוונותינו אצל הרבה יהודים גם בימינו – לשעבר לא היו הרבנים בקיריאם במקרא וגם עכשיו אינם יודעים רבנן מקרא שכתוב. ואף-על-פי-כן אין להרהר אחריהם, חס ושלום, ודאי טעמם ונמוקם עמם, שאין דעתו של אדם פשוט ראויה לסובלם, ושמא אפשר להיות תורני מופלג ומורה-הוראה גם בלא פסוק וכתבי-הקודש… ורבי חיים הוא רצה לשנות ממטבע, שטבעו חכמים בחנוּך, וללמד את בנו בתור נסיון כל התנ"ך, לרבות אפילו התרגומים מן “בראשית” עד “ויעל”, ובסדר נאה דוקא. רבי חיים בעצמו היה בעל-מקרא ומליץ גדול בזמנו. דברי מליצתו מתקו מדבש לפי אנשי-שלומו ואמרו עליו, שבעל לשון הוא. לא נתקשה רבי חיים אלא במלמד, איזה ממלמדי מקומו יכשר להשלים חפצו? בקש ולא מצא גם אחד, ולבסוף עלה במחשבתו ליפא-הראובני ואמר: זה הוא! – וליפא-הראובני נהיה מלמד בִּדְבָרוֹ. אותו הוכיח רבי חיים מלמד לבנו והתיר לו לקבל עוד תלמידים מועטים, כדי שתהא מצויה לו פרנסתו, לחיות הוא ואשתו ובתו הקטנה בצמצום ככל אחיו המלמדים מזרע ישראל.

והזיווג עלה יפה. הרב והתלמיד שניהם היו מכוּונים ונאים זה לזה. הרב מלמד באמונה והתלמיד לומד בשקידה. בשעת הלימוד היה הרב יושב בראש ומלמד מפיו וידיו עסוקות באחת מהמלאכות הנאות, כגון ציור ופתּוּח-חותם, ומלאכה זו לא היתה מבטלתו מדברי-תורה ומעכבת דרך הלמוד, אדרבה, היא היתה מזרזתו ביותר, והיתה יפה לנפשו ככוס יין לגופו של פועל הדיוט. מלאכת-מחשבת היתה מרוממת את רוחו, מיישבת דעתו, מוספת בלבו אהבה למקום ולבריות וממתקת את דיבורו. באותה שעה נתוסף לו ניב-שפתים והיה מסביר כל דבר מתלמודו על בוריוֹ. פיו נעשה כנחל נובע, מפיק מרגליות ועיניו מתלהטות מאור תורה. והתלמיד רוחו מתלהט אף הוא, כלתה נפשו לתורת רבו ושותה בצמא את דבריו. הלימוד לא היה עבודה קשה, כדרך אותו הלימוד הנהוג, שהרב והתלמיד שניהם סובלים יסורים זה מזה. וזה מתיש כחו של זה; הרב בהול להכניס תורה בלב תלמידו בקולי-קולות, בנזיפה וביד חזקה, והתלמיד הנזוף על-כרחו נעשה רמאי ומראה עצמו כאלו תורת רבו נכנסה בלבו, ושניהם שרויים בצער ואין נחת לזה מזה, ומבקשים: יהי רצון שתגיע במהרה השעה להפטר זה מזה! לא כך ליפא-הראובני, הוא לא היה מטיל אימה על תלמידיו, לא צעק עליהם ולא הכלימם בדברים, אלא מלמד בשובה ונחת, והלימוד היה כשיחת רעים אהובים, שאחד מייחל לדברי חברו ומרגיש ויודע תעלומות לבו – שיחה, שיש בה נחת-רוח לזה שמדבר, וגם להשומע ינעם, ושניהם מתאוים שתהא שיחת-שעשועים זו הולכת ונמשכת שעות הרבה. אם לא הבין שלמה’לי דבר שלמד, מפני עומקו, לא נתבייש, והיה שואל את רבו וחוזר ושואל, ורבו לא כעס עליו, אלא חוזר ושונה לו הדבר כמה פעמים עד שנתברר יפה-יפה.

והנער שלמה’לי הולך וגדל וטוב, כמו נטע-שעשועים, על ידי השגחה מעולה. ואם דעתו מתרחבת מיום ליום, אף-על-פי-כן ילדות עדיין יש בו, כראוי לפי שנותיו. לא הרי שלמה’לי בבית רבו כהרי שלמה’לי שבשוק. כשהוא לומד, ראשו ולבו שקועים בתלמודו ומעמיק להבין כל דבר על תכליתו. וכיון שמניח את הספר מידו ויוצא, מיד הוא תופס במעשי-נערות והוא נער שובב לכל דבר. אמת, האדם לא כשם שנראה אחד ברוחו ובנפשו כך הוא מטבע ברייתו. אדם דו-פרצופין ויותר הקדוש-ברוך-הוא בראוֹ, ונפש כל איש רשויות משונות זו מזו משותפות בה בערבוביא. אלא עירוב-רשויות זה אינו שוה בכל בני-אדם והוא משתנה אצלם בפחות ויותר. ובנפש שלמה’לי היתה הערבוביא במדה מרובה, הורמיז ואהורמין חולקים בה ואין מכריע ביניהם. שלמה’לי היה קשה ורך, בעל חמה ובעל דעה מיושבת, גבה-לב ושפל-רוח, קפדן ורחמן, וכיוצא במדות הפוכות אלה. איש נלהב היה שלמה’לי מטבעו, דבר קל אך נגע אל לבו – והדליקוֹ. דברי נביאים וחידודם במראה הנבואה הלהיבו את דמיונו ונתנו לו ענין רב לענות בו.

"וָאֶרְאֶה אֶת-אֲדֹנָי יֹשֵב עַל-כִּסֵא רָם וְנִשָׂא

וְשוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל.

שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ

שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד…

וְקָרָא זֶה אֶל-זֶה וְאָמַר:

קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְיָ צְבָאוֹת…

וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים…

וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָן.

וָאֹמַר: אוֹי-לִי כִי-נִדְמֵיתִי,

כִּי אִיש טְמֵא-שְׂפָתַיִם אָנֹכִי

וּבְתוֹךְ עַם-טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יֹשֵב".

הדברים האלה, שאמר ישעיה בנבואתו, העירו לב שלמה’לי והתחיל מצייר במחשבתו את השם יתברך, ומדמה לו בדמיונו מלאכי-השרת בעלי כנפים, ונתאוה לידע כמה דברים סתומים, שהיו מנקרים במוחו ודורשים פתרון. לשאול את רבו היה קשה לו, מפני שאין הדברים מענין תלמודו. פעם אחת גמר בלבו להרצות הדברים לפני הרב, ובשעת הרצאתם היה רוחו סוער ופניו מתלהטים, אבל הרב שתק ולא השיב כלום, אלא נענע בראשו ועקם את שפתיו, כאומר: אין לנו עסק בנסתרות! וכשהיה שואל פעמים דברים מופלאים ממנו ליהודים בעלי זקן, היו משיבים אותו תשובה אחת: הס, ריקא, שוטה שבעולם! נער אין לו אלא לשמוע לעשות ולקיים מה שכתוב ומה שמצווים אותו; נער צריך ללמוד ולהתפלל, ובאם לאו, המקום יפּרע ממנו, ושם, בעולם הבא, ילקהו מכה רבה בשוטים ופולסי-דנורא. ומפני השוט נתפחד שלמה’לי מאד. לא בשביל הכאב אלא בשביל הבושה, שיש בזה להמוכה. שלמה’לי ראה אלהי הצבאות בדמות אדון גדול ונורא, נוקם ובעל חמה, אוחז רצועה בידו, ועל כל דבר פשע הוא מכה מכת אכזרי. ובכל פעם שעבר עבירה קלה בשוגג, כגון שדלג על תבה אחת בתפלתו, שכח ולא ענה אמן, או שתה מים ולא ברך שהכל, לא רקק ב"עלינו" או נתחכך ופרע ראשו ­– נתבהל ואמר בלבו: “אוי, אוי, לי כי נדמיתי!”

ואין צריך לומר ימים נוראים, שאף הדגים במים מתפחדים מאימת הדין, באותו זמן היתה אימתו של הקדוש-ברוך-הוא מוטלת על שלמה/לי ביותר. כל סדר העבודה באותם הימים: ההשכּמה לסליחות, הזריזות והריצה לבית-הכנסת ולבית-הקברות, היבּוב והבכיה, הניגון העצוב של תפלות ובקשות ופנים זעומים ועצובים של אמא ושל כל בני הבית, כאלו נכונו להם שבטים ומזומנים להמתח על העמוד ולהיות סופגים את הארבעים – כל הדברים האלו הטילו עליו אימה יתרה, ומרוב צער ופחי-נפש לא היה ניחא לו כל עצמו של יום-טוב כלו, לא הדגים והלפת ולא התפוח בדבש ושאר המאכלים הערבים. בהול ורצוץ היה כל הימים הללו, ודמיונו מראה לו חזיונות מבהילים: הנה אל מלך יושב על כסא דין, שרפים עומדים ממעל לו וגם השטן בתוכם. קול קורא ואומר, להביא את ספר הזכרונות ולשקול מעשיהם של בני-אדם למצוא חשבון. וינועו שערי שמים מקול הקורא ומוסדי ארץ ירגזו – הוא רואה זאת בלבו ואומר: “אוי, אוי לי כי נדמיתי”.

והואיל והרעות והטובות שבעולם כרוכות אלו באלו, היו כרוכים גם בימים הנוראים דברים מפיגים מעט את המרה-השחורה שבהם. בכלל הדברים הללו הם “אנשי-הישוב”, אלו המוכסין שבכפרים, שהיו באים על יום-טוב לעיר עם כל ביתם,וביאתם הרעישה את כל העיר כלה, משמחת לב בניה ומנעימה המרירות שבחייהם, ונתמזגה והיה טעמה כפלפלין ובצלים בדבש.

ספר דברי-הימים לישראל תובע מאת הכותב, שענין זה, האמור כאן, יתפרש יפה-יפה ולא לקצרו, כדי שלא יהא הספר חסר כלום, והדורות הבאים – אוי, מי יודע – אפשר שלא יבינו, והדברים יהיו סתומים וחתומים.

פרק חמישי

החודש השביעי, חודש תשרי, הוא חודש של ימים-טובים לבית-ישראל. בשני הימים הראשונים יום-טוב של ראש-השנה, ובעשור לחודש הזה יום-כפורים הוא. ואלו הימים נקראים “ימים נוראים” או “ימי הדין”, שבהם העולם נדון. בימים נוראים הללו שמים רועשים, אלהים יושב על כסא קדשו ומלאכים יחפזון ויאמרו: הנה יום הדין! ספרים נפתחים לפניו וחותם יד כל אדם בהם. כל באי עולם עוברים לפניו כבני-מרון, והוא שוקל מעשיהם וסופר ומונה וכותב את גזר-דינם: מי יחיה ומי ימות, מי בחיות רעות ומי בפרעות, מי ינוח ומי ינוע – מי ביבשה ומי במים לארבע רוחות השמים.

עוד חודש ימים קודם ראש-השנה תקיעת-שופר נשמעת בבתי-כנסיות, ורמז יש בה: “עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו מעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק… הביטו לנפשותיכם והטיבו דרככם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה”. וכל בית-ישראל מתחילים לפשפש במעשיהם, שעשו כל השנה, ומשתדלים בתחבולותיהם להתרצות לאביהם שבשמים: הם עומדים בבתי-כנסיות בלילות ואומרים “סליחות”, מבקשים להם סניגורים ומליצי-יושר בתשובה ותפלה וצדקה וגם בזכות-אבות, שימליצו עליהם לפני כסא כבודו של אל עליון, שופט כל הארץ, ויצאו זכאים בדינם. והימים ימי הכניסה ליושבי הכפרים, שבאים עם בני-ביתם להעיירות הסמוכות, לעמוד לפני בית-דין של מעלה ולבקש רחמים מלפני שומע תפלות עמו ישראל, שיחדש עליהם ועל כל בני-אדם השנה הבאה לחיים טובים.

ודלפונה העיר באותם הימים לא כמו שהיא בכל ימות השנה. שבכל השנה היא נשכחה ועזובה מאין עובד ושב, והחיים בתוכה הולכים לאט כזוחלין ומי-מנוחות, ולפני ימים נוראים היא נפקדת והומה מבני-אדם, הבאים לתוכה מן הישוב. עגלות טעונות טף ונשים, כרים וכסתות וחבילות ושקים מלאים מזון, ותרנגולים כפותים, הולכות ונמשכות ברחובות. בעלי-הבתים זקנים עם נערים יוצאים לקראת בני-הכפר הנכנסים, כל אחד לקראת זה שמתאכסן אצלו, עומדים לפניהם ושואלים בשלומם. אלו ואלו בבת-אחת מדברים, והדיבור הולך מסוף העיר ועד סופה ומתפוצץ לכמה וכמה קולות משונים – גסים, דקים, דקים מן הדקים, דקיקים וצרודים. מצד היוצאים הרבה שאלות נשמעות: אחינו, אנשי מקום פלוני, למה שהיתם כל כך? הא למה? והא למה? והנכנסים מצדם עונים ומספרים מאורעות ומעשי-נסים, ואת כל הקורות אותם בדרך: סדנא של עגלה נתפקעה פתאם, סוס כרע נפל, גשר נסתחף, תרנגול כפות הותרה הרצועה שברגלו ופרח, אשה מעוברת חבלי-לידה אחזוה, עגלה נהפכה ונטבעה בטיט, והכל חייבים בברכת “הגומל” שיצאו בשלום מן הסכנה. כלבים-כוּפרים , אלו הגרים, שנגררו ובאו מן הכפר עם בעליהם, מרגיזים עליהם את הכלבים האזרחים, והנה נביחה ונשיכה, מריטה וחרוק-שינים בעדתם. כלבי המקום עינם צרה בגרים הללו ונשאה כבושה להם בלבם. לכאורה אחים, בני אב אחד הם, ופה ושינים של כלב לכלם, אבל ברוחם ובמדותיהם משונים הם מאד. כלב-כוּפרי – כלב הוא כמו שברא אותו הקדוש-ברוך-הוא, הדיוט ועושה תפקידו בלא שום ערמומיות, נביחת הצבועים ושל חנפים לא ממדותיו היא, בלב ולב אינו נובח ואינו יודע אלא את קונו וביתו, חורץ לשונות לעני ולעשיר כאחד בלא משוא-פנים. אמת, כשנותנים לו עצם אינו נוער כפיו מתמוך בשוחד זה, חוטף את העצם ואוכלה, אף-על-פי-כן הוא עושה את שלו ונובח, נובח בקולו כדבעי, נביחה לשמה, לא נביחה בעלמא שמשתמעת לתרי אפי ואינך יודע מה פירושה ולמי הוא מתכוין. וכנגדו כלב-עירוני הרי זה בן-תרבות, קצת מנומס וקצת רמאי ומתירא מפני חוטרא. אינו חורץ לשונו אלא לעני לבוש קרעים ולחלש, שאין כח בו לעמוד בפניו. נכנע הוא מפני בעלי-זרוע, ולפני עשיר הדוּר בלבושו הוא מכשכּש בזנבו. פרוסת לחם שוחד סותמת את פיו והוא שותק ועושה רצונך. בא אחר ומרבה לו שוחד הרי הוא נשמע לו ועושה רצונו של זה. מטייל הוא בעיר, ברחובות ובשוקים, בין יושבי-קרנות ובין חנויות ומקולין, מרחוק מריח אוכל ויודע לכוון את השעה ואת המקום שישי למצוא בהם פרנסתו. מתקרב לבריות לצורך עצמו, מתרפס ועושה חונף בכשכּוש-זנב ובנשיאת-כפים. ופעמים כשהוא נובח אינו אלא כמזכיר בנביחתו, שלא ישכחו שישי כלב בעולם – להוי ידוע, שלשון כלבים ושינים לו ויכול לנשך בשעת הצורך!…

הכוּפרים והעירונים אלו הכלבים שונאים זה לזה. כל זמן שהם מצויים יחדו בעיר נביחה וצעקה בתוכה, תגרמות וקטטות, מהומות ומהלומות – ומחלוקת או “שאלת-כלבים” זו אינה פוסקת. פתרוסי, למשל, כלב כופרי, בור ועם-הארץ, שכל חכמתו אינה אלא שמירת בית אדוניו בכפר, רובץ עתה ברחוב העיר לפתח הבית, שאדונו מתאכסן שם. עיניו – הלובן שבהן מעורה בוורידין דקים של דם, ומביט בזעם, עתים הוא מחכך כרסו בקרקע ומצפצף בלחש ובעינים סגורות למחצה מרוב הנאה. ופתאם רץ לו כסלוחי, אחד מטובי כלבי העיר, גבה-קומה ודל-בשר. ריח של דגים ממולאים בטעם יהודים הריח מרחוק, גם ריח של בשר צלוי לכבוד יום-טוב בבית-המבשלים, ונתאוה להם ובא, שמא יהא מזלו משחק לו באותה שעה ויחטוף מן התבשילין כל שהוא. אבל פתרוסי דעתו לא היתה נוחה מזה – ”כלבא, למה אתה חצוף כולי-האי ונכנסת לתוך רשותי? ומה מדה היא לחזור על הפתחים, כלב בטלן, ולהכניס ראשך וחוטמך למקום, שאין מזמינים אותך? דע את אשפתך, כלב, ושב שם, ולטייל ברחובות מי התיר לך?" וכהרף-עין הוא קופץ עליו מאחוריו, נושכו בשיניו ותולש ממנו מלוא-כפו שׂערות, וכסלוחי נזדעזע כלו, מקפל זנבו תחת ירכו, נושא רגליו ובורח בצעקה גדולה ומרה.

וכך אירע לו לקטינא, כלבא עניא, קטן ובעל גב עקום וחיגר ברגלו האחת, שניזון מקופת זבלים ומאשפות קהל-ישראל. הולך לו קטינא ובא כדרכו לבית יהודי ואינו חושש כלום. לא הספיק להריח ולחטט באשפה, החזיק בו נפתוחי, כלב-כופרי בריא ובעל שער, והכהו מכה רבה עד שגעה קטינא בבכי ונס ונמלט על נפשו, פסוח ודלוג, רגלו הקטועה תלויה באויר ואחוריו שפויים ושפופים, ומילל וצועק תמרורים. כך נענשו הרבה כלבי העיר, כלבים גדולים וידועים, והשעה עת צרה לכלבים עירונים – אין לבוא אל בית יהודי!… אבל כיון שאחד מכלבי הכפר איקלע למקומם אל יתיאש מן הפורענות. אחיו העירונים מקיפים אותו, חורקים שן, מורטים ונושכים אותו ונפרעים ממנו על עלבונם שבעים ושבעה. קול המולה בדלפונה, צוחה ברחובותיה. כלבים צועקים ונערים שובבים מתכנסים ובאים, זורקים עליהם אבנים ומשסים זה בזה ומרבים המחלוקת בקהל הנבחנים. אמהות בהולות עומדות בפתחי הבתים, רומזות באצבעותיהן וקוראות לבניהן, כועסות ומקללות. יהודים בחוץ מתפחדים ומתמוגגים, אוחזים בשולי קפוטתם, מרימים פעמי רגליהם ונחפזים ובורחים.

קיצור הדברים, דלפונה הומיה. היא מתעוררת לחיים חדשים ונראית כבריכה קטנה זו, שבתחלת ימי האביב היא מתמלאת על גדותיה ומימיה שוטפים ברעש.

ובשעת מהומה זו קרון מלא וגדוש נכנס לעיר, וכל בני ביתו של חנא, איש כפר-רחיים, בתוכו. הסוסה הזקנה כל הדרך היתה מושכתו, מושכת ועומדת לסירוגין. הגיעה קרוב לדלפונה, חגרה בעוז מתניה, ולכבוד דלפונה ולכבוד כל המסובים בכאן על הקרון היא מפשלת זנבה, זוקפת אזניה, מרימה טלפיה ודוהרת ונכנסת לתוך העיר טפופה ונטוית-גרון בקפיצה, בדיצה וחדוה ובקול רעש האופנים. וצוציק הכלב רץ לפניה כמבשר ואומר: פנו דרך, בית חנא בא! בית חנא בא! וכמה שלא טרוד הוא בשליחות-מצוה זו, אף-על-פי-כן הוא נזהר מאד ושומר עצמותיו מפני כלבי העיר, הסובבים ברחובות, שלא יזיקוהו בהבל-פיהם. נפגשו – הם תוהים על קנקנו, מריחים בו בחוטמו, ואינו שוהה הרבה, אלא כיון שמריח ותוהה בקנקנם מפני הכבוד, מיד הוא מתפטר מהם ורץ לדרכו, ואותה הזקנה אחריו, ברעש ובפומבי עד שמגיעים לבית רבי חיים, שחנא בעל-הרחיים ואשתו ובניו ובנותיו וחתניו מתאכסנים שם מכמה וכמה שנים.

עולם חדש ועסקים חדשים נפתחו לפני שלמה’לי באותה שעה – המלאכה מרובה והוא אינו עצל, יש לו שהות הרבה, ברוך השם, והרבה יש לו מה לעשות, במה להסתכל ועל מה להתבונן. ישקול לו הקדוש-ברוך-הוא שם בשמים את עונותיו עם זכיותיו ביום דין ויכתבהו בספר-זכרון לפניו כרצונו, ועכשיו כשהוא חי יהנה וישמח בחייו.

ובכן מתחיל שלמה’לי סדר העבודה של יום כהלכתה.

עמדה הסוסה ובני-ביתו של חנא יורדים, מטפס שלמה’לי ועולה לתוך הקרון. חבריו, מבעלי חבריא השובבה, עולים עמו ושנים תלויים ועומדים בין האופנים מאחורי הקרון ואוחזים בו בידיהם. מושכים בעבות-העגלה וגוזרים על הסוסה, שתעקור רגליה ותלך. מניפים עליה שוט ומכים אותה ברצועה, שורקים בשפתים, צועקים וקוראים קול אחד: הייא, הייא! והעלובה הזו פוסעת על-כרחה פסיעות מועטות לפני הבית, מתאנחת ועומדת. בני-החבורה בודקים את זנבה המדולדל וכל אחד תולש ממנו שעות כפי כחו. תלשו – יורדים מעל הקרון ומתחילים סדר העבודה בצוציק. מדברים עמו בלעגי-שפה ובלשון אחרת, לשון כלבים, ובוחנים אותו בלמודים, כיצד הוא נובח? וכיצד הוא מרקד על כפיו האחרונות? מתחילה עומדים ומתעסקים עמו מנגד בפחד וביראת-הכבוד, משליכים לפניו פרורים ופתותי-לחם ואומרים לו בהכנעה: חטוף ואכול, צוציקיל, חטוף ואכול! חטף ואכל – הכל נהנים ומשחקים. אחר-כך מתקרבים אליו מעט-מעט עד שלבם גס בו שוכחים מנהג דרך ארץ. וסופה של התקרבות זו זריקת אבן, קול נביחה דקה וזעקת שבר – שבר רגל או שבר עצמות.

אף על בני-ביתו של חנא, איש כפר-רחיים, נותן שלמה’לי דעתו. מסתכל בפנים החדשות הללו, והכל, הקטנים עם הגדולים, נראים לו משונים. הילדוֹת – נעלים ופוזמקאות גסים ברגליהן, ומלבושיהן חדשים, מנומרים בגוונים ובציורים וציצים משונים; מעמידות עיניהן הגדולות כשל עגל ומביטות, ואצבע אחת נתונה בפיהן. הילדים מלובשי בגדים חדשים, כתונת ומכנסים וארבע-כנפות ומצנפת ו"חלטיל", עומדים תלויי-ראש בבושה ובהסתר-פנים, אוחזים בראש חוטמם וממשמשים בנחיריהם, מדברים אליהם ואינם עונים, צועקים להם ושותקים, ופתאום שׂחוק משונה יוצא בכח מפיהם לתוך פיסת-ידם, שוחקים ומקנחים את חוטמם בכנף-בגדם. ולא זו בלבד, אלא אף דבּוּרם ומאכלם של בני-הכפר משונים. אין דבּוּרם אלא התלבטות שפתים, ואין אכילתם אלא לעיטה. הלעיסה ותנועת הלסתות בשעת האכילה נעשות אצלם שלא כדרך בני-אדם העירונים, ובכל גמיעה וגמיעה פיהם נעשה מפוח ומנפח בקול. גם בעורם ובבשרם טבע הכפר את חותמו. אמת, פניהם פני אדם ובשרם בשרו, ואף-על-פי-כן נראים משונים מאלו של עירונים, והרי הם לגביהם כאוז-הבר בפני אוז-הבית; מחומר אחד קורצו גם שניהם ונבדלים זה מזה במראם ובטעמם. חנא בעצמו לא היה אדם גס והדיוט, אבל בפני רבי חיים נתמעטה דמותו, ושלמה/לי היה מבחין מיד מה בינו לבין אביו. גם בטוֹיבּא-סוֹסי אשת חנא נסתכל שלמה’לי וראה שאינה כאמו. טויבא-סוסי אשה כרסנית היא, בריאת בשר ורחבה. ידיה ופניה מפוחמות. הלוּכה ממש יש בו, ואתה מרגיש, שהיא מציגה כף-רגלה על הארץ והולכת. וכשהיא מדברת היא פוצה פה, והדיבור יוצא מבין זוג שפתים עבות ומנסר באוזן. הדיוטית גמורה היא, עגלה לא מלומדה, אבל לב טוב לה ואשה יראת-ה' היא. בוכה בשעת הדלקת הנרות ערב-שבת, ומיללת כשהיא שומעת דבר יוצא מפי המתורגמנית, אף-על-פי שאינה יודעת פירושו. וכנגדה שרה אמו היא דקת-בשר, צנומה ותשושת-כח, ידיה קטנות ומצוחצחות ומסורגות בוורידי-תכלת דקים, פניה מלובנות כפני צנועה ושפתיה דקות. כשהולכת נראה היא מרחפת, אך רוח היא ולא בשר. אשה חכמה היא ומלומדת, יודעת כל מיני תחינות, חדשות גם ישנות, תחינות ארץ-ישראל ותחינות שרה בת-טובים. דיני חנ"ה, שנצטוו עליהם נשים, והכתובים יהודית בספר “מעין טהור” לבעולות ובתולות, שגורים על פיה. היא קוראת בספרי “צאינה וראינה” ו"מנורת-המאור" ו"קב-הישר", וכיוצא בהם, מורה הוראה לנשים בבית-הכנסת ומלמדתן מה להתפלל, אימתי עומדין בתפילה ואימתי רוקדין קדוּשה, וקוראה לפניהן דברי תפלות ותהלות. ותפוח-לימון מוכן לה בעזרת-נשים במקום מוצנע, ושאר מיני סמים חריפים יש לה שם, ליישב נפשה ונפש נשים מתעלפות.

ובאמת אי אפשר היה שלא להתעלף כשהיתה שרה קוראת. כל מלה יצאה מלבה מוטעמת ברגש, בנגינה ובנעימה ונכנסה אל הלב, בכתה – הכל בכו עמה, וקולה זעזע לבבות, ואפילו לב אבן היה נימוח. כדאי הוא להביא כאן קצת מדברי התחינה בשעת עשיית פתילות לנרות יום-הכיפורים: נר אחד לבית-הכנסת, הוא “נר נשמה”, ונר אחד להדלקה בבית, הוא “נר החיים”.

שרה עומדת בכובד-ראש ונשים שבשכונתה מקיפות אותה, היא נוטלת חוטים לעשות מהם פתילות עבות, כנגד ראשי האבות והאמהות של ישראל, כדי שיהא אורן מרובה, ועל כל חוט וחוט, שהיא נוטלת ומניחתו, היא קוראה בדמע, בקול זיע ובכוונה, ממעמקי לב בנוסח זה:

“רבונו של עולם, יהי רצון מלפניך, אל רחום וחנוך, שבזכות הנרות, שאנו עושים לכבוד שמך הגדול, נזכר ונפּקד לפניך בערב יום כפורים זה לטובה ולברכה ונזכה להביא נרות לבית-מקדשך כשנים קדמוניות. ועל ידי הנרות הנעשים לכבוד נשמות הצדיקים יתעוררו הקדושים והטהורים האלו ויודיעו זה לזה עד האבות והאמהות התמימים, והם ילכו ויודיעו זה לזה עד אדם וחוה, שבעדם אני מניחה חוט זה בראשונה. יקומו מתוך קבריהם ויתפללו עלינו, שתהא השנה הבאה שנה טובה ולא ישלוט עוד מלאך-המות בנו ובכל הבריות. את החוט השני הריני מניחה לשם אבינו נח. יבקש נח רחמים עלינו, ומי שענה לו בשעת המבול הוא יעננו ויציל נפשותינו מאש וממים וישמרנו מפגעים רעים ומשעות רעות. החוט הזה הריני מותחם לשם אברהם אבינו; כשם שהצלת אותו, רבונו-של-עולם, מכבשן האש, כך תטהרנו מכל עונות ופשעים, והנשמה שבּנוּ תשוב לאביה שבשמים בקדושה ובטהרה כביאתה לתוך גופנו טהורה ונקיה. ובזכות החוט, שאני מניחה לזכר אמנו שרה, יזכור לנו אלוהינו את צערה הגדול בשעה שניטל ממנה יצחק בנה יחידה וכצאן לטבח נעקד על גבי המזבח. תבוא היא ותמליץ עלינו לפני כסא כבודך, שלא נהיה באותה שנה אלמנות, חס ושלום! ושלא יגזלו מאתנו את ילדינו, שגדלנו כאפרוחים של תרנגולים בצער גדוּל בנים…”

באמירת הדברים האלה געו הנשים בבכיה, מתכוונות כנגד המעשים באותם הימים, שהיו חוטפים ילדים קטנים מעל משכבם בלילות בחדר הורתם למסרם לצבא, ועד שנתבגרו היו רועים במקומות רחוקים ממולדתם, בין אנשים זרים מעמי הארץ, וסבלו רעות רבות וצרות; מהם מתו לא בקיצם, ומהם נתפזרו לכל רוח או נהרגו במלחמה, והנשארים נטמעו בין הגויים ולא שבו עוד לעמם ולמשפחתם. שם בכו אלמנות עשוקות, אמות שכולות, זכרו מחמדיהן הגזולים מלפניהן והורידו כנחל דמעות. קול שועתן בוקע רקיעים מלאכי-השרת שם מר יבכיון. ושרה שוב נוטלת חוט, מרימה קולה בבכיה גדולה, מקוננת ואומרת:

“ובזכות הנעקד על גבי המזבח ופשט צוארו תחת השׂכּין תרחם על בנינו, ותזכנו אבינו, האב הרחמן, לשכור מלמד לבנינו ללמדם תורה ומעשים טובים, כמצווה עלינו, למצוא חן ושׂכל טוב בעיניך ובעיני כל הבריות, ויהיו עיניהם מאירות בתורה כאור שבעת הנרות, שהיה מדליק הכהן הגדול בבית-המקדש… חוט זה הריני מניחה לשם יעקב אבינו. כשהם שהצלת אותו מכל שונאיו ומיד אחיו מיד עִשָׂו כך תצילנו בזכותו מכל משטינינו ומקטרגינו, שלא ישחירו את פנינו בדברי מלשינות ועלילות בדויות… ובזכות אמנו רחל, שלכבוד שמה אני מניחה חוט זה, תקיים לנו מה שהבטחת אותה “ושבו בנים לגבולם” ותוליכנו מהרה לארצנו, אמן… חוט זה לכבוד משה רבינו, רועה נאמן… לכבוד אהרן הכהן… ולכבוד דוד מלך ישראל… חוט זה לשלמה, שבשעת חנוכת הבית התחנן לפניך, רבונו של עולם, ואמר: “וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא ובא… והתפלל אל הבית הזה אתה תשמע השמים… ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי”. בזכותו תקבל ברמים את תפלתנו… וזכות כל הצדיקים והחסידים מימות אדם הראשון ועד הנה תעמוד לנו ביום דין ולכל באי עולם ותיטיב לנו הכתיבה והחתימה, אמן סלה”.

עתה יבוא וילגלג מי שימצא את לבבו, יפתח פה ויאמר, שהדברים האמורים כאן דברי שטות הם. הבו, עלי-עליה, הבו נרות נשמה, הבו נרות הרבה כהנרות הללו! הבו לנו רחשי לב, אם יש עמכם, ודברים טובים יוצאים ממעמקי נפש, רגשי קודש ודברי תחנונים ואהבה – אהבת תורה וחכמה ואהבת הבריות! ובמי אתם מוצאים כל אלה? ביהודיות, בבנות ישראל מהמון-עם, שלמראית-עין הן בריות קטנות ושפלות ועניות בדעת. את תחינותיהן של היהודיות הללו הלא ישמעו אותם בני-האדם וידעו לב עברי מה הוא, ידעו ויבושו – וישתתקו סלהּ!

פרק שישי

לא עברו שתי שנים לשלמה’לי מזמן שהתחיל לומד תנ"ך ועדיין קטן הוא, וכמה טלטולים נתטלטל וכמה מעשים ודברים נפלאים ראה בטפחות ימיו, כזקן מופלג בזקנה, שכימי מתושלח שנותיו! עד למקומות הישוב ומדבריות רחוקים הגיע, והיה מטייל בארם-נהרים ובארץ כנען ובמצרים, גם בפרס ומדי ובשושן הבירה ובשאר המדינות מהודו ועד כוש, וראה ושמע שם נוראות הרבה, נסים ונפלאות עד אין מספר. שמא תאמר, רבי חיים צרה באה עליו פתאם, והיה אנוס לעקור דירתו ולנוד ממקומו עם בני-ביתו, או דלפונה נשפטה באחד מהשפטים הרעים: באש, ברעב ובמגפה, או בכל מיני פורעניות אלו כלם, ותושביה יצאו מתוכה והלכו ונתפזרו, כדרך יהודי הגולה, לארבע רוחות העולם – חס ושלום! לא אירע כלום, אין שטן ואין פגע רע. דלפונה – דלפונה היא לה כשהיתה, התושבים תושבים המה להם כשהיו, וגם רבי חיים רבי רבי חיים הוא לו כשהיה. הכל, ברוך השם, כקדם, איש על מקומו ואיש על מכונו, ושלמה’לי אף הוא יושב תחתיו ולא יצא מחוץ לעיר אפילו פסיעה אחת. אם כן, היאך יתקיימו בו ישיבה וטלטול ביחד? דבר זה, שאין לו מקום אצל אומות-העולם וקשה להן להבינו, מצוי הוא אצל היהודים. אצל בני-ישראל בלבד משתכח, שיהא אדם יושב כל ימיו בישיבה, מסיח דעתו מדברי דרך-ארץ, המצטרכים לחיי העולם-הזה, לחיי נחת ככל הבריות, ויהא מסיע את נפשו ומחשבותיו לעולם אחר ולזמנים אחרים בדורות ראשונים; אצלם בלבד אפשר, שיהא אדם מבטל את ההוה מפני העבר, מניח דברים קיימים, שהחושים כלם מרגישים בהם, ויהא עוסק במה שאינם קיימים ומורגשים אלא בזכרון וכח-הדמיון. אדם שיושב כאן וראשו באספמיא אין אתה מוצא אלא בישראל.

שלמה’לי, שעדיין נער קטן הוא, אפרוח מוטל בביצתו ואינו מכיר לא כל מקומו ולא אל שכניו הדרים עליו – זה הקטן רוח דמיונו נשאתהו במראה למדינת-הים וממלכות רחוקות: לממלכת סיחון מלך האמורי ולממלכת עוג מלך הבשן, לאשור ולבבל בארץ שנער. הוא בדלפונה ורוחו ונשמתו באלוני ממרא, במדבר ובערבה, בהר ובשפלה ובחוף ים-המלח ותחת אשדות-הפסגה. לפניו אנשים, שמדברים לשון-הקודש, ארמית, לשון תרגום, ואשדודית. במקום משכן נשמתו – בני-אדם יושבים באהלים, רוכבים על אתונות ועל גמלים, וחמורים רובצים בין המשפתים; אוכלים רקיקי מצות וצפיחית בדבש ושותים מים מנאדות, הולכים יחף ובלא מכנסים, עטופי מעילים וסדינים, ונזמים על חוטמיהם, הכל כדרך העולם. את טבע ארץ כאן עם מיני צמחיה ומיני חיות ועופות שבה לא ידע שלמה’לי. מה לו ולשיפון ולכוסמין ולבולבוסין, שהם לחמו ותבשילו בכל יום תמיד? את תבואת השדה של מקומו לא הכיר, ליער ואילנות שבו לא התבונן, והוא לא ידע ולא ראה במראה לבו אלא דודאים, נטף ושחלת וחלבנה, כרמים ותמרים ותאנים ורמונים וזיתים, עצי-שטים ועצי-גופר. ממיני החיות ידע את התחש בימי משה, את הארי והנמר, שמלמדים את בני-ישראל גבורה ועזות, ואת הצבי, שמלמדם לרוץ כמותו דחופים ומבוהלים, את שור-הבר, הרובץ על אלף הרים, ואת הראם, הגדול כהר תבור, שלא הכניסו לתבה בשעת המבול אלא חוטמו. ממיני הרמשים ידע את השפיפון, את השמיר, שנברא ערב-שבת בין-השמשות ובו נבקעו האבנים לבית-המקדש, וביצי-כנים. וממיני העופות ידע את התור ותרנגולא ברא, שהביא את השמיר, ובר-יוכנא, שביצתו נפלה פעם אחת וטבּעה ששים כרכים ושבּרה שלש מאות ארזים, וזיז שׂדי, שהעוף הגדול, שמכהה גלגל-חמה בכנפיו. קיצור הדברים, שלמה’לי הורתו ולידתו כאן וחי שם… זמנו זמן עבר ועולמו עולם שכבר היה, כאן הוא גר, ותושב הוא שם. הוא בא לבית יולדיו רק לשעה קלה כאורח לאכסניא שלו, אוכל ולן בו הלילה, ולמחר הוא משכים והולך שוב לשם… דרך חייו הוא כדרך חייהם של אלפי שלמה’לים אחרים רק לזכר – זכר לחיים כאבות, כך חיו האבות בזמנם, כך היו עושים, לקיים מה שנאמר ואפילו מה שלא נאמר, וכך וכך היו נוהגים בימים ההם.

אבל לעשות דרך החיים קבע, שלא יהיו כל המעשים אלא משום זכר לראשונים; לעמוד באמצע הסתוריה ולא להלוך הלאה הליכה ישרה אלא כגלגל החוזר במקום אחד – חייהם של אלה אינם חיים אלא חלום. אבותינו שישבו על נהרות בבל ולבם ונפשם במקום מקדשם, כשחזרו מגלותם הרגישו בעצמם ואמרו: בשוב ה' את שיבת ציון והתחלנו שוב לחיות חיי עם כבתחלה ראינו, שכל מעשינו שם בבבל לא היו אלא שיח ודבר-שפתים – כחולמים.

לפיכך אין לתמוה כלל אם בחיים מטורפים הללו, שאינם אלא חלום, נראים דברי הבאי והבלים, הפורחים באויר, ואם בחיים אלו כביכול יש מקום וכר נרחב למזיקין ולמיני בריות משונים ולבהמות בצורת אדם, וכיוצא במיני פראים אלו, שמתקבלים על דעת לא צלולה ומיושבת, כאלו ממש יש בהם.

אלמלא ציצית ומזוזה וקריאת-שמע, שלש שמירות מעולות אלה מפני המזיקין, שהניחו דעתו של שלמה’לי, היה מת בילדותו מפחד ואימה, שהטילו עליו הברואים הפראים הללו…

כדאי הוא שלמה’לי להסתכל בחיי הבלו וחלומותיו ולידע, כיצד התחיל מאמין במציאות שידין ורוחות ובגלגולי נשמות ונוראות הרבה כיוצא באלה, ועל ידי מי נתגלה לו סוד זה, כשהוא עדיין קטן.

לעיר דלפונה היה בא לפרקים בהיסח-הדעת יהודי אחד, גדל-הפאות, ארך-הזקן וסתום-העין ומראהו נורא מאד. ביאתו עשתה רושם בעיר והכל הכריזו עליו: הנה זה בא – רבי אליה בעל-שם בא! אנשי המקום היו מרבים לספר בדברי נפלאותיו של רבי אליה, בקמיעותיו ובסגולותיו הבדוקות והמנוסות. העידו עליו שבמקום פלוני ופלוני גרש את הרוח שנכנס בפלוני, ואת נשמת מת, שנתגלגלה בבעלי-חי פלוני, ובזמן כך וכך היה לו עסק “עמהם”, עם המזיקים, שמתייראים מפניו אימת-מות, ונתנו טעם לעינו הסמויה ואמרו: כשרבי אליה מקהיל את השידין בשביל דבר-מה, שיש לו אליהם, נוטל שק שומשמין ומפזרם לארבע רוחות השמים, וגוזר עליהם בדברי-לחש ובהשבעה ללקוט את השומשמין עד אחד ולהחזירם לתוך השק, שאם לא יעבידו אותם בפרך ורגע אחד יהיו בטלים ממלאכה אי-אפשר להם שלא יזיקו. פעם אחת שכח ולא העסיקם בלקיטת שומשמין, חברו עליו כתרנגולין של בית-בוקיא ונקרו את עינו.

כיון שראה שלמה’לי את רבי אליה בעל-שם זה, ששמע עליו דברים נוראים, נזדעזעו כל אבריו מפחד. אמת הדבר, הוא בעצמו לא ראה את רבי אליה עוסק עם הקליפות בסיטרא אחרא ולא היה עמו במחיצתו אותה שעה, אבל עינו הסמויה של רבי אליה הלא היא העידה בו, שכך היה המעשה המסופר עליו, ואם לאו למה היא נסמית? לאחר ימים היה מעשה וזכה לראות את נוראותיו של רבי אליה הוא בעצמו ובעיניו.

ביציאת שלמה’לי וחבריו מן “החדר” בלילות החורף, בתשע שעות, היו מהלכים לאור פנסים של-נייר שבידם בקול רנה ובשמחה, תוקעים איש לתוך פיסת ידו, המקופלת כחצוצרה, ומתופפים בלסתותיהם הנפוחות. וכיון שהגיעו קרוב לבית-הכנסת הגדול, שהמתים מתפלללים שם בכל לילה, לדברי יהודים בעלי-זקן, נסתתם פיהם ועברו עליו בחפזון ובמורא גדול, אוחזים בציצית וצועקים “שמע ישראל” **במעמקי לבם. ** ולאחר שיצאו מן הסכנה, בעזרת העונה לעמו בעת שועם אליו, התחזקו בני-ישראל כדרכם, פצו פה ואמרו שירה בגאון ובקול ענות גבורה.

וכשחזר שלמה’לי פעם אחת מחדרו בליל קר, בחורף, ונכנס כדרכו תמיד לתוך הבית ברעש ובאומץ-לבב, מיד עכבוהו ברמיזה ובפנים נזעמים, ונחנק בברכת “ערבא טבא”, שעמדה כעצם בגרונו. רוצה הוא לדבר, אבל מרחוק רומזים לו באצבע על פה, לאות שהשתיקה יפה, והוא מבין שלא בחנם הוא ודברים בגו. בבית אור כהה, אמו אינה שם, אף מהגברים אין אחד. הילדים יושבים עגומים, איש בקרן-זוית לעצמו. ומה יעשה? עמד על ראשי אצבעות רגליו ופסע בחשאי ועלה על גבי התנור להתחמם שם מפני הצינה, ואין מרגיש בו. מן החדר, שמשמש לדירת אחיו הגדול ואשתו, בעבר התנור, אור גדול נגה לעיניו. נשתטח מלוא-קומתו, מתגנב ומסתכל ממקומו לראות מה נעשה בתוך החדר שם. ראה ונשתומם ובשרו סמר מפחד. הנה מטתה של גיסתו עומדת לפנים מן הוילון ואגוריאות של מחטים מתנצנצות לאור הנר תלויות עליו מראשו ועד סופו. וזה הספסל העומד תמיד סמוך ליד התנור נסתלק משם ועל מקומו גומא בקרקע כקבר פתוח. וכדמות אדם נורא מראהו אוחז ביד תרנגול שחור, מקטיר מיני סמים ומעוה פניו העויות מבהילות, ובינתים הוא מכה את התרנגול בראשו ומלחש בקול הברה משונה: “אֵיָה-בֵּיָה, סְטִיטָיָה, אַגְרֶפְטִי, מֵרוּם, שְׁמַרִיאֵל”, לוטש עיניו ומצדדן אילך ואילך, מנפח בפה ומלחש ואומר: מַצַפַץ, מְצָפָץ, מַצִפַץ, מָצָפָץ, מְצֵפֶץ, מְצֶפָץ, מְצָפֵץ, מְצִפֵץ", בועט ברגלו. מנענע בידו, כאלו הוא מתגושש עם אויבו, ובכל מלה “מצפץ” שהוא מוציא מפיו הוא מכה באגרופו את התרנגול על ראשו מכה רבה, עד שהעלוב הזה גועה ומגרגר ומפרפר מפני הכאב. אף מאחורי הוילון נשמע קול צעקה ואנקה שובר לבבות, ובן-אדם משונה זה התחיל מנענע את גופו ביותר, שוהה את נשימתו ומוציא קול דברים בנהימה, כאלו הקול יוצא מתוך כרסו, נוהם ואומר “תִּלְמְכָא חַיְשְה וּבְסוּסְבִּיק פְּסַלְמִגְיָא”, ובשעת אמירת הלחשים אוחז את התרנגול בגרגרתו ומסבבו סביב לראשו, כמו שעושין לתרנרגול-כפרה בערב יום כפורים, חונקו ומטילו לתוך הגומא ומכסהו בעפרה – והספסל חוזר למקומו כבתחילה. לא הספיק לסתום את הגולל – נשמעה מאחורי הוילון צעקה גדולה, ועמה קול בכיה דקה. אמו ואשה אחת מושיטות ראשן כאחת מבין היריעות, מבשרות ואומרות: מזל-טוב, נולד בן זכר, הלואי, רבונו-של-עולם, לאורך ימים!

– מזל-טוב! – החזיר אותו בן-אדם, מנשם בכבדות. – הרבה נפתולים נפתלתי היום “עמהם” ויכולתי. מכאן ולהבא זרעא חייא וקיימא יהא להיולדת הזו, וה"בענעהמעניש" – צרה זו לא תבוא עוד.

לא היה יודע שלמה’לי מאי “בענעהמעניש”, וכל אותו הענין שראה מהו? לאחר ימים מועטים שמע ליהודים בעלי זקן, שהיו מספרים בלילית המרשעת, שהיא גוזלת ילדים קטנים ממטתן של יולדות, וקראו לענין זה בענעהמעניש בלשונם. וכל זה היו מספרים בכובד-ראש ומסתייעים ממעשה שכתוב – מעשה נורא, שכל שומעו תסמר שׂערת בשׂרו.

"בעיר קטנה גאלינק הסמוכה לחעלעם היה איש אחד ושמו רבי גבריאל. אשת רבי גבריאל ילדה בן זכר, ושלח לרבי אליה בעל שם, רב מחעלעם, לקרוא לו שיבוא למול את הילד. המעשה הזה היה בחודש סיון, בחמישי בשבת. בו ביום הלך רבי אליה, וכשבא בערב לתחומה של עיר ראה שם קבוץ גדול של מכשפים ומכשפות יותר ממאה אלף, לשונות של אש יוצאין מפיהם וגם מסביב להם אש מתלהטת, וכלם עומדים ומשחקים עם הילד הזה היוּלד. מיד קרא למשרתו ואמר: מהר ותן לי מים מכדי! וקודם שנטל את ידיו אמר דברי-לחש בקדושה ולקח שבעה שׂכינים ושבעה טבלאות ושתי חלות-לחם ושבעה נעלים, ובכל נעל נעץ סכין אחד, ואחר כך חלץ נעליו מעל רגליו ורחץ שתי פעמים את ידיו במים, וזקף את אגודלו של ידו הימנית ואמר: בכחו של השם הקדוש פלוני ופלוני הריני מבטל את הכשפים של האנשים והנשים, המכשפים והמכשפות, שלא יזיקו להילד. – ובשם הזה הרג רבי אליה את כל המכשפים ועמד ולקח את הילד להביאו אל אביו ואמו. כיון שבא ונכנס לתוך ביתן תיכף הזכיר את השם הקדוש “שמשיהו” וראו כל הנמצאים בבית, אלא קש ואניצי-פשתן. זהו אחיזת-עינים רחמנא ליצלן, ואך נראה שהוא אדם. לקח רבי אליה את הילד שהציל מן הקליפות, ילד ממש, והחזירו לאמו. ¹

מאותה שעה היתה דעתו של שלמה’לי מסוכסכת, וכל מה שבעולם נראו לו שאינם אלא אחיזת-עינים. הכל אין בהם ממש ותוכם לא כברם. עוד מעט ויכנס הרוח בפלוני ופלוני, הבריות היפות, או הרוח כבר נכנס בהם, אין הם בני-אדם אלא למראית-עין, ובאמת נשמתם סמרטוט היא ואניצי-פשתן, וגם הוא בעצמו סמרטוט, חציר יבש ואניצי-פשתן.

פרק שביעי

מומחית לסיפורי-מעשיות מבהילים היתה יחנה-סוֹסי, שנקראה “ליבציכי”, על שום ליבצי בעלה. מתשעה קבין שיחה לכל הנשים בעולם חלק גדול ביותר נטלה יחנה-סוסי. ובאמת אמרו, לא ברא הקדוש-ברוך-הוא את יחנה-סוסי אלא בשביל להשלים בה טפוס של אשה כתיקונו – שתהא פטפטנית מופלגת ומספרת לשון-הרע שאין ברבבות נשים כמותה. והרבה השפיעה אותה הפטפטנית על שלמה’לי בספוריה הנוראים.

לבציכי זו, שדרה בשכונתו של רבי חיים, היתה מצויה אצל שרה אשתו. שואלת ממנה פעמים מכלי-המבשלות לתשמישה: אלפס, מרדא, עריבה, כברה וכיוצא בהם. וכמעט בכל יום תמיד בבוקר היתה באה אצלה ונוטלת גחלת-אש מעל הכירה. גפרורין, כגון אלה שבימינו, עדיין לא נתפשטו בעולם, והיו משתמשים במיני תחבולות וכלי-הדלקה משונים. ליבציכי גורפת לתוך מחתה שלה אותה גחלת לוחשת, בין גחלים עוממות שם, נופחת בה בהבל-פיה, ובתוך-כך היא מפטפטת, מספרת ולועזת. יום אחד בשבוע היה מוכן לתגרה בין יחנה-סוסי ושרה, ואותו יום חל כמעט תמיד ביומא דשוקא, שבו היו שתי השכנות הללו אוחזות במציאה אחת ומריבות עליה. לעולם לא היתה התגרה נמשכת יותר מיום אחד, בהשכמת-הבוקר הרי זה באה ליבציכי צהובה ונוחה לשרה, נופחת על גחליה במחתה כדרכה ומרבה שיחה.

בלילי-חורף הארוכים היתה ליבציכי באה אצל שרה פעמים ויושבת עמה כמה שעות עסוקה במריטת נוצה או באריגת פוזמק, נמלכת בה בדיני התחלת עקבוֹ ובכמה נירים יהא הפוזמק הולך ונפחת לסופו. ובשעת-מעשה אינה בטלה מרכילות ולשון-הרע. היא מספרת נפלאות גדולות ומעשיות, שנעשו בעולם ובה בעצמה ובאביה-זקנה, עליו-השלום, ונשבעת בכל מיני שבועות, שכל דבריה אמת וצדק. היא חורזת מספור לספור, ופעמים שני ספורים מתערבים אצלה ובאים כאחד. על כל מה שנאמר יש לה מעשה שהיה. כשהיו מדברים פעם אחת בקדחת פתחה יחנה-סוסי פיה ואמרה:

– בקדחת אתם מדברים? שמעו נא מה שאירע לה, לחבלנית זו, בקוּם של חלב! מעשה זה כדאי הוא להכתב בין חדושים ונפלאות שב"לוח". בפסח הפונדקי היה הדבר. פסח זה, בן-כפר, אדמוני ובריא! יושב לו פסח פעם אחת על כד מלא קום ועסוּק בכל חושיו באכילה כבהמה. וכי מה עושה אדם גס כמותו? כשהוא יושב לו כך ועיניו ונפשו בתוך הכד אורח אחד נכנס לפונדק. תאמרו: מי הוא אורח זה? המתינו לי מעט ותדעו. פסח אוכל והאורח עומד כנגדו, מסתכל בו ואינו מסיח עיניו ממנו. ופתאם, כשהיה פסח שואב מלוא כף קום ומגיש אותה לפיו, קפץ האורח וטפח לו על ידו בכח גדול ונפלה הכף לתוך הכד. בן-אדם! אמר לו האורח, רואה אתה נקודה קטנה ושחורה צפה על פני הקום? זו אינה נקודה פשוטה. מזלך שחק לך, שהקדמתילהפיל הכף מידך עד שלא הספקת לגמוע מה שבתוכה. רצונך לידע, נקודה זו מה היא? דע לך! קדחת היא. חבלנית זו הפכה את עצמה לנקודה שחורה ונתכוונה להכנס ביחד עם הקום לתוך כרסך. עתה עמוד בן-אדם, ותראה נפלאות! מיד הוא נוטל שלפוחית, מערה לתוכה את הקום עם הנקודה, סותמה ותולה אותה מעל התנור. פסח רואה את זאת ודן בעצמו שאותו האורח ודאי מאנשי-מופת הוא. כבּדוֹ במאכל ומשתה וגם כסף נתן לו כמתנת-ידו, וליום הכּניסה נכנס לעיר, התפלל בצבור ועלה לתורה וברך ברכת-הגומל… תאמרו: יחנה-סוסי, מה היה בסוֹפה של השלפוּחית? רבונו-של-עולם, הלואי יהא סופם של כל שונאינו כמוה! הקדחת הקדיחתה כל כך עד שהיתה רותחת ומתנודדת מנשיבה קלה. קשים היו יסוריה של הקדחת בתוך השלפוחית, שהיתה שרויה שם בדוחק, עוד מעט ונתפקעה. גרם החטא וניקבה השלפוחית במחט ופרחה הקדחת! כך תהא נפשי, רבונו-של-עולם, פורחת בכל טוב, אמן סלה!

שמע שלמה’לי מעשה זה והדיר עצמו מקום, שהיה אוכלו מתחילה לתיאבון. ובכלל היה שלמה’לי אוכל את שאר המאכלים בדאגה ובשממון, מסתכל בכל נקודה קלה שנראית לפניו בקערה וחושש לה משום קדחת.

ומעשה בליבציכי ושרה, שהיו יושבות אצל תנור חם באחד מלילי-החורף והיו מורטות נוצה ומספרות זו עם זו בנחת-רוח ובנעימה. החתול רובץ כנגדן על ירכו, מכשכש בזנבו ומזין עיניו הירקרקות מזיו פניהן. האח לפניהן מבוערת, הבנים מתחלפים ומשׂימים עליה קיסמין יבשים והבית מתמלא אורה. באותו הלילה נעשה פיה של ליבציכי נחל נובע והיתה מדברת על הבריות, על העוף ועל הדגים ועל הבהמה, וכשהגיע הדבר לפרתה של שרה נענעה עליה בראשה ואמרה:

– על פרתך אתַ קובלת, שרה, שאינה שופעת די חלב? אלוהי ישראל עמך! מה פרתך שתחייב אותה? הכשפניות הן הן גוזלות את חלבה. ואני עצה טובה נותנת לך לבשל את המסננת, שאין תחבולה יפה הימנה. כשהייתי עדיין בתולה היה מעשה בזקני, שאותה שנה שהיה מעשה בברבור מפוטם, מליץ יושר יהא עלינו – זקני עליו-השלום. מעשה כגון זה לא היה ולא נשמע עוד בכל העולם. אי אפשר היה להזיזו ממקומו מפני כובדו. כל כך היה מסורבל בבשר – אותו הברבור. עתיד היה להשפיע כמה וכמה כדים שומן ודלדולים לאין מספר. בשעה שנטלו אותו מבית-המטבחיים, והוא שחוט, עמד פתאום על רגליו, מצפצף בקול ונס ונתעלם מעינים! מי ברבור ומה ברבור, לא היה ברבור – נפש אדם נתגלגלה בו!… מה אני מדברת? אני מערבבת מעשה במעשה, בשר בחלב! בחלב הרי אני רוצה לספר: בפרתו של זקני. פתאם אין הפרה שופעת חלב! ואני עדיין בתולה באותה שעה – ירך נופלת ושדים צומקים, גוף כחוש ומדולדל ובטן ריקה, עור ועצמות – זו כל הפרה כלה. זקנתי, עליה-השלום, היתה כועסת מאד על הפרה ואומרת: אין מזונותיה עלי, עפר תאכל פרה סוררת ומורדת זו! ושתיהן סרבניות – אין זקנתי נותנת מזונות ואין הפרה נותנת חלב. ואלמלא פטריכי מי יודע מה היה לבסוף. פטריכי זו, תהא כפרתנו, כעסה על חברתה הכשפנית ובאה ולחשה לה לזקנתי, שהיא, אותה הכשפנית, גוזלת חלב פרתה. ובשׂכר גמיעה של יין נתנה לזקנתי עצה טובה ואמרה לה: “טעמאַ! בין השמשות תבערי אש בכירה, ועל תרנוס, שלש-הרגלים, תהי שופתת קדרה ומשימה בתוכה את המסננת עם שערות תנשמת וקלחין של ירקות, שאני נותנת לך. הדלת ותריסי-החלונות יהיו נעולים יפה-יפה, וכל אדם לא ימצא בבית אלא את. ואם מתייראה אַת, רשאית יחנה-סוסי להיות עמך בבית. כשתתחיל הקדרה רותחת תשמעי דפיקה בדלת, ואחר הדפיקה קול קורא, מתחנן ואומר: פתחי טעמא, פתחי נא לי! ואת דומי והחרישי. קול המכשפה הוא. צירים וחבלים אחזוה ובטנה כואבה, והיא משתטחת בתפלה ומדברת לך תחנונים, פעם בקול בעלך ופעם בשאר מיני קולות, ואַת הזהרי והזהרי. טעמא, לא תשמעי לה!” – וכך היה הדבר רשום בזכרוני כאלו הוא נעשה לפני עתה. השמש שוקעת.. בבית חושך אפלה. אני וזקנתי, עליה-השלום, עומדות אצל הכירה. הקדרה יושבת על התרנוס והאש תחתיה. וכיון שהתחילה רותחת: תוך-תוך – וקיש-קיש בדלת! זקנתי לוטשת עלי עינה מפחד, בולמת פיה, ושפתיה בין שניה, אף אני מתפחדת ולבי דופק – תוך-תוך! פתאם כקול זקני נשמע בחוץ, דומה לו בכל פרטיו, והוא מתחנן ואומר: טעמאַ, פתחי נא! שמעי נא, טעמאַ, ופתחי לי! זקנתי קופצת פיה עוד יותר, נותנת אצבע על שפתיה ורומזת, כלומר: החרישי, יחנה-סוסי! אני שותקת. הקדירה רותחת. אש ועצים הרבה תחתיה. וקול זקני, כביכול, הולך וחזק מאד. מתדפק ומדבר, פעם בתחנונים ופעם באף וחימה. המכשפה הארורה היא עשתה זאת בערמה. דומה, שמעיה רותחו בשעת רתיחת הקדרה, עוד מעט ותתבקע כריסה. נשתתק זקני ונשמע קול עז, גרגור חזיר, נביחת כלב והמית חתול… שומעת את, שרה – הפסיקה ליבציכי פתאם את ספורה, מסתכלת בחתול, הרובץ בשלום על הספסל כנגדה, מכשכש בזמנו ומלחך כפות רגליו הקדומות – שומעת את? זה החתול שלך לא נהירא לי. כסבורה אני, שגלגול הוא…

ומיד נתנה עליו בקולה: ברח, ברח!

נרעש החתול מקול גערתה וחפז ונס ונפל בתוך הנוצות ויצא משם מכוסה כלו בנוצה, ומראהו כמראה שד משונה מאד. בבית-אימה, הכל רודפים אחריו, והוא מדלג על השלחן, מקפץ על הספסלים ובצרה גדולה הוא!

מאותה שעה ואילך הבריות נראות לשלמה’לי גלגולים. ברבור אינו ברבור, חתול אינו חתול – אדם אינו אדם ובהמה אינה בהמה. אלא זה נתגלגל בזו ובזו בזה. ועולמנו זה כלו אינו אלא עולם הדמיון!

פרק שמיני

כאן, בעולם זה שבהוֹוה, שלמה’לי שוטה הוא, אינו מבחין ויודע כלום: ושם באותו העולם שעבר, להיכן שנשׂאו תלמודו, הוא לומד ויודע אפילו את הנשכחות. כאן אינו מן הישוב ושם בן העולם העבר הוא לכל דבר: בדעותיו ובדבּורו, בהלוכו ובנענועי-גופו. הבריות ומעשיהן, הנמוסיות והמנהגים ודרכי החיים, שכבר היו, הכל עולים לפניו מתהום העבר. שם נחלקים על ביצה, שנולדה ביום-טוב. מדיינים ומנצחים זה את זה. לויים מחזירים על הגרנות ונוטלים מעשר, ובהערב-שמש כהנים נכנסים לאכול בתרומתם, וישראלים – נותנים לקט, שכחה, פאה ובכּורים, תרומות ומעשרות, ולוקים מלקות ארבעים. אין עולמו של שלמה’לי אלא העבר, בו חיי-רוחו, וכאן חיי-גופו.

כשחזר שלמה’לי פעם אחת מאותו העולם ובא כאורח לאכול ולשתות בבית הוריו, שמע בכניסתו קול צעקה ובכי, כמו שבוכים למת. ומיד ראה, אמו סופקת כפיה, ושופכת נפשה בבכיה. דוד ואיידלה, שני בניה הקטנים, עומדים מרחוק בזוית, רואים את אמם בוכיה, פותחים את פיהם ובוכים גם הם. לאה, אחותו הגדולה, יושבת כעוטיה על ספסל-החלב, שוממה ועצובה ומורידה לארץ ראשה. מיד נתמלאו עיניו דמעות ובכה אף הוא.

– אוי, מדת-הדין פגעה בנו – עונים הילדים בבכי וחוככים ראשם בשתי ידיהם.

– אי–אי-איק! – גונח החכם שלמה’לי, בן אותו העולם, וגורף את חוטמו.

– ספוד, שלמה’לי, ובכה! – אומרת לו אמו בלשון של “תחינות” ומניחה שתי ידיה על ראשו – תבוא נא תחינתנו לפניך, אבינו שבשמים, שים בנאדך דמעות תינוקות של בית-רבן, שלא חטאו, ורחם עלינו! אוי, נערי בני ישראל עמך יובלו לאסכוליות, ומה היא בסופנו?!

– ווי, ווי! – מר צעק שלמה’לי וגעה בבכיה, וידיה של אמו עדיין על ראשו.

שמע שלמה’לי בן אותו העולם, שבעולמנו זה יש לגויים אסכוליות, בתי-ספר, כביכול, ושם מיסרים את התלמידים בשוטים. זוהי כל התורה כלה שלהם. עכשו כשנתודא לו, שנגזר על נערי ישראל ללמוד באסכוליות, נתחלחל מאד. אותה שעה נראה לו, אנשי-חיל מזוינים תופסים אותו, מותחים אותו על העמוד ודשים בשרו בשוטים. וכיון שראה כך צעק ווי-ווי בקול גדול.

ואמו לא על זה שמכים התינוקות באסכוליות היתה בוכה, שהרי גם בחדרים מכים בשוטים וברצועה, אלא על אסכוליות גופן בכתה, שאינן נאות לישראל. ואם, חס ושלום, תתקיים הגזרה – תשתכח התורה מישראל, והיהדות מה תהא עליה?

העיר ק… נבוכה וליהודים שם אבל גדול! היו מרננים על אחד המשכילים, ולילינטל שמו, שממנו ומחבריו שכמותו כל הרעה הזו. אדם זה הולך מטעם המלך ושריו בכל ערי הישוב של היהודים,מקהיל קהילות ודורש לפניהן בשבח האסכוליות. יהודי ק… היו מקללים אותו כאחיהם היהודים בכל מושבתם. כמוהם היו מתאספים יחד ונמלכים מה לעשות, והסכימה דעתם להיות גוזרים תענית על הצבור, לומר תהלים ולעורר שוכני-עפר בקבריהם, שיבקשו עליהם רחמים. המלמדים פניהם הושחרו כשולי-קדירה, שהיו דואגים וחרדים לנפשם. האסכוליות הרי יקפחו פרנסתם, ואם ריוח והצלה לא יעמוד להם מאת המקום ברוך-הוא, הלא יהיו נפוחי-רעב ובלא עתם תהא קבורתם. ומכאן אתה למד, שלמה רגשו המלמדים כל כך והתריעו על אותה הגזרה. אנשי העיר היו עומדים בתפלה, מתענים ואומרים מזמורי תהלים בבתי-כנסיות, ונשים נשתטחו על הקברים בבית-הקברות ושפכו נחלי דמעות. אף תינוקות של בית-רבן היו מתענים. תענטית זו על האסכוליות בה התחיל שלמה’לי מתענה בפעם הראשונה בחייו. כל ימות-הקיץ באותו זמן היו ימי אבל ומספד, ואפילו הגויים המועטים שבעיר נראו כאבלים. הגוים והיהודים יושבי העיר התפרנסו אלו מאלו וחיו בשלום, כל אחד משתתף בצערו של חבירו ובשמחתו. היה משתיה של נשואין בבית יהודי, שלחו לו הגוים מכיריו מתנות: זה תרנגולת פטומה וזה כמה עשרות ביצים, מי חלת-לחם ומי חלת-דבש, פירות וירקות, איש כמתנת-ידו. וכך נהגו בהם גם היהודים. ולפיכך הבכיה ליהודים באותה שעה נגעה גם עד נפשם של הגוים שכניהם, והיו מתמיהים, הבכיה הזו להם מה היא ולמה?!

– אי, ריצקא, שמא אתה יודע למה יהודינו כך צווחים כאלו הם מתקטלים.

– הת השד “חפּוּן” הם יראים, שלא יחטוף אותם.

– לא כך, ריצקא! זמן “החפון” עדיין לא הגיע. שנים, או אפשר שלשה חדשים ליום כפור שלהם. ראו, הנה חַיְקַא באה! נשאל את פיה.

– עמדי, חיקא! מה את נחפזת וסופדת כך? החרדה הזו מה היא?

– איי-ויי, מיקיטא! צרה גדולה, גדולה… אין פנאי! הנה בּערקא בא. שאל אותו ויאמר לך – משיבה חיה גרוּנא, כשהיא נחפזת ורצה לבית-הקברות.

– אי, בערקא, שמע נא! מה היה? מה ליהודים, שמיללים כך, מה?

– אוי,-אוי, בני-אדם טובים! זה לנו עת צרה. עתידים לחטוף ילדינו… אסכוליות עלינו! – עמד בערקא והתחיל מברר לגוים בלשונם, כפי שאפשר לו, את ענין אסכוליות; ואוי אוי להן, שנפלו לפיו של בערקא וקבלו צורה משונה. שמעו הגוים והניעו ראשם, “הצטלמו” ורקקו שלש פעמים, כמצטערים ומודים, שגזרת האסכוליות גזרה רעה היא.

והיהודים, שהיו מתענים וקורעים שמים בתפלה ותחנונים, אף-על-פי-כן לא סמכו על הנס, ועד שתעמוד להם זכות-אבות והמקום ירחם עליהם קדמו לעשות מה שבידם והשׂיאו את בניהם הקטנים – והשעה שעת “בהלה” גדולה! אלו השדכנים, שלוחי המקום, טרחו בשביל בני-ישראל באהבה והבהילו להכניס קטנים וקטנות לחופה. וכל כך למה? כדי, אם חס ושלום תתקיים גזרת האסכוליות, לא ימצא בכל גבול ישראל אף ילד אחד, אלא כל ישראל כלם נשויים, כלם “יהודים קטנים”! וכדי שלא יהיו האבות מעלים במוהר הבתולות, נפלה הברה בעיר, שיקחו את הבתולות לעבודת המלכות בקולוניות רחוקות. ואם שלמה’לי נשאר פנוי ולא נכנס לחופה בשעת הבהלה, ודאי משמים עכבוהו – בת-זוגו לא נמצאה לו אותה שעה בעיר. וכלום יש תשובה אחרת מזו? אמו הרי היתה רוצה ומתאוה מאד, ואם אביו היה חוכך בדבר, לבסוף הרי היה עושה רצונה של אשתו, שבדברים הללו דעתה של אשה מכרעת. ושלמה’לי מסתברא שלא היה סרבן באותה שעה ולא היו צריכים לכפאו שישא אשה. אדרבה, היה עושה זאת בשמחה מטעמים הרבה. למה יגרע מכל הנערים כגילו? הם זכו לכלות, ולמה לא יזכה לכך גם הוא? וכמה היה שלמה’לי מתקנא תמיד בנער שהוא חתן! אמת, אין לחתן זה חתימת-זקן ועדיין מייסרים אותו בשוטים עם שאר התינוקות בבית רב, אף-על-פי-כן יש בו קצת מעין דברים שבאדם מגודל: הוא רואה את עצמו כאילו יצא מכלל ילדים ומתגאה על חביריו. עוד מעט והוא בכבודו ובעצמו אב לבנים… ובלאו הכי, שלמה’לי חשקה נפשו בכלה, פשוט מפני הנאה שיש בענין זה להרהר בו – אני הבחור יש לי כלה… כלה זו כולה שלי… אני לדודה ודודה לי! וראוי שתדע שהבחור שלמה הרי היה “באותו העולם”, ירושלמי גמור לכל דבר, ושם באותו העולם נשואי קטנים וקטנות הם מעשים בכל יום. וגם הלכות אשות הרי היה שונה מילדותו ויודע למה כלה נכנסה לחופּה. ולא זו בלבד אלא ניצוץ פייטני היה בו, וניצוץ זה פעמים ללהב יוצא והלב נכוה בו.

אבל בין שתאמר כך או כך, והנער שלמה’לי נער ולא נשא אשה בשעת הבהלה. גם זו לטובה! ימים הרי הודיעו, שבחנם היתה הבהלה. נערים לאסכוליות בעל-כרחם לא הכניסו, ובתולות לעבודה בקולוניות גם כן לא חטפו, הכל היה כבתחלה – המלמדים במעמדם ונערי ישראל בחדריהם, לא נשתנה דבר. בכמה כרכים אמנם העמידו אסכוליות ליהודים, אבל תלמידים היו שם מועטים, וכלם בני עניים מדלת העם – והגם בני עניים קרויים אדם?!

גם אותו האיש לילינטל נתעלם ונשכח שמו ושם בעלי-סייעתו, ואלמלא מעשה שהיה לא היה שלמה’לי נזכר בהם ולא עלה על דעתו שהללו עדיין מצויים בעולם.

מעשה ובא לעיר באחד מימות-החמה יהודי זקן, שפל-הקומה ועב-הכרס ובעל צורה נאה, והיו הכל אומרים: אורח הגון בא לעירנו, רבי נחום איש רוזיבי בא להתפטר ממנו בשלום! והכל היו יודעים אלו דברים: “בא להתפטר ממנו בשלום”, מה פירושם.

כשרבי נחום איש רוזיבי השיא את בתו הצעירה ונשאר אלמן לעת זקנה, הסכימה דעתו לעלות, בלא נדר, לארץ-ישראל ולמות שם, וכיון שעד יום המיתה אדם צריך פרנסה, יתר עליו היהודי, שהוא צריך גם לישא אשה, ובכל הוא צריך לממון, והכסף יענה לו את הכל, ומה יעשה? עשה רבי נחום מה שיהודים אחרים במאורע זה עושים – היה מתהלך כמה שנים מעיר לעיר בכל תפוצות ישראל להתפטר מהם בברכת הפרידה ובקבוץ נדבות, ואם אפשר, להעמיד על המתנדבים את נדבתם קבע בכל שנה. פרנסה בגון זו של “התפטרות”, פרנסה יפה ונקיה היא אצל היהודים. מי שהולם למיתה בארץ-ישראל מעלתו גדולה משאר מיני מקבלים ובטלנים ואפילו מן הנשרפים והעגונות. אדם זה רואים אותו כאלו הוא ירושלמי, וריח של בית-הקברות ועפר ארץ-ישראל הרי זה נודף ממנו. הוא אוכל ושותה ופרה ורבה כחי – וחשוב כמת. רבי נחום הלך וסבב ערי ישראל זה כמה שנים ולא טרח, חס ושלום, בחנם. היו נוהגים בו כבוד באכילה ושתיה, מזמינים אותו מי לפת שחרית ומי לסעודת ערבית, וכשנתפטר מלפניהם היו נותנים לו גם כסף וצידה לדרך. ובשכר זה הבטיח להם רבי נחום להתפלל עליהם על קברו של מאיר בעל-הנס, ולשלוח להם מעפרה של ארץ-ישראל. רבי נחום לא בייש את העיר ק… ובאחד מימות הקיץ בא להתפטר גם מלפני יהודיה שם.

בלילי קיץ רגילים בני עיר ק… לאכול סעודת-ערבית לאור הלבנה, וכשהיא מתכסה ואינה, אוכלים לאור הנר של חלב, ששויו פרוטה. אין מאריכים בסעודה ותיכף לברכת-המזון קריאת-שמע על המטה, או מפסיקים שעה קלה ויוצאים לפלות את כליהם תחת כפת-הרקיע. ובליל קיץ אחד, כשהלבנה היתה זורחת במלואה וזיוה נאה, נשתנה סדר הסעודה בביתו של רבי חיים. השלחן ערוך יפה ונרות של נחושת דולקים כבלילי שבת ויום-טוב. שינוי זה נעשה לכבוד רבי נחום רוזיבי. רבי חיים הזמין אותו אצלו לסעודת-ערבית. היו מאריכים על השלחן בדברי שיחה על כותל-מערכי ועל מערת-המכפלה, על הר הזיתים ועל קבר רחל אמנו ועל שאר חורבות וקברים הרבה, ומפטירין בשיחה מתוקה על תאנים ותמרים ורמונים, על הגפן ועל פרי הגפן וחרובים. המסובין נראים כאוכלים ובולעים רוּקם, ועיניהם מבהיקות מרוב הנאה. ורבי נחום דברני הוא, מדבר ומספר, כאלו הוא בא עתה משם וראה את הכל בעיניו. הוא מספר והכל שומעים לו באהבה ויראת-הכבוד ומתקנאים בו בלבם, שהוא זכה לעלות לשם. כלום ארץ-ישראל, ירושלים, בטוי שפתים בעלמא הוא! לכאורה זו הארץ ארץ היא, וזו העיר עיר היא: אדמה ועפר, אשפה וטיט כמו בכל מקום. כך נראה הדבר, ובאמת לא כך הוא. ומה היא? דבר זה אין הפה יכול לאמרו. הוא דבר שבלב. בני-נכר לא יבינו את זאת, והיהודים מרגישים ומבינים.

מדברי-שיחה בקודש באו המסובין לידי שיחת-חולין. רבי נחום הרי הוא שט בעולם וחזר על כמה וכמה בתי ישראל להתפטר מהם מתוך ברכה וקבלת נדבה. והרבה ראה ושמע בכל המקומות שהיה שם. ווילנא היתה לראש-פנה בדברי השיחה. רבי נחום היה מספר נפלאות על רבניה הנוראים ועל “קציניה” המשונים, על בתי-מדרשותיה ועל בחורים עניים שבישיבותיה, ומסיים בפרוצות ופורנאות המצויות באחת הסימטות שם, שהצנועים חוששים להלוך שם בלילה. על הראשונים היה מדבר בקול רם, מתלהב ואומר: אַו-אַי! ועל האחרונות השפיל קולו ונאנח בלחש: אוי-אוי! ולבסוף נתמלא חמה על מיני בני-אדם, שקרא להם בשם “ברלינים”. אלו הם מסייעתו של לילינטל בעל האסכוליות – אמר בעקימת-שפתים והתחיל מספר בגנותם ומלגלג עליהם, שהם משונים ומעשיהם משונים. בחדרי-חדרים, שאין מי רואה אותם, הם יושבי בגלוי-הראש ואוכלים בלא נטילת-ידים.. כל תורתם היא “לשון” ומליצה, מתלהבים וקוראים ומשלשים: הה, אהה! במאמר אחד. אומרים" הגדול שבהם מוחט את הפתילה, כורכה בלחם ואוכלם ביחד, נועץ נר של חלב בתוך דייסא ואוכלה לתיאבון… נוח היה לבריות הללו שלא באו לאולם, – חותם רבי נחום באנחה: אָח-אח!

פרוצות ופונאות, שאמר רבי נחום, היה שלמה’לי יכול לשער מדעתו מי הן. בודאי הן מיני קליפות, לילין וסירניות, שהרבה שמועות שמע עליהן, שמדיחות את הבריות בתעלוליהן, ולפיכך יפה עושים הווילנאים, שחוששים להלוך באותן הסימטות בלילה. אבל הברלינים, שאינם שידין ורוחין, אלא יהודים ממש, יהודים שיושבים בביתם בגלוי-הראש ואוכלים בלא נטילת ידיים – מיני בריות הללו אי-אפשר לו להבין. היכי תמצא? יהודי – ובלא כובע! יהודי – ואוכל בלא נטילת-ידיים!! כלום נשתטו הברלינים ויצאו מדעתם? כלום אינם יודעים מה שמור להם שם בגיהנם: פחים, אש וגפרית ופולסין דנורא!… ומלבד העונשין הללו כמה משונה הוא יהודי בלא כובע, צורתו אינה צורה! אבל הדברים הללו אמר רבי נחום, אדם זה, “שמתפטר” ועולה לארץ-ישראל, והוא לא ישקר חס ושלום. על כרחו קבל שלמה’לי גם שמועה זו, ומעכשיו נתפרש לו השם בליני, כלומר, יהודי בלא כובע, יהודי שאינו נוטל ידיו, כורך פתילת הנר בלחם ואוכלם ביחד.

פרק תשיעי

שלמה’לי הרי הוא כבן עשתי עשרה, תורת רבו ליפא הראובני כבר למד ממנו, והוא יוצא להתלמד מעתה מאביו בעתים מזומנים ותחת השגחתו. ללמוד בעצמו וללמד את בניו, ואפילו בנים של אחרים, מצוה על כל אדם מישראל, ועל זאת יתפלל יהודי בכל יום, שיהא ספוק בידו לקיימה. ורבי חיים קיים מצוה זו. הוא היה מלמד לבניו, כשיצאו מבית רבן, לכל אחד ואחד בזמנו עד יום חתונתו. וכמה שהיו עסקיו מטרידים אותו היה קובע שעה אחת או שתים ללמד להם דף גמרא בכל יום וגם לחבריהם בחנם. כך היה נוהג גם בחתנו, בעל לאה בתו, ובחבריו, וכך נהג גם בשלמה’לי בשעתו. סדר הלמוד כך היה: לאחר תפלת שחרית אביו שונה לו פרק אחד משנה בבית-המדרש, וכל היום שלמה’לי יושב בביתו ולומד שיעורו בגמרא ובמפרשים, שהיה חוזר עליו לפני אביו, כשנפנה מעסקיו, פעמים ביום ופעמים בערב. ופעמים היה אביו מעיר אותו משנתו קודם שעלה עמוד-השחר ומהלך עמו ללמוד תורה בבית-המדרש.

אמת, קשה היה על שלמה’לי לעמוד בלילה כשהשינה מתוקה כל כך; אבל בדיעבד, כיון שעמד וירד מעל המטה, נהנה מאד. שעה של קורת-רוח היתה לו שעת הליכה לבית-המדרש והלמוד שם בלילה. הנה הלילה שירה עמו, חוט של פיוט נמשך עליו, מעורר רוחו של יהודי וממלא נפשו געגועים ורגשי-קוד בהמון נסתרות ואגדות מני קדם, שנאמרו בו.

כיון שהגיע חצות-הלילה רוח צפונית מנשבת ומלאכים במשמרותיהם מתחלפים ברקיע – משמר יוצא ומשמר נכנס. רוח צפונית זו נוגעת במלאך גבריאל והוא נותן ששה קולות, ואחר קריאה זו מכריז של מעשי בני-אדם שעשו ביום מתוך פנקס פתוח לפניו. ממנו באה הרוח ונוגעת בכנף התרנגול, הנקרא גבר על שם גבריאל, המשמש לפני הגבורה, ובשעה שגבריאל, “הגבר העליון”, קורא במקום, הגבר התחתון קורא בארץ. אותה שעה הקדוש-ברוך-הוא יורד משלש מאות ותשעים שמי-השמים לטייל בגן-עדן ולהשתעשע שם בנשמותיהם של צדיקים. כתות של שרפים וגדודי הכרובים על פתחו של גן-עדן כיון שרואים הליכות מלכם בקודש מקלסים ואומרים:

שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם

וֱהִנָּשְׁאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם

וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד!

הס! הנה זה בא מלך הכבוד, אלהי צבאות נראה בכבודו! אילני גן-עדן מרננים וזולפים בשׂמים, ובכל מקום מוקטר לשמוח. מלאכים עומדים לפניו שורות-שורות ברתת וזיע, שותקים ומחרישים. והאל הגדול ברחמיו העצומים משגיח ממקומו לנשמות קדושיו התמימים והישרים, עומד ומסתכל בהן ומנענע בראשו. ופתאם הוא נותן קולו ושואג כארי. הוא שואג ובוכה על ביתו שחרב, ציון מדבר היתה, ירושלים שממה ובניו בגולה – ושתי טפות של דמעות רותחות נושרות מעיניו לתוך ים אוקינוס הגדול.

כך בוכה הקדוש-ברוך-הוא במרומיו שלש פעמים בלילה, בוכה ואומר: בני, היכן אתם? אהובי, היכן אתם? בכי זה שלומי-אמוני-ישראל מרגישים בו ואינו מניח להם לישון. עומדים מעל מטתם ל"תיקון חצות", שופכים את נפשם לפני אביהם שבשמים, אב הרחמים, ולבם, לב עברי, טועם אותה שעה מעין מרירות ומתיקות וחימוץ מעורבים ומתובלים ביחד.

שלמה’לי הולך באשמורת-הלילה, העיר שקועה בשינה, ירח וכוכבים עומדים במשמרותיהם ברקיע. דומה לו, שהעבודה רבה אותה שעה במקום. רוח קל כשיחלוף על פניו – הוא אומר בלבו, רוח צפונית נושבת ממרום, אותה הרוח, שהיתה נושבת לשעבר בכנור של דוד, התלוי למעלה ממטתו, והיה מנגן מאליו. קעקעו תרנגולים באחד הבתים – רוח צפונית באה מתחת כנפי הגבר של מעלה ונוגעת בכנפי הגברים של מטה. זעו עצים בגנים – אילני גן-עדן מרננים. צפור מצייצת שם – זו בת-קול מנהמת כיונה. ראשו נמלא טל ושערותיו רסיסי לילה – אלו דמעות נושרות מעיניו כביכול. בדממת הלילה נשמע לו קול דממה של שכינה, מתאבלת על בניה, וצערה זה ועצבונה נראה לו בצורת הלבנה העצובה. דומה, סוד אלוה באופן מתהלך, ונשמת שדי מנשמת בחשכת הלילה. רוחו של שלמה’לי הולך ומתרגש, לבו מלא שירה וגעגועיו קודש, והוא מתעורר ולומד תורה לשמה בנחת-רוח ובנעימה.

משעת יציאתו של שלמה’לי מבית רבו רוחו הולך ומשתנה מיום ליום. עכשיו יש ברשותו לשהות יותר כאן בעולמנו זה, והוא מסתכל ומבחין במה שלפניו. הרבה דברים, שמתחילה היה רואה אותם ואינו יודע מה הוא רואה, או שלא היה מרגיש בהם כלל, עכשיו הוא עומד עליהם ורואה אותם כצורתם. לא די, שעולמו זה, שהוא חי בו, מצומצם מאד, היה מצמצמו מתחילה עוד יותר. מכל רחובות עירו הקטנה לא היה לו אלא רחובו של בית-הכנסת, מכל בתיה – אלא בית רבן ובית-המדרש ובתי-תפילה, ומכל בני-אדם שם – אלא היהודים, ולא כלם, אלא דוקא אותם שמבית-מדרשו. עולמו זה היה די לו, ולא עלה על דעתו לומר: צר לי המקום. וכי לא כך אמרו חכמים – העולם הזה דומה לפרוזדור, ומה לו ליהודי אם הפרוזדור צר ואינו יפה כל כך? מצטמצמים מעט חיים בדוחק ובהיסח-הדעת מספר הימים, שיש לחיות בדירת-עראי זו. וצא ולמד הסתפקות מתולעת. תולעת זו רואה עולמה בתוך החזרת ונעים וטוב לה.

עכשיו שלמה’לי נותן דעתו על כל מה שלפניו ותוהא כאיש נעור משנתו וכל דבר נראה לו חדש, כאלו היום נולד. הרי עיר קטנה עומדת לה על הר גבוה לפניו. חוץ מרחוב-הכּנסת יש בה עוד רחובותיהם מיושבים. ויש עוד רחובות קטנים הללו, שאין יהודים דרים שם, והם יפים ביותר, גם עצים שם, גנות ופרדסים. העמקים הולכים ומתפשטים למרחוק מסביב לעיר ומלאים זיו, חן ויופי. שם גני-ירק, שדות וחורשות של אגוזים, גם מקומות מראה שם, ובין אגמים ובצאות, מגדלי דשאים, קנים והושענות, גומא וסוף – בריכות מים ומעיינים הולכים, ואוז-הבר ושאר עופות-הבצה מצויים שם לרוב, ומעבר העמקים והלאה הרים נושאים ראשיהם, ושדות ויערים קטנים וגדולים נמשכים למרחוק עד שמתעלמים מן העין. על כל הדברים הללו שלמה’לי מעמיד עיניו, מסתכל בהם ותוהא, כאלו הוא רואה אותם בפעם הראשונה.

וברוב הימים נתודע לשלמה’לי, שעיר מולדתו זו של הדוכס ויטגנשטין היא והוא לוקח מס מבעלי-בתים יהודים, השרויים על אדמתו; שהגוים הדרים כאן אף הם בעלי העי, ככל יושביה היהודים, וחות-דעת להם כמוהם, ואפשר דעתם שקולה עוד יותר. ואם כן, קשה לו, קדושת השם - ק"ק זו להעיר מניין לה? האמת, השוק והחנויות שבו, התגרים והסרסורים והסמרטטורים ², בתי-יין ואכסניות, הם ומשרתיהם ומשרתי-משרתיהם כלם של יהודים, אבל האדמה, השדות והגנים בכל גבול העיר סביב, הרי לגוים הם! אגוזים ואוכמניות (יאגעדעס בלע"ז) יוכיחו. בני-ישראל באים לתוך היער לתלוש אגוזים וללקוט אוכמניות, וכדים וקדישות בידיהם, ואימה גדולה נופלת עליהם – הנה עֵשׂו בא, גוזל כליהם מהם ומכה אותם ביד חזקה! הפחד הזה מעכיר רוחם. היער ודשאיו הנחמדים וכל עץ בו, הרי מבהילים אותם. מקול עלה נדף תתבלע דעתם, וקול צפור מזעזע את לבם, וכל אחד מתפלל וצועק בלבו, שאֵל יעקב יהא בעזרו, כאלו הם תועים במדבר וצרה קרובה. והרי הוא בעצמו כמעט היה בכל רע, כשהלך פעם אחת בחברת נערים לקצץ בנטיעות ולפאר בהן את הבית לכבוד חג השבועות. כיון שתלש ענף אחד מאילן של אגסים בלבלובו, אצל הגדר של אחד הגנים, מיד שני גויים קטנים יצאו כנגדו בקצף גדול וכלה היו עושים עמו אלמלי נפל בידם. נתן לו הקדוש-ברוך-הוא כוח ברגליו ונס מפניהם קל מהרה כצבי, מניח את חבריו בעת צרה על יד שומר ישראל, שירחם עליהם.

ועוד דבר זה רואה שלמה’לי וחדש הוא לו, שיש יהודים, שמניחים הויות דאביי ורבא ועוסקים בהויות העולם, והם חיים וקיימים. כסבור היה, שאין ליהודים בעולמם אלא גמרא, ללמוד ולפלפל בישוב דברי חכמים ומפרשיהם, יהודים מחדדים זה את זה בהלכה, וזה שואל לזה: באיזו מסכת אתה לומד וכמה דפים למדת? ולבסוף הוא רואה שטעה. מתחלה היה תמה על הדבר, יהודים בטלים מתלמוד-תורה נראו לו כמיותרים. ולאחר-כך נחה דעתו ואמר: טאַ! ודאי רצה הקדוש-ברוך-הוא, שיהיו גם יהודים אלה בעולמו!

ומי היה מעורר את שלמה’לי לתור ולהתבונן במה שלפניו? הלא הוא השטן, היצר-הרע הזה. הכל מודים, שיש לאדם שני יצרים – יצר-טוב ויצר-רע. לא נחלקו חכמים אלא בזה, מי משניהם קודם, כלומר: יצר לב האדם טוב או רע מתחלת ברייתו? ומי מהם בעל-לשון ודברני ביותר, ויודע ביותר היאך להתחבב על האדם והיאך להתנהג במשאו-ומתנו עמו? להכריע בין החולקים אנו מניחים מקום להחקרנים, שהם מחויבים לידע-הכל, ואפילו מה שעדיין לא בא לעולם. יאמרו מה שיאמרו בטבע ברייתם של בני-אדם בכלל, ואנו אין לנו אלא שלמה’לי ומי שכמותו, ובמה שנעשה בהם אנו מדבּרים.

עסקיו של שלמה’לי עם יצריו מתחילים אצלו משעה שנשתחרר ויצא מאותו העולם שעבר – לעולמנו זה. מה שנעשה ביהודי קטן שם, באותו העולם, אינו תלוי לא ביצר-טוב ולא ביצר-רע. שם יש מיני מורים פדגוגים, משגיחים ומיני נפשות משונים, שמלמדים אותו מנהיגים ומדריכים אותו בכבודם ובעצמם בלא סיוע של יצרים הללו, וקובעים בלבו תורתם וחכמתם ומוסרם בחוזק-יד, באותיות וסריטות ובמוראים גדולים.

פרק עשירי

שלמה’לי היה בעל מזג חם בטבעו. ניצוץ פיוטי היה בו, והתחכם לו היצר-הרע ובא וליבה ניצוץ זה והעיר בלבו אהבה להטבע הנאה – תחבולה יפה להרחיק את האדם מאותו העולם הקרוש ולפזר ערפלי תוהו-ובוהו שבמוחו. בטכסיסי ערומים בא על שלמה’לי, מכסה ערמתו ביראת-שמים ואומר לו בחסידות: בחור! שא עיניך וראה חכמתו של הקדוש-ברוך-הוא ביצוריו, – בירח וכוכבים בשמים ממעל, ובנפש חיה וצמח האדמה מתחת; בגווני הקשת בענן, וברסיסי-טל מצהירים בדשאים. שמע קול אלוהים ברעמים וזועות ולחישתו ברוח חרישית, בזמזום זבובים ודבורים ובטיסת יתושים! ושלמה’לי מתרצה לו ומתפתה, מפסיק ממשנתו, מהרהר ואומר: מה נאה העולם! ובהמשך הימים יצרוֹ מוסיף ומושכו לטייל בשדות וביערים, בהרים ובקעות, והוא מתגנב ויוצא מחדרו והולך כחתן לקראת כלה להתענג מזיו התולדה. יעלת-חן זו מאירה לו פניה, מספרת עמו מבין שבלים לוחשות של דגן, חטה ושעורה, רומזת לו בנענועי הענפים של אילנות ומן פסי-אור, הבוקע בסבכי היער ומתמשך והולך, הוד והדר תשוה עליו. היא מראה לו את יקר-תפארתה, עדיה ותכשיטיה וכל כלי-חמדה. הוא משתטח על מרבדים של שדא, וכר של אזוב מעשה רוקם מראשותיו, והיא משיבה עליו רוח עדנים, מסלסלת שערותיו ונושקת לו, ועושה לפניו הלולי-וחינגי. הזמיר מרעים בקולו נפלאות ובעלי-השיר בקהל צפרים עונים לו כל אחד בקולו, מי בצפצוף ומי בשריקה, מי בנעימה דקה של כנור ומי בנהימה של פנדורא, מי בתרועה ומי בתקיעה, גם קול צאן, צהלת סוסים וגעיית בקרים נשמע בתוכם. עופות יוצאים במחולות על האילנות, צפרי-כרמים מקושטות בשוהם יקר וצבעונים טסות ומרקדות באויר, הצרצור והחגב רוקדים בבין חציר באדמה. ששון ושמחה, יופי ועונג בעולמנו! – שלמה’לי מתרגש,לבו מתמלא נעימות וטוב לו. אלמלי היה מתכשר בדעת ובמלאכת-מחשבת כראוי לו, היו רגשי לבו משתפכים במליצה ופיוט, או בציור ונגינה: עכשו כשאין בידו כלום אלא מקרא וגמרא, היה מתעורר בשעת השראת-הרוח עליו ושופך נפשו בניגון של זמירות לשבת ושל מזמוטי חתן וכלה, והיה אומר גם “ברכי נפשי” בקול רם, בכוונה גדולה ובנעימה.

לכאורה הכל יאה ונאה, ומה נאמר ומה נדבר על יצר-רע זה שחסיד הוא במעשיו ולשם-שמים הוא מתכוון?!

אמת, בעיקר הדבר הבל היופי של התולדה ואין ראוי לאדם מישראל להפנות אחריה ולאבד זמנו עליה בחנם אפילו רגע אחד, כדעת “יש אומרים” מחובשי בית-המדרש התמימים והישרים; אלא מה שאינו ראוי ליהודי גדול, בעל אשה וטרוד בעסקי פרנסה, אפשר להתיר לנער קטן. בוא, פרא-אדם, והתעלס עמה, עם התולדה, היפהפיה הזו! השתטח אצלה, נער שובב, על גבי עשבים וראה מה נאה עוף זה, מה נאה ילק ופרת-משה-רבינו, הרוחשת שם! סוף סוף הי קטן אתה ודעתך קצרה. אבל דע, שוטה שבעולם, לכל דבר יש שיעור. אל תשכח, בחור, שבן-ישראל חייב בתלמוד-תורה. זכור, מנוול, שלבו של בחור יהודי צריך להיות פנוי לגמרא. הרי “שור שנגח את הפרה”, “ביצה”, “קידושין” ו"מכות" אף הללו יש בעולם! אלמלי היה שלמה’לי זהיר בכך, היו טיוליו נמחלים לו, אבל הוא לא נזהר, ופעמים שהה הרבה בשדה ואיחר סעודת-הצהרים. אביו לא הרגיש בכך, מפני שהיה טרוד תמיד בעסקיו, וחוץ משבת ויום-טוב לא היה סועד ביחד עם בני-ביתו. ואמו אף היא טרודה היתה בהליכות ביתה, וכשגערה בו פעם אחת, מאיימת עליו, שתספר לאבא, העמיד פניו כפני תם ואמר לה: כל אותן השעות הרי הייתי יושב ולומד בבית-המדרש, בעזרת-נשים שם.

ולאחר שהורגל שלמה’לי בבטלה ובטיול וברמאות נעור יצר-טוב מתרדמתו והתחיל פורט לו את חטאיו, מיסרו ואומר: לא דיך שבטלת מן התורה, רמאי וגונב דעת אתה! ודעת מי אתה גונב? דעת אמך, אם הורתך! עבירה זו הרי חמורה היא ותהא נדון עליה בלהבי-אש של גיהנם.

ומדינה של גיהנם הלא היה שלמה’לי מתירא מאד. ספר “שבט מוסר” וכיוצא בו ספרי-יראים, היה קורא בהם, הרי הם כארכיטקטונים בקיאים מדדו כל שבעה מדורי-גיהנם, מוצאיהם ומובאיהם לארכם ולרחבם, ומספרים נוראות על מלאכי-חבלה שם, על פולסין דנורא ועל נחלי אש וגפרית, שבעלי-עבירה נדונים בהם; והכל בפרוטרוט, כעדי-ראיה, שבעצמם היו שם. רע רע הגיהנם, ומה יעשה שלמה’לי וינצל ממנו?

עושה שלמה’לי תשובה, מתפלל ומתחנן לפני המקום ברוך-הוא ומבטיחו, שיעזוב דרכו הרעה ומעתה יהא יהודי כהלכה, ישב על התורה ועל העבודה בבית-המדרש וידיר הנאה מן העולם.

אבל אין זה אלא דבר-שפתים. אם חלי-ומרגיש האדם וטוב טעם לו, לא עליכם, אין הפה מבטלו. אם מעשה שטן, לבו של אדם מתאוה ליהנות מזיו עולמו של הקדוש-ברוך-הוא, אין ביד כל ספרי-מוסר למאס העולם בעיניו ולהשניאו עליו. אדרבה, יהא מוסיף באהבתו, ונפשו תצמא לו ביותר. הרבה דברי-חמדה וצורות נאות ליצר-הרע, לבדח בהם ולהדיח את האדם. שמא אין אתה רוצה בכך, הרי לך כך וכך, ושמא אין אתה, שלמה’לי, רוצה בזו, הרי לךפראדיל, בתולה נאה ויעלת-חן!

פראדיל עדיין קטנה היא, רכה בשנים. הוריה קרובים לרבי חיים קרבות משפחה, וזה כמה שנים שבאו ונתישבו בעיר ק… רגילה היתה פראדיל לבוא לבית רבי חיים והיתה משחקת שם עם הילדים, ובשביל יפיה וטובה נתחבבה על הכל. בעיני שלמה’לי היתה פראדיל ריבה סתם, ריבה אחת ששמה פראדיל. ופתאם כמו מעפר נצמחה לפניו יפת-תואר בדמות אותה פראדית – ונפשו חשקה בה! זרם דם רותח שוטף ועובר בכל גופו ופניו מאדימים ומלבינים בבת-אחת. לבו חומד ומתאוה להסתכל בה, אבל – אי, רבונו-של-עולם, אתה מעכב! להסתכל בפני אשה הרי עבירה היא, והוא הרי נדר לו, שלא יחטא עוד. יצר-רע בא להתיר לו את נדרו ומפתה אותו בלשון תרמית, שאין הקדוש-ברוך-הוא בא בטרוניא עם בריותיו על דברי אהבה, ומביא ראיות ומעשי אבות ואמהות בדורות ראשונים ואחרונים, ושלמה’לי מסרב לו ואומר: לאו, איני שומע לך! ותוך-כדי-דבור הוא נושא עין ומביט ביפתו כלאחר-יד הבטה אחת, ואחר כך היה שונה ומביט אחת ושתים, אחת ושלש ואילך. מורא שמים הולך ומסתלק מעט-מעט ואין עליו אלא מורא האדם. מתיירא הוא מפני מראית-עין, שאם ירגיש בו, חס ושלום, מי שהוא ויתבונן למה שבלבו, נוח לו שיקבר חיים. ומעכשו הוא נזהר כגנב וחודש בכל אחד מאנשי הבית, שמא הוא יודע תעלומות לבו, כאלו עשוי כלי-זכוכית, והרהוריו וכל מה שנעשה בו מבפנים נראים בחוץ.

אבל לחנם היה מתיירא. אפילו היה אפשר להסתכל בתוך לבו, לא היו יודעים הרהורים הללו, שמתרגשים בו, מה הם ומה פירושם. אהבת-נשים, מעין עגבות, אין סתם יהודי בקי בה. לא היו עוגבים מצויים בישראל מעולם, ובפרט באותו זמן ובמקום זה, בעיר קטנה ק… וצאל בעלי-בתים חשובים. שקר החן והבל היופי, אמר הכתוב, ואהבה-עגבנית לא לעולם עומדת. הבונה עליה חיי משפחה ואשרוֹ הרי הוא כבונה על חול הים, ובית עכביש מבטחו. היום אַת שושנה פורחת ומחר אַת נובלת ומתכמשת; היום נפשי חשקה בך ומחר – באחרת. היא תכּנס עמי לחיים ואַת תהי כפרתה ותלכי למיתה! להיות נשוי ולהוליד ולפרנס את בניו ולגדלם – מצוה היא על כל יהודי; לחבב את אשתו ולכבדה בשביל שהיא אשתו, בעלת-הבית ואם הבנים, שטורחת ומטפלת בהם – זוהי חובתו הקדושה, והוא מקיימה ונותן נפשו עליה. ודבר זה הוא חיי בית-ישראל ואורך-ימיו, והוא שעמד לאבותינו ולנו בכל עת צרה וצוקה. בשעה שרע ומר, חושך ויגון ליהודי בעולם – טוב ונעים, אורה ושמחה לו בביתו, אצל אשתו ובניו. אמנם כן, אהבה עגבנית, בעבועית של בורית זו, שמתפקעת והולכת מנשיבה קלה, לא היו יודעים אבותינו בימיהם. ואפילו אם תמצא לומר, שעכשיו היא מצויה אצל בני הדור החדש, אין הגדולים מעלים על דעתם, אפשר שהיא מצויה גם בקטנים. ילדים וילדות למין אחד נחשבים אצלם. הם משחקים זה עם זה יחדו, או אומנות ומורות שלהם משחקים בהם, נושקים ומגפפים אותם, והם – אינם מרגישים!…

אלמלי מעשה שלמה’לי היה באדם גדול, לא היתה אהבתו אהבה מסותרת וצנועה, אלא מתגלית בפניו ובדבּורו ובמעשיו, ואף פלונית מצדה היתה יודעת, שהוא אוהבה. אהבה כגון זו היא אש אוכלה, שבוערת ומתקיימת על ידי חמרים דולקים, וכבה כשהחמרים הללו נעשים אודים עשנים. אבל לא כך שלמה’לי; אהבתו צנועה, מסותרת לפני-ולפנים בחדרי לבו ומספקת לו לעצמו, – היא אש אלוהים זו, שהסנה היה בוער בה ולא אוּכּל, היא נוגה השכינה, שכינת השיר באדם, היא תשוקה לנוי ואהבת היופי בראשיתו. יופי זה שבדמדומי הרקיע בשעת בקיעת אילת-השחר; זה שבפטורי-ציצים והנץ השושנה, באודם עלומים ובשחוק מרפרף על שפתי-חן. אהבה זו היא “נר תמיד” בלב פייטנים, בחירי עליון; היא שלהבתיה מחממת את הנפש ומעוררתה להשתפך בתפלה זכה ולבכות פעמים בחשאי לפני רבון העולמים.

פעם אחת לא נזהר שלמה’לי, ועוד מעט ונתגלה סודו. ובשבת-נחמו היה המעשה.

שבת-נחמו הרי הוא יום שמחה וסעודה לבני ישראל הקטנים עם הגדולים. שבוע אחד או שני שבועות לפניה הקטנים משמיעים על הסעודה, מתקבצים חבורות-חבורות וכל אחת ממנה לעצמה אחד מן החבריא לפקח על התמחוי. ומאותה שעה ואילך זמן הבאת מכולת לילדים, כל אחד מביא מכל הבא לידו בכשרוּת או בגנבה. הכל מתקבל ברצון, ואין בודקין למזונות. זה מביא פרוסת חלה, תפוח ירוק, שלא נתבשל כל צרכו, ולפת גנובה מן המוכן ל"צימיס", וזה מביא קשוא גדול, שמרוב בשולו נתכרכמו פניו, וחתיכת לחם צנומה. אחד בא בצנון ובצלים ואחד בזנב של מליח. כך עושים באותם הימים בנים שובבים הקטנים, והגדולים, מבן שלש עשרה ומעלה – נכנסים לחופה.

ופעם אחת, בשבת זו, לאחר שינה של צהרים, קול ששון וקול שמחה נשמע ברחוב לפני בית רבי חיים, קול מצהלות ילדים וילדות, שנטלו חלקם מן התמחוי. קצתם, שפם שחור לפיהם מאכילת אוכמניות מבושלות, ונראים משונים, וקצתם נפוחי-לסתות ומסורטי-חוטם – סימנים מובהקים לגבורתם היום במלחמה. היו ילדים כמתאוננים, שלא הסתפקו בחלקם ועינם רעה בשל אחרים; זה לזה אומר, שלו טוב ורב, ושלי רע ומעט ואינו ראוי לאיכלת כלב. ידים הרי יש להם, גם צפרנים להם, וחוטמים הרי חלק הבורא-יתברך לבני ישראל מן המובחרים, עמדו ונלחמו וסרטו זה את זה, כמנהגו של עולם. אלא מיד עשו שלום ביניהם, שהיום קצר והשחוק מרובה, ואם לא עכשו אימתי?

גם פראדיל בין המשחקים. ואותו היום היתה יפה ביותר ושלמה’לי לא שׂבעה עינו לראות ולהסתכל בה.

על אטצבא לפני הבית שם יושבות בכנופיא נשים שכנות, גםשרה וגיטל , אם פראדיל, וליבציכי המפורסמת בתוכן. נשים פה להן ומדברות והוגות בגרונן וזו לפני זו שופכת שיחה וכל מה שבלבה. אשה אחת מעוברת, שכרסה בין שיניה, וכתמים מכורכמים על פניה, קובלת על הדחיקה בכרס למטה מן החזה, כמדומה לה שסעודת שבת, הערוכה מבעוד יום, הרעה לגופה. כל בשרה שופע זיעה, ראשה מוטה לאחוריה ומנשבה עליו בקצה סינורה, והיא באחד: אוי, מי ישקני מים קרים! אף אותה היהודיה החולנית שם, שהיא גוהקת ופוהקת, רוקקת ומקנחת חוטמה, יהודיה כחושה, דקת-בשר וקולה צרוד עדיין מבכי בקינות לתשעה-באב, מתאמצת להוציא דבר לפני חברתה בכל כחה, לוחשת וגונחת ומושיטה לשונה מקוצר רוח נשמתה. יהודיה מכובדה שנשרו ריסי-עיניה והן מלופלפות, ראשו של תינוק מונח בחיקה והיא מעיינת בו ומראה נגעיו גם לחברותיה, לשמוע מה דעתן ואיזו קילורית יפה לו. ליבציכי עסוקה בעבודה ואין לה פנאי אפילו רגע אחד כדי נשימה. הנשים מרובות ועליה לומר מלה לזו ומלה לזו ולתבּל דבּוּרה במעשה שהיה, והכל במהרה ובנשימה אחת מלא מחשבה תחילה. ולא זו בלבד, אלא גם עינים לה ואף הן מבקשות תפקידן, לראות מה לפנים ומה לאחור וכל מה שנעשה שם. ומה חידוש הוא, אם מתוך רוב עבודה דעתה של ליבציכי מתטרפת פעמים, פותחת בכד ומסיימת ב"הינדיקי", מערבבת מעשיות משונות ביחד וסומכת על חכמת-נשים, שכל אחת ואחת תהא נוטלת מאותה ערבוביא מה שמרומז כנגדה ונאה לה. הרי לפניכם ערבוביא זו למשל:

– למען השם בלא דחיקה! זכורני, כשנשמט קצה הלשון בגרונו של המגיד אמר לו זקני, עליו-השלום: כבוש מה שבקרבך ואל תדחק הרבה להוציאו… כשרוח בטנך הציקתך, לא עליכן, פתחי פיך והקיאו. החוטם ביב הוא, אמרה זקנתי, עליה השלום, החזיק בו וגרפהו… כך, כך, הוא מחזיק בה! רדף והשיג ומחזיק בה הבחור הנאה הזה!

דברים מעורבבים הללו של ליבציכי נאמרו כנגד היהודיה המעוברת, וכנגד היהודיה, שמקנחת חוטמה, וגם כנגד שלמה’לי ופראדיל, שראתה אותם בשעה דבּורה משחקים יחד והוא רודף אחריה.

– אוי, גיטילי, איני יכולה עוד להתאפק – אמרה ליבציכי, מנענעה בראשה לאמה של פראדיל – אוי, כמה יפה היא, פראדיל שלך! אין להסתכל בזיו פניה כמו בפני החמה!

– אל נא תכניסי בה עין-רעה! – משיבה גיטיל מתוך דברי שיחה שבינה ובין שתי נשים על מר גורלן.

– תוך-תוף-תוף – רוקקת ליבציכי שלש פעמים, עוקמת חוטמה ורומזת לאותה היהודיה החולנית – כמה פוהקת ורוקקת היתה… זקנתי, להבדיל בין החיים והמתים, בשעה שלחשה לעין=הרע, ואני בתולה אותה שעה. יפה הייתי להפליא ובריאת-בשר. הכל היו רצים אחרי. והיה פתאם מעשה… ברוך מזכיר נשכחות! הלא אַת, שרה, בודאי זכורה אַת… ראי נא, שרה – מפסיקה פתאם דבּוּרה ומורה באצבעותיה – ראי נא שם את הבחור שלך! כעגל אחר הפרה רודף הוא אחריה, אחר פראדיל… ומה את סבורה? זיווג נאה… הלואי, רבונו-של-עולם, שיחנה-סוסי תאמר מזל-טוב לך, שרה, במהרה!

– מה סלקא דעתך, יחנה-סוסי? בעצם ימי הילדות!

– בודאי זכורה את, שרה, אותו מעשה לשעבר, בשעת הבהלה. בת כמה שנים הייתי, לפי חשבונך, בשעת חופתי? בן-זוגי שלי היה בשעת אותו מעשה כבן שמונה או תשע, נער קטן!

– אלמלי נזדמנה פראדיל בשעת הבהלה לא עלינו, כשנגזרה גזירת האסכוליות, היתה דבר בעתו! ודאי לא משמים הוא ואין לדבּר עכשו בזה.

– עיני יחנה-סוסי לא נסתמאו עוד. רואה אני ורואה! – דברים הללו, שאמרה יחנה-סוסי, היו מכוונים להיהודיה, בעלת עינים מלופלפות, שחלקה לה כבוד כלשאר הנשים כאן, והסיטה לא ראשו המנוגע של התינוק עד למתחת חוטמה. ליבציכי היתה מעיינת בו בבקיאות ומנשבת עליו בזהירות. התחילה מספרת עליו מעשה באריכות ונתבלבלה ונסתבכה בו עד שהסיחה דעתה משלמה’לי.

ראוי היה שלמה’לי לברך ברכת “הגומל” על הנס, שנעשה לו, שאלמלא הוסבכה ליבציכי במעשה, היה נפגע, חס ושלום, בהבל פיה, כאותו החתול העלוב בשעתו.

פרק אחד-עשר

אדם כיון שנתפתה ולקק בעטיוֹ של יצר-הרע מאותן החמודות שבעולם-הזה, מה טעם יש לו ב"ביצה"? כלום יהא חוזר לאחור – לאותו זמן העבר ולאותו המקום, שהוא זר ורחוק ממנו, בשעה שרואה לפניו כאן עולמו של הקדוש-ברוך-הוא מלא חן, יופי ונועם, שממשיכים את לבו להתעדן בהם? עכשו נתרחק שלמה’לי מאותו העולם הקדמוני, שהיה דר בו לשעבר דירת-קבע, ואין דעתו פנויה עוד לגמרא בלבד כבתחלה, והוא מתאוה לראות חיים בהוה וליהנות מן העולם. את שיעורו בגמרא הוא לומד, דבר יום ביומו, אבל לא בעיון ולא ברצון, אלא באונס ובחפזון, כדי להפטר ממנו ולהיות בן-חורין לטייל אחר-כך רוב היום. הוא קונה לו חברים חדשים, כערכו ושלא כערכו, צעירים או כבירים ממנו לימים – היינו הך, ובלבד שיהא אפשר לו לבלות עמם זמנו בשיחה ובטיול ושעשועים כלבבו.

שלמה’לי בא פעמים אצל אייזיק נפחא, לבי-נפחא שלו, וביחוד ביום סגריר ויום מעונן, שמעציבים רוחו של אדם. אותה שעה היה יושב שם בקרן-זוית, שקוע בהרהורי-לבו ומסתכל. עלטה. מפוח גדול וישן מנשב בקול דממה-צרודה, ובכל נשיבה ונשיבה לתוך כור-הברזל ניצוצות עולים מתוך גחלי-אש וכבני-רשף מעופפים ורוקדים שם. שלמה’לי מסתכל, ואותו המחזקה שכתוב בתורה עולה על דעתו: השמש באה. אברם יושב בעלטה עצוב ומתנמנם – והנה תנור עשן ולפיד אש לפניו! בני-רשף מגביהים עוף ורוקדים, והרהורי שלמה’לי, ילידי דמיונו, עולים אחריהם. מיני צורות ופרצופים משונים נראים לו, מרפרפים בתוך מחולת-המחנים של ניצוצות, והולכים ומטפסים על הכותר מנגד. הפרצופים מתחלפים, באים ועוברים בזה אחר זה, וצורת פראדיל נצנצה לפניו באחרונה. הוא מכוון כל מחשבותיו להזין עיניו מזיוה, ועד שנפשו נמשכת לה בחבלי-קסם, בעבותות-אהבה, פניה לא היו עוד. ופניו המאירים של אייזיק ראו עיניו, המפוח נושב ואייזיק מרבה פחמים להגדיל המדורה וממהר ומוציא מתוך להבי-אש עשת ברזל מלובן, אוחזו בצבת על גבי הסדר ומקיש עליו בקורנס, ובחור בריא ובעל-כתפים כנגדו, פטיש חזק בידו, מקיש עליו בזרוע כחו. אייזיק מקיש אחת והבחור שתים, אייזיק הופך את הברזל מצדו אל צדו והבחור מקיש – קיש-קיש, ונצוצות נתזים הימנו. יש ויש מה לראות ומה לשמוע בבית-מלאכתו של אייזיק. יפה מלתא דבדיחותא ודברי חידוד למלאכה, שעל ידם היא נעשית בשמחה ובזריזות. ופטפטנים ודברנים ומספרי מעשיות היו מצויים שם תמיד מן הבאים לשם עשיה ותקון כלי-תשמישם. זה בא במחרשתו ובחרמשו ובקרדומו, וזה בא במנעול שבור וללטוש סכינו. אחד בא בסוסו והנעילו נעלי-ברזל, ואחד בא בשביל רקועי-עיגולין של ברזל על אופני עגלה. אייזיק היה בטבעו דברני, עניו ונוח לבריות, ונכנס בשיחה עם כל אדם. וביותר היה אוהב את החקירה ולתכלית כל דבר היה חוקר, למה דבר זה דוקא כך, ולמה הוא אינו כך? החוטם, למשל, למה נחיריו למטה ולא למעלה? האויר של מעלה הרי נקי הוא ויפה יותר לנשימה. הוא שואל והוא מתרץ: הבורא יתברך שמו, שומעים אתם רבותי, עשה כך בחכמה, כדי שטפות הגשם לא יהיו יורדות לתוך החוטם. וכיוצא בו הרבה שאלות על סדר העולם והנהגתו של יוצר בראשית היה שואל בכובד-ראש ובקימוט-מצח: למה הוא כך, ולתכלית מה הוא כך? ומיד מצא לו תשובה והסביר לשומעו בפנים שֹוחקות טעמו של דבר, על פי חקירה, שכך צריך להיות, וכך טוב ונאה, והקדוש-ברוך-הוא יודע מה הוא עושה. החתול בשביל כך צפרניו חדות, כדי שיהא יכול לטפס על הכתלים. ולכך ניתן זנב לסוס, כדי לגרש מעל גבו את הזבובים. הזבובים אף הם לתכלית זו אגפיים להם, כדי שיתעופפו עד שתבוא עליהם הרעה. אייזיק לא היה בן תורה. לא קרא ולא שנה, ואף-על-פי-כן לא ננעלו בפניו שערי החקירה, ובני-עירו היו קוראים לו חקרן. אמור מעתה, שתלמוד וחקירה שני דברים משונים הם. אפשר להיות מלומד ולא חקרן, ולהיות חקרן ובור ועם-הארץ.

אמת, מה נהדר היה אייזיק נפחא, כשהיה משמש כל ששת ימי-המעשה בבית-מלאכתו, חגור אפוד-עור מנוקד ומחוסר קפּוטה, עומד שם על דוכנו ואומר דברי חקירה. אבל אשרי עין ראתה אותו בשבת ויום-טוב בין-השמשות, בחצר בית-הכנסת, לבוש קפוטת-משי ו"שטריימיל" בראשו, כדרך בלי-בתים חשובים. יהודים עוטרים אותו והוא עומד ודורש לפניהם כשידו נתונה באבנטו. רבים דוחקים עצמם ובאים לשמוע מה אייזיק החקרן אומר. מתחלה נפלה הברה מתוך החבורה על ה"צימיס", ונחלקו הדעות בהוראת שם זה, ומענין לענין נתגלגלה השיחה ובאה ל"פוסטירנק", מן לפת ידוע. בא אייזיק והסביר אל פי חקירה, מפני מה הפוסטירנק הזה מאבד טעמו מיד לאחר הרעם הראשון בתחלת הקיץ. והוא הולך ומגבב דברים עד שמתאבך ונתקע בהיזמי-והיגי. ועומד ושואל: היזמי-והיגי אינם נזרעים והם גדלים מאליהם, כל כך למה? ותוך-כדי-דבורו חוזר בו ואומר: הא לא קשיא כלל! אדרבה, מפני שאינם נזרעים, מהאי טעמא הם גדלים מאליהם, וטפשים יוכיחו, שאף הם גדלים מאליהם. הקדוש-ברוך-הוא, שומעים אתם, יודע, שאלו ואלו צריכים להיות בעולמו. דבריו מתקבלים בשמחה והכל שוחקים.

והשמחה גדולה ביותר בשעה שאייזיק ולייזקי, החקרן השני בעיר, מנצחים זה עם זה בחקירה. לייזקי הוא בן כפר, מי שהיה פונדקי, שבא ונתישב בעיר, כדי לדור בזקנותו בין יהודים, להתפלל בצבור ולקיים תורה ומצוות ככתוב. אדם ישר הוא ובעל-צורה – לחיו האחת נפוחה וחוטמו סתום ומנשם בקול. ולפיכך כשהוא מדבר קולו עמום, וכשהוא מתרגש מצייץ בקולו כצפור. הוא יודע ספר ומעיין בספרי-מחקר ישנים, והוא ואייזיק נחלקים תמיד. לייזקי מביא ראיות לדבריו מספרי חוקרים קדמונים – מן אריסטו, מספר “צל עולם”, “שער השמים”, “ספר הברית” וכיוצא בהם. יש בו מדעת אחרים ואין בו כלום מדעת עצמו. וכנגד זה אייזיק נפחא אין לו לא אריסטו ולא ספר הברית, אלא מעמיד הכל על דעתו והולך תמיד לשיטתו. וביחוד רבה המחלוקת בין שני החקרנים הללו בסוגיא של “קרני דאומני”. קרנות אלו מפני מה נדבקות בבשר ואינן נופלות?

לייזקי אומר:

– שמעו, רבותי! הדבר כך הוא: עלידי אור הנר, שמנצנץ כהרף-עין בתוך הקרן, היא, כלומר הקרן, מתרוקנת מן האויר. עכשו, תנו דעתכם, רבותי! אנן הרי קיימא לן, שהטבע שונא את הריקוּת, והואיל וכך הוא, שמעו נא, והואיל וכך הדבר, הרי נמשך הבשר למלאות החלל הריק שבקרן.

– מה לי אוֹר-הוֹר ומה לי ריקוּת-בוקקוּת! – אומר אייזיק, שוחק מטוב לב ומחזיק בזקנו – ומתחלה, מה רבי לייזקי סבור, לא היתה הקרן ריקה? כלום אויר ממש יש בו? ואם כדבריך, הלא ינסה נא מעלתו ויעלה וישתטח על גבי האויר. נפול תפול, רבי לייזקי, כרגע ויתקעקע חוטמך! וחוץ מזה, מה לשון היא – נתרוקנה על ידי אור הנר, שנצנץ בה?!

– לא לשוני היא, אלא לשון חכמים – אומר לייזקי בקול עמום, שיש שמץ כעס בו – כך אומר אריסטו, רבותי, שומעים אתם, כך אריסטו אומר!

– אוי-אוי! – נענה אייזיק ואמר – הבהילני באריסטו! ואם אריסטו אומר, מה בכך? כלום רב הוא ומורה הוראה בישראל?!

– אבל מה תאמר אם כך כתוב בספרי ישראל, בספרי-חכמה שלנו? – אומר לייזקי, מתרגש ומצייץ בחוטמו.

– אתה אין לך תמיד אלא מה שכתוב שם ושם – משיב לא אייזיק בניחותא – תמיד אתה עומד מצד חכמים שלך ומדבר בשם אחרים. ואני מצד עצמי אני עומד זה כמה שנים, ברוך השם, אני עומד בבית כור-הברזל שלי. שם בוערת אש גדולה הרבה יותר מאור הנר שלך, ואף-על-פי-כן אין כלום, אין נעשה שם דבר, מה שנעשה בקרן. – ולמה?

–ע-ע, מה לי לדבּר עם נער זה? – אומר לייזקי, מנענע בידו מתוך רוב כעס והול לדרכו, שלא לשמוע היאך אייזיק מסביר לבני-החבורה טעמו של דבר, שיש בקרן, על פי דרכו.

ואייזיק נפחא, יהודי זה, שבני-בנים לו, ברוך השם, מבתו הבכירה, הסמוכה על שולחנו היא וזרעה ובעלה התורני החריף – באמת נער הוא, נער-זקן, שכמותו מעטים מאד בישראל. לאחר ראיית פניהם הזועפות של יהודים בעלי אשה, נשברי-לב ודכאי-רוח, שמטילים אימה ועצבות באנחותיהם הרבות וזורקים מרה תמיד בדברי-כבושין, במוסר ותוכחות, היו פנים יפות ומאירות של אייזיק נפחא משמחות לב שלמה’לי, כנוגה השמש בשעת יציאתו מתוך הענן וערפלי-חושך. דבורו ושיחו וכל חקירותיו היו ערבים עליו כמדרשי-אגדה, הבאים בגמרא לאחר דברי הלכה חמורה. תינוק של ישראל, שמקצרים ימי ילדותו ועושים אותו ליהודי-קטן קודם זמנו, כמה הוא נהנה ושמח בחברתו של אדם, שבעצמו הוא מתילד ותינוק הוא בכל דרכיו, שמאיר פניו לו, משחק ומדבר עמו כלשונו. צמאה נפשו של תינוק לאדם זה כצמח-השדה לטפת מים בחרבוני-קיץ. הוא חוזר ומתילד בחברתו ומתדבק בו בכל לבו ובכל נפשו. אבל חבל על זקנים-נערים, שאינם מצויים אצלנו לרוב, ומיום ליום הולכים ומתמעטים עד שלא ישאר מהם גם אחד. בימי שלמה’לי נשארו עדיין שנים בעירו – אייזיק נפחא אחד, והירציל קייליס הנגר אחד, ושניהם השפיעו מרוחם על שלמה’לי להיות לו חיי ילדות ארוכים.

הירציל הנגר אף הוא היה בא בשנים ואב לבנים. אייזיק היה כחוש וארוך והוא כחוש וקטן, אייזיק היה קר-רוח ומתון, וקולו ישר הולך בשעת דבּורו מתחיילתו ועד סופו, כדרך החקרן, והירציל רתחן בטבעו, וכשהוא מדבר ומתרגש קולו מתחלק לכמה קולות, עולה ויורד ומסתיים בצוחה ובשריקה גדולה. דבורו נעשה קטעים-קטעים וסופו ברמיזה ובנענועי-יד. כל דבר שלא כרצונו מקניטו, והוא רותח ומרפרף בכל אבריו, נוח לכעוס, להשתנות ברוחו ולהשתגע, כדרך הפייטנים אנשי-הרוח. דומה, רוח אמן מקשקש בו, מבקש לצאת מחדרי-לבו, שהוא כלוא שם, לפועל כפיו – לעשות מלאכת חרש ויוצר. מלאכת נגר לא היתה לו לשם פרנסה בלבד, אלא ביותר לשם תענוג, שהיה לו בה בעשיית החומר לכלי. הוא טורח לפאר מעשי-ידיו בצעצועים ופתּוּחים נאים, מה שלא היו דורשים ממנו, כדי שיוציא מתחת ידו כלי יפה ומתוקן. ראה, ליפא-הראובני צר ציור “אושפיזין” והקיפם בצורות משונות של מיני חיות ועופות, עמד וצר אף הוא את “רבי יוסי” על פי מה שמסופר עליו בגמרא. רבי יוסי (זה שבציורו צורתו עגומה, זקנו קצר ומחודד ושיבה זרקה בו, מתעטף בטלית ומוכתר בתפילין) מתפלל בחורבה אחת מחורבות ירושלים, ושם בת-קול מנהמת כיונה (מין בריה בדמות יונה משונה ופיה פתוח), מנהמת ואומרת: אוי, שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות! – ראו מבינים מעשה הירציל ותמהו. לדבּר על רבי יוסי עוד נמצאו להם מלין, ועל היונה, כשהתבוננו על יונה מנהמת זו, פערו פיהם – רבונו-של-עולם, מה נאמר ומה נדבר, נפלאה צורתה!…

הירציל היה יודע גם לנגן בכנור. ולא לחתן וכלה בחופתם היה מנגן, הרי לכך היו משתמשים בבעלי “כלי-זמר”: בפייטיל היהודי לימות-החול, ובקונדראט הגוי לשבת, שלפני החתונה, בבית הכלה; אלא שהיה מנגן אצלו, בביתו, להנאת עצמו, ובכל שעה שהיה רוצה. והרי זו לדוגמא. ימות-החמה בין-השמשות. העדר בא מן השדה, הפרות חלובות ורובצות ברשות-הרבים. מתוך הקימוניות עולות ברפיון תמרות-עשן, נשים מבערות אש ומבשלות תבשילין לסעודת-ערבית. מתוך בריכה אחת מרחוק קרקור צפרדעים עולה, וזבובים ויתושים טסים ומזמזמים באויר, – אותה שעה עומד הירציל בגזוזטרא שלפני ביתו יחף ובלא בגדים עליונים, אלא בכתונת ומכנסים בלבד, ונפשו משתפכת על הגיון בכנור. ילדים מתקבצים ובאים, פרוסות-לחם וחצאי-ביצים שלוקות בידיהם, זוקפים אזניהם ומעמידים עליו עיניהם. הוא מנגן בידו ומזמר בפיו ומתהולל בילדים. ופתאם כמו סער בנפשו, מעביר הקשתנית על נימי הכנור ופוסק. חוזר ומעבירה – והנה עברה וזעם. עוד מעט – והנה יצא הקצף. שבת משֹושֹ כנור, וקול הירציל בזעף ורעש הולך בכל הרחוב וינועו החלונות מזעפו.

גן של ירקות ושל אילני-מאכל היה להירציל אצל ביתו, מטעי ידיו להתפאר. אמרו, ספר הרפואות יש לו, שהוא נמסר בחשאי מאבות לבנים בבני-משפחתו, וכתוב בו טבע כל מיני צמחים ודשאים ורפואתם לכל מחלה ומחלה. וחבל שנצטוו עליו באלה ושבועה, שלא להשתמש בו. ואלאמלא כך, היה מעלה רפואה שלמה לכל החולים ולא הוצרכו עוד למלחשים, לגוֹיות זקנות ולבני-קדר, לא להם ולא לתרייקאות ולחשים שלהם. ובכלל לא היה דרך חייו של הירציל כדרך חייהם של שאר יהודי מקומו. ביתו לא היה בית-יין כבתי שכניו. מלבד שתים שלש פרות, גם צמד בקר וסוס היה לו וגוי טראכים שׂכירו לכל עבודה בשדה, נחלת אבותיו. ואין צריך לומר, שהיה מגדל כלב בתוך ביתו, וזה היה כלב ישראל היחידי בכל העיר.

לבית-הכנסת לא היה הירציל בא להתפלל בצבור אלא לעתים רחוקות, לא מפני שמורא שמים לא היה עליו, חס ושלום! אדרבה, היה ירא גם מפני מזיקין ורוחות, אלא לא בא מפני שהורגל בכך, בבלי כוונה רעה. אלמלי אחד מבני העיר עבר אפילו פעם אחת ולא בא לתפלת מנחה בזמנה, היו הכל מרננים אחריו ומעלים עליו כאלו גזל את הקדוש-ברוך-הוא תפילה אחת, והירציל היה גוזל אותו, כביכול, כמה וכמה מאות תפלות ואין פוצה פה כנגדו; וכל כך למה? מפני שהכל היו חושבים את הירציל שהוא בריה קלה ומשונה ונער, שאין דעתו מיושבת עליו. ולא זו בלבד, אלא שהיו מתיראים גם מקול שאגתו. וכשבא פעמים לבית-הכנסת היה עומד כדרכו מאחורי הבימה בתוך נערים שובבים, והיה פטפוט והמולה, דיצה וחדוה שם. השמש משמיע קולו, כדי לצאת ידי-חובתו, קורא ואומר: הס! ובעלי-בתים חשובים מקישים על השלחנות שלפניהם ואומרים: אי-אי! וקולם כקול קורא – ובכלל…

הירציל כטל המתבקש לעולם היה לשלמה’לי. שני אלה משונים בשנים ושווים ברגשי לבם. אותו הדבר, שהיה מקשקש בתוך שלמה’לי וממשיך את לבו, שלא לדעת מה הוא ומה כוונתו ולאן הוא מושכו; אותו הדבר, שאין דוגמתו בכל היהודים הנאנחים והנאנקים, שצר לו המקום ביניהם ורע רע לו עד להתעלף – הוא הוא שנשמתו של שלמה’לי הריחתו, מעשה שטן, בהירציל הנגר. וכפי שיתברר להלן לא מצא יצר-הרע חבר לשלמה’לי יפה יותר מהירציל זה.

פרק שנים-עשר

אייזיק נפחא והירציל הנגר, אף על פי שהיו בעלי-אומנות, נמנו בכלל בעלי-בתים חשובים, ובתור המעלה הזו היו חידוש גדול חבריהם האומנים, כאותם היהודים, שזכו לרביד זהב על צוארם – בדורם, ולזכות “אזרח” בדור שלאחריו, ולמעלת “יועץ המלכות” בדורנו זה, שסופרי הרשות, הסקריפטורין הקטנים, חלקו להם כבוד לאכול אצלם דגים בשבתו ומועדים בימים ההם, ושהשרים הגדולים מוחלים לשעה על כבודם ומתרצים להם, לבוא אל המשתה, ומרקדים עם נשיהם ובנותיהם בזמן הזה. ובאמת כלום לא חידוש הוא, אומנים – והם בעלי בתים; יהודים – והם חשובים כבני-אדם!…

והדברים הללו דברי-אמת, כיהודים אצל אומות-העולם, כך היו האומנים נבזים ושפלים אצל היהודים. אפשר, הם שפלים אף עכשו, אבל אינם מושפלים עד שאול תחתיה כבראשונה. עכשו אין בעלי-מלאכה בכלל שנואים על העם, והוא מתנהג עמם בכבוד, באמת ובתמים כדרכו, יצאו השחצנים, גסי-הרוח הללו, שאין תוכם כברם ומתנהגים בתרמית וערמה כדרכם. ולשעבר היו שנואים ובזויים לכלם, ובפרט במקום תורה כעיר ק… אומן היה פסול במשפחה, וכמה פמעים נפסל החיתון ונתפרדה החבילה על ידו. יחוס משפחה היה הדבר המתבקש ביותר בחיתון בעלי-בתים אמידים. היו מעלים רבנים, תלמידי-חכמים, שוחטים וחזנים ובטלנים ישני-עפר מקבריהם ומעלימים את האומנים קרוביהם. מוזג ופונדקי-הכפרי ובעלי-אכסניא שבכרכים, אנוני ופרגמטוטוס ומלוה-ברבית לא די שהם כשרים ואין בהם משום חילול-משפחה, אלא שהיא היתה משתבחת בהם. הם הם היושבים בראש הקרואים לסעודת אירוסין ונשואין וראשי המדברים בבתי-כנסיות, במרחצאות ובחדרי-הקהל, וטעמו של דבר זה הוא: שערי הפרנסות הרי ננעלו בפני היהודים ולא הניחו להם אלא מעט, ואלה, שהחזיקו בהן, היו מספיקות להם לחיות בעצמם ולהועיל לאחרים. בהיות להם דברים, על ידי פרנסתם, עם בעלי-נכסים, אדוני-הארץ ושרי-המלכות, היה בידם לעשות טובה ליחיד ולכלל ישראל בעת צרה. ולא פעם אחת בלבד ריוח והצלה עמד ליהודים על ידי בעלי-אכסניא ומוכסים ומלוי-ברבית, הם הבנקירים שבימינו. פונדקי-הכפרי ביתו היה פתוח לאורחים עניים, משהיו אוכלים ושותים נתן להם נדבה וצידה לדרך, ועל הרוב היו הפונדקאים משׂיאים בנותיהם ולתלמידי-חכמים מבחורי הישיבה. ולפי דרכם של כל אלו האמורים ומעשיהם בדורם היו מה שזבולון ויששכר, שבטי ישראל, היו בשעתם; זבולון היה עוסק בפרקמטיא וממציא מזון לשבט יששכר, והם עוסקים בתורה.

פרנסי הקהל היו נוהגים שררה על האומנים ברמה, והבדילום לרעה מכל בעלי-הבתים בדברים הרבה. פועל לא היה רשאי ללבוש בגדי-משי ו"שטריימיל". בבתי-מדרשות היה מקומו על הספסלים שבשורה אחרונה מאחורי הבימה, ולתורה היו קוראים לו “החבר” ולא “מורנו”, ולא היה עולה למנין ז' גברי הקרואים, אלא נוסף עליהם, וקראו לפניו שלשה פסוקים, וכנגד זה שתי התוכחות, שבתורת-כהנים ושבמשנה תורה, וכל הקללות הכתובות שם, כלן היו נקראות ונתונות לו. אסור היה לו לבוא בקהל, בהתאסף נכבדי העדה, ואת פיו וחות-דעתו לא שאלו מעולם. על דבר פשע כל-שהוא גערו בו בנזיפה וסטרו אותו על הלחי. וכשהיה מעיז פניו ברבים נמנו עליו להלקותו מכת-מרדות בחדר הקהל. את בניו חטפו ומסרום לצבא כופר נפש של אחד מחובשי בית-המדרש ובר-אבהן. וכאן השם “בר-אבהן” נאה מאד, שממנו משמע, שיש אדם שאינו “בר-אבהן”. ומי הוא? זה בן-עני, שנצטרף בפנקס הנולדים לאחים בני אב אחד, והוא לא “בן אביהם” ולא אחיהם, אלא אח לצרה, שיפדה אותם מעבודת-הצבא ויהא כפרתם!

ואף ביניהם לבין עצמם היו הפועלים מושפלים באותם הימים. דרך למודם של דברי אומנות מתחילתה היתה שלא כהוגן, וגררה אחריה לבסוף תולדות רעות הרבה. תלמידו של פועל נתחייב לעבוד כמה שנים עבודת משרת, גם עבודת שפחה ועבודת אומנת בבית רבו ולקבל מהלומות, מריטות-שער ומכות-לחי מידו ומיד אשתו, בעלת-הבית, בכל עת ובכל שעה וכמה שירצו. ואם את המלאכה גופה לא למד, הידיעה לו מניין? סופו שהיה בימיו פועל-הדיוט, מר נפש ואומלל, ולפכח צערו התחיל שותה כוס–תנחומין ונעשה שכור. ידים לו – ומכה. וכיון שנתן לידיו רשות לא היו מבחינות והכו פעמים גם את אשתו, בת-זוגו. ואוי לתינוקות, שמזלם הרע הביאם לידי רב זה בזמנו! והתינוקות, שבאו להתלמד מהדיוט שכמותו, מי הם? יתומים, בני-עניים, עזובים ועלובים, שלא קראו מימיהם – עמי-הארץ גמורים!

ואף-על-פי-כן, כמה שהיתה עמידתם של פועלים רעה, נמצאו ביניהם הרבה אנשים טובים, אנשי לבב ובעלי דעת – ואביונים שמחים.

עד כמה שבית-דירתו של אומן היה נראה עגום ושמם מבחוץ, היתה פעמים השמחה במעונו מבפנים, בשעת העבודה. הנה עומד לו, למשל, איציק החייט וכובש מלבוש, מעשה ידיו, המונח לפניו על השלחן, פותח ב"מארש" ומרקיד את המכבש שבידו לפי נענועי קול נגינתו. והבחורים, הפועלים, אחוזי מחט, כשהם יושבים סביב לשולחנו ותופרים, מסייעים ועונים לו, כל אחד בקולו, וכל אחד בגרונו, ומפי כלם יוצא “מלך עליון” בגילה ברינה ובשמחה רבה. ומיד עוקם אחד מהם את פניו, לובש צורה עגומה ובקול עצוב חורז ואומר חרוזי בדחן לכלה “בַּכֶּסֶה” ליום חתונתה. הבחורים קצתם עונים ככלי-זמר בקול דממה ובנעימה דקה ואבלה, וקצתם גועים כנשים בבכיה – ובבית תאניה ואניה, תאנית-חתולים בנשף-חשקם, ואחריתה כרכור ורקידה. הבחורים שאסורים בבטול מלאכה, מרקדים ריקוד מיושב לפני הכלה. ובמקום שושבינות, דורון זה שנותנים כנהוג לזוג בשמחת החופה, זה צובט את זה ואחד משמט לאחוריו כובעו של חבירו, וחותמים בקריאת מזל-טוב בקול ששון. בעלת-הבית משימה לפניהם קערה גדולה מלאה בולבסין חמים, מבושלים בקליפתם, וכדאי היה לעמוד אותה שעה ולראות, היאך הבולבסין נקלפים, נזרקים לתוך הפה ונבלעים במהירות מופלגת כהרף-עין. מהירים באכילת בולבסין כפועלים חייטים וכיוצא בהם אין דוגמתם בכל העולם. ואין בזה שום חידוש, שהרי הבולבסין – אוי לנפשם – מזונם בכל יום.

דברי שיר הרבה יש, שהפועלים אמרום מעצמם, בשעת השראת רוח השירה עליהם, ומהם יצאו ונתפשטו בעולםונעשו שירי-עם. אלו הפועלים, שהיו מחזירים על הכפרים, ערבבו בשיריהם מלות הרבה מלשון הגוים עד שהיו פעמים חצים יהודית וחצים רוסית. השירים הללו יש בהם שירי-אהבה. אמה עבריה, למשל, עדיין בבתוליה, מתגעגעת בגלותה, בבית-המבשלות, על דודה, מזכרת שעות טובות ונעימות, שהיו מטיילים שניהם כזוג של יונים אהובים, פעם בסבכי יערים ופעם בבר ובקמה, ומתעלסים באהבים. או בתולה סתם משתוקקת לחתן ונמשכת לו בכל נפשה, כתינוק זה שפושט ידיו כנגד הלבנה לחברה בזרועותיו. ויש בהם שירת כלה לחמותה הרעה, שירת יתומה עלובה לאם-חורגת, ושירת-טירונין לעבודת-הצבא, שנפטרים בבכיה ממחמדי-נפשם – הנשויים מנשיהם ובניהם, וילדים קטנים, נשואים על כפים של “הדודים”, פולמוסטים זקנים, מעוטפים עטיפת עורות כבשים, ארוכה פי שנים ממדת גדלם – מאבוֹתם ואמוֹתם ומאחיהם ואחיותיהם. הקטנים הללו קרויים באותם השירים “יתומים עלובים”, המטולטלים כעלים נושרים מאילנות לירכתי-צפון, לבין נכרים, אכרים גסים ובורים, להיות שם רועי-חזירים, ושם ימותו, והוריהם לא ידעו את קבורתם עד עולם. – ויש בהם גם שירי-זעם והתולים על בעלי-כיס, על פרנסי העדה ועל המשמשים בקודש. בשיריהם אלה הניחו הפועלים את כל חמתם במיני בריות הללו ונפרעו מהם באלות וקללות, בהתול ודברי-חידודין על הלחץ והענויים הקשים שהתענו תחת ידיהם, והיו מכנים להם שמות לגנאי, כגון: בעלי-טובות, בריות נאות, בעלי ידים יפות וכיוצא בהם. ומכאן אתה אומר, שהפועלים מעין נשמה פיוטית להם וילדוּת יש להם גם בזקנוּתם, ולפיכך הם מצויים אצל נערים ומחבבים את הסופרים הפייטנים.

ילדים אף הם אומנים בטבעם. האומנות חביבה עליהם ועובדים תמיד ברצון – בונים, מפסלים ופוסלים ומציירים, וכיוצא באלה. תינוק של בית-רבן בוקע עצים באיזמל ועושה טפוס, מתיך בו עופרת ומוציא חזרזרים לחנוכה, עושה כלי-געש והלמות-המנים לפורים, מצייר צורות תמוֹרים ופטורי-ציצים ומדביקם על החלונות לכבוד חג השבועות. אלא לא די שאין מכשירים כשרון-המעשה בהם, מאבדים אותו לדעת בחוזק-יד. אומרים לילדים: מוטב שתלמדו ואל תשעו בדברי-הבלים! וכשילד מזדמן אצל בעלי-אומנות, הוא יושב ונהנה ממעשה-ידיהם ומדברי-שיחם ונגינתם והגיונם. לאחר שמעלה על דעתו את כל הכעסים ודברי רוגז ותוכחות שמגיעים לו בבית-רבו, בבית-המדרש ובבית הוריו, הוא רואה את עצמו אותה שעה כאן כאלו יצא מיגון לשמחה, מאפלה לאורה. עיניו רואות ידים עסקניות, אזניו שומעות שיחה נאה ולבו נהנה ושמח.

ילדים אומנים הם, ואומנים – ילדים. אלו ואלו מצוּוים בכבוד ומורא: ילדים – בכבוד הורים ומורים ויראתם, ואומנים בכבוד בעלי-בתים ומוראם.

אייזיק נפחא והירצל הנגר בזכות-אבות יצאו מכלל בעלי-אומנות ונמנו בין בעלי-בתים שבעיר. הם התיחסו למשפחה נכבדה והיו קרובים לגדולי העיר. אבותם הורישו להם בתים בשוק, המקום המשובח משאר הרחובות, ומקומות בכותר מזרחי שבבית-המדרש. שניהם היו שכניו של רבי חיים, בית אייזיק מימינו לבית רבי חיים, ובית הירציל משמאלו. והשכנים הללו היו דרים בשלום. מבקרים זה את זה ברגלים ומועדים של שמחה. בנו של הירציל, בן-ציון, היה חבר לאחיו הגדול של שלמה’לי. ורבי חיים היה מלמדו בחנם שעה אחת או שתי שעות ביום, כשנפנה מעסקיו. מה שאייזיק והירציל היו רשאים בקפוטה של משי וב"שטריימיל" בשבת ויום טוב – לא קשה כלל: זכות-אבות עמדה להם. קשה הוא זה, שבניהם של אבות חשובים ונשואי-פנים יהיו בעלי-אומנות. אומרים: “רוח-רעה, לא עלינו, נכנסה בהם בילדותם, שבטלה אותם מתורה ומשכתם לדברי תעתועים ומעשה-נערוּת. ילדים היו בקטנותם וילדים נשארו, לא עליכם, בזקנותם. רוח רעה זו היתה מקשקשת בהם, מקשקשת ומקשקשת. ומה היה בסופם? לא כלום – בעלי מלאכות. אף-על-פי-כן… אינם כאותם ההדיוטות. סוף סוף בני בעלי-בתים נכבדים הם”!

ולילדים-זקנים הללו הביא יצר-הרע את שלמה’לי. זו היתה הדחיפה האחרונה מן הדחיפות הרבות, שהיה דוחף את שלמה’לי ומוציאו מאותו העולם העבר. עכשו לא ישב עוד תדיר כתרנגולת-דוגרת על “ביצה”.

פרק שלשה-עשר

אייזיק והירציל שניהם נתחבבו על שלמה’לי. אבל לאייזיק היה לבו מושכו בשביל בי-נפחא שלו. מבי-נפחא זה היה שלמה’לי נהנה יותר מחקירותיו של אייזיק. וכנגד זה הירציל הנגר כמו שהוא במנהגו, בהלוכו ובדבורו ובשגעונותיו, הוא גופו היה מהנה את שלמה’לי הנאה מרובה. רתחן זה הרי הוא בעצמו בי-נפחא, רוחו כתנור אש תמיד בוערה בו.

שעותיו הפנויות של שלמה’לי היו נתונות פעמים לבי-נפחא של אייזיק ופעמים להירציל, הכל לפי תקופות השנה ולפי רוח היום. בתקופת תשרי, למשל, עת גשמים וטיט-חוצות, או סתם יום סגריר ומעונן, רוח לח וקר נושב, השמים מתקדרים, מתעטפים בעבים כבשׂלמה בלה ומטולאה, טלאים שחורים על גבי טלאים אמוצים-כהים, ופניהם זועפים וזורקים מרה-שחורה בכל הבריות, – אותה שעה שלמה’לי בא לבי-נפחא, מצמצם ישיבתו בין הכלים, המונחים בזוית, יושב דומם שקוע בהרהוריו, שוקט ומביט ממקומו. נושב המפוח, מתלהבים הפחמים, הברזל מתלבן וניצוצות נתזים – ושלמה’לי אסור בחבלי-קסם. רוחו טס לעולמות מופלאים ורואה מראות יפות וצורות נאות מהרהורי-לבו. גופו כאן, בבי-נפחא, ונשמתו שם בערבות-עדן ובמשכנות שלום, אורה ושמחה – שלמה,לי בורא עולם טוב ונחמד למראה ומשרה נשמתו בעולמו הנאה, שברא בדמיונו.

ובאותם הימים שהשמש זורח ובהיר בשחקים, דשואה האדמה ונאה עולמנו זה, ושלמה’לי מתענג מזיוו בכל נפשו ובכל חושיו, – אותה שעה לבו מושכו להירציל, שביתו והכליו, רפת-בקר ומתבן ולולין של עופות נועם וחן-הכפר עליהם, ושמנהגו ודרכי-חייו הכל שלא כדרך בני העיר. ראית מימיך יהודי, בעלי-הבית חשוב, שמטפל בעופות ובהמות ויש לו כלב בביתו? יהודי בעל אשה ובנים ובית-דירתו בשוק, שהוא אינו ישן לאחר אכילת “טשאלינט” בשבת, כדרך העולם, ומטייל עם בנו מחוץ לעיר?

שלמה’לי קנה לו חבר, את בן-ציון, בנו של הירציל, והוא וחבירו היו מחבבים זה את זה. בן-ציון מדות בן-עיר ומדות בן-כפר נתיחדו בו. היה יודע ללמוד מעצמו משנה וגמרא, אלא שהתרשל בלמודו והיה ממעט בתורה ומרבה בעסקי בית ושדה. בעל לב טוב ושותק היה מטבעו, מדבר מעט וברמיזה ועושה הרבה. רמז – ושלמה’לי ידע מה הוא רומז. יושב לו, למשל, בן-ציון ביום קיץ אצל פתח ביתו בחוץ, כחום השמש בגבורתו. הכלב משתטח על גחונו לרגליו, ומנשם בקושי מרוב החום, ופעמים הוא מרים ראשו, מושיט לשונו וצודה – ופתאם זבוב בפיו. ומצדו רובצת תרנגולת פרושׂת-כנפים, ומתחתיה צפצוף אפרוחיה עולה. עת מנוחה היא למשפחה זו לאחר מרוצתה וביקורה באשפתות עד עתה. כלתה רגל מן השוק, אין עובר ושב. הפרות רועות בשדה והתינוקות כלואים בבית-רבן, והגדולים גוהקים ופוהקים, זה בביתו וזה בחנותו, וצמאים למים, למים קרים. על אחד הכתלים חתול מטפס ועולה, ובאמצע הכותל הוא נח; הופך פניו לאחוריו ומביט ונמלך בדעתו מה יעשה, יטפס ויעלה או יחזור וירד? אותה שעה שלמה’לי יוצא בחשאי מתוך הבית לאחר שנתפטר מתלמודו בשיעור הקצוב לו ליום. עומד ומצפה ונושא את נפשו למרחוק, לקו ירוק של ראשי אילנות בשיפולי כפת-הרקיע. ומיד הוא רואה את בן-ציון יושב פתח ביתו, וקפץ ובא אצלו. בן-ציון עומד ממקומו, רומז בעקימת חוטם והולך – ושלמה’לי אחריו. שניהם שותקים ויודעים, הליכה זו טיול ארוך הוא להם מחוץ-לעיר.

בדרך הלוכם בתחומה של עיר נכנס בן-ציון עם חבירו לתוך הגורן, לראות ערמה של חשש חדש, שהוא לשם. אוירו של גורן מצונן ונעים, וריח טוב של חשש עולה ונבלע באברים. החברים הללו מסכימים בלבם לדעה אחת ומתפרקדים על הערמה ומחליצים עצמוֹתם בנחת-רוח: שוכבים ומביטים לסנוניות שפורחות ויוצאות, פורחות ונכנסות, ומצפצפות וטסות סביב קניהן מתחת הגג של תבן, ופיות פתוחים, חרטומים מכורכמים של אפרוחים ערטילאים מבקשים אוכל, שלוחים מתוך הקנים לעומתן.

יוצאים החברים מן הגורן והולכים ובאים למישור גדול. שדות זרועים מישירים והולכים בו לארכו ולרחבו עד למרחוק, ונוי ויופיי בכל מקום. שם כוסמת צחה ואדומה מלבלבת, וחטה צהובה כעין הזהב כמסגרת לה מסביב, פרחי-נועם כעין התכלת נוצצים בבר ויפים לעינים, ובריות משונות, יצירי-כפיו של הקדוש-ברוך-הוא, פורחות ורוקדות ומנתרות שם בצפצוף בזמזום ובקול זמרה. בן-ציון מתבונן לשדהו שם ונהנה, השׂעורה אביב וטובה. והוא פונה והולך משם ושלמה’לי אחריו שניהם פני-להבים פניהם, שניהם שותקים ומדושני-עונג והולכים ובאים לאחו. שם רועים סוסים כבולי רגליהם הקדומות. תחת ערבה גדולה מדורת-אש בוערת, טראחים אופה באוּר בולבסין ומשֹים עליה מעת לעת ענפים יבשים מעלי עשן, כדי לגרש את היתושים. סוס אחד מקרוב כיון שראה את בעליו, את בן-ציון, היה זוקף את ראשו, מדלג ופוסע כמה פסיעות ברגליו הכבולות וצוהל – זהו “ברוך הבא!” בלשון סוסית. בן-ציון מחזיר לו שלום, מעביר ידו על גבו ועל אחורו, מזרז את טראחים ומצווהו על דברי העבודה ופונה והולך ושלמה’לי אחריו, והם הולכים ובאים לפני-ולפנים בתוך יער גדול.

משעה ראשונה שראה שלמה’לי יער צומח עצים נקבעה בלבו אהבה לו ויראה מפניו. עדיין בקטנותו שמע עליו שמועות נוראות, שהוא מקום גזלנים וחיות רעות, גם שדים ומזיקים מצויים בו. ומעשה בבנות העיר, שהיו לקטות אוכמניות ביער, בא דוב ואכל את האוכמניות מתוך כליהן, ועד שהוא אוכל נחפזו וברחו. ולא מפני חיות רעות ומזיקים בלבד, אלא היער בחזקת סכנה לבני ישראל גם מפני גוי קטן וכלבו. בהכנעה וכובד-ראש היה בא עם חבריו ביער ומביט לכל רוחותיו. מקול עלה נדף נזדעזעו כלם, משֹימים כף לפיהם וזה מצביע לזה, מתקו ואומר: הס! – אמת, כשהיה מטייל אחר-כך בכנופיה של הירציל ובן-ציון, והכלב עמהם, לא היה לחוש עוד. נזדמנו לפניהם בני גויים שם, היו אלו ואלו אומרים “יומא טבא”, וכלביהם מלקקים ומריחים זה בזה, והולכים לדרכם. ואף מפני השדים לא היתה עוד סכנה כלל, הירציל הרי ידע לחש למזיקים ואימתו עליהם. והוא בעצמו היה מספר, מעשה במזיקים, שהעמידו רוח סערה ביער והתרומם כגלגל, ושם ערמה גדולה של חשש ונתכוונו לזרות אותה לכל רוח, השליך סכין בתוך הגלגל ולחש עליהם לחש ידוע לו מן כתב-יד, שהולך ונמסר בסוד מאבות לבנים במשפחתו, ונתבהלו ונסו מפניו למקומות-מדבר ולא ישובו משם עד עולם. אף-על-פי-כן אימת היער שהיתה עליו בראשונה רשומה נשתייר בלבו, ובכל פעם שנכנס בו היה מרגיש יראת-הכבוד מפניו.

שלמה’לי היה מדמה את היער בדעתו כבריה חיה, כמין אומה כביכול. נתקבצו להם במקום אחד המונים-המונים אילנות, זקנים וצעירים, גדולים וקטנים. כל אחד פרט בפני עצמו הוא למראית-עין, אבל “בעיקר” אחד סבוך בחבירו ואגודתם בארץ יסדו. ינשב רוח קל, מיד הכל מרגישים, מנענעים זה לזה בראשיהם ומתלחשים יחדו. קטן וגדול אינו שותק, “רוח אחד לכלם”. הפיח בהם ויתעוררו כלם. הך כאן ונשמע הקול שם… ורוח סערה, רוח צפון חזק כשיגע בהם, ברעש גדול הם משמיעים קול להודיע בעולם את צערם ואת לחצם. אותה שעה היער הולך וסוער, וראשי האילנות הומים כגלי-ים. כל נפש חיה בו נחפזת בהולה ומבוהלה ובאה בחורים ובמחילות-עפר.

יודע שלמה’לי את היער ומכיר את טבעו, ועיניו ראו אותו “בימי הרעש”, ולפיכך הוא נכנס בו תמיד ביראה אפילו כשהוא שוקט ושאנן, אפילו בעת רצון, כשמזמין לבוא ולנוח בצל קורתו ומקבל את אורחיו בחבה ובפרי-מגדיו – בדומדמניות ובאוכמניות, ומשמחם בנגינות ובשירי-זמרה. עכשו הוא יושב עם חבירו בעבי-היער תחת אילן גדול, לאחר שטייל בשדות הפרזים ונתייגע בדרך והמנוחה נעימה לו מאד.

החברים חוזרים לעיר בין-השמשות ונכנסים לבית-המדרש בחשאי, שלא ירגישו בהם, וגומרים עבודת היום בתפלת מנחה.

שלמה התחיל מסדר סדר העבודה אצלו בבית אליבא דהירציל. שוקד הוא על עבודתו בגן-ירק שמאחורי ביתו, רובץ בין התלמים ומנכש בצנון, בבצלים ובקשואים, ותיכף לתלישת העשבים הרעים הוא בודק את הירקות לראות אם הגדילו. מתעסק בגידול יונים ועושה להן קנים של תבן בעליה, וגם עופות מזמרים מצויים אצלו בתוך כלוב. מרביץ תרנגולות בסל על ביצים מתחת המטה ושוחה עליה כמה פעמים ביום לראות, היאך אפרוחיה מתבקעים ויוצאים. היה מעשה בברבורה אחת, שנתחבבה על בני-הבית בשביל יופיה ובקשו עליה רחמים מלפני אמם, שלא ישחטוה לחג הפסח, וברבור ובת-זוגו שהיו בבית נשחטו תחתיה. לימים דגרה הברבורה והמליטה שנים-עשר אפרוחים בבת-אחת, וקבּל שלמה’לי הטורח על עצמו להיות הוא מטפל בגידולם. ואמת הדבר, שלא התרשל, חס-ושלום, ועשה מלאכתו באמונה. הרבה טרח בשבילם כל הימים, הרבה יותר משאביו ואמו היו מבקשים, וזה גרם פעמים לדברי רוגז ביניהם מעין שיחה זו:

– שומעת אַת – אמר רבי חיים בתרעומת לאשתו, שכדרך היהודים לא קרא לה מעולם בשמה אלא אַת – המעשה בברבורה מעשֹך הוא. ממך היה הדבר. לברבורים קטנים נתאוית. עכשו הבחור שלך בטל מתלמודו ואין דעתו אלא על הברבורה, עליה ועל אפרוחיה.

– ממני, הוא אומר! – מתרעמת שרה ואומרת – נפשי חשקה בברבורים! הכל היו מבקשים רחמים על הברבורה, וכשיארע דבר-מה הקצף יצא עלי, אני חייבת. מחיר, כמו שאני בת-ישראל, מחר, בלא נדר, אני קוראה להשוחט, לכשתרצה, וישחוט את הברבורה, אותה ובניה ביום אחד!

– אל נא באפך – מדבר לה רבי חיים רכות – אין לומר דבר לפניה, מיד היא כועסת. לשחוט אפרוחים רכים, נקיים הללו, למה? צער בעלי-חיים!

– ולזה זה אתה מבקש ממני? – אמרה שרה ברוגז – אם בעל רחמים אתה, למה אתה אומר לי?…

– אני אומר כלום – הפסיק רבי חיים את אשתו, מתרצה לה ומתנצל בשחוק של חבּה – אני אומר כנגד זה… אומר אני, משנעשה אפוטרופוס לברבורים הסיח דעתו מתלמודו ואינו עוסק אלא בהם, פעם הוא אצלם בחוץ ופעם ברחובות.

– אני יודעת מה אתה? – אמרה שרה ודמעות בעיניה – הוא רוצה שילד יהא כלוא בבית כל היום. אין אני יכולה לכלוא אותו. אתה הרי אבא אתה, תן דעתך עליו ושמור צאתו ובואו מבוקר עד ערב.

– דייך, דייך! – אמר רבי חיים, פושט אצבע והודף בה בצדה של אשתו ושוחק לה בידידות, ואשתו מתפייסת לו ושוחקת אף היא - ושלום להם.

שלמה’לי מתאוה להדמוֹת להירציל גם במלאכת מחשבת. מה הירציל צר צורת רבי יוסי ובת-קול שמנהמת כיונה, אף הוא בקש לצייר צורה מן הצורות, ולא עלתה לו, והוא מתנצל בינו לבין עצמו ובפני אחרים, שהוא מחוסר כלי-אמנות הראוים, ואין אומן בלא כלים. בחרושת-עץ הוא צריך איזמל חד, וזה שזכה בו בגורל הרי הוא של עופרת, רך ופגום, ולמלאכת הציור צריכים למיני צבעים אדומים וירוקים, ולפיכך אינו חייב אם לא תמים פעלו­ֹ. דיו שהוא מאמן ידו לעשות פנסים של נייר, מנקיות-האזנים וסריגת “בעזרת-השם” על פני האגרת, סריגה מסולסלת סלסולים-סלסולים וסופם צפור משונה.

פרק ארבעה-עשר

דרכו של שלמה’לי בחיים עד לפרקו זה אם אינה סוגה בשושנים על-כל-פנים היא ישרה בלא רכסים והדורים, וקוצים אף הם אין בה. ומכאן ואילך הדרך מתעקמת, בורות ומהמורות וגם קוצים בה. וכל שהיא הולכת ומתרחקת המכשולות מתרבים, עד שנעשית משובשת במעלות ומורדות, בהרים ובקעות, וקשה לעבור בה. המכשולות הראשונים לפני שלמה’לי בדרך הן צרות הכלל. צרות רבות ורעות נשתלחו על עיר ק… ואף הוא היה בצרה עמה.

המקור שהשפיע ביותר פרנסה לקהלת ק… ועשה אותה לשם ולתהלה בכל העיירות שבליטא, היה מין בד אַסטרחנקי, ובייחוד מן בד לצעיפי הנשים. “אסטרחנקי” הוא בד עבה, צבוע ירוק-כהה, נגלל וכרוך כריכות-כריכות והיה משמש לבגדי עניים. ולא מצינו בפנקסאות של עיר ק… טעם לדבר, למה נקרא אסטרחנקי. ובד של צעיפים היה דק ומגוהץ, וארכו ורחבו כמפה זו, שמקנחים בה הידים. שני מיני בד הללו הגרדים שבעיר היו עושים. הנשים היו משימות על הסבכה שבראשן צניף לבן זה ומתכוונות להניחו כך שיהיו שני ראשיו יוצאים להן מאחוריהן כשתי לביבות רבוכות, ואצל כל אחת לביבה קטנה וקצרה כסניף בצדה. ומטפחת היתה מקפת כעיגולין של חבית את הראש הצנוף הזה. וראשיהן היו מתעבתים מלפניו זה בזה בקשר אחד וחוזרים והולכים, כל אחד לצדו כלפי האוזן, ונתחבים שם. אצל נשים זקנות וצנועות היה קשר זה כטוטפת בין עיניהן, והבחורות היו מצדדות אותו קצת לאחוריהן. נשים של עשירים היו לובשות בשבת ויום-טוב מטפחות-משי ישמעאליות או טורקיות, ובחול מטפחות-צמר מצוירות וידועות בשם מטפחות-תפוחים. המחותנים מצד החתן היו שולחים סבלונות להכלה מטפחת-טורקית ומטפחת-תפוחית, ומצד הכלה היו שולחים להחתן “שטריימיל” לשבת.

כך היו האמהות-הזקנות שלנו מתקשטות בימים ההם.

האמהות הקפידו על הצעיף שיהא תמיד מלובן ומגוהץ וחלק. חליקת הצעיף היתה נעשית בידי שתי נשים, בעלות-בית, שנשתתפו במלאכה זו לצורך עצמן. סדר החליקה כך הוא: שתי נשים זו עומדת כנגד זו מרחוק כמלוא אורך הצעיף, כל אחת במקומה אוחזת בקצות הצעיף לרחבו בשתי ידיה. ועל דרך זה הצעיף מתוח לארכו בין שתיהן כמין מרזב. ומכניסים בו כדור גדול של אבן או של זכוכית ושל ברזל. אחת מרימה קצת את זרועי ידיה והכדור שופע ויורד מצדה ומתגלגל ובא לצד של חברתה, ומיד זו מרימה קצת ידיה והכדור חוזר ומתגלגל לזו שכנגדה. וכך הכדור מתגלגל וחוזר בצעיף, עד שמחליקו יפה-יפה.

מי שלא ראה שתי הנשים בשעת חליקת הצעיפים, היאך הן עומדותזו כנגד זו בכובד-ראש, בנפנוף ידים וכתפים, בבליטת-כרס ובצידוד ראש, בעיקמת-חוטם ובסיקור-עינים, והיאך הן שוחקות זו לזו במתק-שפתים ומרירות כאחד, וזו שולחת לזו מדובשה ומעוקצה, דברים נעימים ושנונים – מי שלא ראה זאת לא ראה טוב מימיו. אין דומה להן במשחקים ומשחקות בבתי-קרקסאות, ובכל בתי-תיאטראות שלנו בזמן הזה הבל הם בפניהן.

את הצעיפים הללו הגרדים של גויים בעיר היו אורגים אותם בבתיהם, ותגרים יהודים מאנשי המקום לוקחים אותם בכסף ובפקעיות של חוטים, שהגרדים צריכים להם. תגרי ק… היו על הרוב חתנים סמוכים על שולחן חותניהם או אברכים שׁכּלוּ להם מזונותיהם בבית חותניהם, והפרוטה עדיין לא כלתה מכיסם. ואף בניו הנשויים של רבי חיים היו מתעסקים בסחורה זו. הצעיפים היו עוברים לסוחרים גדולים ונתפשטו על ידיהם בכל ערי ליטא. צעיפי ק… עשו להם שם גדול בעולם וקונים רבים קפצו עליהם. הפרנסה היתה מצויה בעיר ורבים היו נזונים ממסחר הצעיפים. כך היה הדבר מתנהג והולך מאבות לבנים, ופתאם – והנה גזרה רעה.

נגזרה גזירת ההלבשה – יהודים חייבים בלבישת בגדים כמנהג “אשכנזים”, ויהודיות אסורות בתספורת ובתגלחת ראשן.

וכיון שיהודים מתלבשים ונעשים אשכנזים הדין נותן, שהיהודיות נעשות אשכנזיות. אמת, בעיר ק… הגזירה עוד לא נתקיימה. פאות ו"שטריימיל", ראשים מגולחים וצנופים עדיין שם כקדם, אבל בשאר עיירות וכרכים – שם או ואבוי! יהודים מעלים כובעי הגויים על ראשם ויהודיות מורידות מעל ראשן הצעיפים ולובשות צניפות-ליטאיות, מיני סמרטוטים משונים, במחילת כבודכם. אין צעיפים, אין מסחר ואין פרנסה – והעיר ק… נבוכה. הכל מרגישים בעניות, מרגישים הטווים, הגרדים והתגרים, הקטנים עם הגדולים. מרגישים גם המוזגים; שאם אין לחם לגרדי – יין מניין לו? ואם הללו מתפרנסים בצער מרגישים גם החנונים ובעלי-אומנות והפועלים. אין צורך ואין חפץ בהם למחוסרי-פרנסה. העניות מתגברת וקבצנים מתחדשים ובאים. יורדים מנכסיהם נעשים מלמדים. והמלמדים כעשבי-השדה נוצצים בכל יום. רע, רע מאד. ובני-אדם כשרע להם הם בעצמם נעשים רעים, מתקוטטים ושונאים זה את זה, אחד יורד לחייו של חבירו ומוציא בלעוֹ מפיו, מחלוקת ודברי-ריבות בשעריהם. אין נחת עוד ואין שלום בעיר.

בבטול הצעיפים הורע גם לרבי חיים. בניו הנשויים קפחו פרנסתם. גיסו, שמסחרו היה בחוטי פשתן, פשט את הרגל וברח, הפקיר את אשתו ובנו הקטן, ומזונותם היו על רבי חיים על-כרחו ושלא בטובתו. ואף הוא בעצמו לא ראה ברכה בעסקיו. בטקסא של בשר, שהיה חוכר אותה, הפסיד ממון הרבה, משום שבני העיר היו ממעטים באכילת בשׂר. נצטמצמה פרנסת ביתו פסקה השלוה במעונו.

שלמה’לי התחיל טועם מרירות בחיים. עברה שלות הילדוּת.

וצרה, כיון שפתח פתוח לפניה היא גוררת צרות רבות אחריה. ובאחד מימות-החמה, ימי השרפות בעיירות של ישראל, נפלה דליקה בעיר ק… ונשרפו בתים רבים, ובתוכם גם בית אביה של פראדיל. בכל רחובות העיר תלי-תלים של אפר ועליהם קימוניות מעושנות כמצבות בבית-הקברות. בני-אדם אומללים, ערומים ויחפים, צנומים ומצומקים כפגרים מתים, ומתגוללים בחוצות. מקצתם מחטטים בערימות-האפר של בתיהם השרופים, מבקשים שארית כל-שהיא מכל מחמדיהם שהיו להם, כמי שמטפל בנבלה של סוסו ומסתפק גם בנעלי-ברזל שבטלפיו. שמחתו של זה על מסמר ועל קדירה ועל בולבסין צלויים, שמצא בתוך האפר, היתה מדאיבה נפש רואיו הרבה יותר מצערם של אותם העלובים, שהיו יושבים בחבּוק-ידים שוממים ואבלים ותלויי-ראש.

את הוריו של פראדיל ובניהם הכניס רבי חיים לתוך ביתו, והיה המקום שם צר לכלם, אלא בשעת-הדחק צערו עצמם מחיי-רווחה, באונס או ברצון. לא נצטער רק שלמה’לי בלבד, ועוד היה נהנה בלבו, שעכשו הוא דר עם פראדיל בדירה אחת. ויותר שהמקום צר, יפה הוא לו ביותר – הרבה פעמים ביום הרי יזדמן לו להיות נתקל בה,והסתכל בפניה, לשמוע את קולה, להזין עיניו מזרועותיה והערומותבעשיית מלאכתה ולהרגיש נשמח רוחה, ולא לחוש עוד מפני מראית-עין. היה משתדל לשמש את הוריה של פראדיל בכל מה שאפשר, לילך בשליחותם ולהביא מה שמתבקש להם, ולשם נשיאת-חן נתכוון בזה. וכדי לעשות נחת-רוח להם לא חס על עצמו והיה בא יום-יום בעגלת-יד לבית דירתם השרופה, בה בשעה שפראדיל היתה חוטטת שם, ותיכף לביאתו התחיל מחפש – מחריש ושותק, וכל מה שבא לידו שם הוא נותן בעגלתו. ואף מציאתה של פראדיל היה נוטל מידיה בחשאי ונותנה לשם. וכשנתמלאה העגלה טרח בה בהולכה לביתו, הוא מושך ופראדיל דוחה, שניהם מזיעים ופניהם מאדימות ושניהם שותקים. וכך היה סותר תנור וכירים ומסיע את הלבנים לביתו. שמחת הגבור, כשהוא חוזר בפומבי מן המלחמה בשלל רב, בכסף ובזהב, לא הגיעה לשמחת שלמה’לי, כשהיה מושך בסיוע של פראדיל את עגלתו טעונה לבנים, גרוטאות ושברי ברזל וכיוצא בהם פכין ומסמרות מוצלים מאש. מרה היא האמת וחייבים לאמרה – שרפה זו, שרבים הוזקו בה והיו בצער גדול, שלמה’לי, שהיה כמצטער למראית-עין, החזיק טובה לה בלבו, כיורש זה, שבוכה, כביכול, בשעת פטירת אביו העשיר ולבו שמח.

אבל לא היו ימים מועטים ונגעה בשרפה גם עד נפשו של שלמה’לי. הוריה של פראדיל, שאבדה להם כל תקוה להתקיים בעיר ק… נתפטרו משם והלכו למקום אחר, והיתה פרידתה של פראדיל קשה על שלמה’לי, שהורגל בה זה ימים רבים, ונצטער עליה צער גדול.

פרק חמשה-עשר

ומצרות וכל מיני פורעניות מתרגשים ובאים בזה אחר זה על עיר ק… כגלי-ים. מי כישראל מלומדים בצרות, שעל כל נחשול שעומד עליהם לטבעם בים זועף זה, הם מרכינים ראשם כקנה, וחוזרים ומרימים אותו כשישתוק הים מעליהם. ברוך שאמר לישראל: “כי תעבור בנהרות לא ישטפוך, כי תלך במו אש לא תכוה!” גזירה יוצאת על הצעיפים – ודאי גזירה רעה היא. והיהודים? היהודים מתרגלים בה, דוחקים עצמם מעט, רעבים מעט, מצערים עצמם מעט מצרכיהם ובוטחים, שבעזרת השם אפשר שיחיו גם בלא צעיפים. דליקה נפלה בעיר – אמת, זוהי צרה גדולה. אבל הקדוש-ברוך-הוא הוא אבינו וישראל בני-רחמנים. והנה כתבים נכתבים ומשולחים נשלחים, ויהודים מצפים וממתינים – ואין עוזר. משולחים הלא אף הם בשר-ודם, שנשים ובנים להם ולאכול ולשתות הם צריכים ככל בעלי-החיים. בא החורף הקר, ודירת-עראי בחוץ אי אפשר עוד – היהודים על-כרחם נדחקים ובאים לתוך בתים. ואם צר המקום – אין בכך כלום. מצמצמים עצמם ויושבים ישיבת-אחים בדוחק. מחלקה-מהלכת באה ורבים מתים – גוזרים תענית ומתענים ואומרים תהלים. אביונוּת מתגברת ואביונים מתרבים – מי שרוצה ואפשר לו הרי יקח מקלו ותרמילו וילך למדינת-הים ולארבע רוחות העולם. עולמו של הקדוש-ברוך-הוא גדול הוא,ואהלין ארץ חמדה ורחבה היא, והמלמדות סחורה טובה שם. נושאים יהודים את רגליהם והולכים לשם ונעשים מלמדים ושלום להם לכאורה. קפצה עליהם הגזירה, שאסור ללמוד תורה אלא בהרמנא דמלכותא, ומחדרים אימה – מתחכמים ועושים תחבולה, הקדוש-ברוך-הוא מרחם – והמלמדים מלמדים.

כך היו בני העיר ק… מבלים השעות הרעות, שהתרגשו ובאו עליהם.

ובאותם הימים באה לעיר שמועת הקולוניות – המלכות נותנת ליהודים אדמה להתישב עליה ולעבדה. שמועה זו, כשנתגלגלה כפקיע ונמסרה מפה לפה, נתגבבו עליה גירסאות משונות הרבה זו על זו ונסתבכו לבסוף כל כך, עד שהיה קשה להתירן. מה קולוניות והיכן קולניות ונתינת אדמה כיצד? – בסוגיא זו נתבלבלו הדעות, ובכל מקום, בשוק ובבית-המדרש ובחצרו, כנופיות כנופיות בני-אדם נחלקו בה ברוגז ובגדופים ובקול צוחה.

– בבקשה ממך, רבי זליג – טוען חייקיל החיגר, שנותן נפשו על הקולוניות – אמור נא לי אתה הפילוסוף, החקרן הגדול והנורא, ה"בּע-בּע" שלך מהו? וה"עט-עט" שלך מה פירושו? דבר זה, שהוא עץ חיים ליהודים, אין מבטלים אותו בקימוט-מצח ולא ב"עט-עט" ו"בע-בע". דבּר עמנו בלשון בני-אדם.

– מה אומר ומה אדבר עמך, חייקיל, אם אתה… במחילת כבודך – החזיר לו רבי זליג בעקימת-פה, קומץ בשתי אצבעותיו מן הטבּק שבּבי-טבּקי שלו ומשׂימו באפו – אינך מבין כוונתו של דבר והתמצית שבו. נותנים קולוניות! ולמה? כלום נותנים בלא שום טעם: הילך חייקיל והיה רוזן ובעל-נכסים?! עט, ומאה פעמים עט!

– דברים הללו ממש אומר אני גם לפייבוש שלי – נכנס לתוך שיחה זו יעקל מבני-בניו של המגיד - להיות רוזן אתה מבקש, פייבוש? לאו! ענין זה, אומר אני, יש בו מעין דברים שבגוי… גוי פגן, שסופג ארבעים, במחילת כבודך. ולא עוד אלא, כפי שאומרים, על התרשלות בעבודת-האדמה ועל אחת משאר עבירות קלות ימסרו את החוטא לעבודת-הצבא, או ישלחוהו לארץ גזרה, לסיביר. פייבוש, אני אומר לו, מלמד אתה, ובמלמדות אתה עוסק כל ימיך, היה מלמד גם להבא, ואַל ישיאך דמיונך דברי-הבלים, שנתעברת הלילה, למשל, וגוי בבטנך… לא, פייבוש, הידים ליעקב לא ידי עשׂו הן.

– אין חפץ לנו בפלכים הקרובים, – בת-קול מפוצצת מתוך כנופיא אחרת שלפני בית-המדרש – בפלכים הללו אין אנו רוצים, אפילו אם יתנו לנו מלוא בתיהם כסף וזהב. מוטב שנלך לאותם המקומות, לייקטרינוסלב ולחרסון.

– יהי כדבריכם! – נשמעו עוד קולות הרבה יוצאים משם – אבל הכסף, הכסף, הכסף?!

– כסף נותנים!… יש כסף!… וכסף יהיה!… הסו ושמעו מה אומר רבי חיים! רבי חיים מה הוא אומר? יקראו אסיפה, אסיפה הבו לנו!

וזהו דבר הקולוניות, כפי שנתברר באסיפת העדה:

רבים מיהודי “רוסיא-הלבנה” וממגורשי הכפרים שם נתישבו, על פי בקשתם בשנת 1806, בתמיכת כסף ובדבר מלכות על אדמתה בחבל “רוסיא-החדשה”, לעבוד את האדמה כרצונם. ובשנת 1810 גזרה המלכות, שלא ישלחו עוד היהודים להתישב שם, כי אפס כסף לצורך הישוב. לאחר תשע שנים חזרה והתירה להם את הישוב, אלא שכל צרכיהם עליהם. ולפי החוקים מן 1835 ומן 1847 הורשו היהודים להתישב בתור אכרים על אדמת המלכות בכל תחום מושבם של ישראל, וביחוד בפלכים ייקטרינוסלב וחרסון, והוצאותיהם יתן הקהל מטקסא של בשר. וכיון שהקהל חייב בצרכיהם הניחו הנאספים את דבר הישוב בצריך-עיון עד האסיפה הבאה.

האסיפות הבאות היו לבטלה, ככל האספות, שאין בהן ממש, אלא שיחה בטלה ולהג הרבה. לכסף היו צריכים וכסף אין לעדה. ולא דיה שעניה היא ודלה, אלא היא גם חייבת מסים וארנוניות, שגובין ממנה בזרוע. כל יושביה, מקטן ועד גדול, שרויים בצער וזה לזה שואלים: מה יהא בסופנו? בלשכת-התנור שבבית-המדרש יהודים מסיחים בביאת המשיח, מודיעים ומחשבים “קץ” חדש, שרב פלוני, גדול בישראל, מצא בפסוק אחד. שמועה טובה זו מרחיבה דעתם, התקוה מנצנצת מתוך עיניהם והם מתרגשים ואומרים: חזקו אחים ונתחזק – אל יאבד ישראל!

וטובי-העיר מתאספים יחד לפרקים, יושבים ונמלכים על עסקי העדה, ולבסוף הם עומדים, נאנחים ואומרים: הושע השם את יהודיך. אוי, עמידתם דלים וריקים!

ומעשה בטובי-היער, שהיו מסובים בבית רבי חיים בליל חורף, והקרח באותו הלילה נורא מאד. הלבנה מזהירה ברקיע ומרגליות מנצנצות באדמה – מנחה היא שלוחה לה מאת כוכבי-אור, כלוית-חן לשמלת-שלג חדשה שעליה. לא נברא לילה זה אלא לעונג וטיול-דודים, אבל תענוגות בני-אדם לא ליהודי ק… הם – שקט ודממה בחוץ ונפש אדם אין שם. יושבים טובי-היער סביב לשולחן אצל תנור חם ומסיחים בעניני העדה.

ועד שהם מסיחים, נאנחים ונאנקים, הדלת נפתחת מחוץ, וזרם קר בעמוד-אד כהה פורץ לו דרך לתוך הבית, וקול פסיעות נשמע בחריקה משונה, ומתוך עמוד-האד דמות אדם מבצבצת ויוצאת.

– ליפּא! – אומרים כולם פה אחד – “שלום עליכם”, ליפא!

ליפא מבני בעלי-בתים הוא. כבן ארבעים שנה. פקח הוא וחדדן. שקוד וטוב-לב תמיד, כאחד מאותם העניים השמחים אפילו בשעת דחקם. נחמד לבריות ואהוב לכל אנשי העיר. כשבאה השמועה על הקולוניות לא פתח פיו בפלפולי-הבל ולא התחכם הרבה כאחרים, אלא מיד נשא רגליו והלך לעיר-המחוז ומשם לעיר-הפלך לידע ולהודע מה נשמע בענין זה ומה לו לעשות.

בשפה רפה משיב ליפא שלום לכל אחד ואחד, מבדר כנפות אדרתו, מנער חצנו וזקנו מגלידי-שלג ועומד ומתחמם כנגד אוּרה של האח המבוערת. הכל מתבוננים לו באהבה ופתאום פותחים כולם את פיהם בשחוק, מראים באצבע על רגליו ואומרים:

ליפא, מה זאת?

“לאפּטיות”! – משיב ליפא בניחותא.

ימי “פורים” עוד לא הגיעו, ואתה הרי זה מתחפשׂ ומשחק לפנינו – אומרים לו ושוחקים בקול גדול.

ולא על חינם היו שוחקים. “לאפטיות”, מנעלים אלו קלועים מן גמי, האכרים ההדיוטים שבליטא נועלים אותם על גבי מטליות ברגליהם, ויש להם רצועות, שכורכים אותן סביב השוֹק התחתון, מן הקרסול עד הארכובה. ויהודי אפילו עני שבעניים ניחא לו, שיהא תפוח-עקבו מגולה או שילך יחף בצינת שלג ולא ילבש “לאפטיות”, והרי הן עליו כשעטנז ואכילת חזיר. יהודי לבוש “לאפטיות” אינו מצוי כלל אלא פעמים בימי משתה ושמחה – לץ מתחפש כאכר בפורים ובדחן בשמחת החופה.

– אני איני מתחפש, אלא הריני עכשו אכר באמת – משיב ליפא ועל שפתיו שחוק ערומים: – כדי שלא להטריח עצמי, להודיע זאת בפי לכל אחד ואחד מבני עירי ולהרבות שיחה עם כל אחד מהם, נמלכתי בדעתי לנעול לאפטיות ברגלי – הרי הן לפניכם, אחי בני ישראל, ראו ודעו מעצמכם מה אני, והניחו לי.

– אם הדבר כך הוא – אמר לו רבי חיים, מסתכל בו בחבּה ובכובד-ראש – ספּר נא לנו, ליפּא, ספּר הכל בפרוטרוט ונשמע.

ליפא אינו מסרב הרבה ומברר להם ענין הקולוניות בהלכתו, בכל פרטיו וחוקותיו התלויים בו. מספר כל מה שעבר עליו עד שמצא לו חברים כלבבו ועשו אגודה אחת להתישב יחד בקולוניא שם בפלך חרסון.

– וכסף? – שואלים לו טובי-העיר ומעמידים עליו פניהם תוהים ובהולים – וכסף מאין תמצא? קופת העדה הרי ריקה היא.

– תנוח דעתכם! – אומר להם ליפא בנחת – מלאך אינו עושה שתי שליחוֹת, ויהודי, שזריז הוא ביותר, עושה שליחוֹת הרבה בבת-אחת. בעשה ³ שהייתי עוסק בענין הקולוניות, אגב עשני הקדוש-ברוך-הוא שליח לזווג בת פלוני לבן פלוני, נעשיתי שדכן ונשׂכּרתי. מכסף השדכנות נתתי לקופת-האגודה שלי וקצת שלחתי לפרנסת אשתי וביתי, והמוֹתר לצרכי הישוב אקח ממטלטלין וכלי-בית שאמכור, ושמא לא יספיקו לי ואצטרך עוד לכסף מועט, בטוח אני בכם, רבותי, שתהיו בעזרתי.

שרה הגישה לפני המסובים דלדולים של שומן, יין וגלוסקאות והזמינתם לסעוד את לבם.

– לשנה הבאה – אמר ליפא לשרה בשחוק ידידות – אשלח לך, אם ירצה השם, במתנה אווזים שמנים מן הקולוניא שלי. שם, כפי הזמר שמזמרים היום, שם,

צִוָה הַשֵׁם הַבְּרָכָה, וְלֹא בְיֹקֶר הַמַּכֹּלֶת –

עֵז בִּתְרֵי זוּזֵי, וּבִקְשִׂיטָה תַּרְנְגֹלֶת.

פרק ששה-עשר

קשים ורעים היו עסקי פרנסתו של רבי חיים באותו החורף, שבו מדובר בפרק הקודם. מתוך פניו היה נכּר, שהשעה דוחקתו מאד. פנים שוחקות לא היו לו לרבי חיים מעולם. לא היה מרבה שיחה, ואף בביתו היו דבריו מעטים. היו הבנים מתהוללים וצוחה בבית, כיון שנשמע קול רגליו בפתח מיד נשתתקו כלם. ולא משום שהיה בעל-חימה ופגיעתו רעה כאותם האבות הרתחנים, חס ושלום! פניו לא היו שוחקות אבל לא נזעמות וזועפות, מצחו הגבוה מקומט – מפני רבות מחשבות בלבו, עיניו מבריקות – מפני אור-תורה שבו. לא לזרוק מרה באנשי-ביתו היה מתכוון, אדרבה, בלבו היה מרחם אותם ומצטער על הדממה, השרויה בביתו מפניו. חש אחד הבנים באחד מאבריו יצאה נפשו עליו. ידעו בני-ביתו את מדותיו הללו והיו מכבדים אותו ונשמעים לו מאהבה. – אלא באותו החורף נשתנה רוחו שינוי גדול ופניו נעשו פנים כועסות. בשעת הילוכו בבית אילך-ואילך, וידיו לאחוריו לא היו פסיעותיו תכופות בלי הפסק כדרכו תמיד, אלא היה פוסע ועומד, פוסע ועומד, נושך שפתו בשיניו, לוטש עין ומסתכל בזעם וממשמש בזקנו, שהרבה שערוֹת לבנות נראו בו. זקנה קפצה עליו קודם זמנו. כבן ארבעים ושלש היה אותה שעה.

הטקסא של בשר היא קפּחתו.

משעה שנתרוששו בני עירו התחילו ממעטים באכילת בשר. ולא זו בלבד אלא מהם הכניסו בחשאי בשר-חוץ, שלא לשלם את המכס, וגרמו לו בזה הפסד מרובה. האיסור שעל בשר-חוץ לא הועיל כלום, שהעניות והרעב קשים מאד והטקסא הרי לא מסיני היא. גם השומרים הוסבבים במבואי-העיר למשמש כל העוברים-ושבים ולהוציא מהם בשר-חוץ, שנמצא אצלם, גם הם לא הועילו ועוד הביאו עליו קללות, איבה ומשטמה, תרעומות ודמעת-העשוקים.

לא היו ימים מועטים ופסק רבי חיים לשלם דמי החכירה של בשר, אבד ממונו וממון אחרים בענין רע זה, ונפתח פה לעזי-פנים שבעיר ללעוז עליו ולבזות אותו בדברים שלא בפניו וגם בפניו.

רבי חיים, שפיקח היה בהויות-העולם, עדיין לא היה מתיאש בשעת-דחקו, והיה עושה בתחבולות להחזיק בעסקו ולהמתין עד שתעבור העת הרעה. אלא כרוב חכמתו, כך רוב גדלותו, קשה היה עליו לשמוע חרפתו מפי בני-אדם קלים ושפלים, שאימתו היתה מוטלת עליהם בראשונה ולא היו מעיזים לפתות פה בפניו.

ולצרה זו בעסקי פרנסתו של רבי חיים נתוספה צרת הבת – צרת לאה בתו. טובת-שכל ובעלת-נפש היתה לאה, ודבריה נשמעים בהנהגת-הבית. רבי חיים השׂיא אותה לאיש ממשפחה מיוחסת, והיא ובעלה היו סמוכים על שלחנו. בעלה היה איש טוב, אוהב לה ורצוי לכל אנשי-הבית. רבי חיים היה קובע עתים ללמדו תורה, אותו ואתחבריו, חתניהם של בעלי-בתים אמידים במקומו. החברים הללו מלבושם והילוכם העידו עליהם, שבני כרכים וערים גדולות הם. מנהגיהם היו שלא ברוח בני עיר קטנה, ונתנו בזה פתחון-פה לאנשי המקום להתרעם עליהם ולומר, שהם מבעלי העולם החדש. מה שראו אותה שעה אנשי ק… בנימוסי “עולם חדש”, היה נראה עכשיו כישן-נושן אפילו למי שהוא מבעלי “העולם הישן”. דברי התרעומות על בני-החבורה הביאו לידי מהומות וקטטות בין חתן וחותנו ובין איש ואשתו, פסק שלום-בית ונתפרדה החבילה. גם רבי חיים היה עוין את חתנו וממאס בו, והדבר הגיע לידי כך, ששלח אותו מביתו להוריו – ולאה נתגרשה מבעל-נעוריה באותו החורף. למראית-עין היתה לאה שוקטה, כאילו בעלה נשכח מלבה. אבל רבי חיים הרגיש בה, שהיא מרת נפש וקשת-רוח, ונתמלא עליה רחמים. והיה מחייב את עצמו שבשבילו בתו האהובה שוממה. אלמלי היתה לאה מודיעה את צערה ונגעי לבבה בדבּוּר-פה, היה אף הוא מפיג את צערו בדברי פיוס ונחומים ורווח לו. אבל לאה היתה שותקת, ושתיקה זו היא שעקצתו.

רבי חיים נתדלדל מאד ופניו נפלו מרוב צער. בני-ביתו מרגישים, שמשענתם האחת רופפת ואוי-אוי להם. עוד נחשול אחד בים של צרה ושבר והם יפלו כלם לתוך תהום רבה.

קשים היו אותם ימי החורף לרבי חיים, קשים ורעים מאד.

בליל פורים היה רבי חיים יושב אל השולחן בראש בני-ביתו ומתחזק לקיים סעודת פורים כהלכתה בשמחה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים, כדרכו בכל שנה ושנה. עניים באים, ורבי חיים נותן. נותן בעין יפה ובברכות-טוב. באים גם בני בעלי-בתים ומטפחות בידם ומבקשים צדקה בשביל אחרים – בשביל קבצנים חשאים, שירדו מנכסיהם והם ובניהם מחוסרי-לחם ורעבים, בשביל מלמד אחד, שתש כחו לעת זקנה והוא בעירום ובחוסר-כל, ובשביל פלוני איש חסיד, בעל אשה ובנים חמשה, בלא מזון ומחיה כל השנה ובלא פרוטה לצרכי חג הפסח הבא – ורבי חיים שומע ונותן. נותן ברחמים רבים ומכבדם בפרפראות של פורים. באים בכנופיא “כלי-הקודש”: שמשים בבתי-כנסיות ומשמשים בבתי-מרחצאות, חבורת “כלי-זמר” ובדחנים, קברנים, בטלנים, וכת ליצנים – ורבי חיים נותן לכלם ברוח נדיבה ובסבר פנים יפות. ושׂרה אף היא עסוקה אותה שעה בקבלת מנות מקרובים ושכנים, שנערים ובתולות, בחורי ישיבה ושפחות מביאים בקערות מכוסות. המנות הן מיני תופינים ומעדנים; שומשניות בדבש, לחמניות-משולשות, וממתקים מעשה-אופה בדמות בעלי-חיים כביכול וצעצועים משונים, ושמות ושתי, זרש ואסתר המלכה כתובים עליהם בסיקרא ונופת-צופים. שזיפים יבשים, או מעט שקדים ואגוזים הם פרפראות לגופי המנות הללו. פעמים בא במקום אותם המטעמים מליח מתובל וכבוש בחומץ ודבש – מנחה היא שלוחה מאת בן-אדם, שיש בו מדעת בעלי-בתים, שהם פשטנים הם להם, שקר החן והבל היופי ואין להם בעולמם אלא דברים של ממש… הבנים מעיינים במנות המובאות ומדיינים זה עם זה בחילוף וחזרת המנות – תחת הלחמנית יחזירו שומשמנית ותחת ושתי – אסתר המלכה ותחת שנים שלשה שזיפים – תפוח אדום אחד. הדעות חלוקות, זה אומר כך וזה אומר כך, ובאים פעמים לידי מצה ומריבה ומקבלים זה מן זה גם מכת-לחי ואינם חוששים. הלילה הזה הרי ליל פורים, ומי יקפיד על מכת-לחי, דבר קטן זה, בשעת חדוה?

לכאורה לא נשתנה הלילה הזה בבית רבי חיים והכל כאשתקד, ואף-על-פי-כן אינו כך. אלה הם העניים ואלה האביונים, הבאים הם לא נתמעטו, חס ושלום, אלא המתנות לאביונים נפחתו. מן האורחים הרבים, אנשי-שלומו של רבי חיים, שהיו באים לשעבר אצלו לסעודה והיו אוכלים ושותים עמו ומרקדים כל אותו הלילה, לא באו עכשו אלא מעטים מבני משפחתו הדלים. רבי חיים מנגן “שושנת יעקב” והמסובין מסייעים לו בקולם, אבל אין קולו זה כשהיה לשעבר, בנגינתו נשמע כקול בכי יוצא מתוך נפש דאבה, מעין קינות לתשעה-באב, “שושנת יעקב” זו היא כשושנה קטופה, יפה היא עדיין למראית-עין, אבל תוכה נחר, נס ליחה ומקור חיים בה הולך ומתיבש – היא גוססת! רבי חיים מתאמץ לכבוש עצבותיו, מתלהב ופונה לקרוביו הדלים בדברי נחמה ואומר: “חזקו, יהודים! בטחו, בטחו, מאמינים בני מאמינים, ולא תיראו, הנה אֵל ישועתנו הוא ידאג לנו!” אבל אין הדברים אלא דברי-שפתים. הדאגה בלבו מוצצת דמו כעלוקה, וצעד ויגון מציצים מתוך עיניו.

שרה מרגישה בצרת נפשו ומתרגזת. היא פורשת לירכתי הבית, כאלו לצורך עשיית מלאכתה שם, מניחה ידיה על פניה ובוכה בחשאי.

ולאה אף היא מרגשת בצערו של אביה ויודעת פרישה זו של אמה מה ולמה היא, אלא היא מושלת ברוחה ויושבת על מקומה, מציצה ברחמים על הילדים ונותנת ליד כל אחד מן המטעמים והמגדנים. יאכלו האומללים ויתעדנו! ואמנם על משכבה בלילה נתלחלח הכר מדמעותיה…

פרק שבעה-עשר

שבוע אחד לאחר פורים, משמים נשקף השמש בזיוו, מודיע להחורף גבורתו ומזיהרו על-ידי רוח קל וחם הזהרה ראשונה, שכלה זמן דירתו בארץ – וצא-צא יאמר לו! והחורף עושה כנגדו מה ששכן רע עושה – מדחה יציאתו מיום ליום בשקר וערמה. יומם בפני השמש נראה כמקבל עליו את הדין, מקפל כביכול את כליו, את השלגים שלו, מתפטר מפניו בדמע, מבכה על אלה, שלבנים היו ונעשו שחורים, ומוריד “פלגי-מים”. וכיון שהשמש יפנה ויבוא בערב למלונו הוא מביט אחריו בזעף, חוזר ומוציא כליו ומשליך קרחו כבתחילה. אבל אוי לו ואוי לקרחו, בא קצו, הוא עובר ובטל! – זמן פתיחת הדלתות והחלונות הרי הגיע ליהודים, זמן הוצאת השלחנות והכלים מן הבתים החוצה לשפשף אותם ולהגעילם לכבוד חג הפסח, ומי משגיחה באכזרי זה, שהיה נוהג נשיאותו ברמה וירד מגדולתו?…

ובעיר ק… העבודה אותה שעה מרובה. הכל, אנשים ונשים, גדולים וקטנים, עסוקים בצרכי הפסח. בני-ישראל שטים בשוק בין קרונות ועגלות לקנות חטים ובולבסין, תרנגולים וביצים, שׁעֵשׂו איש-שדה מביא מן הכפר ליעקב אחיו יושב העיר. בית-הריחים, שבתוך היערות מחוץ לעיר, אבניו הרי זה הוכשרו כהלכות הפסח, ואנשי העיר מביאים לשם חטים בשקים ובסלים מכוסים במחצלאות וסדינים ויושבים ולנים שם יום או כמה ימים וממתינים עד שתגיע שעתן. כל המקדים ומביא הוא קודם לחבירו בטחינה. בתי-נחתומים עומדים מתוקנים לאפיית מצות: מודדי הקמח, מנסכי המים, הלשות, המקטפות והמרדדות, הנוקדים והאופים ובודקי המערוכים והטבלאות – כלם שם במעמדם. בכל מקום: ברחובות ובבתים, מרגישים עקבות חג הפסח הבא. קול הברבור נשמע בחוצות וקול תינוקות של בית-רבן לומדי “שיר השירים” עולה מ"חדרים", וקולם ערב ומשמח לב יהודי.

ובית רבי חיים, שבפרוס-הפסח היתה העבודה מרובה שם לשעבר מבשאר בתי העיר, עכשו הוא שמם ודממה בו ואין זכר להכנת יום-טוב. רבי חיים שוכב בחדרו על המטה ושתי ידיו מראשותיו. פניו מלבינים כסיד, עיניו משוטטות בבלבול-הדעת ומנשם בקושי. שרה יושבת על מקומה בבית בחבוק-ידים, עצובת-רוח ועיניה מאדימות. כשאחד מהבנים פוצה פה ומשמיע קול היא משתיקתו ברמיזה. הילדים מצמצמים ישיבתם בקרן-זוית, מציצים משם ברתת וזיע ושותקים ומחרישים. לאה, היא לבדה מתנודדת והולכת אילך-ואילך עסוקה בצרכי-הבית. והיא מרת-נפש, רבות אנחותיה וכובשת יגונה בפני אנשי-הבית.

מבחוץ נפתחה הדלת ברעש ואיש בריא, גבה-קומה ובעלי-צורה נכנס בפומבי לתוך הבית. שני בני-אדם הולכים כעבדים אחריו, אחד נושא בידו מקלו ותרמילו, והשני – אבוב ארוך של מקטרתו ופיו של אבן-אקדח. מיד בכניסתו הציץ האיש על בני-הבית ועמד תוהא ושותק ומחליק שערות שפמו הארוכות.

– יאסני-וויעלמאזשני פּאַן (אדון מאד נעלה)! – אמרה שרה, ממהרת והולכת לקראתו.

– פּאַני ראַבינאווא (אדונה הרבנית) – פתח האיש ואמר לשרה ברחמים רבים, כשראה, שעיניה מלאות דמעה – מה לך?

שרה בוכיה והדבור נסתלק ממנה. וזה האיש מניח לה עד שתתישב דעתה עליה ובא וישב אל השולחן, ממשמש בשפמו ועיניו מתלחלחות ומבהיקות.

– הוי, אנטוסיא, הבה מקטרתי!

ומשרתים יחפזון, אחד מביא מקטרת מלאה טבק, והשני מקיש בעשת-ברזל על צור, שחתיכת ספוג יבש מונח על גבו. ניצוצות נתזין, הספוג ניצת ומצית את הטבק, והאדון יושב ומעשן.

אותו האדון ממשפחת אצילים פולנים הוא ושמו יאהן, ולו ולאחיו נכסים בסביבות עיר ק… וכפר “ואסי-ציץ” הוא אחוזת-נחלתו. ביום ראשון בשבת ובימי מועדיהם הוא בא לעיר במרכבתו, רתומה לשני צמדי סוסים, שנים בראש ושנים מאחור, כדרך הרוזנים. בא בפומבי ועמד על יד בית-כנסיה שלהם, שבקצה השוק, מכוון כנגד שורה של בתי-ישראל שם. לאחר התפלה היה רגיל להלוך משם ברגליו לבית רבי חיים ושוהה שם כדי שתי שעות בשביל עסקיו עם חנונים וסרסורים ותגרים ועם חייטים ונגרים, שהיו מזדרזים ובאים אצלו. את רבי חיים היה מכבד מאד, מחבבו ומוקיר אותו בשביל חכמתו וישרת-לבו. בשעת דחקו היה נמלך ברבי חיים חביבו, וכשהיה לו דין-ודברים עם מי שהוא היה אומר: “דא רבינא!” (עד הרב יבוא דבר שנינו) – כך היה קורא לרבי חיים. וכל מה שאמר רבי חיים היה מקבל ברצון מפני שהיה מובטח בו, שהוא דיין אמת ואינו נוטה משורת הדין והצדק כמלוא נימא.

ומלבד כל אותם הדברים היה יאהן חומד ומתאוה לבלות כמה שעות בשיחה עם רבי חיים, במילין דשמיא ובמילי-דעלמא. רבי חיים היה מספר פעמים מדרשי-אגדה, משל ומליצה, דברי-חכמים וחידודיהם, ויאהן היה נהנה מהם הנאה מרובה ומשבּחם. היה רבי חיים טרוד במשאו-ומתנו עם בני-אדם אצלו בחדר לא היה יאהן מפסיקו, אלא יושב בבית, קנה-מקטרתו בפיו, מעלה עשן וממתין עד שיפּנה רבי חיים.

יאמרו הפקפקנים מה שיאמרו על אהבת הפולנים ליהודים, וחבּה זו, שיאהן היה מחבב את רבי חיים, נאמנה מאד, מקוּימת במאורעות הרבה ומאושרת גם עכשו בפניו העצובות ובעיניו הדומעות, כשהיתה שרה מספרת לו את רוע מעמדה ושמרוב צער ויגון בעלה חולה.

– שמא אני יכול לבקרו? – שאל יאהן.

– אלך אצלו ואראה – משיבה שרה – ואם אינו מתנמנם אומר לו, שרצונך לבקרו.

לאחר שעה קלה חזרה והכניסה אורח זה לחדרו של בעלה.

– מה אתה, פאן ראבין?! – אמר יאהן, עומד אצל הפתח, מנענע בראשו כתוהא ופניו שוחקות כביכול – דומה, שאין דעתו של רבי מיושבת עליו והוא כמתיאש! היכן אומץ-רוחו? היכן חכמתו?

– יש עתים, ששוא חכמת-אדם – משיב לו רבי חיים בשחוק מעושה ומר.

– אבל הרי יש אלהים, שבידו להושיע בכל עת תמיד! כלום צריך אני להוכיח את הרב בדברים, שידעם יותר ממני? – אמר יאהן ובא וישב על הכסא כנגד רבי חיים.

כחצי-שעה שהה יאהן בחדרו של רבי חיים, ואחר-כך נפטר ממנו בלב נשבר ויצא מן הבית והלך ובא למרכבתו אצל בית-הכנסיה.

למחר, בערב יום, באה עגלה עד בית רבי חיים ושני עבדיו של יאהן הוציאו משם והכניסו לתוך הבית שקים מלאים חטים ובולבסין, גם תרנגולים ושני ברבורים.

רבי חיים כוחו תשש מיום ליום, כנר שהולך וכבה, עד שתש מאד ולא יכול לזוז ממקומו כילד. אנשי-הבית שרויים בצער גדול, אינם אוכלים ושותים ואינם ישנים בלילות. קרובים ורעים ומכירים באים לבקר את החולה, וכל אחד דברי תנחומים בפיו ורפואות בלשונו. גם רופא-אמן מעיר קרובה הביאו להחולה. הרופא בא, קרא שם למחלתו, כתב לו “עלים” – סמים לתרופה וקבל שׂכר, וכל זה לא הועיל, ככל רפואות של הדיוטות ושל נשים רחמניות זקנות.

נורא היה אותו הלילה בשבוע זה שלפני הפסח. רבי חיים שוכב מבולבל ועיניו סגורות. פיו פתוח למחצה, שפתיו מצומתות. קול גניחה מנסר בתוך לבו וכמעט שהוא מנשם. פעמים פניו מתעקמים והוא מתאנח ברוחו הקשה ורע-רע לו. שרה שוחה עליו, מדברת לו, והוא אינו שומע ואינו משיב דבר. שרה יושבת, מורידה ראשה ובוכה בחשאי. לאה בתו יושבת מראשותיו, יגון בלבבה והיא כובשת דמעותיה, ועתים היא מתנודדת ומזדעזעת בכל אבריה.

על ספסל ארוך, אצל התנור, יושב שלמה’לי מנגד ואומר תהלים לאור כהה של נר. תפלה זכה חרישית יוצאת מעמקי-לבו ברגשי-אש ודמעות רותחות ועולה מרום לאל חנון ורחום, אבינו שבשמים. הוא מתפלל, הוא בוכה, הוא מתחנן ומהרהר ואומר בלבו: אַל נא, חוסה נא, חמול נא ואַל תקח ממני ומהילדים הקטנים, השוכבים בירכתי-הבית עצובים ונדהמים, את אבינו! עשה עמו ועמנו נס ושלח לו מהרה רפואה-שלמה!" ובשׂכר זה הוא נודר נדר להמקום ברוך-הוא לקיים דברי תלמוד תורתו ולעבדו באמונה ובאהבה. שלמה’לי מתפלל וטוען עם הקדוש-ברוך-הוא, ובתוך כך הוא נושא עין ומביט ממקומו לאביו, מצפה בלבו, שמא נעשה לו נס והבריא. תשועת-השם הלא היא כהרף-עין. ושוב הוא אומר מזמורי תהלים. שוב הוא מתחנן וטוען עם רבון העולם ושוב הוא נושא עין ומביט – והנה האח, האח, ראתה עינו! אמא ממשמשת ברגלי החולה, רומזת ללאה בשמחה ואומרת לה בלחש: זיעה, זיעה מבצבצת ויוצאת!…

– או-מ-מ-ם! – יוצא מפי שלמה קול הברה בכח, שמשמעותו: “אודך, אֵל טוב, כי עניתני!”

שעה מאוחרת בלילה. קול קריאת תרנגולים באחד המקומות הולך מרחוק נשמע בבית. החולה מכוסה בכרים וכסתות. שרה שוקדת ומכסתו עוד בבגדים בשביל שיזיע יפה-יפה, ועיניה ליה בהלל ותודה. לאה נוטלת את הילדים שנתנמנמו על הספסלים ומשכיבה אותם על משכבם ואומרת לשלמה’לי, שילך אף הוא וישכב על מקומו. שלמה’לי עיף מרוב צער ועינוי-נפש באותם הימים, ראשו כבד עליו, תנומה על עפעפיו, והוא הולך ומטיל עצמו על המטה כמו שהוא בבגדיו ונרדם מיד.

לפנות-בוקר נתישבה דעתו של רבי חיים. התחזק וישב על המטה. אשתו ובתו עומדות עליו ותומכות בו. הוא מסתכל בפניהן, נתאנח במרירות, נושא עיניו למעלה ואומר בשפה רפה:

– אבי יתומים ודיין אלמנות, בידך אפקיד…

לא השלים דיבורו והוא נופל ומשתטח על המטה, גונח – ומת!

שרה ובתה נשאו קול יללה. לא היו יודעות, שזיעה זו של החולה לא באה אלא מתוך צער בשעת יציאת-הנפש.

שלמה’לי שכב אמש ברוח שוקטה, בוטח בחסד עליון, שהחלים את אביו, והקיץ בבוקר – והנה הוא יתום!… אין אב!…

לספר השני

ספר שני

פרק ראשון

על מישור גדול, כעשרה מילין מעיר ק…, כישוב קטן נראה לך מרחוק. בכניסתך לשם מיד אתה מריח, שעיר של ישראל היא בסימניה: בשוק עם חנויות שבה, במבוי של בית-הכנסת ובבית-המרחץ, – שלשה דברים הללו כמים לדגים הם לעדה של ישראל, אפילו כשהיא קטנה ואין בה אלא עשׂרה.

ט–ץ שם העיר. עיר קטנה ויהודים בה מעט.

וליהודיה, מתי מעט, נוספה עוד נפש אחת, בחור אחד שבא לכאן בתחילת הקיץ. כל היום הוא יושב בבית-המדרש ולומד.

וט–ץ לא מקום תורה היא. יהודיה צריכים פכנסה. מיד לאחר התפלה בית-המדרש מתרוקן. כלתה רגל מן המובי של בית-הכנסת וכל אחד הולך לעסקיו – מי למלאכתו בבית, ומי לשוק ולחנותו.

ואותו הבחור לא בשביל ללמוד תורה בא לכאן, אלא הוא בא בשביל האכילה. הוא מצפה לשלחן אחרים ואוכל בבית איש יומו.

ולא ברצונו הוא בא אלא אנוס היה לכך. אמו, אלמנה עניה, על-כרחה כבשה רחמיה מבנה חביבה זה, הגדול בילדיה הקטנים, ושלחתו לעיר קטנה זו, בטוחה במכיריה שם, שיקרבוהו.

שלמה’לי שם הבחור הזה, בן רבי חיים הוא. אוי, לידי מה הוא בא!

לאחר מיתו של רבי חיים רבים באו, כמנהג ישראל, לנחם את בני-ביתו בימי אבלם. לנחם אבלים הרי מצוה היא, שאין מוציאים עליה כלום, אפילו פרוטה אחת, ומי זה ימנע עצמו מלקיימה? פיו של כל מנחם נעשה נחל נובע, ואפילו מי שאינו דברני שפתותיו דובבות דברי תנחומין. לאלמנה ויתומים עניים אומרים, למשל: “בטחו ואל תדאגו דאגת מחר. הנה זה אלהינו רב להושיע. לו הכסף, לו הזהב, והוא חונן ונותן לכשירצה. אשרי כל חוסי בו!” הכל יודעים שאין ממש בדברי תנחומות, כמו בדברי חנופה, אף-על-פי-כן הם מתקבלים, פחות או יותר, ללב שומעם. כרטיה למכה היו דברי המנחמים לשרה שבורת-לב. כל מה שנצברו ימים רבים בתוך לבה, צרה ויגון וכעס ומכאובים, נדחקו ויצאו בזרם דמעות רותחות מעיניה, ונוגה האמונה ותקוה טובה נבקע ובא לתוכו.

דברי תנחומין לאבלים הם דמדומי-ערב, כשהיום נפטר והולך לעולמו. הם מתנוצצים לשעה ומיד אינם. אתא לילה, ויהי חושך אפלה! לא היו ימים מועטים והרגישה שרה כמה גדול שברה, שהיא אלמנה נשכחת וילדיה יתומים עזובים – וחשך נוגה התקוה בלבה.

מתוך פניו העגומים של שלמה’לי נכּר שיתום הוא. במיתתו של אביו גם עולמו מת עמו – קדרו השמים, שׂדות ויערים פנה הודם, פנה זיום. אין מהם משיב נפשו ומטעימו עונג כקדם, העולם אינו אלא גוף גס ונשמה אין בו.

ישב שלמה’לי בדד כל היום בבית-המדרש. הגמרא פתוחה לפניו על העמוד והוא מתנענע ולומד בנגינה עצובה וחשאית. כשהוא מתיגע וחלשה דעתו מתמר ויושב כמקל, כאלו עבור בו נקשה, מעמיד עיניו ומסתכל דומם ומחריש ואינו זע ממקומו. או הוא יוצא למבוי של בית-הכנסת שאין אדם עובר בו אותה שעה, עומד שם יחידי, גוהק ופוהק, ומציץ ואינו יודע מה. זבוב פורח, מזמזם ובא ויורד על ראש-חטמו ­– והוא אינו מרגיש בו. אוז מוליך את הפעוטות שלו ובכניסתו לתוך המבוי מיד הוא משרבב ומשפיל את צוארו, כורע ומקרקר בגרון קרקורי שבח והודיה לכבוד המקום – והוא אינו נותן דעתו עליו. פרות ועזים באות מן השדה ועומדי-אבק עולים לרגליהן, וזה פר בן-בקר גועה ורץ רצוא ושוב מפּרה לפרה ברעש ונהימה – והוא כחרש אינו שומע. וכך היה עומד עד שבא שמש של בית-המדרש, מושכו מאחוריו בבגדו ואומר: בוא, בחור, למה תעמוד בחוץ, הגיע זמן תפלת מנחה.

התפלה לשלמה’לי זוהי קרן-אור, שהיתה בוקעה דרך ערפלי-תוגה בנפשו השוממה להגיה חשכּה. אם אין תורה בט–ץ הרי תפלה יש שם – תפלת חסידים. שלמה’לי לא ראה חסידים מימיו. בעיר מולדתו אין מהם גם אחד. המתנגדים האדוקים שם היו מרבים בגנותם, ולפי השמועה היה מדמה אותם במחשבתו למיני בריות משונים, שדתיהם שונות מכל היהודים, מנהגיהם הבל ותפלתם משונה. וכשבא למקומם ראה, שאף הם יהודים, ולא עוד אלא שתפלתם בהתלהבות ובשמחה הלהיבה גם את רוחו ונמשך לבו אחריהם. וביחוד נתרגש מדברי שירה, שתוכה רצוף כליון-נפש, געגועים ואהבה רבה להקדוש-ברוך-הוא, זו שאומרים ברגש ובנעימה קודם התפלה:

ידיד נפש אב הרחמן, משוך עבדך אל רצונך.

ירוץ עבדך כמו איל, ישתחוה אל מול הדרך.

יערב לו ידידותיך מנופת צוף וכל טעם.

הדור נאה זיו העולם, נפשי חולה אהבתך.

אנא אֵל רפא נא לה בהראות לה נועם זיוך.

אז תתחזק ותתרפא והיתה לה שמחת-עולם.

ותיק, יהמו רחמיך וחוסה נא על בן אהובך.

כי זה כמה נכסוף נכספתי לראות בתפארת עזך.

אלה חמדה לבי וחוסה נא ואל תתעלם.

הגלה נא ופרוס חביבי עלי סכת שלומך.

תאיר ארץ מכבודך, נגילה ונשמחה בך.

מהר אהוב כי בא מועד וחננו כימי עולם.

התפלה, שעד עתה היתה לו עבודה שבפה, עכשו היתה לו עבודה שבלב. ואלהי ישראל, שבעיר מולדתו נראה לו קפדן ורתחני, מדקדק עם בריותיו עד כחוט השׂערה, ועל דבר קל שלא כדין הוא מתמלא חמה, כאילו נפגע כבודו, כביכול – כאן הרי הוא ידיד נפש חביב ודוד נעים. שם עוסקים בתורה ובמצוות ובתפלה מיראה, בשביל לקיים אותן בכל פרטיהן כמה שכתוב ולצאת ידי חובתם, וכאן עובדים מאהבה בהתלהבות ודבקות. שם יראי-שמים נשמתם חצובה מן הקרח הנורא שעל ראשי חיות-הקודש, וכאן אנשי לבב נשמתם אצולה משביבין דינור שמתחת כסא-הכבוד. שם בני-קרח הללו פניהם זועפים ועצובים בשעת עבודה וזורקים מרה-שחורה בנפש רואם, ואלה בני-רשף כאן, העצבות עבירה חמורה היא להם. “בשעת התפלה – אומרים רביהם – לא ישים האדם נגד עיניו שום עצבות כלל, אפילו דאגת עבירות שחטא. ישמח ישראל בעושיו. אדם מישראל צריך לשמוח ביוצרו ובגודל אלהותו שמחה רבה ועצומה, ולהתפאר בו תמיד, בכל עת ובכל רגע, שיש לו אל טוב, כבון העולמים ואב הרחמן כזה”.

מחסידי עיר ט–ץ למד שלמה’לי לעשות תפלתו רחמים ותחנונים, והשתפכות-נפש לפני המקום. וקרן-אור במחשכי-נפשו, שהיה מתפלל, מידם לו. אבל נפשו היתה כל-כך שוממה וכל-כך מחותלת בערפלי צער ויגון, עד שקרן-אור זו של תפלה לא היה בה כדי להאיר אפלתה אלא לשעה, ושאר שעות היום היה יושב דומם ומשומם כגולם.

אף-על-פי-כן עתים היה שלמה’לי מתרגש ולבו ער. צורה אדומה ושמנה ובעלת עין סמויה היה רואה מרחפת לפניו באותן השעות, והיה זרם חם עובר בכל גופו ופניו מתלהטים. צורה זו ועין סמויה זו של בתולה בריאת-בשר ועבה היו של בת בעל-הבית הזה, שהיה לן בביתו וסועד אצלו בשבתות. שלמה’לי לא היה נותן דעתו על אותה בתולה, מה לו ולה, אם סומית היא באחת מעיניה, ומה נפקא לו מינה כשהיתה אפילו אלמית וסומית בשתי עיניה? אלא באחד הימים שמע מאחורי הפרגוד, שבתולה זו אומרים להשיאה לו, ודבר זה היה מצערו מאד. ומאותה שעה עיקונין שלה טס לפניו פעמים. והוא מתרגז, כועס ואומר בלבו: מה לזו שקופצת ומתרפקת עלי, ומה לי ולצרה זאת, בשעה שרבות צרותי ומר לי מאד? ולהגדיל צערו, צורת פראדיל גם היא באה לפניו, צורה אהובה, יפה ונעימה. צורת הבת סמוית-העין ואיקונין של פראדיל מתגוששות וטסות לפניו, מרתיחות דמו ופניו מאדימין.

ועתים היו געגועים לשלמה’לי על בית-אביו ועל עיר-מולדתו ועל כל מה שהיה נעשה ושהיה רואה שם לשעבר בימיו. הוא יושב יחידי בבית-המדרש, מופרש מן הבריות ומן העולם כולו – ועולמו בתוך נפשו פנימה, מתגעגע וחולם מהרהורי לבו. העיר ק… כולה כמוֹת שהיא, בנעריה ובזקניה, בבתיה ובשווקיה, בפרגמטוטיה ותגריה וחנוניה, במגרשיה ובסביבותיה, כלם עולים כמתים מתוך קבריהם ובאים בזה אחר זה להראות לפניו בדמיונו. העיר שוקטה ובוטחה והיא בהר, ועמקים והרים ויערים סביב לה. אנשיה, אנשי מדות טובות, יושבים על התורה בבתי-מדרשות ועל העבודה בחנויות ובבתי מזיגת יין, ומשאם-ומתנם בנחת ובמתינות. אין להם דברי עסק עם כרכי ים ואיים רחוקים, לא ממוסקבה ולא מליפסיא יביאו לחמם, אלא מתפרנסים זה מזה מבקומם ומהאכרים בני הכפרים סביבותם, שמקצתם באים כדרכם ביום ראשון בשבת ליום השוק ומביאים מיני מכר – תבואות שדה וגנים, בולבסין וקשואים ושאר מיני ירקות, ופעמים גם תרנגולת זקנה ותרנגול קנאי ובעל מלחמות. בימות הגשמים הם מביאים אוזים ועורות כבשים וכיוצא בהם. אפשר אכר בא לעיר ויפטר בלא שתיה? הוא שותה יחידי או בחבורה כוס אחת ושתים או ארבע כוסות. ושתויי-יין הולכים לבין החנויות ולוקחים איש-איש את צרכי ביתו – מלח, עטרן, גפרורין ועלי-קטורת. זה קונה מטפחת רבת—צעצועים גדולים ואדומים לשגלתו, וזה – קישורים מאדמים לקווצת-שער של ברתא. קיצור הדברים, הם נושאים-ונותנים זה עם זה, לוקחים זה מזה ונותנים זה לזה, וכך כלם חיים מעולם ועד עולם – והעיר שוקטה!

והנה היריד! זה השוק, שבכל ימות השנה הוא שקט, נראה לו בחזון בדמותו ובצביונו המשונה בשעת הירידים בימות החמה. אותה שעה השוק הומה מאדם. פנים חדשות ומיני צורות ופרצופים באם מכּפרים ועיירות. נראים חטמים מכל המינים – שרועים ומשורבבים, כדים ומחודדים, עקומים וגבנוניים. נגלו קדקדי שׂער פרועים ובלוריות משונות; נראו גם עבדקנים, זלדקנים, חבושי צניפות, מגבעות וכובעים מבהילים; מלובשי חלוק של פשתן, חמילה ומכנסי-בד רחבים וסרבלים, נעולי לאפּטיות ונעולי סנדלים מסומרים, מזופתים וסרוחי טבולים בעטרן – אלו בני הכפרים, הם ונשיהם באים. הנשים “המכוערות”, חשופות שכם וגלויות חזה, וחרוזי זגוגיות ואלמוגים על צוארן ומלובשות כתנות בד מסורגות ומרוקמות – יושבות תחתיהן בעגלה גדושה בין מחרוזות של בצלים וסלים עם ביצים, ולרגליהם עגל רך בן שבועים נעקד בארבע רגליו מתעלף ומצא לחלב שדים, ואמו היולדת, פרה מנומרה, אסורה בקרניה לאחורי העגלה ועומדת למכירה היא ובנה – היא לחליבה ובנה לשחיטה – ואוי אוי לשניהם.

מן העמק, מתחת ההר, מחנה של סוסים מופשלי-זנב וזקופי-רעמה, ברעש ורוגז דוהרים ובאים, דחוקים זה בזה וצפופים, והמחמרים אחריהם מצליפים בשוט ובפרגל, מריצים אותם בקול המולה וצוחה לשוק הסוסים ומעמידים אותם שם בשורה! ומיד עוברים זה אחר זה לסוחרים, הבוחנים ובודקים כל סוס בשיניו, שׁמין את יפיו, נשׂכרים על מקחו, סוטרים על גבו ומעבירים ידם על חלקת אחוריו. וכלום אפשר ליריד בלא צועני? – גם הוא, גרישקא, הצועני הזה שם! פניו פני תליו וכלי-תשמישו – סכין, אונקיות ואנקליות של ברזל קבועים בפונדתו. מתנהג לו גרישקא והול, ועל ידו נהוג באפסר סוס גבה-קומה, עורו חלק, יפה-תואר ועיניו לפידים – ארי הוא ממש למראית-עין! ליזר-הירש, שואב-מים דמתא, ראה את הסוס ביפיו ונשתומם. נאנח ואומר בלבו: לא תחמוד, קבצן, מה שאינו לפי כיסך. אבל מיד נתגבר עליו יצרו ופתח את פיו ואמר: הוי, גרישקא! “מה יקר?” – שיחה ודברים, והצועני עולה על פי הדבור, רוכב על סוס קל ורץ אילץ ואילך. המוכר והלוקח נשׂכרים, עוד זוז, תרי זוזים, שניהם מדברים תחנונים, ממש בקול בוכים, נשבעים, תוקעים כף וכל אחד ואחד אוחז בכנף בגדו ומסיטה עד לחוטמו של חבירו די לקיים דבר, והכל שריר וקיים לבסוף. מזל טוב – והשתיה כדת! ליזר-הירש זכה במציאה, מחזיק בה ומוליכה לביתו שמח וטוב-לב!

המונים-המונים של בני-אדם, בחורים וגם בתולות, טף ונשים יחדיו מתלקטים ובאים. קול שחוק וקול דברים והעינים נשואות למרום. הנה אוהל-קרקסאי שם בשוק ושלטי תמונות מבהילות תלויות עליו מבחוץ, צורות לודאים אוכלי בני-אדם, צורות איומות של חיות ודרקונים מעופפים ושרפים משונים, צלמי מכשפים ומכשפות ודמות דיקנין של שדים ורוחות ערטילאין ופרועות ראש. ועל גביהן, על גגו של האוהל עומד ליצן, כאחד מליצני בוקין-מוקין שמעולם, ליצני השם, מסורבל בסרבלים רחבים משוני הגוונים ובבגדי צעונים עם זגוגית נבזקת, תוקע ומחצצר, משחק ומחוי קוידה לעיני אמהות ונערות מבנות הערלים, שממלאות פיהן שחוק, והוא מוסיף להשתגע ומושך את לבבן לבוא האוהלה ולראות שם בשחוק.

מכנף השוק זמירות נשמעות. אדם אחד, החושב עצמו למנצח בנגינות, מגלגל בידו גלגל הכּתרינה והיא מנגנת לפני העם מאליה. קוף קטינא לבוש שמלת אשה מרקד על רגליו האחרונות, וילדה קטנה, שעליה כלי-גבר ומכנסים, מכרכרת ובוקעת בכל גופה דרך חללו של עגיל מעגילי החבית, וכנגדה ילד אלם וחולני מתעמל ומתכופף בפישוט ופיקוק כל אבריו ומתהפך והולך על ראשו, ורגליו למעלה. ומכנף השוק מנגדה קול המון ברמה נשמע, מהומה ומבוסה וקטטה ובני-אדם נאספים. ליזר-הירש וגרישקא נצים בתוך האספסוף ומתקוטטים וסוס עומד לפני הצועני לשׂטנו. הסוס זקן ותשוש-כח, לא תואר לו ולא הדר. – הצועני רמני! – צועק ליזר-הירש ומוסר דינו להאספסוף. – הרמאי הזה, תפח רוחו, נשב בו, בסוסו, מתחת העור ברוחו ונעשה כדור נפוח, אף תקן את שיניו בפצירה-פים והשקהו סם סמרמריצא שוי ביין ונשׁתכר, ונתאזר עוז כנמר ורץ כצבי! – הרשיע האספסוף את הצועני הרשע והפּילו והכהו מכה רבה כדי רשעתו עד אין מספר.

עבר השוק, היריד חלף הלך לו מעיני שלמה’לי ובאו אחרים תחתם, וכלם עוברים לפניו כבני-מרון. בא ב-נפחא עם כל כלי-אומנותו שבו – במפוחו ובעמודי אש שבכור הברזל, הצבת, הסדן והפטיש ואבן-משחז. הוא רואה שם את אייזיק נפחא אהובו כשהוא חגור בסינר של עור על מתניו ועושה מלאכתו את הבריות בשיחות נאות ולצון, וכשהוא לבוש בגדי שבת ועומד ברחבה של בית-הכנסת, בין-השמשות, בתוך כנופיא של בעלי-בתים ודורש לפניהם מעניני חקירה ושמאלו נתונה באבנטו וימינו אוחזת בזקנו. אף הירציל הנגר, זקן זה שהוא כנער לכל דבר, בהילוכו, בדבורו ובשגעוניו, בא לפניו, ועמו הכנור, שמנגן עליו, והתמונה יצירת כפיו ודמיונו – צורת רבי יוסי, איש שׂיבה, זלדקן ודק-הבשר, מעוטף בטלית ומוכתר בתפילין ומתפלל בחורבה אחת מחורבות ירושלים, ומעל ראשו צורת יונה מנהמת, עלובת נפש, עזובה ועצובת רוח. והנה בן-ציון חברו, בנו של הירציל, נראה מרחוק כשהוא הולך לפקח על עבודה רבה בגורן ובשדה. שרק לכלבו ובא מקפץ ומדלג עליו בשמחה ומתרפס ומתאבק בעפר רגליו. גם הוא, שלמה’לי, היה נלוה עמם ויחדיו היו מטיילים בערבה ובאגמים על מרעה עדרים. טראחים השכור ראה את אדונו וקם ממקומו, גם הסוס כבול-הרגלים צנף וחרד לקראתו פסוח ודלוג, כלומר: הריני מוכן לעבודה! שבלים של חטים ושל דגן משתחוות לו מרחוק בכפיפת ראש ומשׂימות קטורה באפו. והיער, זקן נכבד זה, חסון וגבה-קומה, מובל לו בשמחות וגיל, בקול שיר ובתרועת צפרים, ומביא מפריו, פרי אדמה, מנחה לו. גם השמש משמים נשקפת לו בחן והדר, מעוררת את האהבה בלבו ומושכתו למקומות שאננים בהרים ובקעות.

שעה זו של געגועים מתעורר שלמה’לי פתאם וממהר ויוצא מבית-המדרש ואץ לעיר-מולדתו. הוא בדרך ועוני של בית-אביו עולה על דעתו. אמו הרי היא עובדת יותר מכפי כחה ובנפשה תביא לחמה, והילדים נמקים ברעב ובעירום ובחוסר כל. הדעת מנצחת את דמיונו הכוזב ומחלישתו, ושלמה’לי עומד. עיניו זולגות דמעות, והוא חוזר והולך בלא חמדה ותלוי-ראש למקומו בבית-המדרש.

ופעם אחת, בימי “סליחות”, גבר כח דמיונו והעלה לפניו בלהטיו אותם הימים ואותם המועדים וכל המעשים שנעשו בהם לשעבר, כשהיה שרוי בשלוה בבית-אביו. היה מדמה לו את ביאת בני-הכפר ל"ימים נוראים" בעגלות וקרונות, בקול המולה והמון חוגג; את בנין הסוכה ואת הישיבה בה ואת לילי שמחת בית-השואבה בחג, שהיו אומרים דברי שירות ותשבחות בבתי-כנסיות ומדרשות, ולאחר כל אחת מחמש-עשרה מעלות שבתהילים היו משוררים ומרקדים בדיצה וחדוה זקנים עם נערים יחדיו; את ההקפות, שהיו מקיפים את הבימה בספרי-תורה ובדגלים; את הדובשנין בשמחת-תורה, – אלה זכר בגלותו נשתפכה עליו נפשו. ומרוב געגועיו קפץ ויצא מבוהל מבית-המדרש, כשהוא שמם וריק ודממה בו, ורגליו היו רצות מאליהן ונושאות אותו בדרך העולה לעיר-מולדתו. עכשיו דמיונו נצח את הדעת, ונשא אותו על כנפיו, כנפי נשים, והביאוֹ לבית אמו כשהוא עיף ויגיע ומזיע. אֵם ובנה נפגשו והורידו דמעות – אלה הן דמעות העלובים של אלמנה עניה ושוממה ושל בן מחמד נפשׂה, מפני עניותה גלה ממנה, ולאחר רוב צער ונדודים חזר ובא אצלה מדוכא ומדוכדך בלא כח, מצפה לחסדה, ושניהם בוכים; היא בוכה ואומרת: אוי לה לאֵם שהגלתה את בנה מעל שלחנה! והוא בוכה ואומר: אוי לבן שבא אצל אמו העניה ומבקש להוציא בלעה מפיה!

פרק שני

רוחו של שלמה’לי, שנשא אותו על כנפי הדמיון והביאו למקום מולדתו, שהיה מתגעגע עליו שם בעיר ט–ץ, הנה מיד כעשן כלה. החיים נגלו לו כהוויתם – חיי צער בכל תקפם; בטלו חזיונותיו וראה את עצמו גלמוד ובודד במקומו. לא עליכם צער הבדידות מעין זה שהרגיש שלמה’לי! בדידות בכלל כמו שהיא בעצמה הלא צערה גדול. אוי לגר, שלא היתה לו שעה אחת של קורת-רוח בחייו, שכל ימיו היה כערער בערבה, זר ובודד ולרא ראה טוב באולם; אף-על-פי-כן צרתו של זר אין עוד צרה – להיות מוזר אין לך צרה גדולה הימנה. חוץ מהמרירות שהזר טועם, זו של מוזר קשה וחריפה ביותר, וחריפותה מוספת והולכת על ידי שהוא מחשב צרת הבדידות בהוה כנגד חיי נחת ורוב טובה לשעבר.

בדידות כגון זו של אדם מוזר היתה אותה של שלמה’לי!

בית זה, שבחיי אביו היה הומה מאדם; ששם היו מתאספים ראשי העיר, נמלכים ועוסקים בצרכי צבור; שבשבתות ובימים טובים ובמועדים לשמחה היה מלא אורה וששון, וקרובים ומקורבים היו באים להקביל פניו ברגל, – עכשו שוֹרה בו דממה, דממת-תוגה כבבית-הקברות. חדלו קרוביו, ומשכימים לפתחו לפנים נעלמו ואינם. נתיתם חדרו של אבא, עצבות ובדידות בכל זוית. נאנחה אמו האלמנה, נענים ומסתגפים היתומים הקטנים, והבנים הגדולים יצאו ונתפזרו בעולם.

וזה הבית, כל הונו של אבא וקנינו, שרכש בחייו תקות יורשיו זו אחריו, משענתם וכל מבטחם עליו – היה משענת קנה רצוץ ומבטח לא נאמן, שהרי היה עומד להמכר בפומבי, מפני שאנוס היה אבא בשנת בצורת להפסיק בתשלומי מכס-הבשר, שקבל בחכירה. אלו עזי-פנים שבדור, שבחיי רבי חיים לא העיזו לפתוח פה, חרצו לשונם עליו לאחר מותו, כדרך הנבלים ובני אדם פחותים מדלת העם, שהם כורעים ומשתחוים לפני מי שתקיף מהם, מחניפים לו ומקלסים אותו בפניו ושלא בפניו, כל זמן שהוא בגדולתו ואימתו עליהם. ירד מגדולתו, או מת ואיננו – הם פוצים פה, יהמו, יצעקו ולשונם תהלך בעיר. אמת, יודעים טבע הנבחנים, שאין שום סכנה בנביחתם, אף על פי כן נראה חוטרא לכלבא, שהנביחה אינה יפה לאוזן ויש בה גם משום שעמום וגירוי העצבים, שמכעיסים ומצערים את האדם.

ויום-טוב של ראש-השנה, שכך התגעגע עליו שלמה’לי שם מרחוק, מדמה אותו בכבודו ושמחת-גילוי כפי היותו לפנים – יום-טוב זה נהפך לו עכשו בעירו ליגון. חנא, איש כפר-רחיים, הלא היה בא שנה בשנה הוא וביתו להתאכסן אצל רבי חיים, וכלם למקטנם ועד גדולם היו יושבים צפופים בעגלה גדולה, טעונה כרים וכסתות וכלים מכלים שונים, עם שקים מלאים כרוב ובולבסין וחבילות-חבילות נפוס ולפתות אדומות לתרגימא מצומקת בקנוח סעודה, ועם מחרוזות של דגים מן יאור בשבילו ובשביל ביתו של רבי חיים. סוסתו הזקנה, סמוית עין ימינה, היתה טורחת במשיכת עגלה מלאה וגדושה, הלוך וכרוע, הלוך ונוח לסירוגין בדרך ונכנסת לעיר קוממיות ברעש, בריצת רגלים ובכשכוש זנב, בחריקה ובשריקה ובקשקוש אופנים. היא מרימה פעמי רגליה, דוהרת כביכול בקפיצה ורקידה משונה, זקופת קומה ונטוית גרון, וצוציק הכלב מפשיל זנבו לאחוריו ורץ לפניה, רץ ומבשר: פנו מקום, חנא וביתו באים!… כך היה הדבר בימים נוראים בכל שנה ושנה לשעבר, ועכשו, בשנה זו, חנא לא בא. אחיו, אישר כפרי מנעוריו, נתישב בעיר, בביתו החדש, ובא חנא ונתאכסן אצלו.

עזוב ועצוב הבית מבלי באי מועד – חנא, איש כפר-ריחיים, ואשתו ובניו! עוד לא נשמע בו ערב יום-טוב קול המונם של בני הכפר הללו, קול תשואות האכסנאים הבאים, שטורחים ומכינים סעודת יום-טוב בבית-המבשלים, ורגל אדם ואפילו רגל כלב עוד לא נראו אותו היום שם. אלא על הכלב אין להתרעם, זה – דרכו בכך. כלבים של עיר חוש הריח שלהם יפה מאד, מרחוק יריחו כל שיש בו כדי לחיכה והנאת גופם ובטנם. ואם כן מה להם לבית שרה האלמנה העניה אם אין צולים ואין מטגנים שם כלום, וריח דגים מבושלים, תאות נפשם וכרשם, אינו נודף משם. כלב עירוני אינו זז בחנם ממקומו. כך הרי טבע ברייתו. הוא מנומס ויודע לכּל חפץ – עת להריח ולחפש ועת להתחפש ולנמנם על אשפתו; עת לנבוח ועת לחשות ולקבל בשׂכר ש"לא יחרץ" עצם של טרפה…

בקש שלמה’לי ומצא את המחזור הישן, שאביו, עליו השלום, היה מתפלל מתוכו כמה שנים בחייו ושופך שם בכמה מן התפלות והבקשות דמעות רותחות, שרשומן עדיין ניכר בכתמים ירוקים ככרתי עליהן. קול בכיו של אביו מקרב לב עמוק וצועק לו מן הכתמים הללו, וביותר מאותם שבתפלת אביו, כשהוא מוריד דמעות ופורש כפיו בתחנונים לאלהי מרום באמירת התיבות: “אל תשליכנו מלפניך”, בוכה ומתחנן כבן צעיר: אבינו שבשמים שמעה, רבון עולמים הקשיבה, חוס ורחם – "ורוח קדשך אל תקח ממנו:!… ואצל כתם של דמעות זה עוד כתם, כתם גדול ומטושטש מנצנץ לפניו, ועוד קול ברמה נשמע לו, בכי תמרורים, מבכה ואומר: "אל תשליכנו לעת זקנה!… הוי אבא, חי עולמים, רחמנו כרחם אב על בנים – "ככלות כחנו אל תעזבנו!… שלמה,לי לבו נמס כדונג, נפשו בוכה בקרבו וכל קרביו מורתחים. הוא מקפלונוטל את המחזור ומשימו תחת זרועו, נושא עיניו ומביט כלאחר-יד לצד אמו, כשהיא מסתרת בשתי כפות ידיה את פניה בשעת הדלקת הנרות ושפתיה מרחשות בבכיה עצורה, בהרכנת ראש ובנדנוד כתף – מביט ונאנח וממהר ויוצא והולך לבית-הכנסת.

שלמה’לי עולה בבית-הכנסת בראש מרומים ליד כותר מזרח. וכמעט שהספיק לישב שם על מקומו של אביו בא איש אחד מבירא ושמן כעגל ויגרשהו. – “גש הלאה, אמר לו, שא רגליך, בחור, ולך מזה! המקום שאתה יושב עליו שלי הוא, במיטב כספי לקחתיו מאמך”. כמוכה רעם נפגע שלמה’לי מדברים קשים הללו, חשכו עיניו ונתבלבלו מחשבותיו, ולאחר שנתישבה דעתו עליו ראה – והנה על מקום אביו יושב זר, הדיוט וגס הרוח, והבנים שלו, בנים שובבים, סובבים את העמוד שלפניו, הודפים בצד ובכתף עד אפס מקום לעמוד במחיצתם. הוא מתנודד בבושת-פנים אילך ואילך ובכל פינה שהוא פונה עינים מזרות חמה פוגעות בו בתמיה: מה למשלחת זו בינינו? והוא נד ותועה כשה אובד עד שנתגלגל לבסף והוּרד לאחורי הבימה, במקום שעניים עומדים, כמעט אצל הפתח.

אבל וחפוי-ראש בא שלמה’לי לביתו, אומר ברכת יום-טוב בשפה רפה ובניגון של קינות. לב אמא הרגיש מרת נפשו של בנה, ידע טעמו של עצבו ורגזו מהו, מה רע ומר היה לו לראות איש זר יושב על מקומו של אבא ולנוד כצפור מנחלת אבות ולידחק ולעמוד במקום אחרים שלא בטובתם, כמסיג גבולם. אמנם כן, חביב המקום לבנים בבית קדשנו ותפארתנו, שמשם נשאו אבותם ימים רבים לבם בתפילה לאל שמים; אבל מה יכלה לעשות אלמנה שוממה אם השעה דחקתה למכור את מקום מקדשם זה מחמלתה על ילדיה, שלא ירעבו ויצמאו ולא יתענו בעירום ובחוסר כל. ושלמה’לי אף הוא הרגיש בצערה של אמו, ידע שעשתה זאת על כרחה מפני דחקה. גדול הדחק שהוא שובר גם בריחי ברזל. אבל כל כמה שנתאמץ לנצח את עצבותוולהאיר פניו שלא לחלל קדושת היום לא עלתה לו, ויהי להפך, פנים משונים – פנים שוחקות וזועפות, כצפיחית בדבש וחומץ גם יחד, וכקרן אור שמש מתאמצת להבקיע דרך חשכת אדים ועבי שחקים בימות הגשמים.

גם ממנהגי חבריו ראה שלמה’לי שאינם מתנהגים עמו בתמים כקדם; אין כאן לא ריחוק ולא קרבת רעים אהובים, אלא חסד ורחמים משום מצוה לרחם על יתום, וחסדם זה היה קשה לו מנשוא. בעיר אחרת לא היה מקפיד על זה, אבל בעירו, בין מיודעיו ומכיריו, היה לו הדבר לחרפה. בטיבו הרי היה גא מאד, עמידתו המושפלת לא השפילה גאותו; אדרבה, לפי ירידת מעמדו עליית כבודו ועצמו אצלו, כדרך המתגאים מבני-העליה, כשיורדים מנכסיהם ומגדולתם הם מעלים בכבודם ומקפידים ביותר עליו.

קצה נפש שלמה’לי בעירו ויושבי-בה, והוא פורש ומבלה רוב שעות היום בדד בשדה ובכל המקומות, שהיה מטייל שם לפנים. העת – שחונה ולא גשומה, בהיר בשחקים כימי אור וחום שמזדמנים ובאים פעמים בחסד אלהים בסוף הקיץ. עוד באותם הימים הכוסמים מבשילות וממתינות להגורן; הפול והקטניות שתרמלו עוד מסתפחים ועולים על המקלות בגנים; עוד אבטיחים ודלועים גדולים מציצים שם מבין טרפי צמחים רחבים, שנעשים לענף ארוך וסורח על פני אדמה למרחוק; קשואים ירקרקים ומתולעים וכרוב עודם על ערוגות מטעם במקשה, ואשכלות אגוזים בעצי לוז סבוכים מצהירים מבין העפאים. עדרי ברק וצאן רועים בשדות קטופי-קמה, וסוסים כבולי-רגלים קדומות צוהלים וקופצים באגמים. מאחד העצים עוף השמים יוליך קול שירתו, וזה דודו וזה רעו, בודד על סבכו לעומתו, יעננו בקול – הנה גיל ורנן, ובאויר העולם כמין רוח-עצבים מרחפת, רוח ממרום זו אצולת מחשבת-יה והגיון סלה, שהגלידה בתבל ארצו, והיא הנותנת להבריאה לוית חן, טעם ויופי נשגב מאד נעלה – הנה זה רוח-העצבים מכלל יופי ומקסם שדי, המסתתר בתוך שכבת הצללים כצעיף דק על פני דשא וירק עשׂב בקיץ לעת מנחת הערב, כבוא השמש. זוהי עצבות-נחומים, שמנחמת ומפייסת את האומלל לאחר שישפוך נפשו; זו היא העצבות של רוח הקודש, השרויה במגילת ספר “רות”, המושכת לבו של הקורא את דברי נעמי, אלמנה ושכולה משני ילדיה ומאישה, ושיחתה הנאוה והתמימה עם שתי כלותיה, כשהיא הולכת בדרך משׂדי מואב לשוב לבית-לחם יהודה בימי קציר שׂעורים. הלא זו היא הנותנת למגילת רות טעם עדן, ריח השבלים והעמרים בשדה וריח הנצנים עם כל מגדים ורפחים בעמקים ועל הרי בשׂמים; אך בכחה ועל ידה עומד טעמה וריחה לא נמר ולא ימיר לעולם. הלא עצבות זו, היא הבאה מאת שוכן בערפל, מחביון שכינת עוזו ובכל הארץ יתמשך קוה בלא אומר ודברים, בלי נשמע קולה, ואך נשמת המשורר, הדולפת מגעגועים, המהרהרת ומהורהרת, היא מרגישה בה… אכן רוח זו, הנאצלת מנשמת אל מסתתר, היא היא הסוד שביופי, הנצח וההוד –חי עולמים!

“הבריאה” הזו, שהיתה נראית מתחילה לשלמה’לי בדמות יפהפיה כוחלת, גודלת ופוקסת ומשחקת לפניו, עכשו היא נגלתה לו כמטרוניתא יוצאת בהינומא, נהדרה בכבוד, בכובד-ראש ובתוגה חרישית כלבבו, ומראה כבודה זה הוסיף לה חן ונועם, הניח את דעתו ונתן בלבו דעה להשתדל בכל מאמצי כחו לבוא עד “תכלית” האדם ולהיות איש.

פרק שלישי

ותכלית כל המעשים, מעשי אנוש ותחבולותיו, שמעשרת את בעלה, שמגדלתו ומרוממתו והמתבקשת כל-כך לשלמה’לי, אינה נמצאת אלא על ידי התעמקות במצולות ים התלמוד ובחקר תחום כל מפרשיו. ולהיות איש הנברא בצלם, הרי הוא לדעתו איש יהודי, ולא יהודי הדיוט אלא יהודי תלמיד-חכם, כגון זה שבקי בהויות דאביי ורבא, רב ומורה-הוראה. גדול מרב הרי לא ידע וגם לא עלה על דעתו – והוא הרי היה מבקש לעצמו גדולה. בזמנו ובמקומו יפה היתה תורה מכל סחורה, עד שהדבר היה מרגלא בפי-כל וזמר בפי אמא, שהיתה מיישנת בו את התינוק בעריסתו בקול עגום וערב ממשיך את הלב. ותינוק בן ארבע או בן חמש, שעדיין מגמגם בלשונו, הרי היה לומד ויושב חבוש כל היום “בחדר” עם חבריו, תינוקות של בית-רבן, את הילד החלש ואת הסרבן נשא ריש-דוכנא בעל כרחם על שכחו, ופעמים נשא על גבו כמה תינוקות יחד כבני-צאן. בהשכמת הבוקר לעת צאת בהמות העיר לרעות בשדה, היה נשמע פעמים ברחובות בתוך געיית הפרות וקול העזים והצאן גם קול “צאן קדשים” מן הנשואים הללו, המוּצאים מתוך ערשותם בעוד חבלי שינה על עיניהם וזיעה חמה, טל ילדותם, על דמדומי פניהם. נכנס התינוק למקרא היה יהודי קטן זה דורש דרשה מלומדה בפני המזומנים לסעודת-מצוה, שהוריו המאושרים עשו לכבוד מאורע זה. וכשהגיע לשלש עשרה, הוריו שוב עושים סעודה לכבוד קדושת היום, והוא, יהודי בר-מצוה, שוב דורש ברבים.

זאת תורת החנוך לנער. בגר ונעשה בחור נכנס לגמרא בעיון ובפלפול ואינו נעשה חתן עד שתוהים על קנקנו ובוחנים אותו בתלמודו. ובחור שיננא, בחור כהלכה מבחורי ישיבה, אפילו מבני עניים, היה מתבקש מאד.

שלמה’לי ידע מפי השמועה הרבה מעשיות בבחורים עניים, שנתעלו בזכות תורתם. מוכסים, חוכרים וקרתנים עשירים היו לוקחים לבנותיהם היפות ובריאות-הבשר אנשים מבחורי הישיבות, לומדים מופלגים, דלים וכחושים ותשושי-כח. אלו החתנים, “אברכי-משי” בלשון העם, היו סמוכים על שלחן חותניהם, אוכלים ושותים ומולידים בנים. וכיון שנהפך הגלגל החוזר בעולם, נסתם מקור השפעתם וכלו להם המזונות, היו נשיהם נשי חייל: חנוניות, סרסוריות, והם היו יושבים על התורה ועל העבודה. הנשים היו מפרנסות את בעליהן על מנת לקבל מן “העולם-הבא” שלהם לעתיד לבוא חלק או מחצה כפי שהותנה ביניהם, ונמצא שניהם עמלים – האשה עובדת את הבעל ודואגת לעולם הזה, והבעל עובד אלהים ודואג לעולם-הבא, ומובטחים לנחול שני העולמות. ולהוסיף על הקרן הקיימת להם לעתיד לבוא שקד הבעל פעמים ועזב את אשתו ובניו וגלה למקום תורה והיה פרוש, עוסק בתורה! – מעשיות בפרושים ידועים ובבחורי-ישיבה מפורסמים, שזכו לכבוד ולגדוּלה, היה שלמה’לי שומע כמה וכמה פעמים ומוּסר-השֹכּל מכל אלה יצא בכל פעם תמיד: שבחור אין לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, משנה וגמרא – וסוף העושר והכבוד לבוא!

הנה כן היו עובדים את הבורא ונוחלים כבוד וגדולה בימים ההם, בימי ילדותו של שלמה’לי ברבי חיים, במקומו ובשאר מקומות מושבותם של היהודים!

וכיון שבקש שלמה’לי את התכלית במעשיו לכבודו ולכבוד בית אבא, פחזר עליו יצרוֹ ונתן בלבו תשוקה לתלמוד תורה.

אמנם כן, תשוקתו לתורה מעשה יצר-הרע הוא! רוח יצר-הרע היה דובר בו, מעוררו כביכול לשם שמים ואומר: אין טוב אלא תורה. סלסלה ותרוממך!… ואותה שעה שגמר שלמה’לי בדעתו ללמוד בשביל מתן שכרו, היתה שעת קלקלתו! בקש להתעלה על ידי קבלת פרס על תלמודו והשפיל בזה את נפשו וערכה הנעלה. לא עוד הוא אותו שלמה’לי כשהיה, תמים ומבקש נוי ונועם ועושה טוב מאהבה. עכשיו הוא מבקש חשבונות רבים. לא הטוב תכלית המעשים ולא הֶעָרֵב תכלית תלמוד תורה, אלא הרבנות, הכבוד וחיי העולם הזה.

הבדידות והעוני, צרה ויגון וכעס, הם למדו את שלמה’לי דרך-ארץ להעריך דבר על פי תכליתו ותועלתו כדרך הרבה אנשי מעשה אצלנו, בין שהם סורחים וחנונים, בין שהם חכמים וסופרים ובין שהם רבנים, מורים ומלמדים וחובשי בית-המדרש– הכל מתחכמים ומעבידים את מורם במדה יתירה והכל בקשת המועיל עוברת אצלם פעמים את הגבול. אמנם יש ללמד עליהם זכות – הרי בני אדם הם, חפצים חיים ומתכוונים במעשיהם לעמוד על נפשם בפני כל צרה שלא תבוא, אמת, לרחמים הם ראויים, אבל העון – עון הוא ודורש תקון!

אותה שעה, שהנער שלמה’לי בעל נפש יפה ותמימה, נתגלגל פתאום והיה יהודי מחוכם “בעל תכלית” ומבקש שכר על מעשיו – היה ראוי לרחמים. כנציג קרח עמד מובדל בשדה, שהיה מטייל שם, מצחו מקומט ופניו מעוננים ממחשבות חדשות שעלו על דעתו, ונפשו – טסה בחללו של עולם. אין לפניו לא שדה ויער, אין חן ואין יופי, הכל נשכח הוא עומד ומהרהר ועל לבו עולה הישיבה; עומד כאן ורוחו שם, במקום תורה. ופתאום הוא עוקר את רגליו – חלף והלך.

היעמוד רוחך זה לימים רבים? ואם תשיג את מה שאתה רודך אחריו? – הדבר עדיין מוטל בספק. ולפי שעה אומלל אתה, אומלל מאוד. אלהים יחנך, שלמה’לי!

**

מסורת בידי הקפּוּלאים: בשבת פרשת יתרו העזים יולדות, ובשבת נחמו חתונות בעיר, וחתנים חדשים, טירונין לחובשי בית-המדרש, מקרוב ומרחוק באים. החתנים הללו ניכרים מתוך מעשיהם ומלבושם ומאכלם ומהלכם, שאפרוחי פרידות חדשות הם. שנוי המעמדות והיציאה מרשות אחרים לרשות עצמו, יציאה גמורה או שאינה גמורה, שנוי בגדים, ממנעלים בכף רגלו ועד הכובע בראשו, שינוי וסתּוֹ במזונות, ופעמים גם שנוי מקום דירתו – מערבבים דעתו של החתן בראשיתו והוא משועמם כאפרוח הזה, שמתבקע מביצתו ורואה לפניו עולם חדש, גדול ומשונה מזה, שנתקפל ודר סגור ומסוגר בתוכו. הכל נראה לו משונה וזר. לא זה המקום ולא אלה הבריות וכל מה שסביבותיו, ואף הוא בעצמו, זר ומשונה ושלא כדרכו. ממשמש בבגדיו, שלא היה משמש בהם בימי בחורותיו. מסתכל באורלוגין עם קטלא יפה של כסף או של זהב, מסתכל בהם, תוהא ונהנה, משחק ומשתעשע כאחד, ורואה את עצמו מין צפורת-כרמים, שנתגלגלה ויצאה מחתולת-השקץ יפה בגוונים שלה. ושלא לעבור ב"בל תשחית" הוא נוהג בהם כבוד, אינו יושב אלא אם כן קפל מתחילה לאחוריו שולי קפוטתו שלא תתקמט, חס ושלום. איך שיהיה וחתן בעל פנים חדשות מן בריה הוא, בריה בפני עצמו, לא לבחורים ולא לבעלי-בתים הוא. ואנה הוא בא? לבחורים קשה לו, שהוא נשוי, ולנשויים אינו יכול, שהם בעלי נשים ובנים ומגודלי זקן והוא אברך בן-שנתו, נשוי כביכול, ומתבייש מפני אשתו, ואפילו שיחה קלה אינו סח עמה! ובכן הוא מראה פנים של ענוה לכאן ושל יהירות לכאן, ועל פי רוב פוגע בו קרח מכאן וקרח מכאן. על שלחן חמיו הוא סמוך, אשה נאה ודירה נראה לו – והוא רעב ונפשו שוקקה ומצוי בבית-המדרש כל היום! כשבא בתרמילו מלא וגדוש בתשמישי קדושה לאכול פת שחרית, אשתו מגישה לו, ובשעת ליבונה מגישה לו חמותו, ספל סיקוריא על טס מפני הכבוד ושני עיגולי פתא, שאין בהם כדי שֹביעה. הפתא נאכלת ולא נודעה שבאה אל קרבו. פרוסה של בת קיבר בחמאה, ואפילו שלא בחמאה, מתאוה נפשו. בטנו ריקה ונפשו שוקקה ובעל כרחו הוא מעמיד פנים צהובים, מברך ומנשק את המזוזה והולך לבית-מדרשו רעב ויושב שם יחיד ודומם עד שיגיע זמן סעודה של צהרים.

אחד מאברכי שבת נחמו, שהעיר ק… זכתה לו, היה חתנו של בעל-בית אמיד מגדולי העיר ונכבדיה. והיה החתן הזה מחובשי בית-המדרש, עוסק כמנהג המקום בתלמוד-תורה, שוהה לאחר תפלת שחרית ויושב מעוטף בטלית ומוכתר בתפילין והגמרא על העמוד פתוחה לפניו ולומד בעיון ובנעימה. וכחתן מכהן פאר היה נוהג בעצמו סלסול, מתפאר בכליו ומתהדר בבגדיו החמודות ונעליו המגוהצות. בחורי בית-המדרש היו מביטים לו בקנאה, ומבקשים קרבתו בלבם ואינם מרהיבים לגדת אצלו מפני הכבוד, אלא פעמים הם מתחכמים ובאים אצלו וגמרא בידם ושואלים אותו בדבר הקשה מהם שם, או ישאלוהו על השעה משעות היום איזו היא. ושאלתם זו היתה תמיד לרצון לו ומשיב עליה בשמחה מפני רוב הנאתו שיש לו בחליצת האורלוגין של זהב מתוך כיסו.

וכמה שהיה אברך זה יהיר לגבי הבחורים היה עניו לגבי שלמה’לי. משעה ראשונה שראה את פני שלמה’לי נמשך לבו אחריו, וכל כמה שהכירוֹ וידע את רוחו היה מתגבר רצונו להתקרב לו ולקרב אותו אצלו, עד שלא היו ימים מועטים ונעשו ידידים, כדרך בני הנעורים שהולכים אחרי לבבם ואחרי עיניהם ומבהלים ברוחם לעשות דבר. כקילורית לעינים היתה ידידות זו ללב שלמה’לי בעיניו, מרפא לנפשו וכבוד לו נגד חבריו, ולא עוד אלא שהיתה נותנת בלבו תקוה טובה לימים הבאים. האברך מושך לו חסדו, מאַמצו בפיו ומנבא לו חיים של חתּוּן, אהבה ורעוּת, של עושר וכבוד וארוחת תמיד על שלחן מלא דשן, והכל בגמגום מה שהפה אינו יכול לדבּר ודי לחכימא ברמיזה – ושלמה’לי חולם מהרהורי לבו ומדמה לו צורות נאות, כלה נאה, אחרית טובה, דברי עונג ונעימות השמורים לו לעתיד לבוא במהרה ובזמן קרוב – וחיתה רוחו. שמחת החג; הסוכה וריח הסכך הירוק שעל גביה, האתרוג, הלולב, ענף עץ עבות וריח מורביות של ערבה אף הם הועילו להשראת השירה בנפשו, ושמחת בית-השואבה בלילות החג, ואמירת פסוקי “שיר המעלות” במקהלת-עם בבית-הכנסת בקול תרועה, בשיר ובמחולות – כל אלה היו נשאים את רוחו עד למעלה והחזירוהו לימי ילדותו כבראשונה. ובאחד הלילות העליזים הללו נתחזקה ברית שלומם של האברך ושלמה’לי, שני הידידים הללו, ונמנו וגמרו ללמוד כחברים גם יחד. שלמה’לי לא יניח את מקומו, פה בעירו ישב והיה השם יתברך מבטחו!

פרק רביעי

בליל הושענא רבה התקדרו השמים בעבים ויהי רוח וגשם וצינת שלג! עם שינוי הרוח באויר העולם נשתנה גם רוח בני-אדם ופני רקיע החשכים החשיכו את ףפניהם ובא הקץ לשמחת החג– הֵקִיץ על כל איש עצבּוֹ ורגזוֹ ודאגתו! גם שלמה’לי רוח אחרת היתה עמו והתחיל מפקפק ביעודים טובים לעתיד, הנאמרים לו ברמיזה. אותו היום שהוא וחברו ישבו ללמוד בכנופיא, כמדובר, פתחו במסכת “חגיגה”, ומיד באו לדברי הברייתא שם: “סומא באחת מעיניו פטור מן הראיה, שנאמר יראה יראה וכו'”. חברו האברך, שלא קרא מקרא ולא למד דקדוק מעולם, נאחז בתיבות יראה יראה שאינן מנוקדות, וכיון שנלכד כצפור בפח או כסומא בארובה נתבלבלה דעתו והתחיל מפרפר ומתנדנד בידיו ובכל אבריו, מפטפט ומתהפך אילך ואילך וצועק – ואין מושיע. מבקש עזר מרש"י, ורש"י פירש: “יראה כתיב, וקרינן יראה” – מתאמץ להוציא נפשו מן הפח ולהנצל לה"תוספות" – ונופל אל הפחת ומשתעמם ומסתבך יותר. שלמה’לי מתעורר עליו בשבט פיו, מולל ומורה באצבעותיו כמחמד אחר הבהמה להטותה הדרך, והאברך מתבייש, מקשה ערפו ומפטפט ואינו שומע – ותּוּפר האחוה באותו היום בין החברים. שלמה’לי שוב בודד ומתעצב ובא הקץ לחזיונותיו!

ובאחד הימים לאחר החג, בהשכמת הבוקר, כשהחמה נשקפה בסבר פנים לא-יפות מתוך עטיפת עננים, כמי שחושש בשיניו, לא עליכם, ומכסה שפמו, יצא שלמה’לי בחשאי מחוץ לעיר לעשות דרכו לס–ק, ואין בתרמילו אלא תפלין, פרוסה של לחם ושמלתו לעורו. והדרך מקולקל, עשוי גבים-גבים, רפש וטיט מהגשמים, ושלמה’לי אינו בקי בו. ומה יעשה? ימתין עד שתזדמן לו עגלה כאן בדרך ויטיל עצמו לתוכה בחנם, או יצטמצם וישב בדוחק, כפוף ותלוי מאחוריה כדרך נוסע עני שלא מן המנין – הרי היה עומד וממתין עד ביאת הגואל ולא עלתה בידו כלום. זו העיר ק., כידוע לכל, הלא היא רחוק מן הישוב, הולכי דרך-המלך בקרונות של בי-דוהר לא נראו בה, וקול הגיל מקשקש בזוג לא נשמע שם, אלא לפרקים יבוא לה האדון פקיד המחוז – קול זוג וצלצלי הענבול, סוס דוהר ומרכבה מרקדה, בהלה ובלהה – והעיר ק. נבוכה! מהרהר שלמה’לי ומהרהר, הוא עומד ולבו לס–ק, רוחו שואף למחוז-חצפו זה, להכין לו שם כל צרכיו בעוד מועד, שמא יקדמנו אחר – וחתחתים לפניו בדרך. לבסוף נמלך בדעתו ושׂם לדרך פעמיו. רגליו טובעות בבוץ, נעליו סופגות מים, נקרעה האַפּנתּא, נגלו סולים ונחמסו עקביהם, וקפוטתו נתרפשה כולה, משוליה ועד בית-צוארה. תש כחו והוא מתלבט והולך. עוד מעט והיה נופל בדרך – ובשעה זו קללה וקול שוט נשמע, והנה כמראה סוס מוכה ומדוכא לנגד עיניו, מטונף כלו ומלוכלך בטיט, וכדמות אדם מעוטף לפניו, כובעו החם שמוט לו עד גבות עינים, בית-צואר של אדרתו זקוף עד ראש חוטמו ומטפחת בלה ומתמרטטת כרוכה עליו. והנה קול עמום כקול היוצא מתוך חבית ריקנית קורא לו מתוך הסמרטוט: הוי, בחור! מה לך פה, בן רבי חיים? ביום סַגריר זה אפילו כלב שוטה לו נראה בחוץ, – אוי, רבי מיכל! – צעק שלמה’לי ופשט ידיו, והדבּור נסתלק ממנו ועמד כעצם בגרונו. וקול קורא לו שני היידי, בחור! טפס ועלה להעגלה!

אמנם כן, זה היה מיכל בר בר חנה-יענטיל הפטפטני. הוא בעצמו, בעגלתו וסוסו העלוב, תשוש רגלים, מדולדל וקצר הזנב. ואין הפגישה הזו, לדברי מיכל, וכל ענין נסיעתו אלא מעשה נסים!

– “אלה ברכב ואלה בסוסים” – פתח מיכל הפטפטני ואמר – ובני עירנו ברגלים. כשהימים ימות החמה והדרכים כתקונם, כל העיירות, אלה בקרונות ואלה בבעלי-עגלות עוברים ושבים לכאן ולכאן, ואנשי עירנו חובשי בית-המדרש, המסתפקים במועט, די להם בקב בולבסין ובתבשיל של גריסין כל ימות השבוע, ומה להם ולמסעות ולבעלי-העגלות? היה לפנים בעירנו בעל-עגלה אחד, משה-אלעזר, זכור לטוב, והיו לו מרכבה וארבעה סוסים ומתו כלם ברעב. ימים רבים היו יושבי העיר משתמשים במנדיל מלכיון לבדו. בשעת הצורך היה הולך בשליחותם כמה מילין ברגלים. החורב ביום והקרח בלילה, גם שלג וטיט חוצות לא היו מעכבים עליו. ביד מי שלחו מתנות להכלה? ביד מנדיל. ביד מי חזרו ושלחו סבלונות להחתן, טלית ושטרימל? ביד מנדיל. ומי היה שליח להולכת פרה פסקנית וכחושה להעמידה על פסולתן של שׂעורים בבית-בשול שכר? מנדיל! ומנדיל בעצמו הרי הוא בר-נש צנום, עור ועצמות, בעל שערות חיורותועינים מזהירות, גופו כלו חיוריין בלא שום גון – לווקן הוא ובריה משונה, ברוך משנה הבריות! עכשיו הוא זקן וחולה ולא יוכל עוד לצאת ולבוא, ובאתי אני מיכל המסויס במקומו ובני העיר משתמשים היום בי ובסוסי זה, תפח רוחו! אין נפשו אלא לאכילה ולרביצה, ובדרך הוא כורע ונופל, מכעיסני וממרר את רוחי.

וכאן הפסיק מיכל דיבורו, עמד ועורר שוט על הסוס העלוב, מכהו בעֶברה מכה רבה ומקללו קללה נמרצת ומכנה לו שם בחרפה: נבלה סרוחה. וכשוך חמת מיכל חזר לענינו ואמר: – החנונים התחילו שולחים אותי לפרקים ידועים לכרך גדול לקנות שם בשבילם מעט סחורה, איש איש כפי הרשימה שלו. השוחט דמתא, החזן והשמש משמשים בי ובעגלתי לחזור על המוכסים יושבי הכפרים בימי חנוכה בשביל לקבל מתנת ידם – זה נותן בולבסין, זה נותן תרנגול, חמאה וביצים וזה נפוס ושאר ירקות. וברוך השם לא חסרנו דבר, העגלה היתה מלאה כל טוב, גם סוסי, נבלה סרוחה זו, מלא כרסו תבן ומספוא רב. אף רבי חיים, עליו השלום, היה משתמש בי פ0עמים להכניס על ידי לטמיון מכס הטקסא של בשר ופעמים גם שטרות וניירות ואגרות, מפני שבי-דואר לא היה בעיר. אנשי מקומנו אינם שולחים ואינם מקבלים אגרות אלא לעתים רחוקות. מפי בן-כרך אחד שמעתי, שהוא בעצמו קבל פעם אחת אגרת מאמריקא! וכשרספרתי הדבר לחכמינו היה בעיניהם כמדרש פליאה והניחו אותו בצריך-עיוּן, איך הולכים בני אדם מעבר השני של כדור הארץ כנגדנו ואינם נופלים מהארץ לשמים! אבל מניח אני את החקירה בדבר זה לחקרנים, ואני מיכל הקטן, עסקי בעגלה ומתפרנס אם לא בריוח על-כל-פנים בצמצום. וחבל על סוסי, שלפני החג, שעת האסף סחורה חדשה מהכרך הגדול לחנוני עירנו, חלה מעשׂה-שׂטן את רגליו, ורגלים לדבר שעשה זאת בערמה כדי להבטל מעבודה, שהרי עצלן גדול הוא, שונא את המלאכה ואוהב אכילה ומנוחה – ורבץ ונח ואכל כל החג, תאכלהו רימה! ואחר החג, כשכּלו מזונותיו באבוּס, נמלך ועמד על רגליו! ועכשיו, בשעת קלקול הדרכים ועת הגשמים, שאפילו כלב שוטה אינו נראה בחוץ, אני מתלבט בדרך! וכי לא משמים הוא?

כך וכך היה מיכל מפטפט ובא לידי מסקנא, שאין הענין כלו אלא זכות-אבות. בזכותו או בזכות שלמה’לי, ואפשר בזכות שניהם, חלה אמש “הנגיד” דמתא, אפשר מפני שסמך שינה לאכילת-ערבית. הבהילו להביא את המומחה ובא בכל כליו – בכלי הקזה ובקרני-דאומנא, בתער ובמספרים, ולא הועיל. והנגיד באחת: שלחו לס-ק והביאו לי את הירש’לי הרופא, הוא מומחה ואפס זולתו! ועתה הנה הוא הולך ביום סגריר זה, בשליחותו של הנגיד החולה, והוא נשבע שבועי-שבועות, כך יעזרהו השם יתברך, מסבב כל הסבות ואדון כל התולדות, שלבו שמח מאד על שנתגלגל מאתו יתברך כאב הבטן להנגיד וזכות למיכל, להוליך בעגלתו להישיבה בס–ק את בנו של רבי חיים. הרבה ממון, הוא אומר, נשכר מיכל על ידו בחייו, הרבה יותר משׂערות ראשו המוקרח. מפיו היה שומע פעמים מה שנעשה בעניני העדה, וכל רז לא אנס לו. ואגב מוציא מיכל מחיקו אגרת ואומר: ראה, אגרת זו שלוחה על ידי מאת איש פלוני לשני אחים משלנו, לבלרים בבית-פקודות העיר שם ושתדלנים בעסקי הקהלות. הילך וקרא נא את זו, הלא דבר הוא וכדאי לידע מה הוא… האגרת היתה מקופלת ולא חתומה, ועל התורף היה כתוב “בחדר”ג". והמלה בחדר"ג לפנים בישראל שקולה כמאה חתימות בטבעת המלכות. שלמה’לי היה מסרב לו בדבר הזה, והאגרת חזרה לתוך חיקו של מיכל.

וכפי שנראה להלן, עמדה זכות-אבות לשלמה’לי לא על ביאתו בשלום והישיבה בלבד, אלא גם על מציאת “ימים” ונשיאת-חן ועוד על דברים טובים שם. אמנם יש סברא לומר, שיד בעל-שם אחד היתה בכל זאת. מעשה באחד מבעלי-השם הנודים בארץ, שאיקלע לעיר ט–ץ בימי ישיבתו של שלמה’לי שם, והאיש כבן ארבעים, בעל צורה וכרס של רבנן ומנהגו כמנהג איש הרוח, התועה בפיזור-נפש בעולמות העליונים. היה לבוש בגדי-משי גם בחול, ידיו כל אחת נתונה בתוך כיס על צדי הבגד, אחד מזה ואחד מזה, עד שאחוריו היו מבליטים ביניהם, והלוכו הליכת בר-אוזא, זז ומתנדנד אילך ואילך וחן-חן לו! מגילות-מגילות של קלף היו אצלו עם גלגלים מצוירים ותמונות משונות ומבהילות ובהם היה מנחש ומגיד לכל איש כדרכיו. השמועה עברה בעם, שאין מטיל אימה על שדין רוחין ולילין כמותו. הקמיע שלו מועיל. גירוש ה"דבּוּק" מתוך גופה של נערה בעיר פלונית, כידוע לכל – הלא הוא פעל זאת. ובהיותו יושב רוב שעות בבית-המדרש, כאחד מאנשי קודש, היה מקרב לו לשלמה’לי לצורך מעשיו ומשתמש בו. וביציאתו מן העיר גמל לשלמה’לי חסד כמפעלו ונתן לו סגולה לנשיאת-חן ומצוהו לומר בכל עת פרשה כ' בתהלים, ומסתברא, שהסגולה הזו עמדה לו עכשיו בשעת דחקו, אולם הדעת נותנת לתלות הצלחתו בזכות-אבות, שהרי סוף-סוף העולם כמנהגו נוהג על פי דרך הטבע.

פרק חמישי

העיר ס–ק היא אחת מהעיירות שבליטא, שהיו לאכסנאות של תורה בבתי-הישיבות שם. הישיבה היא הנותנת לעיר זו שם בכל היהודים סביבותיה, ואלמלא היא, היתה עיר נשכחה ולא זֵכֶר לה בעולם. אפשר לְחָשְךָ אדם לומר, הישיבה היא מעין פרנסתה כישיבת אוניברסיטה “ביניהם”, השופעת שפע לאנשי המקום, שהיא מצויה שם – חס ושלום! אדרבה, לא דיה שאינה מביאה ריוח לבני העיר, אלא שהיא עוד מחסרת ממונם. הפרופיסורים שבה הם מלמדים, ראשי-ישיבות רשׁים, ותלמידיהם – בחורים עניים ואין בכיסם אפילו פרוטה אחת. הם באים לשם לא ברכב ולא בסוסים אלא בפעמי רגליהם, דלים וריקים, וכמעט שפורקים מעל שכמם את צרורם ­ כתנות בלות ומטולאות שתים, וזוג פוזמקאות מלוכלכי עקבים מדושדשים, הם מטילים את צרכיהם על העיר, ובני העיר איך שהם בעצמם נצרכים וצרכי עניי עירם עליהם עוד נוטלים את צוארם צרכי אחרים, של הבחורים הללו, ומפרנסים אותם ברצון. העני שבעיר חולק את פתו עם תלמיד-חכם ונותן מלחמו לדל זה – הכל לכבוד התורה!

בני הישיבה שתי כתות הם, זו למעלה מזו, כתה כתה ומלמדה. זה של הכתה העליונה הוא ראש-הישיבה הגדול, ושל התחתונה סגנו וכפוף לו. הסגן הזה שונה בכל יום לאחר תפלת שחרית שיעורו בגמרא עם מפרשיו על פי הפשט, כשהוא יושב באמצע ותלמידיו מקיפים כעטרה את השלחן לפניו מסביב, ואגב הוא בוחן אותם בשאלותיו מאותו הענין, שהוא שונה, כדי לידע אם שקדו ללמדו אמש כהלכתו. וכשאין דעתו נוחה מתלמידו הוא מכלימו בדברים, ופעמים גם במכת לחי, כדי שידע, שהתורה צריכה לימוד. תלמידיו רובם הם הפּנים החדשות, שבאו מקרוב בתחלת הזמן. וראשי-הישיבה שונה שיעורו ביום לתלמידיו הגדולים ומחדדם בשאלות ובישוב דברי חכמים בפלפול וסברא. ובאותה שעה תלמידי-חכמים מתעוררים ומתרעשים ונושאים-ונותנים ומנצחים זה את זה בפה ובגרון, בפישוט ידים ובזקיפת אצבע ובחיכוך וקמיטת מצח להדגיש ולהטעים כוונתו העמוקה של “כלומר” ועד היכן מגיע סוף דעתו של “ויש לישב”. נגמר שיעור של יום, התלמידים הגדולים נפטרים ולומדים ומתקינים שיעורים למחר בכל מקום שירצו. והקטנים רובם ככלם חייבים בהכנת שיעורים בבית הישיבה תחת השגחתו של רבם, שרגיל שם. כשהוא בא פעמים בהיסח-הדעת, בשעה שהבחורים עייפים ויגעים מרוב תלמודם, מניחים הגמרא וקמים לצחק – הוא אומר לפניהם דברי כבושין ומוכיח להם מספרי מוסר, כמה גדולה עבירה של ביטול תורה וכמה קשה עונשה, שמאכילים את העוברים עליה גחלי רתמים. ומוסיף עליהם נופך משלו, שמסברא ומן השכל אסור לבני ישראל השחוק בעולם הזה, הלא באמת שמחת עולם זה על ראשם מה היא?… אבל אין חכמה ואין מסור ואין תוכחה לנגד בני הנעורים בְּשַׁגָּם הם בשר ודם, וכמה שאין חייהם אלא חיי צער, צרה ויגון, נפשם חשקה פעמים לצחק כמעט רגע, לשכּח את עמלם ואת כל ענים לשעה קלה. כך שמחים הבחורים – בכל ימות השנה בצנעה; וב"בין-הזמנים" עד שלא יתחילו הלמודים בישיבה ואימת רבם אין עוד עליהם – שעת רצון להבחורים לצחק בפרהסיא.

**

הימים ימי בין-הזמנים שלאחר חג הסוכות, זמן התחלת הלמוד לבני ישראל מקטנם ועד גדולם בכל תפוצותם. ישיבת ס–ק הומה מבחורים, הללו באים מחדש והללו חוזרים ושבים מביתם, שהלכו לשם ברגל, והללו תושבים או בני התושבים, שהישיבה ישיבת קבע להם ושם ביתם. השעה שעת היריד הגדול בהישיבה, וה"ימים" ­– כלומר, ימים קבועים לאכילה אצל בעלי-הבתים בית איש יומו, זוהי הסחורה המתבקשת לבני הישיבה. כל אחד ראשית חכמה אצלו האכילה. והנה חפוש וריצת רגלים, תחרות וקנאה, ריב וקטטה על קביעות הימים, ולאו כל אדם זוכה למלאות ימיו מימות השבוע. אשרי הבחור, שהשבוע אצלו מלא, שבעה ימים; אשרי גם מי שהשבוע אצלו חסר שני ימים; ואוי אוי למי שהשבוע כסדרו אצלו מחוסר כמעט כל ימים! איתן מעמדם של הבחורים התושבים בין חבריהם, כמעמד הסוחרים הגדולים בעלי הכיס בין התגרים הקטנים והרוכלים בשוק בשעת היריד. הרי יש להם רב! הם שׂבעי ימים, לחמם ניתן וימיהם אצל בעלי-הבתים נאמנים, והכנסות קלות, חלקם של בחורי ישיבה, גם אלה בידם ניתנו, ולפיכך דעתם פנויה להתעסק בצרכי אחרים, לעשות טובות לבחורים עניים הבאים מחדש, להדריכם ולנהוג נשׂיאותם עליהם ביד רמה – במכת-יד על הלחי ובצד ובכתף, כדי לחנכם בחיי הישיבה ודרכה של תורה בכל פרטיהם וענוייהם.

בחור מיד שבא לישיבה, כקטן שנולד נכנס לברית ולקריאת השם לא יקרא עוד שמו מלידה, כי אם שם חדש על שם עירו, כגון: ניסויזי, קליצקי, סלונימי, לכויצי וכיוצא בהם. ישכח הבחור את שמו וזכרוֹ, ועמו גם את ביתו ואת ימי ילדותו. וסגולה בדוקה ומנוסה לשכחה היא אצבע צרדה, שהמלאך מכה ובועט בה על ראש חוטמו של העוּבּר בשעת יציאתו לאויר העולם. ובעיטת אצבע זו של בחורי ישיבה התושבים קשה לעינים, שמאדימות מפני הכאב וזולגות דמעות. קריאת השם היא בחנם, ומצרפים לו עוד שם-לווי, כגון: קורקבן, פרה-אדומה, גרגרת, צורה עגומה, סמרטוט, דלפון, ויזתא, פרמשתקא וגם חרבונה ועוד כהנה וכהנה. כל אלה נעשים בחנם, אבל הימים, להמציא ימים, שיש בהם אכילה ושתיה, אלו דברים שבעסק מעסקי העולם. הלחם הרי עושים בו סחורה בשווקים ובמקוה הסוחרים ונשׂכּרים. – שׁמעֵנוּ, בחור – אומרים לו – כריסך רחבה ולאכול תוכל, וגר בעיר נכריה אתה, אם-כן המטבע הבה, ונמציא לך ימי משתה ואכילה בשמחה רבה וגילה. או העסק נעשה על-פי הדיבור בדרך זה: שמענו, ויזתא, הקורקבן הסלונימי מבקש להניח מקומו כאן ולילך לישיבת עיר “מיר” וחסרות לו כמה פרוטות להוצאות הדרך. הלוך ילך, ממילא מובן, ברגלים, הוא אינו חולה ורגלו לא בצקה. תן לו אתה, ויזתא, כשמך עתה, תן לו משלך להוצאות הדרך, ולנו – שכר הסרסרות, וימסור לך הוא את ימיו. ובפירוש נאמר, שיום השבת הרי זה מכר! – וגם בחליפין מקח וממכר נעשים. בחורים מחליפים ביניהם את בעלי-הבתים ושׂמין את שווים לפי האכילה על שלחנם, ובמחיר בעל-הבית אחד נותנים פעמים שנים שלשה בעלי-בתים ומכרם יאמר “ברוך שפטרני”.

ובשעת היריד הזה לבחורי-הישיבה גם עסקי הספסלים והשלחניים נעשים שם. חזקת הספסלים למשכבי הלילה נקנית ונמכרת מיד ליד. כל מה שהספסל קרוב לתנור מקחו עולה ביותר, והסמוך לתנור הרי זה משובח ואשרי מי שזכה בו וינוח עליו על משכבו בלילות. יתר עליו התנור בעצמו, שהמשכב עליו הוא מעין טעם גן-עדן; אבל בני-עלייה, הראויים לכך, מועטין.

ושני דברים בלבד יש בהכנסות קלות, שאין עושים בהם סחורה, והם: המנין והארנקי. המנין כיצד? אלו בחורי ישיבה, שנמנים להתפלל בעשרה ערב ובוקר בבית האבל בשבעה ימי האבלות, או בכל השנה כולה שם, ומקבלים שׂכר על תפלתם. והארנקי כיצד? זהו ארנקי של צדקה מנדבות בעלי-בתים להחזקת הישיבה, שסגן ראש-הישיבה, עם אחד מהבחורים שנטפל לו, גובה בכל יום חמישי ויום ששי בשבת. ומלבד הכבוד הגדול שיש לו לבחור לחזור עם רבו על הפתחים, הוא מקבל גם שכר ח"י פרוטות. שתי מתנות טובות הללו גנוזות לזקני הישיבה, הנושנים שם, או להמצטיינים בתלמוד וזכות אבותם מסייעתם, ופרחי ישיבה, הם פנים חדשות שבאו מקרוב, שאינם זוכים בהן.

בחור בן-יומא, זה שבא מקרוב להישיבה, הוא כבא לעולם חדש, מעין העולם-הבא עם כל סגופיו ועינוייו שבו. כיון שבא מיד הוא מרגיש צער ש חיבוט הקבר – חביטה מאחוריו ומלפניו, מריטה והכאה בכל צדדיו. חבריו – מזיקים ומלאכי חבלה – מקבלים פניו בתרועה, בברוך-הבא ובבדיחות, מתחילה בדברים טובים כביכול, ותוך כדי דיבור הם משתנים ובאים לידי דברי שחוק והתול, ומתוך שחוק לידי דחיפה ומתוך מכה לידי נגיחה ובעיטה ולחיצת עצמות, והכל כלאחר יד מאחור ובשגגה עד שמגיע לבסוף לידי שׂימת פונפא, זו קטורה באפו, ומשלחת סמרטוטים לחים על ראשו. קשים יסורי הישיבה לבחור בימים הראשונים לביאתו כיסורים של גיהנם. פת במשקל יאכל, על ספסל קשה יישן שמשבר עצמותיו, תחתיו קפוטתו יציע וידיו ישם מראשותיו, מתחכך ומתגלגל גלגולים הרבה עד שמתרטט ומתמרטט ונעשה מין בריה חדשה ומין “נפש” משונה קשורה בנפשות בני החבריא, ידועים ומסומנים בשם “פטרונים”; ומשפט בחורים בגיהנם זה אינו שוה בכלם. הגאותנים וגסי-הרוח ימי יסוריהם נמשכים יותר מימי ענים של שפלי-רוח ועלובים, השומעים חרפתם ואינם משיבים. המתיהרים הם שנואי נפש החברים. כיון שבאת לכאן, אומרים להם, הוה מקיים דרכה של תורה ככל חבריך, ואל תאמר גברא רבּא אני!

היריד הזה, שחל להיות בישיבה תדיר בין-הזמנים, הולך ומתגבר כדרכו שם לעת ערב, בשעה שהבחורים, חדשים גם נושנים, חוזרים ובאים משוט בעיר ומהתהלך בה כל היום טרודים כל אחד ואחד בעבודתו. אז בנשף בערב יום אחד נדברו שם בכנופיא בחורי ישיבה איש אל רעהו מעניני “דיומא” הדרושים לאכילה ולכל צרכיהם. זה יש לו תקוה, שמספר “ימיו” ימלא בעזרת השם ולבו שמח; זה מתיאש ודואג ומתאונן על מזלו הרע, שמזמין לו מזונותיו אצל עניים, שאין עולה על שלחנם אלא פת קיבר ונזיד גריסין, וחברו כנגדו מתפאר במתנת חלקו, שהזמין לו הקדוש-ברוך-הוא אצל בעל-בית אמיד יום ששי ושבת קודש, שאין כמוהם לאכילה ושתיה לבני ישיבה בכל העולם. הוא מתעסק שם ערב שבת בבישול דגים וגירוד חזרת בבית-המבשלות, והאמה, אשה טובה ויהודיה כשרה, נותנת לו חלת לחם וחררה חמה בעת הלקחן מהתנור והיו לא לאכילה ביום א', שיחסר לו. עוד כנופיא אחת של בחורים היו מנצחים זה את זה בנהימה ובנעימה, בקול ובסלסול בעלי תריסין במשנה וגמרא, וקול מנהיגי הכנופיא עולה על כלם, צועקים ומדיינים ועושים מה שלבם חפץ. ושם בירכתי הבית באפלה משתטח לו ושוכב כמלך בגדוד אחד הבחורים על ספסל, שמאלו תחת לראשו ומתכוין להתנמנם.

– קורקבן! – ינהום עליו בחור אחד בקולו וירעישהו ממקומו – לך רד מזה, קורקבן! לי הספסל, לי יש על זה הספסל חזקה!

– מה תצעק, גרגרת, ומה תגרגר עלי בגרון! הספסל הרי ספסלו של המאזירי הוא.

– אני “ביומי” לקחתיו מידו. יום רביעי בשבת, רביעי שלי, נתתי לו במחירו.

– היכן המאזירי, המאזירי היכן הוא? – זה לזה שואלים.

– המאזירי לן הלילה “ביומו” – בת-קול מתפוצצת – במקום שהוא אורח לשבת הוא לן שם הלילה.

– קורקבן!

– גרגרת!

והנה עֶבְרָה וזעם ואגרוף, משלחת ידים ומכות, מכות-לחי מצד זה ומכות-לחי מצד שכנגדו! ראשי הכנופיא מכניסים ראשם במחלוקת, מפשרים ומכריעים בין המתקוטטים – מכה לזה ומכה לזה, לא של זה הספסל ולא של זה. לעסקי חליפין שלך, גרגרת, אין אנו משגיחים – אומרים ראשי החבריא – הוי, הקבצו בני יעקב, ותנו לו איש כמתנת ידו!…

– אולת היא וכלימה! – אמר אחד הבחורים, מעקם שפתיו ורוקק בחרפה.

– ראו נא את הנפש היפה, את הקפולאי הזה! – הרעים “הפינסקי”, הארי שבחבורה, בחור ננס, רחב-פה ושיניו גסות למזוהמות – תכשיט זה אין רוחו נוחה ממנו! תמול בא וישפוט שפוט!… אפרוח בן-יומו הוא וקורא כגבר! אבק דרכים עדיין על רגליו והוא במתפללים נמנה ונדחק ובא “במנין”. הגם לכבוש את המלכה, את “הארנקי”, הוא אומר? המתן נא, תכשיט, ונודיעה אותך דבר… שׂאו ידיכם, חבריא, זרע קודש, וברכו את התכשיט הזה!

– ודי לחכימא, להחכם שלמה, ברמיזה קפולאית – התלוצץ בחור “קליצקי”, זעירא דמן חבריא, נער שובב ומחוכם וטוב לב בטיבו, המכונה “זרזיר מתנים” על שם שהוא כחוש, ארוך ודק-הבשר. ותוך כדי דיבור הוא פותח את ידו ומשלח סמרטוט לח שרוי במים לראשו של התכשיט הקפולאי. החכם שלמה, שהוא שלמה’לי ברבי חיים, תכשיט קפולאי עכשיו בחניכתו – נרתע לאחוריו מפני הסמרטוט, פתח את הדלת ויצא בגאון, שלא להשיבם דבר.

פרק ששי

שלמה’לי הובא לכרך ס– ק לאותו הפונדק, שבני עירו ומיכל בר בר חנה-יענטיל מתאכסנים בו כדרכם תמיד, ושם נתודע הדבר, שזכות אבותיו מסייעתו בתחלה ועד סוף. הפונדקי ואשתו הפונדקית, שניהם אנשים טובים וכשרים, שהיו מכבדים את רבי חיים, הסכימו להאכיל את בנו על שלחנם לחם תמיד בערבי שבתות ובשבתות, וגם שני האחים, השתדלנים האמורים, זכרו לו חסדי אביו והמציאו לו ימים לאכילה ושתיה, ומקום לינה קבעו לו בבית איש נכבד, אחד מאנשי-שלומם. ובכן היה לו ספוק כל צרכו – לחם יומם ותנור חם למשכבו בלילה, שלאו כל בחורי ישיבה זוכין לכך. וזה האיש, שהיה שלמה’לי לן אצלו, ביתו סמוך לבית מחותנתו האלמנה, שכל השנה היו יחידים מבחורי הישיבה מתפללים שם בתוך בני השכונה, וקבלו שכר, ונתגלגלה זכות להשלמה’לי על ידי אותו האיש להמנות אף הוא בבחורים מן המנין. עליה גדולה כגון זו לפנים-חדשות הכעיסה את בני-הישיבה, הנושנים בה, והבחור הפינסקי, הארי שבחבורה, מצא מקום לשפוך עליו חמתו. וכיון שניתנה רשות למשחית, נזדרז זרזיר-מתנים זה, המומחה להטלת סמרטוטים לחים ולשימת קטורה סרוחה באפם של הישנים, ועמד והטיל סמרטוט שרוי במים לראשו.

אבל ברצות השם דרכי איש לא פרעושים וכלבים בלבד, אלא גם בני אדם אויביו ישלים אתו. וזה שלמה’לי האיש מיכון שהשעה שחקה לו מצא בהמשך הזמן חן בעיני כל בני הישיבה, ואפילו הנושנים שבהם השלמו לו והכניסוהו בחבורתם. זרזיר-מתנים דבק בו בכל לבבו והיה חבר לו בתלמודו. וימים הודיעו, שזרזיר-מתנים זה היה טוב לב בטבע ברייתו, ורגשי אהבה וחמלה היו מבצבצים ועולים פעמים ממעמקי נפשו בדמות דמעה כמרגלית מתנצנצת על עפעפיו ובאנחה חשאית על שפתיו. מתוך רוב טובה נתרשל שלמה’לי בתלמודו ונטה מדרכו שעלתה במחשבתו תחילה.

מכל ימי ישיבתו של שלמה’לי בעיר ס–ק, שנמשכו כדי שתי שנים עם הפסקה ביניהם, אינם ראויים לעמוד עליהם אלא מקצתם, ורובם ימים, שאין בהם אלא צמיחה וגידול, איכלה ועכול המזון במעיים, חיים בעלמא, של מה-בכך.

רושם קיים השאירו בלב שלמה’לי אותם הערבים של ימות-הגשמים, שהיה מבלה בכנופיא שלש הבחורים בישיבה. כיון שגמרה החמה מהלכה ביום קרה כפוית ראש כעוטיה, שקעה בערפלי טוהר מרובי גוונים, המעפילים לעלות ולהשתטח לפניה בשפולי רקיע. קרני אור האחרונות היו בוקעות דרך חלונות, המגלידים מכפור ומתנצנצים בדמותם כצלמם עם מקלעות צעצועיהם על פני הכותל כנגדם. בחוץ מתגבר הקרח ובבית אפלה. לאחד-אחד חוזרים ובאים הבחורים ממקומות סעודתם, מרעידים מקור ומשפשפים ידיהם. התנור בוערה – מדורת אש ועצים הרבה. שני בחורים, אחד מחוסר יום ואחד המביא מבית איש יומו מעט בולבסין לסעודת ערבית, יושבים על ברכיהם אצל פי התנור ומשגיחים איש לקדירתו שם. הקדירות רותחות והגריסין רודפים בתוכן, עולים ויורדים ומתדפקים ועושים תיק-תיק! ושאר הבחורים יושבים כחצי גורן ומתחממים כנגד האוּר, מהגים ומלהגים, מלגלגים ומתבדחים, ופניהם פני להבים. וגזר עץ אחד מתלהב ומשתמט מבין עצי המערכה מאריך לשנות-אש בפומבי, מפצע לכאן ולכאן ויורה ניצוצות וזיקוקין דינור, מפעפע פיף-פיף ומסיים ותוקע תקיעה גדולה! בשלו הבולבסין, נתבשלו הגריסין, הקדירות מוּצאות ובת-קול יוצאת מבּין המסובין כאן ומכרזת ואומרת: קומו חברים, זמן קריאת-שמע הגיע, הכהנים, בעלי הקדירות, נכנסין לאכול בתרומתם – בבולבסם ובגריסתם! והכהנים, הבחורים הללו, זריזים באכילה, גומעים מלוא לוגמם ומלוים כל גמיעה וגמיעה מן הקדירה לפה בשיר, בבצבווץ ונפיחת שפתים. והבחורים העומדים מרחוק, כשהיו שומעים קול הגמיעה יוצא מפיהם, היו מתחככים ומתלחכים מפני בולמוס האכילה שאחזם. ברביעי בשבעת היה גם שלמה’לי יושב שם בתוך המתחממים בכנופיא ואוכל פת-לחם זו, שדבורה-גולדה קרובתו, אשה עניה מוכרת בשוק מאפה תנור, היתה נותנת לו ליום זה. ואכילת פתו היה מקיים בכוונה ותאבון גדול, ונזהר בה שלא יפול ממנה גם אחד הפרורים, חס-ושלום. גדולה פת לחם עניה זו, שניתנה לו באהבה לכבוד תורתו ורצויה לו כמנחה של ביצים טרופות בחמאה על מחבת.

אבל לגירסא לא היה תאבון הבחורים גדול כל כך כמו לאכילה. המאור שבתורה לא היה מחממם כל כך כתנור בוערה. לא גחלים לוחשות ולא עצים יבשים בוערים בלהבות-אש היו להם דברי הגמרא, אלא אודים לחים מקלחין מים של פלפול, אודים עשנים מתיזי ניצוצין של חריפות משעממים ומסמאי עינים. דרך הלמוד בישיבה לא היה מסודר כהלכתו בסדר יפה ובהדרגה מקל אל הכבד וממסד על הטפחות. התלמידים אינם מתוקנים ומתאימים לא לתלמודם ולא איש לחבירו. למודם משונה, והם בעצמם זה מזה משונים ומעורבבים – משונים במעמדם, באפים וטיבם, במדותיהם ובהכרתם טוב ורע – ערבוביא של תלמידים מכל מיני חדרים וישיבות, ואין גם אחד יודע מקרא, לא לבד כתבי-הקודש בכלל, אלא אפילו חמשה חומשי תורה לא קרא, וכל-שכן שלא שנה ואינו לא במשנה ולא בגמרא; אם אין תורה שבכתב, הדיוטא התחתונה, תורה שבעל-פה, הדיוטא העליונה, מניין? ומזה תוצאות לכמה וכמה דברים רעים – סברות דחוקות, פלפולי תוהו, פירושי פלסתר בהולים ומבולבלים, שמביאים לבסוף לידי פרישה. מדברי תורה ולידי בזמיון וחילול השם “תלמוד”, במה שחושבים עליו תועה שדבריו תמוהים מבולעים, מטמטם את הלב ומעקם מוחו של אדם. אצל עם ישרלא, שדתו, תורה שבכתב ושבעל-פה, מחוטבות תבנית בית ועליה, בנין אחד – אי-אפשר להעלות על הדעת, אלא מי שהוא שוטה או איש משתגע, שדרך הלמוד אצלו כבימינו טוב ויפה וזה ה"חדר" כמות שהוא עכשיו וכשהיה בימי שלמה’לי, הוא הוא בית-אולפנא העממי, המשובח והמפואר. השם “חדר”, היינו לשכה, תא, חלק מוגבל מחלקי הבית, מעיד עליו, שאינו כטפוס בית-אולפנא, או בית-רבן של העם בדורות הראשונים. הבתים בימיהם היו משני מינים: בתי-ספר לדרדקי, על שם שהיו מלמדים שם תורה שבכתב מתוך ספרים, והמלמדים נקראו סופרים; ובתי-מדרשות וישיבות לתלמידי-חכמים, שם היו שונים הלכות, משנה ותלמוד בעל-פה מפי חכמים, בלשון רבם ובשם אומרם. מדברי חכמים “מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר” משמע, שעירכת בתי-ספר כתקונם ומנוי מלמדים היתה חובת הצבור בשביל תינוקות כל איש מהצבור, בין עני בין עשיר. המלמדים שהיו מושיבין היו נוטלים שכר מן הצבור. סדר הלמודים ותכנם בבתי-האולפנא כך הוא: בן חמש עד עשר שנים למקרא ֹ –ללמוד ולדייק, כדעת הפוסקים; בן עשר עד חמש-עשרה שנה למשנה; בן חמש-עשרה עד עשרים שנה לגמרא. נמצא, כל זמנו של הלמוד בבתי-האולפנא מתחילתו ועד סופו בשלש מחלקותיהם זו למעלה מזו חמש-עשרה שנה – חמש שנים לכל מחלקה.

אמנם כן, לפנים בישראל, שכּולם שוים לפני המקום, תורה אחת וחוקים אחדים להם ואינם נבדלים למעמדות זה למטה מזה, אלא הכל, עשיר ואביון יחד, אחים הם לכל דבר – עשו להם בתים: בתי-כנסיות, בתי-מדרשות ובתי-ספר, הכל מן הצבור ובשביל הצבור. אבל ברוב הימים, כשגלה כבוד מישראל ותנערבו בגוים, גבה לבם להלך בגדולות ונתפרדו כביכול למעמדות משונים זה מזה, לא לגבי דברים מדיניים, אלא לגבי עניני דתם ועצמם בבית ישראל גופא – בדברים שבין יהודים למקום ובין איש ליהודי אחיהו, ממש להפך ממעשי הגוים. הללו, אף-על-פי שחלוקים במעמדם, במעלות החברה והמדינה, רשאין הם בבתי-תפלה להכנס ולהתפלל שם בכל מקום כחפצם, ובבתי-אולפנא מהנמוכים עד הגבוהים – להתלמד שם, ובבתי-חולים – להתרפא בהם בלא הבדל, בין עני ובין עשיר. והיהודים השוים והמשוים אותם קטן וגדול לדברי-מדינה, חלוקים בינם לבין אחיהם, עצמם ובשרם, בכל מיני הבתים הללו האמורים! כל ישראל יש להם חלק, מקום מהמקומות המיוחדים לבאי בית-הכנסת, ועל מקומם לא ישב זר ולא יבוא לשם. ואת העליות לקריאת התורה חלקו לעילויות ולגרועות – העילויות לבני-עליה, והגרועות להדיוטות. והוא הדין לגבי הלמוד מבדילים בין בני עשירים ובני עניים. והבדל זה הוא אחד מאבות נזיקין ולו תולדות, שנוח היה להן מכמה טעמים שלא נבראו. ואלו הן: הסניפין לתפלה, “תלמודי-תורה” והחדר. פלוני מתעשר ומבקש גדולה לעצמו – להיות מבני-עליה בכותל מזרחי ולזכות בעליה לתורה מן המשובחות, ואינה נמצאת לו בבית-הכנסת שמתפלל שם, הוא פורש מן הצבור ועושה במה לעצמו, מנין יהודים מסונפים לתפלה, ולוֹ המשׂרה ושֵׁם גבאי בעשׂרה. העשירים, הנבדלים מאחיהם האביונים, התקינו בתי-אולפנא מיוחדים לתלמוד-תורה – הם בתי-מקלט לבני עניים מדלת העם לבדם, ואת בניהם, בני שחץ, עשו עדרים-עדרים לבדם ויתנום ביד מלמדים שׂכורים מכיסם. והמלמדים כיון שיצאו ועושים סחורה בתלמידים, כתגרים הללו, שיש ביניהם קנאה, איבה ותחרות, וכל אחד ואחד מתאמץ ורוכש לו עדר של תלמידים מכל הבא לידו, קובע להם חדר בבית דירתו ויושב ומלמד, איש כפי שאפשר לו וכפי דעתו. החובה ללמד הבנים אצל היהודים נעשית פרנסה, הבנים סחורה, החדר חנות והמלמדים חנונים.

פרק שביעי

כיון שבא שלמה’לי להישיבה וראה שםש את האספסוף הזה של בחורים עלובים ועזובים, הבאים מקרוב ומרחוק, ואת הערבוביא הגדולה בתלמודם, במנהגיהם ודעותיהם, מיד נתרפרפו כנפי דמיונו ובוש מתוחלתו, שבמחשבה תחלה. הוא חשב להתקין עצמו כאן ולעלות למעלה גבוהה בתלמודו: למצוא כאן חברים חדשים, תלמידי-חכמים עוסקים בתורה. הם ישמחו בו ובידיעתו הרבה במקרא, וגם הוא ישמח בהם, ולא יהיה עוד בודד כאן, זר ומוזר כמו בעירו – ובא וראה את כל הערבוביא הזו לפניו! אף-על-פי-כן לא התיאש עוד מהישיבה והיה מוכן להתקרב להבחורים חבריו ולחבבם בכל לבבו. נשמתו של שלמה’לי הרי כל עיקרה תערובת אהבה, געגועי-נצח, חבה וידידות, והיא כאש לפתילה מתמשכת להתדבק במי שיהיה ולחיות עמו באחוה וריעות כנפשו. אבל הבחורים נשמרו מפניו כמפני האש. ולמה? מפני שעצים לחים קשים וסולדים מן האור, ממש כשנאה קשה על עם-הארץ לתלמידי-חכמים. מעלותיו הטובות של שלמה’לי היו שוקלים לו הבחורים כרעות, חשדוהו במה שאין בו, שהוא מתנהג ברבנות, שהוא מגיס דעתו ומבזה אותם בלבו. ולא זו בלבד אלא שהיו גם מתקנאים בו, שהצליח למצוא כל צרכיו במהרה, ולגבי איש מצליח לעולם כל אחד כוזב – חונפים לו בגלוי ובוזים לו בסתר, דוברים שלום עמו בפה ורעה בלבבם. וביותר היה שונא אותו הבחור הפינסקי, ראש החבורה ומנהיגה. לא טוב היה שלמה’לי בעיניו, לא טוב ולא נאה לעסקיו. בפני שלמה’לי היה מרגיש עצמו כמסמר נטוע בכותל, שמשתמט ויוצא בעל-כרחו משם מעט-מעט מכח אבן-שואבת כנגדו, שמושכתו ממקומו.

כך היו הדברים בין שלמה’לי ובין חבריו בתחלה, אבל הזמן עושה את שלו ומשנה את הכל בעולם. התשוקה לאחוה וריעות מצד שלמה’לי והשנאה מצד הבחורים, שהיתה הולכת ומתמעטת, קרבו רחוקים ברוב הימים.

כבצה עמוקה זו מכוסה בירוקה של מים על פניה, בלעה הישיבה מעט-מעט לתוכה את שלמה’לי עד בלבול דעתו ובטול תשוקתו לתלמוד-תורה. מכשנכנס לברית שלום עם בני החבורה נמשך לבו אחריהם והיה מבטל רצונו מפני רצונם ומבלה עמהם זמנו בשיחה בטלה ובמעשי תעתועים. אדם דר במעי אמו – מין בריה הוא בפני עצמו. כיון שבא לעולם ונצרך לבריות נעשה פלגאה – אחד הוא לעצמו ואחד לגבי הבחרה. לעצמו הריהו כטבע ברייתו, ובחברה הוא כמטבע שנפסלה צורתו, ואי אתה יודע מה טיבו. החברה שוללת ממנו את עצמותו, מעבירתו על דעתו וישרת לבבו, נוטלת ממנו הבחירה במעשיו, משעבדת פיו ולשונו לומר דבר כרצון מפלגתו, מגדלתו לבציעות ולחנופה, לשקר ותרמית, לרכילות ושנאת חנם, עד שמאבד עצמו, לבו ונפשו, לדעת, ונעשה בהמה יודעת קונה, וחמור נשבע לבעליו, בעלי החבורה, בשעלי שעורים, שמדמה למצוא באבוסם. כאן יארוב יצר-הרע לבני אדם למשכם ברשתו, יפתה וגם יוכל וימצא שלל רב! גם חכמים ילכוד בערמתו, מכניס בהם רוח שטות ומרגיזם על יצר-הטוב, המזמין להם סמי חיים ושיקוי ממעיני הישועה – מספרי רפואה של רופאי נפשות עתיקים, לצנן את דמם ולהחלימם.

אמת, רק רע יצר לב האדם מנעוריו, מלידה ומבטן, וחכמת המסכן – זה יצרו הטוב – בזויה בעיניו, אבל הוא יבּנה משניהם כאחד. שניהם דוחקים את האדם לפעלו וגורמים לכל מעשיו. באין יצר-הרע, אבי תאוות עולם והחמדה, האדם ספינה שאבד קברניטה, מקהה את חושיו וחי בלא חמדה, ונבלה טובה הימנו. יצרו הרע של אדם סוכן בו, מעורר חשקו ומדליקו, ויצרו הטוב ממזגו ומעמיד חמימותו על שיעור מדתו הראויה.

לא מלאך ולא בהמה האדם, אלא מעלת האדם וגדלו הוא ביצרו ובכבישת יצרו, בתאוות נפשו ובקברות התאוה!

אבל במה דברים אמורים באדם מגודל, שמלחמת-החיים למדתו טכסיס, לעמוד כגבור מלומד מלחמה בפני הרפתקאות ומשלחת מאורעות ופגעים קשים. ודבר זה לשלמה’לי מנין? מנין לו, לנער מתרגש ומרתיח בטיבו, שהוא ככל הנערים כגילו עדיין עומד בפרוזדור מבחוץ לטרקלין החיים – להיות גבור כובש את יצרו לחיי שעה והבלי העולם, המושכים את לבו, ולא יפנה דעתו אלא לתלמוד-תורה וחיי עולם? חבה יתירה הרי נודעת לשלמה’לי מחבריו בהמשך הזמן, שהכניסוהו לתוך חברתם בכבוד והיו מקלסים אותו בפניו ושלא בפניו ואומרים עליו היינו דאמרי אינשי: “מי מנוחות הוא במאד מאד ומעמיק וחותר עד היסוד!” ואהבת-רעים הרי היא אחד מקניני נפשו של שלמה’לי ועל כל פשעים תכסה אהבה!

שלמה’לי נתגדל כל כך עד שגדלותו עלתה למעלה – לארנקי שבצדקה, היינו להחזרה על הפתחים עם רבו בחמישי ובששי בשבת בשביל גיבוי הנדבות לארנקי להחזקת הישיבה. ולא בחנם, חס-ושלום, אלא בשכר פרוטות – סכום רב אצל בני הישיבה! גם מינוהו לראש המדברים במתיבתא של תנור בוערה בערבי ימות-הגשמים, להתחמם כנגד אורה וכנגד נזיג גריסין ובולבסין מבושלים וצלויים שם באפרה. וחבריו מבני-החבורה היו יושבים סביביו ודורשים בדברי אכילה – במעשה קדירה, בלפתן ובקוגיל, שלהוטים אחריהם; ובבעלות-הבית, בטבחות ושפחות; ברבותיהם, במשגיחים ומשולחים – קיצור הדברים, שלמה’לי נבלע בתוך החבריא ונעשה פטרון – היינו, פטור מדברי דרך-ארץ ומצוות הרבה, מתרשל בתלמודו, במשנה וגמרא וגם במקרא, שהיה בקי בו בילדותו, ופטור גם מתפלה, שיש בה כמה הוד, כמה רוממות-אל, כמה געגועי-קודש וצמאון-נפש לרבות העולמים – כל רגשי נועם הללו, שהיה מרגיש בתפלתו לששעבר בשעת ישיבתו בעיר ט-ץ, בתוך קהל חסידים. עכשיו נעשית אצלו התפלה קטעים-קטעים, חטופה ורדופה – משמוש בזו של יד, נשיקת אצבע ואמירת “פותח את ידיך” בהעלם אחד; כפיפת ראש, השתחויה – ו"ברכו"; הנחת חמש אצבעות על העינים וקריאה “א-ח-ח-ד”; שלש קפיצות – ו"קדוש, קדוש, קדוש"; הכאה באגרוף על החזה – ואשמנו; רקיקה משולשת בסיום התפלה, ותיכף לרקיקה – חסיא-גיטה, הבי פול מבושל בפרוטה! חסיא-גיטה היא אשה יהודית גבוהת-קומה וטובת-לב, בבוקר-בבוקר היא באה ועומדת בפתח בית הישיבה, קדירה מעוטפה בסמרטוט על ידיה ופול מתבשל יפה-יפה בתוכה, שהבחורים משתוקקים לו כדבורים לדבש.

כסוס בדרך ישאף לפונדק, היה שלמה’לי שואף לבית-מלונות, להחם נפשו על תנור חם, השמור שם למשכבו בלילות, ולשמוע שיחות בני בית, שנפנים מעסקיהם כל היום בעיר ובאים בערב ומספרים חדשות, ספורי מעשיות ונפלאות, שהיה מתאוה להם. ולא נברא לילה לשלמה’לי אלא לסעודת ערבית בבית איש יומו ולשינה בבית-מלונו.

כשהבחורים היו יושבים בערב סביב לשלחנות ארוכים ומתחדדים בדברי הלכה, הקבועה להם למחר, ונרות של חלב בפתילת-פשתן מהבהבים ודולקים לפניהם באש מדומדמת – היה שלמה’לי וזרזרי-מתנים, חברו במעשה נערוּת ותלמידו בתלמוד, יושבים ביחד ומתנדנדים על מסכתא קדושין שלפניהם, מסיחים זה עם זה בנגון ובקמיטת מצח ובתנועת האגודל, כאלו הם לומדים כביכול. שלמה’לי פותח ומנגן: “אין ארוסה בת ישראל אוכלת”… וזרזיר-מתנים עונה אחריו בנגון: “ארוסה בת ישראל אוכלת”… מה אתה סח! – גוער בו שלמה’לי ודוחפו באגודלו – “אין” כתיב! – כך, כך, כדבירך! – מתעורר זרזיר-מתנים כמי שנעור משנתו, מתחיל מחפש באצבעו ואומר: “בת ישראל אוכלת אין”… גוי! – אומר שלמה’לי בהגבהת ידו כנגדו – לא “אין” בת ישראל אוכלת, אלא בתרומה אינה אוכלת… עכשיו אני מבין, מבין ויודע – אומר זרזיר-מתנים, מוליך ומביא אגודלו בכח – התיבה “אין” רחוקה קצת ונראה לי בת ישראל אוכלת. והשתא אתי שפיר, אינה אוכלת… – מה דעתך, זרזירי, קרובה השעה לסעודת ערבית? – אומר שלמה’לי – קול רגליו של רבינו בפתח, חטוף ואמור, חטוף ולמד: “עד שתכנס לחופה” כאן, כאן… אוכלת בתרומה, כלומר אינה אוכלת… הנה הוא עומד שם, מדבר ואינו שומע ואינו רואה. אוי, כמה מתאוה אני לקיים במהרה אכילת הערב ולבוא לבית-מלוני!

כך היו החברים הללו קצת לומדים וקצת מדברים, ופתאם – דום! הותכו הנרות, תמו, חושך-אפלה, ובחורי הישיבה יוצאים ונכנסים לאוכל בסעודת-ערבית!

פרק ראשון

ישראל משתדל להיות איש

כשם שנעשה נס לנח בשעתו ונשאר בעולם הוא וביתו מכל הבריות, שנשתקעו במי המבול, כך נשארתי אני, ישראל בן ציפּא, במקומי בחור אחד משאר בני גילי, שנשאו נשים קודם זמנם ונשתקעו בעניות בעטיים של שדכנים. בקשו לזווג גם אותי, מזרזים ומעוררים עלי את אמי, ועל פי נס נצלתי מידם.

אמי, אשת חיל ובת ישראל פשוטה, היתה אלמנה והתפרנסה בכבוד ובריוח מחנוּת של מיני צעצועים, והיה לה לחם לאכול ובגד ללבוש, גם תכשיטין וחרוזי מרגליות בצוארה. ואני יחיד הייתי לאמי, אהוב וחביב לה, בן יקיר מתחטא לפניה והיא עושה רצוני, ולפיכך כשאמרתי: אין רצוני עדיין לישא אשה – לא היתה כופה אותי לכך, אלא מלכתחילה בקשה לפייסני בדברים ואמרה:

– מה ברי ומה בר-בטני! כמה תפלות ובקשות התפללתי לפני המקום, ברוך הוא, שאזכה לגדלך לתורה ולמעשים טובים ולהכניסך למזל טוב לחופה. הרי אתה יחידי, בבת עיני אתה, ורוצה אני בטובתך. שמע אפוא, בני, תורת אמך וקח לך אשה! כבר הגיע זמנך, ישראל חביבי. גבר אתה וזקנך צמח! חבריך הרי מיד כשנעשו בני שלש עשרה למצוה נכנסו לחופה ועתה בעלי בנים הם; קיים נא גם אתה, בני, מה שצוה הקדוש ברוך הוא ותהא נהנית נפש אמך!

וכיון שראתה שאני עומד על דעתי ודבריה אינם מתקבלים לי, שוב לא הפצירה בי. הודעתי לה, שבלבי להכשיר עצמי לבחינה בלמודים של אסכולא בינונית, כדי שאכנס לאוניברסיטה להתלמד ולהיות רופא אומן לטובת עצמי ולטובת הבריות. בהוכחה וחבה ובלשון רכה אמרתי לה:

– אמא! לא כימים הראשונים הימים האלה. נשתנו העתים ונשתנו הדעות. לשעבר היו האבות משיאים את בניהם כשהם קטנים ואינם עדיין לא בתורה ולא בדרך-ארץ, סומכים עצמם על הנס ואומרים: מי שהספיק לנו צרכינו הוא יספיק גם להם בטובו הגדול ולא ימותו, חס ושלום, ברעב. באותם הימים עדיין היו משתמשים בבטחון בשעת הדחק, אבל עכשו הבטחון מטבע שנפסלה צורתו ואינו עובר בשוק, עכשו אין מָן יורד משמים ואין לחם יש מאין. הכל חייבים בידיעת דבר חכמה או מלאכה שתהא מפרנסת את בעליה בנערותו ונותנת לו תקוה לזקנותו. הרי אשה חכמה אַת, אמי, ויודעת אַת שלא טוב היות האדם כסוס כפרד, וכל אדם יש לו לעשות בדעת ובחשבון, שיהיו צרכיו מובטחים לו בימי חייו תמיד. ואנו, יהודים, שדחוקים ולחוצים אנו, מוגבלים ומצומצמים, ואין לנו פתח תקוה לצאת מן “המצר” אלא על ידי קניני חכמה ודברי אומנות, על אחת כמה וכמה חובה עלינו להכשיר עצמנו בכל חכמה ולעמול ולעשות בשתי ידינו לקיומנו – קיום גוף וקיום נפש. ואם אין אני עושה עכשו לעצמי, מה אני ומה יהא בסופי? סופי לשפלות, לדלות ואביונות, כסופם של אלה, שחתונתם קודמת לקביעת פרנסתם – מהם עניות מנוולתם ובמקלם ותרמילם מתנדנדים בעולם, מהם נעשים מלמדים, כביכול, ומהם נעשים בטלנים, וכל עולמם ד' אמות מאחורי התנור בבתי-מדרשות. מה שאין כן, כשאקנה לי שם דוקטור אקנה לי חיי העולם הזה ואתפרנס שלא בצער.

אמי נשמעה לי גם בדבר זה, אלא בקשה ממני להבטיחה, שיהודי נאמן אהיה כל ימי.

שיננא הייתי מילדותי, לא היה דבר בתלמוד שיקשה ממני, ובני עירי היו מובטחים בי, שאהיה רב וגדול בישראל. וותרתי על כבוד הרבנות והייתי פורש מחיי עולם, מתבודד בחדרי ועוסק בלמודים יומם ולילה. דברי חכמה ומדע, כגון חשבון וגמטריאות וטבעיות וכיוצא בהן, נקלטו במוחי בלא עמל ויגיעה רבה ולא הייתי מתקשה אלא בפרפראות; באגדות ובספורי קורות העולם וביפיפיותה של ספרות. דיני הבחינה חייבוני ללמוד בעל-פה דברי הבאי והבלים, דברי ריבות ומלחמות, שבני אדם היו מתגרים זה בזה, חובלים ומזיקים והורגים זה את זה מימי בראשית ועד עתה, ולזכור באיזה זמן ובאיזה מקום היו נעשים. ודברים מעין אלו קרויים אצלם “הסתוריה”. ונתחייבתי עוד בּשָמור וְזָכור ספורי-בדים ומעשיות נוראות בגבורים רעבתנים ושכורים גדולים; מעשיות בבריונים חמסנים וגזלנים ידועים; מעשיות בגלגולים, במכשפים ומלחשים, בנשים כשפניות, באובות וידעונים, ומעשיות בשני מיני מים, מים של מות ומים של תחיה, בתפוחי זהב וסוסי כסף. וחמורה ביותר היא החובה לפטפט על דברי שיר ומליצה של אחד הפייטנים ולהכניס בהם כוונות וסברות ופירושים ונמוקים, שלא האומרם ולא הכותבם מבינים אותם ואזניהם אינן שומעות מה שהפה מדבר. ואלו הדברים – דברי קבלה וסתרי תורה, יש לאמרם בהתלהבות והתבטלות החושים, בקולות ונהימות, בקריצת עינים ובנדנוד ידים ורגלים ובלשון מדברת גבוהה גבוהה. והמהדרים והנקרנין מרבים בהקדמות ובאזכרות שמות חמרים-חמרים וענן וערפל סביבם. וכל כך למה? כדי להוציא הדבר מידי פשוטו ולהרחיקו כפי האפשר מן השכל, שלא יהא מובן כמשמעו, ובטל הענין ברוב דברים. אותם הפטפוטים בכל עקמימותיהם והגזמותיהם ושגיונותיהם הם הם קרויים אצלם “דרישה במעשה הספרות”. יאמרו מה שיאמרו, ולמוד דברי רוח מעין אלו קשה מאד בימי הבגרות, וכל-שכן לאדם, שנפשו חשקה בדברי חכמה ודעת, המתבקשים לעולם. והריני חוזר ואומר, דברי הבאי אלה למודם היה קשה עלי מאד!

פטפוט זה שהייתי מפטפט יום יום הכניס ערבוביא במוחי, דלדל את גופי והקהה את רוחי והייתי עצוב ונדהם פעמים כמטורף. הייתי מהסס פעמים, שמא לא יעלה בידי, חס ושלום, כל אותו הענין שאני עמל בו כל כך. מי יודע, שמא אשכח דבר קטן בשעת הבחינה, אכשל בהכשפנית יאהא או בספרן-סבוראי על מליצתו של פייטני אחד ויקטרג השטן, חס ושלום – ואקפח את כל העמל, שעמלתי בתלמודי זה כמה שנים, ושם רופא אומן לא אטול כרצוני. ולא דיי בזה, אלא שאקפח את נפשי, סברי וסכויי ואחריתי לעולם! שהרי בהוויתי אהיה – יהודאי נקלה ובזוי עם, מוכן ככל היהודאים לפורעניות, למכה ולחרפה, למשטינים ולמלשינים ולקנאים ולפגעים רעים; מוכן לחיי רוח ופריחה באויר – לחיים משונים, שיש בהם רצון וחשק לפעול ולעשות, אלא שאין יכולת ואין מקום לצרף מחשבה למעשה, כגורלם של הרבה נפשות פורחות אצלנו; אהיה יהודי פשוט בלא תו-השכלה על מצחו וכל מוצאו יכּנוּ. חידה עולמית אהיה לרבים ואתמשל למטרוניתא במשל הקדמוני, שמכבדת ומפנה כל מקום מזוהמא ומקומה שלה בשפל, באחת הפינות, ולמטרוניתא זו שאת כל העולם היא מלאה ולה אין מקום בעולם, מטרוניתא שהיא בשר ודם וכל מה שראוי לאדם יש גם לה, ואף על פי כן היא אפס ואין. אחת מהן אני יודע – זוהי מטאטא! ושתים… אבל מה לי אני יודע, מה לי איני יודע, בין כך ובין כך אני אהיה מה שאהיה ואדם לא אהיה!

הפרישות והלמוד והפטפוט מזה והרהורי ספק ופחד מזה, שמא לחנם כל טרחתי – כל אלה ביחד עכרו את נפשי ובשרי. נתמעט חלבי ודמי, נתדלדל גופי ותש כחי והייתי מתרגז, נדהם ומשועמם פעמים כשוכב בראש חבל. פני נשתנו מאד ומנהגי ומעשי אף הם היו משונים. בשעות של צער הייתי מקלל את הכשפנית יאהא הארורה ואת קושציי הקוסם ואת פטפטנים-סבוראים, אותם ואת כל גבורי אגדות וספורים מופלאים – הלואי שילכו כלם לעזאזל ולכל הרוחות שבעולם! ובשעות של התקררות רוח הייתי חוזר עליהם, מתרצה ליאהא ומתפייס לקושציי ומבקש מהם ומכל מי שכמותם סליחה ומחילה. אמי היתה רואה אותי בנוולותי ובוכה והתחילה דורשת ברופאים ומומחים להחלימני, והם השקוני סממנים ומיני תרייקא משונים והזהירוני לטייל הרבה שעות ביום בשדות ובגנים ולא תעלה על דעתי שום מחשבה והרהור כלל.

אוי! אלמלי השׂכּילו הרופאים – ושחררו אותי מאותם הבלים ודברים מיותרים, שמבלבלים את המוח, מכלים את הגוף ואת הנפש הם מאבדים!…

פרק שני

הציץ ונפגע

ובאחד מימות הקיץ בחודש תמוז, שהשמש בוער כתנור ורוח תזזית משמשת בו, הייתי מטייל בשדה רחוק מן העיר. ובאותו יום תקפה עלי עצבותי, ראשי היה כבד עלי, לבי כסיר רותח ומוחי עכור ומבולבל ביותר, ואני משוטט והולך בחמת רוחי, שלא לדעת לאן הרגלים מוליכות אותי, עד שנפלתי לבסוף, משתטח מלוֹא קומתי תחת אילן אחד אצל אמת-המים.

מיד בנפילתי נראה לי, שהעולם כולו נופל עמי – חשכו עיני וצללו אזני, כאלו זיקוקין די-נור מתעופפים דרך שם ברעם ואני שוקע ויורד בתהום רבה וסביבותי נשׂערה מאד. רוצה אני למצוא לי סמך כל שהוא, אבל איני מרגיש בי לא ידים ולא רגלים להפיק רצוני. גופי מסתלק והולך, ואני, ישראל, רוח פורח! סובב סובב טס הרוח, עולה ושב פתאם אל העפר, ואני רואה עצמי שוכב מתפרקד על הארץ והשמש מכּני על גבי ועל ראשי. דומה לי, שאני בריה חדשה, היום נולדתי ויצאתי לאויר העולם. כל מה שלפני: ארץ ושמים, אילנות ודשאים אף הם כאלו נבראו היום. כלם מתנענעים ומשתחוים לי איש ממקומו, כלם רוקדים כנגדי, רוקדים וסוקרים לי כמזמינים אותי ואומרים: בוא ונרקד, דוד נעים, בהלולא של עולם… שני צרצורים מנתרים ויוצאים מבין עשבים, עומדים ומעמידים עלי עיניהם הגדולות ועמידתם עמידת שוטים. נראים כמתכוונים להזדקר בבת-ראש לתוכי, והרי זקירה, אחת, שתים… ואני – חש בראשי!…

מנענע אני בידי והופך פני לצד אחר, שוכב גלוי עינים, מסתכל בכל, מתבונן לכל ומהרהר על הכל.

ראיתי בהמות הרבה, תישים וסייחים ובני בקר רועים באחו, וסוסים רבים בתוכם. והסוסים לא פשוטים מהמון עם, שהיום להם מלאכה, אלא סוסים אבירים ממשפחות מיוחסות שבמינם. מעלה יתרה הלא עשו בסוסים, שבודקים ביחוסם הרבה אמהות עד כמה וכמה דורות. יש מהם מי שאֵם זקנתו היא סוסה ערביאית, שנזקק לה סוס מזוין מאבירי מערבא בשעת עלייתו לארץ כנען. ויש מי שאם אמו של אביו היא מסוסי הצבא, שהיו מריחים אבק-שרפה הרבה בימיהם, ויש שאם אמו של אביו נתגדלה באורוה באחד הקרקסאות והיתה משחקת בימיה ומהנה את הבריות בדהרות וריקודים ביחד עם שאר סוסים וחמורים מלומדים. סוסים כיוצא באלה זכות אבותם מסייעתם וזוכים ליטול את השם. ראיתי אותם סוסים מיוחסים הולכים ובאים לרעות גם בשדה אחר, אוכלים ומפסידים ובועטים ברגליהם ואין עומד כנגדם, והיה מעשה זה רע עלי ומכעיסני.

ועד שאני מהרהר בדבר זה וכועס – קול המולה הגיע לאזני, קול בני אדם ונביחת כלבים. סבור הייתי, ודאי אכרים, בעלי השדות, באים ומתריעים על אותן הבהמות שמפסידות תבואותיהם, אבל טעיתי – הקולות הולכים ומתרחקים. ומיד עמדתי והלכתי למקום, שהקול יוצא משם, עד שבאתי למרעה גדול וראיתי מעשה שוד וחמס לנגדי. שם – נערים פרועים מתגודדים על סוסה אחת דלה וכחושה, מלעיבים בה ורודפים אותה, משליכים עליה אבנים ושוסים בה כלבים רבים. והכלבים כמה מינים, מקצתם אינם יודעים אלא לנבוח, חורצים לשונם ונובחים, ומקצתם מתנפלים ונושכים בשניהם. לא יכולתי לעבור בשתיקה על דבר נבלה זו. אדם הרי מדת הרחמים בלבו וקשה לו לראות במעשיהם הרעים של רשעים. ולא משום רחמים בלבד אלא גם משום שהדין היה עם הסוסה לתבוע מידי לעמוד לה בעת צרה, שהרי אני אחד מבני החבורה של “צער בעלי-חיים” וזו היא חובתם, להשתדל שלא לסגף כל בריה, שכל הבריות בשר ודם ויצירי כפיו של הקדוש ברוך-הוא וזכות להן לחיות בעולמו כמותנו בני אדם. אין רצוני כאן להכניס ראשי בחקירה עמוקה ועתיקה על אדם ובהמה, נֹאמַר אפילו הלכה כיש אומרים, שאני, בן-אדם, אני הוא תכלית הבריאה ובחיר כל היצורים, אני שליטו של עולם ומלך הבהמות ובעלי-חיים כלם משועבדים לי וחייבים לשמשני, לשאת עול מלכותי עליהם ולהקריב נפשם בשבילי – אף על פי כן, סובר אני, כשיש גם לסוסה, שפחה פחותה זו, תביעה כל-שהיא עלי בצדק וביושר, הדין נותן, שאצא ידי חובתי כנגדה, ואם רחמים אין כאן שורת הדין יש כאן.

– ריקים! – אמרתי לבני החבורה השחורה – מה אתם רודפים סוסה עלובה זו?

הנערים הפראים יש מהם שלא השגיחו בי כלל, ומהם שדברי נכנסו לאזנם ולגלגו עלי בעזות-מצח. הכלבים הביטו בי ותמהו. מהם נובחים ועומדים מרחוק ומהם לוטשים עיניהם לי ומתכוונים להתנפל עלי מאחורי ולקרוע אותי לגזרים.

– ריקים! – חוזר אני ואומר להנערים הפרועים – למה אתם מצערים יציר כפיו של הקדוש ברוך-הוא, סוסה עלובת נפש זו?

– לזו שכמותה הוא קורא עלובה! – נענו הפראים ואמרו לי בחרפה – ולמה עלובה זו רועה בזה? בריה נאה זו למה היא רועה כאן?

– הלא מרעה הוא לבהמות כאן! – אמרתי להפראים, תוהא ומשתומם – בהמות המקום הלא הן רועות בזה תמיד!

– בהמות המקום שאני – משיבים לי הפראים – הן רשאות והיא אינה רשאית.

– ולמה היא אינה רשאית? – טוען אני ואומר להם – כלום אין נשמת חיים בה כמו בכל בהמות המקום?

– אפשר שאין בה – השיבו הפראים פה אחד.

– ריקים! – חוזר אני להם – אבל הסוסה, בהמה זו הרי “בהמה ארנונא” היא, שנוטלים ממנה מס וארנוניות, ואף אותה הבהמה בכלל בהמות המקום היא!

– דבר זה מוטל בספק ועדיין לא הכריעו בה – אומרים לי הפראים בלעג ובוז – אם אף בריה זו כביכול בכלל בהמות המקום שאלה היא שאין עדיין עליה תשובה.

– יאמרו מה שיאמרו – אומר אני בעקימת שפתים לבטל דבריהם – והסוסה הלא רעבה היא ולאכילה היא צריכה!

– תאכל את בשרה – מקללים לה הפראים – ספחת זו מה אצלנו? אותה רעבתנית למה היא גוזלת מזונותן של בהמות המקום?

– גזלנים! – גערתי עליהם בנזיפה, שלא יכולתי עוד לכבוש את כעסי – למה אינכם חוששים לאותם התישים ולאותם הסוסים, הרועים שם בקמה, שאוכלים ומכלים יגיע כפיהם של אחרים הזורעים בדמעה וממלאים כרסם מפרי מעשיהם? כאן אתם מדקדקים עם סוסה רעבה על מלוא כף חציר, ושם אין אתם מקפידים על הפסד מרובה, שהסוסים גורמים לאחרים. מה שהם מפסידים ורומסים ברגליהם הרי היה מספיק למזונותיה של הסוסה ולמזונות צאצאיה וצאצאי-צאצאיה לדורות עולם! ריקים, אין אמת ואין יושר בכם, וכל מעשיכם אינם אלא לטובתכם ולהנאת עצמכם, ואתם מחציפים להעשות מעצמכם שתדלנים כביכול לטובת בהמות המקום!

– הע-הע! – קראו זה לזה הנערים ואמרו – לקפחנו בשאלות הוא בא אלינו והוא כועס! בואו, דודים! יצעק לו זה וינהום כרצונו ומי יתן דעתו עליו. בואו!

ריקא אחד צייץ בקולו ומיד עקרו בני החבורה השחורה את רגליהם ורדפו הם וכלביהם אחרי הסוסה כבתחילה. הכוה, פצעוה, הממוה והבריחוה לתוך אחד הבורות.

פרק שלישי

ברוך משנה הבריות

לילה. שקט ודממה. מקצה השמים עולה הירח, מושל הלילה, ודורך על במתי רקיע לפקד חיל כוכבים, סדורים במשמרותיהם ועומדים להקביל פני רבם המאור הגדול. בהמות המקום כבר נכנסו לרפתים לאכול סעודתן בערבית ורובצות על משכבותן לאחר שחלבו אותן בעליהן חליבה יפה כדת עד טפה אחרונה. נהגתי מנהג חבר מחבורת “צער בעלי-חיים” ולקחתי פקיע קש בידי ובאתי אצל הסוסה העלובה לתוך הבור. עלובה זו מצאתי רובצת בטיט עיפה ושוממה בלא כח, ואלמלא גנוחי גנחה ברוחה הקשה, ואלמלא נפנוף והשפלת צלעותיה בכל נשימה ונשימה סבור הייתי נבלה מוטלת לפני, כל כך גופה כחוש ומדולדל ואין בו אלא עור ועצמות.

– שקשק, שקשק! – פתחתי בלשון סוסית, מתקרב לסוסתי, מחליק צוארה ומניח פקיע של קש לפניה.

הסוסה מרימה ראשה ומעמדת עלי שתי עיניה, תוהה ומשתוממת, אדם שכמותי יחלק כבוד לבריה בזויה ושפלה ויבקר אותה בלילה במרבץ מזוהם זה! ואני משפיל עצמי, כופף ראשי וחוזר ומדבר סוסית:

– שקשק, שקשק! כלומר: ערבא טבא, סוסה. שקשק, שקשק! – הילך סעודת ערבית. אכלי אם נשתיירה שן אחת בפיך. שקשק, שקשק! – המקום ירחם עליך, סוסתי. אומללה את מאד! שקשק, שקשק! – אומר אני לה בחסד וברחמים ומשים פקיע של קש אצל פיה.

“ברוך הבא!” – קול קורא נשמע פתאום.

נזדעזעו אברי מקול הקורא ולא ידעתי מאין הוא בא ומי הוא הדובר לי, הלא במקום זה ובכל סביבותיו אין אדם ולא דמות אדם. והקול חוזר וקורא:

– אל תתירא, בן-אדם, אני הסוסה מדברת עמך!

– סוסה! – צעקתי בקול פחדים וזרם רותח עובר בכל גופי ומרתיח את דמי. אני חש בראשי, כאלו צרצור סורט ומצייץ במוחי – סוסה זו, הרהרתי בלבי, אינה אלא רוח. ומיד נזכרתי, שהלילה ליל רביעי בשבת, שבו ניתנה רשות למזיקים.

– אל תהרהר הרבה! – נשמע קול הסוסה מדברת לי – פי הוא המדבר לך.

– סוסה מדברת! אתמהה.

– אין בזה תמיה כלל. כבר היה לעולמים. בספרי קורות העתים מצינו הרבה דברי אגדה ודרשות, שאמרו סוסים וחמורים מימי בלעם ועד עתה.

– כך הוא, כך – אמרתי לה, מתחכך שעה קלה ונזכר באותם דברי אגדה, שהייתי לומדם לצורך הבחינה – אבל… סוסים דברנים אני יודע, וסוסה… סוסה מי יודע?

– הכל מדברים ואפילו סוסה. ולא עוד אלא בשעת הכושר מדברת ביחוד הנקבה שבבהמות, וחמורה של בלעם תוכיח. ואף על פי כן תנוח דעתך. לא סוסה היא המדברת לך.

– מה היא?… סוסה ואיני סוסה בדיבור אחד! – תוהא אני ואומר, כופף ראשי ובודקה יפה יפה בעיני – ודאי היא…

– ודאי שד אני, רצונך לומר, מהלצנים שבשדים ומשטה אני בך. טעית, רחימאי, טעית! לא שד ולא בת שד אני, ואף לא סוסה ולא בת סוסה אני בטבע ברייתי. נראית אני כסוסה, ובאמת הריני בריה אחרת. אלמלא נגלו לפניך נסתרות וכל מה שאירע לי בעולמי היה מתישב לך הדבר ולא היית תוהא כך.

ומיד שתי עינים הביטו לי הבטה זו, שיש בה מעין צער וליאות, געגועים ותחנונים ביחד. והעינים עיני אדם חלש, מדוכא ומעונה ומסוגף חנם בלא פשע, סובל ומביט להעומדים עליו מחריש ודומם, והבטת עינו מספרת צערו ומכאוביו, סופדת ומבקשת רחמים, בוקעת קרב וכליות וקורעת לבבות.

נסתכלתי בזו שלפני ונשתוממתי – לא זו הסוסה ולא זו צורתה, פנים חדשות לנגדי כדמות אדם כביכול! ועד שאני משתומם על בריה משונה זו ותבנית יד שלוחה לי מתחתיה, וכיון שהחזקתי בה מפני הכבוד – ותהי לפרסת סוס בכפי!

“ברוך משנה הבריות!” – דובבו שפתי שלא מדעתי.

ופתאם קול המון עולה באזני, לא קול ענות אמן, אלא קול צעקה, כקול אֵם מבכה על בנה וכצעקת המפקחים פקוח נפש, וכמדומה לי שאני מונד ומטולטל ומשתטף בצונן. ראשי בקרירי ואברי גופי מרעידים. נתקרבתי להסוסה קירוב בשר והייתי מתחמם לעורה.

– כמה שנים לך, שאַת משונה? – שאלתי לה, כדי להנות נפשה בדברי שיחה בשביל טובת הנאה, שאני מקבל באותה שעה ממנה.

– מימים רבים – השיבה לי באנחה – רבים כימי הגלות.

– והיאך היה המעשה? – אמרתי לה, מתקרב עוד יותר ומתחכך בעורה ובעצמה.

בריה זו מעמדת עלי עיניה ומסתכלת בי בעיון גדול, כאלו חושדתני בטירוף הדעת. ולאחר שנמלכה בדעתה שעה קלה פתחה ואמרה:

– מה שבני אדם מתהפכים לחיות ובהמות ולשקצים ורמשים בחייהם הוא מאלו דברים, שהיו לשעבר מעשים בכל יום ומצויים גם עתה בימינו, כעדותם של חכמים רבים ושל כהנים משרתי עליון בכתב ובעל-פה. בספרי ימות עולם מצינו, שהמלכה שמירמות, מלכת בבל, נתהפכה ליונה בימי זקנותה. דניאל ראה בחזון ארבע מלכיות בדמות חיות, אריות, דובים ונמרים, ונבוכדנאצר בשעתו נהפך לחיה ודר עם חיות רעות. זה ציוס, הגדול באלילי יונים, שהיה, במחילת כבודו, שטוף בזמה, נתהפך פעם אחת בעצמו לשור והפך את בת המלך אינאכוס, את יאה היפהפיה, לפרה, ובדמות פרה היתה מתנדנדת ימים רבים בעולם. במדינת יון היו גם בריות משונות, חצין אדם וחצין בהמה ונקראו קינטוורין. אחד מאלה ושמו יחירן, חציו סוס וחציו אדם, בעל זקן ופאות וכובע בראשו, היה מלמדו של הנשיא תיזיוס. וכלל זה נקוט בידך, דור דור וחכמיו, עם עם ומלמדיו. כשהעם פרוע גם מלמדם פרא אדם. וכמה נשים זקנות ועלמות אין מספר ראו חכמי אירופה וחסידי עליון כשהיו משתנות בדמות צפרדעים ודרקונים ושאר רמשים ארסיים, וכשהיו רוכבות על מגרפות, מכבדות ומטאטאות ופורחות באויר, והדבר נתאמת אחר כך לפני בית-דין שופטי צדק בעדים ובאותות ומופתים… טובים היו הימים ההם לעושי מעשי להטים ואחיזת עינים, למגושים רמאים וצבועים, שהיו נוהגים שררה בדורם ועשו נאצות גדולות. הרבה בני אדם, הרבה נסיכים ובנות מלכים נעשו בהמות וחיות רעות על פיהם. קראו בכתוֹב עמים ובספריהם ותראו, שלא מושל אחד ולא נגיד אחד נהפך על ידם לתיש, לסוס ולחמור וכיוצא בהם; לא מטרונה אחת ולא בת מלכה אחת נעשית על פיהם אילה או כשׂב או עז; לא דוכס אחד ולא אפרכוס אחד נעשה על פיהם כלב, או זאב-ואלקלאק, או דוב, שהיו דורסים ואוכלים בני אדם ומוצצים את דמם ומוח עצמותם; אלא בני כפרים וערים כולם, למקטנם ועד גדולם, נהפכו על ידם לעדרי צאן וסבלו הרבה צרות, יסורים וענויים קשים. זה כחם של לוהטים, מסמאי עינים, מלהגים ומהגים, וכך מעשיהם בימים ההם! – –

הדבּוּר הזה היה הולך כמו מחבית ריקה ונראה שאינו ניב שפתים, לא הסוסה מדברת, אלא רוח מדבר מתוך גרונה. הדברים זעזעו את מוחי וקול המולה כשטף מים קרים נשמע בו, והייתי מתחכך וגונח מלבי. הסוסה נסתכלה בי והדבּוּר חוזר ויוצא מתוכה:

– ובימים ההם היה בן-מלך אחד חכם ונבון ובעל מדות טובות. והיה בן מלך זה נודד ממולדתו ומבית אביו, כשעדיין הוא נער, ועובר במדינות לראות את כל הנעשה בעולם, ועשה לו שם בגויים. ומלך מצרים, ארץ טמאה בגלולי חרטומים ומנחשים וקוסמים, כעס על אותו בן-מלך, שבא כאורח לגור בארצו, ונמלך בפמליא שלו ואמר: הבה נתחכמה לו לאבּדוֹ מן העולם. ועשו החרטומים בלהטיהם והפכו את בן-המלך לסוסה והעבידו אותה בפרך בכל עבודה קשה ובחומר ובלבנים לבנין פיתום ורעמסס. ימים רבים מררו את חייה עד שעמד לה מושיע. בא בעל-שם מפואר, שכל הקוסמים כאין נגדו, אמר שֵׁם וחזרה הסוסה והיתה בן-מלך כבתחלה. כל ימיו של בעל מופת זה וכל ימי תלמידיו אנשי השם אחריו היה בן-המלך נתון בשלוה, ועושר גם כבוד היו לו, וכשמתו שלטו בו שונאיו הרעים והפכו אותו שוב לסוסה בכשפיהם הרבים, ובדמותו זו הוא מתהלך מגוי אל גוי וממקום אחד למקום אחר, נרדף ונענה כל הימים, ושם “סוסה עולמית” נאה לו באמת. לעולם הרי היא מתנדנדת ואין לה מנוחה בארץ. כל הרוצה לרכוב עולה ורוכב עליה, מי שידים לו מכה וחובל בה וכל מבקש נפשה בא ומצערה ומטיל משאו על גבה. לעולם היא מושכת בעול, מושכת ומתיגעת ונושאת חומר ולבנים, שמהם הרי זה נבנו כמה וכמה כרכים ועיירות!

ואני הגבר שמוחו מלא ספורי-בדים והבלים ומעשי תעתועים, וחוץ מספורי “אלף לילות ואחד”, “מעשה בבא” וכיוצא בהם, שקראתי בילדותי, הוספתי עליהם דברי הבאי ולהג הרבה, שהייתי לומדם בימי בחרותי בשקידה רבה לצורך הבחינה; אני, שלבי חם, דמי רותחים, דמיוני אש ורגשותי נוחים להתלהב; אני, שמקור דמעותי פתוח לכל מדוכא ומעונה ולהם דולפה עיני, הרי נזדעזעתי כשהייתי שומע המעשה בבן-מלך האומלל מאד.

– היכן הוא? – שאלתי להסוסה בקול בוכים – בן-מלך עלוב זה היכן הוא?

– בן-מלך זה – אמרה לי – מוטל עתה לפניך בצורת סוסה!

– אוי! – צעקתי במר נפשי והרטבתי בדמעות רותחות את סוסתי העלובה!

פרק רביעי

דברים שביני ובין סוסתי

כשנתישבה מעט דעתי והרימותי פני, ראיתי הירח נשקף משמים לתוך הבור וסוסתי אוכלת קש בנחת-רוח ובחשק גדול כבהמה מלידה ומבטן, והתחילו הרגשות משונות זו מזו מתגוששות בלבי, פעם נתגלגלו רחמי על סוסה שוממה ועלובה זו, ופעם נתמלאתי עליה חמה, שהיא רבוצה בטיט ואינה חוששת, והיאך יטעם לה קש לאחר המכות הגדולות וכל הבא עליה היום! ועלה במחשבתי, שמא כל המעשה שראיתי היום אינו אלא חלום, ושמע יש לי עסק עם סוסה פשוטה הדיוטית, שאינה חוששת לכבודה ולא דעת לה להרגיש ברוע מעמדה וחרפתה, שאלמלי היה לה דעת מעט ורגש של כבוד כל-שהוא לא היתה יכולה לנוח על מקומה בשלום. דמיה הלא היו מרתיחים וכל אברי גופה מזדעזעים ולא היתה שוכחת אפילו שעה אחת, שלא טוב להיות סוסה עולמית, שלא טוב להיות למכה ולחרפה, למשל ולשנינה לכל פוחד ובן-בליעל והיתה מתאמצת לבקש תחבולות בכל כחה לחזור לקדמותה ולהיות אדם כבראשונה. בושתי בפני עצמי והייתי בעיני כמשוגע. מה עשיתי? למי בכיתי ולמי דאגתי כך בתחלה? ועל מי הייתי מוכן למסור נפשי? על מי? – על בהמה! על סוסה מתמרטטת ומדולדלת זו!

נרתעתי לאחורי וישבתי לי מנגד.

ופתאם נאנחה הסוסה. קול נאקתה הרעיש כקול רעם את לבי. הבריקו בי רגשי רחמים ודמי נעשה כמרקחה. גניחה אחת גנחה ונהפך לבי לה לטובה. אם אַת נאנחת, אמרתי בלבי, סימן טוב הוא. האנחי, סוסה, האנחי, כשאת מתאנחת נחזה בך את בן-מלך העלוב כמה הוא משתדל להיות איש. באנחתך זו נשמע קול צעקתו, צועק ואומר: עדיין חי אני! רוחי עדיין מתקיימת ואני חי, מבין ומרגיש ככל הבריות! הוא צועק ומבקש רחמים: חוסו נא, בני אדם, והניחו לי להיות מה שהייתי ולחיות כדרך ברייתי בימי קדם! – האנחי, סוסתי, האנחי, אולי תוכל אנחתך להועיל, אולי תזעזע לבבות, אולי תהא נשמעת לבני אדם ויתבהלו, אולי יתעוררו ויושיעו לך ברחמים. כך, כך הוא סוסתי, כשאת נאנחת סימן טוב הוא לך!

ועד שאני מחשב בדעתי נשאתי עיני וראיתי – אין קש עוד לפני הסוסה, אכלה את כלו ולא נשתייר ממנו כלום, ומיד חזרתי בי ואמרתי: אכן ידעתי על מה בהמה זו נאנחה! היא נאנחה על סעודה שאינה מספקת לכרסה, שאין לה עוד חציר לאכילה, ואלמלי נמצא לה מספוא רב וגם מלוֹא העומר שׂעורים היתה מאושרת ושמחה בחלקה. יעשו בה שונאיה כרצונם, ילגלגו עליה וילחצו אותה ובלבד שיהא מספוא מצוי לה כדי למלאות בטנה. וכי לא סוסה היא באמת, בהמה גסה באופיה, בטיבה ובכל פרטיה?

דבר זה הכעיסני מאד והייתי נרתע לאחורי עוד כמה פסיעות, יושב משומם ומרעיד מתוך רוב צער.

– מה לך שאתה רועד כל כך? – נשמע קול מדבר לי מתוך הסוסה – שמא צר לך המקום אצלי והמושב לא טוב?

– לך אפשר מושב המקום טוב, ולאדם שדעה יש בו ולבו מרגיש ויודע מה טוב, מושב זה רע לו, רע מאד – אמרתי לה, מנמך קולי כמתרעם, ולקפחה בדברי חידודין נתכוונתי.

– ואדם זה שאמרת, יהיה מי שיהיה, אלמלי הוא היה במקומי, נע ונד בארץ בדמות סוסה, גוו נתון למכים ויד כל נבל בו, הרי זה כבר אבדה בינתו, נתטמטם לבו ויצאה רוחו, וכבר נתנבל ונשכח זכרו…

תשובה זו בת-קול אמרה לי מפי הסוסה, ואני איני משגיח בה, נכנס לתוך דבּוּרה ואומר:

– ולפניך כשר הדבר וטוב רבצך זה בעיניך?

– טוב יותר ממה שהיה. היו ימים, שהייתי נרדפת על צוארי ואין לי מעמד אפילו שעה אחת. שונאי היו טורדים אותי וטורדים ומכשילים את כחי. עכשיו אני רובצת על-כל-פנים בזה כמעט רגע. טיט זה שטיח הוא לי ויפה לרבוץ עליו, ואני מחליצה בו עצמותי היבשות.

– והמכות, והחביטות, שחבטוך הפרועים היום, כלום שכחת? והכלבים שחרצו לשונם לך היום, אפשר גם הם רצויים לך?

– רצויים יותר מן הכלבים הראשונים. אלו כלבים שאמרת מה הם, מה לשונם ומה נביחתם? כלבים ראויים לשמם היו אותם הנבחנים, שהיו משסים בי לשעבר. הם היו כלבים שבכלבים, רבותיהם הגדולים, מלומד ינביחה ויודעים לכוון השעה לנבוח, עושים רצון בעליהם באמונה, מלחכים כפות רגליהם, מתיצבים לפניהם בקומה זקופה כהולכים על שתים ומכשכשים להם בזנבם. דעתם היתה כמעט דעת אדם, אבל פיהם ולבם כשל כלבים. נשיכתם היתה רעה ועד היום עומדים בבשרי רשמי שיניהם. ואם הראשונים כלבים, אלה שראית היום כחמורים, הדיוטים, חסרי דעה ושוטים, נביחתם נביחה בטלה, נביחה בעלמא, לא בדעת, ונובחים גם כנגד הלבנה. כשמשחדים אותם נעשים אלמים. אדם משליך להם פרוסה סוכר את פיהם ולפניו הם זוחלים ומתרפסים כמו לפני רבם, ואותה שעה שעת רצון לגנוב ולגזול בפניהם. ואם הכלבים היום כחמורים, הרי פראי אדם שאמרת כקופים בפני הפראים הראשונים. הראשונים היו מאמינים בהבליהם ומהבילים אחרים, שוגים ומשגים, תועים ומתעים, מתפחדים מתעתועים יצירי דמיונם ומפחידים בהם את הבריות ולשם תקון העולם כביכול קלקלוהו. ופראים אלה שראית, בעצמם אינם כלום ואין בלבם ובמוחם כלום, אלא כחומר ביד היוצר הם בידי אחרים. אומרים להם: נשכו! ונושכים; נשקו! ונושקים. וכל הקודם זכה בהם. היום ידם בזה ומחר במי שכנגדו. וכשהפראים הראשונים עמדו עלי כמעט כלוני באש קנאתם, ונסים נעשו לי שנצלתי מידם. אוי, כמה צררוני, כמה מררוני אותם סוסים אבירים, שראיתם היום רועים ומפסידים תבואות שדה!

– מה את סחה! הגם סוסים עינו אותך? וסוסים אלה סוסי דורנו?!

– אלמלי ניתנה רשות לעין לראות דברים כהוויתם האמתית, נתישבו לבני אדם קושיות הרבה בהנהגת העולם. אל נא תחשבני למשוגעה. בדעת אדבר. הסוסים הללו הם גלגולי פריצים פרועים, שהיו עושקים את הבריות ומפסידים הרבה בימיהם. אין אחד מאלה איש-לב ובעל נפש – ונפשות הרבה היו משועבדים לו לשמשו ולעשות מלאכתו. עבדיו היו מתעמלים ואוכלים לחם צר, לחם עוני, ולא נהנו כלום ממה שהביאו לעולם, והוא היה מתעדן מטובם, אוכל פרי ידיהם ומבזבז על שׁרוֹת ומחוללות ותענוגות בני אדם. הם הגינו עליו בנפשותם, ובכחם ועמל כפיהם עשו לו רכוש גדול – נכסים, עיירות וכפרים, ודבר מועט לצרכיהם וקיום גופם בא להם מידו בנדבה. הם היו קרויים מקבלי צדקה עניים,ו הוא נדיב וגומל חסדים. הם שהיו מזכים לו כל קנינם ומעשי ידיהם לא זכו לשכר, שהרי הם מצוּוים ועושים, והוא כשהתנדב פעמים כל-שהוא משלהם לבתי-חסד בשבילם, זכה לכבוד ושם טוב, וגדלוֹ וטוּבו מלא עולם. והיו מזכירים אותו לשבח בשיר ובקול תודה בכל כתבי-העתים, להודיע ולהודע, שיש בעולם נדיב, טוב ומיטיב ומרחם על הבריות. לשעבר היו סוסים אלה שראית בני אדם פריצים, ועכשיו נתגלגלו והיו סוסים פריצים. לשעבר היו אבירי עם ובטלנים שבבני אדם, ועכשיו הם אבירים מיוזנים ובטלנים שבסוסים, ובאמת סוסים אבירים ומלומדים – הם למה ומה הם מועילים? כל מלאכת עבודה בעיר ובשדה הרי סוסים דלים ופחותים עושים. וסוסים אבירים עומדים באורוות על אבוסיהם וחיים בנחת. ופעמים אתה רואה אותם במרכבה, הולכים נטויי גרון וזנב, דוהרים ומזדקפים קוממיות ומתגאים באפסר ומרדעת והענקות שבצואריהם, או שהם יוצאים פעמים לרקד בקרקסאות, להראות כח מעשיהם ולקבל פרס. הגע בעצמך, מה בצע בסוס, שהוא מרקד ומשחק ועושה דברי הוללות? למה מעשירים סוס כגון זה ומנשאים אותו בכסף וזהב? ילכו אותם הסוסים ויעבדו ואל ישעו בדברים בטלים ויפסידו לאחרים.

– הס! – אמרתי לה – ואל תהממיני בהבל פיך. וכי כך דרכך תמיד להיות מרבה שיחה?

– כמעט תמיד אני שותקת – משיבה היא לי באנחה – לא אוכל דבר וגוזרים עלי שלא אדבר. וכשאני שותקת הריני סוסה לכל דבר, פשוטה כמשמעה. למדני, השׂכּילני והורני את הדרך ואני איני שומעת. אתה תאמר: הימיני! ואשמאילה; השמאילי! ואימינה. אם לא שתאחזני בציצת ראשי ותמשכני אחריך בעל-כרחי. בשעה שאני שותקת כל הרוצה בא ורוכב עלי, אפילו שוטה וקטן וקל שבקלים. אלא עתים פי נפתח וכלהבות אש מהר-שרפה סוערים ויוצאים מתוכי שיחי וכעסי, עברה וזעם, שהוצברו בלבי בשכבר הימים. דמי מרתיחים ושוטפים בזעף כנחלים בימי אביב, עולים לתוך ראשי בהמון גליהם ויורדים דרך עיני בזרם של דמעות רותחות. מררתי מתפקעת, נפשי מרה לי ולבי צועק ונאנח במרירות.

– תמיהני, סגולתי – אמרתי לה – אם תוכלי להוכיח אחרים, והרי גם את מאותם אבות נזיקין, שאוכלים ומפסידים. וזה היום הלא הקיפוך בקול צוחה והרשיעו אותך, שדרכך לילך ולהזיק!

– כשתעיין היטב בדבר תמצא עלי זכות – אמרה לי – אם מדברים במה שאני מפסידה, בדין שיהיו מדברים גם במה שאני מועילה, שאין דנים לזכות או לחובה אלא לפי הכרעה של אחד משני אלה, ששוקלים אותם זה כנגד זה, ואם לאו, הרי באי עולם כלם מזיקים ואין אדם צדיק שלא תבוא על ידי ספוק צרכיו תקלה כל-שהיא לאחרים. הבאת-הפסד עבירה היא, שאין לבטלה לגמרי מן העולם. וכמה שלא יהיו מתריעים עליה היא לעולם תהא עומדת. לכלותה אי אפשר, אבל אפשר לכסות פניה במסוה של צדקה ולהאפיל עליה בטלית של נדיבות. שמעון הנגזל קובל על ראובן שהוא גוזל ומפסיד, אומרים לו: אמת, כאן ראובן מפסיד קצת, ומה יעשה? אם מנהגו של עולם גורם לכך; אבל בוא וראה מה הוא מועיל במעשיו וצדקת פזרונו שם. ואם יש מועיל גם בי, ואם גם אני הבאתי ומביאה דברים של תועלת לעולם, כמדומה לי, אין מי שיכחיש זאת. מעולם הלא היו רוכבים עלי, והכל, אחד המרבה ואחד הממעיט, היו נהנים ממני. את מי לא נשאתי על גבי ועל נזקיו של מי לא נתחייבתי אני בתשלומין? כמדומני, שכר עבודתי מרובה אלף פעמים ממלוא כף חציר שהפסדתי. ואם כן, הרי יצא הפסדי בשכרי. ולא זו אף זו, אני מפסידה באונס, אכף עלי פי, הרעב דוחקני, ואם בעצמי לא אבקש מזונותי מי יתן לי? ובלא אכילה הרי אי אפשר לכל בריה להתקיים. ומה אפסיד באכילתי? מעט עשב, וחצי כל-שהוא! ואותם סוסים אבירים הרי לא יחסרו כל טוב, מזונם מצוי להם בשופי, גם מקום מרעה, גם מספוא רב להם בביתם, ולמה הם באים בשדות אחרים ומפסידים? והפסדם הלא הפסד מרובה, שהרי הם באים בקמה, אוכלים את הבר ומקלקלים ודורסים ברגליהם!

– אותם פראי אדם ראשונים, שבהמה המה להם בדורנו זה לדבריך – אמרתי להסוסה, מראה לה פנים זעומים כאלו אני הדיין והיא חייבת ליתן דין וחשבון לפני – או אותן בהמות בדורנו, שהם פראי-אדם ראשונים, ענו אותך בענויים קשים. כך את קובלת עליהם. הביאי ראיה לדבר!

– ראיה לדבר וזכר לדבר הוא עורי – משיבה הסוסה ומתהפכת מצדה אל צדה – בוא וראה, על עורי חרות באותיות משונות כל מעשה שוד וחמס, אכזריות והבלים הרבה, שנעשים בימים ההם. רבים צררוני מנעורי, רבים קמו עלי, דשו את בשרי, הכוני, פצעוני וכמעט כלוני באש קנאתם. עורי המוקרח וגבי המשורטט, שכּוּלוֹ פצע וחבּורה ומכה טריה, הם ספר דברי הימים, מזכיר עוונות של דורות ראשונים. במגלת ספר זה כתוב עלי אני רובץ לפניך עתה – הסתכל בעורי וקרא בו!…

פרק חמישי

סוסתי עולה מן הבור בסערה

כגלגל ריחים של רוח חוזר מוחי מכל מה שנגלה לי, וכל החיים חוזרים עמו, מתערבבים ומתחלפים זה בזה. דומה, שהכל כשהם לעצמם צורתם אחרת מזו שנראית לעינים ואין תוכם כברם. יש בהמה בצורת אדם ויש אדם בצורת בהמה. ודברי ההודים ובעלי הקבלה, להבדיל, שנשמות בני אדם מתגלגלות בכל מיני בעלי-החיים, וטעם של אכילת דגים בשבת כדי לתקן הנשמות המגולגלות בהם – אמת צדקו יחדו. ואם הדבר כך הוא, הרי על-כרחנו אנו מודים, שהשקפתנו על העולם מטורפת. משועבדים להחושים היינו ומשוגעים אנו מימי בראשית ועד הנה. ואם אנו רוצים בתקנתנו ובתקנת העולם ולהיות פקחים, אין לנו אלא לשחרר עצמנו מהחושים הבדאים, לבטל את הוודאות ואת הגלויות ולהטיל ספק בכל המעשים ובכל הבריות. אתה רואה אדם, למשל – אפשר הוא כלב. דג גדול עולה על השלחן – אפשר דרשן-דברני מפולפל ומבוצל בבצלים עם חזרת ומרור מונח לפניך. ועל דרך זה הרי יתישבו לנו הקושיות בהנהגת העולם ובמנהגיהם של הרבה בני אדם. מעכשיו נדע מי לנו כל המחנה של שוטים וטפשים, צבועים, חנפים, מלחכי-פינכא ובטלנים; של בעלי טובות, עסקנים ואפוטרופסי הקהל, גבאים ונאמנים, תקיפים, שתדלנים, מוכסנים וחטפנים; של בריות נאות ונפשות יפות, מטיפים ובעלי-מוסר, קנאים יודעי דעת עליון ושוטרי שמים. נדע מי הם, ושורש נשמתם וטבעם ואופיים של מי בהם. נדע מה מגמתם, מה חפצם ומה כוונתם, ולתכלית מה הם מצויים ועומדים בינינו ילודי אשה אומללים.

יש מבקש חכמה כל ימיו ואינו מוצא, ויש קונה חכמה בשעה אחת. הלילה הזה הייתי חכם!

וכיון שהייתי חכם הרי ממילא מובן שהייתי פקפקן.

ולא לבד באחרים הייתי מפקפק, שלא לדעת בבירור מי הם ומה הם, אלא הייתי מפקפק גם בי בעצמי ובכבודי, שמא אני איני אני? שמא אני משועבד לכח אחר החי בתוכי, ולא אני שורר בבית-חומרי ועושה כל המעשים בדעתי ורצוני, אלא הוא מושל בי ומשעבדני לעשות רצונו שלא בטובתי ולהיות ממשיך את חייו ומעשיו הקודמים. אני החומר והוא היוצר, או אני החמור והוא המנהיג. ומי הוא זה? נשמת מי שרויה בתוכי ורוח של מי דובר בי? אפשר אחת מהנשמות הגדולות שוכנת בתוכי – נשמת שלמה המלך, למשל! ורגלים לדבר, הוא עדיין נער קטן נתּנה לו חכמה בחלום הלילה ויחכם בשעתו מכל אדם, ואני הצעיר הלא הייתי גם אני “חכם בלילה” ובכחו אמשיך חכמתו ואחכם מכל הבריות בשעתי. או שמא נשמה גדולה אחרת בי? ואם סוסתי בן-מלך הוא, אני הגבר, להפך, בת-מלכה אני. וחילוף המינים בגלגולי נשמות דבר שאפשר הוא, ונזכרתי מה שכתוב בעניין זה בספרו של חכם צרפתי ותוכן מפורסם הוא. ואם כן, שמא מלכת שבא בכבודה אני ולא לחנם נזדמנתי אני והסוסה לפונדק אחד. ושמא טעיתי, ואני איני מהם? לא איכפת לי. העיקר היא נשמה גדולה, וכלום כלוּ כל הנשמות הגדולות? ולפי רתיחת דמי עתה והתלהבות נפשי היתרה נשמת יהודה המכבי בי. הנה כחי בפי ואוני בלשוני, ואני חש בי עתה גירוי להשמיע קול פחדים בחמתי ויזדעזע העולם.

וכיון שפתחתי פי וצעקתי, מיד היו קולות וברקים ועמוד רוח סערה. עמוד גדול של אויר חוזר כגלגל, מתרומם ועולה בחללו של עולם ומעלה עמו אבק וצרורות ושאר מיני דברים ומרקידם בערבוביא משונה. כלם חוזרים דחופים ומעורבבים כרוחות ושדים ומכניסים לתוכם את כל הבא לפניהם בדרך ורוקדים לקול מנגינה חטופה ומטורפה – קול קרקור ויבבה, קול צפצוף, צלצול ושריקה, קול גניחה ודגירה, קול המיה וקול תאניה ואניה. והאילנות בשדה וביער עונים חלקם אף הם ברעש גדול, מתגעשים ומנענעים ראשיהם. הלבנה מתבהלת, נחפזה ונטמנת בעבים, ואני עומד ותוהא. כלום אפשר הוא שכל הרעש הזה בא מכחי – מכח פי ורוח שפתי! שמא הלילה ליל חתונה לשדים ולילין. מכשפה נכנסת לחופה עם בן-גילה בשמחות ובמחולות ונשים כשפניות ביחד עם שעירים מרקדים לפניהם ובסופה וסערה דרכם.

אני הופך פני ומסתכל בסוסתי ואיני מכּירה – צורתה מתחלפת כמה וכמה פעמים ברגע. רגע היא נראית כדמות אדם: גרגרת צנומה, פיקה גדולה בולטת, פאות קלוטות ומסובכות, פה פתוח ושפתים נעות וגניחות יוצאות מקרב לב. ורגע היא משתנית ואיני יודע מה היא. ופתאום נזדעזעה, זקפה אזניה ועמדה על רגליה בהולה, כאלו נחש הכּישה, נתמתחה בכל מלוא גופה וכשכשה בזנבה, כסוסה בטבע ברייתה. ועד שאני עומד ומשתומם ומין בריה משונה בא ועולה על גבה, חובטה ברגליו ושורק שריקה גדולה – ומיד הסוסה קופצת ועולה מן הבור, והיא ורוכבה נעלמו מעיני.

– הוי סוסה! הוי הוי, סוסתי! – צועק אני בכל כחי.

והרוח הולך וסוער, והקולות הולכים ומתגברים. עמוד החוזר באויר חוטפני ואני חוזר בו בתוך שאר בריות משונות. שם כשפניות זקנות רוכבות על מכבדות ומגרפות, ועלמות יפהפיות – אלה על שעירים, אלה על דיות וינשופים ואלה על חתולים. צעקניות הן ופטפטניות, קול הברה והמולה באזני ושׂפת לא ידעתי אשמע: “שרלאי ואמרלאי, בזך בזייך, בזבזייך, מסמסייך! חרי חמימא לפומייכו, נשי דחרשייא, קרח קרחייכו, פרח פרחייכו!” – הן פורחות ואני פורח, עוצם עיני מפני השעמום, מתיגע ומזיע. והנה כתבנית יד אוחזת בי, פעם בראשי ופעם בעקבי, ואני צועק ויורד מטה ופוקח עיני.

מרגיש אני כסתות מראשותי ומצעות מתחתי ועדיין איני יודע בבירור היכן אני, שומע אני דברים זרים מעין אלו, שהייתי שומעם קודם בשעת פריחתי, ותמונה איני רואה. ולאחר שעה קלה, כשנתישבה דעתי, נראו לי בזה אחר זה זקן מגודל, פאות ארוכות וצורה של בן-אדם. והוא לוטש עיניו, מעוה פניו ודש ברגליו ומלחש עלי ואומר: “בת מחלת, אזלת אוסיא, בלוסיא, איבדור תבלונייכו, התבדרו בחורשייא ולגו ישראל בר ציפא לא אתיתו. בין כוכבי יתבינא, בין בליעי שמיני וקאקי חיורי אזלינא. בטינא סרוחה דבר-טיט ובר-טינא, טור וטור על טור, ועליו שונרתא אוכמתא בת אוכמתא רועה שפיפונים לסמנגלוף, לאניגרון ולול בן שפן”… וגויה זקנה עומדת לה בזוית, מלחשת ביחידות ובחשאי, רוקקת ופוהקת בקול רם.

– דפקיק הוית חוטמא, הוית דפקיק כשמגז חוטמא, איסטמאי, סתומאי חוטמא, מריגז חוטמא פרחא זיקא למוריקו, ביך ביך – לחש בן-אדם, כופף עלי ומחזיק בראש חוטמי.

– פסיק, פססיק, הפסססיק! – נענה לו חוטמי, מתעטש ופועה בקול.

– לחיים טובים, לחיים טובים! – מברך אותו בן-אדם בקול ששון, ממהר ובא לירכתי הבית ומבשר ואומר:

– ציפא, ראי, חי ובריא בנך!

– היכן אני? – שואל אני בהול ומשתומם.

– אצלי, בני! אצלי עד מאה ועשרים שנה! – נשמע קול אמי בפתח, וכהרף-עין באה ונפלה על צוארי ובכתה תמרורים.

– “שברירי, ברירי, רירי, ירי, רי” – לחש אותו בן-אדם, נושב ומפיח כמגרש מזיקים ברוח שפתיו. ואחר כך הפך פניו לאמי ואמר:

– ציפא! אני מתעסק “עמהם” כשלשים שנה. כך כך הוא לפי חשבוני. תיכף לבהלה הראשונה, כשנעשיתי בעל-שם וגרשתי את הגלגול-הכסלוני, שעשה בימי רעש גדול בעולם. מאותו זמן ועד עכשיו כמדומה לי עברו שלשים שנה, ואפשר עוד יותר. ובהמשך הימים האלה הרבה הרבה נתעסקתי “עמהם” ולמדתים דרך-ארץ. והיום נפרעתי מהחבריא הרשעה והשובבה ולקח טוב נתתי להם, למען ידעו… זוהי עבודתם ומלאכת ידיהם.

– א – הוך! – מפהקת הגויה הזקנה בקול רם, מלחשת ורוקקת ושוב מפהקת ומסיימת בקללה כלשונה:

– טראסצא איח מאטערי! תפח רוחן של אמוֹתם!

בעל-השם חתך מן השלחן והכסאות שבע חתיכות-עץ קטנות וחפן שבעה קמצים עפר מתחת האסקופה ומן החור, שבריח הדלת נתון בו, ושבע מטבעות כסף ואחת מפוזמקאותי נטל מאמי ואמר לה:

– את כל אלה נטלתי כדי ללחוש עליהם בלילה לאור הלבנה על פרשת דרכים, ויש להוסיף עליהם עוד שבע שערות מזקנו של כלב סבא, ככתוב. אלא בשעת הדחק כשאין כלב יוצאים גם בחתול. חתולך, ציפא, ודאי הוא בבית-המבשלים, ואני הולך עתה לשם לטול שבעה חפנים אפר כירה ואתלוש גם שבע שערות מזנבו של החתול, והיו כל המינים המתבקשים בידי.

כך אמר בעל-השם. ולאחר נשיקת המזוזה בהבטחה לבוא מחר ולגמור את מעשיו רמז לגויה ויצאו שניהם מן הבית.

– אמי, מה זאת? – תוהא אני, רואה את אמי בוכיה ומתמלא עליה רחמים – למה תבכי, אמא?

– אוי, מר לי, בני, מר לי מאד!

– מה היה?

– הלואי שלא יהיה עוד מה שהיה!

– חוסי עלי, אמי, וספרי לי. לא אשקוט עד שתשקטי את. מנעי קולך מבכי וספרי לי, אמי יקרה, ספרי הכל כשהיה ואדע.

– הניחה לי מעט, בן-יקיר, ואמרר בבכי. אבכה וירוח לי.

דממה. אמי ראשה מוטל על צוארי ובוכה במסתרים וקולה לא נשמע, כתפותיה נעות וכל גופה מרתית. ולאחר שעה קלה הרימה פניה אלי, מתאפקת ומספרת עצובה ונאנחה:

– כשיצאת באותו היום לטייל בשדה לא חזרת לשעה הקבועה כדרכך. היום פנה ואתא לילה ואתה אינך בא! אני וכל אנשי הבית היינו מצטערים מאד והלכנו לבקשך, הולכים ומשוטטים בכל מקום בשדה ובחורשה עד שמצאו אותך תחת אחד השיחים אצל אַמת-המים מתנמנם, נים ולא נים, תיר ולא תיר ופניך זועפים ומשונים. ומאותה שעה נהפכת לאיש אחר. היית שרוי בכעס ובעצבות, ממעט באכילה ובשינה, מתבודד ויושב בטל ומדבר לעצמך דברים משונים ומקוטעים, שאינם מצטרפים לענין אחד. לא ידענו מה זאת ומה היה לך; ובאחד הימים, אוי לי, נודע הדבר… והלואי שלא יהיה עוד הדבר ולא יבוא לא לנו ולא לכל ישראל! אוי לי, בני, אם אומר..

אמי הפסיקה דבּוּרה ואמרה לי בדמע:

– לא אוכל עוד לספר, לא אוכל עוד, בני; הדברים קשים לי, כמחטים הם בלבי, ואתה, בני, חוסה נא ואל תאיץ בי. וגם לך עת לנוח, תישן וירוח לך. שכב, בני, שכב. סגור עיניך והתנמנם! השינה טובה לך, ישראל!

– על-מנת כן – אמרתי לאמי – על מנת שתבטיחיני לחזור ולספר לי מחר.

– יהי כדבריך – אמרה אמי – שכב בני, שכב, שכב והתנמנם, ישראל!

פרק ששי

אמי סותמת והמשרת מפרש

למחר נכנסה אמי, שואלת בשלומי. וכשראתה שאני מפציר בה לקיים הבטחתה נסתכלה בי בחמלה, מקנחת עיניה בסינר ואומרת במרירות:

– לספר לך הכל אי אפשר. משונים היו מעשיך ודבריך באותו היום. היית מדבר על חיות ובהמות ועל רמשים ושקצים, ועל בני אדם, להבדיל, ונתעוררת ברחמים על סוסה אחת, שהיא דוויה וסחופה, ממושכה ומורטה ואומללה מאד. הלואי שדבריך אלה יתפזרו כעשן למדבריות וליערות שוממים! ובעיר יצא עליך קול הברה, שאתה… הלואי, רבונו של עולם, ישתטו שונאי וכל החושבים רעה עלי ועל כל ישראל! כמין אש-קודחת אחזתך ימים אחדים והיית שוכב בשעמום-הדעת, מדבר כחולם מתוך האש. ברוך המקום וברוך שמו, שהקיצות היום לחיים ולשלום!

– ציפא! – אמר בעל-השם, שנכנס לתוך חדרי הוא והגויה בחשאי, כדי שלא להרעיש אותי החולה, ועמד מאחורי אמי שעה קלה כשהיא מספרת – דברי קנטור הללו לא הוא אמרם, אלא “הם”. הדברים “דבריהם”. הרוח היה דובר מתוך גרונו.

– “טראסצא איח מאטערי”! – אמרה הגויה את פסוקה – תפח רוחן של אמותם!

כלם רוקקים שלש פעמים.

ובתוך כך נכנסה בריינדיל המתורגמנית, מקריאה לנשים בבית-הכנסת, שהלכה בשליחותה של אמי להשתטח על קברי המתים. נשקה את המזוזה שלש פעמים ובאה בזריזות אצל אמי. עיניה מאדימות ופניה מתחלחלות מדמעה ואמרה לה בניגון של קינות, שהתנפלה על קברות כל בני המשפחה – הדודים והדודות, הקרובים והקרובות, בין מצד האם ובין מצד האב, ובקשה את כלם בדמעות שליש, שישתדלו לפני כסא כבודו של אבינו שבשמים, אב רחום שומע תפילות ומאזין צעקות, שישלח רפואה שלמה לישראל בן ציפא, רפואת הגוף ורפואת הנפש, שיהא דעתו, כלומר מוחו… ותוך כדי דבּוּרה נתנה עצה לאמי על גלגול ביצים והתוך שעוה. כל זאת באה לי לדעתה מפחד פתאם. ולראיה הביאה את בנו של המלמד-הבּראדי; אשתקד אירע לו מעשה זה ממש, וגלגלתו קריינה בביצים אחת ושתים והבריא. ולבסוף שאלה את אמי, מה שלומי עתה.

– אין כל סכנה עוד! – אמר בעל-השם – מפּחד פתאם, אַת אומרת, בריינדיל, טעית! בדברים אלה אני בקי ויודע. זאת היתה פעולתם, מלאכתם ומעשיהם. שאלי, בריינדיל, את הערלית הזו, היא מבינה כל דבור. ואם רצונך תוכלי לדבּר לה יהודית. אני והיא עסקים הרבה היו לנו בימינו.

– מה שאמת היא אמת – אמרה הגויה, מנענעת בראשה – זאת היא “מלאכתם”. טראסצא איח מאטערי – תפח רוחן של אמותם!

– אני איני יודעת מהיכן באו לו מחשבות זרות ושיחות בטלות הללו? – תוהה אמי ומדברת בעלמא, בינה לבין עצמה – כסבורה אני, שכל הדברים באו לו מספריו שלו, שהוא משקיע ראשו בהם. לא פעם ולא פעמים העידותי בו ואומרת: ישראל! לשדים אותם הספרים שלך. לשדים כל אותה הבחינה, שאתה מזמן עצמך לעמוד בה. הסתלק ממנה ואל תשעמם מוחך בהבלים, בדברי שטות ובספורי הבאי! ימים רבים הלא היה שונה בקול ספורי-מעשיות משונים. שמא אני יודעת מה ולמה הם? מעשה בזמיר בן-צפור הרוצח, מעשה בגבור שהיה מפנה ל"ו אורוות של סוסים ועוד בגבור אחד, שהיה שותה ירדן של יין בגמיעה אחת ועוקר אילנות כשׂערה. מעשה ביאהא הכשפנית ובקושציי הקוסם ובמנחשים ומכשפים, שהיו מרעישים את העולם וסוסיהם היו מדברים כבני אדם. מעשה בקינטוורין, שמחצים ולמעלה הם אנשים ומחצים ולמטה סוסים. ועוד מעשיות נוראות, גבורות ומלחמות וקטטות, מכות וצרות ופורעניות. שמא אני יודעת למה הם, ומה הטוב שיוצא מהם?

מה אַת! – מתעורר אני ואומר לאמי – וכי מעשיות כיוצא באלה אין גם אצלנו ובספרינו? הרבה היית מספרת לי בעצמך ובכבודך והרבה שמעתי מפי יהודים אחרים וקראתי בספרים. מעשיות בגלגולים ובמתים, שהולכים ותועים בעולם, מעשיות ברוחות וקליפות; בתינוקות ובחתנים וכלות, שנשבּו לבין כת ליצנים. כמה תרנגולים צלויים היו קוראים ומיללים, לפי השמועה, כשהיו מונחים בקערה על השלחן! כמה בהמות וכמה סוסים וחמורים ואתונות געו פתאם בבכי, מתודים על חטאותיהם ומבקשים כפרה ותיקון לנשמותיהם! וכמה מהם הרי זה תקנו המתקנים והביאום לקברי ישראל… אוי, “מי מנה עפר יעקב!” –

– דברים הללו מה פירושם?! – אמרה אמי בהולה ומבוהלה, כסבורה, שאני חוזר ומפטפט וחולם מתוך טרוף-הדעת – מה מנה ומי הוא מנה?!

– מאה ועשרים שנה תחיי לי, ציפא’לי! – אמרה בריינדיל, משחקת מתוך קורת רוח, שהשעה שעת הכושר לה להתגדר בתלמודה – תנוח דעתך, סגולתי. “מנה” פירושו מי מנה, כלומר לספוֹר; “עפר”, את העפר, כלומר קברים; של מי? “יעקב”, של יעקב, שהרבו ביעקב, כלומר היהודים, שהם קרויים יעקב. מקרא מלא הוא ב"צאינה וראינה". ורבינו בחיי אומר…

– הריני נשבע בזקני ופאותי! – אמר בעל-השם, מתלהב ונכנס בתוך השיחה – גלגול “הוא” אומר! אפשר לא יאמין לי בגלגול, הריני נשבע בפאותי וזקני, שאני אני בעצמי הייתי גורש כמה וכמה גלגולים בימי. באזני שמעתי קול בכייתם לפני ותחנוניהם, כך אזכה לשמוע קול שופר של משיח!

– אי, גלגול! לא דבר קל הוא גלגול! – אמרה בריינדיל, מסייעה לו ומעמידה פנים של חסידות – הרי זה כתוב בתורה ורגיל הוא מאד. הרי לכם גלגול-הקבציאלי! כל העולם הלא הרעיש גלגול זה בשעתו. ברוך מזכיר נשכחות! ואצלנו כלום לא היה מעשה בחתול שחור? זה היה כשלש שנים לאחר חתונתי, לאחר שנישאתי לבעלי השני, עליו השלום. בו בזמן, שהייתי מעוברת, הריתי את חזקיאלי שלי, יאריך ימים ושנים. ואני זוכרת, כמו שעדיין הוא עתה לנגדי, זוכרת אני, באותו זמן הכריזו בכל בתי כנסיות על גרוש הגלגול ואסרו למעוברות לילך ולראות…

– שומעת אַת, אמי? אַת שומעת מה בעל-השם ובריינדיל אומרים?

– ע-עט, ישראל, עט! – גמגמה אמי – שלנו לא כשלהם… לא ראי זה כראי זה. הא מסטרא אחרא והא מזו שבקדושה.

– יפה אמרת, ציפא! – מאשר ומקיים בעל-השם דברי אמי כבר-סמכא – יפה תרצת. חייך, כך הוא באמת!

– ואַת מה דעתך? – שאלתי להגויה הזקנה, כשראיתי שדברי אינם נשמעים ולא מועילים – אַת מה אומרת?

– “טראסצא איח מאטערי”! – מקללת הערלית כדרכה – תפח רוחן של אמותם!

יש אדם רואה חלום, והקיץ והחלום עף ונשכח מלבו, וכשבא לידו או לאזנו דבר אחד מעין דברי חלומו ונזכר בו, הוא מציקו ואינו מניח לו עד שידע את כלם. וכך היה המעשה בי.

מקצת דברים שאמרה לי אמי ברמז היו מנקרים במוחי ודוחקים אותי לידע את שאר הדברים המרפרפים בצורות מטושטשות, דוחקים ומעיקים ואינם פוסקים. לאחר ימים נתברר לי הכל.

בחנותה של אמי משמש מימי הבחרות ועד זקנה סנדר שלנו, איש יהודי בכל דרכיו ומשרת בכל מנהגיו. סנדר זה היה מצטער על מה שפרשתי מדברי תורה למינות וכל עניני ומעשי אינם לפי כבודו של בן משפחה מיוחסת בישראל כמותי. ולא עוד אלא שראה בזה אף עלבון כבוד לעצמו, כדרך המשרתים, שהם מתהדרים בכבוד בעליהם, ובכל מאורע שבא לידו היה משתמש להקניטני, אלא שהיה נזהר בלשונו. ואותו המאורע הכעיסוֹ עלי ביותר. ופעם אחת כשהיו דברים בינינו ובקש ללמדני עד כמה כחה של מינות מגיע, לא חס עלי עוד והוכיחני וערך לנגדי מקצת מכל מה שעבר עלי באותה שעה בדברים מעין אלו:

–… וכשיצאת לחצר באותה שעה, פגע בך תרנגול גדול שלנו, כשהוא שב בגאון וגובה, כמנצח במלחמתו עם תרנגול חברו, גבר זה של שכננו. אתה מגלה ראשך לפניו, כורע ומשתחוה לו ואומר: כבוד מעלתך! הרי “גבר” אתה ובן-חיל, הדוּר בכובע-כרבלתך עם ציצת-תפארת של נוצות בראשך, וצפורן חד כמסמר בעקבך, הלא הוא הודך וכלי-זינך, גם דעת לך ובינה להבחין ולהבין, ומנהגך אדוני, סלח נא אם אומר, לא לפי ערכך. משעה שכבוד מעלתך דר כאן בחצרנו המולה שם וצוחה. אתה קורא בגרון, מתקוטט ונלחם תמיד עם אחרים, והכל בשביל אהבת נשים, בשביל דברי הבלים. לא דייך אהובות רבות שיש לך ותתעלס עמהן באהבים, אתה חומד עוד אשת רעך ומבקש ליטול ממנו רעיתו האחת! למה התנפלת זה מקרוב על אותו הגבר העלוב? למה נלחמת עמו ופצעת אותו? כלום לכך ניתנו כלי-זין לנקר בהם איש את עינו של אחיו? יאמרו מה שיאמרו, אצלנו בני אדם פשוטים אין מלחמת-בינים זו אלא רציחה פשוטה כמשמעה. חבל על אשתך הצנועה! היא מטפלת באפרוחיה, מחממתם ומגדלתם וממציאה להם מזונותיהם ואתה, במחילת כבודך, שטוף בזימה ועוגב על אחרות. מר אוז ומר ברבור, השרויים כאן, הנהגתם טובה משלך. הם נראים שוטים והדיוטים, אבל הם צנועים, אבות רחמנים, יודעים את נשיהם ואינם להוטים אחרי פילגשים כמוך.

“אוי שבאת לכך, ואוי אוי שראינוך בכך!” – מפסיק סנדר את דבורו, שותק ומחריש שעה קלה, מנענע עלי ראשו, ואחר כך חזר ואמר:

– מניח אתה את התרנגול והולך ובא אצל הפרה ועגלה שלה בשעה שאכלו כאחת מתוך האבוס. אתה שואל בשלומן בקידה והשתחויה ואומר: מה שלומך, מרת פרה, ומה מעשיך, מטרונה כבודה? ומה מר שור, בעלך הנכבד? ממשמש אתה בעורה ואומר: כמה נאה מלבושך זה, יפה הוא וחזק. זה הזנב, הסרוח לך מאחוריך הוא חדש, שהחזיקו בו המטרוניות עתה. חן חן לו. אומרים, בעלך קרנים לו מידך! ישמח בעלך במתנת חלקו זו, שנתת לו. ולמה הוא להוט כל כך אחרי הבלי העולם בשוק תמיד בכל עת ואינו נותן דעתו על זה, שחובת גברא היא לצחק פעמים עם אשתו, לטייל עמה, לראות ולהראות עמה ביחד. ומה עבודה אחרת יש למטרוניתא לעשות? רואה אני בך, מרת פרה, שאת סוברת כיש אומרים, שלא נבראה הנקבה לעבודה של ממש כמו הגברים. ובאמת כמה משונה הדבר, למשל, כשהשוט ביד נקבה והיא מחמרת אחר הסוסים. ברוך מזכיר נשכחות! ראית את הפנים החדשות, את ההולאנדית הזו, שבאה למקומנו? יפת-תואר היא, מטרונה עבה ושמנה ושדיה כמגדלות. כמדומה לי, מר שור יודעה ומכירה ופוקד אותה פעמים. הואילי נא וטעמי מעט מרקחת זו – אמרת לה, מורה בידך להאבוס – טעמי, מטרוניתא, ותני גם לעגלתך הבתולה. לא תבושי. יפתי, עגלה עדינה! יפה את עושה, מרת פרה, שמגדלת את בתולתך עמך, בבית-דירך, מה מועיל בעגלות מלומדות הללו, שמגדלים ומלעיטים אותן מיני מספוא על ידי אחרים? אין כל הגידול הזה אלא לבטלה. מוטב שתאמר לי, מציעים שידוכים לבתך החסודה? לא תבושי ולא תכלמי, כלה נאה, הכל יודעים למה עגלה מתגדלת. עגלה תמימה בתך, צנועה וכשרה וחכמה כאמה. ודברי אלה לא דברי חונף, חס ושלום, אלא דברי אמת.

ועד שאתה מדבר, ומר צמפיל, הוא ואשתו המטרונה ובנותיו באים אצלנו לשם ראיון, כדרך העולם. נוטל אתה את האבוס מלפני הפרה, מכניסו לתוך הבית, מעמידו לפני האורחים הללו ומזמן אותם בקול הברה משונה, כדרך שמזמנים את הבהמות, לאכילת מספוא. לכו, חלבו את הבהמות ושלחו אותן למקומן! הבקרים הלא חורשים והפרות רועות בשדה, ובקרינו ובהמתנו אלה מטיילים, עזובים ובטלים. אין חשבון ואין משטר אצלנו בכלכלת הבית והנהגתו… – אמרת בנזיפה ויצאת מן הבית. ופתאם קול צעקה נשמע בפרוזדור. את רבי יצחק-אריה ראית שם, אדם חשוב זה מגדולי עירנו וגבאי של צדקה הוא, שממונם של ישראל בידו ונאמן עליהם בִּדְבָרוֹ, ואתה עומד כנגדו וצועק בקול, הלואי שלא יהא נשמע עוד בגבולנו ובגבול כל בית ישראל, צועק אתה ואומר: חבל על הנהגת הצבור אצלנו! הגדיים ועזי העיר לתייש-הקהל צריכים, וכיון שזה התייש נמצא להם, הרשות נתונה לו לעשות הכל כרצונו!…

– בושנו מדבריך – סיים סנדר דבריו – ונוח היה לנו, שתפתח הארץ את פיה ותבלענו חיים באותה שעה…

פרק שביעי

ישראל לשטתו הולך ועדין משתדל להיות איש

על שלש עבירות כמנודה הייתי לעירי: על שאני בחור למעלה מעשרים שנה ופנוי, תלמיד חכם שפּרש מחובשי בית-המדרש, ושאני קורא ולומד בספרים חיצונים. אנשי מקומי היו חושדים אותי במינות, מראים לי פנים זעומות ומתרחקים ממני. אוי למי שהוא גר בארץ נכריה, ואוי אוי למי שהוא גר בעירו ובמקומו. זה זר לאחרים ואחרים זרים לו; ענוי נפש יש בזה, אבל עלבון עבוד אין עמו. וזה זר הוא למכיריו, נכרי לאחיו, וקשה צערו, שיש עמו ענוי נפש ועלבון כבוד כאחד. אחד מששים של עלבונו מרגיש פעמים אדם בודד בין הקרואים בבית-ועד או בבית-המשתה. הכל מסיחים דעתם ממנו בכוונה או שלא בכוונה, כאלו אינו. הוא עומד אצלם ואין משגיחים בו, רואה ואינו נראה, מדבר ואינו נשמע, וקול דבורו חוזר לו, כזורק קטנית לכותל, שמזדקרת לאחוריה. ומי שעונה לו בשפה רפה נראה מתוך פניו כאלו חסד הוא עושה עמו ובלבו הוא מהרהר: כַּלֵּה דבּוּרך ולך לעזאזל!

אלמלי הייתי שוקד ולומד יומם ולילה וממית עצמי באהלי על דברי תלמודי כבתחילה, לא הייתי מרגיש בעלבוני, שמנודה אני לאנשי מקומי. אבל משעת חולשתי, רחמנא ליצלן, על-כרחי הייתי ממעט בתלמוד-תורה, ופעמים מפסיק לגמרי משנתי כמה ימים. ובשעות של בטלה הרגשתי בעניי ובצרות נפשי ובחלול כבודי ובמעמדי השפל בעולם ומצאתי את עצמי זר ומוזר לקרובים ולרחוקים… קרח מכאן וקרח מכאן. אמי נצטערה על שנשתניתי במעשי ובדרכי מדרכי יהודים במקומי, ואף-על-פי-כן היתה נזהרת בלשונה, שלא לומר דבר קשה ולצער את בנה יחידה. ובשביל כך נמשכתי אחריה בחבּה גדולה ביותר, ובשעות של צער הייתי מתגעגע עליה, מסיח עמה ושופך לפניה את נפשי.

– לא טוב, אמי – אמרתי לה פעם אחת, כשהייתי מפשפש במעשי ושרוי בצער – לא טוב היות אדם לבדו!

שמעה אמי – וצהבו פניה, ועמדה ואמרה לי בשמחה:

– החייתני, בני! דבר בעתו אמרת, ואני רואה בו סמן טוב, שמשמים הוא דבר זה, שיש לי לאמרו לך, ומובטחתני שהיום תשמעני ברצון, ומזלך יציץ ויפרח כשושנה. שמעני, בני! היום הציעו לי בשבילך שידוך הגון – כלה נאה ועשירה, גם…

– דייך, דייך! – משתיק אני את אמי. והיא אינה שומעת והולכת ואומרת את ההלל הגדול:

– גם כסף רב – אלפי כסף, מתנות, תכשיטי זהב, אבנים טובות, מלבושי כבוד, מזונות, הכל כדרך הנגידים!…

– הכל כדרך היהודים! – אני קורא ומשמיע קולי עמה – דברים עתיקים! תחילתם כדרך הנגידים וסופם כדרך הקבצנים: בנים, אביונוּת, חיי צער, מלמדוּת, בטלנות, סרסרוּת, כפיפת קומה, קידה וכריעה, מודים, נפילת-אפים, תחנון ועלינו לשבּח, לשבּח, לשבּח…

– די לך די! – קראה אמי, נרתעת לאחוריה בהולה ונבהלה – עצור במלין, בשטף דברי פיך! אני מה שדברתי לא אוסיף, ואלמלא אתה פתחת לי לא דברתי. אתה, בני, הלא פתחת לי ואמרת: לא טוב היות אדם לבדו! ופשוטו של מקרא זה: לא טוב היות בלי אשה.

– ואני, אמי! אני לא אמרתיו אלא כנגד זה, שאני לבדי – גלמוד ומרוחק מן הבריות.

– אתה מרוחק, ישראל, מפני שנתרחקת מהם ולא תלך בדרכיהם. והלא בידך, בני, לתקן הדבר.

– לחזור בתשובה, אַת יועצת לי, אמי, לחזור ולהחזיק מנהגי הבטלנים שלנו בידי, לעשות דברים נגד דעתי ונגד רצוני ולהיות שוטה כל ימי, כדי שרוח השוטים תהא נוחה ממני? – לא, אמי! דבר זה לא תקנה היא אלא קלקלה. אדם שמעביר עצמו על דעתו ועל רצונו נבלה טובה הימנו. עוד זאת: אני לא ביהודים בלבד אני מדבר אלא בכל הבריות בכלל.

אמי שותקת ומתאנחת מתוך לבה, מסתכלת בי ברחמים ובדאגה ומנענעת עלי בראשה. ואני נפשי מרה לי באותה שעה, מדבר ומתאונן מתוך רוב צער:

– אוי לי אמי כי ילדתיני, איש עלוב ומנודה לכל! אוי לי מבני עמי, יהודי מקומנו, ואוי לי מבני עם הארץ. הללו מוציאים אותי מתוכם, מפני שאיני לדבריהם יהודי כדבעי, והללו מוציאים אותי מן העולם מפני שאני יהודי. עבירה זו, שאני ואבותי נולדנו בה, שירושה היא לנו מאבות-העולם בימי קדם, גוררת אחריה עונשים נוראים: עוני ולחץ, גזרות קשות ומיני פורעניות, יסורים ופגעים רעים. לענין זה אני רואה חובה לעצמי לעשות מה שאפשר. אדם שמבדילים אותו משאר הבריות ופוגעים בכבוד אנוש, נחלת שדי בו – והוא אינו נפגע; שמסגירים אותו כצפור בכלוב במקום צר ומשימים לו גבול: עד פה תבוא ולא תוסיף, והוא נעשה כאדני-השדה זה, שגדל בתחום ד' אמותיו, מחובר בטבורו לארץ, ודי לו – אדם זה נוח היה לו שלא נברא. – אדם אני, חי אני וחפץ חיים, מתאוה לצאת למרחב ולחיות בעולמו של הקדוש ברוך-הוא. ואם יהודי אני, מרוחק אני, מנודה אני, חובתי לעשות מה שבידי לתקן הדבר.

– אוי, מה אתה סח, בני! – צעקה אמי ופניה הכסיפו כמתעלפת.

– תנוח דעתך, אמי! –אמרתי לה, משתדל לנחמה בדברי פיוס – ישראל בנך ישראל הוא וישראל יהיה לעולם. ולתקן הדבר אני אומר בלמודי חכמה. על ידי תורה זו, שאלמוד בבית-מדרש-המדעים, תתגלגל לי זכות הישיבה בעולם מחוץ לתחום בתוך שאר זכויות ידועות, ואתהלך ברחבה, כפי שאפשר, בארץ החיים.

– ובכן רצונך, בני, לחזור ולשגות במעשיותיך, יומם ולילה בספריך! – אמרה אמי, בהולה ודואגת לשלום גופי ונפשי – אוי, ספריך, ספריך! אך לצרה ולבהלה הם לנו, ישראל! אשה פשוטה אני ואיני יודעת עולם זה שאתה אומר, עולם זה, שכך תחמוד אותו בלבך, מה הוא לך? שב אצלי, אצל אמך, וכל צרכיך הרי לפניך הם. ולמי אני עמלה ואדדה כל שנותי? הרי לך, בני!

– לישב בטל סמוך על שלחן אמא כמה מגונה היא! בן גדול שכמותי מחזיק בסינורה של אמו, אוכל ואינו עושה ומטיל עצמו עליה, נוח לו ונוח לבריות שיהא עובר ובטל מן העולם. לא אהיה בטלן! הרבה בטלנים יש בישראל חוץ ממני.

– בבקשה ממך, הנח ספריך, אלה ספריך… ישראל! וזו זכות הישיבה, שאמרת, הרי היא נקנית בכסף ובתעודה של אומנות.

– בכסף כיצד?!

– משלמים בשביל תעודת-מסחר ממדרגה ידועה, והיא נותנת לאדם מישראל זכות-הישיבה בעולם הזה שאמרת.

– אוי למי שזכות הכסף מסייעתו ולא זכות עצמו! זכות הבאה על ידי כסף, גנאי היא לנותנה ולמקבלה כאחד. איני רוצה בה! ואת המסחר בכלל שנאתי. אני שונא אותו בשביל הסוחרים, שרובם, מן הסמרטוטרים עד החנונים והשולחנים, מתלמידי לבן הארמי הם, ואותם, את הסוחרים – בשביל הקנאה והתחרות ודרכי העולם המשובשים והמסוכסכים, שהם באונס או ברצון מתפעלים מהם. הרבה סמרטוטרים, הרבה תגרנים יש בישראל חוץ ממני! ותעודת-האומנות, שאמרת, אמא, הרי אומנות איני יודע ולא למדתיה מעולם.

– אומנות לאו דוקא – לחשה לי אמי – העיקר היא תעודת-האומנות. שומע אתה?

עקימת חוטם היתה משמשת תשובה על דברי אמי הללו, שלא היו לי לרצון, אף-על-פי שיש צד היתר להערמה משום פקוח-נפש וצרכי חיים, כשם שמערימין למשל בעירובי-תבשילין ובעירובי-תחומין. שעה קלה חטמתי לה, שותק, ואחר-כך פתחתי ואמרתי לה בפה מלא:

– אני אין לי אלא תעודת בית-מדרש-המדעים. תעודה זו בלבד אני יודע ואותה אבקש בכל כחי. לא אשקוט ולא אנוח עד שאמצאנה. נפשי חשקה בתורה!

– בתורה, התורה “שלך” הרי היא מתשת כחך, ישראל!

– הבטלה מתשת עוד יותר כחו של אדם ומביאתו לידי שעמום!

אמי על-כרחה נשמעה לי. ותנאי היה בינינו, שלא אהיה יושב ועוסק יום ולילה בתלמודי כבתחלה, אלא קובע עתים לתורה ועתים לטיול ולשינה ולכל צרכי הגוף, המבריאים אותי. כשינוח גופי תנוח גם נפשי ודעתי תהי צלולה ומיושבת עלי.

ובכן חזרתי, למשל, טוב, על דברי תלמודי, ולמדתי והגיתי בהם על הסדר, הכל כשהיה, עד שהגיע זמן הבחינה.

פרק שמיני

לב אמי נבא – וידע מה נבא

ובאחד מימות החמה, בהשכמת הבוקר, עגלה באה אצל בית אמי להוליכני דניפּרונה, מקום מיועד לבחינת טירונין, העומדים להתקבל לבית-מדרש-המדעים. אמי – מרת נפש ודמעתה על לחיה. היא בוכיה ומסתכלת בי בגעגועי אהבה, מסתכלת ובוכיה.

– אל נא תבכי, אמי, ואל תתעצבי – אומר אני לה ומשדלה בדברים, שתכבוש דמעותיה, ואת עצמי איני כובש ובוכה גם אני – אל נא תבכי, הורתי, ואל תנודי לי! לא לארץ-גזרה הריני הולך ולא לעבדות אני נודד ממקומי. הריני הולך לשם הבחינה, שבשבילה עמלתי וכליתי כחי זה כמה שנים. הרחמן הוא יזכני להשלים את חפצי ואוכל להתפרנס שלא בצער ולחיות בכבוד כבני-אדם. ואת תראי בטוב בנך ובכבודו ותחי נפשך. אל נא, אמי, אל תבכי, הורתי!

– אוי, ישראל! – משיבה לי אמי – מה אעשה ונפשי בי בוכה, ומה יועילו דברי תנחומות ולבי לבי צועק – ולב-אם כשצועק לא קל הוא להשתיקו כתינוק בדברי פיוס! בבקשה ממך, ישראל, שמא תתישב בדעתך להסתלק מכל אותו ענין הבחינה ותשב בביתך. למה תשומם, בני, ולמה תכלה ימיך בעמל ושנותיך בסיגוף גוף ונפש? ומי יודע אם לאחר כל עמלך ייטב לך ואם לא לריק יהיה כל יגיעך? בוא וראה, כמה מלומדים אצלנו היהודים רעבים ובטלים וכמה חכמים מתענים ומסתגפים כל ימיהם ואובדים בענים. בבקשה ממך, כל אותו הענין, שאתה נותן נפשך עליו, למה הוא לך? כל ענין הליכה לאסכוליות שלהם ותלמוד-תורתם, חדש הוא, לא שערוהו אבותינו, והלואי שיהא לנו ולכל ישראל לטובה. שמעני, ישראל, ושב בביתך. אוי, קשה עלי פרידתך, בני!

נכנס בעל-העגלה ונטל את כלי וחבילותי ונפסקו הדברים ביני ובין אמי. נפטרתי ממנה מתוך נשיקות ודמעות רותחות ויצאתי בפחי-נפש והלכתי לדרכי.

לגלגו לכם, אתם ליצני הדור, לגלגו כרצונכם על הכל ועל כל מה שבעולם, אבל הזהרו ואל תלגלגו על לב-אם, שהוא רואה את הנולד, מרגיש בו וצועק לא לחנם! כל-זמן שאתם שותקים ואין עונה לי מכם: החיים מה הם? כיצד מתהווים ונעשים במוחו של אדם כל מחשבותיו והמון רגשותיו? כיצד משתזרים ומתרקמים בתוכנו סירוגי חלומות מופלאים מדבר, שעדיין לא בא והוא עתיד לבוא לעולם? – כל-זמן שאין לכם תשובה על דברים הללו והם נפלאים מכם, לא אניח לכם ללגלג על מי שאומר: לבו של אדם פעמים הוא מנבא ונבואתו מתקיימת. – לב אמי צעק ולא לחנם.

לא זכיתי בבחינה – ונתקפחתי!

וכדאי הדבר להודיע כיצד נתקפחתי ועל מה נתקפחתי.

באותו יום הבחינה היה לבי טוב עלי ואמיץ ביחוד, ועוד אמצתיו בכוס יין, אף-על-פי שיין ושכר לא שתיתי מעולם. הנה אל ישועתי, אמרתי בלבי, ולא אפחד! ובאמת, למה אפחד וממי אפחד? הרי יש לי עסק עם אנשים חכמים, תמימים ומתוקנים, בודאי יתנהגו עמי בחן ובחסד כדרך המלומדים, ובמאור פניהם יוסיפו לי אומץ. אבל אוי ואבוי! בכניסתי לבית-ועדם מיד חלשה דעתי ונפלו פני. המורים, מלובשים בגדי מלכות בכפתורי-נחושת מצהיבים, העמידו עלי פנים זועפות, כאלו עשיתי עָוֶל ואני עתיד ליתן דין וחשבון לפניהם. עיניהם – עינים רמות, מזרות פחד, כעיני השוטר בימים ההם, שתחלת דבורו עם האדם הבא לידו היתה נזיפה: “מי אתה?… מאין באת ולאן אתה הולך, טפה סרוחה ובריה שפלה?!” המורים, שעבודת-הקודש עליהם ללמד את העם תורת חיים, חכמה ומוסר, צדק ומישרים, כדי להרבות שלום בעולם; שעבודת משמרתם מחייבתם להיות צנועים וענוים, נוחים לבריות ומקטינים את עצמם לקטנים, כדי שיהיו פתוחים לפניהם הלבבות לזרוע בתוכם זרע הדעת, החיים והשלום ואהבת אדם – המורים הללו כפתורי-נחושת למה להם, ועינים רמות כעיני השוטרים מה להם? יאמרו מה שיאמרו ואין אדם שידמה בדעתו את סוקרטס, את אפלטון ואת אריסטו ושאר חכמים מורי העם כיוצא בהם בכפתורים משונים, בפרצופים איומים ובצורות זעומות כגון אלו. כיון שהציצו עלי מיד מראיה ראשונה נדהמתי ונתבלבלה דעתי, ואם זהו מה שמבקשים ולמה שמתכוונים – הרי השלימו המורים את חפצם יפה יפה. מוחי, מוח יהודי, הרי זה נשתעמם. אחד מהמורים, שֶׁהַמְשֵׁל ופחד עמו, התחיל מנסה אותי בדברים, מגבב עלי שאלות וגוררני מענין לענין וממעשה למעשה עד שנגררתי לאותה יאהא הכשפנית ונכשלתי בה – ונתקפחתי! ראו המורים בקלקלתי והראו לי פנים שוחקות, ובזה תם ונשלם סדר הבחינה ובא קץ לכל יגיעי וסוף לכל תוחלתי ותקותי!

ומפני רוב צער היה צר לי המקום בבית-דירתי והייתי שט בשוקים וברחובות ועל ההרים הגבוהים סביב העיר, יוצא בבוקר ושב לערב. והלילות לילות עמל של פחד ובלהות היו לי. נדדה שנתי והייתי מתהפך מצדי אל צדי על משכבי. וכמעט נתנמנמתי – תמונות משונות כמו מעפר עלו לנגדי, מביטות בי בחרפה ובכעס. ומיד הכעס נצטרף למעשה, החל המשחק – המשחק הנורא! יוצאים המשחקים לפעלם, איש בענינו ואיש במקצועו הראוי לו: אלה כחמורים, אלה כשורים ואלה כבני-אדם דמותם, ואני כ"גבר" כפות בידם ורשותם והריני כפרתם!

סובב סובב טס אני באויר העולם, תוהא ומסתכל בבני-אדם, שלא לדעת מה הם ומה טיבם ומה מעשיהם. ופעם אחת הייתי מתעורר בשעת השחוק, מרים קולי וקורא קוקוריקו כגבר בכל כחי, ומפני קול קריאה זו נתבהלתי בעצמי וקפצתי ונסתי החוצה. אני רץ והם רצים ואני אוזר חלצי ורץ כצבי ומתעלם מעיניהם – ופתאם נתקלתי בגוף אחד, ויד חזקה וקרה תקפתני בכח. והנה כדמות אשה לנגדי, בלה וכחושה, אין בה אלא עור ועצמות. במקום עינים שני חורים, מוקפים עור עכור, מזוהם ומקומט כעין קלף. הפה רחב ופתוח עד למתחת האזנים, והוא בור ריק, אין בו שן אחת, אלא הלשון בלבד מפרכסת ומתפתלת שם כתולעת. על זרועה סל מלא סרטנים חיים וגדולים, זוחלים ומטפסים זה על גבי זה ומנענעים הצבתים שברגליהם. היא מסתכלת בי ושותקת, פיה מתרחב עוד יותר ונראה כשוחק, שחוק זה כביכול, שמקדיר את הנפש קדרוּת של עצבותו מצנן קרב וכליות. ראיתיה – ונבהלתי. הנה היא יאהא, זו צרתי, שעומדת זה ימים רבים לשטן לי בדרך! זיעה קרה שטפתני מכף רגלי ועד ראשי, וכמעט שלא נתעלפתי מפני הזיהום וגועל-נפש. נרעש ונפחד עוקר אני רגלי ובורח ורץ בכל מאמצי-כח כמטורף.

פרק תשיעי

אני מצאתיה!

אימת יאהא עלי היתה גדולה כל-כך, עד שהייתי מביט על כל סביבותי בדרך הלוכי ונזהר מאד, שלא אפגשנה. ושמעתי אומרים, יאהא בדניפרון יושבת ואימתה על כל בעל חוטם ארוך. כיון שפוגעת בו מיד היא תופסתו בחוטמו. שורקת – ומיני מזיקים ורוחין באים, היא מושכתו בחוטמו והם דוחים וטורדים אותו למקום זה יסדו לו. כך היא עושה תמיד – ושבו חטמנים לגבולם… ומאותה השעה התחלתי ממשמש בחוטמי ואני מתאמץ להצפינו, כפי שאפשר, מפני הסכנה.

פעם אחת הייתי מהלך ברחוב העיר בחשאי ובזהירות כגנב וראיתי מרחוק שוטרי העיר מכים נפש בהמה. ולצאת ידי-חובתי כאחד מבני-החבורה של “צער בעלי-חיים” באתי לבקש רחמים עליה. כיון שבאתי ונסתכלתי בה נזדעזעו איברי – הנה היא בעורה ובעצמה, בפאה סבוכה שלה, בגרגרתה ובגבה הכפוף והמסורטט, היא היא סוסתי הזקנה, העלובה והשוממה!

– הוי, הוי, בני אדם! – אמרתי לשוטרים – למה אתם מכים נפש חיה, עלובת-נפש זו?

– בדבר שאינו שלך אל תתערב. גש הלאה!

– חבר אני מחבורת “צער בעלי-חיים”. שומעים אתם?

– אנו מוליכים אותה לבית-הבולשת – החזירו לי השוטרים בשפה רפה.

– והמכות למה?

– הולכה בלא הכאה היא כחתונה בלי תופים וצלצלי-תרועה – אומרים לי בשחוק.

– ולצער בעלי-חיים אי אתם חוששים? כלום לא בשר-ודם היא וכשמכים אותה לא יכאב לה? נפש אתם חובלים, נפש אדם!…

– מ-מ-מה! – קראו השוטרים בקול, מעמידים עלי פנים איומים ובודקים אותי בעיניהם.

קריאת “מה” משולשת זו ובדיקה זו זעזעו עצמותי וביחוד נזדעזע חוטמי… וכמעט שלא מדעתי נשתלחה ידי לתוך כיסי ומכיסי לתוך ידם של השוטרים ומיד נחה רוחם. ואני בעת רצון שאלתי להם בידידות:

– נפש זו מה פשעה ומה חטאתה?

– בהמה זו אין מקומה בעיר, ודינה שתצא מזה ותכנס לתוך דיר שלה.

– ובמה גרועה זו משאר הבהמות, שהן מטיילות כאן?

– מה נאמר ומה נדבר עמך. כך אנו מצוּוים וכך אנו עושים. ואתה, שכך אתה נכנס בעובי-הקורה, אמור לנו, סוסה זו שלך היא?

בדעתי היה לומר, שהיא שלי. אבל בשעה רעה זו ראיתיה עומדת שוקטה, כאילו אין הדבר נוגע לה ולא בה מדברים; כאלו היא מהרהרת: אם מלעיבים בי ומלגלגים עלי מה איכפת לי? או שמא אינה מהרהרת כלום ואינה חוששת לכבודה אלא לכריסה, למלאות בטנה, וכיון שראיתיה בכך נמלכתי ונתכוונתי לומר: בהמה זו אינה שלי ולא ידעתיה, ולא עוד אלא שהייתי מבקש לירוק בפניה. אבל מיד כבשו רחמי את כעסי מעליה ואמרתי: הרי היא שלי! קיצור הדברים, נתתי להשבאים כפי שפסקתי עמם ופדיתי את השבויה מידם, אבל בתנאי להוציאה מתוך העיר. ושמא תחזור ותבוא לידם לא יועיל עוד כופר – ושנים אשלם.

עוד באותו היום יצאתי מתוך מקום סכנה, אני וסוסתי עמי. לא היא תחתי ואני רוכב עליה, חס-ושלום! אלא אני ברגלי הולך והיא הולכת עמי בחברתי. הדרך, שאני הולך עליה, אבני נגף וחתחתים בה, צנינים ופחתים – אני בראש והיא נגררת בעצלתים אחרי, פוסעת ועומדת, פוסעת ועומדת. ועתים היא עומדת ואינה זזה ממקומה, או היא נוטה מן הדרך ותרבץ באחת הבצאות. אני מגלגל עמה ועושה כל מה שבידי, מחזיק בציצת-ראשה, בפאה שלה וסוחבה שלא בטובתה, אבל סחיבה זו אינה מועילה ומתשת כחי, וגם חס אני עליה לסחבה, שלא להכאיבה ולצערה ביותר. ומתוך רוב יגון וכעס הריני שופך שיח ואומר דברי-כבושין, כאדם שהוא ברוגז וטוען ומדבר בינו לבין עצמו:

– כמה מגונים מנהגיה של זו! לא עלה על דעתי שכך תקניטני. אני מדבר עליה טובות ומבקש על נפשה מלפני המצערים אותה, והיא מצערתני וממררת את רוחי! אני איני חס על כבודי ועל עצמי בשבילה, טורח ומטפל בה, והיא אינה חסה עלי ומכעיסתני במעשיה. אני מדריכה בדרך, אומר לה: לכי לפנים, והיא לאחור! אני לה: זה הדרך, לכי בו, והיא טובעת בטיט! וכי כך נאה וכך יאה? יודע אני, אלמלי הייתי משים רסן בפיה, עולה ורוכב על גבה וחובטה במקל, היתה הולכת לכל מקום שהוריתי לה. מי שרוכב עליך, סוסתי, בו את נוהגת מנהג דרך-ארץ ביראה ופחד, מתרפסת וצוהלת לו אפילו כשהוא פושט את עורך מעליך. אבל אני אין לבי מניחני לרכוב על גבך. תדבק לשוני לחכּי אם אומר לך: שׂאיני! אם אחבטך, סוסתי, תיבש ימיני!

כך אני שופך נפשי בדברי תוכחות, וסוסתי עומדת ולוחכת עשב בצדי הדרך בנפש קרה. תמה אני ואיני יודע מה לעשות. להניחה ולילך לדרכי קשה עלי, נפשי כרוכה אחריה ורחם ארחמנה מאד. ולעמוד אצלה ולהתענות עמה במקומה אף זאת אי-אפשר לי. על-כרחי אני חוזר ואוחזה בפאה שלה וסוחבה אחרי. ואני תפלה, יהי רצון שלא יראוני עוברי-דרכים ולא ילגלגו עלינו, ויהיו הדברים המגונים בינינו לבין עצמנו. אבל תפלתי לא נתקיימה. לצערי ולבשתי פגעו בי בני-אדם הרבה מדלת העם ומגדוליו, וכל אחד מראה עלינו באצבעו ומלגלג. זה אומר: סוסה זריזה ומזורזה זו מניין היא לך, דודי? וזה אומר: מה לך, בן-אדם, ולבריה שפלה זו? הנה צעיר אתה וכח במתניך, הנח את הנבלה ולך לדרכך! הללו אומרים: קח שוט בידך, גבור, עלה ורכב על סוסך וחבטהו בכח וירוץ כאילה שלוחה! והללו אומרים: למה אתה מצער נפשך ונפש בהמתך, הרכב את הבהמה על שכמך וטוב לשניכם. – דבת רבים, לעגם וחרפתם וכל עצתם עלי, אבינו שבשמים הוא לבדו יודע!

ועד שאני מטפל בסוסתי שקעה החמה. השמים התקדרו עבים. הבריקו ברקים. וקול רעם נשמע פעמים מרחוק, מקצה השמים. אני מזדרז ושואף למקום לינה, וסוסתי כמנהגה נוהגת. וגמרתי בדעתי לזרז אותה ולעוררה בכל מאמצי-כח. אבל הסרבנית הזו מרדה בי! כיון שאחזתי בציצת-ראשה ומשכתיה בחזקה התקוממה כנגדי ובעטה ברגליה. אם כך את עושה לי, אמרתי, בועטת בי ולהכותני את מתכוונת, ליני לך לבדך במקומך ותערב לך שנתך! ואני אלך לדרכי ואפטר מכל צרותי ולא אהיה עוד עמך לבוז למשל ולשנינה לכל הבריות. אלא מיד חזרתי בי, אומר בלבי: אַת בועטת, אַת כועסת, סימן טוב הוא לך, שלבך התחיל מרגיש ואַת חוששת, ואם כן, מזל טוב לך! יש תקוה לאחריתך, שתחכמי, וכשתחכמי יתישב הכל, בעזרת השם!

ברחמים רבים ובנחת נהגתי את סוסתי עד שהגענו ליער גדול ועמדנו ללון שם הלילה.

פרק עשירי

חזיונות-לילה

עיף ויגע נשתטחתי אני וסוסתי על העשבים תחת אילן גדול, שענפיו מרובים. ברק נורא בוקע חלוני רקיע ומאיר את הארץ בלהבות-אש. אחריו שואג רעם וקולו הולך בחללו של עולם כקול רבבות נשקי-אש יורי אבני-בלסטראות כלם בבת-אחת. רוח סערה מתגעש, הומה ומיילל כזאבי-ערב רעבים, כאלו מאה מכשפים נתלו היום ובשלהם הסער הגדול הזה. נעור היער הנרדם ועמו כל עשב, כל שיח וכל עלה, כלם מזדעזעים ורועשים ובפטפוט לשונות משונות מפטפטים. ינשופים ועורבים ועטלפים, הם וכל עדתם, אף הם משמיעים קולם בתוך מקהלה איומה זו – והיה רעש ונהימה, גניחה ונאקה, צפצוף וצוחה, עד שגשם גדול שוטף בזעם וסותם פיות כל אלו ונשתתקו כלם כאחד.

נורא הוא לילה כזה בתוך היער, איום ונורא מאד!

אני מצמצם עצמי ומתכנס תחת נופו של אילן. הגשם יורד עלי ושוטפני וכל אברי גופי מרעידים. ובתוך הקולות והברקים נקראים בזכרוני מעשי אלהינו וגבורותיו מעל ספר תהלות ישראל:

וַתִּגְעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ

וּמוֹסְדֵי הָרִים יִרְגָּזוּ,

וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי חָרָה לוֹ.

עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ

וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל,

גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ.

וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד,

וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו.

וַיִּרְכַּב עַל-כְּרוּב וַיָּעֹף,

וַיֵּדֶא עַל-כַּנְפֵי-רוּחַ.

הנה זה אלהינו אראנו שם! הנה הוא רוכב בין הבתרים – בין עבי שחקים! גוש ענן כבד, כלו שחור וצח ובהיר הוא בקצותיו, דואה שם במרום בדמות סוס גדול כביר כח, צוארו האפל לבוש רעמה כלבנת כסף, נשימתו להב, מפיו יוצאים ברקים ולארבע רוחות השמים בטיסה אחת מתעופפים – הוא הכרוב בעצמו ובכבודו שם. גבור נערץ רוכב עליו, לבושו ארגמן, תלתלי ראשו וזקנו המסולסל כשלג מלבינים. אחריו הולכים גדודיו, צבאות ענקים, כעוג מלך הבשן וגוג-מגוג, מבני הרפאים, ועל ידם חיות קטנות עם גדולות למיניהן. בכובד-ראש ובחפזון הם נוסעים, המקום ידעם לאן הם נוסעים, ומשאירים אחריהם נתיב מזהיר ברקיע. הירח מושיט מקצת ראשו מבין מפלשי עבים ומביט אחריהם ממקומו ביראת-הכבוד כאחד השׂרים בשעה שעובר דרך עירו שׂר גדול ממנו. האילנות מרכינים ראשיהם כחבוטים ומשתחוים בהכנעה ובכפיפת-קומה, בלי נשמע עוד קולם, ומעילם הירוק נוטף מים, טיף-טיף על הארץ וטיף-טיף על ראשי.

– אלהי קדושי! – קורא אני בקול, כורע ומשתחוה ונופל על פני…

קול פחדים הבהילני פתאם והעמידני על רגלי. והקול כקול הברה של אדם, כנביחת כלב, כהמית חתול ויללת תנים, משונה מאד. ואין להכיר אם נפש חי אחד קולו מתחלק לקולות הרבה, או בעלי-חיים הרבה הקולות שלהם מתאחדים לקול אחד. עוד מעט וקול צעדים נשמע מרחוק, מפרק שיחים ומשבר חריות כהולך וכובש לו דרך ביער. אני נוטל בול-עץ המוטל בקרקע ומזיין עצמי מפני הסכנה. ומיד שתי עינים מאופל ומחושך מבריקות כשני פנסים לנגדי. ואחרי העינים כתבנית ראש נראה מבין עפאים, פה פתוח, לשון אדומה ושינים צחורות, ואחר הראש גויה יוצאת, ותמונת זאב גדול לפני, נורא מראהו, נוהם וקופץ – ואני בכפיו! פרחה נשמתי, והייתי כעכבר מטורף ומפרפר בכף החתול. אימות-מות, שנפלו עלי בשעה שנתמעכתי בכפיו העצומות של זאב, חלפו כרגע וטעמתי מעין נעימות גן-עדן, שצדיקים טועמים במיתתם. רואה אני את עצמי על משכבי בשלום תחת חופת כרפס ותכלת, אחוז בחבלי בוּץ על ידי ורגלי, ועטרת-שלפוחית גדולה כעין הקרח הנורא בראשי, ומשרתים לבושי לבנים משמשים אותי בגבורה, מושיבים אותי באמבטי של שיש ומרמרא ונגידין עלי זרמי מים דלוחים ואפרסמון. אמי וכל יודעי ומכירי עמי במחיצתי, גם אותו יהודי המלחש והגוֹיה הזקנה שם. פניהם מזהירים ועיניהם מורידות דמעות של שמחה, רואים בכבודי ושמחים. אני נהנה מזיו פניהם והם נהנים מזיו פני. אבל הנאה זו שאינה פוסקת, שמחת עולם וזיו פנים שאינו פוסק היו לי לבסוף לזרא עד כדי הקאה, כמי שאוכל דבש הרבה עם נופת-צופים ולקריצ"ה ביחד. יושב עולם ונהנה – הנאתו תועבה, ואין לך שוטה גדול ממנו. גם העטרה על ראשי כהיתה מתישבת עליו בדוחק ולא הולמתו. אני כועס ועוצם עיני, כדי להבטל מעט מהסתכלות משונה ומהנאה אריכתא, ובעת רצון, בין משמרת ראשונה ומשמרת שניה בלילה, נתנמנמתי תנומת צדיקים, שהיא כשינת סוס. נתנמנמתי למעלה ונתעוררתי למטה, בחורש אצל מאורה אחת כמין צריף, מסוכך במורביות של עצים וקנים. וכשם שלא ידעתי בעלייתי כך לא ידעתי בירידתי. מציץ אני מבין הסבכים ורואה מקום פנוי לפני וסדן חלק של אילן באמצעו ובו נעוץ סכין כחרב חדה ונוצץ לאור הלבנה. וזאב מקפץ ורץ אילך ואילך, ומיד הכרתיו בסימניו: זהו שצד אותי. והזאב רץ ומתקרב אל הסדן, מעיין בו ונוהם עליו בלחישה וחוזר ורץ, כאלו הוא מתלמד בקפיצה, ולבסוף נח, עומד ומודד את המקום בינו ובין הסדן, אוזר חלציו וקופץ כחץ פתאם ובא ומתגלגל מעל ראשו של סכין לעבר השני של הסדן ושם כרע נפל ונשתטח ארצה.

– ברוך דיין אמת! – אמרתי בשמחה – מת הזאב!

עמדתי והלכתי לעשות חסד ואמת עם המת – ולפשוט עורו, והנה כדמות אדם משתטח שם מלוא קומתו על הארץ, והוא בריא מאד, אדמוני ובעל-כתפים, זקנו מגודל ובלוריתו גדולה, חוטמו כאבטיח, שוקע בין עיניו, וראשו מתעגל ומזדקף ועולה, ומראהו כשכּור מתרונן מיין. ראיתי מעשה ונזכרתי מה שכתוב. הרי כך אמרו חכמים במכשפים ונשים כשפניות שמתהפכים לזאבים, וחוזרים ומתהפכים לבני-אדם, והכל ממש כדרך שעשה זה, והם הם זאבי-אדם, הידועים בכל מדינות העולם בשמותם: וואווקולאקים, וואהרווֹלפים, לופ-גאר"ו בלע"ז. ולא לזאבים בלבד בני אדם מתהפכים, אלא הם מתהפכים גם לכלבים ולשאר מיני חיות רעות ומזיקים ומיני שקצים מתועבים, ואפילו לעצים ואבנים. הפעם ראיתי בחוש כמה גדולים הם דברי חכמים וספּוּריהם, הכל הם יודעים ואין דבר נעלם מהם. ואני משפשף ידי בעשבים לחים כדין, מישב יפה יפה כובעי על ראשי ומברך בכוונה גדולה:

ברוך שנתן מחכמתו לבשר-ודם!

אותו בן-אדם ראה אותי דובב בלחש בעקימת-שפתים ובעינים נשואות למרום והעמיד עלי פנים כעוסות, כסבור היה, שאני לוחש עליו ומתכוון לעשות לו רעה. וכיון שאמרתי לו דברי אמת והפלגתי בשבחם של חכמינו, שהם יודעים כיצד מתהפכים, יודעים הכל וכותבים ומדברים על הכל, נחה דעתו. וכשראיתי שנחה דעתו והוא מסתכל בי ושותק, מיד תקעתי לו כפּי ושאלתי לשמו.

– שמי קושציי – החזיר לי בשפה רפה, עומד ממקומו, מתמתח בכל גופו ומנענע את בלוריתו.

– אתה הוא קושציי! – אמרתי לו תוהא ומשתומם ולבי חרד בי. ואני מתרפס לו, מרהיבו ומחניפו כדי להפיק רצון ממנו – אשרי עין ראתה בן-אדם כמותך, שכּוֹח מעשיו מלא עולם, והכל, אפילו שוטה וקטן, יודעים אותו!

קושציי נענע לי ראשו לאות רצון ואני מאריך ואומר כל שבחיו בפניו ככתוב. ואגב אני מדבר בגנותה של יאהא ובגנותם של כל חכימין ואשפים, שאינם מגיעים לקרסוליו וקטנו עבה ממתניהם, הכל כמנהג תלמיד-חכם יהודי. וקושציי נהנה ואמר לי בפנים שוחקות:

– אשמח מאד שלא אכלתיך, יהודי, כשהיית בכפי. בזמן שאני חיה רעה בשר יהודי מאכל-תאוה לי. מזלך גרם שבאותה שעה היתה כרסי מלאה. עכשו אני שמח באורח כמותך. בוא למעוני ונשתה לכבודך.

כטוב לב קושציי ביין אמר להראות לי את כבודו ואת יקר תפארת גדולתו ושרק בשפתיו ומיד נתכנשו ובאו ברעש גדול ובקולות משונים דיות וינשופים, עורבים ועטלפים, חתולים וקופים, צפרדעים ולטאות, דרקונים וסלמנדראות קהל גדול מאד, וכל היער חל משאונם והמונם. ואני עומד מרעיד ובשרי סמר מפחד. נשף קוּשציי ברוחו ומיד נשתנו הבריות הללו – ובתולות נאות ועלמות יפות ונימפיות טובות-מראה לנגדי. מתחת כתנות בד-חוֹרי מצומדות לגופן נשקף עור צח ואדום, גויותיהן המזהירות מחוטבות כתבנית אפרודיטי וחן-חן בכל נדנודי אבריהן. עיניהן יורות חצי אהבה, מלהטות נפש ומרתיחות דמים – והלב שוקק, שוקק ומתגעגע. שפע מרובה זה של זיו ויופי, חן ונעימות אין לב אדם יכול לקבל.

אמר קושציי – וקול רנה נשמע. עלמות פותחות בשירה, שירת דודים ונגינות נעימות מנשאות את הרוח ומטילות הלב מגל אל גל בים של קולות והרגשות סוערות. ובתולות ונימפיות יוצאות במחולת-מחנים, וצניפות ורדידים כעין הקשת ושלל צבע רקמתים מתערבבים והיו כערוגות-ערוגות של פרחים, מור ואהלות ושושנים בגני-חמד ופרדסים. וקושציי מתעורר וקופץ ובא בין המחוללות ומושך גם אותי אחריו ושנינו רוקדים. הוא רוקד מיושב על רגליו מעשה-קוזק ואני רוקד מעומד וחוזר כגלגל, הוא שירת עגבים בפיו, שירת בתולה לדודה, ואני אומר “מה יפית” בכריעה וכפיפת-קומה. והנה רון שיר ושבח ומחולות. כתנות-פסים מתנפנפות, מסתובבות כגלילי כסף, וזרוקות ושוֹקים כעמודי שיש מתנוצצות לעינים. הקולות מתגברים, ההמון חוגג ואני נע כשכור, נופל נדהם ומשועמם ואיני יודע ואיני מרגיש עוד כלום.

כשהקיצותי בהשכמת-הבוקר מצאתי את עצמי שוכב תחת האילן, במקום שהייתי נופל על פני בתחילה. ראשי כבד עלי, רוחי סרה ונפשי עגומה.

פרק אחד עשר

הזמיר בנגינות וישראל בקינות

רוח צח נשב בנחת. נתפזרו העבים, הזהירו השמים ונתיבשה האדמה. זה היער, שנשתטף אמש במי הגשם, נתעטף ועמד בבגד עלים ירוקים, בגדו החדש העשוי לו בידי שמים בחודש האביב. זיווֹ היה מבהיק כזיו אילת-השחר, שבקעה במזרח ובאה לבשׂר שעת צאת השמש כחתן מחופתו, ואורה ושמחה ויום-טוב במהרה לארץ ולדרים עליה. הכל מסביב מבהיקים, הכל נראים כמתקדשים ומתקינים עצמם לקבל פנים חדשות, והארץ ככלה מתקשטת ומקוטרת ועליה יציץ נזרה, נזר נצנים ופרחים נמלאים טללי אורות ורסיסי לילה. נועם ועידון מעין עונג יום-טוב בכל מקום. עשבים ודשאים נותנים ריח ואילנות זולפים בשמים!

הזמיר, זה המשורר הגדול בכל בעלי-כנף, עומד על דוכנו בין העפאים ומנגן ואומר מזמור שיר לכבוד יום-טוב זה הבא. וברעם זמירותיו קול נעימה עצובה נשמע – השתפכות נפש ותפלה זכה ברגש מעין “הזכרת נשמות”, שכלי-זמר מנגנים לחתן וכלה היתומים ביום חתונתם.

למה, זמירי חביבי, נפשך כה עגומה? למה, משורר האביב, גם בגילה ורנה אתה מטיל טפה של מרה שחורה? ולמה בים של נעימות זמירותיך אתה מכה גלים, גלי צער ויגון? הנה עתך עת דודים, אפריון עשתה לך יפתך בין העפאים ורובצת שם בהשקט. הנה יפה רעיתך אף אֵם נעימה, מחממת פרי-בטנה וערשה רעננה. הנה נתעטף היער עטיפת-עלים ירוקה, הארץ מתכסה בשֹלמה חדשה והרי היא מצפה להשמש, ככלה שמייחלת לנשיקת דודים מנשיקות פיהו של החתן – וביום שמחתכם זה ובראשי-חידושכם תעיר ותריע בגיל ויגון, בשמחות ויבבות גם יחד!… אני ידעתי את נפשך, זמירי הנעים, נפש משורר מרגשת בצער העולם, אותו הוא מנגן ואותו הוא מעלה תמיד על ראש שמחתו. אתה זוכר לרעיתך אהבת כלולותיה ומנגן לה שיר ידידות – ובשיר-אביב זה נשמע יבּוּב, הד החורף הנורא ולכתה אחריך בגולה, בארץ נכריה! אתה מנגן להיער העומד לפניך בעטרה ירוקה על ראשו – ובמצהלותיך מזדעזע קול בוכים על עלים ראשונים נובלים וכמושים ומתגוללים באבק לרגליו! ולארץ, כלה זו המקושטה בפיטורי-ציציה ופרחיה, אתה מזכיר נשמות צאצאיה, שכלבוש תחליפם שנה בשנה. נעמת לי, זמירי, מנגן נפלא. היגון שבנגינותיך הוא הוא שמעורר את רוחי ויפה לי מכל שירי-זמרה. הן ביגון חבּלתני אמי וביגון הניעתני בערשי, ערש ילדותי. ושיר של פגעים, שבו היתה מישנת אותי, היא נגינתי כל ימי חיי. מה לי ולאביב? מה לי ולהמון חוגג, לעצי יער אלה, העומדים לפני בהדר גאונם? ולשמחת-גילה של הבריאה בשעת לבלובה מה לי? אני אל גיל בעולם לא אשמח ככל יושבי חלד. כשהבריות נתונות בנחת אני שרוי בצער, כשהשמחה במעונן דם ואש ותמרות עשן בשכונתי, וכשהנצנים נראו בארץ וקול התור נשמע, קול בכי וצום אצלי. – נגן, זמירי הנעים, היטיבה נגן לי בתרועה!

הזמיר מנגן, מיבב ומזעזע נימי לבי בקול נגינתו. לבי ככנור הומה, ודברים לא שמחים, חדשים גם ישנים, נזכרים ועולים במחשבתי.

אנקת נפש אומללה אני שומע – ותמונה עצובה לנגדי עיני.

חורף. נשיאים ורוח ושלג. והיום יום של מרה-שחורה. מתחת השלחן על בד שבין רגליו פרגיה התרנגולת יושבת. יושבת בדד וראשה תחת כנפה. עתים שוקטת ונראית ישינה, ועתים רוגזת תחתיה. לבה ער ומדמה לה ימי קיץ, ימים טובים וחיי נחת. אהובה היתה לדודה, גבר נאה, ארך-שוקיים, רב-הנוצה וכרבולת-תפארת בראשו. בה חשקה נפשו והיה מצוי אצלה תמיד בשכבה ובקומה. בבוקר בבוקר היה מוציאה מתוך הלול ומטייל עמה בחצר ובגנים. היה מעפּר עמה בעפר, מתאבק ומחטט באשפה וזכה לה במציאתו שם. חיים טובים ראתה עמו, הטילה ביצים ובקעה ודגרה והמליטה אפרוחים. עשרת אפרוחים בבת-אחת המליטה. כלם יפים, מכורכמים ונעימים. ברגע לידתם, קליפות של ביצים עדיין על אחוריהם, מיד הכירו אם יולדתם. עמדו על רגליהם, צפצפו ונשאו שלום לכל העולם באהבה. העולם נשא חן בעיניהם, עולם חסד הוא, ראו אור כי טוב ושמחו. שמחו בילדותם, שטו והלכו בדרכי לבם ובמראה עיניהם. אם הבנים שמחה, מכניסתם תחת כנפיה ומחממתם ברחמים והם מצפצפים לה תודה. כל היום היא מטפלת בהם – מנהלתם במקום מנוחות, בגלים ובאשפתות. משם חופרת אוכל וכשתמצא קוראת להם: עושו, גושו, חושו! והם נחפזים ובאים. ראוה זרים ועמדו, הביטו בה ובטפליה הרכים ונהנו. מדמה לה פרגיה ירחי-קדם, ראשה תחת כנפה ושוקטת.

ופתאם פרגיה רוגזת, מסמרת נוצתה ומתנפחת – קץ כל אשרה בא לפניה ותחילת עניה ומרודיה. בבוקר לא עבות אחד עיט ירד על אפרוחה ונשאוֹ בצפרניו. היא מצעקת: אפרוחי, אפרוחי – והוא נעלם ואיננו! נוצה אחת נופלת ממנו ארצה, נוצה רכה מגואלה בדם ורוח רודפה. ומאותה שעה בא הכורת על מחמדיה והם פוחתים והולכים. זה חולדה אכלתהו, זה חתול מלק את ראשו וזה ניצוד בידי אדם. והיה ביום הששי ובאה לבית-המבשלים ללקוט שם כדרכה, והנה אוי ואבוי – בתה, פרגותא נאה וטובת-חן, מונחת שחוטה על השלחן! הטבחית מרטשת כריסה, מוציאה בני-מעיה ומשליכתם לפניה ולפני החתול, הרובץ שם מנגד. לא נשאר לה מכל בניה אלא אפרוח אחד, תרנגול רך, שכרבלתו התחילה לצמח. כשבגר ונעשה בר-קריאה עמד ואמר קוקיריקא דקיקה וערבה בפומבי בפעם ראשונה. שמעה האם וענתה ואמרה אמן, הלואי ישימך “תרנגיאל” כאביך וכמוהו תהא לך בינה להבחין בין יום ובין לילה! כל נחמתה בעניה היה בן-יקיר זה ובעל-נעוריה, ועוד לא אבדה לה תקוה לראות טוב בימיה. אבל כוס היגונים עמוקה היא ורחבה ועדיין לא שתתה את כולה. הימים ימי הבציר והיא ובעלה ובנה מטיילים שלשתם בחוץ, חוטטין בעפר כדרכם ומפטפטים. כשחזרו לבית-מלונם בין הערבים, מיד תפסו את בעלה ואת בנה ואסרו אותם לעיניה. בני-אדם מאנשי הבית מחזיקים ברגליהם ומחזירים אותם כגלגל סביב לראשם. האסורים הללו גופם חוזר וטס באויר, הם גונחים ונאנקים ובני אדם מחזירים ומחזירים, ולבסוף אוחזים בכרבולתם ומשליכים אותם ארצה. ואתא השוחט ושחט את שניהם – ונשארה פרגיה מילדיה ומאישה!

לבי לבי עליך, פרגיה אומללה! הלא מולדת ביתי אַת ואותך בלבד הכרתי מכל עוף שמים. פרה ועז, תרנגולת ואוזא ובר-אוזא אלו הם המצויים אצל יהודי והידועים מכל בעלי-החיים, שנבראו בימי בראשית. בנתי למנהגיך, למדתי את דרכיך ושבתך וקומך ידעתי. ומשעה שראיתיך יושבת בדד וראשך תחת כנפך, תמונתך זו לנגדי תמיד, ואני מדמה אותך נכנפת, שוממה ואבלה. בריה עלובה את, חביבתי, צערך מעין צער העולם, שכולו יגון ואנחה משעת בריאתו ועד הנה. אבל צער העולם מעלות-מעלות הן זו למעלה מזו. ואני, אוי לי, שַׁדַּי הֵרַע לי וידעתי את כולן!

נגן לי, זמירי הנעים, היטיב נגן בתרועה! לבי הומה לי ואני מבקש לשפוך את נפשי.

הזמיר מרים קולו בתרועה – ותמונה אחרת, תמונה קדורנית ועגומה באה לפני.

ימות הגשמים. בית קטן ושפל. צלמות ולא סדרים בו. המטה אינה מוצעת. הכלים אינם על מקומם. הכירה לא הוסקה, וזה כמה ימים לא נראה עשן יוצא מפי הארובה. יגון ושממון בכל זוית ויחד הכתלים יבכיון. על ספסל רעוע הינדא האלמנה יושבת. יושבת בדד, אבלה ושוממה ורגליה תחתה. עתים היא כאבן דומם, אינה זזה זיז כל-שהוא. ראשה כפוף, עיניה קפואות ומכוונות כלפי נקודה אחת. ועתים היא מזדעזעת, עיניה זולגות דמעות, מטפחת בידיה וסופדת. לא על זה שהיא עניה הינדא סופדת, למודה היא בעניות. לתענוגים לא היתה מתאוה מעולם ואין לה בהם צורך. היא מסתפקת במועט במה שמרויחה ממעשה ידיה. אלא על בנה היא סופדת, מבכה על בנה האחרון כי איננו. חמשה בנים ילדה הינדא וכולם ילדה לבהלה. בנה הבכור נלקח לעבודת הצבא. הבריות הלא מתגרות זו בזו, משעבדות זו את זו ועין אחת צרה בחברתה. למלומדי מלחמה, אחוזי חרב ורומח ושאר כלי-מות הן צריכות, להגן עליהן מפני חמסנים ובעלי-זרוע. הלך בנה לעבודת-הצבא, להרוג או ליהרג, ולא שב עד הנה. את בנה השני לקח בכור מות. הרבה יסורים וענויים קשים סבל אומלל זה עד שיצאה נשמתו. השלישי נהרג לא בידי חיה רעה – זאב, נמר וברדלס, אלא בידי בני-אדם בני מינו. רוח רעה של מהומה ושל כליה באה לעולם, נתאכזרו הבריות ועמדו איש על אחיו וטרפו והרגו ודרסו ורמסו בלא חמלה! הרביעי, בן-עוני, בזוז ושסוי, מדוכא ומעונה, נטל מקלו ותרמילו והלך בגולה. נדד למדינת-הים מפני היד השלוחה בו, נדד ואיננו! והחמישי, בן יקיר ונחמד, נמסר לחיל הצבא בשעה זו של מלחמה קשה, ותמול עזב את אמו ערירית והלך למיתה… עתה יושבת הינדא בדד, עזובה ושוממה, וזוכרת מה שעלתה לה ולבניה. בנים ילדה ולצרה ויגון אותם ילדה – לתוגה לה ולתוגה להם.

אפרוחיך, פרגיה, כיון שיצאו לעולם מיד נהנו מטובו. תמול היו ביצים והיום תושבים גמורים. היו מלקטים ואוכלים, משתעשעים ושמחים. מטיילים ומשוטטים כאילו נהירין להם שבילי עולם מימי קדם ומכירים ויודעים מה שלפניהם ומה הם צריכים. ילדות היתה לאפרוחיך והיטיבו לבם בילדותם! ובני הינדא נולדו בעצב. בביאתם לעולם באו עמם יסוריהם: תחלואים ומכאובים, חולי-מעיים וכאב-שינים. הרבה היו מסתגפים בידי שמים עד שנתפקחו עיניהם וראו את העולם. וכיון שראו את העולם ובקשו לשעשע וליהנות מזיווֹ קפץ עליהם רוגזם של עוני ולחץ ושל פגעים ונגעי בני-אדם. בנים היתה מגדלת הינדא בעמל, רוב ימיה היתה בעבורם בצער גדול – והם גזולים מלפניה. לא אם היא ולא זכות לה בבניה, אלא שפחה היא. שפחה נחרפת לשמים ולחברת בני-אדם. שפחה, שולדותיה לבעליה לעשות בהם כרצונם. היא ילדתם וסבלה צער גידול בנים – ובא המות ונוטל את שלו, והחברה באה ונוטלת את שלה. ואם רגשי אהבה לשפחה זו והיא מתגעגעת על בניה – מי משגיח בה? לא לה הזרע! כשהינדא זוכרת זאת היא מטפחת על לבה, תולשת שערות ראשה ובמר תבכה וקול בכיתה עולה למרום.

נגן, זמירי הנעים, נגן לי, אבל לא בכח. לבי הומה בחזקה ונימיו זעות ומזדעזעות עד להתפקע.

קול הזמיר סואן ברעש, אדירים משברי תרועתו. נרעש ונפחד משתער רוחי ומתנשא על גלי נגינתו הסוערה, לבי הומה ומראות משונות חולפות ועוברות לפני. יער ושדה עם נטעיהם ופרחיהם מזה. אילת-השחר נשקפת להם בשחוק ידידות של חן ונועם, פניהם מצהילים ורסיסי טל עליהם מזהירים כפנינים. והעיר עם שאונה והמונה מזה. זיו וזוהר לא נמצא בה, מאורי השמים מתגנבים ומאירים לדרים שם. ולא בכל שעה ולא בכל מקום הם נראים שם – חומותיה הגבוהות ורחובותיה ומבואיה הצרים חוצצים בפניהם. השוק עם בריותיו, בריות קטנות עם גדולות, נראה לי במחזה. השוק כמו שהוא עם העוסקים ועסקיהם, העושקים ועשוקיהם, עם התאוה והכבוד וקנאת איש מרעהו. שם עניים ואביונים, מיני נפשות רעבים, דוויים ומדוכדכים, ממושכים וממורטים. שם סמרטטורים כפופים וסרסורים שפופים, רוכלים, נוכלים, תגרנים וערב רב של רמאים, טיילנים ובטלנים. כלם שטים, מחפשים ומבקשים פרנסתם להחיות נפשם ונפש ביתם. הכל טרודים ודואגים, הכל מערימים וזה לזה מתחכמים והכל רצים כמטורפים. דאגה ויגון ואנחה – זהו השיר, שהשוק אומר בכל יום. אוי מה נורא השוק, כמה צער ורוגז, שפלות ובוז ויסורים, וכמה גזל והונאה, דברי מרמות ופשעים על פת לחם! קשים מזונותיו של אדם! העוני, הדחק והתחרות מזעזעים את הלב והוא ככנור הומה.

לאט לי, זמיר נעים, אל נא כך תעיר ותריע. כי הנה זה פקעה נימא אחת מנימי לבי!

אומלל אתה, בן-אדם, וארור מכל הבהמה ומכל הבריות בעולם. היוצר עשה אותך ישר והתקינך יפה מכל יצירי כפיו – ותקנתך זו היא קלקלתך! הֲרֵעוֹתָ מעשיך וקפּחת את יתרונך. יתרון דעת ניתן לך, אדם, ודעתך זו היא שובבתך. בקשת חשבונות רבים והעברת עצמך מדרך ברייתך וטבעך ומדרך הבריאה אם כל חי. הדעת נעשית לך סם-המות, נשתנו עליך סדרי החיים, המחיה והכלכלה, ותקלה וצרות רבות באו לך ולאחרים על ידה. ברוב חקרי לב רוב שגיאות וברוב גלויי תעלומות, חכמות והמצאות חדשות – צרות ורעות ומיני פורעניות מתחדשים ובאים. כמה חידושים חדשת לפצעך וכמה דברים גלית, שהם לחבּורתך, ממררים את חייך ומקצרים שנותיך! – אומלל אתה, בן-אדם, בדעתך ואומלל אתה בלשונך, בדיבורך. מתנה טובה זו, שזכית לה, היא הביא עליך קללה. כלב זה, שנובח לפניך כאן, כמותו נובח חבירו הכלב באספמיא. נביחה אחת לכל הכלבים. חמור נוער במקומנו ככל החמורים שבעולם. וכל הצפרדעים באגמים ובבצאות מקרקרות קול אחד ממצרים ועד הנה. ובני אדם נפרדו ללשונותם בגוייהם ואיש אינו שומע שפת רעהו. על ידי כך תוּפר האחוה ביניהם ונכרים נחשבו זה לזה – וצרה זו צרה גדולה! אומלל אתה בהזיותיך פרי דמיונך. בצלמו ברא אלוהים את האדם ויפח באפּיו נשמת אדם, נשמה יחידה לחיות בה, ובאת אתה להוסיף על נשמת אדם זו נשמה יתרה משותפת לאישי האומה. שתי נשמות הללו מחולקות כמה וכמה פעמים בדברים הרבה, בדיני איסור והיתר והוויות העולם. ומחלוקת זו גוררת אחריה עול, גזל, שפיכות דמים ומהומות רבות!… ואומלל אתה, בן-אדם, גם ביראה ומוסר שלך.

רוח נִסַּע מאת הבורא, רוח דעת ויראת אלהים, ורוחו כנחל שוטף עובר בעולם ומקור חיים עמו לכל בריותיו. והנה על שפת הנחל מזה ומזה בתי-חרושת עומדים, משונים בצורתם ותכניתם. כל אחד ואחד מהם ממשיך את הנחל אצלו, עוצרו על ידי מחיצה מעכבת, שיהא מגלגל את אופני המוכנא שלו כרצון בעליו לטובת הנאתם. הילודים, קרוצים מחומר אחד, ממקום אחד באים. כיון שבאים הם נגרפים שלא מדעתם לכאן ולכאן, הללו לבית-חרושת זה והללו לבית-חרושת זה. שם החומר הפשוט נתון לתוך דפוס מיוחד לעשותו כלי, בריה מיוחדת במינה ובצורתה. משם בריה זו יוצאת בחותם בית-היוצר הטבוע עליה ונעשית בנמוסיה ובדעותיה ומנהגיה צרה לחברתה מבית-חרושת אחר. הבריות משונות, דרכיהן משונים ורוחן אינה נוחה זו מזו – ואיבה ומשטמה, קנאות ופרעות ואכזריות מתרגשות ובאות. אוי, הרבה צער, הרבה צרות, יגון ואנחה נתיחדו להעולם מתחילת הוויתו ובני-אדם באים ומוסיפים עליהם במעשיהם!

לאט, לאט לי, זמירי הנעים, אל נא כך תעיר ותריע, כי הנה זה פקעה עוד נימה אחת מנימי לבי!

התבונן ובכה, ישראל! – מעוררני משורר היער בקול נגינתו – ואותה שעה הייתי כחתן בין שושביניו עד שהוא נכנס לחופה. הבדחן חורז ואומר לפני דברי-כבושין, מעוררי-דמעות, ומזכירני שיתום אני, גר ובודד בעולם. “הוי, ישראל! – חותם הוא את חרוזיו במרירות – למי אוי, למי אבוי? הלא ליתום. הכל עומדים עליו ויד כל בו! יהדפוהו אל חושך, ינידוהו מתבל. חלים הוא נושא ומכאובם סובל, מחולל מפשעיהם ומדוכא מעונותיהם. נהה, יתום, והילל, ישראל, וביום שמחתך, חתן, שׂא אבל. הרנינו לו, כלי-זמר, עורה עורה הנבל!”

יתום ישראל וחתן כאחד! – חתן דומה למלך ויתום הלא דומה לתולעת נדרסת ברגלים. מלך ותולעת – היא מזיגה של דבש ולענה, יין וחומץ ביחד. שפלות-תמיד של יתום וכבוד-שעה של חתן – התול של שטן הוא, צחוק נורא מרגיז לב, נוקב ויורד בנפש עד התהום. אני שרוי בעצבות וכועס. לבי סחרחר והכל סביבותי חוזרים ורוקדים כנגדי. רוקד שיח השדה, היער מכרכר והעצים מוחאים כף. ראשי עלי כגלגל חוזר, חוזר ומגלגל לפני בערבוביא בריות משונות כדמות עסקנים ידועים, גבאים, שמשים וכלי-קודש, וכדמות תישים ועתודים וזרזירי-מתנים. ואדם ובהמה מרקדים רקידה חטופה ומהירה כולם יחד. ומתוך עוגה סבובית זו של הרוקדים בטיסה מהירה מנצנצים כפות, ידים, בלוריות ופאות, זנבי אריות, ראשי שועלים ואזני חמורים. ל"ג בעומר היום. יום זה, שאבילות של ספירה בכל ימי האביב אין נוהגים בו. יום זה האחד המותר בשמחה, בטיולו בהנאה מזיו כבודה של הבריאה, ויום חתונות הוא לעשירים ולקבצנים. מתרגשים ומתרעשים וכל פה לי בשיר ירון: “דוי הסר וגם חרון!” ואני שמחת יום זה לא די שאינה שמחתי אלא היא מקניטתני. רבים עומדים ומנענעים עלי ראש. אני זועף והם זועפים. מרגיש אני שזורקים עלי מים צוננים ואיני יודע מי. מעלים עלי כתונת-מעיקה וכובע משונה בראשי, נפשי מרה לי וראשי כגלגל חוזר. הוא מגלגל ומגלגל לפני תמונות מבהילות, חדשות גם ישנות: רחלים גזוזות, בני צאן חלשים, כלבים נובחים, שורים נוגחים וחזירים נוברים. דלים ואביונים רצוצים, נגועים ומעונים, צרורות ילקוטים ותרמילים. מהומה ומבוסה ומבוכה. ובתוך המבוכה הלולי וחינגי, ועם קול המולה וצעקה קול תוף ומצלתים. בתולות יוצאות במחול ונשים זקנות רוקדות ומטפחות בידיהן – פנו דרך! העניות מטיילת, הדלות יוצאת מחופתה. – מזל-טוב לכם, קבצנים, זוגות חדשים! מזל-טוב לכם, פרחי מקבלים ובטלנים, פרחי מלחכי-פנכא, ארחי-פרחי, נודדים שפלים ונבזים, סגופים כפופים וסחופים, דוויים חלשים ותשושים!… סורי ממני, צלמי בלהות! הניחו לי, תמונות משונות וחזיונות זעומים! קומי, פרגיה, הוציאי ראשך מתחת כנפך ולכי לך! רדי מעל הספסל, הינדא, ודומי! קול בכיתך שובר את רוחי, זרם דמעתך כזרם כביר זה של צונן עובר בכל עצמותי. אוי, ראשי לחלי ולבי דוי!

דייך, זמיר, דייך!… אל נא תעיר ותריע. הנה זה פקעו כל נימי לבי!

פרק שנים עשר

אכן נודע פירושו של איוב!

– הקולך זה, מכירי ומיודעי?

– קולי הוא, בן-מלך אומלל, סוסתי העלובה! – משיב אני וגועה בבכיה.

– מה אתה בוכה? – אמרה לי סוסתי בידידות, מנענעת ראשה בכל כחה, כמבקשת לפרוק מעליה משא כבד – דומה, שגרמתי לך צער גדול וצרות הרבה.

– צרותי אינן צרות ואין אַת חייבת עליהן, שהרי גרמת לי שלא בכוונה, וצרותיך, סוסתי, צרות – צרות גדולות וקשות! בוכה אני עליך, בן-מלך אומלל, איך ירדת מגדולתך, נפלת פלאים! אוי, עד מתי תהא נגוע, מדוכא ומעונה ומרמס לכל שטן ופגע רע? עד מתי תהא סוסה, סוסת-עולם?

– עד שיבואו הימים ובני אדם ילמדו דעת ויתקנו מעשיהם – משיבה הסוסה ואומרת לי – עד שיבואו הימים ולא תהא עוד בעולם לא אכזריות ולא רחמנות, לא רעות ולא טובות, לא זלזול ולא נשיאת-פנים, אלא אמת וצדק, משפט ומישרים. עד הימים, שתתבטל כל מחיצה, המפרדת בני אדם, הרשעה כעשן תכלה, מזיקים ורוחות רעות יעברו מן הארץ ונמחתה דמעה מעל כל פנים.

– אוי! – אמרתי לה, נאנח מלבי – עדיין רחוקים אותם הימים, ועד שיבואו מתיירא אני, שלא יעשו בך כלה ולא תשאר בך נשמה, חס ושלום!

– תנוח דעתך! – מנחמתני הסוסה ואומרת – גורלי בעולם הוא כגורלו של איוב, אח לי לצרה. בשעה שנמסר ביד השטן אמר לו הקדוש ברוך-הוא לשטן: איוב הנוֹ בידך, יש לך שליטה על גופו, סגפהו, חבלהו, השפילהו ודון אותו ביסורים קשים כרצונך –אך את נפשו שמור!…

– עכשיו נתפרש לי איוב ובאתי עד תכונתו! – קראתי ברגש – לא אח לצרה הוא לך, אלא אַת בעצמך איוב אַת. איוב אינו אלא משל. בו נשמע כל מה שאירע לך: כבוד עשרך וגדולתך בימי שלותך, גם יסוריך הקשים, דברי מוסר, תוכחה ושיחות הבריות בימי חורבנך. אַת היא איוב בשטן המשחית ומקטרג שלו, במכותיו ומכאוביו ובאחים ורעים שבגדו בו, המלמדים עליו חובה וחושדים אותו בעבירות שאין בו ומנאצים אותו בעת צרתו. איוב זהו דברי-הימים – ספר-הקורות שלך. תחילתו ואמצעו הרי זה נתקיימו בך בכל פרטיהם ככתוב, וסופו ודאי אף הוא יתקיים בך. אותה הסערה, שאלהי המשפט והצדק יתגלה בה, עתידה להיות גדולה וחזקה מזו של אתמול. – כותב ספר זה צפה למרחוק.

רואה אני את סוסתי והנה היא מתפרקדת על הארץ בלא כח ומנשמת בקושי.

– אוי לי! – נאנחה הסוסה ואמרה – סיגוף קשה סגפוני המצירים לי. משעה לשעה הולכים ומתמעטים כחותי. בשעה שדעתי מתישבת ואני מתבוננת בכל מה שעלתה לי הריני חוששת כמה גדולים מכאובי. הרבה צררוני מנעורי, החליאוני ודלדלו את כחי וכחרס הנשבר גופי, וזה מחדש התעללו בי הזידונים וכמעט שנמלטתי מידם. – שים נא ידך תחתי והשכיבני על צדי, ששכיבת פרקדן לא מדת צניעות היא, ואני אין כח בי להזיז גופי בעצמי. אוי, ראשי, ראשי!

– מה לך? – אמרתי לה ברחמים רבים – חוששת את בראשך?

– אוי, חוששת אני בכל אברי – אמרה לי באנחה – אחד מהם אינו שלם כראוי. ראשי לחלי וכל גופי דוי – אחור וקדם, במחילת כבודך!

– התחזקי נא – מדבר אני על לבה – כשנבוא מחר לעיר אבקש לך רופא שם להעלות רפואה שלמה לכל מכותיך.

– חוס ורחם! – צעקה סוסתי בהולה ונבהלה – שם הרופאים לא תזכיר בפני, לא ישמע על פיך! מי כמוני יודעת את הרופאים, רופאי-אליל, ורפואותיהם. פצעים וחבורות ומכות טריות הללו, שאתה רואה בי, אותם עשה לי רופא דניפּרוני וחבריו בכלי-הקזה שלהם ו"עליהם לתרופה" כביכול. הרבה רופאים כמותם, כיון שיש להם מקום ושעה להתגדר ברפואותיהם, אינם מקמצים בסממנים חריפים וארסיים, באספלניות ורטיות ו"עלי מרורים".

– בבקשה ממך – אמרתי לה – הודיעיני נא היכן היית עד עתה, ומי הוא אותו מין בריה, שבא וישב על גבך ועלה עמך בסערה מן הבור?

סוסתי מתחזקת ומרימה ראשה וחצי גופה ונסמכת על שתי רגליה הקדומות, ולאחר שעה קלה של מנוחה נסתכלה בי בידידות ופתחה ואמרה:

– אותו מין בריה, שעלה ורכב עלי, ליצן הוא, אחד מכת ליצנים שבמזיקים. כך דרכם של המזיקים ומנהגם עמי תמיד. לאחר ימים מועטים של מנוחה מעבודה קשה ומסיגוף ועינוי תחת ידיהם בא פתאם אחד הלצים משלהם, עולה ורוכב עלי ומשחק ועושה בי כרצונו. כיון שזה התחיל, מיד מזיקים ומחבלים מהרבה רוחות וכתות משונות מתכנסים ובאים ומצירים לי. הכל עסוקים בי, מתיעצים ומתחכמים לי, זה אומר כך וזה אומר כך, הדעות מחולקות, הסברות משונות והשאלה עלי אינה מתורצת ושאלת-עולם היא. תיקו! בין כך ובין כך אוי לי מזה ומזה ואוי לי מכלם. כל הרוצה לשעבדני משעבד, ואני משועבדת שעבוד-עולם. עד שהראשון פוסק השני ממהר לבוא. למי לא עבדתי בימי ומי לא העמיס עלי משׂאו? הכל, מן הגדולים ועד הקטנים באדוני הארץ; מחסידי עליון, קנאים מוכיחים, עד זעירי דמן חבריא של אנשי קודש, האדירים במרום; מן השמשים והחטפנים וסופרי הקהל, המוכסנים ובעלי-טסקא של בשר ושל נרות עד בעלי-טובות ובעלי-עצה ושתדלנים וכיוצא בהם כל הכנופיא של העוסקים בצרכי צבור; מדיינים, שוחטים, מנקרים ומשגיחים, ראשי כנסיות, גבאים, גזברים, בעלי-תפלות ותוקעי-שופר, מלמדים, פרושים, בחורי ישיבה, משוּלחים, יהודים תמימים, יהודים כשרים, בני-עליה ובני-אבות, עד שדכנים, בדחנים ובטלנים – לומדי משניות ואומרי תהלים, מספקים מכשירי חנוכה ופורים, גוררי המעגילות והטבלאות ונוקדי מצה, נשים טבלניות, גבאיות, מקוננות ומודדות בית-הקברות וכיוצא בהם כלי-קודש – כלם מטילים עצמם עלי, לכלם אשחד מכחי, והם אינם אומרים די. כמה שיקבלו ממני הם מבקשים יותר. וכי דבר קטן הוא כנופיא רעבתנית זו. העבודה, שנותנים עלי, לא בלבד שקשה היא, אלא היא גם עבודה לבטלה. למי, רבונו של עולם, למי אני עמל?! מה הם ומה חייהם ומה מועיל בהם? ומעשה שטן, תמיד אני נופלת בידי בריות כמותם, והן מוצצות את דמי וליחי, מתישות כחי ומטמטמות את לבי. הרבה דברים אני יודע לשאול ולספר על אותן הבריות, אבל לא כל מה שאתה יודע אתה רשאי לומר, ולא כל השאלות ניתנות לשאול, ולא לכל שאלה יש תירוץ. מה נעשה? עלינו לכבוש דברינו ולהסתפק על כל הקושיות בתירוץ אחד: “עבדים היינו לפרעה במצרים”, – לסוסה עשני פרעה מלך מצרים!

– אחת אני שואל אותך – נתעוררתי בשאלה עצומה על סוסתי – מה ראו אדונים נכבדים ובני-אדם חשובים, שגם הם, לפי דבריך, בין הרוכבים עליך, להשתמש בסוסה כחושה ודלה? מה ראו בך ומה הגיע להם ממך?

– זוהי הצרה, שלא ראו ואינם רואים – אמרה לי – השטן מעוור עיניהם ומסכּל דעתם ואומרים עלי: זו אינה “דלה” וכחושה, אלא אדרבה, סוסה שמנה ומעשרת בעליה!

את דבריה האחרונים הללו אמרה סוסתי העלובה בנשימה קצרה וחטופה, מכעכעת וגונחת מלבה, ואף אני הייתי מכעכע, ונשמע קול כעכוע וקול שיעול בכל היער.

פרק שלשה עשר

אגרת צער בעלי-חיים

צער גדול נצטערתי על סוסתי העלובה והייתי יושב דומם, נאנח ומהרהר בפזור-הנפש.

– מה אתה נאנח כך ופניך זועפים היום? – אמרה לי סוסתי, בוחנת אותי בעיניה כחושדת אותי בטירוף-הדעת – שכב והתנמנם מעט! השינה טובה לך.

– לי שינה, לי תנומה – אמרתי לה במר נפשי, מתרגש ועומד ממקומי – וכי אני אישן בשעה שאַת חולה, בשעה שיכאב כל אבר מאברי גופך?! וכי אני אתנמנם בשעה שאין כח בך להזיז עצמך, ואת זקוקה לאחרים, שיסייעו לך לעמוד על רגליך?! אמת, לא אני האדון המושיע, שיעמוד לך בעת צרה. מה כחי ומה גבורתי? אני בעצמי עומד בנס, רוח קל יגע בי ואפול. ולך מתבקש איש השם, מי שהיכולת בידו להיות מעוז לאומלל ומחסה לעתות בצרה. אבל כל זמן שגואלך זה לא בא אין אני רשאי להניחך בעת רעה ולנום ולישון. עלי להתאמץ ולעשות כל מה שאפשר – זוהי חובתי ואעשׂנה. מזעזעיך מקיצים, הצרות מרובות והפגעים מתחדשים והחיים תלואים לך מנגד – ואני אשכב לי ואנוח! לא, סוסתי, עמך אנוכי בצרה, לא אנום ולא אישן!

– כאחד הצעירים מתלמידי-חכמים הרתחנים אתה מדבר, במחילת כבודך – אמרה סוסתי, מנענעת עלי בראשה – הצעירים הללו רובם אינם מדקדקים הרבה בבחירת רעים ומפגישה ראשונה הם נעשים ידידים. על דבר פשע ועון קל תבער כאש חמתם. דבּוּרם ברעש והתלהבות. מוחם קולט דברים פורחים באויר ואומרים לתקן העולם ולהביא צדק עולמים. ואחר כך, כשהם באים באנשים ונושאים עוֹל פרנסה ועול דרך-ארץ, דמם מתקרר והם נעשים מתונים וזהירים בדבריהם, אינם מפשפשים כך במעשיהם ולא במעשים של אחרים. מניחים הם חיי-עולם ועוסקים בחיי עצמם וגופם, ואין להם בעולמם אלא צרכי נפשם וטובת הנאתם. רבים כאלה ראיתי בימי חיי, וגם אתה תהיה כאחד מהם. עכשיו עודך בימי בחורותיך ודמיך רותחים. לאחר ימים תצטנן ונהפכת לאיש אחר. תשכחני ותישן בהשקט ובטח. מה סוסה עלובה כי תזכרנה, ובריה שפלה כמותי, גולה וסורה, שתתן דעתך עליה? כך דרך ברייתם של אדם ובהמה גם יחד. העגל הזה בילדותו משתובב, הוא מתלהב פתאם ופושט זנבו ורץ ורוקד, ומשנעשה שור ומושך בעולם – רוחו מתקררת; פוסע פסיעות קטנות בכובד-ראש וכובש פניו בקרקע. עגל ובחור שניהם סוֹפם להשתנות ולהרכין ראשם.

– חייך וחיי ראשך שטעית בי! – אמרתי לה מתרגש ומתלהב עוד יותר – אלמלי ידעת מחשבות לבי, מה שעשיתי ומה שאני עתיד לעשות בשבילך…

– מה שעשית ומה שאתה עתיד לעשות! – הפסיקתני סוסתי באמצע דבורי ואמרה בלשון זו, שיש בה מעין תמיה ולגלוג כאחד – הודיעני נא את מעשיך ואת גבורותיך!

שעה קלה הייתי ממשמש בכיסי והוצאתי משם כתבים, ומתוך אלו נטלתי בידי גליון גדול ועניתי ואמרתי לה ברגש:

– זה מעיד עלי, שאני אומר ועושה ואיני מאותם האומרים הרבה ואינם עושים כלום. היא האגרת שלי לועד החברה “צער בעלי-חיים”, שכתבתי בשבילך, לאחר שנודע לי רוב צערך, כדי לעורר רחמים עליך.

סוסתי זוקפת שתי אזניה לשמוע, ואני קורא לפניה דברי האגרת בקול רם ובכוונת הלב:

“מדת הרחמים גדולה ומקובלת כל כך בימים האלה אצל הבריות, עד שהתחילו להתעורר ברחמים לא על בני-אדם בלבד, דהיינו: שלא לענותם ולמרר את חייהם ולשנוא אותם שנאת מות כבימי קדם, אלא להתנהג באהבה, אחוה וריעות עם כל אחד ואחד, יהיה מאיזו ארץ ומאיזה עם ודת שיהיה; לא עם בני-אדם בלבד, אני אומר, התחילו עכשיו מתנהגים בחסד וברחמים, אלא אפילו עם בהמות, אפילו בעלי-החיים מתנהגים היום במדת-הרחמים, בשביל שכּוּלם הרי הם יצירי כפיו של הקדוש ברוך-הוא. ולפיכך ראוי דור זה ליטול את השם: “דור רחום ובעל מדות אנושיות”. כי לו נאה כי לו יאה!”

– מליצה, מליצה, מליצה! – נכנסה סוסתי לתוך דברי ולגלגה עלי – לכל השבחים שמנית היה לך להוסיף גם זה, שעכשיו אחד בורר לחברו מיתה יפה ומהירה בכלי-מות מעולים, שהמציא דור רחום זה לטובת בני-אדם ולתקנת העולם כלו!

– שמעי נא, שמעי והטי אזנך! – אמרתי לה, מתלהב ורותח – דברים בטלים שלך למה לי? שמעי מה שכתוב להלן, שמעי ואל תפסיקי קריאתי. במה עמדתי?… כן, כן, נזכרתי! עמדתי בזה:

“ראוי הדור ליטול את השם: “דור רחום ומנומס במדות אנושיות”. – ולמי נאה כבוד וגדוּלה על מדות טובות הללו? הלא לכם, רבותי, לכם אנשים טובים ויקרים, לכם ראשי החבורה “צער בעלי-חיים”; על ידכם הלא נושעו בריות רבות – סוסים וחמורים ובהמה רבה. אין עוד מעמיסים עליהם משא כבד מנשוא, אין מצערים ואין מכים ולוחצים אותם. הרבה שלוחים לכם, בעלי-חבורה רחמנים, בכל מקום. משגיחים בעיירות ובכפרים ועונשים לכל מי שמצער ומכה נפש בהמה. חלילה מעשות זאת היום!”

– מליצה, מליצה, מליצה! – לגלגה עלי סוסתי, נכנסת שוב לתוך דברי – אשריכם, בעלי-חיים, ואשרי בניכם, שאתם מתקיימים בדור זה, שבעלי-חבורה זכאים עומדים לכם! שׂאוּ רגליכם, בני-בקר, ורקדו, בהמות גסות ודקות, פרים ועגלים כלם ביחד!… לך נא לבית-המטבחים ותשמע שם שירי זמרה, שתרנגולים וברבורים ואוזים אומרים בדיצה וחדוה! שם עומד בחיר היצורים, השוחט בכבודו, איש תם וירא שמים, מאכלת חדה בידו, מברך ושוחט תרנגול, ותיכף לשחיטה ממרט את נוצתו. התרנגול עונה אמן ומגרגר וגועה בכל כחו מרוב תענוג. הוא מפרפר כשהוא ערום, ופעמים הוא מאריך לפרפר עד שתצא נשמתו, ובשעת יציאתה הוא נהנה הנאה משונה, שזכה להשאיר נוצתו ביחד עם כל תרנגולי מקומו ירושה להשוחט הרחמן, התמים והישר הזה. הרבה שקים מלאים נוצות היו השוחטים מעבירים לסוחר על ידי. קשה היה עלי סבל ירושה זו, שהחזיקו בה השוחטים, והייתי קורס וכורע תחת משאי.

– מה אַת, מה אַת! – אמרתי לה ופני מתלהטים מפני הנאת הקריאה – אַת מדברת שלא כענין. אין לך ידיעה בדרכי הלשון, וחכּך לא יבין דברי סופרים. מוטב שתטי אוזן ותשמעי מה שכתוב להלן. החרישי ושמעי לי, שמעי אלה הדברים הכתובים כאן להלן:

"והואיל וזכיתי לעושר ולכבוד גדול זה, להיות אחד מבני-החבורה, שאתם עומדים בראשה, חובה מוטלת עלי להודיעכם על בריה משונה אחת, פלונית אלמונית, שלא ידעתי בעצמי מה אקרא לה. אקרא לה סוסה? הרי נפשה – אל נא תלגלגו עלי – נפש אדם. אקרא לה אדם? הרי היא נראית סוסה! בבקשה מכם, רבותי, עוד הפעם, אל נא תלגלגו עלי, שאין אני בודה זאת מלבי. בריה זו לא משל היא – ומצויה היא בעולם. נראית כסוסה – ולב אדם ובינת אדם לה. ואם לדון על פי חקירה הרי יש להוכיח, שדבר זה אפשר הוא, וכבר היתה דוגמתו בעולם, ואין כל חדש תחת השמש. מה הם הפּאריים למשל בארץ הודו? – אין אלה אלא כלבים בצורת בני-אדם! ומה היו אותם המשועבדים לבעלי-נכסים נכבדי-ארץ? – עם הדומה לחמור! ומה לנו ראיות מרחוק, והלא גם בימינו מקרוב עמד בורגשטאלער, כהן קנאי בעיר פעלדקירך, ובקנאתו לאלהיו הוריד את החכם הגדול אלכסנדר הומבאלד למדרגת בעלי-חיים ורצה לעשותו בהמה. על פי נס נודע הדבר ונתמלא פי הבריות שחוק גדול על קנאי זה ונתבטלה הגזרה… אבל אין רצוני להכניס ראשי כאן בחקירות ולהלוך בגדולות ובנפלאות, אני אין לי אלא זאת – דעו, רבותי, שבריה משונה יש במקומנו והיא עלובה מאד! כל הרוצה משתמש בה לטובת הנאתו. היא מושכת בעול וטעונה משא כבד יותר מכפי כחה. אף-על-פי-כן נוהגים בה מנהג אכזריות: מבדילים אותה מבהמות המקום כדבר טמא. על אכילת מזון כל-שהיא משסים בה את הכלבים, מתריעים עליה וצועקים שהיא מפסידה, ובאות עליה מכל צד, “מימין ושמאל, מפּנים ואחור”, מכות גדולות ונאמנות. חברים הרבה, בני חברתנו הרחמניה, רואים אותה בצרה ומתעלמים ממנה, כאלו היא הפקר ואין החברה אחראית לה. כמה פעמים יצאתי לעמוד לה בעת רעה – והבאתי עלי קללה וחרפה בעבורה. רבונו של עולם, מה זאת?! ואפילו אם תמצא לומר, בריה זו, שבה הכתוב מדבר, אינה באמת אלא סוסה, הרי אף היא יציר כפיו של הקדוש ברוך-הוא ככל הסוסות, ודין צער בעלי-חיים יהא נוהג גם בה!…

"ואתם, גבאים נכבדים, ראשי החברה, המתנהגים עם כל החיות ועם כל הבהמות במדת-הרחמים, יהמו נא רחמיכם גם על בריה זו, העלובה והשוממה! הצילו נפש נענה זו ועשו משפטה ודינה, תחסה תחת כנפיכם ותושע בכם ועל ידיכם תשועת עולמים. תדע עלובה זו אף היא, שעכשיו אין העולם הפקר ויש בו חברה “צער בעלי-חיים!”

פרק ארבעה עשר

חדושי הועד באותו הענין

קריאה זו על העולם, שעכשיו אינו הפקר ויש בו חברה “צער בעלי-חיים”, קראתי בכל כחי, עד שהלכה מסוף היער ועד סופו ונשנתה בקולי-קולות, כאלו נתעוררו חיות ועופות שם ומרוב חדוה על בשורה טובה זו תקעו כף והריעו בקול: תחי החברה “צער בעלי-חיים”! אני הייתי כמבשר בעיני, עומד ונהנה, וסוסתי נסתכלה בי, מנענעת בראשה כמלגלגת עלי ואומרת: אי שוטה, שוטה! – ראיתי בזה עלבון כבודי, ונפשי נכוית הימנו, אף-על-פי-כן כבשתי את כעסתי מעליה ואמרתי: מי משגיח בה, בהדיוטית זו?! סוף סוף הרי סוסה היא, בהמה גסה, זה כמה שנים, וידיעה בדברי סופרים מניין לה?

אני חוכך בערפי, נוטל גליון שני וקורא בו מה שאנשי הועד של החברה משיבים לי:

"בתשובתנו על בקשתך בדבר מין בריה משונה זו, שאין אנו יודעים מה היא ומה טיבה, נתכבד, אנחנו אנשי הועד של חברת “צער בעלי-חיים”, להודיעך, אדון נכבד, שכבר קדמוך רבים בבקשותיהם אלינו על אותה הבריה בעצמה. ובהם מימינים ומשמאילים. המימינים קובלים על מעשי אכזריות, שמסגפים בריה זו ולוחצים אותה, מספרים רוע מעמדה ומבקשים רחמים בשם האנושיות, להנתן כתב הדת, שיתנהגו עם נפש חיה זו, בכל מקום שהיא, במדת החסד כמו עם שאר הבהמות ומיני ברואים, החוסים תחת כנפינו, בלי שום הבדל כלל. הם דורשים ממנו, להזהיר את העם על בריה זו ולהודיע גלוי לכל, שדין “צער בעלי-חיים” נוהג גם בה, שהרי אף היא נפש חיה, והמצער אותה יענש כדת. ומן הפרקליטים הללו יש שמפליגים בשבחה ומפריזים על מדותיה בלשון הבאי כמוך, אדון נכבד, במחילת כבודך. וכנגדם המשמאילים מלמדים עליה חובה ואומרים לנו: “חלילה לכם, רבותינו, לבוא במשפט עם המכים אותה והמצערים לה. המכה לאותה בריה נאה לה ונאה לעולם. פרועה היא ואינה מקבלת מרות, פורקת עול ובועטת כשתזדמן לה שעת-הכושר. ולא די שמעשיה מכוערים, אלא אף גופה מזוהם. ראשה צרוע והפאה שלה קלוטה ומסובכה, ומצוה להרחיקה משאר בהמות העולם, שלא תזהם אותן במגע. ולענין עבודה, הרי אין כחה יפה אלא למלאכות קלות ולא נקיות. ובריה שפלה זו, שהיה ראוי לה להכניע עצמה בפני הבריות ולהרכין ראשה, עוד היא מתחצפת לילך ולהזיק, ובאה כמה וכמה פעמים בשׂדי-תבואה וגורמת הפסד מרובה לאכרים יושבי הכפרים! ובשביל הסרחון הזה בלבד הלא תהא השכונה שם אסורה עליה איסור עולמי. כבשו, רבותינו, רחמיכם מבריה שפלה, ממכת מדינה זו, ואל תדונו את הפוגעים בה פעמים באבן או באגרוף ומכת-יד. אין ראוי להחברה להיות וותרנית ולהיטיב לכל”!

נאנחה סוסתי ברוחה הקשה על דברי שנאה ועלילות, שמגלגלים עליה. ולאחר הפסקה קלה, כדי להתנשם מעט, חזרתי וקראתי לפניה:

“ואחר שאנחנו, אנשי הועד, שמענו דברי המזכים ודברי המחייבים, וחקרנו ודרשנו מצדנו דרישה חשאית על ידי המומחים לדבר וקבלנו “ידיעות” על אותה הבריה הנדונית בזה – מסרנו את הענין הזה עם כל הכתבים והמגילות, החקירות והדרישות, הגזרות והגזרות-לגזרות והסייגים, שנטפלו עליו בארכיון שלנו – לועד מיוחד מאנשים מבינים ומתונים, שיהיו דנים ומעיינים בו ומשתדלים למצוא ולהמציא תחבולות יפות ומועילות איך לתקן הדבר כהלכתו. ועד זה חקר ודרש גם מצדו, יגע – ומצא, ברוך השם!”

– כלום אין סוף לדברים בטלים? –אמרה סוסתי באנחה – ואין קץ לדברי-רוח? קצה נפשי בהם ואיני יכולה לשמעם.

– המתיני נא, המתיני! עוד מעט ותשמעי דברי-טעם וישמח לבך – אמרתי לה וקראתי שוב לפניה:

"ראשית-דבר נקיוּת – כך אומר הועד בהרצאתו לפנינו – בריה מזוהמת, מגדלת פאה קלוטה ולא סרוקה, שנוּאה לכּל מחמת מיאוס. תתקן בריה זו שלנו את צורתה ולא תהא משונה משאר הבריות. וכדי לעשותה ראויה לקבלת טובה באחרית הימים אין לנו אלא לרפוא משובתה, שלא תהא בריה גסה, הדיוטית וסרבנית כבהמות מדבריות. כשתאלף מבהמות ארץ, להיות בהילוכה ונימוסה כהלמודות והביתיות שבהן, גם החברה תתעורר עליה ברחמים ותעשה עמה אות לטובה, שלא יכה אותה כל מוצאה. ולפי שעה ראוי להרחיקה, בכל האופנים, משדות-תבואה לטובתה ולהנאתה, משום והייתם נקיים מלזות-שפתיים ודבת-הבריות.

"חות-דעת זו של הועד נתקבלה ברצון, ומצדנו עשינו כל מה שאפשר לקבעה, בעזרת השם, בקרב הימים, הלכה למעשה.

“וכשאנו מודיעים ידיעה זו אי אפשר לנו לכבוש את פינו מלהודות לך, אדון טוב וחנון, על עבודתך, שאתה עובד תמיד את החברה באמונה, ועל השתדלותך תמיד לטובת הבריות העלובות ברחמים רבים. אכן יש דעה להועד ומכיר הוא ויודע להוקיר בני-אדם מועילים כמותך, ויהא לבך בטוח…”

לא הספקתי לגמור דברי שבח והודיה, שהועד נותן לי, וקול צעקה ביער הרעישני פתאם, ואמרתי שמא חיה רעה או גזלן שם. נתחבאתי בחורשה וישבתי ביראה ופחד. והקול הולך וקרב, ועוד מעט עגלה גדושה טעונה עצים נראית לפני, ובן-אדם כפרי צועק ומקלל ומכה בחמתו את סוסו הדל, שקשה לו למשוך משא כבד ממנו ועומד לפוש לפרקים. וכיון שיצאתי מסכנה ואין עוד פחד לנגדי התעוררתי ברחמים על הסוס המוכה. עמדתי ובאתי אל הכפרי ואמרתי לו:

– בן-אדם! למה אתה מכה את זה, סוס זה? אסור להכות!

– מה זה בא ללמדני?! – אמר הכפרי בבוז וחזר ועורר שוט על סוסו.

– אל תשלח ידך! – גערתי בו בנזיפה – ואל תעש לו מאומה!

– מי אתה שאשגיח בך? – ענה הכפרי עזות – במה נטלת זכות לעצמך להתערב בדבר שאינו שלך ולמנעני מלהכות את בהמתי שלי?

– אני מבני החבורה “צער-בעלי-חיים”! – אמרתי לו בגאוה, מהרהר בלבי, כשישמע הכפרי את השם הנכבד הזה יוצא מפי יזדעזע, יסיר המצנפת ויעמוד בגלוי-ראש לפני.

– לשדים אתה והחברה שלך! מי ידעכם? חדל ממני, שוטה ומשתגע, ולך לעזאזל! אין פנאי להרבות שיחה עמך. את העצים הללו עלי להביא לעיר עם הנץ-החמה.

– אבל אין סוסך יכול למשוך עגלה טעונה זו.

– אם כן תן ידך עמו ומשכו יחדיו, אם בעל-הרחמים אתה.

– השלך מעט עצים, והקל מעליו.

– שלם לי ואשליכם!

– שלם לי, הוא אומר! אני מה שאשלם לך?

– משוגע אתה, או שכור או לץ אתה? הרוח ידעך! סורה ממני, פגע רע, לך לך לכל הרוחות שבעולם! – אמר הכפרי ברוגז ובוז וחבט את סוסתו.

– אני מבני החברה! לא ארשה לך להכות! שומע אתה?

– אני אודיעך את ידי, שוטה, ותדע! לשדים אתה וחברותיך! – קללני הכפרי קללה נמרצת ונתכוון להכות אותי בשוט שבידו.

נשאתי את רגלי וברחתי למקומי, שהייתי יושב שם בתחלה.

פרק חמשה עשר

דרשה בשבח ההשכלה

כשנתישבה דעתי עלי לאחר הבריחה מפני שבטו של אותו רשע וזרועו הנטויה, פתחתי את פי ואמרתי לסוסתי:

– עכשיו אַת רואה כמה מעלות טובות להחברה עליך, שהיא רוצה בתקנתך ודואגת לאחריתך, שלא יוסיפו עוד לענותך כבתחלה? אבל הדבר תלוי גם בך – שלומך וטובתך תלויים הרבה גם בך בעצמך. כשתתרצי לקבל תורת סוסים מלומדים ונימוסם תזכי לרוב טוב, אם-ירצה-השם, ולא תהיי עוד עסוקה במלאכות לא נקיות. ומי יודע אם לא תעלי לגדולה לעתיד לבוא, תשתני לבריה אחרת ותהי אחריתך כמוהם. מה את אומרת, חביבתי?

סבור הייתי לראות את סוסתי צהלה ושמחה משמועה טובה זו, ומתוך רוב שמחה היא נותנת שבח והודיה להבורא יתברך שמו ולי, שלוחו, מבשר טוב – ונהניתי מזה למפרע בלבי.

מה לי לשקר – אני נהנה תמיד הנאה משונה כשאדם משתחוה ומודה לי על הטובה, שקבל מידי או על ידי. בשעה זו הריני משתבח בתהלתי ורואה את עצמי בתור אדם המעלה, בעל נפש יקרה, איש טוב ומיטיב, וזה הנכנע בפני במה נחשב הוא… לי יאה הכל, גם עושר, גם כבוד וכל תענוגי העולם. וזה, העני ממעש, הלא יברך יה, שאדם כמותי חס עליו, חונן ונותן, בזמן שהיה בידי לגעור בו ולגרשו בחרפה. נאמר למשל: זה בא לבקש ממני דבר, שחייו תלויים בו, ואצלי הוא דבר קטן, ובה בשעה היתה נכנסת בי רוח רעה והייתי נותן עיני בו ועוקם חוטמי עקימת-עשיר, זעומה כל כך, עד שנתבלבלה דעתו ולא היה יכול למצוא הפתח. בראיה אחת הלא הייתי מבטלו ונקרעה מסכת תקוותיו כקורי-עכביש. נמצא, שמזלו, אם לשבט אם לחסד, היה תלוי בשׂערה.

בשעה שזה מקלס אותי בתודה הריהו בעיני כמעיד עלי בפיו, שמעלתי גדולה משלו, אני השום והוא קליפת-השום בפני, ואני מגיס דעתי ומתגדל ואומר בלבי: לי, לבעל נפש יפה כמותי, ראוי לחיות בנחת ולא בעמל ויגיעה, בריוח ולא בצמצום. אני כדאי והוא, בר-נש זה, אינו כדאי. אמת, אני והוא בשר-ודם אנו, אף-על-פי-כן מבדילים בין דם לדם. דם אצילים שאני. ודרך ברייתנו אף היא אינה שוה. אני אסטניס בטיבי ודרכי לחיות בתענוגים, ושמא תחסר לי כוס-תה לשעה הקבועה או פרפרת אחת לא תעלה על שלחני כפעם בפעם לאחר הסעודה, ושמא אטריח את גופי בכפיפה יתרה – וחליתי ואתחייב בנפשי, חס ושלום. לא כך אדם גס זה. כל ימיו הוא עובד כחמור, עני הוא בדעת ואינו מרגיש כלום. כריסו של עני אינה מבחנת במזונות, אוכלת מלוחין, גם פת צנומה יפה לה. כשאחד מעניי-עם נותן לי הודיה בקול רועד אני עומד לי ומחייך חיוך משונה, שאין לפרשו בפה. יש בו מעין ענוה ויהירות, מעין רחמנות ובוז, התקרבות והרחקה, כובד-ראש וקלות-ראש כאחד. כשאני מזכה אותו אותה שעה בסיקור-עין נראה לי, שהוא שמח בלבו שמחה גדולה. וכשאני מזכה אותו עוד בדבּור, ומשפיל עצמי בטובי ואומר לו מוסר-השׂכּל, כגון זה: אדם לעמל יולד, ליגיעה ועבודה ואסור לו להיות עצלן, בזיעת-אפיו ובכשרות ימציא את פרוטתו ויתפרנס בחשבון ובמשׂוּרה; או שאני נדרש לו מעצמי בעצות אף-על-פי שלא שאלני – נראה לי, שהוא שותה בצמא את מוּסרי ואת עצותי ולבו שמח על הכבוד הגדול, שזכּיתיו לדבּר עמו, ועל כל דבר ודבר מנענע לי בראשו ואומר אמן. ובדבר הזה לא יחיד אני, לפי דעתי, ורבים הם בני-עלייה, נדיבים ובעלי-רחמים כמותי. מדה זו מבצבצת לפני מתוך רשמי פניהם, מתוך שחוקם ועקימת-שפתיהם, מתוך דיבורם ותוכחתם ומועצותיהם. וביותר היא מבצבצת מתוך דרכם בנתינת-ידיהם. לכאורה נתינת-יד אינה מלאכת-מחשבת. וכך היא באמת אצל בני-אדם פשוטים. הם נותנים לך יד כמות שהיא בכל חמש אצבעותיה ואין בנתינתה שום חכמה. אבל לא כך הוא אצל בני-אדם יקירים. נתינת-ידם יש בה כמה וכמה דרכים, ובכל דרך נתינתה כמה וכמה חכמות, כוונות עמוקות והלכות מרובות – והיא לשון ערומים, לשון משונה במינה. כשנעשיתי אדם יקיר הייתי לומד חכמה רבה זו של נתינת-יד ימים הרבה. ואם יחייני השם ויתן לי כח ועצמה הריני מוכן ומזומן להדפיס, בלא נדר, ספר “חכמת היד” בכמה חלקים. בחלק הראשון יש הלכות נטילה, וזוהי מצוה קלה, שוה לכל – בכל שעה ובכל מקום מצוה לטול בכל היד כולה, ואם אפשר – נוטלים בשתי ידים. וחמורה מזו היא הנתינה, סוגיא קשה מאד, שנתחבטו בה גדולינו הקדמונים והאחרונים. ומובטחני שהספר הזה יתפשט בעולם ויועיל לרבים.

וסוסתי הבישתני הפעם מסברי. לא די לה שלא נתנה לי הודיה, אלא שהיתה גם מסרבת לשמוע את דברי. נטתה מפני, מסיחה דעתה ממני כאילו איני ואוכלת עשב. וראיתי בזה חלול כבודי. חזרתי ואמרתי לה דברי הראשונים והיא עושה את שלה, שותקת ושוקטה, כמהרהרת בלבה: אם זה בא ללמדני ומפטפט ואומר דברי-הבלים מי משגיח בו? על עלבון גדול זה לא יכולתי עוד לסלוח. כלום שוטה אני וכל מה שאמרתי לה דברי-שטות הם? אני הלא בהשכלה אני מדבר! חרה אפי בה, בכפוית-טובה זו, עמדתי ממקומי ובאתי אצל סוסתי ואמרתי לפניה מתרגש ונלהב את דברי “הדרשה” הזו:

– הכל יודעים, שההשכלה נמשלה לאור והטפשות לחושך. ו"תורה אור" – אמר הכתוב. אור זרוּע למשכילים, עוז וחדוה בנפשם וכח וגבורה בכל רמ"ח אבריהם. עץ-חיים היא ההשכלה לבעליה, ולמחזיקים בה עושר וכבוד. המשכיל הוא נהנה מן העולם והעולם נהנה ממנו. הכל מחבבים אותו חבה משונה ונפלאה. כל דבר טוב לו יהיה למנה, ממגד-ארץ וממגד-שמים מגישים לו. ואם יאמר מי ישקני חלב-צפור, גם זה ינתן לו. אשריהו, מה טוב חלקו ומה נעים גורלו! בעלי כיס ועשירים מופלגים נהנים מזיו פניו ומייחלים לדברו. כלם אוחזים בטליתו ומושכים אותו, זה אומר: בוא אצלי, וזה אומר: בוא אצלי! וכשהם עושים משתה הוא אצלם בראש הקרואים. יודעים הם, שהכסף הוא דבר שאינו מתקיים, הזהובים זבובים – היום ישנם ומחר אינם. והמשכיל הלא הוא קיים ושמו קיים, ודבריו חיים וקיימים. למה לו כסף וזהב? הרי הוא נחמד מזהב ומפז רב. ותכשיטים ואבנים טובות ומרגליות למה לו אם בעצמו תכשיט הוא ואבן טובה?! כשבא אצלם בבקשה להלוות אותו בשעת דחקו וכיוצא בה, מיד בקשתו נעשית בשמחה רבה. מי עשיר, שהקשה לבו ולא חש לעשות בקשתו של משכיל ולתת את שאלתו? מי הוא ואיזה הוא? כמדומני, שאין עשיר כזה בכל העולם, אין גם אחד! ומי מן המשכילים הקובל על העשירים, שחטאו לפניו באמוץ-הלב, אינו אלא שקרן, ואם הוחזק שאינו שקרן, ודאי יש דברים בגו – לא הבינו זה את זה וטעו זה בזה… כללו של דבר: כל בני אדם נותנים יְקָר למשכיל למגדול ועד קטן. וכי לא כך צריך להיות? וכי גם הכתוב אינו אומר כך? הכתוב הרי הוא אומר: “אשרי אדם מצא חכמה”, כלומר, שיגע ומצא חכמה. ומה חשיבותה? “כי טוב סחרה מסחר כסף”, כלומר, היא סחורה יפה, וטוב לסחור בה מלהיות שולחני או חנוני. “בשמאלה עושר וכבוד”, כלומר עושר של מלמדות וכבוד של משכילים. וכלום יש לנו עדות נאמנה מעדותו של מקרא שנאמר?… אין רצוני להביא כאן ראיות מסדר העולם ולהוכיח כמה רע ומר לאותם בני-אדם, שלא השכילו. אוי להם ואוי לחייהם, שהם שפלים ובזויים, נכנעים וכפופים וכמנודים הם לבריות בכל מקום. לא כאן המקום ולא עתה השעה לדבּר בהם. אין אני מתכוון בזה אלא להוכיח כמה יפה היא ההשכלה וללמדך, מה רב טובה של “החברה”, שהיא חושבת עליך מחשבה טובה להשכיל…

ועד שלא גמרתי את דברי נתרחקה סוסתי עוד יותר והלכה לה לרעות בשדה, שלא להביט בי אפילו הבטה אחת. אבל לכבוש את “דרשתי” ולשתוק לא רציתי. עם עקש תתעקש כתיב. הרימותי קולי ודברתי לה מרחוק שלא בטובתה, דברתי ודברתי וסיימתי במקרא שכתוב: “אם תאבו ושמעתם”, כלומר ללמוד ולהשכיל, “טוב הארץ תאכלו”, בזכות זה חציר ושבולת-שועל כבהמות המקום תאכלו, ובא לסוסתי גואל במהרה בימינו. אמן!

פרק ששה עשר

על מה העולם קיים

עיף ויגע נשתטחתי על פני תחת אחד השיחים ולבי זועף על סוסתי, שהסירה אזנה משמוע את הדרשה, שדרשתי לפניה. אמרתי: בהמה זו אין לה תקנה לעולם. כשהבריות מרננות אחריה ודאי יש ממש בדבריהן, והיא בריה קלה ופחותה ושובבה. אם-כן למה זה אנכי מטפל בה ומשחיר פני עליה? משעה שהכרתיה הרי עמה אנכי בצרה, ברעה גדולה ובחרפה. מוטב שאפּטר ממנה, לא אתגלגל עוד עמה במטמוניות ואלך לי בדרך הכבושה לרבים, והיא תלך לה להיכן שתלך, ואפילו למיתה. מה לי ולה?

ועד שאני שרוי בכעס והרהורי לבי כגלי-ים הומים בזעף – וקול נשמע לי מרחוק, קול קורא ואומר:

– למה נחפזת כך לברוח, חביבי? האיש כמוך יברח?

“סוסה זו כשפנית היא, יודעת תעלומות לב, ועל מחשבתי לברוח מפניה היא שואלת אותי!” – כך הייתי מהרהר תוהא ומשתומם, אומר בלבי, שהקול קול סוסתי, והיא מדברת לי. אף-על-פי-כן עשיתי עצמי תם, כאלו איני מבין את דבּורה, והשיבותי לה בגמגום:

– לברוח?… מי?… מפני מי?…

– מפני הכפרי!

– מפני הכפרי למה נחפזתי לברוח? – אמרתי בניחותא ודעתי נתקררה עלי – הכפרי כפרי, פרא אדם. הרים ידו ולהכות נתכוון.

– להכות את מי? אותך?! הוא אמר להכותך ואתה החרשת!

– מה יכולתי לעשות?

– אין אתה יכול… ברחת! והוא את סוסו העלוב היה הולך ומכה! והיכן הם בני חברתך הרחמנים, העומדים בראש דרכים ואצל כל פנה?

נתבלבלה דעתי ולא ידעתי מה להשיב.

– הרחמנים רחמנים, והבריות התמימות, הסוסים העלובים, עדיין הם סגופים ומעונים!

בושתי מדברים הללו והרכנתי את ראשי.

– עכשיו הרי יש חברה “צער בעלי-חיים” והעולם הרי אינו הפקר!

כבשתי פני בקרקע.

– בשעה שיצאו הדברים הללו מפיך מתחלה בקול רם כסבורים היו שמשיח בא. חיות ובהמות היו לאגודה אחת – זאבים ובני-צאן אחים. הכפירים מבקשים סליחה ומחילה על עוונות ראשונים, והדובים מקבלים עליהם להתנהג מעכשיו בצדק ובמישור. כלם מהרהרים בתשובה, מכריזים ומודיעים: קוצצו צפרניכם החדות והקהו את שיניכם! בטלה שפיכות-דמים ואכילת בשר אין עוד. תמו מיוחסים, הכל יש להם חלק שוה בעולם-הזה, ושלום לכל בשר! ועד שכולם רוקדים וצוהלים בא הכפרי וסוסו ועורר עליו שוט באכזריות-חמה – וערבה להם כל שמחה! בבקשה ממך, הודיעני מה פרא-אדם זה אמר לך!

היא מלגלגת עלי – אמרתי בלבי, כועס ומתרעם עליה ואיני משיב דבר.

– דומה, שטעות היא בידך. כל מה שאמרת אינו אלא דברי-הבאי לבדח נפש כל חי. ואם לא השחוק הוא? כאן יושב לו ועד החברה, עסוק בהלכות צער בעלי-חיים ותורת חסד על לשונו, ושם מצערים את בעלי-החיים ומכים אותם. כל הרוצה מעמיד על חמוריו משא כבד ומעבידם בפרך עד שתצא נשמתם. אין מעשיהם של אנשי הועד הטובים אלא מעשי המשחקים בבתי-תיאטראות וכל רחמיהם ותשועתם אינם אלא בדבר-שפתים ובאנחות. דור זה לו נאה באמת השם – דור של פטפוט, דרשות ולהג הרבה!

– דייך! – גערתי בנשיפה, שלא יכולתי לכבוש את כעסי על דברי-התול אלה – דייך למלאות פיך שחוק כשמסיחים עמך באמת ובתמים, כשמדברים עמך בדברים נכבדים, בדברי תורה והשכלה!

– עמה מסיחים באמת ובתמים! – קול קורא ואומר לי אף הוא בנזיפה – עמה, אתה אומר, מדברים בדברים נכבדים! עתה קום ושמע – למה אתה שוכב סרוח כנבלה ופניך ארצה? – שמע ואומר לך בפה מלא: אתה משונה ודבריך ואגרותיך משונים, וכמדומני שמטורף אתה ושוטה. לה, לבריה עלובה זו, אומרים: השכילי! ואני שואל אותך, ראשית, למה נגזרה גזרה זו דוקא עליה? והרי יש בהמות הרבה בעולם, סוסים וחמורים הדיוטים, שלא נתחנכו מימיהם באחת מן הארוות, ואף-על-פי-כן הם מתפרנסים שלא בצער, והלואי שתהא מתפטמת כמותם. והשנית, אמת, שלא התקינה עצמה בארווה ותורת מלמדי הסוסים האבירים לא למדה, אבל אין היא כסוס כפרד הדיוטים, אין הבין כלל. והיכן כתוב, שהסוסים – הכל חייבים בתעודת הארווה? והשלישית, אם אין שעשועיה את בני-אדם ואינה משחקת לפניהם כאותם הסוסים המחונכים, כנגד זה הרי היא מועילה להעולם יותר מהם. אותם הסוסים הרי הם בני-חורין, פטורים מכל עבודה ואינם אלא יודעי ציד ומטיילים במרכבה, והיא בסבלות ובעבדות כל ימיה. העבודה מכלה את בשרה וממעטת חלבה ודמה. יאמרו מה שיאמרו עליה, והטובה הגדולה, שהביאה בעבודתה, מתקיימת לעולם. והרביעית, מה ענין כלכלה ומחיה להשכלה? בכח מה אינם מניחים למי שהוא לאכול ולנשום ולחיות אלא עד שילמוד מתחלה דברים ידועים? כל בריה בשעת יצירה קבע לה היוצר חושים ואברים מיוחדים לעצמה, כדי למצוא על ידם כל מה שהיא צריכה לקיום נפשה. פה לה – לאכילה; אף לה – לנשימה; רגלים להליכה, – ושאר הדברים, כגון דברי שחוק, רקידה וקפיצה ונגיחה באצטדין ובתי-קרקסאות וכיוצא בהן מיני שעשועים, הם דברים שמסתגלים להבריות באחרונה וקרויים בשם “השכלה”.

לא לרצון היו לי הדברים הללו, אף-על-פי-כן עשיתי אזני כאפרכסת לשמוע ואמרתי: נו!… והקול הולך ומדבר:

– אין רצוני להכניס ראשי בחקירה עמוקה, אם זו ההשכלה ודברי שעשועיה טובים הם או רעים, ואם כל אלה, כמו שהם סדורים ומסורים, ראויים ליטול את השם השכלה. כמה מהם הרי מצינו, שהיו נוהגים לשעבר ועכשיו בטלו. וכמה מהם מוצאם מן החיך, כלומר מחוש הטעם, שאינו שוה אצל הבריות. יש שהם כחומר ביד היוצר ונהיו בדברו וברצונו. הרבה דברים יש, שהם דברי הבאי, פורחים באויר ואין להם על מה שיסמכו, ויש שהם סמוכים על מאורעות ועל מעשים הנעשים בעולם, אלא שהמעשים גופם מסוכסכים ונדרשים בכמה פנים משונים, יש דורשים אותם לשבח ויש דורשים אותם לגנאי. – חוזר אני ואומר: אין רצוני להעמיק בחקירות ולהבחין, אם יש ממש בדברי שעשועיכם ואם לטובה הם בעולם אם לא. וכל כוונתי אינה אלא ללמדך, שאותם הדברים טפלים הם לגבי הצרכים, שהחיים תלויים בהם. אכילה, נשימה ותנועה וכיוצא באלה – חובה הן, ודברי שעשועים רשות. הבריה הזו בשעת לידתה לא הרגישה בהם כלל, אלא היתה מתאוה מיד לאכול ולנשום ולהניע אבריה. רשאים אתם למנעה מכבוד, מן הפארים לראשה והענקים לגרגרותיה ומשאר הצעצועים, המזומנים לעושי רצונכם, אבל למנוע ממנה את האכילה ואת נשימת-האויר ושאר צרכי נפשה אי אתם רשאים. על אותם הצרכים יש לה הזכות ואין אתם יכולים ליטלה ממנה. אין אתם רשאים להגביל מקום משכנה של כל בריה, שהרי על ידי כך מתמעטים כוחותיה, ובנטילת זכותה להתנועע במרחב אתם נוטלים את נשמתה. אי אתם רשאים לסגפה ולהכותה באיבה, שמא תחלש והרי אתם גוזלים את זכותה להיות בריאה ושלמה בגופה וליהנות בחייה!

וכשבאנו לכך לא אכלא את פי ואומר לך דברים ברורים. דע, שאין חפץ לבריה זו בהשתדלות מצדך, שיהיו צרכיה נתונים לה בחסד וברחמים, ואף לא שיהיו נתונים לה בשביל טובת-הנאה, שיש להעולם ממנה. הרחמים וטובת-הנאה הם דברים, שקיום העולם אי אפשר לו לעמוד עליהם. אני ככל הבריות – תאמר בריה זו – בשר-ודם כולנו, צרכינו שווים וזכות לחיות אחת היא לנו. וכשחיי יהיו תלויים ברחמיו של מי שיהיה, הרי הוא כמו הודאה, שלו לבדו ראוי לחיות ולא לי, ואם אין הוא לי אין לי להתקיים. וכשזה יחייני בשביל טובת-הנאה, שיש לו ממני, הרי הוא כאלו הוא העיקר ותכלית הברואים ואני לא נבראתי אלא כדי לשמשו ולהועיל לו בחיי הבלי; ובאמת הריני נפש חיה בשביל עצמי. שומע אתה, שתדלן נכבד ורב חסד? לסמוך על רחמיכם ועל טובת-הנאה, שאתם מקבלים ממני, איני יכולה. היום רוחך טובה ותחנני, ומחר רוח רעה תכנס בך ותתאכזר עלי, או שלא אוכל מחר לתת לך תוכן הלבנים כתמול שלשום ויחרה אפך בי ותגזור עלי כליה. לא, שתדלני היקר, לא על רחמים ולא על הנאה, אלא על האמת והצדק העולם מתקיים. מה אתה אומר, פטרוני?

– מה אומר ומה אדבר – גמגמתי בלשוני – אין הדברים אלא דברי “רוח”: הרוח מדבר היום מתוך גרונך!

פרק שבעה עשר

אל תפתח פה לשטן

– הנני! – אמר אחד, פלוני אלמוני, שיצא פתאם מתוך החורשה ועמד לנגדי – הנני כי קראת לי!

ראיתי את הפנים החדשות ונתבהלתי. בעל בלורית גדולה הוא וסבוכה, כובע אדום עם נוצות מכל מיני עופות על ראשו, ערפו שמן ובריא ועיניו איומות ומראהו מראה גזלן נורא, שרבים המית בחייו. טעם מיתה הייתי מרגיש באותה שעה, כאלו חרב חדה של זה מונחת על צוארי ובא קצי. ואני עוצם עיני ואומר וידוי בלחש.

– שׂא עיניך, בחור! – אמר לי, מוציא מפיו שחוק משונה, שאין האוזן סובלתו, וקול השחוק הולך בכל היער ומתחלק לכמה וכמה קולות, כאלו אלפי מכשפות קולניות פצו פה בבת-אחת.

– שחוק זה הוא שחוק גבור על חלש – אמרתי בלבי. עוד מעט אלך לבית-עולמי ואינני! – ומעשה שטן, היה חן עולמנו גדול עלי אותה שעה, טוב ויפה יותר מכל תענוגי העולם-הבא. כמה נאה הוא העולם הזה וכמה נאים הם בני-אדם! אשרי מי ששוכן כאן וחלקו בין החיים. ואלמלי רבים מאותם בני-האדם הרגישו מה שאני הייתי מרגיש באותה שעה, היו אומרים: שקר הכבוד והבל גאות אדם! התּחרוּת למה, הקנאה והשנאה, הקטטה והמלשינות על מה ולמה? כל בני-אדם הרי אחים הם. אל אחד בראם ואב אחד לכלם. פלוני, למשל, איש צר ואויב, משׂטין ושונא את הבריות, הרי היה מתודה ואומר: אוי לי, שלא חכמתי בתחלה והייתי מתגולל על בני אדם נקיים ומקנטרם בדברי חירוף וגידוף: הללו – גרים גרורים, סופגים לתוכם נכסי האזרחים ומכת-מדינה, הם, והללו תגרנים רמאים הם, בזויים ושפלים וכל רגש כבוד אין בלבם, אוי ואבוי לי! הייתי בעל-חמה, צר-עין ורע-לב ופטפטן גדול. חנפתי לגדולים, טפלתי שקר בכתב ובפה ומסרתי חלשים ביד חזקים, מעטים ביד רבים. מה עשו לי אותם הנדחים והנרדפים, הגולים האומללים, שהרעותי להם? מרובות צרותיהם של העלובים הללו, יסורים ומיני פורעניות באים להם מכל צד, תלאות ואנחות, דחקות ודאגות בכל יום, ובאתי אף אני ועמדתי עליהם להוסיף על צרותיהם.

בשעה זו, שהייתי בסכנה להפטר מן העולם, נתחבב עלי העולם וכל בריותיו, והייתי מתאמץ לפקוח את עיני ולראותו עוד הפעם.

עולם הפוך נראה לפני, ערבוביה משונה, נצוצי אש מנצנצים בעיני וקול זוועות באזני. טפות של זיעה מבצבצות ויוצאות בבשרי וזרם של קור וחום ביחד עובר בכל גופי. גלגלי-אש מגוונים משונים חוזרים על פני ובתוכם כלב גדול ושחור עומד, לוטש עיניו וחורק שיניו ומחליף צורתו בכל רגע, עד שלבסוף הוא לובש צורת אדם-פרא ואני מכיר בו את זה, שראיתי בתחלה!

עמדתי לפניו ברתת וזיע כעכבר לפני החתול, שהולך ומשחק עמו עד שחונקו ובולעו.

– אם כך אתה מתפחד – אמר לי האלמוני בגובה וגאון, נותן עיניו בי – דע אפוא מפני מי אתה מתפחד ולפני מי אתה עומד. אני הוא הפותח שער בפני כל, לעבור בו מן העולם ועד העולם. הללו יוצאים ומתעלמים והללו נוצצים ובאים. בכחי אני עומד תמיד בפני זה שכנגדי, מתגרים אנו זה בזה, דוחים ומקרבים, מכניסים ומוציאים ועושים כל מעשינו זה להפך מזה, ועל ידי תחרות זו יקום דבר ומעשים מתוקנים יוצאים מתחת ידינו. אני לבדי מראשית הייתי שׂורר בנחלתי, ויוצא מחלצי שהיה לאור עולם, שכח מאין הוא בא ומשתדל להמעיטני ולצמצם שכינתי, ואני והוא עוקבים זה אחר זה, ימים ולילות ינקפו – והנה “הזמן” אחרינו. אני – שׂר החושך, אני השׂטן, אני אשמדאי, מלך השדים!

קריאת “שמע”, שהיא סגולה בדוקה ומנוסה מפני המזיקים, לא הועילה לי להסיר שטן מלפני, אדרבה, הוא מתקרב אלי, מסתכל בי בעקימת חוטם, שוחק ואומר: חזק חזק! – ונתחזקתי.

– שׂאני ואשאלך, אדוני הגדול והנורא – אמרתי לו ביראת-הכבוד – מתוך הדברים שאמרת נראה לי, שאתה וזה שכנגדך נחלקים אַתּם "בהויות " העולם. מה שזה מקרב אתה מרחק, מה שזה מושך אתה דוחה, הוא מרכיב ואתה מפריד וממנו וממך תסתייע הבריאה, וגלגל חוזר הוא – “הילודים למות והמתים לחיות” תנועה עולמית בה ומקום וזמן הולכים ונעשים על ידה. ואם הדבר כך הוא ויפה דנתי, הרי אין רע יוצא ממך לעולם.

– זהו מה שרציתי לומר לך, שאין אני מפסיד את העולם כמותכם, בני-אדם. מתוך רשעתי, כפי שאתם סוברים, אין הצרות מתרבות בעולם כמו מטובכם. אני הלא שטן המשחית נקרא אני אצלכם. בכל צרה שלא תבוא הכל קובלים עלי ומרשיעים אותי, ואף-על-פי שאין הצרה נראית כל כך בעולם. ואתם, בני-אדם, הורגים ומפילים רבבות חללים בפעם אחת, וצרות רבות ויסורים קשים באים על ידכם, ואף-על-פי-כן טובים וישרים אתם קרויים! ולא עוד אלא שאתם מבקשים לקבל שכר על מעשיכם הללו, שהרי מעשים טובים הם לפי דעתכם. חכמים אתם בעיניכם, חכמים גדולים, מוצאים חסרונות הרבה במעשה-בראשית ושגיאות בסדר העולם ומדמים, שאתם השׂכּלתּם יותר ואתם הייתם בוראים עולם שכּולו טוב, וכשנטלתם עולם בנוי ומשוכלל זה קלקלתּם אותו בכל מקום, כתינוק מקלקל את האורלוגין הבא לידו. אני מה שבטיבי אני. בכל הבריאה כולה שולטים חוקים קבועים לכל הבריות, והכל שווים שם, אין אחד נבדל לטובה מחבירו. אין שם לא טוב ולא רע, לא רחמים ולא אכזריות, אלא הכל מתנהג על פי חוקים נאמנים וקבועים לעולמי-עולמים. ואתם בני-אדם באלה לא חפצתם. נתפרדתם לגויים ולשבטים, לכתות ולמעמדות, למפלגות וצבּוּרים, ודתיהם ודיניהם של אלה משונים משל חבריהם.

– אבל כנגד מה אתה מדבר זאת? – אמרתי לו, נכנס לתוך דבּוּרו.

– כנגד מה שאמרת קודם אני מדבר. כנגד חבורות של חסד ובעלי-הרחמים שבכם. רצוני להודיעך, מהיכן באו אלה לכם ומה הולידם. בשביל כך אתם צריכים לרחמים, וחבורות של חסד הולכות ומתרבות במקומותיכם, בשביל שאכזריות, נגישׂה ואלמוּת מתגברות אצלכם. ואלמלי אמת ויושר היו שולטים בעדתכם, לא הוצרכתם לרחמים, ובעלי-טובות וחבורות של חסד לא היו מצויים כל כך אצלכם. שומע אתה?

– בע!… גמגמתי בלשוני.

– בע זה, שאתם מבעבעים פעמים, קל להבין יותר מדבּוּרכם. בעסקי עצמכם אתם מדברים כפקחים. לבכם יודע מה יפה לכם, ואותה מבקש ודורש גם פיכם. וכשיזמן לכם להסיח על עסקי צבור בכתב או בפה, באסיפת עם, אתם יוצאים מדעתכם ונעשים שוטים. אותו דבר המתבקש אין אדם נותן לבו עליו, הפה דובר שלא כענין, מרבה משל ומליצה, מעקם דבּוּרו לכאן ולכאן ומערבבו ואינו מסיים במה שפתח. ידוו הדווים, איך בני-אדם מעקמים את דבּורם, מתנה טובה זו, ומגלים את חפצם בקושי יותר מבהמות. שומע אתה, שוטה?

– שוטה אני ואיני יודע מה אתה סח ולהיכן דבריך מגיעים – אמרתי לו בעקימת שפתים, כמתרעם על שפגע בכבודי, מחריש עליו רעה בלבי ואומר: “שדי, קרע שטן!”

– הדברים מגיעים לך – לאגרתך ולאגרת החברה ולכל השיחה שלך עם הסוסה, שעלתה באזני. ואני אמרתי, יפה “בע” זה, שבעבעת כחמור, במחילת כבודך, מכל דרשותיך. הגע בעצמך אם לא שוטה אתה! סוסה דוויה עומדת לפניך, בריה כחושה ורעבה, שהיא נזקקת למזונות כדי להחיות נפשה, ותחת חשש ושעלי-שׂעורים אתה רוצה לזכּות אותה בתורת המשחק ודברי שעשועים! ולא אתה בלבד עושה כך, בוא ואראך שוטים רבים פטפטנים, האומרים לפני עניים מדוכדכים דברי-כבושין ודרשות של הבל כמותך – בשביל שאני שׂטן דרכּי להיות שט בעולם, ואני מעורב שם עם הבריות ובא לבתי הגדולים אנשי-השם, רואה את מעשיהם ושומע את שיחותם והכל גלוי וידוע לפני – הרבה שוטים ראיתי בין החכמים, ובין המוכיחים והדרשנים יותר מכּולם. השוטים הללו רוצים לבער כמה וכמה רעות מן העולם בדברי תוכחה ומוסר, ואינם יודעים שאין אותן הרעות באות ומתקיימות אלא על ידי כח גדול, שהוא מולידן ומחזיק בהן, ואין כח בפה לדון עם זה, שתקיף ממנו. מניח אני את הרעות הכלליות, שהן רעות כל באי-עולם, ואיני מדבר אלא ברעות פרטיות של ישראל, ולא בכל הרעות אלא במקצתן, לדוגמא. הדרשנים והמוכיחים שבהם קוראים תגר על המלמדים, שאינם לא בתורה ולא בדרך-ארץ ומעמידים תלמידים בורים ופראים כיוצא בהם. מלמדים קטיגוריא על הנשואים המוקדמים, על מנהגים זרים ובטלנים טחי-תפל, שוגים ומשגים, על בעלי-טובות ועל שתדלנים, העוסקים בצרכי-צבור, כביכול, וכיוצא באלה, המתרבים וצומחים ביניכם כעשב הארץ. הם מוכיחים, מזהירים ואומרים: הגיעה השעה להבין ולהשכיל ולהפטר מכל הרעות האלה! אבל מה הועילו בתוכחתם? הדרשה ידרשו והכל מתנהג כשהיה. ולמה? מטעם פשוט זה. מפני שבעולם שולט חוק אחד לכל בני-בשר, לאדם ובהמה יחד, לא יועילו לנגדו דברי מוסר ותוכחות; חוק אמיץ-כח, גבור מכל הגבורים וסרבן מכל הסרבנים, וכשמעכבים עליו הוא מתהפך בתחבולותיו ומוצא לפני אלפי דרכים אחרים לצאת לפעלו. חוק זה הוא – “אכילה”, שהכל צריכים לאכול, וכל אחד ואחד מן החיים מבקש פרנסתו, להתקיים בכל תחבולה שהיא! המלמדים מה הם? – אלו אוכלוסי בני אדם בכם, שמתאוים לאכול וחפצים לחיות, ואי אפשר להם למלאות תאותם זו אלא דוקא על ידי הבאת בניכם לבתי-ספר שלהם. פרנסתם היא שכופה אותם לבקש תחבולות ולעשות כל מה שבידם, שבניכם יתלמדו אצלם על-כרחכם ושלא בטובתכם. בפני הרי עומד כח גדול, חוק עולם הוא הנלחם עמכם, והמוכיחים הצעקנים לא ינצחו אותו בקול דבריהם. והוא הדין בנשואים מוקדמים. רבים יש בכם, שאי אפשר להם להתקיים אלא דוקא על-ידי שדכנות, והם יושבים ומזווגים זיווגים והולכים ועושים תחבולות להשׂיא את בניכם כשהם קטנים. אתם על-כרחכם מוליכים את בניכם לחופה קודם זמנם. שלכך יש אצלכם כתות-כתות שדכנים, ואלה על-כרחם הם שדכנים, עוברי עבירה, מפני שהיא פרנסתם ועץ-חיים היא למחזיקים בה. וכך הוא הדבר במעשי תעתועים. אותם המתעתעים הלא הם מחנות של בטלנים, שאי אפשר להם להתקיים אלא דוקא על ידי דברי תפל, והם מערימים לחבב אותם עליכם. אתם על-כרחכם משמרי הבלים, שלכך יש בכם מהבילים, והם על-כרחם מהבילים, שבכך הם מתפרנסים וחיים בנימים. כיוצא באלה “בעלי-טובות”, השתדלנים שלכם – אלו בני-אדם פחותים, שלא היו יכולים להתקיים אלמלא נתמנו מעצמם ובתחבולותיהם אפוטרופסין עליכם, לפקח על עסקיכם ולעשות עמכם טובות, כביכול. הם על-כרחם משפיעים עליכם טובות, ואתם על-כרחכם מקבלים את טובותיהם. אלה, ועוד מיני נפשות הרבה כמותם, מטפלים בכם, ככלבים שמטפלים בנבלה, ומתאמצים שתהיו עומדים בין המהלכים. כל באי עולם הולכים וגדלים בהמשך הזמן וצרכיהם ודרישות חייהם מתחדשים והולכים עמהם, כהחלזון הזה שגדל ומלבושו גדל עמו. ואתם עומדים כאדני-השדה, מין חיה זו בצורת אדם, מחוברת בטבורה לארץ, ואינכם זזים ממקומכם.

חוזר אני ואומר, שבפניכם עומד כח גדול, חוק טבעי נלחם עמכם על ידי המחנה העצום של אותם בני-אדם, שמבקשים אוֹכל, וכל מעשיהם וכל תחבולותיהם אינם אלא לשם פרנסתם וקיום נפשם. אתם נזונים ומתפרנסים זה מזה. אתם אוכלים ומכלים זה את זה. ואלמלי שערי הפרנסה לא ננעלו בפניכם, והרשות היתה נתונה לכם לחיות ברווחה בדרך כל האדם, הרי כל הפגעים הרעים הללו לא היו אצלכם. וכשיהא רצון לפתוח שערים, וכל הארץ תהא לפניכם, הלא כל הפגעים האלה כעשן יכלו מאליהם ותהיו נגאלים מכל צרותיכם גאולה שלמה במהרה. אבל כל זמן שאני, אשמדאי, קיים לא אתן לעשות דבר זה. אני אהיה עם פיפיות העוסקים בכם, שיהיו נושאים-ונותנים, דנים ומתוכחים ודורשים כל הימים ואינם עושים כלום. אין אתם נתּנים אלא לדרשה, לדרוש בכם – ודינכם לא יהא נגמר לעולם. סגור לפניכם דרך החיים וחנינה אין לכם! לכו פשטו ידיכם זה בזה, איש את בשר רעהו אכלו והעור זה מעל זה הפשיטו – והרוח ישא את כלכם!

– אוי, אוי לי! – צעקתי, נאנח ומניח ידי על ראשי – מה עשינו לך? ולמה אתה כך צורר אותנו?

– למה אני צורר אתכם? – החזיר לי, חורק עלי בשיניו – שנאה כבושה בלבי עליכם על שהייתם מסגפים אותי.

– מה אתה סח? – אמרתי לו, תוהא ומשתומם – אנו סגפנוך, אנו?!

– שלמה המלך שלכם! – אמר לי ברוגז וקצף גדול – המלך שלמה שלכם תפס אותי לשעבר, אותי האשמדאי, משׂים הקולר בצוארי, ואני זכור באיזה צער הייתי נתון.

– אבל אנו מה? – אמרתי לו – מה אנו חייבים? למה נסבול עכשיו בשביל מעשה שהיה לפני אלפי שנים? והדיין הלא חובה עליו לשמוע דבריהם של שני בעלי-דין. אוי, אוי מה חטאנו ועל מה אנו נענשים?

– המלך שלמה שלכם הוא! – גער בי בנזיפה ובעט בסוסתי העלובה, שהיתה עומת לה כל אותה שעה מן הצד ברתת וזיע – אתם חייבים, אתם! ועתה ארורים אתם ורבצה בכם כל הקללה, שאני מקלל אתכם: הוו רואים את הכל ולא מה שראוי לכם לראות. הוו נשמעים לכל ולא לאוהביכם הנאמנים. הוו מרבים לדבר על עסקי אחרים, שאינם שלכם, וכשיהיו אחרים מדברים בכם תקפצו פיכם והדבּור יסתלק מכם. לכו בכל הדרכים ולא בדרך חיים ואושר. “בעלי-טובות” שלכם יפרו וירבו כפרעושים בימות-החמה, ויהיו משפיעים עליכם טובות הרבה כל כך עד שתחלו מרוב טובותיהם ולא יהא בכם עוד כח לקבלן. אותן החברות ואותם הגבאים ואותם שלוחי-דרחמנא יציצו אצלכם כעשב-השדה, וספרי החשבונות יהיו כלים ואובדים. הטסקאות שלכם לא יהיו בטלים לעולם, הבו כסף, הבו זהב, ותחת בשר אכלו עצמות! העשירים, בעלי-כיסין שבכם, יהיו מפזרים ממונם על דברים מיותרים, לא מועילים, ובכל מקום שהם זרים בו ואינם מתבקשים שם, ועל דברים שיש צורך בהם, ובמקומם, לא יתנו פרוטה אחת. הוו רחמנים אלא דוקא לאחר זמן, כשאין לתקן עוד ברחמיכם: כשזה ירד מנכסיו ומכבודו ומחזיר על הפתחים, או כשזה נתדלדל מרוב עוני, גוסס ונוטה למות. ובשעה שזה עומד עדיין על מעמדו ועוסק ומבקש להתפרנס בכבוד הורידוהו ועשו אותו מדרס תחת רגליכם! צדקה לעניים ולבטלנים ולדוויים על-כרחכם תתנו, וכל מה שתתנו להם כן ירבו וכן יפרצו, ולעולם לא יפסקו מקרבכם דלים ומדולדלים, נגועים ודוויים, בטלנים וחסרי-לחם; ולגדור בפני העניוּת והבטלנית, כגון ללמד בני העם אומנות, דברי חכמה ודרך-ארץ, שמפרנסים את בעליהם – את זאת לא תבינו ולא תעלה על דעתכם. רוח שטות יהא נכנס בכם ומקופת הצבור והטסקא, שבני העדה, ורובם מדלת העם, משתתפים בה, תרימו חציה לבית-החולים, לוקוס זה, שמכלה ממונכם ומקצתם של חולים עניים זוכים להתקבל בו בחנם קודם מיתתם, וחציה השני רובו תרימו לדברים שבקדושה ולבטלנים ולנמושות, וקצת לחנוך נערים מדלת-העם בבתי-ספר של העדה, ולשם לא יהיו מתקבלים אלא כדי עשירית מהם, והנשארים ירעו עד שיסתאבו ויפּרעו באין מוּסר, וכל מיני בטלנים וריקים וקבצנים דווּיים ומדולדלים מהם יצאו ויטילו עצמם על הצבור. וכך יהא גלגל של צדקה ועניות, של גמילות-חסדים ובטלנות וקבצנות חוזר בכם לעולם. ואם יאמר אחד לתקן המעוות לא תאבו ולא תשמעו לו, ושמא זה חכם הוא וכסף אין לו, תרחיבו עליו פיכם וצא, צא תאמרו לו, הואיל ואצלכם בעלי-בתים אמידים יושבים בראש ובעלי-המאות להם הדעות. בצרכי העולם-הזה תשתדלו כל אחד ואחד לעצמו, ובצרכי העולם-הבא ישתדל, כדרך הערב, אחד על חברו, ובשביל כך יהיו אחרים מאומות-העולם נוהגים בכם דין ערבות, ובכל דבר תהיו ערבים זה לזה בפניהם – איש אחד יחטא וכל ישראל חייבים. הגדול בכם יהא משפיל עצמו לפני גוי קטן באומות-העולם ומשתבח בחברתו, ואצלכם, בתוך אומתכם, הצעיר ירהב בגדול והנקלה בנכבד, ההדיוט יקפוץ בראש והשוטה יאמר חכם אני. עם-הארץ יהא מלעיב בתלמידי חכמים, ובוּר יהא בעיניו ירא-שמים יותר מיודעים את התורה. התחרחרו והתחרו זה בזה, איש את רעהו חיים בלעוהו – תבלעכם ארץ והרוח ישא את כלכם! כך נאה וכך יאה לכם. ואני באידכם אשחק, אלעג מרוב שמחה!

שחק האשמדאי – ונתמלא כל היער שחוק גדול. שחק והלך מעיני.

פרק שמונה עשר

ישראל תלוי ועומד

שחוק גדול עלה באזני, לעג של “לצים”, נביחת כלבים ולחישת שרפים. אוי, ראשי, ראשי! הארץ מתנודדת תחתי, אין מעמד לרגלי, ודומה שאני תלוי ברפיון.

– ברחא! – קול ברמה נשמע – לך הזדווג להלז, התקן אותו כראוי לו והביאהו אחר-כך אצלי למקום פלוני…

ומיד ראיתי כמראה גבר לפני ומראהו משונה מאד.

– הרי לך, ישראל! – אמר לי לאחר שנסתכל בי וסטר על פני ביד חזקה שתים.

– מכות-לחי הללו מה טעמן?! – תמה אני עליו.

– יאה מכת-לחי לישראל. זהו לך הטעם האחד; והשני, כך היא דרך נתינת-שלום אצלנו.

– אין דרך זה של נתינת-שלום – אמרתי בתרעומות – אלא אצל המזיקים.

– כדבריך כן הוא – החזיר לי בעקימת פנים משונה – אני אחד “משלהם”. כך נוהגים אנו המזיקים. אבל למה אתה תוהא כך, כלום לא נהגו בך מנהג זה גם בני-אדם?

לא ידעתי מה להשיבו ושתקתי.

– חייך, ישראל, שמצאת חן וחסד בעיני. הרכן נא ראשך ואשים מצנפת זו עליו.

– מצנפת זו הרי למשוגעים היא – צעקתי בחמת-רוחי – אי אפשי בה! עשה לי מה שתעשה: הכני, חבלני ומצנפת זו אל תשים בראשי, לא משוגע אני!

– שוטה שבעולם אתה, ישראל! אינך יודע שכוונתי לטובה. מצנפת זו, הלובשה – מיד נעשה “רואה ואינו נראה”, ולך נאה זאת. להיות אינו נראה אין לך, ישראל, מדה טובה הימנה. היא תשמש לך סגולה יפה לפרנסה ולחיים טובים ולשלום, והיא תהא לך תריס בפני הפורענות בעת צרה. בקרוב עליך מרעים להכותך באגרוף-רשע, תשים המצנפת בראשך עד חוטמך ותתעלם מעיניהם ולא יראה ולא יזכר שם ישראל עוד.

– אבל במה זכיתי לך, לחסדך זה?

– מזלך גרם. יש מזל לישראל! כך אני מצוּוה וכך אני עושה.

כאמן פדגוג, או כריש-דוכנא, יעיר תינוק, ירחצהו, ילבישהו, יקחהו, ישאהו על שכמו, כך היה ברחא מטפל בי. מעמידני תחת קילוח מים קר, דש ומחליץ עצמותי, מלבישני כתונת משונה, מצנפת ובגדי-בד ועושה לי עוד כמה דברים הצריכים לגופי. ברחא היה שד טוב ודברני ומשמשני באהבה וּבשקידה רבה – מישב עלי את מצנפתי, מקנח את חטמי, נהנה מזיו צורתי ומספר לי נוראות בשדים ודרכי חייהם. השדים כתות-כתות הם, זו משונה מזו, וברחא היה מ"כת לצנים". הלצנים רמאים הם, מבדחים את הבריות במעשי-תעתועים ופעמים גם בהוללות רעה. לילות רביעי בשבת ומוצאי-שבת יפים יותר לכל חפציהם. ובאותם הלילות הם לובשים צורות, איזו שירצו, צורת אדם ובהמה, ומתעתעים בעוברי-דרכים. סח לי ברחא, פעם אחת נראה לתלמיד-חכם אחד בדמות מטרוניתא נאה והיה משחק בו ומתעלס עמו עד קריאת הגבר, ומיד חמק עבר, מאריך אף, כלומר חוטם, ושוחק שחוק גדול. ושוב היה מעשה ונראה בליל רביעי לעובר-דרך בדמות איל כפוּת. ירד זה מעל קרונו ונטל אותו והטילו לתוך הקרוב, ועד שזה טרח בו עמד ממקומו וקפץ ונעלם מעיניו. לבעלי-שמות שלנו ולמכשפים של אחרים, להם ולהשבעותיהם ולחשיהם שחק ברחא ואמר, שהם שחקנים. השדים אינם משגיחים בהם. כשפשפשתי בראשו ואמרתי לו בתמיה: לא מצאתי לך קרנים! נתמלא פיו שחוק ואמר: קרנים לנו לא היו ולא נבראו אלא משל הן. כקרנים הללו, שהנשים עושות לבעליהן אצלכם. וכששאלתי אותו על דברים שבצנעה ואמרתי לו מה ששנו חכמים בשדים, שהם אוכלים ושותים כבני-אדם ומשמשים מטותיהם כבני-אדם ופרים ורבים כבני-אדם, נענע לי בראשו ואמר, לא די להם שפּרים ורבים כבני-אדם, אלא גם עם בני-אדם. והביא ראיות מן התורה וממדרשי הגדה. הרי הנחש הקדמוני, זהו סמאל, השיא את חוה לדבר עבירה ועיברה את קין. ואדם הרי ק"ל שנה בא על הקליפות והוליד שדין ורוחין ולילין. ובני האלהים, הם שמחזי ועזאל, הרי באו אל בנות-האדם וילדו את הנפילים. אף-על-פי-כן מוטב היה שלא היית דורש בעריות. הרי פנוי אתה, בחור למעלה מעשרים שנה, אוי ואבוי לך! – גער בי בנזיפה, מרים ידו עלי וסוטר אותי בכח, סוטר ואומר: בחור, במופלא ממך אל תחקור. הרי לך אחת ושתים! אין לך עסק בנסתרות. הרי לך אחת ושלש!… למען תדע ולמען תספר “באזני” הבחורים כגילך, שלא ינבלו את פיהם וקולמוסם בדברי-אהבים!…

מכות-לחי הללו היו יפות לגופי, שהפילו עלי תרדמה חזקה וישנתי כמי שבא מבית-המרחץ. כמה ישנתי איני יודע, אלא כשהקיצותי מצאתי את עצמי מוטל בידו של אשמדאי והוא מטייל עמי וטס באויר!

פרק תשעה עשר

ופרח ישראל

– ברוך-הבא! – אמר לי האשמדאי בסבר פנים שוחקות – שמח לבי לראותך, ישראל, פורח באויר… ראה, כל חללו של עולם לפניך הוא!

קול המון הולך ומתגלגל באויר העולם, והקול הולך וחזק, ומיד נראו לפני מחנות-מחנות של רוחות ולצים וכל מיני שדים ומזיקים, ובתוכם מלחשים ומנחשים, נשים כשפניות וקליפות, בחורות וזקנות מכל אומה ולשון. אלה רוכבות על צבועים ושקצים, קטנים וגדולים – על עטלפים ועל דרקונים, על ינשופים ולטאות, ואלה רוכבות על מכבדות חבוטות, על מגרפות ומרדאות. ואספסוף זה כלו טס במהירות וברעש גדול.

– לאן הם נחפזים והולכים? – תוהא אני בלבי ומשרבב את חוטמי, שהוא משמש לי כקרני-המישוש לרמשים. ובנדנוד אברי גופי עוררתי עלי את האשמדאי, ארכי-שד זה, שכבר הסיח דעתו ממני, והפך פניו לי ואמר:

– מה שלומך, חביבי? מה אתה ומה חייך, ישראל, בעולם התחתון שם? סלח נא, שלא נהגתי בך מנהג דרך-ארץ ולא שאלתי לשלומך תיכף, כשראיתיך אצלי.

“מה אני ומה חיי שם?” אתה שואל. מה אומר לך? – משיב אני בגמגום – עט, לא כלום! אני חי… אלא… אלא העסקים שבתו… אין משׂתכרים…

– משמע שאין רע שם אלא זו בלבד – אמר האשמדאי, מעמיד עלי פניו בשחוק של ערמה – ובכלל טוב לך ונהנה אתה בעולמך. אשריך, ישראל! אבל… למה זה אתה נע-ונד, חביבי, כאילו צר לך המקום שם? הרכן נא ראשך וראה את הארץ מתחתיך!

דבר זה לא היה ניחא לי. הארץ, שהיא אם-חורגת לי, לא משכה את לבי לה, והייתי מערים להאשמדאי ומשׂיאו לדברי פוליטיקה, שאני מומחה בה, בעזרת השם, שמא מתוך כך תתבטל הגזרה. התחלתי מדבר על המדינות, איזו לחרב ואיזו לשלום, והכל בערבוביא, ובלבלתי את העולם כסנחריב בשעתו.

– אל תתחכם הרבה, ישראל, ועשה מה שנגזר עליך – גוער בי האשמדאי וכופף ראשי למטה – הביטה וראה!

– אני מביט, מביט אני – אמרתי לו ביראה ופחד – אבל הכל נראה לי מטושטש כמסתכל באספקלריא שאינה מאירה.

– המתן לי מעט ותסתכל באספקלריא מאירה – אמר לי, מעביר ידו על עיני, וכרגע היטבתי לראות, וחרדה גדולה נפלה עלי.

– אל תירא, ישראל! – אמר לי בלעג – אני מחזיק אותך בידי בכח… מה אתה רואה שם, הודיעני!

– פגרי אדם ופגרי סוסים אני רואה, מושלכים על פני שדה. אלה מחוסרי ידים ואלה מחוסרי רגלים, ואלה כרסם נבקעה ויצאו מעיהם. בתוך החללים מפרפרות גויות אדם מגואלות בדם. פצועים ומדוקרים, נאנחים ונאנקים וגוססים ועוד בהם נשמתם. אני רואה פיות פתוחים, עינים בולטות, גולגלות רצוצות ומרוסקות. המונים-המונים של מיני עופות הדורסים, דיות ועורבים, יורדים על הפגרים, מנקרים עיניהם וקורעים בשרם מעל עצמותיהם, כלבים מלקקים דם, חוטפים ואוכלים, חוטפים ובורחים, ובני-אדם – הוי, הוי על בני-אדם! – הם באים על החללים לפשט ולבוֹז, לא את אחיהם המתים, אלא גם את הגוססים והפצועים, שהם חיים עדיין. אדם פצוע לפני שם, פוצה פה, פורש כפיו, קורץ שפתיו היבשות ומבקש מים, ושודדים באים וסוחבים אותו, ממששים את כליו, חולצים נעליו, מפשיטים וחולקים להם את בגדיו. אוי, מה נורא המחזה הזה, אין כח בי לראותו עוד!

– “מה נורא המחזה!” הוא אומר – החזיר לי האשמדאי בלעג, מנענע בראשו ומצייץ בשפתיו – הלא החללים מתי מלחמה הם, דבר רגיל הוא אצל הבריות בכל העולם ובכל יום ובכל עת תמיד. “אין כח בו לראות” – הוא אומר. צבוע! ומלחמות והריגות, הכתובות בתורה ובנביאים, אלה מה הן? זה, שמקדישים את שמו, “איש מלחמה” הוא נקרא אצלם. כשׂר-צבא לבושו אדום וכובע-ישועה בראשו, ימינוֹ תערץ אויב וחרבו תאכל בשר. שם הדבר במנהגו של עולם הוא וכאן הוא מחזה נורא!… אל נא תשקר, ישראל, הבט וראה!

– איני יכול! אמור מה שתאמר, ודבר זה תועבת נפש-יהודי שבי. חוס נא ושׂאני מזה, רוח גדול ונורא!

מחריש ושותק טס הרוח לדרכו. סבור הייתי, שנתקבלה בקשתי ופגעים רעים לא יפגעוני עוד, אבל טעיתי. לאחר שעה קלה עמד הרוח וצווני שוב להביט לארץ מתחת.

על כרחי הרכנתי ראשי – ועיר גדולה ראו עיני. קול המולה ברחובות, דמות המון רב של בני-אדם משתובבים ורצים בערבוביא, סוקלים באבנים באכזריות-חמה, שוברים חלונות, פורצים דלתות, קורעים ומנפצים, חובלים ומזיקים את כל הבא לידם.

– אוי ואבוי! – צעקתי במרירות – עיר זו באיזו מדינה היא?

– אוי לך ואוי לחכמתך! – אמר האשמדאי, לועג לי וסוקר סקירה של ערמה לפמליא שלו – בני-אדם רוב ימי נעוריהם הם מבלים בבתי-ספר, לומדים כל מיני חכמות, ידיעת העולם ו"כתיבת הארץ", מראים באצבע את כל המדינות ואיי-הים, יאורים ונהרות, על פני המפה, וכל כדור הארץ בידיהם הוא. חכמים הם בהלכה וחמורים במעשה… שוטה שבעולם – הפך פניו לי ואמר – מעל מדינת רומיניה הלא אנו פורחים עתה, הבט וראה!

– אוי, אוי! – צועק אני ועוצם עיני.

– תנוח דעתך, חביבי! – מפייסני האשמדאי בדברים כתינוק, מצייץ לי בשפתיו ומחליק את פני, והיה משמוּש ידו זה יפה כקנה-השמיעה לאזני – אם לראות בעיניך קשה לך, הטה אזניך ושמע. עכשיו מה אתה?

– קול ענות חלושה אני שומע, צעקת-אומללים, מעונים ומדוכאים. כלום אין קץ למלחמות, לאכזריות ולשפיכות-דמים?

– אל תתרגש כך, ישראל: אין זה קול-מלחמה אלא קול-שחוק, מין שחוק חדש לבני-אדם לנתוש ולנתוץ ולהכות.

– מי מכה את מי שם! – שאלתי לו.

– כלום אין הידים מוכיחות מי ואין הקול אומר את מי? הקול הרי קול…

– יעקב! – צעקתי, סופד ומניח ידי על ראשי – רבונו-של-עולם, עדת יעקב בנך מוכה: על מה ולמה?

– “על מה ולמה?” הוא שואל – מלגלג עלי האשמדאי וזקנו, זקן-תיש, מתנדנד – טעם להכאה הוא מבקש! שוטה שכמותך, לא הטעם הוא העיקר אלא המעשה – הכאה זו בעצמה! הרי לכך הוא שחוק, שגיחוך ובכיה, רנה וקינה מתערבבים והיו לקול-המולה משונה, להנות בה נפשות רבות. שומע אתה? אל תחקור יותר, ישראל, ואל תבקש טעמים וחשבונות רבים. הטה אזניך ושמע!

– בבקשה ממך, אדוני, הניחה לי! חייך, שלא אוכל עוד לשמוע. קול דמי אחי, הצועקים מן האדמה, קשה לי לשמוע.

– משטה אתה בי! – נזף בי האשמדאי – יבוא ספר דברי-הימים לישראל ויעיד בך, שאתה מדבר שקר. שם אתם מונים מספר למכות ולנגעים, לענויים ויסורים ולכל מיני פורעניות, מוציאים במספר צבאם של גולים ונודדים, בזוזים וסגופים, באי באש ובמים, ומדקדקים שלא להניח דבר קטן מחרפת-הגויים אויביכם. וכל כך למה? למען ידעו הדורות הבאים ויטעמו מרירות-חייהם של אבותם בימי קדם. הצרות מעודדות רוח העם, לפי דבריהם, הן כבודו והן תהלתו ותפארתו לעיני אומות העולם. יקראו הבנים וישמחו על פצעים וחבלים, שנפלו בנעימים לאבותיהם ולהם בימים ההם ובזמן הזה. עכשיו כשהצרה באה וצעקת-אחיו עולה באזניו אין מלומד-בצרות זה יכול לשמוע! – את הדברים האלה סיים האשדמאי במנוד-ראש ושחוק של בוז, לוחצני לחיצה חזקה עד שצעקתי מתוך כאב.

לי לא היתה נראה כלל לחיצה זו. מה מדה היא ללחוץ את האדם ולהלעיב גם בקדשיו החביבים עליו? אבל מה אפשר לעשות אם אתה פורח באויר וכחומר ביד היוצר אתה בידו של ארכי-שד זה? רוצה – ישליכך לארץ ויתרסקו איבריך. כמה שלא יהא רע עליך המעשה של אותו הלוחץ – אמר לי לבי – כבוש כעסך ושתוק, וכמה שלא יכאב לך, דום ואל תתרעם! אדרבה, עשה עצמך תם והראה לו פנים שוחקות. אבל אין ערמה מועילה אלא כלפי מי שרואה לעינים, ואת השטן לא תונה – כל יצר מחשבות לבך הוא יודע.

– דומה, שכועס אתה, ישראל, ורע לך. שמא צר לך המקום אצלי? רשאי אתה לצאת מידי. אין מעכבך. ראה, הדרך לפניך! – כך אמר האשמדאי, מציץ עלי בעין רעה ומעמידני על ראש אצבעו הקטנה. עמידתי היתה מרופרפת. מרוח קל הרי הייתי נופל ונתפזרו כל עצמותי. מר לי, מר מאד.

– לך-לך, ישראל – אמר האשמדאי ופניו כפני מי שנפגע כבודו – אם רע לך אצלי לך-לך!

– אל נא, אדוני – גמגמתי בשחוק של חנופה, מחזיק בכנף האשמדאי בשתי ידי – אדרבה, טוב לי עמך, טוב מאד, רבי אשמדאי! אמת, מלאכי-חבלה שלך פעמים מתעללים בי, אבל אין רע. הרי סוף-סוף טובי-לב הם בטבעם ואני למוד בהם.

ועד שאני מחניף לאשמדאי בחלקות הריני מתגנב לבוא לאותו מקום בגוף, שבדין אין ראוי לי לישב שם.

– ראו נא עד היכן מגעת ערמתו של ישראל! – מלגלג עלי האשמדאי ופושט ידו כמתכוון לתפסני.

הייתי כארנבת נרדפת על צוארה, בהולה ומבוהלה מפחד הציד הרודף אחריה. דעתי נטרפה עלי, חשכו עיני מקול המולה – כשאון מים כבירים באזני.

פרק העשרים

חוצפא כלפי שמיא

כשפקחתי עיני ראיתי מחזה נורא.

במרחבי מרום, לפאת מזרח, נבקעים חלוני-רקיע וראשי-הכרובים מנצנצים מתוכם. שרפים ואופנים פותחים את פיהם ביראה ואומרים: קדוש, קדוש קדוש אלהי-צבאות! ומקהלות מלאכי-השרת עונים אחריהם הללויה, וקולם הולך בעולם והיה לשירה נעימה. כלם מברכים יה ומלא כל הארץ כבודו!

ובתוך מחנה הרוחות מהומה גדולה, קול רעש וצוחה, והם נחפזים דחופים ומבוהלים בחללו של עולם. מתגעש האשמדאי ומתרגז תחתיו, מתעגל כפקעת של גומי וחוזר ומתפשט כהרף-עין בכל כחו בשריקה גדולה, פסוח ודלוג במרחבי-מרום דרך כמה מאות פרסה, ופתאם הוא עומד, מרים ראשו כלפי מעלה, מנענע ידו בחרפה, מגדף ואומר:

– אני יודע אתכם, בני-האלהים, מי אתם ומה אתם! עבדים אתם, משרתים נכנעים, גולמים, עושים הכל לא מדעתכם ורצון-עצמכם. גם אותו… את קונכם יודע אני. לו נעים תהלה, ברכות והודאות, שנותנים לשמו. הוא מתיר לעצמו כל מה שאוסר לאחרים. אחרים צריכים לגמול חסד לא על-מנת לקבל פרס, ולעשות טובות לא על-מנת לקבל הודאה, ולו חייבים להודות, להלל ולשבּח על כל נשימה ונשימה שבע ביום. ואתם משרתיו עושי-רצונו אינכם קמצנים ומרבים בשבחיו במדה גדולה. חנפים אתם, בטלנים, נמוכי-רוח ושפלים!

ברכות-השחר, שהייתי קורא כדרכי כל יום, פסקו באמצע מדברי-חירוף וגידוף אלה. כלום יש מקום לעבודת-הבורא, יתברך שמו, כשאתה נתון בידו של זה!

פרח האשמדאי במרומים והרוחות פורחים אחרי למרחקי-עולם, ופתאם עמדו!

חושך מסביב. חזיזים וזועות, קול רעם וקול רעש – הוא קול תוהו-ובוהו, קול התוהו-הקדמוני, שנגרש לתוך גבולו במאמר יוצר-בראשית ומתפרץ בזעף כחיה-רעה לצאת מכלאו ולשטוף מקומו של עולם; הוא קול האשמדאי, שמסרט בצפרניו, מקיש בכנפיו על שערי-צלמות ומבקש מוצא לחושך, שיצא ויכסה ארץ ומלואה.

מה נורא המקום הזה! שם גבול בין האור ובין החושך הקדמוני, בין מעשה-בראשית ובין התוהו. איתני-עולם הללו שונאים זה את זה, הומים ומתגעשים ונלחמים זה בזה. עננים חשכים מתנשאים כהררים ועולים ובאים לכסות הארץ. אבל הכרובים, שרפי-קודש אלה, אחוזי-חרב, העומדים על משמרתם, בקולות וברקים גוערים בהם: עד כאן תבואו ולא תוסיפו! – ושבו האיתנים לגבולם.

העולמות – אלה מאלה שונים בחלופי ימים ולילות. בעולם אחד עמוד-השחר עולה והולך ומאיר. בני אלהים מספרים כבוד-אל וכל החיים מקיצים ומפארים ליוצרם בנחת-רוח, ובעולם אחר לילה, בו ירמשו מיני בריות משונות, רוחות רעות ומזיקין שואגים ככפירים לטרף, אימה וחשכה גדולה שם.

היתה לי ישיבתי בחיקו של האשמדאי כזו של יונה במעי-הדגה. שנינו היינו שרויים בצער, אבל צערי היה גדול משלו. יונה אפשר היה לו, על-כל-פנים, להיות מתפלל, קורא מצרה לו ומבקש עזרה, ואני הרי אנוס הייתי לשתוק, שלא ישמעו המזיקים את קול שועתי, חס ושלום, ושלא יהא השטן המשחית נזכר בי ויטילני לתהום עמוקה מתחת.

קול המון במרומים. עולמות סובבים והולכים. שמשות וירחים, כוכבים ומזלות, כל אחד במסלתו הולך, ועל סביבותיו הוא חוזר. הללו זורחים והללו שוקעים. חוק וזמן לכלם ולא ישנו תפקידם. אשמדאי רואה וכועס, חורק שיניו ונושא חרפה על כל העולם כלו. דומה, שלא הצליח הפעם את דרכו ולא נעשתה מחשבתו, להדיח פמליא של מעלה ולהמרידם באל עליון. הוא מאסף כל גדודיו להסיעם שוב לעולמנו, שנראה כנקודה קטנה במרחבי רקיע. עולמנו זה טוב לו מכל העולמות, כאן רבים הם עושי-רצונו ויש לו תקוה, שסוף סוף ינצח במלחמה את רבונו וידו תהיה על העליונה.

– מה לי השמים ושמי-השמים אם עבדות שם. בני-עליון כולכם הלא מוּכְנִים וגולמים אתם ואינכם יכולים לעשות קטנה או גדולה בעצמכם אלא ברשות רבכם! – מנבּל האשמדאי את פיו ורוקק נחלי גפרית וזפת בוערה, שני אגרופיו נשואים למרום ועיניו לפידים. קורא לחילו הגדול, בני-סייעתו, ומזרזם לפרוח אחריו.

האשמדאי פורח לפני חילו. בטיסה אחת הוא עובר עולם אחד מעולמות עליונים הרבים. הארץ הולכת ומתגדלת משעה לשעה. ויותר שמתקרבים לה, דעתו של אשמדאי הולכת ומתישבת ביותר ומהירות פריחתו הולכת ומתמעטת. הוא מעופף בעצלתים, מחליץ עצמותיו, ממשמש באברי גופו להנאתו ומביא ידו לתוך חיקו, ודאי לשם חיכוך נתכוון, ותפס שם בהיסח-הדעת אותי!

– אכן נתפשת, ישראל! רגע אחד יסיחו דעת ממך ואתה יוצא מחוץ לגבולך, זוחל והולך מעט מעט לפני-ולפנים עד שתגיע ותעמוד כעצם בגרון. עכשיו יטריח נא רבי ישראל ויצא! – אמר האשמדאי בלצון, גורר ומוציא אותי, בבקשת מחילה, מחיקו וממעך אותי אגב-גררא באצבעותיו.

מעיכה זו היתה קשה עלי, אף-על-פי-כן לא רפתה רוחי בי. אני מעלה על דעתי באותה שעה את הנסים והנפלאות, שנעשו לי, ואת כל הקורות אותי בימי, ואומר: חזק, ישראל! אם היה כח בך להיות שט בעולם מקצה השמים ועד קצה השמים ולנוע בתוך כל מיני מזיקים ורוחות רעות ואתה חי וקיים, מובטח אתה שתצא בשלום, בעזרת השם, מכל צרה וצוקה גם בימים הבאים. ובטוח בחסד עליון הריני מפרפר לי בין ראשי אצבעותיו של אשמדאי, מביט לו בעין יפה זו שאומרת: על המעיכה איני מתרעם עליך, רבוני, מה בכך? מלומד אני בזה, אלא להבא מה תהא עלי?

– מזלך גרם, ישראל, שלבי טוב עלי אותה שעה, ונסלח לך. כלה לא אעשה עמך ועוד ארחיב תחום ישיבתך בידי.

כיון שזכיתי לשמוע דברי נחמה מפי האשמדאי לא היתה עוד יראתו עלי כל כך, וכאחד ממקורביו נועזתי ואמרתי לו:

– ילמדני, רבי אשמדאי, שמחה זו שאתה שמח עכשיו, מה היא?

– המתן לי מעט, בהמה, ותדע – החזיר לי אשמדאי בשחוק משונה, מכה באצבע צרדא על ראש חוטמי ומרכין ראשי למטה – אמור נא, מה אתה רואה שם באדמה?

– איני רואה יפה – אמרתי לו, מקנח חוטמי ומשפשף עיני – איני רואה אלא תמרות-עשן וקיטור, הקיטור העולה מאלפי הרי-שרפה. דומה, מהפכה שם כמהפכת סדום ועמורה.

– טעית, שוטה! – אמר אשמדאי, נושב בעשן ומפריחו ונראו לי קמוניות גבוהות כמגדלים מעלות עשן – כל מה שאתה רואה שם עכשיו הם בתי-חרושת לתשמישי. יש כאן בתי-חרושת לכל מיני כלי-זיין בשביל הריגת בני-אדם, בתי-חרושת למיני צעצועים, שאין בהם צורך-נפש; בתים לעשיית מוּכְנוֹת משתמשות למלאכה במקום ידי אדם, כדי להמעיט בשכר הפועלים ולשבור מטה לחמם; בתים לעשיית מוכנות בשביל לקצר על ידיהן הזמן והמקום ובתוך כך, פעמים הרבה, גם חיי האדם, ובתים להדפיס ולהפיץ חיש מהרה בעולם כל מיני דברים רעים: דברי-שקר, לשון-הרע, רכילות, עלילות ומלשינות, קנאה ושנאה, שטנה ומשטמה וכיוצא בהם דברי עמל ואון, שמעוררים יצרו הרע של אדם, חיה רעה זו שבלבו משעת יציאתו לעולם. קיצור הדברים, עשנם של אלו זהו עשן הקולטורא אצלכם. – הרי לך עוד מחזה אחד!

ארץ חמדה טובה ראו עיני. שדות עוטפים בר. חלקה אחת – חטה בשולה ועינה כעין הזהב, וחלקה אחת אצלה כוסמת פורחת ואודם ולובן בה, ועל מצריהם ירקרק דשא, עשבים וציצים ופרחים נחמדים למראה. עדרי-צאן רועים בעמקים, עזים ושעירים מטפסים על הרים ומקפצים על גבעות. שמחה וגיל בכל מקום, צפצוף וקול-זמרה – זמרת צפרים בחורשה, זמזום זבובים ויתושים, הפורחים באויר, צרצור חגבים המנתרים בבין חציר, צהלת סוסים וגעיית בקרים באחו. על פני מישור גדול זרועים כפרים ומושבות הרבה, כלם מתוקנים ומשוכללים בבנינים נאים, ברפתים ובגרנות ואסמים. בכרמים פרחה הגפן, ועצי-מאכל נושאים פרים בגנים, מור ואהלות וקנמון זולפים בשׂמים. הקטנים משחקים ברחובות ומרקדים כבני-צאן, והגדולים מסובים תחת אילנות, איש מקטרתו בפיו ודברי-שיחה ביניהם, אוכלים ושותים ושמחים.

– אשריך, ארץ, שכּכה לך! – אמרתי מתוך קורת-רוח ורוב הנאה – אשרי יושביך, שהם חיים בתענוגים ברוב שלום ונחת!

הציץ עלי האשמדאי בשחוק ולא אמר כלום, וגם אני נסתכלתי בו שעה קלה ושתקתי. ואחר כך החזיק בפאת-זקני, מושך בה את ראשי לראות מה למטה.

ראיתי – ונזדעזעתי! אוי, אוי, צעקתי במרירות, ארץ זו, שראיתיה ביפיה כגן-עדן, איכה היתה מדבר שממה?! אש אכלה נאות-דשא ולהבה להטה שׂדי-חמד, אין דגן ואין חטה. האילנות חשופים, כמושים העצים והענפים גדועים. יגון ודממה בכל מקום, לא נשמע קול אדם וקול מקנה, מעוף שמים ועד בהמה נָשַׁמּוּ ואינם!

– זה מעשה ההשכלה וזה פריה – מסביר לי האשמדאי בלעג ובוז כדרכו – ההשכלה בטובה הגדול נדרשה ללא שאלוה ובאה למדינה זו בכל כלי-אומנותה: בדם ואש ותמרות-עשן. באה ממרחק ללמד לאנשי-המקום ההדיוטים בינה ולעשות עמהם טובות. וכיון שגוי זה לא היה רוצה לקבל טובותיה, בשביל שהוא שומר אמונים ומנהגי אבותיו, למדתו דעת ודרך-ארץ בכל-כרחו. בלהבות-אש ובקולות של תותח עליו נגלתה, כדי שיהא מורא רבו עליו עד עולם. למה אני שמח? שאלת לי בתחילה. שוטה! אני שמח לראות בבלע ההשכלה את הכל בעולם. אם אין עצים מספיקים להם לבער, היא חותרת כאֵשוּת זו עמוק עמוק באדמה ומוציאה שם מקבריהם עצמות הצמחים הקדמונים, “שנתפחמו” כאבנים, ונוטלת אותם למלאכתה. וכשתאכל שארית הפליטה הזו בבטן האדמה תשא עיניה לשמש ותשים בשמים ידה. ממרכבתו של עליון רוכב בערבות תגזול את הכרובים – השרפים וסוסי-אש, תהא אוסרתם במכונותיה וכופה אותם בשוט של חשמל לעשות מלאכת-עבודה בטעינה ופריקה ובסבּוּב אופנים. שוטה! כל הקמוניות של רבבות בתי-חרושת אינן אלא מזבחות, שעליהם מוקטר לשמי ולשם אלהי-הממון, אלהי התגרנות וערמומיות. העשן העולה מתוכן מיבש לבבות, מכלה הרגשות, ומהפך ועושה את הכל סחורה. אהבה וריעות, יראת-שמים, דת וצדקה וכיוצא באלה אף הן נעשות סחורה. עשן זה הודף מעט מעט מן הארץ גם אותו הגדול והנורא, שאין מזכירים את שמו, מקומו הולך ומצטמצם שם והוא נרתע לאחור מיום ליום. עד שבהמשך הימים, כך אני מיחל, כל הארץ תהא שלי!

– היה לא תהיה זאת, רשע וגס-הרוח – אומר אני בלבי ומעמיד פני כפני ירא-שמים – אתה תאבד "והוא " לעולם יעמוד.

פרק עשרים ואחד

כעת יאמר לישראל, מה פעל שלמה המלך

– הע-הע! – אמר אשמדאי, מרים ראשו, מאזין ומקשיב, ומריח בחוטמו.

ומיד קול המולה בא לאזני, נהימה, פטפוט וצוחה משונה.

– אין דבר, אין דבר! – אמר לי האשמדאי – נשים כשפניות חלושות-עצבים מתעלפות שם במחנה. דברים שכיחים. אוי לדור זה שכך עלתה לו! לא כמכשפות הראשונות בימים ההם המכשפות האלה בזמן הזה. לשעבר, כשהיתה מכשפה רוכבת עליך, החזיקתך בזרוע ולא זזה ידה ממך עד שתש כחך. עכשיו אין לך מכשפה, שאין לה חולי-עצבים. מפני דבר קל היא מתעלפת כביכול וכוונתה, שיהיו גברים מטפלים בה ליישב דעתה. אוי לדור זה, לאנשיו ולבעליו! כבעליו נשיו, כנשיו מכשפותיו ומכשפותיו שדיו ורוחותיו… הייא, יעמוד ראהיראט!

שד כחוש ומקומט וכפוף מרוב זקנה, בעל חטוטרת גדולה וחוטם ארוך כחוטמו של פיל, בא ועמד לפני האשמדאי, מקפל זנבו המוקרח בין רגליו כרגלי תרנגול ומרכין מצחו בעל שתי קווצות שׂערות מסומרות כשתי קרנים בצדיו.

– ראהיראט, משרתי הנאמן! – אמר לו האשמדאי בפה רך – מה המטרוניות שלנו שם מבקשות?

– לצחק, אדוני האיום והנורא! אין תשוקתן של נשים אלא לשעשועים ומחולות. קצרה נפש המטרוניות בדרך והן מבקשות להתיפות, להשתעשע ולהתנות אהבים עם עוגבים, כדרך הנשים.

– מהר, ראהירא, ועשה רצונן. דבר זה הרי ברשותך הוא ובידך לעשותו.

ומיד נשתטח במרחבי מרום טפיט של משי גדול, מרוקם ציורים נאים של זהב ואבנים טובות ומרגליות, שאין דוגמתם בעולם. שם נוצצים פרדסים וגנות-ספירים ועל עציהם תפוחי אודם ופטדה. אפרסקין בכורות של נופך וברקת שולחות מבין עפאים לחיים מעונגות ומאדימות עם שערות-חן דקות זעירות, מעירות ומעוררות לנשק אותן באהבה. דובדבניות של לשם ואלמוגים סוקרות ממקומן ולוקחות נפשות בזיו פניהן. בכל פנה שאתה פונה, שם חן ויופי, ובכל מקום העין רואה הוד והדר ואוצר כל חמדה. הלב חומד, הומה ומהמה עד טירוף-הדעת!

המונים המונים, שדים קטנים עם גדולים, יורדים כארבה על פני טפיט נחמד זה, שטים והולכים לכל רוחותיו ונעלמים מעינים. ברשות האשמדאי יצאתי לטייל אף אני. בשעת יציאתי מידו עדיין היתה אימתו מוטלת עלי והייתי מתיירא לזוז ממקומי, כתרנגול כפות זה, לאחר שמתירים אותו, עדיין הוא רובץ תחתיו שעה קלה ונושם ומביט סביביו ביראה ופחד. אבל מיד התחזקתי, נשכחו הצרות הראשונות והייתי הולך ומטייל קוממיות שמח וטוב לב. בכל מדרך כף רגלי כל יקר ראתה עיני, וכל מה שאני רואה לבי חומד ומתאוה לו. וביותר נתאויתי תאוה עזה לאגודת-פרחים של מיני אבנים טובות ויקרות, ואני עומד עליה ואומר: מי יתן והיתה כולה שלי! לפי אומד דעתי עולים דמיה לשרפ"ט אלפים דינרי זהב. ואפשר יש להעלות דמיה עד שרפ"ט או תתקע"ט מיליונים, ואין זה גוזמא, חלילה!

אוי, אוי, מתאנח אני ואומר: מי יתן והיה דבר יקר זה בידי הייתי מוכרו בכסף מלא, נתעשרתי עושר גדול וחייתי ברווחה כל ימי צבאי בעולם-הזה! יצרי הרע משיאני ואומר: “באמת, למה אין אתה, ישראל, זוכה במציאה זו? מה היא מועילה כאן ולמי יש כאן חפץ בה? דבר של שרפ”ט אלפי-אלפים זהובים אצל השדים מה הוא? השדים עשירים גדולים הם ויש להם רב. יודעים לכסף מוצא וגם מהפכים בתחבולותם אשפה לזהב וזהב לאשפה… טול, שוטה! שמא תאמר, לעשות עושר לא במשפט עבירה היא? – טועה אתה! בצדקה ובגמילות-חסדים תכופר חטאתך ועוד תקנה לך חיי העולם-הבא. כל תענוגי העולם-הזה הרי יהיו לך כשתתעשר, ואתה לא תהנה מהם בלא ברכה. על פרפראות, למשל, שתאכל תהא מברך בורא מיני מזונות, על יין צמוקים משובח – בורא פרי הגפן, על בריות נאות ויפות – ברוך שככה לו בעולמו, ובזה תעשה נחת-רוח לאביך שבשמים ולך, ושניכם תהיו נהנים. טול, שוטה שבעולם, טול, טול, טול!"

פונה אני אילך ואילך ומביט ואין כל בריה מסביב. עומד אני ומתבונן שעה קלה וגומר בדעתי לשלוח יד במציאה זו. וכיון שפשטתי ידי הרגשתי כמכת רצועה על גבי – ונזדעזעו כל אברי. הפכתי פני לאחורי – ואת הרוח הזקן ובעל החטוטרת הגדולה ראו עיני!

– שלום עליכם! – אמר לי בפנים שוחקות, מכה אותי בזנבו, כדרך שאילת-שלום אצל השדים.

– עליכם שלום! – החזרתי לו בשפה רפה, מעמיד עליו עיני, כאלו אני תוהא ואיני יודע מי הוא.

– כלום לא הכרתני? הרי אני ראהיראט, קברניטו של טפיט זה.

– אתה קברניטו של זה, אתה! – אמרתי מבוהל ומשתומם, מרים מצנפתי מעל ראשי ונרתע לאחורי ביראת-הכבוד, אומר בלבי: אוי, אבדתי! ודאי הוא יודע את יצרי ומה שחשבתי לעשות.

– אל תירא, רבי ישראל! איני מבקש רעתך. אדרבה, שׂשׂ אנכי על אורח הגון כמותך כמוצא שרפ"ט אלפי-אלפים זהובים.

“הדברים האלה מרמזים, שהוא יודע מחשבות ומבין למה נתכוונתי” – אמרתי בלבי, וכבושת-גנב בושתי והורדתי ראשי.

– למה פניך תסתיר ממני, ואני הלא אשׂבּע שׂמחות לראות אצלי בן בנו של החכם מכל האדם!

– משטה אתה בי?

– חס ושלום! דברים כהוויתם אני אומר לך. ידעתי את זקנך, את המלך שלמה, עליו השלום, החכם המשובח והמפואר בכל העולם. אני הייתי אחד מעבדיו מנעורי, כשהייתי נער וזנבי עדיין לא היה מוקרח, משמשו שנים הרבה, והן הן השנים הטובות בחיי. עבד נאמן הייתי לו והוא השיב לי גמולי ועשׂני קברניט ומושל בזה. שמא רוצה אתה לשמוע חכמת זקנך, עליו השלום, ומאורעותיו, השתטח נא בכבודך על הטפיט ואספר לך. השעה פנויה לי. שבת היום לשדים.

נשתטחתי אצל אגודת-הפרחים, תאות-נפשי, וראהיראט כשכש לי בזנבו, לאות כבוד וחבה, ופתח וספּר לי בלשון זו ובסגנונו:

“הקדוש ברוך-הוא נתן מלכות לשלמה בן דוד והמשילו על כל מיני חיות ובריות שבעולם, ועל בני-אדם ועל חיות ועופות, ונתן לו אדרת גדולה, טפיט, שישב עליה, והיא משי ירוק, ארוגה מזהב טוב וכל מיני ציורים שבעולם. והיה ארכה ס' מיל ורחבה ס' מיל. והיו לשלמה ד' שרים עושי רצונו. שר אחד מבני-אדם אסף בן ברכיה שמו, ושר ב' מן השדים, ראהיראט שמו, ושר חיות, אריה, ושר עופות, נשר”.

– והיכן היא הדוכיפת, זה תרנגול-הבר? – שאלתי לו לראהיראט, נכנס לתוך ספורו – הרי גם בתרנגול-הבר מספרים נפלאות!

– אל תהא שוטה, במחילת כבודך, ואל תערבב את המאורעות. הדוכיפת – זהו מעשה בפני עצמו, שליחותו היתה להביא שמיר לבנין בית-המקדש, וזה שאספר לך הוא מעשה בפני עצמו – אמר לי ראהיראט, מעקם את חוטמו הארוך ופוגע בי בזנבו, מדעת או שלא מדעת, פגיעה קשה הרבה יותר ממכת-לחי ביד חזקה, וחוזר לענין ספורו.

“ולא היה הולך שלמה כי אם על הרוח, והיה אוכל סעודת-בוקר בדמשק וסעודת-ערב במדי. ויהי היום היה מתגאה בעצמו ואומר אין בעולם כמוני, שנתן לי הקדוש ברוך-הוא חכמה ובינה ודעת והשכל, והמשילני על כל בריותיו. דבר זה הכעיסני מאד ונתנדנדתי ונפל מעל האדרת עם מ' אלף איש. כשראה שלמה כך צעק עלי ואמר: שוב! אמרתי לו: אל תתגאה כך ואשוב. נכלם שלמה מדברי. ועוד היה מעשה. פעם אחת עבר על נחל אחד, שהיו בו נמלים ושמע קול נמלה שחורה, שהיתה אומרת לנמלים: הכנסו לבתיכן, שלא ישחיתו אתכן חילותיו של שלמה המלך. כעס שלמה ואמר לי: רד לארץ – וירדתי. שלחתי אחר הנמלים ואמרתי: מי מכן מלאוֹ לבה לאמר כך וכך? באה נמלה ואמרה: אני יראתי שמא יבואו לראות את מחנותיך ויבטלו מהשבח, שמשבחין להקב”ה, ויחר אפו עלינו ויהרגנו. אמרתי לה: למה לא דבּרה מכל הנמלים אלא אַת? אמרה לי: אני מלכה שלהם. אמרתי לה: מה שמך? אמרה לי: “מחשמה”. העליתיה לפני שלמה. אמר לה: שמעי ואשאלך… אמרה לו: שא אותי על ידך ואחזיר לך תשובה. ולקח אותה על ידו כנגד פניו. אמרה: שאל! אמר לה: יש בעולם גדול יותר ממני? אמרה לו: אני! אמר לה: כיצד! את גדולה ממני? אמרה לו: אלו לא הייתי גדולה ממך לא שלחך הקב"ה אצלי שתשאני על כפך. כשמוע שלמה את דברי הנמלה חרה אפו עליה והשליך אותה לארץ ואמר לה: נמלה, אינך יודעת מי אני? אני שלמה בן דוד המלך ע"ה. אמרה הנמלה לשלמה: תדע לך, שאתה מטפּה סרוחה ולא תתגאה. באותה שעה נפל שלמה על פניו ונתבייש ונכלם מדברי הנמלה".

– אל נא יחר לאדוני ואשאלך. מניין לנמלה דברים כמו אלה?

– מניין? אתה שואל. ומה תאמר אם אראה לך דברים הללו כתובים במדרש? ובמדרש-אגדה תאמין?

– במדרש, אתה אומר, הדברים כתובים. תמיה גדולה!

– מה אתה מתמיה כך! אפשר תמה אתה עלי, שאני, הרוח, בקי במדרש? אם כן, דע לך, שהרוחות לא עמי-הארץ ובורים הם ויש בהם גם תלמידי-חכמים ומשכילים לא בגמרא ובמדרש שלכם בלבד, אלא אף בכל עניני חכמה ומדע, ויש ביניהם שראויים לישב בקתדרה ולהיות פרופסורים. את שם מפיתופל שמעת? בכל חכמי-להטים ומגושים אין כדוגמתו. והאשמדאי שלנו, מסופקני אם יש בכל חכמיהם בזמן הזה חכם גדול ויודע דת ודין כמותו. הרי בכל יום הוא עולה ולומד במתיבתא דרקיע, ולאו זעירא דמן חבריא הוא שם. כך נמצא כתוב עליו בתלמוד שלכם. אם רצונך ניתי ספר ונחזה. אבל כל זה אינו מעניני, נחזור להמלך שלמה, זקנך.

ראהיראט – מדת זקני אנשי-חיל משוחררים היתה בו. זקנים הללו פטפטנים הם ובדאים, מרבים לספר על הנסים ועל הגבורות שנעשו ולא נעשו ועל המלחמות שהיו ולא היו, מפליגים בשבחם של איפרכין ואסטרטיגין שלהם ומספרים גוזמאות ואינם חוששים: מפריחים גמלים על הגגות, ממציאים נחשים כקורות בית-הבד, זוקפי כפופים, מחיי מתים, עוררים חניתם על כמה אלפים חלל בבת-אחת וכיוצא בדברי-הבאי אלו. ורעה מזו, כשמתחילים לספר הם חורזים ממעשה למעשה עד שיבלו האזנים לשמוע.

ואף ראהיראט, כיון שהתחיל בשלמה שוב היה הולך ומספר בו עוד:

“פעם אחת היה כבוד מלכותו, שלמה ע”ה, הולך ועולה למעלה בין השמים והארץ, ונשאר שם עשרה ימים ועשרה לילות. יום מימים ראה טרקלין אחד גבוה, כלו בנוי מזהב טוב. אמר לשריו: לא ראיתי טרקלין כמו זה בעולם. אמר לרוח: תרד למטה! וירד. והלך שלמה הוא ושׂר שלו אסף בן ברכיה, והיו מטיילים סביבות הטרקלין, וריח עשב שם – כריח גן-עדן, ולא היו מוצאים לו פתח להכנס בו. והיו תמהים על זה הדבר: כיצד נעשה שנכנס בתוכו? ואני, שר השדים, בא למלך ואומר לו: אדוני, למה אתה דואג כל כך? אמר שלמה: אני דואג על טרקלין זה שאין לו פתח. אמרתי לו: אדוני המלך, אגזור על השדים, שיעלו למעלה מגג הטרקלין, אולי ימצאו שם דבר, אדם או עוף או שום בריה. צעקתי על השדים ואמרתי: מהרו ועלו בראש הגג וראו אם תמצאו שם דבר! הלכו ועלו וירדו ואמרו: אדוננו, לא ראינו שם שום אדם, אלא עוף אחד גדול ושמו נשר, והוא יושב על אפרוחיו. קרא לשר העופות ואמר לו: לך והבא לי את הנשר. הלך הפרס והביא את הנשר לפני שלמה המלך ע"ה ופתח פיו בזמר ובשבח לפני מלך-מלכי-המלכים הקב"ה ונתן שלום למלך שלמה. אמר לו שלמה: מה שמך? אמר לו: “אלענאד”. אמר לו: בן כמה שנים אתה? אמר לו: בן ת"ש שנים. אמר לו: ראית, או ידעת, או שמעת שיש לזה הבית פתח? אמר לו: אדוני, בחייך וחיי ראשך, אני לא ידעתי, אבל יש לי אח גדול ממני מאתים שנה, והוא יודע ומבין ויושב במעלה שנית. אמר שלמה לפרס: תוליך זה הנשר למקומו ותביא לי אחיו הגדול ממנו. אחר שעה בא לפני שלמה ועמו נשר גדול מן הראשון ואמר שירות ותשבחות לבוראו ונתן שלום למלך שלמה ועמד בין ידיו, ואמר לו: מה שמך? אמר לו “אלעוף”. אמר לו: כמה ימי שני חייך? אמר לו: תת"ק שנה. אמר לו: ידעת או שמעת שיש פתח לזה הטרקלין? אמר לו: אדוני, חייך וחיי ראשך, אני איני יודע, אבל יש לי אח גדול ממני ת' שנה והוא יודע ומבין ויושב במעלה שלישית. אמר שלמה לשר העופות: תוליך את זה ותביא לי אחיו הגדול ממנו. לאחר שעה בא הנשר הגדול והיה זקן מאד ולא היה יכול לעוף. נשאו אותו על כנפיהם והביאו אותו לפני שלמה, ונתן שבח ותהלה לפני בוראו ונתן שלום למלך. אמר לו שלמה: מה שמך? אמר לו: “אלתעמר”. אמר: בן כמה שנים אתה? אמר לו: בן אלף וש' שנה. אמר לו: ידעת או שמעת, שיש לזה הטרקלין פתח? אמר לו: אדוני, בחייך, לא ידעתי, אבל אבי ספר לי, שיש לו פתח מצד מערב, אבל כסהו העפר מרוב השנים שעברו עליו. ואם תרצה תגזור על הרוח, שיסיר העפר מסביבות הבית ויתגלה הפתח. גזר שלמה על הרוח ונשב והסיר העפר ונתגלה הפתח. והיה הפתח גדול מאד מברזל, וראו על הדלת מנעול והיה כתוב עליו: יודע לכם, בני-אדם, שאנחנו ישבנו בזה הטרקלין בטובות ובתענוגים שנים הרבה, וכשבא עלינו הרעב טחננו המרגליות תחת החטה ולא הועיל לנו, והנחנו הבית לנשרים ושכבנו על הארץ. ועוד כתוב: לא יכנס אדם בבית הזה אלא אם הוא נביא או מלך. ואם ירצה להכנס בו יחפור לצד ימין הפתח ויראה ארגז וישבו אותו וימצא בו מפתחות. ויפתח הפתח וימצא שער אחד מזהב. ויפתח אותו ויכנס בתוכו, וימצא שער ב' ויפתח אותו ויכנס בתוכו, וימצא שער ג' ויפתח אותו ויכנס בתוכו, ויראה בנין נאה, ויש בו כריכה אחת מאודם פטדה וברקת ומרגליות, ויראה כמה וכמה חדרים וחצרים טובים רצופים בלבנים, אחת של כסף ואחת של זהב. ויראה צורת עקרב, ויסיר העקרב שהוא מכסף וימצא בית תחת הארץ ויפתח אותו ויש בו כמה מיני מרגליות זהב וכסף. וימצא פתח אחר וכתוב על הדלת: בעל זה הטרקלין היה קודם בכבוד וגבורה, פחדו אריות ודובים ממלכותו והודו, ומלך וישב על כסאו. ובא זמנו למות בלא עתו ומת ונפל הכתר מעל ראשו. אחר כך פתח הדלת ונכנס וראה פתח ג', וכתוב עליו, שהיו יושבים בכבוד ועושר גדול ונשאר הממון והם מתו. ויפתח את הפתח וימצא כריכה אחת מן אודם פטדה וברקת וכתוב עליה: כמה עמלתי, כמה קריתי, כמה אכלתי, כמה שתיתי וכמה לבשתי מלבושים נאים, כמה הפחדתי וכמה פחדתי. והלוך עוד ותמצא דירה נאה מן פטדה וברקת ולה ג' פתחים וכתוב על פתח א': בן אדם, תכלה אתה ותלך ותסע ממקומך ותשכב תחת הארץ. וכתוב על פתח ב': אל תמהר, מעט מעט מלך, כי העולם מזה לזה ינתן. וכתוב על פתח ג': קח לך צידה לדרך ותקן לך מאכל מבעוד יום, כי אתה לא תשאר על האדמה ולא תדע יום מותך. ופתח הדלת ונכנס וראה צלם אחד יושב, והרואה אותו יחשוב, שהוא חי, וילך לפני הצלם ויגש אליו ויתרעש ויצעק בקול גדול: בואו בני השטנים, ראו בא שלמה לאבד אתכם! והיה יוצא אש מנחיריו ועשן. צעק שלמה עליהם ואמר: אתם תפחידו אותי? אין אתם יודעים שאני שלמה המלך, מולך על כל בריה שברא הקב"ה, ואני רוצה ליסר אתכם, ואתם מורדים בי. וקרא עליהם שם-המפורש. באותה שעה שתקו כלם ונפלו על פניהם. קרב שלמה אל הצלם ולקח לוח כסף מגרונו ושלשלת, וכתוב בלוח כל עניני הטרקלין, ולא היה יודע לקרות בו ודאג דאגה גדולה ואמר לשריו: הלא ידעתם, כל כך יגעתי ונתקרבתי אל הצלם, ועתה לקחתי את הלוח ואיני יודע מה כתוב בו. וראה והנה בחור אחד בא מן המדבר ובא לפני שלמה והשתחוה לו ואמר: מה לך, שלמה המלך, שאתה דואג? אמר לו: על זה הלוח אני דואג, שאיני יודע מה כתוב בו. אמר אותו בחור: תן לי ואני אקרא אותו לך, שאני הייתי יושב במקומי והשי"ת ראה אותך שהיית דואג ושלח אותי לקרוא לך הכתב. נתן אותו לידי והביט בו וראה והשתומם ובכה ואמר: אי שלמה, זה הכתב בלשון יוני כתוב ואומר: אני שדאד בן עאד מלכתי על אלף אלפי מדינות ורכבתי על אלף-אלפי סוסים, והיה תחת ידי אלף-אלפי מלך והרגתי אלף-אלפי גבור, ובשעה שבא אלי מלאך-המות לא יכולתי עליו. והיה כתוב: כל מי שיקרא זה הכתב לא ייגע את עצמו הרבה בזה העולם, שסוף כל אדם למות ולא ישאר ביד האדם שום דבר אלא שם טוב. וזהו מה שבא על ראש שלמה בזה העולם".

– עוד לי מעשיות הרבה מחיי שלמה, אלא מתוך שאני רואה בך ממדת הכופרים, במחילת כבודך, שמטילים ספק בכל דבר, ואינך מאמין לדברי שד ישיש – השתיקה יפה לי. אף-על-פי-כן איני כועס עליך. סוף-סוף מבני-בניו של שלמה המלך אתה, ולפוטרך בלא כלום אי אפשר. מה בקשתך, ישראל, וינתן לך.

הייתי רוצה לבקש אותה אגודת-הפרחים, שכך חמדתיה בלבי. אבל מיד נמלכתי שלא טוב לומר לו בפירוש, את זו תן לי! מי יודע רוחו של רוח, אפשר היום יערים לי ולחקרני הוא מתכוון, אלא מוטב שאבו עליו בעקיפין. וכך עשיתי.

– יאמר נא לי, אדוני – אמרתי לו – אדרת זו הרי היתה, לפי דבריך, של שלמה המלך זקני, והיאך היא באה לידו של אשמדאי?

בדברים הללו שאמרתי רמזתי לו, שאדרת זו ירושה היא לי, נחלת אבות. ובכן, כשתתן לי אגודת-פרחים זו ברצון אסתפק גם בה ואמחול על זכותי. שרפ"ט אלפי-אלפים זהובים אף הם מספיקים לצרכי יהודי בחייו, ובאם לאו, אבוא בטענת-יורש ובתביעה, שהאדרת כולה שלי, ואתה, ראהיראט, על כרחך תהיה עד, ותעיד לטובתי, וראהיראט הבין, כפי הנראה, את מחשבתי ואמר לי בגמגום:

– בענין זה, ששאלת, יש מעשה רב… היה מעשה… מעשה היה בשלמה והאשמדאי. זה, כלומר האשמדאי, נתפס על ידי שלמה בערמה, שהשקוהו יין ושכר. ואחר כך התנקם בו, הטילוֹ למרחוק, ארבע מאות פרסה, ומלך תחתיו. בא, במחילת כבודך, על נשיו ופילגשיו… ונטל אדרתו. הכל כמנהגו של עולם… מעשה זה כתוב בספר… אבל אפיקורוס אתה ולא בכל מה שכתוב אתה מאמין – סיים ראהיראט את דיבורו, מקפל זנבו וחובטני בו בשעת מעשה, מדעת או שלא מדעת, חביטה קשה עד שנתרופפו כל עצמותי, והלך ונעלם מעיני.

יבוא יומכם – אמרתי בלבי, מתרגז תחתי – וחיל בלעתם תקיאו. הנשמעה תשובה כזו? הוא נטל אדרתו!… עושה מעשה שוד וחמס ואומר, בנוהג שבעולם הוא! שומעים אתם? ממלכת שלמה, ס' מיל על ס' מיל, נטל בזרוע ולך פשט את הרגל…

עליכם, שונאי-ציון, מכאוב כמכאובי לראות נחלת אבותי נהפכה לזרים! עיני רואות את כל מחמדיה וכלות אליהם ואיני רשאי להשתמש בהם, בעוונותי הרבים! – –

פרק עשרים ושנים

כיצד מרקדים לפני האשמדאי

אבל ומשומם אני משוטט והולך על אדרת נפלאה זו, שלא לדעת לאן אני הולך, ובית רם ונשא נראה לי מנגד. ראיתיו – ונתרגש לבי, לב עברי! זה הבית הרי בית שלמה, מקדש מלך הוא!

נאה הוא הבית מבפנים בכלי-חמדה שלו. שלחנותיו כסף ועליהם קערות וכפות ומזלגות זהב וכלי זכוכית לבנה כעין הבדולח. עמודיו וקורותיו מהקרקע עד הספון וכל כליו מבהיקים וזיום מכהה עינים. על בימה גבוהה באמצע הבית עומד האשמדאי בכובד-ראש משונה, מעין זה שבגולם, ופניו פני שוטה. עלמות יפהפיות, מלובשות מכנסי רקמה דקה ושקופה, ממתנים עד ירכים, וגלויות גרון וחזה, זרועות ושוקיים, רוקדות סביב האשמדאי, ממשמשות בו ואוחזות בזקנו, הדומה לזה של תיש, והוא שוחק שחוק של טפש מרוב הנאה. מכשפות בלות וזקנות רואות ופניהן מוריקות מקנאה. ומתוך יראה להתקרב לארכי-שד זה ולהשתעשע בו, שלא יבעט בהן, מקבלות באהבה גם שדים דלים ופחותים ולצים שפלים ומקיפות יחד את הבימה במחולות-משוגעים, וכלם משתחוים לרבונם ביראת-הכבוד כשעוברים על פניו. הזכרים בכריעה כדרך הגברים, והנקבות בכפיפת-ברך, בקידה ובקמוץ-שפתים, כדרך הנשים. מקטירים לפניו לבונה זכה והוא מריח את ריח הקטורת בנחת-רוח ומושיט לנשים זקנו וראשו באהבה וברצון.

האשמדאי, שד נורא זה, נשתנה כל כך ברוחו אותה שעה עד שהיה קשה להכירו.

– ישראל, בן יקיר! – מדבר האשמדאי תחנונים בקול רך ונעים – הואילה-נא והריחני, ישראל!

– לא! לדבר הזה לא אשמע לך לעולם – אומר אני בלבי ועושה עצמי כאיני שומע מה הוא מדבר.

– הריחני, הריחני נא מעט ריח הלבונה, ובזה תהא מוסיף לי כח – חוזר האשמדאי ואומר לי בתחנונים.

– להוסיף כח לך, לך…!

– אל נא, ישראל, תעשה עצמך תם! אתה מבין ויודע, שאותו הגדול והנורא, שלו הגדולה והגבורה, אף הוא מבקש מאת יצוריו, בני-בשר, לעבדו ולהוסיף לו כח בעבודתם. וכי לא כך המקובלים אומרים בספריהם?

– והן לוּ יהיה כדברך, קטורת טובה לך – מאריך אני את דיבורי כאיני שומע מה הוא סח – הרי קשה מאד: לבקש נדבה ממני כעני בפתח מה לך, אם כל הלבונה שבעולם לך היא? טול והריח בכל אַות נפשך!

– כל יהודי מקשן הוא, מפלפל ומתפלסף. אמוֹר מלה ויקיפנה קושיות ואבעיות כעכנא! – אמר לי האשמדאי בזעם לשונו – לא לך, בן-אדם, לחקור במופלא ממך, בדברים נשׂגבים משׂכלך. ואף-על-פי-כן אפתח במשל פי ואומר לך – להביא אדם לידי שחוק אינה יכולה מעיכה בידי עצמו, אלא דוקא מעיכה בידי אחרים. עכשיו שומע אתה?

– בע! – משיב אני לו בעקימת-חוטם – יש ויש לך מועכים הרבה חוץ ממני.

– בדברים אין להכריע את היהודי. קשה-עורף הוא! – אמר האשמדאי, מחזיר פניו ממני, כועס ומתרעם.

עלמה כשפנית אחת, יפת-תואר, רכה וענוגה, ערומה כמעט עד טבורה ויעלת-חן, סוקרת לי בעפעפיה ובקול ערב ורועד מפני רגשת-רוחה היא מזמנת אותי לחבקה ולצאת עמה במחול.

– טוף, טוף! – רוקק אני ופני מאדימים מבושה, וטיפין של רוק נתזות ועולות לתוך זקנו של שד אחד, סרסור לעבירה, ויצר-הרע הוא.

– הוי, בטלן, נבלה סרוחה, בריה חנוטה והושענא חבוטה, פרא-אדם בלא הרגשת נוי ויופי, בלא טוב-טעם ודעת ובלא נימוסי דרך ארץ – נתעורר עלי יצר-הרע הזה בזעף, מגדף ומחרף אותי, ובתוך כך זורק טפה-מרה של תאוה עזה, שמפעפעת בי כארס וחמת-נחש.

ואותה היפהפיה אינה מניחתני, סוקרת וסוקרת לי, מלהטת אותי ומלבבתני בעיניה. כל הבטה שלה חץ שנון הוא לתוך לבי וכל תנועת-גופה מצודדת את נפשי ביפיה. וכהרף-עין אני בא ועומד אצלה שלא מדעתי, ושנינו יוצאים במחול שלובי-זרוע, מתלהבים ומרקדים ברגש, ועמנו ביחד מרקדים זוגות-זוגות לצים וקליפות מכל המינים. בתוכם גם מיני בריות הללו, שנהגו כבוד ביהודים ולהזדווג להם ולשלוח בהם ידם, והשאירו בספר דברי-הימים לישראל את שמותם לזכרון-עולם. כשעברתי בשעת רקידה על פני האשמדאי משכתני יפתי – ואני, אוי ואבוי, משתחוה עמה לאשמדאי ומקטיר לו לבונה! ומיד בעט ברגלו, הפשיל את זנבו וקפץ מעל הבימה שמח ומתעטש מריח הקטורת. באותה שעה נזכרתי מה שאירע ליוסף דילרייניש בימיו. צדיק זה היה יושב בתעניות, מסגף את עצמו ועושה תחבולות בלחשים והשבעות ובצרופי שמות הקדושים ועלה בידו לתפוס את סמאל הרשע ולכבלו. בכה סמאל ויתחנן לו: הריחני נא לבונה! נעתר לו אותו צדיק והגיש לבונה לאפו, וכיון שהריח בה סמאל נתוסף לו כח והוציא מכבל רגלו ופרח! ודילרייניש יצא מדעתו ונשתטה. והייתי דואג ומתיירא אותה שעה, שמא מה שאירע ליוסף יארע גם לי ואשתטה אף אני, ושמא הנה זה יצאתי מדעתי והריני שוטה.

ועד שאני דואג, מסיח עם לבי, בוחן ומחפש רוחי – וקול האשמדאי נשמע לי, קול מזרז ואומר:

– עורו, עורו צבאותי, כל חילי הגדול, הקבצו ובואו והסיכו נסכי יין ושכר!

ומיד רוחות ולצים ומזיקים קטנים עם גדולים וקליפות זקנות ובחורות מתנשאים ברעש וזועה ורצים למקום אחד ידוע להם. צעירי השדים, חשופי-שת, ושדים אדומי-חוטם וקולנים קופצים בראש בצוחה ושריקה וקול המולה, ואחריהם שאר המזיקים למיניהם ולדגליהם נוסעים ביד רמה ובזרוע נטויה.

– מהר, ישראל, מהר ובוא אצלי – אמר האשמדאי, אוחז בערפי וכופף ראשי – ראה כמה גדול כבודי שם באדמה!

קול ענות גבורה פרועה ושובבה עולה באזני. קולי-קולות משונים יוצאים מאלפי פיות פתוחים, קול שחוק אדיר ושבירת חלונות וכלים, קול כתיתה ורציצה וקול פטישים מפוצצים חביות. ובתוכם גם קול ענות חלושה נשמע, קול מוכים ומעונים, קול צעקה ויללה – יללת שבורי-לב וצעקת שבורים ומדוכאים. שם יוסך נסך יין ושכר וכל מיני משקה, יוסך גם נסך דמים ודמעות. קול ששון: הוי, הוי, וקול מר: אוי ואבוי, זמיר-עריצים ובכי-רצוצים משמשים שם בערבוביה גדולה.

אוי, עצובה היא שירה זו של עולמנו, זמרת-זרה היא במזמור שיר נעים שהעולמות העליונים אומרים!

– בבקשה ממך, הסר מעלי ידך ואל תאלצני לראות את המראה הזה!

אני צועק ואיני נענה, פורש כפי בתפלה ובתחנונים ותפלתי אינה נשמעת. נושא אני עיני להאשמדאי ומסתכל בו ואיני מכיר אותו, כל כך נשתנית צורתו – פניו מאדימים, עיניו קמות, נוצצות כזכוכית, ובבותיהן מתרחבות, ראשו מתנדנד אילך-ואילך וכנפיו רפות. והוא מתגלגל באויר, שוקע ויורד מטה-מטה, עוד מעט ויפול לארץ כמו אבן ואני עמו ויהא גופי נעשה אברים-אברים. צרה קרובה ואין עוזר! מתבונן אני לאשמדאי, והנה ריח יין ושכר נודף מאפו.

– שכור אתה! – אומר אני, ורוקק בפניו וצורמו בכל כחי, בלא פחד – יין-חמסים זה ששתית יהא לך חמת-תנינים וצבתה בטנך ותפח רוחך. אבל לא עתה, אלא לאחר זמן, לאחר שאצא בשלום מתחת ידך.

אני צורם אותו וחובטו כדי ליישב דעתו – ולשוא עמלי. הוא אינו מקיץ. אמרתי בלבי, אנסה נא ואקרא לנשים הכשפניות ונתיעץ ביחד עליו. קורא אני להן ואין עונה – כלן שתויות-יין ושוכבות בטירוף-הדעת. הייתי באותה שעה כמי שספינתו מטורפת בים והיא יורדת וצוללת מעט-מעט במים אדירים. ועד שאני מיצר ודואג וחרד על נפשי הרגשתי חביטה מתחתי, חביטה חזקה כל כך עד שנרתעתי ממקומי והאשמדאי ננער והקיץ מיינו. ראיתי והנה אנו עומדים על גג אצל ארובה, שהאור נכנס דרך שם לתוך אולם גדול מלמטה.

– טוף, טוף! – רוקק האשמדאי, מעמיד עיניו ומגמגם כשכור מתרונן מיין – ראו נא, לאן הוטלנו!… תעינו… זה פלטין למחוקקי-עם… הגם אתה שם?… אני רואה, רואה אותך, חביבי!… שלום עליכם, שלום עליכם, רבי המן!

– מה אתה סח? המן, אתה אומר, איזה המן? המן ובניו הרי נתלו על העץ זה יותר משני אלפים שנה! אתה דובר, במחילת כבודך…

“כשכור” הייתי רוצה לומר, ומיד נמלכתי והפסקתי דבורי מפני היראה.

– שוטה שבעולם! כשצריכים לגנב מורידים אותו מעל התליה. מקשן הוא תמיד ושואל. שוטה! מה שהיה הוא הוה ויהיה. שמע, ישראל! אני אומר לך, המן כאן, הוא ובנו ויזתא, שומע אתה? ויזתא אף הוא שם. ראה בעיניך! – כך אומר לי האשמדאי, דוחק וכופף ראשי לתוך הארובה בחוזק-יד – רואה אתה?

– רואה אני ורואה! – אמרתי לו, נושך שפתי מפני כאב הדחיקה – אני רואה, כמדומה לי, קראקוי ולמברג.

– כך, כך, למברג! – משבחני האשמדאי ומחליק פאת-ראשי – ראו, כמה יודע הוא נתיבות עולם! השׂכּלתּ, ישראל, אל תשלוט בך עינא-בישא! ומה אתה רואה עוד?

– הבית מלא בני-אדם. אני רואה, אדם אחד עומד על קתדרא, וכיון שהוא פותח פיו הכל מוחאים כף ואומרים לו בקול: חי וקים! חי וקים!

– זהו מה שנתכוונתי להראותך – אמר האשמדאי בלעג, כופף שוב ראשי ודוחקו דחיקה גדולה – שומע אתה את דרשתו?

– אין מה לשמוע! – משיב אני לו, כועס ומתרעם על דחיקתו הקשה.

– אין מה לשמוע, אתה אומר. אותו הדרשן שם הרי פיו מפיק מרגליות. הכל עושים אזנם כאפרכסת לשמוע דבריו. הכל מנענעים לו בראשם ואומרים: יפה דרשת. ישנו – הוא אומר – ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים – אתה שומע? – ודתיהם שונות – צועק הוא ואומר – דתיהם שונות, ואת דתי המלך – אומר הוא בלשונו – אינם עושים – כך הוא אומר – אינם עושים. שמע נא, שמע ישראל, מה הוא עוד אומר.

– דברים עתיקים! עלילות דברים, שכבר דשו בהן דרשנים רבים כיוצא בו, ישנים גם חדשים – אמרתי לו, מנענע בידי ואוטם אזני משמוע.

– שמע, שמע, שמע, ישראל!

– בבקשה ממך, אל נא תאיך בי, דרשה זו וכיוצא בה תועבה לי, לא אוכל לשמוע ולראות את דורשה בשעת קלקלתו, לא אוכל, לא אוכל!

– צר לי שאינך שומע. כל מה שראית ושמעת עד היום אינה אלא טפה-מן-הים ממה שהיית שומע עכשיו. אבל גם אני מרגיש עתה זיהום בנפשי מן היין, בררר! צריך אני להפיגו בשתיה. בוא ונלך לבית-היין אצל אַחיך.

– למה אצל אַחי דוקא?

– יין, סחורה זו, אתה מוצא אצלם ביחוד. מומחים גדולים הם להשׁכּיר את כל באי-עולם. מי שהשקה אותי יין בראשונה והשכירני ודאי אתה יודע. זה היה יהודי, בניהו בן יהוידע שלכם. ושמא אינך יודע זאת, בוא ושאל חכמיך ויגידו לך, וקרא במדרשי-אגדה שלכם ותדע. הוא תחת מים השקני יין.

– אין יוצאים ידי-חובתנו נגדכם לעולם. נותנים לכם מים תחת יין – צועקים. נותנים יין תחת מים – גם כן צועקים. אנחנו לא נדע עוד מה נעשה… בבקשה ממך, הניחה לי – שלחני!

עלמה יפה וטובת-מראה באה להאשמדאי, החזיקה בו בשחוק-אהבים וספּרה עמו בלחש. נסתכלתי בה והכרתיה – היא אותה היפהפיה, שהייתי מרקד עמה בתחלה. ואף היא נסתכלה בי, סוקרת לי בעפעפיה ושוחקת בחן ונועם. אני מודה על האמת, נפשי חשקה בה ונתאויתי להיות עמה, בחברתה, כל ימי חיי.

– אתה שואל ממני, חביבי, שאשלחך בשלום – אמר לי האשמדאי, נותן עיניו בי בשחוק של ערמה ומדגיש כל מלה מדבּורו.

אני עומד מבולבל, מתחרט על מה ששאלתי בתחלה, ואיני יודע מה להשיבו.

– אבל להיכן אורידך מזה, ואי זה מקום מנוחתך? הרי נמצאת תלוי באויר. אפשר יש לך מקום-מה באחד ממקומות הישוב? אמור לי!

במבוכה גדולה אני ושותק, כאסופי זה, שאינו מכיר את מולדתו ומקומו, רוחי סוער בקרבי ואני הופך פני כלפי מזרח… אני פותח פי ודמעות רותחות נושרות מעיני.

– את מחשבותיך, ישראל, ידעתי, ראיתי את דמעתך, ואת הפיכת פניך כלפי מזרח אף זו ידעתי מה היא ומה פירושה – גדולות אתה מבקש! אבל שִׁחֶתְךָ, ישראל, שלא איש-מעשה אתה אלא בעל-דמיון, ולא בעל-דמיון בלבד אלא גם מפולפל גדול. מדת הפלפול היא מדה רעה של כל אחיך, בין שהם יושבי-קרנות ובין שהם חובשי בית-המדרש. הפלפול מעקם דעתם, עושה אותם קנאים נלהבים, מתהללים ומגזימים משונים, מרבה שנאה וקטטה ומחלוקת – ותוּפר האחוה ביניהם. הם מפלפלים ודורשים דרשות הרבה ואינם עושים ואינם לומדים ואינם יודעים כלום. דברים מגונים הללו מוציאים אותם מן העולם ומרפים ידיהם לעבודה משותפת, לטובת כלם. – אין העולם נתון בלבך, ישראל, ולפי שעה אין לתקנך אלא בעצה זו, שיעצת לסוסתך, שתסגל לה נימוסי דרך-ארץ. צא ולמד, וקנה לך כל מה שנצרך וטוב לאדם בחיים. ועד שתתקן עצמך ועד שיהא נמצא לך מקום באדמה תפרח באויר. מכשפה זו, שאתה רואה, תהא מטפלת בך מעכשיו. היא תהא מדריכתך בדרך ומלמדתך חיי-בשׂרים להנאתך. היא מבקשת קרבתך והיא חברתך. לך אחריה!

אני ויפתי מסתכלים זה בזו, משתחוים זה לזו ופנינו מתלהבים וצהובים. בפקודת האשמדאי בא ראהיראט ומגרפה גדולה בידו. ומיד חבשה יפתי בראשה כובע משונה, מקושטת בעטלפים משני צדיה, ועלתה ורכבה על אותה המגרפה, ואני, ישראל, עולה ויושב מאחוריה ומחזיק בה בשתי ידי – ואנו פורחים שׂשׂים ושׂמחים באויר!

פרק עשרים ושלשה

מלבישים את ישראל לבוש בעל-טובה ומרכיבים אותו על הסוסה

מי שלא עף באויר כמותי, רוכב על מגרפה, לא טעם טעם נסיעה מימיו. טעם זה לא ניתן להאמר לא בכתב ולא בעל-פה, כי רב הוא ומשונה מאד. ובכן הייתי מתפלל על דרכי בכוונה גדולה ואומר: רבונו של עולם! מה אני, העני ממעש, שנתעליתי מעל האדמה, אני בלבד, להיות פורח במרום כעוף-השמים? הפריח נא גם את שאר בני-אדם במרומים, אם לא את כלם, על-כל-פנים מקצתם, למען אמתּך, למען צדקתך, אל עליון! ואם כנפים לא נתת להם יעלו שמים על כנפי-רוח ובמגרפות, יפרחו באויר בנעריהם ובזקניהם ובבתולותיהם, יטעמו בעצמם טעם פריחה זו וידעו!…

כמה שהיתי בדרכי, במרום, איני יודע, אלא את זו אני יודע, שהיינו פורחים בכנופיא זמן רב עד שבאנו לעמק עכור אחד בין הרים תלולים גבוהים בשמים, ועוד היום אימת העמק הזה עלי ובשרי נעשה חידודים-חידודים כשאני מעלה אותו על דעתי. שמם הוא ונורא, וכל שיח וכל עשב לא עלו בו מעולם, אין שם אלא קוצים ואבני נגף בכל מקום. גם זוחלי-עפר הרבה, נחשים ועקרבים. שם חיות רעות ועופות הדורסים, תנים ובנות-יענה וינשופים משמיעים מתוך חוריהם תאניה ואניה, נהימה ואנקה, והאזנים תרחשנה מקולם. ריח רע של גפרית ושל עטרן נודף שם, עמודי-אש וקיטור ואדים רעים עולים מן הארץ ומתפזרים לכל רוח. עמק זה בחרו להם השדים, פה מקום דירתם.

מעמק-עכור זה באים דרך נקרת צורים לתוך בקעה גדולה עזובה ושוממה. נחל של דיו שוטף שם, ועל שפתו חורשה של קולמוסים הרבה, מזה ומזה. שם לצים ואין מספר, מיני מזיקים בדמות בני-אדם, ושם ראיתי את סוסתי העלובה. הלצים השקוה מאותו הנחל וטבלו אותה ש"י טבילות ויצאה משם שחורה כולה. האשמדאי קבּל את פני בעקימת-שפתים משונה ואמר לי:

– זו לשכת-סופרים שלי! נחל זה של דיו, שאתה רואה, היא קסתי, וחורשה של קנים על שפתו קולמוסי הם. אותם הזמנתי בשביל אחיך, ישראל! הלבלרים שלי יהיו כותבים וכותבים עליהם עד שתכלה הדיו מתוך קסת זו והקולמוסים מתוך החורשה. ראה, קסת זו צנורות יוצאים ממנה למרחקי-ארץ ושופעים דיו לתוך לשכות של סדרני עתונים ושל בני-אדם ידועים. צינור זה, בסימן 999,999, שאתה נותן דעתך עליו אותה שעה, הולך לתוך קסת הסדרן של עתון דניפרוני. דיו כאן תהום רבה ולבלרים כחול-הים.

שרק האשמדאי וחרדו ובאו אצלו לצים כדי זבובים לרוב ועמדו בשורה, איש קולמוסו בידו וכובע של נייר בראשו.

– אלה הם הלבלרים שלי! – אמר לי האשמדאי, מראה עליהם באצבע ושוחק. ומיד הפך פניו להם לשאול בשלומם כדרך שר-צבא ואמר:

– שלום לכם, נערים!

– שלום, שלום לאדון-הרוחות הגדול! – ענו כלם ואמרו.

ולאחר שאילת-שלום כנהוג, התחיל האשמדאי בוחן אותם בעבודה – בהרמת יד ואגרוף, בחביטה ובעיטה, ולבסוף הרים קולו ואמר:

– ערכוּ הקולמוסים!… הטבילו!… כתתתבו!!

ושקדו הלצים ועשו מלאכתם וכתבו, ולכלם ענין אחד ודברים אחדים. קצתם היו ידיהם מרעידות ולבם דופק בחזקה בשעת הכתיבה. הללו היו טירונין לכתיבה. זה מקרוב באו לתוך המחנה ועדיין אינם רגילים בעבודה.

שוב שרק האשמדאי ובא אצלו רוח גדול ורם כענק, לבוש בגדי כהונתו וכנפים של עופות בראשו. האשמדאי העמיד אותנו איש לפני חברו ואמר:

– זה המזכיר שלי, האדון נבחן, וזה רבי ישראל הוא!

נבחן עקם את פניו עקימה משונה ולא כבדני אפילו בהבטה אחת, הוציא מילקוט הכתבים שבידו כתב אחד וקרא לפני האשמדאי:

– כבוד אפלתך האשמדאית, אדון-הרוחות ומלאכי-חבלה, נסיך גיא-צלמות, דוכוס של שבעה מדורי גיהנום, איפרכוס של סדום ועמורה וארכי-רועה של שעירים לעזאזל. הממונים שלנו, אותם השתדלנים ובעלי-הטובות שבעיירות מודיעים, שעל ידי השתדלותם הגדולה בכל מקום ובכל שעת-הכושר עלתה לבסוף בידם, שטסקא של בשר לא תעבור ולא תתבטל מתוך היהודים.

– מודה אני לך, נבחן גדול, על בשורה טובה זו שהודעתני – אמר האשמדאי בשמחה לסופרו, הופך פניו לי ומסתכל בי ואומר – שומע אתה, ישראל? בשורה זו טובה מאד. אחיך, בני אומתך, הרי לא יאכלו בשר, דבר מן החי, ויהיו חולים ודווים כל ימיהם. ועל זה אני שמח. תפח רוחם וירקבו עצמיהם! ולא זו אף מעלה זו יש בטסקא של בשר – על ידה עומדים ומתקיימים אצלכם חברי שתדלנים וכנופיא של בעלי-טובות, שנוטלים גדולה לעצמם ועושים בכם כרצונם. ממנה נמצא לכל הממונים שלי לחמם והם מתפרנסים בריוח, בנחת ובכבוד. היא ממציאה להריקנים שבכם ממון רב להוציאו על דברים, שאין מגלים אותם אלא לצנועים מבני-בריתם, והיא סימן מובהק לכם, שאם בתשלומי מסים וארנוניות אתם ובני-המדינה שוים, נבדלים אתם מהם בהוצאת כסף מגנזי-המלכות על צרכי-הצבור. הם מכניסים ומוציאים על צרכיהם ואתם מכניסים ואינכם מוציאים. ואם בטוב הארץ אין חלקכם כהם, אי אפשר שתהיו מסורים לה בכל לבכם ככל המונם. ודבר זה יתן פתחון-פה לשוטניכם תמיד לקטרג עליכם. אתם וצרכי נפשכם תהיו מוטלים בשאלה עולמית אצל מנדיכם עד שיבוא אליהו. מי יתן והיה גורלם של כל באי-עולם רע כל כך כגורלכם!… גדולים מעשי בעלי-הטובות אצלכם וראויים הם לקבל שׂכר טוב!

נבחן חוזר וקורא:

– המתים במגפה של חלי-רע היו לרוב עניים מרודים, שלא טעמו טעם בשר הנמכר ביוקר, ובהשתדלות בעלי-הטובות השער של בשר הולך ועולה מיום ליום.

– יישר כחם! – אמר האשמדאי – טסקא זו מודיעה כחה לעניי-עם בשעת המגפה. זכורני, שבאחת העיירות קראתי מודעה רבה, מודבקה לכתלי בית-המדרש. מודיעים שם גלוי לכל: “היות שהחלי-רע מתרגש לבוא בעולם, בכן יהיו מרבים, למען השם, באכילת בשר, ואפילו בימי האבל שלפני תשעה באב”. וחותמים–: “דברי המבקשים לטובת אחינו בני ישראל”. בשעת הקריאה לא פסקה חוכא מפי, היאך נותנים עצה על אכילת בשר ובעצמם מעלים עליו השער!… נבחן, קרא עוד!

– פרחי כהונה של שתדלנים ובעלי-טובות, מכל המעמדות שבעם, מרובים הם. כלם מבקשים פרנסה ואין די כהונות למספרם הרב, אלא אם כן לכל משמש ממשמשי בעל-טובה אחד יהיו מעמידים מאה משמשים חדשים, והם בעצמם ובתבונות כפיהם הרי ישתדלו להמציא מקורים נאמנים למחיתם ולכל צרכיהם. כמה מהם הרי זה הגישו דברים של טעם בענין זה, ואותם מסרתי לועד מיוחד מגדולי הרוחות הללו: שמחזאי ועזאל, אהורמיז והורמין בר לילית, בעל-זבוב ומרקוליס, בוקיון ומוקיון, והם עסוקים עכשיו באותו הענין… טירונין ללגיונות הלבלרים באו בזמן זה מאה אלף שלש מאות שלשים ושלשה. לפי-שעה אינם בקיאים בעבודה והם מתלמדים בה אצל בעל-זבוב רבם… דיו השפיעו באותם הימים דרך הצינורות שבעה אלפים חמש מאות תשעים ותשע חביות ועשרון אחד ומחצה.

– לא יותר! – אמר האשמדאי תוהא ומעקם פיו, להודיע שאין רוחו נוחה מזה.

וכיון שנבחן פתח פיו והתחיל מסביר לו טעמו של דבר נדחף ובא רוח אחר וכתבים בידו. רמז האשמדאי לנבחן סופרו, שיקבל את הכתבים מאותו הרץ ויקראם לפניו.

– הכתבים הללו – אמר נבחן כשנסתכל בהם – אחד מרומיניה הוא. דיו מבקשים משם, לשלוח לשם דיו במהרה. ומבטיחים לשלוח מעתה גליונות מספר מכל כתבי-פלסתר לארכיון שלנו. וזה הכתב השני מאויסטריה הוא. תתבשר נא אדוני – אמר נבחן בשמחה, מלבין שיניו, שיני כלב החדודות – הגמון פלוני דורש דיו רב בשביל העתון שלו ומבקש להמציא אל ידו מדי חודש בחדשו מאה חביות דיו לכל הכומרים וכותבי פלסתר במדינה, שחזרו והחזיקו בכתיבת שׂטנה כקדם. מזל-טוב לך, אדוני, שׂר של חושך האיום והנורא!

– יחיו עבדי ואוהבי הנאמנים – אמר האשמדאי בדיצה וחדוה – בוא ונחזיק טובה לחביבים הללו. כל זמן שיש רוח באַפּם אבטח ולא אפחד. נבחן רחימאי, יש להוסיף בתוך הדיו מאותם סממנים: דם ומרה, ראש פתנים וארס של צפעונים, לטאות ותולעים וחמת תנינים ודרקונים, כדי שתהא יפה יפה.

– סממנים הללו כבר נתתי בה מעצמי. ומאד נהנה אני שנתכוונתי לדעת רבי – אמר נבחן, כופף ראשו ומכשכש בזנבו לפני האשמדאי, והתחיל קורא לפניו שאר הכתבים – בכתב זה קול נהי נשמע ובקשת רחמים. בעל העתון הדניפרוני קובל לפנינו שקסתו נתיבשה. רבותי! – הוא בוכה ואומר – הגיע זמן יציאת הגליון ולכתוב איני יכול. תמה הדיו!…

– מהרו, מהרו ופתחו הצינורות – צווח האשמדאי בקול נורא.

ומיד רוחות באים, משרתיו עושי רצונו. הצינורות נפתחים ודיו שוטפת והולכת למקום זה, שמתבקשת שם. ובאותה שעה נצנצה ובאה נשמה ערטילאית, מרפרפת וטסה כצפורת-כרמים, עולה מעלה, יורדת מטה ומתלבטת בארץ. כנפיה אש להבה, כעין להב ירקרק-ספירי של יין-שרף לוהט. והיא בעצמה כדמות בעבועה של בורית נוצצת ומאירת עינים בגווניה המזהירים.

– הוי, הוי! – צעק האשמדאי במרירות כשראה אותה – נפטר בעל-טובה גדול, בעל-רחמים משונה, אחד מהממונים המשובחים שלי! זוהי נשמתו העלובה, שבאה לאחר מיתתו לשכון עם נשמות כל בעלי-הטובות אצלי לעולמים.

נסתכלתי בנשמה זו והכרתיה. זוהי באמת נשמתו של בעל-טובה משונה, שהיה נוהג שׂררה בעירי שנים הרבה.

– ספוד והילל, ישראל! – אמר לי האשמדאי בקול בוכים – אוי לעירך, שאבד תכשיטה, ואבוי לקהלך, שאבד כלי-חמדתו! הילילו שדים וספדו בני-לילית! אני מלככם יתום הייתי – אבד עבדי הנאמן, איש איש עצתי, נשבר פטיש החזק, עמוּד ימיני!

קולי-קולות משונים נשמעו בכל הבקעה, יוצאים מתוך מחילות ומערות, מתוך חורי-עפר ונקיקי-סלעים – קול כלבים מיבבים פעמים בלילות בחוץ מאחורי החלונות; קול המית חתולים, מיללים כתינוקות על הגגות כשעִתּם עת דודים; קול ינשופים נאנקים, גניחת עורבים וקרקור צפרדעים; קול צפצוף עכברים, לחישת נחשים, געית בקרים, שקיקת דובים, נהימת כפירים, חריקה ושריקה והמולה גדולה מאד. כל הרוחות למיניהם קשרו הספד על אותו בעל-הטובה ועל אותה הנשמה הכשרה. קשים היו עלי קולות משונים אלה וכמעט שלא נתעלפתי ונעשיתי חירש מפני שאונם והמונם.

השתיק האשמדאי את האספסוף הזה, צד את הנשמה בכפו כזבוב והתעסק בקבורתה, ופתח ואמר עליה כך:

– מה מועיל הבכי, והצעקה למה? הרי סוף כל אדם למיתה. מה לך עכשיו, מה לך מחר – הרוח הלא היה נושאך בסופך. ובכן רדי לירכתי בור כפגר מובס של בעליך, ימח שמו, הקברי כמותו תשע אמות באדמה ויקחכם אופל, שניכם גם יחד. ואם אין אתם לי הרי אמצא אחרים תחתיכם בעגלא ובזמן קריב!

ומיד הפך פניו לי ואמר:

– ישראל, חביבי, אתה האיש, שבחרתי בו לעבוד עבודת בעל-טובה בעירך.

– איני רוצה ואיני יכול להיות בעל-טובה! – צעקתי בקול מר, מפרפר ומזדעזע בכל גופי – חוסה עלי ושלח אחר במקומי, הרי יש הרבה סגנים, הרבה קופצים על כהונה זו של בעלי-טובות. יש לך מהם רבבה כצמח-השדה. שלח את מי שתשלח ולא אותי!

– שמע ודום, ישראל! לעצותיך איני צריך. כך רצוני וכך אעשה. לא יועיל לך כל סירוב.

– מה ראית בי שבחרתני וקרבת אותי לעבודתך? – צועק אני ומתחנן לו – הרי לא איש-מעשה אני ואיני מוכשר לאותה העבודה, שאתה רוצה בה. ידעתי בני-אדם פקחים וערומים ומוכשרים לעבודה זו יותר ממני. הרי הם לפניך בשמותם ותולדותם למשפחותם, כנופיא גדולה מאד.

– בני-כנופיא זו שאמרת כבר עסוקים הם בעבודה כל אחד במקומו. לא יועיל לך כלום, ישראל – חוזר אני, אשמדאי, ואומר לך. שמעני ואל תהא סרבן אותה שעה, אם חפץ חיים אתה ואם אינך רוצה, שאכבוש קשיות-ערפך בחוזק-יד. גזרה היא מלפני ולא אשיבנה. יד על פה ודום! שמא…

והוא מתמלא חמה ומעמיד עלי פנים זועפים כל כך עד שנזדעזעו כל אברי ונאלמתי מפּחד.

– כך, כך, ישראל! כשאתה שומע ושותק נעמת לי מאד – החליק לי האשמדאי ואמר – ערום אתה, ישראל, ואינך שוטה כמו שנראה אתה לעינים. מובטחני, שתצלח ל"מלאכה" ותהא בעל-טובה גדול, פטיש חזק ושבט-אפי בקרב אחיך. ועתה, ישראל, קודם קבלת הכהונה, כהונת בעל-טובה, אלמדך הלכותיה ודיניה ומצוותיה, למען תשמור לעשות אותם.

אנכי כל הקהל כולו. עשה הכל כרצונך ואמור: כך הוא רצונו של הקהל. הכל יהא בדבריך ואמור: שהכל נהיה בדברוֹ. שכּל הקהל אינו כלום ואינו במציאות אלא אתה. פני ירא שמים –ראשית חכמה. יראת-שמים היא פרה חולבת לאדם בעל-דעה, חלב וחמאה לו ממנה. ובכן אנשי-מעשה מטפלים בכלכלתה כראוי לה. ממלאים שק גדול של טלית-ותפילין בלקוטי-אמרים ובגבבא של מיני דברים ידועים, להתפטם בהם כמה שעות בכל יום. לקיקת מזוזות ומי-דבש של “חברה-קדישא” יפים לה מאד, וכל מה שתרבה לשתות הרי היא משתבחת. כך מערימים ביראת-שמים הממונים שלי מדור הישן. והממונים שלי מדור החדש אף הם מערימים ביראת-שמים, אלא בצורה אחרת. הם מעמידים פניהם כפני תם, מתקרבים כביכול לכל אדם, נאה שוחקים ונאה מהפכים בלשונם, מנענעים בראשם לזה וגם לזה ומרמים את כלם. יש ביניהם גם אלה, שאין בהם ממדות הללו כלל, וראשית חכמה אצלם – הכח, כח ידם וחוצפתם. אבל עזי-פנים אלה מועטים, ולאו כל אדם זוכה למדרגה עליונה זו. התאכזר במדת הרחמים. הוי אכזר וחמסן, פשוֹט עור מעל עניים חיים ומתים, ובפני הבריות תתמלא עליהם רחמים ותתאנח במרירות. טול חיל זרים בסתר להנאתך וטובתך ובגלוי יהיו מעשיך מכוונים כביכול לטובת-הכלל, שאם אין אתה להם ברחמיך הרבים מי להם? התחבר לתקיפים. וביחוד למי שידו תקיפה וגם הטסקא ברשותו. שהיא סבת כל הסבות, מקור כל הטובות. היא עצם מעצמכם ובשר מבשרכם. על-כן יעזוב איש חכם את אביו ואת אמו ואת אלהיו ודבק בבעל-טסקא זה והיו לפה אחד ולכנופיא אחת. לעולם תהא תובע. כמה שלא תקח ביודעים ובלא-יודעים וכמה שלא תשׂתכר בעסקי הצבור, תהא קובל תמיד, שאתה מפסיד עליו ממונך וכחך, ותובע ממנו תשלומי נזקיך. סכּל את הבריות. המון-העם הוא תינוק מאמין לכל דבר. מספרים לו מעשי-תעתועים – הוא עוצם עיניו ומתנמנם. מקול הברה “בּוּ” הוא מתיירא ואומר דובים עליו. מכים אותו – הוא מנשק את השבט. עיר ובהלות אל יבהלוך. כשתשמע פעמים קול ההמון, תינוק לא חכים זה, צועק וגועה בבכיה לא תתפחד ולא תתן דעתך עליו. אין כל סכנה בזה, חושש הוא בכריסו. עט, בע, תאמר שבע פעמים ישר והפוך ורקוק בפניו ורפא לו. צעוק יצעק התינוק עד שתהא חוטפתו השינה ויישן כבתחלה. וזוהי סגולה בדוקה ומנוסה. חלל השם. כשיעמוד עליך מקשן וישאלך, מה עבודה זו ומה עבודה זו לך? – תתחסד כביכול, ותחלל את שמו ברבים. אדם זה, תאמר עליו, מין הוא, כופר בעיקר ואסור לבוא בקהל! התגולל על מגלה סוד. כשיעוז אחד מאחיך לספּר כל מה שנעשה מאחורי-הפרגוד שלך ויודיע מעשיך ברבים – על חטא זה תשסה בו את הנערים, עזי-פנים שלך, ויתקלסו בו: אדם זה עובר על לאו ד"לא תגלה סוד מתוך החדר" ומצוה לידות אבן בו. – את הדברים האלה תקיים בכל פרטיהם ודקדוקיהם וחיית אתה וביתך בתענוגי העולם הזה, ואת תענוגי העולם-הבא תניח לאחרים.

נעויתי משמוע הדברים האלה והייתי עומד, פוצה פה, תוהא ומביט כגולם.

– השעה צריכה לכך, שתמהר ותלך למקומך – אמר לי האשמדאי – עירך, רבתי יהודים, היתה כאלמנה בלא בעל-טובה. מהר ובוא לשם, ואת הסוסה אתן לך, שתהא רוכב עליה.

– אוי! – צעקתי בחמת-רוחי, כשהייתי שומע שם סוסתי יוצא מפיו – איני יכול לרכוב… בחייך וחיי ראשך איני יכול!

– דברים בטלים! יכול תוכל. סוסה זו נכנסת בטבעה ונשמעת לרוכבה. נוח לרכוב עליה!… אל תסתכל במראיה, שהיא מכוערת וכחושה, מזרע סוסים אבירים היא, והרבה מעלות טובות יש בה. מובטחני, שתהא רוחך נוחה הימנה ותמאן לשלחה מעמך, אם לא באונס וביד-חזקה.

אמר אשמדאי והביאו את סוסתי. לבי חלל בקרבי כשראיתיה עלובה ושוממה, ממורטה, דלה ודווּיה. אוי, הרבה צררוה לצים ומיני מזיקים באותם הימים! עיני זלגו דמעות ובושתי להרים פני לה, כשהייתי מעלה על דעתי שאני אנוס לרכוב על גבה ולהיות עליה למשא.

– בואו ונכתיר את ישראל ונמשח אותו לבעל-טובה! – הכריז האשמדאי במחנה – נלבישנו בגדי-כהונה ונרכיב אותו על הסוסה ונראהו בכבודו. בואו, חיילותי, ושימו עליו!

ומיד נקהלו ובאו כל הרוחות שלו, והממונה על המלתחה בא בתוכם לפרכס אותי ולהלבישני בגדים. היה סורק את ראשי, זוקף בלוריתי וממרח שערותי בשמן המור ואפרסמון. חושן-בד לבן, מרוכס בכפתורי-שן, הוא נותן על לבי ומטפחת משי בצוארי. מנעיל אותי מנעלים מסומרים ואפּנתיהם מגיעות עד ארכובותי. מלבישני מכנסים רחבים, ובגד עליון מכסה את גופי עד למתחת הברכים, וכובע קל בראשי. אשמדאי נסתכל בי, עקם את פניו ואמר:

– טפּוס זה של תלבושת סופר-הקהל הוא! לעזאזל סופרי-הקהל! תלבושת זו לא לישראל היא. בקש לו אחרת נאה ממנה!

הממונה חוזר וסורק את ראשי, מקצץ שערותי, ממתח זקני. מלבישני בגד משונה, לא מלבוש נכרי ולא קפוטת יהודי, סדוק מאחוריו ושוליו מגיעים עד הקרסולים, מתחתיהם תלויים ויורדים שיפולי מכנסים, ועל ראשי כובע של בעלי-בתים מכובדים. נסתכל בי האשמדאי ואמר:

– טפוס זה של מי הוא?… ידעתי, ידעתי! של שתדלני הקהל הוא. הרוח ישאם עם הסדקים שלהם מאחוריהם ועם הכיסים הרבים והעמוקים מאחוריהם ומלפניהם! טפוס של תלבושת זו אינו לפי צורת ישראל. הסתכל בצורתו ותדע מעצמך איזו תלבושת יפה לו.

הרבה נתעסק בי הממונה, מלביש ומפשיט אותי בגדים שונים, ובשעת מעשה היה ממרט שער ראשי, צורם וצובט בשרי עד שנתדמעו עיני. ולבסוף גלח אותו והשאיר לי פאות נאות, נתן בראשי כיפה של משי, ועל הכיפה כובע-דרבנן. הלבישני כתונת פרופה בעניבה רפויה, שיש בה פריעת החזה, וטלית-קטן עליה. מכנסי-בד קצרים, סוליים ברגלי ופוזמקאות, קפוטה ארוכה ואבנט, ואדרת חמה של זנבות-שועלים. שמח הממונה במעשה ידיו, והוא מקפל שפתו התחתונה ונעשית דובדבניה אדומה, מעקם פניו עקימה משונה ומושיט לי את לשונו. ראה אותי האשמדאי ונהנה, שחק לי ואמר:

– יפיפית, ישראל! הדור אתה בלבושיך. פניך נראים מטוגנים כצפיחית בדבש, אתה מזיע באדרתך החמה ומבהיק מתוך כובעך הנאה כאילת-השחר. הזיע, הזיע, ישראל! הזיעה יפה לך מאד. אבל – הפך פניו להממונה על המלתחה ואמר לו – אין דבר זה שלם ועדיין חסר לו דבר מה. זוכר אתה כיצד היה רבי יוסי בשעתו הולך בכנופיא שלו להקביל פני שר העיר?

– צדקת, צדקת! – אמר לו הממונה – מתוך בהילות נשתכח ממני הדבר. והריני ממהר לעשותו.

ומיד עג עיגולים מאחורי ראשי בתער-הגלבים והעמיד עליהם קרני-דאומנא לכבוד ולתפארת.

– עכשיו תמים פעלך וישראל מתוקן הוא, בחור כהלכה – אמר לו האשמדאי – עכשיו בואו והרכיבו את ישראל על הסוסה!

בגילה וברינה נשאוני הרוחות והביאוני לסוסתי, רקדו לפניה כשם שמרקדים לפני הכלה, ופצו פה ואמרו:

– אשריך, ישראל, שזכית להיות רוכב על סוסה זו, סוסת-עולם! עלה, עלה בידיך וברגליך ורכב עליה כאחד השרים ממצרים ועד הנה. רכב וצלח עד שיחטפך הרוח ואחר יעלה וירכב עליה תחתיך!

– אנא שׂאי נא, סוסתי העלובה! – נשתטחתי עליה בבקשת מחילה – מה אעשה וכך נגזר עלי לרכוב עליך. אוי ואבוי לנו, לשנינו. אוי לך, שאַת סוסה ועל-כרחך נותנת שכמך לסבול אותי, ואוי גם לי, שאני, אוהבך, על-כרחי מטיל עצמי עליך. מה נעשה ושנינו בצרה גדולה אנו, שנינו אנוסים אנו לדחוק ולהדחק על-כרחנו.

חבטו הלצים את סוסתי בכח ועקרה רגליה ונחפזה בהולה ומבוהלה לרוץ כאילה שלוחה, ואשמע אחרי קול רעש ושחוק גדול. ובמרוצתה נאנחה סוסתי אנחה מרה מתוך לבה, ואנחה זו שברה את לבי ונפלתי מעליה בטרוף-הדעת כאבן.

– אל יפול לבך עליך, ישראל, יכול תוכל! – לגלג עלי האשמדאי והרכיבני שוב על סוסתי – אַל לשהוֹת הרבה. הגיע זמן לנסוע. תן דעתך על הדבּרוֹת שלי ושמרם כאישון עיניך. שים ידך תחת ירכי והשבעה לי שתקיים אותם.

אני יושב משמים, נדהם ומבולבל ואיני מזיז אבר אחד מאברי גופי.

– מהר, ישראל, ואל תאחר! – מבהילני האשמדאי – מהר ועשה מה שצויתיך.

הריני שולח את ידי תחת ירכו, שלא מדעת. והוא רמז לסופרו ובא נבחן והתחיל מקריא לפני דברי האלה והשבועה. הוא מקריא ואני תוהא ושותק.

– למה אתה שותק, ישראל? – אמר האשמדאי, מעמיד עלי פנים כעוסות – פתח פיך וחזור על כל מלה ומלה. כסבור אתה, שדברי-רמאות ומסירת-מודעה מועילים אצלי כמו אצלכם, בני-אדם? לאו! מסירת-מודעה אינה נוהגת אצלי. השבע!…

– איני יכול – אמרתי לו, מנמיך קולי ורועד מפּחדו.

סוסתי מנענעת בראשה, כאלו היא אומרת לי: יהודי, בלא! יאמרו מה שיאמרו ואתה באחת: לא, לא ולא!

– מה אתה אומר? – שואל לי האשמדאי וחמתו בוערת בו.

– איני יכול להשבע – חוזר אני ואומר לו באומץ-לב.

– השבע! – גער בי האשמדאי בקול נורא ובקצף גדול, עד שהיו ניצוצות נתזים מעיניו, ומפיו יוצא עשן.

נאנקה סוסתי, ואנקת עלובה זו הזכירתני צרותיה הרבות ומכאוביה, שהיתה סובלת בימי חייה. ואמרתי בלבי: לא די לה, שאחרים העמיסו ומעמיסים עליה משאם, ואהיה עליה למשא גם אני. חלילה לי מעשות כך! יעבור עלי מה ואני לא אעשה הנבלה הזאת.

– איני נשבע לך בשום אופן! – אמרתי לו בפה מלא, בלא פחד, מוציא ידי מתחת ירכו.

בזעם ובזעף ולהב-אש קפץ האשמדאי, רגלו אחת בארץ ורגלו אחת במרום, אחז אותי בציצת-ראשי והטילני כדור מגבהי מרומים.

– אוי, אבדתי, אבדתי! – צועק אני מרה, מתגלגל בחללו של עולם.

– אל יאבד ישראל! – קול קורא לי מאחרי, והקול קול סוסתי, שאף היא מתגלגלת עמי בתהום גדולה ורחבה זו – דחה דחוני לנפול כמה פעמים, ואני כי נפלתי קמתי. וגם עתה נקום ונתעודד!

אני נופל ויורד מטה-מטה עד שראשי נתחבט בארץ וצעקתי.

ובאותה שעה מרגיש אני, שמחזיקים בי ודמעות רותחות נושרות על פני.

פרק עשרים וארבעה

את-כלם ישא הרוח!

כשפקחתי את עיני, ראיתי את עצמי שוכב על קרקע החדר שלי אצל מטתי. אמי בוכיה ומסייעת בידי בני-אדם להשכיבני על המטה. אני מביט מעל משכבי לכל רוחותי, ממשמש את עצמי ותוהא – מה זאת? מה לי כאן? ומתי והיאך באתי לכאן? ואותו בן-אדם בעל-השם, ואותה הגויה הזקנה שוב ראיתי עומדים לפני, עושים מעשי להטים ומהגים ולוחשים. אמי נופלת על צוארי ובוכה.

– אמא, למה תבכי? – שואל אני לה ומתמלא עליה רחמים.

– אוי, בני, בני, ישראל בני! – משיבה לי אמי בדמע – כמה צער סבלתי עליך באותם הימים. לא עלינו ועל כל ישראל ימים רעים כמותם! ברוך המקום וברוך שמו, שהחזיר בך נשמתך בחמלה ורווח לך… חבּוּט קשה נתחבטת כשנפלת מעל המטה. ומה, בני, גדול הכאב מאד?

– מה היה, ומה נעשה בי?

– מוטב שלא תשאל, בני! אוי, ספריך, ישראל!

– ספרים אלו מה הם?

– אותם, אותם מיני ספרים וסיפורי-מעשיות, שהשקעת ראשך בהם – אמרה אמי מנענעת בראשה – אם להתלמד חכמת-הרפואה היה כל עיקר כוונתך, הייתי אומרת, גזרה היא מלפניך ואשאנה. אבל אותם ספורי-המעשיות, שמביאים לידי שעמום-הדעת, למה לך ומה ענינם לחכמת-הרפואה? אדם רוצה להעשות רופא אומן – צא ולמד כמה שלבך מתאוה! כשתתלמד חכמת-הרפואה על בוריה, הרי לך כתב-סמיכה, שאתה מומחה בה ורשאי להיות רופא, אף-על-פי שאינך יודע אותן המעשיות כלל. ואם לאו, אם מה שראוי לך לידע אין אתה יודע, לא יועילו לך כל המעשיות שבעולם. כך הרי צריך להיות לפי עניות דעתי, דעת-נשים שלי. אבל “הם”, מה הם אומרים? אפילו אם חכם אתה כשלמה, ורופא אומן ומפליא לעשות אפשר שתהיה בעתיד, כיון שאינך יודע אותן המעשיות ומיני “היסתוריות”, כמו שקוראים אותן בלשונם, אין “אסכוליה” קולטתך. – כך היו משיבים לי בעת צרתי, כשהייתי בוכה ומתחננת לפניהם.

– לפני מי היית מתחננת, אמי, ועל מה?

וזהו מה שאמי ספּרה לי, כשהייתי מפציר בה מאד:

– לאחר קבלת אגרתך האחרונה ושם נאמר, שלא זכית בבחינה ונתקפחת – אמרתי, עכשיו קץ וסוף להדוקטוריה שלך. בוודאי תחזור לביתך בקרוב ותסיח מלבך כל ענין הבּחינה ומעשה-נערוּת, תשא לך אשה ותחיה עמה כאורח-ארעא וכדת יהודים. ממתנת אני שבוע אחד ואין אתה בא, ממתנת עוד שבוע אחד ואין אתה בא ואינך כותב לי אפילו אות אחת. והייתי שרויה בצער גדול, לא נחתי ולא ישנתי מרוב צערי עליך. הלא בני אתה, ישראל, בני יחידי ואישון עיני, ואם אין אתה לי מה הנאה לי בחיים ולמה לי חיים? ובעיר הרחיבו שונאים עליך פיהם – הלואי שיסכר פיהם, רבונו של עולם! – הללו אומרים: אתה מת, והללו אומרים: נשתמדת ומומר אתה, וכיוצא בהם דברים, שבדו שונאים מלבם. לא יכולתי להמתין עוד וקמתי והלכתי דניפרונה. וכשבאתי לשם וראיתיך חשכו עיני! פניך הושחרו כשולי-קדירה, דל אתה וכחוש, גופך גידים ועצמות. אני שואלת לשלומך, ואתה משיב לי – עורבא פרח! אני אומרת לך דברים של ממש, ואתה אומר לי דברי-רוח – גמל פורח מעל הגג! נפשי יצאה עליך ואמרתי: אוי, קרב קצי ופה תהא קבורתי! רבים יעצוני, שאלך ואבקש רחמים מלפני המורים, שלא ישקלו לך שגגות קלות כחמוּרות, ולכשרונותיך ולרוחב לבך ודעתך יביטו. אפשר יעלה הדבר בידי, ועל ידי בשורה טובה, שאבשר לך, תתיישב דעתך עליך. וכך עשיתי: עמדתי לפניהם בתפלה ובתחנונים ושפכתי נפשי לפני כל אחד ואחד מהם – ותפלתי לא נתקבלה! וכשראיתי שאין תקוה, לקחתיך משם והבאתיך לביתי, ואתה חלש וזעף. היית יושב בדד בחדרך, שרוי בעצבות, עתים שותק ומחריש ושקוע בהרהורי-לבך, ועתים מרבה דברים, שאין לאמרם. אוי לאזנים, שכך היו שומעות! כחך תש כל-כך עד שנפלת למשכב. כשני שבועות היית שוכב בעינים עצומות. אש קדחה בתוך גופך והיו שפתיך דובבות זרות מתוך אש הקדחת. אוי, ישראל, ראה, מה עשו לך אותם הספרים שלך ואותן המעשיות שלך!… אלמלי שמעת מתחלה לתורת אמך ולא שנית מסדר העולם וממנהגי אבותינו ונשאת אשה, לא היו באים עלינו יסורים קשים אלה. אוי המעשיות, המעשיות שלך!…

– כל זה אינו אלא מהם, מן הלצים ההם! – אמר בעל-השם בגודל-לבב ובעקימת-שפתים זו של בר-סמכא במקצוע שלו – זוהי עבודתם ומלאכת-ידיהם.

– כך הוא כך. מהם, מהם… אַ-הוך! – מפהקת הגוֹיה הזקנה, מלחשת ורוקקת ומסיימת בקללה כלשונה:

– “טראסצא איח מאטערי” – תפּח רוחן של אמוֹתם ואת כולם ישא הרוח!

הקדמה

צפויה לפני שיהיו מתמיהים על ספרי זה ובעקימת־שפתים יאמרו: בזמן שסופרי ישראל שוקדים על תקנת בני עמנו, הללו במאמרים ובעצות טובות ומשונות והללו במוסר ובדברי־כבושין, ובכל יום מתחדשות אצלם שאלות הרבה שמבקשות פתרונים – בא זה ומטפל לפנינו בבהמות! מי שיצא מן הכלל, יאמרו, יצא גם מדעתו ומשוגע הוא.

על דבר זה יש לחלוק ולומר, אדרבא, פעמים אפשר אדם יצא מכלל החברה בשביל שהיא יצאה מדעתה והוא פקח. אבל מה לו בכך? לגבי הרבים הרי דינו גם באופן זה כדין משוגע גמור. שגעונם של רבים הלא הוא פקחות וסדר העולם, ופקחות היחיד זהו שגעונו. ולא די לו שנקרא שוטה, אלא שהוא מאבד טובה הרבה וגורם רעה לעצמו. החברה בריה משונה היא, בעלת פרצופים ופיות מרובים עם ראש אחד. וכל פה מדבר לא מדעת עצמו אלא מדעת אותו הראש, המשותף לכלם, ממנו הדבּוּר יוצא – דבּוּר מבוהל לפעמים – והולך ונכנס לתוך כל אחד מהפיפיות, ומיד הלשון מתעוררת, מקשקשת כזוג, נואמת ומפטפטת. ואלו הפרצופים מרגישים זה כוונותיו של זה וגומלין זה לזה בבקשת ערב ומועיל וחלק בעולם־הזה. כללו של דבר, אין חבר מפסיד. מכיר אני ויודע את זאת. אבל מה יעשה אדם, ביש־גדא שכמותי, שרוצה לעבור על דעתו ואינו יכול; שיצרו שבלבו שומר פיו ולשונו, וכשמרגיש שמץ דבר בו ונדנוד של מחשבה זרה, מיד מעכבו ואינו מניחו לדבּר ולעשות כרצון אחרים?

ובכן אמרתי, אם להנאות אחרים בדבּורי כרצונם לא אוּכל, על כל פנים לא אכעיסם בדבּוּרי שלא כרצונם. הרי ישראל לפניהם, “ידברו עליו מה שידברו” ככל העולה על רוחם, ואני אלך לי לבעלי־החיים ואדבר על הבהמות.

ואתה, סוסו של רבי מנדלי מוכר ספרים, אתה הלא היית הראשון, שידעתי מכל הסוסים בילדותי, ומודה אני לפניך, שנהגתי בך מנהג נער פרוע והייתי תולש שערות מזנבך המדולדל, בכל עת שהיית בא לעירנו ועומד שם אצל בית־המדרש, שלא להשגיח בצערך. עכשיו, בזקנותי, אני מתחרט על חטאתי, שצערתי בריה תמימה כמותך, את הטוב שבסוסים וגם האומלל והעלוב שבהם. כל הסוסים הרי מלאכתם חול, אלה ברכב ואלה בקרקסאות, ואתה מלאכתך קודש – מפיץ ספרי דת והשכלה בישראל וחי חיי צער, ברעב וחוסר־כל, כדרכם של העוסקים בתורה. והיתה הקדשת ספרי זה לשמך ולזכרך לי לסליחה ולמחילה ולכפרת־פשע.

עגלתו של תוספות יום־טוב

א

כך נקראה העגלה על שם המאורע, שאירע לאמה סמוך ללידתה ועשה רעש גדול בכל העיר.

בהמה כשרה ויפה היתה אמה בחייה. לא כאותן פרות הבשן יפהפיות הללו, שהן כרסתניות, דדניות, מסורבלות בבשר ומגדלות שער וזנב ארוך כמטרוניות מאחוריהן. אדרבה, היא היתה כחושה, עור ועצמות, דדיה מדולדלות כגרוגרות צמוקות, לא פרכוס, לא שער נאה ולא זנב סרוח, אלא יפה היתה בהנהגות ישרות ומעשים טובים. בהמה שתקנית וענוותנית ומסתפקת במועט לא נמצאה כמותה בכל בהמות המקום. ומכיון שהיתה בהמה יהודית, הרי הדין נותן שנתחייבה חובת גלות. מעולם לא היה לה דיר־קבע ומקום מנוחה, כל ימיה היתה משוטטת בחוצות ולנה ברחובות, מוטלת שם באשפתות בקיץ ומתגלגלת גלגולי שלג בחורף. אלא כשגבר מאד הקרח בלילה היו מאספים אותה, משום צער בעלי־חיים, לתוך פרוזדור אפל שבבית, שהיה מלא כלי־תשמיש שונים: חבית מים, עביט של שופכין, גזרי עצים, סחבות וסמרטוטין וקיא צואה בכל מקום. היתה רגילה גם בצומות, שרויה בתענית ימים הרבה ואינה חוששת. בכלל לא היתה להוטה אחרי האכילה כבהמות הגויים ואינה מבחנת במזונות, אלא הסתפקה במה שהוא ובכל שהוא. רבות בהמות יהודיות הלא מצוינות במעלות טובות הללו, והיא עלתה על כלן.

שׂשׂו עליה קוניה מתחילה כמוצא מציאה יפה, אמרו: בא גד! בהמה זו, שעלתה להם בדמים יקרים, עתידה להשפיע להם ברכה מרובה בבית ומרוב עשות חלב יאכלו חמאה. אבל עברו הימים ותקותם לא נתקיימה, מה שבקשה נפשם לא מצאו בה. אף־על־פי־כן לחייב אותה לבדה ברמאות אי־אפשר וכי היה לה מה שבקשו ומנעה מהם? ועד שהם קובלים עליה בכפירת טובת־הנאה מצדה, היא קובלת עליהם בכפירת מזונות שפסקו לה. דברים כגון אלו שכיחים אצלנו היהודים: שני הצדדים מרמים זה את זה, אינם מקיימים מה שנתחייבו זה לזה ואין נחת לזה מזה, ואף־על־פי־כן הם דרים ביחד והחבילה לא נתפרדה בשביל כך. ולהרשיע אותה על דרך פרנסתה הבזויה, שהיא מטיילת בשוק בין עגלות של מביאים מכר לעיר ונוטלת מהן כמלוא פיה – אף זה אי־אפשר, הגיעו בעצמכם, מה תעשה בהמה זו, בריה קלה לא מלומדה, שכלו לה מזונותיה בבית בעליה והיא מתפטרת בלא כלום? תהא משתטחת בחוץ ותמות ברעב? בואו לעיירות ישראל ותראו שכל הבהמות מתפרנסות שם כך, שאין לפניהן דרך אחרת מזו. ואחר כל אלה, כששחקה השעה לבהמתנו ונהנתה ממה שבעגלה, הרי יצאה הנאתה בצערה – היתה סופגת ארבעים בשוט ורצועה וגם לעג וגדופים מהמון־עם מסביב. והכלבים למה חרצו לה לשונם? אותם הכלבים, שמלקטים תחת שלחנות יהודים ועיניהם אל ידם תמיד, הם למה צועקים? אבל אין מקשין על כלבים.

עד כאן הדיבור על יופיה של בהמתנו, ולענין מדת השתיקה ומדת הצניעות וענותנותה הרי יבואו יהודי מקומה ויעידו עליה. כמה פעמים אירע לו לאדם מישראל, שבשעת הליכתו בלילות האפלים נתקל בבהמה זו, הרובצת בחוץ כדרכה, ונפל עליה. אלמלי נתקל באחרת היתה “מהמה” ומתרעמת עליו מה מדה היא, גבר באופל יהלך ויסובב בהמה! היתה בועטת בו ומטילתו מעליה בזעף. לא כך הבהמה השתקנית הזו, היא לא הקפידה על הנופל עליה, ומיד היתה עומדת על רגליה ומהלכת בשוק ונוטלת את רוכבה בנחת־רוח עד שנתבלבל ונפל מאליו בריסוק־איברים.

אמת, בכל מעלותיה הטובות גם דברים רעים נמצאו בה. אבל בהמה אין בעולם שכולה כשרה ולא סרחון בה. מי לנו גדול משור־פר שלנו, בעל־צורה, רחב־המצח וכרסני, ומי כתיש־דמתא, בעל בעזיו ובחור כהלכה, ואף־על־פי־כן – אל יחשוב שור־הבר להם עון – אינם נקיים מאותם הדברים שהשתיקה יפה להם.

ב

באחד מימות הגשמים, בהשכמת־הבוקר, כשהייתי שוכב על מטתי, מתכסה בשמיכה ומתנמנם, ואני עדיין נער קטן, והנה יד נגעה בי וקול קורא באזני: עמוד, עמוד, עמוד מהרה! הקיצותי בהול ומבוהל, וראיתי לנגדי את אחותי הקטנה בת תשע שנים, פניה מבהיקות, עיניה מתנצנצות, פיה פתוח למחצה ועל שפתיה שחוק של שמחה קופא ועומד, מבקשת לומר דבר ואינה יכולה מקוצר־רוח ומחדוה גדולה, אלא פושטת ידה ומראה לי בקול הברה: הא, הא! נסתכלתי וראיתי – הוי, רבונו של־עולם! – עגלה רובצת לפני באמצע הבית. קפצתי מעל משכבי בזריזות, כשאני עדיין ערום ויחף וידי על ראשי, שלא הספקתי בחפזי לחפש את הירמולקי ולכסותו בה, וכהרף־עין אני רץ ובא אצלה. לשמחת לבי אין קץ, כאלו הייתי קונה עולם מלא בשעה זו, וכל מה שיש בו שמחים עמי בשמחתי, אור החמה שבעתים כאורה בשאר הימים, באויר כולו אומר יום־טוב וכל חללו של עולם מלא עגלה. הכל צוהלים והכל אומרים: מזל־טוב, שמח בחור בעגלתך!

אני יושב על ברכי מנגד ומזין עיני מעגלתי יפת־תואר וטובת־חן. כאודם החלמון בתוך הביצה מראה עגלה. כלבנת כסף במשכיות זהב מראה הכתם על מצח העגלה. מעט־מעט אני נרתע לפנים נרתע ובא, להתודע לה ולהכירה ביותר, שולח אצבע וממשמשה בנחת, מתבונן לאיברי גופה היפים ומסתכל בבבת עיניה, עד שהיה לבי גס בה ונתתי לה את בריתי “שלום” ביד חזקה ובכל חמש אצבעותי. דומה, העגלה עדיין לא ידעה שאילת שלום זו מה היא ולמה היא, וחששה בזה עלבון כבודה, מפני שנתחלחלה בכל איבריה והיתה מתאמצת לקום בכל כחה. תחילת קימה זו היתה נעשית אצלה מאחור, מעט־מעט העמידה רגליה האחרונות כשהיא כורעת על שתי רגליה הקדומות, והיה גופה שופע ויורד מאחוריה כלפי ראשה, ואחר כך נזדקפה בקושי ועמדה על ארבע רגלים עמידה רופפת ככרעי שולחן מרוטט, וטבורה תלוי לה כחבל מבטנה למטה. וכך היא עומדת שעה קלה ומתנדנדת, פקוח עינים ומבטת, ופתאם שרבבה את זנבה ועקרה רגליה ונחפזה כאילה שלוחה והיה רעש גדול בבית, נפל ספסל־החלב, החיגר באחת מרגליו, נבהלו התרנגולים ועפו כמטורפים ועלו על שלחנות וכסאות, משברים קדרות ופכין ומהפכים קערה על פיה. ואמי אותה שעה בפרוזדור אצל היולדת, וכשהיתה שומעת את קול הזוועות וההמולה נדחפה לתוך הבית בהולה וכועסת והניחה בי כל חמתה.

לא אליכם, ילדים, מהלומות ומכות כמכותי, שהוכיתי אותו היום בבית־אמי ובחדר מורי ורבי!

אני מלא געגועים על עגלתי הלכתי לבית־הספר ואת מי שפגשתי בדרך בשרתי לומר: יולדה לנו עגלה! הייתי משבח אותה בפני כל אחד ואחד מחברי ומקלסה בכל מיני קילוס משחק מתוך רוב שמחה בעגלתי ומתוך רוב הנאה, שחברי מקנאים בי. למי שטוב לפני הבטחתי להראות את העגלה ולשחוק עמה אני והוא ביחד. ומיד אחד מחברי הקדמתי ולקחתי זוג כפתורי־נחושת וזגוגית נקובה ונשבעתי לו בנקיטת ציצית, שכיבוד רכיבה על העגלה בתחילה יהא נתון לו. ממילא מובן, שמרוב שמחה ועסקים הרבה נתאחרתי לבוא לבית־הספר ונענשתי קשה.

אבל אין מכת מרדות דוחה את העגלה. הגמרא מונחת פתוחה לפני ומשם נראָה לי העגלה ביופיה, בסנטרה הנעים ובאזניה הקטנות ובצוארה הנאה, והיא מטפסת ועולה לתוך מוחי ואין שם מקום פנוי ממנה. רבי מקריא לפני את פרקו בנעימה וקול קריאת הפרה להעגלה נשמע לי במחשבתי; רבי מתרגש ועומד ממקומו והעגלה קמה גם נצבה על רגליה; רבי פושט יד – והעגלה פושטת את זנבה; היא בריצת רגלים ורבי בשליחת ידים, סוטר ושואל אותי בענין שאנו עומדים בו, ואני איני יודע מה להשיב, הוא מזמן עצמו למתחני על העמוד – ופתאם נפתחה הדלת ועמה נפתחה פתח תקוה… ברוכה הבאה, רבנית, אשת מפחידי! בואי בשלום גם את, עגלה חביבתי! הרבנית תובעת את בעלה ומשמיעה על השקלים לצרכי שבת, מתפטרת בלא־כלום ויוצאת בזעף ורבי כועס ושופך חמתו עלי.

ואם נשאר בי כח לחזור לביתי אותו היום בעצמי, שלם בגופי, אינו אלא זכות אבות עמדה לי.

תיכף לביאתי היה בקור העגלה. אמי החביאתה באחת הפינות מפני עין־רעה, ואני הייתי פוסע בחשאי והולך אצלה כהולך במטמוניות לאהובתו. וסדר העבודה נהוג אצלי כך: מתחילה ראיון וקבלת־פנים, ותיכף לקבלת־פנים משמוש באצבע, ותיכף למשמוש גיפוף וחיבוק בחבה וריעות, ולבסוף מכה גדולה ביד, ובעקבה קפיצה הפשלת־זנב וריצת־רגלים של העגלה. בבית מהפכה כמהפכת סדום ועמורה, ולי אוי ואבוי, מהלומות ומכאובים!

חבּת העגלה נתרבתה אצלי מיום ליום, ועם חבּה זו נתרבו גם ענויי נפשי. לבי, לב ילד תמים, היה דוה עלי כשהייתי שומע שיחות אנשי הבית על שחיטת העגלה התמימה, היאך היו משכירים עם הקצב, משערים משקל בשרה ושמין בדמים לאחד־אחד את כל אבריה, את הראש ואת האחוריים, את העור ואת הקרב והכרעים, כל נתח טוב, החזה והלשון, בשעה שהיא עומדת בהשקט ובבטחה ולוחכת בלשונה זו כפות ידי אמי באהבה! הלא אין לך רציחה ואכזריות קשה מזו. אותה שעה הייתי עדיין תם, איני מעמיק בחקירות על אדם ובהמה, ולא עלתה על דעתי להרהר אחרי סדר העולם ולהטיל ספק במה שמקובל מימים ראשונים, שמא אין בהם ממש, שמא דברי חכמה יש ולהג הרבה הם, ועניני פילוסופיא הרבה, שכל עיקרם פטפוטי הבל, שמא מה שנראה טוב רע הוא ומה שיראת־שמים היא למראית־עין אינה אלא משובת פתיים; ואם הייתי מהסס פעמים באחד מהדברים ורחמתי, למשל, את שאין מרחמים, וכיוצא בזה מדברים שבלב, הייתי שרוי בצער על שעברתי על לאו ד"לא תתורו אחרי לבבכם". לעולם לא יהא אדם מרגיש, דברתי אני עם לבי, והרגזתי עליו יצרי הטוב, שכחו וגבורתו בתהלים, בספרי יראים ודברי מוסר. נתמלאתי רחמים על העגלה העלובה, שגוזרים עליה מיתה, ובתוך כך אני דואג מחטאתי ואומר בלבי: רשע! את מי אתה מרחם ועל מי אתה מתרעם? הריני מתאמץ בכל כחותי להסיח מלבי את העגלה, שאין אני מחויב ליתן נפשי עליה ולירד לגיהנם בשבילה, מה לי, בן־אדם, ולבהמה דקה בת בהמה גסה זו? תלך לה למיתה, שלכך היא נבראה. אבל היא יגיעה לבטלה, לא די לה שלא נעקרה מלבי, עוד נקבעה שם ביותר והיתה עולה תמיד על מחשבתי ברוב חזיונות. נראה לי בחזיון כדמות בן־אדם עומד לנגדי ופניו פני ירא־שמים מאכלת בידו וברכה בפיו, ושוחט. ולרגליו גרגרת מפורעת שפיכת־דם, לשון משורבבת, עינים לטושות, גרגור ורפרוף צלעות, פרפור ופרכוס ובעיטת־רגלים. שממה עלי נפשי מפני מראות איומות הללו ובושתי להסתכל בפני העגלה ובפני אמי. מי יודע מה היה בסופי אלמלא מאורע זה, שבא בהיסח־הדעת.

ג

ליל חורף. קור נורא ורוח חזקה. הלילה ליל דודים לאלפי שדין ורוחות, שמנשבים, תוקעים ומריעים ברעש וזיע ומנגינה משונה, ועמודי שלג מתנשאים, מרקדים ומתהוללים בחוצות. גגות מזדעזעים, זגוגיות מתלבטות בחלונות וקול ישורר וייליל בקמוניות, כלתה רגל בהמה מן השוק, ובהמתנו, שהיא יולדת רובצת אותו הלילה בפרוזדור, שהפרוץ מרובה בו על העומד ואין שם מחסה מפני הקור. ומה בהמה עושה? בהמה מעלת גרה וחוזרת על מה שכבר נסתאב במעיה – וזאת תורת הבהמה. ובשעה שבהמתנו עוסקת בתורתה היא גונחת ונאנחה ואנחותיה נשמעות בבית.

בהשכמת־הבוקר העירני משנתי קול בכי גדול, אמי בוכה תמרורים – אוי, מתה הבהמה! הילדים נאנחים ובבית אבל. אף התרנגול שומם, עומד בדד עצוב ודומם ואינו מצוי היום אצל נשיו כדרכו תמיד. תרנגולת אחת משוטטת, מבקשת לה מקום להטיל שם ביצתה ואין מי שיהא כופף עליה את הכברה כנהוג. ועוד אחת יוצאת ברגש מתחת המטה ועולה על הספסל נטוית־גרון וזקופת־ראש ומבשרת בקריאה גדולה: מזל־טוב לי, הנה זה הטלתי ביצה! וזה התרנגול בעלה עומד כתומר מקשה, מצדד ראשו וקורץ בעינו ומסיח דעתו מאשתו זו, אינו משיב לה ברכה ואינו מכניסה תחת כנפיו באהבה ומבטיחה מוהר ומתן ומגדנות, כדרך “גבר” בתרנגולתא מעולם. אבלות בבית. נשים שכנות באו לבכות ולהשתתף בצערה של אמי ואמי פתחה על בהמתה הספד גדול וספרה בשבחה, שהיתה שופעת לבעליה רוב טובה ומאכילתם חלב וחמאה דברים שלא היו בבהמה מעולם ולא נהניתי מהם כלום והיא מתה לפי דבריה, מפני חטאינו.

– צאינה וראינה, נשים, מעשי אלהינו! אמרה בחסידות נושאת עיניה כלפי התקרה – היום השכמתי כעלות־השחר ונכנסתי לפרוזדור וכלי־החליבה בידי, כדרך בעלת־הבית תבן למאכל בהמתי אותו הערל מכירי, תפח רוחו, לא הביא מיום אתמול שכח, או אפשר לא היה יכול מפני רוח שאינה מצויה וסער גדול באותם הימים, הקרח בלילה היה נורא מאד. עורי, עורי, בהמתי, ותני לי את דדיך! אמרתי לה ברחמים כשאני עדיין עומדת בפתח, והיא אינה משיבה. שתיקה זו לא הנייה לי. שפלה! אומרת אני בתרעומת והולכת ובאה אצלה והנה היא מכוסה כולה בשלג, שנכנס לפרוזדור בלילה דרך פצימים וסדקים, ושערותיה מסומרות, גורפת אני את השלג שהוצבר עליה, ושפלה זו אינה זזה ממקומה, ונתתי את זאת בה, מעירה ומעוררה והנה, אוי לעינים – לפני מוטלת נבלה! על מה ולמה היא נתנבלה? מי חכם ויבן את זאת. ופתאם נפתרה לי חידתי. אוי, אוי לשונאי! שכחנו לעשות אתמול סעודת תוספות יום־טוב כשנה בשנה. שומעות אתן? ממשפחת תוספות יום־טוב הרי אני. אותו הצדיק הלא השביע את זרעו אחריו לדורות עולם, לעשות את יום השני משני ימים של ראש־חודש אדר (ואתמול היה יום זה) יום משתה וסעודה כסעודת פורים בכל שנה ושנה, לזכר הנס שנעשה לו, שיצא מבית־האסורים. ואני, אויה לי, הלא שכחתי לעשות אתמול סעודה זו ונפרע הקדוש־ברוך־הוא ממני בבהמתי.

ועד שלא גמרה אמי את הספדה קפצה ובאה העגלה לתוך הבית ממקום רבצה נטוית ראש וזנב וגועה “מה־מה” בנשימה אחת, הכל מתעלאים רחמים על יתומה עלובה זו והכל יודעים מה הקול הזה ו"מה־מה" שלה מה פירושו, היא רעבה וקולה לאמה, שתחלוץ לה שד, תניק את בתה ותלחך בלשונה את פרי־בטנה. נשים רחמניות מקנחות חוטמן ועיניהן ומזמנות את פיהן לדיבור, ואשה אחת מלומדה, שמתבלת דבריה במלין דרבנן, ורבינו בחיי שגור בפיה, קופצת בראש, מצמצמת פניה ומשרבבת שפתיה ועיניה לשמים ופותחת בשיחה ארוכה זו:

– רבון כל העולמים, מלך חי וקיים, שאיני כדאית להזכיר שמו הגדול, דיין אמת הוא ושופט צדק, אב הרחמים והסליחות ומפני הרעה שנגזרה על האדם פרתו של אדם מתה פעמים אומרים חכמינו הקדושים, כלומר פרתו נעשית כפרתו, תהא נא, רבונו־של־עולם, בהמה זו כעולה וכקרבן לפניך וכפרת עון לנו, לטהר את בעלת־הבית הזו, ינטה בת אמתך יחנה סוסי ואת כל ישראל, כפרה אדומה מכל חטאותינו, כמה שכתוב “אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו”. אמן סלה. ואם על ידי בהמה זו נתגלה לנו מופת גדול זה, עצתי אמונה לך, ינטה – אמרה לאמי – שאותה העגלה פרי־בטנה תחיה ותהי לאות לבני־מרי, שלא יחטאו עוד ולא יעברו עוד על דברי הצדיקים קדושי עליון. תחיה העגלה עמך, והזן בחסד מקרני ראמים ועד ביצי־כנים יעזור לך לזון גם את עגלתך פעם בקליפת בולבוסין ופעם בפרורים או בכל מה שנמצא תחת יד בעלת־הבית. תהא נראית לך כאחד מבחורי־הישיבה. כף אחת תבשיל ופרוסת־לחם לעני בכלכלת־הבית מה היא? בחור בן־ישיבה – תוף־תוף! עגלה, רצוני לומר – עגלה נעשית ברוב הימים בהמה, ובהמה, שומעת את? הלא היא רצויה ויפה תמיד, ומכל־שכן עכשיו בימינו, בימי רעה, ועל אחת כמה וכמה אצלנו היהודים ערכה של בהמה גדול מאד.

כל הנשים הסכימו לאותה הדברנית, ואמי נענעה להן בראשה, וחיתה העגלה לשמחת לבבי.

מופת לרבים היתה מיתתה של בהמתנו, ולזכר המאורע הזה קראו לעגלה שלה, עגלתו של תוספות יום־טוב.

כדי שלשה ימים היה קול צעקה הולך מסוף העיר ועד סופה, קול יללת כלבים, שנתאספו ובאו חבורות־חבורות לטפל בנבלה של בהמה המוטלת בשדה, ומתוך זריזות יתרה בעבודתם היו מתקוטטים עליה ונושכים ומורטים זה את זה.

ד

געגועים היו לעגלה בתחילת ימי אבלה על אמה, ולבה הומה אל דדיה. היו מלעיטים אותה דייסא של סובין, גם חציר ולחם היו משימים לפניה. שמונה שינים, החטין החיצוניות שבלחי התחתונה של בהמה – הביאה עמה לעולם מלידה ומבטן, והיתה חותכת בהן את מאכלה, לועסתו והומה פעמים כמתרעמת, ותמיד היתה שואפת בנחיריה, מחפשת ומריחה באפה, וכל מה שנמצא לה, סדין, אלונטית, פוזמק או כובע היתה קולטתו לתוך פיה וכוססת. ופעם אחת קלטה בערב שבת סמרטוט, העומד לסתימת פי־התנור, כשטומנים בו את החמין, ונתחב כעצם בגרונה, ואלמלא נתבקש הסמרטוט אותה שעה לצורך תשמישו היתה נחנקת בו. ואם היו מוותרים לה על מעשיה הכעורים ולא בקשו להפטר ממנה, אינה אלא זכות אמה עמדה לה. אני האחד מאנשי הבית שהייתי מחבבה בכל לבי. חמלה גדולה חמלתי עליה, על יתומה עלובה ובודדה זו הייתי עומד לה בעת צרה בפני כל הפוגעים בה, ובזה הבאתי עלי רעה, והיא שהגדילה את חבתי להעגלה. בשנינו הרי היו נוהגים לא ביושר, ואני והעגלה היינו למכה ולחרפה לכל מי שחזק ממנו, ועול גדול זה, שבו נעשו לנו שפטים רעים, הכאיב את רוחי יותר מהמכות בעצמן וקרבני להעגלה המוכה ביותר. דומה, שהייתי אהוב לה גם אני, שהרי לא היתה מוחה בידי לגפפה ולהחזיק באזניה, ולא עוד, אלא בשעת מעשה היתה לוחכת אותי ומבטת לי בעצב, כמתכוונת לשפוך לפני את נפשה, ואני מרגיש בצערה, יודע מה שבלבה ולמה היא לוחכת אותי כך בלשונה.

ועל ידי העגלה ומנהג בני־הבית שנהגו בה, נצנץ בי הרהור זה; אדם ובהמה, שמחומר אחד קורצו ובשר־ודם הם, אפשר רוח אחד לכל. וכל בעלי־החיים, כיון שרוח ולב וחושים להם, מרגישים יגון ושמחה, צער ועונג כבני־אדם. הרהורי זה לא היה מאותם הרהורי־לב, שעולים לשעה כעננים ועוברים ובטלים, אלא נקבע בלבי. ברוב הימים, כשגדלתי ולמדתי דעת ובינותי בספרים, מצאתי ראיתי, שגם לבעלי־החיים יש דעה וקניני־הנפש שונים לחיות בהם. יש להם דיבור, מדות ונימוסים בחיי משפחה וחיי־החברה, צרכי יחיד וצרכי צבור, עצות ותחבולות בשמירת נפשם ובקשת מזונם, חוקים ומנהגים ומשפטים, והכל על פי דרכם, ואפשר גם דת ואמונה והשגת־העולם, מיוחדות במינן, נתן הבורא בלבם. אף הם נפרדים לתולדותם ולמיניהם, כלומר, לאומותיהם. מהן אומות גדולות ועצומות, מזוינות בכלי־חמס להרוג ולהשמיד ולמשול ביד רמה, ומהן אומות קטנות וחלשות ומטולטלות, פוחדות ומתרפסות ונדרסות. ובאומה אחת בעצמה מדרגות־מדרגות, זו למעלה מזו: יש בעלי־חיים מיוחסים, מפונקים, יפים ושמנים, בטלנים ומלומדים, יודעי חן ודברי שחוק. וכנגדם יש הדיוטים מבני ההמון, רעבים, כחושים ומדולדלים, עמוסים ומסובלים ומושכים בעול. יש ביניהם בעלי־מדות משונים – רעים וטובים; רתחנים ונוחים; פראים ובני־תרבות; בהולים, פזיזים ומתונים; עצלנים ושקדנים; רמאים ונאמנים; רעבתנים, גנבים וחמסנים, וכנגדם – מסתפקים במועט, תמימים וישרים. יש ציקנין, צרי־עין ואכזרים, ויש רחמנים ונדיבים, שמוסרים נפשם על הצלת נפשות בשעת הסכנה.

דברים הללו הלא הם מן המפורסמות, מאושרים ומקוימים בראיות ומעשים הרבה ובעדותם של חכמים גדולים בספריהם. והכתוב אומר על הנמלים ושפנים וארבה ושממית: “קטני ארץ, והמה חכמים מחוכמים”. אבל האדם הקשיח לבו מבעלי־החיים, שטובת עצמו דורשת לחשב אותם לגולמים מחוסרי דעת ורגשי־לב ולא נבראו אלא בשבילו, כשהם משמשים להנאתו הם קרויים אצלו בעלי־חיים מועילים, ואם לאו, הרי הם מזיקים ומיותרים בעולם. דומה, בדורות הראשונים היו נזהרים בני־אדם לעשות בבעלי־החיים כרצונם, וכשנתאוו לאכול בשר זבחו אותם לכתחילה לשם־שמים זבחי שלמים, “שהכל שלמים בהם, הדם והאימורין למזבח, החזה והשוק לכהנים והעור והבשר בדיעבד לבעלים”. ובפירוש אמרה תורה: “איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשׂב או עז… ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה'… דם יחשב לאיש ההוא דם שפך, ונכרת האיש ההוא מקרב עמו”.

כך נתחוורה לי מחשבתי זו על בעלי־החיים על ידי החקירה והדרישה בה בימי העמידה כשהגעתי לשנות־בינה, ולא הייתי חושש לדרשה ברבים בכל שעת־הכושר. ובילדותי כסיתי אותה כדבר האסור בתוך לבי מיד כשנולדה, שלא תהא לי לחרפה על חטא שחטאתי בסנגוריא על הבהמות. אבל גדול יצר־הרע של רחמנות שמשך את לבי להעגלה בכח, ואני והיא נעשינו חברים נאמנים.

הדברים הללו לכאורה תמוהים – אני ילוד־אשה ועגלה בת־בקר חברים! אבל אל תדין מעשיו של אדם ומחשבותיו עד שתגיע במחשבתך למקומו ולזמנו ולפרקו מפרקי שני חייו. כל פרק ופרק בחיי האדם הוא עולם מיוחד בפני עצמו במעשיו ומנהגיו ובדברים של טעם הַנָּאֶה ומגוּנה ושל דעת טוב ורע. רוצה אתה לידע את נפש הילד בוא והתכנס לעולמו של ילד, וראה עצמך מתילד, כאלו בימי ילדותך אתה וזאת תורת החנוך והעמוד הימיני, שהפדגוגיא עומדת עליו. ואלמלי כך נהגו, הרי נתקיים מה שנאמר: “אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים, שמתוך כך נושאים הקטנים קל וחומר בעצמם להיות נשמעים לגדולים”, והיה רב שלום בעולם אלא זוהי כל הצרה, שהזקנים דנים ומחנכים את הקטנים לא על פי דרכם בעולם־הילדות, שהם בעצמם היו בו לשעבר בקטנותם, אלא לפי עולמם זה, של הדיינים והמחנכים עכשיו בזקנותם. אני לזקנים־מתילדים מדבר כאן, להם לא יהיו דברי תמוהים וידינוני על פי זמני ומקומי ודעתי והרגשותי בימי ילדותי.

בפנים יפות היה העולם ממשיך את לבי לו בקטנותי, והגדולים, הורים ומורים, הראו לי תמיד פנים זועפים, ולא שמעתי מפיהם אלא דברי־כבושין, שאני, בן־ישראל, בטל מדברי־תורה ומבלה זמני בהבלים והוללות, ומה יהא בסופי?… עניים מרודים ובעלי מרה־שחורה היו בני עירי, לומדי תורה מתוך עוני ויודעים להוכיח, וכמה נכספה נפשי, אני הקטן, להפטר מהם ומתוכחותיהם לשעה ולהשתעשע בחברה, בחברת אדם או בחברת בהמה – היינו הך, ובלבד שתהא נפש חיה ונשמעת לך. כשתזכה למצוא חן בעיני כלב, יהיה אפילו קל שבכלבים, והוא נשמע לך וחורץ לשונו ונובח כרצונך, הרי אתה מוכן ליתן לו שכרו – לא לחמך בלבד, אלא אפילו את נשמתך… אבל אין זה מעניני, אני איני בא אלא ללמדך כאן, כיצד היינו אני והעגלה חברים נאמנים.

ה

עבר הפסח, כלו “בין הזמנים” וימי־המעשה והגיעו, עדרי בהמות משכימים לשדה ולמי־מנוחות ובני העיר משכימים לצרות היום ולאנחות. ילדים קטנים וחלושים נשואים על כתף ריש־דוכנא לבית־רבן, והעגלה שלי, בריאה ומהירת־רגלים נשארה בבית ולא יצאה השדה. עדיין רכה היא, אמר הרועה ולא עת האסף אותה בעדר. עוד תהא לה שהות ללמוד תורת הבהמה – לחזור על מזונה ולהעלות גרה. ולפי שעה תהא סמוכה על שלחן בעליה עד שתגיע שעתה. הרבה אפוטרופסים היו לה, לעלובה זו, ומכולם לא שבעה נחת. זה מרגילה למדת הסתפקות וסוכר את פיה בכל־שהוא, וזה מלמדה דרך־ארץ וצניעות במקל ורצועה. ומרוב טורח, שרבים טרחו בה, היתה תמיד רעבה וצמאה, נתמעט חלבה ודמה ונתדלדל בשרה, עוד מעט – ונתנבלה נעשה לה נס – ותורת רבי לא היתה מספקת לי עוד ויצאתי לרשות עצמי, קבעתי לי, כביכול עתים לתלמוד־תורה כבית־המדרש ונעשיתי לאב ולפטרון היחידי להעגלה!

עולם חדש, של אור וחירות, נפתח לפני שנינו; עולם טוב ונאה שלא אני בבית רבי ולא העגלה בדיר לא ראינו אותו מימינו. בואי, יפתי! – אמרתי להעגלה, מחזיק בחבל הכרוך על צוארה – נצא השדה ונטייל ביערים, בהרים ובעמקים.

ועולם זה הפליא אותי בכבודו! תנועה וחיים שם, זיו וזיז בכל מקום. בריות נאות, זרות ומופלאות ממני – עופות וזבובים משונים, ארבה, ילק וחסיל מכמה וכמה מינים, פורחים באויר ממעל ומנתרים בין עשבים ודשאים על הארץ מתחת, בגילה ורינה, בזמזום ושריקה גדולה. האוזן שומעת ונהנה, העין רואה ומתענגת והאף מריח בריח־ניחוח; הלב שמח, הרגלים נושאות – ואני מקפץ, מתגלגל מתוך רוב שמחה ומשתטח על גבי עשבים רעננים. החמה משחקת לי במאור פניה, קרנים מידה לי ורומזת, כאלו היא שואלת לי ואומרת: בחור! אכן טוב הוא העולם־הזה?

ועד שאני מתפרקד ושוכב נפתח פי מאליו ונגון של “יקום פורקן” יוצא מתוכו בסלסולים ובקול בכיה דקה. העגלה הופכת פניה לי, מעמדת עלי עיניה, כתוהה ואומרת: מה־מה! כלומר, מה לך?

ומיד נתעוררתי ודברתי עם לבי: באמת, רבי יהודי, בכיה זו למה היא… ירקתי שלש פעמים ונשתתקתי.

העגלה עסוקה באכילה ואוכלת עשב לשמה. אני שוכב על האדמה ואבינו יעקב עולה במחשבתי, היאך הוא רועה את צאן לבן הארמי, מפצל את המקלות ומשימן בשקתות המים ליחם את הצאן; מהרהר אני בנשיקות דודים, שהוא מנשק לרחל על הבאר – ופיד־פיד, כניקור של תרנגולין, בלבי ואני מרתית כמי שנכוה ברותחין.

פיד זה – פיד של יצר הרע היה. רמז לי בזה כנגד ריבה יפה אחת, שהייתי משחק בה תמיד, ופתאם התחלתי מתבושש מפניה, שלא לדעת למה ועל מה, עכשיו פירש לי פיד זה טעמו של דבר – ונכויתי בו, ועל זה היה דוה לבי ונצטערתי מאד. יצרי הטוב מוכיח אותי ואומר: זאת לך, בחור, מיפת תואר זו שחשקת בה, מהתולדה היפהפיה, בת אל נכר! היא בכשפיה הרבים מושכת אחריה את האדם ונותנת בלבו געגועים ורגשי־תעתועים מעין אלו שבלבך עכשיו. מה לך ולנכריה זו? לבית־המדרש לך, נער שובב!

אף על העגלה העלובה והתמימה נשא חרפה. תמה, תמה, אמר, אדם מישראל ובהמה! תינוק של בית רבו ועגלה!! וכי גוי אתה, נער שובב ופרוע?!

אבל יצר־הרע ערום יותר מיצר־טוב וחזק הוא ממנו. כיון שיצא הנער מבית־המדרש והעמיד רגלו בעולמו היפה של הקדוש־ברוך־הוא; וכיון שנסתכל בפני “התולדה” ירקרקת זו, שחוט של חן משוך עליה, וזן את עיניו ממנה – יהא קשה עליו לחזור לאחוריו. דחיפה קלה באצבע דיה לו, שיהא נדחף והולך, נדחף והולך, עד שלבסוף – יהא ממהר והולך מאליו בכבודו ובעצמו.

הלכתי. לאן? מובן מאליו לשם… לשדה, אני והעגלה ביחד.

על ההר הירוק בעבורה של עיר הייתי רועה את עגלתי בתחלה. לאחר ימים נסעתי מזה למרחוק ובחרתי לי מרעה טוב ושאנן, נחמד למראה. מי בכם נפש היפה ובעל־דמיון הלא יצייר לו במחשבתו יער גדול צומח עצי־גופר, אילני סרק גבוהים בשמים, ערומי הגזעים ולבושי כובעים ירוקים בראשם, שמסתבכים זה בזה והיו לים ירוק אחד מלמעלה באויר־העולם. זהרורי חמה בוקעים דרך שם ומתמתחים על פני דשא רענן ועושים אותו יריעה מרוקמת בירקרק חרוץ ותורי זהב לרגלי הענקים האלה, לפני היער מישור גדול מכוסה עשבים ופרחי נועם זולפי בשמים, וחורשין של שיחים סבוכים ושל עצים רכים שפלי־קומה פזורים עליו קבוצות קבוצות, מלפני המישור הזה שדות מלאים חטים, שעורה וכוסמת נמשכים והולכים למרחוק ומתעלמים מן העין, ומצדו האחד האדמה שופעת ויורדת מטה־מטה ונעשית בקעה גדולה ובבקעה זרם מים קרים וצלולים עובר על פני כל ארכה, מזדקר במרוצתו על חלוקי אבנים וחצץ ומשתעשע כילד. רגע הוא מתחבא בין ערבי־נחל עבותים ומסורגים, ועד מהרה הוא מזנק משם, מבצבץ ודולג מאבן לאבן ובבול־בול מביע ומבעבע.

חן־חן למקום הזה, מנוחה ושלוה בו. ואני נהנה ומתענג מזיו כבודו. פעמים עוף פורח יבוא לשם ועומד על ענף, מתגנב ומסתכל בי באחת מעיניו ותוהא עלי: מה לנפש אדם זה כאן? ומיד הוא מנענע בראשו ובזנבו, פורש כנפים – ושלום, שלום לך!… עוף זה פרח והזרזיר בא, זה הבדחן שבעופות, שמחקה קולות הבריות ומעשיהן: קורא כתרנגול, הומה כיונה, דוגר ומצייץ ושורק ומצפצף ומהגה בכל לשון ושיחת עופות, חיות ובהמות, ובשעת פטפוטו הוא עושה נענועים משונים מעוררי שחוק. ופעמים אתה שומע כקול תוף מתהלך ביער, הוא קול הקפוד. עוף זה, הנקרני, מטפס שם על עץ יבש, מנקר אותו בחרטומו ומוציא יתושים ותולעים מתוך קליפתו. מרחוק נשמעה נחרת סוס רועה באחו, ושיחת בנות ערלים, מנכשות ומלקטות כמהין ופטריות, נשאת על כנפי רוח ממקומות רחוקים בשדה וביער. ממעשי אלהים, שראו עיני בעולמו בימים מועטים, השכלתי יותר מכל מה שלמדתי שנים רבות בבית רבי. מתפרקד וגלוי־עינים אני מביט לעגלתי ואומר בלבי אשרינו, מה טוב חלקנו! שנינו צריכים להודות זה לזה על שאנו מצויים כאן. אם אין אני לך היית כלואה בדיר, ואם אין את לי לא הייתי רואה הוד, נוי ויופי זה.

והעגלה החזיקה לי טובה והיתה נשמעת לי בכל לבה. נעים היה לראותה משחקת לפני בעת רצון. כשנחה עליה הרוח פתאם היתה מרימה את אחוריה והתחילה מרקדת כמו עגל רצוא ושוב בשמחה ובהתלהבות יתרה. כגמול לאמו היתה פושטת לי פעמים את צוארה בכפיפת־קומה, כאומרת: בשר ועורה נתחדש בשערות יפות, וגם אני גופי נתחזק ונתגברה בי תאות האכילה. אין נפשי עוד לתלמודי, והיה לי טעמו כטעם של תבן יבש וקליפות בולבוסין להעגלה כשבאה שבעה מן השדה.

– בשלמא העגלה, ניחא – התעוררו עלי קרובי בשאלות ובדברי מוסר – בהמה דקה בריאת־בשר סופה להיות, אם ירצה השם, בהמה גסה, תעשה ולדות ותתן חלב לבעליה, ולתכלית זו נבראה והיא מתקיימת בעולם. ואין אנו מדברים עתה אלא בך – בחור! אתה מה יהא בסופך? הסתכל אתה בעצמך בך ותראה, שנהפכת לאיש אחר, סר צלם־יהודי מעליך וקלסתר פניך החורים והנעימים נהפכו לפרצוף גס ואדום. עבית, כשׂית ובריא־עשו אתה. גם אכילתך לא כאכילת יהודי קימעא־קימעא, אלא אתה זולל הרבה, פרוסת־לחם גדולה בבליעה אחת, וזה לך, בחור, פרי טיוליך, תולדותיהם הרעות של שדותיך ויערותיך, שאתה מטייל שם תמיד. כלום אין רצונך להיות איש כדבעי ואין עוד לך תקנה? הם שואלים והם משיבים:

– יש ויש!… תקנתך האחת היא הישיבה. צא, בחור, צא ולמד בישיבה והשתדל להיות איש!

ו

כלה קיץ, עבר חג־האסיף. העגלה נכנסת לדיר, לאכול תבן ואני גולה ל"ישיבה" בעיר אחרת, מקיים שם דרכה של תורה ב"אכילת ימים", בשינה “ארעית” וחיי־צער, ומשתדל להיות איש. ובאמת, הרבה הישיבה עושה. מבשרי ראיתי זאת מפני המוריקות, מתנועות ידי ואיברי גופי, מהעויות משונות, פזיזות, ופלפול ועקימת שפתים והשכל, שהיו נקנות לי במשך זמן קצר, אלמלי הייתי שוהה שם ימים רבים ודאי עשתני כלי מפואר, בריה שלמה בתכלית השלימות, על־כל־פנים לא גרועה מכל אותן הבריות מעשי ידיה. אבל יצר־הרע שאור שבעיסה זה, היה מעכב. בדמות העגלה וגם בדמות התולדה יעלת־חן היה פוקד אותי לפרקים ומראה לי על כל דבר ודבר שלפני בהוה מהרהורי לבי ומעשים שבעבר. בא אצלי חברי מבחורי הישיבה, ונראתה לי במחשבתי העגלה. היה אחד מהבחורים מתחכך כדרכו, אומר אני בלבי: כך היתה מתחככת העגלה, היה אחד מהם “מחוסר יום”, או יומים וכורך צנון ופת צנומה בימי רעבון ואוכלם ביחד, כך היתה כוססת אלונטית או סמרטוט העגלה הרעבה. כל ימי בהישיבה היו לי יסורים של געגועים, גם בלילה לא שכב לבי. אני ישן עם חברי על הארץ או על ספסל – ולבי רואה מראות נאות: אילנות ותבואות, ציצים ופרחים, גבעות ובקעות, חמה ברה וזוהר הרקיע. קפוטתי מקופלת ונתונה תחת לראשי ופרעושים עוקצים, ולי נראה כר של אזוב מראשותי, ו"פרות משה רבינו" אדומות ויפות זוחלות על גבי. חוטמי בחורים־ישנים נוחרים, תוקעים ומריעים – והציזיג מנגן במוחי. והבל פיהם שמפיקים – ריח טל בשמים וקטורת באפי, וכשהייתי מקיץ נעור וריק מכל תענוגים הללו ונפשי שוקקה, נעניתי עד מאד. ופעמים לא יכולתי לכבוש צערי והייתי מתרגז ובוכה בחמת רוחי עלי ועל חברי:

– הוי אחים, אחים גולים ומטולטלים! אוי לנו ואוי ל"ימינו" ימים של צער ושל בושה וכלימה, או צער של רעב, או בושה של אוכלי לחם עצבים, לחם עצלות, בבית אחרים, סגופי נפש אנו ביום ולחומי פשפשים ונשוכי פרעושים בלילה. ועל מה?… על מה נקבל עלינו גזירות מן העולם מעולמך הנאה, רבונו־של־עולם?… מלחכי־פינכי אנו בילדותנו ובטלנים נהיה בזקנותנו!

אבל חברי ישנים. שוכבים אצלי מסביב כפגרים מתים. כועס אני עליהם ובוזה אותם בלבי. ומיד מתעורר אני עליהם ברחמים, מפייסם ואומר:

– שׂאוּני, חברי, שאני פוגע בכבודכם, פעמים במחשבה ופעמים בדיבור. נפשי מרה לי מאד, ואין אדם נתפס בשעת צערו, שאוני, רעים אהובים. נומו, נומו, אחים אומללים!

“אמש סיימנו מסכת, בבא מציעא – כותב אני בתוך שאר דברים לאמי, באחד מימות הקיץ הנעימים – אני לומד ב”התמדה" ועומד, ברוך־השם, להיות איש כפי רצונך וכרצון קרובינו, אבל, נכספה נפשי לביתי, לראות אותך, אמי יקרה, ואת כל אהובי (בלבי נתכוונתי להעגלה). בבקשה ממך, הרשיני לבוא לביתי ואשהה אצלך כמה ימים. אין צורך לי בהוצאות הדרך, אלך ברגלי. כל הבחורים משלנו הולכים ברגליהם, ולא בנעלים, אלא הולכים יחף, פשוטו כמשמעו מקלם בידם ותרמילם על שכמם. ח"י גדולים במזומנים הרי יש, ברוך־השם, בכיסי עוד מיום הפורים העבר. מעות אלו ניתנו לי בשכר קריאת מגילה לפני המבשלת בבית פלוני הנגיד, שאני סועד אצלו בשבת, ובשכר מסירת משלוח־מנות מבעל־הבית הזה למחותנו. שני זהובים וחצי, שהרווחתי בפרוס הפסח, שהייתי נוקד את המצות ומשגיח על הלשות והמקטפות – זהוב וחצי מהם הוצאתי על אכילת מזון בשני ימים החסרים לי, וזהוב אחד על הטלאת נעלים וקפוטתי לכבוד יום־טוב. עוד לי חצי זהוב ביד חברי, שנשאר חייב לי על שהעמדתיו במקומי במנין עשרה מתפללים בבית־אבל אחד בכל שבתות השנה, ועוד לא אבדה תקותי לגבות חובי. אם כן, הלא רואה את, שלא אצטרך להוצאות הדרך, אלך מכאן ברגלי ואחזור, אם ירצה השם, גם כן ברגלי, אוי, אמי יקרה ‘כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך’. הרשיני נא ואבוא".

ושלא להמתין לתשובתה של אמי אזרתי חלצי, חלצתי נעלי ויצאתי לדרך יחף, וקפוטתי מופשלת לי לאחורי. אם היה אותה שעה אדם אחד מאושר בעולם, אדם זה היה אני. הלא רבים הם עוברי־דרך, אלה ברכב ואלה על סוסים, אבל מה נסיעה זו בפומבי כנגד הליכת בחור־ישיבה חלוץ־נעלים כמותי, שיוצא מן המצר למרחביה, מאויר נפסל ומחניק לאויר טוב ונקי ומשיב נפש? יצאתי עם הנץ־החמה והייתי מהלך בצדי דרכים ובשדות מלאים תבואה, שמח וטוב לב, ובאתי לביתי כעת מנחת הערב בביאת העדר מן השדה.

רואה אני את עגלתי – והנה היא בגרה, שדים נכונו, קרנים צומחות ועתה עת דודים. פרים בני־בקר שנים מלוין אותה מן השדה עד גדר הגן שמאחורי ביתנו, משתדכים לה בחלקות, מכשכשים זנבם ומרקדים וקופצים עליה, הכל כמנהג עוגבים בחורי־חמד מנומסים, הריני מגרש את החתנים המכובדים הללו במחילת כבודם, ומתקרב ובא להכלה כנגד פניה. אמרתי לה שלום ופשטתי ידי להעבירה על חלקת צוארה, והיא כובשת ראשה בקרקע, שלא להסתכל בפני, ושתי קרניה כשתי חניתות קטנות נטויות לנגדי, כמאיימת אותי ואומרת: אסוף ידך! מה לך ולי שתחבקני? ואף־על־פי שהוקשה עלי הדבר מחלתי לה על עלבוני ואמרתי: אנסה לה דבר עוד הפעם ואכפרה פניה במנחה, מלאתי כפי חציר והגשתי לאפה בקריאה של חבה, מאין־מאין! כלומר, בואי בואי, בלשון הבהמות. יפה חציר לבהמה כצרור־פרחים לאשה. העגלה שואפת בנחיריה, מבטת ומשתאה לי כמסופקת, אם אני – אני הוא ולא אחר. כלום לא הכרתני? אמרתי לה בשחוק מר, עומד ומתבונן בה, כמה נאה היא, טובת־מראה ובריאת־בשר, צהלה ושמחה, ואני הבחור שבישיבה, הלא כגרוגרת דרבי צדוק אני בפניה בגופי הכחוש ובמראה פני הצנומים והכמושים, עומד ומתבונן ואנחה קשה יוצאת מלבי, שלא מדעתי, אנחה זו היא היתה קינה על ילדותי השוממה, מספד תמרורים על ימי עלומי, שנתקצרו בלא עת; זו היתה טענה חמורה ומרה: רבונו־של־עולם, כלום כך רצונך, שיהיו חובשים את האדם בימי ילדותו, כאוז בכלוב שלא יראה את עולמך, שיהיו ממלאים ומגדישים את מוחו ברוב דברים כדי לעשותו בריה משונה כדוגמתי?

העגלה, שהיתה מתקשה להכירני במראה פני, הכירתני בקולי, ומיד פשטה צוארה לי באהבה כדרכה בתחלה. היא מתרגשת ועומדת בעינים סגורות למחצה “ומהמה” לי בחשאי “מה־מה” מתוך לבה. קול הברה זו היה משמש לכמה וכמה טעמים, ואני הייתי מרגיש את כולם. היה משמש בקשה: קרצפני, קרצפני! כי טובים לי קרצופיך מחציר; היה משמש שאלה: אנה הלך דודי ונעלם פתאם? הגידה לי, שאהבה נפשי, איפה רעית ומה הן הבהמות שביניהן רבצת? והיה משמש גם צער: אוי, כמה פניך חורים ורעים!

ובעיני אמי, אדרבה, נראה מראה פני טוב, נאה מאד. סימן טוב לי, שהייתי עמל בתורה בכל כחות גופי ומיגע נפשי עליה וצורתי זו, צורת תלמיד־חכם מישראל, תהא מסייעת לי לשידוך, בעזרת השם, וכפי שנראה היו שני יהודים משתדלים להתחתן בי, באים בזה אחר זה ומתלחשים עם אמי ומראים עלי מרחוק ברמיזה, בסיקור עינים ובקימוט מצח, כתגרים נושאים ונותנים על סחורה שלפניהם – המוכר מפליג ואומר: כפתור ופרח! והקונה מעקם פיו ואומר: בע! ולי לא היו מגלים סוד זה, כלום עגל הוא בחור מישראל, שידע מעין דברים אלה? ואלמלי הייתי מתארס בעונה אחת עם העגלה היתה זאת באמת אחת מהנפלאות הגדולות. דומה, שמשמים עכבוני – ולא נסתייע הדבר.

אבל לא ינום ולא יישן יצר־הרע! הוא בא אלי כבתחלה בפיתוייו, מפתה ומושך אותי אחריה… אחר התולדה, טובת חן, שמתערטלת ומראה את כל יפיה בשדה וביער, מושך ואומר: צא, שוטה שבעולם! אם לא בגיני, צא בגינך, בגין טובת הנאתך ובריאות גופך. עלתה בידו להכשילני בזאת, עמד ותהא בקנקני ושאלני, כמו לפי תומו, על מעשי ועל חכמתי לתכלית מה אני לומד ומה מגיע לי מתלמודי, ונראה שהוא לועג לי ופרא־אדם אני בעיניו, בריה פחותה ומשונה שלא מן הישוב. הדברים הגיעו לידי־כך עד שהתחיל מגנה אותי ומי שכמותי, אותנו וכל המעשים שלנו, מלגלג עלי ואומר: אין אתה אלא… סבור אתה, שבהמה רצוני לומר? חס ושלום! בהמה – בהמה היא לה כמו שברא אותה היוצר מתחילה וחיה לפי חוקי רצונו, ואדם משגש דרכי חייו ומשתקד בקביעות נימוסים משונים לעצמו. כדי שלא יהא כמו שבראו הקדוש־ברוך־הוא, לא בהמה אלא אדם שוטה אתה!

ודברי־כבושין הללו לא הועילו כלום. קשה עניות שהיא שוברת ברזל ואפילו את יצר־הרע הנורא. אי־אפשר היה לי להשאר אצל אמי, אלמנה עניה ושוממה ומטופלת בבנים, יתומים קטנים. נתפטרתי מאהובי נפשי, אומר שלום לשדות נאים וליערות ירקרקים, והלכתי יחף כבתחילה וחזרתי להישיבה.

ז

זאת הפעם היתה השנה לי בישיבה רעה יותר מבתחילה. שנה בלא “ימים” – ימי סעודה אצל איש־איש מבעלי־הבתים נתמעטו והייתי רעב, לא עליכם! חכמים אומרים: צרת רבים חצי נחמה. והואיל ורבים מחברי, בחורי הישיבה, אף הם רשו ורעבו, לפי זה המחצה מצרתי דינה שתתבטל מאליה, והמחצה השנית הלא כאין היא ואפשר לבטלה בעצמי. כך היה צריך להיות, לכאורה, על־פי דעת חכמים ועל־פי דרך הטבע, אבל אין זו הלכה למעשה. במעשה היתה קשה עלי מנשוא המחצה שלי והייתי מתרעם ואומר: רבונו־של־עולם, פרנסני! ולא די לי בצערי עוד הייתי מצטער צער גדול על צרתם של חברי הרעבים, עכשיו אני מתודה חטאתי. שהייתי קורא תגר אותה שעה על הישיבה ועל כל הענין והעמל שם. אבל זאת היתה לי בתחלה, ולאחר כך, כשהייתי מלומד בצרות, לא הייתי חושש עוד כל־כך להאכילה. לא הייתי חושש גם לנעלים בלות, לעקבות ואצבעות רגלים מתיחפות, לקפוטה מתמרטטת וזרועות חשופות. אדרבה, אני וחברי היינו מלגלגים בכנופיא על דברים הללו של מה־בכך, וכל אחד ואחד היה מוסיף נופך משלו ואומר עליהם מילתא דבדיחותא. ובאחרית הימים, כשעמדתי על דעתי, נתבררה לי המעלה הטובה שבישיבה – הקבצנים, שהיא מוציאה מתוכה, הם קבצנים שמחים, המלמדים והמקבלים והבטלנים שלה מוחלים על תענוגי העולם־הזה ומבטלים אותם, ולבני ישראל שבגולה הרי מעלה זו גדולה היא ויפה, שאין כמותה.

מזל־טוב לך, בן יקיר! כותבת לי אמי אגרת לאחר שתיקה ארוכה – ומזל־טוב גם לי בפרתי!… ודאי מעצמך תבין מה משמע פרה? עגלתך ילדה ונעשתה פרה בשעה טובה! ברוך־השם, יש חלב בבית, מעט למכירה ומעט גם לצורך נפשנו. הלואי שאזכה לקבל נחת גם ממך במהרה בימינו, אמן וכן יהי רצון, רבונו־של־עולם! הפרה טובה מאד. אלא מה? צער גדול היא גורמת לי: אינה מניחה לי לחולבה! היא מתנודדת ורוגזת גועה ומתגעגעה על העגל השחוט ונפשה תצא עליו. מי שמע כזאת, בהמה לא תשכח את ילדה, כאשה, להבדיל, לא תשכח מֵרֵחֵם בן־בטנה? עוד בנעוריה היתה עגלה שובבה וסוררת, לא הצליח לה אלא אתה. אתה למדת אותה את דרכיה, מוטב שהיית מלמדה מעט ולומד הרבה בעצמך. למוד, בני, למוד והיית, אם ירצה השם, איש!… והאמת אומר לך, העגל היה רך וטוב מאד. הקצב לא עמד על המקח ונתן לי כמה שדרשתי, וגם את הריאה של העגל וחצר־הכבד שלו נתן לי. ממחיר עגל זה אני שולח לך על ידי חיה־הינדא שני זהובים וחתיכה מחצר־כבד שלו הצלוי, בשכר הטורח שהיה לך לשעבר בגידול עגלתך החביבה. שניכם הלא דבקים אתם זה בזה. אכול אתה מפרי־בטנה ויתבסם לך! עוד אני…"

אבל מה שכתוב עוד באגרת לא קראתי. חשכו עיני ונתבלבל מוחי ונשתנו פני עד ששפכו עלי קיתון מים כדי לישב את דעתי. חברי מסביבים אותי ושואלים, מה לי, ומה היה? כלום אחד מבני־ביתי חולה ושמא הוא מת, חס ושלום? ואני ידי על לבי ושותק. ומה יכולתי להשיב? לספר להם מעשה שהיה בעגל ולהודיעם, שצערי הגדול הזה הוא בשביל בהמה, שמשמים נהיה הדבר לראות עמה, בימי ילדותנו, את עולמו של יוצר בראשית בפעם הראשונה, להתענג מזיו השדות ולבלות שם הרבה ימים, הטובים והנעימים שבחיינו: שנפשי שממה עלי מתוך חמלה גדולה על בהמה, אם אומללה, מבכירה ושכולה המתגעגעת וצועקת בחמת־רוח על ולדה, על פרי בטנה הטבוח בדמי ימיו? – אם כך הייתי עושה, הלא יצאתי לבושה ולכלימה והייתי שחוק לבריות.

ח

סתם בן־ישראל, שכל עיקרו גיד ועצם ורוח, ובשר לאו דוקא – עורקיו מפרפרים מגירוי קל ונוח הוא להזיה ולדברי הבאי, קל־וחומר בן־ישיבה, בחור עני, דל ומדולדל ותש־כח כמותי, שימים רבים לו ללא אכילה ושתיה והוא ממית עצמו על תלמודו, מיגע את מוחו ומצער את גופו תמיד. אותם הדברים המועטים על העגלה באגרת של אמי היו מספיקים להרגיז את שס"ה גידי, לערבב את חושי ולעורר בי את דמיוני, שלא יתן לי מנוחה כל הלילות בחזיונותיו. כמעט שכבתי, והנה בעל־החלומות הזה בא ושחוק של תיאטרון מתחיל והולך. על הבימה נראית עגלתי בדמות פרה עם ולדה עגל קטן ונעים. הנה הוא יונק שדי אמו, בוטש בשעת מעשה בדדיה ומכשכש מרוב הנאה בזנבו. האם מאושרה, הופכת פניה לבנה מחמדה ומחמל נפשה ולוחכת אותו ברחמים ובקול דממה. אני מעמיד פני ומביט לה ואף היא מבטת לי, ושנינו יודעים אנו הבטה זו שלנו מה היא. אור, זיו ונוגה מסביב, חום צח ונעים מפעפע באיברים, והלב טוב ושמח…

ומיד הגלגל חוזר והמראה הנאה הזאת הלכה מעיני – אין כל! נפשי שוקקה, רעב אני ומבקש אוכל, מדמה אני לי אותה שעה פת־לחם, חמאה וחלב וגבינה, גם בשר צלוי בשומן ובצלים ריחו נודף לאפי. ועד שאני עושה הנה והנה ומהרהר באכילה, וצליל של זוג מקשקש באזני והשחוק מתחיל בשנית.

הפעם נראה על הבימה חזות קשה!

עגל רך כבן שמונת ימים בורח מפני הבא לשחטו ומסתיר ראשו תחת כנפי כסותו של אדם אחד וגועה ובוכה, וזה דוחפו מלפניו ואומר: לך, לכך נוצרת! העגל האומלל נעקד, צועק וקורא לאמו – מה־מה! ואמו בשדה היא, אינה שומעת צעקת בנה העלוב, אינה שומעת קול שועת בן־בטנה, המתפטר ממנה לפני מותו. הקצב מטילו לארץ, משים רגלו עליו ופושט את צוארו – הנה השוחט, הנה מריטת־שער ופריעת־גרון נטילת סכין “ברוך אתה…” ושפיכת דם. גרגור, רפרוף ואנקת מות!

ערבוביא של גוונים משונים ושל אור וחושך, מכהה עינים מסביב – דמדומים, שברירים וסנוורים. טפות דם נתזות עלי בשרי מתלחלח ומזיע, ואני ממשמש בו, מקנחו ומקנחו…

ומאותה שעה גופי נעשה כלי נשבר. אין אחד מאיבריו עושה תפקידו כראוי. המציאות והחלומות מעורבבים. הכל נעשה שלא מדעתי ורצוני, אני איני שלי והמעשים אינם שלי. חצר־כבד נראה לי, תלוי על חוטמי, חצר־כבד צלוי של אותו העגל השחוט, סוטר אותי על פי וכמחט הוא לבשרי, כגחלי אש אני מרגיש בכיסי, ושני זהובים כשתי עינים דולפות מזדקרים משם ומציצים עלי. והעינים – עיני עגלתי וכחצים שנונים הן לתוך לבי.

דממה… רוחי סוער ופני כבושים בקרקע, וקול המולה עולה פתאם באזני, קול קורא לי ואומר:

– הוי, בחור, פקח עיניך וראה! הנה אתה, בן־אדם, והנה העגלה – שתי בריותיו של הקדוש־ברוך־הוא! שניכם באתם לעולמו לחיות בו. העגלה גדלה והצליחה וגם נעשתה פרה. וטובה היא עושה בחייה לה ולאחרים – לאמך ולביתה, שלא די להם בחלבה, שהם חולבים אותה, היו מוכרים בכסף גם את ולדה לשחיטה. שומע אתה? העגלה לא לתוהו נבראה. ואתה מה? אוי לגידולך, מכלה בשרך ושארך אתה ועוכר נפשך! ראה, כמה רע מראיך ומראה כל חבריך, הבחורים העלובים. – אתם חיים? אוי לחיי דלות ואביונות ובוז ושפלות כחייכם! אתם מועילים? במה, בתלמודכם? טוב הדבר מאד, אבל תורה, שאין עמה מלאכה או ידיעה מהידיעות, המפרנסות את בעליהן, סופה בטלה. “וכל המשים על לבו שיעסוק בתורה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת… וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות”. בטלנים אתם בימי בחורותיכם וסופכם להיות בטלנים כל ימי חייכם. – תיישים! לא צמר ולא חלב מכם… בטלן, שני זהובים הללו מניין לך? הם מחיר העגל של בהמתך האומללה! רואה אתה?…

שתי העינים הדולפות והמדומעות מביטות בי בתרעומת, וקשה לי הבטה זו כמדקרות חרב. קול פחדים באזני, בלהה וזועה, שמה ושריקה, האדמה מתמוטטת תחתי, בוקה ומבוקה וכל איברי מזדעזעים. נחירים נוחרות, גרונות מגרגרים, חוטמים מריעים, לסתות מתופפות – ועגל מופשט טופף ורוקד, ומיני בריות משונות ופרצופים מבהילים משוטטים וטסים. אנקה ונאקה, וגניחה קשה.

אוי, ראשי, ראשי!…

---

בו־ביום שהיו מוליכים אותי לבית־החולים, הגיע לי מכתב מאמי, וקינה ודברי־מוסר בו. אמי סופדת ואומרת: השתדל בני להיות איש! הישיבה היא בלבדה תקותך עתה, וממנה תושע. אמך, אוי אוי לה, קפחה את פרנסתה, אבדה לה משענתה האחת –

מתה הפרה!…

לקורות סוס נושא ספרים

היום בא סוס זה מדרך בלא כח, נשוך־זבובים, חיגר ברגל אחת וגופו כחרס הנשבר; והוא עומד לו יחידי בשכונת בית־הכנסת כחום היום בקיץ, אחוריו לבית־המדרש ופניו כלפי העגלה המלאה ספרים. עומד בכובד־ראש, מקמט מצחו, משפיל אזניו ומושיט קצה לשונו. הוא שרוי בתענית, ומצטער מאד. לכאורה הוא רגיל בתעניות ואינו חושש להן. משעה שהוא נושא ספרים, את עול היהדות הזה עליו, אירע לו כמה וכמה פעמים להתענות, פעם תענית־יחיד – הוא בעצמו, ופעם תענית־צבור – הוא ובעליו וכל בני־ביתו ביחד, לא יזכה לאכול מסעודה של דגן־שמים ולחם סוסים אבירים שם לעתיד־לבוא – אם כל הימים, שעסקיו בספרים, היה טועם אפילו גרגר אחד שבולת־שועל בעולם־הזה, רבונו־של־עולם הלואי ויהא מספר מכותיהם של פריצי חיות, אויביו הרעים כמספר הצומות וענויי־נפשו בכל ימי נדודיו עם משאו זה! לא אכל ולא שתה ולא התרעם, חס ושלום. אבל עכשיו גבר בו יצר־הרע של אכילה והשיאו לחוש לצרכי גופו ככל בריה חיה ולא להיות כפגר מובס בעולם. מספוא מספוא הוא מבקש מספוא כל־שהוא לקיום נפשו!

שקט ודממה מסביב, הכל נחבאים בבתים ובחנויות מפני החמה ומזיעים. הבהמות רועות בשדה. עגלים ובני־בקר, גדיים ותישים רובצים במרעה טוב, אוכלים נהנים ושמחים, והוא, אוי לו ואוי למזלו, בודד במקומו, אין בו כל עשב, כל עץ אלא אבק, זבל ואשפה, ועצבות שורה שם. עומד לו ביש גדא זה תלוי־שפה וגלוי־עינים, כמתרעם ואומר: אם אין אכילה, השינים הללו למה? יצר־הרע ממריד עליו את בני מעיו והם כחלילים הומים בבטנו, עורו מזדעזע עליו, עיניו סגורות למחצה, והוא מסתכל בחבילות ספרים שבעגלה כנגדו מסתכל ונאנח במרירות.

הוא מתאנח ויש לו על מה להתאנח. נורא הוא ספר קורותיו, ישמעו בעלי־חיים ויקחו מוסר. לא מנעוריו הוא דל ורע תואר, חס ושלום! סייח יפה היה בשעתו וגם אחרי כן כשנתבגר, זריז ומזורז היה, וקל ברגליו, כרסתן, פרסתן, בריא ושמן ומהלך בקומה זקופה, וכשהיו מתחרים בו היה עומד קוממיות ובועט בחמת כחו.

וכיון שכח זכרונו נחלש עתה, לא עליכם, ולזכור את כל המוצאות אותו בחייו ברור היטב, בדעה צלולה, קשה עליו שהרי סוף־סוף בהמה הוא; לפיכך אין לומר, שהוא מעיין בספר קורותיו, אלא הוא חולם, דברי ימי חייו עוברים לפניו בחלום.

סוס זה כמה שהוא מדוכדך ומדוכא, מתוך סימניו הוא ניכר כעשיר שירד מנכסיו, שאינו מן הבהמות הגסות וההדיוטות אלא חוטר מגזע אבירים המיוחסים שבסוסים, ובשביל כך נתחבב בנעוריו על בעליו ונהגו בו כבוד. דיר נאה התקינו לו ומשמשים עמדו שם לשרתו. אמת, משמשיו היו נוטלים להם, כדרך אהוּריירים, מן המספוא שלו, זה נטל קצת וזה קצת, אף־על־פי־כן גם לו נשאר כדי שביעה ולא מת ברעב. לומר שבן־חורין היה באותם הימים ולא נשתעבר כלל, אי אפשר. וכי יש בהמה בעולם עומדת ברשותה? אם שור או כבש, אם עז ואם סוס, הכל משועבדים ועומדים לעבודת בעליהם. שור לחרישה כבש לגזיזה עז לחליבה וסוס לרכיבה הלא לכך נוצרו. אף סוס זה לבעליו נעבד, שהיה רוכב על גבו אוסרו במרכבתו, בולמו במתג ורסן וחובטו בשוט. החביטות לא היו חביטות שוט פשוט, אלא של מלקות – רצועות כפולות ומכופלות כהלכה ונתקבלו לו באהבה.

עומד סוס זה אצל העגלה עצוב ושומם ופתאם הוא מתעורר ומרים ראשו, כיורד מגדולתו, שחולם לו ימיו הטובים. זוקף אזניו, מושיט צוארו המוקרח ושואף בנחיריו, כאלו הוא מריח ריח שדה ומרעה טוב ונהנה; כאלו אין כאן לפניו לא עגלה ולא קינות ותחינות וסליחות, אלא אבוס בעליו ומשמשיו בימים ההם; לא חבילות ספרים, אלא חבילות קש ושבולת־שועל. ועד שהוא חולם, אוכל ושותה ורואה כל־טוב בחלומו – ורוח נשא זבוב אחד, שמרחוק הריח מכה טריה בגבו המעוך, ולאחר רקידה־זבובית והקפות הרבה בשמחה ובזמזום ירד עליו והכניס פיו לתוך פי המכה כמנשק לו. ומפני נשיקה זו הקיץ וקפץ ממקומו, הפשיל זנבו ונתכוון לפגוע במזעזעו החצוף, אבל הזנב קצר ומוקרח ואינו מגיע למקומו של זה. על־כרחו הוא מסיח דעתו ממנו, כופף עצמו ומתחכך בכלונסא של העגלה, מתחכך ונאנח כעני מפני הנאת החיכוך.

דומה, עתה ביש־גדא זה נמלך בלבו, שמא יניח מקומו וילך. והנה הוא מתנדנד – וכל עורו מזנבו ועד ראשו מתנענע, מחליץ עצמותיו ומתעטש, כמזמן את עצמו ואומר: הנני!… ובאמת, מה לו כאן ומה יהא בסופו כאן אצל כתלי בית־המדרש? מה יתן לו ומה יוסיף לו המקום הזה, שהוא שמם וריק ואין בו כל צמח וחציר לבהמה? – הנני! הוא מתעטש וצוהל ומרים לדרך פעמיו – ופתאם, אוי, הרגיש כאב ברגלו באותה הרגל בעצמה, שבשבילה שמם עולמו, ירד מגדולתו והיה סוס לא יצלח בימיו! כלום אפשר למי שיהיה, אפילו להמשובחים שבסוסים, לשאת את הבעלים אם הרגלים רפות אם הברכים כורעות ומתמוטטות? ואם אין מועיל בך, מה אתה? הימינה, השמאילה ולך לעזאזל ולכל רוחות העולם! והוא הלך… היה מתמכר לקונים, עובר מזה לזה ומזדלזל והולך. בעליו עצמו משערות זנבו, וטוב לא ראה אצל כל אחד מהם. הוא חטא רבים נשא. בעת צרה התגוללו עליו, שעל ידו היא באה. היו חבריו, סוסים גסים, משתובבים, משליכים מעליהם עבודות העגלה. נוטים מן הדרך כשכורים ונופלים בבור – הוא עוונותם סבל. אמרו עליו: מנוול זה מזיק הוא משלחת הוא ומכה מהלכת. וכיוצא בהם שמות מגונים. ומאותה שעה שנכשל וכבודו גלה ממנו, ספר תולדותיו, אוי ואבוי לו, הוא ספר תולדות של נדודים וטלטולים, של סבלות ועבדות, של ענויים ויסורים ואדונים קשים ורעים.

הרגל כואבת, והכאב הולך מכף רגלו עד קדקדו, מפעפע באיבריו ומנקר במוחו, הורד ראשו, נתעותו פניו ושפתו התחתונה מרפרפת. עיניו סגורות וקוים עכורים ולחים מדמעות על לסתותיו. ערבוביא במוחו, ערבוב משונה על קרונות ומרכבות ובעלי־העגלות; של חביות מים, כובד־אבן ונטל־החול ומשא חומר ולבנים; של מקלות, מלקות ורצועות, זרועות נטויות ובעלי־אגרופין. ופתאם נתחלחל מאד ונזדעזע כל איבריו, אותו הגלגל, הגלגל החוזר, נראה לו בחזיונו כל מכותיו וכל מדוי מצרים ופגעיו הרעים ביחד כאין הם נגד צרת נפשו בהיותו מסבב הגלגל שם בבית־ריחים. כמה שהעבודה אצל בעלי־העגלות קשה היא, עוד אפשר לסובלה וכמה שהדרך מתקלקלת בימות הגשמים ובשעת הפשרת שלגים, והרגלים טובעות בטיט עד הארכובה, אף־על־פי־כן דרך היא. אתה הולך עליה בקושי, פוסע פסיעה קטנה, עקב בצד אגודל, מתלבט ונופל במהמורות, אף־על־פי־כן אתה זוחל והולך, מקומות הישוב מתחלפים לעיניך – הנה הר והנה בקעה, הנה בריכה והנה גשר, הנה חורשה והנה בית־מלון אבל הלוך ודוש סובב־סובב במקום אחד, הלוך וחזור חלילה על הראשונות, שלא לראות אלא מה שהיה כבר, ולא לשמוע אלא קול הטחנה, דבר זה מר ממות, שעמום בראשך, דעתך מבולבלת, הרגשותיך קהות וחייך – אינם חיים.

ועד שהסוס עומד מר בחמת־רוחו, אחת מעיניו מתפתחת מעט, רואה ברתת וזיע – ואין פחד! מתפתחת עינו השנית מתרפרפת ורואה – ברוך השם, אין ריחים ואין גלגל לפניו! דעתו מתישבת עליו, הוא מתאמץ ומרים סנטרו ולוחך חבילה של ספרים, ולחיכה זו אומרת: סוף־סוף כובד משאם של אלה טוב מכל אותם המשאות שהיו מעמיסים עליו, וטוב לו בחצר בית־המדרש מדור באורוות אותם האדונים הקשים. ואם כן אמר בלבו, למה זה אני מחסר את נפשי מטובה? ארבץ לי ואשתטח מלוא־קומתי ארצה. עד כמה צריכים לעמוד, להגות ולעיין באלה?…

…ומיד נתפרקד הסוס ברחבה אצל העגלה ופנה למעלה מתגלגל ומתהפך מצדו אל צדו, כמו שמתעמלים במרחץ על האצטבא העליונה וצוהל מתוך רוב הנאה. רוח יתירה של יום־טוב נכנסה בו. ועד שהוא מתפלש בעפר, מין בריה מזדקר מתחתיו בקול יללה, והתנער מעפר בהול ומבוהל ועמד על רגליו. הוא מעמיד עיניו ואזניו, תוהא ומביט לכל רוחותיו והנה לפניו – כלב!

בשעה שהסוס עשה לו יום־טוב, שמחה ושחוק על הסדר כמה שנאמר, כלב של נכרי התגנב ובא לרחוב בית־הכנסת לשלול שלל ולגנוב מיני מאכל בעגלה, ונתקל בהיסח־הדעת בסוס ונפגע, וכלב זה עומד עתה מלא חמה כהמן בשעתו, זנבו מופשל לו מאחוריו, פיו פתוח, חורץ לשונו ונובח. לא על זנבו שנתלחץ הוא כועס ונובח, אלא על שגיונו – אוכל בקשה נפשו כאן ומצא דברים, שאין לו בהם חפץ ואינם שווים בעיניו כלום. ותרגום של נביחתו בלשון כלבים כך הוא; “אוי לך, סוס מכוער וצורע, ואוי לסחורתך זו!… ואחרת זולתה אין לך! הב־הב!… יש לך מעדנים הרבה ואתה רמאי אתה וטומנם. הב־הב, רמאי!… כשתבוא עוד למקומנו בסחורתך זו הבלה, ונפלנו עליך אני וחברי ונעשה אותך איברים־איברים… הב־הב! אני אומר לך. הב־הב! הב־הב, רררמאי!…” ביש־גדא שלנו הנעלב נמלך בדעתו וכבש פניו בעגלה, ואחוריו להכלב, כאומר: מה אומר לך, כלב, ומה אדבר?…

החמה, שהיא מתאכסנת כדרכה בחצר בית־הכנסת כל היום הזמינה עצמה בעת מנחת ערב להתפטר משם ולילך לאוהלה. משפילה לראות ביש־גדא שלנו, להסתכל בו ובחבילות ספרים שבעגלה – ופניה משתנים ומאדימים, כאלו קשה עליה הפרידה מבן־פורת זה ומסחורה זו. ובאמת, הלא רשאי היה סוסנו להשבע, שלא היתה כניסתה לעיר מלכתחילה אלא לכבודו, להסתכל בו. אף־על־פי־כן היה נראה ממעשיו, שלא נחשבה לו הסתכלותה זו למאומה: הבל הבלים! מה יתרון בהסתכלות? אין להבריות ממנה אלא חמימות יתרה. מוטב להיות מרחוק. עתה, כשהיא עוצמת עיניה ופונה והולכת, ירוח לנפש, הנשימה נעשית בקל, הגוף נהנה וצלו הולך וגדול מאד.

ובאמת גדל סוסנו פתאם והיה כעוג מלך הבשן בימיו. ראשו על גג של בית־המדרש וזנבו מתפשט למרחוק עד כותל אחד הבתים, וכלו הוא משונה כאחד מיצורי־קדם שמבראשית ולפיכך אין לתמוה, למה העז הזו, שנחפזה ורצה מן השדה, למה עמדה בחצר בית־הכנסת והשמיעה “מה־מה” בקול רעש גדול, קול זה היה משמש תמיה: מה זאת, מה זאת? וקריאה: הֵתָיוּ בני־בקר וכל בהמות העדר, בואו וראו מין בריה נפלאה!

הגדיים, הקופצים כדרכם בראש, הקדימו ובאו לקבל הפנים החדשות, אלא תיש־הקהל, בעל בעמיו העזים, יאריך ימים ושנים, עדיין לא בא בתוך עדתו לקבל פני האורח ולברכו בשלום, מפני שהיה טרוד אותה שעה בענין נכבד עם בני העיר, נערים ריקים ושובבים, הרוכבים על גבו, משתמשים בו בתחבולותיהם לפעלם, לדברי שחוק והוללות ולכל מח שלבם חפץ.

מה־מה־מה! נותנים הגדיים בקולם קול עז, נודדים זנב ומקפצים ועולים על העגלה, שלא להמתין כנימוסי דרך־ארץ עד שיזמינו אותם. הם שואפים ומריחים ולותכים ומחפשים מעדנים לנפשם. והיה דחיקה וחטיפה, ערבוב ופיזור ספרים. שנים מהם עומדים זה כנגד זה על ספר אחד בכפיפת־ראש ובנטית־מצח ונענועי זקן ומתנגחים זה עם זה, כתלמידי־חכמים שמנצחים בהלכה – אלו הם הבטלנים שבעזים, שאין בהם טפת חלב ללחמם וללחם ביתם, מתפרנסים ואינם מפרנסים, אוכלים ואינם מאכילים, ולפיכך שעתם פנויה למחלוקת ולמעשה תעתועים.

סוסנו התמים הקים עליו בלא עון ופשע את כל כלבי העיר. אותו הכלב התחיל נובח ושאר הכלבים נבחו אחריו, כל כלב על פי דרכו וכל כלב על אשפתו. קול הנביחה הלך בכל העיר כמכה מהלכת, הכניס מהומה בעדת הבהמות ונתבלבלו והמו, שלא לדעת מה. בשעה שבהמות זקנות עמדו בכובד־ראש על כלי־החליבה מקשיבות לקול המולה מרחוק ושותקות, שלא להפסיק חלילה באמצע החליבה, הרימה עגלה בחורה, קלת־דעת, פעמי רגליה ורצה למקום המעשה בשכונת בית־הכנסת. ופר בן־בקר, אדמוני ובריא, אזר כגבר חלציו ורדף אחריה נטוי־זנב, שואף ונושף ברוחו. הסוס עמד במקומו בין כלונסאות עגלה המעומדים והפר עם יפתו רצים ומקיפים אותו סביב, כשם שמקיפים חתן תחת חופתו.

הבהמות בעיירות קטנות, כידוע, מצויות הן בשכונת בית־הכנסת, ושם מקום מנוחתן, לא כאותן הבהמות בכרכים שרואות את בית־הכנסת לעתים רחוקות, או שאינן רואות אותו לעולם בכל ימי חייהן. וכניסה גדולה, כמו באותה שעה בכנופיא ובהמון רב, אפילו זקני בהמות של עיר קטנה זו אינם זוכרים.

כשבאו הבהמות הכבודות ללון כדרכן בשכונת בית־הכנסת לאחר החליבה במנחת ערב, ומצאו את מקומותיהן, שהחזיקו בהם כבר, אינם פנויים, תמהו ולא ידעו מה לעשות. סוס ועגלתו ראו לפניהן, גדיים מתנגחים ושעירים מרקדים שם, וקשה מכלם מעשה העגלה הפרוצה ושעשועיה עם שור פר. אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה! למחות בידם ולומר: מו? – חס ושלום! מו זה בלשון הבהמות יש בו כמה וכמה הוראות ושמא יטעו לפרשו בהוראה זו, שאינה נאה לצנועות, לבהמות כשרות. וחוץ מזה, הלא הכתוב אומר: “סחור סחור, לגדיים מתנגחים ולשעירים עזי־מצח לא תקרב, פן יקפצו עליך בגאוה ובוז”! וחכמים אומרים: “הזהר בעגלתך ואל תשתדל להוכיחה בשעת קלקלתה שמא יפגע בך עוגבה בעל־הקרנים”. על־כרחן שתקו בהמות כשרות הללו והיו בולעות רוק ומעלות גרה – דבר זה אצל הבהמות הוא כסירוג פוזמקאות אצל הנשים בשעות הפנויות.

ובתוך כך חפז ובא מין יציר משונה – פניו שעירות וזקנו המגודל פרוע, חוטמו, השוקע בין עיניו, אינו נח במקומו רגע אחד, אלא מתעקם ומתקמט, מריח ונושף ומתעטש, והוא שפל קומה, רחב־גוף וקצר רגלים, כמכנסי שערות ארוכות לו ממתניו עד הברכים, וריח של זיעה וטיפה סרוחה נודף ממנו – זהו תיש־הקהל בכבודו ובעצמו. עוד מרחוק הרכין ראשו בקידה והשתחויה, מתעטש בגמגום ובלחישה, ומיד הוא ממהר ובא ובוטש את הסוס תחת ירכו.

וביש־גדא שלנו נרתע מפני הכאב וצהל מתוך גרונו, כמתרעם על דרך שאילת־שלום זו. אלמלי היה יודע לשון תישים ולשון שאר מיני בהמות, הנמצאות עתה בשכונתו היה מברר את טענותיו ואומר להם: הוי בהמות! הוי תישים! מה עשיתי לכם, שאתם מתגודדים ומתאספים עלי ונוהגים בי מנהג פראים? היה מספר להם רוב טרחו ויגיעו בסחורתו זו, שערבבו ופזרו אותה. העמל בה מרובה, והריוח, שהיא מביאה מועט, אין בו כדי חבילת־קש לסעודה אחת. מספוא במשקל יאכל, נע־ונד הוא בארץ, הולך ונוסע תמיד, נושא ונותן וחיי צער יחיה. כסבורים שעגלתו מלאה כל טוב, ובטנו אוי, בטנו ריקה! חוץ ממלוא־כף מוץ בשחרית לא אכל כל היום כלום. אם אין קונה אין פדיון, אם אין פדיון אין צמח ואם אין צמח אכילה מניין?

אלא, מה שביש־גדא זה אינו יכול לומר בפה הוא אומרו ברמיזה – בסיקור־עין ובנדנוד־איבריו. מתחילה הוא מצדד ראשו ובודק בעיניו את עצמו וגופו, ובדיקה זו אומרת: כמדומני, שהכל אצלי כראוי להיות, בריה אני ככל הבריות וכיון שהבדיקה נגמרת הוא פושט זנבו כלפי הבהמות, כאומר: צאינה וראינה!… כרס יש, שוקים יש, עור ועצמות יש. בשר ודם אני, ומה לכן עוד?

אבל התיש אינו מבין חידות ולא די לו ברמיזה, והוא אוזר חלציו, מתמרמר לביש־גדא שלנו ובוטש בו בחמת כחו. כל הבהמות עומדות ורואות ואין מוחה בידו. הסוס עומד משמים בכפיפת־ראש, ואנחות קשות יוצאות ממעמקי בטנו. הפעם לא צהל ולא נשא קולו, אלא הוא שותק ולא יפתח פיו, מדעתו שאין כח־הפה מועיל לנגד כח־ידים.

וכך הוא באמת, סוס עלוב! אפילו כשהיה פיך נפתח, כפי הסבתא, אתונו של בלעם, בימיה, לא הועיל לך. עד שתפתח את פיך מוטב לך אלמלי נסתם פיהם – אלמלי במקום ספריך מצאו בעגלתך מה שבקשה נפשם, וצפונך היה ממלא פיהם ובטנם.

אף־על־פי־כן יש ללמד זכות על התיש, שאינו רשע ורע כל־כך. עבודת תיש־הקהל הלא עבודה קשה היא. שעה של מנוחה אין לו בעולמו. ידו בכל ויד כל בו, ומספר שערות זקנו הם עסקיו. נושא עליו טרחם ומשאם של בני “החברה הלבנה” ועושה רצונם. ובכל מקום שם הוא – בבית־הכנסת ובשוק, אצל יושבי קרנות וליד סלים מלאים מכל מאכל מעשה אופה ומיני פירות, ומלבד כל אלה עליו לבוא בגנים, בגנו של זה ושל זה, לברך שם על פרי האדמה, ולכוון את השעה ולבוא מאליו בלא הזמנה. פעמים בעל־הגן רוחו אינה נוחה הימנו והוא פוגע בו בחוזק־יד, עד שפריו שאכל יקיאנו ומכאן התיש למד פעמים, שאין המכה הזאת באה לו אלא מפני התרעומות. בעל־הגן נתרעם עליו על שהכלימו ושהה לבוא אצלו, ולפיכך הוא משתדל לפייסו ומקדים ובא בגנו למחר בבוקר השכם. והנה אף זה לא ירצה לו! בעל־הגן פוגע בו במקל, ופגיעתו רעה יותר מזו של אתמול. אומרים, שביום זה הוכה מכה רבה, התעללו בו ושמו מועקה בזנבו, על־כן בא ברעש ורוגז לשכונת בית־הכנסת והניח חמתו בסוסנו, ביש־גדא זה.

ועד שהעלוב הזה עומד בפחי־נפש הרגיש כגוף חם נוגע בו מאחוריו. סבור היה, בעל־הבית הנה זה בא, והנה חציר ומספוא! אבל חשב וטעה. אחת הבהמות הכשרות רמזה לו במגע, שיטריח וירתע מעט לאחוריו, ומיד כרעה ורבצה לשכב את משכב הלילה, על־מנת שתעמוד כלחוך השור עם הנץ החמה לאכילה בשדה עד ערב.

השמש הורידה לארץ ראשה ושקעה. הפר עמד, הרים כשופר קולו, הפשיל זנבו, נשא רגליו – ונס. התיש לקח את עזיו והלך למנוחתו בעזרת־נשים. גדודי הכוכבים נראו ברקיע ועמדו על משמרתם בלילה – והעיר ישנה!

מרחוק נשמע קול צעדה רגלים פוסעות ובאות להעגלה, אף ידים עסקניות ממשמשות – והסוס שלנו, אשריהו! הנה ראשו עד למעלה מאזניו בתוך התרמיל, “תרמילו הישן”, אוכל מוץ לתיאבון, וחשובה לו אכילת מוץ כאלו הוא אוכל שבולת־שועל!…

I

גם בזקנותי עדיין רשומו של אותו יום הששי, שבימי ילדותי, משתמר אצלי בזכרוני. כל יום ששי בשבת בכלל יום של קורת־רוח הוא אצלי מקטנותי ועד עתה. לאחר שנתפטרתי בעצם יום זה מבית רבי, שהייתי חבוש שם כל ימות השבוע מבוקר עד ערב, מופרש מן הישוב, ונעשיתי חפשי מתלמודי, הייתי מרגיש אותה שעה, מה שהרגיש ודאי האדם, שהיה לנפש חיה בששי למעשה בראשית, כשעמד על רגליו וראה פתאם עולם מלא ונהיר לפניו. ודאי היה משתולל ומתהפך שבע פעמים, כשם שנתהפּכתי אני וחברי המתהוללים, וקם ורוקד כמו עגל מתוך רוב שמחה – אבל אותו יום הששי, שהכתוב מדבר כאן עליו, עוד דבר של טעם נמצא בו, שקובע לו מקום לעצמו לפני־ולפנים בתוך נפשי.

הבוקר היה אותו יום הששי טוב ונעים, כאחד מאלה המצויים פעמים בחודש האביב, האהוב ונחמד לבריות. זהרורי חמה, זיותנים וצהובים, היו בוקעים דרך סדקי התריסין לתוך חדר־משכבי, מטפסים על ראשי, מסכסכים את עיני, מתרפקים על הכתלים ואינם מניחים לי לנוח על משכבי. והריני משכים ויורד מעל המטה ומתלבש, נוטל צידה לדרך ומקלי בידי, פוסע בחשאי על ראשי אצבעות רגלי, שלא להעיר את אשתי משנתה, ויוצא והולך לטייל, כדרכי בשׂדה.

אני באותם הימים שרוי בנחת. דאגת פרנסתי ופרנסת אנשי ביתי אין לי. הרחמן יפרנסנו בכבוד על שלחן חותני – וטוב לי. רך בשנים הלא אני; ללמוד תורה הלא שקוד אני; עשׂוֹת ספרים הלא יכול אני; ושירים אארוג אני; ובכן – חשקה נפשי בתולדה היפה־פיה ובאהבתה אשגה תמיד, מהלך אחריה בערבה ובנאות־דשא, בשדות ויערים – הטיול זהו משׂוֹשׂי וחיי רוחי!

מסופקני, אם בשעה שהסיר נח את מכסה התבה וראה והנה חרבוּ פני האדמה – אם הוא היה רוקד בשעתו כך, כשם שהייתי אני רוקד בשמחה בשעתי, מדלג על יתדות דרכים, מקפץ על מרצפת אבנים מחודדות, שהתחילו מבצבצות ועולות מבצאות וּגבאים גדולים, הנעשים על־ידי הפשרת שלגים בפרוס הפסח, שנשתבחה בהם כסלון העיר הגדולה.

הנה זה נתעוררה כסלון! נשיה קמו כעלות־השחר לאפות החלה לשבת. הנשים – כפּות של צמר בראשיהן ואינן מלובשות עדיין כהוגן, רצות רצוא ושוב, זעיר שם זעיר שם, ברחוב, עם כלים שאולים אשה משכנתה – זו במרדא, במגרפת ובכברה, וזו בכד, בקדרה, במחבת ובאילפס, ושולחות אשה לאחותה מרחוק משלחת דברים רעים, רכילות משל ושנינה, בגניחה ויבוב ונאקה, בצפצוף ונהימה, בנזיפה ובגרגור בגרון, בתרועה ובקול שופר מרוסק וצרוד. לקראת טעקלה, גוֹיה דמתא, בעלות־בית זריזות יוצאות, וכל אחת ואחת מתאמצת להטותה אצלה עם כדי מים שעל שכמה, וכולן במר צועקות: הוי סוס! סוסו של רבי ליב שואב־מימינו אסון קרהו! והקולנית שבהן קולה עולה על כולנה – כועסת ואומרת: אי לך סוס, מכל ימות החול הנייא לו להתנבל ערב־שבת, ביום זה! מאחד המקומות חריכת רגלי עגל ושל עופות מרוטים עולה, וזרם של שופכין יורד ברעש מעל גזוזטרא אחת לרשות־הרבים. העשן מארובות מתמר ועולה, ומן הבתים קול כתישה וקציצה נשמע, קול בוּכנא וקול עֱלִי במכתש, והקופיץ אץ, קוצץ ומקצץ על טבלא. הקציעה והזנגביל לקוגי"ל, גם חלת־שבת החמה, המשוחה בחלמון וקצח על פניה – נתנו ריח. הצלי והרוטב לטיבול והדגים המפולפלים מבעבעים בעדנא דריתחא, מפרכסים ומרננים – אלה בקדרה ואלה באילפס, וריחם הטוב נודף והולך.

נעניתי לה לכסלון על מראה, קול וריח – כל טוּבה־זו, שהעבירה על פני, והייתי נהנה מאד ביציאתי ממנה.

מרחוק, בעיבורה של עיר, נראה לי הסרחון – זו בריכת כסלון הידועה בעולם, ונשאה חן בעיני. לא כשהיא בעיר פניה כאן. בעיר – הבתים מטילים בה זוהמא, וכל מיני טינופת בתוכם יטנפוה עד שאין לה די מים להתרחץ מצואתה, וכאן הרי היא בריה חדשה – מימיה מרובים, זכים, צלולים ובהירים, והיא מתרחצת וטהורה, ופניה כאספקלריא מאירה, עוטה מעיל־תכלת כזוהר הרקיע, משובץ זהב עם נקודות כסף מבהיקות מנוגה שמש. היא הולכת לאט בעמק כמטרוניתא, והרים, מצמיחים ירק עשב מזה ומזה, ישאו שלום לה עם ראשי בשׂמים. האילנות מרחוק מנענעים לה בראשם, ומבין עפאים בעלי־כנף יתרועעו, ותשואת חן־חן לה!

ומיד נתערטלתי, קפצתי – ונשתקעתי בה כולי בפישוט ידים ורגלים.

מזורז וטוב־לב עליתי מן הרחצה לראש “ההר הירוק” – ודוממתי!… רבונו־של־עולם, מה הרעישתני היקיצה לחיים חדשים שם בכל המונה ושאונה, ומי יספרנה! אדמה זו, חומר גס לכאורה, רוחות רעות, זיקין וזועות, שלג וקור הלא תמול היו הולכים וסוערים בה ומשליכים קרחם בזעף, ומאין לה, לעניה סוערה ושוממה זו, הנצנים האלה – דשאים ועשבים, ציצים ופרחים ושאר מיני ירקות משונים בדמותם ובצביונם ובגווניהם? השדות מסביב יעטפו בר, החטה והשעורה ושבולת־שועל עדיין רכות, עוד לא עשו שבלים, דשאוּ גבעות, וכרים לבשו עשב. הגנים מתכסים ירקות וזרוּעים יצמיחו – הצנון והלפת שרשם במעמקי אדמה, והשומים והבצלים מעיזים ועומדים על ערוגותם בפישוט טרפי־צמחם כמכנסים ירקרקים נגד השמש. פרחי־שדה רעננים וזיותנים וטל־ילדותם עדיין על ראשם, צומחים צבורים־צבורים בין עשבים, צוהלים זה לזה, מתעלמים ומתראים ומשׂחקים, זו שחוק־הגניזה להם, כילדים. ואילן בודד לו באמצע הניר עומד ומלבלב שם יחידי בפני עצמו. וזה יער צומח עצים לעומתו, הגדול מאחיו בכל שׂיח השדה והמתכסה בשׂלמת־עלים חדשה, בגאה ובגאון ירים ראש. ואת כל־אלה האדמה, אֵם אחת זו, הולידה והצמיחה! היא חולצת שַׁד לכל אחד ואחד מבניה, מטעימתו טעם מיוחד ומריחתו ריח מיוחד. היא טוה ואורגת, רוקמת וסורגת ומוציאה לעולם את צאצאיה מלובשים, כל אחד ואחד הדור בלבושו, במראיתו וגוונו כראוי לו – והנה שמחה וששון, אהבה וריעות, צמחה וגידול ושירת־דודים – זמן נשואין, הלולי וחינגי לבריותיו של הקדוש־ברוך־הוא! מצייץ הצרצור והחגב מרקד, מזמזם הזבוב ו"פרת משה־רבנו" קופצת. וזה הילק לבוש קאפוטה חדשה ירוקה זוחל והולך במתינות כמחותן, וצפורת־כרמים, המחותנת הכבודה, עם רעותיה טובות־מראה ומקושטות בעדי עדיים, סובב־סובב שטוֹת ומשוטטות. הנמלה החרוצה חוגרת בעוז מתניה ומפליאה לעשות לעיני כל הקהל מסתבלת בקש גדול הרבה ממנה ועולה על חציר דק ומתנדנד. ודבורה הגרגרנית אף היא על יום־טוב באה, נותנת בכוס־שושן עיניה – מוצצת ושותה לרויה.

– לחיים, דבורה יפתי! לחיים, כל החבורה, המשפחה הנכבדה, רברביא עם זעיריא, בני הבריאה כולכם, המסובים כאן! הלא קרוב אני לכם וששי־בחמישי אני עמכם, אל אחד בראנו, ממקור חיים אחד נשתה אני ואתם, ובאביב שמחתכם ישמח לבי גם אני!

הדברים האלה נתמלטו מפי שלא במתכוון, ומשתכר מתוך רוב עידון נשתטחתי מלוא קומתי על פני דשא וערבה לי מנוחתי מאד.

קול צעדה העירני פתאם מהרהורי לבי הנעימים, ומיד ראיתי והנה כלב שם מנגדי, ואת הכלב שנאתי, עסקיו רעים. נתרחקתי ממנו כמלוא עיני ובררתי לי מקום יפה תחת עץ רענן, ומשם נראה לי השדה מסביב. לא עברה שעה קלה וכלב שני בא; עוד מעט ובא גם השלישי, ואחריו גם הרביעי, החמישי – עדת כלבים רבים. והכלבים מתגוררים והולכים מתוך העיר כל אחד בפני עצמו הליכה חשאית בנדנוד ופיק־שוֹקים, מופשלי־זנב, תלויי־לשון ופנים כבושים בקרקע, כאלו שיח ושיג להם ואין להם בעולמם אלא דבר זה בלבד, שהם עסוקים בו אותה שעה. ומהו? שמא טיול סתם הוא? – אבל כלבים עירונים, כידוע, אין דעתם פנויה לטייל בשדה טיול גרידא לבטלה, וכל־שכן עכשו, ביום הששי, יום חטיפה ושלילה לכלבים ממה שהיהודים טורחים ומכינים… ושמא מיטינג, אסיפה רבה, היום לכלבים ולעיין בצרכיהם נאספו ובאו? – אם־כן, הרי היו נובחים ומורטים איש את אחיו משׂער ראשם, כדרך העולם, ולא היו יושבים שם מנגד סמוכים על רגליהם הקדומות, שותקים ומלקקים כבטלנים דלים, מלחכי־פינכא הללו, שמתחככים ויושבים וממתינים לסעודת־נשואין, שנמשך זמנה בשעה מאוחרת בלילה… אבל אין מקשין על כלבים – אמרתי בלבי, מצדד ראשי, שלא להסתכל בהם ובהמונם.

בחזירתי לביתי הייתי מהלך אצל היער בשביל צר על פני מגרש גדול מכוסה ירק עשב, כולו כטפיט של משי מסורג בטורים־טורים של עצים רכים עדיין באבּם ובשיחים סבוכים ומקלעות ציצים דשנים ורעננים. רוח קדים מנשבת בבוקר השכּם ומביאה מרחוק ומקרוב ריח שדה וזמרת כנף־רננים משיבי נפש. פי נפתח שלא מדעתי ונגינות “שיר־השירים” מאליו ינגן בטעם ובנעימה כקורא בבית־הכנסת בחג הפסח. ועד שאני הולך הלוך ונגן ומפסיק ועומד לפרקים לקטוף פרח שם, פרח שם, ולשׂים אותו באגודת פרחים עמי – והנה תמונה לנגד עיני, כמין חבית נראה לי מרחוק בשדה.

כשהייתי מסמיך עצמי ובא, זו החבית משתנית ונעשית כגוף של חי. הריני מסמיך עצמי יותר – ונראו לי רגלים פשוטות. אני בא ומגיע למקומו – והנה סוס משתטח לפני. כרסו כנאד נפוח, והצלעות בקושי מתנענעות. אני מזעזעו במקלי ואינו זע. מעוררו – ואינו מתעורר. אמרתי, ודאי יצאה רוחו, זו נבלתו. אמנם טעיתי! עוד רוחו בו, ורגל אחת מפרכסת. הוא מתנפנף מעט על צדו בכל מאמצי־כח, מרים ראשו ומאריך גרגרתו הצנומה והכחושה, ושתי עינים דולפות ומלופלפות מביטות בי הבטה מרה זו, שנגעה עד נפשי וכובלתני למקומי. נסתכלתי בו והכרתיו – זהו סוסו של רבי ליב שואב־המים!

אמת, כל יציר כפיו של הקדוש־ברוך־הוא כשהוא גוסס ומצטער מצוה לרחם עליו, קל־וחומר סוסו של רבי ליב, שטרח שנים הרבה בשביל אנשי העיר לספּק להם מים מן הנהר. ועבודה זו קשה היא מאד מאד. סרחון הבריכה, כידוע, אינה ותרנית כל כך על מימיה, והיא, כדאמרי אינשי, פרה סוררה שאינה חולבת בשופי ובעין יפה, ובימות־החמה, בשעת שרב ויבושת, דדיה צומקים לגמרי ונעשית בהמה פסקנית. בעמל ויגיעה עלה לו לסוס ביש־גדא זה להסיע את העגלה, ואת החבית המלאה עליה, מן הרקק התמידי שבשפת הבריכה ולהעלותן במעלה העיר לראש ההר, היה עולה בו בעקיפת שתי־וערב – פוסע לפניו ומצדד ופוסע לצדדיו, גונח ומזיע, כופף ראשו וכורע בפיקוק כל החוליות שבשדרה. אבל חוץ ממה שיש לרחם עליו משום מצוה של צער בעלי־החיים ומשום “פתח פיך לאלם” לדבּר משפטים עם העולם על מנהגו האכזרי, שנוהג לא בצדק ויושר בסוס זה בן־עוני, משרתו הנאמן, שעבד אותו כל ימי חייו באמונה, ועכשו ככלות כחו השליכוֹ מלפניו והוא מוטל בשדה כפגר מובס – חוץ מזה עוד דבר־מה נמצא בו, שפגע פתאם כחץ בלבי ונתעוררתי עליו באהבה, בחסד וברחמים. ושלא מדעת בבירור מה הדבר, על־מה ולמה, עמדתי משומם, נרעש ונדהם מאד.

הכלבים הריחו את המת, ונראה, שבשביל כך נאספו ובאו, בשביל שקוו לקבלת שׂכר ומנה יפה.

הסוס מוטל בשדה מטורף וכמעט אין רוח חיים באפּיו, והכלבים הולכים אצלו הלוך וקרב. זבובי־מות גדולים, ירוקים ונוצצים כעין נחושת קלל, פורחים סביביו כמלאכי־חבלה ועומדים על גבו המעוך וכתות, נושכים ומוצצים את דמו, והוא אינו מכשכש בזנבו ואינו מניעוֹ להבריחם מעליו. ולאחר שעה קלה הוא מאמץ שארית כחו, מגביה גרגרתו והופך ראשו אלי ומסתכל בי בעצב ובתחנונים, גונח ומתאנח ומגרגר כגוסס, ועיניו עיני אדם. הלמתני גניחתו כרעם והבטת עיניו דקרתני כחנית. עתה הנה זה ידעתי, מה היה לי ומה כל צערי הגדול הזה – אוי, את צרת נפשי הסוס מזכירני היום! גניחתו – זו גניחת בני, ועיניו – עיני ילד שעשועים שלי, כבן שתי שנים, בשעת גסיסתו. את אמו העצובה הרחיקו מעליו, שלא תראה במות הילד מחמד עינה. צרה זו הלא היתה קשה לה מנשוא. ואני בלבדי נשארתי אצל עריסתו של בני. לאחר שהיה הוזה שוכב בטירוף־הדעת, נתעורר, נאנח וגרגר בגרונו, מניע שפתיו, מנדנד אילך ואילך את ראשו ומחפש בעיניו. כשראה אותי, את אביו, עומד מר בחמת רוחו ופורשׂ כפיו, העמיד עיניו עלי והסתכל בצער גדול, ונשמע בו כקורא תגר על העולם כולו בהשׂכּל ודעת, מה שתינוק בריא כגילו לא יוכל לדבּר ולא יבין את זאת. לא תינוק, לא נער קטן. אלא נשמת האדם דבּרה בו! קטן וגדול, נער וזקן, רוח אחד לכל…

צעק לבו לי:

“אוי, אוי לי מיוצרי! למה עשיתני, רבונו־של־עולם, אם לעפר תשיבני? ואם נבראתי, למה לא מותתני מרחם – ולא הוכחתי עתה ביסורים וחליים רעים? יסורים וחבלי לידה בשעה שבאים לעולם, ויסורים וחבלי מות בשעת יציאה מן העולם – למה הם? וזה הגלגל החוזר – החיים והמות, לידה וקבורה, בנין וסתירה: “הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר”, כל “הנה כחומר” בידך, יוצר, על מה הוא ולמה?… אוי, אבי – אלי קורא הילד, בהתחננו לי בעיניו – גדול הכאב… הכאב גדול מאד!…”

– אי לו לאב – בוכה נפשי בי ואומרת – אך לצרה אב אני ואתה בני. אך לראות עמל ויגון אני ילדתיך! והרי הדבר דומה לרוזן בעל נכסים והקרתנים עבדיו, הפגנים שלו. לשעבר היה הרוזן משתעבד בהם שעבוד גוף ונפש, הן למות והן לעונשין ולאסורין כרצונו. היה מפריד בני בית אחד ומשפחה אחת ומוכרם כצאן לסוחרים במדינות שונות. אין אב, אין אם ואין בנים ובנות – כולם אינם ברשותם, כולם משועבדים, מצוּוים ועושים רצון קונם.

אוי לי, סוס אומלל, ממראה פניך החולנים, מהבטת עיניך ובטויה הנורא! הבטה אחת וביטוי אחד ומראה אחד כהללו של בני האומלל בשעת מיתתו. המות משוה קטן וגדול, אדם ובהמה. ומה עוּבּר בתחלת ברייתו במעי אמו שוה בכל בעלי־חיים, ואין להבדיל ביניהם לא בתארם ובחיתוך איבריהם ולא במינם, כך שוים הם בסופם – כי מקרה בני־האדם ומקרה הבהמה מקרה אחד להם, כמוֹת זה כן מוֹת זה ורוח אחד לכל – אמר קהלת!

אהה, סוסי העלוב, הכרע הכרעתני – את עניי ואת צרות נפשי הנשכחות הזכרתני היום!…

הסוס חוזר ומניח וחובט ראשו לארץ, ואני מסתיר פני בשתי ידים, לא מפני שלא לראות מר המות, אלא ביותר מפני זה, שלא לראות כמה שקר החן והבל היופי של התולדה, שנחשבה אצלי אותה שעה לאשה זקנה, בלה נאופים, שכוחלת ופוקסת, וכל תכשיטיה מכף רגל ועד ראש אך קסם־שוא הם – הפאה פאה נכרית, השינים שינים תותבות והלסתות הכחולות – כחושות ונופלות.

כשנטלתי את כפי מעל פני ראיתי נבלת הסוס כנגדי. כלבים הומים, חורצים לשונם ועומדים אצל הנבלה. ובאותה שעה נשמע גם קול זמרה – שירת צפרים מבין העפאים, אף גילת ורנן, צמיחה ולבלוב, ששון ושמחה בשדה וביער מנגדי.

הניעותי ידי על כל אלה יחד ומהרתי והלכתי לדרכי, מניח את הכלבים להתעסק בנבלה!

II

אותו היום, שאני מדבר בו, אחד מימות החמה היפים היה, יום צח ונהיר. השמים מלאים זיו וכלם תכלת. וארצנו אף היא נאה ונעימה, עטופה עטיפת כלה ביום חתונתה, מתכסה בהינומה ירקרקה של ציצים ופרחים וחוט של חן משוך עליה. למראית עין דומה הכל יש כאן – הוד והדר, ששון ושמחה, יום־טוב ומזל טוב! אף על פי כן עד עכשיו אי אפשר לי להזכיר אותו היום שלא להתאנח עליו במר נפשי. דומה, שבגזרת המקום היה מוכן מוקדם, כאשה יפה וקנטרנית, להכאות רוחי ולהשׂביעני ממרורים.

לא עליכם עת צרה ותוכחה ונאצה כעין זו שבאותה שעה! הימים ימי מלחמה לארצנו, מלחמה קשה עם אויב קשה במרחקי ארץ הקדם. שתי הממלכות הנלחמות מאריות גברו. שתיהן נלחמו בגבורה, מזו ומזו הרבה חללים נפלו, ודם רב, דם גבורים, נשפך כמים. אותה שעה מן שמים עוד לא נלחמו הצפּלינים ואניות־אֵבה עדיין לא יקשו מתחת פני המים כבימינו; אבל גם כלי־מות שבזמנם הספיקו להרוג ולאבד בני אדם הרבה ביום אחד, להחריב ערים ומדינות ולהפוך שׂדי חמד, גנות ופרדסים למדבר שממה. שעת צער ורוגז היתה אותה שעה, גלו בנים מאבות ואבות גלו מבנים ויצאו לצבא למרחקי ארץ.

חתני, רופא אומן ורך בשנים, נקרא לעבודת המלכות, לעבוד בחיל הצבא ככל אחיו הרופאים בעלי אמנותו. הוא מניח את מקומו, את בני ביתו ואת עסקי פרנסתו וגולה לארץ מנדזשוריה, מקום רעם תותחים ותרועת מלחמה, להיות שם מחובשי פצעים וחותכי איברים מן החיים. ואשתו, היא בתי האהובה, שבה לביתי, בית אביה, היא ושני בניה הקטנים, להתגורר אצלי בעת רעה זו. כל ימיהם להם תוחלת ממושכה – ממתינים לאגרות אהובם, מצפים לשמוע היכן חביבם ומה שלום מחמד עינם ומחמל נפשם, מתגעגעים עליו, מצטערים ומהרהרים בו תמיד גם בחלום הלילה – השעה הרי שעת מלחמה, מה אדם ומה חייו? כל הבשר חציר; מקרה אחד לכל, חץ ופגע יקרה את כולם!

ובעת צרה זו באה בתי עד משבר וילדה – והנה בנושא אחד שני הפכים באים: רגש עצבות ורגש נעים; מזל־טוב כהלכה ועמו יגון ואנחה. בגלוי – פנים שוחקות “משמע משׂא ודוּמה”, ובסתר – אבל ובכי ונפש עגומה, ודבר זה עוד הגדיל רגשי צערי. הצער הביא לידי רחמים, והרחמים היו מוסיפים אהבה להיולדת הרוחמה והעלובה וגם להילד העלוב, בן־אוני, יתום באין אב.

אין שלום לי בבית ואין לי שלום, אחוה וריעות בּחֶבֶר עיר. יחיד וגלמוד אני שם. בני אדם שם אינם קרויים אדם., אלא על שם אדמתם, ארצם ודתם ודעותיהם ומפלגותם, שכל אחת מבקשת לאחוז בגלגל ההיסטוריה החוזר בעולם ואומרת להחזירו כרצונה. הללו מקרבים רחוקים, והללו מרחקים קרובים בשנאה וקנאה וצרות עין. כל מפלגה חושבת עצמה לתכלית מעשה בראשית ומלח העולם, והחברים של כל אחת ואחת מפרכסים זה את זה כזונות – כלם טכסטסיסים ואסטרטיגים, “גדעונים”, “שמשונים” וכיוצא בהם. ידעונים, סדרנים וארכי־יודיקים. הארץ להם והישוב שלהם, ולבני ישראל פשוטים, העומדים בעזרה מחוץ לתחומם, להם אומרים, כמו להמשוררים ב"חלוקת הארץ" של הסופר שילר: נחלה אין לכם בקרבנו, אלהי ישראל, אביכם שבשמים, הוא נחלתכם!

לולא הטיול בשדה ונועם הטבע שעשועי בכל עת, אבדתי בעניי. ידעתי בן־כפר אחד בעל בית חצרים בעיבורה של עיר, שבשכנותו הייתי דר אשתקד אני וביתי בקיץ. איש עובד אדמה הוא באחוזתו, חורש וזורע ועושה כל מלאכה, ובני ביתו מקטון ועד גדול מסייעים לו. הבנים כוסחים באחו ובאגמים, עומסים ומביאים הערמות לתוך הגורן. הנשים מנכשות בגנים, חולבות את הפרות, מפקחות על העופות, מרביצות תרנגולין על הביצים, אופות ומבשלות וכובסות, לשות גם צפיעי בקר בקש ובגבבא להסקה ומיבשות אותם בחמה. וילדים וילדות רועים באפר. ובעת הקציר הכל קוצרים ומאלמים ונושאים אלומות, דשים וזורי ונפים וכוברים, והכל בשירים ומזמורים. “נמלה” קראתי לבן־אדם זה, ולביתו – “קן של נמלים”. קיימתי בי דברי המלך שלמה והייתי הולך אל נמלה זו כפעם בפעם ורואה איך הנמלים, קטני ארץ הללו, מכינים בקיץ לחמם, עובדים מאהבה ועוסקים בישובו של עולם. אני שמח בהם ושמחים גם הם בי.

כך הייתי מבלה בטוב ימי הקיץ העבר, ולשנה הבאה, בקיץ שלאחריו, הייתי קץ בעיר וקצתי בחיי מפני שאונה והמונה וישיבת כרכים הקשה. הנה אויר אחר, עולם אחר, המולה ומהומה! הלא חכמה תקרא, הנימוסיוּת־הציביליזציה תתן קולה – קול מרכבות וקול רעש אופנים על אבני הרצפה; קול קורא וקול נוגנים: גרמופונים, פסנתרין וסומפוניה מבית וקטירינות בחוץ. רוכלים, סמרטוטרים, ארחי־פרחי, מוכרי עתונים וכל מכר מחזירים ברחובות, מכריזים ומשמיעים על סחורתם וכוזבים ומכזבים! עמודים עמודים של פנסים, של טליגרפים, של טליפונים ושל חשמל עומדים כנטורי קרתא על משמרתם בחוצפא כלפי שמיא וחוטים חוטים של זקוקין דינור משוכים עליהם. קיצור הדברים, כל העיר כולה כמו שהיא – בחנויותיה, בבתי־דמים וכספים לשולחניה ובעלי כיסיה, בבתי־מקוה סוחריה, תגרניה וסרסוריה; בבתי־ועד למשחקים בקוביא ולקביוסטוסיה; בבתי משתה לזולליה וסובאיה, רעבתניה, שכוריה וגרגרניה ובקובות של זונותיה. גם בתי־חומה גבוהים והיכלי עונג של עשיריה ועם בתי־חומר וחורבותיה; דירת חושך וטחב בדיוטא תחתונה, מעורות ומאוּרות, כוכין ומרתפות לאביוניה. וערוב כבד של פרצופים משונים ובריות משונות – מנהיגיה ונהוגיה, רמ"ח חכימיה ושס"ה טפשיה, שרפ"ט עזי פניה ותתקע"ט גבאיה ובעלי־טובותיה, ורוב מפלגותיה ואסיפותיה ומדברניה, מסדריה וסדוריה, נדיבות ואביונות עם ז' שמותיה: עני, אביון, מסכן, דל, מך, רש, דך, ועוד ועוד מיני קבצניה.

ובשעה ששממה עלי נפשי מהמונה של עיר והבליה, וגעגועי על הכפר גדלו מנשוא – יצאתי השדה לטייל שם ברחבה ורגלי היו מובילות אותי מאליהן עד בית מכירי, זה קן הנמלים.

כשבאתי פעם אחת בשעת הטיול לביתו קדמוני הנמלים בבשורה טובה: פרתנו האדומה ילדה עגל! הגדתי להם אף אני: הנה ילדה בתי גם היא בן! וברכנו את היולדות, את כל אחת כברכתה. אני ברכתי את הפרה לרוב חלב וחמאה, והם – את בתי, לגדל את בנה למזל טוב, לחופה ולמעשים טובים! הגיעה עת החליבה, העדר בא מן השדה. כל הפרות הולכות בנחת ובנדנוד ראש על כל פסיעה ופסיעה, נכנעות ושותקות כנשים כשרות וצנועות, וזו האדומה נחפזת כחצופה בריצת רגלים, בכשכוש זנב ובהרצת קול שופר מרוסק מעמקי כרסה, נדחקת ונכנסת ראשונה לתוך החצר, שלא לחלוק כבוד להזקנות ממנה. והעגל הרך, האדמוני כולו וכוכב לבן על מצחו, כיון שהרגיש באמו מיד הפשיל זנבו, מרקד ומזדקר ורץ לקבל פניה, כורע על ברכיו הקדומות ויונק והומה לדדיה. האם הופכת פניה ולוחכת את פרי בטנה בנחת, בחן וברחמים. לעולם לא אשכח איך העמידה עלי את עיניה והביטה בי בשעה שהייתי מחליק בידי את העגל ומעביר אצבעותי על חלקת צוארו. הרבה דברים היו במשמעותה של אותה הבטה. משמע מורא, שלא תכבד ידי עליו ולא תלחצנו, חס ושלום; משמע גאוה, שהיא מתגאה בילד זה מחמל נפשה ומשׂוֹשׂ לבה; משמע נחת רוח, שאני בן־אדם ממהלכי שתים ואדוני כל הבהמות מגפפו ומחליקו. ומי יודע רוח הבהמה, אפשר היא יודעת רוח בני־אדם והיא מכירה ויודעת את כל העולה על רוחי. ובאמת רבו מחשבות לבי אותה שעה – מתוך עיוני בפרה ובעגל גם את בתי ואת נכדי באהבה זכרתי ונתמלאתי עליהם רחמים. הגיתי באדם ובהמה והרהרתי: בהמה – הרי אף לה נפש מרגשת ולב לדעת; הרי היא אוהבת ומרחמת את ילדה, מתגעגעת עליו, מיניקתו, לוחכתו ומסיחה עמו כלשונה ושיחת בני מינה, כאחת משיחות חיות ועופות. עמדתי והרהרתי מה בינה ועגל שלה לבין בתי ובנה. פרה זו ילדה ומיד קמה ונתעודדה והלכה לדרכה, ובתי, להבדיל, ילדה בעצב ועדיין לא הבריאה ותש כחה. וזה העגל מיד כשיצא מבטן אמו וראה לפניו את העולם נשא את רגליו, כשכש בזנבו והתחיל מרקד ומבלה בטוב ימיו. לא חיתול, לא כריכה, לא עטיפה בכסתות, והוא בריא אולם! ונכדי, בן בתי, נולד גולם, ובן שמונת ימים נכנס לברית ויסורים באו עליו – נמול וגעה בבכי מפני הכאב הגדול, ועדיין חתן־דמים זה שוכב מוחתל ומלופלף כתולע בחתוליו ואינו מוצא ידיו ורגליו, ועד שיגדל ויעמוד על רגליו הוא עתיד לכמה וכמה יסורים וחלאים רעים– לבעבועין, לאסכרה ולסרנוכי וכיוצא בהם, וסופו לחולי מעיים, לתחתוניות ולכאב שינים. הגיתי גם בכפרי מכירי, הדיוט ופגן זה אינו יודע נימוסים מקובלים והוא נתון בשקט ושלוה וחי בנחת. שויתי אותו ואת ביתו עם חכמים וחכמות של בני עירי, שויתי, הרהרתי – ודוממתי! – – –

––––––––

ואותו יום מימות החמה, שבו מדובר כאן, כאורח מתבקש בא לאחר כמה ימי סגריר, רוח גשם וצינה, משמח את הבריות ב"צפרא טבא" ובדמדומי פנים – פני חמה היפות. ולי מה יקר היה יום זה, בהגלותו אלי בהשכמת הבוקר, שכשאני עדיין על משכבי, ויוציאני החוצה לראות בטובו ולהתענג בו גם אני – ועונג ומנוחה הרי התאויתי בכל לבי ובכל חושי ורמ"ח אברי לאחר ישיבתי זה כמה ימים בבית, מסגף נפשי בקריאת ספרים של מה בכך, בשאלות ואבעיות משונות, שאין לישובו של עולם צורך בהן. אמרתי בלבי, זה היום שקויתי לו, אצא השדה, אגיל ואשמח ואטייל בו.

ומחשבה טובה זו רוחי מצרף לה נגינה, ובתוכי מתנגן שלא מדעתי. הלא היא נגינת רוח אלהים שמבראשית מתוך התוהו ובוהו; אותו הרוח, שעולה במחשבה תחלה למעשה יצירה: הוא ראשית דרכי היוצר, שהיה מרחף על פני תהום עד שלא נברא העולם, והמרחף בכל משנברא העולם – דובב קנה וסוּף על פי יאור ויד נהרות, ינובב קמה, משׂיח תבואת שדה ומרנין עצי היער, קורא למי ים ויהמו גליו. והוא הוא הרוח באנוש, המנגן במסתרים בכל קרביו – על העצבים ומיתרי נפשו, מעירם ומעוררם לפעלם, ממנו רגשי־לב, ועל ידם מחשבותיו, וכל מעשיו, טובים ורעים, קלים וחמורים, עצובים ושמחים נעשים על פיו. לפום נגינה המעשה, כשם שנוגנים כך מרקדים – הוא “הרוח ממרום”, “רוח הקודש”, הוא ה"בת־קול" המפוצצת בקרב החוזים ובעמקי נפש המשוררים, וקול נגינות־סתרים מתלבש בדברים ויעבור פיהם. וגם בני אדם הדיוטים כנגן הרוח על עצביהם יפתחו פה מדעתם ושלא מדעתם וירוֹנו מטוב לב או מכאב לב, בקול רם או בחשאי, בקול דממה דקה בעלמא.

נגינתי החשאית מטוב לב בבוקר נעים זה מצטרפת בי למחשבות והרגשות נעימות. ועל רוחי עולה אידיליה רבה של חיי הכפר ככל נוסחה – חיים של תמימות פּשוטה כמשמעה, חיים של שלום ושלוה, של עבודה ושכר טוב. אכרים חורשים וזורעים, קוצרים ונושאים ברנה אלומותם. הם נתונים בשקט ושלוה. ישליו יושבי צריפין, בתי־חומר שקועים בבין חציר ואילנות כקני צפרים. הגרנות מלאים בר ללחמם וחציר לבהמה. ודי יבול גנים באסמיהם. עופות מטילים ביצים, מחממים וממליטים אפרוחים. פרות מיניקות ובקרים רועים באגמים, גם עגלים ובני צאן שם, רצים ורוקדים וכלבים שומריהם רודפים אחריהם. הרועים ורעיותיהם האהובות מחללים וחוללים ויושבים בין המשפתים, או מלקטים פקועות שדה וכמהין ופטריות ביערים. אדם ובהמה וצפור־כנף כולם חיים בששון כאבותיהם הראשונים לפנים בגן־עדן!

ועולה על רוחי הכפרי מכירי, הוא הנמלה וביתו, קן־הנמלים הבודד, ושדי תבואה – דגן, חטה ושעורה עוטרים אותו מסביב עם גני ירק: פול וקטניות, בולבסין, דלועים וקשואים ושאר מיני ירקות. ולפני שער הגדר של קנים פרות ועגלים רובצים בצל האילנות ומעלים גרה, כשבאים מן המרעה כחום היום בצהריים. במקומות מבטחים ושלוים הללו הייתי משכים ומעריב לטייל ברן יחד בעלי כנף מוצאי בוקר וערב. הייתי משתטח שם אצל תעלה ארוכה על גבי עשבים רעננים ומטה אזני ושומע קול “הדופק” בבריאה; מקשיב שריקות הצלצל בבין חציר ודלוגו של הארבה בעל כרעים, המנתר בצמחי האדמה, זמזום זבובים ויתושים וּמשק דבוֹרים ובני ילק, הפורחים באויר העולם; קול נביחת כלב, קעקוע תרנגול, צהלת סוס כבול, הרועה באפר, וקול הברה – נשׂוּאי הרוח ממרחקים. גם זכר העגל הרך בא לפני עם ראשו ואזניו החמודות ועם כוכב לבן על מצחו, כשהוא רובץ על כרעיו ויונק שדי אמו, שמלחכתו ברחמים, וזו האם ובנה זה מעלים על דעתי את בתי ואת נכדי היקרים, כשהיא חולצת לו שד באהבה והוא משרבב פיו כצינור, אוחז פיטמא של דד ויונק ואינו מניחה עד שתקפתו השינה. אני מדמה אותו במעמדו הזה וגברו געגועי עליו, רחם ארחמנו מאד!

ובאותה שעה שהגיתי בנכדי, בעגל ובפרה עלה במחשבה לפני לעשות נחת־רוח לאשתי ואמרתי בלבי, היום אלך אל “נמלה”. אקחה חלב וחמאת פרה זו ותלבב לביבות ונאכל למעדנים. אבל מיד נקפני לבי – והיאך! אתה תאכל והעגל ירעב, חלב אמו הרי תקח לך ותחסר לחמו! נמלכתי ועשיתי חסד עם העגל מחמדי, מחליף את אמו בפרה אחרת וחשבתי לי זאת צדקה. ואני מחשב ומנגן והוגה בגרוני בהעלם אחד נגינה בּמבּנית, תחילתה בחשאי, בשפה רפה ובקול דממה דקה וסופה בקול רם ובסלסול, בגרון ובתחנונים עד שאשתי נתחלחלה והעמידה עלי פנים של רוגז ותמהון־לבב כאומרת: מה לך?!

– אלך אל “הנמלה”… אקחה גבינה וחמאה ותלבבי היום לביבות, תלבבי – אמרתי לאשתי, מבולבל מהבטת עינה בי בכעס.

– מה יום מיומים? – אמרה לי בנגינה של תמיה – לשמחה מה זו עושה?

– אפשר נלך ונטייל שנינו? הבוקר הרי טוב ויפה לטיול – אמרתי לה בלשון רכה להיטיב מזלי. והיא לי בעקימת חוטם, בתמיה ובניגון:

– כלום נטרפה דעתו של ההוא גברא!… מכל מעשי אקח ואטייל עמו בבוקר השכם!

מקול נגינתה של אשתי, טובת־לב בטבע ברייתה, למדתי, שהיא שרויה הפעם בצער, וחמת רוחה השקיטה מעט את רוחי והתחלתי לסדר לעצמי סדר היום בשובה ונחת. רוחי בכלל, כאויר העולם, הולך ומשתנה תמיד, ובאותם הימים היה נוח להשתנות ביותר. מחלה מהלכת, או מגפה של גירוי עצבים קראו לחילופי הרוח, שמתרגש ועובר מרגש לרגש: מיגון לשמחה, מתקוה טובה ליאוש, משירה לקינה, מאהבה לאיבה, מתפילה לתיפלה, מתהילה לתָהלה ולהפך, כהשנות הרוח בחורף עשר פעמים ברגע אחד.

קול מחדר בתי נשמע פתאם, התינוק נעור משנתו בבכי וצעקה גדולה ומרה ואין להשתיקו לא בחלב שדים ולא נדנוד העריסה ולא בלחש לעין־הרע. השכנות באות בתחבולותיהן – זו בגלגול ביצים וזו בהתכת שעוה וכיוצא בהן, והתינוק צועק, מושך ומקפל רגליו על כרסו, גונח וגועה בבכיה ואינו פוסק. בתי מבכה על בנה, אשתי גם היא נאנחה ואני מר לי. קול בכיו של תינוק כמחט בבשרי.

בא פרוונקא והושיט לי דרך הפתח, כדרכו, את העתון בן־יומו. הריני מדלג על “מאמרים” ומאורעות היום ונותן עיני ברשימות שמותם של אנשי־חיל הפצועים והמומתים במלחמה. מתוך הפצועים־קשה על מקום־החבישה כשם חתני הרופא נצנץ לנגד עיני – ונזדעזעתי! עיינתי יפה יפה ומצאתי אות אחת מן השם מטושטשת, ועוד אות אחת כנקודה של צוֹאת הזבוב ישבה על ראשה, ואם אין אפילו שמו של חתני ודאי, הרי ספק יש כאן, וזה בלבד היה די לזעזע את עורקי, להעיר את רוחי ולהרעישו ולהעלות רתיחת דמי עד למדרגה העליונה. כל העצבים בי נעשים כנור לרוחי הסוער – והנה נהימה ונגינה עצובה והומיה בנפשי! מרה נפשי על חתני, על בתי ועל בניהם הקטנים. אני רואה בדמיוני את אביהם מוטל בין פצועים ומדוקרים וחללי חרב, פגרי אדם ופגרי בהמה גם יחד, פסוקי־ראש, תלושי אברים שבורים ומרוסקים, ולבי מסייעני ואומר, אכן מת אביהם, והוא הבכי, שהתינוק סופד ומיילל. מזלו רואה, שיתום הוא, אין אב!

––––––––

קול בכיו של התינוק חביבי והמעשה בחתני האומלל הממוני והריצוני מביתי. רגשי צער וחמלה, יסורים ונגעי בני אדם חונקים אותי כעצם בגרוני, ותמונות וחזיונות מהרהורי לבי איומים יבהלוני – גי־ההרגה מלא גויות. קול תרועה, כלי מות רועמים. דם ואש, ופגרים וגוססים ופצועים מפרפרים. עיט ובני נשר מנקרים ופורחים וכלבים סוחבים! אני הולך נרעש ומבולבל ואיני יודע לאן אני הולך ולאן הרגלים. והנה חלקת השדה, והנה ברק החרמש השנון מעופף על פני. שבלים נקטפות ונופלות שורות שורות – הכורת בא עליהן. אחרי הקוצרים מעמרים באים, פושטים על החללים וצוברים חמרים חמרים כגלים על תלמי שדה. לגיונות של תבואה עדיין לנגדם עומדים למיניהם לקומתם ולצביונם. שם החטה, מסלתה ושמנה של משפחת צמח, עומדת בכובד ראש, מראיה צהוב ונוצץ כעין הזהב ועל ידה השיפון, צמח עושה קמח. שם גם זה הקטן בתבואות, וראש שבולת לו כזנב שועל, ואצלו השעורה – המונים המונים, כלם מוכנים לנפול בתוך חללי חרמש על אדמתם ועל שדה אחוזתם. מבין הערימות, קברות הבחירים הללו, קול נהי בא לאזני, והקול קול ה"קדיש" שאילן זקן כפוף ורצוץ אומר! בדד הוא עומד באמצע השדה, שדה־הקברות הגדול, הומה ומתנודד, סופק את כפיו ומוריד לעפר ראשו. פרחי שדה קטנים, שרידי חורב, יתומים נעזבים באין מחסה וצל יומם מתכמשים ונובלים ונופלים על פניהם… אהה בתי, אוי חתני, אוי־אוי נכדי! צעק לבי – ורוחי הסוער נשאני הלאה הלאה ואבדו עשתונותי.

קול ברמה הגיעני, הקיצותי – והנה הים לנגדי. זה הים־השחור נוהם, הולך וסוער. כסוסים אבירים זקופי רעמה, מנתקי מוסרות ופורקי אפסר ורסן מפניהם, צוהלים ומשתובבים בשצף קצף – גלי ים צחורים ואדירים בזעף מתרוצצים, זה את זה דוחים, נרדפים ורודפים, מתנפלים על ראשי צוקין ומזדקרים מעל צורים וסלעים, העומדים לפניהם בחוף. ים זועף זה הוא לי למשיב נפש. ירעם לו הים וישא קולו. מפני קול שאונו לא נשמע קול המונה של נפשי. סערת רוחי עולה ומתערבת בסערת מימיו ומתבטלת והולכת, וחזיון תהום רבה מאפל על חזיונות דמיוני – ותנוח דעתי!

הריני מוציא מחיקי כלי־הקטרה: בי־טבק ובי־גפרורין לשם יחוד טבק ופפייר, כורך ועושה אפיפיירון, מצית בו את האור ונותנו בפי ומעשן, ועשנוֹ מפצל ועולה עגילים עגילים. לריח אפיפיירוני הטוב בא טייל אחד, שעבר עלי, להדליק באורו את אפיפיירונו ברשותי. והטייל עתון בידו, ממש שמו זה וסימנו זה, שקראתיו היום בבוקר. ברשותו נטלתי את העתון ועיינתי ברשימת הפצועים והנהרגים שבו ומצאתי אותו השם, שבקשתיו, מפורש יוצא בכל אותיותיו כהוגן ואינו כלל כשם חתני. גם אותה האות, שחשדתי בזבוב, לא ישב עליה זבוב ולא היה נוקד אותה מעולם. ראיתי – ונהרו פני! עוד הפעם עיינתי וראיתי – ותחי רוחי! ומתוך רוב שמחה תקעתי לזר זה כפי, מפזר ונותן לו במדה גדולה שבח והודיה, תהלה ותפארת על חסדו עמי עד שנתאדמו פניו מבושה ותמהון, והיה שמח להתפטר ממני, ודאי אומר עלי בלבו: אותו אדם אינו אלא מטורף ויצא מדעתו.

האויר הצלול, הספוּג ריחות טובים של אילנות ועשבי בשׂמים, נשואים מלמעלה מראשי ההרים, ומבקעות ותלוליות מלמטה – נותן לי כח ועצמה, שמחת נפש ותקוה טובה, משכיחני את העיר והמונה, מסיח מדעתי את הכל. אף רגש־דתי אחזני, רגש אהבה ותפלה זכה לרבון עולמים, מעין זה שאוחז אותי פעמים בשעה שאני מטייל יחידי במרחבי שדה ועולמו הנאה; מעין זה שעושה אותי טוב וישר ונותן בלבי אהבה למקום, ליוצר הכל, ורחמים רבים על כל מעשיו, מאדם ועד בהמה וצוֹמח ועד דוֹמם. הרגש הזה שאחזני באותה שעה העלה מקרב לבי דמעות על עפעפי, דמעות של נחמה, של שמחה – ונסו יגון ואנחה!

ועתה בעת רצון שלי – אמרתי בלבי – בעת רצון זו, שלבי טוב עלי וטוב לכל, ונפשי חשקה לחבק את העולם כלו, ובעת כעסך, אתה ים שחור ונורא, שגליך מתגעשים בקצף ומשתרעים כחיות רעות לשפת ים באכזריות חמה לבלוע את הארץ – עתה אין אתה כלבבי! זרה לי לשונך, נכריה המית גליך. לא משוררך אני היום!

כלב כבול אתה לי ים זועף, כלב אסיר, במחילת כבודך! כלב רע זה שמתנפל על ימין ועל שמאל ומקשה לבו מהבין שהוא כבול, שאדונו הגביל לו מקום מצומצם כמלוא הכבל שבצוארו ואמר: עד פה תבוא ולא תוסיף! זעפך, ים זועף, הרי הוא זעף חנם ללא הועיל. זה אלפי שנים אתה, עתיק יומין, מתאזר עוז להשליך מעליך הכבל, להרוס ולעבור את הגבול – ולשוא יגיעך! זה אלפי שנים אתה נגרש ומתרעם, מורד וחוזר ומורד, גליך יהמיון, ישאו קולם – ואדיר במרום ישתיקם. תגעש ותרעש בכחך הגדול ולבסוף תאלם ותעמוד מזעפך!

עתה הניחה לי, ים זועף, קורת רוח תבקש נפשי ולוּ גם לשעה אחת. זעף חנם זה שלך הרי הוא מזכיר תשישת כחם של היצורים, שאין לדין עם שהתּקיף מהם; הרי הוא מדכא רוח, מאבד כל תקוה, מצער ומעגם נפש. לראות גבור חזק ואמיץ כח, ואף הוא מנוצח ונופל בנופלים כחלש וקטני ארץ – אין בעולם צער גדול כמותו. שמשון הגבור, מחתּת פלשתים זה, שהפיל עליהם אימה ופחד, הלא ידוה הלב לראותו בעניוֹ, כשהוא סומא ותשוש כח, אסור בנחושתים ומשחק הוא להם! עתה, כשהשעה שעת רחמים לי, רוחי נח ושירו שיר טוב ונעים עמי, לראותך ים נגרש בשעת זעפך וקלקלתך לא אוכל, והמון גליך לא אשמע.

לא משוררך אני היום!

ורוחי הטוב אל מי מנוחות ינהלני, לאותה הבריכה, ההולכת אט בשובה ונחת ובענות חן שם בעמק בין הרים עטופי דשא וחרשה של אגוזים. שם קול הטחנה ינשא ממרחק, והזוג שבצוארי הבהמות הרועות בשדה ישמיע הד קולו; שם בת־קול של ילדים וילדות משחקים ושל נגינות הנערות הקוצרות מגיעה; שם באחת הגינות ילבלבו הקשואים, יבשילו האבטיחים, וזו החמנית, גבוהת הגבעול, זוקפת פניה השזופים ומוקפי עלים צהובים כלפי חמה וחונטת; שם ממקור גנוז בעמקי ההרים סילון של מים חיים מבצבץ ועולה, מקלח ויורד בחשאי בזרם מסולסל על גבי חצץ וחלוקי אבנים משוני־הגוונים עד שבמבעבע ומשתפך לתוך הבריכה! – לאותה הבריכה הבודדה והחבויה רוחי ישאני, על גבי עשבים רכים תחת צללי ערבי נחל ירביצני. ואַל־תֶּשִׁי, בת צמח, הנאוה והמעונגה, סוקרת לי בסיקור עינים קטנות ומרטיבות, עיני תכלת כזוהר הרקיע. גם בספר תנ"ך בידי שם אלך, מתעמק בקריאת “שיר השירים”, הולך ומטייל בחזון עם שולמית היפה בבנות ציון. יחדו נמתיק סוד, מרחיקים להלוך ברגש במשעול צר בין אילנות גבוהים מזה ומזה, המישירים ונמשכים עד שדות ופרדסים של כפר בקרן בן־שמן. שם הארץ נותנת למכביר יבולה ועץ יתן פריו. השזיפים משחירים, הדובדבניות מאדימות, האפרסקין מזריחים, התפוחים והאגסים מתבשלים והגפן עושה ענבים!

אותו העמק, הבריכה והגנים שם, הלא הם גן־עדני מקדם באביב־ימי, בעוד כחי חדש עמי ורואה חיים עם אשת נעורים, חברתי ועזר כנגדי. יחדו בלינו שם עתותינו בנעימים, מטיילים שם ברגש ושמחים בכל ימינו. ועד עתה גם בימי חרפי, לעת זקנה ושיבה, זכור אזכרנו עוד, ומרחוק מעיר מגורי, עיר הומיה, רבתי עם, ומשפת הים השחור והזועף אשא שלום למקום השקט ובטח זה, שלום לבריכה השאננה ולמי מנוחות שם!

––––––––

בחזירתי לביתי עליתי דרך משעולים במעלה ההרים, ומבמתי ים עברתי דרך בתי־הקיץ, בין נתיבות עקלקלות, מסוככות מלמעלה כסוכה בסבכי אילנות, גזעם בגנים אצל הגדר ונופיהם נוטים לחוץ ועולים ומסתבכים בצמרתם יחדו, ובשעת פטפוט ולחישה ושיחה בטלה, כדרך השכנים, זה עם זה, ואגב חיכוך ועקיצה זה את זה, הם מפנים מקום לזהרורי חמה, העוברים ביניהם ויורדים ומשתרגים מעשה רשת מאור וצללים של עפאים על גבי האדמה למטה ועושים לה תורי זהב עם נקודות הכסף. האויר שם מקוטר אהלות וקציעה, נרקיס וצפורן וקפריסין, קצח וכמון ושאר עשבי בשׂמים. בעלי כנף שׁרים וצפורות־כרמים – כחוללים! דומה, לבעבור יהיה חן המקום וכל ככר הים עלי, הראני הטבע כאן את כל אלה.

עבר קציר. אין דגן ואין קמח בשדות. פנה הודם והיו מרעה לעדרים. הועם רוחי. חושי מרגישים ומריחים את העיר מרחוק. עוד מעט ואני בעיר!

ובאחד הרחובות כמראה אדם נראה לי מרחוק בין העוברים ושבים. זר הלוכו, נכרי הוא בלבושו. כמין פסקיא רחבה ואדומה הולכת דרך שכמו מימין ונמשכת מעל חזהו ויורדת עד מתניו משמאל, וכגר שאינו יודע מבואות העיר הוא פוסע ועומד, עומד ופוסע לסירוגין וצופה ומביט. לא עברה שעה קלה ואני הולך וקרב אצלו. כמדומה לי שהוא מכירי, והפסקיא המשונה שעליו כמדומני נפש חיה היא. אמנם כן, נפש חיה – עגל רך, כפוּת ארבע הרגלים, מופשל עליו ותלוי־גוף, זנבו למעלה וראשו למטה. זהרי חמה נופלים לתוך עיניו, הקמות מעילוף ועיפוי, מבהיקות ומגוהצות כעין הזגוגית. לשונו צרובה ומצומקה ויוצאת מתוך פיו. ומיד נכנס האדם ומשאו זה שעל גבו לאחת החנויות באותו הרחוב ואני מבולבל דחוף ומבוהל – אחריו. נכנסתי, ראיתי וצעקתי! החנות הזו היא אטליז. שם אונקלאות נעוצים בכתלים ובשר ואחוריים של “גסות ודקות” תלויים בהם. הקצב משמש בבגדי כהונתו אצל סדן – הוא המזבח שם לקצב עליו את הבשר, וקרדום בידו, ועגל חי עקוד מתגולל אצלו על הארץ. כתם לבן הבהיק לפני מעל מצחו – ונרתעתי לאחורי! הוי עגל – זהו העגל, אותו העגל, שכך נתחבב עלי, לטבח יובל! הוא נאלם ולא יפתח פיו. חרב המות מעופפת עליו והוא שוכב נדהם בלא כח. ונכדי, בן־גילו, נראה לי במחזה. לוּקח מזרועות אמו ואיננו. פרחה נשמתו!… רעדה אחזתני. ואלמלא אותו האדם מכירי, פועל שכיר בקן־הנמלים, אלמלא הוא שתמך בי, נפלתי משומם ומתעלף ארצה. אדם זה שואל: מה לך? – ואני הדבור מסתלק ממני ומראה לו באצבע על העגל. וזה הקצב מדמה בלבבו, שאחשדהו בעבירה – בגנבה, או בלקיחה מן הגנב, קופץ ונשבע, כדי להניח את דעתי, שהעגל קנין כספו. ופועל שכיר זה מעיד עליו, שקנה אותו בדמים יקרים. העגל הרי רך וטוב ובשרו ינעם מאד, ולפיכך לא עמד הקצב על המקח והרבה במחירו. ועד שהוא הולך ומספר בשבחו של העגל נסתכלתי בפניו בזעף, הניעותי ידי ונסתי החוצה משועמם ומשוגע ממראה עיני ומשמע אזני!

רוחי סוער. קולות משונים ומעורבבים יחד נשמעים בי. קול עגל וקול נכד, קול אֵם וקול פרה. קול דמי העגל יונק שדים צועקים לי מן האטליז, וקול נכדי הרך, נמול וכואב, עולה באזני מעריסתו. קול אם רחמניה ואשת נעורים, עניה סוערה לא נוחמה, בוכה ומתאבלת, וקול פרה בשדה עולה על גביהן. פרה עלובה, אֵם שכּוּלה גועה על בר בטנה, שנלקח וגזול מלפניה. בבוקר היה ולעת ערב איננו! היא מחפשתו בעיניה; שואפת ומריחה בנחיריה; מעפרת בעפר בקרניה; בועטת ומאבקת בטלפיה; הומה ומהמה, קוראה לו בגרון – ואיננו!… רוחי הולך וסוער, בנפשי חשכה, תהו־ובהו, קולות וצעקה – צעקת חללים, הגפת תריסין, בוקה ומבוקה, המולה ומהומה וערבוביה גדולה – כל האידיליה, שדה ויער, כפר ועיר – הכל קחם אופל!

נעניתי לך, ים נגרש! יהמו יחמרו מימיך; ירעשו יתגעשו משבריך; יתן תהום קולו וירעמו בני־גלים! מה לך הים אם זעפך זעם חנם, הלא נאדר בכח אתה ולא חלק לך בדעת. בגדול זרועך תתמרמר לכל מעצור, תבוז לחתחתים בדרך, וברוב גאונך תרהב להשתער על איתנים – הררי עד ומוסדי עולם. הכלב עז נפש גם להירח במרום יחרץ לשונו! הלא כסלתך – עזותך ועזך. ואני – –

ועוד אני מדבר עם לבי והנה יד נגעה בכנף בגדי – ונתעוררתי. פניתי לראות והנה לנגדי היקטור, זה כלבי הנאמן, שבכניסתי לחצרי בהול ומבוהל שמח לקראתי, מרקד ומקפץ לפני, מלחך כפות ידי באהבה ומביט בי בחמלה. ודאי נשתנו פני אותה שעה והיה מרגיש בצערי.

– כך, כך, היקטור חביבי! – אמרתי לו, מעביר ידי על ראשו ועל צוארו – כסלתך זוהי עזותך, עזות כל בריה נבערה מדעת ורבת כח, והאדם הלא בינתו מקטינתו – מה כחו ומה גבורתו, הכל הבל ושוא תמורתו. אך בקנאת פמליא של מעלה, שנמלך בה היוצר, בקנאתה ובעת אפה נעשה האדם!… ירעם לו הים ומלואו; ירעשו איתני ארץ; מוסדי הבריאה ירגזו; יתגעשו כבירי כח; יהמו, יהימו, ינהמו – – –

– הס! אַל נא ברעש וחפזון, הילד ישן! – אומרת לי אשתי הבאה כנגדי וגוערת בי בקול דממה, כשנכנסתי הביתה ברעש ורוגז ועדיין משועמם ומבולבל. – מאין תבוא והיכן היית שוהה עד עתה? חמק עבר והלך לו!… למה נחבאת לברוח, ולמה נפלו פניך?… זה כבר הכל מתוקן לסעודה והוא הלך ואיננו! כמדומני שרעב אתה ועת לך לאכול. סעודתנו היום טובה ובריאה, טובה מאד. תאכל ותתבסם לך. צלי קדרה היום… בשר עגל…

– מה־מה־מה! – שאגתי כארי, מרתית בכל אברי.

– משוגע ומטורף ההוא גברא ויצא מדעתו! – אמרה אשתי בנזיפה, מעמידה עלי פנים נזעמים – כלום בשר עגל לא טוב למאכל? פרא אדם! – – –

א

אמר מנדיל: זו כסלון העיר, שבה אפתח את ספורי, חשובה היא ביותר, שכל תחום-מושבם של היהודים נקרא בשמה. ולא לחנם זכתה לגדולה זו להיות עיר ואם בישראל; שהרי אין אחד מאנשי מקומנו, שלא יתיחס, אם מעט אם הרבה לכסלון, ולא תהא לכל הפחות שמינית שבשמינית מסגולותיה העצמיות נרשמת בו. אם אתם, רבותי, לא נולדתם בעצמכם בכסלון, הריני בטוח, כי הוריכם היו כסלונים, ואם דם-כסלוני אינו נוזל בכל רמ"ח אבריכם ושס"ה גידיכם, על כל פנים יש לו מקום באחד המקצעות שבמוחכם. נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי אחד מאחינו, שמתוך מעשיו והליכותיו ומנהגיו במילי דעלמא ובמלי דשמיא לא יהא מציץ דבר-מה מתכונות כסלוניות. בין הדיוטים ומשכילים, בין עניים ועשירים, בכלם רשמי כסלון כדרבנות וכמסמרות נטועים.

שחוק נעים מרחף על שפתי ברגע זה, שאני קורא בשם כסלון לפניכם, שחוק מבשר טוב, משמיע שלום לבנים מאת אם-הורתם, לבני בנים מאת אם-זקנתם ולקרובים מאת דודתם, מבשר ואומר ומתכון לעשות להם נחת-רוח בספוריו, רואה בשמחתם ונהנה גם הוא.

יתבשרו אחינו הקרובים והרחוקים. העומדים בין בים ובין ביבשה, כי כסלון אמנו עוד קיימת, ברוך-השם לכו בנים שמעו ואספר לכם מעשיה ודרכי יהודיה: שבתם וקימתם מלבושם והלוכם, מחשבותם והגיונם, משאם ומתנם, שמעו ואל תבוזו כי זקנה אמכם, עוד עומד טעמה בה ומנהגיה הישנים עדיין נזכרים ונעשים ואינם עוברים מתוך היהודים, אערכה אותה לעיניכם בצביונה ובדמות תבניתה וראיתם מה היא.

עיר ישראל גמורה כסלון בכל פרטיה. חכמת הבנאים בזויה אצלה ולא תלך בחוקותיהם. בתיה אינם עומדים בקומה זקופה ובחוצפא כלפי שמיא, אלא הם שפלים, ויש בהם גם כפופים וגגותיהם כבושים בקרקע, לא כחל ולא שרק ולא פרכוס מבחוץ כי שקר החן והבל היופי ואינו שוה בהפסד פרוטה אחת. כל כבודה של דירת יהודי פנימה, שם מטתו, שלחנו וסיר-רחצו הצאצאים והצפיעות, כל כליו מכלי-חמדתו ועד כלי בית המבשלות והמטאטא עם היתד התקועה בו, דין מעקה לגגות עם צנורות לקלוח טי-המטר ורצפת אבנים לפני הבית אינו נוהג אצלה; וכנגד זה מנהג להרבות בשופכין נגד הפתח וחזירים באים וטובעים עד אזניהם בעבטיט ורפש לשם תועלת ולשם תענוג ומעלים סרחון. ואם השוטרים הקטנים משמיעים לפעמים על הנקיות. משתיקים אותם בכוס יין-שרף ובפרוסת חלה של שבת. כי החלה הזו, שהיא תחבולה בדוקה ומנוסה להטיית פתילת הנר בלילי שבתות, פועלת להפליא גם בהטיית לב הממונים האלה ובשעת-הדחק, כשהם מקשים את לבבם ביותר, מאכילים אותם עוד חתיכת דג ממולא בבצלים ושומים ומיד נעשים רכים משמן, והעולם כמנהגו נוהג. אמנם היה מעשה והבהילו את כסלון לצאת מגדרה ולהתנאות בפני חבריות על-כרחה. הקול נשמע, כי אחד מזרע הפרתמים ההולך למסעיו יבוא אליה בקרוב ותתעורר כסלון ותכין את עצמה לקראת בואו, והנה עברים יוצאים מחוריהם ואיש כליו בידו: אגודת סמרטוטין של מחצלת ומיני צבעים זרים ומשונים. ויתחכמו הכסלונים ויציירו על פני בתיהם, איש כיד דמיונו הטובה עליו, תמונות מבהילות ממיני התמונות, הנראים על כתלי בתי-כנסיות ועל צורת “המזרח” שם. ולמה היתה כסלון דומה באותה שעה! לכלה בת ישראל, שטורחת ומעלה על גופה תכשיטים משונים וכלים מרובים כפי יכלתה, כדי למצוא חן בעיני החתן והמחותנים, ראו נערים את הציורים החדשים והשתוממו על מעשי הגדולים ואמרו בלבם: הבו גודל להזקנה! גם ישישים קמו עמדו. מיחיי שומר-ישראל מכבה הנרות בלילי שבת, פער פיו מתמהון-לבב, ויד ימינו שנשתלחה להוציא מחיקו פרוסת חלה בשביל פיו, עמדה באמצע הדרך נטויה באויר; ופטריכי, חולבת הפרות בשבתות ומועדי בני ישראל, שחקה בקול מרוב עונג וידיה על כרסה, השוטר עמד והתבונן נפלאות כסלון, הניע ראשו, תוהא ומתחכך בעקימת-שפתים ומוציא מפיו קול דברים, שהכסלונים בתומתם דרשום לשבח, ודאי ערל זה תמה על חכמת היהודים ואמר בלבו: רק עם חכם ונבון הגוי הזה לפיכך זחה דעתם עליהם ונצנצה בהם מדת הבטחון ואמרו, כי מעתה ירחם הנוגש הזה וימלא כל משאלותיהם, הן אמנם העיז איש אחד ללגלג על כסלון ולומר, נוי זה לה מנוולה עוד יותר ומעיד עליה שהיא סרת-טעם, אבל כך אמר אחד האפיקורסים, מאותם החקרנים השוטים, ולפיכך לא השגיחו בו ואת דבריו נשא הרוח.

כסלון זכתה לשם עיר ישראל גם בשביל מדת הסבלנות שבה וענות רוחה היתרה. עדים הם כל בעלי-בתיה וזקניה, כי פעמים רבות הכלימו אותה בפרהסיא בשביל החתחתים ברחובותיה, שאבני הרצפה מפוזרות ברחוק מקום זו מזו וראשיהן חדים כחניתות והיו לאבני-נגף ולצורי-מכשול וכשלו בם רבים ונפלו ונשברו רגליהם, ובשביל פגרי החתולים והכלבים ושאר מיני שרצים, המושלכים בראש כל חוצות. הנעלבה הזאת היתה כחרש לא שומע ומחלה על עלבונה. פצו עליה פיהם כל אויביה בשביל יאורה ומקוה-מימיה הנרפשים המעופשים מרוב גללי אדם ובהמה, המתלקטים שם זה כמה שנים, ובשביל השרפות המצויות בתוכה, מפני שהבתים עומדים צפופים ואחד באחד יגשו, והתמימה הזו שומעת חרפתה ואינה משיבה. הן אלה קצות רשמי פני כסלון וצורתה. אך טפח אחד מגולה פה לפניכם, רבותי, ושאר הטפחים תציירו בעצמכם בדמיונכם. שמא יעלה על לבכם הרהור רע לומר, כמה מכוערת הישראלית הזאת, אין בכך כלום: מי יתן ותמצאנה כל המכוערות חן בעיני בעליהן ככסלון בעיני אלפי בעלי-בתיה. לא רק בפיהם ובלשונם בלבד כי גם בכל מעשיהם מראים הכסלונים מה נאמנה רוחם את קרית-משושם; כל רואיהם יכירום, כי כסלונים הם בגופם ובנפשם ובמאודם.

הכסלוני אינו מקפיד כל כך על נוי בגדיו ועל הנקיות וכיוצא בזה מהבלי העולם, שבני-אדם מהדרים בהם. התמורות בהלכות הלבשה, המתחדשות מעת לעת בפאריז ובשאר מקומות הישוב, אינן נוגעות לכסלון. ואם לפעמים מתגנבת לתוכה אחת מהתמורות הללו, פניה משתנים ככרום על ידי החייטים ההולכים לשיטתם בדיני הקטע והתפירה, והפאריזית הזו מתיהדת ונושאת עליה חותם תכנית כסלונית, כשיצאה הגזרה על שנוי מלבושי היהודים בארצנו, קיימו וקבלו אותה הכסלונים מעט מעט. ואם לכאורה הם מתלבשים עתה על פי הדת כמנהג אשכנז, ומצד דינא דמלכותא אין לבוא עליהם בעקיפין, אף-על-פי-כן יש במלבושם שמץ דבר יהדות-כסלונית וסגולה מיוחדת, שאין לפרש מה היא: זה הקרטו"ז, שיש בו כל הפרטים, וסימני בעלי-מינו, הנה בראש הכסלוני הוא מתיהד בצורה זרה ומשונה, ונראה כאלו השטריימי"ל, עליו השלום, נתגלגל בו, ואין צריך לומר הסורטו"ק, יש בו מספר התפירות והקטע במקום האבנט וכפתורי העצם וכל פרטיו התלויים בו, אף על פי כן אצל הכסלוני בדמות קפוט"ה הוא ברשומו הכללי. והסדק הזה מאחורי הבגד, שבכל אדם יהיה לו לבדו ואין לזרים אתו, והרי אתה אינך מרגיש במציאותו, אצל הכסלוני הוא נפתח לרגעים בדרך הלוכו מתלבט אילך ואילך, מכריז ואומר לכל: פלוני סדוק, והרי לפניכם אחוריו ושתי רגליו!… וראוי להעיר, שהכתוב מדבר במיני סדוקים ספקיים, שהם ספק משכילים ספק חסידים ואינך יודע לעמוד על אופים. ובכלל מיני בני-אדם הללו הם: היועצים ובעלי-סברא, המעורבים עם הבריות וזכין בעצתם לכל אדם ולכל ענין, בין ענין של יחיד ובין של צבור, ואלו נקראים על הרוב בשמותם רבי פלוני ופלוני, גם שלא בפניהם, ויש בהם שהכל קוראים להם “דודים” סתם. ובתוכם גם הבוררים הפקחים והשדכנים – המדיניים וסופרי הקהל והקבלנים והשתדלנים והפשרנים המחוכמים והידענים-הבטלנים… הכסלוני שנמצא רבב על בגדו, כגון שומן הקוגי"ל ודייסא ועפרורית חלמון של ביצים, ליחה ומיץ האף וכדומה, אינו חייב מיתה, חלילה, אדרבה רבב זה נוי הוא לו ומוכיח עליו, שאינו נוהג בעצמו סלסול ואינו מפנה לבו לדברים בטלים. ואפילו לעטרה של רפש, המקפת את שולי הבגד, אין הכסלוני חושש ומעלים עין ממנה עד שהיא מתיבשת ונופלת מאליה. הרי לפניכם, רבותי, הכסלונים במלבושיהם העליונים, ואת התחתונים – המכנסים והפוזמקאות, הריני מניח לדמיונכם להתגדר בהם.

בדין הוא לספר גם במלבושי הכסלוניות ולא לעבור עליהן בשתיקה, דקיימא לן על כל העברות נשים מכפרות חוץ מהיסח-הדעת, שאתה מסיח לבך מהסתכל בפניהן ובכסותן ותכשיטיהן. והגע בעצמך, נשים כוחלות ופוקסות, מפרכסות ומקשטות את עצמן ומבלות בזה זמנן במסירת נפש וממון, וכל כוונתן לשמכם רבותי, לשם לבבכם ועיניכם, ואם אין אתם זונים אחריהן נמצא שטרחו לבטלה. על עברה זו אין הנשים מוחלות. בין משכילות ובין הדיוטות, בין יפות ובין מכוערות, בין צעירות ובין זקנות, ואפילו צנועות… אבל ענין מלבושי הנשים הוא מגופי ההלכות החמורות בהלכות אישות המתחלק לארבעה סוגים כוללים, מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור, וכל סוג מתחלק לכמה וכמה מינים וכל מין לכמה וכמה סעיפים, ובכל סעיף וסעיף יש תלי-תלים של דקדוקים, תרי"ג פניות ורמזים וכוונות עמוקות, מה שאין הפה יכול לדבר והקולמוס לכתוב… ומה לעשות? השתיקה אינה יפה דמחזי ככפירה במציאות הכסלוניות וכאלו רחמנא אפקריה לזרעא דחוה, והדרישה בהן היא יגיעה מרובה, וקשה מכל ארבעים חסר אחת אבות-מלאכות ביחד.

שמעו רבותי! פתח פתוח מצאתי לצאת בשלום מן המבוכה. מי כיהודי יודע פשר דבר להסביר פנים לכאן ולכאן ולצאת בעצה ותחבולה מחוכמת ידי כל הדעות? – הנה מקום אתי בכסלון ונצבתם לי שמה באחת הפנות, ואני אעביר כל טובי על פניכם כבמחזה, והיה בעבור הכסלוניות לפניכם וראיתם אותן בעיניכם מכף רגל ועד ראש ותדעו…

הנה הורם המסך והמחזה לעיניכם. הביטו וראו, רבותי!

היום יום שבת-קודש, לעת מנחת הערב. הקדוש-ברוך-הוא הוציא חמה מנרתיקה בתקופת תמוז לזרוח על כסלון עיר נחלתו, וליבש בצאותיה ואגמי-רפש, העומדים בחוצותיה עוד מתקופת תמוז העברה, ובמקומות רבים הנה זה נראו מסלות לעם סגולתו בין מהמורות טיט וסוחה יבשה. רחוב צלמונה תשואות מלא, וכל פנותיו תהימנה מאדם ובהמה. עם מקדשי שביעי הקיצו משנתם אחרי סעודת צהרים ויצאו החוצה לשאוף רוח בתענוגים. זקנים וזקנות יושבים על אצטבאות אצל הקירות ופתחי הבתים, אלה מתעטשים, גוהקים ופוהקים וגורפים את חוטמם בקול תרועה, ואלה לועסים פול וקטניות מבושלין, נאנחים ונאנקים ומתאוים תאוה עזה לשתות מים קרים, וילדים וילדות משחקים לפניהם, שנים אוחזין בציצית טלית של חברם והוא רץ ודוהר כעיר פרא כתה זו של נערים מנקרת באשפה כתרנגולין, מעפרת בעפר ומעלה אבק פורח וכתה אחרת דולחת בצינור של מים סרוחים וקרושים בירוקה על פניהם, זה בא בפרוסת חלה בידו וזה בביצה מגולגלת או בחצי הביצה, ומהם שפתיהם וראש חוטמם צבועים ב"פרי אדמה" שחורים מטוגנים, מושיטים לשונם ומנצחים ומדיינים זה עם זה לשון מי שחורה ביותר. על אצטבא אחת לפני בית-דירתו יושב איש זקן עוטה חאלאטי"ל ורביד-כסף תלוי לו על חזהו וכל עצמותיו תאמרנה שהוא מן המלמדים השרידים שהיו למורים בבתי-ספר בימים ההם, הוא יושב דומם ופניו נזעמים, כראוי לאיש הכבוד, ומתנועע לצדדין, בכדי להניע את רבידו ויקרא לפניו ברחוב העיר: ככה יעשה לאיש אשר בפטרבורג הבירה חפצים ביקרו! והרביד הזה אמנם מעורר עליו רחמים בלב כל רואיו כשה אובד, שאיתרע מזלו ונתעה במדבר. מימין נושא-רביד זה ומשמאלו מיניקות יושבות ובחיקן עוללים ויונקים, גם בתולות ובעולות-בעל חובקות ילדים קרועי כתנות וחשופי-שת. זו חולצת שד להניק עולה היורד בבכי, ובשעה שהיא מטפלת בקינוח רידו ומיץ אפו אלה פיה מלא, תתן מגינת-לב, חליה ומכאובה, מר נפשה וחמת רוחה לו ולשונאי ציון וישראל ולכל אויביה סתם, תאלתה להם! וזו מפקחת על הספחת בראש פרי בטנה ומתיעצת עם רעותה, אם עשרה בנים, הבקיאה בעל-פה בהלכות נגעים ומורה הוראה בתורת המצורע, ומין רטיה אחת עושה נפלאות גדולות נקראת בכל העיר על שמה. כל אלה המסובים בכאן בצדי הרחוב אינם אלא כעין מסגרת להמחזה הנפלא שבתוך הרחוב באמצע. שובתים מכל מלאכה, בלא אפסר ומתג ורסן, מתנהלים שם בעצלתים צמד סוסים-יהודיים, רעי-תואר ודקי בשר ועורם צפד על עצמם, גבם מעוך וכתות וכתבת קעקע בו, חרותה בשוט ומקל חובלים, האחד, הוא “הנשר” במרכבה וקלוט ופסח שתי רגליו, דלי קשור לו בתלתלי צוארו, הסבוכים בקש ובנעורת של פשתן; והשני “הארי” שבחבורה, מטפחת בעליו כרוכה סביב לגרגרותיו, שפתו התחתונה רופפת ותלויה למטה ושניו נשקפות מבעד פתחי פיהו ונראה כמשחק, בשעה שעין ימינו נגרה מאין הפוגות. צועדים הם פסיעה קטנה החברים הנעימים האלה, בשובה ונחת והתבוננות-סוסית והולכים אל באר מים לשבור צמאם. פניהם ועיניהם ואזניהם וזנבותיהם מעידים בם, כי המנוחה שפרה עליהם מאד. אחריהם עזריאל העגלון הולך מעדנות. כסות-שבתו פתוחה לרווחה וכנפיה פרודות ומפזזות לרוח היום כמפרשי הספינה. על לבו תציץ “טלית-קטנו” המצויצת, והיא יורדת ונכנסת בגבול המכנסים, המלוכלכים בעטרן ובזפת ומחוסרים כפתור ממש באותו מקום, שראוי להיות חתום, אות חירות הוא לעזריאל, כי ששת ימים העביד את נפשו ונפש בהמותיו בפרך, להסיע עגלה טעונה, מלאה וגדושה בנפשות אדם, כסלונים ושאר מיני יהודים, ולשאת טרחם ומשאם וריבם על אדות פישוט הרגלים ודחיפה במתנים, ועל אדות הסלים עם ביצים וכלוב מלא עוף, שעמד והוסיף עליהם, ולתת להסוסים לקח טוב בשבט מוסר ולחלק להם חבלים באפו באלות וקללות ונאצות גדולות כשהאופנים טובעים בטיט, וביום השביעי שבת וינפש ישמח עזריאל ביום מנוחתו ותגל נפשו בחברת אשתו, המטיילת עמו בעקבי הסוסים, נותני לחמו ופרנסתו, עם בניו ובנותיו וכל טפו: נשואים על כפים, מחזיקים בסנור אמם, ועוברים ברגל לבדם.

קשב, רב קשב, רבותי! קול ענות הנה זה נשמע. המון רב ועצום עולה שם בהמולה גדולה וסביביו בשערה מאד. וכשיגיע למקומכם אל תאמרו: קאקי חיורי! חלילה, כסלוניות הן, נשי כסלון מנערה ועד זקנה עזבו משכנותיהן לטייל בחוצות, והנה הן באות, הן באות!

טעמו וראו, כי לא כנשים בשאר המקומות הנשים הכסלוניות הראשונות כשמחזיקות מדה חדשה בזמן מן הזמנים, מיד מבטלות את הישנה והיא עוברת מן העולם, והחדשה מתקיימת אצל כלן כנוסח אחד כטופסא שלה, על דעת ממציאה לא כן הכסלוניות, כל אחת מקיימת את המדה על פי דרכה, כפי טעמה וחוקי רצונה, ובזמן שמקבלות איזו חדשה, הנושנות אינו בטלות לגמרי, ורבות עדיין נזהרות בהן, ולפיכך בסקירה אחת על הכסלוניות תראו לפניכם דור דור ומדותיו, מימי בנות צלפחד ועד עתה, ומה שחייט ותיק עתיד לחדש בסוף כל הדורות, ואחרי הקדמה קצרה זו, על משמרתכם עמדו בעינים פקוחות!

ראו, קדקדי-שער מתהלכים שם שורות שורות לרוחב כל הרחוב, וראשונה יסעו, אלה נערות מאורסות, הלוך וטפוף תלכנה וראשיהן פרועים, ועליהן כל כלי תפארתן ומתנות טובות, שהחתנים שגרו להן כפי ההתחייבות, ומלבושיהן שש ומשי ורקמה, תפורים בנוסחאות משונות ומורכבים מין בשאינו מינו: כתונת-פסים משובצת תכלת וארגמן כזו של בנות רוסיה-הקטנה, משמשת בערבוביא עם שלמה סורחת כאמתים על פני הארץ מאחוריה, כסות עשויה לצבות בטן ולנפיל ירך, כלאים בזו העשויה לצבות ירך ולנפיל בטן, נערה זו גלוית-גרון וחשופת-זרועות ואך שמלתה לעורה, וזו מסובלת במעטפות ומטפחות פורחות. שם כל מיני כרים וכסתוה ומצעות ומטפחות בולטים מתחת השמלות לאחוריהן כמרדעת לצודד נפשות, שתי קרינוליניו"ת כנאדות נפוחים דוחקות ומנגחות זו את זו בהליכה ובשעה שהאחת גוברת ומגבהת שולי חברתה סמרטוטים מלוכלכים נחשפים, ובושו עגילי זהב באזנים וחשכו אבני-השוהם בצמידים על הידים… אתם מסתירים פנים מהם בעקימת חוטם ומביטים להבתולות והילדות הקטנות, המלוות את הארוסות? אמנם כן, טוב ויפה הדבר, רבותי! ילדים ישעשעו נפשי תמיד, ודווקא ילדים, שיש בהם מעשי נערות; גם הבל פיהם של תינוקות, קפיצותיהם ודלוגם עלי אהבה, אבל הילדות דבר יקר הוא בכסלון, הילדים הכסלונים יהודים זקנים הם לכל דבר: במלבושם, בעצבונם ודאגתם ופחדם וזהירותם, הרשומים על פניהם, אלא שהם קטנים ומחוסרי זקן ואינם פרים ורבים, והילדות הכסלוניות יהודיות זקנות הן בסגנון לשונן והליכותיהן והכנעתן והכרת מקומן וסבלנותן, ואפילו בחכמתן, אלא שהן קטנות ופנויות ילדים בלא ילדות מחזה עצב ונורא מאד, שובר לבבות ומדאיב רוח, מעורר גועל-נפש ורגשי-רחמים כאחד; ילדים בלא ילדות הם כנטיעים וצמחים מלאכותיים על ראשי הנשים…

רבותי, אל תאמרו: גנים, גנים! אלה הם כובעים של נשים, ההולכות ובאות הלום כעדר הרחלים, כובעים מדשיאים דשא עשב, ציצים ופרחים ושאר ירקות למיניהם, הכסלוניות זורעות את כובעיהן כלאים, זרעונים ורמונים, אשכלות ענבים ושקדים עם קשואים ובצלים, כרוב כרפס וחזרת בתוך אגודת אזוב וערבי נחל, מעשה דמיונן להתפאר. גם צפור מצאה בית ודרור קן לה בכובעיהן, שם רמש ואין מספר, ובריות משונות ואותם הפרצים הנראים כמדבריות ובקעות בשדי-יער וחורש מצל זה על ראשיהן, אלו הם מיני מטפחות, סדינים וצניפות שבראש נשים צנועות, בין צנועות מנעוריהן ובין מעת זקנתן, כשעמדו מלדת ונעשו גבאיות, אלה שולי מטפחותיהן מחוברים במחט, או קשורים בעניבה מתחת לסנטרן, ואלה השוליים אינם מחוברים והם פורחים באויר לאחוריהן, גנת-כובעים זו בנס היא עומדת על פאות-נכריות עבות ועבותות, ובתוך כל פאה-נכרית ראש אדם נתון כמעט עד גבות העינים והעינים רצוא ושוב בחוריהן, משוטטות וצופות לארבע רוחות העולם בטיסה אחת. תמונת אזנים וצואר אינכם רואים זולתי עגילים, רבידים, מרגליות ואבנים טובות או מזויפות. זה הראש עם כל הכבודה שעליו, רובץ על גויה בעלת שתי רגלים, מתעטפת שחורים ולבנים וכל מיני צבעונין הרבה זו למעלה מזו, כקליפות השום, מן מעיל-המשי ואדר היקר, הבגדים החיצונים והגלויים, עד בלויי-הסחבות והסמרטוטין הפנימיים – הקליפה התחתונה הכסלונית. אף-על-פי שהחמה לוהטת ובני-אדם מזיעין מרוב החום. אף-על-פי-כן בגדי-תפארת חמים אינם פוסקים והם מטיילים פה לפניכם. כי גדולה היא וחשובה תאות הקישוט, שדוחה את צער החום והזיעה בקיץ ואת צער הקור וצינת שלג בחורף, ובמקום שיש מצוות נקור עיני אחרים בכלי-תפארת ותכשיטין אין משגיחין לצער בעלי-החיים… אלה הנשים דברניות הן. בשעה שאחת בפיה שלום מדברת עם רעותה ולוחשת באזניה בקול רם סוד הליכות ביתה וגורלה תחת אישה, אגב היא מתגנבת והופכת פניה ומתקנאת בירך של חברתה זו, קורצת בעיניה להעומדות מאחוריה והללו משיבין לה בסקור-עינים ולעג כמסכימות למה שהיא רומזת, ורמז זה בעצמו הן רומזות מיד עליה גופא כשהיא מחזרת פניה מהן. ובשעה שהקריצות והרמיזות והנענועים ונדנודי-הראש מתרבים ועוברים במחנה זו למטה, מתרגשים ומתנודדים ומתגעשים גני-הכובעים למעלה. יתרעם הכרפס ויתרעש הכרוב, ישתקשקו הקשואים והדודאים ידודון ערבי-נחל מתחבטים ופירות הרבה נושרין. – סימן לכסלוניות מעוברות: אלו שהולכות בקומה כפופה לאחוריהן ומבליטות את כרסן כלפי העם, צועדות בגאה וגאון ומביטות בעקימת פניהן כל כך, כאלו יש להן עליכם איזו טענות ותביעות וחייבים אתם בכבודן, לכרוע ברך לפניהן בברכות והודאות על הטובה הגדולה, שהן עושות להפרות ולהרבות מספר רובע ישראל… את בריינדיל מכירתי אני רואה שמה, אשת פייטיל הסרסור, בריאה ובעלת-בשר. מזוינת היא בכל קישוטיה, ראשה עליה ככרמל, כובעה למזל-טוב יעלה ויצמח כגן רטוב ופני להבים פניה מכובד שמלותיה ומעילה החם. ברשותכם, רבותי, אקרא נא לה לאשה חכמה זו, ואציגה לפניכם.

– שבתא טבא, בריינדיל! שומעת את?… לא אינה שומעת היא בהולה על נפשה… רעש ופחד פתאם שם במחנה… הזהרו רבותי בכיסכם!.. נשים נבהלות, נחפזות… עת האסף המקנה היא! העדר בא מן השדה, העדר הולך ובא. לפניו רצות עזים, דחופות ומבוהלות, ותיש בעל הקרנים בראשן. פרות מיניקות ממהרות והולכות הלוך וגעו, מתגעגעות על בניהן בבית. ועגלות בנות-בקר משרכות דרכיהן ושור פר מקרין מפריס רודפן, צוחה ברחוב, מהומה ומבוכה ותמרות אבק.

רבותי, תם המחזה והמסך נופל!

אני מנדיל מוכר ספרים מחליט ואומר בדעה צלולה ומיושבת, ולא מטורפת חלילה, בפני כל העולם, כי הכסלונים בטבעם בעלי רוח נמוכה ונפש שפלה הם, בורחים מן הכבוד רחמנים, ביישנים, אינם נכנסים לתוך דברי חבריהם, ואינם מפליגים ומגזמים וכו' וכו'. וכל החולק עלי ואומר להפך הוא חוטא ופושע, מחלל השם ומלבין פני זרע קודש ברבים ואין לו חלק לעולם הבא, ואם לחשך אדם לומר: והרי מעשיהן בכל יום מכחישים אותך, ויהא מראה באצבע על הגבירים ובעלי הבתים הכסלונים, שנוהגים שררה על הצבור ופוסעים על ראשי העם בגאוה ובוז, ואין אדונים קשים בעלי רוח גבוהה ונפש רחבה יותר מהם, ובכדי לחזק דבריו יקרא אותם בשמות ויספר דברים מגונים הרבה על מזמותיהם, גסות-רוחם ומעשי תעתועיהם: מעשה בגביר ר' פלוני בן פלוני ומעשה בנגיד ר' פלמוני בן אלמוני, – אף אני אשיב לו: שוטה שבעולם! וכי עיניך טרוטות ולא תראה, שכל זה שאמרת הוא בצנעה, בינם לבין עצמם? לגבי אחיו היהודים הכסלוני גברא רבה הוא, שחצני הוא וידו תקיפה אבל לגבי אומות-העולם רוחו נמוכה ונפשו כעפר לכל תהיה, אפילו להפחותים שבהם, משום הזהר בגוי קטן. וגם לי אצבע להראות לו על גביר פלוני, שבין הכסלונים אדיר הוא, כביר הוא, נורא הוא, תקיף הוא, אריה דבי עילאה ובפני אינו בן-ברית, פרעוש הוא, ענו גדול מאד, דכא ושפל רוח וזוחל על גחונו בדחילו ורחימו ומשתחוה לו לרביך כסף, בכדי לקדש את השם ושם ישראל ברבים, שמא תאמר: בזה אני מודה לך, מודה לי אף אתה בזה, שהכסלונים להוטים אחרי הכבוד ורודפים אחריו, בהפך מדבריך, וכותלי בית-המדרש ובתי-כנסיות יוכיחו, שהכסלונים נצים ומתקוטטים שם בחגים וזמנים, ובמלחמת תנופה ימרוט איש את פאות אחיו, וגם את הזקן יספה בשביל העליות ובשביל המקומות והגבאות ובשביל החזנות והמגידות והשחיטות וכיוצא באלו – כל הדברים האלו אינם אלא דברי בור ועם-הארץ. המלחמה הזו שאמרת, הרי היא באמת מלחמת מצוה, מחלוקת לשם שמים על כבוד התורה ועל קדושת המקום. מכת לחי ומריטת שער בכגון דא היא מדת חסידות, להודיעך כמה מחבבים הם את התורה ובתי-הכנסיות, עד שמוסרים את נפשם עליהם, כל כבודם וכל מעינם אך בם ושם חביון עוזם, אומץ רוחם, כל כחם וגבורתם. וכי ראית מימיך אפיקורסים שעושים כך?… הראיות כנגדי שאין מדת הרחמים בלב הכסלונים מן הרדיפות, שהם רודפים איש את אחיו עד חרמה, ומן המסירות והמלשינות בפה ובכתב, שנתפשטו אצלם במדה מרובה כל כך, עד שהיו בזה לטורח על שרי המלכות, וכן מן העזובה הרבה במעשי הצדקה ובתי החסד ועניני העדה – כל הראיות הללו לחובה מוכיחות על מי שמביא אותן, שאינו אלא טיפש, איש בער ולא ידע פירושה של מלת “רחמים”. אדם שלם בגופו ושלם בממונו הרי הוא אינו זקוק לרחמים, והואיל ואי אפשי לו במדת הרחמים מגלגלין עמו במדת הדין, שהצבור אינו רשאי להסיח דעתו מהיחיד ולפוטרו בלא כלום. אמור מעתה, אדם מישראל כל זמן שיש בו כח לעמוד על רגליו ולפרנס את עצמו מבלי שיצטרך לבשר-ודם, לא למתנת ידו ולא לעצתו ולחכמתו ולהסכמתו ולפטרונותו, מותר להתגרות בו בכל מיני גירוי ורדיפות, כדי להזכירו, שאין ליהודי בעולם הזה לחיות בשלוה ולהיות בוטח רק בו בעצמו ובכשרון דעתו. אבל כיון שזה נופל ונעשה עני ומחוסר לחם וצריך לרחמים ולתשועת אדם, מיד הכסלונים נעשים רחמנים ומרחמים עליו, מכניסים אותו כבעל תשובה בכלל הבטלנים המחזירים על הפתחים, כשיחלה מקבלים אותו בהקדש וכשימות מטפלים בקבורתו. כל פרוטה ופרוטה יוצאת מכיסם של העשירים למעשה הצדקה בקולי-קולות ומכרזת עליהם בכל העולם, לדעת כי עוד לא פסו אמונים מבני-אדם והעשירים הציקנים בכסלון, שאי אפשר להם לחונן דל בפרוטתם, על כל פנים הם משתתפים בצערו בנדבות פה: באנחות ובעצות טובות, בדברי תנחומין ומוסר השכל, לבטוח באל הטוב מושיע חוסים. ואפילו אלו החטפנים בעדה, שכיסם בולע פרוטות הצבור ואינו פולטן, יש בהם ממדת הרחמים לגבי עצמם, כי גומל נפשו איש חסיד, וצדיק יודע נפש בהמתו, זו גופו, שמשתדל לקיימו, לפרנסו ולפנקו ולתת לו די מחסורו. – וכמו שבטלו הראיות נגד הרחמנים, כך בטלין ומבוטלין העדיות נגד הביישנים. שונאי ישראל אומרים, כי מעשרה קבין עזות שירדו לעולם נטלה כסלון תשעה, ומהם לקח כל כסלוני את חלקו אחד עשיר ואחד עני, אחד משכיל ואחד חסיד, אחד גבאי ואחד בטלן, ומרבים לספר מאורעות אין קץ להראות עד היכן העזות אצל כל אלה מגעת. אבל כל דבר יש להבחין משני צדדיו. הטוב והרע, האור והצל מלוין זה את זה בעולם. והשתא, אם לפי הכלל הזה נשפוט, אתי שפיר בעזרת השם. עשיר אימתי יענה עזות? לאחר שזה הלך וקנה אותו אדון לעצמו ואחוי לו קידה ושם קטורה בפיו בדברי חנופה, בתהלות ותשבחות ותוארי-כבוד שאינם בו ובטל רצונו תמיד מפני רצונו אר שגעונו. ומשכיל אימתי מעיז פניו? בזמן שלא יצא מימיו מחוץ לתחום כסלון ובה רכש לו כל קניני נפשו ורובי תורותיו, מדמה בתומתו, שהשכלה-הכסלונית הזו היא ראשית וסוף כל החכמות, אין עוד מלבדה וכבר הוא יודע הכל ואין בהכסלונים חכם ונבון כמוהו. ושאר הכסלונים נעשים עזי-פנים לאחר נתינת ידך להם והרשות לשבת על הכסא עמך במחיצתך. אבל עשיר כסלוני, שמבטלין אותו ואין משגיחין בו ובשגעונו, ומשכיל-כסלוני מחוץ לתחום, כשרואה שהוא גר שם וגבר לא יצלח בחכמתו הדלה, וכן שאר הכסלונים קודם נתינת ידך להם ואתה מדבר עמם מעומד בפתח ביתך אצל הדלת והמזוזה ודבריך מעטים – הם ביישנים גדולים ובעלי דרך-ארץ שאין כמותם, והיה כאוב מארץ קולם וינהגו בך מנהג כבוד באהבה. – וכהאי גוונא יתפרשו שאר הדברים במדות הכסלונים, שנראים לכאורה כסותרים להחלטתי. מה שנראה אצל הכסלונים, כשהם מתאספים לפרקים, כל אחד נכנס לתוך דברי חברו, זה מבלבל את זה, זה בא במשלו וזה במלתא דבדיחותא ואלו ואלו בלהג מלהגים – זהו דווקא באסיפותיהם בעניני צרכי הצבור ומלי דמתא, שכל עיקרן של האסיפות הללו אינו אלא להשמיע קול זעקה גדולה בנשימה אחת, לידע ולהודיע ולהודע שפלוני הוא בעל-הבית ויש לו גם כן זכות לצעוק. אגרא דאסיפה היא אך דוחקא ומהומה, ומכיון שנדחקו והתגעשו מבלי דעת מה, הם מתפטרים לביתם בבלי-מה וככניסתם כך יציאתם. עסקי העדה כמנהגם הולכים ונוהגים והכסלונים רואים ושותקים, אינם צועקים, חס ושלום, ואינם נכנסים לתוך דברי המתעסקים והנהגתם, פלוני זה למשל, מלוה ברבית, שבלבל את כל האספה בלהג הרבה, כשהוא לעצמו בביתו והלוה בשעת דחקו עומד לבקש על נפשו ממנו ושופך לפניו שיחו ומרבה תחנונים בדמעה, אינו נכנס לתוך דבריו חלילה, אלא יושב ושותק ומניח לו לדבר עד שיחר גרונו ויצא בפחי-נפש.

– רבי מנדיל! – אמר אחד ממכירי, כשהיינו מספרים פעם אחת בהכסלונים ושמע איך אני מהפך בזכותם בדברים של טעם, ממש כדברי טעם אלה האמורים – רבי מנדיל! איני יכול לעמוד מפני ריח הפלפול הנודף מדבריך. אני מדבר עמך כפי חוקי ההגיון והשכל הישר, כאשר ידבר איש אל רעהו במלי דעלמא, ושופט ממה שעיני רואות, ואתה מעקם עלי הנגלות והידועות בפלפול וסברא, ונראה שאתה לומד עמי דף גמרא.

– אלמלי למדת בילדותך גמרא – השיבותי בתלונה – לא היית דורש עתה לגנאי את הכסלונים, בבקשה ממך וממי שכמותך: אל תגעו בכסלוני ובאהובי אל תרעו! זה כל רעתך שלא למדת ולא ידעת גמרא, ולכן נכרי אתה לבני אומתך ולא תבין את הסברות והטעמים הצפונים בדברי.

– האמת אגיד, כי מוזרים לי דבריך אלה כדברי כל המאמרים האחרים הכתובים בענין ובסגנון זה – השיב האיש הדובר בי, מראה באצבעו על מכתבי-עתים עברים, המונחים לפניו – ואתה, רבי מנדיל, מבין אתה דבריך ומאמין במה שפיך מדבר? השיבני נא באמת ובתמים גם אתה.

– חייך שאני מבין דברי פי ומאמין בהם, כשם שאותם הכתבנים מבינים את דבריהם שבכתב ומאמינים בם…

– אם כן… אם כן, איש… משוגע אתה! אמר האיש, משתומם ומשתאה לי ומנענע בראשו עלי כמתיאש ממני.

גם אם לא אגיד תבינו מעצמכם, רבותי, שאותו האיש אינו מ"הפטריוטים" ולא לנו הוא. יודע אני בעצמי שאיני משוגע וחסר-דעה, ברוך-השם, וגם אתם בעלי-תריסין, כותבי מאמרים ומנעימי מלל, הנלהבים והנואמים, אינכם משוגעים ושוטים חלילה כמו שנראה לפעמים מדבריכם. ודאי לא בִכְדִי אתם דורשים וטעמכם ונמוקכם עמכם… ולכן לא נירא חרפת המלגלגים ומגדופותם אל נחת. קונם עלי לבלתי הכנס עמהם מעתה בדברים כלל, ואיני רוצה אפילו לסתור ראיותיהם העצומות על מדת ההפלגה והגוזמא, המצויה לדבריהם אצל הכסלונים בשיעור מרובה, להפך מהחלטתי. ולא זו בלבד אלא שלא אכבוש עוד מליצתי, אפתחה במליצה פי ולא אחוש אם יאמרו עלי בעצמי: האי תנא גוזמא נקט ככל בעלי הלשון הכסלונים.

מרובות פרנסות הכסלונים כטפות של ים! מספר תינוקות של כסלון היו מלמדיה וראשי-דוכניה; מספר הבחורים והבתולות שדכניה; מספר הקונים חנוניה; מספר הסוחרים ומלוי-ברבית סרסוריה; מספר בעלי-הבתים בטלניה; מספר הרחובות בתי-כנסיותיה, קלויזי"ה ובתי-מדרשיה ומניניה; מספר כל אלה, חזניה וגבאיה ושמשיה, קוראיה ותוקעי-שופריה; מספר הכתות רבניה ודייניה ושוחטיה; מספר המצות אופיה, מגלגליה ונוקדיה ומשגיחיה; מספר המכות והנגעים מלחשיה, בעלי-טובותיה ופקטורי"ה ומוסריה. נוסף עליהם עוד מוזגיה-שיינקרי"ה וסוחרים בבלואי-סחבותיה וסמרטוטיה, מדפיסיה ומחבריה ורידקטוריה ומוכרי-ספריה. וכמספר כל אלה ביחד הם אביוניה וקבצניה, אך שקר טפלו על הכסלונים, כי ממון קורח להם, מממון קורח זכו רק מתי-מעט מבני ובני עדתו וסייעתו, והנשארים מיגעים את נפשם בעסקי הפרנסה במועצות ותחבולות וכל יגיעם לריק – אין כסף! ואלה מהם הנראים לפעמים כעשירים במנהגם, בסוסיהם ומרכבותיהם, הנה אך קסמים ולהטים בידם לעוור עינים, ובאמת כיסם ריק ודלים הם ככל אחיהם. כללו של דבר, אין מזל להכסלונים בכל מעשי ידיהם ופרנסותיהם הרבות. אף על פי כן הישיבה אתם יחד בתחומם נעימה מאד, כי אין בכל אומות-העולם מוכשרים להיות דלים, ויודעים ומבינים איך להתקיים בדלותם כמו הכסלונים…

טובים היו לי הימים הראשונים, בשבתי עם אחי בכסלון. אז נחתי שקטתי במכוני, נחתי מנוחת נפש זו, שאתה מרגיש בעת הנך הוזה שוכב יומם סרוח על מטתך בחדר אפל וסגור שאין אור השמש יכול לבקוע בו; בעת בני-אדם סביבותיך יוצאים לפעלם בדעת ובכשרון, עוסקים בישובו של עולם ודבקה לארץ רוחם, ואתה רוחך מרחפת חפשי במרחבי-תהו לבלי קץ, הנך שקוע ברוב דמיונות וזמנך כחלום יעוף. ובצאתי החוצה וראיתי אוכלסי כסלון רצים כה וכה, פוגשים במרוצתם אלו את אלו ומתרוצצים באם-הדרך וחוזרים ומתפרדים ונחפזים לדרכם, היו בעיני כנמלים, ובתיהם השפלים כגלים. בנמלי-אדם אלה ראיתי פלאי היוצר, שחנן אותם בנטיות טבעיות ובחושים וכלי-הרגשה חדים להפליא, כפי הצורך לבקשת טרפם ופרנסתם. זו הנמלה-הכסלונית שתי קרני-המשוש לה כתבנית ידי אדם, ובה תמשש כל דבר הנמצא לפניה בדרך. ולה חוש הריח טוב ונפלא מאד להריח מרחוק כל דבר חפץ, ואפילו הוא טמיר ונעלם תשע אמות בקרקע, או צרור בשמלותיך. עם לא עז הבריות הקטנות האלו ובתחבולות מחוכמות הן משיגות צרכיהן. והוא מחסד הבורא ורחמיו על כל מעשיו, היושב וזן אותם עם ביצי כנים יחדו. כשיבוא אורח ופנים חדשות בגבולם, מיד הכסלונים מתרגשים ובאים ומקיפים אותו, מריחים ותוהים על קנקנו, ממשמשים בו בקרני-המשוש ומכרכרים ומרקדים לפניו. על פת לחם יתגודדו אגודות אגודות, והחזיקו שבעים ושבעה בגרגיר אחד ממיני מזונות, הן זה היה תמיד שעשועי לעמוד בקרב עדתם, להתבונן ולהשגיח אל כל מעשיהם. וכשהיתה נפשי קצה בהם לפעמים, מפני מחלת “מרה שחורה” השולטת בי, והנפתי את מקלי עליהם, או הייתי מוריד עליהם טפה של דיו, היו רובם בורחים בהחבא ולוטשים עיניהם לי מתוך מאורותיהם, ומעטים התחכמו לנשכני בחשאי, אולם עקיצתם עקיצת פרעוש, לא הכאיבה את בשרי, לא ארכו הרגעים והם הגיחו שנית מחוריהם לפעלם, כי אכף עליהם פיהם, ואני הוספתי להשתעשע בם ונהיה אוהבים כקדם, עין בעין ראינו, כי אני והם “זיווג משמים” אנחנו, והיינו דרים בכפיפה אחת בשלום ורעות כאורח כל הזוגות דארעא, שהם עתים נושקים זו לזו ועתים מתקוטטים ונושכים זו את זו, ואף על פי כן זיווגם עולה יפה, עד שבא השטן והפריד בינינו, ברוגז ובוז עזבתי את כסלון ואמרתי, אין לי עוד חפץ בה וביהודיה ולא אוסיף עוד לטפל בהם עד עולם. עברו הימים ואני שותק, איני פוקדם לשלום ואיני כותב להם דבר. ופתאום היה מעשה והתעוררו בי רגשי געגועים לעיר מקלטנו זו ולכסלוני, הנאהבים והנעימים, לבלות אתם ימי חיי הבלי במנוחה, קפואים על שמרינו כקדם. והנה אני עתה בכסלון, עומד שם על משמרתי עוד הפעם, רואה את כל הנעשה בה ובתחומה, וכותב ורושם את הליכותיה ודרכיה ומספר בשערים מעשיה.

ב

רבונו של עולם! לפניך נגלו תעלומות לב עמך בית ישראל וידעת ארחם ומנהגם ותכונתם, וכל דרכיהם הסכנתה, בני יעקב צאן נחלתך בטבעם אינם יכולים לכבוש מדת טובם מבלי למד דעת את כל אדם ולהיות יועצים לו בכל מעשי ידיו אף על פי שאינו מבקש זאת מידם. מדתם זאת המוטבעת ברוחם, זו מדת הפרה, שהיא רוצה להניק יותר ממה שהעגל רוצה לינוק, ואוי לו לאיש שמסרב ליהנות מחכמתם ואומר אי אפשי בתורתם, מי כעמך ישראל ותרנים בדעות ומבזבזים מדעתם יותר מכפי יכלתם והבנתם. אתה ידעת את טבע עמך, כי מאד מאד צמאה נפשם למאורעות ולשמועות הנשמעות בעולמך, אלא שהם מתאוים ורוצים לדעת הכל לא ביגיעת נפש תכופה ולא בהפסד זמנם וממונם, כי אם בלא עמל וטורח בחנם ובסקירה אחת, כשיזדמן לפניהם אחד ממבשרי חדשות שישרצו וידגו לרוב בקרבם כמעט כהולכי רכיל, מגלי סוד ומגידי בעלטה הרבים והעצומים, הם מאיצים בו להשמיעם כל הענין בדבור אחד ובנשימה אחת. והאומלל הזה, שעל פי רוב הוא מהבטלנים מלחכי-פינכי ומתפרנס בדוחק מהשמועות שהוא מוליך ומביא, מבליע את דבריו בנעימה, מגיד מראשית אחרית וסוף דבר תחלה, כפי חוקי רצונם. כי הנה בני עמך, השרויים בצער וטרודים כל ימיהם בעסקי הפרנסה, פוטרים את עצמם מיגיעה זו, לשהות זמן רב על איזה ענין, שלא מעניני משא-ומתן, ולהשיגו על בוריו מתחלתו ועד סופו בסדר נכון והם מבקשים לשמוע רק את התמצית, כשהם עומדים על רגל אחת, וליהודיך חדי השכל ובעלי סברא חריפים לעייל פילא בקופא דמחטא, די אך רמז כל שהוא באיזה ענין וממנו הרי זה הם ממציאים בעצמם את כל פרטיו. אם אך קוצו של יו"ד ימצא להם הרי זה הם יודעים לבנות ממנו מגדל הפורח באויר. אל בניך אלה, עמך בית ישראל, באתי לעמוד ולספר להם את המאורעות במקומות מושבותיהם, והם מרעישים אותי בלשונם וינקשו לי בשינונם, לבלתי יאמר פי דבר שלא כרצונם. על כן אבקשך, רבונו של עולם, הורם מוסר ודרך ארץ, מותר האדם מן הבהמה; הבינם, שאיני צריך לחכמתם ולא יהיו מסביבים אותי בעצותיהם כחומה! ידעם, שיכירו ערכם ומקומם וישתקו, כי לא יועיל להם כל כעס וחמה. וסתום פיות הפזיזים והבהולים, שלא ידחקוני לבלבל סדרי ספורי ולקצר יותר מדאי בלשוני; ועצור בתשוקתם, שיהיו מתונים וימתינו לדברי עד אם ספרתי מתחלה את המעשה בי בעצמי, מה שאירע לי במקומי. ונא זכרני לפרנסה ולכלכלה והצליחני בדרכי, שאוכל לקנות עגלה וסוס בעגלא ובזמן קריב.

ואמרו אמן, רבותי! הן לא שאלתי לי סוס אביר לבטלה לטיול ולרכיבה ולהיות מתחרה ברוזנים, הרוכבים ברכב ובסוסים, כדרך הנגידים בעמנו, כי יהודי פשוט אנכי ככל אבותי, לרכוב לא אוכל, ומפני כלב קטן אני בורח ואת שמי מנדיל לא שניתי. ואולם שאלתי לי סוס לפרנסתי, כי סוסי הנודע – ווי, ווי! נשבה במלחמה…

אתם משתאים ומשתוממים, רבותי, ותחשבו בלבבכם, כי משטה אני בכם או שנטרפה דעתי. חלילה! התולים אין עמדי אף דעתי אינה מטורפת, ואולם כן הוא באמת, בעונותינו הרבים: נשבה במלחמה, בק"ק קבציאל עיר מגורי בימים ההם, דמתקריא קאבצאנסק, בשנת תר"מ… לפ"ק, בליל ראשון לסליחות, כעלות עמוד השחר. ומעשה שהיה כך היה:

מיד כשנגמרו הסליחות יצאתי מבית-הכנסת בנפש נוחה ומלאה הרגשות נעימות מעין אלו, שהיהודי מרגיש בשעה שהוא מתפטר מתפלתו ומשאר חובותיו למקום ורואה את עצמו כאלו הוסר סבל מעל שכמו ועול כבד מעל צוארו, ועוד פתחון פה יש לו לומר: “רבונו של עולם! אני עשיתי את שלי, מה שגזרת עלי, אף אתה עשה את שלך והבה את שכרי, ומה תבקש עוד מעבדך הנאמן, יהודי כשר כמוני? הוא מחשב עם קונהו ומערים לו בסתר לבו בפלפולא חריפתא ובטענות ומענות מחוכמות ומתכוין לנצח את רבונו, מתחסד ואומר: הצור תמים פעלך; אני מאמין שהכל תוכל, וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, ואני הן קלותי ולא אבין מדותיך ובתוך כך יצר סוכן בו ולאל ילמד דעת: אף על פי כן, רבוני, היה טוב ויפה ביותר אלמלי עשית כך וכך כרצוני, ואלמלי הראיתני בפועל את גדלך ואת יכלתך, כי יש לאל ידך לעשות… ומאמר “נצחוני בני” המושם בפי הקב”ה, הוא תניא דמסייע לו, שחוצפא כלפי שמיא מהני, ומרהיב בנפשו עוז, והוא גחיך ומהרהר בקרב לבו: אמנם לי הנצחון בכל הוכוח הזה, סגרתי לפניו הדרך מכל צדדיו ולא נשאר לו אלא פתח אחד – להעתר לי… שקוע בהרהורי לבי אלה הלכתי לביתי, פוסע פסיעה קטנה, ונגון “במוצאי יום מנוחה” אינו פוסק מפומי ומתנגן שלא מדעתי, והנה כמראה גבר רוכב על סוס נראה לי מרחוק בחצרי, ומיד שערתי בנפשי, ודאי גייס נכנס לעיר, ובן אדם זה מחיל הרוכבים מזומן להתאכסן אצלי – ועמדתי תחתי אבל וחפוי ראש. עמדתי ודברתי עם לבי לאמור: “ימות הגשמים הרי ממשמשים ובאים ולרגלם כל המון צרכי ביתי המרובים: עצים להסקה, מזון וצידה לימי החורף, נעלים ושמלות ותקון בגדים בלים לבבי-ביתי, גם תקון בדק הבית, כי ימך המקרה, הגג נשבר, הקיר נטוי וחסרו השמשות בארובות. ולא די לי בזה אלא אף נעלי פוצה פה ומעפר ורפש תצפצף להזכירני, כי מלאו ימי עבודתה וכבר הגיעה שעתה להפטר ממני אל שער-האשפות, גם קפוטתי רמז רמזה לי, כי הנה זה יצאה ידי חובתה יותר מדאי, הרי היא מטולאה טלאי על גבי טלאי, משוליה ועד בית-צוארה אין בה מתום, אי אפשר לה עוד להתקיים עלי, ואליבא דכולי עלמא יש לה הזכות לצאת לחפשי בריסוק-אברים, בתוכם דמות דיוקנה של בתי הבוגרת באה לפני, והיא עצובת-רוח נאנחה ונאנקה: אבא, אבא! הבה לי איש ואסוף חרפתי. ושאון מחותני עולה באוני: “שלום לאהובי מחותני וכו' סלק עד פרוטה אחרונה, ואם לאו התנאים מוחזרים לך” המלמד תובע שכר-למוד בשבל בני, הקצב תובע בשביל הבשר והחנוני אומר: איני מקיף עוד כלום. ובא השמש וגובה מעות בשביל מקומי ומקום אשתי בבית-התפלה. לא די בכל אלה והנה צרה חדשה: הרי לך, מנדיל, אורח הגון, איש-החיל הלז, והכניס מהומה לתוך ביתך! – ומה קול העז שם באוני? מה לה, לעזי, שככה היא נוהקת? אין זה כי אם קול תלונה על אושפיזי, איש רע ואכזרי, שתיכף בביאתו הרגיז את התמימה הזאת ממקום רבצה ויקדם פניה במהלומות יורדות חדרי-בטן, כמתנת ידו החזקה. אוי לך יהודי, כל ימיך מכאובים, וכעס ענינך, בהקיץ תשבע אך מרורים, ומה לך אפוא כי תשכים קום! אך בהקיץ – יקיצו עמך גם מזעזעיך, אך תציג כף-רגלך על הארץ – יעמדו נגדך אלפי פגעיך, וכי תתהלך בחוץ יפגעו בך מחנים של נגעי בני-אדם, עברה וזעם ומשלחת מלאכי-רעים” כך הייתי עומד שעה קלה, מתאונן ומתחכך מרוב צער, וכשעקרתי את רגלי ובאתי קרוב לשער חצרי הפתוח ראיתי שם בן-אדם יושב על סוס, מאמץ כח ודופקו בחוזק-יד ומכוון פניו כלפי החוץ. “ברוך שפטרני! אמרתי בלבי בהודיה, לך לעזאזל, אתה וסוסך, והלואי שלא אראה עוד פניך מעתה ועד עולם”. וכרגע והנה זה עומד בפתח החצר. ראיתי – וזלעפה אחזתני… אוי, הסוס סוסי! זה מחמדי ומחמל נפשי, שלא היה לו בעולמו אלא ד' אמות של העגלה, מלאה ספרים; שכל ימיו לא פסע פסיעה גסה, והילוכו היה בנחת ובמתינות לא במרוצה, וחוץ מדברי מוסר ותוכחה, שהייתי קורא באזניו לפרקים, לא פקדתי מעולם בשבט פשעו, זה סוסי, הדל והנדכא, איש זר מתעמד בו, רוכב על גבו ומלקהו מכת-מרדות במקל חובלים וכופה אותו לרוץ בחפזון כרצונו! סוסי העלוב מקשה ערפו ונאבח במרירות, מתיר לעצמו בשעת הסכנה ודוהר ומזדקף קוממיות בפעם הראשונה בכל ימי חייו ובין רגליו כורעת ומתלבטת עזי התמימה, הקשורה אליו ברצועה שבין קרניה עתה הנה זה ידעתי פשר דבר, מי הוא הרוכב, מה לו פה ומה מעשהו. כאיש יהודי, שאין כחו אלא בפה, צעקתי בכח בקול רם, וכרגע חלו בי ידים, ידי בני-אדם יחפים ופרועים, שבאו בפתע, מצפצפים ושורקים, וכדבורים סבוני, הלמוני, הממוני ונפלתי על פני ונאלמתי.

כשפקחתי את עיני הרי כבר האיר היום. ואני כל אברי כואבים ושעמום בראשי, שוכב ואיני יודע ברור היכן אני, עד שנתישבה מעט דעתי עלי ונתברר לי שאני שוכב ברפת בתוך ערימה של קש ותבן! נשקפתי בעד החרכים ונבהלתי מראות. כל החצר מלאה שברי כלים מנופצים, סמרטוטים וקרעים בלי מקום, וערוב כבד מאד: נוצות ומצעות ואונין של פשתן ובלואי בדים וכסתות, קש וגבבא ומוך וספרי רומי"ל מעורבים יחד בשברי כלי הרס וכלי עץ וזכוכית ובשאר מיני מטלטלין – בכרי המטה וספסלים ובאופני העגלה מרוסקים ורצוצים, בחרסית ובגפסית וברמץ וטיח של סיד ובתוכם חבית של קשואים כבושים עם תחינות שרה-בת-טובים, עריבה מבוקעה ועציץ נקוב, טבלא של לאקשי"ן וחבילות של ציצית ורצועות מקוצצין, גם הנפה והכברה האלפס והסל והמגרפה באמצע. לנגד עיני מהפכה גדולה ומשונה כאחרי רעידת הארץ ודליקה, ובאזני קול פחדים, קול רעש והמולה וצוחה בחוצות. נוצות פורחות שם באויר, אבק ומקק ספרים, ומיני ריחות הריפים, צחנה ובאשה עלו באפי צעקתי ואין מושיע לי, קראתי ואין עונה ואביט ואין עוזר ואתאמץ בעצמי לקום ולצאת החוצה לדעת מה זה ועל מה זה. אבל אך עמדתי על רגלי נרתעתי לאחורי ונפלתי ארצה בלי כח.

ימים הרבה הייתי חולה, משומם ומשועמם, ועולם הפוך ראיתי בכל נוראותיו: דיניו, נמוסיו ועונשיו, מעשים משונים ודברים מבהילים. וכשהגיע זמני להתפטר משם בשלום, סטרו לי על פי והשביעוני, שלא אגלה כלום בהאי עלמא מכל מה שראיתי ושמעתי שם. ולפיכך לאחר הזיעה המרובה, שהייתי מזיע לרפואת גופי, כראוי לי, התאפקתי ולא אמרתי דבר, אלא מתאנח, רומז בעיני ומגמגם. התחזק, מנדיל, ודבר! ולמה תהיה כגולם? – עוררוני המבקרים אותי כדרכם בדברי תוכחה של חיבה, ואני נאנח ומעמיד עיני עליהם, ואין דברים. ברוכים יהיו בני ביתי ואנשי שלומי, שהיו משמשים אותי בשעת חליי, הם הרגישו צרת נפשי, ראו שאני נאנח ותוהא, השתדלו לנחמני ולספר באותו המאורע בניחותא ובזהירות יתירה.

כהרימי קולי ואקרא בשעה שהיה המעשה בסוסי, נחפזו יבאו כל שכני הסמוכים לביתי ועוד יהודים מהמשכימים לסליחות. שנים מהגנבים נמלטו עם העז והסוס, והנשארים נתפשו, והם כלואים בבית-האסורים. כך ספרו לי החביבים האלה, מתאמצים להקטין ערך המעשה הזה בעיני. ראיתי את פניהם והנה הם צומקים ומקומטים, לסתות נופלות ושפתים מלבינות, עינים אדומות וחשך האור בארובות, דלים הם ומדולדלים ואין כח בהם לעמוד על רגליהם, כאלו מצאו אותם רעות רבות וצרות והיו שרויים בתענית ימים רבים. “אוי, מה היה לנו?” – שאלתי אותם בתחנונים, והם אמנם מתכחשים לי ומסתירים ענים ומכאוביהם בתוך לבם, כדי שלא לצערני מבקשים אותי בדברי פיוס ובפנים שוחקות, כי אשכב לי במנוחה. הגנבה, בלי ספק, תמצא, אם-ירצה-השם, והגנבים כיון שנתפשו מסתמא יענשו כדי רשעתם. העיקר הוא, שלא אדאג, אבטח ולא אפחד, כי הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל…

קשה לראות דמעותיו של אדם מעונה ומדוכדך ביסורים, כשהוא מתעצב ובוכה; אבל קשה מזה הרבה יותר לראות דכא ומדוכא, שלבו דוי, נפשו בוכה במסתרים ופניו שוחקות! נפש דאבה ופנים שוחקות זיווג נורא הוא, מחזה איום, מעין זה של כלה מתה תחת חופה שחורה בבית-הקברות, שאפילו מי שלבו אבן נימוח… אין בכיתם של יהודים עלובים וקינותיהם בתשעה-באב מכאיבות את רוחי כקול נגינתם ושיר “אקדמות” שהם אומרים בבית-הכנסת בחג השבועות. בגילה ברנה ובנעימה רבה הם אומרים את דברי השירה הזאת, שמבטחת להם חיים טובים של כבוד וגדולה ורוב עונג ונחת ומזמנתם לסעודה של לויתן, והם רואים את עצמם יושבים כבני מלכים אוכלים ושותים ושרים משמשים אותם באהבה ומבקשים קרבתם, בשעה שהם דוויים וסחופים, ממושכים ומורטים, שנואים ובזויים ויד כל בם… אלמלי אני הייתי יושב עם אבלי ציון על נהרות בבל, עמדתי והורדתי אחד הכנורות מעל הערבים בתוכה ושרתי לתוללינו שמחה זרה מעורבבת במרה שחורה, שהיתה נכנסת ומפעפעת כארס בתוך מעיהם ומרגיזה יצר לבם הרע ברגשי נוחם נוראים כחצים שנונים. אני הייתי מנגן ומנגן והם היו רוקדים בטירוף-הדעת עד שאחזו ונפצו את עצמם אל הסלע!

ראיתי אנשי ביתי האומללים כובשים מכאוביהם בשחוק ידידות להניח דעתי, הפכתי פני אל הקיר – ובכיתי…

נחמה זו, שהיינו מנחמים עצמנו לגבות את שלנו, לא נתקיימה! וכפי שהסביר לנו אחרי כן אחד מיודעי דת ודין המפורסמים בדברים של טעם, הרי נסים נעשו לנו, שכל אותו הענין נגמר בשלום ולא הביאו עוד אותנו במשפט. וטעמו של דבר כך הוא: בזמן שהעולם כתקונו והגנבים כמנהגם נוהגים כלומר, בהסתר ובצנעה, הדין פשוט שהגנב נענש בעונש קשה והגנבה מוחזרת לבעליה, אבל כיון שבני-אדם בנידון דידן עמדו ושברו את החלונות ונתפשטו אחר כך בעיר, להביא בתינו במצור בסבך עץ וקרדומות, כלגיונות של גייסות, בפרהסיא – הרי זה מעין מלחמה ואנדרלמוסיא. ולגבי העז והסוס לא שייך עוד לומר נגנבו, אלא נשבו במלחמה. קיצור הדברים, ברכנו ברכת הגומל, שהעז והסוס היו כפרתנו, לכפר על כל עונותינו.

קצרתי מאד בפרטי המאורע הזה, מפני שכבר נתפרסם בספר הקינות על קבציאל, המיוחס לחד מן החבריא של המקוננים הקולנים, שצמחו ככמהין ופטריות בכתבי-העתים העברים, בימי המזיקין והזועות. כל מאורע ומאורע, לטובה או לרעה המתרגש לבוא על ישראל, מחולל ומוליד בשעתו את פייטניו וכתבניו ודברניו ושתדלניו, כהבצה הזו בשעת הפשרת שלגים, כיון שבאה לעולם, מיד צפרדעים באין וקובעין שם דירתן ומקרקרין תדיר, כל זמן שיש בה משהו לחלוחית, ומשנתיבשה לגמרי ופסקה זוהמתה, הרי הן משתתקין, כלין והולכין. אלא שמצאתי את עצמי מחויב להעיר קצת על האי מקונן ופייטני אגב גררא, בקינתו על קבציאל הוא באש מליצתו מפיח ואומר: “הוי! בתים מאליפים לשמה היו ביום תוכחה ורבבות אלפי אחינו בני ישראל ירדו מנכסיהם, האמונים עלי תולע בהיכלי עונג ערומים בלא לבוש, רעבים גם צמאים יתגלגלו בראש כל חוצות וכו”. ובאמת קבציאל היא קהלה קטנה ואינה מרובה כל כך באוכלסין, ואלמלא האיסור למנות את בני-ישראל הייתי מוציא במספר כל תושביה בתתקצ"ט מחלקי השעה, כשיעור סעודתו של סוחר וחנוני יהודי בששת ימי המעשה. מעולם לא היו בקבציאל “היכלי עונג” ואפילו פלטין אחד אין שם, חוץ מבית מכס יין-שרף, הבנוי (לתלפיות לא גרסינן, מפני שאין בו אלא דיוטא אחת) ועומד באמצע השוק, שהוא בית-חומה שפל כתבנית המלונות שעל הדרכים. ואם בכלל רוב ישראל העירונים, ובפרט היהודים שבערים הקטנות, עניים הם, יתר עליהם אחינו הקבציאלים, שהם אביונים גמורים לכל דבר, ולא די שאין להם נכסים, לא נכסי-מלוג ולא נכסי צאן ברזל, אלא שלפעמים אין אצלם כלום מן המטלטלין ללוות עליהם לצרכי שבת ובכדי לתת לכם השגה נכונה מעניותם ישפיק זה בלבד, כי אני מנדיל, מכירכם מימים רבים, אני נמנה שם בין הנגידים המושפעים בפרנסה! ופרנסתי הרי היא ידועה לכם, רבותי אינה כפרנסת רויטשילד, ואפילו לא כפרנסת העוסק בצרכי צבור וגבאי של צדקה וכמעם שתעלה בעונותי הרבים לפרנסת הכותב, הפועל ברידקצי"ה עברית… כל זה לא אמרתי אלא להודיע, כמה גדולה מעלת פייטנינו החדשים, שאינם מן הישוב והעולם השפל, כשאר ילודי אשה פשוטים, שוכני בתי חומר, אנו דיירי ארעא והם יציבים בשמי-שמיא; אנו אין לנו אלא מה שעינינו רואות והם, על הרוב, מה שעיניהם אינן רואות: אנו מדברים בלשון בני-אדם, והדברים כפשוטם וכמשמעם, והם בפצח מפצחים, מאהח"עים, מגיכ"קים, מדטלנ"תים, מזסשר"צים ומבומ"פים צרופי מליצות ושיחות נאות בכל כלי-הדבור, ולאו כל אדם זוכה להבינם.

קבציאל היתה לי כשרטון הזה לעוברי ארחות-ימים לאחר שנטרפה ספינתם. כיון שנשבה סוסי, שהיה מוליך כאניות סוחר את סחורתי למרחקים, לא יכולתי עוד לסחור כדרכי תמיד, ולקנות אחר במקומו לא השיגה ידי, ובעל-כרחי קבעתי שביתתי בעיר מגורי זו והייתי שובת מבל מלאכה. ובאותו זמן, שכולו שבת ומנוחה, יחדתי לי מקום אחורי התנור בבית-המדרש, וחבר הייתי לכנסת-הגדולה של הבטלנים, הדורשים שם בהויות-העולם ובטכסיסי מלחמה ענין גדול נתן להם המאורע, מהומת הקלגסים היחפים, לענות בו, בראשונה נשאלה בבית-מדרשם: גופא דעובדא ומאורע זה מהו ונחלקו בזה הדעות. הפשטנים שבהם שלא הגיעו במעלות הלמוד אלא לדף גמרא פשוט גרידא, בלא מפרשים ונושאי-כליהם וגם זה עלה להם בקושי ובדוחק גדול, והסתכלותם ב"זוהר" היא כהסתכלות התרנגול של כפרות ב"בני אדם" כלומר שמסתפקים רק במה שעיניהם רואות, ואינם קוראים אלא לשם יחוד התיבות – הללו לקחו את המאורע כפשוטו ואמרו: בנוהג שבעולם, אדם שיש לו סוס, עז ופרה גנבים באים לביתו בלילה וגונבים אותם ואם במחתרת ימצאו הגנבים ובעל-הבית עומד כנגדם, הרי הברירה בידם, רצו בורחים בחצי מלאכתם רצו עושים את שלהם ואין משגיחין בבעל-הבית; וכשהוא צועק, לרמז שאין דעתו נוחה מהם, משתיקין אותו באגרוף ובמכות נאמנות, איש כמתנת ידו, ולפעמים יגיע מזה סכסוך גדול ומהומה רבה. ועל דרך זה פירשו כל אותה המהומה בעירנו, שאינה יוצאה מסדר העולם הרגיל, והחריפים, הם בעלי-תריסין בתוספות ובמהר"ם-שיף ובמהרש"א, צללו עמוק עמוק לפני-ולפנים באותו הענין והעלו סברות וכוונות בידם, לעילא ולעילא מדעת הראשונים; ולדעתם המאורע בעירנו הוא פרט יוצא מן הכלל, ללמדנו שיש דברים בגו וצריך עיון גדול.

וגימפיל – תנא קמא וראש להכנסיה שאחורי התנור בעת ההיא. כל ימיו חי גימפיל בקבציאל וקיים בעצמו ובני-ביתו "יאה עניותא לשראל – בכל דקדוקי עניות, וכגודל עניותו כך גודל פזיזותו והתלהבותו היתרה. כל דבר שהחזיק בו בסברא ואומדנא, הוא משתדל בהתלהבות עצומה להשרישו בלב אחרים, לא על ידי הוכחות של טעם ועל ידי אותות וסיוע מדרכי העולם והנסיון – כי הוא סבירי ליה כמאן דאמר: “ובאותות זה המטה” אלא בגזרה: קבלו דעתי, כאלו היא הלכה למשה מסיני, ומי שפקפק בדבריו, גימפיל שופך קיתון של זלזולים על פניו ומכריז עליו ברבים: פלוני כופר בעיקר ואינו רחים ומוקיר את עמו, גימפיל מדמה בלבו, שהיהדות ירושה היא אך לו ולמי שכמותו; הוא יהודי, והשאר הם “גם כן” יהודים כביכול; הוא התוך בהאומה הישראלית ואידך קליפתו, ולפיכך כל דפריש מדעתו, מעם ישראל הוא דפריש. ובמדה זו גימפיל באמת יהודי גמור, הואיל וכל אדם מישראל מבעלי מינו, סובר כן. ובשביל הגימפלים הרבים והמשונים המחזיקים את עצמם לעגולה שבעם-סגולה ולהמיוחדים בגוי אחד, כל השנאה וההתחרות, פירוד הלבבות והתרת קשר האחדות בתוכו. איש כגימפיל יש לו תמיד חבריא וכנופיא של רעים חנפים ועניי-הדעת, מכיכי-רוחא ורכי-הלבב, הולכי-רכיל, שקרנים ומחרחרי-ריב, ורובם אמנם דבקים בו לא מאהבה אלא מיראה, שלא יכוו בגחלתו ולא ישרפו בהבל פיו, ומתקותם לתועלת-מה שעל ידי חברתם יתמשך עליהם שפע של פרנסה וגם ימצאו להם מקום להתגדר במזמותיהם ולנחול כבוד. מבעלי-סייעתו של גימפיל היו לעמיל וקארפיל כרוכים אחריו ביותר; בשעה שאיזו מן החברים כבדו את גימפל בשפתיהם, וכשנצחוהו לפעמים מתנגדיו ושמחו לאידו בחשאי, היו לעמיל וקארפיל מכבדים אותו בלבם ומאמינים בדבריו, אף-על-פי שלא השיגום, דרכם היה להביט אל מתנגדי גימפיל בשחוק של בוז ושל תמיה והמלה כאחד, כלומר: “מה אתם, כביכול, מה חייכם ומה חכמתכם? לגבי גימפיל אין אתם אלא כננס בפני הענק! דברי גימפיל טובים ונכוחים אפילו אם אינם מובנים לנו, ואתם… טרם נשמע דבריכם ידענו מראש, כי הבל תדברו!…” לעג זה בהבטה של בוז ישפיק למבין מדברי גדופים הרבה.

– לא, לא! – צוח גימפיל ככרוכיא, – לא בשביל הסוס וכיוצא בו באה הצרה על קבציאל, כי במה נחשב הוא להחריב בשבילו עיר שלמה ולקעקע ביצתה של קבציאלינו? מסתברא כי על כל הקהלה היה הקצף, והסוס אינו אלא אמתלא בעלמא.

– הסוס אינו אלא אמתלת נעלמא! אמר קארפיל, מאשר ומקיים דברי גימפיל.

– על כל הקהלה היה הקצף! – שאג לעמיל, מביט בשחוק של חרפה על כל סביביו.

– ומה הקצף הגדול הזה? שאל בתמיה אחד מהפשטנים – אפשר תאמרו קנאה יש בדבר, קנאת ממון ורכוש? והרי זה אך שחוק מכאיב לב. וכי בנו יקנאו, בעניים מרודים כמותנו?! ימששו את כלינו ומה אצלנו ימצאו? בספר פרנסה טובה לא נזכר ולא נכתב, תלויים אנחנו על בלימה ומתפרנסים בנסים ונפלאות, קשים מזונותינו כקריעת ים-סוף, ואנחנו נברך יה אם פת במלח נאכל ולא נמות ברעב.

– מה שאחד “מהם” אוכל ושותה בקנוח-סעודה היה משפיק לבני-ביתי לימים רבים – אמר איש מדוכא אחד ונאנח במדירות – מזונותינו מצומצמים יותר מפרנסת הכלב, ואם אפשר לי ולאשתי ולבני להתקיים ולעמוד עוד על רגלינו הרי הוא מהנסים הגדולים, אוי לי ואוי לכלנו! די לו להיהודי קב תפוחי-אדמה מערב-שבת לערב-שבת, וגם את זה יאכל בדאגה ובתשעה קבין של זלזולים ומכאובים…

– שמא תאמרו, – קרא פשטני אחר מעומקא דלבא, שמא תאמרו בשביל נקימה ונטירה קנאין פגעו בנו? מאריה דאברהם! וכי לא מזרעא דיעקב קאתינא? כפופים ונכנעים אנו, גחונים ופחודים וזהירים אפילו בגוי קטן.

– מעידים עלינו – קרא עוד אחד, ספק תם, ספק שוטה, ספק לץ, והכל מבדחין בו בדברי-חידודין – מעידים עלינו הפשפשים, העכבישים והיתושים וכל השקצים אצלנו, שלא נגענו אותם אפילו באצבע מעולם ולא נבערם מן החורים והסדקים, ואם שהם מוצצים את דמינו, אנו אך מוסרים עליהם דיננו לשמים, ומכל-שכן הקלגסים הללו, שאותם לא ראינו מעולם בעינינו ולא היו בינינו דין ודברים ולא שום משא-ומתן…

מה שהשיבו להם בעלי-התריסין לא שמעתי, מפני שנמלאתי רחמים על כל האומללים, בני הכנסיה הזו, ואבקש לבכות לחלקם הרע ולגורלם המר בעולם, קמתי ויצאתי מבית-המדרש בלב נשבר ונדכה.

אני הולך בשוק בנפש מרה והנה גברילא הבורסקי יוצא מבית-היין של ברוך-אבא ברבי משולם – פייבוש-חיה - פייגיס במסיבת חבריו מיקיטא וחווידור הגרדיים, וולאס ואליקסי עושי לאפטיו"ת של גמי וסלי נצרים של ערבה, והם מבני הארץ, יציבים. כלם מבוסמים, הולכים בכבדות ומטים עקלקלותם אילך-ואילך, ונגינות שותי-שכר ועגבים בפיהם. והיום לא חודש ומועד ולא יומא דפגרא. בני-אדם אלה מתושבי עירנו הם, כנים וישרים ונשואי-פנים בעדתם, מתפרנסים מיגיע-כפם באמצעות תגרים יהודים בני עירם, שלוקחים מהם כל מעשה ידיהם במזומנים ומובילים אותם לשוקי העירות במדינה. הסלים והלאפטיו"ת מקבציאל קנו להם שם טוב ועוברים לסוחר, ועל ידי השתדלות התגרים, מלאכתם של הפועלים האלו הולכת ונעשית בסכום רב תדיר, והם ניזונים בריוח ובנחת, ולפעמים בשעת דחקם, כגון לפני חגיהם ובזמן אבל וצער, או חינגא והלולא והשמחה במעונם, התגרים היהודים מחזיקים בידם ונותנים להם מעות בהקפה על חשבון שכר פעולתם לעתיד-לבוא. דרך פרנסה זו הביא אותם וקהל עדתם בברית שלום ורעות עם עדת היהודים וידורו יחד בידידות מימים רבים, מבקרים זה את זה ונמלכים זה עם זה כשהשעה צריכה לכך. הרבה מהם משכימים לפתחם של היהודים חבריהם, יודעים את ילדיהם בשם, מחבבים אותם ומשחקים עמם והילדים קוראים להם “דודים”: דוד מיקיטא! דוד גברילא! ומדברים עמם יהודית. כשהיהודי משיא את בניו וכלי-זמר מנגנים, רגילים גם “הדודים” האלו לבוא לבית-המשתה, ובחוכא וטלולא בשעת דרשתו של הבדחן שוחקים אף הם עם כל האספסוף ביחד. מביאים דורון לבעל השמחה, זה תרנגולא ותרנגולתא וזה כמה עשרות ביצים או חלת-דבש וסאה תפוחי-אדמה וכיוצא בזה. וכן בליל שמחת-תורה, כשמוליכים את הגבאים לבית-הכנסת בקול זמרה וצוחה, בגילה דיצה וחדוה ובריקודין כמו עגל, ובשעת ההקפות, כשמתקוטטים ותולשים שערות הפאות והזקן זה אצל זה כנהוג, ומנגנים ומוחאים כף ומרקדים לפני התורה, גם גברילא וחווידור ואליקסי ודכוותם עומדים צפופים בעזרה בתוך המון חוגג וצועקים “צאן קדשים!” עם כל בני-בריתנו.

– גברילא זה היה מכירי מכבר, מיום מיתתו של סוסי הראשון, שהשאיר לי בירושה את עורו וגברילא טרח לעבדו כראוי. גם את חבריו אלה ידעתי, ובכדי להפיג מעט את צערי מהפגעים והפורענות, שהתרגשו עלינו בקבציאל, אמרתי להתקרב לבני-החבורה הזו, לבוא אתם בדברים ולשמוע מה בפיהם על כל הקורות אותנו.

– שלום! – קראתי לגברילא והשתחויתי לו ולכל חבריו ברוח נמוכה, מנענע בראשי וכובעי משתמט עליו מעט מפנים לאחור, מפני הכבוד.

– יהודי! ענה גברילא עזות, הוגה את השם הזה בכל הנצאות שבו ולוטש עיניו לי בחרפה.

– כדבריך, גברילא! – אמרתי לו לגברילא בתמימות ובמתק-שפתים משונה, משים עצמי משום דרכי-שלום כשוטה שאינו מרגיש בחלול כבודו – אני מנדיל היהודי, מנדיל ידידך!

– מנדלא, מנדלא! – קרא בלעג להכעיסני, ויאחז בקצה כנף בגדו ויהי ל"אוזן-חזיר" בכפו – הרי לך יהודי! אות של בוז זה לא יכולתי עוד לנכר ולמדתי דרך-ארץ מכלב, שאפילו הוא אינו שותק כשפוגעים בו ומכל-שכן בן-אדם. ובכן על-כרחי פתחתי פי כמתרעם, הופך פני כלפי חבריו של גברילא, מוסר דיני להם ואומר:

– אדרבה… הגידו אתם, אנשים טובים ותמימים, למה ועל מה?… גברילא, שאדם כשר הוא, למה הוא מלבין את פני?…

– יהודי אתה! – גער בי מיקיטא.

– רמאי אתה כברוך המוזג יי"ש, יקחהו אופל! – קלל אליקסי את ברוך בדברים מגונים לבשתו ולבושת ערות אמו.

– אם כן – התעוררתי עליהם בקושיא עצומה – מה לכם בבית ברוך הרמאי לשתות שכר, ודאי לפניכם פה מוזג יי"ש מקרב אחיכם!?

– הוא רמאי גדול הרבה יותר מיהודי – השיבו בני החבורה – סבאו מהול במים וגם אינו מקיף כברוך.

– ארור ברוך! נהם גברילא כדוב, מטפח באגרופו על חזהו – הוא גובה אחרי כן… יהודי ארור, אין לי! השמעת? מוצץ דמי… דמים אין לי!

– השתיה כדת אין אונס – אמרתי, לשכך כעס גברילא טוביה אינו משלם וזיגוד, שחונן ונותן, מוצץ דמים!

– הוא פורש רשת ביינו, ימשכני, ימשכני… מצפצף גברילא.

– הוי גברילא, גברילא! – אמרתי לו במנוד ראש – לא נעשה שקר בנפשנו ונדבר קשׁט אמרי-אמת. יצר טוב מיסרך על אשר תתן בכוס עינך, ולבעבור השקט מוסר-שדי זה בקרבך תאמר לתלות הקולר בצואר אחרים, והיא לא תצלח, גברילא! מתלא אומרת הגמרא שלנו: “לאו עכברא גנב אלא חורא גנב” בשלמא עכבר – ניחא, כך יוכל להתנצל העכבר, ואתה גברילא הרי אדם אתה ולא עכבר, ובעל בחירה חפשית, ואם אינך כובש את יצרך הרע ותחטא, אל נא תאשים את חברך. תן תודה, גברילא, כי לא צדקת, והוא רחום יכפר עון.

גברילא הניח שתי כפות ידיו על כתפי, מניע ראש ומביט עלי מחריש ושותק שעה קלה, אחרי כן פתח את פיו ויאמר בשחוק של חבה:

– יקחך אופל, מנדלא! כן דברת… אהבתיך, חי ראשי! אֵתיוּ אקחה יין…

ואני בעת רצון הוספתי לדבּר, ועוד הפעם בדברי חכמי הגמרא:

– הלא תראה, גברילא, “עבירה גוררת עבירה” השתיה מביאה לידי בטלה והבטלה מביאה לידי גזל ולידי…

– לא, לא, מנדלא – הפסיק גברילא מוסר תוכחתי – אשלם לברוך, אשלם. בחייך ובחיי! שלם אשלם. ועתה – שנה פתאם קולו לקול בוכים כשכור – עתה, באמונתי, אין לי… לי ולחברי אין מאומה אפס, מנדלא, אפס כסף!

– אין עבודה ואין דורש ליגיע-כפים, ושכר המלאכה אינו עתה בעירנו מעת שלט האדם באדם לרע לו. רבים מהתגרים רשו ורעבו. ובבטלה על כרחך אתה שותה… – אמר וולאס, איש מתון ונכבד בקהל עדתו, מעביר ידו על ערפו ונאנח מלבו.

– ומי אשם בדבר הזה? – שאלתי אותם בתלונה, מניד עליהם בראשי – אדרבא, אמרו נא אתם בעצמכם, אם ידעתם.

– הידוע נדע? – תמהו איש אל אחיו – יאמרו “הם”… הם אומרים: "זרים אוכלים את יגיענו ואנחנו, אומרים הם, אנחנו אך עשוקים וגזולים כל הימים. הגר בקרבנו, הם אומרים, יעלה מעלה מעלה, ואנחנו נרד מטה מטה, ועוד דברים כאלה וכאלה הם אומרים ומתמלאים עלינו רחמים.

– הרוח ישאם, את בעלי הרחמים האלה! – הגה וולאס ברוחו הקשה – הן רבים עתה הרחמנים, המטילים את עצמם לאפוטרופסים עלינו, מהגים ומלהגים ושבע תועבות בלבם. וכי יתנו לנו המתרחמים האלה אף קשׂיטה אחת עתה בצר לנו? או כלום לא ישתדלו להשתמש בעניינו ודחקנו לתועלת עצמם ולטובת הנאתם כדי להוזיל שכרנו, כפי שאפשר, בכל עת שהם צריכים למלאכתנו? אחי, ירקו בפניהם וילכו לעזאזל כלם יחדו!

– לעזאזל! לעזאזל ולכל הרוחות שבעולם! – ענו כל בני החבורה פה אחד – יכם אלהים בקדחת ובשגעון…

– מנדלא, ארחמך! הבה, מנדלא, ואשקך! – התלהב גברילא ויחבקני – וקוגי"ל תתן לי כשאבוא אצלך ביום השבת?

– ואני – אמר מיקיטא הגרדי, ולסתותיו התנפחו, כאלו טעם מלא לוגמיו – אני חומד ומתאוה דגים ממולאים של יהודים, וגם בעבור זה בלבד, בעבור הדגים שלהם, ראוי לכבדם.

– מה לי אחינו ומה לי יהודים! – התפלסף אליקסי וקמט את מצחו – דתנו ודתם, מנהגינו ומנהגיהם דומים, והכל – היינו הך, מה שאצלנו פסחא הוא אצלם פסח ומה שאצלנו חווידיר הוא אצלם טודרוס…

ברכתי את כל בני החבורה בשלום ונתפטרתי לביתי, נהנה בלבי הנאה משונה, שנשאתי חן וחסד לפני גברילא וחבריו…

כשבאתי למחר לבית-מדרשי מצאתי את חברי יושבים ועוסקים בשאלה אחרת מענינא של המאורע. התנור הוסק בעצים הרבה, וכל בעלי הכנסיה מתחממים אצלו, משמיעים קול ברעש גדול ופני להבים פניהם. גם פנים חדשים נתוספו עליהם, אות הוא, ענין זה, שעליו דנין, נכבד מאד. הפעם נתחדשה השאלה הזו: מה נעשה? – כי הנה רוששנו, דלונו מאד, בתינו נהרסים, חנויותינו היו לחרבה, לא נשאר לנו בלתי אם גויתנו. קבציאל שממה ודרכי המסחר אבלות. תם משא-ומתן ואפסה כל תקוה!

הפשטנים אמרו: אין לנו לעשות כלום, אביונים היינו מעולם, מזונותינו היו קשים תמיד, בצער ובצמצום, ואף-על-פי-כן, בחמלת ה' עלינו, לא מתנו, ילדנו בנים ובנות ופרינו בארץ, ואת בנינו היינו משׂיאים, ואנחנו חיים כלנו כיום הזה. ואם קרנו אסון, הלא אך מקרה הוא, ועינינו לאבינו שבשמים, כי יתן לנו כח ועצמה לסבול כל צרותינו, ונחיה ונזכה עוד לימים טובים, לימים, שהלאפטיו"ת מקבציאל יהיו עוברות לסוחר לאלפים ולרבבות, וכל באי עולם יצאו בלאפטיו"ת, וגם סלים ועורות מעובדים יצאו משם חמרים חמרים. הגבריאלים והמיקיטים שרויים גם כן בצער ומחוסרי פרנסה כמונו. יעברו ימים מועטים והעולם כמנהגו יהא נוהג, והכל על מקומו יבוא בשלום. ועד העת ההיא עצתנו: אמונה! להתפלל לפני אלהינו שבשמים ולגזור עלינו תענית באמירת תהלים וסליחות…

אמרו להם בעלי-התריסין קובלים אנו עליכם, פשטנים שאתם סומכים על נסים ומנסים את ה'. ראו, עמידתנו דלים וריקים, אם פה נשב ולא נעשה מאומה מצדנו ומתנו ברעב ואם אין אנו לנו מי לנו?…

אמרו להם הפשטנים: אם כן, לכו והתפשטו בתוך תחום היהודים אחיכם, הרי ישראל רחמנים בני רחמנים הם, מכלכלים בחסד את סגונותיהם ונשרפיהם ואורחיהם ונכדי קדושיהם ומתעסקים בהכנסת כלותיהם ובטלניהם וירושלמיהם ומגידיהם ומשולחיהם, שמחזרים על פתחיהם. ואם אביונים הללו על פי דרך ישן נושן, אותם הם מפרנסים ברחמים רבים, אותנו, אביונים על פי דרך חדש, לא כל שכן, ואפילו אם נאמר, שלא יהיו דנין בנו קל-וחומר, על כל פנים יפרנסונו בגזרה-שוה, כי למה יגרע חלקנו מעגונות ונשרפים וכיוצא בהם?

– אוי לנו! – נאנחים רבים מבני הכנופיא – העניות והאביונות נתרבו עכשיו בתוך התחום כל כך עד שאין לנו כל תקוה להתפרנס שם לא בקל-וחומר ולא בגזרה-שוה, המבלי אין קברים פה, נלך למות בתוך התחום?

– אל מחוץ לתחום, מחוץ לארץ! נפלה הברה בין הקבציאלים.

– “ושבו בנים לגבולם” בת-קול יוצאת ומכרזת. והנה המולה וקול רעש גדול…

– הסו! – קורא למיל בכח – שמעו, רבותי, גימפיל מדבר.

– אומרים: “בית יעקב לכו ונלכה”! – פתח גימפיל ואמר בשעה שעברה במחנה שריקת שפתים גדולה, שהיה כל אחד ואחד שורק כדי להשתיק את חברו – לכו ונלכה, אומרים, כשנתבינן בזה מצד אחד הייתי אומר – הסו, הסו, רבותי! אל נא תזמזמו כזבובים – כך הייתי אומר אחרי התבוננות מצד אחד, ומצד שני אמנם יפה היא הליכת רגלים עם הלך-נפש, כלומר…

– מה הוא סח? – שואלים הרחוקים מגימפל להקרובים אצלו – השמיעונו את דבריו ונדע.

– אף אנו לא נדע – משיבים הקרובים להרחוקים – הוא מדבר בשפה לא ברורה לנו כל צרכה, מצדד ונוטה לכאן ולכאן, ונראה כעומד רגל אחת בתוך התחום ורגל אחת מחוץ לתחום.

– תפח רוחו ורוח אביו ואמו! – מקלל קארפיל את אחד מהעדה ומוכן להתנפל עליו ולקרעו כדג, בשביל שזה עקם שפתיו כמלגלג על דברי גימפיל.

והנה מארבע רוחות באה רוח רעה מסכסכת קבציאלים בקבציאלים, והם מתפלפלים ומתקוטטים זה עם זה, מבלבלים מכעיסים ומגדפים זה את זה.

ברצוני היה לחוות דעי אף אני ולבשר לאחי בשורה טובה ונחמה, כי גברילא ומיקיטא וחבריהם מתפייסים לנו, ברוך-השם, ובאזני שמעתי הקילוס, שהיו מקלסים אותי ואומרים: אשריכם, מה טוב קוג"ילכם ומה נעימים דגי-שבּתכם! אלא כשראיתי שהשעה שעת רוגזא ודברי לא יהיו נשמעים, כבשתי דברי נחמה זו בלבי ושתקתי.

ועד שחכמי קבציאל מתפלפלים ומתוכחים היו אביוניה הולכים ודלים. לא ארכו הימים והניחו רבים מהם את מקומם מעוני וחוסר-כל, והלכו ונתפזרו בעולם.

*

וה' פקד את קבציאל ויתן לה תושבים בטלנים חדשים! בימי הספירה, בחמשה עשר יום לעומר, נכנסה לעירנו שיירא של אנשים נשים וטף, קרועי בגדים ומתגודדים ודמעתם על לחים – והם מהכפרים והמושבות בסביבותינו. כלם בוכים ומספרים את מכאובם: אוי ואבוי! חלו בהם ידי שפעת הקלגסים היחפים, שסו כלי מחמדיהם ואת נויהם השמו, והם נשארו בעירום ובחוסר כל ונמלטו על נפשם.

אותה שעה נודע לנו, מה שאירע לקבציאל אירע גם לשאר המקומות ואנדרולמוסיא באה לעולם.

יהי רצון מלפניך, אבינו שבשמים – אמרתי אני בלבי – שתבנה עירך במהרה בימינו, ולפי שעה הריני זקוק לאכילה ושתיה כבן-אדם, ואיני רשאי לפטור עצמי מעבודת הפרנסה. ובכן הייתי משתדל ועושה כל מה שבידי וקניתי לי סוס ועגלה וספרים חדשים גם ישנים. ועתה הנני הולך מדי שנה בשנה וסובב בסחורתי זו את כל המקומות בתחום היהודים ותשובתי כסלונה, עיר מגורי היום, בה אשב כי אויתיה.

דע: אין מנדיל בא לספר מעשה שהיה בעבר, אלא בשביל שיש בו רמז למעשים הרבה בהוה. ובאמת, מה הם חיי דכל בית ישראל אם לא מעשה עתיק, שחוזר ומתחדש תמיד בכמה וכמה מהדורות, שונות בתכנן ומשונות בפניהן המתחלפים כלבוש בחליפות הזמנים? מעשה אבות סימן לבנים ותוכו אחד: המכות והפגעים, הלחץ והעוני, הטלטולים והנדודים המבוהלים, הפלפולים והוכוחים, בלבול הדעות וריב לשונות ­­­­– כל אלה היו בימים ההם וגם אחרי כן; השוטים השאננים עזי-הפנים וגסי-הרוח, הצבועים והחנפים וכל חברי החשוכים למיניהם – המה הגבורים אשר מעולם! קורח זה, שבימי משה, חי וקיים גם בימינו ושמו – פלוני אלמוני. אף הוא מגיס לבו, אם עשיר הוא – בעשרו, ואם למדן הוא – בתלמודו, מחרחר ריב ומבקש לו כהונה על פי דרכו. גם סנבלט הקדמוני עדיין לא נמח שמו וזכרו, והוא וכל עדתו הולכים ומשטינים בכתב ובפה וחושבים לקעקע את הבירה על פי דרכם. סוף דבר – לא נחת ביעקב!

א

החכם ובעל-העצה בק"קנו היה בנימין המשולח.

בספר הנולדים נכתב שם משפחתו “קורנסא”, כלומר קצר-החוטם. אפשר הוא, שאבות משפחתו הראשונים חוטמיהם היו קצרים ושמם נאה להם, אלא חוטמו של בנימין לא יצא מכלל חוטמי כל היהודים – חוטם ארוך עם חטוטרת על גבו ומתעקם למטה בעוקץ חד. ובאמת שם-משפחתו היה רק הכּתיב, והקרי בנימין המשולח. בנימין היה מתחלה משולחו של הגביר המפורסם רבי יונה היהופיצי ושנים הרבה עבד אותו באמונה, וכשפסקו עסקיו של הגביר הזה ובנימין נתפטר משליחותו, אף על פי כן השם משולח לא ניטל ממנו, וזה זכרו לעולם. בנימין היה אחד מבעלי-הבתים המושפעים בפרנסה והמשובחים שבעיר. ביתו עם אכסדרא ירקרקת ועם גג של נסרים גבוה עמד בשוק הגדול כנגד החנויות. שרה אשתו, יהודיה גבוהת-קומה כחושה וחטמנית, יוצאה בחרוזי פנינים ובעיר של זהב על צוארה אפילו בחול – היתה צופיה הליכות ביתה וטרודה תמיד בהנהגת בית-מרזח מעולה, שמלבד יין-שרף ומיני לגימה ידועים, כגון ביצים שלוקות ומגולגלות, רקיקין של כוסמת עם שומשמין ובצלים, חתיכות גבינה ודגים מלוחין – נמצאו כאן שכר, מי-דבש ושאר מיני משקה, ואוז צלוי אף הוא נהדר בכבוד שם על השלחן. סוד זה של כבישת קשואים לימות הגשמים לא היה גלוי וידוע אלא לשרה בלבד. הקשוא שלה היה קשה ומלא, ובשביל כך שבחוה חכמי האכילה ואמרו: מתוך קשואיה נכּר, שבעלת-הבית אשת-חיל היא. בבית-מרזחה היו שותים כל פני העיר: זקן-האומנין, הראש ומר-דאתרא ושאר הנכבדים, גרגרנים ורעבתנים כיוצא בהם מקהל עדתם. “סארקע” היתה אצלם לעילא ולעילא מכל תושבחתא. כשאירע להם דבר מה, מיד היו רצים לסארקע. חתיכת דג מתמלא מחוליתו בבצלים ופלפלין, מעשה ידי סארקע, מתקה מדבש לחכּם. כיון שנכנס יין לתוכם יצא סוד ולפני סארקע שפכו לבם והתודו לפניה על כל פשעיהם. ובשעה זו היו מטפחים על לבם ומגמגמים כמתאוננים דברים מקוטעים בקול בכיה משונה של שכורים, ומתוך צער ויגון חזרו ושתו כוס תנחומין וצהבו פניהם ואמרו שירה בשמחה רבה. גם אותם מבעלי חברה-קדישא, להבדיל, ואותם העוסקים בצרכי צבור מקהל, כשהיו מתאוים לסעוד את לבם סעודת-מצוה, כביכול, כדי שגופם יהא שלם ומתוקן לעבודת הקהל, היו ממהרים להם מבית-מרזחה של שרה-הבינימינית אוזין צלויין, משמנים ומעדנים ויין ושאר מיני משקה, ואכלו ושתו בהלולים. – שרה היתה מטפלת בעסקי הפרנסה, ובעלה ישב לעת זקנתו בשלוה וניזון בנחת ובמנוחה. טפלי לא היו תלויים בו, את שלוש בנותיו השיא כבר ודרו עם בעליהן בחבה ורעות, כדת ישראל, ואצלו נשארה רק בתולה קטנה נאה ויפת-תואר, בת בנו יחידו, שמת קודם זמנו, והיא היתה נחמתו שעשועיו בימי שיבתו.

בנימין היה מכלל היהודים האלו, שפניהם מספרים כבוד מעלת רוחם הישרה, ומתוך רשמי צורתם נכּר צור מחצבתם הטהורה. המאור שבתורה נוצץ בתוך עיניהם ועל מצחם הגבוה רמז יש בו, כלומר: אלה מיוחסי עולם עתיקי-יומין, שירדו מגדולתם – בני אברהם יצחק ויעקב נכבדי ארץ, נקובי ראשית הגוים!…

בנימין פקח היה, בקי במילי-דעלמא, מעורב עם הבריות ומקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. היה מעמיד כל דבר על האמת, כפשוטו ומשמעותו, בדעה מיושבת, ואינו מגזם ומפליג דבר, כמו הפזיזים והבהולים בעמנו, והלך תמיד על פי דרכו והבנתו בכל ענין, דברי בנימין בנחת נשמעין, בקול דממה ובנעימה, ובשעת דבורו היה משפיל ראשו ועוצם עיניו. לעולם לא שׂח שׂיחה בטלה, אלא דבריו היו מעטים ושנונים, מעורבים במשלים יפים, ויצא כברק חץ-משלו תמיד ולא החטיא המטרה. ומתוך שהיה איסטניס ותש-כח דקדק על עצמו בשמירת בריאות גופו, וכל מעשיו כולם: שבתו וקומו, הלוכו ומאכלו, היו משוערים ומסודרים יפה יפה. לא היה בא לבית-המדרש להתפלל בצבור אלא בשבתות, ולפעמים רחוקות אף בחול, ודוקא בערב, בזמן תפלת המנחה. לא דחק את עצמו לעלות לכותל מזרחי, וקבע לו מקום בזוית זו לאחורי התנור. משבא לשם, בא להזוית כבוד, כאילו נתמלאה כולה אורה. כתות-כתות של אנשים היו נקהלים סביב לשולחנו ומשיחים בעניני העולם ובנמוסי המדינות בנחת-רוח, וכלם מדושני-עונג. גרשון-אייזיק ודוד-אבא, שני חקרנים, כביכול, עזבו בשביל בנימין מקומותם כלפי המזרח ונתישבו אצלו בשכונתו. שני החקרנים האלו – כך נקבע המנהג מכבר – פותחים תחלה בענין המדובר, ובנימין שותק ושומע בעינים עצומות. השיחה הולכת ומתרחבת יותר ויותר. הרבה מקהל העומדים נכנסים לתוכה בדעותיהם, זה מושכה לאי גיסא וזה לאידך גיסא, והרי זה חמר-גמל וערבוב דברים כבד מאד. ובאותה שעה בנימין מתעורר ומעביר ידו על מצחו. כולם נשתתקו וצמאים לדבריו, והוא אומר בדרך קצרה דברים של טעם, קולעים לגוף הענין הנרצה. מיד מכּין לפניו באצבע צרדה, מנענעים לו בראשם בקריצות עינים וברמזי התמיה, לרמז שהלכה כמותו, ודברי פי חכם חן…

כל היום היה בנימין יושב בחדר מיוחד על כסא-יצועו, מתעטף בחלאטי"ל ונעלים קלים ברגליו ומעיין בספר. אבל כמעט מעולם לא ישב יחידי בחדרו ותמיד נמצאו אצלו מאנשי העיר, יהודים ויהודיות, מנער ועד זקן, שהיו משכימים לפתחו, בין אלו, שבאו להתיעץ עמו בעסקיהם ובמשאם-ומתנם, ובין אלו ממקורביו, שבאו לבלות עמו קצת מזמנם בשיחת-רעים, משום עונג נפש בעלמא. זקן-האומנין וראש העיר כשהיו שתויים ומבוסמים, נשאו כוס יין ונדחקו לתוך חדרו בקול גדול: רבי בנימקא! יעבור עליהם מה, אינם רוצים לזוז משם עד שישתו לחיי רבי בנימקא. זקן-האומנין מתופף באצבעו על מצחו ומלהג חצי יהודית וחצי רייסית: “בנימקא חכם!… בנימקא יפה-בריה וועליקי, ווי, ווי!…” ולב ראש העיר נמס כדונג מתוך רוב שמחה ומתוך הנאה יתירה, פוצה פה ומתכוון להראות ידיעתו הרבה, ומרכיב דברים משונים מין בשאינו מינו בערבוביא, ושונה כל דבר עשר פעמים ישר והפוך: “רבי משה, אַ­דם, המן!… עשו ויעקב אחים!… כשר!… רק החזיר לא!… לא, לא! טרפה!” והנה ששון ושמחה, דיצה וחדוה אחוה ורעות, והם מתוקים מלאקריצ"ה, מחבקים ומגפפים את בנימין ונופלים על צואריו, ועל-כרחם הם נפטרים ממנו, הולכים ונכשלים בהליכתם. – כללו של דבר, בנימין אינו יושב יחידי והכל פונים אליו. מי שמציעין לפניו שידוך ואינו יודע מהו, לרחק או לקרב, הולך ונמלך עם בנימין. נפלה קטטה בין איש לאשתו, כל אחד משני הצדדים מקונן ופורט צרותיו לפני בנימין. חתן, שכּלוּ לו מזונותיו בבית חמיו ואינו יודע איזו פרנסה שיבור לו, הולך ובא ומזעזע מוחו של בנימין. שני עברים נצים ומכחישים זה את זה, בנימין מכריע ביניהם. מת יהודי ומשאיר אחריו ירושה, אין היורשים פוסקים להתקוטט ולדון זה עם זה עד שיפשר ביניהם בנימין. מת יהודי וחוץ מאשה ובנים אינו משאיר אחריו כלום, לפני מי האלמנה בוכה ומיללת? לפני בנימין! קצור הדברים, בכל מאורע וצרה שלא תבוא פונים לבנימין. בצרכי-צבור – גם-כן לבנימין. שומע הכל בישוב-הדעת וממציא משל ומילתא דבדיחותא ועצה הגונה בשביל כל אחד ואחד, מקבלים דבריו באהבה, אפילו כשהם פוגעים בכבודם ויורדים חדרי בטן.

הרי לפניכם, רבותי, תמונתו של בנימין, של החכם ובעל-העצה בעירנו בימים ההם, שבזמן הזה לא רבים כמותו בישראל.

ב

וכנגד זה היה חונה בק"קנו רבי יעקב, אחד ממיני רבותינו יעקב"ים הללו, שהיו והוים ויהיו גם לעתיד- לבוא בכל תפוצות ישראל, כל זמן שתהא ליהודים שארית וסימן של רוח חיים באפם. מיני בריות האלו, אף על פי שנבדלים בשמותם, בדרכי פרנסתם ובמלבושם ובכל הנהגתם, בין שהם יהודים אדוקים בנושנות, מן המחמירים, ובין שהם יהודים עברינים, מן המקילים ­– הצד השוה שבהם, שכולם שחוצים ועזי-פנים כהני כלבין דחציפין, הם גופם אינם כלום וערכם פחות משוה פרוטה, ומבקשים להוקיר עצמם מפז ולהתגדל בעולם. דעתם קצרה, והם מרחיבים פה על אנשים נבונים. מאריכים לשון על דברים, שאין להם בם תפיסה כלל, משתבחים, שכוונתם לשם האמת וטובת הרבים, במעצמם הם מלאים מרמה ותוכם אינו כברם, בכל דבר שהם נוגעים – שם הנגע, ובכל ענין שהם נכנסים בו – שם מבוכה וקטטה ומהומה של רכילות ולשון-הרע, דילטוריא ומלשינות, וזרם מים לא ישטוף כל טנופת, שבאה בעקבותם לעולם.

רבי יעקב שלנו היה מהיהודים המצויצים, שציצתם נגררת מטלית-קטנם עד הברכים, ופיקא של גרגרתם טפח. הם “אדירי איומה המאדירים בקול”. וכשם שהאריה, מלך שבחיות, פגע רע יש לו ומפגיע שמו, והפיל, הענק המשונה, אימת יתוש עליו, כך היה לו לבנימין המפגיע שלו ורבי יעקב הוא – מין בריה שפלה, שהיתה מצירה לו מאד.

רבינו יעקב היה יציר נפלא. בו נראה חכמתו של רבון העולמים, כמו בהרבה מיני שקצים הקטנים. אלו השקצים, כשמגיחים מן הביצים, הם משתנים בעולמם מצורה לצורה, שלשה גלגולים כסדר, בשמות נבדלים. מתחלה צורתם צורת תולעת זוחלת ורעבתנית, התולעה זו, משנתמלאה כריסה, נעשה לאחר זמן רמש-תם, מתעטף בטלית של משי מאורגת מציצין דקין כקורי עכביש, שיוצאין מגופו, ונח בתמימות על משכבו בלא תנועה. תם זה לאחר זמן נעשה שקץ-העוף, פורש כנפיו ופורח בגובה וגאון, מתהולל ומשתקשק באויר העולם. שלשה הגלגולים האלו עברו גם על מין בריה שלנו.

בגלגולו הראשון היה תולעת ושמו יענקיל או יענקוץ. יענקיל זה בקטנותו היה נער משרת, זוחל על גחונו, ואין בלבו אלא האכילה למלאות כרסו, די לו שהוא חי ואינו מת ברעב. ומתוך שהיה מכיר בעצמו מעוט ערכו, שהוא ריק וחסר ובריה קטנה, לפיכך הרכין ראשו בהכנעה ועשה עצמו מדרס לבני-אדם כתולעת, והיא שעמדה לו בשפלותו, שלא נטרד מן העולם. כיון שמצאו אותו נכנע ומשתעבד ביותר, היו מתעוררים עליו יותר ויותר ברחמים, ואף הוא היה הולך ומתרומם יותר ויותר מאשפות. זה המשרת הקטן גדול היה, ואכל ושבע ועוד הותיר משכר עבודתו, פרוטה נצטרפה לפרוטה וזוז לזוז ומנה למנה, עד שנתקבצו לסכום מסוים, והלך ונשא לו אשה “חציה-שפחה”, כלומר: אחת ממיני הבתולות העניות האלו, שהן משמשות ועובדות עבודה קשה שנים רבות אצל קרוביהן המכובדים, כשפחות ממש, אלא שעבודתן זו נקראת בפני העולם סיוע בעלמא, כדרך הבנות, שמסייעות בהנהגת הבית של עצמן ובשרן, לא על מנת לקבל פרס, חלילה! ובשכר זה עומדים מצדן כמחותנים בשעת חתונתן, דהיינו, שנותנים להן דורון שתי שמלות בלות ודבר מועט מכלי תשמישם, ועוד מכבדים אותן כבוד גדול זכיה יתירה זו, שנהנים מסעודת הנשואין ורוקדים לפני הכלה “רקידה כשרה” כנהוג… אחר הנשואין נסה יענקיל את מזלו והתחיל לשאת וליתן מעט מעט ולעשות עסקים בפני עצמו. היה מלוה ברבית לשבועות יהודים עניים ובעלי-מלאכה אביונים וחנונים קטנים ודלים. לאחר ימים היה מלוה אף הסופרים הקטנים בבתי הערכאות. והקדוש ברוך הוא שלח ברכה והצלחה במעשי ידיו, עד שבהמשך הימים קבץ ממון רב וזכה להיות מלוה רוזנים ובעלי נכסים שבגליל. קנה שם ומעות קנה לו בית ומטלטלין נאים, כדרך הנגידים, ובאותו זמן מתחיל אצלו –

הגלגול השני – תולעת יענקיל נעשה איש תם, מין בריה חדשה, ושמו בפניו – רבי יענקיל. מתעטף בבגדי משי ועל פניו מסוה התמימות. אינו חוזר עוד על הפרנסה בריצת רגלים כבראשונה, אלא הוא יושב במנוחה והפרנסה חוזרת עליו. הכל צריכין למרי דכסף ובאים אליו. מקומו בבית-הכנסת בפמליא של מעלה כלפי המזרח. יודעים הם בני העיר בלבם מי הוא זה ואיזה הוא, שקוּפּה של שרצים תלויה לו מאחוריו, אלא שבזכות ממונו מסבירים לו פנים, כאלו אינם יודעים כלום, לקיים מה שנאמר: אין לו לאדם מליץ יושר בעולם-הזה ובעולם-הבא כממונו. מכניסין אותו בין אנשי-העליה, שנקראים לעלות לתורה בשם מורנו – יעמוד מורנו רבי… הכנוי הזה אצלו היהודים הוא על מדרגה אחת עם כנוי הכבוד “יועץ המדינה” אצלם, להבדיל. והחנפים שבדור מהחבריא שלו קוראים לו רבי יענקיל אפילו שלא בפניו. רבי יענקיל בעצמו אף הוא יודע מהשהיה קודם לכן וזוכר את שפלותו בעבר, שהיה ככלי מלא בושה וכלימה, ולפיכך הוא מוסיף שמחה בלבו על הכבוד הגדול, שאנשים מכובדים מכניסים אותו בחברתם כאחד מבני-גילם. מחשב אותם בלבו למשובחים ונבונים הרבה יותר ממנו, ובשביל כך הוא שומר פיו ולשונו בפניהם, סובר כמותם בכל דבר ומנענע להם תמיד בראשו. צופה ומביט לכל מנהגי היהודים הכשרים ומשתדל להתדמות אליהם: מה הם בנעלים ופוזמקאות, אף הוא כך: מה הם מצמצמין פניהם ומתאנחין אנחה חסידותית, כשהם מדברים, אף הוא מתכוון להטביע בצורתו סימני התמימות ומתאנח בחסידות; מה הם מתנענעים בתפלתם ומתחטאים כתינוק לפני אביהם שבשמים, מרקדים כנגדו על ראשי אצבעותיהם, ו"דוהרי דולקים ידובבו בקול": ווי, ווי, אבא!… אף הוא כן; מה הם “מנעימי מלל” – מבליעים בנעימה אחת תיבות הרבה בדבורם בכונה עמוקה, כנודע ליודעי ח"ן, אף הוא מסגל לו סגנון לשון חטופה ואינו עומד בדבורו בענינים הרבה, הן ולאו ורפיא בידו… כללו של דבר, הוא תם ומתמם, קושט את עצמו ומתכשר במדות גוברין יהודאין, ובחסד האל הגיע למדרגת “ותיקי וסת ונכבדי נועם” והרי מכבדים לו במציצה, ויש תקוה, שבמהרה יכבדו לו גם בסנדקאות. – כשהוא יושב לפעמים בועד זקני העדה ישׂישׂו בני-מעיו והוא מתאוה, שתהא ישיבתו נראית לעין כל. כשאומרים לו: מאי דעתיה דרבי יענקיל? אין קץ לשמחת לבו, וכשיכוון לפעמים לדעתו של בנימין, הרי הוא בשמי-שמיא מרוב הנאת נפשו. בנימין מורם בעיניו מכל אנשי המקום ואין חכם כמותו בכל הגליל ומאה מילין מחוץ לתחומו. בדרך זו מתכשר ר' יענקיל שלנו זמן רב ומשתלם כראוי לו, ובין כך וכך הוא עושה עסקים טובים, בעזרת השם יתברך, ומאסף הון רב ועולה מחיל אל חיל במדרגות השלמות עד שהגיעה שעתו של –

הגלגול השלישי – ויענקיל התם נעשה איש שחץ פורח ומקפץ על ראשי העם ושמו רבי יעקב! בגלגול האחרון הזה נגמרה השלמתה של מין בריה זו כתקונה עם רוח גבוהה ונפש רחבה. אין די עוד לרבי יעקב להיות שוה לחבריו והוא מבקש להתנשא על כלם, להיות חכם מכלם לחבריו ודעתו תהא שקולה כנגד דעת כלם. מקומו כלפי המזרח אינו כדאי לו עתה, והוא מתאוה לארון-הקודש, לישב בראש, להיות ראש וראשון בכל מקום ולהתכבד בשם “מורה-מורינו”. עכשיו רבי יעקב שוב אינו זוכר כלום מזמן העבר, שבראשונה היה תולע נבזה, בריה קלה ושפלה. הזהובים אטמו את לבו ומוחו. מקומו של כח הזכרון שם ממלא עתה שקל כסף, ובכל אותם המקומות בלב ובמוח, שנמצאו שם בתחלה קצת יושר, קורטוב של רחמים ומשהו הרגשה-אנושית, ובינת אדם כל שהיא, מונח – מטבע. בכל חמשה חושיו משמש המטבע: הוא אינו רואה, אינו שומע, אינו טועם, אינו מריח ואינו ממשש אלא המטבע, ונשמתו היא מקשה זהב כולה. וזו הרי הוא דרך היהודים וטבע שנטבע בהם מקדמת דנא, בזמן שרואים מטבע זהב אצל בר-נש, יהיה מי שיהיה, אפילו אם הוא עגל, בהמה בצורת אדם, הרי הוא להם לאלהים, משתחוים לו, מרקדים ומשחקים לפניו ונותנים כבוד לשמו. אנשי-סיעתו משבחים אותו בעיר וקוראים לו רבי יעקב! וכל העם עונים אחריהם מיראה: ברוך שם כבודו, ואומרים גם כן: רבי יעקב!

רבי יעקב, העגל שלנו, הרי זה קודש! כהניו עושי רצונו עובדים אותו באמונה ומשׂימים קטורה באפו, מפארים ומעריצים שמו ומטילים אימתו על הצבור. לכן יתגאה רבי יעקב בקהל עדתו ואין פוצה פה כנגד הנהגתו. אסור לאדם להטיח דברים כלפי כבודו, אלא הוא חייב לקבל באהבה כל מה שאומר ועושה, אפילו כשהדבר נראה למראית-עין לסכלות ועולה, חס ושלום, כאלו היו בני העיר כלם במעמד הר סיני ובאו באלה ובשבועה להאמין בו ולעבדו בכל נפשם ובכל מאודם. וכל כך אימתו מוטלת על הצבור עד שמתיראין איש מפני חברו להוציא מהשפה ולחוּץ מה שכל אחד ואחד מהם מהרהר עליו בלבו. בלבם הם מלגלגים לו ובפיהם מקלסים אותו. הכל יודעים שזוהי ערמה גדולה, ואף על פי כן הם מרמים זה את זה. ובדרך זו מתגברת בקהל ישראל החנופה והערמה, שקר ומרמה ושאר דברים מגונים ומתועבים. איזו עזי-פנים ואנשי בליעל, המתמכרים לעבודה זרה בשביל פת לחם, מחזיקים בחוטמי כל בני העיר ונוהגים אותם ביד רמה. והיהודים, עם ממושך ומורט ונרעש ונפחד מעולם, הם בעצמם עוד יתנו למנהיגים הללו את חוטמיהם, וכל אחד מזדרז בנתינת חוטמו להיות מן המקדימין. והואיל ואין לעולם בלא אפיקורסים, שכופרים אפילו באלהי שמים צור העולמים, לפיכך נמצאו בעיר מינים וכופרים, שלא האמינו ברבי יעקב וחשבוהו לבהמה גסה, לבור ועם-הארץ גמור, שכל מעשיו בצרכי צבור והנהגתו את העדה אינם אלא רעה, תוכחה וצרה גדולה לבני ישראל. ובשביל חלול שם כבודו וחטאים של קטני-האמנה נענשה העיר בקטטה, באיבה ותחרות, ברכילות ובדלטוריא ובכל מיני פורעניות. עד שלא נתעשר רבי יעקב עושר רב היתה העיר שוקטת, אין קורח, אין מחלוקת ואין מהומות בעדה. ומשנתעשר והיה גביר לאחיו תכפו עלינו צרות הרבה. בא קורח – באה מחלוקת, ועמה עברה וזעם ומשלחת פגעים רעים, כל חילה הגדול.

רבי יעקב הרי זה יודע לנגן! דעתו אינו נוחה מהחזן, שליח צבור דמתא זה כמה שנים, בשביל ששכח אותו זקן פעם אחת ולא עלה אל ביתו לברכו ברגל ביומא טבא, והוא מבקש להעביר אותו מלפני התיבה לעת זקנתו, אף על פי שהוא רגיל וקולו ערב, ולמנות במקומו אחד מבעלי-בריתו. והנה ריב וצוחה ברחובותינו ונוע תנוע ק"קנו.

רבי יעקב הרי זה למדן! מגיד דבריו וחות דעתו להדיינים. מפקפק בשחיטתו של השוחט ואינו רוצה לסמוך עליו בבדיקת הריאה. שמץ חשש נראה לו ולבו מהסס… ואתא שוחט חדש לשחוט לשוחט הקודם, כלומר, למלאות מקומו. והנה רעש, איבה ומריבה – וק"קנו נבוכה.

רבי יעקב הרי זה רחמן ובעל צדקה! מעלה השער על הבשר באטליז ונותן מהמעות הללו צדקה, קצת לקרוביו וקצת למקורביו מסיעתו שלו, והשאר הוא משלשל לתוך כיסו מתן בסתר לדברי צורך ידועים לו בעצמו. רבי יעקב גומל חסדים טובים, והעניים – מפצחים עצמות ורעבים.

רבי יעקב הרי זה מומחה ברפואות! בבית חולים “שלו”, שנמנה שם לגבאי, הוא מבטל את הרופא האומן בטול גמור ובעצמו מכניס חולים ומגרשם כפי דעתו ורצונו. כל מה דעביד שם הוא כאדם העושה בשלו ולטב עביד, מפני שמקרב להחולים העניים קץ מחלתם ובורר להם מיתה יפה.

רבי יעקב הרי זה אמן פדגוג! נוטל לו גם השם גבאי בבית הישיבה, מוציא רוח בטנו וסברות הכרס והוגה דעות בדרכי הלמוד, עוין את ראש הישיבה ובא בטרוניא עמו. חכמים אומרים שאינו יודע כלום, אלא אצל אשתו הוא מופלג גדול, והיא אומרת שהוא כל יכול…

רבי יעקב הרי זה חכם משונה! שמח שמחה גדולה בחכמת לבו ומקבל תענוג-משונה משיחתו הנאה. כשהוא יושב בועד בני העיר קופץ בראש ורוצה שדבריו יהיו נשמעים, ואם שלכאורה הם תמוהים אין בכך כלום, הוא בעצמו הרי יורד לסוף דעתו ויודע מתן שכרה, שעתיד לקבל עליה בעולם-הזה, ולפיכך קשה לו לשמוע דעת מי שכנגדו, וכשחולקין עליו הוא כועס ומתמלא חמה.

– אני שמי רבי יעקב! – היה גוער באלה, שהיו טוענים כנגדו, ומתופף באגודלו על לבו.

ובמאמר זה “אני שמי רבי יעקב!” נכללו תלי-תלים של פירושים, שאין הפה יכול לדבר. בו נראה רבי יעקב כלו מכף רגל ועד ראש עם כל רמ"ח אבריו. כל אחד טועם במאמרו של רבי יעקב כל מה שהיה רוצה ונזהר לדרוש בו ברבים שלא יכוה בגחלתו.

אלא בנימין בלבד לא היה מתירא להשמיע דעתו בשובה ונחת כדרכו לא חש כלל לרבי יעקב, כאלו אינו בעולם. וכשנתמלא רבי יעקב חמה והיה מטפח באצבעו על לבו וצווח ככרוכיא: אני שמי רבי יעקב! נסתכל בו בנימין בנחת-רוח ולא השיבוֹ כלום בשעת קלקלתו. וכשחזר רבי יעקב להתודע אליו בשמו, היה בנימין משיבו לפעמים במתינות ובדרך קצרה: מאי קא משמע לן? יודע אני מכבר, עוד מימי הילדות, מה שמך, אבל אין זה מגוף הענין… וחוזר ומאריך דבורו בניחותא ובישוב-הדעת. מנהגו זה היה כמחט בבשר רבי יעקב ורתח רתיחה גדולה. בנימין היה כקוץ בעיניו ותכלית שנאה שנא אותו וכל בעלי-בריתו. טינא היתה בלבו, מפני מה עוד אדם אחד יש בעיר, שנוהגין בו כבוד. היה מחשב את בנימין לגזלן שגוזלו ונוטל חלק מן הכבוד, הראוי לו בלבד לוֹ נאה לוֹ יאה, ובנימין למה? ודבריו למה? בנימין אינו חכם ואינו תמים כל כך, כמו שהבריות סוברין, ואך מסמא את העינים בערמתו. והרי הוא קונם עליו בנדר לברר לעיני כל הקהל טעותם, שטעו בבנימין. ולקיים את נדרו השתדל למצוא בבנימין שמץ פסול והיה בא תמיד בעקיפין עליו, לבטל ולבזות אותו בעיני העדה.

שני מאורעות נכבדים התרגשו ובאו באורך הימים והרגיזו את כל העיר. בני הקהלה כלם לא היו עסוקים אלא בהם, ורבי יעקב שלנו השתמש באותם המאורעות לשפוך הקיתון על פני בנימין, וכאן מצא מקום לגבות את חובו מבנימין ולהפּרע ממנו.

ג

בימים ההם ורעב של בצורת היה באפרכיא שלנו. סאה של תבואה היתה הולכת בדמים יקרים, ונפוחי רעב מבני עניים היו שוכבים בחוצות ונאנחים. ומכיון שנתנה רשות למשחית אינו הולך יחידי, אלא הרבה פגעים מלוין אותו. אבדה האמונה במשאם-ומתנם של בני-אדם ושערי הפרנסה ננעלו. מדת הרחמים והיושר פסקה ובאה מהומה גדולה, שוד ושבר משמים. התקיף דוחק את החלש ורשע מרשיע את הצדיק, ובעלי האגרופין עושים כרצונם ואין מוחה בידם. וזהו מנהגו של העולם מכבר, בזמן שעשרה קבין של צרות באין לו, תשעה מהם נוטלים היהודים. הם חטא רבים נושאים, סובלים בעון כלם ויד כל בם. באין עסקים בעולם – עוסקים בהם. היהודים בעירנו שרויים בצער, נאנקים ונופלים על פניהם ומבקשים רחמים. רבי יעקב מצדו עושה כל מה שאפשר לו כפי כחו: מעלה השער על הבשר, בכדי לתמוך מקורביו וקרוביו הדלים. ודאי מצוה היא לקיים נפשות מישראל ומתן שכרה הרבה מאד… אלא קשה לאדם לצאת ידי חובתו נגד הבריות – העניים עדיין נאנחים ומצטערים, צועקים ללחם ואינם פוסקים!

ובזמן ההא, שתכפו הצרות ודחקה השעה את הכל, יצאה השמועה, שבאפרכיא החרסונית היהודים מיסדים קולוניות, והארץ כגן-עדן היא, שמנה וטובה. שירה חדשה עלתה אז על שפת לשון העם ושרו אותה בחורים וגם בתולות, זקנים עם נערים, ויאמרו לאמר:

הַיְדַעַתֶּם אֶת- חֶרְסוֹן שָם לִפְאַת יָמָּה,

הָעוֹלָה לִגְבוּל דוֹדֵנוּ יִשְׁמָעֵאל?

מִכָּל-טוֹב וְטוּב עַד “חֲלֵב צִפּוֹר” שָׁמָּה –

שָם יַשְׁרֵש יַעֲקֹב וּפָרַח יִשְׂרָאֵל.

הַיְדַעַתֶּם אֶת- חֶרְסוֹן שָם לִפְאַת יָמָּה,

מִכָּל-טוֹב וְטוּב עַד “חֲלֵב צִפּוֹר” שָׁמָּה –

הַעֵז מְחִירָהּ פְּרוּטָה וְזָהָב – שְנֵי כָּרִים,

וּבְעַד שְׁנֵי בַרְבֻּרִים אֲבוּסִים קְשִׂיטָה.

כָּל אֹכֶל נִמְכָּר שָם לֹא בְדָמִים יְקָרִים,

וּכְחוֹל הַיָּם לָרֹב כֻּסֶּמֶת וְחִטָּה.

הַיְדַעַתֶּם אֶת- חֶרְסוֹן שָם לִפְאַת יָמָּה,

מִכָּל-טוֹב וְטוּב עַד “חֲלֵב צִפּוֹר” שָׁמָּה –

אֶרֶץ טֹובָה הִיא אֶרֶץ לֶחֶם וְזַיִת;

מִי הֶחָפֵץ חַיִּים לִרְאוֹת טוֹב בְּיָמָיו,

יִקַּח מַקְלוֹ וְתַרְמִילוֹ וּבְנֵי-בַיִת –

שָׁלוֹם! יִקְרָא וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו.

הַיְדַעַתֶּם אֶת- חֶרְסוֹן שָם לִפְאַת יָמָּה,

הָעוֹלָה לִגְבוּל דוֹדֵנוּ יִשְׁמָעֵאל?

מִכָּל-טוֹב וְטוּב עַד “חֲלֵב צִפּוֹר” שָׁמָּה –

שָם יַשְׁרֵש יַעֲקֹב וּפָרַח יִשְׂרָאֵל.

אמנם כן, בני-ישראל אמרו שירה, ואנשים מעירים ומעוררים להיציאה לא חסר אף הם, ואף-על-פי-כן עדיין לא זזו ממקומם מטעמים רבים: ראשית, מפני שהיו חולקין כבוד זה לזה ואמרו, כמנהג היהודים, יעלו אלו בתחלה ואנו נלך אחריהם. והללו, מאומרי שירה על דוכנם בצלצלי שמע וצלצלי תרועה, אך נאה דרשו, וגופא דעובדא הניחו לאחרים להתגדר בו. – היהודים בעניני הרבים בעלי דרך-ארץ הם. כשאתה בא ערב-שבת לבית-המרחץ אתה שומע בת-קול יוצאת מהאצטבא העליונה ומכרזת: ישראל בני רחמנים, אפיקו הבלא! אפיקו הבלא! ראובן מכבד לשמעון ושמעון ללוי ואין אחד זז ממקומו, ובית-המרחץ לא חמימא ולא קרירא, וטרדה לבטלה היא בשכיבה ובישיבה של מעלה… והשני, הרי אינו מן המדה להתחיל איזה מעשה עד שלא דרשוהו מתחלה כמין חומר, והוצרכו אם כן, כמנהג היהודים, להרבות שיחה בנידון דידם, מתחלה לסבור פנים לצד המחייבו, ואחר כך לצד הסותרו באיפכא מסתברא, ולבסוף לכפול הדברים במלות שונות ולמפרע… והשלישית – והוא עוד הפעם כמנהג היהודים – הרי לא המעשה עיקר אלא המדרש. גדול התלמוד לא בשביל לידע שהדין כך והלכה כך וכך, אלא בשביל הפלפול והלמוד בעצמו: אגב ממציאין סברות והוכחות עמוקות, איבעיות ופירכות ותיובתות, ומוציאין דבר מתוך דבר. תלמידי-חכמים, אחד מחזיק בפאת-זקנו של חברו, מנצחין זה את זה ופורחין באויר במגדל של השערות. וכל כך למה? בשביל לחדד את המוח. – אומרים לעכבר, למה אתה מגרם דבר שאינו מאכל, מה אתה מועיל? אמר להם, כך נלחש לי מלעיל, שאני ממיני בריות המגרמין וצריך אני לחדד את השנים שלי. ואם עכבר, בריה פחותה ושפלה, עושה שליחותו של מקום, בני-אדם בעלי צורה ושׂכל על אחת כמה וכמה. ולפיכך בענין שלפנינו היו אנשי ק"קנו מדיינים זה עם זה מתחדדין וזורקין מרה זה בזה ומקנטרין זה את זה בכל דברי קנטור ונאצות, וכל אחד קורא לחברו בלשון סגי-נהור “חכם גדול!” כלומר: שוטה שבעולם, או “יהודי כשר!” כלומר: מומר ומתבולל… שני הצדדים היו מכעיסין ומתפלפלין על אותו הענין והקיפוהו הלכות של מה-בכך. הללו אומרים הן והללו אומרים לאו – הן, בשביל שאלו אומרים לאו, ולאו, בשביל שאידך אומרים הן. וקטני-המוחין הולכים כסומא אחר הקולנים בעלי הגרון, שכּוֹחם אינו אלא בפה ולשונם להט החרב המתהפכת. ובין כך וכך לא נעשה דבר. עניי עמי רעבים, יושבים תחתם שוממים – ואין מושיע!

ובשעה שגברה המהומה נזדמן לעירנו אחד ממלמדנו, שבא מגליל וואהלין לשמח את אשתו ברגל. המלמד הזה לבוש קפוטה חדש, ודעתו זחה עליו, כתייר זה שהלך למדינת-הים ושט בעולם. מתכוון להיות משונה במנהגיו ומשתמש בשעת דבורו באיזו מלות וואהליניות. במקום “יו” הוא אומר “יאָ” והתבשיל “קרופניק” נקרא אצלו “קוליש”; וכד הוה משתעי היה מסלסל פאותיו וגחיך מעט מטוב לב, כגיחוך של העשירים, שיש בו מעין עניוות וחנינה ורחמים, כביכול, כשמשפילים את עצמם לדבּר עם דלים ושפלים. בני-העיר מתכנשין אגודות-אגודות ובאים וסובבים אותו, ותוהים ומתמיהים עליו, כמו על דבר משונה. לשעבר, כשהדרכים לא היו מתוקנים ומסלות-הברזל עדיין לא נמצאו בעולם, כמו בזמננו, ודרך שעות מספר ברכבת-הקיטור עתה היתה דרך כמה ימים בסוסים לפנים – באותה שעה היתה וואהלין כאמריקה וחרסון כרץ ישמעאל, מעבר לימים רחוקים, בדמיונם של אנשי מקומי, ואת שתי אלה מיו מציירים במחשבתם ברוב פלאות. ולפיכך היו שותים בצמא דברי ספוריו המגוזמים של אותו המלמד ומתחככין ומתקרצפין מתוך עדון והנאה יתרה. – וואהלין, כך היה מספר, מדינה מבורכת ה' היא ומלאה כל טוב. פת חטין אוכלים שם אפילו בימות החול, ופת קיבר כמעט אינה מצויה שם, ויין שותים כמים, לא יין של צמוקים כמו אצלכם, שהוא קיוּהא בעלמא כמיץ תפוחים ואינו ראוי לברכה, אלא יין חמר כמשמעו, כיין קפריסין, מהענבים הגדלים שם לרוב. הרוסילפליישי"ל שלהם, האבטיחים, הבצלים והשומים, הפּראקע"ס והפאלירציקע"ס הם כצפיחית בדבש ומאכל מלכים. וכאן הוא מפסיק בספורו, לבקשת הרבים, ומפרש להם: פּראקע"ס כיצד? אלו חתיכות בשר מרוסקין, כרוכין בעלין של ירק, מתובלין ומטוגנין בשומן יפה-יפה. פאלירציקע"ס כיצד? אלו מעשה קדרה, כמין קנוּבקאות וקוגילי"ך קטנים אצלכם, שאוכלים אותם לתאבון בפסח. ומיד הוא חוזר לענין ספורו ומוסיף לספר: הרחלים – האליה שלהן שמנה ומשקלה כמה וכמה לטראות, ומכּוֹבד משאה היא נמשכת לאחוריהן על עגלות קטנות, וזהו קאד"ה בלשונם שם. אלא שאנשי המקום הדיוטים וגסי-מוח. הקאד"ה מבריא את גופם ומדשן עצם ועושה את ערפם חזק ושמן כעורף השור, אלא שהוא מטמטם את הלב ומצמצם את מוחם ושכלם. יהודי מקומנו יכולים למשכם בערמה לתוך שק כבעלי-החיים ולמכרם בשוק של בהמות. יהודינו יש בידם לעשות שם עסקים טובים להרויח ממון רב. המלמדים שלנו מצוינים שם וחשובים כאתרוגים קורפיים, ומלמדיהם הם בורים גמורים. אינם יודעים לקרוא כהוגן וכותבים נח בשבעה שבושים. בי"ת קמוצה נבטאת אצלם כהברת בּוּ אצלנו, והוא"ו במלאפום היא אצלם אָי. רוח נקרא אצלם ריח ואומרים לכם, למשל: יכנס הריח באביכם!… ואם הדיוטים הם ודעתם קצרה, כנגד זה חכמים הם לאכול ולשתות.

המלמד הזה בקפוטתו החדשה, בפאותיו המסולסלות ובספוריו המגוזמים, עשה את העיר כמרקחה, נתגברה הערבוביא ונתבלבלו הדעות עוד יותר מבתחלה. יש קוראים וצועקים: לוואהלין! במקום שאפשר לעשות עסקים ולהעשות מלמדים. ויש צווחים: לשם – “לפאת ימה, העולה לגבול דודנו ישמעאל”! הכרסנים, אלו בני-אדם מתונים ובעלי כרסין מפונקים, הם אמרים: הבל-הבלים! כל המשא-ומתן בענין זה אין בו ממש, שב ואל תעשה עדיף; לא לכאן ולא לכאן – ואשרי יושבי ביתך! ומכיכי רוחא, הרכים כקנה, מכשכשים בדעתם כבהמה, שמכשכשת בזנבה לכאן ולכאן. והנה מהומה וצוחה ואין לבני העיר מנוחה, עד שנתקבצו לאסיפה גדולה, ואף רבי יעקב ובנימין בתוכם.

רבי יעקב קפץ כדרכו בראש ופתח ואמר: הקולוניות אינן לפי טבע זרע היהודים, בני אברהם, יצחק ויעקב. המלמדוּת והמיתה אין מאחרין לעולם והן מצויות בכל זמן ובכל מקום, והתרשלות הבטחון בהשם יתברך ובמופתיו ונסיו היא עברה גדולה. ולפיכך שביתת היהודים בתוך תחומם חובה היא, ואַתם אַל תצאו איש ממקומו! – הכרסנים הסכימו לדעתו, ומכיכי רוחא, הנמשלים לקנים, נענו לו בראשם. ומיד התרעש כל העם ונתלקחה המחלוקת בין הצדדים. כלם כאחד ממללים, הקולוניתיים את הוואהלינים מקללים והוואהלינים את כבוד מקלליהם מחללים, ויהי קולות וברקים נפץ וזרם דברים קשים ומרים, ומכיכי רוחא מתנועעים ומתנודדים אילך ואילך, לחילק ולבילק. והקולנים מהחבריא של רבי יעקב מתנשאים לעומתם בקצף גדול ומרעימים בקול אדיר וחזק: קבצנִים! לטייל בעולם אתם מבקשים על חשבון אחרים? ותרנים אתם בממונם של אחרים! כמה עזות וחוצפא יתרה היא לבלתי שמוע מה שהגבירים בני העליה מדברים! כסבורים אתם, שהעולם הפקר, אין קהל ואין עדה?… המתינו מעט ותראו, שלא הגיעה עוד השעה לפרוק עול ולהתפטר מן החובות… מן המכס… ומן… רבי יעקב עוד חי וקים ויחיה, בעזרת השם, לאורך ימים!… הקולוניות ביחד עם וואהלין מתלהבים חותים גחלים ופחים על בני החבריא הזו, מגנים אותם ואומרים: רב לכם, מלחכי פינכי, להיות כקלמי לאפרים וכעלוקות לבית יהודה!… ובשעת המהומה הגדולה הזו ישב בנימין על מקומו, משפיל ראשו כדרכו ושותק. כיון שנלאו כלם מלצעוק הגביה את ראשו בנחת והניח ידו על מצחו, לרמז שהוא מבקש לדבּר.

– הס! – קרא זה אל זה ואמר – רבי בנימין יחוה לנו דעת!

– וכי נתקררה מעט רוחכם, רבותי, ונתישבה דעתכם? – שאל בנימין בפנים שוחקות.

– דבּר, רבי בנימין, ונשמע! דבּר, יאריך האל ימיך.

– לחנם אתם מתקוטטים, אחים אהובים – אמר בנימין בקול נמוך ובנעימה כדרכו – ספר קורות עמנו ילמדכם דעת ולא אני, ולבכם יורה אתכם מה לעשות. אבל חבל על הספר הזה, שהוא מונח בארון ורוב ישראל אינם יודעים אותו! לקרוא לפניכם עתה את כל הכתוב בו אי אפשר, כי רב הוא. ובכן אשתדל להודיעכם תמציתו, כפי יכלתי, בדברים מעטים, ואפתח, כמנהג ישראל, בסדר השבוע – היא פרשת לך-לך בשבת זו.

כל העם נשתתקו ועמדו בלי שום תנועה, אין פוצה פה ואין מניד אצבע, כאלו פרחה נשמתם. ובנימין פתח ואמר בלחש: – כיון שהכיר אברהם אבינו את סוד היהדות מיד מתחלת בו פרשת לך-לך ונתטלטל מארץ מולדתו. וכיון שנימול ונעשה בן-ברית, היהודי הראשון בעולם, הרי זה הוליד בן לעת זקנתו. יצחק בנו שנימול ונתיהד לח' ימים הרי הוליד תאומים בפעם אחת, ופרשת לך-לך נתקימה אף בו וטלטל עצמו בעולם. יעקב, איש תם ויהודי כשר, קיים בעצמו פרשת לך-לך וברח מפני עֵשׂו אחיו חרנה, והיה נשוי לארבע נשים והרי זה הוליד שנים עשר בנים; וחזר לקיים פרשת לך-לך וברח מפני לבן הארמי וטלטל עצמו ממקום למקום עד שבא וברח מפני לבן הארמי וטלטל עצמו ממקום למקום עד שבא עם בניו למצרים, שיוסף הצדיק היה שם חשוב וקרוב למלכות. ומשה רבנו, שעדיין בקטנותו היה למוד בפרשת לך-לך, בא והוציא באותות ובמופתים גדולים את בני ישראל ממצרים. ומכיון שקבלו את התורה על הר סיני היו עוסקים בפרשת לך-לך ארבעים שנה במדבר. ואחרי כל התלאות והטלטולים הם נכנסים לארץ כנען ומבקשים לישב שם במנוחה, אבל ישראל אין להם מנוחה בעולם הזה והם נדחקים משונאיהם מסביב. ואחר כך, כשחס עליהם הקדוש-ברוך-הוא והושיבם על אדמתם, והרי יש להם נחלאות ובית הבחירה ויושבים איש תחת גפנו ותחת תאנתו ונהנים בחייהם, מיד קפצה רוגזא ביניהם ונתפרדה החבילה לשתי כתות ולשני בתים נבדלים. היו סוטרים וחובלים וממיתים אלו את אלו, עד שבא שמלנאסר מלך אשור ויאמר לישראל: לך-לך לחלח וחבור ולקצוי ארץ, שהפלפל השחור גדל שם. פזרם בין האומות ונטמעו בין הגוים, ועדיין לא נודע היכן הם. לאחר זמן בא נבוכדנצר מלך בבל ויאמר גם לשבט יהודה: לך-לך מארצך! – לימים שבו קצת מהיהודים לאדמתם, אלא שהם עבדים עליה וחייהם אינם חיים. האויבים מצירים להם מחוץ והם מצירים זה לזה בינם לבין עצמם בבית. כך נמשך להם הזמן בעניים וביסורים קשים, עד שבא טיטוס הרשע וחזר להם פרשת לך-לך, ועד היום נשאר להם הדבר בזכרונם. מזמן ההוא ואילך פרשת לך-לך הולכת ואינה פוסקת…

– זהו רבותי, קיצור ספר קורות ישראל – סיים בנימין דבריו בקול נמוך ובאנחה שוברת לב – זה ספר קורות ישראל ישן נושן וחדש תמיד… מתחלתו ועד סופו אינו אלא “לך-לך”, נדנוד אחר נדנוד וטלטול אחר טלטול, בהפסקות מועטות של מנוחה ביניהם. לך-לך, עמי, ואל תעמוד!

– הליכות עולם לו, לישראל, הוא אומר! ישראל אין לו מנוחה ואבדה כל תקוה לעתיד לבוא! – נשמע קול תלונה וחרוק שנים בפמליא של רבי יעקב מצד אחד.

– הסו, חנפים, הסו, מלחכי פינכי! – גערו בם בנזיפה מצד השני – ידבר נא, ידבר, רבי בנימין!

– העתידות בידי שמים הם – התחיל בנימין מדבר אחר שנשתתקו כלם – ואני מאמין ככל אחינו בני ישראל בישועת הבורא, יתברך שמו, לקץ הימין, אבל עד העת ההיא חייב כל אדם מישראל לעשות בעצמו לרוחתו ולפרנסתו, ואם הורע מזלו ומטה ידו כאן הלא ילך לשם… קומו ולכו, רבותי, ויגד לכם לבבכם וכשרונכם את הדרך שתלכו בה ואת המקומות שתבואו אליהם: החובבים את האדמה ילכו להקולוניות, המלמדים למקום פלוני והרוכלים למקום אלמוני. אמנם בהיותכם רחוקים זה מזה במקום תהיו קרובים זה אל זה בלבבכם וידעתם כי אב אחד לכלכם, עם אחד ובני ישראל אתם. לכו, אחי, ואל שדי יתן לכם רחמים ויברך אתכם!

– כן דברת, רבי בנימין, יאריך האל ימיך! – קרא העם – יעצת בדעת ובחכמה, אבל איך נלך ובידנו אין פרוטה? ראה עמידתנו דלים וריקים ואנו צריכים סיוע להוצאות הדרך!

– מצדי – השיב בנימין בדמע – מצדי הריני מוכן ומזומן ליתן הרבה יותר מכפי כחי, יתנו אף אחרים אפילו רק כפי כחם ואפילו פחות מכפי כחם לדבר מצוה זו, וכדאמרי אנשי “ממעה ומעה נתמלאה הסאה”.

– יהודים! – נזדעזע רבי יעקב ממקומו ונהם כארי – איני מכיר אתכם עוד ואיני יודע מה זאת היתה לכם היום, יהודים! אוי, אוי! קורא אני ומתמיה, איך אפשר ליהודים לשמוע דברים כמו אלה מפי רבי בנימין שלהם ונפשם לא תהא סולדת בהם!… הרי הוא חלול-השם ובזיון התורה הקדושה להפוך דבריה לדברי ליצנות! – אי שמים! הוי תורה הקדושה! הוי אבות הקדושים הרי זה בא ועשה פני הסדרה לך-לך, במחילת כבודכם, כגוונא ד"מאנדריש". ראוי לקרוע!…

– אין עוד מה לקרוע! הכריזה בת-קול מתוך קהל העם, העומדים צפופים – אלו מבני הכנופיא… הרי זה כבר קרעו אף את העור, מעל החיים ומעל מתים".

– עז-הפנים – גער רבי יעקב בנהימה – מי הוא זה ואי זה, דחציף כולי האי….

– שמע קולנו! – קוראים יהודים בקול בוכים – צר לנו, רבי יעקב! רע וצר לנו מאד. עשה מה למעננו ויתקבץ ממון להוצאות הדרך!

– אין ליהודים לבטוח אלא במלך חי העולמים, אבינו שבשמים, ברוך הוא וברוך שמו! – מוכיח רבי יעקב את העם במוּסר השׂכּל וענות צדק – ה' ילחם לכם: מי שנותן לחם לכל בשר ומפרנס ביצי כנים יפרנס גם את יהודיו היקרים, עם סגולתו. לתת – אינו יכול אלא הקדוש ברוך-הוא בכבודו ובעצמו. – שבו לכם עם החמור, עד שיבוא הרוכב על החמור… כך אומר לכם אני, אני רבי יעקב!… אל תשכחו, אחים, את חובותיכם… לפרוע… לצרכי הרבים, מלבד שאר דברים… ומה שאתם חייבים לי וגם… מפני אלהי יעקב אין לברוח!… הללוהו באמירת תהלים, בסיגוף הגוף ותענית; הללוהו בתוף ומחול – בסוף הרי ימחול לכם חטאותיכם והאל הטוב ירחם.

בנימין קם ממקומו שותק ומחריש ויצא מן הבית, ואחריו יצאו כל העם, והאסיפה נגמרה בלא כלום.

בלא כלום להעניים האומללים, ובנשיכה לבנימין – נשיכת שועל שרשמה נכּר.

רבי יעקב בצאתו בשלום מהאסיפה קבל עליו בנדר, לענוש את בנימין בעקיצה קשה, שיהא מרגיש הכאב לעולם. ורבי יעקב אומר ועושה, מדבר ומקיים. לא היו ימים מועטים ונראה בכבודו כנגד ביתו של בנימין בית מרזח חדש ויפה, ששם היו פני העיר שותים וסועדים את לבם בנהירו דאנפין וחדותא.

בנימין, פרנסתו אינה עוד בריוח כבראשונה, והשעה הרי היא דוחקת אותו. שרה אשתו זקנה קפצה עליה ונתכרכמו פניה מרוב צער ועגמת-נפש. חרוזי הפנינים ועיר של זהב לא נראו עוד בצוארה אפילו בשבת ומועד, והם מתמשכנים למלוה ברבית. אלא בנימין עדיין אינו מתיאש ודרכי חייו לא נשתנו אפילו כמלא נימא. עדיין הוא יושב בחדרו ומעיין בספר, מסיח שם עם בני-אדם בנעימה ובדעה מיושבת כבתחלה.

כך מתחזק ועומד על הרוב אילן, שהתולע נוקר שרשו למטה. בחודש האביב הוא מתכסה בעלים ירוקים ומלבלב וכמעט שאין מכירים שבתוכו הרקב ועש אוכלו, עד שהתולע, מלאך-המות שלו, דוקר בו כמקדח הדקירה האחרונה – והוא נופל מלוא-קומתו ארצה…

ד

צרה חדשה התרגשה ובאה על עירנו ובנימין נפגע ושקיל למטרפסיה, לכפר על כל עוונותינו.

בשעה שהשכלת הדור החדש נתפרצה כמגפה בארצנו ונגפה את ילדי עמנו בית ישראל, לא נתן הקדוש-ברוך-הוא ברחמיו המשחית הזה לבוא בגבולנו. ימים רבים לא הרגישו בצרה הזאת וק"קנו כמנהגה נוהגת. אמנם כן, ממרחק הגיעה השמועה על מיני יהודים מתברלינים או מצטרפתים, שנתפטרו מהיארמולקה" והולכים בגלוי-הראש, ועל ספרים חיצונים, ששורותיהם קצרות, נקודים בסימנים פסולים; אבל כל זה לא עלינו נאמר. הרוח – רוח הטומאה – לא לקח את יהודינו בפתויו, נוח לו ליצר-הרע אחר קשה מברזל שיפתנו ולשד שבשדין, שיהא כופה אותו לעשות דבר כזה… ולכאורה היה נראה שאנחנו בטוחים ממכשול חטא ועון, והשטן לא יתגרה בנו, אבל פתאם היתה מהומה וצעקה גדולה בעיר: אוי ואבוי! הקליפה ממשמשת ובאה! הקליפה הנה זה באה!

אצל אברך אחד – ולדאבון נפשנו הוא חתנו של פלוני מפמליא של רבי יעקב – נמצא מתחת הגמרא, שהוא לומד בה, “טרפה-פסול”! – בדקו פושע-ישראל זה ונתודע הדבר – אי שמים! – שהוא אינו יחיד ואינו ראש וראשון בדבר העבירה, ואבי-אבות-הטומאה הוא אחר, ועמו בחורים ואברכים מבעלי-הבתים החשובים! בדקו אותם, ועוד הפעם נתודע הדבר – ווי, ווי! – שהם עזי פנים נוראים ואינם מתיראים מפני כל… הקליפה, רחמנא לצלן, נטלה את בינתם והעבירתם על דעתם ועל דת ישראל. לא די שהם בעצמם נתקלקלו, עוד קלקלו אחרים. אנשי המקום מצטערים, מתמיהים ומתגעשים על מעשה רע זה ונוע תנוע כל העיר. אבות ואמהות דואגים לבניהם, שמא תדבק אף בהם הקליפה בשעת הסכנה הזו. יהודים כשרים, שוטרי עליון לעשות משפטו ודינו בארץ, עומדים ומקנאים לו קנאה גדולה בטענות ובתביעות ובקצף גדול, מצייצים בשפתותיהם ואומרים: הלה' יגמלו זאת?!… וישראלים פשוטים אף הם צועקים, ואמנם אינם מתכונים בצעקתם לשם שמים אלא לשם הצעקה גופה – בין כך וכך הרי לפניהם ענין להתעסק בו ואינם יושבים בטלים. ויותר מכלם צווח רבי יעקב. ולא לחנם צווח והעיר כל חמתו: האחת, הרי הוא מנהיג הצבור ועליו ק"קנו עומדת. חטא הקהל מידו יתבקש – לפי דעתו – והוא עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים, יתברך, בשביל כל ישראל. “למה, רבי יעקב – יאמר מלך עליון, ברוך הוא וברוך שמו – למה לא היית מעביר, כבקרת רועה עדרו, את צאני ישראל עם קדשי תחת שבטך, בכדי שידעו, שאין העולם הפקר ויש שופטים ושוטרים ואפוטרופסים בארץ?!” והשנית, הרי באותו המעשה המגונה היה נוגע חתנו של מקורבו, מאנשי סייעתו. העל אלה יתאפק ויחשה? והשלישית – טעם שלישי זה אותו ליחשו שונאיו ויהא נא כמוס עמנו בצנעה – הרי כל אותו המעשה בעצמו אינו יפה לעסקיו של רבי יעקב. לבו נבא לו, הקליפה הזו, כשהיא נדחקת חס-ושלום עם מיני ספריה המשונים לתחום בני ישראל, מיד היא גורמת רעה לו ולעסקיו ושמו מתחלל. פנה הודו פנה זיוו, והיה כעטלף החונה במרתף אפל, בשעה שקרני אור בוקעין לתוכו ושמש זרחה עליו…

דבר למד מענינו הוא, שבעת צרה ומהומה הזו, לא היו שוכחים את בנימין והכל רצים אליו דחופים ומבוהלים, לוחשים באזניו ומרבים לספר באותו המעשה הנורא. קרוביהם של אלו האברכים הפושעים נוטלים ומוליכים אותם לבנימין, בשביל להוכיחם בדברי-כבושין ולהכלימם ברבים. בפני בנימין, כך היו מדמים בלבם, לא יהיו מעיזים פניהם, והוא יגער בהם ויודיעם, שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם.

אבל בנימין מקבל את האברכים בכניסתם בסבר פנים יפות, מפנה להם מקום לישיבה ופותח בשיחה, שלא מענין המאורע, לכאורה, אלא שבמשך הדברים השיחה הולכת ומתקרבת יותר ויותר לגוף הענין. ובשעה שדעתם של האברכים מתישבת עליהם והם מספרים עמו בפנים צוהלים, פתח בנימין במשל פיו ואמר בנחת ובנעימה כדרכו:

– בשלמא אַתּ, חוה, כשאכלת מעץ הדעת יש לך פתחון פה לומר: יצרי השיאני, אבל מה לך שנתת ממנו אף לאדם אישך וימות?!

– הא למדת – נתעוררו האברכים בפליאה גדולה – שהשכלה גופה עברה היא, וקשה לך מפני מה אנו, החטאים בנפשותינו, הבאנו עוד אחרים לידי חטא וגרמנו להם רעה גדולה?! מכירים אנו ויודעים כלפי לייא! וכי כן, רבי בנימין, מרמזים דבריך?

– כן, בני, כן.

– ודעתנו לא כך היא! – אומרים האברכים בשחוק של קנטור, מתלהבים ומתכוונים להחכים את בנימין הזקן בהוכחות ודיוקים, שהשׂכּלה היא כך… שהשׂכּלה כך וכך… ליהודים היא עוז ואורה. וכך הם הולכים ומפליגים בשבח ההשכלה עד שגמרו עליה את ההלל הגדול ונשתתקו. באותה שעה נושא בנימין שוב משלו, יורה בו כחץ ואומר:

– עץ הדעת בעצמו אינו רע, ורע הוא זה בלבד, מה שאדם וחוה, מיד כשטעמו מעץ הדעת הביטו על עצמם בכלמה ונתביישו, הרגישו בעצמם שהם אומללים וערומים והתחילו להתלבש על פי המוד"ה הראשונה. ואם לשעבר בגן-עדן הרי זה היו אומללים ושרוים בצער, עכשיו ובמקום אחר על אחת כמה וכמה!…

האברכים הבינו עד היכן דבריו של בנימין מגיעים והתחילו כלם בבת-אחת לטעון כנגדו. ובשעה שמעתירים עליו תשעה קבין דברים הם מפצירים בו לשתוק ולשמוע, אף על פי שבנימין מדעת עצמו שתק ולא נכנס לתוך דבריהם. וכשנפסקה השיחה באותו ענין קם בנימין ממקומו והתחיל מטייל בחדרו עקב בצד גוּדל, ואחר כך עמד אצל החלון לפני פרדס קטן בתוך חצר, שהיה חומד לישב שם בימות- החמה ונהנה הנאה מרובה מכל אילן ואילן ומכל שיח ודשא עשב.

– בוקה ומבולקה וזועה בחוץ! – קרא בנימין משתומם ונשקף בעד החלון – נשיאים ורוח וקרח נורא! ימי הפורים עברו וזמן האביב מגיע, והחורף עוד מושל בארץ בכל עזוז נוראותיו.

החורף הראה באמת כח מעשיו בזעף, כחיה רעה פצועה מחצים ואבני בליסטראות ומרגשת שבא קצה, והיא מתעוררת באכזריות רצח לנקום נקמת דמה בטרם תלך מארץ ואיננה. רוח סערה התחולל בנהם ויללה כיללת זאבי-ערבות רעבים, מפרק גגות ומעלה עמודי שלג מעל פני האדמה ומערבב אותם באויר העולם עם פתי קרח חדשים מקרוב באו מתוך חשכת העבים, המלבישים כל השמים קדרוּת ומעציבים רוח כל איש בפניהם הנזעמים. על רהיטי הבית ושפתיים מתחת הגג עומדים קדורנית עורבים בנוצה זקופה וצואר מצומצם להתחבא מפחד הסער, אשר קרם בדרך. עומדים בחיל וברתת, כמשתאים ומשתוממים על המראה המוזר אצלנו בעת כזאת, שיושבי תבל ושוכני ארץ, שם במדינות ההן, הרי זה כבר מתענגים על נעימות האביב, ומתוק להם האור וטוב לעינים לראות את השמש! – העצים לפני החלון, הערומים ואין בהם סימן של חיים, כחבילות גדולות של קנים יבשים, משפילים ראשם ומתנודדים לרוח, הסוער עליהם בגבורתו, ונדמה כי עוד מעט והם מתפוצצים ונעשים גל של בקיעים.

כל האנשים בתוך הבית אימה חשכה נופלת עליהם, והם מספרים באותה הזועה והרוח הרעה השוררת בחוץ.

– חבל על האילנות שלי דאבדין כלם! – קרא בנימין במר נפשו כמתיאש – החורף הזה עם קרחו הנורא וזועותיו, לפי דעתי, כלה הוא עושה אתם!

– אל תירא, רבי בנימין! – מנחם אותו אחד מהאברכים בשחוק זה, שפירושו: אתה מדבר, סבא, לא בדעת, במחילת כבודך. בענין זה קח מפי תורה ואאלפך חכמה – פחדך, רבי בנימין, פחד מדומה הוא, והדבר אינו כן, כמו שהוא למראית עין. ובאמת דאגה התולדה להאילנות שבגנך. בכדי לקיימם עכבה בתוכם לשעה קלוח הלחלוחית של חיים והצניעה אותם בזהירות יתרה. כמו שמצניעיון במרתף את האוכלין, מכוסים וטמונים יפה-יפה כהוגן, בשביל שלא יפסידם הקרח.

– כמה גדולים מעשי אלהינו! – קרא בנימין בתמיה – ומה היה, דרך משל, מהרהר אני בלבי, אלמלי הפליאו לעשות איזו תחבולה בחכמה, שהלחלוחית תצא עכשיו בחורף חפשי ממצפונה, ועני האילנות יהיו מתכסים בעלים? אומרים, שהאצטגנינים עשו בראשונה מעשים כאלו.

– אין אלה אלא מעשה להטים ואחיזת-עינים – השיב עוד אחד מהאברכים – ובאמת על ידי תחבולות בני-אדם, מעשה תעתועים, היו האילנות כלים ואובדים. חיי-שעה מדומים ומלאכותים היו עולים להאילנות אחר כך במחיר אבּוּד חייהם לעולם. הקור היה פוגע בלחלוחית ומאבּדה, הענפים עם העלים המלאכותים היו מתכמשין לאלתר ונושרין, ואין צריך לומר פירות שלא היו מעולם.

– אם כן, בני – אמר בנימין כמתמיה – הרי אתם מעידים, שכל מה שעשה הקדוש-ברוך-הוא בעולמו טוב ויפה ומתוקן בחכמה. ולמה אין אתם רואים בבני ישראל היום ובמעמדם, שהם עכשו בו, את כח מעשיו של רבון העולמים וגבורותיו הללו שבהאילנות בימות החורף? וכי לא כך הוא, בנים אהובים? השמים מתכסים היום בעבים שחורים; מכל צד מתרגשות רוחות רעות, זיקין וזועות; היהודי מתנודד אילך ואילך, משפיל ראשו לפני הרוח ואין לו מנוחה אפילו רגע אחד, וכמדומה שעוד מעט והוא נופל ונעשה גל של עצמות, אלא הלחלוחית של היהדות צפונה עמוק-עמוק בקרבו ומשתמרת בשמירה מעולה. יש בתוכו לפני-ולפנים רוח חיים, נפש ונשמה. ובכן יהי רצון, שיניחו לו עכשיו ולא ישתדלו בכל מאמצי-כח לתלות בו, על ידי מעשה תעתועים ולהטים קודם זמנם, מיני עלין האלו, שמלבד חולאי הנפש ויסורים ומכאובים לא יצמחו מזה פירות כל עיקר! לאחר ימים, אם ירצה השם, כשתזרח החמה באור פניה, הרוחות ישתקו והאויר בחוץ יתמזג כראוי, הבאים – יקוּים בו מקרא שכתוב, יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה. ואם יש ביד בני-ישראל בזמן שהשנים כתקונן למלאות פני תבל תנובה – הרי יבוא ספר תולדות בני-אדם ויעיד בם.

דברי בנימין פגעו פתאם כברק בהאברכים, איש אל אחיו תמהו לא מצאו מענה. אלא שהגדול שבהם ננער תחלה מתמהונו ואמר בנפש מרה:

– נמצא, שגזרה היא מלפניך, רבי בנימין, שלא נלמד כלום! אבל מה נעשה אם נפשנו חשקה במדע, להבין ולהשכיל ולראות חיים כשאר בני-אדם?

– שמעו, בנים! – השיב בנימין – ללמוד חכמה ומדע אתם רשאין, אבל דוקא על התנאים האלו: ראשית, אל תהיו מסיחים דעתכם בשעת הלמוד מהזמן שבו אתם חיים, ומכל מה שנעשה עתה סביבותיכם, ונשמרתם מאד לנפשותיכם. הוו זהירין מאד שלא יתפרץ בנפשכם הקרח מבחוץ ויפסיד לחלוחית היהדות שבכם. וקבלו עליכם מלכתחלה, שלא תבקשו מלמודכם טובת-הנאה מרובה, אושר ותענוגים בחייכם, חוץ מהתענוג הזה בלבד, שלב האדם מרגיש מידיעתו איזה דבר חכמה על-בוריו. אדם מישראל, כשהוא עוסק בחכמה, למודו צריך ומחויב להיות לשמה, וזהו מפני שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שאין מתן-שכרה של חכמה ליהודים אלא רק לעולם-הבא… והשנית, יהי רצון מלפניכם, שתכבשו תאות לבכם בזמן זה, שמדת-הדין גוברת, ולא תכופו ההר כגיגית על אחרים, שיקבלו את השכלתכם, שמא על ידה אתם עושים אותם אומללים ביותר. בקשו ותמצאו איזו ענינים מועילים אחרים לזכּות בהם את אחיכם, אם שלומם טובתם אתם דורשים בכל לבבכם…

הדברים האלו, שיצאו מלב בנימין, נכנסו בלב האברכים. בדמעה על לחייהם החזיקו בידו ונשבעו, שיזכרו את דבריו ולא ישכחום עד עולם.

כשנתפטרו האברכים ויצאו בלב נשבר, היה בנימין עצוב ונפעם כאיש נדהם ועיניו חמרמרו מדמעות. רגעים אחדים היה שקוע בהרהורי-לבו ושתק ואחרי כן הניע ראשו באנחה ואמר לבחש כמדבר לעצמו:

– מה פשעו ומה חטאתו של ילד עני ואומלל, של יתום נעזב ונעלב זה, אם דמיו רותחים בילדותו, כדמי כל הילדים אשר כגילו?! אם גם נפשו חשקה לראות כבוד יה בארץ החיים, לחיות ולהשתעשע בדמי ימיו עם כל יושבי חלד? לא, יתום אומלל – אומרים לו בעולם – דמיך אל יהיו חמים… לא, ילד מסכן, אין לך ילדוּת בעולמך! אל לבן-עני תשוקת הנפש, ובמקום אחרים על תעמוד, שהם רשאין ולא אתה ומה שלפניהם אושר וסם-חיים– לפניך צרה וסם-המות…

לבי לבי על הנערים האלה! – סיים בנימין קינותיו, נושא עיניו להאנשים היושבים לפניו – בנים נחמדים המה ונעימים…

ורבי יעקב לא שקט ולא נח, לכבוד המקום ולכבוד התורה. על פי גזרתו כבר גלה אותו החתן מבית חמיו ונאנס לתת גט-פטורין לאשתו אומרים, שהחתן, האפיקורוס הזה, ורעיתו אשת-נעורים, דרו באהבה וחבה, והנאהבים והנעימים האלה נפרדו בבכיה, ועמם ביחד בכתה גם בתם, ילדה קטנה, שנשארה יתומה שוממה בימי עלומיה. וגם אחרי כן, כשהילדה האומללה היתה פורשת ידיה, מחפשת בעיניה ובכה תבכה תמרורים וקראת: א-בא אבא! עיני האם העצובה הורידו כנחל דמעה ובקול דממה שובר לבבות אף היא תיבב ותשיב אמריה לה: הסי, בת, אין אב!… אוי לנו! שוממות היינו גם שתינו… הסי, בתי, הסי!…

ובעת שרבי יעקב היה מזמן את עצמו להעביר שאר החייבים תחת שבטיו, נודע לו מפי השמועה, שבעלי-סייעתו מסרוה לו בדברי שקר הרבה בדויים מלבם, כי בנימין נשא פנים להקליפה ואלה האברכים פושעי-ישראל מצאו חן בעיניו ודבק בם והיו לאגודה אחת! קפץ רבי יעקב ונשבע באש חמתו לקעקע ביצתו של בנימין ולטרדו מן העולם. בנימין הרי אפיקורוס הוא ומצוה לרדפו, ואסור לרחם עליו – לא היה צריך רבי יעקב לחפש תחבולות ביגיעה רבה, בידו היו מיני לחשים מוכנים תמיד – ולחישתו לחישת שרף.

לא היו ימים מועטים נכנס פתאם לבית בנימין הממונה על מכס היין עם איזו מהשוטרים; תהה בקנקניו וסגר את בית-המרזח שלו. ולא די שקפח בנימין פרנסתו ונשבר מטה לחמו לעת זקנה, אלא שהיה מוציא מביתו כל מטלטליו ולוה מעות, בשביל לפרוע את הקנס שנטלו עליו. מעשה עלילה נעשה לו בסתר…

ה

המסחר בספרים התעה אותי מביתי לנסוע מעיר לעיר בכל תפוצות ישראל, ובכל זמן טלטולי בדרך הכל נשכח ולא היה לי בעולמי אלא סוסי וד' אמות של העגלה עם סחורתי בלבד. כשבאתי לאחר ימים לק"קנו נודע לי, כי בית בנימין, נחלת אבותיו, נהפך לזרים, וכל מטלטליו נמכרו מפני נושיו. שרה אשתו מתה בנפש מרה מרוב עוני ויגון, והוא חיי צער יחיה בגפו ואין עוזר לו לעת זקנה. ורבי יעקב – שלם בגופו שלם בממונו עדיין הוא נוהג שׂררה ומטיל אימתו על הצבור בעזרת השם, שנטל לעצמו ביד רמה, ובקרב מקורביו יתקדש. רבי יעקב עוד ינוב בשׂיבה, מתערה כאזרח רענן, ועזי-פנים חדשים יציצו מעיר כעשב הארץ על ידו, למלאות את מקומו בשעתם תיכף אחרי פטירתו ולא תהיה חלילה רגע אחד עדת ה' כצאן בלי רועה, כעדר בלי כלבים. ובני ק"קנו, כבשים תמימים, נאלמים וחרדים, נענים ואינם פותחים פיהם. פעם אחת נכנסתי בדברים עם אנשי-שלומי ממוקירי בנימין, ונתעוררתי ברחמים על מה שהגיע לנכבד זה מאיש חרמו הנקלה, והנה אין עונה אמריו מהם מיראה ופחד רק אחד בלבד לא יכול עוד להתאפק, כי הציקתהו רוח בטנו, ובפנותו כה וכה וירא כי אין איש זר זולתו נאזר בגבורה, גחין ולחיש באזני בקול דממה דקה ובקצף גדול את דברי האָלה הנוראה הזאת:

– יענקוץ, יכנס הרוח באבי אביך!…

האנשים אשר היו עמי לא שמעו, או עשו עצמם כאלו לא שמעו קול מלחש זה, המוציא רוח מאוצרותיו, ובכל זאת חרדה גדולה נפלה עליהם ונחפזו לברוח איש לעברו, ואני נשארתי לבדי, אחריהם ראש הניעותי ושחקתי בדמע שחוק גדול…

א

אין קול ענות נמלטים מתוך השרפה ואין קול ענות הנסים מפני לסטים מזוינים – קול ענות יהודים, הצובאים על בית נתיבות-הברזל בכסלון, נשמע ברמה. אחינו בני ישראל שם רצים דחופים ומבוהלים, צרורות קטנים וגדולים בידיהם ועל שכמם, וביניהם נשים מתבוססות בכרים וכסתות גם עוללים ויונקי-שדים בוכים, וכלם דוחקים זה את זה והודפים בצד ובכתף ומטפסים ועולים במסירת-נפש על ידיהם ועל רגליהם בסולמה של העגלה ממדרגה שלישית, בשביל לכבוש שם מקומות לישיבתם ביד חזקה וזרוע נטויה. ואני, מנדלי מוכר-ספרים, מסובל במטלטלין וכלים מכלים שונים, הנני אוזר כגבר חלצי ומטפס כורע וקורס בצבור כאחד מהם. ובאותה שעה, שאנחנו היהודים זריזים ונחפזים לעלות ברגזה ובדאגה, שמא יקדמנו אחר, חס ושלום, ומבטים בפני הממונים על העגלות בבקשה ובתחנונים, כאלו נסיעתנו שם היא חסד חנם ומדת הרחמים מצדם, – שאר הנוסעים מאומות-העולם מטיילים בעזרה לפני בית-הנתיבות וממתינים עד שיצלצל הפעמון בשנית או בשלישית ויכנסו לתוך העגלות במתינות וכל איש על מקומו יבוא בשלום. אחרי המהומה והמבוסה והמבוכה שבשעת העליה מבחוץ גברה הטרדה מבפנים בכבוש המקומות. יש קנו מקומם לאלתר ברגע אחד, ויש שלא באו עוד אל המנוחה כחפצם ומתנודדים כה וכה. יהודיה כרסנית, חטמנית ודברנית נדחפת ובאה והכבודה לפניה, וכאשר באה כרעה נפלה על צרורותיה, ופניה וכל תנועותיה כברבור זה, שנקנה בשוק קודם הפסח, משהובא הביתה והותרה הרצועה מעל רגליו הוא משתטח על הרצפה, זנבו וכנפיו פרושות וצופה ומביט בּשַׁמּוֹת ושאוֹף לכל רוח. ואחריה עד אשה אחת באה בפתח, מתרפקת על מצעותיה וסמרטוטיה וקוראת לילדיה: גושו, עושו, חושו! בחמת רוח ובקול רעש גדול. היא האשה, אשר הוכיח ה' לי לשבת אתה במחיצתה בדוחק גדול עם בעלה ורוב בניה, וחבילות-חבילות מטלטליה וכסתותיה לי חומה מימיני ומשמאלי.

חידוש היה לי כל ענין הנסיעה הזו במסלת-הברזל, שלא עברתי בה מימי, והייתי תוהא על כל מה שעיני רואות שם. צר לי המקום בעגלה ואני מצטער ואיני מזיז עצמי, אלא יושב דחוק בכובד-ראש ומזיע. לשעבר כשהייתי נוסע בקרון בכל תפצות ישראל, הישיבה בדוחק, בין חבילות הספרים שבתוכו, לא היתה קשה עלי, ואין צריך לומר הזיעה, היא היתה ערבה עלי מאד. מי שהיה בדרך בתקופת תמוז, בשעה שהקדוש-ברוך-הוא מוציא חמה מנרתיקה בצהרים, עוף לא פורח, שור באחו לא גועה, היער לא מזדעזע, וחריות של עצים לא מתלחשים, אלא כל העולם שותק ומחריש, והוא נשתטח על פניו בקרון כמותי והזיע – זה טעם טעם בזיעה, והדחיקה מתשת את כחי. סבור הייתי שמא גרם העון ונשתנה טבעי ומדתי הישראלית ואיני כדאי ומוכשר עוד לקבלת שתי מתנות טובות הללו, שנכתרו בהן זרע-קודש, אבל מנהגו של מרי-דעגלה עם המסובים בכאן ומנהגיהם של המסובים זה עם זה והרפתקאות שעברו עלי בשעה מועטת פירשו לי מיד, שהשנוי הזה אינו בי בעצמי ובתכונת נפשי, חלילה, אלא באמצעי הנסיעה המשונים. כי לא הרי הנסיעה בקרון בימים ההם כהרי הנסיעה ברכב-הברזל בזמן הזה: בקרון אני שלי והבחירה החפשית שלי. אם יש לישב בדוחק שם שורות-שורות של בני אדם, שנים כנגד שנים ואחד יוצא זנב, עד שישתתפו ברגליהם ואיש באחיהו ידובקו כדגים-מלוחים בחבית אחת – הרי הברירה בידם, רצו יושבים צפופים בקרון ומסגפים עצמם, רצו יורדים משך והולכים ברגליהם ואין מוחה בידם, הלא כל הארץ לפניהם. וזו לבדה, שהברירה היא ברשותם, דיה להפיג צערם, ובשבילה יסוריהם יסורים של אהבה. מה שאין כן ברכב-הברזל, שם אני איני שלי והבחירה אינה שלי, הריני כשבוי בבית-האסורים ואיני רשאי להפטר מצרת הדחיקה אפילו רגע אחד. והוא הדין בזיעה, אינו דומה מזיע ברצון למזיע באונס. ולא זו אף זו, שהקרון נפלג מן הישוב עם קצת בני-אדם והרי הוא קולוניא קטנה של ד' אמות, שמקרבת את יושביה עד שנעשים כגוף אחד. ימי נסיעתם נמשכים ובאים: הנה ערב והנה בוקר יום אחד, יום שני, יום שלישי… דיה שעתם להתבונן לכל דבר בדרך ועת להם לכל חפץ שם. השמים כיריעה על ראשיהם, והארץ תעבור כל טובה על פניהם, מחזה שדי יחזו על פני תבל ארצו ונהנים מזיו הבריאה, וגם כשהעגלה נהפכת פעמים – אין רע, הארץ עתידה לקבל כאם רחמניה את בניה אלה לתוך חיקה ברצון. וכנגדו רכב-הברזל הוא עיר נוסעת בהמונה ושאונה, עם קהל תושביה למפלגותיהם ומדרגותיהם, בשנאתם וקנאתם ותחרותם ומשאם-ומתנם וריבם. למרחבי ארץ יסעו וללא יביטו כבוד התולדה – הדר הכרמל והשרון מעשה אלהינו.

הממונה על התקיעות למסע את העגלות תקע בחלילו וְעָבְרָה הָעֲבָרָה. פני היהודים נהרו ודעתם נתישבה עליהם. התחילו להסתכל איש בפני רעהו, לחקור ולדרוש זה את זה: מה מלאכתו ומסחרו, מאין הוא בא ולאן הוא הולך, כמנהגו של עולם. רחוקים נעשו קרובים, כאילו חברים הם מימי נעוריהם וקראו זה את זה בשמותם. חיים פתח את אוצרו הטוב – את ילקוטו, והוציא משם בקבוק יין ושתה ונתן גם לשמואל, ושמואל נתן לחיים מפתו ומבצליו וקשואיו, אשר עמו בשקו, וייטיבו את לבם. שמריל מסר לאנשיל מנה ומאתים בבקשה, שיטריח בכבודו ובעצמו למסרם למחותנו ולד"ץ הסוחר בעיר משכנו, וראובן שלח דברים שבכתב ושטרות ביד שמעון ללוי מוכר-תבואות במקומו, ותהי כל העגלה לשוק של תגרים. ישראל עמנו עוסקים בהלכות פרנסה, אלו לאלו שואלים ואלו לאלו ממללים וסביבם נשׂערה מאד. גם עלי נחה רוח המסחר אמרתי להתעסק במכירת ספרים, אבל מיד חזרתי בי על-כרחי, מפני שחבילותי נשתקעו בגל גדול של צרורות אחרים, ואי אפשר היה להעלותן משם אלא ביגיעה רבה וביד חזקה, ואני הנלחץ והנדחק מסביב לא מצאתי ידי באותה שעה. ובכן ישבתי בטל על חודו של ספסל, שרוי בצער ומתבונן לבני-לויתי, שעמי במחיצתי. אשה רעת-המראה ודקת החוטם יושבת ממולי על כר גדול, שמתוכו נוצות מבצבצות ופורחות לאויר העולם. עיניה רכות, עור-שפתיה יבש ומרוסק ופניה מצטמקים כתפוח צלוי. משעת בואה אין לה מנוחה רגע אחד מילדיה, שמטרידים אותה במשאלותיהם ובדברי ריבות ביניהם. שלשה, הקטנים שבהם, טרודים בחילוף המקומות אצל אמם, עולים ויורדים לרגעים ודוחקים אותה מצדיה. ובחיקה תינוק מתנמנם, אחרי שגעה בבכי ונחר גרונו, דמעתו עוד על לחייו, שאין בהן טפת דם כחרדל, ומנשם בכבדות. ואצלי יושב בעלה, יהודי בסימניו: איש כחוש וגבה-קומה, צוארו דק וגבו כפוף מעט, חוטמו ארוך וזקנו אינו מגודל. בעיניו עצבת מסותרת ועל שפתיו כשחוק מר. לימינו בתו הבוגרת יושבת שוממה ועצובה ושתי נערות קטנות נשענות על ידה. את חטאי אני מזכיר, כי מתחלה מאסתי את שכני אלה, היו עלי לטורח כמסיגי גבולי, וקללתי בלבי את מזלי הרע, שזימן אותי עם מיני בריות משונים וטרחנים כמותם במחיצה אחת; אבל כיון שנסתכלתי בהם היטב נהפך לבי בקרבי וחשבתי עליהם מחשבות אחרות. מלבושם ותארם ורשמי פניהם, המושחרים כשולי-קדרה, העידו בם, כי ראו עני בשבט עברתו – ונתמלאתי עליהם רחמים. האנחות שהיו יוצאות פעם בפעם מלב האם השוממה שברו חצי גופי, והשתדלותם היתרה של האב והבנים שפלי-הרוח לצמצם את עצמם בכדי שלא ידחקוני, נגעה עד נפשי. ויותר מהמה העירו בי חמלה רבה פני התינוק הנרדם בבלי כח, בהשתפך נפשו אל חיק אמו. כל אלה השפיקו לי לצייר בדמיוני תמונה נוראה מחיי צער של המשפחה העלובה הזאת. אז ראיתי בחזון חיי צער של הרבה משפחות אומללות בעמנו, עם עני ודל, איך הן נמקות במצוק ובחוסר כל וסובלות דומם את ענין ומכאובן –ובמסתרים בכתה נפשי עליהן. ועוד אני שקוע במחשבותי וילד אחד מתחטא לפני אמו, מבקש אוכל להשיב נפשו, והיא מפייסת אותו בדברים:

– הן עוד היום גדול יענקלי, לא עת האוכל היא. חכה נא עוד מעט.

– הס, יענקלי! – השיב האב אמריו גם הוא בעקימת-שפתים כמשחק – ביסמארק גזר על האכילה.

– וכי בנך חולה הוא? – שאלתי את האב בלשון של חבה, כמשתתף בצערו, והייתי מתאוה מאד בלבי להכנס עמו בדברים ולחקור מצפוניו.

חס ושלום! בריא ושלם בכל אבריו ובני-מעיו. מי יתן והיה לי זהב במשקל רב כרוֹב המזון, שקבתו מוכנת ומזומנת לקבל לתוכה בכל עת.

– ומי הוא זה ביסמארק שלך, שאסר את האכילה לאדם בריא ושלם בגופו כבנך? – נתעוררתי על האיש בקושיא עצומה.

– וכי את ביסמארק אינך יודע? בתמיה!

– ומה בכך אם איני יודע אותו? בוודאי רופא הוא, ובמקומי, בכסלון, יש רופאים מומחים ומקיזי-דם למאות כמוהו. אצלנו שם שגורה המלה הזאת בפינו: “אם להתנהג על פי הרופא ומצותו, לא יוציא איש את שנתו”.

צחוק עשיתי להאיש ולבנותיו בדברי אלה וישחקו מטוב-לב. וזו לעגם פירשתיו לשבח, כי אמרי פי נמלצו לחכּם, מתוקים מדבש, ושחקתי גם אני בנחת-רוח. ולהתגלע לפניהם בכל חכמתי, למען ידעו כי נבונותי והתולים עמדי, אמרתי לספר להם מעשיות הרבה ברופאי חולי עמנו ישראל במקומנו, אבל המשגיח נכנס ובא בחברת מרי-דעגלה לבקר פתקאות של האורחים, ונפסקה השיחה.

כשיצאו הממונים האלה בשלום והנעלמים הנה זה הגיחו ממחבואיהם בכל מקום מתחת הספסלים, כדרך העולם, נערמו הכסתות, המחצלאות והמטלטלים במחיצתי, ופתאום כדמות בן-אדם עלה מתחת להספסל כנגדי. והאיש לבוש בגדי נכרים – מכנסים בלים ואצטלא פולנית, רכוסה בקרסים של נחושת כלפי החזה וקצרה עד הברכים, פניו כמראה הסיד, לסתותיו צנומות, ושערות שפמו מצטרפות לציצין דקין בקציהן ותלויות לו לשני צדי הפה כזנב של הלטאה, וראשו מגולה. כשעמד על רגליו גיהק ופיהק ונתמתח לאחוריו בפישוט ידיו ואבריו, כאיש יעור משנתו. כל בני-לויתי הקטנים עם הגדולים נענעו לו בראשם והביטו אליו בסבר פנים יפות, ואף הוא הביט להם בפנים שוחקות. ואני משתומם על המראה ואיני מבין מה ענין זה למשפחה עניה זו, שהיא ישראלית גמורה בכל פרטיה! סברות רבות והשערות עלו על לבי לישב הדבר, ומכּולן נתקבלה לי ביותר השערה זו: מסתברא, שביסמארק הוא, ובו דבּר שכני מתחלה. אבל מיד נתודע לי שטעיתי, כי האשה קראה לפנים החדשות בשם, וכך אמרה לו בשפה בלולה חציה פולנית וחציה יהודית:

– למה אתה עומד, פּאני פּרזשעקסזשווינזשיטצסקי? שב פה על מקום איצקי, ואיצקיל ילך וישען שם על הספסל אצל אביו.

– אל נא תדאגי לי, חיה, נשמתי. אני את איצקי יקירי אקח ואושיבנו על ברכי, גם בלעדיו רבו היושבים על הספסל אצל רבי משה בעלך – השיב האיש, בעל השם של כ"א אותיות, גם כן אשדודית, חציה יהודית וחציה פולנית.

– האם שנתך ערבה לך תחת הספסל, פאני יפת? – שאל רבי משה את האיש בשחוק של חבה – לקח טוב נתתי לך, ואתה נאה מקיימו כהלכתו. אשריך בעולם הזה!… מן התחנה הבאה אלך אני לגורלי ואשכב תחת הכלים.

– קחני גם אני על ברכיך, רבי יפת! – התחנן לו יענקלי ועלה וישב על ברכיו אצל איצקיל. והאיש חבק את שניהם באהבה.

בתמיה גדולה פערתי פי ונסתכלתי בפני רבי משה, מחריש לדעת פירוש הענין המוזר הזה, והוא הבין את רוחי ויפן אלי ויאמר:

– בן-אדם זה, היושב פה לפניך, פולני הוא מבטן, ומולדתו עיר מצער במדינת פולין.

– ולמה זה אתה קורא לו יפת?

– כי שמו פּרזשעקסזשווינזשיטצסקי יגרס כחצץ שני. והשנית, שמו יפת נאה לו והוא נאה לשמו בזמן הזה.

– בפירושך אתה מוסיף לבלבל את מוחי, כמפרשי ספרי הקדמונים, שבדבריהם הם מעוותים הכתובים התמוהים ומרחיקים אותם עוד יותר משׂכל האדם. ספּר נא, אם ברצונך, את מעשיך, ויהיו דבריך ברורים ולא מקוטעים.

– לא מקוטעים! אני הלא חייט אני. ומדרך החייט כשיעמול במחטו הוא מאחה את קרעי הבגד, וכשיעמול בלשונו הוא, להפך, מפריד בין הדבקים, צובר הערות על הערות ועושה את ספורו קרעים-קרעים. ואף על פי כן אתאמץ כפי יכלתי לעשות רצוני. – אבל דרך-ארץ קודם לכל, ברב דברים שכחתי נימוס העולם – שלום עליכם, רבי יהודי, מה שמך?

רבי משה נתן לי שלום, כמנהג ישראל, עומד מעט ממקומו, ואף אני החזרתי לו שלום, מתאמץ ומזיז עצמי, מפני הכבוד, ממקום מושבי, ונודעתי לו בשמי ובדרך פרנסתי.

ב

משה החייט היה מטבעו בכלל מין “האביונים השמחים” בישראל, שאין העניות שולטת בהם, כפי הנראה, לדכא את רוחם, והתלאות והפגעים, הבאים להם בעקב, אינם מעבירים אותם על דעתם, להתאונן על מנהגו של עולם, כבעלי המרה-השחורה. כבר נקבע בלבם של האביונים האלה, שכך מגיע להם בעולמם וכך גורלם לחיות חיי צער בעוני וחוסר-כל, ואין להם שום זכות אפילו להתאוות תאוה ולצייר בדמיונם השגת איזו מתענוגי העולם הזה – כל אלה לא נבראו בשבילם, אלא בשביל אותם המאושרים, בני-העליה. אם נחשול של צרה עומד עליהם בעולם ים זועף, מרכינים ראשם ואינם מתרעמים, וכשמספרים את צרותיהם הם מבסמים לפעמים ספורם במילתא דבדיחותא ומהתלים גם בהם בעצמם.

– לפי ראות עיני – פתח רבי משה החייט ואמר – אין בדעתך, רבי מנדלי, להתחתן עמי, ולפיכך אין צורך בדבר להתחיל ספר יחוסי מן אברהם אבינו ולפרט לך ענינים רבים בימי חיי מיום הולדתי ועד הנה. די לו לספורי, שתוכנו ישן וירושה הוא לזרע יעקב מדור לדור, אם יהיה “תפור בתפירות של שבת” בלי יפוי והרחבת דברים. ובכן ושריות שותא: אני מבני ליטא, שנדד בנעוריו לארץ פרוסיא והתפרנס שם שנים הרבה ממחטו, הוא ואשתו הליטאית ובניו ובנותיו, היושבים עמך בזה. כל זמן שאני ובני-ביתי היינו יהודים, עסקתי באומנותי בלא פחד ונאכל לחם. אמת, השם יהודי לא הנחילני כבוד גדול וזכיות מרובות ולא העמידני על מדרגה אחת עם נסיכים ורוזני-ארץ, על כל פנים לא היה נחשב לי לעון פלילי והניחוני לחיות בדוחק.

– והיאך! – קראתי בתמהון לבב, וכי עכשיו אין אתה יהודי?

– עכשיו לא עוד יהודי אני ואין עוד בכלל יהודים בארץ – ענני החייט בשחוק – כפי הנראה אינך יודע הזמן, שאנחנו חיים בו היום.

– אני איני יודע!… הרי לפניך זה הלוח שלי, הנדפס בהשתדלותי ועל חשבוני. היום יום ד', פרשה קרח, שנת חמשת אלפים שש מאות ארבעים… לפ"ג – ספרתי מספר השנים והימים לבריאת-העולם בקול רם ובנשימה אחת, מוציא אחד מהלוחות הקטנים, שהיו מונחים בחיקי, מגביה אותו ומראה הכתב לעיני משה, ומתכוין בזה אגב גם לשם מודעה, למען ידעו שיש אצלי לוח השנה למכירה.

– ולפי האשכנזים לא כן הוא – אמר רבי משה בנחת ומתינות – האשכנזים, הממציאים נפלאות בחקירותיהם, החזירו אופן הזמן אחורנית לאלף דור והרי אנו חיים היום כלנו בזמן המבול. ליהודי יקראו היום שֵם ולשאינו-יהודי יפת. באו שם ויפת, באו גם מנהגי הדור הישן ההוא ומלאה שמה הארץ חמס. בני בלי-שם צוררים לבני-שם בנכליהם על דבר אשמות מדומות, ועיקר הדבר, הידעת על מה? על דבר מאכל ומשתה, שהם אוכלים ושותים כבני-אדם, וזה אשם גזלות, אשם מעילות בעיניהם! ויש יחשבו לבני-שם עון גם זאת שהם פרים ורבים, במחילת כבודך, כבני-אדם. מתחלה היו הולכי אחורנית האלה ללעג וקלס לסביבותיהם ונחשבו למשוגעים, אבל משהרבו להשתגע יום יום ונוספו עליהם משוגעים חדשים לבקרים, נקבעה משוגתם בלבות העם וקציניו כדבר ברור ונכון – ורבה המשטמה. מרות רבות ותלאות תכפו עלינו בכל יום, עד שקם הרוזן הגדול שם וביסמארק שמו, וגזר גירוש על בני שם הגרים. ובכן נכרת אוכל מפי אלפי נפשות אומללות וכלנו כצאן תעינו איש לדרכו. ויענקלי בחירי ומחמדי – הפסיק החייט את שיחתו בשחוק מר – ויענקלי זה, בן סורר ומורה, אינו רוצה לקיים מה שגזרו מנהיגי הדור. רעב הוא ויצעק ללחם, קיבה לו ומבקש למלאות בטנו… הוי בן נעות המרדות!

– ועתה ממדינת פרוסיא אתה בא? – שאלתי את רבי משה ורחמי נכמרו עליו ועל בניו האומללים.

– הימים אשר עזבנו את ארץ פרוסיא – תשעה חדשים, כימי בן-זקונים זה – השיב רבי משה, מראה באצבעו על התינוק, הנרדם בחיק אמו – כשבאו השוטרים לקחת אותנו ולהוציאנו מן המקום, באותה שעה היתה חיה אשתי מוטלת על המטה עם לייזרקי זה הקטן, אשר ילדה למזל-טוב. הם בשרו אותי, שאני מתבקש לצאת לאלתר חוץ למדינה, ואני מצדי בשרתי אותם, כי נולד לי בן זכר ואשתי יולדת. ועמדתי בפניהם בתפלה ובתחנונים להמתין לי כמשלוש חדשים עד שתחלם זוגתי וימות-החמה יגיעו. ויוכיחו לי השוטרים במופתים מוחשים – בזרוע כחם ובתבונת כפיהם, כי גדולה היא מצות הוצאת היהודי מחוץ לתחום, שדוחה פקוח-נפש, ואפילו ערומים ויחפים בימות-הגשמים, ושכיב-מרע חולים שגוססים, אינם פטורים ממצוה זו, שהזמן גרמא. וכיון שראיתי, שאין תפלתי מתקבלת והדין עמם, מיד לקחתי מקלי בידי ותרמילי על שכמי ואת אשתי ובני הערומים, והלכתי אתם ביום קרה וצינת-שלג לצאת מן העיר, שהייתי דר בה מנעורי ועד עת זקנה ככלות כחי, והשוטרים הולכים עמנו לשלחנו בכבוד, כי ישראל סוף סוף בני מלכים הם!… ובכן – הוסיף לספר בשחוק מכאיב לב – ויסעו בני רבי משה החייט למסעיהם ויתהלכו מעיר לעיר בשבע ועשרים ומאה מדינה! שמלתנו בלתה מעלינו, מכל נשארנו ערומים והכיס ריק, אין פרוטה, בלתי אל ישראל בני רחמנים עינינו. אבל מרובים עניי עמנו, הנודדים ללחם במרחקי ארץ, הנה אלה מצפון יבואו ומפרוסיא כמונו, אלה מתימן ואלה מארץ מארוקה ופרס, כלם חוזרים על פתחי נדיבים ומבקשים חסד ורחמים. ויד הנדיבים תקצר לתת לכל איש ואיש די פרנסתו, ולא עוד אלא שלא יחדל אביון גם במקומותם, ועניי עירך קודמין. ימים רבים שבעתי נדודים אני וביתי ועניתי בדרך כחי, לבקש מקום לי ולביתי – ומנוחה לא מצאתי. ועתה מגאליציה באתי.

כמחט בבשר החי היה לי הספור הזה, ומרוב כאבי נתתי פני ארצה ונאלמתי. ועוד אני נאנח ודואג לעניי עמי המרודים – וקול לייזרקי נשמע ברמה בהקיצו משנתו, בוכה ומבכה את נפשי עמו. בקול בכיו נשמע לי קינה על צרותיו, כאלו הוא מקונן ווי ווי על שברו ומזלו הרע, אשר אך יצא מרחם קדמוהו ימי עוני ונתחייב חובת גלות, ושקורא תגר על כל העולם, שמשעה שפקח עיניו מררו את חייו ומתּבל נדוהו, ולא נתנוהו לחיות ימים מספר תחת אמו במנוחה, כמשפט הולד בכל בעלי-החיים. אמו חובקת אותו, מגפפתו ומנענעתו, מערמת לו ומבטיחתו מיני מתיקה וכל טוב לעתיד לבוא, והוא צועק ומילל, כאלו יתעורר עליה בתלונתו: אוי לי אמי כי ילדתיני לראות עמל ויגון ולכלות בהבטחות ויעודים טובים ימי! גם אביו מפייסו בדברי נחמה והתול כאחד: “שים אצבעך לתוך פיך, לחך אותה ודום, פרי בטני חטאת נפשי! אַל ליהודי, לייזרקי, אל ליהודי להתאונן ולהשמיע בחוץ קולו, אם כי בטנו תחסר ובשרו עליו יכאב, פן יפגענו דוב משחית ואספהו באמתחתו” – ולייזרקי, זה היהודי הקטן ימרר בבכי עוד יותר, בועט ברגליו, מנענע בידיו ולוטש עין ימינו בזעם לאביו יולדו, כמתרעם ואומר: הוי, עני ואביון מלחך פּינכא! למה הבאת לעולם נפש אומללה כמוני, שמספר שעות ימי חיי הן צרותי, ומספר שערות ראשי היו הפתחים, שחזרתי עליהם אני ואתה בגלותי. משה ידבר ולייזרקי יעננו בקול, האם נאנחה ובתולותיה נוגות ואני מר לי, עד שקם הפולני הזה ולקח את התינוק על זרועותיו, מגפפו ומשחק בו – וישתוק לייזרקי מזעפו.

וכפי שאני מוסיף ומשתתף בצערה של המשפחה האומללה הזו, תשוקתי לדעת קורותיה הולכת ומתגברת בי, ופניתי אל משה החייט בבקשתי ואמרתי לו:

– הבינני נא לדעת טיבו של פולני זה, ומה לך ולו?

– פולני זה תלמיד ותיק הוא לי, לא תלמידי באומנותי, אני הלא חייט אני והוא סנדלר, אלא תלמידי בהיהדות. המתן לי מעט – המתן לי, רבי מנדלי, ואפרש לך את דברי כראוי. אני והפולני הזה היינו דרים שנים הרבה בעיר אחת, שם במדינת פרוסיא, עוסקים איש במלאכתו ושלום בינינו. ביומא דפגרא היינו מזדמנים לפונדק אחד לשתות שׁכר בתענוגים, והתיעצנו בחבה ורעות על אודות צרכי עצמנו וצרכי הרבים בחברת הפועלים. ובשעת-הדחק היה אחד גומל חסד לחברו כאנשים אחים. אמת, פעמים היתה מחלוקת בינינו, כבנוהג שבעולם, וביותר היינו מתוכחים בדבר הדתות, הוא משבח את דתו, ואני משבח את דתי, הוא מביא ראיות מספריהם, ואני, להבדיל, מספרינו, הוא תובע עלבון החזיר ממני, מפני מה אשקצנו, וכמלאך מליץ יגיד עליו שבחו כי בשרו טוב למאכל, ואני רוקק וצווח, כמה מכוערת היא הבריה השפלה והמזוהמת הזו, ולהחזיר אין שום תקנה אפילו סכין. זה בכך וזה בכך, אבל הויכוח נגמר תמיד ב"כי-טוב" ונתפשרנו זה עם זה בשלום. הוא הודה לי על הדגים ועל הלפת, שדרך בשולם אצל היהודים יותר טוב ומשובח, והודה לי גם על בנות ישראל, שיפות הן ונחמדות מאד, ובפירוש אמר שמצדו אינו מקפיד אם גם לישראל יהיה חלק לעולם הבא, וכנגד זה התנהגתי אף אני מצדי במדת החסד והתרתי להם בשר החזיר, ויחדתי מחיצה קטנה לחסידי אומות-העולם שם בגן עדן התחתון. ומה הוא וותרן אף אני וותרן, ובפה מלא גליתי דעתי, שלא איכפת לי אם יש להם עולם הזה אך גם לנו יתנו חלק בתוכם. רוח שנינו היתה נוחה זה מזה וחזקנו ברית שלומנו על גביעי שכר. הוא מגביה כוסו ומצליב באצבעו על לבו, כדרכו, ואני מגביה כוסי ומברך “שהכל”, כדרכי, ושותים את השכר בגמיאה אחת. ככה היה דרך חיינו כל הימים. אלא משנשתנה עלינו הזמן לדור המבול ובאה אנדרולמוסיא בעולם, נשתנה גם רוח בני אדם וקרובים נעשו רחוקים. ראיתי את פני רעי וחברי זה והנה איננו לי כתמול שלשום. אם פגע בי בשוק התנכר לי ולא ברכני בשלום וכי ברכתיו אני לא ענני, ובבית-המרזח לא היה עוד שותה עמי כבתחלה, אלא הוא יושב בזוית זו ושותה, ואני יושב בדד בזוית זו ושותה. פעם אחת נזדמנתי לפונדקנו ומצאתיו בחברת בני-אדם שהיו מסובים שם ומספרים בגנותם של היהודים בקול רם, להקניטני. שאון צוררינו עלה באזני ואהיה כאיש לא שומע. וכשראו שאני שותק ומסיח דעתי מהם ומהמונם כאלו בטלתים בלבי וכבהמות נדמו בעיני, בערה כאש חמתם והתחילו להטיח דברים כלפי כבודי ולנאצני בנגינות שותי שכר, והיו מכעיסים ובאים עד שהחזיקו בי וצא צא קראו לי! ולקול המולה בא הפונדקי ויגרשני בדרך כבוד, בהתנצלות של ערמה, ויצאתי בפחי-נפש.

המאורע הזה היה מנקר ימים רבים כיתושו של טיטוס את מוחי וממרר את חיי, והתוכחתי עם רבוני בקרב לבי: “אי שמים! אתה שבחרתנו מכל העמים ואהבת אותנו מפני מה באתי אני ועמך ישראל לידי בושה וכלימה זו? אם כך מגיע להם לאהוביך, הלואי שלא אהבת אותנו לולא רצית בנו יותר מכל האומות. ודברי נחמה זו, שהבורא יתברך-שמו משלם לבני-אדם בעתיד כמעשיהם, אך תנחומות-שוא הם. כי מה בצע לי, משה החייט, בן אמתך דוואסיא, קצר-ימים ושׂבע-רוגז ונפשי כעפר לבני נבל תמיד, אם אתה, האל הנאמן, תפקוד לעתיד לבוא את בני-בני בדבר ישועה ורחמים? ומה יאשמו גם בני הנבלים בדור אחרון, שתפקוד עליהם עון אבותם? הרי העושקים והעשוקים הם בעצמם לא קבלו גמולם, אלה לא נענשו ואלה לא באו על שכרם, ומה מועיל הגמול בשעה שהזכאי והחייב אינם עוד בעולם.” – אמנם חטאתי, כזאת וכזאת הייתי מהרהר בליבי, פחדתי בעצמי מהרהורים האלו, שאינם אלא דבר יצר-הרע וחירוף וגידוף כלפי שמיא, וכל השתדלותי להפטר מהם לא הועילה לי, כי עלו על לבי מאליהם שלא ברצוני ושלא מדעת עצמי.

פעם אחת הלכתי ברחובה של עיר מר בחמת-רוחי. באותה שעה תלאות עברו ראשי, פרנסתי נתמעטה מבלי עבודה והייתי שפל בעיני ונכנע מאד – והנה דודי זה לקראתי, מרים ראש ומחליק את שפמו בגאוה ומביט עלי בחרפה ובוז. ופתאם ואני בא ועומד אצלו, כאלו הדפני שד, ובלב נשבר ורוח נמוכה שאלתי בשלומו, כמעט שלא מדעתי.

– היום אין דרך לעבור מפני המזיקין והפגעים הרעים האלה! – ענה דודי עזות, מתכון לזרוק מרה בי ובעמנו בדבריו השנונים.

פּאני פּרזשעקסזשווינזשיטצסקי! – דברתי תחנונים – מה מצאת בי עָוֶל, כי רחקת מעלי?

– מה הוא זה? קרא בגובה-אפו ועיניו השע מהביט לי.

מתשובתו הקצרה הזו למדתי כמה שנאתו של זה כבושה עמוק בלבו, עד שאומר לאיש בריתו לא ראיתיו ואת מכירו לא הכיר. ואף-על-פי-כן נסיתי עוד דבר אליו:

– האותי לא תכיר?! אותי, את חברך הנאמן ומכירך מימים רבים! עוד הפעם אשאלך, מה פשעי ומה חטאתי?

– מִפֶּשַׁע עמך נֶגַע לך… זה דרככם מעולם להונות וללסטם את הבריות.

– את מי גזלתי את מי עשקתי? אתה הלא ידעת, כי הון ועושר אין לי, וכי תמשש את כל כלי מה תמצא מכל כלי ביתי? כרים וכסתות בלים, שלחן ושנים-שלשה ספסלים, העומדים בנס על רגליהם וחושבים בכל רגע להשבר; ומי כמוך יודע כי חיי צער אחיה, ובולבוסין, שחיה זוגתי מבשלת בכבודה ובעצמה, זה מאכל שלחני תמיד, וזה חלקי מכל עמלי ויגיע-כפי – ואתה הלא ידעת כי בעל-מלאכה אני ובאומנותי אני עמל יומם ולילה.

ידעתי, ידעתי! – השיב בלעג ובוז – זו רעתך, שבאומנותך אתה עמל יומם ולילה. ביגיע-כפיך אתה מחסר יגיע-כפינו, ובעמלך אתה מפסיד לאחרים.

– אומנותי ואמנותך שונות זו מזו – התנצלתי לפניו – אני מלאכתי במחט ואתה מלאכתך במרצע. ולאחרים לא הפסדתי, כי בקי אני, ברוך השם, בהלכות התפירה, ובעצמך הלא נתת לי תשואות-חן על המכנסים, שתפרתי בשבילך. והעיקר הוא, שאיני מרבה מעולם בשכר מלאכתי, כאותם מבעלי אומנותי. שמעני נא – סיימתי בשחוק של חבה – אַל תהי סכל ובוא אלי ונאכל כקדם בולבוסין מטוגנים בבצלים, שתבשל לנו חיה זוגתי על פי דרכה. רואה אני שהמכנסים שלך קרועים, הן שזה כשלש שנים הם עובדים אותך באמונה. וראה כי גם הנעלים ברגלי בלו מרוב ימים ומבקשות תיקון, שמע מינה, שאנחנו מצטרכים זה לזה וזיווגנו מן השמים. ואם-כן, הלא מוטב שנשב יחד בשלום איש יהא עזר כנגד חברו: אני אניח טלאי על המכנסים שלך, ואתה תניח טלאי על הנעלים שלי, ובאופן זה נבּנה זה מזה וייטב לשנינו…

כאיש שנסתמו טענותיו עמד חברי זה נבוך ומחריש על מקומו, ופניו העידו בו, שהוא נמלך בדעתו מה לעשות וחשבתי השעה הזאת לשעת רצון, להטות לבבו אלי בדברים רכים, ואמרתי אליו:

– הרי באמת, פּאני, פּאני…אינך שוטה, כמו שאתה נראה לעינים, ולבך לא כן ידמה מה שפיך מדבר… רב לך, אחי, להשתובב ולהשתגע. הנה ערב שבת מחר, שמעני ובוא אלי ואכבדך בדגים.

– שקץ הם לי דגים של זה, שמשקץ את חזירי! – נתן עלי בקולו, ופניו אדמו מדם.

– האתה תריב להחזיר?! – אמרתי אליו, בראותי מה שורש שנאתו וחמת הקנאות הזו – וכי בעבור זה, שאני מתגאל במה שדתי אוסרתו, תרדפני באף ותאמר להשמידני? בחייך! שאיני מבין אותך ואת שׂיחך עתה בזמן הזה, כי בשגעון תנהג הגידה נא לי, פאני… האם בריא אתה בגופך ונפשך?…

על השאלה הזאת נעניתי במתנת ידו החזקה של חברי זה ואגרופו הקשה, וכהרף-עין – ודודי חמק עבר ואיננו!

מהעת ההיא לא ראיתיו עוד, וכפי ששמעתי היה גם הוא בין הפורעים פרעות בעיר שטעטין, כששרפו בית-הכנסת שם, ובבזה שלח ידו.

ג

בהמשך ספורו של רבי משה החייט היתה בתו הבוגרת נאנחה ומזדעזעת לפעמים בכל אבריה. ופתאם הלבינו פניה כסיד ותקם מעל מקומה ותלך ותעמוד בפתח העגלה לשאוף רוח. אחריה ראש הניעה האם הרחמניה בנפש מרה ודמעות נזלו על לחייה, ופני משה התקדרו בענן של תוגה וידום. הבינותי כי בצרה גדולה הם וצרת הבת היא. וכיון שנתקררה מעט רוחו של משה והרגיש בי, שאני מבקש פשר דבר זה, גחן ולחש לי, כי בתו זו הבכירה נתארסה לעלם נחמד, שוליא דנגרי בעיר מגוריו, במדינת פרוסיא, הוא יאהבנה כנפשו והיא גם היא אוהבת אותו בכל לבבה. משה, העומד מצד הכלה מרת בריינדיל, התחייב נדוניא לבתו מאתים כסף ולסלקם במזומנים קודם החתונה להחתן הבחור זליג, בשביל שתהא היכולת בידו להכין לו בית-מלאכה עם כל כלי אומנותו, וזמן החתונה הוגבל למזל-טוב לכשיגמור החתן משך למודו ויקבל סמיכה מאת רבו הנגר. בכליון-עינים חכו הנאהבים האלה ליום חתונתם, ועוד נשאר להם להמתין ליום שמחת-לבם כשלשה חדשים. ועד שהם מדושני-עונג ומתעלסים באהבים נגזרה גזרת הגלות – ויצא משה ובני-ביתו בגולה והנאהבים והנעימים נפרדו!

– אך זו צרה היא, גדולה מנשׂוֹא – סיים האב במר נפש את דבריו – את בתי זו אני אוהב אהבה רבה, והריני מוכן בכל שעה לתת נפשי בעד שלומה וטובתה, ומה גדול עתה שברי, רבי מנדלי, לראות אותה ברע, איך היא יושבת שוממה ומתאבלת בלבה יום ולילה על דודה מחמדה, והעולם חשך בעדה…

הפעם הנה זה ידעתי מפני מה נאנחה הבת ונזדעזעו אבריה, כשהיה האב האומלל מספר את טלטוליו בארץ. יחד נכמרו נחומי עליה, על עלובת נפש זו, ואבקש לבכות.

הסיעה עמדה אצל תחנה קטנה בדרך. הפולני לקח כלי חרס מתחת הספסל וחפז ורץ אל הבאר לשאוב מים, ועד מהרה שב אלינו ויתן כדו אל בריינדיל לשתות, וגם את לייזרקי ושאר הילדים השקה, ותחי רוחם. ובגלל הדבר הזה רחש לבי תודה להפולני, ונפשי כלתה מאד לשמוע פתרון החידה הזאת: איך בא זה פתאם ונספח על בני-ביתו של משה אחרי הדברים שהיו ביניהם?! כמעט שזזה הסיעה ממקומה נענע משה בידו נענוע זה, שאדם עושה כשמבטל העצבות בלבו, והתחיל שוב לספּר בבדיחות והתולים, כדרכו.

– ובכן ויהי בגאליציה. פעם אחת, כשהייתי מהלך בלילה ברחובה של אחת העיירות שם, נזדמנתי לבית-מרזח – חורבה גדולה ורחבת-ידים, שאין אור המנורה הדולקת בתוכו מגיע עד זויותיו. משנכנסתי לשם נראו לי מרחוק צלמי בני-אדם מתרוצצים בזוית אפלה וקול צוחה עלה באזני, קול זכר וקול נקבה צועקים חמס ואָלה פיהם מלא, קללות וגדופים. והמקולל כאוֹב מארץ משמיע קולו ומחנן ואומר: חנוּני, אתם בני-אדם! הרעב והצמא אנסו אותי לדבר עברה, לאכול פתכם ולשתות יינכם ואם כי אין הפרוטה בכיסי. – הוא מתחנן ומקלליו מתמרמרים אליו ואומרים להפשיטו את בגדו ואת כובעו מעל ראשו, ואדע כי הפונדקי והפונדקית הם, וכל חמתם היא בשביל שזה אכל ואין לו לשלם. כאדם מישראל, מנוסה בצער של רעב ומדוכדך בדקדוקי עניות, הרגשתי בצרת נפש נענה ורעב זה ובאתי להצילו – מתחלה בתפלה ותחנונים, מפייס את הבעלים בדברים טובים ומוכיח להם מן התורה, כי מי שיפשע על פת-לחם מחמת אונס פטור מדין קשה, וכיון שלא נתקבלו דברי תוכחתי, שלמתי להם מכיסי מחיר סעודתו של אותו העני ונשתתקו והלכו להם, וזה העלוב הודה לי מקרב לבו על החסד שגמלתי אותו.

כשיצאנו מהזוית לקרן אורה באמצע הבית נסתכלנו זה בפני זה, נרתענו לאחורינו תוהים ומשתוממים. אני הכרתי בפני העני העלוב – הידעת את מי?…את חברי, פּאני פּרזשעקסזשווינזשיטצסקי! בגדיו, שכדרך החייטים התבוננתי להם ראשונה, הנה הם קרועים ומטולאים, נעלות בלות ברגליו וכובע קטן על ראשו, מרוסק ומקומט כסמרטוט, לא תואר לו ולא הדר. גופו צמוק, אך עור ועצמות, ופניו נהפכו לירקון, כפני אביונים מדוכאים ונפוחי רעב. רגעים אחדים עמדנו מחרישים ושותקים והיינו כחולמים. ואני התעוררתי ראשונה, כי גברו רחמי על חברי האומלל, ופתחתי את פי ואשאלהו בחמלה רבה:

– מה לך, פאני… מדוע אתה ככה דל?

– גם עלינו הפולנים – ענני בקול דממה דקה ופניו כלפי מטה – גם עלינו נגזרו טירודין כמו על בני ישראל. ועתה נודד אני בארץ לבקש לחם כמוך.

– צר לי עליך! – אמרתי במנוד-ראש.

– היתכן שאתה תרחם עלי, לא תקוֹם ולא תטוֹר את שונאך?! – אמר אלי במר נפשו – אתה, משה שמאסתיך על לא דבר וצערתיך? אתה…

– גלות מכפרת עון – אמרתי בלב מלא רחמים – אל תזכור עוונות ראשונים!

– עוונותי הראשונים כעבוֹת-העגלה הם עתה בעיני. כי הנה עתה בצר לי והגעתי למקומך, עתה השכּלתי לדעת מה ממש יש באותן האשמות שהשבע תולה ברעב, האזרח בגר והחזק בחלש… הרבה למדתי בשעה זו ממה שאירע לי כאן עם הפונדקי… והלואי שמקרה זה יקרה אותם הכסילים המפונקים, כי עתה חכמו יותר, וצרות ורעות רבות כל כך לא היו עוד בעולם. לך, משה, הרחמים והסליחות, ולי בושת-הפנים.

– מודה ועוזב ירוחם! – אמרתי לו בחבה – אל נא, אחי, תוסיף דבּר אלי בדבר זה, שחטא הרבים הוא מדור דור… שב לימיני אצל השלחן ונשתה שכר ונחדש ברית שלומנו כקדם.

אותה שעה היתה באמת שעת רחמים ועת השתפכות-הנפש לנו, כאותן השעות, שהיינו מבלים בבתי-השכר לפנים במדינת-פרוסיא. זכרנו ראשונות, בהיותו יושבים בשלום בארץ מגורינו ועוסקים איש באומנותו, גם ספרנו זה לזה את כל התלאות שעברו עלינו מעת שנתרחקנו מעל אדמתנו. אני הגדתי לפניו צרות נפשי, והוא את צרותיו לפני הגיד, כי תועה הוא כשה אובד זה ימים רבים ושערי הפרנסה נעולים לפניו על אדמת נכר. אין עבודה ואין מרחם עליו בעת הזאת, שהמארה והמהומה והמגערת בכל משלח-יד, התחרות גברה מאד וכל אחד מבני האדם בהול לנפשו. את מעט כספו אכל בדרך ומכר לאחד אחד את כל חפציו למזונותיו, לא נשאר לו בלתי אם גויתו ושמלתו לעור. וכשבא לכאן, זה שלשה ימים, כלתה הפרוטה האחרונה מכיסו, והרי הוא במבוכה גדולה ואינו יודע אנה הוא בא?

השקיתיו כוס תנחומין זו אחר זו, לקיים בו “תנו שכר לאובד”, והשכר הדליקו ונתלבה ברגשי אהבה ויחבקני וישקני מנשיקות פיהו. גם אני שתיתי לכבוד הפגישה הזו, שכחנו רישנו והיינו שמחים, עד שבא הפונדקי ואמר לנו: רבותי, הגיע זמן קריאת-שמע על המטה.

ליל בהיר היה הלילה ההוא. הלבנה זרחה במלוא צורתה היפה, כבר כלתה רגל מן השוק. בני-אדם ישנים ואנחנו הולכים שקועים איש במחשבותיו ושותקים. סביבותינו השקט ודממה בלי נשמע קול, זולתי קול שעטת פסיעותינו ונביחת כלבים, הבאה אלינו פעמים מרחוק. וכיון שהגיעה השעה להפטר מחברי על פרשת הרחובות, אחזתיו בידו, והנה היא רועדת ותהי כנציב קרח בכפי.

– הנני הולך בסימטא זו לאכסניא שלי – אמרתי לחברי – ולאן אתה הולך?

– אל אשר יובילוני רגלי – ענני באנחה.

– וכי אכסניא אין לך ומקום ללון? – שאלתיו בתמהון-לבב.

– אבוי! – נאנח במרירות – גם צפור מצאה בית ושועל חור לו, ולי בן-אדם אין מקום להניח ראשי.

– האם נדיבים אין בכם, וצדקה לעניים אינה מצויה אצלכם?

– מעשה הצדקה אצלנו ומנהגי הנדיבים שלנו משונים משלכם. עני וגר ובריא הוא – אותו לא ירחמו. בתי נדיבינו לא כלם פתוחים לרווחה ולאו כל עני זוכה רמוֹס חצריהם. שומרים ושוערים להם בכל שעריהם.

– שמעני! – אמרתי לחברי, מנענע לו בראשי – הגלות, מתנה זו בבית-גנזיו של הקדוש-ברוך-הוא, לא נתנה אלא ליהודים עם סגולתו. לנו היא ולא לכם, ואין כח בכל אומה ולשון בעולם לקבל אותה ולחיות בה כמותו. ובכן, כיון שזכית למתנה זו, אין לך עכשיו שום תרופה אלא היהדות בלבד.

– והיאך! – נרתע חברי לאחוריו נבהל ומשתומם – הלהתיהד אתה אומר לי?!

– שוטה שבעולם! אלהי העברים אינו אץ להעשיר עוד בנפש אדם אחד, והוא מסתפק ביהודים אלה, שיש לו בעולמו. גם בלעדיך מסובל הוא ביהודים אביונים וטרוד בהם להחיותם ולפרנסם במעשה נסים תמיד בכל עת ובכל שעה, לא לגייר אותך כוונתי. היה נוצרי ונצור דתך כבתחלה, אלא שתקנה לך דרכי היהודים בחיים ותדבק בהם ובמדותם, בשביל שתוכל להתקיים ולסבול עול גלות. בתחלה יהא קשה לך הדבר, אבל ברוב הימים תתלמד ביסורים – תוסיף מכאוב תוסיף סבלנות, כסבור אתה, שיהודים מתחלת יצירתם בעולם היו בהוויתם זו, בדמותם וצביונם, כדוגמתי, למשל? – טעית! הרבה שנים עברו עליהם ביסורים וכל מיני פורענות והרבה נסיונות נתנסו עד שנעשו מה שהם עכשיו. גלותם זו היא שעשתה אותם משונים מכל עם בסגולות עצמיות ובתחבולות מיוחדות בבקשת פרנסתם, וטבעה חותם מיוחד במעשי צדקתם, בנדיביהם ובאביוניהם. מי כעם ישראל גוי אחד בארץ, שיודע לעשות תחבולות בשביל להמציא לו את צרכיו, המחויבים לקיום נפשו על פי טבע ברייתו, נגד הגזרות והחוקים המעיקים, שמונעים את כל אלה ממנו. ומי באומות-העולם, שיש להן חברות מחברות שונות ומשונות כמונו? האביונים חוזרים על הפתחים תדיר ותובעים נדבה, כאלו היא חובה. והנדיבים ובעלי-הבתים אינם בודקים למזונות נותנים וחוזרים ונותנים לכל הפושט יד, אפילו הוא בריא ושלם באבריו, ולא עוד אלא שבעצמם הם מזמנים אורחים לשולחנם בחול ואין צריך לומר בשבת וביום-טוב, והעניים הם בני-ביתם. זאת היא פעולת הגלות ודקדוקיה ותרי"ג רדיפות והגבּלות התליות בה. אנחנו יודעים להשתמש במתנה זו, וכח אבנים כחנו לשאת ולסבול ולחיות בה.

– יפה אמרת, רבי משה – אמרתי לו באנחה – הרבה קנינים מיוחדים, קניני-גוף וקניני-נפש, נסתגלו לנו היהודים רק על ידי פזורנו בין הגויים ועמידתנו המרפרפת בעולם. והם שנתנו לנו כח לסבול ולמצוא ספּוּק צרכינו ולחיות בגולה. הדברים אמנם עתיקים. ספר תולדות פרנסתנו מעשה נסים הוא מתחלתו ועד סופו, מן לחם הקלוקל בארבעים שנה של נדודים במדבר עד לחמא עניא בזמן הזה בגולה. ולפיכך כל אדם מישראל קורא בשחרית פרשת הַמָּן, מפני שהיא מענינא דיומא ומסוגלת לנשמתו וחיי רוחו… אבל נחזור לעניננו. ספר נא, רבי משה, כי שומע אנכי.

– לא הרבה נשאר לי עתה מה לספר. קצור הדברים, חברי זה העמיד עלי עיניו כששמע את דברי אלה, ופתח פיו ואמר:

– ראה, אתה אומר לי: סגל לך דרכי היהודים! ואתה לא הודעתני מה לי לעשות – הרבה דברת, פאני משה, ואני איני יודע כלום!

– תנוח דעתך! אני אלמדך דרכה של גלות, מה יעשה האדם וחי בה ולא שימות בה מעתה אספחך אל בני-ביתי ותלך בדרך אתנו." עד שנמצא לנו מנוחה באחד המקומות. רק חזק, בני, קבל עליך יסורים של היהדות. ותורתי אל תשכח.

ומשעה שחברי זה ארח לחברה עמי בא לחסות תחת כנפי, הריני מחנכו בהלכות עניות ולקח טוב נתתי לו בשיר של פגעים ובחיי צער של היהודים… למדתיו להסתפק במועט באכילה ושתיה, להודות במקצת לטענות ותביעות הכרס ולענותה לפעמים בתענית עד שתצטמצם כגרוגרת. וגליתי לו סוד של חזרה על הפתחים. למדתיו להרכין ראשו בפני הפורעניות. לנצח את כל המכשולים והמניעות, בכדי להשיג צרכיו ההכרחיים לקיום נפשו, בכל מיני תחבולות.. דברים אלו וכיוצא בהם למדתיו, וברוך- השם, שלא יגעתי לבטלה. מתחלה היה קשה לו, לתלמידי זה, לעמוד בנסיונות הללו, והיה נוח לו למות מיתה חטופה ברגע אחד מלהאריך ימים בחיי עמל וצער ובנגעי בני עמנו המשונים, אבל מעט מעט הורגל בהם ועשה חיל בתלמודו, עד שהגיע למדרגת השלמות במדות הקמצנות והסבלנות וההכנעה והשפלות ובסיגוף הגוף והנפש, כישראל גמור, ומעכשיו מתוקן הוא לגלוּת ומוכשר לקבל יסוריה ופגעיה באהבה.

– אשריהו! – סיים רבי משה ספורו בשחוק נעים על שפתיו – ואשריני, רבו ומורו, שזכיתי לראותו בכך.

באותה שעה נשאתי פני כלפי הפולני וראיתי, איך הוא שמח בלייזרקי, נטפל ומשחק בו בדיצה וחדוה ומשעשעו בשיחות חיות ועופות: קורא כגבר, גועה כפרה, צוהל כסוס, מקרקר כצפרדע והומה כדוב, והכל בנחת רוח, בלחש ובנעימה, כדי שלא לבלבל אחרים. הילדים מכרכרים סביבו שׂשׂים ושמחים, יענקלי מימין משחק ואיציקיל משמאל מצחק. גם הבתולה בריינדיל העצובה שכחה לשעה קלה את זליג אהובה, ובשחוק של חן פיה פתחה. וחיה, נפש נאנחה, החליפה כחה, אֵם הבנים שמחה. ומשה מתענג על המראה הזה, מביט אלי בפנים מאירים ומניח ידיו על בטנו ואומר:

– שׂישׂו בני-מעי, שזכיתי לראות את יפת באהלי שֵם לומד הלכות גלות. חזק, פאני יפת, ועשה חיל בלמודך, לטובתך ולטובת רבך, מלמדך להועיל. חזק חזק ונתחזק! –

עוד שאלות הרבה היו לי לשאול את רבי משה, אבל השעה לא הספיקה לי להציע אותן לפניו, כי הסיעה עמדה אצל תחנה גדולה בפרשת דרכים, ועלי היה להפרד ממנו.

כשיצאתי מהעגלה עם חבילות בידי ראיתי, והנה פולני זה עומד בחוץ ומתלחש עם אחד הממונים על הסיעה בהכנעה גדולה וברוח נמוכה ונותן לתוך ידו מטבע כסף, מיד נתברר לי פירושה של השיחה הזאת וסוד המטבע הזו ומה לתלמידו של רבי משה החייט מבקש… נשאתי עיני לשמים, ובאנחה יוצאת ממעמקי לבי אמרתי:

– רבונו של עולם! עוד תלמידים בעלי-נסיונות כזה – ושם ויפת אחים, ושלום על ישראל…

א

זו השיירא של יהודים מקבציאל, בני-לויתי, בשעה שהתרגשה ובאה בימי הרעש לשיחור, עיר גדולה בכרכי הים, לא חרדו לקראתנו אנשי הקהלה לקבל פנינו בבית-נתיבות הברזל ולא הזמינו אותנו לביתם, להתאכסן אצלם, כמו שהיינו סבורים מתחלה, אלא אנחנו בכבודנו טרחנו בהפשלת הצרורות, התרמילין והסמרטוטין על שכמנו, ובעצמנו נכנסנו לתוך העיר. שם נתפרדה החבילה, זה לכאן וזה לכאן, לבקש להם מקום לינה, ואני וליב המלמד לא עזבנו איש את אחיו והלכנו יחדו כחברים נאמנים, לקיים דברי כתב-השותפות ותקיעת-הכף שבינינו. יגענו ומצאנו את האכסניא הדרושה לנו והנאותה לפי ערכּנוּ – חדר צר ואפל בדיוטא העליונה, מתחת הגג.

זה ליב האיש, אחד מהישישים ובעלי-הצורה בקבציאל, היה כל ימיו עני מדוכא ומטופל בבנים. מבוקר עד ערב היה יושב ומלמד תינוקות, כתות כתות לעצמן. ועוד שאר אומנות משונות היו בידו: הוא היה שדכן לפרקים ובעל-תוקע ועושה אבק-טבּקי לחוטמי בני ישראל, ובכל אלה היה מתפרנס בדוחק. אפ-על-פי-כן היה שמח בחלקו ונותן עליו שבח והודיה להקדוש-ברוך-הוא. הגיעו הימים ונקפחה גם פרנסתו המצומצמת הזו. חמת ה' נתכה פתאם על קבציאל ועל הגליל מסביב, שערורות בתוכה והיתה לזועה, כסדום לפנים. היהודים רשו ורעבו ונשבר להם מטה לחם. ובימי רעבון ועוני הלבבות מתטמטמים, איש יורד לחייו של חברו ומוציא בלעוֹ מפיו, מתקוטטים ונצים על עצם יבשה ככלבים. המלמדות, אוי ואבוי, אף בה צרות-עין שולטת: המשטמה רבה, המלשינות מתגברת ואיש את אחיו רודף עד חרמה. לא די שקפח ליב את המלמדות נתחייב עוד בתשלומי קנס, בשביל שהלשינו עליו, שהוא מלמד בחשאי בלא הורמנא דמלכא. – זאב שוקק ייליל משבר רוח ויתן קולו, בלילה בסבכי היער, וזה האיש ליב המלמד לא היתה שום מניעה להסתפח אל אחת הכהונות בעולם המסחר, איזו שתהיה: תהיה לה בחנות ממין פרקמטיא זו או ממין אחר, תהיה לה באחד מבתי-חרושת המעשה וכיוצא באלה, למאי נפקא-מינה? היהודי מוכשר לכל דבר, ובלבד שיהא לו מזל. ברצות ה' גם המטאטא יורה כחץ – אמרי אינשי. אבל זו כל הצרה, שמצד אחרים היתה המניעה וגבר לא יצלח היה ליב המלמד בימיו. לפיכך בשעה שכרוזא נפיק בחיל: בני ישראל! – כקול הקורא: בעלי-הבתים לבי-מסותא! – קפץ ליב מלמדנו ואמר אמן, הריני מוכן ומזומן בכל רמ"ח אברי.

ובעונותי הרבים דחקה השעה גם אותי בזמן ההוא. עסק הספרים ירד מטה מטה, ולא עוד אלא שבני-עמנו שנו את רוחם והיו מתחטאים כחולה, שטעמו נפגם, חכּו מזוהם ורע לו, והוא מתאוה להשיב נפשו במיני תרגימא משונים, שבודה בכל רגע בדמיונו, וכל מה שנותנים לו פגול הוא לא ירצה. נותנים להם ממעדני לשון-הקודש – “צא, צא! יאמרו, יבשים היו, נקודים וקשים לבליעה”. – הרי לכם דייסא-זרגונית, שנתבשלה מחדש – “גם זו תועבה היא לנו, יאמרו. בבקשה מכם, המציאו לנו דבר-מה… ומן דין ודין סמיכו לנו, שיהא בו כדי להחיות רוחנו!” – ומה נתן ומה נוסיף להם אם אין דבר? המטעמים המעטים שנמצאו בסלך, הרי זה כבר היית מגיש לפניהם ברצון. אי שמים! אין יסורים קשים בכל העולם מנאצות ותלונות, שאתה שומע מאת חולה דל-גא, בעל רוח גבוהה ונפש רחבה, שמשאלותיו ומאוייו מרובים, לא די שיגעתי בשבילם יגיעת נפש, שהפסדתי זמני, חלבי ודמי והשקעתי כחי ואוני וממוני בספרי ישראל, ושׂכר לא היה לי מכל עמלי, הרי נטל עלי עוד לשמוע דברי קנטור ודבּת עם ולראות, איך חולי עם ישראל מרעימים פנים כמתאוננים ומכוונים להקניטני. רע ומר היה גורלי בימים ההם, מרוב צערי ועגמת-נפש קצתי בכל משאי-ומתני: הוא למה לי? העירות הקטנות עם מיני יהודיהן היו לי לזרא, והדרך שהלכתי בו זה כמה שנים נמאס בעיני. כל מה שלפני נשתנתה צורתו וכמו זר נחשב לי, – לא זה היער ולא אלה השדות כבראשונה, כאלו אספו שלומם ממני ויחד עלי יתלחשו: לא בשבילך קול העמקים יעטפו בר והאדמה תתן את יבולה: לא בשבילך קול התור ישמיע ובעלי-כנף ינעימו זמירות: הרי-בשׂמים לא לך יתנו ריחם וישימו קטורה לא באפך! והשמש, ואויה לי, אף היא לא תחמם כבתחלה. ולפיכך השמועה בדבר הקולוניות נכנסה עמוק אל לבי, והדרשות המשונות, שדרשו האברכים מקבציאל באותו הענין בהשאלת פסוקים ודברי נחמה מן התורה והנביאים, הלהיבו את רוחי ונשאוני למרחקים – לארץ זית שמן ודבש והחרובים מאכל העזים שמה. הלא זה דרך בני אדם מעולם, שבעת צרה הם מדמים להם ריוח והצלה על פי נסים ונפלאות. נסתכלתי בסוסי הדל ודק הבשר, כמעט שהנשמה בקרבו ומתנהל בכבדות, והרהרתי בלבי: בריה זו, יציר כפיו של הקדוש-ברוך-הוא, למה אני מצערו? למה אני קם עליו לענות נפשו בצום ובמשא כבד של ספרי ישראל עד שימות עליהם מיתה משונה וחטופה? נעניתי לך! –אמרתי אליו, מעביר ידי ברחמים על אחוריו אצל זנבו המדולדל, שנשרו שערותיו – הגיעה השעה להתפטר ממך, יתן ה' לך ומצא ענין יותר טוב מספרים!…

לא עברו שני ימים ומכרתי את סוסי במחיר מועט לשואב מים. דומה, שכך נגזר עליו שיהא עסקוֹ במים, הרי גם הרבה מספרינו, כידוע, אינם אלא מים.

הליכתנו המבוהלת בזמן ההוא אי אפשר לי להעלות במחשבתי עכשיו אלא בתמונה זו: מהומה ומבוכה בקבציאל! צאן-קדשים נדחקים ונעשים עדרים-עדרים, כלם הומים וגועים, ומקול המונם שאונם תחרשנה האזנים. איזו עתודים, שנדמה להם דבר-מה בחזיונם, קופצים בראש ומושכים אחריהם את כל העדר, מעלים עמוד-אבק בפרסותיהם ומסמאים העינים עד שאינם רואים את הדרך. כלם רצים דחופים ומבוהלים בעינים עצומות, כאלו יסחבום בציצית ראשם ומלאך ה' דוחם, ואני, תיש זקן, בתוכם. כבשׂים הומים ומתגעשים – בשביל שהם רעבים; נחפזים ורצים אל אשר ישאם הרוח – בשביל למצוא להם איזה מרעה, מעט קש ומעט חציר למאכל. וכשאני מדמה לי כל זאת עכשיו, שחוק תמים עובר על שפתי שלא מדעתי, אבל בתוכי תבכה נפשי תמרורים, אני שוחק בדמע ולבי דוי.

העדר ההוא רוב מנינוֹ ובנינוֹ היה תישים זקנים, דלים וכחושים, צאן ההרגה, במחילת כבוד. והגדיים – אלו האברכים הדברנים, לא זזו ממקומם, שהיו צריכים להאריך בדרשות ושיחות נאות, ולהעיר על פי הדבור תשוקת היציאה בלב אחרים, לזכּוֹת את הרבים בשליחותם. לפי השמועה נמצאו בכרך שיחור אלפי אלפים דינרי זהב: מהכנסות הקערות, מקופות של צדקה ואתרוגים, וכיוצא באלו. כסף יש ויש, ומי שזוכים ובאים להתם, מיד משלחים אותם משם שיירות-שיירות בים וביבשה, מטפלים עמם בדרך ומביאים אותם אל המנוחה ואל הנחלה. והיא שגרמה לכל המהומה הזו. עושו, חושו! – קרא זה אל זה ואמר – שמא יקדמונו אחרים ברחמים. בשעה זו קפץ ליב המלמד ונזדווג לי. וברית כרותה בינינו בתקיעת-כף ובנקיטת חפץ, שכל מה שיתן הקדוש-ברוך-הוא, הן בזכותו והן בזכותי, הרי זה שיך לשנינו יחדו. ובפירוש הותנה, שנשב טנדוּ ואיש לא יעזוב את בן-זוגו, ולי היה ניחא הדבר משום הנאה שיש לו לאדם, הגולה ממקומו, בצותא חדא עם חברו וטובים השנים מן האחד. ומלבד זה, עוד לפניה אחרת נתכונתי: בזמן זה שהיהדות מתבקשת, זכותו של ליב המלמד, יהודי גמור לכל הדעות, יגן עלינו הרבה מזכותי. איש כמותו – לו נאה לפשוט יד ולו יאה לתבוע מה שמגיע לו בצדקה, מפני שהיהדות הרי היא כולה שלו. כשהסחורה מתעלה, אף הסוחר עולה למעלה. ובכן העסק הזה לי לטובה, ואני נשׂכּר. ובלאו הכי, מה איכפת לי שותפות אחת, והם רק מתחיבים, שיהיו חולקים את המציאה, כשתבוא לידם, אם ירצה השם.

עד העיר כסלון נחפזנו כמבוהלים בנשימה אחת. משם נסענו במסלת-הברזל ובאנו ברעש גדול לק"ק שיחור.

דֶּבֶר בא בבני-אדם לא לבד בגופם, אלא לפעמים אף בנשמתם אותם מיני הבריות – יש שמכת המגפה אצלם מתראה מתוך סימני מחלה של כלבים שוטים, רחמנא ליצלן: הפה רר ומטיל זוהמא, אפם עז ועברתם קשתה, והתאוה לנשוך תקפה מאד… ויש שהשכל אצלם משתטה ועולם הפוך יראה: הראש למטה והזנב למעלה, ימיר טוב ברע, אור בחושך ולבן בשחור! הנעלבים נראים לו עולבים, והעולבים נעלבים, יציבא בארעא וגיורא בשמי-שמיא. ומדוה זה, שהביא הקדוש-ברוך-הוא עלינו בזמן ההוא, היה כעין דחיפה משונה בקרביו, דפיקה עצומה שדחפתנו הלאה הלאה בלא הפסק. וכח הדוחה היה גדול כל כך, עד שדמיוננו שט למרחוק ועף כחץ מקשת, ולעבור את הים אך מלתא זוטרתא היתה בעינינו, כמשחל בניתא מחלבא.

בשעת ביאתנו להאכסניא, ועדיין אנו יגעים מטלטול הדרך, מיד הרגשנו בנפשנו קול דופק ודוחה אותנו: קומו ולכו, דודים, לכו עבדו והשתדלו בעסקכם!

– רבי מנדלי – פתח ליב המלמד – נקדים ונלך תיכף ומיד, ואל נאבד רגע אחד לבטלה!

לאן נלך, ולמי נלך? את זה ידעתי היטב בעצמי, ולא הייתי צריך לשאול. משמעות הליכה זו היתה – להני דמן חבריא, שנצנצה בהם רוח היהדות, והבריות היו מספרות עליהם במקומנו אגדות משונות ונפלאות, שנפשם מתגעגעת ותכלה לצאת אל זרע היהודים: כרחם אב על בנים כן ירחמו עלינו, ושמם הגדול יעמד לנו בעת צרה. והיה אם שמוע תשמע לקולם והלכת בדרך, אל מקום זה יסדו בשבילך – אשריך וטוב לך!… במסתרים נכספה נפשי לעלות ולראות ולהשתחוות לפניהם חיש מהרה. אף-על-פי-כן בגלוי הייתי מעקם פני ומסרב לרבי ליב בערמה, כאלו רוצה אני להחליץ עצמותי ולנוח מעט מדרכי.

– הבינני, רבי ליב – אמרתי אליו – שמא ידעת, מה החרדה הזאת? מה בכך, אם נמתין מעט ונלך לאחר שעה קלה?…הוי, אבינו שבשמים, מי יתן לי מרחץ ועל האצטבא העליונה הייתי מטופס ועולה, מתפרקד ושוכב על השדרא ומוליך ומביא חבילי-זרדין על עצמותי באהבה ובחדוה!

– עסק הוא ראשית חכמה, ובקשת פרנסה קודמת לכל דבר – הסביר לי ר' ליב בחלקת לשונו – המרחץ, תמיד אתה מוצא אותו מוכן לפניך. והענין הזה, שאינו תדיר, כיון שהגיע לידינו אל נחמיצנו, שמא יעבור זמנו, חלילה. בבקשה ממך, אל תאמר לי: מה בכך. אני ליב, הנצב עמך בזה, הרי זה נתנסיתי בחיי כמה וכמה נסיונות ומהם למדתי: השוהה רגע אחד בין-הזמנים, הרי זה מברך ברוך דין אמת – והילד איננו! מלמד אחר בא וחטפו… האי שעתא בין-הזמנים היא אצלנו. היום רבו המלמדים בנו, העתידים לחפור את הארץ בחוטמם, ומגמת פניהם קדימה – לנוח ולעמוד לגורלם על הקרקע לקץ הימין. שומע אתה?… קום, רבי מנדלי, ונלכה!

אגרות היו לנו בשותפות מאת אברכים דברנים קבציאלים אל כמה אנשים כשרים מפמליא המצוינת, והסכמתי לדעת רבי ליב לעלות אליהם בתחלה.

ב

הני האנשים הכשרים, שהיו לנו געגועים עליהם, נדמו לנו במחשבתנו לנשיאי-העדה וגדולי-הדור, שבני עירם בפניהם כננס בפני הענק, והם כמגדלים, העולים מבין בתי-חומר שפלים, וגבוהים כל כך, עד שכל מבקשם ימצאם כרגע, ואפילו תינוק מכיר בם ומראה עליהם באצבע. ולפיכך קל להבין למי שיש מוח בקדקדו, כמה גדלה התמיה בעינינו כששאלנו את הראשון, גם את השני, גם את השלישי, גם כל ההולכים לנגדנו, איה מקום כבודו של פלוני ופלוני – ואין אחד מהם יודע ומשיב לנו כהוגן! ולא עוד אלא שאיזו מהם נתנו עיניהם בנו בלעג ובוז – ונתכרכמו פנינו מבושה. באותה שעה נפלה פלאים ק"ק שיחור ונקלתה לעיני, במחילת כבודה. עלובה העיר, שאינה יודעת גדוליה, וזה סימן לה שהיא עיר פרוצה ומגונה ואין בה מדעת ונמוסי העולם. בין כך וכך ארכה לנו השעה בריצת רגלים, ונפשנו קצרה מרוב הטלטול בשוקים וברחובות, עד שראה הקדוש-ברוך-הוא בענינו והקרה לפנינו גואל, שנטפל לנו בטובו והגדול והביאנו לשלום עד פתח בית פלוני, האדון שהיינו מבקשים.

עוד בהשקפה ראשונה לא מצא חן בעיני לא הסימטא הצר והמטונף ולא הבית, שאפילו בין חורבות קבציאל היה למופת בצורתו המשונה, אף לא הסולם הצר והמעומד בקומה זקופה, שדרך בו עלינו מעלה לדירה אחת, בפנת הגג. אף-על-פי-כן לא נפל לבי עלי ואמרתי: אי משום הא לא איריא! כמה עשירים מופלגים איכּא ביהודים, שממון קורח להם, ובדרכי חייהם הם מנוולים כחזירים, להבדיל, ועביט של שופכין ובית-הכסא סמוך לפתחם. אבל כשנכנסתי לבית, מיד נפלו פני. שם ראינו אברך חלש בן עשרים שנה ומעלה, דק-הבשר וגבה-הקומה, זקנו אינו מגודל ושערותיו מועטות ופניו חולנים, כפני זה שנתפטר מקרוב ויצא בשלום מכלל הקרואים לעבודת הצבא.

– כאן הוא משכּנוֹ- של רבי..? – שאלתי אני.

– משכּנוֹ של רבי.. כאן הוא? – שאל רבי ליב המלמד אף הוא, לרמז בזה, שהוא שותף, ואף הוא פועל ועוסק עמי בעבודה.

– כאן הוא – ענה האברך – מה יהודים מבקשים?

– מבקשים אנחנו לספּר בענין אחד עם אביך – אומר אני ראשונה וליב מלמד חוזר על דברי מלה במלה.

– אין לי אב. אני בעצמי הוא זה, שאתם מבקשים – השיב האברך, מגחך בנעימה.

– אתה הוא בעצמך ובכבודך! – אמרתי אליו וחוטמי נתעקם עקימה משונה, שיש בה מעין יאוש.

– בעצמך! אתה הוא בכבודך ובעצמך!! – אומר רבי ליב כדברי ממש, אלא שהוא אומרם בהתלהבות משונה ובפנים מאירות, ומתוך רוב שמחה קפץ בראש ואמר:

– אגרת יש לנו למעלתו… הרי האגרת לפניך!

האברך לאחר הקריאה באגרת זו הפך פניו אלינו, נותן לנו שלום, מגיש לפנינו ספסל ואומר בפנים שוחקות:

– בבקשה מכם, יהודים חביבים, שבו לכם בזה. כותבים לי באגרת זו בשבילכם, לאן אתם הולכים, ומה מחשבתכם. טוב ויפה הדבר במאד מאד! הארץ ההיא, החרבה והשוממה, כאשה אלמנה, זה כמה שנים, יושבת וממתנת לבניה שבגולה, והיא תתן עתה קולה ותקרא להם אליה. אשריכם, שאתם עולים ושבים לה ברוחכם הטובה, יהודים שכמותכם, להם נאה ליטול שם גבורי הדור, גבורים – שבידם לפעול ולעשות גדולות לכבוד עמנו בית ישראל!

– בעוז ה' ובזרוע כחו. לוֹ היכולת והיד החזקה, ולנו הכוונה הטובה – אומר רבי ליב המלמד שמח וטוב לב, ומסיים במקרא שכתוב: רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו – רוצים אנחנו ורוצים בנחלת הארץ.

– בכח ידו של הקדוש-ברוך-הוא ובממונם של אחינו בני ישראל – הוספתי נופך משלי על דברי רבי ליב המלמד, וברמז זה השמעתי על השקלים, הצריכים לגופא דעובדא.

– אל תדאגו, הכל שריר וקיים, ואתי שפיר, אם ירצה השם – אמר האברך וגחך מעט, כאדם שדבר סתר לו ואינו רשאי לגלותו – הנה לא ינום ולא יישן ישראל! רבים הם אנשי המעשה אתנו, ואנחנו נעבוד באמונה.

בהמשך הזמן שהיינו יושבים ומספרים בעסקנו, נכנסו ובאו אברכים בזה אחר זה, עד שנתקבצו למנין גדול. כלם חברים אהובים מחבריא אחת, ולהם לב אחד ודברים אחדים. פניהם השוחקות ענו בם, שהם שבעי-רצון ונהנים בלבם הנאה משונה… האברכים הללו קבלו אותנו בשמחה ובחבה יתרה ונכנסו עמנו בדברים מעניני הישוב. וכשנתלהב רוחם הרבו לדבּר גבוהה-גבוהה ונבּאו עתידות: עוד מעט תושע יהודה וישראל ישכון לבטח כבתחלה, קרבו הימים וישבו היהודים איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, בעזרת השם. הפליאו עצות, איך לאסוף כסף, זה בְּכֹה וזה בְּכֹה, בקשו חשבונות רבים ומצאו להם הון רב, תילי-תלים של זהב, ועצותיהם ופרשת הכסף שאמרו, הלא הן יצאו אחר כך מכלל דברים שבעל-פה לדברים שבכתב – המה המאמרים הנפלאים, הידועים לכל הקוראים בספרי-העתים בימים ההם, ואין לי צורך לפורטן כאן.

כחצות הלילה באנו לפונדקנו. אני יושב בכובד-ראש ושותק וכנגד זה רבי ליב המלמד שמח ומכביר להג הרבה. לבו נבקע כמעט מרוב נחת והנאה יתרה, שנהנה מכבודו ועצמו. ערכּוֹ נתגדל בעיניו, כאלו באמת אחד הוא מגבורי ישראל בשעתו, וממלמד נעשה פתאם לרוזן ובעל-נכסים, על כן עצור במלין לא יוכל ויבטא בשפתיו, ככל אַות נפשו.

– כמה יעלה, הגידה נא, לפי דברי אברך פלוני, מספר היהודים אצלנו? – שאל אותי רבי ליב המלמד ונסתכל בפני, שקוע במחשבותיו.

– איני זוכר מה הוא סח – השיבותי בשפה רפה ופהקתי – מה לך לדעת מספר ישראל? יוסיף ה' עליהם כהם אלף פעמים וידגו לרוב בקרב הארץ.

– כמדומה לי, כך וכך… כחמשה אלפי-אלפים עלו לו בחשבונו – אמר רבי ליב, משרבב שפתו העליונה, מקמט את מצחו ומעמיד עלי את עינו – ולדעתי מספרים עוד יותר מזה. והן לוּ יהיה כדברוֹ: חמשה-ששה אלפי-אלפים, ואלמלי יתן כל אדם מישראל אפילו רק שקל אחד בשנה, הרי יעלה לסך ששה מיליונים, ובמשך חמשים שנה הרי לך שלש מאות מיליון. ואם תצרף לזה עוד הרבית במשך הזמן הזה, תמצא לך כדי אלף מיליון! החשבון הזה הוא פשוט ונכון מאד. הגע בעצמך, מי מאחינו בני ישראל לא יתן שקל אחד לדבר גדול זה? ואני בטוח בחסד הגבירים, שיתנו עוד מאה פעמים יותר. ומה לך עוד, רבי מנדלי? – למה אתה שותק, פתח פיך ויאירו דבריך!

– דומה, שליל שמורים הוא הלילה הזה לך, שמורים למספר בני ישראל ולחשבונות, ואני עיף וחבלי שנה על עיני. נשכבה, רבי ליב, ונישן. למחר נשכים בבוקר ונצא לעבודתנו.

– מה אתה סובר, רבי מנדלי, האם נגמור בכי-טוב את עניננו מחר? – פנה אלי רבי ליב בשאלתו. ואני לא השיבותיו דבר, נתעטפתי בכסותי על המטה ונרדמתי.

ג

ברור היה לרבי ליב המלמד, כשנעור משנתו למחר, שבאותו יום יגמור כאן את עסקנו, ולאחר שנים-שלושה ימים יעלה מזה שמח וטוב-לב ויבוא לשכון כבוד כאדון באחוזת נחלתו. ובתור איש האדמה, כביכול, כלומר: אדון ובעל נכסים, השכים ונטל ברוח שוקטה את כליו, את הטלית-ותפלין, והלך לעבודה – זו תפלה, בבית–הכנסת, להתפלל בצבור ולתת ברכות והודאות להקדוש-ברוך-הוא, כמנהג ישראל, ואגב להתודע שם אודות אנשים ידועים, שהיה לנו צורך בהם לעניננו. אבל אני, אל רחום יכפר עוני, לבי לא משך אותי לבית-הכנסת. והתרתי לעצמי להתפלל ביחידות ולקצר בתפלתי קצור מופלג, כדרכי תמיד. ואחרי כן קיימתי ברחימוּ ובכונה גדולה אכילת פת-שחרית עם פירות ארץ, השכיחים בכרך שיחור, כגון חרובין ותאנים ותפוחי-זהב רקובים מעט ונמכרים שם בזול. וכשהייתי סועד ומאריך בשלחני, הרי זה בא רבי ליב המלמד ויבשרני בשורה טובה, שהוא יודע עכשיו הכל על בוריו, מיהם האנשים שעלינו להקביל פניהם, ובאיזו דרכים אפשר להשיג חפצו. קודם כל צריכים לראות את פני האדון הקרליני, הארי שבחבורה ומדברנא דאומתיה, תייר בחכמה ולבו לב עברי, הכל תלוי בו והכל נהיה בּדברוֹ.

– הרי תראה, רבי מנדלי, בסייעתא דשמיא נגמור את עסקנו עוד בעצם היום הזה. אם אך יש ניצוץ היהדות בלב הקרליני הריני בטוח, שנמצא חן בעיניו, ודעתו תהא נוחה ממנו. וכי מאי איכא למימר כלפי יהודים שכמותו? – כך אמר רבי ליב ובתוך דבּוּרו העביר ידו על זקנו ופאותיו ובדק את עצמו ומלבושיו מכל צד בעין בוחנת – כמדומה לי, שאין לפקפק כלום. הכל נאה ויאה, כדבעי למהוי, ומה לנו עוד? אלא אני חושש זאת… שמא יהיו יהודינו הקבציאלים בין כך וכך… הגע בעצמך למה רמזתי.

– אתה חושש שמא יהיו זריזים ויקדמונו בין כך וכך – נכנסתי לתוך דברי רבי ליב.

– חוששני להם מדבר רע הרבה יותר מזה – השיב רבי ליב המלמד, מדבר כלשון בעלי-אומנותו ומנענע בראשו – שמא יבואו המלמדים הקבציאלים הללו – שומע אתה למי אני מתכוון… ובכדי לזכות בהתינוק, שהם מבקשים, יטילו זוהמא בחדרנו ויקעקעו לנו את המלמדות, כמנהגם, במדה פלונית מעין זו שידעת…

– נהירא לי – אמרתי לרבי ליב – שלמלשינות ודלטוריא אתה מרמז. אמת כך היא המדה, והיהודים הקבציאלים להוטים בה: אף-על-פי-כן למיחש עכשיו, שיהיו נוהגים מנהג ישן זה, תיכף בהתחלת הענין החדש, אין הדין נותן. הרי פת-שחרית לפניך, בוא וסעוד עמי ותנוח דעתך.

רבי ליב נטל ידיו ואכל לתיאבון פירות ארץ-ישראל. דעתו נתישבה עליו, ומתוך רוב עדון התחיל מספר בכל טוב העתיד לבוא, אם ירצה השם, במקום המנוחה והנחלה, ונהנה בלבבו הנאה משונה ומרובה.

תיכף אחר הסעודה קמנו ויצאנו בחפזון לצורך עניננו. באחד הרחובות נזדמן לנו אוסם של תבואה, ובני-אדם עומדים וזורים שם חטים. עמד רבי ליב וחפן מלוא ידו חטים ונסתכל בהן יפה יפה, כאדם שנוטל לדוגמא ומסתכל בה, כדי לשער כמה הוא שויה. באותו רגע קפץ ובא יהודי ושאל את רבי ליב: – חטים אתה מבקש? לקנות חטים רצונך? הנה מקום אתי, שאפשר לקנות שם בזול. אני סרסור.

רבי ליב נענע בראשו, וחוטמו נתעקם עקימה זו, שבה אתה שומע לאו. ובאמת לא הרהר רבי ליב בלבבו לולא עלה על דעתו לקנות חטים. ולמה חפן? משום שהיה חושב עצמו לאיש-האדמה, כביכול, ותבואה הרי היא מענינו, לפיכך כשנזדמן לו כרי של חטים, בדרך הלוכו לאחוזת-נחלתו, נתן עיניו בו, בשביל שיהא לו פתחון-פה לאחר זמן לומר: בחטים בקי אני, ברוך השם! הרבה חטים ראיתי בעולמי ואיני צריך בזה לתורת אחרים.

– אם אינך לוקח, שמא מוכר אתה – חזר הסרסור ושאל את רבי ליב, כשהוא מחזיקו בכנף בגדו – אמור מלה וענני. חייך, שיש לי לוקח חטים באותה שעה.

רבי ליב עקר רגליו והלך לו, מתגאה בלבו, שהוחזק לסוחר, ולא השיב דבר. אבל הסרסור לא זזה ידו ממנו והלך אחרינו, כפרה זו שהולכת אחרי העגל ורוצה להניקו, והוא באחד ואינו פוסק: אנא, דודי, הגידה נא! ומה איכפת לך אם תגיד? לכה, דודי, שאל את מי שתרצה בשוק התגרים והכל יאמרו לך שאני, חייקיל, עומד בדבורי, אומר ומקיים, לא כאותם סרסורים, שהם רמאים, בדאים וחבר גנבים כלם. אני בעצמי הייתי סוחר לשעבר. אך בעוונותי איתרע מזלי ונעשיתי סרסור!… בבקשה ממך, רבי יהודי, הודיעני נא ואדע, וכי יש ברצונך למכור על ידי?

– המתן מעט ונעשה רצונך בעזרת השם – באתי אני להשיב להסרסור דבר, בכדי להפטר ממנו, מהפגע הזה. ובתוך לבי הרהרתי כך: אם להחטים שלנו תמתין הרי תשב ותמתין ימים רבים – המתן מעט, רבי יהודי, ובאותה שעה אין לנו פנאי. עסק אחד לנו, שאין להחמיצו, ואנחנו אצים לדרכנו.

– אצים אתם! הגידו נא, לאן אתם הולכים, יהודים אהובים? – שאל הסרסור כמנהג יהודים, ועדיין לא עלתה במחשבתו להסתלק מאתנו.

מתחלה הייתי סבור לפטור את עצמי מתשובה על שאלתו שלא כהוגן; אבל מיד חזרתי בי ואמרתי בלבי, אדרבא, מוטב שאשיב לו כבקשתו, הואיל ואין אני ואין שותפי, רבי ליב, יודעים את הדרך לבית הקרליני, ואם כן – לך אתה עמנו ותוליכנו לשם, במחילת כבודך. חכם אתה מאד, רבי חייקיל, ונפשך חמדה לדעת כל רז וסוד חברך, אבל מנדלי יחכם ממך הוא יקחך לעבד לו ואתה תשא טרחו ומשאו כבהמה. – ולכוונה זו פתחתי את פי בשאלה ותשובה כאחת, מעקם חוטם ומקמט מצח, גם כן כדרך היהודים.

– ואם להאדון הקרליני נלך מה בכך? וכי רצונך לילך אף אתה בדרך אחת עמנו?

– הריני מוכן ומזומן בכל אברי! בבית הקרליני יש לי דריסת-הרגל וחשוב אני בעיניו מאד – אמר הסרסור בשמחה, ותוך כדי דבור קפץ בראש ורץ לפנינו, הופך פניו בכל רגע ומביט לאחוריו ורומז אלינו מרחוק בידו.

ולשבחו של הסרסור, בהמה זו שהזמין לי הקדוש ברוך-הוא, חייב אני לומר בפני כל העולם, שעבד אותי בכל כחו. נשא את רגליו והוליך אותנו דרך שוקים ורחובות, עד שהביאנו בשלום למקום חפצנו.

– זה מקום משכנו של הקרליני! – אמר לנו רבי חייקיל בפני להבים, מקוצר רוח ומעבודה קשה, מקנח בכנף בגדו את הזעה מעל פניו.

– יישר כחך! – אמרתי לו – עכשיו נדע בעצמנו למצוא הפתח.

הסרסור נשאר משתומם על מקומו, מבטא בשפתיו ומורה באצבעותיו, ואני כחרש לא שמעתי מאומה ואקח את רבי ליב המלמד ועליתי עמו במעלות של אבני שיש.

מעשי נסים נעשו לנו במעלה ההיא. רגלינו הרי הורתן ולידתן היו בקבציאל, והיוצר עשה אותן מתחלה בדפוס צורתן המיוחדת, להיות דשין ברקק ובאשפות של הקקי"ם, מושב היהודים, וכיון שנשתנו עליהן סדרי בראשית ועמדו על רצפת אבני שיש, מנוקה מכל זוהמא ומגוהצה, היו תוהות, מתנגפות ונכשלות בכל פסיעה ופסיעה, ואלמלא זכות אבות מסיעתן הרי היתה לנו עליה זו ירידה ונפילה עשר מעלות אחורנית, ונשברה מפרקתנו, חס ושלום.

הפרוזדור היה מלא אנשים, שהשכימו לפתחו של הקרליני בבקשותיהם, זה נכנס לחדרו וזה יוצא, וכלם ראשם מגולה. השם יתברך יודע, כמה קשה היתה לנו הסרת הכובע מעל ראשנו, שהיה מכוסה כל הימים, לרבות הלילות, משעת יציאתנו מבטן לאויר העולם; אבל אנחנו היינו אנוסים על פי הדבּוּר – השמש שעמד בפתח לא התיר לנו את הכובע ואסר לנו גם הירמולקי! ובאותה שעה היינו כעומדים ערומים במרחץ, ועמידתו של רבי ליב המלמד היתה זרה ומשונה כל כך, עד שהפכתי את פני, שלא לראותו בשעת קלקלתו. וכך היינו עומדים וממתינים ברתת וזיע, עד שהגיע שעתנו לבוא לפני-ולפנים לחדרו של הקרליני. חלקתי כבוד לרבי ליב אצל הפתח ודחפתיו במרפקי, שילך בראש, ואני נכנסתי אחריו.

יש בריות, כשאתה רואה אותן פעם אחת, צורתן נרשמת על לוח לבך ומתקימת לעולמים, ולא עוד אלא שהיא שולטת בך ובהרגשותיך שלא מדעתם, ובשעה שאתה מחשב לעשות דבר-מה, זכרונם של אלו בא לפניך ואתה מתאמץ, כתלמיד בפני רבו, שתהא עבודתך שלמה ומתוקנה ביותר. עד עתה קבוע בלבי תואר הקרליני בקומתו הבינונית, בטיבו וצביונו: עצבות חרישית שרויה על פניו המלובנים, ומתוכה יבּקע כשחר לפעמים שחוק נעים על שפתיו, בדבּרו עמך, ואתה מרגיש שעצבות זו, הנראה מתחלה כאחד מסימני הקפדנות ומדת-הדין, אינה אלא מדת חכמים והוגי דעות נשגבות: הוא מדבר מעט ומתבונן הרבה ועפעפיו יישירו נגדך. העינים מספרות כבוד נפשו הטהורה, ומחשבות לבו מגיד מצחו המקומט, והשׂיבה אף היא הוד והדר תשוה עליו.

הקרליני קבל אותנו מעומד אצל שלחן מיוחד לכתיבה עם כל המכשירים והכלים הראיים לכך, וכנגדו יושב פלוני, עוסק בקריאת כתבים צבורים על השולחן לפניו, והוא כבן ארבעים, זקנו מגודל, ומתוך רשמי פני וריסי עיניו נכּר, שבעל-דעה ואדם גדול הוא. הקרליני נסתכל בנו ורמז לנו בעיניו להגיד לו מה בקשתנו.

– קבציאלים אנחנו, ולהקולוניות אנו הולכים – פתח רבי ליב, כורע ומשתחוה ומעקם פניו בדרך משונה, כדרך הנשים.

– ועד עתה מה היתה מלאכתך?

– מלמד הייתי כל ימי ועשיתי מלאכתי באמונה.

– וכי להיות מלמד בהקולוניות אתה מבקש? – אמר הקרליני וימדד בעין ימינו את רבי ליב מכף רגלו ועד קדקדו – הקולוניות עדיין במחשבה הן ועוד לא באו לעולם, ומלמדים הרי זה באים לזכּות אותן בחדריהם!…

– התורה קדמה לבריאת העולם, וכל שכן לבריאת הקולוניות – אמר פלוני בדרך היתול, מפסיק קריאתו וצופה ומביט עלי מרחוק ובודק אותי בעיניו.

– לא, אדוני – אמר רבי ליב והטעים תיבת “לא” בניגון השלשלת – לא להיות מלמד כונתי, אלא לעמוד על הקרקע בנחלת הארץ.

– חילך לאוריתא ומלמדות – השיב הקרליני וגחך מעט – קבציאל זאת מנוחתך, לפי דעתי.

– חייך, שאני מוכן לתת נפשי על כבוד עמנו, החביב לי מאד, ולעשות כל מה שאפשר לי לטובת ישראל, אם אך יהיו מספיקין בידי לבוא למנוחתי בנחלת שדה וכרם.

הקרליני הציץ על רבי ליב בבוז, מעקם פניו ושותק שעה קלה, בשתיקה של אחר יאוש. ואחר כך נתן עיניו בי וישאלני:

– ואתה מה אומנותך? הגם אתה מלמד?

– עברי אנכי – גמגמתי בלשוני, מבוהל ומבולבל מהבטת עיניהם של הקרליני ושל איש פלוני. הרגשתי בעצמי, שמנהגי מנהג שוטה, והרכנתי ראשי וחוטמי מבושה וכלמה. נוח היה לי שתפצה הארץ את פיה ותבלעני חיים באותה שעה.

– לא על זה אשאלך – השיב הקרליני – כל עצמותיך תאמרנה, שעברי אתה, אבל על מעשיך אני שואל אותך.

– שותפי הוא! – טרח רבי ליב בשבילי להשיב על שאלת הקרליני, ומתוך פניו היה נכּר, שמחזיק עצמו למעורב עם הבריות ולדבּרני יותר ממני – יהודי זה שותפי בהנחלה, שתעלה בגורלנו, ויש כתב-שותפות בינינו, מקוּים ומאושר בחתימת ידנו.

מעולם לא צערני אדם כמו רבי ליב בתשובתו זו. נתבלבלתי עוד יותר ופני הזיעו טפין-טפין של זיעה קרה. קיתון של שופכין אלמלי הפכו על פני באותה שעה, היה מוטב לי מדברי היתול ולעג, שהייתי סבור לשמעם. ברוך המקום שלא באתי לידי בושה זו, כמו שהייתי מדמה לי. הקרליני נאנח מעומקא דלבא ושאל אותנו בלשון רכה:

– ומה זה אתם מבקשים, רבותי?

– אתינו לחננך, שאתה, מרן דהקולוניות, תהא בסעדנו ותתן לנו מעות כדי צרכינו. לגבי דידך הרי מילתא זוטרתא היא, ועמנו תעשה טובה גדולה – פתח רבי ליב בתחנונים וסיים בברכה, בסגנון " יקום פורקן ": מלכא דעלמא יפיש חייכון ויתן ארכא לשניכון, עד גמירא.

– אין בידי להושיע לעת-עתה, ואל שדי יתן לכם רחמים! – אמר הקרליני נאנח ומנענע בידו, לרמז שנפסקה השיחה בינינו והוא מבקש להפטר ממנו.

אבל רבי ליב לא השגיח בזה ולא זז מקומו. ועד שהוא מכין עצמו לדבּר, מקנח את חוטמו ופוצה פה, החזקתי בכנף בגדו ומשכתיו אל הפתח ויצאנו – אני בראש והוא אחרי.

בשעת חפּוּש הכובעים בפרוזדור והדלוּג מזוית לזוית, נכנס לשם גם פלוני. כיון שראה אותי, בא אלי ואמר:

– כמדומני, שאני מכיר אותך, וכבר ראיתיך בכסלון או באחת העיירות הסמוכות לה, ואם איני טועה, הרי אתה מנדלי מוכר ספרים.

– כן הוא, לא טעית. ומי אתה. הודיעני.

– אני פלוני בן פלוני. מאד ישמח לבי באורח הגון כמותך, וצר לי, שאיני יכול להרבות שיחה עמך, מרוב טרדותי באותה שעה, אבל אני מיחל, שעוד נתראה פנים ונשתעה יחדו, ועתה שלום!

הסרסור, כיון שראה אותנו יוצאים מבית הקרליני, חרד ובא לקראתנו בהכנעה, מחריש ובודק פרצוף פנינו, לדעת סתרינו ודרכנו, ומביט כעבד אל אדונו, כאלו הוא אומר: הנני, שלחני!… הסכמנו בלבנו בדעה אחת לעברו עליו בשתיקה; אבל גם הוא חכם והסכים בדעתו, אדרבא, להתדבק בנו בכל מאמצי כחו. ולפיכך, כשראה אותנו מהלכים ושותקים ומסיחים דעתינו ממנו, רץ אחרינו והתחיל מדבר תחנונים:

– בבקשה מכם, יהודים חביבים! עשו סחורה על ידי ולא תפסידו, חס ושלום. הריני אביון גדול ומטופל בבנים. חנוני נא ותנו לי להרויח בעסקכם – וחי אחיכם עמכם!

ומתוך שהייתי שרוי בצער באותה שעה ובקשתי להפטר מהמנוול הזה, לחשתי לרבי ליב באזנו:

– הפגע הזה הרי בשבילך, מרי דחטין, הוא בא לנו. תן לו תשובה ויסתלק מעלינו.

– בכדי כל טרחתך, דודי – הפך רבי ליב פניו אל הסרסור ואמר לו – עכשיו אין כלום, בהן שלי! לשנה הבאה, אם ירצה השם, לשנה הבאה ב…

– לשנה הבאה, תפח רוחך, לא יהא לך גם כן כלום! – התחיל הסרסור מקלל ומגדף בכעס גדול, כשראה שהטרחה לבטלה ואין מועיל בנו, שהחטים אך חלום הוא, והיהודים, שחלם עליהם, מרימים פעמי רגליהם ונשמטים ובורחים.

ד

שיחתו של הקרליני העיבה את נפשי בענן של עצבות ומרטה מנוצות כנפי תקותי – ותש כוחן להגביה עוּף כבתחילה. רבי ליב המלמד עשה את שלו, כיהודי כשר, והלך לבית-הכנסת בלב שוקט ובוטח להתפלל ערבית בצבור. ואני, יצרי השיאני לטייל בחוצות העיר, כדי להפיג את צערי. שקוע במחשבות לבי הלכתי מהלך כמה שעות ולא הרגשתי. עד שירד גשם ורמז לי, שהגיע זמני לחזור להאכסניא, וכבר כלתה רגל מן השוק.

כשנכנסתי לבית-מלוני, הרי זה היה רבי ליב מוטל על מטתו וישן תרדמת מרמוטה, וקפוטתו, המלוכלכת בטיט, היתה תלויה ומתיבשת אצל התנור. מיד בכניסתי ישבתי סמוך להשלחן, דואג ומתעצב על עניני וכועס על עצמי. רבי ליב שוכב פרקדן שקוע בתרדמה, משיב רוח ותוקע בחוטמו הארוך ומעוקם כשופר, ואני מסתכל בו לאור הנר הדולק לפני ומודד את כל אבריו בעיני. גופו, כביכול, משול כחרס הנשבר, כעץ יבש, ואין בו כזית בשר; הידים – קנים דקים וצנומים, וצומת גידיהן, כעין התכלת, מתנפחין ובולטין. הפנים אינם אלא חורבה: לסתות נופלות, עינים משוקעות, וחוטם ארוך בעל חטוטרת משתרבב ועולה מביניהן, ונראה כארובת-העשן בודדת על גג הבית, שנפלה בו דליקה, וסמוך לו מטאטא מעוך ומדולדל – הוא הזקן הקצר, שהלבינו שערותיו. הריני מסתכל בו בשחוק של בוז על שפתי ומהרהר בלבי: כמה נאה הבריה המשונה הזו, וכמה גדול כחו של הפועל הזה!… מה ראה זה, שנתרחק ממקומו ורוצה להתעסק בדבר, שאינו ראוי לו. אבל מיד ראיתי חובה זו לעצמי: ואתה, מנדלי, מה ראית לשטות זו. – היטב חרה לי והתחלתי מקנטר בלבי אותי בעצמי עם כל ישראל יחד בדברי נאצות: אן חכמתכם, אן סכלנותכם, בני ישראל? אך פזיזין אנו ומקדימים נעשה לנשמע בכל דבר, עד שלא חשבנו מתחלה בדעתנו, אם מוכשרים אנו לאותו הדבר, ושמא נקלקלו בידינו. והלואי שהיתה הבהילות מטעם זה בלבד, שאין חשבון אצלנו קודם למעשינו, ואני חושש, שטעמו של דבר הוא עוד גרוע יותר; אדרבה, בזה שאנחנו מחזיקים בהולים ומבוהלים בכל ענין הבא לידינו, יש חשבון וכונה עמוקה. לא גופה דעובדא עיקר, אלא טובת הנאה שיש בה לעצמנו, וכונתנו היא – הפרנסה. וכי מה איכפת לי, שמעשי המבולבלים אינם רצויים לגופו של אותו הענין ויפסידו לו בעתיד, אם הם רצויים לעצמי באותה שעה. אם יש מקום להכנס, או להתגנב בו, התגנב ודחוק עצמך ובוא!… כל זמן שהנשמה בקרב פרתך הרעבה, וטפה של חלב מצויה בדדיה – חטוף וחלוב. ואם על ידי דחיקתך זו, שאתה נדחק ובא לתוך מקום פלוני, אפשר שיחרב כל הבנין – מה בכך, יחרב, גם לי גם לאחרים לא יהיה! איזו היא דרך ישרה משתי דרכים. כל שהיא נאותה לי, ואם לאו, אף-על-פי שהיא בפני עצמה ישרה, הרי אינה משובחה והדרך השניה שכנגדה טובה הימנה. זה דרכנו כסל לנו מעולם, שאין אנו חובבים אלא לצורך עצמנו, ודברים בגו…

כך היו מיסרות אותי כליותי, וכך הייתי מקטרג וקורא תגר על עצמי, ורבי ליב המלמד מתנמנם, תוקע ומריע בחוטמו. אחר כך התחיל גונח וגוהא ומתאנח מתוך שינה. השיעול מטריד ומעכב נשימתו, כיחו וניעו מתגלגלים ומנסרים בגרונו, ולבו כחלילים יהמה. מיד נתמלאתי עליו רחמים ואמרתי בחמת-רוחי: ווי ווי על העלוב הזה, שכל ימיו מכאובים וגם בלילה לא שכב לבו! אי שמים, הנה כי כן יחיה הגבר ויבלה שנותיו בעולמו הזה! נפש אחת, בת אבינו שבשמים, מתלבשת צורת אדם עם כל אבריו וחושיו, על מנת לחוש וליהנות מטוב ה' בארץ חיים, וכיוון שהיא יוצאת מבטן, מיד העולם נוטלה ואוסרה בעבותים ומטיל עליה גזרותיו וחומרותיו, שלא מדעתה, שיהא מנהגה כך וכך, כמה שכתוב, ואומרים לה: מעכשיו הרי יהודי את, ליבלי את, והיא מסתגפת ומצטערת ומדוכדכת ביסורים וכל מיני פורעניות, רעבה וצמאה, אבלה ושוממה, כמושה ונובלת, וגידולה כתפוח-אדמה זה, שגדל במרתף אפל ומעופש, שאין שברירי השמש בוקעים בו אלא דרך סדק כחודו של מחט. והרי עתה לפניך מין בר-נש זה בדמותו ובצביונו – שס"ה גידין וגל של עצמות!… פניו החולנים, שאין בהם טפת דם כחרדל, נראים כאלו הם מבקשים רחמים ומספרים, בלא שום תרעומות, חס ושלום, את מכאוביו וצרותיו הרבות. עצמותיו היבשות, כאלו מראות לכל העולם: הביטו וראו, מה היה לבן-אדם ולידי מה הוא בא! כל שיעול ושיעול, שהוא גונח מלבו, האור קינה וצעקה על ימי חייו המרים, שאינם אלא גסיסה אריכתא. ובכן איך הבריות יכולות לבוא בטרוניא עם זה, שנפגע מהן, על שום שהוא מזיז עצמו ומתחבט לכאן ולכאן, אם הוא מבקש בזה להשקיט מעט מכאוביו. איזו חשבונות יכולים לבקש במעשיו של זה, שהוא גוסס ודעתו מטורפת? איך מזידים ומלעיגים למי שטובע ומבקש להצלתו משענת קנה רצוץ ואחיזה כל שהיא, כחוט-השערה? ואיך מתאכזרים ומלעיבים במי שהוא רעב, אם אינו מסיח דעתו מאוכל ועתיד הוא להיות גולה אפילו לקצות ארץ בשביל פת-לחם, שנדמה לו מרחוק? – אוי ואבוי לך, ליב מלמד! כל מה שאתה מבקש ומהרהר והוגה בו תמיד בעולמך, אינו אלא להאכיל בטנך אכילה כל שהיא, כדי שלא תמות ברעב. אוי ואבוי לך, ואוי ואבוי לי ולכל קבציאלינו יחד!…

– אתה הוא, רבי מנדלי?! – אמר רבי ליב בפנים שׂוחקות, כשננער משנתו באותה שעה, שהייתי יושב ומצטער עליו, וגנוחי גנח מקרב לבו.

– למה אתה גונח כך – שאלתי את רבי ליב באהבה וברחמים רבים – וכי חולה אתה?

– חס ושלום! הריני גונח לי סתם… גניחה בעלמא… כדרכי… ואין בכך כלום. מוטב שתספר לי מה חדש לך בעניננו.

– אין כלום – אמרתי בלשון קצרה ונאנקתי מכאב לב.

– אתה שרוי בצער, רבי מנדלי, ואני חלמא טבא חלמתי – אמר רבי ליב בשחוק נעים על שפתיו, לאחר שנאנק וגעה בגניחה ממושכה – בחלומי, והנה שדה וכרם נחמד לפני. מטייל אני שם כאדון בשדה אחוזתו, ומשגיח להפועלים. אני מזרזם: עבדו, עבדו ואל תתעצלו, במחילת כבודכם, אחי בני ישראל! והם משיבים ואומרים: תנוח דעתך אדוננו, אנו עובדים באמונה. יהי רצון מלפניך, שתחוס על בריוּת גופך ולא תיגע אותו חלילה, אפילו בכריעה קלה; אנו עבדיך, ולשם כבודך אנו מוכנים לחרוש ולחפור את האדמה בכל כחנו, אפילו בחוטמנו, רק חזק והיה בריא והתפלל לה' בעדנו. – מברך אני על פירות הארץ ואוכל חרובין, תאנים ותמרים ומשיב נפשי ברמונים וענבים ונותן מהם אל כיסי, בהמכנסים שלי. – זה החלום שחלמתי, ומה טוב הוא ומה נעים!

– אם כן, השינה טובה לך… שכב, רבי ליב, ועוד תחלום חלומות יפים כאלה, אם יש לך נחת-רוח בהם – אמרתי באנחה ועליתי על מטתי.

כשעמדתי משנתי בבוקר הייתי כשכּור מקיץ מיינו, פניו זועפים, כועס ובז לכל דבר, ומקטרגו במדת-הדין. רבי ליב המלמד השכים והלך לעבודתו – להתפלל בצבור, לשמוע שיחות הבריות ולהשתדל בעסקו. והיה מזדרז כל כך, עד שלא השׂפיק להעביר הזוהמא מקפוטתו המלוכלכת, כאלו מציאה נראה לו שם ונתירא, שמא יבוא אחר ויזכה בה. והיאך ניזון זה, אם כבר כלתה הפרוטה מכיסו? – שאלה זו אין לה מקום בכלל לגבי יהודי, שנשמתו אך בנס עומדת ומתקיימת בגופו. הוא חי בעל-כרחו, בכח הדחיפה הזו, שבאה לו בשעת יציאתו מבטן לאויר-העולם: הוא חי באמונתו ובכח הבטחון – בעל-החלומות הלזה – ואשרי האיש שכּכה לו בעולמו. אבל מה סופו של זה שכמותי, שמתפתה משׂכלוֹ ונמשך אחריו לדברי חקירה עמוקה? סופו – צער ויסורים קשים. שתי דרכים לפני האדם: או, הוַי יהודי כדבעי, בטח בכל לבבך, ולך-לך בעינים עצומות אל אשר ישאך הרוח, בלא שום טענות ומענות – וחיה! או, אם תתחכם הרבה: דֵין הנייה לי והשׂכל מקרבוֹ, ודֵין לא הנייה לי ואינו על פי דרך הטבע – ברך אלהים ומוּת. טענותיך הבל הן, אין שומע לך… אמונה סמויה ובטחון עומדים לו להיהודי הנעלב בשעת דחקו, כסם זה המפיל שנה על החולה, שלא ירגיש כשחותכין לו המכה באיזמל, ואם לאו הצער הרבה מאד וגדול הכאב מנשוא. כמדומה, אין בכל העולם בריה אומללה יותר מיהודים מתחכמים. הם מרגישם חטוטרת על גב חוטמם ומתביישים מפני עצמם, ושאלת מה הבריות אומרים עליהם – היא היתוש, שמנקר במוחם תמיד. ידוה הלב לראות איך יוסי מכה את יוסי ומכריח את עצמו להיות כופר בו בעצמו, להתודע מול הגלות בצורה אחרת. אמנם כן הוא, גורל ליב המלמד יפה מגורלם. הוא בתומו הולך לו, כפוף ונכנע, ואינו מרגיש כלל, שבעל חטוטרת הוא, מקיים את היהדות הלכתה וסומך עצמו על נסים.

לבית-הכנסת מנדלי! – כך הייתי מסיח עם נפשי – לך לעבודת הבורא ובטח בכל לבך, ככל היהודים התמימים, ואל תתפלסף הרבה! מה לו ליהודי קבציאלי ולפלוסופיא? קבצן שמתפלסף הרי הוא מתחייב בנפשו. ביציאתך הרי נהגת מנהג יהודי גמור, הרימות פעמי רגליך עם שאר הקבציאלים, בטוח בחסדו של השם יתברך, ולא הרהרת כלום, ועכשיו אתה מתקשה בדבר ומפקפק בו! וכל כך למה? בשביל שפלוני הציץ עליך בחרפה והיית בעיניו כטפש. ומה בכך? היהודי אינו רשאי להקפיד על כבודו, ולמי שהוא נצרך הוא מרכין ראשו והולך וחוזר והולך ומבקש ותובע ומציק לו, עד שאי אפשר לפוטרו בלא כלום… אם יאמר לך אדם, ראיתי יהודי עני ביישן והכל מסבירין לו פנים ונותנים לדידו ברצון – אל תאמין. כלל גדול הוא, שאין אדם בעולם נותן אלא באונס, וקשה יציאת הפרוטה מן הכיס, כיציאת הנשמה מן הגוף, כשהיא יוצאת מכיסו של ישראל, קולה הולך מסוף העולם ועד סופו ובא כלפי מעלה ואינו פוסק, עד שנותנה מקבל עליה שכרו – לוית-חן וכבוד בהאי עלמא. וכשהייתי חושב בזה נתקררה רוחי ואמרתי: הריני יהודי בענותנותו ובבטול כבודו ובבטחונו, אני מאמין, שהבורא יתברך-שמו לא יעזבני.

ה

ועם מדות היהודי שבלב קניתי לי אף המתנות הטובות שבפיו והרגליו. כיון שהסכמתי בלבי לוותר על כבודי בשעת בקשת התועלת לעצמי, מיד נעשיתי דברני משונה ויצאני מופלג. אי אפשר לי עוד לישב במקומי אפילו שעה קלה, ואני יוצא ושט כל היום מביתו של זה לביתו של זה, לא מהלך ופוסע פסיעה קטנה, אלא רץ בבהילות ובחפזון כהלכת גוברין יהודאין, בכל רמ"ח אברי, ופי כמעין הנובע, מדבר שלא מדעתי ומרבה שיחה על דברים נפלאים ממני. ואלמלי היו השנים כתקונן והקבציאלים שרויים על מקומותם בבית-המדרש, מובטחני שהיו ממנין אותי שם למדברנא דאחורי-התנור, והייתי יושב ודורש לפניהם מעניני הפוליטיקה ותכסיסי-מלחמה.

בזמן ההוא היינו מסובין לפרקים בבית ועד של אותה החבורה, והיינו מספרים בעשית גנות ופרדסים ובנטיעת גפנים ומוציאים אותם במספר למניניהם, וכל אחד היה הולך לשיטתו ובא בחשבונו, ולא למראה עיניו היה שופט, עיניו לא ראו גפן מימיו, אלא בסברת שכלו החריף ובבינה יתרה שנתנה לאדם מישראל לדרוש במופלא ממנו, להוציא דבר מתוך דבר, שנברא לו בדמיונו, ולעייל פילא בקופא דמחטא. ואני תנא דמסייע לכולם במשניות של סדר זרעים ושיטת הערוגה, שהייתי זוכרן מימי הילדות. ובאותה שעה ראיתי בחוש דליכּא מידי בענין עבודת-האדמה דלא רמיזי באוריתא.

כך נמשכו לי הימים במסבת רעים אהובים ובבנין פלטרין על עמודי הבטחון והאמונה, עד שקפץ עלי רוגזו של היצר-הרע והתחיל מקעקע בירת היהדות ומקנטר אותי בדברים:

– ראה, עמידתך, מנדל, דל וריק, קיבתך תובעת מזונותיה ואתה מפרנסה בנחמות לעתיד-לבוא: היא טוענת לך בלחם ואתה מודה לה בהבטחות! מה מועיל לך בשיחות חבריך, שהם נאה דורשים, אם אינם עושים ואין יכולת בידם לעשות כלום בשבילך. ומה יראתך-כסלתך, שהחזקת בה בימים האלו? היראה היא כתריס בפני הפורענות למי שהוא כסיל באמת ושוטה גמור, ואתה הרי אינך שוטה מטבע ברייתך, ויפה לך שעה אחת של הנאה מוחשית לעצמך ולבשרך מכל תענוגי הנשמה, ואת כל הגיוני-רוח תתן בעד גופך. כל מנהגיך עכשיו אינם אלא ערמומיות, שאתה מרמה את עצמך בדברי הבאי והוללות, וזה עבירה חמורה, שאין עליה כפרה, ואינה נאה לך, לישיש שכמותך. לא דייך שאתה קבצן, מבקש אתה עוד להיות רמאי בזקנותך! – חזור בך!…

הרי אתם רואים, רבותי, כמה משונה היצר-הרע שלי, שמתנהג בחסידות ולשם האמת הוא מתכוון. בישוב הדעת ובמוסר-השׂכּל בא עלי, ואני איני גבור לכבוש יצר-הרע כמותו. אוי לי, נצחני יצרי, וכדונג מפני אש נמס בטחוני מפניו. הרגשתי בצרות נפשי, ברוע עניני ובאבוד זמני לבטלה, ונתעצבתי בלבי. ומתוך צער ויגון הייתי מקטני-אמנה ודרשתי הכל לגנאי.

פעם אחת הייתי יושב באכסניא שרוי בצער, וכשנשקפתי בעד החלון נזדעזעו אברי ממראה עיני. רבי ליב המלמד, בן זוגי, מטייל בפרהסיא ברחובה של עיר עם מטרוניתא אחת לימינו, ולועז אחד, במלבוש נכרי ובקפּילו"ש, לשמאלו, והם מדושני עונג, מסיחים ומלהגים בהתלהבות משונה, והדברים שמחים! המטרוניתא, פניה פני להבים, דוחפתו מזה, והלועז דוחפו מזה, רבי ליב המלמד המהלך ברגש, שפתותיו רוחשות, מוליך ומניע אצבעו ודוחף את שניהם בשתי זרועותיו. שולי קפוטתו מתבדרין ופורחין אילך ואילך, וזוג רגלים מלובשות תחתונים מפרכסות ונראות מבחוץ. כאיש שדעתו מטורפת הייתי באותה שעה, תוהה ומשומם ואיני מבין מה המראה הזה לפני. סבור הייתי, אפשר שחולם אני, וכיון שבדקתי את אברי גופי במשמוש היד, ראיתי שאין הדבר חלום, אלא ברור הוא כשמש בצהרים, שזהו ליב המלמד, הוא בכבודו ובעצמו, בכל חושיו ושס"ה גידיו.

רבונו של עולם, אמרתי בלבי, אפשר אמת הוא מה שהבריות אומרות, שפתחו של גיהנם בק"ק שיחור הוא, והשטן מרקד שם ומחטיא בני האדם. אבל השטן, שפקח הוא, מה ראה לשטות זו, שיהא קופץ על נפש זו, כגון רבי ליב מלמד, ומטפל בה!

מלא רוגז ותרעומות עמדתי ממקומי והתחלתי מהלך ארוכות וקצרות בחדרי. אחרי כן עליתי ונשתטחתי על מטתי, כדי שתתישב דעתי.

אחרי שעה קלה נכנס רבי ליב המלמד אל הבית דחוף ומבוהל, כיהודי זה שבא להקביל פני חברו ברגל. פניו מבהיקים, עיניו מזהירות ומשוטטות, ונראה שלבו שמח ונהנה הנאה מרובה. עשיתי בערמה, כאלו אני מתנמנם, ובתוך כך הייתי משגיח לו ולמעשיו.

רבי ליב בא ועמד סמוך למטתי, וכשראה שאני ישן נרתע לאחוריו והתחיל פוסע בחדר פסיעות קטנות על ראשי אצבעותיו. אחר כך פשט את קפוטתו של חול ולבש זו של שבת, לאחר שבדק אותה יפה-יפה בעניו. והיה ממשמש בפאותיו ובזקנו ומתקן ומישב על ראשו את הכובע, ומתגנב אגב ומביט תמונתו באספקלריא שעל גבי הכותל, ומתוך פניו השׂוחקות נכּר, שדעתו נוחה מעצמו – וטוב לו. אפשר הוא, שרבי ליב המלמד מצא באותה שעה חן בעיני עצמו, ככל הנשים המכוערות, האומרות בלבן, בשעה שהן מתקשטות כנגד האספקלריא, שיפהפיות הן ואין דוגמתן בעולם; אבל, מודה אני על האמת, שבעיני לא מצא חן כל כך, ואדרבה קישוטו זה היה מנוולו, ואותו המאורע גרם, שאיקונין של יוסף היפה וקלסתר פניה של זליכה נראו לי בדמיוני. וכשחזרתי ונסתכלתי בליב המלמד כמו שהוא, מלובש בגדי שבת, הכסיפו פני, ושתי הרגשות של כעס ושל שחוק היו משמשות בנפשי בערבוביא. וכיון שבן-זוגי זה יצא, מיד ירדתי מעל מטתי ונתתי את קולי בשחוק מר.

פעמים הרבה הריני מרגיש בי, שבעצמי איני אלא שני מנדלים, כרוכים כתאומים ביחד, כל אחד הוא בריה בפני עצמו ודר עם בן-זוגו בגויה אחת, והם משונים בדעותיהם, מנצחים ומקנטרים זה את זה תמיד; כשזה בוכה – שכנגדו שׂוחק, ומה שאחד משבּח – חברוֹ מגנה. מנדלי אחד – שוטה, מאמין כפתי לכל דבר, וכשרואה בני-אדם מתנאים לפניו בדבורם ונמוסם, הוא אומר, שתוכם כברם. כל שיחה נאה כלפי כבודו הוא מקבל כפשוטה בנחת-רוח, וסובר שהוא חביב ונחמד לבריות, ואוהביו הרבים מזומנים לעשות עמו בעת צרה טובות גדולות. וכנגדו מנדלי השני – פקח הוא וערום כנחש, והוא מקטני-אמנה ויודע, שלא כל מה שנוצץ הוא זהב, ולא כל המראה טלפיו הוא כשר.

בזמן שתכפו הצרות ודחקה השעה בקבציאל היה מנדלי השוטה נוהג שררה ודן יחידי, כאחד מהגבאים בחדשו. הוא נתן דעתו לענין הקולוניות ויצר לו בדמיונו חיים חדשים לעת זקנה, ככלות כחי: הוא קפץ ומכר את סוסי ומאס בעסק הספרים, נעשה שותף לרבי ליב המלמד והפליג עמו למדינת-הים, לבקש שם את מזלו, ולא היה מסופק אפילו רגע אחד, שבכח ידו של השם יתברך ובממונם של ישראל ימצא לו מנוחה נכונה. אבל עכשיו, בק"ק שיחור, עלה לגדולה מנדלי הפקח והתחיל מטפח על פניו של מנדלי השוטה, לפרש לו בפרוטרוט כל פשעיו, והיה מכעיס ובא עליו בקושיותיו: יהודי רצוץ ותש-כח שכמותך, איך מלאו לבו להקנות לעצמו אפילו במחשבה דברים אלו, שאינם לפי כחו ולפי ימי חייו? וזקן אחרי בלותו, איך הוא מיליד עצמו וחוזר לימי נעוריו? לאן אתה הולך? למה אתה נושא נפשך, שוטה, לקופה של צדקה?… ולא עוד אלא שאתה מפסיד בזה לאחרים, שהם כדאים לצדקה זו והגונים לכך יותר ממך? עצל, למה תשב בבטלה, ומה לך פה בהאכסניא?

כל זמן שטענותיו היו מעין אלו, היה השוטה שלי שומען ומרכין ראשו, ואינו משיב דבר אלא לפעמים מפני הכבוד: אבל כיון שזה היה מטיל ספק אף ביהדותו ומוכיח לו בראיות, שאף בענין זה שוטה הוא, גם יראתו ואהבתו, גם תמימותו וכל צדקתו אינן כלום אלא הזיה ורמאות, ואינו מתכוון בהן לשם שמים אלא למתנת שכר וטובת הנאה – מיד נתמלא השוטה שלי חמה והתחיל מתרעם בקולי-קולות: הגם לפני-ולפנים בדתי אתה בוקע ונכנס, להסתכל בחדרי-בטן-וקרב אתה מבקש, לגלות סוד ולקטרג, שחולין היא חבּת הקודש, והאהבה אך בדבר תלויה – לא, אדוני, לא אתן לך רשות לעשות מעשים כאלה!

ויתרוצצו שני המנדלים בקרבי, והיו מקרקרים ומנקרים ומסרטים זה את זה כתרנגולים, וקולם הולך ומזעזע את מוחי. נחפזתי וירדתי לשוק כדי להשתיקם, אבל הם לא עמדו מזעפם והיו מכעיסים ובאים עד שעשוני חמר-גמל, זה מושך אותי לכאן וזה לכאן ואיני יודע אנה מפניהם אברח. השוטה שלי טורדני וקורא: כלך אצל פמליא של חבריך, לאותם יהודים מרודים ויוצאי חפזון שכמותך, ובחברתם תמצא מנוחה לנפשך העגומה; אבל הפקח מוחה בי ומנהם כארי: שוטה שבעולם! לאן אתה עולה? ומה תעשה התם?… איזו מנוחה יש למצוא בין הני הנמושיות, דווּיים וסחופים, שדעתם מטורפת עליהם?…

בין כך וכך כרכרתי כמה וכמה כרכורים בשוק, הרגלים רצוא ושוב – ואני איני מרגיש מפני הטירוף.

– רבי מנדלי – השמיע לאזני את שמי איש אחד, שבא כנגדי ונתקל בי בשעת פגישתנו כל כך, עד שנתמעכו צלעותינו. עמדתי ונסתכלתי בפניו והכרתי בו את פלוני, שראיתיו אצל הקרליני.

– להיכן, רבי מנדלי, אתה רץ כל כך בנשימה אחת . – שאלני האיש בתמיה והחזיקני בכנף בגדי.

– ריצת רגלים זו הליכה היא – גמגמתי בלשוני – היהודי זריז הוא, חי ונושא את עצמו… הלב הוגה, הכליות יועצות, המחשבות מקשקשות, העורקים מזדעזעים, המוח דוחק והרגלים רצות…

– אבל היהודי הרי הוא גם אדם – השיב פלוני בשחוק של חבה ואדם ראוי לו שיהא מתון ולידע, שעת לכל חפץ ולכּל זמן.

– לכּל ולא לישראל – אמרתי במרירות ובמנוד ראש – היהודי, כמו שהוא בחייו ומנהגיו, אינו מעולם בעתו ובזמנו: אוכל ושותה לא בזמנו, פורע חובותיו ובא בבקשותיו ומפשפש ומחשב במעשיו לאחר זמן, ונושא אשה ומוליד בנים ומזקין ומת קודם זמנו… וזה ספר תולדות ישראל כלו, מתחלתו ועד סופו, אינו אלא ספור של נגעים ופגעים, שאירעו לבני ישראל בדורות הראשונים, רק בשביל זה בלבד שהיו בעולם קודם זמנם. ופוק חזי כמה שוטים איכּא אצלנו, שמבקשים להחזיר גלגל הזמן אחורנית ולהעמיד על מכונם דברים, שכבור עבר זמנם. וכל זה לא אמרתי אלא להתודות לפניך, שנכנס בי רוח שטות ונכשלתי בדבר לעת זקנתי, ככלות כחי ועבר זמני.

– יודע אני למה אתה מרמז, ועד היכן עקיצתך ברמז זה מגעת… אתה נושך בעצמך ובשרך ואחרים מרגישים. ולי יש תשובה על כמה מדבריך, אלא בשביל שאני רואה אותך מצטער ותוהה אין רצוני לקפחך בדברים – אמר פלוני והציץ עלי ברחמים. אף אני העמדתי עליו פנים והכרתי בו, שהוא בעל שתי רשויות כמותי, ושני פלונים בקרבו.

שעה קלה עמדנו מסתכלים זה בפני זה ושותקים. הפקח שלי משתעשע עם הפקח שלו, והשוטה שבי מתלחש עם השוטה שלו, ובשעת רצון זו הרגשנו, שאני והוא דעותינו שוות, והמחלוקת בינינו אי אפשר, אלא אלמלי נתבלבלו הזוגות והשוטה של האחד היה מדיין עם הפקח של חברו, ממש כמחלוקת זו שבין שני מנדלים או בין שני פלונים משונים, בגופו ובעצמו של כל אחד מאתנו.

פלוני הפסיק השתיקה ראשונה ופתח ואמר:

– רבי מנדלי, זכרונך בא לפני כמה פעמים והמלצתי עליך לפני הקרליני, עד שנתאוה להכירך, ומרוב טרדותי לא הספיקה לי השעה לראותך, ונשתקע הדבר. עכשיו הפגישה הזו שנתפגשנו יחד, היא לטובה. עוד היום אשוב ואזכירך לפני הקרליני בבקשה, שיקבע לך שעת הראיון. והוי בטוח, שתגיע לך ידיעה בזמנה ולא אחמיצנה, אף-על-פי שיהודי גמור אני. ועתה הנני הולך לעבודתי, ולך שלום!

ועד שלא הספקתי להשיב דבר פרח איש פלוני, ואני נשארתי לבדי על מקומי, והייתי בעיני כהאי איש חסיד, שפָּץ לו המבשר: היום תתעשר.

ו

בלילה ההוא נדדה שנתי, וכתות-כתות של הרהורים וחזיונות היו עולות ומרקדות בראשי כזבובים, מתכנשים ובאים לריחו של דבש, שהיה נודף מהבשורה הטובה והמתוקה, שהקרליני מתאוה להכירני. והיו טועמות בה מיני טעמים הרבה, כל אחת מה שהיא רוצה. השוטה שלי נתעלה והתחיל דורש עליה תלי-תלים של סברות ומתנבא עתידות טובים, ישועות ונחמות. כך עבר עלי חצי הלילה, ואני יחידי, אין רבי ליב עמי בבית, ומפני הטירוד ברוב מחשבותי לא הייתי מתקשה בזה והסחתי דעתי ממנו.

כשהשכמתי בבוקר ולא מצאתי את רבי ליב היה קשה לי מאד, רבי ליב היכן הוא? אם תמצי לומר, שבא אמש כשנתנמנמתי, ובהשכמת-הבוקר הלך לו להתפלל, ולא ידעתי בשכבו ובקומו, אם כן הלא היה נוטל את טלית-ותפיליו, והם – הרי מונחים כאן בארון לנגד עיני! על כרחך אתה אומר, שלא היה לן הלילה בביתו, וזה הרי מקרה לא טהור ומגונה מאד!

ובאמת, הטיול הזה, שרבי ליב המלמד היה מטייל אמש בשוק עם אחת המטרונות, אינו אומר אלא דרשני… גם מה שהיה מתקשט אמש וממשמש בפאותיו ומתקן מלבושו אינו כפשוטו.

ועד שאני משתומם ומבקש פתרונים, נגלה עלי המשרת של האכסניא בפתח הבית ושאלני: “היכן הוא היהודי שלכם, בן-זוגכם? בתולה אחת מבקשתו וממתנת לו”. וכיון ששמע מפי, שאין בן-זוגי בביתו, גחך והלך לו.

ע' פנים של חוצפא ומדות-משרת היו להגיחוך הזה ונראה כאילו הוא אומר: " אני יודע את יצרכם, יהודים כשרים, אם שאתם מאפילים עליו בטלית-קטנכם!" וכדי בזיון כלפי כבודי, וגדול הקצף, שהייתי קוצף על ר' ליב באותה שעה. ולהוסיף חמה על חמתי נראתה לעיני קפוטת-החול של רבי ליב המלמד תלויה על הכותל, ודומה שהיא עצובה, חמרמרו שוליה מחומר וטיט, כשולי שמלת אשה בערבי-שבתות. אוי לה, שנים הרבה היתה משמשת לבעלה באמונה, כל ימות-החול דבקה לעצמו ולעורו ולא זזה ממנו עד שנעשית סמרטוט, ועכשיו המירה באחרת ונשארה עגונה שוממה! כיסה קרוע ומדולדל, ופיסת נייר, שאינו קולטה, מבצבצת ויוצאת מתוכו ברוּבּה. ידי הולכת שלא מדעתי ונוטלת אותו הנייר – ולפני כתוב הדר, שחור על גבי לבן, בלשון זו: " בוא בנשף בערב יום זה, ברחוב פלוני, בבית פלוני ובחדר פלוני". קראתי ונשתוממתי! הידעתם, רבותי, פירוש המלות האלו?…

מעשה נסים היה, שבו ביום הייתי טרוד בכתיבת אגרות לביתי ולשאר מקומות, והועיל לי מעט הדבר הזה, שלא יבהלוני רעיוני, והרהורים רעים לא יתגרו בי כל כך. רוח עצבות היתה שוֹרה באותן האגרות וריח של מרה שחורה וקינות לתשעה-באב היה נודף מהן. הייתי מקונן “איכה”, הוי הוי על כל העולם! אין אמת ואין אמונה ואין יראת-שמים בארץ והכל כוזב – ואף זקן ופאות וציצית במשמע. אבל אחר כך היה לבי נוקפני ואומר: “כל הכפירה הזו במדות טובות של בני-אדם מי גרם לך? – רבי ליב המלמד! וכי לא שוטה אתה אם עץ רקבון זה וקיסם דק כמותו הגדיל בך המדורה ואתה לוהט וממטיר פחים אש וגפרית על כל העולם! –אוי לך ואוי להן להבריות, שמעמידות שיטותיהן בהנהגת העולם על הרגשות חולפות, בשעה שהנפש מתפעלת מהן, וחותכות את הדין בעידנא דריתחא. דרשן פלוני אשתו מצירתו, והוא בא ומאיים את כל שומעיו בשבעה מדורות של גיהנם; וחכם פלוני זבוב ישב לו על חוטמו ועוקצו, בשעה שכותב ספרו, והוא שופך חמתו על כל מעשה בראשית ואמר הכל הבל”…

נתחרטתי על שטותי והתחלתי מחרף ומגדף את השוטה שלי על קלות-דעתו, שהוא נוח להתלהב ולהתרגש גם בגירוי קל, וכל דבר כשם שבולעו בלי טעם ובחינה כך חוזר ופולטו, ובולע ומקיא, וחוטא – ובעל-תשובה הוא כל ימיו. וכך הייתי מונה שטותיו אחת לאחת ומאריך בתוכחות ודברי –כבושין, עד שבא רבי ליב המלמד, מקושט בקפוטה של שבת וזיו-איקונין שלו משונה, כמראה מחותן.

– בואך לשלום מחותן נכבד! – הקבלתי פניו בכעס ובלגלוג ביחד – וכי יום תמים מרבין בשמחה ומרקדין לפני הכלה?

– מאי סלקא אדעתך? – השיב רבי ליב והעמיד עלי פניו.

– הגד נא לי, רבי ליב, ולא תכחד ממני, וכי נתת לזוגתך גט על תנאי קודם שהלכת לכאן?

רבי ליב עומד כגולם, זוקף חוטמו וזקנו בתמיה ואני הולך ומפרש לו דברי בלשון ערומים:

– הלא כך נוהגים יהודים לכתוב גט-תנאי לנשיהם, כשהם הולכים לשיחור, עיר פרוצה זו, מחששא לחטא ומכשול עון… כי אדם אין צדיק בארץ שיעמוד בנסיון… היכן היית לן באותו הלילה?

– אצל אחד מאנשי שלומי, שהולך ומבקש לו נחלה כמותנו. מספרים היינו כל אותו הלילה, עד שחטפתנו השינה.

– ולמה כל הקישוט הזה לך, להתנאות בבגדי שבת?

– המתין נא לי, רבי מנדלי, המתין לי מעט, ויתורץ לך הכל, בעזרת השם – השיב רבי ליב בפנים שוחקות, כשהוא פושט את קפוטתו ועומד לפני בטלית-קטנו.

– הנך יפה, רבי ליב, הדור בלבושך, אל נא תשלט בך עינא בישא! בנות מציצות עליך, בן פורת, מן החרכים, ורצות אחריך בשוק. עוד היום, רבי ליב, באה מטרונה אחת והיתה מבקשת לראות פניך.

– היא באה, אתה אומר… באה ושאלה עלי!… עתה, רבי מנדלי, אתה אמור לי מזל-טוב! – נתלהב רבי ליב והתחיל מדבר מתוך רוב שמחה וחדוה בלשון עברית משונה – אתה שמעת? אני אומר בלי ליצנות. באמת, רבי מנדלי, מגיע לי מזל-טוב.

– מה אתה סח! – אמרתי לו לאחר שנסתכלתי בפניו, מחריש ומשתאה ואומר בלבי, שבודאי יצא מדעתו – והלשון הזו מהו. רבי ליב, דבּר עמי יהודית, כמו שהיינו מדברים איש עם אחיו עד עכשיו!…

אבל רבי ליב כחרש אינו שומע, מפטפט ומלהג בלשון זרה, שאינה לא לשון קודש ולא אשדודית, והדבּוּר קשה לו ואינו שגור בפיו, עד שנחנק בכל מלה, שהיתה כעצם בגרונו ואני עומד ומוציא מתוך פיו. באותה שעה היה רבי ליב דומה לאשה, שיושבת על המשבר ומתקשה לילד, ואני כמילדת, שמתעוררת ברחמים להוציא הילד בתחבולותיה. ובחמלת ה' עלינו הוציא מצרה נפשנו – ואָתא המשרת ומסר ליד רבי ליב פתקא.

כיון שקרא רבי ליב את הכתב היו פניו מבהיקין. נזדרז ולבש שוב בגדי שבת ויצא בבהילות מן הבית.

– הבתולה, שבאה היום בבוקר, היא נתנה לי הכתב הזה בשביל היהודי שלכם… וגם בשבילכם יש לי כתב בידי – אמר המשרת ומסר לי מכתב בשחוק של חצוף ועז-פנים.

המכתב נשלח לי מאת פלוני, ובו נקראתי לבוא אל הקרליני היום בין השמשות.

ז

לקיים מה שנאמר, שהשוטים דרשנים הם, היה השוטה שלי עורך דרשה ארוכה בדרך מהלכי להקרליני ומשימה בפי לאמרה לפניו. ובה היה מרומם את הקרליני עד מרום, בדברי תהלות ותשבחות, ומשפיל את עצמו עד לעפר בהכנעה יתירה, כדרך היהודי בשעה שהוא מצטרך לידי מתנת חברו; אבל כיון שנכנסתי לחדרו של הקרליני סטר הפקח את השוטה ושכח את דרשתו ונשתתק.

הקרליני היה יושב וקורא בספר לאור העששית, שהיתה דולקת לפניו על השלחן, וצבורות-צבורות של ספרים ושל קונטרסים וניירות מימינו ומשמאלו. וכיון שהרגיש בי, נתן לי שלום וזימן אותי בסבר פנים יפות לישב על כסא כנגדו ופתח ואמר:

– בשביל ששמעתי מספרים עליך, רבי מנדלי, שאתה יודע את רוח בני ישראל, ודרכי חייהם גלויים לפניך, נתאַויתי להשׂיח עמך על ענינם, והשעה צריכה לכך. היהודים, כמו שידעת, היו היום לשיחה בפי הבריות, והכל עוסקים בהם, הללו מחייבים והללו מזכים, והריני מתודה לפניך, שאני איני יכול לעמוד על אופיה של אומה זו, החביבה לי, ואני מוצא בה פעמים הרבה דברים, שהם סותרים זה את זה.

– בהא אני מודה לך – נכנסתי לתוך דברי הקרליני – היהודי כולו אינו אלא “ורמינהו”, דבר והפּוּכו בנושא אחד: פקח ושוטה הוא; מבקש חשבונות ופשוטו של דבר כסוחר, ובעל הזיה הוא כילד; מתלהב כאש להבה וקר כשלג; מאמין ואפיקורוס; למוד הוא ועם-הארץ; ענו וגס-רוח; ביישן ועז-פנים; תקיף הוא ועבד נכנע; אינו שומע לחכמים גדולים ונשמע אף לקטנים; הוא רך וקשה; עז כנמר וחרד כארנבת; רחמן ואכזרי; ותרן וקמצן; מתקשט ומתנוול; ועוד הפכים הרבה כיוצא באלו. והריני מוכן להרצות אותם לפניך.

– יהי רצון מלפניך, רבי מנדלי – אמר הקרליני בשחוק קל – שתעצור במבול של הפכים, ואל תטביעני בתהום רבה זו שבפיך. גם אלה שהבאת יש בהם, אם יתפרשו כל צרכם, כדי לכתוב ספר גדול… ולי ישׂפיקו אך קצת מהם לצורך עניני, שאני עוסק בו עתה. שמע נא, רבי מנדלי.

– ידבר אדוני. שומע אני ושומע.

– מתבונן הייתי – אמר הקרליני – מתבונן לעמידתם של ישראל שבגולה וראיתי שאין הצרות מתרגשות ובאות עליהם אלא בשביל שהם לזעוה לכל ממלכות הארץ, כאותן הנשמות דאזלין ערטילאין ותועות בעולם. הלאומיות שלהם אך רוח ולא בשר ועצם, כאומה חיה, שגופה ממלא מקום מיוחד בחלל העולם ואבריה מגינים עליה ועומדים לה בפני הפגעים והפורעניות; ואויה לה לבריה מדולדלת, שאין עזרתה בה בעצמה אלא בידי אחרים; ולפיכך אין תקנה לאחינו, שיהיו מתקיימים בתור עם בעולם, אלא אם כן שתהא הלאומיות הרוחנית מתעצמת אצלם בפועל, בדמות-דיוקנה הראויה, ותהא לה תפיסה במקום, ככל דבר שיש בו ממש. ועל פי שיטתי זו היה ישוב היהודים בהקולוניות מתקבל על לבי, וכמה מחובבי עמנו מתחזקים עמי על זה. תחלת מעשינו בדבר החדש הזה היתה בגזרה שוה: ומה אדם פרטי אינו נולד בקומתו ובצביונו בבת-אחת, אלא גופו הולך ומתחזק על ידי ספוק צרכיו וחנוך מעולה וגדל מעט מעט, מיום ליום ומשנה לשנה, עד שהוא נגמר ועומד על פרקו, כך גידול האומה כולה אינו נעשה אלא ברוב הימים, על ידי החנוך הראוי בפשרון-המעשה ועל ידי ספוק המחסורים הנאותים. והואיל והיהודים בחזקת בעלי דעה הם, ותרנים ונדיבים ומרחמים איש על אחיו, אמרנו: בכח המדות האלו נעשה ונצליח, המתחילים בדבר הישוב יהיו מבני-הנעורים, אמיצי כח ומוכשרים לעבודה, וכל אחיהם הנשארים יחזקו בידיהם ברצון, איש כפי יכלתו, והיה כשישרש יעקב בראשיתו, יציץ ופרח אחר כך לעתיד-לבוא. אבל כיון שיצאה השמועה על דבר הישוב קפצו אחינו ונהגו לא בישוב-הדעת: זקנים ירדו מעל התנור וישישים קמו עמדו, החייט הניח את מחטו והסנדלר סדנו ומרצעו, עזב המלמד את חדרו והבטלן בית-מדרשו, וכלם רצים בבהלה ומבקשים להם נחלת שדה וכרם!…

את דבריו האחרונים אמר הקרליני ברגש ובנשימה אחת, עד שנתקצר רוחו ונשתתק, ולי היה קשה מוסר-כלמתי זה ממאה מלקות. כבודי נכוה בגחלתו ונאנסתי לכלוא כאבי וכעסי בלבי, כבשתי פני בקרקע ונשתתקתי אף אני.

– ומשבאו לארץ ההיא – חזר הקרליני לדברי שׂיחתו – הרגיזו אותה בדברי ריבות ובמהומות של שנאה וקנאה ושל תחרות וסרסרות וכל דרכי התגרים – וכדי בזיון וקצף. אף תרומת הכסף מאת העם אינה במדה מרובה, כמו שהיינו סבורים מתחלה. הרחמנים, מדת הרחמים אצלם שותקת, ואינם מרחמים ונותנים אלא באונס, כשהם נתבעים, והנדיבים אצלנו, ותרנים הם בעצות ובדעות, באנחות ובנדבות-פה – וקמצנים בממונם, וחביבה להם הפרוטה יותר מכל היהדות והלאומיות ביחד… חברים כל ישראל וערבים זה לזה רק בעניני העולם-הבא, ובעניני העולם-הזה רחוקים הם איש מחברו, ואדם קרוב לעצמו. נהירנא, שבמדת אהבת-עצמו – ישראל גוי אחד בארץ.

כאן מצא כבודי המחולל מקום לגבות את חובו מהקרליני, וכמקנא לכבוד ישראל באתי לקפחו בדברים הללו:

– דבר גדול אמרת, אדוני! אלא מה שאתה מחשב לישראל למדה רעה, אלוהים חשבה לטובה, להחיותם בה עד היום הזה. אלמלי וותר על כל אדם מישראל על אהבת-עצמו ונשתתפו יחד לתועלת כל האומה, להגין עליה בפני המזיקין, כבר אבדו מן העולם כשאר הגוים, שבטלו את הפרט מפני הכלל ותועלת היחיד מפני תועלת הרבים, ובאו להלחם על עניני העולם-הזה להיות מנצחים או מנוצחים, ונשמדו מפני אויביהם החזקים מהם. כל יהודי “עם קטן” הוא בפני עצמו. כשאתה לוחץ את האחד אין השני חושש, ובשעה שזה נתון בצרה ונרדף על צוארו, חברו – אם חסיד הוא, נאנח עליו ואומר: “ברוך הטוב והמיטיב שלא פגעה בי הצרה הזו”, והולך ומתחבא כמעט רגע עד יעבר זעם; ואם עשיר הוא – מתעלם מאחיו העלוב ומתברך בלבבו: “שלום יהיה לי, ונגע לא יקרב באהלי”. – הנח להם לישראל, הנח להם ואל תבוא במשפט עמהם על המדה הזו. מוטב שיהיו מודים במדת אהבת-עצמם ויתקיימו בארץ, ואל יהיו כופרים בה ויעקרו בבת-אחת מן העולם.

– מדבריך נכּר, שחריף אתה ותוכל לטהר את השרץ בק"ן טעמים – אמר הקרליני, מניע ראשו בשחוק נעים – אפשר, שקצת אמת יש בדבריך, אף-על-פי שלכאורה הם נראים תמוהים ואין הדעת סובלתם; אבל, איך שיהיה הדבר, לגופה דעובדא שעסקינן בו, אותה המדה מפסדת הפסד מרובה. אנחנו בונים והיא סותרת, תחת אבן שתיה וגזית היא נותנת לבנים מנופצות וחומר רעוע, לא יצלח למלאכה.

– רבי מנדלי! – הרים מעט את קולו ואמר לאחר שהציץ עלי ושתק שעה קלה – לא נכבוש את האמת בתוך לבנו, ונדבר דברים ברורים. שמעתי, שכל ימיך עד זקנה ושׂיבה היית עוסק בספרים ומחזיר על כל העיירות בתחום-מושבם ולמה הנחת עסקך זה בשעה זו, שאנו צריכים לאדם שכמותך, ולשונך וכתביך היו מועילים הרבה לתקנת אומתנו? העבודה הזו, שהתחלנו עכשיו, צריכה שנכוון לה כחותינו כלם, כחות הגוף וכחות הנפש ביחד; היא צריכה לעבודת פועלים מוכשרים, זריזים ומזורזים בכח ידיהם, ולעבודת סופרים אנשי לבב ובעלי דעה, שכּוחם בפיהם ובקולמוסם, לטהר הלבבות מן הזוהמא, שנתדבקה בהם בימי צרה, לתקן הנהגות העדה, שנתקלקלו בידי המנהיגים הפראים והאפוטרופסים המשונים והגבאים אביר-הלב והעוסקים בצרכי צבור הטפשים וגסי-הרוח.

– אדוני! – קראתי בשבר-רוח – הגם בקהלה גדולה כעיר שיחור הפשפשים הללו מצויים? ואני אמרתי, שהם מכת העיירות הקטנות בתחום-מושבם הצר והמעופש של אביוני עם.

– וי, וי, רבי מנדלי! – קרא הקרליני בנפש מרה – פשפשי היהודים האלה הם מכת מדינה ושכיחים גם אצלנו. במקומי כמעט אין חברה ואין בית מבתי החסד, שאין שם הנגע הזה. הם אכלו את יעקב ואת נוהו השמו. מנהגי אפוטרופסינו מעידים, שעד עתה לא איכשר דרא לעמוד ברשות עצמו, הוא זקוק להנהגה מחוץ, על ידי אחרים. ולפיכך, ראשית מלאכתנו עכשיו צריכה להיות הישרת ההנהגה בתוך עדתנו, שענינינו יהיו נהוגים כשורה, בחשבון ובדעת, ולא נתּן בכיס עינינו אלא בכשרון הלב.

– אשרי המאמין! – אמרתי באנחה ובמנוד-ראש – לכל נגעים ראיתי תרופה: רטיה לצרעת ולספחת, סם-פרסי לשרצים ולעכברים, בגד שיאכלנו עש יחבט במקל, ואין עצה ותחבולה לנגד פשפשינו.

– שפך עליהם דיוֹך! – אמר הקרליני, עומד מעט ממקומו – הראם את קולמוסך וקסתך. מפני טפת דיו גם השטן ינוס, ומפני קסת הסופרים אף האשמדאי יסוב לאחור.

– תרופה זו, שאדוני אומר, כבר עבר זמנה, ואין השטן מתירא עוד מפניה. חבת היהדות במדה נפרזה, שמתגברת אצלנו עכשיו, היא מקלט להרמאים ולהצבועים שבנו ואף השטן וכת דליה מתיהדים ומערימים ובאים ונקלטים בתוכם. היום יוּשר אצלנו שיר “מה יפית”, שירת דודים, לכל הנקרא בשם יהודי, ועל כל פשעים תכסה אהבה זו.

– אהבה לאומית נפרזה רעה חולה היא, כאהבת עצמו של אדם פרטי; שתיהן מקלקלות השורה ומפסידות הפסד מרובה לגוי ולאדם יחד. על הרעה הזו תוקעין ומריעין, והיא שהניעתנו להשׂיח עמך ולבקש פניך, שתתן ידך עם תמימי-דעים השׂרידים השוקדים על תקנת בני ישראל באהבה נכונה ומיושבת. בעת צרה אדם אחד מאנשי המעשה נחשב הוא וערכו רב מאד. חזור בך, רבי מנדלי! שא כליך, עגלתך וספריך וצא לעבודתך כבראשונה.

על דברי הקרליני לא מצאתי מענה, והייתי שותק שעה קלה, נאנח ומהרהר בלבי: “אמנם ידעתי, שנכנס בי רוח שטות והסיתני להניח את אומנותי ולהתעות נפשי בדברי רוח וחלומות לעת זקנתי; אבל איך אשוב לתקן מה שקלקלתי, ואני עני ואביון באותה שעה ואין פרוטה בכיסי?”

הקרליני הבין את רוחי ויחזקני בדברים טובים ורמז לי בדרך כבוד, שלא אדאג, ויש שׂכר לפעולתי.

ח

כשחזרתי בלילה להאכסניא לא מצאתי שם את רבי ליב המלמד, והואיל והוא היה הולך ונד כל היום ומאחר לבוא בלילות לבית-מלונו, לא הייתי חושש לו והסחתי דעתי ממנו. אבל כיון שראיתי, שאין קפוטתו של חול תלויה על הכותל, וטלית-ותפליו ושאר כליו אף הם אינם, תמהתי תמיה גדולה. ובאותה שעה נכנס המשרת ולחש לי, שהיהודי שלי – כך נקרא רבי ליב המלמד בלשונו – בא היום בערב בבהילוּת ופרע לבעל האכסניא את חובו ונטל את מטלטליו ויצא לו מזה. המאורע הזה עורר את דמיוני והתחיל דורש את המעשה ברבי ליב בכמה וכמה סברות משונות וסמכן על המטרוניתא, ודאי שידה באמצע. ועל משכבי בלילות הבהילוני חלומות והרהורים רעים.

למחר בהשכמת-הבוקר נכנס רבי ליב בחפזון לתוך חדרי, נושק את המזוזה ומברך ואומר “צפרא טבא” בקול גדול, ואני שותק ומעמיד עליו פנים נזעמים.

– אתיתי לחננך – גמגם בלשונו, מקנח את חוטמו וממשמש בפאותיו, מנענע כתפיו ומתחכך, כאדם שמתקשה להוציא מפיו מה שבלבו – אתיתי, רבי מנדלי, לבקש מחילתך…

– אדרבה, זוגתי היא תהא נהנה הנאה משונה באמת, כשתתבשר הבשורה הטובה, שבעלה, ברוך השם, נשא חן כאן… – התחיל רבי ליב מדבר אלי עברית – אדרבה, היא זוגתי תחיה, תהא מרקדת מרוב שמחה, שהמזל שחק לו, לבעלה, והגיע “לזמן” הזה.

– בבקש ממך, רבי ליב – לגלגתי עליו בכעס ובוז – דבּר עמי יהודית. למה אתה מסגף את עצמך ואת נפשי בדבּור משונה ולהג הרבה, כאלו כופה אותך שד. וכי נטרפה דעתך בימים האחרונים?

– חס ושלום! כשתשמע אתה בתחלה מה שאני אספר לך תדע שטעית… חדושים ונפלאות, רבי מנדלי! – היהודים פה חוזרים בתשובה, מתנהגים בחסידות באמת, מתאספים ודובבים לשון הקודש!… מה אתה מעמיד עיניך עלי ומתמיה כל כך? – אמר רבי ליב, כשראה אותי תוהה ומשתומם – איני מגזם ודובר שקר, חס ושלום. בעיני ראיתי ובאזני שמעתי – כן אזכה לראות בנחמה! אני בעצמי הייתי במחיצת סגל חבורה, שם אני ראיתי בחורים וגם בתולות, יהודים פשוטים עם לועזים מגוהצים במכנסים וקפּילוּשים מכל המינים, וכלם מתעמלים ואונסים את עצמם לשיחה עברית באמת. מתחילה ראיתי שאני טפש, ומה לי להתביש לפניהם. אדרבה, בפצותי שׂיח להשחיל יראו, שלאו קטלי קניא אני, ומה שבקטני אין להם לאחרים במוחם. הציקתני רוח בטני, לא הייתי אני עוד יכול להתאפק ואמרתי אפיח לו, וכך הוה. זכות המלמדות עמדה לי ופצחתי שפתי בדבור רחב, ולחשי זב כמנטיף ומשחיל מן הפיוטים והיוצרות, שאני זוכרם בעל-פה, ודובב בקול, עד שכל מנעימי-מלל באמת שם נשתוממו על מענה-לשון ובטויי כצוף נחיל, ושמחו עלי ממש כמוצא שלל רב. ביחוד קבלו תענוג ממני הלועזים ונהנו מאד, וכמעט על כפים נשאוני, ומרחוק שמעה אזני, איך הם משׂיחים בלחש זה עם זה ורמזים עלי באצבע: זה הוא האדם, שמתבקש בזמננו, וברוך השם עוד יש יהודים אצלנו. ומשעה ההיא שׂחק לי מזלי וקניתי לי שם טוב. אני אומר לך, רבי מנדלי, בני אדם כמו כאן בק"ק שיחור אתה לא תמצא אצלנו גם בקק"י כסלון ובטלון, ואפילו אם תחפשׂם בנרות. כשאתה תראה אותם בפנים יהיו הם נראים לך בהשקפה ראשונה, שהם אשכנזים, מבני העולם החדש, במלבושם וכל פרטיהם, אבל כשתפתח אצלם את הפּאָלע"ס, דהיינו השוּלים, יציץ לך מביניהם יהודי באמת עם טלית-קטן ועם כל התנועות של יהודי כסלוני וקבציאלי ביחד. עתה מבין הוא מעלתו?

– מבין אני ומבין עכשיו מאין בא ונכנס בך הרוח והתחלת מלהג בלשון הקודש מתוך רוב שמחה וחדוה. אבל – אמרתי לו שוב כמלגלג עליו – מי יתן ואדע, רבי ליב, גם פשוטה של הריבה… הריבה הזו, שבאה לבית-מלונך ומסרה בשבילך כתב – מאי טעמה?

– הריבה הזו – אמר רבי ליב בתמימות ובפנים מאירות – אף היא בכלל אותם שאינם מדברים דברי חול. כבת ישראל מצוינת במעשים טובים וצנועה גדולה, טובה וישרה באמת, קבלה על עצמה להמציא לי תלמידים ולעשות לי “זמן” ומעמד טוב. וסימן זה מסרה לי. אם יעלה בידה, תיכף ומיד היא בעצמה באה אלי לבית-מלוני, לבשרני בשורה טובה. ובכן הטריחה היא את עצמה בכבודה, בקשה ומצאה לי מנוחה נכונה בבית איש אחד. ועתה הנה זה אוכל אני ושותה אצלו, בעזרת השם, ומלמד לשלשה בניו. והריני בא עכשיו לבקש ממך, שתמחול לי…

למחול על עלבוני אתה אומר, רבי ליב, שעלית לגדולה וממני היית מכסה זאת עד היום? – נתעוררתי עליו בפליאה – בודאי לא כהוגן עשית. וכי כך עושין לבני לויה?

– השם יתברך יודע – התנצל רבי ליב לפני – שאני בעצמי רציתי לספּר לך הכל, אלא בימים האלו כמעט לא ראינו איש את חברו, כל אחד היה טרוד לעצמו יום ולילה, וזה לא ידע מזה בשכבו ובקומו. וחוץ לזה, הייתי אני מרגיש בחוטמך ובכל תנועותיך כאלו אתה פורשׁ ממני והולך לדרכך, ואם כן, בזה איני חייב כלל ונקי אני ממך. אבל אתיתי לבקשך שתמחול לי… על תקיעת-כף ולבטל את כתב-השותפות שבינינו. אדרבה, הוי אתה לדיין ושפוט בעצמך – פייסני בדברים – אלמלי דירתי ומזונותי היו ברשותי, היית ניזון גם אתה ודר עמי במחיצה אחת, כפי המדובר; עכשיו, שאני בעצמי סמוך על שלחן אחרים, הרי איני רשאי לחייב את בעל-הבית גם במזונותיך. ועל פי דין אין אורח מכניס אורח.

– אבל לא היה לך מלכתחלה לקבל על עצמך ענין זה, שמביא לידי פירוד ולהתבטלות השותפות בינינו. ועל זה אתה עתיד ליתן את הדין ולקבל מי שפרע!

דברי תלונה אלה לא אמרתי אלא בשביל לנסות את רבי ליב ולהתל בו, ובלבי מחלתּי לו מחילה גמורה, ואדרבה, הייתי שמח ונותן שבח להקדוש ברוך-הוא, שנתפטרתי משותפותו של זה.

– אי משום הא למיחש לא מיבעי – כבר קדמתי עצה ותחבולה לזה, בעזרת השם – אמר רבי ליב, כשהוא מחזיק בזקנו ושוחק בשחוק של ערמה – בשעת גמירת השותפות בינינו נמלכתי בדעתי ובזוגתי תחיה ומסרתי מודעה לעדים כשרים, שאנוס הייתי לכך, ומסירת מודעה זו, בעזרת השם, תצילני מדין קשה.

– כאחד הנבלים תדבר! איך לא תבוש בתחבולה זו של רמאות, ואיך לא תכּלם להוציא מפיך דבר שקר זה, שאני אנסתי אותך לכך… אני אנסתי אותך ליציאה ולהשתתף עמי!! – הייתי מתמרמר לרבי ליב והיטב חרה לי, שגם איש תם כמותו, מלמד ויהודי כשר בפני הבריות, יעשה מעשה רמאי.

– חס ושלום! לא אתה, רבי מנדלי – אמר רבי ליב המלמד ונאנח מלבו – לא אתה, אלא העוני והדחק הם אנסוני לכך, לכל אותו הענין; הצרות הן היו אונסות אותי לקבל כל מה שבא לידי ולא אהיה מפליג לכל דבר – הצרות, הפרנסה, רבי מנדלי!…

בדברים המעטים אלו, שאמרם רבי ליב בתמימות, היתה תשובה מספקת לאותם בני אדם, שדורשים לגנאי את יציאת הקבציאלים ממקומם ורואים בה פזיזות משונה וקלות-הדעת מצדם. באותה שעה נכמרו נחומי עליו ואמרתי לו ברחמים רבים:

– כן דברת, אחי! כלנו כֵּנִים אנחנו ובעלי-דעת, אלא שהצרות עקשו אותנו ועשונו לשוטים. פוטר אני אותך מהשותפות ומוחל לך בכל לבי. יתן לך ה' ומצא פרנסתך בזה, ונפשך הנענה והרעבה מילדותך עד זקנה ושׂיבה, תנוח מעט ותשׂבע לחם עתה לקץ ימיך. ואני – אלכה ואשובה למקומי! – אני מחויב להזהירך, רבי מנדלי, שלא תעשה שטות זו לשוב חזרה למקומנו, בשעה שיהודים נחפזים ויוצאים משם. שכחתי לומר למעלתו, שאתמול באה לכאן עוד מחנה גדולה של קבציאלים בנעריהם וזקניהם. וגם ערב רב של שאר עיירות בתחום כסלון עלה אתם, והם מספרים הרבה בדבר היציאה וההכנות השייכות לה, כי מעתה יסעו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו, כל קהלה בפני עצמה: כסלונים לבד, בטלונים לבד, קבציאלים לבד…ויש לחוש, שבקרוב הכל יצאו מתוך התחום, לא תשאר פרסה.

– אל תירא, רבי ליב! התחום הזה הוא לבני ישראל בארעא כאותו נהר דינוּר למלאכי-השרת ברקיע, שיירות הולכות ושיירות אחרות במקומן באות – והכסלונים והקבציאלים לעולם אינם פוסקים.

ט

אחרי טלטולים ותלאות הרבה חזרתי, ברוך השם, בשלום אל כסלון, מחוז חפצי. בכניסתי לעיר טעמתי מעין תענוג זה, שהצפרדע טועמת בשעה שהיא חוזרת, עיפה ויגעה מטלטולה ביבשה, וקופצת לתוך הרקק ונשקעת בו בכל גופה למעלה מאזניה. ראיתי בחוש שאין כחי וגבורתי אלא בה, ולא נבראתי בעולם אלא בשבילה ובשביל העיירות שבתחומה, לטפל ביהודיהן כל ימי חיי.

כשהייתי הולך ויורד למרחץ ערב-שבת בשבוע הראשון לביאתי, והנה סוס עולה ובא בהר לנגדי, מושך בקרון וחבית מים גדולה עליו. הוא צועד ברוב עמל וקרסוליו מתמוטטין; קורס וכורע עד שחוליות השדרה שלו מתפקקין; נאנק ומנשם וצלעותיו כמפוח מתנפחות ונופלות; לשונו נשקפת מתוך פתחי פיו ורוח נשימתו מנחיריו כעשן יוצא. הוא טורח ומעמל את נפשו בכל מאמצי-כחו, להספיק מים בשביל עם מקדשי שביעי, ובעליו על ימינו הולך ומכהו מכה רבה, מחלק לו הבלים ופצעים ברצועה שבידו, ומקללהו קללה נמרצת. נסתכלתי בבריה העלובה הזו ונבהלתי – זה הוא סוסי הדל, שעבד אותי שנים רבות באמונה, ועתה אוי, מה היה לו ומה משחת מראהו! אחוריו נפלו, אין שערות בזנבו, עורו צפד לעצמו, כלו פצע וחבורה ומכה טריה, ועין ימינו נגרה. אף הוא עמד והעיף עינו בי באנחה יוצאת מקרב לבו. במבטו זה הביע לי מה שלא יכול איש לדבּר; בו נשמע שיר של פגעים, קינה על צרותיו ועל גורלו הרע ומנת חלקו בחיים, קול שוד וזעקת שבר: הוי, הוי על האדם, שמקשיח לבו מבּשׂר ודם, יציר כפיו של רבון העולמים כמותו, מעבידו בפרך וממרר את חייו ומצערו בענוייים ויסורים קשים! בו נשמע קול קורא בדמע ואנקה: שלום עליכם, אדוני מנדלי, אני סוסך, שהייתי עובד אותך מעודי באהבה, ומשא ספרי ישראל עמך היה לי תמיד לרצון! ובו נשמע מוסר-כלמתי: הוי, אדוני, למה עזבתני? זו עבודה וזה שׂכרה! – ועוד הוא נאנק ומתאנח בשברון-מתנים, ובעל החבית דוחקו במקל ורצועה, גוער בו ומנבלו: הוי פגר מובס, הוי נבלה סרוחה, הרימה פעמיך ולך למיתה!

לא יכולתי לראות בצרת נפשו של סוסי, שבשבילי באה אליו הצרה הזאת, ואמרתי: עוד גואלך חי!

במוצאי מנוחה המצאתי לסוסי רווחה והוצאתי אותו מתחת סבלות של שואב המים. נתתי עליו עול תורה והוא מושך עתה בעגלתי, כבראשונה, מוליך ספרי ומפיץ השכלה בישראל.

א

בישיבה של מעלה

על נהר ויכסל, בבאר-שבע, היתה לי שם עלית נשמה. לא מעין זו המצויה לרוב אצל הני בני-עליה הנלהבים, שגופם בהאי עלמא, אוכל ושותה ועושה צרכיו ונשמה אין בו, אלא עליה משונה, שהיתה בה עלית הגוף עם כל רמ"ח אבריו: נשיאת הידים וקפיצת הרגלים, מן הרצפה אל החלון ומן החלון אל החצר ומן החצר על גבי כותל ומן הכותל לחצר הסמוכה ומשם לאכסדרה, בקרן-זוית, ומאכסדרה לסולם ומסולם על התקרה, תחת כפת הגג.

העליה הזו, שזכיתי לה, היתה מעין עלית האבעבועין וקצף על פני מים, שמבצבצים ועולים לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף אלא על ידי אמצעים פשוטים, כגון הכאה והשלכת אבנים ורתיחה עצומה וכיוצא באלה. השעה ההיא בעולם שעת זיקין וזועות, נפץ ואבן, כשיל וכילפות והולם חלונות…

ובשעת רתיחה ומהומה זו אזרתי כגבר חלצי, נשאתי את רגלי – ועליתי מן הארץ.

הסולם היה זקוף וגבוה למעלה מעשרים אמה, וכשהתחלתי מטפס ועולה בו ברתת וזיע ורגלי מתמוטטות, עלה במחשבתי הסולם, שראה יעקב בברחו מפני עשו אחיו. ולאחר שעמדתי ועיינתי בו מעט נתישב לי ענינו, שהוא רמז לבניו. הוא הסולם מוכן לכל בני ישראל מבראשית להיות עולים ויורדים בו לדורותם… דבר זה שחדשתי היה לי למנוחה ונחת-רוח, נהניתי הנאה משונה כמוצא שלל רב ואמרתי בלבי: אשריך ישראל, מי כמוך עם נושע בתורתך תמיד בכל מקום ובכל עת ובכל שעה! במתק דרשותיה תמתיק לך מרירות חייך, ובנועם ספוריה תישן אותך כתינוק על ברכיה להשכיחך עמל ורוגז, ואתה חולם חלומות טובים ונחומים, מצהילים פניך בשחוק תמים בעוד הדמעות כרסיסי טל בעפעפי עיניך. ובעת החושך וכסה ארץ, אין אמת ואין צדק ואין אהבת חסד ושלום, אך קנאה ומשטמה, שוד ושבר מסביב – הנה תפתח לך באגדותיה השמים ותראה מראות אלהים, תרכב על כרוב דמיונך ובסוד קדושים מלאכי-יה תבוא ואין חקר לחזיונותיך. אם רחמניה היא ליתומיך העלובים, משען לחם ומשען מים להרעבים והצמאים בקרבך; אוצר נחמד והון יקר לעניי עם ולאביוניך הרבים; אשת חן לפרושיך, אילת אהבים לבחורי-ישיבותיך, ולמלמדיך ולתלמידי-חכמיך. באהבתה הם שוגים תמיד, מסלסלים אותה ברוב חבה ועושים לה קווצותיה תלתלים תלתלים, מתענגים עליה ומוצאים בה טעם חדש בכל יום. אשריך ישראל, מה טוב חלקך ומה נעים גורלך! – ועל סמך זה דרכו רגלי עוז, הוספתי אומץ וטפסתי, בעזרת השם, בחפזון קל מהרה כחתול.

הרבה דברים למדתי בישיבה של מעלה ורואה אני חובה לעצמי להודיע קצתם לאחי בני עמי, שיהיו נזהרים בהם לדורותם, כשתגיע עתם לטפס ולעלות על גבי התקרה, ולא יבואו לידי מכשול, חס ושלום, כמותי.

אדם מישראל יהא קונה את מקומו סמוך לפתחה של העליה וישב תחתיו במתינות עד שתתישב דעתו עליו ומתוך האפלה שם תבקע לו קרן אור; ואל יחפוז להתשוטט שם דחוף ומבוהל בנשימה אחת, כשעדיין חשכו עיניו, בכדי שלא יארע לו מה שאירע לי, להיות מזיק וניזוק בבת-אחת; ואל יהלך תחת כפת הגג בקומה זקופה, שלא תהא גלגלתו נעשית מוכת עץ, וידע שהיהודי אינו כצפור בודד אפילו על גג, אף שם יש עין רואה ואוזן שומעת. מי בכם מכל עמי שומע למצותי אלה, כשינשאוהו אנשי מקומו בשעות הרעות המתרגשות לבוא לעולם, יהא אלהיו עמו ויעל.

ואני, פחז כמים הייתי תחת כפת הגג ואץ ברגלים, כשעיני הוכו עוד בסנורים, ובשעה שאני סובב סובב הולך, ממשש ונכשל לרגעים, והנה תלונה וקול נשמע:

– אוי, רגלי! הזהר ברגלי!

נבהלתי מקול הקורא ואפול על פני, ויהי רעש ושבירת קדרות ופכין. אני שוכב ולבי רועד, תחתי חדודי חרש ושברי כלי זכוכית מנופצים, ומצדי כדמות בן-אדם מתאבק בעפר עמי יחדו, ומראהו כמראה יהודי, והתחזקתי, נתתי לו שלום והחזיר לי שלום, הוא נודע לי בשמו אליהו, ואני נודעתי לו בשמי מנדלי מוכר-ספרים, ומיד נעשינו ידידים והגדנו איש לחברו את מעמדו ופרנסתו. אליהו הגיד לי, שמבני ליטא הוא, בעל אשה ובנים ששה, וסרסור סתם הוא בבאר-שבע בכל ענין וקנין, והיום זכה לעלית נשמה כמותי ועלה בסערה הגגה: ואני הגדתי לו מה מסחרי, מאין באתי, ומתי באתי ולמה באתי, הכל כפי הנוסח הנהוג אצל היהודים, כשהם פוגשים זה את זה בפעם הראשונה, אלא שבישיבה של מעלה אומרים אותו תיכף ל"שלום עליכם" כמעט בנשימה אחת, בלא שום הפסק בינתים. גלוי אליהו תחת כפת הגג היה לי לרצון כענבים במדבר מצאתיו שם, ומעולם לא הרגיש אדם מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד כמותי בישיבה של מעלה.

הישיבה של מעלה ברום עולם גבהה מעל הארץ כל-כך, עד שלא נשמע קול שאונה והמונה של העיר אלא כקול דממה דקה והיה אפשר לנו להמתיק סוד ולהרבות שיחה בכל אות נפשנו, כמו בבתי-כנסיות ומדרשות, אליהו, זכור לטוב, העיר לי אוזן לשמוע ולהבחין במופלא ממני, שהמדור העליון הזה, מקום משכן כבודנו, עומד על בי-ציבי ודיר של בהמות, ובעל החצר עם כל הבנינים הוא יהודי, ואלה כלי חרס וכוסות של פסח ששברתי יוכיחו. וכשם שאנו יושבים בפנת הגג כאן, כך בעל-הבית בכבודו ובעצמו יושב מסתמא בפנת גג של ביתו הרם והנשא שם; מפני שהעליה לגגות מצות-עשה שהזמן גרמא, והכל חייבים בה אפילו נשים וקטנים, ואגב גלה לי תעלומות באר-שבע וסוד השנאה-המשולשת השולטת בה: שנאת יהודי המקום לאחיהם הליטאים, שנאה שבין בני-ברית האדוקים בעלי-האמנה ובין בני-ברית קטני-האמנה, ושנאת אותם שאינם בני-ברית לכל הראשונים כאחד. ואיך שהיהודים עולבים זה את זה ומתגאים זה על זה ומבקשים גדולה בינם לבין עצמם, אף-על-פי-כן לגבי אחרים מאומות-העולם בעלי מדות טובות הם: נעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, כורעים ומתרפסים בהכנעה יתרה…

ועד שאליהו מלמד במרום זכות על ישראל ולא השפיק לגמור עליהם את ההלל נשתתק פתאם וחוטמו נשתרבב, כאלו הוא תוהא, מריח ומשתומם.

– מה לך, אליהו? – אמרתי בתמהון לבב – למה נשתתקת באמצע הדבור?

– אזנים לגג! – לחש לי אליהו, משים אצבע על פיו לרמז שהשתיקה יפה.

וכרגע – והנה בת-קול יוצאת מאחת הפנות, מעטשת וזוררת.

– פלשתים עלינו! – קראתי בלחש, וכל אברי נזדעזעו.

– אמנם כן, חוטמי לא הטעני, זה כרסו הרחבה, זה זקנו המגודל ואלה פאותיו, והכרתיו אפילו כשהפשיטו מעליו את עורו – אמר אליהו כמדבר לו לעצמו, ומיד פנה אלי ואמר:

– התקן עצמך לקבל פני רבי שמשון! איש באר-שבע הוא בגופו ובנפשו, חציו חסיד וחציו בור, ספק בעל-הבית ספק קבצן, שונא ליטאים בכלל ואותי ביחוד. שיח שפתותינו בא לאזניו ויקשב ויתעורר ויזורר… הנה זה עומד על רגליו… הנה זה משגיח ומגיח ממקומו… הנה זה הולך וקרב אלינו…

עוד אליהו מדבר וזה בא. ולאחר שהעמיד פניו עלינו ונסתכל בנו קרא בקול ששון.

– האתה זה אליהו, חביבי ואהובי, אליהו!

– ברוך הבא, רבי שמשון! – אמר אליהו בפנים שוחקות – אם לא אוכל כבדך פה בכסאו של אליהו הנה ארצי לפניך, בטוב בעיניך שב.

– ראיתי פניך כראות פני אלהים, וחברתך, ידיד יקר, טובה לי מאד! כה יעזרני השם בכל אשר אפנה, ויהודי זה מי הוא? – שאל רבי שמשון, כשהיה מקפל את שולי קפוטתו וישב אצלנו.

– יהודי זה אורח הוא וממדינת ליטא בא – השיב אליהו.

– אני מקבציאל, עיר באיפרכיא כסלון, שם נולדתי ומשם אני, התעוררתי ברגש לתקן שגיאתו של אליהו, כאיש מתעורר להסיר ממנו עלילת שוא ועקשות פה.

– היינו הך! – אמר אליהו בשחוק על שפתיו – כל שאין הורתו ולידתו בבאר-שבע ליטאי הוא אצל אנשי המקום הזה.

– דברים בטלים! מה בכך אם ליטאי ואם באר-שבעי, הכל יהודים הם, וכל ישראל אחים, שלום עליכם! מה נשמע אצלכם שם, בקבציאל? – שאלני רבי שמשון באנחה ובמנוד- ראש, ורמז בזה לצרות-היום – אצלכם, בקבציאל, מה נעשה שם? המקום ירחם עלינו!

– אצלנו, בקבציאל ובסביבותיה – אמרתי בתמימות אצלנו כבר יצאנו ידי חובת הצרות, ברוך-השם, עוד בשנה דאשתקד, ואיני יודע למה נדחתה במקומכם קביעות מועד הצרות והייתם אחרונים, ובאר-שבע הרי היא עיר ואם בישראל!

– מדבריך, רבי מנדלי, נראה – אמר אליהו בלישנא דחכימא – כאלו הצרות חובת גברא, כמנהג כפרות, וכל ישראל, בשביל שבני-ישראל הם, נתחייבו להיות כפרתם ואצלנו בבאר-שבע היו סבורים, שאינן אלא מכת קבציאלים ובאו למרק העוונות ולהוציא העקמימיות שבלבם ובלב כל אלה שכמותם, ולפיכך יהודינו התמימים הסיחו דעתם מקבציאליכם ושתקו, והלועזים שבנו אמרו “ברוך דיין אמת” בפני כל, בכדי להראות לבאי-עולם, שאין לפניהם משוא-פנים ורחמים ואהבת אחים בדין, ויזכו על ידי מדה משונה ונפלאה זו למצוא חן ושכל טוב בעיני הבריות.

– ועכשיו מה הם סבורים? עכשיו, כשהבריות הוכיחו להם באותות…

ועד שלא גמרתי דבורי הרגשתי לחיצה עצומה במתנים ונאלמתי מפחד וכאב יחדו, זה רבי שמשון האיש, שהיה מתאבק בעפר רגלינו ומעטש ומתחכך ומתאנח לרגעים, דחפני בכח ידיו, ובקול רועד העיר אותנו על תמונה אחת שם לנגד עינינו והיא כמראה איש לועז, הדור בלבושו וקפילו"ש בראשו. אליהו העמיד פניו וחוטמו והתבונן אליו מרחוק, ולאחר שעה קלה פתח ואמר:

– פנו מקום להאי בר-נש, חד מן לועזינו, שזכות אבותיו עמדה לו היום ונתבקש בישיבה של מעלה.

– שלום לכם אחי, בני ציון היקרים! – אמר הלועז, שנזדוג לנו והשתחוה ברוב חן ונעימות – שמח לבי ויגל כבודי לראות פניכם, אחים אהובים, תנו לי רשות לישב בזה וליהנות מדברי פיכם. פי יהודים ינוב חכמה, ושיחותיהם הנאות והשנונות צריכין למוד.

– הקולך זה, אדוני אלבערט! קרא רבי שמשון בתמיה גדולה – הגם אתה תחד אתנו פה, אתה בכבודך ובעצמך!…

– גשה לי ואשבה אצלך, רבי שמשון, אמר הלועז במתק שפתים – ישמח לבי, שמצאתי פה מכיר נכבד כזה, את אבי, עליו-השלום, הרי ידעת, אמת, רבי שמשון, שיהודי כשר היה?

– את רבי פייבוש, זכרונו לברכה, ידעתי היטב – השיב רבי שמשון, מנענע בראשו – איש חסיד היה, יהודי מכף רגל ועד ראש. כמו חי הוא עומד לנגד עיני בצורתו הנאה בטלית-קטנו ובזקנו המגודל ובפאותיו הארוכות, בקלסתר פניו דומה האדון אלבערט לאביו – החוטם חוטמו, וכל מראיך מראה פייבוש. אבל… מי מלל לפייבוש, שהוא פאביאן יתקרי ואברהם בנו – אלבערט!

– לא השם הוא העיקר – הצטדק הלועז – יאמין לי, רבי שמשון שאני ברוחי לאומי אני, לאומי גדול בלבי. – על דא קא בכינא שגוי אתה – נאנח רבי שמשון במנוד- ראש – אבל כל-כך לא חשדתיך, כהודאת עצמך, שאתה לאומי וגוי גדול!

– מאי סלקא אדעתך, רבי שמשון! – שחק הלועז מטוב לב – לאומי זו שאמרתי פירושו: חבה ודבוק…

– דבוק, רחמנא ליצלן! – לגלג רבי שמשון ונרתע מעט לאחוריו כנבהל ומשתומם – חדשות אני שומע, לא שערון אבותינו! ואם לאומי פירושו כמו שאדוני אומר, הרי שפיפון אינו עוד “הפיפערנאטער” אלא כוי פורח על הגג ומטיל ביצה: ווי ווי לבן פייבוש, ששכח גירסא דינקותא! אדרבה, נשאל את היהודים הממובים בכאן ונשמע, מה אתם, רבותי, אומרים?

– הנח לאדון זה ואל תצערו בדברים – בקשתי רחמים על הלועז, שעלה למרום ובא לחסות תחת כנפי היהדות אצלנו אין לך לקבל אלא מה שיתכוון במלה זו, והרי הוא מודה ואומר, שדבק הוא בעמו וחובב אותו.

– אֲנָא דברי מליצות לא ידענא – התעקש רבי-שמשון בנדנוד ראש וידים – אני איני יודע אלא שיהודים קרויים “יהודים” ולא יותר. פייבוש אביו קיים תרי"ג מצוות וכל מנהגי ישראל: “תקון חצות” וצומות ואכילת ביצה מגולגלת באפר, בערב תשעה-באב, היה בוכה ומקונן קינות על חורבן בית-המקדש, והיה יהודי בלא חכמות ובלא המצאות, יהודי כפשוטו וכמשמעו בלא כל כנויים אחרים ודברי מליצה.

– אלמלי זכית, רבי שמשון, ראית את המאור שבמליצות האלה והיית מבחין עד היכן הדברים מגיעים.

כך פתח אליהו והתחיל דורש בסוד היהדות ולגלות לנו מדרגות-מדרגות בנשמותיהם של ישראל ותעודתן והנהגתן ופעולותיהן המשונות, כפי מדרגתו של אחד משני העולמות המשונים, מקור מחצבתן, היהודים שבבחינת פייבוש נשמתם מעולם העשיה: ישנם בקום-עשה ובנשוא עול תורה ומצות, ועל-מנת כן הם באים לעולם-הזה לאכול בו מרור, צנון וחזרת ולקיים דברי הצומות והסיגופים, ענויי הגוף וענויי הנפש… כנודע ליודעי ח"ן. וכשהגיע בדרשתו להני היהודים כביכול מעולם האצילות, שכפי טבע נשמתם היהדות בדמיונם, רוממות אל בגרונם, וכח מעשיהם במאמריהם… נשא דעו למרחוק ודבר עליהם נפלאות גדולות כל-כך, עד שהיינו כנדהמים וכחולמים ולא הרגשנו בזוג יהודים, שיצאו מחוריהם בשעת הדבור ונטפלו עלינו.

אלו היהודים צורתם ומנהגם ותנועות אבריהם העידו עליהם, שמעולם העשיה הם, שניהם כחושים ודקי-בשר, אלא שאחד דק וארוך, ואחד דק וקצר, ושניהם פזיזים, קלים ומהירים, כל חוש מחושיהם, ששני כלי-שרת מוכנים לו לתשמישו, אינו משמש בשניהם לשליחות אחת; אלא בשעה שעין אחת הולכת ורואה למעלה, השנית משוטטת ופונה למטה; זו הולכת אל דרום וזו סובבת אל צפון. אוזן אחת שומעת הדבור כאן והשנית קולטת מן האויר מה שידובר שם. וכנגד זה החוטם, שהוא אחד, עושה שתי שליחות בבת-אחת: מלבד שהוא שואף ומריח הוא מתעקם ומתנענע בזריזות אילך ואילך, ונראה כאלו סרסור הוא לשאר החושים ומסייע להם בעבודתם, ומתוך עקימותיו אתה מכיר ומבין מה שהעין רואה והאוזן שומעת, מה שהלב הוגה והמוח חושב, ואין אתה צריך להמתין עד שישמיע לך כל זאת הפה בפירוש. די לו להפה באמירת “אי” וראש מלין, בנפיחה ושריקת שפתים בעלמא, ויצא ידי-חובתו. ואלמלי נשאלה למשל שאלה על עסקי פרנסת היהודים, לא היה כח בפה להסביר מהותם כהוגן כמו החוטם, מעקימתו האחת בנפיחה משונה מיד היית רואה לפניך בדמיונך רחיים של רוח, חלומות והבלים הרבה!… הידים עסקניות הן, עוברות וממשמשות בטיסה אחת בכל אברי הגוף, בין בגוף של בעליהן ובין בגוף של אחרים, דוחפות אותך מפנים ומאחור ונכנסות ברשות זקנך ופאותיך ומטעימות ומפרשות לך את הדבור ברמיזת האצבעות.

המדות הללו לכאורה מדות אחינו בני-ישראל הן, גלויות וידועות לכל, וכמה יהודים כיוצא באלה איכא בשוקא, שאנו רואים אותם בהולים, פזיזים ומפזזים ומפרכסים לנגדנו בכל אבריהם ואין נותן דעתו עליהם: אבל בישיבה של מעלה נכנסה בי רוח חדשה להסתכל בדרכי בני-אדם ומעשיהם לחקור ולדעת טעמם ולבוא עד תכונתם, והיו מנהגיהם של זוג היהודים ותנועותיהם תמוהים לי, כאלו ראיתים בפעם הראשונה והביאוני לידי שאלות עצומות והרהורים רעים ומרים.

רבונו-של-עולם! כל הנבראים בצלם גופם מכובד עליהם ומיושב, ואין הנשמה מבהילתו; אלא כל זמן שהוא קיים הוא עושה צרכיו בהשקט ובטחה, כבעל-הבית בעולם-הזה, אבריו מתנהגים במתינות, ועת ומשפט לכל אחד מהם – ויהודיך עמך בני-בריתך, גופם מחולל ומדוכא. והנשמה צר לה המקום במכון-שבתה, והיא מבצבצת ועולה ותלויה להם מנגד בראש חוטמם, אוחזת כל שס"ה גידיהם ודופקת את רמ"ח אבריהם כבעל-העגלה את סוסיו, דוחקתם ומזעזעתם, מקשקשת כזוג, קיש-קיש קריא – והם מתרגשים ומזדעזעים ומזדרזים ומתנהגים רצוא ושוב בחפזון משונה רבונו של עולם נפלאים ממני יהודיך ולא אדע מה המה!

ועוד אני משתומם בלבי על הדבר הזה ויונה אחת מועפת מקנה שם בפנת הגג ויורדת לנגדי על התקרה. ממהרת ומבקשת מזונותיה, הלוך וטפוף, וכל עצמותיה מזדעזעות; מנקרת, נקר וזקוף את ראשה, ועיניה משוטטות על כל סביבותיה, וכשהרגישה בי נדדה כנף ועמדה מרחוק עומדת לה נטוית-גרון, משקרת עינים ומסתכלת בי בעצבת-לב, כאלו היא אומרת: מנדלי, אל תתמה על שאני בהולה ונחפזה, שמזלי הרע גרם לי זאת. יש בכרכי-הים איים ושם ישבו אבותי מעולם עם שאר מיני עופות ואין מחריד אותם, והיה מנהגם בשובה ונחת ושלום בעצמיהם. ומשרבו שונאי, ובעלי-חצים מבקשים את נפשי, הביאו מורך בלבבי, ונעשיתי בריה זו, משונה בגופי ובדרכי ותכונתי, כמו שאתה רואה אותי לפניך עכשיו. ומה ששאלת, חזור לאחוריך, לימים ראשונים, ותדע ותשכיל, כי שבועה היא מלפני המקום ברוך-הוא לברואיו, שכל אחת מסגולות הגוף והנפש, הנקנית להם להאבות על-ידי קורותיהם והרפתקאותיהם וגורלם ומנת חלקם בחייהם, תהא מסורה בירושה מדור דור לזרעם, להיות מה שהם בעל-כרחם ושלא בטובתם. ואתה סתום החזון ואל תוסיף בדבר הזה עוד.

– הוי, יונתי! הוי, אומתי, תמתי! – נאנחתי מכאב-לב “ובכן אל תתחכם יותר…” עלה באזני קול דברים בפמליא של מעלה, כשהייתי שקוע במחשבותי, ויד נגעה בי בכף-ירכי ותניעני על ברכי. היד שנשתלחה בי היתה ידו של יהודי אריכא מזוג היהודים, שהיה מתוכח עם חברו הקטן ומבקש להשתיקו בתשובתו, אבל הקטן כחרש אינו שומע, מחזיק בכנף-בגדו של בן-זוגו הארוך, ופניו כלפי בני-החבורה, פוצה פה ומצפצף בניגון ובנדנוד כל עצמותיו, כטוען לפני בית-דין.

– הבל-הבלים, רבותי!… החרש ואני אדבר – מתלהב הקטן ורוקד כנגד חברו ומושכו בכנף-בגדו – שמעו, רבותי! מעשה שהיה כך היה, אנחנו בדרך לבית נתיבות-הברזל אנחנו, והנה רעש… אני אומר, רבי יעקב, לכה ונלכה ואל נאחר את היריד בבוביריק! והוא אומר: שמואל אחי, ירא אנכי מפני המזיקים, שלא יזיקוני באבן. אני אומר: מה בכך, האם כלי חרס גופך ובשרך זכוכית, ובנגוע בך יד תשבר? הרכן ראשך, רבי יעקב, ונלכה, שאין לך דבר עומד בפני הפרנסה, והיריד הרי הוא אצלנו דבר, שנשמתנו תלויה בו, אני אומר, בוביריק, והוא עומד על דעתו, מזיקים בדרך! – ה' אלהי ישראל עמך! אני קורא אליו, מדבר תחנונים ומעוררו: רבי יעקב! מה לא יעשה היהודי בשביל הפרנסה? פגעים כאלה וכאלה פוגעין בך בכל יום, ואף-על-פי-כן הוא עושה את שלו ואינו חושש להם כלום. הירא מפני כלבים נובחים אל יכנס לתוך החצר. אפילו עשירים מרכינים ראשם, זוחלים על גחונם ואינם מקפידים על כבודם ומוסרים נפשם על הפרנסה, ומכל-שכן עניים כמותנו, רבי יעקב, בטח בה'!… אני מעוררו ומפרכס לפניו בכל אברי: זכור לאשתך ולבניך, שהם רעבים נאנחים ומבקשים לחם, וזכור גם לי, שותפך, לאשתי ולעוללי ולטפי ראה עמידתנו דלים וצרכינו מרובים. בנותינו בגרו ויושבות בביתנו שוממות, מלמדי בנינו דורשים שכר-למוד ובעל-הבית דוחק ותובע שכר-דירה, והיריד הרי הוא כל תקותנו – והוא באחד: לא, לא ולא! מה אתה, שמואל, הוא אומר – מה אתה מדבר אלי בוביריק? אפילו לבני-משה לא אעבור את הסמבטיון, הזורק אבנים, ומכל-שכן לבוביריק. וכך היה וישא יעקב את רגליו ויברח, ואני אחריו! שמעו, רבותי! זה האיש אכזר הוא, לא חס על נפשות ביתו והביא רעה גם על ביתי, הוא מתירא מפני המזיקים ובעצמו נעשה מזיק, ואם לא השחוק הוא: זה הגבר רואה עני, המר ממות, בכל יום; חייו חיי צער ויסורים רעים, ובנפשו יביא לחמו, הוא יתבהל עתה ויברח! – אוי ואבוי אצעק, שמעו נא וראו מכאובי, רבותי! הריני יושב פה תחת כפת הגג ונשמתי בבוביריק, היריד, היריד, רבותי!…

כך סיים שמואל הקטן, נאנח ברוחו הקשה ופשט את ידו ויגע בכרסו של רבי שמשון.

– הכאב בודאי גדול מאד, אבל עלינו לקבל את הכל באהבה, היה רבי שמשון מנחם את שמואל הקטן ונרתע אגב לאחוריו מעט-מעט, עד כדי שלא תוכל ידו של זה לגעת בו אל תצער הרבה, רבי שמואל, המקום ימלא חסרונך, לאחר שעה אחת או שתים יעבור זעם ופנית והלכת לבוביריק… – כך אמרתי לו גם אני – קפץ רבי יעקב ואמר – אל תתחכם יותר מכל היהודים, “חבי כמעט רגע עד יעבור זעם” ונשוב לדרכנו ונבוא בוביריקה בתוך שאר סוחרי ישראל כבתחלה…

– כך אמר גם הוא! – חזר שמואל הקטן על דברי חברו בעבור הרעימו ופחז עליו ודחק את רגלו, דבר גדול קא משמע לן! הזעם ימיו כימי הגלות, ואם ימתין היהודי עד שיעבור, הרי ימות ברעב. מנוחה נכונה לנו או תחת כנפי השכינה בצרור אחד עם העם, שבקרבו אנו חיים, או לשנה הבאה בירושלים… ובאם לאו, נעצום עינינו ונלך בהסח-הדעת והיה ה' מבטחנו, הטוב בעיניו יעשה! זיקין וזועות היו תמיד, גם בימים ההם, ומה עשו אבותינו? אבותינו כי בטחו בשם אלהי צורם הרכינו ראשם – וסחרו והצליחו וגם עשו פרי…

הדבור היה הולך ומתגלגל מענין לענין עד שהגיע ובא לעניני המסחר, והיה יריד בישיבה של מעלה, בני החבורה מספרים בהלכות משא-ומתן, שואלין ודורשין בכל מיני פרקמטיא. וכיון שנתלהב רוחם, ונפשם חשקה במקח-וממכר התחילו מוציאים מכיסם ומראים זה לזה את חפציהם וממשמשים זה את זה במלבושיהם, מגלים בקיאותם ורוב נסיונם, וחותכים מקח לכל דבר בטביעות-עינם. ואני, העני ממעש, שעסקי בספרים – במין סחורה זו, שאינו עובר לסוחר והוא בבל-יראה ובל-ימצא בשוק התגרים, הייתי יושב מנגד בפני עצמי, שותק ומתבונן ברוח נכאה, ושמואל הקטן כשממית בידים מחפש בחדרי לבי ואורג קורי חזיונות איומים מחיי בית ישראל, שעולים ונמשכים מן דבורו הקודם כנגד יעקב חברו. ובאריגה זזו מפרפרים לפני, כזבובים גוססים סוחרים וקבלנים ושולחנים וחלפנים, חנונים ורוכלים וסרסוריס ושדכנים ושאר מיני יהודים בעלי פרנסות משונות. הכל מתחבטים והכל מתלבטים והכל אומרים, קשים מזונותיהם.

– וטועמים טעם מיתה; הכל מסלדים בחילה, מתאנחים ומספרים נגעי לבבם, שפלות ועבדות, בושה וכלימה וחרפה שהם נושאים בכל עת, בסתר ובגלוי, איש כענין פרנסתי. הרבה אימות הן, וכל אחד ואחד אימת מפגיע שלו עליו, שהוא מציר לו, שמכעיסו ומכאיבו ומזלזלו וממרר את חייו… החזיונות הולכים ומתרקמים ומרי-נפש נגועים ומעונים עוברים על פני נאנחים ונאנקים, ונאקתם עולה ונעשית שיר של פגעים אחד.

– שיר איום ונורא, שבו נשמע המית חתולים, חרוק שינים ואנקת עכברים מצפצפים, חריצת לשון ושריקת עדרים, קול רעם וזרם ברד, רוח סערה ושאון מי נהרות אדירים; שיר, שמלאכי שחת אומרים בגיא-צלמות ויוצאים במחול-מכשפות בלות עם שעירים מרקדים לפני לילית ועזאזל בנשף-חשקם ובליל-חתונתם. – הוי, שמואל, שמואל, כמה לי מכאובות ומרורות מדבריך וממעשיך זו פעלת בתוך נפשי! הכאב גדול מאד… חדל ממני שמואל, וצא! – נהמתי בלבי ונתקרבתי לפמליא של מעלה, בכדי להתנער מרוב שרעפי בקרבי ולנער בבת-אחת את העכביש ואת המסכת…

דממה ואנחה בפמליא של מעלה, ורבי שמשון נאנח יותר מכלם, מכניס ידו אל חיקו ומתחכך ומעבירה גם על כרסו מנענע בכתפיו וקומט עור פניו, שפתיו נעות, והוא לוחך אותן בלשונו ובולע רוקו, וכלו אומר: אוי, מי יאכילני! קיבתו של רבי שמשון היא ככל הקיבות בריה גסה ופחותה, שאין לה עסק עם תקירות באמונות ודעות ועם שאלות ופלוגתות בדיני הכלכלה וזכויות בני-אדם, המשונים בגזעם ותולדותם, והיא לשיטתה, שאכילה חובת בשר-ודם היא ועל-מנת כן נברא האדם, שיהא זן ומפרנם את בטנו ומעיו כל ימי חייו עד יציאת נשמתו בלא טענות ומענות, ואין שום בית-דין בעולם יכול לפוטרו מחובתו זו. קיבתו הזוללה של רבי שמשון נתנה פתחון-פה לשאר קיבות בני-החבורה, ואף לקיבתי בכלל, והתחילו כלן מרננות ותובעות אותנו מזונות. נזכרתי בתרמילי, שהייתי נוטלו עמי בשעת עלייתי בחפזון, ובו הרי מיני מאכל הרבה. מששתי בידי על סביבותי ומצאתיו, ועד מהרה ערכתי שלחן לפני בני-העליה והעברתי את כל טובי על פניהם הביטו אליו ונהרו. אבל פתאם ערבה שמחתם והורידו לארץ חוטמם, הסעודה מוכנת כסעודת שלמה בשעתו: פת וצנון, קשואים ובצלים ושומים; הכל רעבים, נפשם שוקקה ומתאוה למעדני-מלך אלה, ואין משיב ידו אל פיו – מים אין לנטילת- ידים! ובאותה שעה היו לנו מיסורי אותו הרשע בגיהנם שענפי האילן מורידים לפיו את פירותיהם, וכשמבקש לאכלם מיד הם חוזרים ועולים. ישבנו שוממים ומצטערים עד שהאיר השם את עינינו בדבר-הלכה, שבשעת הדחק מותר לנו לשפשף הידים ברהיטי הגג וסגי, אנחנו, כיהודים פשוטים, לא בקשנו חשבונות רבים, וכל קורה שבאה לידינו היתה כשרה לנו להתחכך בה, והלועז, שאיסטניס הוא, פרש מן הצבור והלך לו לעצמו לבדוק בקורות הבית. בקש קורה יפה ונקיה ונעשה לו נס ומצא באחת הפנות קדרה מלאה מים, וטרח והעלה כלי חרס זו לנו בשמחה רבה, והיה כל אחד מאתנו נוטל ידיו ומקנחן בכנף-בגדו, כדרך העולם, ורבי שמשון נסתפג באחת מכנפי קפוטתו והשנית הקנה להלועז, שנתעלה אצלו במדרגת בעלי-תשובה.

– הזהרו, רבותי, בכלים של פסח! – קרא הלועז בשעת הסעודה, בכדי להתנאות לפנינו ביהדותו, הכלים הללו שאצלנו בידוע של פסח הם, והכוס הגדולה שם, כוסו של אליהו הנביא היא. הטריחו נא עצמכם והרתיעו מעט, במחילת כבודכם, שלא יהיו פרורי חמץ נתזין עליהם.

כל המסובים נרתעו לאחוריהם בזהירות יתרה ופניהם מאירים מרוב עונג ונחת-רוח, וחדות רבים הפיגה את צערי ושבתי ונתתי את לבי להסתכל בכל מה שלפני.

– מה זאת לכם?! – שאלתי בתמיה גדולה, כשראיתי את רבי שמשון בקפילושו של הלועז ואת הלועז בכובע-המשי של רבי שמשון ופני שניהם משונים – “חילוף היוצרות” הזה למה הוא?

– עכשיו הרי זה ידעתם, רבותי? כשאמרתי לכם בתחילה: רבי מנדלי שלנו, אל תשלוט בו עינא בישא, מתנמנם יפה יפה לא טעיתי, חס ושלום! – אמר רבי שמשון לפני כל המסובים בגודל-לבב ופניו מבהיקים כפני מנצח – אמנם כן נרדמת, רבי מנדלי, נרדמת ולא ידעת מה שנעשה כאן, כשהיית מתנמנם, האדון אלבערט… – אל תקרא לי אלבערט אלא אברהם כמדובר בינינו הפסיק הלועז את הענין.

– יישר כחך! – אמר דבי שמשון נפנים שוחקות מרוב הנאה, וחזר לענינו – האדון רבי אברהם הלך בשליחותנו, בשעה שהיית מתנמנם, עולה ומטפס על רהיטי הגג להציץ מן החרכים החוצה ולראות אם שבת העם ממלאכתו… ואת שבחו אני אומר לו בפניו: מתרפק הוא ומתעקל ומתפתל כגאון גדול! רק קפילושו נתקל בשעת מעשה בעץ ונפל מעל ראשו, ובכדי שלא יהא מטפס בגלוי-ראש, החלפנו אני והוא את הכובעים, פארו עלי ופארי עליו. ועתה הוא פייבוש בכל סימניו… אני מסתכל בצורתו ונהנה ומקבל תענוג באמת, כמו שאני יהודי! זכות אבות לאו מלתא זוטרתא היא, וסוף יהודי – להיות יהודי, מדעתו ושלא מדעתו, המתן לי מעט ואמתיק הדבר, מפי הזקן שמעתי…

– ומה נשמע, רבותי, שם בעולם השפל, בין התחתונים? קפצתי ופניתי לבני-החבורה בשאלתי זו עד שרבי שמשון היה מחזיק בזקנו, מציץ עלי באחת מעיניו ומכין עצמו לדבור רחב ארבעה זוגות עינים מפמליא של מעלה הביטו אלי בבת-אחת הבטה של מרירות ובושה ועגמת-נפש, מעין זו, שתינוק ממורט ומוכה בבית-רבו מביט לאמו הרחמניה, כשהוא נשאל על רוע פניו, שותק ומתאפק, והיא מרגשת מה הבטה זו אומרת ושתיקה זו מה פירושה…

בני-העליה היו מסובים ומספרים בעניני דרך-ארץ, מתובלים במשלים וחדודים נאים, והיו ביניהם גם דברי תורה ואגדה והלועז עושה אזנו כאפרכסת ושומע ופניו מזהירים. הוא מפליג בשבח עמו ומקלסו, מתלהב ומתודה חטאתו ועוונות ראשונים שלו ושל בני-גילו, שהרחיקו מעט לסיטרא-אחרא והתנכרו לרוח בני עמם בשגגה, והיתה השעה שעת רצון בישיבה של מעלה. אין שם לא קנאה ולא תחרות ואיבה, אלא הכל יושבים ונהנים זה מזה חסיד ומתנגד ומשכיל – אחים; אליהו הליטאי ורבי שמשון הפולנאי ואלבערט דמסיטרא אחראי ואותו הזוג יהודאי – רעים אהובים ופניהם צהובים, אוכלים שום וצנון ומרורים ומנשאים ומרוממים כנסת-ישראל לעילא ולעילא, ואלמלא הגג, שנכפף עליהם כגגית ומורא של קורותיו על ראשם, היו מרקדים ומנגנים “מה-יפית” בנחת-רוח, מדת- הרחמים בלבם מתגלגלת, אלו לאלו שואלים על עניניהם, ואלו לאלו ממללים ושופכים הרגשותיהם, ולהם לב אחד ודעה אחת: הללו דוברים ומציעים והללו שומעים ומסכימים, והכל מוכנים ומזומנים ומבטיחים בפה לעשות שם בעולם השפל, טובות וחסדים זה עם זה. גם עלי גבר חסדם, ורבי שמשון והלועז נתנו לי את בריתם שלום והבטחות רבות לעתיד, אם ירצה השם – האחוה רבה ולשלום אין קץ…

משכב הצהרים לאחר הסעודה תענוג הוא לי תמיד, קל- וחומר עכשיו אחר אכילת צנון ובצלים לשובע: ולפיכך בחרתי קרן-זוית אחת להתבודד שם ולהחליץ מעט עצמותי. נשתטחתי מלוא-קומתי על גבי התקרה והייתי מדושן עונג. ומשפע ידידות ושיחות בני-החבורה נתמשך עלי נחל עדנים של הרהורים נעימים ומחזות משונים. אז ראיתי בחזון נפלאות, ומעשים רבים חדשים גם ישנים עברו לפני כבני-מרון. החמיון מפקד צבא זכרונות מני קדם ומעלה אותם בקסמיו, ובתוכם גם תבת נח לפני באה, כשהיא הולכת על פני מי המבול. שם בהמות טהורות וטמאות למיניהן, רמש ואין מספר, חיות קטנות עם גדולות. פרה ודוב, זאב עם כבש ונמר עפ גדי ירבצו יחדו… צרת רבים השוה, משוה קטון וגדול, מקרבתם ומיחדת לבבם לאהבה ולרחם זה את זה. ונח ובניו אף הם ינוחו בה מנוחת שלום ואהבה. שֵׁם חלוקא דרבנן עליו, בעל-חוטם הוא, זקנו מגודל ויורד על פי מדותיו בשני ראשין, ופאותיו מסולסלות – יושב שם בהקנטו"ר שלו וסופר ומונה כסוחר ומכין מזון לכל הגדוד הגדול הזה, מקרני ראם ועד ביצי כנים שבתבה. וחם – איש גס מגדל בלורית ופניו מפוחמות, לבוש אדרת-שׂער, אזור עור במתניו ולפּטיו"ת ברגליו, – מוליך ומביא לאחיו מפרי האדמה ומכל מיני מאכל בקידה והשתחויה. חם עובד ומביא, ושם מקבל וחותך מנות-מנות לכל בריה ובריה די מחסורה. ועל מטה מוצעת שוכב בכבוד יפת, הדור בלבושו כאחד הרוזנים, מגוהץ ומבוסם ומעלה עשן מקנה-מקטרתו. עתים הוא מחליק שפמו ומביט אל שם בגאון וגובה וכאחד הסרסורים הוא בעיניו, ועתים מחבקו ומנשקו, ברכתו תעלה לראש משביר זה ומדבר בו נכבדות בחלק שפתיו: אתה משק ביתי, מעוז חיי ומנת כוסי. שלשה אלה טפוסי קדם שמבראשית, ומאלה נפרדו תולדותם כיוצא בהם בארץ אחר המבול…

ועד שאני מחשב לי מחשבותי ומתבונן במראה, והנה קול המולה כקול מחנה באזני, קול צעדה ודמות עם רב, מהומה ומבוסה ומבוכה וצוחה. ופתאם השלכתי ממקומי – ואני בסתר המדרגה! בני-אדם נחפזים ונדחקים כצאן ודוחקים גם אותי. סביבותנו ענן וערפל, אש ולפידים ותמרות עשן, וכעין הר נורא כפוי עלינו כגג מלמעלה. אין מקום להסתר שם ואין דרך לנטות ימין ושמאל.

– קבּלוּ! – הרעים קול אדיר כקול שדי בכח – שמעו וחכמו, עם תועי לבב, המתגעגעים על הבצלים ועל השומים, ואם לאו – פה תהיה קבורתכם!…

– נעשה ונשמע – צועק כל הקהל בדחילו ורחימו, ואיש את אחיו מחזיק בכנפו ומתקרבים ומתדבקים זה לזה מיראה ופחד, והיו לבשר אחד.

מן המיצר קראתי אף אני, מחזיק בכנף איש יהודי ומחבקו וצועק בקול נורא: – נעשה ונשמע!

– לכה דודי! – קול קורא באזני ויד נגעה בי ותניעני.

– אוי, גג, ההר כגג! – צעקתי מבוהל בטירוף-הדעת וכל עצמותי רחפו מפּחד.

– חזק, חזק, רבי מנדלי! הפחד עבר. עברים הנה זה יוצאים מן החורים – ולאהליו ישראל. הנני הולך – ואתה שלום!

והקול קול אליהו…

הקיצותי – והנה חלום… הגיתי בו ונגלה לי סודו. זה ההר וזו כפת הגג הם שעמדו לאבותינו ולנו בכל דור ודור – להיות לנו על ידם חיים ארוכים ושפע קודש, אהבה ואחוה ורעוּת. חברים כל ישראל וערבים זה לזה מסיני ועד הנה…

פניתי כה וכה ואביט ואין איש, שקט ודממה מסביב…

ב

בישיבה של מטה

רק לאחר שהיה האדם מופרש מן הישוב, כפוף ונדחק ותלוי ברפיון, חבת הארץ תוקפתו ומושכתו אליה בעוצם כחה. לעמוד על הקרקע עמידה נכונה בקומה זקופה – זה אחד מהדברים הנצרכים לו ביותר לגופו ונפשו. בשעת ירידתי מעל פנת הגג היו עיני תלויות לאדמתנו וכל מעיני בה.

הנני עומד תחתי שעה קלה בחוץ, מתמתח בפישוט כל אברי ומביט לארץ כגמול עלי אמו, ונפשי תגיל באלהי ישעי וכבודי, תשיש בעולמו הגדול והנאה להפליא. הנה זה אלי, אל ישועתי משיב רוח צח ונעים באפי ומחליץ עצמותי המדוכאות, בוקע חלוני רקיע ומוציא לקראתי לבנה יפה וברה ממכון שבתה, והיא מאירה פניה ואומרת לי בחן ובחסד: מנדלי, תן עיניך בי וקדשני! מהרה תתמלא פגימתי, וגם אתה, דודי, עתיד להתחדש כמותי. – ברוך יוצרך! קורא אני ורוקד באהבה כנגד בת-גילי זו, והרי היא מקודשת לי כדת ישראל בפני רבבות אלפי כוכבים וכל צבא השמים. כלם ישאו שלום לי ממרומים – סימן טוב ומזל טוב לי ולכל ישראל! ואני כחתן יוצא מחופתו הולך לי ובא לבית-מלוני שמח וטוב לב.

תיכף בכניסתי למלוני, עיף ויגע מתלאות היום, חוטפתני השינה – ואני נופל על המטה במלבושי וסנדלי, המלוכלכים באבק ועפר, ונרדם תרדמת מרמוטה כל אותו הלילה ומזיע כבא מן המרחץ. וכמו השחר עלה הקיצותי מבולבל ומטורף ולא ידעתי נפשי, מה אני, מאין באתי ואי-זה מקומי. עיני סגורות וזמזום משונה באזני. בשרי כואב. אברי כבדים עלי ועורקי מזדעזעים, תוהו ובוהו בראשי ובלהות-צלמות ותמונות משונות מימי הילדות ועד זקנה מרקדות שם בערבוביא. שם ידלג שעיר כדמות ינוקא, מחוסר מכנסים ויחף, אך כתונת לעורו וכובע עור כבשים בראשו, והוא בילד מתקלס, שוסה בו את כלבו ומסקל באבנים לעומתו, והנער בוכה. הקול קול מנדלי הקטן, אני אני הוא הבוכה, לי אוי, לי אבוי, לי מכות ומכאובות ולי פצעים חנם! בזעקת שבר ויללה אחיש מפלט לי למעוני, לחסות בצל אבי, עזרי ומגיני, ולפני שם גל של עצמות שוכב על המטה, תחתיו מצע של קש ומכסהו סמרטוט. הוי, זה מחסי וצור עוזי, אבי אבטח בו! זה הקנה הרצוץ, שעליו נשען כל הבית עם הצאצאים והצפיעות, הכבשה האחת ללבושם וללחמם! פניו צומקים, לסתות נופלות וחוטם משתרבב, עיניו קמו ופיו פתוח, חזהו מתנפח ועולה, משתפל ויורד, רותת וגוסס, וקול נחרו מנסר בגרונו.

נפשי עלי תאבל ובשרי יכאב וכל קרבי מזדעזעים.

והתמונות מתרגשות ובאות ואינן פוסקות, תמונות מתמונות שונות ומסוכסכות, פה הלולא וחיננא קול תוף וכנור ושיר משונה, כהמית חתולים בנשף חשקם יצא חתול צעיר מחופתו בתכריך בוץ לבן, ונפשות רבות אחריו, הכל אצים ודצים מתדפקים ומתרפקים, הכל מכרכרים והכל מקרקרים: מזל- טוב, בריה שפלה ודלה! וחיית, מנדלי, ופרית ורבית ותאחז טרף לצאצאי מעיך – הא לחמא ענייא די אכלו אבהתנא ושם קול מעריסה, זעקת טפליא וקול בכי מכל פנה; עברה וזעם וצרה מסביב, יסורים ופגעים וכל מיני פורענות אין מספר…

שעמום בראשי, לבי סחרחר, ועורקי מזדעזעים.

והתמונות מתרגשות ובאות: הנה קול שוט וקול רעש אופנים לא זפותים; הנה סוסה עצלה ועגלה כבדה, וכבוד שרה בת-טובים נראה בתוך כתות-כתות של צדקניות וגבאיות ומלומדות וצנועות! כולן קולניות ודברניות ובידיהן תחינות ישנות וגם חדשות, והחזיקו בי לאמר: אסוף חרפתנו – את תחינותינו, לתוך העגלה! וכלן עיניהן ליה, וממללות ומהגות ומלהגות כאחת, וקול דבריהן כקול הטחנה, מרגיז ארץ ומרעיט האזנים, יתרעם הסדנא ויתרעש הגלגל, תתהפך העגלה והסוסה נופלת ארצה ומוטלת כנבלה, נטוית גרון וגלוית עינים. גרגרותיה כגרוגרת צמוקה, גבה מנוגע ומוכה-שחין, ירכה נופלת וצלעותיה בולטות, והיא מפרפרת ומפרכסת ומכשכשת בזנבה המדולדל ונואקת ממעמקי לבה.

הוי, סגולתי, הוי, נבלתי!…

הוי ממושכה ומורטה, הוי אומללה עלובה וסחופה! יספדו ספדיא מארבע רוחות. והיתה תאניה ואניה, שמה ושרקה וזעקה גדולה, וסביבי נשערה מאד – מוסדי ארץ יחוללו עמודי שמים ירופפו, ואני כאבק עולה ותלוי על בלימה, תחת רגלי תהום רבה, ולפני חללו של עולם גדול ורחב-ידים, ושם גלגולת אחת צפה באויר, מפזזת כה וכה כצפורת-כרמים, סובב-סובב הולכת ומשוטטת ואין לה מנוחה רגע אחד. עתים נעלמת ועתים על פני תחלוף, תחרוק בשיניה ותלטוש עיניה לי, ובטרם אבין לה – איננה. והנה בלהה, פחד ורעדה ומוראים גדולים, שביבי שלהבת וגחלי אש כברקים ירוצצו וסער גדול סואן ברעש – ויהי קולות ורעמים, זיקין וזועות וקול שופר חזק מאד. ובמשוך היובל תקיעה גדולה, והנה גשר של ניר דק על פני תהום, ויהודים נאספים, עם אלהי אברהם, ממושכים ומורטים, דוויים, סחופים, נגועים וכפופים, באים המונים-המונים במקלם ותרמילם ומתרוצצים ונדחקים על גשר הפלאות הזה, ורעש והחולה בעדתם, מהומה ומבוכה ומבוסה, שירה וצוחה, שיחה ומריבה, תלונה וקול זמרה. ופתאם גלגולת זו עוד הפעם לנגד פני, מרחפת אצלי ומרפרפת על מקומה. ולה שתי פאות וזקן, חוטם ארוך ומצח מקומט, עינים קורצות וכלות, שפה מתעקמת ופנים זועפים. הוי, גלגולת של יהודי היא, גלגולת-יהודי פורחת באויר! אין גוף ודמות הגוף, אין ידים ואין רגלים, אך גלגולת לבדה, מהלכת על כנפי רוח… אלף אימות ולא אימת המראה הזו, שהיא קשה מכלן!… סמר מפחדה בשרי והתנודדו עצמותי, ננערתי ונפקחו עיני.

והנה אני סרוח על ערשי וחבילות הרבה כנגדי בחדר, חבילות קטנות עם גדולות, ומין בריה אחת עטופה מבצבצת ועולה שם בפנה, מפזזת ומנענעת בראשה, בשעה שמוראה של אותה הגלגולת עוד על פני… וכשנתישבה דעתי ראיתי כמראה גבר יהודי מתעטף בטליתו, מתפלל ומתנועע בכל אבריו ומכרכר ורוקד לפני אבינו שבשמים, כעבדא קמא מאריה.

כי בערב ילין אורח בגפו בבית-מלונו ובקומו לבוקר והנה בן-זוגו עמו, ופעמים גם שנים ושלשה יהודים כנגדו – דבר מצוי הוא בבאר-שבע. ולה נאה להודות על מנהג ישראל זה, שאכסנאיה שוקדים לתקנת אורח יהודי, שלא יהא שרוי יחידי בחדר מיוחד, וזכין לו שלא בפניו, כשהוא ישן בלילה ומשכירים שם במחיצתו מטה אחת ויותר לאחרים. בשעה אחרת לא הייתי מקפיד, אלמלי יהודי אחד ואפילו שנים היו מזדוגים לי, מפני שבזה יש הנאה מרובה לבעלי-האכסניא והנאה גם לאורחים, שמתיחדים ולנים בצוותא חדא ועושים נחת-רוח זה לזה. ובאמת מה ראה היהודי להיות באכסניא איסטניס יותר משהוא בביתו – וכמה צאצאים ישנים שם אצלו על דף אחד? אבל באותה שעה הפרישות היתה צריכה לי מאד – לשבות ולנוח בחדרי בפני עצמי אחרי כל התלאות והרפתקאות ביום אתמול, וענוי הגוף והנפש מחזיונות לילה; ולפיכך היה קשה לי זיווג יהודי זה כספחת, ואני שרוי בצער כועס ומתרגז על בן-זוגי זה, שעטיפתו ונענועיו נראו לי משונים מאד, ואגב עיני משוטטות בכל החבילות, מסתכל ומתיירא שמא יזחול ויצא מביניהן עוד יהודי אחד…

כל ימי גדלתי בין יהודים חכמים מחוכמים ואנשי-מעשה מכל המינים ולא שמעתי שיאמרו עלי: זה שוטה הוא ודעתו מטורפת. מי לנו פקחים יותר גדולים מתגרים ומלוי-ברבית ובעלי-כיס אצלנו, והם היו אומרים תמיד: הזהרו ברבי מנדלי! שהוא בקי בהטיה ובדברים שבצנעה הנהוגים בעסקינו, צופה ויודע סתרינו ומבין אותנו היטב, וקשה לרמות אותו. אף-על-פי-כן, כשאני לעצמי בוחן ובודק לפרקים את נפשי ומביא במשפט את כל מעשי והרגשותי והרהורי לבי, הריני תוהה ומפקפק אם דעתי שלמה וצלולה. הנפש היא דירה דבי- שותפי להרבה רשויות, שכל אחת ואחת עושה שליחותה וכח טמיר ונשמה היא לעצמה, והן יוצאות ומתגלות בהרגשות משונות והפוכות זו מזו. אין לך תכונה מהתכונות, שאין צרתה בצדה, להפך ממנה, עתים הן חשות ונוחות זו לזו ככרכושתא ושונרא דעבדי יומא טבא מתרבא דביש-גדא – ועתים מתגרות זו בזו ומהומה רבה בחדרי לב וקרב, כמו בבית-המשוגעים, והאדם נטרד ועובר מתכונה אחת לאותה שכנגדה, וחליפות והפכים עמו תמיד. זה דין כל בני חלוף, אלא שעתות חליפתם לא שוות בכלם. יש מתחלפים ברוחם למועדים ולימים ושנים, ויש, לשעות ולרגעים ואני, בעוונותי הרבים, הריני מאלה מועטים, ששני הפכים משמשים אצלם פעמים ביחד ברגע אחד, ואין ריוח ביניהם אפילו כמלוא-נימא. ברגע זה, שהעצבות מתגברת בי מאד, הנה בעצם תקפה מרגיש אני בנפשי גירוי לשחוק, והנני עובר מיגון לשמחה כהרף-עין, הריני עומד, למשל, בכובד-ראש לפני אחד מהמפורסמים, אנשי השם, שמשפיל עצמו לאיש שכמותי ומספר לי את כבוד עשרו, או את רוב חכמתו, או את כל מעשה תקפו וגבורתו, או את צדקת פזרונו ורב טובו, ובה בשעה שאני שומע ומאמין ופוער פי כמו למלקוש ונהנה הנאה גדולה, לבי יסיתני בספק, שמא בדאי הוא? ואני מהרהר: מה היה, למשל, אלמלי ירקתי בפניו? או אלמלי העברתי ידי על חלקת לחייו ואמרתי לו בשחוק ובלשון זו: (ולחכם) טפש אתה, שוטה שבעולם! (ולגביר ונדיב) קמצן מגונה ואביר לב! (ולתקיף) נפש שפלה ותולעת זוחלת לרגלי הגבוהים עליך! (לרודף קדים ונובר כביכול בקדמוניות) תרווד רקב, ומוח כשעורה, קופה מלאה אשפה, מק ומקק!… ותיכף אני מרגיש בי, שהרהור זה מבצבץ וניתק לעשה – שפתי הנה זה נעות וידי הרי זה מזומנות לילך בשליחותו, וברוב עמל ויגיעה יעלה לי לכובשן. מעשים כאלה אירעו לי כמה וכמה פעמים בימי חיי, וכך היה הדבר עמי גם בפעם הזאת, באותו הרגע שהייתי זועם ונפשי עגומה, אלי הרהור יגונב מקרב לבי ואומר: שוטה שבעולם! הקדוש-ברוך-הוא זימן לך אוצר נחמד וכלי יקר, מין בריה זו שלפניך, ואתה שוכב כגולם וכועס ומתרשל להתבונן בה ולתהות על קנקנה! ומיד פקע עצבוני, והריני שוחק, והריני יורד מעל המטה, והריני עומד על רגלי – והולך.

ובשעה שאני הולך ובא לבן-זוגי והנה הוא הופך צורתו אלי ורוקק בפני – זאת אומרת: ברוך שפטרני מחובתה של תפלה זו!… מרקיקה זו בחסידות ועקימת שפתים משונה היה ניכר, שלא עם-הארץ ובריה גסה הוא, כך רוקק יהודי כשר ונפש היפה, וזה נתן אותו לחן ולחסד בעיני כמו שהוא, מכף רגל ועד ראש, עם החטטין שבפניו, עם זקנו ופאותיו המסובכות ושערותיהן בשיבה ושחרות, עם מצחו הגבוה ועיניו הטרוטות ועם פיקת גרונו הגדולה וגבו הכפוף, יהודי, גופו אין צריך בדיקה, ואסור לדקדק עם אבריו על פי חוקי היופי, כי לא באלה חלק יעקב, יהדותו היא יפיפותו… ומיד לאחר הרקיקה שאילת שלום היתה מתחלת ובאה בכל פרטיה כסדר, ונודע לי שבן-זוגי שמו ישראל. וכיון שידעתיו בשם, הדין נותן, שהייתי צריך לשאלו על עירו מפני הכבוד, וכשאמרתי לו: רבי ישראל, מאיזה מקום אתה? לא השיב לי מיד, כמנהג עם-הארץ, אלא חלק לי כבוד ובא אלי באותה השאלה עצמה ולאחר שראה שאני עומד וממתין לתשובתו, החזיר לי בדרך שאלה ובזמר דרבנן:

– ואם תדע למשל, כי מק"ק דלפונה שבמערב אני מה בכך?

– מק"ק דלפונה שבמערב! – קראתי בנשימה אחת, ובתוכי השתומם לבי על שם עירו של זה כשם עיר מולדתי כי קבציאל ודלפונה הוראתן אחת, ואם כן מה שיש בדרומו של תחום ישראל יש במערב – ומה רבו מעשיך ה'!

– ולמה אתה תוהה ומתמיה כל-כך, כאלו מקומי משונה, לא ירצה לך? – אמר רבי ישראל והציץ עלי בפנים נזעמים, דלפונה עיר ואם בישראל ומרובה באוכלסין. היהודים הדלפונים מפורסמים הם, ואומות-העולם עוסקות בהם, ברוך-השם, גם ישבו שרים בם נדברו…

– חס ושלום, רבי ישראל! – אמרתי לו בחבה ובפנים שוחקות, להניח דעתו ולפייסו – למה תחשוב עלי כזאת? אדרבה… אני מתמיה, מפני שסימן טוב אני רואה לנו בזה…

– במה? הלא יאמר נא לי מעלתו ואדע! – אמר רבי ישראל, לוטש עינו לי ומנענע בכל פיסת ידו.

– במה שדלפוני וקבציאלי נזדמנו לפונדק אחד. אני הלא מקבציאל אני! אטו קבציאל מילתא זוטרתא היא!… אף היא מרובה באוכלסין ומספר הקבציאלים הולך ומתרבה עכשיו מיום ליום, ברוך-השם!

מדברי שיחה, שהיו ביני ובין רבי ישראל על מקומותינו ועל יהודינו הדרים שם, על מנהגיהם ומחיתם ועל דרכם בקודש, במילי דשמיא ובמילי דעלמא – למדתי, שאין בין הקבציאלים בדרום לאחיהם הדלפונים שבמערב אלא שהקבציאלים מוחם מצומצם וכרסם רחבה, רוחם נלהבה ונפשם אינה חשק; בתורה אלא בסתרי תורה. במופלא מהם ידרשו ובאנשי-מופת, בין שהם בני-ברית ובין שאינם בני ברית – נבון-לחש פלוני בדורו כרב-מג בדורו, וצועני-פלוני בדורו כבלעם הקוסם בדורו, הם אוכלים פת נקיה ושותים יין בעולם-הזה, מי שיש לו, ואלו שהפרוטה מצויה בכיסם דורשין בעריות, במרכבה וסוסים, וחכמים המה בעיניהם ומבינים מדעתם… והדלפונים מוחם רחב וכרסם מצומצמה. רוחם מתונה ונפשם חשקה בתורה, ותלמודם בידם, אין להם עסק בנסתרות. אוכלים פת-קיבר בציר של דג-מלוח ושותים מים בעולם-הזה ומצפים לאכילה ושתיה – לסעודה של לויתן וליין המשומר בעולם-הבא, ובעלי-הכיס רובם לא ברכב ולא בסוסים אלא מהלכים ברגליהם, ואין צריך לומר תלמידי-חכמים ומבינים מדעתם…

ועד שאני ורבי ישראל יושבים ומסיחים כאחים ורעים ומקבלים תענוג זה מזה, והנה הפונדקית נדחפה ובאה אצלנו בקול ענות בקשה וגזרה כאחת:

– הואילו, רבותי, ופנו מקום לאורח חדש, וינוח פה על משכבו אתכם עד שיפנה בשבילו מדור לעצמו! האכסנאי הזה מכירי הוא ואין לדחותו.

סברנו וקבלנו הגזרה הזו, לא משום שאותה הספחת היתה ניחא לנו, אלא משום שאין מסרבין לפונדקית, ועל-כרחך אתה עושה רצונה, ותוך כדי דבורה הובאו חבילות ותרמילין לחדרנו ואיש אורח רך בשנים נכנס ובא. ומתוך רוב הנאה וקורת-רוח, שהיה לי ולרבי ישראל זה מזה, הסחנו דעתנו מהפנים החדשות וישבנו יחד בזוית והיינו מאריכים לספר בענינינו, ובהמשך הדברים באנו לספר בשבחה של כנסת- ישראל ובשאלת היהודים, שהיא מענינא דכל יומא, ממצרים ועד הנה.

– רבותי! – אמר האורח, שהמתין לנו עד שסיימנו אחת משיחותינו – כיון שזכיתי, רבותי, לעמוד במחיצתכם, תנו לי רשות להטפל לכם בדברי שיחתכם, הנוגעת עד נפשי, ואחוה דעי אף אני. אמת, אתם ישישים ואני צעיר לימים. אתם שיפולי גלימתכם ארוכים, ואני שולי בגדי קצרים, אתם מדור הולך, ואני מדור בא; אבל אל יהיו הדברים האלה מבדילים בינינו. היהדות והגלות הוא הצד השוה שבנו – עמכם אני, בצרה…

דברי העלם הנשמעים בנחת, נכנסו בלבנו ונתעוררנו לקבל פניו בנעימות ובשחוק משונה מעין זה, שנראה על שפתי הגדולים, כשהם מדברים עם הקטנים, ויש בו מכל מיני טעמים: ענוה ונדיבות וחסד וחנינה וכיוצא בהם. והעלם – חוט של חן משוך על פניו השחרחרות, עיניו דולקות ומפיקות עוז, וכשהוא מדבר רוחו מתלהבת, ידיו מתנענעות וכל עצמותיו משתתפות בדבורו, וכששאל אותו רבי ישראל על עסקיו וקרא לו “אברך” החזיר לו תשובה קצרה וברורה:

– שמי בנציון… וסוחר לא הייתי מימי.

– שמע מינה שאתה חתן בבית חמיך, ומזונותיך עליו.

– הא מניין לך?! אמר בנציון, משחק ומנענע בראשו – רווק אני!

– רווק עם חתימת זקן! אוי לדור הזה ואוי למנהגיו, זקנה ובחרות בו, עולם הפוך והכל משונה! – תמה רבי ישראל והציץ עלי, כאיש נדהם ונרעש מביט לחברו, ויש בהבטה שלו בקשת רחמים להוציאו ממבוכתו, וכשראה שאין תפלתו מתקבלת לי ואני שותק, חזר והעמיד פניו על בנציון ואמר לו:

– אם לא נשוי ולא סוחר אתה, ומה זה עסקיך?

– מניח אני העסקים לאחרים, השיב בנציון, מנענע בידו, כאדם שמבטל דבר-מה ומפקירו – יסחרו להם אחרים, ירדפו רוח וימציאו להם מיני פרנסות משונות, שאין בהם ממש, ואני, מגמת-פני לארץ-קדשנו.

רבי ישראל נשתומם כל-כך עד שנרתע לאחוריו, פוער פיו ואינו אומר כלום. ובאתי אני במקומו להסיח על פי דרכי עם העלם, שהעיד את לבי עליו במראהו ובדבורו, ואמרתי לו:

– בני, מה לך ולארץ-קדשנו? זו הארץ לזקנים ולנמושיות שהולכים לחונן את עפרה ולהשיב לה אחרי מותם במתנה גמורה את גויתם הדלה והצנומה, ובשכר זה הם ניזונים שם בצדקה ממעות החלוקה ולומדים ומתפללים, ואתה עודך צעיר לימים, בריא ושלם בגופך, וכמדומני שלם גם בדעתך, ומה לך שם?

– ילכו להם הללו, כמו שאמרת, למיתה, ואני אלך ואכנס לחיים טובים ארוכים ולשלום.

תשובה זו, אף-על-פי שלא היה במשמעותה שמץ קינטור ונאצה חלילה, אבל מתוך שהיה סגנונה מעין סדר הכפרות לא ישרה בעיני ועקמתי את חוטמי, בנציון הבין מה עקימת חוטמי אומרת, וחזר מיד לפרש את דבריו:

– הרי אמרתי לכם, רבותי, כי היהדות והגלות הוא הצד השוה שבנו… ואם שווים אנחנו ברבוי ענויינו אנו מחולקים בעצמת הרגשותינו. אתם דמיונכם כאיש-מכאובות וידוע- חולי, שקהו הרגשותיו ואינו מבחין עוד כל-כך בדלדול אבריו, וכנבזה וחדל-אישים, שאינו מרגיש עוד בעלבונו, ואין לו בעולמו אלא השגת מזונו, יהיה איזה שיהיה, אפילו נהמא דכסופא ואפילו אם יתפרנס ככלב אינו חושש, אם אך יספוק לו למלאות בטנו, די לו שהוא חי. ואיך הוא חי, בנחת אם בצער, בריוח אם בצמצום, בכבוד אם בבזיון – דבר זה מאי איכפת לו? כבר מחל על כבודו, ולא עוד אלא שמקבל גם מכת-לחי ואינו מתרעם. השפלות והעוני הטביעו ברוחכם, בהמשך הימים, השגה משונה והשקפה זרה ועכורה על חיי העולם ועל היהדות, ואין אתם מסתכלים בהם עכשיו באותה האספקלריא המאירה כאבותיכם בזמניהם, בדורות הראשונים. ההוה דומה לפרוזדור בפני העתיד-לבוא, אתם אומרים, ואינכם מתקינים עצמכם בפרוזדור, כדי שתכנסו לטרקלין! בשפלותכם רפו ידיכם לעשות מה לתקנתכם, ואתם שוכבים בבשתכם, כתינוק זה שממקומו לא ימיש, ועיניו אל אב הרחמים עד שיחננו לנטלו ולטפל בו. הנכם עם עמוסים, הוזים הזיות וזרות, דברי רוח והבאי, לא מישובו של עולם – וחייכם אינם חיים, וכי תבואו אל הארץ הקדושה, לא לעבדה ולחיות בה אתם באים, כי אם לכלות שם ממונם של ישראל, להפיח קריה במחלוקת ובדברי ריבות וקטטות – ולמות בה, עליכם תאבל הארץ: אוי נא לי, עשוני בני לבית-הקברות!

– שומע אני מדבריך – אמרתי מבוהל ומבולבל מדברים קשים כאלה – שומע אני, שאתה וכיוצא בך חושבים את עצמכם לבעלי-נפש, המרגישים ביותר, שעמידתכם דלים וריקים, אבל מה מועיל לכם בזה? ברוב הרגשה רוב כעס ויוסיף דעת נגעי-לבבו יוסיף מכאוב.

– אדרבה, ההרגשה סימן טוב הוא ומעוררת אותנו לתחיה. ואני וחברי עשינו עתה אגודה אחת, ופתגמנו: בית יעקב לכו ונלכה! נעלה ביהודה ושם נעבוד אדמתנו ונחיה כימי עולם וכשנים קדמוניות.

עכשיו נרתעתי אני לאחורי, משתאה לו להאיש הזה, מחריש ומהרהר, שמא מטורף הוא, ואיני אומר כלום. ורבי ישראל, שהיה נדהם ושותק עד כה, קפץ ואמר בזעף:

– קול דברים אנו שומעים וחוצפא כלפי שמיא… הותרה הרצועה, והדוחקים את הקץ עולים!… ומי ומי העולים? – אפרוחים, שלא צמחה עדיין נוצתם, גמולי-מחלב עתיקי משדים! ולמה הם עולים, מפני שאין בהם ממדות ישראל: רוח נמוכה ונפש שפלה ומוכשרת לקבלת יסורין! גסי-הרוח האלה האמינו, שכבודם, החביב להם ביותר, חביב גם לאחרים, והיו בועטים בעמם, פורקים מהם עול תורה ומצות ושמחים בחלקם, וכשראו את טעותם, נתבלבלו ונכשלו בהרהורים בטלים ובדברי-שטות הללו – ועתה זה דרכם כסל למו, וזה שיחם והגיונם המשונה, להם נאה מה שאמר הגאון היבניאלי בשעתו על הדוחקים את הקץ, משל למה הדבר דומה, לנערים קטנים, שמקדימים ורצים לחופת-חתנים פחוזים ובהולים לפני הנוגנים בכלי-זמר, בחצוצרות וקול שופר, ולפני המחותנים והשושבינין…

דברי רבי ישראל ומשלו הנאה באו כשמן בעצמותי, והייתי מתברך בלבבי, שאיני בכלל יוצאי חפזון, ומתנאה לפני אבינו שבשמים כבן חכם, שמתנאה לפני אביו בהנהגתו הישרה, כדי לקבל שכר, מהרהר ואומר: “רבונו-של-עולם! בוא וראה, שלא כמדות אותם הפזיזים מבניך ישראל מדותי, אתמול שויתי רגלי כאילות, מדלג שור, מקפץ ומטפס על הסולם, וכל היום הייתי יושב בסתר, בפמליא של יהודים צפופים וסגופים וכפופים עד שנתפקקו החוליות שבשדרה – ולערב שמתי נפשי בכפי וירדתי משם בהלל ובהודות לשמך הגדול, שלא נפזרו עצמותי ואחת משיני לא נשברה, ולפורקנך סברית ה'!… יהודי כשר ובעל-בטחון כמותי, הסובל ומעלים עין מנגעיו ואומר: יקום פורקן מן שמיא! ראוי למתנת-שכר ולמנה יפה בעולם- הזה מידך המלאה והפתוחה”… והקדוש-ברוך-הוא שוחק, ואף הוא ישיב אמריו לי, בדמיוני: הבן יקיר לי, מנדלי, ילד שעשועים, בך וביהודים שכמותך אתפאר! – –

הגיוני לבי אלה וכוונתי לקבלת שכר הרהיבוני לקנא לאלהי צבאות קנאה גדולה, הפכתי פני לבנציון ואמרתי לו:

– שמע נא ואנכי אדבר! אם טוב ואם רע מהלכך לארץ אבותינו – בדבר זה לא ידון רוחי ומניחו לאחרים להתוכח עמך. לך מצדי לכל רוחות העולם אתה וחבריך עמך. אבל אל תרבה תדבר גבוהה ואל תרגז בדרך. זכור את בוראך ואל תגע ביהודיו לומר, שדעתם זרה ומשונה, וביהדותם אל תתן דופי!

– חלילה לי! – אמר בנציון, מתנודד בכל אבריו ומשתדל להתרצות אלי באמרי-נועם – היהדות היא רוח אפי ונשמתי, קיומי ועצמותי. בשבילה אני מה שאני – בן-אומתי, נבדל מכל בני-הנכר בעולם. יהדותי היא צורתי ובה מתיחד טיבי ואופיי וצביוני, טעמי ומדברי ותנועות ידי ואצבעותי וכל קניני נפשי ומתנותי מבית-מדרשו של שם ועבר בימים ההם, וגם מישיבת יבנה ואושא ופומבדיתא ונהרדעא למרנן ורבנן, די בארעא דישראל ודי בבבל אחרי כן, ומבתי-מדרשות וישיבות ותלמודי-תורה וחדרים שבתחומנו עד ימינו אלה. כלם הנחילוני סגולות מיוחדות, וקצבו את דמותי ועשוני ליהודי בכל פרטיו בגופי ובנפשי עוד מימות עולם, בטרם נוצרתי בבטן. ואיך אפוא אוכל להפוך עורי ואבזה צלמי ומציאותי? הא איני מדבר ביהדות טהורה ומסורה על פי דת משה, אלא ביהדות זרה ומדומעה על פי דת יהודית.

– רבי מנדיל! – צווח רבי ישראל, מזדעזע מדברי בנציון ונרתע ממקומו, כאלו נכוה בגחלת, ופורש ידיו אלי ודוחפני באגודלו –אוי, למה אתה שותק, רבי מנדיל! בבקשה ממך אמור לי, השמעתך מימיך דברי הבל כאלה? רבונו-של-עולם היתכן… דת משה ודת יהודית! כדאי הוא… אבל מה נאמר ומה נדבר? אין מלה בלשוני – ושתיקה יפה.

רבי ישראל הולך לו למקומו בזוית אתת, כורע ומתיר החבלים מעל שקיו וחבילותיו, מפשפש בהן ומוציא את כליו, ואני הולך לי למקומי בזוית אחרת, נוטל תשמישי-קדושה שלי ומתעטף בטליתי ומניח תפילין, שוהה עד שתתחונן דעתי עלי, והנני מתכון לטהר לבי ומחשבותי מדברי עון ומזמן את פי לשבח את בוראי בכובד-ראש וביראה, אבל אוי ואבוי לנפשי, הלוואי שלא הייתי מכוון הרבה, אלא עומד ומתפלל בתמימות, כיהודי פשוט, ולא נכשלתי בהרהורים רעים! הכוונה היתרה שכוונתי לבטל דברי בנציון והבליו כעפרא דארעא ולהסיחם מלבי בעיון תפלה, היא בעצמה הביאתני לידי ערמה, לרמות את קוני, שכל רעיוני וחושי משועבדים לו באמת ובאמונה; והערמה הביאתני לידי חנופה, להחניף לרבוני בחלקות, כדי שיחנני, והחנופה היא העירה בי את יצר-הרע ותניעהו על ברכיו וכפות ידיו. יצרי-הרע פקח הוא, מתחסד ומתמם, יועץ פלא וכוונתו תמיד אך לשם-שמים, בקי בדרך-ארץ ונמוסי העולם ובעל-סברא לטהר את הממזר ככסף וזהב ולעשות גם את המכוערת יפה וברה, יודע פרק במשנה וגמרא, מתון בדין וקשה לכעוס ודבריו רכו משמן. והנה זה בא, כשהייתי סומך גאולה לתפלה, בא ותלמודו בידו וגחן ולחש לי: ילמדני, רבי מנדלי, משנה בכתובות: “ואלו יוצאות שלא בכתובה…” על זאת שבחו אהובים… מתלהב אני ומתפלל ומסיר אזני משמוע תורה מפי יצרי, והוא מוסיף והולך ומרצה לפני אותה המשנה: “העוברת על דת משה ויהודית…” – תלך לעזאזל! מה לי ולה ומה ענין הלכות נשים לעזרת אבותינו?… מתעורר אני על יצרי בתרעומת ומתאמץ לנגן תפילתי בחסידות, אבל הוא אינו פוסק והולך ושונה אף הוא בניגון: ואיזוהי דת משה וכו' ואיזוהי דת יהודית?…" – כלפי לייא? איני מבין כנגד מה הדברים האלה! – משתמט אני מיצרי. והוא ידו לא זזה ממני, מהתל בי ואומר: מנדלי (רבי לא עוד מתקרי), אותי, מנדלי, לא תדחה בקש! מבין אתה ומבין כנגד מי וכנגד מה אני מדבר… כנגד מה שאמר לך העלם הזה בתחלה מדבר אני.

וכך היה באמת, הייתי מבין יפה-יפה עד היכן הדברים מגיעים וכמה תולדות יש ללמוד מהם, אלא שהיה קשה לי להודות עליהם, ומוטב לי לראות את עצמי, כדרך הבריות. ובעון הרמאות פחז עלי יצרי עוד יותר והזכירני כל השקלא- וטריא שם בפירוש דת יהודית שבמשנה, היינו: “ראשה פרוע, טוה בשוק ומדברת עם כל אדם, שלא כמנהג היהודים” – ולקח משם והעלה על לבי דמות אשה פרוצה, משחקת עם בחורים ורומזת להם בפלך, שהיא טוה בו, כנגד פניה, כמו שנאמר שם – וכל זה, אוי לי, בתוך התפלה!… היהודים רעים רוקדים ועוקצים את נפשי ואין להשתמט מהם, כמו מזבובים רתחנים בשלהי דקייטא. הרהור זה, סרסור דעבירה, יוצא, והרהור זה נכנס, מתפלסף באמונות ודעות, מבדיל בין קודש לחול, בין דיני ישראל למקובלים מעמים, בין המקומוה והזמנים, ומחדש שיטה חדשה בדת! יש יהדות ויהדות: זו שמסיני הכתובה והמסורה – והיא דת משה; וזו שמהגולה, מיהודים נטמעים בין הגוים – והיא דת יהודית. הראשונה כולה קודש ובה נתבסס בית ישראל בתכונתו ובצורתו, המיוחדת לו לעצמו, והשניה היא דמאי – הקודש נתערב בו בחולין, במנהגים ודעות, שקלטתם לתוכה מבחוץ, בשינוי הזמנים והתחלפות המקומות. ובדורות לא מהוגנים ותועי-לב היא סופגת הכל, התבן את הבר, ואינה מבחנת בין טוב לרע ובין המתוקנים שבהם להמכוערים, ולפיכך היא זרה ומשונה, ולפיכך… ולפיכך יכול להיות מה שאמר זה העלם…

אוי לי, אוי לי מיצרי! נאנחתי מקירות לבי על הרהורי הרעים האלה ונתעטפתי בטליתי עטיפה יתרה על ראשי עד טבורי, עומד ברתת ובזיע ופני אל הקיר.

– במחילת כבודך, רבי יהודי! – שמעתי מאחרי קול בן- אדם נוגע בי במתני ודוחפני דחיפה עצומה ומבקש מחילתי.

החזרתי פני לאחורי וראיתי את המשרת של האכסניא בא בשתי מטות וטרוד להעמידן אצל מקומי בחדר.

– שתי מטות הללו למה? – שאלתי בתמיה.

– הלילה הזה שתי פעמים, החזיר לי המשרת במילי דליצנותא, כדרך בעלי אומנותו, שמדברים בלצון ומעקמים עלינו את הכתובים – כלום שני זכרים ישנים במטה אחת?

– אחד אני יודע – טוען מצדי – אחד הוא האברך שנטפל לנו.

– שנים שנים באו אל התבה – מתלוצץ המשרת הדברני על פי דרכו – אורח זה מכניס עוד אורח ברשות בעלת- הבית, והיא בודאי לטובה נתכונה, הרחמן הוא ישלח לה עוד אורחים וברכה מרובה. ואתם אם תשכבו ארבעה וחמשה בחדר אחד וחם לכם ביותר.

– וחברי היכן הם? – נתעוררתי בפליאה כשראיתי, שאין אחד מהאושפיזין עמי בבית.

– חבריך, כיהודים פשוטים, כבר הלכו לעולמם, ולעבודתם בשוק – אמר המשרת, מציץ עלי באחת מעיניו – רואה אני פניך, דודי, מזיעים ומבהיקים ומתלהטים כפני צדיק, וכל כך היית שוהה בתפלה ובתחנונים ומאריך בכוונות בעיון גדול ובהתפשטות הגשמיות עד שלא הרגשת ביציאת חבריך ובכל הנעשה סביבותיך, ובכן… עקרה אחת לי, טובת לב ונאה, שהיא צריכה וראויה לברכה, האלך וקראתי לך עלובת-נפש זו, שתושיע לה במהרה בברכתך?…

קשה לו לאדם תמים מישראל לעמוד על דעתם של משרתים, שמדברים בלישנא דחכימא ואינך יודע אם בתמימות וכפשוטם ואם בערמה ובלצון נאמרו דבריהם. ולי היה ניחא להיות שוטה באותה שעה ולקבל הדברים כפשוטם. ובכן אמרתי להמשרת בנחת, שאין מפתח של חיה בידי ופטרתיו מעל פני ויצא.

ולאחר שיצא ונשארתי יחידי התחילה מדת-הדין בנפשי ללמד חובה על הבריות בגזרה-שוה: מה אתה בגלוי יהודי כשר לכל הדעות, ומי שהיו רואים אותך היום מתפלל בכובד- ראש טעו למראית-עינם ואמרו, חסיד הוא וצדיק ותפלתו זכה, אשרי יולדתו, ואלמלי נסתכלו בסתר לבבך היו מתבהלים מפני יצרך הגדול, השולט בך, ומפני תפלתך המטורפת והמבולבלת ממחשבות עון והרהורים רעים, מה אתה כך, אף אותם הכשרים והתמימים כך: יראת ה' על פניהם ושבע תועבות בלבם, ומספר שערות זקנם ופאות ראשם מספר תאוותיהם, ופנחס זה שבגלוי, זמרי הוא בסתר!

– אי שמים, אם כן לא הנחת בן לאברהם אבינו! – צעק לבי בקרבי, והייתי מתהפך בתחבולותי ומוציא מתוך שכלי כל כלי-נשקו נגד דין קשה זה – ולא הועלתי כלום. ישבתי בדד ובטל בחדרי ויגעתי באנחתי.

– תפח רוחך, מנדלי, שאתה מסיח דעתך מעסקיך ומפנה לבך לבטלה! – נאום אשתי לי בקרב לבי בסגנון זה, שאשה מספרת עם בעלה ומעוררתו בשבט פיה לעבודת הפרנסה עצל, למה תשכב בבית-מלונך, שוגה ברוב חזיונות והבלים ודברי-רוח הרבה, ותשכח שבעל אשה ובנים אתה ולתכלית מה באת לכאן, כל היהודים משכימים ונוטלים מקלם בידם ורצים לשוק ועוסקים במשא-ומתן, זה בכך וזה בכך, ואתה, אכזר ועוכר ביתך – יעכרך ה'! אתה פורק מעליך עול הפרנסה ופוטר עצמך מכל חובותיך, כמה יגיעות יגע מוחנו וכמה לילות נדדה שינה מעינינו עד שעלתה בידנו להשיג מעט הכסף, שלקחת עמך בדרך, לעשות בו עסק, והנך מוציאו היום לבטלה על מזונות ושכר-דירה בהאכסניא. התעורר נא. קום נא, קח מקלך וצא!

דברי-מוסר אלו היו לי כקיתון, שאשה שופכת לבעלה על פניו, והוא אינו מסרב לה עוד ועושה רצונה, מיד נתקררה רוחי ונסר הרהורי-לבי, והייתי מזמן את עצמי לצאת לפעלי כצאת היהודי לשוק בגבורתו: ממשמש בפאותי ובזקני ולובש כדרך יהודי העיירות הקטנות שבאים לכרך, קפוטה של שבת, מפני שהקפוטה של שבת יפה להקפה ולמשא-ומתן, כידוע להתגרים. נסתכלתי, כמו שלא במתכון, באספקלריא על גבי הכותל והיתה רוחי נוחה ממני, ואותה השעה שעת רצון לי!

– הצרי והצפורן, בורית וגפרורין, לולאות וכפתורים, מטפחות ופוזמקאות, כפות ומזלגות!… – קול קורא בפתח. ותיכף בתוך הקריאה הזו, איש יהודי נדחק ובא, מוריד קופת- הרוכלים מעל כתפו ומניחה על הקרקע, והולך ומונה מיני סחורתו ואינו פוסק.

– כלה קריאתך וצא! – אני אומר לו בבקשת-מחילה מאת כבודו, והוא אינו משגיח בי וקורא ומונה, משבח ואומר:

– הצרי והצפורן, עט ברזל ועופרת, דיו וסמים, סם-המות לשקצים!…

– בבקשה ממך, הניחה לי! אץ אני לדרכי ואתה מעכבני – מבקש אני את הרוכל בפנים נזעמים, מתרעם עליו ומגנה בלבי אותו וכיוצא בו מבני-עמנו, שטרחנים הם, ואין בהם ממדות דרך-ארץ; הפרוטה חביבה להם מכבודם, ובשבילה הם מתבזים בפני הבריות ואינם חוששים לחלול עצמם ולחלול-השם.

– חנני בא וקנה! – מדבר הרוכל תחנונים, ועניו וצרת לבבו נשקפו מתוך עיניו – קנה מה שתקנה ואל אצא ריקם מלפניך. היום יום חושך ורע לי. מן הבוקר אסובב ככלב בעיר עם קופתי זו על כתפי ואין קונה, ואני מטופל בבנים, קטנים עם גדולים, וכלם רעבים ערומים ויחפים, כי עלה המשחית בחלוני… ואנחנו חייבים להודות ולשבח למי שעשה נסים לאבותינו ולנו, שבטובו הגדול השאיר לנו לפליטה את גויתנו ומעט מסחורתי הזו… קנה נא, קנה! תפלת עני זה שברה לבי ואבקש לבכות לו ולנפשו הנענה, ולרצות אותו על מחשבתי הרעה עליו בתחלה, ואמרתי לו בחסד וברחמים:

– אנא, בכח ימינך תתיר צרורה, ותן לי פוזמקאות!

הריני שולח ידי אל חיקי להוציא צרור כספי – ואיננו! אני מחפשו בכלי ובמכנסים ולא מצאתיו, והוברר לי שאבד ממני אתמול, כשהייתי בהול על נפשי, מקפץ ומדלג על הכתלים. שעה קלה עמדנו, אני והרוכל העלוב, בצער גדול, נאנחים ונאנקים, אחר כך נטל זה את קופתו וטען על כתפיו ויצא בפחי-נפש.

ברוך המקום, שנתן דעה בי ביציאתי לדרך, להצניע חלק מממוני בפונדא מתחת לחלוקי, ובכן היתה לי הצלה פורתא, שלא אצטרך מיד לחזור על הפתחים ולבקש לחם. הנני מניח ידי על פונדתי שעל כרסי ואומר בחסידות: שׂישׂו, בני-מעי, וברכו את שם קדשו! – ובחצי-נחמה זו משמשתי בפאתי השמאלית, ממשמש ומתחכך, ושמתי לדרך פעמי.

אך פסעתי איזו פסיעות ועוד לא יצאתי מפתח בית-מלוני הרגשתי כאב עצום במתני ובכל השדרה מהקפיצות המשונות ומהכאה, שנתקלתי באותה הקורה אתמול, כשעליתי למרום. עמדתי תחתי בבלבול הדעת מענויים קשים ולא יכולתי לזוז ממקומי עד שנעשה לי נס ורוח לי מעט ונדחפתי וחזרתי למקומי בזוית הבית, זוחל מעט-מעט על גחוני וירכי כתינוק, ועליתי על המטה בחסד עליון וברחמיו הרבים.

אני שוכב על המטה ואין שלום בַּעֲצָמַי!

אין שלום באברי גופי ואין שלום ברוחי ומחשבות לבי. הרהורים טובים ורעים משמשים בי בערבוביא, מתנצחים זה עם זה ודורשים כל הבא עלי באלו הימים לכמה פנים משונים. פעים אני מתבונן בהם, במאורעות ופרעות אלה, ותדרוך נפשי עוז, ועם לבבי אשיחה; אשריך ואשרי עמך, שאל יעקב בעזרכם, ואתם חייבים להודות לשמו על נסיו שבכל יום עמכם ועל נפלאותיו שבכל עת!… והנני מתעורר ומשבח לצור ישענו על הפליטה ועל העליה למרום ועל הגוף שיצא משם בשלום, אך במיעוך וכאב-עצמות בלבד ולא בריסוק-אברים חלילה: על אכילת מרור, שמתמתק מעט בחרוסת, על צער ורפּוי ושבת-בבושת, ועל החיים בחסד. – ופעם יתחמץ לבבי וכליותי יסרוני: אוי לך ואוי לעמך, שחייכם נפלאים, ונסים משמים נעשים לכם תמיד! אך עבד ישראל – עבד, שאינו חושש למכת-לחי, אם אך יתמלט בעור שיניו; עבד שיוצא בשן ועין ואומר: ברוך הטוב והמטיב, שלא ניטלו ממני שתי עינים ושתי שינים… כמה מכות הביא הקדוש- ברוך-הוא עליך, ובכל מכה ומכה אתה מוצא נס ואומר מזמור לתודה. ואף אותו הרוכל העלוב, שיצא נקי מנכסיו ולא נשאר לו בלתי אם גויתו, אמר בהודאה על הנסים… אבל – אשית עצות בנפשי להצדיק את רבון העולמים – אבל אנחנו ואבותינו חטאנו!… ויצרי משיבני: איני יודע במה חטאותיכם כבדו מחטאות כל בני האדם. ומה אלה הם חטאיכם? הודיעני! אולי אשמים אתם בזאת, שנולדתם וחייתם, והנכם אוכלים ושותים ופרים ורבים? אבל, הן מחומר קורצתם גם אתם בית ישראל, וקרב ומעים, גם חושים והרגשות ותשוקות ומחסורים לכם כמו לכל ילודי-אשה! וכמדומה לי, שאין עם בעולם עוסקים בעבודת הבורא משעת קימתם בהשכמת- הבוקר ועד שכבם בלילה, כבני-ישראל. כל גויתכם סוגה בדינים, וכמה מצוות ודקדוקים קלים וחמורים יש לכל אחד מרמ"ח איבריכם ולכל דבר מצרכיכם, אכילתכם מועטת והדינים והברכות לפניה ולאחריה מרובים. כמה בתי-כנסיות לתפלה ובתי-מדרשות לכם, חדרים וישיבות, ואתם ממיתים עצמכם ואת בניכם באהלי תורה אלה. אתם מבטלים למודי חול מפני למודי קודש, ידיעות העולם ודרך-ארץ מפני ידיעות והלכות, שאינן נוהגות עוד בזמנכם ובמקומכם, וכל כך למה? כדי לעשות נחת-רוח לבוראכם בשׂיח שפתים, ולשעבּד כל חושיכם ואבריכם לעבודתו, והוא אינו מסתפק עוד בכל אלה, וכועס ומתרעם על שאינכם עובדים אותו כראוי! ואפילו אם כאדם חטאתם ונכשלתם בעברה לפעמים, העל זאת יקצוף עד מאד, לעד יזכור עון ולא יאבה סלוח עוד! היראה והעבדות עשו אתכם מכיכי רוחא, נבזים ושפלים, חנפים וצבועים, ואתם מכזבים ליוצרכם ומצדיקים את דינו עליכם מאימת ידו החזקה וזרועו הנטויה, לא כן אבותיכם, הם לא עשו חונף ודברו בלא שפתי מרמה. “בא ירמיה ואמר: איה נוראותיו? לא אמר נורא. בא דניאל ואמר: בנין משתעבדים איה גבורותיו? לא אמר גבור… מתוך שיודעין, שאמתי הוא מסכים על האמת, לפיכך לא כזבו בו”. וחכמים הראשונים נותנים דבריהם בפי ישראל, וכך הם אומרים לפני הקדוש- ברוך-הוא: “רבון העולמים, כתבת בתורתך לא תקום ולא תטור ואתה נוקם ונוטר… לך שרי ולי אסירא!” – הרי למדן אתה ויודע את מאמרם זה בגמרא ובמדרש. ואל נא תדחק עצמך לסתום פי באותה התשובה האמורה שם, שנוקם הוא ונוטר לאחרים ולא לכם. בכדי טרחתך! התשובה אינה מספקת לפקח כמותי, ואינה מסכמת עם המאורעות ועם השעות הרעות, המתרגשות ובאות עליכם בעצמכם, זה כמה וכמה מאות שנה…

אוי, אוי לי מיצרי!" אני מתאנח בשברון מתנים ומתאמץ להרגיז עלי את יצרי הטוב, שיגער בהסניגור המשונה הזה, המלמד זכות על כנסת-ישראל, ויסתור את דבריו וטענותיו. אבל יצרי הטוב מדתו מדת יהודי, נעלב ואינו עולב וכאלם לא יפתח פיו בעוד רשע ו"פריץ" לנגדו, ורק לאחר שזה יבצע את כל מעשהו ויוצא, הוא זוחל ומגיח ממקומו ומשמיע דעתו ומוסר-תוכחתו בקול נורא. אז ירעם בקולו נפלאות, ככל חלש שהשעה משחקת לו ועולה לגדולה, וקשה תוכחתו לנפש כמחט בבשר החי.

אוי לי מיצרי הרע ואוי לי מיצרי הטוב!…

מעולם לא ערבה שנתי לי כמו באותה שעה, ישנתי וחדלתי רוגז, חדלו דאגותי ונתעצמו אברי והקיצותי בערב, שלם בגופי ושלם בדעתי, כבריה חדשה. היהודי הוא כאותה הבריה הקטנה שבקטנות בכל היצורים. הרי היא מוטלת זמן רב כמושה, יבשה בלא רוח חיים, וכיון שאתה מוריד עליה טפה אחת של לחלוחית, מיד היא חיה, והיא נחפזת ושטה בטפה זו, מבקשת בה פרנסתה ועוסקת בכל צרכיה בזריזות מרובה, כאלו לא דאבה מימיה, תן לו, ליהודי רצוץ ומדוכא, כמעט שהנשמה בקרבו, תן לו רגע אחד של קורת-רוח, מיד תחיינה עצמותיו היבשות, ויתעורר לפעלו בכל נפשו וחושיו…

כשנתעוררתי ראיתי, והנה נר דולק על השולחן לפני בירכתי הבית, ורבי ישראל ובנציון ועוד שני בני-אדם זרים לי מסובים שם ומסיחים ומנצחים זה את זה בקול רעש גדול. ואני שוכב לי על המטה, עושה אזני כאפרכסת ושומע קול דבריהם, מעיר עליהם הערותי ועונה אמן בקרב לבי.

– אני על דעתי עומד – צווח אחד מהפנים החדשות פדות הרוח קודמת לגאולה חומרית. אם לתקנת ישראל אנו שוקדים אין לנו אלא לתקנם מתחלה בדעות ובמדות: לפשוט העקמימיות שבלב ולהסיר מהם שפלות הרוח הבזויה, והנטיה להזיות ולתגרנות ולסרסרות ולאיבה ולתחרות עם כל תולדותיהן המגונות, שנתדבקו בהם על-כרחם בזמן גלותם הרב, זה כאלפים שנה; ליישר כל המעקשים ולהכשיר בני- עמנו בדעת ובאומנות ובכל הדברים מישובו של עולם, כדי שיזכו על ידם לחיי החברה ולהנהגה ישרה ומסודרת באדמת אבותם.

“כן הוא דובר!” – הנני מסכים בלבי לדעת מאן-דאמר זה, ומדמה לי במחשבתי את המחלוקת ופירוד הלבבות בישראל על עניני העדה; את החוצפא והערמומיות של העוסקים בצרכי צבור, שרובם הדיוטים קופצים בראש ומתמנים מעצמם על ידי תחבולות און ומרמה, ומאן דחציף יותר, לו העוז והמשרה; את דברי ריבות וקטטות, דלטוריות ומלשינות מריטת זקן ופאות על העליות ועל הרבנים ועל השוחטים ועל החזנים וכיוצא בהם; את החנופה היתרה וההפלגה שאין לה שיעור בתהלות ותשבחות, ברכות והודאות מצד אחד, ואת העזות וההפלגה המרובה בדברי חירוף וגידוף מצד השני, והכל לא באמת ולא במשפט ולא לפי רוב המעשה, בבלי דעת ובבלי השכל. – את כל זאת חשבתי בלבי ואמרתי; אם אלה ההולכים לשם – אשרי היושבים בכאן!

– אדרבא, כ"ץ! – השתער בנציון על חברו – אדרבה, איפכא מסתברא, גאולה קודמת! כשיהיו ישראל שרויים על אדמתם, מתפרנסים בנחת ובריוח מפרי ידיהם כקדם, דשנים ורעננים ושלמים בגופם, גם רוחם תשתנה בהם לטובה. אז ישיגו ארחות חיים ותמלא הארץ דעה, אז ישפרו מעשיהם ויסגלו להם מדות טובות והנהגות ישרות, וכל השגיונות והשגיאות בדרכי פרנסתם ומשאם-ומתנם יתבטלו מאליהם העניות והדחק זהו האגם המעופש, הרקק השורץ שקצים ורמשים למיניהם, יבוש מקורו – ושקצים עוד אינם.

“אף הוא דובר מישרים!” – הנני מודה בלבי גם למאן-דאמר זה, ומוצא בדבריו מעין אותה הטענה הישנה שבין כנסת-ישראל והקדוש-ברוך-הוא. כנסת-ישראל אומרת: רבונו- של-עולם, שלך הוא ובך תולה להשיב אותנו, השיבנו ונשובה והוא אומר להם: שלכם הוא, שובו אלי ואשובה אליכם! וכנסת-ישראל אינה מסתפקת בפסוק זה, שהוא, יתברך שמו, מביא מדברי הנביא מלאכי, וטוענת ובאה ומנצחתו בפסוק “שובנו אלהי ישענו” שבתהלים – והדין עמה. וכי לא כך אנו רואים במנהגו של עולם? אתה מוצא בכל תפוצות-ישראל כמה וכמה מנוולים, עניי הדעת ואביונים, שוטים נבזים ושפלים, וכיון ששחקה להם השעה ונתעשרו, מיד נתעלו ונהפכו לאנשים אחרים. נשתנה מזלם – נשתנה טעמם ורוחם גם קולם ערב ומראיהם נאוה. ברצות ה' דרכי איש עני, ותחת סמרטוטין צואים ילבש לבנים, גם הפרעושים ישלימו אתו, ואינו מתחכך ומתבזה עוד בפני הבריות…

– אין גאולה בלא ביאת הגואל! – צווח רבי ישראל ככרוכיא – וביאת הגואל היא בידי שמים ובדרך נס. והאומרים להגאל בדרך הטבע, הרי הם כופרים ופוקרים ועברינים.

“הדין עמו, והרבה ממאמרי חכמינו בתלמוד ומדרשים מסייעין לו” – אמרתי אני בלבי ונזכרתי מאורע אחד מדאיב נפש, שאירע לי בימי ילדותי, והוא משל לאלה, האומרים עכשיו, שירושת הארץ הוא דבר המסור בידם. כשאני נער מת עלי אבי, איש נכבד בעדתו, ולא עזב ליתומיו כלום חוץ ממקום כבודו ותפארתו במזרחו של בית-המדרש, שהיה מתפלל ולומד שם בחייו, ואני בנו יחידו ואהובו עומד אצלו, מתימר בכבודו ומתגאה על חברי. ומפני העוני הייתי גולה מבית אמי האלמנה השוממה למקום תורה ושבעתי נדודים, רעות רבות וצרות, כיתום נעזב מבקש להם – ומקום תפארתנו נמכר לצמיתות, לאחר ימים חזרתי למולדתי, אני הבן התועה בעולם כשה אובד, וכשנכנסתי לבית-המדרש, תאות נפשי ובית חמדתי זה קויתי לו ממרחק, היו הכל יושבים שם בכבוד איש על מקומו, ולי אין מקום בתוכם. התחזקתי ופסעתי למזרח, למקומי הראשון, ולבי הומה לו ומתגעגע עליו באהבה רבה. עליתי – וחשכו עיני! על כסא אבי יושב זר, בוז משפחות ובן-האמה, שהגלגל החוזר בעולם הרימו מאשפות להושיבו עם נדיבים, ושלשה בנים מפוטמים כעגלי מרבק עומדים עליו מימינו ומשמאלו, והאיש משתאה לי, מעמיד עלי פנים נזעמים, ועדיין כובש את כעסו, וכשראה שבניו נחרים בי והודפים אותי בצד ובכתף, אף-על-פי שהייתי עומד נכנע ומרתית ומצמצם את עצמי, שלא אדחקם חלילה, רמז לי בתחלה באצבעו, ולבסוף גער בי ואמר לי בפה מלא: ברח דודי, אין כאן מקומך ולא ידעתיך! – גערה זו נתנה רשות לבנים משחיתים לדחקני עוד יותר, והלכתי ויצאתי מבית-קדשי אבל וחפוי-ראש, עיני מקור דמעה ולבבי דוי…

“לא עליכם, אחי, מכאוב כמכאובי בימים ההם!” – צעק לבי לבני-החבורה הזו ונתמלאתי עליהם רחמים. וכשנתעוררתי מחזיונותי הקשים והטיתי אזני לשמוע דבריהם, היה אחד מהם כבד דורש, וחבריו מקשיבים לקולו.

–…כי רוב מעשיהם תהו ומיני פרנסתם מצומצמים ורעים, לא קבועים ולא קיימים, ומהם לא יפים ולא מועילים! שמעתי את קול דברו באמצע הענין, ואני מבין מדעתי, שבכנסת-ישראל הוא מדבר – רוב יגיעם בכל סעיפי משא- ומתן ומקח-וממכר, מן המסחר בשטרות עד המסחר בשלמות בלות, בסחבות וסמרטוטין. אך יגיעת נפש ורוח. יגיעת נפש זו היא המיבשת מוח עצמותיהם, נוטלת מאור עיניהם, אוכלת חצי-בשרם ומתשת כחם, וסוף כל עמלם – דלות, עניות ואביונות, ואין רפואה למכה זו אלא עבודה, שאדם אוכל פירותיה בנחת ובהיתר, והקרן קימת לו לעולם. גאולה זו בנידון דידן היא עבודת-האדמה וגאולה מדינית מאי סלקא אדעתך, כ"ץ! דעה זו הבאה לך מפני טעותך במשמעות שיטתנו, על ידי שהיא תופסת מרובה, על-כרחך היא דורשת קודם לעשיתה גם כן מרובה: הכנה יפה בלמודי חכמות ומדעים, בטכסיסי מלכות ונמוסי מדינה, ופדות הרוח מן הכיעור והדומה לו – ונמצא שלא תפסת כלום. ממה נפשך: אם שלעולם לא תהא תקנה לבערות ולמדות ולתולדות לא מהוגנות, כל זמן שסבותיהן הגורמות קיימות כאן ואינן ברשותך לבטלן, ואם כן אין תקוה עוד לישראל! ואם שתהא להן תקנה בעת שיעלה רצון מאת מי שבידם לבטל הסבות הגורמות, ואז הלא ישב ישראל בשלוה כאן בין האומות ויאמר לך: פוק תנא לברא, אי אפשי בטובתך! ולא עוד אלא שיהא בועט ביהדות, כדרך יהודים שמנים, שאננים ומנומסים בכל זמן ובכל מקום. – לא, לא, כ"ץ חביבי! אתה חולק עלינו, מפני שלא ירדת לסוף דעתנו ומגלה בה פנים שלא כהלכה, ואנחנו אמנם רוצים עבודה פשוטה כמשמעה ולה אנו מכוונים ביציאתנו. אנו רוצים ליסד אגודתנו בארץ-קדשנו, במקום נאמן, לעבוד אדמתה בכח ידינו ולחיות בה חיים של שלום של ברכה ושל חילוץ-עצמות, כדרך אבותינו בימי קדם. ואם עבודת-האימה טובה בכל מקום, על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת לה באדמת אבותינו, שעם מזון הגוף תספיק לנו שם גם מזון לנפשנו – שפע קודש של מחשבות קדושות וזכרונות קדומים: תשיב לב בנים על אבותם ותחבר את ההוה עם העבר, שתהא תולדתנו הולכת ומתמשכת, והרוח הלאומית מפעמת ובאה במחנה ישראל; תייחד ביחודא שלים הדת והחיים, והיתה התורה נשמה להמעשים. והמעשים גופי תורה ויתקיימו בנו בארץ זו על ידי זו קיום גמור, לא בשיח-שפתים ולא בלימוד וקריאה בעלמא, על דרך דרוש וקבל שכר. כך היא כוונת חברי, הדורשים שלום עמם וטובתם, העוזבים את בית תענוגיהם, גם בית-מדרש לחכמות ומדעים, והולכים לעבודתם על הרי ישראל, לאות ולמופת לבני עמם ולפנות להם הדרך לחיים חדשים, וכך היא גם כוונתו של בנציון חברי. אל נא תקצוף עליו, רבי ישראל הפך הדורש פניו לרבי ישראל ואמר לו בשחוק של חבה של תחשדנו בעון הכפירה, שאינו בנו. בנים אנחנו לעמנו, אין לנו עסק בנסתרות ובהלכתא למשיחא, העתידות לה' אלהינו, ואנו עוסקים לצורך קיומנו, שהיא חובת כל היצורים.

“זה נאה דורש, והדין דין אמת” – הסכימה דעתי גם לדעתו של מאן דאמר זה, כדרך המון הקוראים אצלנו, שמוחם סופג כל הדעות, דבר והפוכו ביחד. לצאת ידי חובת הקריאה ואינם מבחינים בין זה לזה. בעיניהם צדיק האחרון תמיד בריבו, ומי שהוא עוד איש-שפתים ועוקץ את בעל-דינו בחידודין קשים הרי זה משובח ונהנים ממנו הנאה משונה, כמו משור שנגח את חברו באיצטדין, נסתכלתי ברבי ישראל, והנה חוטמו נשתרבב באותה שעה, והוא עומד ומקמט מצחו, מעביר ידו על זקנו ופאותיו וקורץ שפתיו כאדם שנסתתמו טענותיו. אחר כך נענע בראשו ופתח ואמר:

– אף-על-פי-כן… כופרים אתם ופוקרים כלכם! הצד השוה שבכם, שאתם מגנים את ישראל ואומרים, שמדותיהם מקולקלות והנהגותיהם לא רצויות, כאלו הם גוי חוטא, עם כבד-עון וצריך תקנה. ובאמת מי כעם ישראל גוי צדיק שומר אמונים, שמסגל מצוות ומעטים טובים? ואם יש בנו זרע מרעים הרי הם בטלים באלף, ואת מי מאומות-העולם אין כמו אלה? לא לתקון מדותינו אנו צריכים. אלא למליץ יושר מול מגיד פשע, להראות העמים והשרים את צדקותינו ולסתום פיות משטינינו ומקטרגינו, המבאישים אותנו ביושב הארץ.

“כן, כן, רבי ישראל! יישר כחך, שהכית אותם לחי בשבט פיך ולקח טוב נתת להם” – אמרתי בלבי, מציץ מרחוק לבני-החבורה. סבור הייתי, שאחרי תשובה עצומה זו יתנו בעפר פיהם וישתקו, אבל טעיתי מאד, דברי רבי ישראל נתנו להם ענין לענות בו, והיו מדיינין ומדברים ועונים כלם כאחד וזה מאן-דאמר השלישי, שחבריו היו מכנים אותו בשם סג"ל, השתיקם לבסוף במאמר פיו, והיה הולך ודורש בשפה ברורה והכל שומעים לו.

– ואם הדבר כך הוא – חזר סג"ל על דבריו, שקבעם להלכה בתחלה ונתקבלו לחבריו, ואני מפני פזור-הנפש לא שמעתי בפירוש אותו הדבר מהו – על-כרחך אתה אומר שבטבע ברייתו של האדם הוא: כשם שֶׁיֶּשְנוֹ בקוּם-ואהוֹב למלאות תשוקתו, ישנו בקום-ושנא, לשפוך עצבונו ומררתו, הבאים לו ממאורעות הקשים בעולם, כדי להניח את רוחו. אבל כשם שהאדם אינו בן-חורין לשפוך אהבתו על כל בשר כרצונו ותאות לבו, ואנוס הוא לכבוש אותה מפני חילול השם והכבוד של אחרים, כך הוא בשנאתו, אינו רשאי להודיעה ולהתמרמר לכל מי שנזדמן לפניו בשעת כעסו, שלא יקהו את שיניו, רק אלו מדלת-העם העלובים, שהם הקפר, והפוגעים בכבודם לא יאשמו, נעשים שלא בטובתם בית-קבול לנבול פיהם וגילוי אהבתם של המתאוים הפרוצים, גם לשנאתם ולקללתם של העולבים המתמרמרים, שכועסים על טוביה ואת זיגוד מנגדים. וישראל זה בשביל שהוא דל ושפל הרי הוא זיגוד העולם, זיגוד הנצחי, העשוי לקבלת חצים ואבני- בליסטראות מאומות-העולם בכלל, בשעה שהן מתגרות זו בזו, ומיחידים בפרט, בזמן שהם שרויים בצער ונפשם מרה להם על כל מכשול ופגע רע וצרה מהצרות, שתבוא להב במשאם ומתנם ובעסקי עדתם ובשאר עניניהם ודרכי פרנסתם. שאלת היהודים הזו היא אמת-השופכין, שלתוכה הולכים כל סחי ומאוס, זבלים וגללים וקיא-צואה, הנשפכים מחדרי לב בני-אדם, נחלי בליעל אלא שוטפים; והולכים, כדין וכטבע הנוזלים, ממקום גבוה למקום נמוך, וכל זמן שמי הזידונים האלה מצויים, וכפי טבע ויצר לב האדם יהיו תמיד מצויים – וישראל נמוך ושפל, על-כרחו שיהא שפיכה עולמית לבאי עולם… גם אני, גם חברי יודעים, שטוב ונאה ישראל – אלא השפלות מנוולתו. כאלה וכאלון אשר בשלכת כנסת-ישראל כמושה, דוויה וסחופה, אבל אם העלה נבל גזעה קיים וזרע קודש מצבתה. כנים אנחנו, אבל עמלנו ולחצנו עקשו את נתיבותינו, ובשבילם אין שלום, אין משטר וסדרים בהנהגת קהלותינו, ואין נחת ואין ברכה והצלחה בפרנסתנו, ואפילו פושעי-ישראל לא בזדון הם חוטאים, אלא העוני מחטיאם. לא להצדיק נפשנו בפני העולבים אנו צריכים, שהשה בשביל שהוא שה נכתם עוונו, ואם יהיו מעשינו כצמר, כתולע יאדימו; אלא להכיר כבוד עצמנו ולהעלות נפשנו לתור אדם המעלה, שלא יעיז מי שיהיה מבעלי מרה-שחורה, הרתחנים לכלות חמתו בנו. ועליית רוח ונפש זו אי אפשר אלא על-ידי עליית עמידתנו בעולם ממדרגה נמוכה רעועה ורופפת, שנעמוד על הקרקע ונעבוד ונאכל פרי אדמתנו ולא נהיה עוד תלויים על בלימה, אוכלי לחם עצבים, מלקטים תחת שולחנם של אחרים ופנינו משתנים לכמה וכמה גוונין ככרום, זלות לבני-אדם. קיום התורה הוא בעבודה, ונהורא מעליא בבריוּת גופא. הוא מה שאמרתי בתחילה, שעל ידי ישוב הארץ יתמשך עלינו שפע חיים, וזה כל חפצי וחפץ חברי. אנחנו הולכים לדרכנו באהבת עמנו, הבוערת כאש בלבנו ומגמת פנינו קדימה – ואתה רבי ישראל, שלום! הנני עומד לפניך, סבא נכבד, בכובד-ראש ובלב מורתח מרגשי אהבה ורחמים רבים, כבן שנפטר מאביו, וקורא לך שלום ברכני נא גם אתה, אבי, אותי ואתה חברי בשלום!…

ולנגד עיני מחזה שדי מאד נעלה, מחזה קודש ממוגג לב ומביע רגשי-יה ודמעות נועם, מרומם את הנפש ומטעימה מעדני עדן, כן בהדרת גבוריו הנאהבים והנעימים וכן ביקרת תוכנו וחין ערכו, ומי שלא ראה אותו לא ראה מחזה יפה ונשגב מימיו! כלם עומדים ומתבוננים ועצבת-חרישית, רוח חן ותחנונים שפוכה עליהם, פניהם איש אל אחיו ומחרישים ושותקים, אבל בתוכם הומה בפשם ולב ללב יביע אומר… העת הזו – הרת מחשבות טובות ודברים נפלאים ונחומים, הסמפניה עתים ראשונות! אז התלחשו הנפשות בקרב זקנינו ונערינו, ויחדיו ברית יכרתו; דור הולך ודור בא תקעי כף והגות לבם אחוה וריעות, ותחי רוח ישראל ויתעורר ופניו לא היו לו עוד. והנה הוא משחק בנחת-רוח, מסלסל פאותיו ומנענע בראשו להצעירים, לאות כי רצה את מעשיהם. – גם עלי נאצל מן הרוח אשר עליהם, ויעירני והתנודדו כל עצמותי, ועמי התנודדה גם מטתי ופתחה ואמרה שירה משונה בנהימה ונזיפה וקול נורא – וירדתי ממנה בחפזון ונגשתי אל השולחן מבוהל ומבולבל, כאיש יעור משנתו ועל עפעפיו עוד תנומה.

– בואך לשלום! – אמר רבי ישראל, מקבל פני בשחוק של חיבה ומעמידני לפני בני-החבורה – הנה שכבת, רבי מנדלי, וערבה שנתך, ואנחנו, סלח לנו, הרגזנוך להעלות מעל משכבך בקול דברינו, ובדיעבד כיוך שקמת ובאת אלינו נשאל לך כמו במשפט ספר-הגורלות. חבה תמים: הנעלה ביהודה?

– על מה?… ולמה?… – גמגמתי בלשוני, כאדם שומע שמועה פתאם ותוהא עליה ומסרב לקבלה, אף-על-פי שהדבר לא היה חידוש לי ונתקבל לדעתי תחלה. ולמה גמגמתי? מפני שמדת תלמידי-חכמים היא להתעקש ולהתנגד לדברי חברם באיפכה-מסתברא, לאסור מה שזה מתיר, ולטהר את השרץ בק"ן טעמים, אפילו כשהם יודעים שהלכה כחברם והשרץ טמא לכולי עלמא, ובשביל כך דברי ריבות בישראל, פלפולים ופטפוטים ושיחות עולם לו, מנהג זה של תלמידי-חכמינו קודש לי ואני נזהר בו ומקיימו כדבעי.

– בלא טענות ומענות, רבי מנדלי! אמר רבי ישראל – תם אני באותה שעה ואין בפי תוכחות וחקירות בדבר הזה אף אתה תהא משים עצמך תם ואמור לי פסוק או מאמר חכמים שנפל לתוך פיך, ויהא לי לנבואה קטנה בשאלה זו, שאנו עסוקים בה עכשיו.

– צדקה עשה הקדוש-ברוך-הוא עם ישראל, שפזרם בין אומות-העולם – אמרתי לו מאמר חכמים זה, כאלו נפל מעצמו לתוך פי שלא מדעתי, ובאמת חשבתי שעה קלה עד שמצאתיו, והייתי מתנהג בזה כאותם אנשי-אמנה אצלנו, שהם תמימים ובהמה המה להם למראית עין, ואך אשר ישים אלהים בפיהם אותו מדברים, ובלבם הם רמאים מחוכמים ולאל ילמדו דעת.

– לקפחנו בדברי-אגדה הוא בא! – לגלגו עלי בני החבורה, דברי אגדה לא מעלין ולא מורידין. אמור לנו דברים של טעם ונשמע.

– צאו וראו כבני העיירות, אמרתי להם בקנאתי להאגדה, ומדת הנצחון אחזתני כרוח-תזזית ודחקתני להתנגד להם ולהתעקש כתלמיד-חכם גמור ולהודיעם טעמו של מאמרי הקודם – העירונים, מהם בעלי-בתים ומהם אינם בעלי- בתים. כמה יגיעות יגעו הראשונים עד שנבנו בתיהם, שקעו בהם ממונם ולוו עוד ברבית ועשו אותם אפותיקי, ושמירתם עליהם תמיד מפני הדליקה ומפני שאר פגעים רעים, שמתרגשים ובאים תדיר, היום ימך המקרה ומחר ידלוף הבית וצריכים תיקון, והרבה עמל וטורח להם עם שכניהם בעניני שכירות ועם גבאי מסים וארגוניות ועם השוערים וגורפי הקמינים ועם הממונים על הטהרה והנקיות, ואחר כל אלה הם בעצמם שרויים בדוחק בדיוטא התחתונה, ואלה שלא עמלו בבנינם מוצאים הכל מזכן לפניהם, בתים טובים ודירות נאות, נותנים שכרם ודרים בכל אשר בחרו, בעל-הבית נדחק והם יושבים בשלוה ובמנוחה. וכך הוא הדבר בבני ישראל. צפה הקדוש-ברוך-הוא את כל הדורות וראה, שיהיו העמים מתגרים זה בזה על עסקי המדינות, ולאום מלאום יאמץ להכנס בגבול של חברו, וחיילים יגברו לעמוד בפני אויבים מרגיזי ארץ; ויעקב שקטן הוא בגויים, בזוי מאד, אלמלי נשאר על אדמתו היה בסכנה ובצרה גדולה ומפחד תמיד מפני חמת המציק וגייסות של מרעישי ממלכות, שהיו עושים את ארצו קפנדריא, לעבור בה זה למדינתו של זה, ולבסוף היה עולה הכורת עליו, וכבר אבד שמו ולא נזכר שם ישראל עוד – מה עשה? עמד והקדים רפואה למכה והגלם בשעתם מארצם ועשה אותם שכנים ודיירים במדינות של אומות-העולם… לא ידע טיטוס בימיו, שמפלתם של ישראל היא נצחונם, ונצחונו ביהודה הוא מפלתו, ואחרית רומא עדי אובד. לויתן זה בא לצוד דג-רקק על החכה – וניצוד.

– וכי אינך מצפה לישועה, רבי מנדלי? – התרעם עלי רבי ישראל – כלום אין משיח לישראל, ולא יהיו עוד ישראל שרויין על אדמתם.

– מצפה אני ומצפה. וזה אמנם יהיה באחרית הימים, בשתמלא הארץ דעה ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד ומלחמה, כהבטחת נביאי האמת וצדק. אז ישבו הגוים בשלוה, איש ללשונו למשפחותם בארצותם, וגם נפוצות יהודה יקבץ ה' וככל הגוים יהיה להם חלק ונחלה.

– הנביאים נתנבאו לימות המשיח – נשמע קול מתוך בני-החבורה – ואנחנו כבני-אדם – פשוטים מדברים בעבודה. מתנמנם היית, רבי מנדלי, ולא שמעת רברי שיחתנו. אמנם כן הוא, רוצים אנחנו לשוב ולעבוד אדמת אבותינו, כדי להחיות נפשנו, שכנים דלים אנו וריקים. שערי הפרנסה ננעלו, בעל- הבית דוחק ואינו רוצה להשכין בדירתו קבצנים, שמתרבים ויושבים צפופים, עשרה בטלנים בזוית אחת. כלו פרנסות הרוח, תם כחנו ואפס כסף.

– עבודת האדמה שאני, בדליכא פרנסה… – קראתי והטעמתי קולי בנגינה עצובה, הולכת מצפצוף נמוך לעילא ולעילא ומתקטעת פתאם בסופה, כאדם ששמועה חדשה מבהילתו ומעבירה דעתו ועל מחשבותיו הראשונות. נזכרתי בצרור הכסף האבוד לי ובעניי ועמלי ולחצי ובתשישות כחי ובפרנסתי המצומצמת, והתאנחתי מכאב לב, ואנחה זו, המשברת חצי גופי, כהודאה דמיא לבני-החבורה – והתפייסו לי ברחמים, חלקו לי כבוד ונכנסו עמי בדברים, לתהות על קנקני ועל משאי-ומתני. וכשאמרתי להם, שעסקי בספרי השכלה ובכוונה אמרתי ספרי השכלה ולא ספרים סתם, כדי להתנאות לפניהם – עקמו קצתם את חוטמם עקימה זו, שיש בה בטול גמור ואומרת הרבה ממה שהפה יכול לדבר, והיתה קשה לי כמחט בבשר מפני חילול כבודי וכבוד הספרים והסופרים, כאלו הם מיותרים ונסרחה חכמתם, ואני נוח היה לי לפשוט נבלה בשוק ולא לעסוק בדברים בטלים אלה, שאינם כדאי לטפל בהם.

– מה נשתנו הדורות ורוח בני-אדם! – אמרתי להמסובים בתוכחת מגולה ובחמה מסותרת – לשעבר היו אנשים כגילכם, קצוצי פאה ומקוצרי בגדים, מתימרים בכבוד ההשכלה ומאמינים בה, שהיא טל תחיה לישראל, ועמה מקור חיים ופדות נפשם. עליה נחלקו עם מנאציה, ודברי ריבות אז בשערינו; עליה היו מחסרים נפשם מטובה והשליכו משכנותיהם; בן נחבא לברוח מבית אביו, בחור מחדרו וחתן מבית חמיו ונודדים למקום תורה, להשכיל וללמוד מתוך עוני. ויש שאינם מניחים מקומם ומסתכנים ולומדים בחשאי במרתפות ובעליות ובמחבואים ובירכתי מסתרים, בין משכילים אלה היה גדול כבודי, ובכל עיר ועיר, מקום אשר מנדלי מוכר-ספרים ועגלתו עם סחורתו מביע, שמחה וששון ליהודים. ורבים מחובבי השכלה, הקטנים עם הגדולים אותו יום יום ידרשון, ישאלוני על ספרי חכמה, דברי שיר ומליצה ואלי קוראים: רבי מנדלי, מה מספרות? רבי מנדלי, מה מלשון? מה חדשות הבאת לנו מבעלי-לשון? והשתתפו עשרה מהם בפרוטותיהם וקנו ספר מליצה והיו קוראים בו בנחת-רוח ובנעימה ומטעימים כל מלה בניגון והתלהבות משונה. והיתה בפיהם כדבש למתוק, ועכשיו… עכשיו תהפוכות ועולם הפוך אני רואה – משכילים שונאי ההשכלה! אני וספרי כאין בעיניתם. הן לא בער מנדלי מאיש והוא מבין אל עקימת החוטים, שאומרת דרשני… עכשיו, עכשיו, עכשיו…

רציתי לומר להם עוד דברי-כבושין ולא סיימתי מפני רוב צערי מה שפתחתי ונאנקתי דום, כאלו עצם נתחבה לי בתוך גרוני.

– עכשיו, אני אומר לך מה עכשיו! – קפץ בנציון ואמר בסערת רוחו – עכשיו קרבנו המקום לעבודתו, עכשיו הראנו לדעת, כי שקר נחלו להם בני הדור העבר, והם לא ידעו את עמנו, ורוחו לא הבינו, הן היהודים עם לא בינות נחשבו להם, תועים מדרך השכל, על כן – כך נתחייב להם מן משפטם המעוקל – על כן רע ומר גורלם בחיים, ולו חכמו ישכילו טוב הארץ יאכלו… ועכשיו אכן נודע הדבר, כי לא בהשכלה תושע יהודה. ריש וקלון, שפלות ועבדות ומחית רזון זעומה זה הוא חלינו, ועבודה בשדה אך היא לבדה רפואה שלמה לכל מכותינו, כעת יאמר ליעקב: מציון ישועת ישראל! וספרי השכלה הבל וריק יעזורו.

רבי ישראל מעמיד עיניו על בנציון ופניו מאירים, כאומר: אשרי אזנים, שכך הן שומעות! ואף אני מביט על בנציון ואומר בלבי: מה אשיב לך ומה אדבר אם דרכך זה דרך יהודי שאינו מעלה שום דבר עד שישפיל כנגדו את כל האחרים ממינו, לא די לו שיהא זה משובח, אלא שהכל יתגנה בפניו ויתבטל כעפרא דארעא. בין חסיד בין משכיל אין להם בעולם אלא זה שמחזיקים בו, הוא אחד ואפס זולתו! ולא זו בלבד אלא שיש לו קורת-רוח משונה בביטול דבר מה, ואפילו בביטול עצמו וכבודו. אין שמחה כשמחת אלו אצלנו, כשיעלה בידם, לפי דעתם, לפשוט צורתם הפסולה, שירושה היא להם מאבותם, וכשמחת אפיקורס ישראל, בשעה שהוא כופר בעיקר ומבטל ואומר: הכל הבל!

– אל נא באפך – נענה כ"ץ והשתיק את בנציון, כלה אל תעשה את ההשכלה ואת הדור העבר: שמעתי כאלה רבות בימינו. רבים הם גם מחכמי הגוים, המהרהרים אחרי ההשכלה ואומרים, שהיא גורמת לכל הרעות המצויות עתה ביותר בעולם, כמו הקנאה, התאוה לתענוגי החיים ורדיפת הכבוד ובקשת הגדולה והשררה והתאמצות יתרה להתעשר וכיוצא באלה. שהן כעש לנו וכרקב לנפשנו; האומרים לתקן חברת בני האדם ולהחזירה בתשובה ליושנה – לסדר העולם הטבעי והקדמוני. אבל יאמרו להם החכמים מה שיאמרו, וההשכלה היא חובת כל הנברא בצלם. אם אין היא אין כל: אין דרך- ארץ, אין כשרון המעשה ואין עבודה ומלאכת-מחשבת, אין מוסר ומישרים ואין צדק ומשפט ודעת אלהים; החיים – חיי בשרים, והתענוגים – תענוגים גסים ולא קיימים, כתאוות הגוף, והכל הבל. ומרבה השכלה מרבה טוב טעם, מרבה טוב טעם מרבה הרגשת היופי והנשגב, מרבה הרגשת היופי והנשגב מרבה עונג הנפש, מרבה עונג הנפש מרבה אושר, וקנה לו חיים של קורת-רוח, של טובה וברכה. – יצר סוכן בנו, קרוצי חומר, התובע ספוק צרכינו תדיר לקיום והנאת עצמנו, ומחייב כל בריה ובריה לומר: בשבילי נברא העולם, אלא שמדת היושר והמוסר, הבאה על פי בינת אדם, שהולכת ומשתלמת בקרב שנים, עומדת כנגדו ומגבלת ממשלתו, שלא יהא דן יחידי, וחי גם אחיו עמו. ונמצא שתי רשויות מתרוצצות בקרבנו מדורות עולמים, מנצחות ומנוצחות חליפות בשיעור ידוע, לפי רוב ומעוט ההשכלה בזמן מן הזמנים, תא חזי בספר תולדות האדם ותדע, כל זמן שיד ההשכלה רוממה בו – וגבר הטוב והנאה, וכל שידה על התחתונה – וגבר הרע והכיעור. אבל כשם שאין כלל בעולם, שלא יהיו פרטים יוצאים ממנו, כך הוא גם בדבר זה. אין דור סכל ונבל, שלא יהיו בו תמימי-דעים וזכאים, ואין דור דעה, שלא יהיו בו טפשים וריקים, אין גם משכיל, שאין בו סכלות מעט, ויש שסכלותם מרובה מהשכלתם, משכילים בפיהם ובלשונם ושוטים בלבבם – והם הצללים שבאור, הם זבובי-מות בואשים ומבאישים שבדורם. בזמן שהללו אין להם רשות והמה נהוגים, הם בואשים להם לעצמם. אבל כיון שניתנה להם רשות ונוהגים ומתמנים פרנסים על הצבור – הם מבאישים… עמנו, שתורתם תורת חיים ודעת, בעלי השכלה הם מימי קדם, ואז מסיני נצטוו עליה, וקימו וקבלו אותה עליהם ועל זרעם – הלא היא בספרתם העתיקה, בספרי חכמים ובעלי אסופות אנשי השם. אלא שבסבלות ובטלטולי גלות, בצר ובמצוק מבית ומחוץ, בימי האפלה, חשכו עיניהם וקצרה דעתם ונפלו פלאים, נסתלקה בינת נבוניו ונשתכחה חכמה מישראל, ובשביל כך לא השכילו גם לדברי התורה. וימים רבים לישראל ללא מדע וללא לשון וללא כבוד וחיים טובים, עד שזרחה שמשה של ההשכלה בדור העבר והאירה לארץ ולדרים עליה בחסד וברחמים, ואמרו אחינו בני הדור ההוא, נזכה גם אנו לאורה וארוכתנו מהרה תצמח, ומתקון העולם בדעת ובמישרים תקנה תהיה גם לנו, ודבר משפט זה בעצמו לא מחזה שוא ומקסם כזב הוא, כך מחייבו טבע השתלמות מין האנושי, וכתוב ושנוי ומשולש גם ביעודי הנביאים, וכך היה מתקיים הדבר ובא בודאי, אך…

כאן געה כ"ץ פתאם בשיעול טורד, ומתוך שהיה גונח והולך ומסיח ומבליע דבריו בנהימה לא ידעתי מאי דקאמר, ונשתמט ממני המשך הענין בשיחתו זו, עד שנתמרק גרונו מכיחו וניעז ונשמע לאזני מפורש יוצא מפיו סוף דבר זה:

… וחזרו, בעוונות, גם היהודים למעמדם כשהיו… ועכשיו כשאין השנים כתקונן והשעה דוחקת, הצרות מתחדשות ובאות והתקוה נכזבה – עכשיו מלעיבים במשכילים הראשונים ומגנים אותם! ומי הם המגנים? נערינו אלה, שבעצמם ובכבודם ובהשכלתם ובכל המתנות הטובות, קניני נפשם, הם תולדות בני הדור העבר ופרי מעשיהם! נערינו אלה, שאלמלא הראשונים לא היו ולא נבראו בטיבם ובצביונם כהיום הזה, וכעת לא השמיעונו דברים גדולים אלו, שהם עתידים לחדש כי לבם היה צפון משכל, לא חלי ולא מרגיש בעלבונם ובמעמדם השפל ולא היו שוקדים לתקנתם, אלא היו חיים בהסח-הדעת והיו שפלי-רוח ורפי-ידים ונואשים, לבושת ולחרפה, כבימי החושך הראשונים! – הזרע של תבואות ההוה ומפעליו הלא הוא בהעבר, וראשית צמיחתן היא משיתחיל אותו הזרע להתמסמס והוא תוסס: קליפתו נרקבת, הפסולת שבו מתנדפת – ותוכו מבצבץ ועולה וגדל, יציץ ופרת ויעשה פרי. חוק עולם הוא ולא יעבור מימי בראשית, שכל הברואים באים מטפה סרוחה… יתבוננו זאת נערינו, בני הדור הזה, יתבוננו ואל יחטאו בזלזול הורים, בזמן התסיסה שלפנינו!… שלום לכם, אחי, אחי וחברי, הנה הנר ידעך, האור יחשך וחבלי שינה על עינינו! אני הולך למנוחתי, אף אתם, יגיעי כח, נוחו בשלום על משכבותיכם, ויהי רצון, שיהיו חלומותיכם עליכם ועל כל ישראל לטובה.

דממה… אך קול נחירים נשמע בחדרי, נחרת חברי הישנים. החוטמים אומרים שירה ורעיוני עולים ומרקדים בראשי ואינם מניחים לי לישון. דברי-הימים לבני ישראל בזמניהם נקראים בקרבי, ורובם אך קינים והגה, צומות וזעקה, עקה ומועקה, לעג ורוגז וקללה וכל מדוה ומיני בהלה, נקיון שינים, עצלתים וחבוק-ידים, עצימת עינים עברה וזעם וביד חזקה אחת ושתים וקידה וכריעת ברכים, זחילה על כפים ורגלים; דבר- שפתים, אוסף רוח בחפנים וכתישה במכתשת - מים; רכילות איבה ותחרות, מלשינות ורדיפות ורשעתים לשם-שמים… וכנגדם עולים בזכרוני דברי אלה מבני החבורה ושיחתם באותו הלילה, אגודתם ומגמתם, אומץ רוחם וחבתם ותשוקתם לפעלם ולעבודתם, ולבי אומר לי: הנה מטתו של מנדלי גבורים סביב לה מגבורי ישראל! – –

החוטמים אומרים שירה, ואני מתהפך על מטתי מצדי אל צדי והוגה בדברי-ימי-עמי ובדרכיהם, הוגה ומתבונן בהם עד שמחשבותי זעזעו את מוחי והביאוני לידי שעמום! ובאותה שעה קול רעם שמעתי, צוחה וזועה בחוץ, רוח וזיקין, כלבים נובחים וסער גדול הולך וסוער – נתבלבלה דעתי ואבדו עשתונותי… ולאחר שנתעוררתי היתה רוח אחרת עמי; אין עוד זכרון לראשונות ולכל מה שהיה בעבר, כאלו לא הייתי, ועכשיו נוצרתי בדמותי זו הראויה לי: אני בריה קטנה, כולה כאדרת שער, צעירת הרגלים וקצרת הזנב. הנני רובץ לי על ארבע, שוקט ובוטח, ישליו כלי-המחשבה, הלב אינו חושב, הכליות אינן יועצות והמוח שובת מכל הרהור קל, רק כלי- העכול: הקיבה, הקרב ובני-מעים ששים וזריזים לעשות תפקידם וטוחנים את הירק הנבלע בתוכם. אין לי בעולמי אלא כרסי, ודי לו שאני נמצא, חי וקיים. אין כאן לא שאלות ולא תהיות, לא חקירות ולא דרישות על דמותי המשונה ועל מחייתי ועצמותי ומציאותי, הכל כדבעי, וכך צריך להיות בטבע ברייתי, כי לי יאה… ועוד אני רובץ נטוי חוטם, מתנמנם מעט ושואף רוח באפי, ואשמע אחרי קול קורא: הנה מרמוטא לפנינו, בַּיבַּק נחמד, הבה ונצודהו! התנערתי מעפר ונסתי ברגלי קל מהרה ונמלטתי אל אחד החורים. אז ידעתי שביבק אני, ממין המרמוטים, השורקים, קטני-ארץ ועם לא עז. בתוך החור, שנמלטתי לשם, מצאתי ביבקים הרבה, אחי בני-מיני, קהל גדול מאד, בהם עורים ופסחים, מעוכי צלעות ושבורי רגל, מרוטי שער ונתוקי זנב – והביבקים -המרמוטים הוזים שוכבים אוהבים לנום ונרפים בטבעם. נטפלתי להם ונרדמתי בצבור תרדמת אחים גם יחד… אנחנו ישנים ומתנמנמים וקול צידים באזנינו – ונתעורר, ונחפזנו לברוח בשבעה דרכים, איש לחורו ואיש למאורתו. ואני נספחתי לאגודה אחת של מרמוטים, מבחירי אחינו ומחלביהם, כי שמעתי אומרים: נלכה למערת מכפלה אחת, מערה טובה ורחבה בנקרות הצורים ובסעיפי הסלעים, ושם נרבץ בשלום! ונהלך ברגש ונתגלגל גלגול-מחילות, הם בראש ואני אחריהם. והיה דרכנו חושך וחלקלקות, יש מאחי נכשלים ונופלים במהמורות בל יקומו, ויש כורעים, קורסים ומתמלטים בעור שיניהם. אף חיי תלואים לי מנגד מפני תלאות רבות ומכות נאמנות, אין מתום בבשרי, עורי מוקרח ואני רעב ועיף וצולע על ירכי. בכל-זאת לא נסוגונו אחור ומגמת פנינו קדימה עוד מעט – ואנחנו קרבים למחוז חפצנו, ועלינו אך להתגנב ולבוא שמה, להתאמץ ולהבקיע אליו דרך חור צר בעקיפין… היינו מתהפכים בתחבולות, מתחכמים ומערימים לעמוד בשורה, איש ראשו באחוריו של חברו, ומתכנסים לאחד אחד לתוך החור, נדחקים ונחנקים, וכשהגיע זמני להתכנס והכנסתי ראשי בתוך החור דחקני אותו הביבק שמאחורי בכל מאמצי-כחו, ומפני כאבי ולחצי נשאתי קולי ואשרוק שריקה גדולה, כדרך בני-מיני, שמצפצפים ושורקים בעת צרה.

– קול שריקות שמעתי! צווח רבי ישראל, מתעורר מתרדמתו ומעודר גם אותי בקול פחדים, שריקה זו לא לחנם היא. צרה קרובה…

אוי, בג-בג… בא-בא-באק!… אני מלהג ומבטא בשפתי, כשאני מסוכסך עוד מחזיונות לילה, וקול דברי כקול היוצא מתוך חבית ריקה.

– מה אתה, מה? – פחז עלי רבי ישראל בהול ומבוהל מה השריקות האלה, רבי מנדלי, אתה אומר?

– אין דבר, אין דבר! – החזרתי לו לרבי ישראל, ודעתי הנה זה מיושבת עלי – אין קול ואין שריקות, וחלום חלמת רבי ישראל!… שוב שכב ותנוח דעתך.

אלמלי הקדוש-ברוך-הוא היה אומר לי: שאל, בני, מה אתן לך? ואמרתי לו: אבי שבשמים! תן לי ממון לקנות מקצת מכל מין ומין ספרי קודש וספרי-חול הרבים, שראיתי ביום המחרת בחנויות הספרים. הייתי כשועל עומד אחר הכותל ומציץ מן החרכים לענבים בכרם, רוקד כנגדם בנפש שוקקה ואינו יכול לנגוע בם. עיני רואות מעשה ידי מחברינו וכתבנינו, משׂרה בת-טובים בימיה עד מנעימי-מלל בזמננו, ולקנותם לא אוכל – תם הכסף! ולמי שתכלה הפרוטה מכיסו אומרים: סחור, סחור, לכרמא לא תקרב! ומה יעשה יהודי, שאין לו פרוטה ונפשו חשקה במסחר? – ישית עצות בנפשו ואצבע על מצחו, ישפשף אותו וישפשף ויפשפש בזכרונו, ואם ימצא לו אסמכתא כל שהיא, בן-אדם אחד ממכיריו הרחוקים, בין שהוא עשיר ובין שאינו עשיר, אלא הוא מעורב עם הבריות ודבריו נשמעים, ילך ויתלה עליו כפשפש הזה, שנתלה בבשרו של אדם ואינו יורד משם עד שימוץ דם…

בהתעטף עלי נפשי את רבי שמשון זכרתי, אף את האדון אלבערט זכרתי, שחזר ליהדותו ועשה תשובה בישיבה של מעלה וקרא שמו ושם אביו אברהם בן פייבוש, נמלכתי בדעתי ואמרתי, אלכה נא לשחר פני הידידים האלה, אולי יעמדו לי בעת צרה.

אין זוכר הברית ואין מעיר ומעורר את האהבה ומגזימה בשיחות נאות שבעתים או שבעים ושבעה מכפי שהיא, כעני זה, בשעה שבא לפני אדם חשוב מכירו ומצפה לנדבתו. זה עני בא ופושט ידו לבעל-הבית ושואל לשלומו בפנים מבהיקות, מזכירו נשכחות ומעשים רבים שמבראשית, מגעגע עליו ואומר באהבה, בשמחה וששון: ברוך ה', שהחינו וקימנו, ואנו רואים איש את אחיו, וכל כך למה? כדי לגנוב את לבבו ועם זה את כיסו וממונו. ובעל-הבית משיב שלום בשפה רפה ובפנים זעומות, מנענע בראשו ושומר פיו ולשונו, כדי לשמור מפגע זה את כיסו ולפוטרו בלא כלום, וזה הוא מחסד הבורא ורחמיו על כל ברואיו, שנתן בינה טבעית בלבם להרגיש בדבר המזיק להם ולהנצל ממנו, עשיר אף-על-פי שהוא שוטה, משכיל הוא אל דל, רואה אותו – ונסתר…

נכנסתי לבית רבי שמשון ומצאתיו סועד פת שחרית, ידיו ועיניו בתוך קערה מלאה צנון ממולח ומתובל בבצלים ושומן של תרנגולים, נותן ריח ניחוח, והוא אוכל לתאבון, וחוטמו ומצחו מזיעים ומבהיקים. ברכתיו מרחוק ולא ענני, הגעתי למקומו אצל השלחן וברכתיו שנית, כאיש מברך את ירידו היקר, בשמחה ובצהלה – ונתן עיניו בי והציץ עלי בתמיהה.

– געגועים היו לי עליך רבי שמשון, והנה באתי עתה! אמרתי בפנים שוחקות והתחזקתי וישבתי על הכסא שלא ברשות בעל-הבית – נהנה אני עתה, כה יעזרני ה', הנאה משונה, הנאה מרובה ומשונה באמת…

– הנאה משונה!… ולמה?… גמגם רבי שמשון וטעם מן הקערה מלוא-לוגמיו.

– שאתה שלם בגופך ואוכל, ברוך-השם, במנוחה ובביתך נתתי טעם להנאתי המשונה הזו, ולבסוף נאנחתי מקירות לבי, כדי לעורר עלי רחמיו של רבי שמשון – ברוך-השם, שאתה בריא ושלם, ואני לא כן, הישיבה בדוחק, שם…. שם בעליה, הזיקה לי מעט, והריני חושש, לא עליכם בכל אברי, חושש אני במתני ובשדרתי, חושש וחושש אני, לא עליכם.

– בקיצור, מה זה, רבי יהודי, מה אתה מבקש? – נענה רבי שמשון, מנענע ראשו ואחת מידיו בפנים נזעמים, ולא נתן אותי לגמור דברי.

מדברי רבי שמשון ומנהגו עמי היה נכר, שאין דעתו נוחה ממני, והוא מתנכר אלי, ואף-על-פי שלא נתפרש לו עוד בשביל מה באתי, אבל מזלו ראה, שלא לחנם הוא, ולבקש טובה וגמילות-חסד באתי אליו. ואפשר הדבר, שבשביל כך נתכוון להפטר ממני. שעה קלה הייתי מכעכע ודוגר ומגמגם בלשוני כמבולבל ואין בפי מענה. אחרי כן נתישבה דעתי ועניתי ואמרתי לרבי שמשון בתרעומות:

– כלום אין אתה מכיר אותי, את מנדלי ידידך, שכרת עמי ברית, שם, במחילת-כבודך, שם תחת כפת-הגג.

– האתה זה… הליטאי, האיש הליטאי! – השמיע רבי שמשון את קולו כאדם בשעה שהוא זוכר נשכחות

– חס ושלום! – התעוררתי על רבי שמשון במחאה קשה ליטאי לא הייתי מעולם, ואני קבציאלי, קבציאלי מלידה ומבטן.

– קבציאלי וליטאי היינו הך!… בקיצור, מה אתה מבקש? אמר רבי שמשון, מעמיד פניו עלי, לועס מאכלו וריחו נודף והולך לאפי.

– בקיצור, רבי שמשון, המעשה שהיה כך וכך הוא. ספרתי לו כל מה, שאירע לי, וכדי לקרב את לבבו אלי, שיחנני וימלא משאלתי, סיימתי בדברי פיוס וידידות, ואמרתי:

– ממך, רבי שמשון, לא כסיתי דבר, והכל גליתי לך, כאיש לרעהו ואהובו חביבו כנפשו. ובאתי לבקש ממך עתה שתעמוד לי בשעת דחקי ותמליץ עלי בחנות הספרים. ונאמן עלי הדיין, שלא יגיע לך שום צער ובושה על ידי.

– מי שוטה ויגיד לליטאי ישרו! – אמר רבי שמשון בבוז ורוגז, מתמיה ומניע כתפיו.

– שם, תחת כפת-הגג, הלא בלשון אחרת דברת! כשהיית עמי שם בצרה, יושב בסתר נרעש ונפחד, רצית בי. אז רך לבבך ואמרת, כל ישראל אחים. אהבת אותי, בשביל שיהודי, יהיה מאיזה מקום שיהיה אחיך הוא, והבטחתני לעשות עמי חסד כשאצטרך לטובתך, ועתה בשבתך בביתך ואוכל את לחמך במנוחה, ושלום לך, ואני באתי כדבריך לבקש טובה בצר לי, תתעלם ממני, מאחיך הגר פה במקומך. לא כן, רבי שמשון! אל אבוש בך היום ואל תתן פתחון-פה למדת-הדין לומר: יאה גלותא לישראל.

בסגנון זה של תרעומות ותוכחת מגולה מאהבה אני מאריך ומדבר על לב רבי שמשון, להעיר בו רגשי נדיבות ואהבת אחים, והוא כמו פתן חרש אוטם אזנו, מעמיק ומסתכל בקערה, כורך צנון ובצלים ואוכלם ביחד בכל פה. וכשראיתי, כי דברי אינם נשמעים ואין בם מועיל, ובדברים לא יוסר איש כרבי שמשון, נפטרתי ממנו ברוח נכאה, מהרהר בלבי; אין תקנה לנפש שפלה זו אלא פנת הגג…

ואדם עוד בו נשמתו לא יתיאש מרחמים, אם האדוקים שבנו, אמרתי, חלק לבם ומתחלקים לכתותיהם ולפי מקומות מושבותם, ועברתם זה לזה שמורה נצח, גם אם תכתוש אותם במכתש לא תסור מלבם שנאתם זו – הנה לא כן דרך הלועזים אצלינו, שבעיניהם אין יתרון ליהודי מן יהודי אחיהו, ואחת היא להם היהדות ובין טוב לרע לא יבקרו… ולועז בעל-עבירה, שנענש כישראל גמור, אל תהרהר אחריו, שבוודאי לקח מוסר ועשה תשובה. מחשבות לבי אלה אמצוני לבקש עזרה בצרות מאת האדון אלבערט. ובשביל שבעל-תשובה הוא, אמרתי, אקדמה פניו בספר עברי ותהי לו מנחתי זאת לרצון וימלא משאלותי באהבה.

למחר אזרתי חלצי והלכתי להאדון אלבערט בחפזון. ובבטחוני הגדול שבטחתי בו, משכתי בתקות החוט, הקשור במזוזת הבית, משיכה חזקה בכל כחי, ונשמע צלצול הפעמון, מקשקש בקולי-קולות, מיד נפתחה הדלת והנה נערה לקראתי לוטשת עיניה לי ומעיזה פניה ושואלת אותי בזעף:

– מה לך פה, פּאני יהודי, ומי לך פה?

– את רבי אברהם בן פייבוש אני מבקש – אמרתי בחפזי פוסע פסיעה גסה ונכנס ובא לתוך האכסדרא.

– אין פה אברהם, יהודי, וזה בית אלבערט הצלפולני! נתנה עלי הנערה בקולה.

– אמנם ידעתי, כן, כן הוא ואדון אלבערט, האדון אלבערט! – החזרתי לה, כשהיו רגלי עומדות בפרוזדור לכי, בתי, ואמרי לאדונך, הנה ידידו בא ומבקש לראות פניו. לכי נא, בתי, סגולתי, ובשרי אותו הבשורה הזאת, וראני ושמח לבו.

לא עברה שעה קלה והאדון שאני מבקש הנה בא – ושני משחקים, אני והוא יוצאים לפעלם על במת התיאטרון, איש כענינו ואיש על פי דרכו, ומפליאים לעשות.

חבל על מחזה יפה זה, שעין לא ראתה, כמחזות נפלאים הרבה בעולם, שנוהגים בצינעא בין איש לאשתו ובין אדם לחברו, ואין רואה זולתם…

הלועז הזה כיון שנגש אלי והרגיש בי נתכרכמו פניו ונרתע לאחור, כל כך היתה פגיעתי רעה לו, אבל מיד נתישבה דעתו והעמיד עיניו עלי, מחריש ומצפה, כאלו תמונת בן- אדם יביט ואינו יודע מי הוא, ולי נאה להודות, כי השכיל לעשות מעשהו והתנכר אלי בדעת ובכשרון ובערמה רבה. וגם אני חכם, מבין לכל מחשבותיו ומשחק ועושה את שלי מטוב לב כאיש תם, שאינו מבין ויודע מאומה, כדי להטותו בזה לחפצי על-כרחו ושלא בטובתו.

הנני מתמודד ועומד לנגד דודי זה מדושן עונג, נהנה ושמח כשמחת איש שחזר למקומו ממדינת-הים ופוגש את ידיד נעוריו, עומד ומביט בו בחן ובשחוק נעים – ובלשוני אין מלה. והיה מראה פני השוחקות נגד פניו הזועפות כמראה הנוגה בענן ביום הגשם.

דודי לי (לאחר שקצה נפשו בשתיקה ממושכה) – מה לך, רבי יהודי?

אני לדודי (במתק שפתים, מתמתח לפניו בכל מלוא קומתי) הכר נא!… הסתכל ודע מי הוא העומד לפניך?

דודי לי (בפנים נזעמים, מקמץ גבות עיניו, מכוץ ומעקם את חוטמו) – אסתכל ואסתכל ולא ידעתיך.

אני לדודי (במנוד ראש וקריצת שפתים, תוהא ומתרעם) חידוש נפלא! את מנדלי לא תדע?!

דודי לי (בקול משונה, שמשמש להרבה לשונות, רוגז ושחוק והתול ובוז כאחד) – מנדלי!

אני לדודי (דורש קול קריאתו לשבחי, ומתכוון לגמור עליו את השם העברי בקול משונה) – כן הוא, רבי אברהם. הנה הכרתני ותדע! (מוציא ספרי המוכן לי מחיקי, משימו לתוך ידו כהרף-עין ואומר בנשימה אחת) תיקר מנחת רש בעיניך, ואותה קח לך ברצון ממני, וקראת בספר העברי הזה וזכרתני לטובה!

דודי לי (מחזיר הספר בזיע ובזריזות יתרה, כאלו גחלת עלתה בידו ונכוה בה וממהר להשליכה) – יהי לך אשר לך לא ידעתי ספר עברי ולשון חרטומים זרה לי.

אני לדודי (לבי זועף עליו ופי מדבר כנחת ומתינות) – אם לא תדע לך, חביבי, תלמוד ותבין. אני הלא ידעתי, כי בתורת ה' חפצך ובספרי חכמינו חשקה נפשך.

דודי לי (מלגלג, אינו מעיז עוד לגרשני מפניו בנזיפה וכובש כעסו בלבו) – זרות תדבר, רבי יהודי, ותשגה הרבה מאד! – ואם אני עומד ושומע שגיונותיך, זה אינו אלא בשביל נחת-רוח, שאתה עושה לי בדבורך ובמלבושך ובהילוכך ובפזיזותך ובכל מנהגיך, יאמרו מה שיאמרו על היהודים, כי עם תועי לבב הם, מנהגיהם משונים, וחכמתם מימי קדם ומארץ קדם כבר נתישנה ונסרחה, חכמיהם בבלי מדע וספריהם הבל, ולשונם כמותם בלה ומבולעה, דלה ומדולדלה – אף- על-פי-כן יש בסכלותם ובדברי שיחתם ולהגם ובדרכיהם ובמנהגיהם הזרים דבר-מה, מיוחד במינו, שממשיך לב בני- אדם לראוה בם ולהשתעשע בהם. וזהו טעמו של דבר, שאבותינו זכו לפעמים בימיהם לעמוד במקום גדולים ובחצרות האצילים ורוזני ארץ, להראות להם כיצד מרקדין לפני הכלה וכיצד מנגנים “מה יפית” וזמירות לקוג"ל של שבת, ולשמחם במעשי תעתועיהם.

אני לדודי (בחמה מסותרת ובשחוק תמים) – משטה אתה בי! אחד בפה ואחד בלב תדבר, ואיני מאמין לדברי פיך וגדופותיו. אני יודע ועד, כי לבך לב עברי ויהודי אתה ככל אבותיך.

דודי לי (מתלוצץ ונהנה מאד מדברי ליצנותו) – זה דרכו של יהודי, שהיא יודע ועד תמיד, ועשרה עדים בתרי זוזי איכא בשוקא בכל עת ובכל שעה.

אני לדודי (גם כן בלצון) – עדותי נאמנה מאד. עמך הייתי שם בעליונים, במקום שבעלי-תשובה עומדים וידעתי, כי לאומי גדול אתה, בן עמך ואומתך, שחלקך כהם וגורלך ככל המונם… אכן אם רבים היום מ"בני העליה " שבי פשע ביעקב, אתה עלית על כלם, בזמן קצר הלכת מחיל אל חיל, ממדרגת בעל-תשובה למדרגת למ"ד- וא"ו צדיקי הדור הצנועים, שאין דבורם ומעשיהם בגלוי כבסתר וחטאת לאומיים “לָמֶדְוָוִים” אלה חסד הוא באמת. מה שלנו בני-אדם פשוטים אסור, הכל מותרים להם, הכל שרויים להם והכל מחולים להם. אין כאן לא חילול-השם ולא זלזול חכמים ולא עזות-מצח ולא לזות-שפתים ולא טפשות-פה ולא דלטוריא ולא רדיפת-כבוד מדומה ולא הונאת רֵעַ, אבל יש כאן סודות, כוונות עמוקות ודברים בגו, והנני מודה, שלא עלתה על דעתי לראותך ממהר ועולה כאן בתחתונים למדרגה עליונה זו מאותה המדרגה התחתונה, שעמדת עליה בעליונים שם… שם…

דודי לי (אינו יכול עור להתאפק, ופניו משתנים לכמה גוונים, ובזה הוא נכשל ומגלה פנים זועפים במשחקו, שלא כהלכה) מה!

אני לדודי (בשפה ברורה ובמתינות, כהלכת השחוק וככל משפטיו וחוקתו, כדי לעקצו עור יותר בלשוני) שם, תחת כפת הגג! – אמת מה נהדר היית שם בחברת בני-בריתך, בסתר עליון ישבת שם ונטית אוזן לשמוע שיחות יהודים וחכמתם, וארשת שפתיהם ודברי תורתם באהבה קבלת וברצון. זכרתי לך ענותנותך לעלות ולטפס בשביל אחיך זכרתי לך גודל יהדותך, את הבצלים ואת השומים שאכלת כאחד מבני-עליון וששו בני מעיך; זכרתי לך את החסד ואת השבועה ואת ההבטחה, שהבטחתני להיטיב עמי בעתיד ולהיות קרוב לי בלבבך וברותך ובנפשך כל הימים – את כל זאת זכרתי, על כן המה לבי לדודי, והנה באתי עתה בצל קורתו והשתחויתי לפניו בהדרת-כבוד (קידה והשתחויה מצדי בכובד-ראש ובחן כדת וכדין).

דודי לי (משתחוה לפני מצדו בשחוק מר ובחן משונה, כנמוסו של עולם) – שמח לבי ויגל כבודי, ועתה הניחה לי, רבי יהודי, ולך לך לעז… (הדברים האחרונים אמר בקול רם ובהתלהבות מטעימם יפה יפה וידו נטויה אל הפתח).

אני לדודי (מבין למה הוא מרמז, מזררז ויוצא, ואומר בדרך הילוכי בכוונה) לעזאזל ולא לאברהם בן פייבוש!

תם המחזה ותמו תקוותי!…

שויתי אחרי כן את רבי שמשון מן האדוקים ואת האדון אלבערט מן הלועזים זה לעומת זה והגיתי בכל פעלם ועלילותיהם אחת לאחת, למצוא חשבון ולדעת מה ביניהם ומה מהם מגיע אלינו – וראיתי: אף-על-פי שהם בריות משונות, זה עש וזה סס, אבל הצד-השוה שבהם, ששניהם כאחד רקב לבית-יהודה, מבאישים אותו ומסריחים…

ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, יום שני ושלישי… ואני אוכל ושותה כבן-אדם ומשלם שכר אכילה ושכר לינה באכסניא. ממוני הולך ומתמעט ודאגתי הולכת ומתרבה, ואיני יודע מה יהיה בסופי ואיך אוציא מצרה נפשי. לקנות אותה סחורה המתבקשת לי ושבשבילה באתי לכאן – אי אפשר, מפני חסרון-כיס, אמת הדבר, ספרי יהודים אינם סחורה, שנקנית בכסף, ופריעות כל דמי שויה אינה חובה תיכף, והם נקנים אם בחליפין, ספר זהב ספר אחר ומין זה בשאינו מינו, ואם בדמים, היינו מקצתם לאלתר בשעת הקניה והשאר תלויים ועומדים לזמנים קבועים ולשאינם קבועים, לכשירחיב ה' את הפדיון לעתיד-לבוא – ועל מנת כן הרי באתי לעשות בזה עסק, מעט בכסף ומעט בהקפה ומעט בתחבולות ידועות בעסקי חמ"ס; אבל על-ידי הרפתקאות ומאורעות רעים נעשיתי עני, ומי יבער הקודש מן החנות ויתן ממנו למו"ס, שאין בידו כלום? ולישב בטל אי אפשר, מפני שבשב ואל תעשה תכלה הפרוטה האחרונה ולא אוכל לחזור לביתי לא ברכב-הקיטור ולא בסוסים אלא ברגלי, מהלך מעיר לעיר דרך רחוקה וקובץ על יד ימים וחדשים עד שאבוא לביתי. ובזמן הזה, שהמקבלים מרובים והקבצנים מבצבצים ונוצצים כעשב הארץ, חדתין לצפרין, הקבצנות אינה מחיה את בעליה כבתחלה, וסתם קבצן הוא מטבע שנפסלה צורתו ושוב אין נזקקין לו, אלא אם כן שבא בדברי סחורה ועסק-מה למראית עין, כמוכר מחטין וגפרורין וכיוצא באלה, שזכותם מסייעתו לחזור על הפתחים וקבצנים מכובדים ובעלי-נפש, מסוג זה שכמותי, נוטלים להם לתשמישם אחת מאומנות הקלות בעבודת-הקודש או שליחות – מה בדבר מצוה; כגון קבצנים-סניגורין ומליצי-יושר קבצנים-חובבים ודורשי טוב; קבצנים-מעוררים ומשיאי עצות; קבצנים-מחברים, המסלסלים בקודש ומניחי הלשון קבצנים בעלי תואר “באמת” קבצנים דרשנים וכיוצא באלה…

ואני באיזה מהם אבחר לתשמישי, שלא אובד בעניי? להיות סניגור על כנסת-ישראל ובפני בני ישראל – כלום יש שטות גדולה מזו? הקילוס, שבני-אדם מקלסים ומשבחים ומפרכסין זה את זה בינם לבין עצמם, לא די שהוא לבטלה ואינו מועיל, אלא שהוא מזיק להם וגורם רעה לעצמם, על-ידי שמכסה עוונות ופשעים, שגגות וזדונות ומעכב תקנתם והשלמת נפשם ומוציא אותם מן העולם… ובטלן חובב, גם הוא הבל. כל השומע יצחק לו לאמור: חבת קבצן למה היא ומאי עבידתה? החבה נודעת במעשה: בחיל ובכח ידים, בעבודת הצדקה ובפזור ממון לצרכי-הצבור, וכיוצא בזה – וחבתך הרי כל כחה אינה אלא בפה, היא איסתרא בלגינא, אך קיש- קיש קריא ואין לי ממנה כלום! ולא עוד אלא שאתה עושה אותה קרדום לחפור בה וחובב להנאת עצמך. אתה בא אלי בחבתך כדי שאבוא אני אליך בכיסי ובמתנת-ידי, ונוח היה לי ולהעולם, שחבתך לא היתה ולא נבראה. ואחרי כל אלה מה חידוש יש בחבתך, מה כל הרעש הזה, ופרסום החבה הזו מאי קא משמע לן? כל איש יהודי חובב – והוא שותק ואינו מחזיק טובה לעצמו, כי ולכך נוצר ולכך הוא יהודי…

טובים מן השנים הראשונים הם משיאי עצות, להשיא עצות היא אומנות קלה ונקיה. קלה – לפי שהיועץ מורה לאחרים; כך וכך עשו! ואם הדבר קשה, הרי הוא קשה להם ולא לו, שהוא בעצמו אינו עושה ואינו אחראי לעצותיו; ונקיה – פשוטה כמשמעה, כאדם שאומר לחברו: יצא איש פלוני נקי מדעתו ואין לו ממנה כלום. סתם יועץ הוא שוטה ואין לך מצוה, שיהודים תמימים מקיימים אותה בשמחה וברצון ובתאוה משונה כנתינת עצות לאחרים, שלא בטובתם. בימי ילדותי הייתי מדקדק במצוה זו הרבה כישראל גמור, ונדרשתי בעצותי ללא שאלוני, אבל משום מעשי שהיה ושפכו לי הקיתון על פני ואמרו לי: כבוש עצותיך, שוטה, וצא! נדרתי נדר לכבוש עצותי מכאן ואילך ולהזהיר על זה את הבנים עד דור עשירי, ואת נדרי זה לא אפיר לעולם… ולהכבד על פני העם במלאכת מלין בקודש, איני יכול, מפני שאומנות זו קלה דווקא כשהיא נקיה, והא בהא תליא. מי שהוא נקי מגירסא ואין בו לא מדעת חכמים בעלי אסופות ולא מטעם זקנים והספרות העתיקה – לו היא קלה בורא ניב שפתים, יש מאין, כרצונו – ומי אדון לו? אבל קשה היא מאד למי שלא יצאה עוד גירסא דינקותא מדעתו, עוד לא שכח תלמודו, וטעמו עומד בו. אדם זה אינו מבהל ברוחו להמציא כל זמן שיש לו מן המוכן, ופיו לא ימהר לחדש דבר עד אם יבוא אל אוצרות קדמונים, יחפש וימשש את כל מטמוני מסתרים, שמא ימצא הדבר, שהוא צריך לענינו, ומלה שהוא מחדש, היא מלתא בטעמא וברוח “הקודש”. ובריאת יש מיש צריכה לימוד וזהירות יתרה!…

ותואר “אמתי” או “באמת” שהוא במעלה גדולה והממונים עליו עכשיו נותנים אותו לכל דכפין לכבוד – אותו, אודה ולא אבוש, איני יודע מהוא, אומרים היום: פלוני חכם אמתי, פלוני צדיק אמתי, פלוני חובב אמתי, המהדרים מוסיפים ואומרים, פלוני איש אמת אמתי; או כך: חכם באמת, צדיק באמת, חובב באמת ואיש אמת באמת. אם כן, סתם חכם אצלנו עתה עם-הארץ שוטה, סתם צדיק – רשע, סתם חובב – שונא, סתם איש אמת – בדאי, וסתם תם – רמאי. ואם הדבר כך הוא, אתה עושה את היהודים בזמננו ערומים וזמזומים ולשונם לשון סגי-נהור! והיהודי כיון שאינו נאמן על כנוייו של כבוד, אינו מהימן גם על הכנויים לכנוייו, וערבך ערבא צריך עד אין סוף, וסגי-נהור זה, שפירושו סומא, יהיה לעולם סומא אפילו כשתוסיף עליו ותאמר סגי-נהור אמתי? – בדבר החדש הזה הייתי צריך לשאלת חכם, שיפתרנו לי, אבל מיום שחרב בית-המקדש ניטלה הסמיכה מבית-דינם של חכמים וניתנה לתינוקות, וכל בר-בי-רב דחד יומא מסמיך את מי שירצה בכנויי-הבאי ובתוארים זרים ונוראים, ואין דבר קשה להם, לארחי-פרחי אלה. ועד שאמרו רבותינו בזמנם: לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, אנו צריכים לומר בזמננו: הלואי, שלא כל הרוצה ליתן את השם יבוא ויתן!…

ואחרי כל אלה, אין שני מיני האומנות הללו, המנויים לעיל באחרונה, ראויים כלל לשום עסק, אפילו לעסק הקבצנות – ואלו דברים, שאין אדם אוכל פירותיהם בעולם-הזה, ולא נכתבו כאן אלא מפני הכבוד, שלא להוציא את בעליהם מכלל שאר קבצנים הגונים ובטלנים נשואי-פנים…

בא היום ונפטר ממני רבי ישראל, וגם האורחים הלכו לדרכם ונשארתי לבדי, אין איש אתי באכסניא זולתי. ואני דואג ומתאנח, אוי לי, שאיתרע מזלי וקפחתי פרנסתי! אין כסף, אין ספרים ומה אעשה לביתי? והנה הרהור קל אלי יגונב ומלבי אמרתו יצפצף:

– שמא טוב לך, מנדלי, להתגדר בדרשנות?! עשיתי עצמי כחרש, שאינו שומע, מגלה זרועי עד מרפקי ומתחכך יפה-יפה ומסיח דעתי לדברים אחרים, עוד מעט והרהור זה מקשקש בקרבי כזוג, מקשקש ואומר:

– אמנם כן, מנדלי, עלה לדוכן ודרוש! הדרשנות היא סחורה, המתבקשה עכשיו ורבים קופצים עליה…

בפעם הזאת אני שומע ומבין מה שלבי אומר, אלא עדיין הייתי מהסס בדבר ופוסח על שתי הסעיפים: מצד אחד, אימת-הצבור עלי – איך אפצה פה ולשון בתוך קהל ועדה אם לא עליתי לדוכן מימי! והדרשנות היא גופא עבירה, שמעקמת עלינו את הכתובים ונותנת לבעליה יותר משמינית- שבשמינית עזות וטפשות וצביעות; ומצד השני, מתן שכרי לפני, צבורות-צבורות של פרוטות, שאקבל על הדרישה! ועד שאני מפקפק בדבר זה – והרהור לבי דופק, מזרזני ואומר:

– דרוֹש, דרוֹש, וקבּל שׂכר, והסר ממך ומאשתך ומכל בני- ביתך עניות, דלות ואביונות!…

זרם של קור וחום מעורבים ביחד שוטף ועובר בכל רמ"ח אברי, וקדחת של דרשנות, מגפת הדור הזה, תקפתני בכל סימניה, הנפש הומה וקרב וכליות שוקקים. כלם רוצים תובעים ודוחקים את הפה והלשון להשמיע קול בחוץ ולהפיח דרשות ברבים הציקתני רוח בטני, כאותו שכפאו שד, להיות מטיף לעם ומגיד ליעקב, האמנתי, כי אדבר – וירוח לי!…

עליתי על, יצועי והשקעתי עצמי ברעיוני לבי, משוטט במדרשים ומלקט אמרים בכתובים ובאגדות ומשלי-חכמים, שיהיו מרוקמים על יריעת דרשתי, הריני מזווג בדמיוני מאמרים על-כרחם, מרחיק קרובים ומקרב רחוקים, מסרס מקראות, מעקש ישרה, מדלג מענין לענין, מתחיל בדבר ואיני גומרו, והולך ומתחיל באחר ומפסיקו, ולפי שעה הדברים מקוטעים – הנקודה מרובה על הכתב והפרוץ על העומד, המשל משל הוא בפני עצמו והנמשל עוד אין, וההמשך יבוא אם ירצה השם, בכלל עלתה הדרשה יפה כהלכה, סבוכה ומסובכה כחוקת זאת המלאכה, והרבה סממנים היו בה; הזיה והפרזה, צביעות וערמומיות – שבעים שבעים מנה; חבת-עם משונה, בלולה בחנופה מתוקה, כצפיחית בלאקריצ"ה – עשרה קבין; קושטא כל-שהיא ושיקרא תשעים ותשעה, הכל כמדובר… וכשהייתי נהנה ושמח בדרשתי ודעתי זחה עלי, ואני חוזר עליה ומוסיף בה תבלין, מסלסלה ומשלימה ומסיים “ובא לציון גואל” – והנה בא…

זה המשרת, תפח רוחו, בא והפך ליגון שׂשׂוני!

– מעות, מעות! – בדבור אחד השמיעני.

– לייזר, עני אני באותה שעה!

– דודי, אין מסרבים לפונדקית כשהיא תובעת.

– ידעתי, לייזר, אוי, ידעתי זאת המרשעת!

דברי לייזר שׂמו קץ להרהורי-לבי וכחלום מהקיץ כלו כל חזיונותי. את לייזר דחיתי בקש – לך ושוב ומחר אתן, ונתרצה לי ויצא, ולי לעצמי לא היה דברי זה למנוחה, כי ידעתי עניי ומרודי, עצמת דמיוני ורפיון ידי. ודברתי אני עם לבי, יותר אין להתיאשה, לישב בבית כאשה ולשגות ברעיוני רוח, אקומה נא ואצא לשוק, חנון ורחום במרומיו אולי יגמלני ברחמיו.

השבעתי אתכם, בני-ציון היקרים, כי תבואו לבאר-שבע אל תלכו בחוצות העיר בהסח-הדעת ומאד מאד היו נשמרים לנפשותיכם מפני הסכנה, אם יהודי כל המקומות פזיזים, נושאים רגליהם ורצים לעשות תפקידם ועסקיהם בזריזות, הנה יהודי באר-שבע זריזים ומזורזים ביותר, כשהם רצים ואתה בא לנגדם יסערו עליך כאבני בליסטראות וחץ פתאם, ונכשלת והתפרקו עצמותיך. או אם את חוטמו אל כפים נשא היהודי ואתה לא נטית מפניו, מהר ולך לביתך וכבס בנתר את קפוטתך…

כמה נסים נעשו לי באותו היום, שלא נעשיתי חיגר או סומא, מעוך וכתות, כשהייתי שקוע במחשבותי ורגלי מובילות אותי שלא מדעתי לשווקים ולמבואות צרים והומים מרוב יהודים, עוסקים במשא-ומתן ובתגרות לשמה, ומרוצצים ומתרוצצים בחפזון ובהתלהבות וברעש גדול. מכות רבות במקלות-יד וזרועות נטויות נחתו בי בדרך הלוכי, ודחיפות אין מספר, בצד ובכתף, על כל פסיעה ופסיעה – ואני קבלתי הכל באהבה, פוסע והולך ואיני חושש. אלא שבאחרונה פגעו בי שני יהודים פזיזים, אחד בא מלפני ודחפני לימיני ואחד מאחור לשמאלי ועשוני גלגל חוזר ביניהם, ואז אורו עיני וראיתי בחוש, כי נס בתוך נס היה לשלשתנו שלא נעשינו גל של עצמות.

כך הייתי הולך, נתקל ומוכה, עד שנדחפתי ובאתי באקראי לחנות-ספרים משובחה. שם ראיתי, שהמכות האלה היו לי לטובה, שהן נתנו בי דעה, אומץ-רוח ועוז, והעמידוני על האמת, ועל ידיהן נחלצתי מצרה והגעתי למחוז-חפצי, ומתלא דאמרי אינשי: יאה חוטרא לכלבא, אמת היא.

רבותי, הריני כבן שבעים שנה נושא-ונותן בספרי יהודים מיום שעמדתי על דעתי, וסבור הייתי, שאני חכם ונהירין לי מקצועות העסק הזה בכל פרטיהם – ובחנות זו, שנכנסתי לתוכה, ראיתי שאני טפש, ומה שלמדתי בתורת מסחר הספרים לא חסרתיה אפילו ככלב המלקק מן הים! ידעתי שהעסק בספרים הוא פרנסה פגומה: המוכר, ידו על התחתתה ומקיף לו, להקונה, ברצון, אבל שיהיו הספרים גרועים כל כך, שאפשר לקנות מהם סכום מרובה אפילו בלא פרוטה אחת רק מכירים בבאר-שבע ובפעם ראשונה באתי לשם – דבר זה לא עלה על דעתי. ולפיכך כשחסרתי כסף הייתי שרוי בצער ואמרתי: בא קצי. כמה פעמים הייתי חוזר על החנויות, בורר סחורה כלאחר-יד ומניחה ב"צריך-עיון". מפני שידעתי את מכאובי ודלותי, ולא היה לי פתחון-פה ועוז בנפשי לומר להחנוני: תן לי הרכוש, ולעתיד לבוא, אם ירצה השם, אשלם. וכשגברו מצוקותי באותו היום, ומהדחיפות והמכות בשוק נתמלאה הסאה של פורעניות, ונגרשתי ובאתי להחנות בנפש מרה עד מאד, כועס ומלא רוגז, לא הייתי עוד ביישן, וקפצתי ואמרתי להחנוני באומץ-רוח ובנשימה אחת:

– רבי עזריאל, המעשה, רבי עזריאל, כך הוא, אין לי כסף!

– למי עתה כסף? – נאנח רבי עזריאל ועפעפיו בוחנות כלום אני יודע באיזה עולם אנו חיים היום?… ואם היום אני חי ויושב בחנותי, כלום יודע אני מה יהא נעשה עמי מחר?…

– אין לי לשלם עכשיו בעד הסחורה. שומע אתה, רבי עזריאל?

– אוי, שומע אני, מבין ומבין, רבי מנדלי!… ואם אין ביכולת היהודי ובכוחו צריך הוא, היהודי, כדאמרי אינשי, לדחוק עצמו מעט ולעשות יותר מכפי כוחו… כך, כך הוא בעולם, היהודי נדחק – ודוחק, דוחק… השעה דוחקתו והוא דוחקה, והדחיקה דחיקה עולמית היא…

– השם יתברך יודע, שהייתי דוחק את עצמי, דוחק ודוחק בכל כחי, אבל המעשה כך וכך הוא, רבי עזריאל… הדחיקה עכשיו אינה מועילה לי כלום! ועתה הניחה לי, רבי עזריאל, ואדחק אותך קצת, דחיקה קלה, במחילת כבודך…

– לדחוק אותי קצת – תוכל, רבי מנדלי! לדחיקה מועטת, היינו: היום לסלק המחצה, השליש, והשאר לזמן מוגבל לדחיקה כגון זו אני מסכים. מה לעשות?… כל זמן שהנשמה בקרבנו צריכים, כדאמרי אינשי, צריכים לקיימה, צריכים לעשות עסק… ואני ידעתי ושמעתי עליך, כי “בטוח” ואיש נאמן אתה, דחוק, רבי מנדלי, אבל דחוק ברחמים כפי כחי!

– לא, לא, רבי עזריאל! אל תרבה שיחה היום ודום, דום… עכשיו מוטל עליך לקבל באהבה אם אדחק אותך יותר מדאי, במחילת כבודך. דחוק נא ודחוק גם אתה את עצמך יותר מכפי כחך ודום, כי עת רעה היא! המעשה כך וכך הוא… שעת-הדחק… כלתה הפרוטה ואין לפורטה.

– ואם אין זו… כלומר המטבע, צריכים, כדאמרי אינשי, לעשות תחבולה… ספרים לחילוף איכא, רבי מנדלי?

– ליכּא!

– ומה זה?

– חתימת ידי תעיד עלי כמאה עדים. ואין לך, רבי עזריאל, עדות אחרת נאה ממנה.

– עדותך נאמנה מאד, אבל… מצד אחד הוא כך… ואם נקח אותו הדבד בעצמו מצד השני יצא לנו לא כך, אלא כך – נמלך רבי עזריאל בדעתו כשהוא מדבר בינו לבין עצמו, מחזיק בראש זקנו ומדלדלו ומושכו ומכניסו לתוך פיו, ואחר כך העמיד פניו עלי ואמר:

– כך, כך הוא עתה בנוהג שבעולם. ליכא!… ובדליכא שאני… כתוב וחתום, רבי מנדלי, וזכה במקחך, למזל-טוב ובשעה טובה ומוצלחת! ובלבד שיהא שיח שפתותינו חשוב…

למחר בלילה נסעתי לביתי שמח וטוב-לב במסלת-הברזל, בני-לויתי יושבים אגודות-אגודות בעגלה ללשונותם, לתולדותם לגוייהם, יהודים לבד ושאינם יהודים לבד. היהודים מסיחים בעניני המסחר: בעליה וירידה של שער הכספים ושער התבואות בשוק, ומשמיעים יחד דבריהם יהודית בנעימה ובקול גדול על פי דרכם; ואינם יהודים מדברים כלשונם, ומהם מתלחשים, מורים באצבעותיהם ומלעיגים על פי דרכם – ואור הנר כהה בעגלה. ואני מקומי באחת הפנות, והריני מתכוון להסיח דעתי מכל הנעשה סביבותי.

הנני יושב לי לבדי וזכר כל המעשים והמאורעות בימים ההם לפני בא, ממשש את כל עצמותי, ולבי שש, שאחרי כל התלאות והענויים ויסורים קשים אני חי וקים, ויצאתי בסחורה וברכוש גדול! והנני משבח ומהדר לחי עולמים על נסיו עמנו, על העליה ואיגרא רמא, על הריוח ועל ההצלה, על המחיה ועל הכלכלה ועל כל נפלאותיו וטובותיו שעשה ועושה לנו, להגדיל שמנו ושמו הגדול והנורא, שנקרא עלינו… רואה אני בחזון את אשתי, איך היא חרדה בשמחה לקראתי ולקראת חבילות הסחורה, המובאות הביתה, ופניה מאירים ומזהירים; איך אני מתהטא לפניה, והיא עושה רצוני, משמשת אותי ומפנקתני ואומרת ברחמים: מנדלי אכול, מנדלי שתה וייטב לבך! מנדלי לך שכב והתנמנם מעט! מנדלי – כך, מנדלי – כך וכך!

ועד שאני מתענג על מחזות נעימים אלה וכאלה, ממשמש בזקני, מסלסל פאותי ומשחק לי מטוב-לב, ואשמע אחרי קול רעש – אלה וקללה וגדופים, קול אומר: יכנס הרוח באביך ובאמך! ואחר הרוח צלצול, כמכת-לחי, ואחר הצלצול קול צעקה ושחוק, עמדתי ממקומי ובאתי לראות מה המראה הזה – ואשתומם ויפג לבי.

את רבי שמשון ואת האדון אלבערט ראו עיני, והם נצים! בני-ברית ושאינם בני-ברית עומדים עליהם ושוחקים…

ומעשה שהיה כך היה:

בתוך חבורת פולנים, שאינם בני-ברית, היושבים בזוית אחת לעצמם, התעלה וישב בכבודו גם האדון אלבערט מכירנו, ובלשונו וגם במעלליו יתנכר ויתחשב להיות כאחד מהם. עם לצים הוא מתלוצץ ועם המלעיבים בבני-בריתו יתן בם דופי גם הוא – ולבו טוב עליו. אבל שבועה היא מלפני המקום, שאין מזל לישראל, אף-על-פי שחוטא הוא ומתנכר, עד שאדוננו אלבערט במסבו ובעצם משושו וחדוותו ראתהו מרחוק עינו של רבי שמשון, שהיה יושב בתוך חברת יהודים בזוית אחרת כנגדו. וכיון שהרגיש בו עמד והלך להקביל פני ידידו, ובא אליו ונתן לו שלום. הראה לו עוז ידידות, ושמח על הפגישה הטובה הזאת לעיני כל הקהל בקול רם ובלשון יהודית, ועוד חלק לו כבוד וקרא אותו בשמו: רבי אברהם! הדבר הזה הרעיש את כל בני-החבורה, המה שמעו כן תמהו ופני אלבערט חפו, מה עשה? העיז פניו וגער ברבי שמשון בלשון פולנית: גש הלאה ולא ידעתיך! – ורבי שמשון זה, ששמע חרפתו מאת יהודי אחיהו, ולפיכך לא היה כובש את כעסו ומוחל על עלבונו, השיב חרפתו שבעתים על ראשו, קובל ומתאונן עליו במעמד כל הפולנים ואומר:

– אוי לרבי פייבוש, שהביא לעולם בן סורר ומורה זה! אביו, רבי פייבוש, עליו השלום, כך הוא מספר להם בשפת עלגים – היה יהודי כשר, איש חסיד ותמים…

והנה שחוק ומריבה, הפולנים שוחקים, ויהודינו, רבי שמשון ואלבערט, מנאצים ומגדפים זה את זה, ובתוך המבוכה וימהומה הזו קול מכת-לחי נשמע. מי הכה את מי תחלה בזה יש חלוקי-דעות, ועדיין לא הוברר הדבר, ואמנם זה ברור הוא והכל מודים, ששני הצדדים חלקו את המכות ביניהם חלק כחלק. ובשעה שהייתי נדחף ובא אליהם בתוך כלל אחינו בני ישראל תואבי חדשות, היתה המחלוקת בעצם תקפה. וכשראה אותי רבי שמשון החזיק בי והעמידני לפני הפולנים ואמר:

– הרי לפניכם, אדוני, עד נאמן! יעמוד רבי מנדלי ויעיר בו. היודע אתה את בן-פייבוש זה?

–
יודע ויודע כמו שאני יודע אותך, רבי שמשון, חביבי! – מעיד אני עליו בפני כל ואומר בלבי: ידעתי אתכם, את שניכם ידעתי היטב, מי אתם ומה אתם… זה נאה לזה.

– יהודי נבזה ופרא-אדם! – נתן עלי הלועז בקולו. ומדחציף כולי האי פציתי את פי בשלש לשונות: פולנית ורייסית ויהודית, כאחת, ועניתי ואמרתי לפני כל בנחת ובמתינות:

– אדוני ורבותי! הבריות אומרין, השומים והבצלים עדות ביהוסף כי…

אבל עוד מלתי על לשוני וסיעת-הקיטור עמדה אצל בית נתיבות אחד בדרך, הממונים הגיעו, ויבהילו להביא את אלבערט ורבי שמשון אל שר-התחנה, ולהעמידם לדין, כמפריעי מנוחת הרבים, הסיעה הלכה תיכף לדרכה ואת דברי על בן- פייבוש לא גמדתי – ועוד חזון למועד…

הפולנים יושבים ודורשים מאורע זה בכמה וכמה פנים, מגזרה שוה ומפרט, שהוא כעין הכלל, איש על פי דרכו ושיטתו, ואחד מהם, הארי שבחבורה, שהיה שותק ושומע, החזיק בשפמו ועמד ואמר:

– אדוני! אהבתי, חי ה', אהבתי את היהודים הפשוטים מבני העם, שהם באמונתם יחיו ומקיימים חובותיהם למקום בתמים, כמו שנצטוו, ואין ברוחם רמיה. ואת המתפולנים בהם שנאתי, שהם מואסים את עצמם, מתביישים במולדתם וביהדותם, מתחפשים בכל מה שאפשר ומשתדלים להדמות בכל מעשיהם לבני עם אחר, שלא יודע בגוים, כי ממעי- יהודה יצאו.

רבים מאחיו מסכימים לדעתו, ושנים מהם מסייעים לו במעשה שהיה:

– מעשה באיש יהודי מתפולני, שהיה יושב עמנו בבית ועד האצילים ומשחק בקוביא, והיינו צריכים אותה שעה לידע מתי יהיה חג הסוכות ליהודים באותה שנה ושאלנו אותו. הדבר יצא מפינו ונתכרכמו פניו, כאלו פגענו בכבודו, והשיב בגאוה וברוגז: פנו לכם, אדוני, ושאלו לאחרים, אני מועדי היהודים איני יודע. – בחייכם, אדוני! שכך היו הדברים. ואיך נכבד מעתה איש כמותו, המחלל את קדשיו והמבזה את מועדיו וכבוד עצמו?

בסגנון זה היו מרבים לספר בשבחם ובגנותם של ישראל עד שחטפתם השינה ונרדמו לאחד אחד, ורובי דבריהם, הנאמרים באמת וצדק, היו לי לבושת ולחרפה ועצבוני מאד, ואני הייתי יושב ודואג ומצטער ומתאנח כל אותו הלילה, נים ולא נים תיר ולא תיר, והמאורעות והמחזות בימים האחרונים ודרכי בני עמי: שבתם וקומם ומחשבותיהם, גם אהבתם גם שנאתם, גם קנאתם ומנהגיהם השונים והמשונים בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה – חוזרים כגלגל בראשי ומושכים אחריהם שיירות-שיירות של חזיונות מבהילים מימים וממקומות רחוקים, ובתוכם חזיון נורא מאד נעלה, ששמעתי עליו בנערותי מפי אחד הסופרים, מבין ויודע תולדות הטבע הוא החזיון, שראה הומבולדט על נהר אמצוני.

זה הנהר הגדול עתים מימיו עולים, והולכים ושוטפים לכסות ארץ ומלואה, ובעלי-החיים חתים, נבהלים ונחפזים להמלט על נפשם. מגור מסביב! ובעת מבוכתם זו אין שוד ושבר, אין חמס ואיבה ותחרות ביניהם, ומחשבותיהם מחשבות שלום, חסד ורחמים. איש עוזר את רעהו והחזק מציל את החלש ממנו: זאב מדדה את הכבש ודוב את הגדי מושה ממים רבים ועל כפים ישאנו… והלכו בהמות-שדה וחיות-טרף, וטמאות וטמאות יחדיו, ועלו בראש הר גבוה שם לבטח ואין מחריד. והנה בא הקץ. קלו המים מעל הארץ והיתה רווחה ופתאם תופר האחוה בין בני-ברית אלה! יקום הלביא ויחרוק שניו, הנמר יתנשא וינהום בעברת אפו, והכפיר ישאג לטרף השודד שודד, הדורס דורס, אילים ובני-צאן יחפזון, מבוסה ומבוסה ומנוסה, הקל ברגליו ימלט ואיש לעברו ינוס….

רבננו-של-עולם, חוסה על עמך! – – –

הבוקר אור והסיעה עמדה ליד בית-נתיבות בפרשת דרכים. דרך אחד עולה לכסלון ודרך אחד בובריקה. בחלון מרכבתי בעד אשנבי נשקפתי וארא בעוברים ושבים העומדים בעזרה לפני התחנה, ושם יהודים ואין מספר, קטנים עם גדולים, דלים, כחושים וצנומים, כפופים ומעונים, עגומים ושוממים, וערב-רב כבד מאד. כלם נחפזים ומבוהלים. חבילות בידיהם וכרים וכסתות וצרורות על שכמם, כלם משמיעים קול ומהגים ומלהגים וצווחים ומצעקים וקוראים בגרון, ומשאונם והמונם תחרשנה האזנים.

והנה בתוך האספסוף הזה את שמואל הקטן ראו עיני, ידו אוחזת בכנף בגדו של יעקב שותפו ורוקד כנגדו בזעף, ומוכיח וטוען ושופך עליו זעמו, קורא אני לו פעם אחת ושתים והוא אינו שומע, קורא אני: שמואל, שמואל, בשלישית, והפך פניו אלי והכירני.

– יעקב, יעקב! – נתן שמואל בקולו, מושך את שותפו בכנף-בגדו כדרכו, ואומר, הנה זה רבי מנדלי האיש שם, בתוך העגלה, רבי מנדלי-הגגי… זה רבי מנדלי שבפנת הגג!… שלום עליכם, שלום עליכם, רבי מנדלי! – קרא מרחוק, הולך וקרב אצלי.

– שלום עליכם, רבי שמואל! רבי יעקב! קראתי להם מרחוק אף אני, ועד שהם מבקיעים אלי והולכים ובאים, והנה קול חליל, קיטור ותמרות-עשן, והסיעה; זזה ממקומה.

– אחי, בני ישראל! מה אתם?… מי מעשיכם?… ולאן אתם הולכים?… קורא אני בכח ופורש כפי אליהם באהבה וברחמים רבים.

ואחי בני-ישראל מסלדים ונחפזים, פוצים פה ומצעקים ואין אני מבין… אין מענה ואין דברים ברורים, רק קול-ענות אני שומע מאחרי וסוף דבר – בוביררריק!…

דבר זה שאני מספר לכם עכשיו, רבותי – זמנו בשנת הראשונה להשרפה הגדולה בק"ק קבציאל.

אותה השרפה נכתבה לזכרון בפנקסה של הקהלה, והקבציאלים התחילו מונין לה השנים של כל מאורע ומאורע בחייהם. אומרים, למשל: לידתו של פלוני, חתונתו וקבורתו של פלוני בשנת כך וכך להשרפה; גזרת הירמולקיות, גזרת כתבי-הסמיכה להמלמדים ומיתת הילדים בשביל החטאים בעיר, העפוש וצחצוח המקוה והנהר המזוהמין, בשנת כך וכך להשרפה. עדיין יש במקומנו זקנים וזקנות מזמן השרפה הזו, וכשהם יושבים לפרקים בין-השמשות מאחורי התנור בבית-המדרש ומספרים בה, הצעירים שותים בצמא את דבריהם ועיניהם זולגות דמעה.

אני בעצמי לא הייתי בעיר בשעת השרפה, הלכתי בדרך מרחוק, הלוך ונסוע ממקום למקום בעגלתי הטעונה ספרים. ובימים ההם אין כתבי-העתים ליהודים כמו בזמן הזה. אין כתבנים, ואין בעלי-לשון ובעלי-מאמרים וכיוצא בהם; אין מכריזים על עגונות, אין סופדים על המתים ואין מפרסמים את השרפות בקולי-קולות; המעגן מעגן והמת מת ונקבר בחשאי, ובתים ובתי-מרחצאות נשרפים ואין מודיע, ולפיכך נשרפה קבציאל ואנכי לא ידעתי.

ויהי היום ואני מתנהל לאטי לרגל סוסי, הפוסע פסיעות קטנות בצדי הדרך, תולש עשב ואוכל לו בנחת-רוח. אותו היום ל"ג בעומר היה, יום זה מימות-החמה, שאדם מישראל אינו נוהג בו אבלות, והבריאה היפה בזיוה וכליל-תפארתה מותרת לו בהנאה. הריני מרים פעמי רגלי והולך ומסתכל באילן נאה וניר נאה, בדשאים וירקות ותבואת-שדה. הדודאים נותנים ריח ובעלי-כנף מטיבים נגן לי בתרועה, ואני שומע ומדמה לי במחשבתי את הכנור והתוף, את החליל והחצוצרה, את הפנדורא והצימביל, כל כלי-זמר האלו, שמשמיעים קול ומנגנים לחתנים וכלות היום ברחובותינו, בכל תחום ישראל. הנני משתתף בשמחתם ומרחוק אשא להם שלום וברכה, שיהא זיווגם עולה יפה ויציצו למזל-טוב מעיר שם, כעשב השדה פה. ועד שאני מסתכל בטוב ה' בארץ חיים ונהנה בלבי, נראו לי מנגד כתות-כתות של בני-אדם הולכי דרך, מקלם בידם ותרמילם על שכמם ודמות מראיהם כקבצנים גמורים. אמת, פגיעת קבצנים בדרך דבר מצוי הוא, וחוק לישראל הוא מימות עולם, שיהיו קבצנים מחזירים על העיירות בתחום-מושבו תדיר, אלא שפע מרובה של קבצנים, בשיירות-שיירות גדולות כאלה – זו היתה לי תמיה גדולה, והתמיה גדלה עוד הרבה יותר כשראיתים מקרוב, והנה קבציאלים הם, אנשי מקומי!

– הוי קבציאל נוסע!… – קראתי מבוהל ומבולבל למראה עיני את המחנה הגדול הזה של אנשים ונשים, עוללים ויונקי-שדים, כלם קרועי בגדים ויחפים, רעבים וצמאים ופניהם מפוחמים כשולי-קדרה – מה זה, אחי, ועל מה זה?…

– אוי, חרבה עירנו! – נענו ואמרו כלם כאחד – אמנם קבציאלים אנו וקבציאל אין עוד!

– שוד משדי בא, גזר-דין משמים! – נשמע קול בכי מבּין הנשים.

– קצף ה' על קבציאל עד מאד! – מקוננים אנשים.

– בעונותינו הרבים – התחילו נכבדיהם מספרים – בעונותינו התלקח הפּיח באחת מארובות-העשן…

– בארובת-העשן של נפתלי האדמוני – נכנסו אחרים לתוך דבריהם – בארובתו התלקח הפיח, ואש יצאה, בעונותינו, מארובת-העשן של נפתלי האדמוני, לא גרופה ולא קטומה, ותלך על כנפי-רוח ותאחז בגגות של קש וגבבא ובקירות בתי-עץ נמוכים וסמוכים זה לזה ובערו כלם יחדו, ותהי צעקה גדולה בעיר, מהומה ומבוכה רבה – ואין מכבה. אוי, מה היה לנו! לא חמל ה' את נאות קבציאל, ממרום שלח אש ושׂרף את עירנו!

– אחי! – נתעוררתי עליהם בטענה עצומה – פתחתם באש מארובת-העשן של נפתלי האדמוני וסיימתם באש ממרום! מה ענינה של אש משמים לכאן?

– האש משמים נתגלגלה ובאה על ידי ארובת-העשן של האדמוני – השיבו לי אחי התמימים – היינו הך. והראיה, כמה שנים עמדה ארובתו אינה גרופה ואינה קטומה, כארובות הרבה אצלנו, אף-על-פי-כן בחסד השם יתברך לא אירע כלום… יש מהטפשים הצדיקו עלינו את השרפה, שהיא באה בעון סמיכות הבתים בדוחק גדול עד אפס מקום, ובעון גגות של קש ובעון התנורים, שלא נעשו כהלכה, ובעון כלי-הכביה, שהם בבל-יראה ובל-ימצא בעיר, והשוטים האלו לא הבינו ולא שׂמוּ על לב, שכמה וכמה שנים עברו על קבציאל כמות שהיא משעת בנינה ולא ידעה רע… האמת היא כמו שנאמר: “אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר” – אם אש ממרום ישלח ה' גם מים רבים לא יוכלו לכבותה.

אין חכמה ואין תבונה ואין טענה לנגד מקרא שכתוב, ובכן הרכנתי ראשי ונשתתקתי.

הקבציאלים עיפים ויגעים, הולכים ונכשלים בהליכתם וגם ברכי כשלו מעמל הדרך, ולפיכך עמדנו לנוח מעט אצל חורשה אחת, על יד בריכה קטנה. על ערבים בתוכה תלו הקבציאלים תרמיליהם וסמרטוטיהם וישתטחו להם שטוֹח על פני האדמה. הגברים נאנחים ונאנקים, מדיינים ומכעיסים זה את זה ומתיעצים על עניניהם בזעף; הנשים מקוננות, מקללות את יומן ומצלצלות בקול; יונקים ממשמשים בשדי אמותם, מבקשים חלב להשיב נפש ואין – השדים צומקים, ועוללים שואלים להם ובוכים. וזה לייזריל, המשוגע התמידי של קהלת קבציאל, אף הוא בין הגולים מקהל עדתו, בגדיו פרומים, ראשו פרוע והכובע אינו מיושב עליו כראוי, אלא משתמט ויורד לערפו. הוא תועה והולך פעם אחר זה ופעם אחר זה, כפרה אחר העגל, פוצה פה ומביט, מוציא לפעמים קול הברה משונה מנחיריו ואינו דובר דבר. ואני יושב דומם בתוך הקבציאלים המרודים, דואג ומתאבל על שברם הגדול, ועולמו הנאה של הקדוש-ברוך-הוא חשך בעדי. אוי, מה לי עוד להבּריאה הזו וליפיה? היא תתן לאחרים הודה ולא לנו היהודים, חום השמש לא יהיה לי עוד למשיב נפש כי אם לאש להבה, רוח צח הוא לי לרוח משחית, וקטורת יבול שדה ועשבות הרים קיטור היא לאפי, בהגיגי תבער אש, שרפה ורוח ותמרות-עשן אני רואה בחזון – ויהי לאבל שיר הצפרים ורנתן לקול בוכים!…

– ואנה אתם הולכים, אחי? – פתחתי את פי אחרי שתיקה ממושכה ואמרתי ברחמים רבים.

– להיכן יהודים נשרפים הולכים? החזירו לי בני החבורה במנוד ראש ואנחה – להיכן שכל עניי עמנו הולכים, למקומות אחינו בני ישראל הרחמנים, ובידינו כתבי-תעודה, מקוימים

בחתימת הרב וראשי קק"נו, שנותנים לנו יפוי-כח וזכות לחזור על פתחי נדיבים, שקדו אלופי הקהל לתקנת הנשרפים וחלקו להם את ערי ישראל בגורל. כתות הרבה הלכו לרוחות העולם מזה ואנחנו לרוחות העולם מזה, ועכשיו אנו צריכים כאן עוד לחלוקה שניה בינינו, מי למקום זה ומי למקום זה, אלא שהדעות בתוכנו משונות, למקום שהללו רוצים לילך רוצים גם אחרים, ובכן אנו דבוקים יחדו באגודה אחת, מדיינים זה עם זה, מתרעמים ורוגזים בדרך וכל אחד מנאץ את חברו ומקניטו. היה נא אתה, רבי מנדלי, לדיין והכריע בינינו!

– התפזרו, קבצנים! – אמרתי להקבציאלים בלשון רכה – התפזרו להנאתכם ולטובתכם. למה אתם נדחקים, צפופים ומריבים ומתקוטטים ומכעיסים איש את חברו. הלא בזה אתם גורמים רעה לעצמכם. איש יורד לחיי חברו ועניים הרבה מהפכים בחרדה אחת, ועוד תעלו עליכם חמת אחרים וצעקתם, שתפשטו עליהם כילק ותהיו למשא על הצבור. חוסו נא על נפשכם והתפזרו, בני ישראל!…

וכשראיתי שדברי אינם נשמעים חדלתי לדבּר אליהם עוד, נענעתי עליהם בראשי ואומר בלבי: גם השרפה לא תפריד ביניכם, יהודים!

– לנו הם נותנים זבּוּריוֹת, את הגליל בטלוֹן, ולהם הם לוקחים עַדיוֹת, את כסלון וסביבותיה. גם לנו חלק ונחלה בכסלון! – מתרעמים הללו.

– לא נמחול על זכותנו, גם לנו נשמת ישראל ומיוחסים אנחנו כמוכם! – הללו מתרגזים וצועקים.

– תפח רוחכם!

– יכנס הרוח באבי אביכם!

– יהודים חביבים – אמרתי לאותם הקבציאלים הצועקים ביותר – הגם אתם בנשרפים? והרי בעלי-בתים לא הייתם מעולם.

– למאי נפקא מינה, בעלי-בתים או שכנים, עכשיו כלנו אביונים – השיבו לי דברים של טעם – בתים לא היו לנו, אבל דירות היו לנו. בדיוטא התחתונה של בית יעקב-שמשון היינו דרים, איש ובניו בקרן-זוית שלו, ומשנשרף ביתו חסרנו דירתנו, ואנה אנחנו באים?

– דירתי היתה בבית-המדרש – צעק עזריאל הבטלן – וכיון שנשרף אין לי עוד מקום לינה, והריני ככל הנשרפים. “אלמלי ניתן פה להפשפשים, הקובעים דירתם בבתי בני-אדם ובמטותיהם, אף הם היו באים בטענה זו” – הרהרתי בלבי באותה שעה.

– לי היתה השרפה הרג וחנק כאחד – התאונן דוד-יהודה החנוני – כשהשנים היו כתקונן והקבציאלים שרויים בבתיהם הייתי שׂוכר לי חנות ונזדמנו לי קונים, ובחורבנה של קבציאל איתרע מזלי ונקפחה פרנסתי!

– עני אני ואומלל מאד לכל הדעות – הסביר לי נחום המלמד בטוב טעם ודעת – כשהיו בעלי-בתים הייתי מלמד בניהם בחדרי ומתפרנס בדוחק. עכשיו כשאין בעלי-בתים, תינוקות מניין? אם אין תינוקות אין חדר, אם אין חדר ותורה – אין קמח.

– כהאי גוונא אומר גם אני: אם אין בתים אין מזוזות – הגה ברוחו הקשה יוסף-שמשון סופר סת"ם – בזמן שקבציאל היתה קיימת הייתי כותב מזוזות, למה?

– אנחנו – נענו כמה קבציאלים מהידועים אצלנו בשם כלי-קודש: שמשים ובעלי-תפלות, עוסקים בצרכי צבור ומשמשיהם ומקורביהם ומקורבי מקורביהם, מיני גבאים-משונים, שדכנים, קברנים, מגידי תהלים ולומד משניות ונבוני לחש וכיוצא בהם מחבורתא קדישתא – אנחנו עתה כרועים בלי צאן, כאזוב בלי קיר וכדגים בלא רקק. אוי לנו ואוי לעוללינו וטפנו, אין לחם ואין שמלה, אין בעלי-בתים ואין קציני עם! אנו ליה, ועינינו עתה לקרובינו ולגואלינו ולמכירינו ולנדיבינו. יטפלו נא הם בבנינו, יחזיקו נא בידינו עד שירחם המקום את קבציאל ויבנה עירנו ונשוב גם אנו לפרנסתנו.

– אין צרה כצרתי – התאונן שלמה הדברן ושפך לפני שׂיחו – צרתי היא צרת הבת! הביטה וראה את חרפתי, את בתי הינדא-רחל השוממה שם. היא היתה מאורשה לאיש והחתונה היתה מוגבלת, כפי המדובר בתנאים, ליום ל"ג בעומר זה, והכל שריר וקים בינינו, המחותנים. מה עשה הקדוש-ברוך-הוא? עשה הקדוש-ברוך-הוא שרפה גדולה בעיר ונתנזקו כמה וכמה אנשים, וגם אני בתוכם. ואין מקשין על הקדוש-ברוך-הוא למה עשה כך, בודאי הוא יודע מה שעושה. וכיון שנתנזקתי ממילא נעשיתי עני ולא סלקתי ההתחייבות מצדי, כפי המדובר בתנאים, לא משום שלא רציתי לסלק, חס-ושלום, אלא פשוט משום שאין בידי כלום. ומה אמר החתן, זה הבחור הנאה? החתן אמר: איני רוצה! אם אין העיקר, בתך למה לי? ועמד וקרע את התנאים. היוצא לנו מזה, בתי אינה מקודשת, ושבה להיות בתולה כבתחלה. והרי היא יושבת שוממה בבושה וחרפה, מורידה דמעות ובוכה, ואשתי תחיה אף היא מורידה דמעות ובוכה עלי לאמור: גזלן, למה עזבת את החתן! גזלן, למה אין אתה חס על בתך! כל רעותיה הנה זה נשואות ומיניקות בנים, והיא, גזלן, עדיין בתולה! אנא נוליך את חרפתנו? –והיום, בל"ג בעומר זה, זמן החתונה, כפי המדובר בתנאים, הבכיה גדולה ביותר, ממש כמו בתשעה-באב. זו בוכה וזו בוכה ושתיהן בוכות – ואני לבי דוי. אוי, אלמלי כלב לקק את לבי היה נשתטה מיד! מה אעשה ומה אפשר לי לעשות? הריני מוכן לעשות עוד זאת: אשתי ובני-ביתי ילכו להם לעצמם, לבקש עזרה בצרה עם כל הנשרפים, ואני אלך לי בפני עצמי, לקבוץ על-יד בערי היהודים להכנסת כלה. ומה אתה סובר, רבי מנדלי?

– מה אומר ומה אדבר – אמרתי לו לשלמה הדברן – הכנסת כלה אף היא סחורה ועסק טוב, ומעלתה אצלנו היהודים חשובה עוד יותר ממעלת הנשרפים.

ובשעה שהקבציאלים מדברים עמי היו הקבציאליות מוסיפות תבלין משלהן ומטעימות את הדבור של בעליהן בקינות ובאנחות ובאלות ובקללות, על פי דרכן. גם הצפרדעים נשאו קולן ויקרקרו בתוך הבריכה, והחסיל והצלצל מבין תבואת שדה השמיעו קול שריקות – ויהי רעש וצוחה, המולה ויללה במחנה.

אין דבר ממוגג את לבי ומעורר בקרבו המון רגשות נשגבים, מעין רגשי אהבה וחסד ורחמים וגעגועים ועוד הרבה, שאין לפרש מה הם ומה שמם, כפני ילד תמים כשהוא ישן, וביותר כשמתנמנם מתוך חולשה או מתוך ענויים של שבט מכהו. אחד מן התינוקות האומללים, תינוק חלש ורפה כח, נגש ובא אלי, בשעה שהייתי עסוק בדברי שיחה, הניח ראשו על ברכי ונתנמנם – ואנכי לא ידעתי. וכשנפסקה שיחתי והרגשתי בו, יחד נכמרו נחומי וזרם שוטף של הרגשות עצומות המו בתוכי. נסתכלתי בפניו הנעימים והצנומים, שאין בהם טפת דם, בשפתיו הנצרבות והפתוחות מעט, בזרועות ידיו הדלות והרפות, אחת נתונה על חזהו, שמתנפח ועולה, מתקמץ ויורד, ואחת תלויה ברפיון, וכלם רוח חן ותחנונים שוֹרה עליהם ודבר עצב נשמע בם: קינים והגה על יסורים ומכאובים, מחילה וסליחה ובקשת רחמים, ריוח והצלה – נסתכלתי והשתפכה עלי נפשי! נתמלאתי רחמים ורחשי קודש מאד נעלים ואבקש לבכות, לחבק את בן-עוני זה, את אנשי מקומי המעונים ואת כל אחי בני עמי המדוכאים ולנשק כלם מנשיקות פי. נסתכלתי פעם בילד תמים זה ופעם בהקבציאלים מרי נפש ושׂבעי רוגז, נענים ושפלים ורצוצים, והייתי משוגע ממראה עיני. אי שמים, צעק לבי אל ה', כמה מעונים וכמה משונים הם היהודים בדרכי חייהם ומזונותיהם וספוק צרכיהם מכּל אומות-העולם! מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, שאישיו הם כאברי הגוף אחוזים ותלויים זה בזה, משפיעים זה לזה, מתפרנסים זה מזה, מתקיימים וכלים ואובדים זה על ידי זה. קצתם רעה באה עליהם ורבים נתונים בצרה. דליקה נפלה בקבציאל ונשרפו בתים מספר – וכל בני ישראל שם יבכו את השרפה! עליה יבכו כל בני קבציאל, אפילו אלה שלא היו להם בתים מימיהם. יבכו בטלניה ומלמדיה, דייניה ושמשיה, חזניה ושוחטיה, שדכניה וחתניה וכלותיה, חנוניה ותגרניה וסרסוריה וכל המון קבצניה.

לבי לבי עליך, תינוק אומלל! רחם ארחמך, עמי, עם עני ואביון!…

– חנה, חנה! – נשמע קול אבי הילד הישן קורא לאשתו – קומי ושאי את חיים-יענקלי. הנה הוא שוכב על ברכי רבי מנדלי ויהיה עליו למשא.

– אוי לה לאם ואוי לה לנפשה! – קראה חנה באהבה ורחמים רבים ושלחה את ידיה להחזיק בבנה – ראו נא איך הוא שוכב, סגולתי ומחמד עיני. מעמל נפשו תתעטף, שמאלו תחת לראשו ומנמנם לו כצפור. לא שׂבע ימים ולא שׂבע חיים וכמה צרות ראה בעולם!

– הניחו לו ויישן! אין דבר, אין דבר, ישכב לו וינוח מעט – אמרתי להוריו ונכנסתי בדברי שיחה עם אבי הילד, איש טוב ותמים ויודע תורה – הגידה נא לי, רבי יחיאל-מרדכי, איך הייתם ניזונים ומתקיימים בשעות הרעות, שהתרגשו ובאו עליכם?

– ברוך אלהינו, שעשה נסים לנו וקימנו ובטובו חיינו – השיב רבי יחיאל-מרדכי, נושא עיניו כלפי שמים בשבח והודיה – מה היהודי צריך למזונו ולקיום נפשו? היהודי די לו בקב בולבודסין מערב שבת לערב שבת. היינו מסתפקים במועט ובטחנו בשמו הגדול, יתברך, ובחסד אחינו בני ישראל.

– ואחינו בני ישראל באו לעזרתכם ממקומות מושבותיהם?

– מעיר אחת ומהכפרים הסמוכים שלחו לנו איזו עגלות לחם תיכף לאחר השרפה, ומשאר העירות לא הגיע לנו כלום, חוץ מנדבות של יחידים, והן מועטות.

– למה נתעצלתם להודיעם בכתב את צערכם, כי בצרה גדולה אתם?

– כתבנו, רבי מנדלי, כתבנו, גם משולחים מיוחדים שלחנו בתפוצות ישראל, לאסוף נדבות בשבילנו, ומכלם אין קול ואין עונה! וכשראינו, שאין מאחינו בא לעזרתנו ואי אפשר לנו עוד להתקיים, קיימנו בעצמנו מאמר רבותינו “אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו”, והננו הולכים עתה למקומם של אחינו בנערינו ובזקנינו, בבנינו ובבנותינו, אולי יחוסו עלינו, אולי ירחמו. ומה אתה סובר, רבי מנדלי, הנצליח את דרכנו?

– כלום היית חושש, רבי יחיאל-מרדכי, באחד מאברי גופך פעם אחת בימיך?

– מה שאלה היא זו, רבי מנדלי! חושש אני וחושש במתנים, לא עליכם, כלום אין אתה מכיר בפני ובעצמותי, שאיש מכאובות ומדוכדך ביסורים אני?

– ואיזו תרופה אתה עושה לזה, רבי יחיאל-מרדכי?

–בתחלת יסורי המתנים, בימים הראשונים, כשהיה בידי לעשות מה לרווחתי, הייתי מתאמץ להסיח דעתי מהם ולא עשיתי כלום, מיחל ודומם לתשועת ה'. עכשיו כשהיסורים קשים מאד ואין בידי כלום, אפילו כשאני רוצה, ואף התחבולות מסופקני אם היו לי עתה מועילות, עכשיו אני חושש לא לבד במתני אלא בכל רמ"ח אברי, והריני כחרס הנשבר, לא עליכם. אבל כנגד מה אתה שואל לי, רבי מנדלי, דבר זה שאינו מעניננו?

– כנגד מה? – אמרתי בנפש מרה – כנגד הקבציאלים הנשרפים וכנגד הרבה מיני אומללים ועוד אלפי אביונים משונים אחרים. כלם הם האברים הדווים והנגועים בגופם של ישראל! לוּ חכמו ישׂכילו זאת בני-בריתנו, היו משתדלים בתחבולותיהם להעלות רפואה לאבריהם הנחשלים, להחזיקם ולהחלימם במועצות ודעת בעוד מועד, עד שלא תתגבר המחלה, שלא יהא הכאב נצח והמכה אנושה מאנה הרפא ותלך ותזיק לכל הגוף. אלמלי היו אחינו משתתפים בצערם של הקבציאלים, בבוא אידם, ואיש מעירו היה להם לעזר בפרוטתו, היתה פרוטה מצטרפת לפרוטה ועלתה לסכום גדול, עד שהספיק להם בקרב ימים לבנות חרבותיהם ולשוב לעבודתם כבתחלה, ולא היו אנוסים להיות גולים ממקומם, נודדים ותועים בעולם. ועתה… עתה שמע, רבי יחיאל-מרדכי, ואגידה את אשר יקרה אתכם וכל מי שכמותכם, האובדים והנדחים, ואת אחינו אנשי מקומנו זה, באחרית הימים. הקבציאלים, העזובים בלי משׂים, כשאר האומללים ובני עוני שכמותם, כשנהדפו ממצבם והתחילו לנפול, נפול יפלו מטה יותר ויותר, בל יקומו ובל ישובו עוד למעמדם. מה שיקבצו על יד יאכלו בדרך, וסופם להיות קבצנים נודדים ומדולדלים ונגע בבית ישראל. והנגע הזה ילך ויתפשט בעמנו בכל גופו, יביא רקב בעצמיו ויגרום לו מכאובים ויסורים קשים. לא היו אחינו סומכים לכל הנופלים אצלם ומתנדבים ונותנים לכם מעט ברצון, מיד לעת התמוטטה רגלכם, סופם שיתנו לכם אחרי כן הרבה באונס ללא הועיל, העניים והאביונים יהיו מחזירים תדיר על פתחיהם ונפרעים מהם מדעתם ושלא מדעתם, יתנו ויחזרו ויתנו לצרור נקוב, כפי כחם ויותר מכפי כחם. על-כרחם ייחדו בתי “הקדש” לאורחים דלים ונודדים; על כרחם יפזרו ממונם לבטלנים עלובים, חלשים ונדכאים, גם לעצלים ונרפים; על-כרחם יפרנסו אלמנות, יכלכלו יתומים; על-כרחם יהיו קרוביהם וקרובותיהם העניים בני-ביתם ומבּשׂרם לא יתעלמו, ועל-כרחם יתנו צדקה עוד לדברים הרבה, שאין להם שיעור, עד שתקצר ידם וימעיטו צרכיהם והוצאותיהם, ויתמעטו העסקים ויקפחו הרבה את פרנסותיהם ויתרוששו, ונתוספו עניים חדשים על הראשונים. והלכו עניי המקום ההוא למקום אחר ועשו לו גם הם כמעשי העניים שלפניהם, ופשׂה תפשׂה המספחת בישראל ותרבה העניות וכל מיני דלות ואביונות. – הרואה אתה, רבי יחיאל-מרדכי, מה הצפרדע הזו עושה בקפיצתה לתוך הבריכה? כשקפצה נעשו סביבה תלמים במים, ותלמים אלו חוזרים ועושים סביבם עוד תלמים אחרים, והתלמים הולכים ונעשים ומתפשטים אילך ואילך ואינם פוסקים. הסבה קטנה ומועטת ותולדותיה מרובות, הולכות ונמשכות. דליקה נפלה בקבציאל וממנה לרעות הרבה תוצאות – ובאחרית הימים כל בית ישראל יבכו את השרפה!

–כבר קדמוך חכמים – אמר רבי יחיאל-מרדכי בנדנוד כתפו וידו ובעקימת שפתים זו של חובשי בית-המדרש, שממעטים חשיבות הדברים של אומרם, לפי שמצינו אותם אצל רבותינו, ואם כן מאי קא משמע לן? – והרי כך אמרו חכמינו במדרש שיר-השירים: “מה אגוז זה אתה נוטל אחד מחברו וכלן מדרדרין ומתגלגלים זה אחר זה, כך הם ישראל, לקה אחד מהם כלם מרגישים”.

– ומאי תקנתם, רבי יחיאל-מרדכי? – אמרתי בנפש מרה – אי שמים, וכי לעולם יתרשלו ישראל להיטיב דרכם ומעמדם, שלא יהיו מדרדרין ומתגלגלים זה אחר זה כאגוזים?!…

רבי יחיאל-מרדכי נתן ידו על פניו, גנח ונאנח ולא החזיר לי כלום. ישבנו מחרישים ושותקים, וכל אחד שקוע במחשבות לבו.

עוד מעט והקבציאלים זזו ממקומם ברעש והמולה והלכו למסעם, הם ונשיהם ובניהם, ולייזריל המשוגע פוסע ונגרר אחריהם. ואני בסוסי ובעגלתי הולך עמם לשלחם. וכשבאנו לפרשת-דרכים נפטרתי מהם בדמע והלכתי לדרכי.

את הקבציאלים העלובים האלה לא ראיתי עוד בימי חיי ולא ידעתי מה היה בסופם. ודאי שהיו מדרדרין ומתגלגלים כאגוזים עם שאר אביוני ישראל עד שאבדו מן העולם. אלא את לייזריל פגעתי לאחר ימים בכסלון, עובר ברחובותיה, בתור איש משוגע של הקהל, ונערים קטנים רצים אחריו ומתקלסים ואומרים: עלה משוגע, עלה משוגע!…

היהודים בכלל הם בעלי יסורים וחליים רעים – חולי-מעים ותחתוניות וצריכים רפואה, ויהודי מקומי… צריכים לכך עוד יותר, מה עשה הקדוש-ברוך-הוא? זימן להם קולוניא אצל אחד מכרכי הים ושַׁבָּא שמה ובה גנות וכרמים והיו פִּרְיָם למאכל וענביהם לתרופה. קולוניא זו באמת לא לנו, יהודים, לא לנו היא, כי אם “להם”, כלומר, לגוים. רמז הקדוש-ברוך-הוא לכורמים שבגרמניא וליוגבים בשויציה ואמר להם: בואו ורשו את האדמה הטובה על שפת הים השחור, בנו לכם בתים ונטעו כרמים וישראל עמי בני-בריתי יבואו אליכם בכל שנה בימי הבציר, יאכלו ענבים וישׂבּעו ויתענגו מטובכם. עשו הגוים האלה רצונו של מקום, באו ויכוננו כפר-מושב ויזרעו שדות ויטעו כרמים ולהם עתה פרי תבואה ורוב תירוש, אבל הם אינם נותנים מענביהם לבני-ישראל בחנם אלא בשׂכר. והדין עמם, שהרי בעופות נאמר “שאינם חורשים וזורעים ואינם קוצרים והקדוש-ברוך-הוא זן אותם”. יצא ישראל שבני-אדם הם ולא נבראו מלכתחלה להיות “פורחים באויר”, הם אינם רשאים ליהנות מהעולם הזה בלא תשלומין. ולא עוד אלא לפי שישראל עם קדושים, חייבים בתשלומי כפל. והיהודים, שוותרנים הם בטבעם, באים ומשלמים לבעלי הכרמים בכסף מלא. אבל מה יעשו העניים, שאף הם צריכים רפואה ואין להם אפילו פרוטה אחת? נתן הקדוש-ברוך-היא בינה בלב קבצניו הדוויים, שיהיו יושבים ומצפים בחשאי מתי יעמדו בעלי הכיס וילכו לשבּא לקיים אכילת ענבים, וכיון שהלכו לשם מיד הם נושאים רגליהם והולכים אחריהם. ופעמים הם מתכנשים ובאים כדי ארבה לרוב עד שיעלו שבעה קבצנים כנגד בעל-כיס אחד. כל ימות השנה הקולוניא שוקטה, כל יושביה טורדים בעבודתם, זה בביתו וזה בכרמו ובשדהו, אין הולך בטל, אין מחזיר על הפתחים, אין קול ואין צוחה ברחובותיה. נתבשלו הענבים – בני-יעקב באים לצבאותם, העשיר בכיסו והעני בתרמילו והקולוניא הומיה. הטיילין נראים בחוצותיה, ודין עיר של ישראל לה לכל דבר. מעמידים גבאים וגבאות למעשה הצדקה, בהם גם בחורים ובתולות, שהולכים ותובעים מכל אדם מישראל העובר עליהם בשוק. שׂוכרים בית לתפלה ב"ימים הנוראים" וממלאים אותו יהודים ויהודיות כדגים מלוחים בחבית, אלה מפקירים עצמותיהם, נדחפים ונדחקים ויושבים ומזיעים שם באהבה, ואלה מתמלטים ויוצאים לחוץ, מטיילים ברשות-הרבים עטופים בטליתיהם ומסיחים ומהגים-מלהגים ומתפללים, כביכול. התחיל החזן לומר “קדוּשה” מבפנים מיד נותנים ידיעה לאלה שבחוץ והם רוקדים, עונים ואומרים: קדוש!

גם אני באתי בשנה זו בתוך הבאים לשבּא בתחלת ימי הבציר, לא לשם אכילת ענבים בלבד, אלא ביותר לשם מנוחה אחרי עמל ויגיעה רבה כל ימות השנה בעסקי פרנסתי. בכל יום הייתי משכים לכרמים ומטייל יחידי, נושם ומריח ריח שדה, מאזין שירת הצפרים ומזין עיני מזיו עולמו של יוצר בראשית, אומר בלבי: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה, ובוטח בחסד עליון, שעכשיו, ביומי-דפגרא, לא יחשוב לי זאת לעון ולא אתחייב בנפשי, חס ושלום.

פעם אחת הייתי מהלך בצדי הכרמים שקוע בהרהורי לבי ושמעתי בת-קול מכעכעת בקול שיעול דק, וכשננערתי ראיתי בן-אדם אחד לפני, מכעכע בלחש וכופף קומתו, פושט יד ומולל בראשי אצבעותיו, מנענע ראש בקריצת עין ובעקימת פנים משונה, שיש בה מעין הכנעה, נמיכות רוח, בקשת רחמים ותחנונים. הפרצוף, שיהודי הוא ומבקש “נדבה”. נסתכלתי בפניו ונרתעתי לאחורי, קורא ואומר בתמיה:

– רבי יעקב-פנחס!

ואף היהודי הזה נסתכל בי ונתכרכמו פניו, הרכין ראשו ואמר:

– אמנם כן, יעקב-פנחס אני, רבי מנדיל. שלום עליכם!

– עליכם שלום!

את רבי יעקב-פנחס, או כמו שנקרא במקומו רבי יעקב-פנחס שיינדיל-מיריל’ס, על שם אשתו, ידעתי מכמה וכמה שנים. ידעתיו לאדם מנומס, בעל דרך-ארץ ומעורב עם הבריות, אף-על-פי שמלמד היה מימיו. ובשביל כך היו מתקנאים בו חבריו המלמדים ודרשו לגנאי את מנהגיו ומעשיו והוציאו עליו לעז כדי לפסלו מן המלמדוּת. אמרו עליו שהוא מעיין בחשאי ב"באור משה אדעסער" ובה"גאזעטיס" העבריים ו"משקיע ראשו בדקדוק". הפתאים האמינו לכל הדברים האלה וכעסו, והפקחים ידעו שהדברים בדויים הם ושׁחקו. עכשיו אני יודע, שלא הייתי יודע דברי רבי יעקב-פנחס כשפירש לי “דקדוק רש”י" בפסוק “בראשית ברא”, וגם הוא לא ידע במחילת כבודו. ולשעבר בימי ילדותי, כשראיתי איך רבי יעקב-פנחס מפרש אותו דקדוק רש"י בקולות ובתנועות ידים ורגלים, באימה ובהתלהבות ככל המלמדים, הייתי נבהל ואומר: יודע אני, רבי יעקב-פנחס אמת ופירושו אמת. אף-על-פי-כן שמץ דבר נמצא בו, וזה הטעה לב המלמדים להרהר אחריו. הוא היה רגיל להשתמש באגרותיו במלות זרות וקשות, כגון “תפצפצנה ראש פרזיו, בסאסאה, כמסוס נוסס, להתנוסס, צאלם צללו, בצחצחות”, וכיוצא בהן; לדבּר גבוהה גבוהה במשל ומליצה ולכפול ענין אחד במלות שונות, עד שנבלע ברוב דברים ונתעלם, כדרך “בעלי הלשון” בישראל בימים ההם ובזמן הזה. ופעם אחת נכשל וכתב הה, אהה, והעמיד סימני הקריאה והשאלה!? כאחד. שמעו מלמדים ונבהלו ואמרו מה שאמרו.

שיינדיל-מיריל אשתו היתה דברנית וקולנית, היינו, כשהיתה מדברת בתוך ביתה היו שומעים קולה בחוץ. והיתה נוחה לכעוס ונוחה לרצות מאה פעמים ביום. את רבי יעקב-פנחס בעלה היתה מכבדת בלבה ומכינה לו את מאכלו ומשתהו והסיקוֹריא שלו בעִתּם. ורבי יעקב-פנחס אהב אותה כגופו, והיה נכנע לה ועושה את רצונה, כדרך תלמידי-חכמים המתייראים מפני נשיהם. שונאיו הרעים היו אומרים, שאשתו מושלת בו ביד חזקה, וכשהיו פניו נפוחים פעם אחת אמרו: אשתו סטרה אותו, ואצבע שיינדיל-מיריל היא.

שעה קלה היינו עומדים, אני ורבי יעקב-פנחס, שותקים ונדהמים. הוא נדהם ומתבייש, שפשט ידו אלי בבקשת נדבה, ואני לבי היה דוה על שראיתיו בכך. אחר-כך פתחתי אני ואמרתי בגמגום:

– כך, כך הוא… בנוהג שבעולם… הנה נזדמן לי בהסח-הדעת רבי יעקב-פנחס היום!…

רבי יעקב-פנחס נאנח מלבו אנחה קשה ולא אמר כלום.

– למה אתה נאנח, רבי יעקב-פנחס – אמרתי לו ברחמים, משתדל לנחמו – שנה חדשה הרי זה באה עלינו לטובה, עוד מעט ובא לנו חג הסוכות זמן שמחתנו.

– הזמן לא זמן ושמחתנו לא שמחה… על דא אני נאנח, על הסוכה, על הסוכה… – אמר רבי יעקב-פנחס מנענע בידו ומעקם שפתיו בבוז ורוגז.

כמבזה המועדות נראה לי רבי יעקב-פנחס באותה שעה והייתי מהרהר בלבי: אפשר לא בחנם חשדוהו חבריו המלמדים בידיעת הדקדוק ובעיון בספרי המינים. ועד שאני תוהא עליו ורוצה לומר לו דברי-כבושין הוסיף רבי יעקב-פנחס ואמר:

– זמן שמחתנו אתה אומר. אלו שני דברים אבות נזיקין הם. על ידם כל הצרה…

– במחילת כבודך – אמרתי, נכנס לתוך דברי רבי יעקב-פנחס ומעמיד עליו פנים נזעמים. אבל רבי יעקב-פנחס הפסיקני וקפץ ואמר:

– במחילת כבודך, רבי מנדיל! רואה אני, שאני ודברי תמוהים לך מאד ותחשדני או במינות או בטירוף-הדעת. אבל אין דנין את האדם עד שישמעו מתחלה את דבריו וספור מאורעותיו.

– ספּר נא, יעקב-פנחס – אמרתי לו ברגש – בוא ונטייל יחד בצדי הכרמים, אתה תספר ואני אעשה אזני כאפרכסת לשמוע. בוא וספּר לי, בבקשה ממך!

– המעשה שהיה כך היה – התחיל רבי יעקב-פנחס מספר לאחר שגרף את חוטמו יפה –יפה והעביר ידו על פניו וזקנו בכל חמש האצבעות – כשאמרו חכמים: “אם עם-הארץ הוא חסיד אל תדור בשכנותו” יפה אמרו. שומע אתה? אוי לי שעברתי על דבריהם והייתי דר אני ועוד ארבעה שכנים בביתו של אייזיק-בר המלוה. את אייזיק-בר זה הלא ידעת, שהוא עם-הארץ וחסיד משונה, שהוא משׂכּיל אל דל בשעת דחקו, חונן ונותן לו מעות ברבית לשבועות, בעיסקא ובשטר-חוב על סך כפול ומכופל מכפי שהוא נותן בהלואה – “יבוא רקב בעצמותיו והיו כמסוס נוסס”! מעשים אשר לא יעשו עשה עמדי, ואותם אספר להלן, אך כשאזכיר את שמו “הציקתני רוח בטני” ולא אוכל לפוטרו בלא קללה. ילך לעת-עתה לעזאזל ולמיתה ואני אחזור לעניני. בקיצור, הייתי דר אני ועוד ארבעה שכנים בביתו של אייזיק-בר, ימח שמו וזכרו. כיון שהגיע חג הסכות התחילו השכנים מתעסקים בבנין סוכה ואף אני נשתתפתי עמם בעצה ובפועל. הם בשלהם, בגזרי עצים רקובים, ביתדות רעועות ובמסמרות מחלידים, ואני בטבלא של לוקשי"ן, במחצלת ישנה, בחוטים וחבלים קצוצים. איש כמתנת ידו. ואייזיק-בר, תפח רוחו, ייחד מקום לסוכה זוית זו בחצרו, שפרתו רובצת שם כל ימות השנה, לרבות הלילות. מתפאר לפנינו בשעת מעשה ואומר: גדולה סוכה שדוחה צער בעלי-חיים. פרה זו הרוח לא ישאנה אם תתגלגל שבעה ימים ברשות-הרבים, ואם תמעיט לי בשביל כך חלב שדיה או שתמות, המקום ימלא חסרוני. שומע אתה? בזה רמז לנו, שהסוכה היא כולה שלו, שעליה הרי הוא עתיד להפסיד הפסד מרובה. קיצור הדברים, הסוכה נעשתה כהלכתה בכל פרטיה. שני נסרים מוטלים על כלונסאות עקומות העומדות בנס היו משמשים במקום ספסלים, והיושב עליהם היה צריך לישב תחתיו בלא תנועה כל-שהיא כנטוע במסמרות, שלא יפול וישבור מפרקתו. וטבלא מונחת על גבי חבית, שנתרוקנה מקשואים כבושים, היתה משמשת לפי שעה במקום שלחן, ועל שלחן זה לא היה מקום אלא לשלשה שכנים, שנתחלקו למשמרות, משמר יוצא ומשמר נכנס, ובשעת האכילה היו צריכים להזהר שלא תגע בו יד, שמא תתמוטט הטבלא ותפול, חס ושלום. קיצור הדברים זו היא הסוכה ואלה מטלטליה, הכל כאשר לכל כדבעי. וכשהיה הכל מתוקן ונכנסנו לתוך הסוכה לקדש על היין בליל ראשון של יום-טוב עמדה רוח סערה, המצויה בזמן חגנו זה, וכבתה את הנרות והיה רעש גדול בין השכנים והשכנות, מבוכה ומבוסה וקול צעקה. לאחר שעה אחת או שתים הדליקו שוב הנרות ונכנס המשמר הראשון, שבעל-הבית, ימח שמו, ואני נמנים בו, ועד שהספיקו להכניס לי תבשיל של לוקשי"ן התחיל יורד גשם ועביד טיף-טיף לתוך הקערה. אייזיק-בר, יקחהו אופל, שעם-הארץ הוא וחסיד, החמיר על עצמו שלא להשגיח בגשם ולישב דוקא בסוכה. ואם הוא, ימח שמו, כך, אני, שמלמד אני ושחברי מבקשים להבאישני בעיני בעלי-הבתים בדברי עוונות ועלילות, על אחת כמה וכמה. הוא, יהא כפרתנו, היה לבוש מפני הצנה אדרת-שועל וחם לו, ואני אדרתי עדיין היתה מונחת במשכּון בבית-הלואה מתקופת ניסן דאשתקד, והייתי יושב בקפוטתי ומרעיד. ערב יום-טוב לא אכלתי כל היום, אשתי היתה טרודה בהכנת סעודת הלילה. ואתה הלא ידעת דרך נשים, בשעה שעסוקות בעבודה, בבישול ואפייה, הן כועסות מאד, וטוב לגבר אם רעב הוא, כי יתן בעפר פיהו ואל יעמיד עצמו בסכנה לרמז להן על האכילה. ובכן תבין מעצמך, כי רעבתי כל היום ולבסוף, כשקמתי מתעניתי ונכנסתי לסוכה לסעודת הערב, ירד עלי הגשם, התבשיל קפא מפני הקור ואני מרעיד ואוכל, כביכול, בחפזון, יחידי, נבדל מאשתי ובני. אני כאן בדד כאלמן ואשתי שם בבית כאלמנה.

תאמר: פשיטא! מאי יעקב-פנחס קא משמע לן ומה בא ללמדנו? כל הני הרפתקי והמעשים האלה מעשים בכל שנה והיהודים מקבלים אותם באהבה, יושבים בסוכה ושמחים. אמת. מהאי טעמא אני מקצר ולא אחשוב כרוכלא את שאר הרפתקאות שאירעו בימי החג, כגון מעשה בקרקע הסוכה, שנעשה שלולית ממימי הגשמים; מעשה בטבלא שנשמטה על ידי נגיעה קלה מעל גבי החבית ונפלו ונשברו הקערות והכלים שעליה; מעשה בפרתו של אייזיק-בר, מכות גדולות ונאמנות לו, שנתחככה בכותל הסוכה ורעשו הדפנות והתקרה ונפלו הספסלים והיושבים עליהם; מעשה בנשים ששגרו לבעליהן בסוכה כמעט כל הבשר והתבשילין מפני מראית-עינם של הבריות והן והבנים היו רעבים וגם הבעלים היו שוממים ומצטערים על זה ואכלו לחמם בדאגה, וכיוצא במעשים גלויים וידועים אלה, שנולדים רק לשעה ואין בהם משום בטול שמחת החג, עבר החג עוברים גם הם ולא נשתייר מהם שום רושם. מדלג אני עליהם ואספר רק מעשה זה, שעשה עלי ועל ביתי רושם גדול, וקבוע, ועל ידו אני עתה בצרה וברעה גדולה, בעוני ובחוסר-כל.

דבריו האחרונים האלה אמר רבי יעקב-פנחס בדמע ונשתתק שעה קלה. אחר-כך מחה דמעה מעל פניו ופתח ואמר:

– את יום ג' דחוה"מ סכות לא אשכח לעולם. הוא יום חושך, תחלה לצרותי הגדולות הבאות אחריו. ומדי דבּרי בו אתרגש מאד, מחשבותי מתבלבלות ואין מוקדם ומאוחר בספורי.

עיף ורעב מרוב עבודה באתי באותו היום לביתי לסעוד את לבי ולשוב לעבודתי. הרי יודע אתה, שזמן שמחתנו זה הוא “זמן” למלמדים, לעבוד ולהתעסק בו בהכנסת תלמידים לחדרם. וקשה צער הכנסת ילדים למלמד כחבלי-לידה. המלמדים “בין-הזמנים” מתגוששים זה עם זה, יש ביניהם קנאה ושנאה ותחרות וכל אחד עושה כל מיני תחבולות בסתר ובגלוי לקנות לו תלמידים לחדרו ולקעקע חדרו של חברו. ובאותו זמן הותרו להם העבירות שבין אדם לחברו, כמו לשון-הרע, דלטוריא, דברי שקר וכל מדה מגונה, עד ש"זמן" זה לבדו דיו להפוך פעמים למלמד זמן שמחתנו לתוגה וחגנו לחגא.

נכנסתי לביתי בבהילות, קורא ואומר לאשתי בנשימה אחת: האכיליני!… אין פנאי!… נוטלת אשתי מכשירי סעודה, מפה, כף ומזלג, מלח ומים ואלונטית, ועל ידי היא נותנת הקערה עם תבשיל רותח, ואנו יוצאים מן הבית והולכים בחפזון דרך החצר, וכיון שהגענו אל הסוכה עמדנו – הדלת נעולה! מה לעשות? מוסרת לי אשתי צפחת המים, ואת המפה והאלונטית הפשילה על שכמי והיא בעצמה מרימה פעמי רגליה והולכת להשכנים לשאל על המפתח. ועד שהיא הולכת וחוזרת על השכנים עומד אני בחצר מתעטף במפה כמו בטלית, צפחת המים בשמאלי והקערה בימיני ולא אוכל לזוז ממקומי, כאדני-השדה, שקשור בטבורו לארץ. היום יום מעונן וטפי מטר דקים זולפים ויורדים לתוך התבשיל. אני עומד כאן ולבי חרד על עסקי “חדרי”, שמא יקדמוני אחרים אצל בעלי-הבתים ויגזלו ממני את התלמידים, שדעתי עליהם. רגע לשעה, רגע לשעה היה בעיני, ואלמלא מוראה של אשתי השלכתי מידי את הקערה וכל המכשירים וברחתי. אשתי חזרה על כל השכנים ולא מצאה אצלם המפתח, הלכה לאייזיק-בר, ילך למיתה, אמרה לה זוגתו הארורה, שהמפתח הוא אצל בעלה. אמרה לה אשתי: בואי וקחי מידו את המפתח. אמרה לה זוגתו: בעלי ישן. אמרה אשתי: בעלך ישן ובעלי רעב. אמרה זוגתו: בעלך יכול להמתין. אמרה אשתי: בעלך יכול לקום. התחילה זוגתו מקללת את אשתי בדברי חרפות וגידופים. השיבה לה אשתי את חרפותיה שבעתים אל חיקה. נתעורר ובא אייזיק-בר, לא יקום לתחית-המתים, גער בה, באשתי, בנזיפה, אוחז בערפה ודוחפה לחוץ. צעקה אשתי צעקה גדולה ומרה ונאספו כל אנשי החצר למקטנם ועד גדולם והתחילו מתרעמים ומתרעשים ונתגלע הריב ונתגברה הקטטה ובאה עד כדי הכאה ונמשכה עד מנחת הערב.

עגומים ונכלמים חזרנו אני ואשתי לביתנו. היא שופכת נפשה, מדברת ובוכיה, ואני מתפלל “מעריב”, קורא “שמע” ונופל על המטה, וישנתי בלא אכילה ושתיה. למחר הייתי חש בראשי, אברי היו כבדים עלי ולא יכולתי לירד מעל המטה. בא הרופא ואמר, שנחליתי מפני הצנה. הייתי בסוכה אכלני הקור, והצנה והלחלוחית אתמול, כשעמדתי טעון כחמור בחצר תחת כפת השמים. קיצור הדברים, שני שבועות לא ירדתי מעל המטה ובמשך זמן זה קעקעו המלמדים את “חדרי” וקפחתי את פרנסתי!

לא דיה צרה זו הרי לך צרה חדשה. לא ארכו הימים וקבלתי הזמנה מאת “שופט-שלום” בדבר פריעת חוב שתי מאות רו"כ, שלויתי בשטר מאייזיק-בר, ימח שמו. תוהים ומשתוממים עמדנו בתחלה אני ואשתי ולא ידענו פירושה של הזמנה זו, שמא טעות יש כאן, ואני מנחם את אשתי בשחוק-אנוס, משחק כביכול ואומר: אל תצטערי, שיינדיל-מיריל, אלך ואומר להד"ם! ועד שאני מדבר וקול זעקת שבר נשמע, אשתי סופדת ואומרת: אוי! ודאי אותה מאה רו"כ היא, שלוינו אצל הגזלן הזה להשׂיא את חסיא-גיטל בתנו! – מה אַת, מה אַת! אומר אני לאשתי, אותה מאה רו"כ הלא פרענו כבר מעט-מעט עם רבית בכל שבוע! – והשטר היכן הוא? שואלת אשתי, שטר זה, שנכתב על סך שתי מאות. – השטר היכן הוא? מגמגם אני ואומר, הוא נשאר… אצלו, ימח שמו, הוא. – אבדנו, אבדנו! צועקת אשתי, מטפחת על לבה ופורשׂת עלי כפּיה בבכי ובקצף גדול. אי שוטה, אמרה לי, למה השארת את השטר ביד רוצח זה? – השטר הלא פרוע הוא, והעבירה תלויה בו, בו, בו, על שהיה משהה שטר פרוע בתוך ביתו. – מ-ל-מ-ד! צעקה אשתי ונתעלפה.

– סוף דבר אתה רוצה לשמוע, רבי מנדיל, הלואי שיהא סוף כזה לאייזיק-בר, ארור הוא, ולכל הרשעים מלוי-ברבית כמותו. לא ארכו הימים ובא שליח בית-דין ומכר בפומבי את מטלטלי וכלי-ביתי, הכרים והכסתות וגלימא דעל כתפאי ונשארנו דלים וריקים.

כאן עמד רבי יעקב-פנחס ונתן ידו על פניו, מתאנח ומשפשף את עיניו, ולאחר שעה קלה הפך פניו אלי ואמר:

– סוף מעשה אספר לך בקיצור, שאין כח בי לעמוד עליו הרבה, כי נורא הוא. הצרה האחרונה שבאה עלי קשה מהצרות הראשונות. אשתי חלשה מרוב צער ויגון ומתה… עולמי חשך בעדי ואני עני וכואב, לא עליכם. אוי, אוי…

לא הספיק רבי יעקב-פנחס לגמור את דבריו התחיל מכעכע וגונח דם מגרונו, כמוכה בשחפת.

ובשעה זו הרהרתי בענין סוכה: מצוה זו שהיא תלויה בארץ וזמנה בעת האסף מן השדה מן הגורן ומן היקב, למה היא כאן בחוץ-לארץ, שאין לנו כל אלה ואין לנו מה לאסוף? ועד שאני מהרהר ומתפלסף בלבי ראיתי שיירא של אנשים ונשים הולכים לפני בדרך קרועי בגדים ויחפים, מקלם בידם ותרמילם על שכמם, וכשהגיעו אלי פשטו את ידם ובקשו נדבה.

– מאין אתם? – שאלתי את האספסוף הזה.

– מעיר אקערמאן אנחנו. עניים אנו ולשבּא אנו הולכים לאסוף נדבות-כסף מאת אורחים ופנים חדשות, הבאים לשבּא בשביל אכילת ענבים.

– ולמה זה לא הקדמתם לבוא לכאן ואחרתם עד עתה?

– לא יכולנו לשנות מסדר העולם. הימים האלה עת האסיף לעניים. בחודש אלול מקום לנו לאסוף בבית-הקברות, בערב יום-הכפורים אנו אוספים ומעמידים קערות בבתי-כנסיות ומדרשות. עכשיו כשגמרנו מעשינו בעירנו, אנו הולכים לאסוף ולקבוץ על-יד בשבּא. רבי יהודי! – אמרו לי העניים ופשטו ידיהם בתחנונים – הב, הב, רבי יהודי, ועשה אתה לנו התחלה טובה!

אני עומד רגע מסתכל ומתבונן. מימיני ומשמאלי הגויים בוצרים כרמיהם ואוספים מעשיהם מן השדות, ולנגדי יהודים קבצנים אוספים " נדבות " בבית-הקברות, בבתים ובבתי-כנסיות, בשוקים וברחובות. עומד אני ומהרהר ואומר:

– עכשיו ידעתי. אכן יש לנו כאן חג האסיף – חג האסיף של גלות!…

– נס גדול נעשה לי בחנוכה.

– לי, אתה אומר, שמואל, ואותי אתה מוציא מן הכלל? כלום לא הייתי אף אני באותו הנס?

– כך הוא, איגנאץ רחימאי, לי ולא לך.

– זה דרככם תמיד, אתם יהודים מבית־מדרש הישן, להתנשא עלינו, בעלי המהלך החדש, ביהדותכם, כאילו היהדות שלכם היא ומונופוליה היא בידיכם.

– דבר זה שאמרת, אגנאץ, אינו מענין ספורי זה, שפתחתי בו, ואינו דבר בעתו. עכשיו אורח יקר אתה לי, מזומן אצלי לשחוק קרטיסים ולסעודה של חנוכה עם שאר חברינו הנכבדים, אף־על־פי־כן, כיון שבאת עמי בטרוניא והשעה פנויה לנו, שעדיין לא באו חברינו, לא אכבוש את תשובתי לך. אמת הדבר, כל מיני ישראל, בין אדוקים ובין משכילים חדשים גם ישנים, כלם יהודים, אני, למשל, שמנעורי גדלתי באהלי שם – בחדרי המלמדים ובישיבות, אני יהודי; ואף אתה, שמילדותך נתגדלת באסכוליותיהם, יהודי אתה. אבל ביני ובינך חילוק גדול מאד. אני וכל מי שכמותי, שתורתנו בתוך מעינו והיהדות נבלעה ברמ"ח אברינו, אנו טועמים טעם מיוחד בדברים שביהדות ומנהגיה מדעת ושלא מדעת, ואפילו אלמלי החמצנו והיינו כופרים בעיקר, חס ושלום, וטעם זה אין יכול לטעום לא אתה ולא שבי פשע ביעקב, שעול תורה ומצוות לא היה עליכם ולא קריתם ולא שניתם מימיכם, אפילו לאחר שתתחרטו על מעשיכם ותקיימו את המנהגים בחסידות ובכוונה גדולה.

– שמואל, כאחד הבטלנים חובשי בית־מדרש תדבר, דברי פלפול וסברא הפורחים באויר. כל זמן שלא תביא ראיות לדבריך הדין עמי לחלוק ולומר, שאין ממש בהם.

ראיות אתה מבקש, חביבי! ראיות יש בידי חבילות חבילות…

– ערבא טבא, ערבא טבא! – אמרו אורחים קרואים בכניסתם לבית – מה לכם, אהובים, שכך אתם צועקים ורותחים, כתלמידי־חכמים מנצחים זה את זה בהלכות הקרטיסים, עד שאינכם משגיחים בנו, אומרים אנו לכם ערבא טבא שתי פעמים ואין מכם עונה!

– א – א, ברוכים הבאים, רבותי! ברוך הבא, כמו טודרוס, מר זרח, מר גימפל, מר… מר…

– בחנוכה אין אומרים מר אלא רבי, כמו שאין אומרים מגדיל אלא מגדול בשבת ויום טוב… כמה יהודים מסיחים? שמא הפסקנוך, שמואל, באמצע דבורך, רשאי אתה לחזור לענינך ואנו נצא מזה אל החדר השני ונפקוד לשלום את שרה אשתך.

– בבקשה מכם, רבותי, שבו לכם פה! אין לי כאן עסק בנסתרות, אדרבה, שבו ושמעו נא גם אתם, אם יש ברצונכם. אני התחלתי לספר כאן לחברנו את הנס הגדול, שנעשה לי בחנוכה.

– ספר נא, שמואל, ונשמע גם אנו, אבל אל תאחר אותנו ברוב דברים, שלא לצורך. לא נברא. הלילה, ליל “זאת חנוכה” אלא לגירסא בקרטיסים עד עלות עמוד־השחר.

– מעשה זה, שהיה בי, לא רב הוא, וכל חשיבותו אצלי אינה אלא מפני תולדתו הנכבדה, שהגיעה לי ממנו, ושבשבילה עשיתי אותו קבע ומזכירו תמיד בלילה הזה.

בימים ההם, ואולי גם בזמן הזה, לא היו ימים־טובים לנערי בני ישראלי, היושבים צפופים בחדר צר לפני רבם מן הבוקר עד השעה התשיעית בלילה, כשמונת ימי חנוכה, שיש בהם יציאה משעבוד לגאולה, חירות מתלמוד־תורה, קבלת דמי־חנוכה מהורים ומקרובים, מדודים ודודות, משא־ומתן ושחוק בחזרזרים, ופעמים גם החצאת בולבוסין וחקיקת בית־קבול בהם למלאותם שמן ולהדליק נרות של חנוכה, זכורני, בליל שמיני, של חנוכה היתה שמחה במעונו של אבא, ואני נער קטן עדיין. שמונת הנרות דולקים בחלון סמוך לפתח הבית ואורם הכהה כזוהר הכוכבים בעיני. אמי עוסקת בטיגון שומן של אוזים וריח דלדולי־שומן מטוגנים עולה באפי. אבא עם קרואיו, אנשי שלומו, יושבים אל השלחן וממיחים ומפלפלים בדברי תורה בנדנוד איבריהם, בפישוט ידיהם, בזקיפת אגודליהם ובקולי־קולות משונים, והדברים שמחים, ומתוך אותה הערבוביא של קולות – הדיבור “מאי חנוכה?” נשנה כמה פעמים ועולה על גביהם בסלסול ובניגון של שואל שאלה קשה וחמורה. מעקימת פניהם וקריצת עיניהם של המסובין נראה, שמבקשים פתרון לפליאה זו – מאי חנוכה? ואחד מהחבורה שעיני חבריו נשואות לו, מרים קולו ומרצה לפניהם הברייתא דתנו רבנן, ממשיך כל מלה בדחיקה ובדיוק גדול, צולל ומעמיק בה בקמיטת מצח ומעלה מתוכה חידושים ודרשות חריפות. ואני לא הייתי שומע ומבין מכל אותו הענין אלא הדברים הללו: עובדי כוכבים טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום לא מצאו אלא – פך אחד של שמן, שהיה מונח בחותמו של כהן־גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו ח' ימים". ומאהבתי שאהבתי את חנוכה, ככל הנערים, תינוקות של בית רבן, ומשמחתי הגדולה ששמחתי בערב זה, נסתלק ממני מוראו של אבא, נתבטל דרך־ארץ בפני גדולים בעלי־זקן, ונועזתי ואמרתי בתמימות:

פך שמן להדליק ממנו ח' ימים אינו נס גדול כל כך, נס גדול היה אלמלי הדליקו ממנו כל ימות־השנה והיתה השנה כולה חנוכה, שנת גאולה מלמוד קשה… ומיד קשה… ועד שאני מדבר ויד אבי נשתלחה עלי וסטר אותי על פני.

– פרא אדם, חירות מתלמוד־תורה ומיד רבך אתה מבקש, להיות עייר פרא, בור ועם־הארץ?! – גער בי אבי בנזיפה, מלא חימה, ועוד ידו נטויה ומזומנת להכות אותי לחי י' מכות, נעשה לי נס ונפל כובעי מעל ראשי לאחר המכה הראשונה. ועד שהייתי טרוד לכסות את ראשי בשולי קפוטתי וכופף עצמי לחפש כובעי, חמת אבי שככה. – למה אתה שוחק, איגנאץ, מלגלג אתה עלי?

– נעניתי לך, שמואל, חביבי! עתה ידעתי, שהייתי נמהר מאד ובחנם התרעמתי עליך, וימלא שחוק פי.

– האמן לי, רחימאי, כשם שלא צדקת זאת הפעם כך לא תצדק תמיד בתרעומותיך עלי. מדת קנאים היא בך ובכל בעלי־תשובה לבקש מומים באחרים ולתלות בהם בוקי סריקי. גם באבותיהם ימצאו תנואות ונהנים הנאה משונה כשהם פוסלים את הראשונים. אין בעולם רתחנים ובעלי־דין קשים כמו בעלי־תשובה. ובשביל רוח־קנאה יתרה זו שבהם, הם נבאשים ברבים ואין צדיקים גמורים יכולים לעמוד אצלם במחיצתם, במחילת כבודם.

– אבל – הוסיף שמואל על דבריו – מכת־לחי זו כשהיא לעצמה לא היתה כדאית לזוכרה, אלמלא המהפכה שנתגלגלה ובאה על ידה בהשתלמות דעתי ורוחי.

– הדברים הללו שביניכם הניחו לשעה אחרת – אמרו הקרואים – ועכשיו לספורך, שמואל! קצרהו וגמור אותו מהרה.

– בקיצור, רבותי – אמר שמואל – מכת־לחי שקבלתי מיד אבי, לא היתה מכה לבטלה, היא נקבעה בזכרוני עם כל המאורע ודברי שיחה באותו הלילה על “מאי חנוכה?” והם העירוני עדיין בנעורי לעמוד על השאלה הזו, להגות בה לחקור ולדעת באמת “מאי חנוכה” מתחלה הרי לא ידעתי אלא זו בלבד, שבחנוכה מזמרים “על הנסים” ושם נאמר:

בימי מתתיהו חשמנאי ובניו הכהנים עמדה מלכות יון הרשעה על ישראל להשכיחם תורת אלהים, והקב"ה עשה להם נס ומסר גבורים ביד חלשים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתו. ואחרי כן טהרו את המקדש והדליקו נרות וקבעו שמונת ימי חנוכה". והייתי מדמה לי, לפי זה, במחשבתי כך: הגבורים אלו היונים הרשעים, והחלשים אלו מתתיהו ובניו, ועמהם הצדיקים ועוסקים בתורה, כחובשי בית־המדרש והרבנים והמלמדים אצלנו היום. משלהם יצאו למלחמה אלה ברכב ואלה בסוסים, ומשלנו – בתשובה ותפלה וצעקה. וכי היה יהודה המכבי בעולם ואחיו גבורי מלחמה כולם, לא ידעתי ולא שמעתי וגם רבי לא אמר לי עליהם כלום, ופתאם הגיעה לאזני באותו הלילה השאלה אצל הקרואים בבית־אבא “מאי חנוכה?” משמע, שהדברים שב"ועל הנסים" או שאינם מתקבלים, או שאינם מספיקים והיה קשה לי למה? וישוב של הברייתא בפך השמן, שלא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו ח' ימים, הוקשה עלי עוד יותר. לפי זה לא היה הנס אלא לז' ימים, וליום האחד הרי היה שמן בפך כדי להדליק בו, ואם־כן למה קבעו ח' ימים חנוכה. כך נתאבכתי בסבך החקירות ונגרתי משאלה לשאלה עד שנתפתיתי מיצרי לעיין בספרים חיצונים הם דברי ימי עמנו בני ישראל וקורותם, ונפקחו עיני לראות מעשים רבים ואנשי מופת, גבורי כח, שהם תפארת לעמנו.

עכשיו, רבותי, ידעתי מאי חנוכה.

בחודש שמרבין בשמחה, זמן הפשרת השלגים וקלקול הדרכים ורבוי הטיט, ובני-ישראל יוצאים מלוכלכים במושבותם ועטרת גדולה של זוהמה בשולי קפוטותיהם בזמן שמחתנו זה הגיעני כתב מאת אחד מאנשי-שלומי בבאר-שבע ובו הוא מזרזני לבוא למקומו בתרמילי ובחבילות ספרים שלי, לעשות שם על ידו חילוף בסחורה חדשה; במיני לקוטים ומיטודו"ת ופזמונים, בציורים וספורים פסיחולוגיי"ם כלכליים חברתיים ומדיניים וכיוצא בהם דברים נאים ברוח הזמן וטעמו. בן-אדם זה הרבה פרנסות בידו: מקצתו מוכר-ספרים, מקצתו סרסור, מקצתו מחבר ומו"ל, ובכל אלה עני גמור הוא, זה כבר ידעתי אותו ואת שיחו, שבשעת הצורך שקרן הוא, במחילת כבודו, ומתיר לעצמו דברי-הבאי, כדרך התגרים במקומו, שמפריזים על המדה בשבח הסחורה שלהם ובגנותה של אחרים, שהרי בעסק אין לשונו של אדם נשמעת אלא לכיס, ולכבודו והנאתו היא מותרת באונאה ולפיכך כשראיתיו מגנה באגרתו את מיני הסחורה הישנים, המצויים אצלי, ומשבח את החדשים, ידעתי שהדברים לאו דוקא ולטובת העסק גוזמא קתני. אף-על-פי-כן נכנסו דבריו אל לבי ומצאתי, שהנסיעה לבאר-שבע היא חובתי ואעשנה.

מאד מאד הייתי רוצה לעשות דרכי מיד, כדי שאגיע לבאר-שבע לימי הפורים ואראה שם בשחוק “פורים-שפיליריה” המפורסמים, שבכל ימות-השנה הם נראים כשוטים והדבר אין בהם, בא פורים נכנס בהם הרוח ומתפקחים ושבעה דברים בכל גולם. ממש כאותם השכורים, שמקיצים מיינם בפורים ועומדים על רגליהם. צמאה נפשי לאותם המשחקים התמימים, שרובם ככלם כרוכים אחרי ומחבבים אותי מאד, וחשקתי להשתעשע בחברתם, ומי יודע, אפשר מתוך שמחה היה שורה גם עלי הרוח והייתי משחק אף אני בתוכם ואומר להם מלתא-דבדיחותא, שהיתה מפעפעת ונבלעת באיבריהם. אבל מן השמים עכבוני ועל-כרחי הייתי שוהה בביתי ימים מועטים.

כשיצאתי לדרך היתה דעתי לחזור לביתי לחג המצות, ולפיכך השתדלתי קודם נסיעתי בהכנת כל הני מילי מעליותא לפסח. בקשתי את רבי ליב מלמד למנות גם אותי בין המנויים אצלו על מצה שמורה, ולאשתי אמרתי: הרבי צמוקים, הרבי מים ועשי יין הרבה, קחי שק בולבוסין טובים ושומן של אוזים, אל תמעיטי, גם ברבורית אבוסה קחי לכבוד יום-טוב, וכשתצטרכי למעות הרי תמשכני לפי שעה תכשיטיך וכלי-בית בבטחון גמור, שהקדוש-ברוך-הוא יצליח דרכי, וכשאחזור בשלום לביתי ניטיב לבנו, אם ירצה השם, נאכל משמנים ונשתה ממתקים ונתעלסה באהבים. כמדומה לי שהתנהגתי כהוגן, כבעל-בית וכאדם מישראל כשר – ומה פעל אל, היושב בשמים?

יושב בשמים המטיר על הארץ מטר ושלג ופתותי כפור בערבוביא ונתקלקל הדרך מאד עד שאין לעבור בו לא ברכב ולא בשלגית, לא בסוסים ולא ברגלים, ונסיעתי נעשית בזחילה ובקושי כתחום-שבת ביום. כל פסיעה ופסיעה עלתה לו, לסוסי העלוב, ביגיעה מרובה, פסע פסיעות אחדות וכרע, נפל וקם ופסע ונפל עוד. ואף אני דש בטיט, מזוהם כולי מכף-רגל ועד ראש, נכשל ונופל ומתאנח ואומר: אוי!

ואוי זה לי לא מעצמי וכבודי בלבד, אלא אוי לי גם מסוסי. לבי היה דוה על עלוב זה, שמסתגף באשמתי. מתוך שהייתי בהול יותר מדאי לטובת עצמי – להפטר בבת-אחת מ"שרה בת-טובים" ומכל התחינות והספרים הישנים, שנצברו כביתי ברוב הימים, הטלתי את כלם לתוך העגלה, כדי להחליפם בחדשים, והרי העמסתי על סוסי משא כבד הרבה יותר מכפי כחו, שלא לחוש לצער בעל-החיים! כל זמן שמנין פסיעותיו של זה היה מרובה ממנין נפילותיו בדרך וכשנפל התגבר כארי וקם מיד, הייתי כובש מוסר-כלימתי ואיני חושש לו, ולא עוד אלא שעוררתי עליו שוט ונבלתיו וגערתי בו בנזיפה, כביכול. אבל משהתחילו נפילותיו לבוא תכופות בזו אחר זו, והוא שהה הרבה ברביצתו עד שהתעודד וקם בכל מאמצי-כח התחיל יצרי הטוב מתרעם עלי בלבי, וכשטבע לבסוף סוסי בטיט באחת הפחתים ונשתטח שם בפישוט זנב ורגלים, גונח מלבו ואין כח בו להזיז את איבריו, התרגש יצרי זה עלי ודבר אתי קשות: ריקא! בהמה תמימה זו למה מררת את חייה בעבודה קשה, בחבילות חבילות של ספריך? הלא שיעור ניתן למשא הסוס בחומר ובלבנים ובכל עבודה, ואתה העמסת על בהמתך עול היהדות וספריה חמרים-חמרים יותר מכפי שתוכל שאת. להפטר מסחורה זו נתכוונת ועמדת והטלת אותה כולה על בהמה עלובה, והרי היא מתשת כחה ומכבדת הילוכה ומוציאה אותה מן העולם. עכשיו, ראה, הרי היא מוטלת לפניך בלא רוח-חיים כנבלה.

מתחלה כנבלה ולאחר שעה קלה נבלה ממש – סוסי מת, שבק חיים לכל בעל-חי!

באותה שעה הייתי כקברניט זה, שנטרפה ספינתו בים והוא בתוך מים עזים, יחידי אני עומד בדרך וים של טיט מסביב נבלתי מוטלת לפני, עגלתי טבועה בבוץ, חג הפסח מחר בלילה, ואני מר לי ואיני יודע מה לעשות, ובצר לי את הבורא יתברך-שמו זכרתי, שלו ראוי להתפלל תפלת מנחה. הפכתי פני כלפי מזרח ואמרתי “פטום הקטורת” והתפללתי בכוונה ובנעימה, שוהה בתפלתי עד צאת הכוכבים. והקדוש-ברוך-הוא קבל ברצון את תפלתי והראני כמראה אש מרחוק ונתן בלבי בינה לעקור את רגלי ולילך לאור האש. ולאחר שהלכתי וזחלתי על ידי ועל רגלי שעות שתים הגעתי לבית כפרי אצל יער גדול. הכפרי הזה, שערל הוא, נסתכל בי מתחלה בפנים נזעמים, וכיון שראה, שאני מרכין ראשי ועומד לפניו, ברתת וזיע, מיד כבש כעסו מעלי וקיים בי מנהג הכנסת-אורחים במאכל של בולבסין צלויים ובמשתה של חמין וייחד לי מקום לינה במתבן, ולמחר נתרצה לי לאסור צמד-בקר בעגלתי ולהביאני לבויבריק העיר הסמוכה. ואני מלבד שכרו נתתי לו הרשות לפשוט נבלת סוסי, וגם את סנדלי-טלפיו יקח לו מתנה ממני מפני דרכי שלום, שלא יאמר: יהודי כפוי טובה הוא!

לבויבריק באתי בין-השמשות, בשעה שכלתה רגל מן השוק והיהודים הקטנים עם הגדולים, היו בבית-הכנסת, ודבר זה הנאני מאד, היהודים הרי אף להם ויריחון, ידים, וימישון ומשתוקקים לדעת הכל, ואילו חס-ושלום הקדמתי לבוא וראוני, אותי, את מנדלי מכירם, נהוג בבקרים, ודאי חברו עלי כתרנגולין של בית-בוקיא ורצו לפני ברחוב העיר בקול ששון ושמחה לכבודי, ואני הלא יהודי פשוט, דכא ושפל-רוח ובורח מן הכבוד.

ולי מודע בבויבריק, רחימאי מימים רבים, מוכר-ספרים כמותי ונודע בכל תפוצות ישראל בשם הנדיל בויבריקי ואמרתי להערל: נהג ולך לבית הנדיל. ועד שהגעתי לשם היה לי פנאי הרבה להשקיע עצמי בהרהורים, הבקרים הרי אינם עמא פזיזא והולכים אט ובמתינות, הייתי מהרהר בכל הרפתקאות, שעברו עלי בדרך, הייתי מתגעגע על בני-ביתי ומתעצב בלבי, שנשבת חגי זה ולא אשב הלילה טנדו כמלך אצל אשתי המלכה וגם את הברבורית באהבה זכרתי, ודאי יפה היא ושמנה – ונפשו שוקקה. הבקרים התנהלו לאטם דרך קרפיפות וסימטאות ובאו לבסוף לבית חברי ועמדו.

עמידה זו שעמדתי שעה קלה בחוץ לפני הפתח היתה עמידת אורח, שלבו נוקפו שמא הוא בא שלא בעתו ויהא לטורח על בעל-הבית, אבל כאיש יהודי, שעל-כרחו הוא מטיל עצמו על אחרים, שעל-כרחו הוא מטריח בני-אדם, שעל-כרחו הוא דוחק את חבריו ושעל-כרחו נעשה אצלם אורח – פשטתי את ידי ופתחתי את הדלת. אני פותחה בניחותא והיא גוערת בנזיפה, אני בחשאי והיא בקולי-קולות כמתרעמת. נכנסתי לתוך פרוזדור-אפל, כפוף ונכנע, כעני בפתח, ומיד נחפזו ובאו לשם בני-בית לקבל את פני, ומתוך רוב שמחה הם מסוכסכים ומבולבלים ואין חשבון במעשיהם, זה רץ לחדר הפנימי מבשר ואומר: הוא בא! בא! וזה קורא: נר, נר, הדליקו את הנר!

וקול אשה נשמע לי והיא ששה עלי בחן ובחסד וברחמים וכמעט שלא חבקתני ונשקה לי, ואמריה הנעימים היא מתבלת בדברי תרעומות, שוחקת ורוגזת בבת-אחת ואומרת: למה צערתיה ואחרתי לבוא, גם אני הייתי מבולבל ואיני מבחין כראוי, ובשעה שפתחתי פי בהתנצלות להצטדק לפניה ולספר לה את כל הקורות אותי הדליקו נר – ועמדנו כלנו תוהים, פוערים פה ומתמיהים!

מראה גדולה ויפה!…

ותמיה זו נתישבה לבסוף כך: הנדיל הלך בדרך זה-כבר בסחורתן, ולשבת הגדול אמר לחזור לביתו, ועדיין בא, והיו בני-ביתו שרויים בצער, וכשנכנסתי לפרוזדור אמרו הבנים, שאביהם בא – ושמחו. ואשתו אמרה: בא הנדיל בעלה. – וגם היא בשמחה ובצהלה. וכיון שראו טעותם תמהו ונפלו פניהם.

אמת ערבה השמחה לאשתו של הנדיל ונצטערה, שאין בעלה בביתו בליל שמורים זה ולו אין המלוכה; אף-על-פי-כן קילסה להקדוש-ברוך-הוא, שהזמין אותי לה לעשות לפניה סדור פסח כהלכתו, הושיבה אותי על ספסל מוצע כרים וכסתות בראש המסובים והמליכתני תחת הנדיל.

ואף אני קלסתי למי שעשה נסים לי, שגאלני מתלאות הדרך והגיעני הלילה הזה לישב בהסיבה כמלך, בבויבריק, ולאכול מרור וביצים, דגים וקניידלי"ך ולומר לפניו ולפני אשתו של הנדיל את ההגדה בנעימה ובשירה הללויה!

ולא לי בלבד נעשה נס והגעתי למלכות בהיסח-הדעת, אלא כפי שנתודע לי לאחר ימים מועטים אף להנדיל נעשה נס זה בעצמו באותו הפסח, ומעשה שהיה כך היה:

הנדיל בויבריקי זה טען מלוא עגלתו ספרים והלך, כדרכו מדי שנה בשנה, וסבב המקומות באיפרכיא כסלון, ואירע לו להנדיל מה שאירע לי למנדיל: מטר ושלג, טינא וטיט, מהמורות, חלקלקות וחתחתים בדרך, וסוסו היה הולך ונופל רובץ וקם לסירוגין, ואם לא יצאה רוחו ונתנבל אין זה מפני גבורתו, אדרבה כחוש הוא, חולה את רגליו ותבלול בעינו וסוסי עלה עליו בנוי ובכח, אלא מפני שאין הבצה הקלושה בתחומה של כסלון מזקת כל כך כאותה בצה עבה וסרוחה, שבסביבות בויבריק ובאר-שבע. הנדיל התנהל לרגל סוסו בעמל ויגיעה והגיע לקבציאל ערב-פסח בין-השמשות, ובא ונתאכסן אצלי ושמח את אשתי ועשה לה סדר של פסח וישב על כסאי ומלך תחתי.

דבר זה ספר לי הנדיל בשעה שפגשנו זה את זה בדרך לאחר יום-טוב ושחקנו מטוב לב על התמורה הזו. וכשהרציתי להנדיל דבר נסיעתי לבאר-שבע לעשות שם חילוף בספרים חדשים נתכרכמו פניו ושתק, ואחר כך נענע בראשו ופתח ואמר:

– ברוך המקום שהרג את סוסך!

העמדתי עיני על הנדיל בתמיה גדולה.

– מה אתה תוהא כך, רבי מנדיל? אני אומר לך מזל-טוב שמת סוסך ועל ידי כך נתעכבה נסיעתך לבאר-שבע, לא קנית שם ספרים מהסחורה החדשה, ונחלצת מצרה גדולה שלא מדעתך, ועכשיו עוד יש לך תקוה להפטר לגמרי מעסק הספרים, הרוח ישאם כולם, חדשים גם ישנים! הלואי שהיה גם סוסי מת מיתה משונה בשנה דאשתקד; לא הייתי בא לידי אותה הסחורה החדשה, שהפסדתי עליה הפסד מרובה, ולא הכרתיה – לא ספרים הם אלא אבנים, לא ביד יוקחו אני אומר: הפסדתי, צרתי זו אינה עוד צרה, רע מזה הוא חלול כבודי שבשביל סחורה זו הייתי מתבזה וכמה פעמים נשאתי עליה חרפה. עם מי עסקתי? עם בטלנים עניים, עם בחורי ישיבה תואבי השכלה ומחוסרי ממון, עם מלמדים מאותם ל"ו אפיקורסים נסתרים שבדור ועם נערים נלהבים כבירי כח בפה ולא בכתב, יודעי עברית לשליש ולרביע, אך לעתים רחוקות ראיתי לפני בני-אדם נכבדים, כגון בעלי-בתים וסוחרים מחוכמים, שחכמתם דורשת מאצלם, מטעמים ידועים להם, להתראות בפני העולם, שגם הם בכלל בני הדור ממהלך החדש ובעלי-בריתם, ו"פדיון" מכל אלה לא היה לי אפילו פרוטה אחת. – אני אומר לך, רבי מנדלי, מזל-טוב, שמת סוסך! הלואי שימות גם סוסי זה מיתה חטופה ואקברה אותו מלפני, את נבלתי זו, עם סחורתי ביחד!

*

ואף-על-פי-כן, אחר כל הקצף הגדול הזה, הנדיל עדיין הוא מוכר-ספרים כשהיה, וגם אני עסקי בספרים כקדם. ועוד באותה שעה, כשוך מעט חמת הנדיל, עשינו חילוף בספרינו, כשהיינו עומדים בדרך על רגל אחת. להנדיל נתתי ספרי דרוש ומחקר ולי לקחתי הרבה קינות וסליחות, כי הנצנים נראו בארץ, חודש האביב הגיע וימי אבל וצומות ממשמשים ובאים לבני-ישראל.

משנכנס האביב – מרובה העבודה בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא! הכל, מרמש עד בהמה, עד עוף שמים ועד האדם, יוצאים לפעלם, בונים ומתקנים, מפנים ומזמינים קנים ומעונות במחילות וחורים, בשדות וביערים, בעיירות ובכפרים. באותה שעה האשה שׂוררת בביתה. על פיה נפתחים החלונות, שבכל ימות הגשמים היו סגורים, בִּדְבָרָהּ מטולטלים כלי-בית: השלחנות והכסאות, הספסלים והמטות והארונות, היא משנה את מקומותיהם ומסדרתם כרצונה. ואוי לו למסרב-לה ומכעיסה, שהיא פוגעת בו ושורפתו בהבל פיה. לכן בעל משכיל בעת ההיא ישב בדד וידום.

וגבריאל כרפס, שהוא אדם משכיל ובעל משכיל, ישב לו בדד בחדרו באור לארבעה עשר לחודש האביב, סמוך לשלחן-הכתיבה בכפיפת ראש ובמצח מקומט, מעמיד פניו לפרקים על ארון מרופט ומתדלדל, שבקרן-זוית, ונראה שהוא שרוי בצער גדול ובהרהורים קשים.

הרבה טלטולים טולטל אותו הארון משעה שהובא לבית כרפס עד שנתגלגל לחדר זה, שעומד בו כמה שנים כעני מאחורי ארונות נאים, טמיר ונעלם מעיני גברת הבית הכבודה ומעיני בעלה הנכבד, שהסיח דעתו ממנו כאילו אינו ועבר ובטל מן העולם. והיום יצאה מרת כרפס לפקח על טהרת הבית, וגברה מדת הדין וגזרה עליו, שיהא בבל-יראה ובל-ימצא וירד לטמיון לתוך המרתף ככלי נשבר ומזוהם, שהוא מוקצה מחמת מיאוס. עכשיו נזכר בו כרפס והיתה פרידתו קשה עליו מאד. אבל מה יעשה אם גזרה שגזרה אשתו אין להשיב. ואף בו לא נהגה כבוד והיה נזוף ומנודה, מצטער ומסתגף כל היום. יושב לו כרפס בדד ומהרהר, אָבל וחפוי-ראש. פת אם הוא עומד ממקומו והולך ובא עד ארון זה, כאדם שבא לומר שלום לחברו המתפטר ממנו, פותח אותו ונוטל ספר גדול ועב מבין הספרים, המונחים שם דחוקים ומאובקים ומתליעים, מתבונן לו ומנענע ראשו, וחוזר והולך ומניחו על השלחן. כיון שישב ופתח את הספר לפניו ונסתכל בו נזדעזע וקם מעל כסאו בהול ומבוהל, כאילו הכישו נחש, והתחיל מהלך בחדרו אילך ואילך בטירוף-הדעת, עד שלא הרגיש במי שנכנס לתוך החדר באותה שעה.

– כרפס! – קרא לו אותו האדם הנכנס, לאחר שעמד בפתח תוהא ושותק שעה קלה.

כרפס נתחלחל מקול הקורא, הופך פניו אליו ומסכל בו, ומיד נתרגש וקרא ואמר:

– זרחי, חביבי!… ברוך בואך, אורח יקר!

– השלום לך? כרפס רחימאי!

– מתי באת ומאין באת? למה תעמוד בפתח?

– עתה באתי!… אנכי בדרך נחוני עסקי למקומך.

כרפס וזרחי בני עיר אחת הם ורעים אהובים מנעוריהם. שניהם למדו תורה ביחד אצל מלמדים עד ימי בחורותיהם, שניהם יצאו מאהלי שם לאסכוליות של יפת, שניהם יצאו משם מוכתרים בנימוסים ומשכילים בחכמה ומדע ושניהם שכחו עמם ותלמודם ועסקו בחיי העולם-הזה, כל אחד במקומו שנתיישב שם, נשאו נשים והולידו בנים והצליחו. אביו של כרפס היה יהודי תמים וירא שמים, לומד ומקיים דברי התורה באהבה. וכשמת שם בעירו עזב את כלי ביתו וארון ספריו ירושה לגבריאל בנו. הכלים נתקבלו ברצון והיו משתמשים בהם בביתו של גבריאל בכל עת, וארון-הספרים היה כלי אין חפץ בו, מונד ממקום למקום ומוטל לבסוף בקרן זוית ונשכח מלב. בדרכי חייו, בגידול בניו ובהליכות ביתו היה כרפס נוהג כמנהג עם-הארץ, ולא נשתייר לו מהיהדות אלא חוטם ארוך, שערות מסולסלות, מוח חריף גירוי עצבים והתרגזות, עכשיו כשהיה כרפס מתרגז, נרעש ונפחד, היתה לו ביאת חברו זה כביאת הגואל ושמח עליו מאד.

– יפה עשית, חביבי, שבאת – אמר כרפס לחברו, מחבקו ומגפפו – שב לימיני ושים הדום זה לרגליך. כך, כך… עתה ספּר נא לי מה מעשיך ומה שלומך?

– מה זאת? – מתמיה זרחי, כשהוא נותן עינו בספר פתוח שעל השלחן –ספר “אורח חיים” לפניך! בהלכות פסח אתה עוסק. אתה, אתה!…

כרפס נתבלבל ולא ידע מה להשיב.

– הלא אנשים אחים אנחנו –אמר זרחי בשחוק של חבּה – ואין לך להתבייש מפני. מאימתי נעשית בעל-תשובה?

– מאימתי? אתה שואל. היום, בערב זה! והיא היא שגרמה לי – התלבש כרפס עוז וענה ואמר, מורה באצבעו לחברו בספר – ראה נא בזה, ראה מה שלפניך!

– פשפש מעוך אני רואה בזה – אמר זרחי – אחד מפשפשי הדור העבר מצא כאן קברו ונח בשלום כמה וכמה שנים.

– וזו מה היא?

– זו שׂערה היא, שׂערת איש שׂיבה.

– היא שערת זקנו של אבי, עליו השלום! – אמר כרפס בדגש – שׂערה זו נשרה מזקנו בשעה שלמדני בילדותי הלכות פסח מתוך ספר זה ונשתמרה בו עד עתה זה כשלשים שנה. שערה זו נצנצה לפני עכשיו, בשעה שגחלת-יהדותי הנשארה היא בסכנה שתכבה לגמרי וזכר לא יהא לה עוד בביתי. כנגד ספרי קודש אלה אני מדבר, כנגד חמדת ישראל בארון זה, שהנחיל לי אבי. אבא, כמו שידעת, לא נתן לו השם עושר ונכסים, וכל חלקו בעולמו היה כלי חמדה זה, יקר לו מפנינים, ואותו הנחיל לי, לזרעו אחריו. ועתה ראה, ארון זה, שצורתו אינה לפי טעם בני דורנו, שהוא עזוב ומובדל לעצמו כמה וכמה שנים בלא שמוש ונתרפט ונתנונה – היום נגמר דינו לגניזה עולמית! אשתי אומרת, שאין מקומו של זה ושל מה שבתוכו בדירה נאה ובין כלים נאים, אלא במרתף ביו סחבות וסמרטוטין שם, ולא הועילו לי כל הדברים, לא רכות ולא קשות לבטל הגזירה, ועל זה הייתי שרוי בצער כל היום. אמת, זה כחמש עשרה, או אפשר כעשרים שנה, שהסחתי דעתי מספרים הללו, אבל כשנגזרה עליהם כליה נהפך לבי להם וזכרתי, שירושה הם לי, נחלת אבות. אף את אבי זכרתי ואת ילדותי ומקום מולדתי זכרתי, הלכתי כמעט שלא מדעתי ונטלתי את הספר הזה שלפניך, וכשפתחתיו ראיתי שם השׂערה הזו – ונבהלתי ואבדו עשתונותי. נורא המראה הזה, ומה שנראה לי לאחר כך הוא נורא ביותר… אבל –הפסיק כרפס את דבורו –סלח נא, חביבי, שאני שופך נפשי ומרבה שיחה כאשה, שלא כנימוסי דרך-ארץ ושלא כנימוסי הכנסת-אורחים. אורח חביב כמותך בא לביתי ואני איני מסיח עמו בעניניו אלא בעניני עצמי. דבּר אתה, אורחי היקר, וספר לי מה מעשיך.

– אספר לך, חביבי, הכל אספר, אבל על-מנת שתחזור לספורך ולא תכסה ממני כלום, שאין אתה יכול להנות אותי יותר מהנאה זו, שאני נהנה מדבריך. בבקשה ממך, ספּר אתה, ואני אחריש ואשמע. הרי עמדת בזה: “מה שנראה לך לאחר כך הוא נורא ביותר”.

– אמנם כן – פתח כרפס ואמר – נורא מאד, עד שבשרי נעשה חידודין-חידודין ונטרפה דעתי. אדם, אפילו זה שאינו נשמע אלא לבית-דינו של השכל ולהחושים שבו, פעמים המאורעות המתרגשים עליו מעבירים אותו על דעתו והוא רואה ושומע לא בעיניו ולא באזניו וחש דברים, שאין בהם תפיסת ידי אדם. שערה זו מיד כשראיתיה התחילה מתגדלת ומתרבה לפני – והנה זקן, והנה צורה, הנה אבי עומד על רגליו! ידו נטויה כלפי הארון ועיניו זועפות ומביטות בי הבטה זו, שיש בה מעין תרעומת ותוכחה, מעין עלבון וקובלנא ומעין צער ויגון; הבטה שיש עמה חבלי שאול, ענויי נפש ויסורים קשים. – זיקין וזועות וחצים שנונים ולא הבטה איומה זו!… הוא מביט – ומוסר-כלימתי אשמע, לבי נוקפני וזכר כל המעשים מימי ילדותי ועד עתה לפני בא. אני רואה את עצמי נער בבית הורי ובחדרי רבותי ובבתי-כנסיות ומדרשות, וכל מעבדי עם שעשועי ותענוגותי, חגי, חדשי ושבתותי לנגדי הם. אני רואה ואני נראה לי בעצמי. המראות והמעשים אינם מתהוים ובאים זה לאחר זה בהמשך הזמן, אלא הכל באים כאחד ונסקרים בסקירה אחת. אין זמן ואין גבול בעולם החזיון. ואם אמרתי לספר כל אותם המחזות הלא ימשכו הדברים וארכו לך השעות לשמעם. כולם ממשיכים את הלב. תוכם רוממות אל, גלוי שכינה וכבוד ישראל, געגועים, רחשי-קודש והשתפכות-נפש… מה נהדר היה המראה הזה:

הסתיו עבר, השלג נמס, עת הפסח הגיעה וקול הברבור נשמע בעיר מולדתנו, ואני ואתה וחברנו יושבים לפני רבנו וקוראים מגלת שיר-השירים עם פרושיה בקול ובנעימה: "ישקני מנשיקות פיהו… זה השיר אומרת כנסת-ישראל בגלותה ובאלמנותה כשהיא משתוקקת על דודה, המלך שהשלום שלו, ומודה על פשעיה… שחורה אני ונאוה… שחורה אני במעשי ונאוה אני במעשי אבותי. אל תראוני שאני שחרחרת… אל תסתכלו בי בבזיון שאני שחרחרת, לפי שאין שחרחרותי וכעורי מלידה. בני אמי נחרו בי… הערב-רב הם נחרו בי בהסתה ופתויים עד שהם שמוני נוטרה את הכרמים, ושם הושחרתי, וכרמי שלי, שהיה לי מאבותי, לא נטרתי… משיבה דודה לה ואומר: אם לא תדעי לך, כנסיתי ועדתי, איכה תרעי ותנצלי מיד המציקים ולא יאבדו בניך, – צאי לך בעקבי הצאן. התבונני בדרכי אבותיך הראשונים, שקבלו תורתי ושמרו משמרתי ומצוותי, ולכי בדרכיהם, ורעי גדיותיך, בניך, על משכנות הרועים, רועי ישראל ". –

כמה נעימות וכמה ערבות בשיר ידידות זה: אַת, כנסת ישראל – אם רחמניה אָת, הרועים – אלו הם חכמיך, ואנו הקטנים – גדיותיך, צאן קדשיך-מחמדיך!… מתוך שירה זו נשמעת לי שירת אמי, כשהיא מישנת אותי בעריסה ומנגנת לי בקול תוגה חרישית:

תַּחַת עֶרֶשׂ בְּנִי הָרַךְ

עוֹמֵד גְּדִי לָבָן וָצַח…

בַּתּוֹרָה יַעֲסוֹק כָּל הַיָּמִים

וְיִהְיֶה יְהוּדִי כָּשֵׁר וְתָמִים

לבי מלא שירה כים וגעגועי תהום רבה. ועד שאני משתעשע בכנסת-ישראל, מתרגש ומתגעגע, וארון זה הבזוי והשומם רותת לנגדי, ידים גסות תופסות בו וגוררות אותו סחוֹב והשלך למקום הגניזה, והוא נגרר ומסורט, וקול סריטתו כמחט בבשרי. הספרים המאובקים קובלים עלי וצועקים: הוי על הגדיים שנעשו תישים!… ואבי סופק כפיו וממרט זקנו ותולש שערו ומנענע עלי בראשו – והלך מעיני.

– הריני מתודה לפניך – סיים כרפס את ספורו –שאני תוהה עכשיו על מעשי ואיני חושש שמא תלגלג עלי ותאמר: עלובה חכמתי שהשׂערה מרפרפתה.

– תנוח דעתך, חביבי – אמר זרחי – כבר קדמתיך בהרהורי תשובה. מאורע שגרם לכך היה לשנינו, אלא מה שנעשה עמך במחזה – הוא שנעשה עמי בחוש ומה שאירע לך על ידי אביך –הוא שאירע לי על ידי בני, ומעשה נסים היה בדבר.

כרפס מעמיד פנים על חברו ומזמינו בתביעת עין, שיפרש לו את דבריו. וזרחי פתח ואמר:

– פאַדיי, זה בני בכורי, משעת לידתו השתדלתי לחנך את האדם שבו, שיהיה מזומן לא לחיים מצומצמים בחוג עמו ודתו בלבד, אלא לחיי העולם כולו, בלא הבדל בין קודש לחול ובין ישראל לעמים. להעמיס על עצמו משא היהדות ולהשליכה אחר כך – מוטב שלא לקבלה מלכתחלה. לא טעינה ולא פריקה – עבודה לבטלה זו, שאני, אביו, הרבה יגעתי בה עד שנתפטרתי ממנה. בכמה עולה, למשל, לאיש יהודי פיבוש הקרי שלו פאבנוטיא, שלא ככתיב! ערבוב זה בשמותיו הריהו מכניס ערבוביא בעניניו ובכתביו וגורם לו פעמים הפסד מרובה וכדי בזיון וקצף. וכי לא היה נאה לו ונאה לעולם אלמלי נקרא שמו בישראל פאבנוטיא מלידה? ובכן, נתגדל פאדיי שלי ללא תורה ודת ישראל, מדבר ומתנהג כאחד מבני אומות-העולם.

נער טוב לב ושמח היה פאדיי ועצבות לא ידע מימיו. הרבה למד מרבותיו ורבניותיו ופדגוגיו, שהיו מתקינים אותו בביתי עד שנכנס בסימן טוב לגמנזיא. ואותו יום הכניסה יום-טוב היה לי. אני שכחתי את כל עמלי על בני, כמה כרכורים כרכרתי וכמה השחרתי פני בשבילו עד שהביאותיו לבית-הספר שלהם – ומחלתּי על כבודי ושמחתּי; ואשתי זכורה לטוב, שדרך נשים לה הבוכות בשעת שמחה, היא היתה שופכת דמעות באותו יום, כנזכרה בכמה צער ויסורים עלתה לה שמחה זו.

עברו הימים וראיתי פני בני זועפים ומראהו אינו כבתחלה. על זה היה דוה לבי – וסבּה לדבר זה לא מצאתי לא בגופו ולא בלמודו. שלם היה בכל איבריו ורואה סימן ברכה בלמודים כבראשונה. הייתי תולה הדבר בפרק הגידול שבין נערוּת לבגרוּת, זמן ההשתנות בתוך האדם – ונחה דעתי.

לאחר ימים התחיל בני לקפחני לפרקים בשאלות, פעם כך ופעם כך: “אבא, מאיזה עם אתה?” – “אבא, יהודי אני?” – “אבא, יהודי מה הוא?” – “אבא, היהודים אוכלי שומים ובצלים הם?” – וכיוצא בשאלות אלו. ראיתי שיד עֵשׂו אחי באמצע, והוא מגלה לזרע יעקב מה שאביו העלים ממנו והוא מתחיל מטעינו מרירות הגלות ומעכר רוחו וחייו. אמרתי לבני מה שאמרתי ודחיתיו בקש: ובכלל, יעצתיו שירכין ראשו ולא ישגיח לדברי הבלים, ממתיק לו עצתי במשל “הפיל והנבחן” ממשלי קרילוב, ומוציא מזה מוּסר-השׂכּל, שאדם בעל-דעה צריך להיות מן הנעלבים, כאותו הפיל, השומעים חרפתם מפי הנבחנים ואינם משיבים. דומה, שלא נתקררה דעתו של הבן במוסר אב זה, לפי שעצבונו נתגבר מיום ליום ביותר, והיה פורש מבני הבית, וביחוד ממני, ככועס עלי, ויושב בדד ומשמים בחדרו.

פעם אחת בא מבית-הספר עצב ומתרגז מאד, וחפז ונכנס לתוך חדרו. אשתי, שחולנית היא, היתה מוטלת באותו שעה על המטה בחדרה ולא הרגישה בדבר, וכיון שהגיעה שעת הסעודה ובני לא בא אל השולחן, נכנסתי אני אצלו ומצאתיו שוכב על המטה וכבש פניו בכרים, ומיד עלה על דעתי, ודאי פגע רע שמצאוֹ ונתמלאתי עליו רחמים. קראתיו – ולא ענני. שממה עלי נפשי, שראיתיו בכך. קראתיו – ולא ענני. שממה עלי נפשי, שראיתיו בכך. קראתיו שנית בקול תחנונים –והפך פניו אלי, ומה נורא היה מראהו באותה שעה! הפנים מתלהטים והעינים מקור דמעה.

– מה לך, בני? – אני שואל אותו ברגש.

והוא כמתרעם, נאנח ואמר:

– מה תשאל לי? כלום אינך יודע, שבין אויבים אני יושב שם? הרבה היו מנאצים אותי עד עתה, והיום נחרו בי ביותר על אכילת דם בחג המצות, שהוא פסח ליהודים היום, לפי דבריהם…

שמעתי – ונתבלעה דעתי והדבור נסתלק ממני. רחשי לב משונים, רחשי חמלה ובושה, נוחם וחרטה, כגלי ים המו תוכי ונפשי הוטלה מגל אל גל ונתרגשה מאד.

רואה אני בצרת נפש בני אהובי ולבי נוקפני ואומר: הצרה הזאת לבנך הרי מידך באה לו. אתה הכרתּ הנפש הזאת מעמיה בשביל להכניסה בכלל האדם, שאינו באמת עומד וקיים לעצמו, אלא הוא שם גרידא היוצא מסכום כל האומות, שהן הן נמצאות בעולם. הרי זה דומה כמי שאומר: "האילנות מה לי ולהם? –אני אין לי אלא היער! " ואפילו אם נניח, שכדעתך כך הוא, מה ראית, שהעליה לתור אדם המעלה היא דוקא דרך עם אחר זה, שבררת לבנך, ולא דרך עמך, כאלו הוא, חס ושלום, דרך חושך וצלמות. בנך זה, שבקשת אושר וטוב לו מחוץ לאומתך – ראה מה היה לו! היכן אשרו? היכן משׂושׂו? הוא נתעקר מתוך עמו והאומה האחרת אינה קולטתו, ונמצא תלוי ברפיון ועולמו חשך בעדו בעצם ימי עלומיו. נערים כגילו, שהם כנטיעים מגודלים בתוך עמם וממקור ישראל הם יונקים, הרי יתמשך להם שפע נעימות וזכרונות טובים ממנהגים ומעשים הרבה בחיי המשפחה ובחיי הצבור, שמתבלים ימי ילדותם ומפיגים מרירות החיים עד זקנה ושׂיבה. זכור ימות נעוריך, זכור סידור פסח בבית הוריך. רוח חן ונועם היה שורה על כל דבר שם – על השלחן וכליו, על אביך ואמך ועל הבנים סביב לשלחנם, ואתה היית יושב נהנה ומדושן עונג. זכור כמה שמחת בימי חגיך וכמה שעשועים הביאו לך כל אחד בזמנו. ועכשיו… עכשיו אתה עושה את חגך חול ולבנך זה נודע, שפסח ליהודים היום לפי דבריהם… אוי לאותה בושה! אוי לאותה כלימה! אומלל הוא בנך, שלזרים הוא יהודי, ואומלל הוא ביותר – שליהודים הוא זר.

מה אומר לך, חביבי, רע ומר היה לי באותה שעה! בני מוטל לפני על המטה, מחולל מפשעי, נאנח ושותק, ואני מתודה חטאתי על הקרבן הזה בבושת-פנים ולבי דוי.

עכשיו כשאני נזכר במאורע זה, הריני תוהה עלי, איך לא חסתי על כבודי ועל בני ולא הייתי מזדרז לתקן מה שפגמתי בחנוכו. מפני גלגל הפרנסה שמנסר במוחי נשתתקו הרהורי תשובה בלבי והכל כמנהגו היה נוהג אצלי; אבל מה שלא עשיתי אני – עשה הזמן.

היה מעשה והמן פדגוג יושב בקתדרא ומלמד לתלמידיו פרק בקורות העולם, ותנח עליו הרוח ויאמר: “ריח של שומים נודף כאן” – ונתנו הכל עיניהם בבני ונתכרכמו פניו מבזיון וקצף, ועמד והטיח דברים כלפי המורה – ודחוהו מבית-המדרש. וכיון שנדחה, סברתי וקבלתי, שלא אשתדל לפני המורים הפקידים בדורון ובתפלה, כנהוג, להעביר מעליו רוע הגזרה, אלא יהא משלים את סדר הלמודים ומתקין עצמו בביתי, כדי שיכנס לאוניברסיטה, ויחדתי לו דירה נאה בפני עצמו, שיהא לומד מתוך נחת והרחבת הדעת.

בית-דירתו של בני היה בית-ועד לחברים, שקנה לו באותם הימים, והשתעשע עמהם בשעות הפנויות, כדרך בני הנעורים. מתחלה היו חבריו מועטים, ובהמשך הזמן נתרבו והיו באים אליו לפרקים, מנצחים ומקפחים זה את זה בדברים, מתוכחים ומתפלספים ומפלפלים בקולי-קולות. בין החברים הללו היו תלמידי בתי-ספר, בחורי ישיבה ובתי-מדרשות ובחורים סתם, ערב-רב משונה מאד. ולי היו בני החבורה הזו לא לרצון. הייתי מהסס, שמא מ"מתקני עולם" הם ותבוא לי, חס ושלום, תקלה על ידם. שהרי זוכר אני עדיין את הצעירים בני דורנו שעבר, אותם ואת שׂיחם ומה הגיע אליהם. מהם נתפסו והתענו בבית-האסורים ומהם גלו ומהם נתפזרו ונדדו רעבים וצמאים בעולם. ואף אני ואתה, חביבי, היינו באים פעמים בחברתם וכמעט שנתפסנו גם אנו, ו"בפני כלב מוכה אין מראין חוטרא", אמרי אינשי. עכשיו כשראיתי צעירי הדור הזה יוצאים ובאים אצל בני, הייתי שרוי בפחד תמיד וקול דממה נראה לי כקול צעדה ואמרתי: פקידים ושוטרים עלי, ולבדוק את ביתי הם באים – לאסור על בני כנסיה של חבריו לא הייתי רוצה; שבני הרי כבר בגר ועמד על דעתו, ואם אתנהג עמו בתוקף לא יהא נשמע לי. וכבר הרי נראה לי שאינו כרוך אחרי כבתחלה ומעין טינא יש בלבו עלי. ולא עוד, אלא שאמרתי, מוטב לי ולו שיבואו חבריו אצלו ולא ילך הוא אליהם; ולפיכך גמרתי בדעתי, להשגיח עליו השגחה מעולה וחשאית שלא ירגיש בה, והתחלתי מפשפש במעשיו ועוקב אחריו בערמה.

פעם אחת, כשהלך בני לטייל עם חבריו, נכנסתי לתוך חדרו ובדקתי בספריו שבארון ונמצאו כשרים כלם. נתתי עיני בשלחן והנה שלשה ספרים ופנקס פתוח מונחים עליו. ראיתי ונשתוממתי… מה שלא שערתי מצאתי! אותם הספרים – שנים מהם ספרי-קודש ואחד מספרי תלמוד לשון עברית, ובפנקס רשומים מלות ושמות עבריים מתורגמים רוסית – והכתב כתב בני! מכאן ראיה, שפאדיי לומד תורה בלשון הקודש! אבל דבר זה מנין לו? מי השיאו לכך ומי מלמדו? תוהה אני על זה ואיני יודע מה הוא והנחתיו בצריך עיון ובדיקה.

לא היו ימים מועטים, ובא אלי בני, בבקשה, שאתן לו רשות להזמין אצלו בביתו אורחים מכובדים ממכיריו למחר בלילה. והימים ימי חנוכה. מלאתי את בקשתו בשמחה; ולא עוד, אלא שהבטחתיו לקבל פני אורחיו במאכל ובמשתה, אומר בלבי: ישחקו להם הנערים בקלפים, כדרך בני ישראל ומנהגם בימים ההם ובזמן הזה, ואגב אתבונן להם ולכל מעשיהם ואדע מי המה אלה… אשתי, עקרת הבית, הסכימה על ידי והסעודה היתה מתוקנה ביד מלאה ורחבה. ומה אומר לך, חביבי, מעולם לא היתה שמחה במעוני כבאותו הערב. הקרואים רובם ככולם מבני-הנעורים: בחורים וגם בתולות, תלמידי-חכמים וחובשי בית-המדרש, עשירים ואביונים יחדיו. כלם אהובים, כלם שמחים וכלם פניהם להבים ומבהיקים. וכדרך בעל-הבית, שטורח בשביל אורחיו, מחלתי על כבודי ולא קבעתי לי מקום בראש הקרואים, אלא עתים הייתי יוצא ועתים בא לראות שהכל יהא מוכן כראוי. ולפיכך נשתוממתי בכניסתי לתום הבית ולא ידעתי למה רגשו כך הקרואים וכלם ימחאו כף. עמדתי והתבוננתי שעה קלה – ותמהתי עוד יותר: הנה זה פאדיי עומד ודורש בקהל והכל מריעים לו בקול: הידד! וסוף דרשתו, שזכיתי לשמוע, כך הוא:

“משיח – נתלהב פאדיי ואמר בקול אדיר וחזק – משיח זוהי התכלית הנשגבה ברום עולמה של האומה, שכינת עוזה ומשאלת נפשה; עמו מקור חיים ואורה, צדק עולמים, אושר ושלום לה. קצור הדברים, מה שהשמש לארץ זהו משיח להאומה. הארץ הלא היא, כמו שידענו, אינה עומדת, אלא הולכת, ועל ידי מהלכה והחזרת פניה כלפי השמש, העומד על מקומו, היא מקבלת ממנו שפע אור – ויהי בוקר ויהי יום; וזה שנאמר: “השמש בא”, “השמש יצא” – אינו אלא לפי שמתדמה למראית-עין, ובאמת הרי לא השמש, אלא הארץ באה, הארץ יצאה. כך הוא גם בביאת משיח ובאומה. אומה שעומדת ומצפה למשיח ואינה עושה כלום – אמנם סימן יפה הוא לה, שיש בה ניצוץ של נשמת חיים והיא עלולה לחיים, אבל עדיין אין חייה חיים, אלא עד שתהא בקום ועשה, בקום והלך למשיחה. כל מה שהאומה משתדלת בתיקון עניניה ובגלוי כשרונותיה המיוחדים הטבועים בה, מתגברת על מכשולים ומיישרת ביניהם מסילה לקניני רוחה, שואפת והולכת לתכליתה הנרצה, הרי היא מתעלה, ומשיח – הגואל שלה – בא! ראיות לדבר זה יש הרבה בספר תולדות האדם. כל גוי ינשא אם לעילויוֹ הוא נושא את נפשו. ואף אנו, בני-ישראל, אין גאולתנו וגאולת היהדות באה אלא בגילוי כוחותינו וכשרונות רוחנו הלאומיים והתנשאות נפשנו להתכלית הנעלה. וראיה לדבר – גם החגיגה הזו לנו היום, זכר לכח מעשיהם של החשמונאים”.

לא הספיק פאדיי להשלים דבריו – נתרעש הבית ונעו הכתלים מקולות הקריאה ומחיאת כפים. אשתי רואה בכבוד בנה ונהנית; הכל מקלסים אותו ואומרים: “אשרי יולדתו!” – והיא שומעת ומתגאה עליו. ואף אני נתכבדתי בכבודו: רבים סבבוני, תקעו כף לי ואמרו: “אשריך, שבן זה יצא מחלציך; כמותו ירבו בישראל!”

ואני עומד נדהם ומהרהר בלבי: מה רבו מעשיך, רבונו-של-עולם, וכמה גדולות נפלאותיך, שאתה עושה בעולמך! מי מלל לי, שפאדיי, בני זה, “מתבולל” מבטן, את עמו לא הכיר, את דתו לא ידע ותמונת אות עברית לא ראה מימיו –הוא יקנא קנאת ישראל! הוא יהא נאה דורש, מגן להיהדות יהא בדברו וגואל לבני אומתו במאמרו!

עמדו עוד דברנים באותו הערב. תחית האומה הישראלית הוא התל שכל הפיות היו פונים אליו בדכים משונים זה מזה. כל אחד עומד על דעתו ומבקש לנצח את חברו והם מתרעשים ומתלהבים ודבריהם כגחלי-אש. אחד מהם, בהול ונלהב, שעדיין יש בו ממדות בני ישיבה, דייקן גדול וחריף, ומדבר בניגון ובזקיפת אגודלו, נתעורר על בני בדרשתו ואמר:

– מדקתני זרחי: “אין גאולתנו וגאולת היהדות באה אלא בגילוי כשרונות רוחנו הלאומיים” – משמע, דסבירא ליה כהאי מן-דאמר, שכל עיקרה של התכלית הנרצה לעמנו היא עליית נשמתנו הלאומית, שאפשר לעשותה בכל מקום, וציון לאו דוקא אצלו. ושמע-מינה, שלאומי הוא ולא ציוני!

ובא עוד אחד ואמר:

– בכדי להציל את היהדות שבכתב ושבעל-פה, שהיא היא באמת בסיסה של לאומיותנו –אין ליהודים לקבוע להם מדינה לעצמם, אלא לישב דוקא בחוץ-לארץ. הישיבה בארץ-ישראל בתור עם בן-תרבות אי-אפשר לה להתבסס עכשיו על יסוד החוקים והתורות, שיהיו מתאימים לדרכי החיים בימי קדם, המשונים שנוי עצום מאלה שבזמן הזה, ולפיכך לא יתקיימו רובי תורתם של ישראל וישתכחו ביחד עם הספר, והרבה דברים ומנהגים בעבודה ובתפלה ובחיי המשפחה והצבור –אלו הגופים שרוח האומה עומדת בהם – הרי יהיו עוברים ובטלים והרוח עמהם. נמצא, שתחית הארץ היא מיתתו של ישראל. ואם נאמין שייקץ ישראל לחיים על אדמתו – הרי יקום ישראל חדש, בלא תורתו הכתובה והמסורה ובלא המעשים והמאויים והרגשות וכל הדברים שבלב, התלויים בהם והמעמידים אשיותו עתה – – –

מכאן אתה רואה, שאותו הערב לא עבר עליהם בשחוק הקלפים ודברי הוללות, אלא היו מדיינים ומסיחים בתקנת כלל ישראל. דברי מי היו נכונים ביותר – בזה אין אני דן עכשיו. אצלי היו דברי כלם רצויים, מפני שהיו יוצאים מן הלב, וכלם לאהבת עמם נתכוונו.

עכשיו ידעתי מה פאדיי ומה חבריו אלה, ונתברר לי שבחינם הייתי חושדם מתחלה במה שאין בהם. רצונם לא לתקן העולם אלא את עמם, להביא בו רוח חדשה – הכרת עצמו וכבודו ותקוה לאחריתו, וגם להחיות את שפתו, שפת תורתו ונביאיו מעולם. לא להרוס הם באים, אלא לבנות ולנטוע את ישראל על אדמת אבותיו. אלה טפוסים חדשים לא שערנום בימינו. הם רוצים לקרב את הבנים, הענפים המדולדלים מעץ יהודה, ולחברם לעמם באהבה, אחוה ורעות על ידי ספר ולשון ותולדות ישראל, ובאים יודעי תורה שבהם ומלמדים לאינם יודעים ומאצילים עליהם מרוחם. והם הם שלקחו נפש פאדיי ונפשות תלמידים של בתי-ספר ומדרשות שונים ושאר נפשות מישראל, דאזלין ערטילאין ופזורות בין הגויים, וקבעו להם עתים לתורה אצל בני, ובית-דירתו היה להם בית-ועד לדברי שיחה ועצה ובירור עניניהם.

– בוא וראה – מסיים זרחי את דבריו – כמה יפה כח בני, שחזר בתשובה שלמה לעמו. בנים שמילדותם נתחנכו כדת, ברוח העם ותורתו, וכשגדלו נעשו עבריינים – להם עדיין יש תקנה. אפשר, בזכות אבותם הכשרים וגירסא דינקותא יחזרו בהם. אבל מה תקנה יש לבנים, שאבותיהם הם בעצמם תעו והתעו אותם מעל משכנות הרועים שלהם לשׂדי אחרים? הללו כשחוזרים –הרי הוא באמת נס שאינו מתרחש בכל יום. יותר עליהם פאדיי –שחזר בעצמו והחזיר גם אותי. כשם שכּוֹח תשובתו של בני, שלא נתגדל בקדושת היהדות כמותי, יפה משלי – כך יפה גם כח תשובה שלך משלי: שאני לא חזרתי בי בעצמי, אלא לאחר שהובאתי כמה פעמים לידי בזיונות ונסיונות, והרבה עמלו המורים-הפורעים וצוררי היהודים שכמותם בתקנתי, ואתה שׂערה זו ראית, שׂערת אביך, ומיד חזרת בך. מה שעשׂתה השׂערה לתקנתך בשעה אחת לא עשו הצוררים הרבים לתקנתי אלא לאחר כמה וכמה שנים. ההוד וההדר לך, חביבי! ההוד וההדר לשערת אביך!…

– ההוד וההדר לבנך! ההוד וההדר לחבריו בני-הנעורים, אלה הדרורים מבשרי האביב והתחדשות נעורי עמנו! – נתעורר כרפס ואמר ברגש.

רוח עדנים משיב נפש התגנב ובא לתוך החדר דרך חלון פתוח לגן, ושני הרעים מפסיקים שיחתם, מכוונים פניהם כנגד הגן ומתענגים מזיו כבודו – מזיז חיים שהעולם זז מבּיאת האביב, אחרי תרדמה חזקה וארוכה בחורף. כמעט גלה חציר, נראו נצנים, וירק עלים עדיין לא לבשו אילנות – ושיר התחיה מלא עולם! שיר זה שרו היום הצפרים בין הסבכים, הצפרדעים באגמים ומקוי-מים, זבובים ודבוֹרים בגיחם מתוך חוריהם. השמש יצא היום בגבורתו, האיר פניו לארץ ונשק לה נשיקות דודים חמות כנשוק חתן לכלה, ותתיחם, והנה היא מתקדשת מרקב צמחיה הישנים ומתקנת לה רדידים חדשים למועד כלולותיה. ולפנות-ערב נתעלפה בצעיף כהה, נחפה בזהרי כסף מאור פני הלבנה, ונרדמה מתוך עידון ותקוה טובה ליום מחר.

האביב בא, האביב בא!…

זרחי עומד ממקומו ואומר להתפטר מחברו.

– הריני מזמינך מחר לסעודת-הערב – אמר כרפס לחבירו, עומד אף הוא ממקומו ונותן לו את ידו.

– “לסעודת-הערב” אתה אומר ולא לסדר של פסח?!

–אמנם כן, חביבי. ועל זה אני מצטער מאד – אמר כרפס לאחר שעמד נדהם ושותק שעה קלה – בכל לבי אני רוצה לעשות סידור פסח כהלכתו למעני ולמען בני, שאין לך דבר מנעים חיי-משפחה וקובע היהדות בלב הבנים כחגים ומועדים. אבל מה אעשה, אם ביתו של אדם זו אשתו – ואשתי, הרי אתה יודעה ומכּירה, אינה מנשים הקוראות תחינות שׂרה בת-טובים, והיא מקילה בדתי ישראל.

– אל נא תצטער, רחימאי –אמר זרחי –עוד היום אלך אל אשתך ולקח טוב אתן לה ביהדות. ובטח בי, שאיהד אותה ונאכל מצה ומרור וחרוסת, דגים וכל מטעמי יהודים. הריני מזמין אותך, כרפס חביבי, לסדר של פסח אצלך, בביתך!

*

וסדר של פסח נעשה בבית כרפס כדבר זרחי. השלחן היה ערוך כדת. כרפס המלך יושב בהסיבה על מטה מוצעת, אשתו המלכה מימינו וזרחי, כמשנה למלך, משמאלו – ובבית אורה ושמחה, הבנים תמהים וזה אל זה שואלים: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? – ומבקשים שבכל הלילות הלואי שיהא כך. והגדולים מספרים בפסח מצרים ודורשים ושואלים בפסח לעתיד… ומסיימים:

– לשנה הבאה בירושלים!!!

ליום השבת / מנדלי מוכר-ספרים

א

על שביל צר, שמתעקם ועובר דרך שדות ומתעלם פעמים בין אילנות ושׂיחים סבוכים, קרון מלא וגדוש מרתיע ובא בקול נהימה דקה. סוס כחוש, שזנבו מדולדל ועור פניו חלק ומבהיק כפני אדם, מרים פעמי רגליו ומקפץ ממטה למעלה כשהוא מושיט קצה לשונו, ונראה כקופץ ועומד במקומו. על כל קפיצה וקפיצה האופנים המרופטים ולא-זפותים עונים בנזיפה, ולעומתם הקרון מזדעזע, גונח ומתחבט בקרקע. קרון זה של סנדריל הרוכל הוא. בו הוא מוליך מיני פרקמטיא לבני הכפרים ובא גם לירידים בעיירות הסמוכות, ובעצמו הוא מצמצם ישיבתו על חודו של דופן הקרון ושתי רגליו משולשות ותלויות ברפיון.

הימים ימות הגשמים, בסוף תקופת תשרי. הלילות ארוכים והימים קצרים, רוחות העולם מנשבות בערבוביא, שלג ומטר מטורפים ובאים כאחד, ומפני הטירוף הרקיע משתנה כמה שנויים בשעה אחת. עתים הוא מראה פנים זעומות ומכהה כל רוח, ועתים הוא מראה פנים שוחקות ונוח הוא לבריות. הרבה היה סנדריל מסתגף בדרך כל אותו השבוע וטועם טעם כל מיני בצאות, של בצה עבה ושל בצה קלושה. סוס וקרון נשתקעו בשלולית וסנדריל משתדל להוציאם דוחה ומושך וצועק בכל כחו ומתלכלך בטיט, ואלמלא גוי קטן, שבא בשליחותו של מקום והיה בעזרו, היו כלם טובעים שם. בחמישי בשבת, בערבית, גבר הקור והגליד את הבצאות ונעשו יתדות, דרכים ומהמורות, ובלילה ירד שלג ונתעטפה הארץ עטיפה לבנה חדשה. למחרת בבוקר האדימו פני המזרח, יצא השמש שלא נראה כמה ימים, ונתמלא העולם אורה. זיו ועונג, נוי וחן בכל מקום.

ולאחר שבוע של נדודים והרפתקאות הולך עתה סנדריל כדרכו לביתו, לאשתו ולבניו בקבציאל, לשבות שם ביום השביעי. דרך כמה מילין עבר סנדריל במישור נאה, בין יערות ברושים גבוהים, שמח וטוב-לב, מריח בחללו של עולם קדושת ערב-שבת ומתענג על זיו הטבע והדר כבודו מסביב. השלג כאדרת צמר על האדמה מבהיק כנגד החמה בגוונים משונים של אבנים טובות ומרגליות. לבנת-שלג על צמרת ירקרקת של ברושים כליל תפארת היא בראשם. שיירות-שיירות של עורבים, ארכיליסטים שבעופות, שטים ברקיע ברעש וצוחה. עתים הם מתכנסים כלם לאגודה אחת, והלולא וחינגא בעדתם, ועתים הם מתבדרים ופורחים כל שיירא לעצמה. זה הצייזיק, עוף משורר ממשפחת “החורפים”, נודד ומבקש לחם, בא מאחד המקומות ועמד לפוש על ענף דק, אומר מזמור שיר בבהילות ופורח מיד לדרכו. ופתאום מתוך היער חורדת חיה קטנה, שפן או ארנבת צעירת-הרגלים, ממהרת לרוץ על פני השלג, פסוח והתמלט לתוך יער אחר שכנגדו. סנדריל רואה ונהנה, משתקע ברוב חזיונות ומדמה במחשבתו מנוחה נעימה העתידה לו בביתו. דומה, הסוס אף הוא נהנה, יודע לאן הוא מולך ומה שמור לו למחר –מחר הרי הוא יום מכובד מכל ימים, זה שבו הוא שובת תמיד. משעה שנשתעבד להולך על שתים, בעל-זקן ופאות, אינו עושה בו כל מלאכה, אלא מתפרקד בדיר ורובץ על אבוסו. ומתוך רוב שמחה הוא מזרז את עצמו בחביטת זנבו על שוק ועל ירך ומרים לדרך פעמיו.

אבל כיון שעבר סנדריל אותו המישור כגדול והיערים שם, לאחר שתי שעות, התחיל הדרך מתקלקל –נפשר השלג, נתמסמסה הבצה הקרושה, הסוס עיף, מושיט קצה לשונו, קורס וכורע, מקפץ ופוסע בקושי, הקרון מתחבט, קבציאל רחוקה, וסנדריל מתירא שמא יחשיך לו בדרך ויהא שובת כאן בודד כערער בערבה.

ב

החמה יורדת מעל ראשי אילנות בשפולי כיפת הרקיע וצללי בין-השמשות משחירים והולכים. קבציאל חוגגת! נרות דולקים בבתים. החלונות המוארים מבפנים בבוּאה שלהם מפזזת על פני חוצות –הנה זה באה כלה נסוכה, שבת המלכה! יהודים לבושי לבנים ובגדי משי הולכים לקראתה, לקבל פניה בבית-הכנסת, וכלם כאחד עונים ואומרים ברגש והשתחויה: בואי כלה, בואי כלה!

ובשעת קבלת-פנים זו בבית-הכנסת הרחובות פנויים, כלתה רגל מן השוק. אפשר אחד הפועלים נתאחר בגמירת מלאכתו והוא ממהר ורץ לביתו, או ריבה אחת נחפזת והולכת להחזיר כלים שאולים משכנתה. דממה ברחובות. אפשר קול הקריאה נשמע פעמים, קול קורא לגוי של שבת, שיהא מוחט פתילה שנתפרדה ומעלה עשן, או קול עז וקריאת תרנגול באחד המקומות.

עוד מעט קולות נשמעים –מדבּרים. דריסת רגלים נשמעת –הולכים. הנה יהודים יוצאים מבית-הכנסת בכנופיא ובקולי-קולות ונפטרים זה מזה ומתפזרים והולכים איש לרחובו ואיש לביתו. מרחוק נראה יהודי הדוּר בבגדי-שבת, כובע של משי בראשו ומטפחת-צמר ירקרקת כרוּכה על צוארו, פאותיו הלחות הוגדלו מעט מפני הקור ופניו מאדימות. מכיריו אומרים לו: שבתא טבא, רבי סנדר.

רבי סנדר זה הרי הוא סנדריל הרוכל שלנו, אלא לא כמו שראינו אותו בטלטולו הוא נראה עתה. אותו סנדריל הרוכל, שבטלטולו היה בריה שפלה ומלוכלכה, כפופה ומדוכדכה, בא לביתו –נכנס למרחץ, מתרחץ ומזיע ומחליף שמלותיו לכבוד יום השבת ונעשה בריה חדשה עם נשמה חדשה, ועם נשמה יתרה נתוסף לו גם שיעור קומתו. נזדקף גבו הכפוף, נתישרו אברי גופו המצומתים והוא הולך עקב בצד אגודל בקומה זקופה.

ג

באחת הסמטות של קבציאל עומד בית שפל, גגו גוֹחה ומרוטט ואין לו, ככל בתי ישראל שם, לא חצר וקרפף ולא גינה וצמח כל שהוא, לא טיח וסיוד מבחוץ, לא כיור ונוי מבפנים. בנין פשוט הוא שלא כהלכות הבנאים, בית-אב גדול. בא ליל שבת ונתמשך על בית דל זה שפע קודש. רוח חן שפוכה עליו ועל כל כליו בו, והלב מרגיש מעין השראת השכינה ונעימות, שאין באותם הטרקלינים והפלטינים הגדולים.

כאשה זו, שכרסה בין שניה ועליה כסות לבנה ורחבה, נראה הכירה הכרסנית, הגדולה והרחבה והמסוידת היום בסיד, שנתעברה בתבשילין חמים מבעוד יום ועתידה להפליט מחר דייסא מצטמקת יפה-יפה עם עצם ממוּחיה, וקוגי"ל מטוגן בשמנונית של תרנגולים, שמבייש כל מיני הפשטידות הנפוחות בטעמו הערב. קרקע הבית, שנתכרכמו פניה מפני השפשוף בחול, זיוו נאה כרצפת בהט ושש. הנרות הללו, שדולקים במנורות-נחושת ממורטות על גבי שלחן מכוסה במפה לבנה, ממשיכים חוט של זהורית על שתי חלות טובות-טעם, כחולות בחלמון של ביצים על נקודות-חן שחורות של שומשמין על פניהן, יין- צמוקים צלול מתנצנץ בתוך בקבוק מלוטש כעין הבדולח ומצהיל פני כוס של ברכה, שיתקדש בה הלילה הזה. מנוחה וקדושה, אור ושלום בבית. דגים ממולאים ריחם נודף. מתוך קדרה מכוסה בכר אצל פי התנור הסתום – הלפת נותן ריח. האף מריח, התאבון מתעורר והמטעמים מתבקשים. האם והבנים, מרוחצים ומקושטים, יושבים ומקשיבים לכל נדנוד ותנועה קלה. ועד שהם מקשיבים ומצפים, הדלת נפתחת, זרם קר נדחק ובא מבחוץ כדמות הקשת, הלהבות של הנרות מתאדמות בו, ודומה, שׂרפים שטים בבית. אלו המלאכים, המלוים לאדם מישראל בערב-שבת מבית-הכנסת לביתו, הם-הם שבאים ומביאים את סנדריל שלנו לתוך ביתו!

– שבתא טבא, שבתא טבא! – אומר סנדריל לבני-ביתו, מרים קולו בשמחה ומברך את אורחיו, את המלאכים הקדושים, בשלום:

שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם, מַלְאֲכֵי הַשָּרֵת, מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן,

מִמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא !

ומיד יושבים לאכול. והסעודה היא כסעודת חתן-היובל בשעתו – במיני מטעמים ובשיר וקול תודה. סנדריל יושב בראש המסובים ומלאך טוב בא בשם חבריו, הנמצאים עמו אותה שעה בבית, להגיד לסנדריל ישרוֹ. משבּחו ופורט את מעשיו בנאום יפה, משבח ואומר: הכל מצאתי אצלך מתוקן כראוי, עמלת ועשית כפי כחך והשגת-ידך. יהי רצון שיהא כן גם לעת הבאה! ומלאך רע עונה אמן ובעל-כרחו יספר שבחו.

אמר מענדיל מוכר ספרים: בואו ונחזיק טובה לבנימין השלישי, בעל המסעות המפורסם, על הני מילי מעליותא המתנות הטובות, שהעלה לנו ממקומות הישוב של בני משה, או היהודים האדמונים, הסמויים מעיני אדם. זה בנימין האיש הלא זה כבר לפני כמה שנים הלך להמקומות הללו עם בן-זוגו סענדעריל האשה ועשה לו שם גדול בעולם על-ידי ספורי מסעותיו הנפלאים, שנתפרסמו בכל לשונות הגויים, ועכשיו בימינו אלה נתארח לחברה עם “העסקנים נקיי הדעת” אשר בירושלים ונשא רגליו והלך בפעם שנית למסעיו כבתחילה במסירת נפש ממש. אופני התחברות זו אל העסקנים האלה בכל פרטיה ופירושיה יבואו אם ירצה השם בספר מיוחד, שיצא בקרוב מבית הדפוס, וכאן אין לי אלא להודיע בקצרה מגמת “העסקנים נקיי הדעת” מה היא ומה כוונתם. העסקנים אומרים: “בזמננו גילה הקדוש ברוך הוא לפנינו את פתח הנהר (סמבטיון, שהוא ראיה על יום השבת כדברי רבותינו) והנהר היקר הזה הנה הוא כמו לפנינו… מהראוי בלי להתעצל בדבר… כי אם להזדרז ולהביא תרופה, שלא יעיזו עזי הפנים לזלזל חלילה את דברי הכמים… על כן יסדנו חברה בשם “דורשי כבוד חכמי התורה " לעשות הנסיעה הלוך ושוב…” הרי זו היא מגמתם, ומה היא כוונתם? מה נקיי הדעת מבקשים? מבקשים אנו – כך הם אומרים – מבקשים מכל החרדים לכבוד השי”ת וכבוד חכמיו, שיעזרו נא וישתתפו אתנו בחברתנו או להיות מהנוסעים או להיות מהעוזרים לנסיעה כל אחד לפי נדבת לבו… הענין הזה דורש הוצאה מרובה לדורן ולתפילה… לתשלומין בעד מכתבי מסע…ומזון בדרך… להכין שתהיה לנו תפילת היומי ותפילת הדרך בכל יום בציבור… בקהילת הנוסעים עשרה ביחד" שמע בנימין קריאה זו ונזדרז ובא עם סענדעריל ונטפל לנקיי הדעת הנכבדים, מסר נפשו על קדושת השם יתברך והוליכם כסוס במדבר הנורא נחש שרף ושפיפון ועריצי גויים – פרישטו יואן וכופר אל תורך, עד שהביאם אל מחוז חפצם. הם לא זכו לעבור את הסמבטיון ונשארו יושבים על הכלים מרחוק, ולבנימין נעשו נסים ונפלאות ונכנס לארץ אדומים בשלום עם סענדעריל יחד ויצא משם בשלום, כבד מאד בכסף ובזהב ובכלי חפץ ודברים יקרים. ספורי נסיעה נפלאה זו מתחלתה ועד סופה מושכים את הלב ונקראים באהבה ובנעימות ובחשק גדול. אותם החפצים וכלי חמדה האמורים הלא הם מונחים היום בראש כל הדברים העתיקים אשר בגנזי מלכות בריטאניה גלויים לכל, ועמי הארץ באים לראותם ומתפלאים עליהם. הנה זה חלקם של אומות העולם אשר הנחיל להם בנימין שלנו, נחלת בני-בשר, שתענוגי-בשרים, הנוי והנאת החושים חביבים להן ביותר: ואנו בני ברית, שאנשי רוח אנו, זכינו לקבלת מדרשי אגדות הללו, שהן דברי תורה, חיי רוחנו. ואשרינו שהללו עלו בגורלנו!

אגדות האדמונים האלו סתומות מאד. כל תיבה שבהן אומרת דרשני, ויש שהיא אומרת סרסני או בוא והטל אות בסופי, בתוכי ובתחילתי, ואתה עומד פעמים תוהא ושומם, שלא לדעת מה לעשות, כעומד בפני המקשה לילד, ועיניך אל ההרים אל חוקרי קדמוניות, המומחים לדבר וחכמינו אלה, השוקדים לתקנת כל חבר, בין שהוא צריך לתיקונם ובין שאינו צריך, באו ושקדו, בעזרת הנותן ליעף כח, גם על אגדות האדמונים חברו עליהן כתרנגולין של בית בוקיא והתחילו מנקרים ומתעסקים בהן בתחבולות וסברות משונות ולעשות בהן כרצונם, והאגדות האלה, לדברי הכל, עתיקות הן מימי עולם ונאמרו ברוח הקודש. יש- בהן דברים שהם זכר למעשים רבים ונפלאים, שכבר נעשו בימים ראשונים, ויש בהן גם דברי נבואה וחזון לאחרונים, למופתים ומעשים עד ימינו ובימינו ולימות המשיח – והדברים סתומים. לא נחלקו חכמים אלא בפירושם, מר אמר כך ומר אמר כך, ולהשערות אין קץ, וספרי מסעותיו של בנימין שלנו, שנדפסו היום גם אנגלית וגרמנית, היו להם לעינים במדבר חקירתם, בכמה וכמה מקומות שהוציאו משם. עכשיו חכמינו מסובלים בפירוש האגדות הללו, משקיעים בהן ראשם ולבם ומקדישים להן כל זמנם, ועד שיוציאו אותן מתוקנות מתחת ידם ודאי יארכו הימים, ואפשר עד נצח לא יוציאון חס ושלום לאור – וחסרנו טובה הרבה! לכן קמתי, אני מענדעלי הקטן, נערתי חצני ואמרתי עת לעשות למען אחי בני עמי, להפר מדת דרך ארץ ולקפוץ בראש ולתת לפניהם אגדה אחת לפחות, ואם לא כולה על כל פנים מקצתה, ואם לא מפורשה כל צרכה ומנופה בשלש עשרה נפות, על-כל פנים מנופה בנפה אחת כפי יכלתי וקוצר ידי. בשעת הדחק יהיה כל מר למתוק, ובאין דג יוצאין גם בסרטן. ואחד הסופרים, איש טוב ותלמיד חכם עני, שאינו יודע צורח מטבע, הואיל להשתתף עמי בעבודת הקודש ולעבוד את עמנו מאהבה, שלא על מנת לקבל פרס מיד, אלא שיהא חלקו עמי לעתיד לבוא. וזכור הוא לטוב, שעשה מלאכתו באמונה ובחכמתו גילה עמוקות מני חושך באגדה זו והוסיף בה תבלין וחקר ותקן דברים הרבה מתוקים מדבש, אמנם עברתי על לאו דלא תגנוב ולקחתי אגדה זו בחשאי, שלא מדעת הבעלים; אבל אני איני רואה בזה חובה לעצמי, היודע תעלומות לב יודע, כי לשם שמים גנבתי, כהרבה גנבים יראי אלהים חכמים מחוכמים בזמננו. והשעה צריכה לכך לספר ביהודים האדמונים, כדי לחזק לב אחינו בצוק העתים, לסעדם בתקוה טוב – ולהריחם ברוח גאה וגאון לאומי. דברים כאלה וכיוצא באלה נשמעו אצל היהודים בכל העתים הרעות, בימי מסעי הצלב, בזמן גלות ספרד, בשנת ת"ח ובימי שבתי צבי, והיתה אמונת עתיהם חוסן ישועות סמבטיון ובני משה, ותשובה ונדבה וממון ליושבי ירושלים. ולא זו בלבד אלא אף זו, כדי להזכיר חסדי העסקנים נקיי הדעת מירושלים ורב טובם לבית ישראל, ולהעיר את רוח “הגבירים ושרים נדיבי הלב, שיקומו לעזרת הגבורים” ויתנו להם כלבבם וכבקשתם, “ואגב, כדי שתהא אגדה מאגדות האדמונים זו כעין בת-קול מבשרת טוב, שעתידים שאר החלקים מהספר הגדול (מסעות בנימין השלישי) להיות מתורגמים עברית ונדפסים במהרה בימינו. ויהי רצון מלפני אחינו בני ישראל לקבל ברחמים מתנתי, אגדה יתומה, אגדה חטופה וקטופה זו, גם בצורתה הפגומה ויהי גם דלוגי עליהם אהבה אמן!”.

וירא ראשית לו, בהרבה לשונות ראיה משמשת: הבטה ובחינה ובחירה וידיעה ושמיעה והבנה ועוד הרבה מה שמתיח (שמתיחס או שמתיחסים) להרגשת החושים ואברי הגוף. וראה בעיניך, הרי הבטת עינים; וכל העם רואים את הקולות, בשמיעת האוזן; ולבי ראה הרבה חכמה, בבינת הלב; ורעב לא נראה, בהרגשת הקיבה; ראה ריח בני, בהרגשת החוטם; יראה לו השה, יבחר לו ברצון… וכל ההוראות האמורות הכתוב הזה כוללן יחד. ראה אבינו ובחר ראשית ממלכתו עוד במחנה לפני חומות…² מפני שצפה וידע מראשית אחרית, כי שם חלקת מחוקק ספון, ששם יעלו בניו “בעפיפה” בענני כבוד ויהיו ספונים ונעלמים מעין בחלקת אביהם ונחלתם.³ ויתא ראשי עם, זה הלביא וגור אריה ושני אחיהם הרצויים⁴ שיתישבו לצדם בארץ צלצל כנפים⁵ קודש הוא חביון עוזם לא יעברנו טמא ורגל אדם לא תעבור בו⁶ עד שיבוא בן-האמה מועף ביעף ולא לימים רבים⁷, זה מחוקק-לחמן שעליו ינבא האלם נחמן⁸. …ולמועד מועדים חצי אלף מאה סאה חסרה ה' תתמלא הסאה, יהודידים מארץ הצבי ישמעו את התגליות⁹ ובאו להמורינים¹⁰ ומשם להנהר הנורא לכבוד השבת ולכבוד הת (התורה). וידיד ה' בן-אוני¹¹ מוכה ומדוכא עם סריסו נושא הכל (הכלים) בראשם עולים. הלא הם אנשי חיל רבי פעלים מקבצאל¹² ובאו ויעטו אהלי אפדנם סמוך… בין ימים להר…¹³ ישבו נדהמים באימה ונאנחים בשברון מתנים, ובעת ההיא ינתנו מופתים בארץ ובשמים. קול התייר הראשון ישמע להשלישי מתוך הספר ונחה עליו רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה… ומבינתו יאבר נץ, מלך ריקותא הגדול ישׂתער ממרחקים, שהדרמו"ש גדל שם, יאחז טרף ויתנשא למעלה למעלה… וחצי המרכבה בדמות פני נשר ופני שור תתגלה ברקיע. כשתפול, יגיח מתוכה טמיר ונעלם בשם בן-ישראל הקטן, וטהור מטמא לא אחד כי אם שנים: זה איש עצתי מארץ הצפון וזוגו זעיר אנ (אנפין) בריה דקה וצנומה, שגלשו מתחתיה בדמות זכר ונקבה, והיתה המרכבה שלמה… ומצוה לבוא לעזרת ה' בגבורים להבדיל בין הטמא ובין הטהור, לקיים נבואת האלם…לבן ואדום אז מפצחים¹⁴ נכבדות ידובר ביניהם בדיצה בקריצה בלחיצה ובקפיצה יחד בכל הקרבים ובפני להבים. אלה על ימין שמחים ואלה על שמאל בוכים¹⁵ ונושא הכלים מנחם אבלים, עושהתרגלים כאיש חיל ומרים פעמי רגלים והולך וצועד ברצינות אחת ואחת, אחת ושתים…¹⁶ ומה הכניסה במופתים אף היציאה במופתים. נהר חרב ויבש¹⁷ קו אור יבקע במחשכים¹⁸. ישולחו הצפונים, כל מה שישימו בכליהם להם יהיו… ובעת ההיא רבה המהומה. שערי שאול נפתחים ומירכתי התופת השעיר הנורא מלך בלהות ברעם וברוגז עולה, בעל-זבוב, נרגל, נבחן ותרתק וכל חילו הגדול עמו. כלם עומדים מרעידים לפניו והוא ידבר אליהם בזעם לשונו: הנה לא ינום עתיק יומין זה, רודפי הקדמוני, ובתחבולות יתהפך להסיג גבולי ולהגיה חשכּי, אבל לא יישן גם השטן, אני היודע והמבין אל כל מעשיו!… הוא גולל חושך מפני אור פה ואני גולל אור מפני חושך שם, שבעה עמודי חושך בעד קרן אור אחת. עמו עצה וגבורה ואף לי עוז וערמה, וממי אירא?… מפרות אדומות וסוסוסי משה אלה?¹⁹ הלא הם בהמה המה להם, בהבל באו הנה ובחושך שמם יכוסה, אינם יודעים מאומה מה שנעשה עתה, ועברו ובטלו מארץ החיים. ואולי מפני אלה היהודידים, חבור עצבים עצמות וגידים, שממקום קדוש באו הנה? גם הם הבל ותוהו ואינם ראויים אף להביט אליהם… בזה אין כל פחד, אכן מצפון תפתח לנו הרעה, שם יתקבצו גדודיו, רבבות יהודידיו, יציבו להם ציונים, והמוסות זו מאסנו יהיו בונים… העליון יהיה בעזרי וכמעשהו לבוני המגדל כן אעשה להם גם אני. הבה נרדה ונבלה שם דעותיהם ונענין רבים בדברי רוח אלה, ישאו דעם על אדם וגוי²⁰ ויהגו ריק והבלים הרבה, ואלה יאמרו ללשוננו נגביר… ובזאת נסירם מן הדרך, נסכסך איש באחיו ויבצר מהם כל אשר יזמו לעשות… ומלאכי שחת יחפזון, נבחן ינהום נביחה גדולה ושעיר אל שעיר יקרא לכו ונלכה אל גוי ממושך ומורט ונקיצנו… והנה צרה וחשכה. השטן יבוא ויפיח באפו והיתה נפיחתו לרוח מתעה, ויכנס הרוח בלב רבים מן המשכילים וישתוללו להפריד מה שהיה אחד בתחלה ולהבדיל בין תורה ותעודה, בין האדון הגדול ובין יהודה²¹, ינתק חוט המשולש ובני ברית יתגרו זה בזה תגרה קשה, שלא היתה כמוה מיום הצבי ישראל²²… נבחן ועדתו, והכלבלבים הקטנים עם הגדולים ינבחו בקול, השערים ירקדו ויתגעשו, והשטן יעמיק ירחיב המדורה, יפיח ויפיח ברוחו הקשה ואש השנאה כנחל גפרית תבער בעם עד אשר למועד מועדים ירחמהו האל, יאמר לאסורים צאו ולאשר בחושך הגלו ואת נדחי ישראל יקבץ, אשרי המחכה!

… אמנם כן באו “העסקנים נקיי הדעת” למחוז חפצם. המה ראו מנגד את הרי-החושך ושמעו מרחוק קול נהר סמבטיון הסואן ברעש, ופרחה נשמתם מפחד. כל התלאות שמצאו אותם בדרך וכל הסכנות הגדולות עד כה היו כקליפת השום כנגד אלה של עכשיו במקום מדבר שבין נהר כוש הגדול ובין הרי חושך. המקום מקום שרב ושמש, אין בו כל צמח זולתי חול לוהט, רוח נושב בו והוא פורח ונכנס לתוך הפה והנחירים וסותם הנקבים וכלי הנשימה. ההרים עוטים חושך כשׂלמה, עננה שוכנת עליהם וראשיהם בשׁמים, וזה הסבמבטיון גולל אבנים וקולו כגלי ים וכרוח סערה הולך למרחוק כמטחוי קשת. יהודידינו עיפים ויגעים, רעבים וצמאים, והם בצרה גדולה. מה לעשות? לטפס ולעלות על ראשי צוקים אי אפשר, ומכל-שכן ליהודים בפנטוֹפליהם. לעבור את הסמבטיון ודאי שאי אפשר, אפילו ביום השביעי שהוא נח בו, מפני שיש ברחבו יותר מתחום שבת ויציאה מחוץ לתחום הרי אסור… נשארה להם עוד תחבולה אחת – צום ותפילה לאבינו שבשמים… והנה בשעה שהיו בעלי הכנופיא הקדושה שרוים בתענית, נאנחים ונאנקים ואומרים תהלים, רבץ לו בנימין בדד מנגד על שכבת החול ומעיין באחד מספריו, וסענעריל יושב אצלו ישיבת ישמעאל על גבי רגליו וקולף קרטופליס לסעודת הערב בלב שוקט וקורת רוח כדרכו תמיד. פתאם קפץ בנימין כארי ועמד ואמר בהתלהבות עצומה וקול רם:

– הושענא, סענעדריל!… רצונך לעוף?

– לעוף בראש למטה לבור עמוק ולרסק את האברים אתה אומר, בנימין? – שאל סענדעריל ברוח קרה ואינו מסיח דעתו מתפוח-האדמה שהוא קולף.

– לא, סענדעריל, לעוף בשמים, לעילא ולעילא…

– בידים וברגלים?

– עמוד על רגליך, סענדעריל, ורוץ כצבי אל המחנה ובשר להם, כי ישועה קרובה ואני אבוא אחריך.

לא האמינו בעלי הכנופיא לבשורה טובה זו, הביטו לבנימין ותמהו, אם הוא יצא מדעתו או משטה הוא בהם.

– רבי בנימין, מה אתה סח? – אומר שמעון צבי הורוויץ, זוקף אגודלו וחוטמו מתעקם בתמיה גדולה – היתכן?!

היתכן… אפילו יתכן – נענה רבי יהושע הקמחי, אוחז בזקנו בכל פיסת ידו ומקמט את מצחו קמיטת חכמים – דהנה איתא בילקוט שמעוני על הפסוק יעלו אבר כנשרים (ישעיה מ') צדיקים הקב"ה עושה להם כנפים כנשרים ושטין. אבל… כלום ראויים אנו לכך שיעשה לנו כנפים? והשנית, מהיכן יודע רבי בנימין דעת עליון?…

– מהיכן אני יודע? – אמר בנימין בגאוה ובשחוק מנצח – מן ספר זה שבידי אני יודע. ספר זה של רבי בנימין מטולידה למדני חכמה. שמעו נא רבותי ואקרא באזניכם מה שכתוב בזה. “שם דרך יום – כך יספר רבי בנימין מטולידה – הוא ים הנקפא ובאותו ים שולט כוכב כסיל, שמוציא שם רוח סערה לפעמים, ואין אדם ספן יכול לילך על הספינה מכובד הרוח עד שמשליך הרוח את הספינה באותו ים הנקפא ואינה יכולה לזוז ממקומה ואנשים יושבים שם עד כלות מחייתם ואח”כ ימותו, וכמה ספינות אובדות בזה הענין. אבל בני אדם למדו חכמה להמלט מן המקום הרע הזה, לוקחין עורות בני בקר עמהם, ואם יבוא אותו הרוח ומשליכם בים הנקפא יקח העור ויכנס בתוכו וסכין אחד בידו ותופר את העור מבפנים, כדי לא יכנסו בו המים ומפיל עצמו בתוך המים ורואה אותו הנשר הגדול, הנקרא גריפו"ס והוא סבור שהוא בהמה, יורד ולוקח אותו ומוציאו ליבשה וחונה עליו בהר, בעמק, לאכול אותו. וממהר האדם ומכה אותו בסכין והורגו ויצא מן העור והולך עד שמגיע לישוב. והרבה בני אדם ניצלין בענין זה". עכשיו יודעים אתם מה ילמדונו הדברים האלה?

כולם העמידו עיניהם על בנימין תוהים ומשתוממים, שלא לדעת מה הוא מבקש. ובנימין פתח פיו בחכמה והורה אותם דעה, שבדרך זה יכולים להנצל גם הם ולעבור את הסמבטיון, על ידי הנשר, שיהא סבור שהם בהמות במחילת כבודם… היהודידים שהם רכי לבב ופחדנים דחו את הצעה זו באמתלא שאין אדם משים עצמו בהמה. וכשהשיב סענדעריל ואמר שאין לחוש לכך ומה איכפת לנו אם יחשבו אותנו לבהמות, חזרו ונתנו טעם אחר לדבריהם שאין עורות בני בקר מצוּין אצלם. – והיכן כתוב בתורה – השיב להם סענדעריל – שהתרמיל לטלית ותפילין יהא דוקא מעור של עגל? ותרמיליכם הגדולים הלא הם עשוים מעורות עגלים, נשתמש היום בהם לחפצנו. –

סוף דבר כך היה, נטלו את התרמילין של עור ותפרוּם ליריעה אחת והכניסו לתוכה את בנימין וסענדעריל ביחד והניחום על החול ובא הגריפו"ס זהו הנשר מלך הריקותא או העופות (עיין לעיל) ונטלם. וינטלם וינשאם למעלה ויעבירם את הסמבטיון ויורידם לארץ בני משה, ושם הגיחו מתוך עור הבקר, מבין רגלי הנשר הטמא, שני טהורים בדמות זכר ונקבה, זה בנימין האיש מארץ הצפון, בן ישראל הקטן (בנימין) וסענדעריל האשה. ובני משה נזדרזו ובאו לסייע להם לצאת מתוך העור ולהצילם מצפרני הנשר, כנבואת הילד האלם (נבואה ד') והיהודידים נשארו יושבים על הכלים.

---

---

---

---

---

---

---