א

יסוד ראשון לכל בקורת הוא טעמו של המבקר; ועל טעם, אם הוא אישי־מובהק, – אין לבוא בפולמוס. יכול מבקר אחר לבקר על פי טעם אחד, מקביל לטעם חברו, בלי לנגוע בו, ואפילו בלי לחוש מציאותו; אפשר לפעמים להוכיח את המרחק, שבין הטעם־להלכה ובין ה“מעשה” לפי טעם זה עצמו, להוקיע את הסתירות, את “ההוכחות הצולעות” אליבא דטעם זה, בחינת “ורמינהו”; – אבל אין לשלול את עצמו של איזה טעם שהוא, ולו רק מתוך בינה, שכל זכות הויתם של דברי יצירה הוא בזה, שאין הם כפופים לחנוכו של הזולת והוראותיו.

אבל מעל ליסודו של הטעם, שאת האחריות לו נושא המבקר רק כלפי עצמו, כפוף בעל־הבקורת לכמה יסודות, שאין הוא יכול לבטלם בלי לבטל את יצירת עצמו, ואחד היסודות הללו הוא: ידיעת הסטַטוּס התרבותי בזמנו. כשם שאין פיסיקאי רשאי – לאחר קופרניקוס – להיות מורה הוראה, בלי שידע על תורתו של זה, ואין רוֹפא זכאי לעסוק באומנותו, בלא בקיאות בכל סכום החדושים שנתחדשו בתורת הרפואה עד דורו ועד בכלל, – כן אין מבקר ראוי להזקק לבקורת ספרותית אם דרגת ההתפתחות של סוג יצירה זה והשגיו אינם נהירים לו. בקורת ובורוּת הם תרתי דסתרי.

מובן, שאם יבוא אדם לבדוק היום את דברי בֶּלינסקי וימצא בהם, – לאור מדע הפסיכולוגיה המפותח והפסיכואנליזה ופארותיה השונות, – מחשבות, נתוחים ומסקנות, הנראים לנו כתמימות או אפילו כאבסורדים, – הרי על ידי כך לא תפגע מדת כשרונו של בלינסקי וחשיבותו כמבקר. כי ברור, שכשם שהוא נזקק בשעתו לבקורת על סמך בקיאותו בסטטוס התרבותי של דורו, כן אלו חי בדור זה היה ודאי קונה לעצמו בקיאות המחויבת על ידי דורנו. אבל בלינסקי של ימינו בלי ידיעת הסטטוס התרבותי של ימינו – אינו רק בור־דאוריתא, אלא גם חסר־כשרון, כי אף אם נכון הדבר, שהידיעה והבקיאות אינן מחיבות כשרון, הרי כנגד זה נכון גם כן, שהכשרון חיב בידיעה ובקיאות.

ולא מקרה הוא, שמבקר אנגלי למשל (ברבעון האנגלי “קרייטיריון”) – בא לכתוב עכשיו הערכה חדשה על יצירות שקספיר, על סמך השגי הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה; כי לדעתו, צורך הכרחי הוא בשביל יתר הבנה בדברי הגאון, שהיו במדה רבה סתומים לנו, בלי תורתם של פרויד ושל יוּנג. אף על פי שבקורת חדשה כזאת אינה ממעטת את ערכם של הספרים הרבים, שנכתבו בדורות הקודמים על שקספיר, ספרים אלה, מתוך שנסתיעו בכל ידיעות הימים ההם, היו ויהיו נכסי כשרון בספרות העולמית, כתמצית המחשבה הבקרתית בדורה.

ב

מן הסברות השונות בבקורת נראית לי ביותר דעתו של אורטֶגה אי גַסֶט, האומר, כי “החומר (הנושא. – י. ז.) אינו מציל שום יצירת־אמנות; אין הזהב מקדש את הפסל שנעשה ממנו”. ועל־כן יכול פלוני לכתוב ק’ן שירים על “הנושא הפיוטי” האהבה והאשה, ואף־על־פי־כן לא תהא לו עובדה זו סמיכה ודאית לפיוט. ולהפך: יכול, למשל, מַיַקובסקי לכתוב דיאַלוג עם… גובה־המסים, ו“אף־על־פי־כן”, להיות שופע שירה נשגבה.

ובכל זאת, לא אבוא לערער על המבקר, הסבור, שכחשיבות צורת היצירה כן חשיבות החומר שלה; הערעור בעניני בקורת מוצדק רק כלפי אדם הבוגד בעצמו, המשמש את הנחתו שלו שמוש גס ומסוֹלף, בשעה שאת ההוכחות להשקפתו שלו הוא בודה מלבו. וביחוד כלפי מחוה דעות, המסרס את ההוכחות הסותרות את דעתו ורצונו, או שהוא מתעלם מהן.

המבקר האנגלי המצוין, י. מידלטון־מָרי, בדק בדיקה מעמיקה את הדעה המוסמכת על הרומניסטן ד. ה. לורנס, שהוא… “שונא את האשה” בדק – ומצא, כי שנאה מובהקה זו יסודה וטעמה העמוקים הם דוקא בהפוכה: באהבה, אהבה ללא־מצרים, אהבה גדולה מנשוא, שמתוך כך נתגלגלה לשנאה. העמיק המבקר, הבקי במסתרי הנפש ותורתה המורכבה, התחקה על השרשים, ושם, במעמקים, ולא בשטח החיצון, מצא את ההפך מן הנגלה. במקום שהכל ראו שנאה ראה הוא: אהבה!

ואורטגה אי גסט, – אף הוא לא נתרצה לקבל מוסמכות ולהשתעבד לגלויים חיצוניים, ובחקרו את שורש יצירתו של דוסטויבסקי מצא עובדה מתמיהה: גאון המספרים לא תאר בכל ספריו הרבים, אפילו תמונת־נוף אחת, לא הביע, אפילוּ פעם אחת, את יחסו אל הטבע הסובב, ולא שרטט דמות כלים וחפצים בסביבת גבוריו הרבים והשונים. המבקרים מסוג מסוים, אלה שמתפרנסים מתורות הספרות האלמנטריות היו פוסקים בודאי על סמך “פשע אמנותי” זה, שדוסטויבסקי היה פשוט: “תלוש”. ותלישות זאת היא לפי ההשגות הרווחות ביחוד בספרותנו, כמעט שם נרדף לחוסר כשרון, על כל פנים לחוסר ערך. אך אי־גסט לא הסתפק במצוות־עשה אלמנטריות שבתורת הספרות, אלא העמיק בחקר ומצא בהעדר זה טעם אישי, דוסטויבסקאי, עמוק מאד, והגיע למסקנות מדהימות בחשיבותן להבנת הגאון שבדוסטויבסקי.

והלא חוסר" היחס ו“אי־ראית” הטבע וכדו' שקולים בודאי כ“חוסר” אהבה ו“אי־ראית” האשה, למשל, ואף על פי כן!

הבקורת הספרותית היא, אמנם, מעין בדיקה חימית של נושאה, שכן היא מפרידה אותו לפרקיו ופרקי־פרקיו אבל מגמתה של בדיקה זא אינה לעולם קביעת עובדה של מציאות החמרים היצירתיים או העדרם, אלא קריעת מסוה אמנותי מעל החמרים היצירתיים המתחפשים, גלוי הטעם האנושי־טבעי של התחפשות זאת ועצוב האדם והזמן שמאחורי המסוה (אם מדעת ואם שלא מדעת). והלא מכאן גם הסברה המקורית והאמתית של סטיפן צוייג (ולא רק שלו!) בנוגע לזיגמונד פרויד, שכמדת מדעיותו, כן מדת כשרונו האמנותי, ושמא יותר מכך.

ההגיון מחיב, כי אם קובעים אנו, שאין משורר אלא מי שהאשה היא נושא ליצירתו (והעדרה הוא, אם כן “הוכחה”, השוללת את עטרת השירה), – הרי כונתנו ליחס חיובי דוקא, ליחס של אהבה לאשה; שאם לא כן, במה גדולה השנאה לאשה מן ההתעלמות ממנה? ועל ידי מסקנת הגיון זו מן ההכרח, למשל, שנפסוק כי צירים מצוינים כפסקין וטולוז־לוטרק פסולים מלבוא בסוד האמנות מחמת דרך־ראיתם את האשה, שהיא שלילית (בגלוייה השטחיים); כמעט כל ציור אשה אצלם הוא מתן דמות פתולוגית לגופה; ואמנים אלה מחוסרי כשרון היו, לפי השגות של בקורת מסוימת.

והנה דעה הפוכה מזו – ועל כן נכונה! – מובעת במסה המקיפה בכמותה ואיכותה, של ולטר נאומן, על המשורר הצרפתי מלרמה. המבקר הגרמני הצעיר הזה עמד על העובדה המדהימה, כי משורר גאון זה לא שר כמעט על המות במישרין, ואף־על־פי־כן (ואולי: משום כך!) רוויה כל שירתו הכרת מות, אלא שלשם כך התחפשה בסמלים שונים של שקיעת־שמש, צללים, לילה ועוד, ואגב: גם שיריו על האשה הם בעיקר שירה שבכסוי, שירת סמלים, המבקר הנ“ל מוכיח שגם בשעה שהמשורר משתמש בסמל של “מחלפות” ו”שפתים" לגבי עצמים ודוממים, מתכונת תת־הכרתו לאשה. מבקר מסוג מסויים יאמר: “אין מלרמה שר על מות ועל אשה, משמע: אינו משורר!” המבקר מסוג אחר לגמרי אומר: “מלרמה אינו שר בגלוי על מות ועל אשה? נחפשה נא את הסמלים, את שורש הכסוי במעמקים!” (אגב: רק בשנותיו האחרונות שר מלרמה שירי אהבה, האם יש להסיק מכך, שרק בשנות זקנתו נהפך מ“לא משורר” למשורר?)

ויש עוד פנים למטבע זאת, והוּא ענין מיוחד הראוי לחקירת גורמיו ולחשוף תוצאות השפעתו על השירה בדורנו: הלא היא העובדה, שרוב המשוררים בעולם, משלהי המלחמה ואילך, הדירו עצמם מנושא זה, כאלו מתוך אמנה קבוצית חשאית. שירת האהבה כנושא גלוי כאלו עברה ובטלה משירת הדור שלאחר המלחמה, אלא שנושא זה בא לידי בטוי בצורות אחרות, מכוסות, כי אין אדם יוצא מגדר חושיו וטבעו, אלא שוזר על ידי כך רשת של תסביכים בנפשו.

ג

עובדה תרבותית היא, שמבקר מסוג מסוים, רואה את עצמו בגדר דין ואת המבקר, כמובן, בחינת “נתבע” העומד לדינו. משום כן, מובן גם אופן הבקורת מסוג זה; כך־וכך – עובדוֹת שהן כמו עדוּיות ל“חובה”, וכך־וכך ל“זכות”. ולאחר קיום התיעצות של “רבע שעה” בין הדין למצפונו בא גזר־הדין: פלוני משורר, ופלוני אינו משורר; ויש שהנתבע נדון לעונש־למודים ב“בית החנוך לפושעים צעירים”.

בקורת מסוג זה רואה, למשל, כפשע פלילי מבחינה אמנותית את החויה האנושית הכבירה, שאנשי־המדע כנוה בשם “נרקיסיות”, ומוקירי השירה ובקיאיה רואים בה את שרשה הספון של הליריקה. יש לשער, כי מבקרים אלה הנם, על פי הרוב, אנשי מוסר יותר מאנשי אמנות, ורצונם שגם זו, האמנות, תהא כפופה ל“מוסריות” על פי דרכם.

ושוב אני נתלה, ובכונה מפורשת, באותוֹ אילן גדול: מלרמה. ואיני צריך ליגע עצמי בחקירות מיוחדות לשם כך. את הדבר הזה עשה על צד היותר יסודי ו. נאומן, המוכיח, שחלק הארי משירתו של “משורר המשוררים” מוקדש לעצמו. באלף סמלים נרדפים באה בשירתו לידי בטוי חויתו המרכזית הזאת: – החויה הנרקיסית! הראי, ראי המים, הד קולו, חלומו, ראי הצלחת בסעודתוֹ, ועוד ועוד; ו. נאומן אינו מסתפק בשירים הנרקיסיים המפורשים, אלא מלקט את כל סמלי הנרקיסיות המכוסה, בשירתו של מלרמה ומתקבלת ממש “מפלצת” של נרקיסיות. אלא שבעל המסה הגדולה והחשובה הזאת אינו דורש את החויה הזאת לא לגנאי ולא לשבח, אלא כחומר ומורה־דרך להתעמקות במבוך נפשו של המשורר, בדרכי האמנות שלו. ובטפלו בשאלה זאת והיה כמטפל בשאלה אנושית־פילוסופית, שכדאי להקדיש לה ימים וכשרון. והאמנם סוד כמוס הוא כי הנרקיסיות היתה תמיד ליסוד האמנות, כמו יסוד החיים, אלא שכאן יש פרוצס מהופך מן הפרוצס שבשירי האהבה: לפני דורות שרו את הנרקיסיות במכוּסה, ובימינו – בגלוי (על האהבה שרו קודם בגלוי – ועכשיו במכוּסה).

א

טעות גוררת טעות: – משגורסים, על סמך ראיה שטחית, שעיקרה של הבקורת הוא ל“שמש " את הנושא ואת הקורא – ממילא מגיעים לידי מחשבת שוא, שאת “חטאי” הספרות יש לדרוש מידי הבקורת. הנחת־טעות זאת היא המקור לאותו מצב מגּוחך, שנוצר אצלינו; מזה כמה שנים קם והיה סוג “ספרותי” מיוחד של מקוננים על “הבקורת שאיננה” או על בקורת ש”אינה ממלאה את חובתה“, – אינה “מדריכה”, אינה “מאלפת” ואינה “מפרשת”, – בקצור: אינה “משמשת” את הסופר ואת הקורא (לפי השגותיהם של המקוננים הנ"ל). והדבר האופיני, המרבה כאן את המגוחך, הוא, שכל המקוננים האלה אינם רואים חובה לעצמם להחליף את קינותיהם על בקורת שאיננה בכתיבת דברי־בקורת ממש, במלאכת ה”הדרכה" וה“פירוש” – (ולוא גם לפי השגותיהם). אין איש מהם מטיל על עצמו את הטורח הנעים הזה לנתח, להעריך, לחיוב או לשלילה את יצירתו של אחד הסופרים, שאת העדר ההתענינות בו הם רואים כעובדה לפגם, מתריעים עליו בכאב־לב רב כזה, ורואים אותו כתוצאה מ“העדר בקורת”.

ב

ולמהותו של הענין: – אין הבקורת נפלית, לא לטובה ולא לרעה, משאר סוגי הספרות; היא לירית, והיא אפית, היא אידילית והיא דרמתית, וכמקורותיה כן גם מטרותיה – אין אלה מטרות של “שמוש” אחר מן המטרות של שאר סוגי הספרות. קודם כל באה הבקורת לשמש את יוצרה ואת טעמו; אין היא “עושה נפשות” לנושא שלה אם הוא מופרך ומובדל ממנה, מעצמה; ודאי, יש “אוביקטיביות” בבקורת, אבל היא מותנית, – כמוה כאוביקטיביות המספר ביחס לגבור ספורו, – לא למעלה ולא למטה מזה. וכשהיא יוצאה מגדר זה – הרי היא יוצאת מגדר של אמנות.

פרידריך גונדולף לא “שמש” את גתה או את גיאורגה בספריו עליהם, אלא קודם־כל “שמש” את עצמו, את כח שפוטו ואת דרך הבנתו את העולם ואת עולם האמנות: הקוראים את גתה ואת גיאורגה מתוך שקראו את גונדולף – מוסיפים לקרא את גונדולף; כמו שהקורא את טולסטוי, דוסטויבסקי, ניטשה או קירקיגור מתוך שקרא את לב שסטוב – מוסיף לקרא את לב שסטוב, מתעמק ועומד על־ידי כך על שטת חשיבתו. ועל־כן: כל האומר שאין גתה אחד, אלא כמה וכמה גתה (של גונדלוף, של זימל, של סוארס ועוד) גורס גרסה של אמת.

ה“אוביקטיביות” תתכן רק בתורת הזיה ודמיון, בשעה שאין אדם משתמש בה למעשה; היא כאופק, שאתה שואף אליו, אבל משהגעת אליו – הרי אתה תופש את מקומו, והוא שוב רחוק ממך ודמיוני כקודם לכן. בבקורת הטובה, בקורת שהיא יצירה, יש רק מן הנהיה לאוביקטיביות, אולם כוחה וטעמה הם בסוביקטיביות בעלת־משקל.

וקל מאד ללגלג על סמך זה ולאמור: “משמע, שגתה וגיאורגה, המשוררים, כאלו משמשים את גונדולף המבקר, ולא להפך?” היפגע לגלוג זה בבקורת? לא. הבקורת ראויה לשמה, כסוג אחד מסוגי האמנות, רק בשעה שבאמת קשה להבחין, מי כאן המשמש ומי הוא שמשמשין אותו.

ג

אין מבקר אלא בעל “אידיי־פיקס” אחת, שעל־פיה הוא דן את הספר ואת הסופר; המבקר אינו, בשום פנים, “שומר חומת הספרות”, והגוזרים כך טועים ומטעים מאד בדברם על “תפקידו” של המבקר; אין למבקר בכלל תפקיד שנקבע לו על ידי זולתו; המבקר כובש לעצמו ומרחיב גבולות לעצמו, ועל־כן יש מבקרים, הממעטים מאד בדברי־הערכה לספרים או לסופרים בעמם ובלשונם, וכותבים בעיקר על יוצרים ויצירות של “זרים”, בודאי לא לשם “שמירת” חומת הספרות; מבקר כזה הוא, לדוגמא, א. ד. קורציוס הגרמני, או אורטגה אי־גסט הספרדי, א. קורציוס הגרמני נתפס לאידיה של אירופיות ככשרון־ספרותי מיוחד, וכשרון זה הוא מוצא דוקא בסופרי צרפת בעיקר; אירופיות זאת – היא לאומיותו; רעיונו הרוחני־הספרותי של גסט הספרדי דומה לרעיונו של קורציוס, אכל מזגו אחר, הוא שואף אל ההויה הטרגית, ועל־כן נזקק יותר לדוסטויבסקי או לאחיו ברוח ונסמך על דילטיי הגרמני, זה מחיב החיים הגדול והמעמיק. האם משום כן אין להביאו בחשבון כמבקר יוצר בתרבות עמו?

ד

מאמין אני, שכל קהל הטוענים הרבים על הבקורת שלנו, וביחוד על העדרה, באים לידי טענותיהם מתוך כונות טובות, אבל לא פחות מזה גם מתוך ערבוב תחומים ומושגים; הכונה היא תרבותית אבל בעיקר לאומית: להרבות קוראי עברית ומוקירי ספרים עבריים, שנתמעטו, באמת, במדה מדאיגה במחננו. ודאי, שאלה זאת ראויה לדיון, לנתוח סבותיה וחפוש דרכים לתקונה; אבל אין לערבב את הפרשיות ולעשות שאלה זאת שם נרדף לעיקרי הבקורת, לכשרונם של המבקרים או העדרם של מבקרים בספרותנו בכלל.

ודאי הדבר, שיש השפעת־גומלין בין הבקורת ובין הספרות בכללה, אבל השפעה זו אינה פדגוגית, לשם למוד דרכי הכתיבה לכותב או “שנוי” טעמו. אם יבוא מישהו לחקור את השאלה הזאת לעומקה, ימצא, בלי ספק, כי מעולם לא היטיב שום סופר את כשרונו על־פי הוראותיו של המבקר, ויהא זה אפילו גדול וחשוב מאד. השפעה כזאת יכולה להיות רק מעוקפת, כהשפעת גל אויר אחד על משנהו, שמתוך כך מתהוה “מזג־אויר” אחד, – הוא האקלים.

אכן, שאלת הבקורת כאמצעי להפצת הספר, היא שאלה חשובה מאד, אבל לשם כך יש להפרידה לכתחלה מן הבקורת, שאינה מתכונת לכך מלכתחלה (אם כי, אולי, מתכונת לכך בדיעבד). הפצת הספרים ורבוי קוראים לספרים תנאי חשוב הוא בעיקר בשביל הסופר החי, אבל גם בשביל הספרות אפילו במובנה המופשט. כל יצירה זקוקה לתנועה של יצירה, כי היא לא תקום כתופעה חד־פעמית, פנומנלית; הספר צריך לספרות, לרבוי ספרים, גם לספרים מעוטי־ערך, הוכחה אחת מרבות לכך היא העובדה של ספרויות העמים הקטנים: ההקף הכמותי הקטן מונע אצלם את ההקף האיכותי הגדול (היוצאים מן הכלל מעטים הם ואין לסמוך עליהם) ממילא – כל דורש טובתה של הספרות באיכותה, ולו גם יהיה צנוע ואיסטניס ביותר, מצווה על הדאגה להפצת הספר בכל הדרכים.

ה

בקורת על המבקר מותרת, כמובן, למי שרצונו בכך, ואף־על־פי־כן יש לשרש מלבם של אלה את הטעות הנלבבת בפתיותה, שהמבקר הוא מעין פקיד ממונה על פי כתב התמנות שמפורשים בו סעיפי התחיבויות. שהעבירה עליהם נענשת בקתון של קטרוגים וקינות. המבקר אינו שליח צבור, אלא שליח עצמו, השקפת עולמו וראיתו האמנותית, אם טובה היא ואם רעה. אין המבקר נדון לעולם על שהעריך כך ולא אחרת, – אפשר לדון רק על יכלתו הספרותית, להוכיח באיזו מדה הצליח או לא הצליח לבטא ולבנות את השקפותיו ודעותיו. אין הוא בר־עונשין על שחיב או זכה יצירה פלונית, אלא על עצם כשרונו לחיב או לשלול. לא אהבתו ולא שנאתו מקלקלת את השורה, אלא אדישותו. מבקר־יוצר הוא באמת זה שאוחז באחד משני הקצוות האלה, – או אוהב או שונא, – (שלא כרצנזנטן, שחובתו להתמצע בין הקצוות, כי כונתו אחרת ותכליתו אחרת). אכן, יש מבקרים מובהקים באירופה, אנשי המעלה העליונה בשנאה ובאהבה ליצירות ידועות, המשמשים (דוקא) גם כרצנזנטים טובים, בני אדישות יפה, להרבות (ועל ידי כך – גם להגדיל) תורה בקרית ספר וספרות.

את העדר־הבקורת אין לפקוד על מי שהוא בטענות של “שמלה לך, – שַמש תהיה לנו”. ודאי מותנה העדר זה בתנאים קטלניים העלולים להמית את הבקורת העברית המתהוה, והמכבדה וכואב את כאבה נוח לו שתדחה מציאותה לימים אחרים, כשתוכל להתהלך בקומה זקופה, כנושאת ערך בפני עצמה, ומתוך הודאה באבטונומיה שלה ויחס של יראת־האמנות שלימה אליה מצד הקורא. בקורת שאינה מציתת לפקודות ולרצונות מחוץ לתחומה, ולו גם היו אלה מצוות שהזמן גרמן.

אל תעירו ואל תעוררו את הבקורת המסכנה משתיקתה הגורלית, שיומה הטוב סופו לבוא, אם לא תדחוהו שוב

א

אכן, “מנוי וגמור” עם כוּלנו כמעט, כי עיקרה של בקורת הוא – לצין את מעלות היצירה הנדונה וחסרונותיה, כדי ללמד את הקורא טעם באמנות ולהורותו להבחין בין טוב לרע, וכדי להדריך את הסופר, שידע ל…הגביר את סגולותיו החיוביות ולעזוב את תכונותיו השליליות; ואין איש מאתנו שם אל לבו – מה קשות המסקנות, שמוסכמה זאת גוררת אחריה, ביחוד לפגעו של המבקר; כי קודם־לכל – למה זה יגרע וחלקו של המבקר על־ידי ההנחה, שקוראיו הם דוקא אלה הזקוקים להוראה, בשעה שכל סופר אחר, רשאי להתפאר שהנהנים מדבריו הם המעודנים בטעם והמהדרים באמנות? לאחר־כך – מדוע זה מחטיאים את המבקר בחטא שלו התעלות על יוצרים, מתוך הנחה שהם צריכים “ציון” מידו, או בזקיפת מחשבה אוילית על חשבונו, שיש בכוחו להחזיר “תועים” לדרך הישרה (הידועה לו דוקא!) של יצירה – שאין בה דופי? ומה פלא, איפוא, ששדה הבקורת משובשת, משתבשת והולכת, ועגמת־הנפש ממנה גם היא מתרבה? עשינו, מחמת סלוף תפיסה, את השטח הזה – חלקלק, וכל הנוגע בו גולש ומוֹעד; אין מתענינים בהשקפת־עולמו של המבקר, אין מעריכים את הכשרון, או חוסר־הכשרון, שלו, אין נהנים מנתוּחיו ושקוליו, ולא מאמצעיו האמנותיים, אלא עוסקים ב…סנסציה: האם הוא “משבח” את פלוני או אלמוני, אוֹ “מגנה” אותו? מכאן הדרך פתוחה להאשמה בחנופה ל“תקיף”, כמובן, או במשוא־פנים לידיד; ולהפך – ב“עשית־חשבון” עם יריב, או בחוסר אומץ־רוח ל“גלות” כשרונות צעירים, וכו' וכו‘; ולמה נעלים את האמת ולא נגלנה, כי הגיעו דברים עד כדי כך, שיש סופרים התובעים בפה מן המבקר שיכתוב “בקורת” על ספרם החדש, וממילא מובן, כי אם אין ההערכה המבוקשת נאה בעיניהם – אינם נרתעים מלהשיב מלחמה שערה והם עונים ושואלים בפירוש: “מי שמך?” אבל אני יודע עוד עובדה אחת, יקרת־המציאות, כשם שיקר־המציאות הוא, לצערנו, היוצר האנין והענו, והיא – יש פונה למבקר ומבקשו לא לכתוב על יצירתו מחשש מוצדק שיראו בכך אקט של ידידות וכדו’; והלא דוקא עובדה זאת מוכיחה כי תהום שחורה פעורה לרגלי הבקורת; האם לא כן? והן הענין פשוט בתכלית הפשטות: המבקר אינו מלמד ואינו מורה יותר משעושה זאת המשורר או המספר; אלא שכמוהם כמוהו נדחף הוא לחלק עם קוראיו את הרגשתו, או את דעתו, ביחס לנושא; ההבדל הוא רק בזה, שנושאו יש לו כתובת מפורשת, אבל מה בכך? הרי גם הציר־הפורטרטיסטי נושאו ידוע ומפורסם, והוא משוה לו צורה, תולה בו אופן – לפי תפיסתו, לפי דעתו עליו, כלומר – הוא מעריך אותו, מבקרו; ועל־כן נכון מאד יהיה, בלי שמץ של פרדוכסליות בדבר, לומר – שהמבקר הוא פורטרטיסטן של היצירה, לפי טעמו, בכוח הצבעים המלוליים המקובלים עליו, הנראים לו; וכזה כן זה אינו מתכון “לתקן” או “לשנות”, “לשבח” או “לגנות”; מסקנה זו היא מסקנת הצופה, או הקורא בלבד; והאם אפשר לבוא וללהוג בלהג: – המשורר “מחניף” בשירו ל“ארז בלבנון” ו“עושה חשבון” עם ה“אזוב־בקיר”? מדוע זה לא ידע ויזכור תמיד כל קורא בקורת, כי היצירה אחת היא רק ליוצרה, אבל היא עצמה מתחלקת ליצירות רבות כשמבקרים דנים בה; האם לא זו גדולתו של גתה, נגיד, שיש גתה אחד של פ. גונדולף, שני – של ג. זימל, שלישי – של אנדרה סוּארז, וכו' וכו‘? יש ח. נ. ביאליק אחד של י. פיכמן, שני – של פ. לחובר, שלישי – של ד. פרישמן, וכו’ וכו'; הרי שאם מניחים, כי הבקורת “אוביקטיבית”, מדויקת, לקח באמנות – כי אז רק אחד מן המבקרים הנ"ל אמתי וצודק, והשאר – טועים, מטעים; והן דבר זה אין אדם מעיז להגיד, כלומר הוא מבין שאוילית היא הנחה כזאת, נמצא – עיקרה של בקורת היא שוב – סוביקטיביות, כלומר – חשוב הוא המבקר עצמו; ואם כן מה טעם הוא לבוא אליו בטענות? או שהוא אדם מקורי, אמן־נתוחים, בעל השקפת־עולם מיוחדת, שלפיה הוא מעריך, שוקל וקובע מקום ליצירה זו או אחרת, והוא מענין גם כשאין מסכימים לו; או – ההיפך מזה, וגם אז אין לבוא בטענות למבקר בלתי־מקובל, אלא לעזבו לאלה שמעונינים בו, ולחדול ממנו; יותר מזה – לא יתכן!

ב

ודאי, – לכל מבקר יש רצון אנושי מובן, שדברי ההערכה שלו על יצירה מן היצירות תגיע למחברה ותהיה נקראת גם על־ידו; בשום אופן לא כדי לקנות לב ־ במקרה של חיוב, ולא כדי להתגרות, או מתוך הנחה שהלז ייטיב־דרכו, – במקרה של שלילה! הרצון הזה הוא בעיקר מתוך דחיפה להרבות אחריות עצמו לנאמר על־ידו; כי אם כך ואם אחרת – אין כמחבר עצמו היודע, או מרגיש, עד מה כון המעריך לאמת, לנשמה, לגוף יחודו; שיש אפשרות להכשל בכך – הוא הוא היסוד המחשל, המחיב בחינה עצמית, חשד עצמי, ומנעים את ההאבקות לנקיות־דעת, להרחקת הטפל, להעמקת השרשים; בדקתי דברי־בקורת בלשונות לועזיות וגם בעברית ומצאתי: – כל פעם שעל המבקר היתה “אימתו” הבטוחה של בעל היצירה הנדונה, יצאה ההערכה בעלת משקל יותר, אפילו אמתית יותר, מאשר אם היה בטחון שהמבוקר לא יקרא ולא ידע את הנאמר ונכתב עליו; ואף־על־פי־כן – אין לעשות דבר זה יסוד־מוסד, אלא בחינת נקודת־חן בלבד, משהו המאציל חיות על הנתוחים ומונעם מעודף של הפשטה (אם תרצו אפשר לומר, כי גם המבקר יצירות מן העבר – זקוק למדת־מה של השערה, שיוצרן, ממנוחתו העולמית, “שומע” להערכתו, והוא עלול לחיך או להתעוות מדינו של זה); אבל הסופר, הקורא את מאמר ההערכה על יצירתו, – מה הוא, או מה “צריך” שיהיה יחסו אליו? הדעת נותנת שאין להתפעל משבחו של מי שאינו בעל־מדרגה, לא כל שכן שאין להביא בחשבון את גנויו; אבל אותה דעה, אם צלולה ועמוקה היא, נותנת, כי גם שבחו של בעל שעור־הקומה, וגם גנויו, – אינם בחינת משפט־צדק או עוות־הדין; אין לבקורת כוח כזה, אין לה זכות כזאת! המבקר יכול ללמוד מן הבקורת על עצמו לא יותר ממה שהוא עלול ללמוד משיר או מספור או ממאמר בקורת, שלא הוא נושאם; מוסברת רק נחת־רוח הנגרמת על־ידי זה שהוא, או יצירתו, – עוררו לחיים יצירה אחרת, ואחת היא אם זה מצא אותו “כולו זכאי” או “כולו חיב”; האם יש להסיק מהנ"ל, שאנו מבקשים מן הסופר התפשטות הגשמיות, התנערות מטבעיות אנושית? לא לכך כונתנו, חס ושלום; אדרבא, – אנו מזהירים מפני ההפרזה בכוחה הגוזר של הבקורת, ודורשים יחס של טבעיות ופשטות אליה; מה הרוגזה, אדוני המשורר, אם דעתי אינה נוחה משירך? גם אם סבור אתה שאני בעל טעם, אלא שכאן, במקרה שלך, טעיתי, – אין כוח בטעותי להזיק לכשרונך, אפילו לא לפגום בפרסומך, אם הוא דוקא חשוב עליך; בדיוק כך אל תפריז בערך החיוב שלי, כי גם אז יתכן שאהיה טועה; הנה מה ששמעתי פעם מפיו של משורר גדול ואציל־רוח: “נהניתי מאד ממסה זו, ורק העובדה שאני נושאה הפריעה במקצת להנאתי”; וכן כתב המשורר הרוסי א. פושקין: “מתוך שתיקה קבלתי עלי לתקן במהדורות הבאות את החסרונות, שהוקיעום באופן זה או אחר”, ועוד הוא הוסיף: “איני רוצה, או שאין לי זכות להתאונן, ובהכנעת נאמנה אני מקבל את התשבחות”; יש, כמובן, גם דרך אחרת, מקורית מאד, מיוחדת במינה, אם כי אין ספק, שיש בה משהו מחולניות; הלא היא דרכו של ר. מ רילקה, שהודיע בפרוש (והוא נאמן על הודעתו), שלא קרא ולא יקרא אף שורה אחת מכל מה שנכתב עליו – מחשש שישפיעו עליו, אם לטובה ואם לרעה, לשנות מטבעו; אולם הוא הרחיק לכת גם מזה, – כי פעם אחת נפגש עם המשוררת הצרפתית הנסיכה דה־נואַי, שעשתה עליו רושם עז, והם קבעו זמן ומקום לפגישה שניה, ולמחרת היום כתב לה רילקה מכתב והודיע, שלא יבוא לראותה עוד, כי על־כן אישיות חזקה מדי היא, והוא חושש שיש בכוחה להשפיע עליו ולשנות מאפיו; אכן, קשה מאד לקבוע מה כאן: – חולשת־דעת או זחיחות־דעת? שמא¹ מזוגות הן זו בזו והן דוקא מהוות את האישיות הפרטית והאישיות היוצרת, המכונה ר. מ. רילקה?

ג

יתכן, כי ימצאו חכמים שיוכיחו ויאמרו: – אתה מגין על הבקורת, הרי שיש אצלך הרגשה של אשמה; והיא – לא כן; אין זו הגנה, אלא פשוט העמדה על טעות; ואין זו רק טעותנו בלבד, – גם בעולם הגדול היא ידועה, וגם שם מבקשים להרחיקה; הנה קראתי בימים אלה דברים מאת פרופסור פ. א. פוטל, מרצה לספרות באוניברסיטה יֵל, אשר באמריקה, והריני לתרגם כאן כמה מדעותיו, בפרוש כדי להוכיח שאין דעותי “מקוריות” ומיוחדות לי: “המדע צובר נסיון, הבקורת אינה עושה כך”; “אין כל יסוד להחליט ולומר, כי הטעם משתפר והולך, או שהזמן מיטיב את היחס ומרבה את כשרון הבקורת”; “שני מבקרים מכובדים, החיים בזמן אחד, אחד מהם מחיב יצירה פלונית, השני – שולל אותה”; “מימי דריידן ועד היום שבחו והללו את שקספיר, אבל אם תבחנו את הבקורת השקספירית באופן כרונולוגי – חוששני שתמצאו, כי בזמנים שונים שבחוהו על מעלות שונות, ופעמים רבות שבחו של האחד הוא הפוך משבחו של השני”; והמסקנה? – הבקורת היא לעולם יחסית, בשום אופן לא מוחלטת; אפשר לומר שפלוני מענין או לא מענין באופן נתוחיו ובהוכחות דעותיו על יצירות ספרותיות, שהוא דן בהן, שאלמוני יש לו השׁקפת עולם, או אין לו השקפה כזאת ושקוליו מקריים, ארעיים, ללא כל חוט מאחד; בשום אופן אין להטיל על מבקר, יהיה מי שיהיה, “אחריות” לכלל הספרות, להתפתחותה או לעכוב התפתחותה; ועל־כן: – דברי בקורת קורא, או צריך לקרוא, האיש המוצא ענין בהם כשלעצמם, ולא משום שהם מורי־דרך; הבקורת מורה, מחנכת ומשפיעה לא יותר ולא פחות משעושה זאת הספור או השיר, – גם לטובה וגם לרעה, כמובן; גם הסופר המבוקר אינו מושפע מן הבקורת יותר משהוא מושפע משיר או מספור זולתו; שהמבקר “נאחז” בו, קורא בשמו ובשם יצירתו – אין בזה אלא גלוי מופלא, אולי גם מוּפרך במדת־מה, מגלוי רוחו של האדם; אם תרצו – גורל הוא, גם רציני וגם משהוּ נלעג, אבל בכל אופן יש לשאתו, בלי לכערו ולשמצו, כי גם לאחר שעושים כך נושאים אותו, אבל נוסף לו – גם את משא הכעור והשמצה.

ד

א. א. קובנר השפיע טובה על הספרות העברית, אבל לא בזה ששלל בחריפות את שיריו של גרפומן אחד בימיו, ששמו דוד משה מצקון; הלא גם היום לא חדלו מבינינו מצקונים כאלה, ואין כל ספק בידינו – שאף לאחר מאה שנים שוב יקומו מצקונים; דור דור ומצקוניו! השפעתו היא בזה, שהיה עצמו אישיות מענינת, וגם בכך – שהיתה לו השקפת עולם; משום זה יתכן לשוב ולהוציא לאור את מאמריו גם היום, אם כי מלחמתו, מבוקריו, סגנונו וכו' פג טעמם; חשובה דרך המחשבה שלו, מענינת מגמתו; ר. בריינין חנך ולמד יותר מד. פרישמן, אבל השפיע לאין־ערוך פחות ממנו; יען כי לבריינין היו מצבי־רוח, הברקות של הרהורים, כונות דידקטיות, קנאת־סופרים נאה, אבל קריטריום משלו – לא היה לו מימיו; ואלו ד. פרישמן השפיע לא משום שצין איזהו הדרך ל“כתיבה תמה”, לא משום שהוכיח מה טוב ומה רע, אלא משום שהיה בעל טעם קבוע; יוסף קלוזנר “העריך” הרבה, באר ופרש שירים ומשוררים, אבל לא השפיע כלום על היצירה ודרכיה; שום סופר ושום משורר לא שנה ממהותו וממהלך כשרונו בזכות בקרתו של י. קלוזנר; הוא השפיע רק אהבה לספרות העברית, כי תכונה זאת היתה אצלו מובהקת ותקיפה; אידיי־פיקס בקרתית לא היתה לו אף פעם אחת – משום־כן שכחו שהיה או שהנו מבקר; קובנר רצה ספרות מפוכחת, ברורה, כי הוא היה רציונליסטן, – רעיונו זה נשאר בתוכנו, גם אם אין עושים ויוצרים כשאיפתו; פרישמן בקש ספרות יפה, מעודנת, פקחה, – כי הוא היה אסתטיקן; נתוחיו, לעגו, התעללותו, התפעלותו – הכל מן הבחינה שלו, זכורים לנו ומשפיעים; בקרתו היתה עצמה שיר, לפעמים ספור, כמעט רומן מושך; ואלו קלוזנר קבע לכל משורר כנוי אחר – “יוני”, “כרכי” וכדו' אבל לו לעצמו, לבקרתו לא נמצא כל כנוי, כי אין יסוד לכך; ומה אם דרש טובה? ומה בזה שעודד, וחזק, והלהיב? ושוב: קובנר עזב את ספרותנו, המיר דתו, נמכר בנזיד עדשים, מנדלי מוכר־ספרים – מי לנו גדול ממנו? – נלחם באופן הבקורת שלו וראה אותה כ“קטסטרופה”, ועל אף כל אלה – לא נשכחהו, תמיד נזכירו; כחו משפיע, ולא פעלו, שהיה מועט, וגם זה התנדף היום מממשותו; הרי בקצור וכסכום אפשר לקבוע ולומר: אם לבקורת לבך ודעתך, אל תבקש אותה, בקש את המבקר!

א

ודאי יש סבות אוביקטיביות לצדוק העובדה, שהספרות העברית העמידה עד כה מבקרים שרובם־ככולם נקטו דרך של הערכה אסתטית, בעיקר, או לכל היותר – פילוסופית־אסתטית; א. א. קובנר הוא, נדמה לנו, היחידי שהיה בעל הכרה בקרתית שונה, והתכון לבחון את היצירה הספרותית העברית גם מבחינה חברתית, לפי דוגמתו של המבקר הרוסי דוברולובוב, אלא שנסיונו נכשל מעצמו, וגם הוכשל, בתוקף התנגדותם של קטנים וגדולים שבתוכנו, וביניהם – גם של מנדלי מו"ס; שמא הסבה העיקרית לכך – אינסטינקטיבית היא, כי אי אפשר היה למדוד את ספרותנו, באותם הימים, בקנה־מדה אוטיליטרי, ואפילו מבחינה מוסרית ורוחנית, משום שכל עצמה של ספרות זו היתה מוּפרכת מבחינה של “תועלת”, וכל קיומה ואפשרות המשכה והתפתחותה היו, או סברו שהיו, בקו של “מותרות” יפים בלבד; אולם מאז ועד היום, – אשרינו שקפצו על ספרותנו ימים אחרים לגמרי, והנה היא נתונה בתנאים ובמסבות העושים אותה כמעט ללחם־חוק, ועכשו טבעי הדבר, וגם רצוי הוא, שלא תהיה עוד בעלת “פריבילגיות”, שלא יהיו מוסיפים ומתיחסים אליה לפנים משורת־הדין; אדרבא, הבה ונרבה תביעות ממנה, בואו ונבוא עליה בכל מיני קני־מדה שבעולם, ונכריח אותה לתת לכל אחד ואחד מאתנו את מבוקשו; ואם כן, הלא ברור כי רק מי שאפקו צר – גם עינו צרה בבקורת שונה מן הבקורת האסתטית, המושלת אצלנו בכפה, רחמנא לצלן; וכי לא נכון ונבון יותר, שיהיו עינינו תרות ומצפות ליום, שבו יקומו ויעלו בתוכנו גם מבקרים, הנוקטים דרכי־הערכה אחרות, שהן חדשות רק אצלנו, אבל שכיחות ומפורסמות בכל לשון וספרות מפותחות? לכו נא והמלכו באחת מן האנציקלופדיות הספרותיות הטובות וידעתם – אם אינכם יודעים עוד – בכמה מיני־מינים שונים מבורכת הבקורת בעולם: אם דוגמטית־מתפיסית, פרשנית, אימפרסיוניסטית, משכילה, אסתטית, פילוסופית, היסטורית, ולבסוף – גם מרכסיסטית, שעליה דוקא רצונו ליחד בזה כמה דברים – אם אין אצלנו מבקרים, אפילו מבין בעלי ההשקפה הסוציאליסטית, הרואים ועושים מלאכתם לפי כללי המרכסיזם, הרי מסתבר, כי לא מחמת בוּרות בהויות של ספרות, לא מחוסר ידיעה שיש בקורת כזאת בכלל, ולא כל שכן שלא מתוך זלזול בהשגיה, או מבטול שמבטלים סתם את האוחזים בה, אלא פשוט בתכלית הפשטות: משום שאפינו עדין קרוץ אחרת, ועל כן דעתנו הבקרתית עוד בנויה כשם שהיא בנויה.

ב

וכי מי משכיל ובעל טעם ולא יגלה ענין במציאותו של מבקר מרכסיסטי, נגיד, משעור קומתו של פול לפרג הצרפתי, ולא ילמד ויסגל לעצמו ממנו מה שנתן וראוי לסגול וללמוד? ואכן, פיקנטי, במובן הטוב של מושג זה, הוא שבר־סמכא כמו לפרג קובע בפרוש ואומר, שהבקורת המרכסיסטית, או ההיסטורית, “אינה רואה את תפקידה – לשבח סופרים או לגנותם”, אלא “מתאמצת להבין הכל”, מתוך ידיעה, כמובן, ש“כל סופר הוא בא כוח מעמדו והאידיאולוג שלו”; כך היתה ההלכה אצלו, אולם במעשה הבקורת שלו הגיע לידי שלילת הרבה קלסיקנים צרפתים; ומאלפת מאד העובדה, כי ברוסיה הסוביטית דוקא, שבה רואים את לפרג כמורה וכאחד מאבות הבקורת המרכסיסטית, – מתחו עליו בקורת חריפה בשל המעשה הנ“ל, והודיעו שאינם רוצים בשום אופן בשלילת הקלסיקנים, אדרבא¹, קונים ומקנים אותם – עפ”י “מצוה” מיוחדת בתורתם המכונה בשם “הירושה הספרותית”, האומרת שיש לשמור על הישגי העבר ולא להפקירם לידי יריביהם; ואעפי“כ הכל מודים, גם בעלי האסתטיקה בתוכם, כי כמה מספריו של לפרג, ראויים לקריאה, לעיון, ולתרגום, וביחוד ספרו “הלשון הצרפתית לפני המהפכה ולאחריה”; והנה פרנץ מרינג הגרמני, שהוא מן מבקרים המשמשים דוּגמא ומופת לבני אסכולה מחשבתית זאת, – שאינו מהסס ומקבל (אמנם, על תנאי) את תורת היופי של עמנואל קנט, האומרת, כידוע, כי יפה הוא הדבר, “המוצא בלי כל ספק חן בעיני הכל רק על ידי צורתו, בלי הרעיון של הפקת תועלת, המעורר הרגשה של תענוג על־ידי הרמוניה בלתי־צפויה בין הדמיון והשכל, בדרך של משחק חפשי בין שני כוחות אלה”; ומובן מאליו, כי הרוסים ה”פוסקים" היום בשאלות מרכסיזם, מטיחים בפניו של מרינג על אפיקורסות זו, אעפ“י שהם חוזרים ומהללים את כשרונו ואת מחשבתו ומתגאים בנתוחיו הספרותיים־הסוציולוגיים; כן הם נוזפים בו על שאמר וכתב, כי “התעמולה לאסתטיקה של האגרוף בעל היבלות” – “חרפה” היא, ומובן שאין הם מקבלים גם את דעתו, שהמשורר צריך, אמנם, לבחור במפלגתו, במובן ההיסטורי הגדול של מושג זה, אלא שבכל־זאת הוא עומד “גבוה מעל גבוה”, אפילו “מעל לפסגה שעליה עומד חבר־הצופים של המפלגה”; ומאידך גיסא – מתנגדים לו הרוסים בענין צמצום היריעה, ועל כי מצא, כדוגמת לסל, חפץ וחשיבות רק בקלסיקנים ה…גרמנים; ואלו הם, הרוסים, תובעים זכות קדימה בחשיבות “ליצירות של בורגנות אקטיבית יותר, של אנגליה וצרפת במאות הי’ז והי’ח”; לא כל שכן שהם מוצאים אצלו שגיאה גסה בזה שלא העריך כראוי עת עיקרו של ל. טולסטוֹי, ולא ראה בו מה שהטיב כל כך לראות ו. לנין: “טולסטוי שקף את השנאה הכאובה, את השאיפה לטוב יותר שגמלה כבר ובשלה, את הרצון להנצל מן העבר” וכו'; את העון הזה של “זלזול” ביצירות טולסטוי פוקדים גם על אבי הבקורת המרכסיסטית ברוסיה, – על פלכנוב, שראה את יצירותיו של הגאון הרוסי כיצירות של “בארין” (מעין מה שקוראים אצלנו בשם “בועז”); אגב, גם דרכו הבקרתית של פלכנוב אינה “חלקה”, כי הנה בנה לעצמו הלכה, שעל פיה אפשר לנתח יצירה ספרותית ולהעריכה בשני אופנים נבדלים, ולא משולבים זה בזה: האחד – לפי המגמה החברתית שבה, אם מדעת ואם שלא מדעת, והשני – לפי ערכה האמנותי; האם לא משום כן אנו מוצאים באחד ממכתביו לסוציאליסט אכסלרוד בענין טולסטוי: “בתורת אמן, חובה עלינו לכבד את טולסטוי”, כי יש “הכשר” לכך: “זכור, איך התיחס מרכס אל גתה, למרות שזה היה מלחך־פנכה פוליטי”; ואולם קו מחשבה זה לא מנע ממנו לכתוב מסה נגד “האם” של מקסים גורקי, ולנזוף בו ולומר כי התפקיד של מטיף ותועמלן אינו יפה לאמן; ומובן, שגם על חטא זה לא סלחו לו תלמידיו, שימינם מקרבת את הכלל שבתורתו, ושמאלם – דוחה כך־וכך פרטים שבה; ודאי הוא נתחבט הרבה בין נגודים, ובכ”ז היתה אצלו דרך מקורית שלו והיא, לפי הגדרת עצמו, “לתרגם את הרעיון מלשון האמנות ללשון הסוציולוגיה, כדי למצוא את הדבר, שאפשר לכנותו בשם האקויולנט הסוציולוגי של תופעה ספרותית מסוימת”; ועל כן יש בין ספריו הרבים אחדים, שהם בעלי משקל וחשיבות, לא רק בשביל הספרות הרוסית ובעיקר הספרים “גורל הבקורת הרוסית” ו“מכתבים בלי כתובת”; והאם נוסיף ונמנה כאן מבקרים מרכסיסטים אחרים, כגון א. לונצ’רסקי, ל. טרוצקי ואחרים, כדי להצביע על עושר הניואנסים, כלומר – הנגודים בתוך תחומם המשותף? – והלא אין אנו מתכונים בזה אלא לצין את העובדה, ששום בר־שכל לא יתכחש לה, שיש ויש בקורת ספרותית מרכסיסטית, אלא שאין זו ראויה לשמה כי אם בשעה שהיא מטופלת רעיונות, נשאת ונעשית בכוח של כשרון מנתח, של תפיסת עולם היסטורית וחברתית, ואין היא בקורת, ואין היא מרכסיזם, אם יש בה רק פרזה ריקה, אם היא כתובה בסגנון של “חוזר מפלגתי”; מבקר מרכסיסטי רוסי אחד, בשם ד. טלניקוב, פונה במסה שלו שיצאה לאור במוסקבה, בשנת 1929, אל הסופרים השונים ה“משתדלים” לכתוב בכונה תחלה ספרים “מהפכניים”: – האומנם סבורים אתם, כי כל בולי־העץ הללו, שאתם מספרים עליהם, שהענקתם להם מדות תרומיות בנליות, – עשו את המהפכה שלנו?" ואם להם מותר לדחות נושא “כשר” משום שטעמו האמנותי אינו כשר, מדוע “אסור” לנו לגלות ולומר: מבקרים מרכסיסטים טרם קמו בתוכנו, ואם יקומו ויעשו מלאכתם בכשרון ובהקף המתאים לסוג יצירה זה, – גם המתנגד למחשבה המרכסיסטית בכללה, אם אדם ישר הוא, ומוקיר ספרותו, – ישמח להרחבת־הגבולין ולהשגים רעיוניים חדשים; לעת עתה, לפני שנולדו מורי־ההוראה בשטח זה, קמו כבר מתרברבים ומלהגים־אפיגונים בלבד של בקורת מרכסיסטית בעברית.

ג

“היושבת בגנים” לח. הזז, זה הספר המצוין במעלות ממעלות שונות, מבחינת הכתיבה האמנותית כמו גם מבחינת התוכן, או התכנים אשר בו – זכה להיות מטרה נוחה להתקפה של כמה אפיגונים מן המין הנ“ל; אמרתי “נוחה” – משום שע”י הטפלות לגדול ומפורסם לתהלה נקל להוכיח, כי יש בהם “העזה” בקרתית ואין הם חלילה, מן ה“הולכים בתלם”; אין אנו סבורים, כמובן, סברה אוילית, שאין לבקר יצירה של סופר כח. הזז, ואין לגלות מגרעותיה, מבחינה זו או אחרת; כן אין אנו מתכונים לומר, שאם גילו, אפילו באופן מוטעה, צדדים שליליים ביצירתו של סופר חשוב חובה לקפוץ ו“להגן” עליו; אין יוצר בעל גדלות, הבאה מתוך הכרה עצמית, נזוק מבקורת שלילית, ובודאי שלא מדברי־הבאי, אם הם באים או לא באים לנגד עיניו; וגם צבור הקוראים בכללו הגדול – אינו בשום אופן מחוסר אורינטציה בקרתית, ואין כל סכנה שצבור משכיל ומחונך בספרים יבהל ממין דחליל מקורי כזה ששמו “שטריימל”, או בדומה או בדומה־לדומה לו; אלא מהו הענין? דוקא משום שכל הבקורת ממין זה נשמעת על דפיו של עתון אחד הרי שיש כאן כעין ראיה אידיאולוגית, והיא מכוונת באופן מיוחד לבעלי אותה הדעה; הסכנה היא שצבור מגובש אחד של קוראי־ספר ותיקים ובעלי־טעם, – יראו בקורת זו כמשקפת את הקו המחשבתי שלהם, ויהיה זה כחלק אחד משאר חלקי הבנין של עולמם; על צבור קוראים זה יש להגן, לא רק בשבילם, אלא גם בשבילנו, בשביל ספרותנו; ועל כן יש לומר ולהדגיש בכל לשון של הדגשה: “היושבת בגנים” לח. הזז, הוא אולי אחד הספרים המעטים בעברית, שאפשר לבחנו בחינה מקיפה ומענינת דוקא בקנה־מדה של בקורת מרכסיסטית; כי הוא מקפל ביריעותיו גם שאלות כלכליות, גם בעיות חברתיות; נוגע בענינים של אידיאולוגיה, שהוא פורטם או כוללם; האם יש ספק, דרך משל, שהפרקים המתארים את העוני הכרוני של התימנים, – יש בהם כוחות מזעזעים, שרק ב“אהל הדוד תום” לביצ’ר סטאוּ יש כדוגמתם, במובן התוכן; זרע של מרד ומהפכה טמונים בפרקים אלה, אעפ“י שאינם קוראים את הדברים בשם ובלי להטיף לכך במפורש, כמובן; אלו סדר היום מהפכן בעל טעם אנתולוגיה ספרותית מרכסיסטית – ודאי שהיה נותן מפרקים אלה בראש ספרו, וכיון שח. הזז אמן גדול ופרוזאיקן חכם הוא – הגביר את הכעס ואת השנאה לעוני זה, גם על ידי כך שהראה לנו את גבורו, הרעב לאשה שגופה חזק ובריא, וסובל על ידי זה שאשתו ושאר נשי התימנים דומות תמיד לגרוגרות־דרבי־צדוק, כאלו נחרץ ונחתם מפי “הגורל” שכך יהיה! ושאלת הביגמיה, שמצאה בספרו של ח. הזז אספקלריה עקומה – כמה מן הכוח הדרמתי נתן בה, ועד מה שאלה חברתית חשובה היא! האם לא תכנים אקטואליים וארצישראליים הם אלה? אינני נוטה, אולי גם משום שאינני מוכשר, לבקורת מרכסיסטית, אבל אין כל צל של ספק בלבי, כי “היושבת בגנים” – אוצר עשיר הוא למבקר ממין זה, אחד השולל ואחד המחיב במסקנותיו; כי יריעה נרחבה יש כאן, עלה אידיאולוגי מצויה בזה, ובסה”כ – יצירה גדולה הראויה ליחס של כבוד, לשנוס כשרון של נתוח, לאמוץ יכולת הערכה, להשואה ולאינטרפרטציה, ולא לפסקנות פוסלת, בסגנון של חוזר או תזכיר משרדי! ולשם סיום, – ארשה לי לצין עובדה, הנראית לי מענינת וחשובה מאד, הלא היא: – לאחר כל הנתוחים וההערכות שנתחה והעריכה הבקורת המרכסיסטית ברוסיה הסוביטית (והיא הלא הנותנת וקובעת, כי אצלה חיים הם אלה ולא רק הלכה) – לא נפסלה שום יצירה ספרותית של העבר, גם אם היוצרים היו ריאקצוניים, גם אם היו ממתנגדי מהפכות; כל ה“פסול” להלכה – לא נפסל למעשה, אלא הוכנס תחת כנפי המהפכנות והמרכסיזם, אם במוקדם ואם במאוחר; לא רק את פ. דוסטויבסקי איש “השדים”, אפילו את נ. לסקוב מוציאים לאור; ויותר מזה: – מלמדים אותם בבתי ספר סוביטיים; לא הנושא קבע את היחס הזה, לא צביונם האידיאולוגי הכריע את המשפט, אלא כשרונו של הסופר, כוחו האמנותי; האם יש הבדל מהותי בדבר, אם קבעו לכל אלה תואר חדש ושבצו אותם במסגרת של “ירושה ספרותית”? האם אין הנסיון הסוביטי הנ"ל ראוי שידעוהו גם הרואים את עצמם מבקרים מרכסיסטים בעברית, והאין לקח זה כדאי להשכילם ולהדריכם?

א

יש בתוכנו משורר, בא־בימים, שקנה את עולמו המכובד אם כי לאו דוקא מפורסם, בשירים מעטים מאד, שקולי־דברים ומלוטשי חויה ורעיון; איש זה מלא חכמה, בעניני רוח, ועשיר מופלג בידיעות בשטחי החומר והמעשה – עד כדי ציור תמונה בהירה מן הגורמים הכלכליים, במדינה זו או אחרת, וסגירתה במסגרת הולמת; ועוד תכונה מזהירה וכבדה לאיש – את המסב עמו לשוּלחן־שיחה אחד, הוא מכבד בשתיקה רצופה וארכה, אבל בהקשבה מפורשת, שיש בה, אמנם, מחוץ לנעימות, גם משהו המטיל מבוכה; משורר זה, המשבית את שירתו ודבורו מחמת סבות שאין, כמובן, לדעתן־כמו, אבל, בלי ספק, גם מתוך אסתניסות קיצונית, העוברת את גבול המקובל, פנה פעם אלי, בליל־מלחמה מואפל, אבל לא אטום, בדברי מוסר על שאיני מבקר לוחם־בגלוי ברע אשר בספרות, על שאיני מוקיע ברבים את “קלונם” של מחוסרי־הכשרון, הכובשים את כל במותינו ושותלים עצמם בדעת הקהל בתורת “משוררים”, מספרים" ו“מבקרים”; התגוננתי, כמובן, והסברתי לבן־שיחי הנערץ, שאין אדם יכול להועיל בדרכים המנוגדות לאפיו, וכי גם הבקורת המחיבת את הראוי לכך, והאוספת אהבה וענין סביב ערכים אמנותיים בטוחים, – יש בה מן המלחמה ברע ובקלוקל; אולם, לא אכסה הפעם, כי אף על פי כן – אין דעתי שקטה עלי בענין זה והיא נוקפת אותי מאז אותה שיחה: שמא מורך־רוח הוא, ואולי אין זו אלא דאגה ל“נוחיות” חיים בספרות, מעין הפקת הטוב והנעים בלבד, והתרחקות מאחריות וסכון? ודאי, אפשר להשתעשע בנחמה ערמומית משהו: – העובדה שאינך מבקר את כתבי פלוני או אלמוני – היא עצמה שלילה, והמבין יבין; והלא אופן זה של מחשבה לא רק שיש בו קטנוניות ויהירות, אלא שהוא נגוע במדה נכרת של סכלות, כי על כן מושך אתה חשד של שלילת יצירות שלא הוכשרת עוד לדון בהן, או שהנך מוסיף לחקרן ולסגלן לך, או מה שטבעי ומובן: – שאין החשבת יצירה והוקרתה גוררת ממילא את הכתיבה עליה, באופן מוכני, לא במוקדם ולא במאוחר; הן כל כך אנושית, ואפילו נעלה היא חולשה שמתגלית בך, שיוצר פלוני, שהנך מעריך אותו בהתמדה, ואתה שוקד על כל אות שלו ובולע כל משפט בהנאה – דוקא למענו לא מצאת שעה כשרה לבקורת! ואם כן הדבר, – אתה חוזר ושואל את עצמך: – למה תרסן את רגשי רוגזך על פלמוני העורך, הקובע בבמתו מדור אחד בשם המפורש “דברי־פיוט”, ופותחו דוקא בפואימה של עצמו, והמשתף את כל המגיש לו כרטיס־חבר מטעם אגודת הסופרים, ואין שאלת הצירוף של חוברת מחוברותיו אלא ענין של “תור” ושל מדת הקשר האישי; מדוע לא תתן בטוי להתעוררות הרגש הדוחה משלמוני, שחבר לעצמו מלון־חרוזים עשיר והוא מקדים להם, – לפי ההזדמנות הנקרית לו, – כך־וכך “התפעלות” מנוף, “אהבת־נשים”, קינה על צרות ונקמה בשונאים, וכד' וכד‘? או זה בעל ספורים, הרואה עצמו “סוציאליסט” ו“מורד” והוא מחרף ומגדף כל מי שיש לו פת־לחם, מטיל ארס בכל אורח בבית־קפה, תולה חרפת־זמה בכל אשה שאינה לבושה מכנסים קצרים, – למה אינך מצליף עליו בלעג קשה וחושף את כל חוסר־התוכן, את המלאכותיות, את מקור הרגש העשוי צמר גפן, את פרימיטיביות ה“סגנון” שלו? ואל נא יחשב לי הדבר לחטא של התרברבות אם אצביע גם על אותו עדר של “מבקרים”, “זקנים” מעטים “נערים” רבים, שאינם מבדילים בין “מאזנים” לבין ה“גלגל”, בין עלון קיקיוני מטעם איזו ועדה תרבותית של בית־חרושת לבין ירחון ספרותי, והם “משתתפים” בכל מקום במחיר פרוטה מחוקה, וגם חנם, ואלו בקשו מהם תשלום – היו משלמים, ובלבד שיפרסמו את רשימותיהם הקצרות, אלה “רצנזיות” בלע“ז, על כל מה שקראו ולא הבינו, או לא קראו ו”מנחשים“, והם בוחשים ב”אימפרסיוניזם" ו“קלסיציזם”, – מצינים כמה שבחים ומוסיפים “אבל” אחד או שנים, בחינת אור וצלו, וכו’ וכו' – איך לא תזדעזע מטמטום־חושים זה, מהלעטה זאת שבהבל ורעות־רוח שהם מלעיטים את קהל קוראינו?

ב

אך כיון שהגענו והעלינו על הניר את הרהורי ההסוס הנ“ל, ועשינו פומבי לחשאי שבלבנו, – למה לא נמשיך ונודה, שלבו של מבקר כבד עליו גם מהרהוריו המשוערים של הקורא: הן גלוי וידוע, שמספר ראובן ומשורר שמעון – ידידינו הם, שבעל־המסות א' ובעל־המחשבות ב' – מבאי ביתנו הם, והנה דוקא על ספריהם אנו כותבים בקביעות ובנוסח של הלל; ואם כי מתקבל על דעתנו, שאין קוראינו חושבים אותנו, חלילה, לנושאי־פנים ולחנפנים בעלמא, שלא נעלם מבינתם שהחברות וקשרי הידידות, בין הנ”ל ובינינו, יסודם דוקא בקרבה הרוחנית, בשותפות הטעם ובדמיון הדעות, – אף על פי כן! ואמנם, פעמים לא מעטות כבל כבלנו את התפעלותנו העמוקה ואף לא העלינו אותה על הגליון, או שהעלינוה וגנזנו בצער את הכתוב מפחד חשדיו הטבעיים של הקורא, שאין מזלזלים בו ומבקשים תחבולות לשמור על יחסו הטוב אלינו; והאם רחוק מכאן המעבר למחשבת־יאוש: – ושמא הבקורת היא בכלל גלוי של טַפילות בשדה הספרות? כי הנה אנו יושבים ו“מצפים” לפרי רוחם של משוררים, מספרים, כותבי־מסות, ותיכף “נטפלים” לפרי הזה, מוצצים את לשדו, מפרקים על מנת לצרף, מפרידים על מנת לחבר, וכו' וכו' ובשעת חולשת־דעת זו הן תתכחש גם להסברתך שלך הנכונה, כי יצירה זו או אחרת לגבי המבקר, – כמוה כעלילה שהיא נושא המספר, או כנוף וכאהבה שהם נושאים למשורר; אכן, הסברה זו אמתית רק קצתה, ואלו כולה אין המשל שבה דומה לנמשל, והענין ברור ואינו צריך אריכות; וחובה להכיר ולדעת, שגם החיוב וקשירת תארים של גדולת הכשרון וחלוקת ציונים על יכולת אמנותית אפילו הם נכונים בהחלט, – יש בהם משום סכנת נפשות, כי אתה עלול באופן כתיבתך לבלבל את חושיו של בעל הכשרון ולטרוף את טעמו, לעורר בו בטול ישותו, אם הוא אסתניס, או לגרות בו יצר מזיק – לשבחים מתמידים, להדיחו מן הצניעות והענוה, שהם אויר בריא וקרקע דשנה ליוצר; ואמנם, לכו נא וראו את פלוני המספר האמן הבלתי־מפוקפק בתוכנו – כמה הוא רודף בגסות את כל פוגשיו, ביחוד את המבקרים, שישימו לבם לכל שורה שלו ואינו פוסק מתבוע מחמאות בפה; או זה המשורר הרועש־גועש, שאינו רוצה בשירתו, הגדולה באמת, פחות ממשיח בן־דוד, – כמה הוא אורב לכל הזכרה שמזכירים את שמו, ואף פעם אין די כבוד בשבילו; ושוב מספר־אמן בלתי־שכיח, העדין מעדין, שדבריו ממש טל־שמים מואר באורו של שמש, – כמה אינו בוש לנזוף במבקר, שכתב רשימה קצרה על ספר שלו, והלא הוא ראוי להיפך מזה; – לספר שלם על עמוד אחד שלו! וכי ראיתם או שמעתם שנושאי ספורים או שירים יקומו פתאום ויקיפו כך, ויתאנו למספריהם ולמשורריהם?

ג

האם אין, מאידך גיסא, מעין גלוי של קרתנות בכל הנ"ל? וכי לאידיליה נמשיל את חיי הספרות, ואת הסופרים כולם נראה כעין חבר של בעלי “גם־זו־לטובה”? המספר יספר, המשורר ישיר, ואחריהם יבוא המבקר ויבקר, אם לחיוב ואם לשלילה – ולא תורגש כל תגובה, לא תובע כל שמחה לשבח, ולא יבוטא כל רוגז על בטול הכשרון? והאם אין גם ברצונו זה של מבקר, שדבריו יתקבלו ברגשי דרך־ארץ ושלא יבואו אליו בטענות־ומענות מעין אותה אי־סבלנות לגבי בקורת? כי לכו והוכחו באיזו נעימה של אכס־קתידרה מדבר פלוני המבקר, – ממש פרופסור מוסמך לרפואה המדבר אל חוליו, בני דלת־העם, שאינם מבינים דבר מאוצר־המונחים הלטיני שלו; קראו נא את מאמריו, סליחה, – את “מחקריו” הבקרתיים, – האין הללו כמין “רצפטים” עם מספרים ממשיים מעטים ועם הרבה אפסים, מלפנים ומאחור? ואם כן, הלא יתכן, כדאי מאד שיוטל משהו “פחד” המבוקרים על המבקרים? וכי לא עלה פעם על דעתכם, כי אלו חשבו שופטים בדין: – ומה אם זה הנתבע והנאשם, יגיע לכלל אפשרות של שפוט השופט? – ההיה פסק־דינו אחראי יותר צודק יותר? וכשם ששר האמנות בעולם דאג שלא להשאיר את הקורא יחידי עם האמן וכוחו המשפיע והעמיד ביניהם את המבקר, כן אולי דואג אותו שר לא לעזוב גם את המבקר לבדו עם קוראיו וחולשתם להיות מושפעים מאיזמלו המנתח, והוא חוזר ומעמיד את זקיפת־קומתו של המבקר ביניהם? ודאו וּודאי יש קצת מן הטוב בזה הרע, שסופרים דואגים ליצירתם וחוששים למחבלים; אולם, במה דברים אמורים? – כשאין הפרזה בכך, ואין הרגשת בולמוס בענין, אם אין היחסים הופכים חוכא־ואטלולא, כגון “ארגון” הבקורת על־ידי משורר, ומה גם כזה שאינו צריך לכך לפי מעמדו האיתן בספרות לכל הדעות, ואם אין בקשות, ואין המלצות, ואין התקפות־רוך על המבקרים; והלא כזה הוא המצב בקרית־ספר שלנו כיום; כמעט כמין בורסה הפכה מלאכת הבקורת אצלנו, הרבה יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם; האם צמצום־המקום גורם, או אולי רוח הזמן הוא, מעין גלוי נוסף של המפלגתיות, של איש־איש וסיעתו; חדל ונמחה ההוי של חלוקי דעות, של וכוחים מעמיקים, ואפילו בעולם הספרות משתלט והולך הוי של “מנהיגים” בזכות יד־חזקה ובתוקף של “כזה ראה וקדש”; ואם אלה פני העובדה, הרי אפשר, שאין תרופה לתופעה חולנית זו במחיצתנו, אלא משתמצא תרופה לכל מערכות חיינו הטרופים שבתקופתנו; והלואי ולא יראו בהרהורי האלגיים כאן אנכרוניזם, אלא פשוט מעין בדק מוסכמות אישיות על פרשת ימים ונסיונות.

א

ספר אנגלי בשם “אלף־בית של הבקורת”, שקראתיו בימים האחרונים, חִזק בי את ההרגשה־המחשבה כי לטובת הספרות ולתועלת הקוראים וגם למען עצמו, הכרח הוא, שהמבקר יזועזע מזמן לזמן בבטחונו, הנעשה הרגל־כטבע, שהוא בעל מפתח להבנת מעלות יצירה טובה ולהשגת המגרעות בחבור נפסד בשדה האמנות, וכל מה שהוא כותב ־ ברור וקבוע אצלו, ועל־כן מי שאינו מקבל דעתו, כמוהו כפוגע־במלכות, רחמנא לצלן; ויותר מזה, – גם את אמנותם של הקוראים בכל־יכלתם של המבקרים – חובה להחליש מפרק לפרק, כדי להגביר אצלם את כוח הבחינה־העצמית, עד למדרגה החשובה ביותר: – לקרוא דברי בקורת ולהנות מהם אף־על־פי שאין הם תמימים עם הדעה המובעת, ולהפך – לסלוד ממאמר “הערכה” אף־על־פי שדעתם כדעת הכותב: ומה יש בספר הנ"ל המחזק, כאמור, את הלך־מחשבה זה? הלא היא הרצאת העובדה, בדרך של נתוח הגיוני שנון, כי מאז אפלטון ואריסטו – לא חדשה הבקורת אלא מעט מאד בעיקרו של הענין: והאם לא ראוי לנו שנצא ששים ושמחים לקראת חולשת־דעת, שעובדה זו מטילה עלינו? אל נא נתרברב עוד כל־כך דברינו נאמרו כבר, לפני אלפי שנים, על־ידי הוגי־דעות גדולים ואנו איננו אלא חוזרים עליהם!

אפלטון, ראשון למבקרי־ספרות בעולם נקט כלל של הערכה ריאליסטית (מרכסיסטית, לפני מרכס), העמיד את היצירה על התועלת החברתית ובתקפה פסל את חשיבות שיריו של הומירוס, את הליריקה של פינדר, ואת מחזותיהם האמנותיים להפליא של בני־אתונה המפורסמים; אחריו בא אריסטו וחלק על דעתו, נקט כלל של בקורת אסתטית (“אמנות לשם אמנות”, לפני טביעת הסיסמה הזאת) ובכוחה החזיר עטרת המשקל והחשיבות לשירים ולמחזות שפסל אפלטון; אהה, מה טוב היה אלו נתאפשר לעשות בכשוף ולהביא לנגד עינינו, המבקרים, בשעת־כתיבה, בחינת, “מנא, מנא תקל ופרסין”, את הכתובת: “זכור, כבר קדמוך אפלטון ואריסטו!” כמו שטוב היה, כמובן, להביא לעיניו של מספר את הזכור, כי כבר היה מי שכתב פרוזה ממדרגת פרק ראשון של “איוב”, ולעיניו של משורר, שיש בעולם “שיר השירים”; ואל נא יטעה מישהו ויסבור, שאיני מוקיר, חלילה, את הבטחון־העצמי כיסוד מן היסודות האנושיים במעשהו של היוצר, אלא שבטחון זה צריך, לדעתי, שיהא לאחר הידיעה־ההכרה כהנ“ל; אי־אפשר שמבקר, ככל יוצר, יהא מבטל־עצמו, אבל בה־במדה ובה בשעה אף לא יתכן שיהא כותב בלי סיועו של מצרף־תמיד; שמא מה שאני אומר אינו אלא מצות־מבקרים מלומדה? ואין הכונה שכל המעריך הערכות יהא דוקא קולומבוס מגלה־אמריקה כל יום, כי אם פשוט: שיהא מנער כל שהוא מקרי וזמני בדעתו, כל שאינו מטעמו העמוק, מדם נפשו, אפילו טעם זה נתגבש על־ידי מורים שונים, נצטרף ונתחשל גם ע”י השפעות גדולות וקטנות; דעה עצמית היא גם הדעה שאיש קנה לעצמו, אבל בשום אופן לא זו השאולה, היום מן האחד ומחר מן השני.

ב

“מאז אפלטון ואריסטו – לא חדשה הבקורת אלא מעט” נאמר לעיל, וחבל מאד אם מישהו מקוראי דברים אלה יקל את דעתו ויזלזל בערכו של ה“מעט” הזה, כי על־ידי כך יוכיח רק, שלא עמד על טיב התפתחותה הרוחנית של האנושות, שאין אצלה פסיעות גסות, אלא דקות מן הדק; והלא זהו ההבדל המהותי שבין התקדמות הנכסים החמריים של האדם בעולמנו לבין נכסיו הרוחניים; “כל ה”מכונות" שמימי הומירוס, החקלאיות והתעשיתיות, אין להן כל ערך שהוא, מלבד היסטוריוגרפי, ואלו השירים של הומירוס ואפילו של קודמים לו – כוחם יפה וערכם מלא עד סוף הימים, ויותר מזה: – אי־אפשר לנו בלעדיהם, בלי עיון בהם, בלי ההנאות מהם; בדרך יצירתו, של דנטה ובמלאכת־מחשבת יש ניואנסות נוספות על מה שאנו מוצאים בשירת הומירוס, אבל מי זה יקום ויקבע, כי יש כאן התקדמות כמדת ההתקדמות שיש בין כשרם של כלים בדורו של הגאון היוני לבין דורו של הגאון האיטלקי? ומחברו של הספר הנ“ל, “אלף־בית של הבקורת”, בזיל וורספולד, אינו מוצא פסיעה דקה נוספת בדרכי הבקורת בעולם מאז אפלטון ואריסטו אלא עם הופעת המבקר האנגלי יוסף אדיסון אשר במאה הי”ז, ולא חשוב הדבר אם וורספולד דולג על איזה מבקר חשוב במשך הדורות (ואנו לא להתוכח עמו על פרטים קטנים כונתנו) – אבל שעה שהוא מראה לנו שאדיסון זה, שהוא גדול בעיניו, חִדש רק דבר קטן, המשיך והוסיף כעין קוצו־של־יוד בלבד לדרך הבקורת של אריסטו, – אבל כמה משקל, כמה מן המכריע יש בניואנסה זו, שנתגלתה במסת־הבקורת הגדולה שלו על יצירתו של מילטון, “גן־עדן האבוד” ובמאמר ההלכה שלו “מסה על ההנאות מן הדמיון”; איזה נתוח מחכים, באיזה כוח מקסים הוא פוקח עינים לראות ולדעת מה זה דמיון ומה עצום תפקידו במסכת היצירה האמנותית; וכל תורתו הבקרתית של אדיסון נתנת לאחר־כך במשפט אחד: “הכשרון להפעיל את הדמיון כמוהו כחיים עצמם והוא השכלול האחרון של השירה”; ולאחר אדיסון הוא מביא עוד שני מבקרים שהוסיפו כל אחד קו או בן־קו לבקרתו של אפלטון או של אריסטו, אם בלכתו אחרי האחד מהם, או במזגו את שניהם לחטיבה אחת, – הלא הם הגרמני לסינג ב“לאוקואון” (נתפרסם ב־1766) והצרפתי – ויקטור דה־קוזין בספרו “על האמת, על היופי ועל הטוב” (יצא בשנת 1853); אכן, נעים הוא לעין בספר “אלף־בית” כזה, המכוון באמת להמונים (לפי נוסח הרצאתו ולפי הוצאתו הזולה), שהוא מחנכם להשקפה מחכימה כזאת, ונותן בידם קנה־מדה, הראוי לעם תרבותי גדול.

ג

האם אחטא בגבוב דברים אם אצרף בהזדמנות זו פרק נוסף על ענין, שכבר נגעתי בו פעם: – האם אין בבקורת משהו מיסודו של טפיל, החי ומתהדר בחייו על חשבון זולתו? לאחר ימים מצאתי שהמשורר האנגלי וורדוורס עונה על שאלה זו בחיוב, אלא שאת דעתו זו הביע לא בשיר, כפי שצריך היה אלו בקש להיות מסקני עד הסוף, אלא דוקא במסה הבקרתית המפורסמת שלו “הקדמה” לספר שיריו, מסה שהיתה לכעין מאורע ספרותי־היסטורי בתולדות הספרות באנגליה ואפילו מחוצה לה; שנים מעטות לאחר זה שאל וענה בבת־אחת מתיא ארנולד, הוא עצמו משורר גדול ומבקר בעל שעור קומה: “האם נכון הדבר שהבקורת, כלשעצמה, היא מעשה חבלה וגרימת היזק; האם נכון שהזמן שמקדישים לכתיבת הערכות על יצירות הזולת מוטב להקדישו לחבורים מקוריים, מאיזו מין שהוא? האם נכון כי ג’ונסון היה מיטיב לעשות אלו כתב יותר חבורים ממינם של “אירן” במקום “חיי משוררים” שלו? והאם נכון שוודוורס היה מיטיב אלו שר סונטות־קוהלת שלו במקום כתיב ה”הקדמה" המזהירה שלו, רבת הבקורת על יצירות הזולת? וורדוורס עצמו היה מבקר גדול, ויש להצטער מאד שלא המשיך במעשה הבקורת: גתה היה אחד המבקרים הגדולים ביותר ואנו מאושרים שהניח אחריו דברי־בקורת חשובים; ובהמשך הדברים מוכיח ארנולד בכוח הסברה עצום את חשיבות של הבקורת, לא רק מבחינת התועלת לקורא, אלא דוקא מבחינת האוירה הנוצרת בספרות, שבלעדיה לא היו המשוררים שרים והמספרים לא היו מספרים; וראוי שנביא כאן קטע אחד ממסתו זאת: “גם בירון וגם גתה היו להם כוחות־יצירה גדולים, אלא שגתה נזון על־ידי מאמץ־בקרתי גדול שהקדים והכין לפניו את הכלים והחמרים, ואלו לבירון לא היה דבר זה”; וארוכים הדברים ומענינים ומבחינות רבות כדאי לשוב ולדון בהם בהרחבה.

א

פרופסור לספרות באחת מן המכללות האנגליות, י. ו ה. אֶטקינס, חִבר ספר מקיף, בן כמה כרכים, בתולדות הבקורת הספרותית באנגליה, מראשיתה ועד היום הזה. דעה מקובלת היא, כי ראשיתה של הבקורת במדינה זו חלה בימי הרנסנס של המאה הט“ז, וההיסטוריון הנ”ל מבקש להוכיח שאין הלכה זו הולמת את הענין למעשה כי על כן עוד במאה השביעית אתה מוצא גלויים ספרותיים כאלה שהתואר בקורת הולם אותם בהחלט. ומכאן ואילך, בכרך בן 200 עמודים, הוא מונה, בדרך של הרצאה מלומדת נרחבה, כמה וכמה עובדות מענינות, פרש כך וכך שמות של אישים שקבעו הלכות בעניני ספרות אנגלית, אם כי לא כדרך שעושים זאת מבקרים שמקצועם היום מוגדר ומותחם, כביכול ואמנם, – צודק המחבר בהשקפתו על טיבה של בקורת וטעמיה לא רק לגבי ספרות אומתו, אלא בדרך כלל, וראוי שאף אנו נקנה אותה לגבי הספרות העברית בבואנו לחקור את תולדות הבקורת שלנו, שאם לא כן נחטא לאמת, ותהא תרבותנו מתקפחת במדה רבה מאד, שעה שהננו מצמצמים את מושג הבקורת וקובעים, בתוקף הצמצום הזה, שראשיתה בתוכנו היא – מקרוב מאד, בכל אופן לא לפני המאה הי"ט; כי איך נקדם פני אשמה קשה בלקוי חוש הבקורת שאצלנו, והאיך ננמק את עצם האפשרות הזאת, שדורות על דורות לא היה כלל צורך ליצירה העברית לכל סוגיה במעשה בקורת?

ב

אכן זאת לדעת: – בשום פנים ואופן אין הבקורת סוג מאוחר של הספרות בעולם, שכן הוא כרוך בה מלכתחלה, ממש כמו בחינת־החשבון כרוכה מלכתחלה בכל פעולת־חשבון שהיא; ועל כן אין רואה את הבקורת כגלוי “נוסף” לספרות וכאלו משרת אותה, אלא מי שאינו מבין למהות, לרוח המחיה אותה; עם היצירה הספרותית הראשונה, זו שאנו מציגים אותה כאמנותית, – נוצרה בכוח, אם לא בפועל, גם הבחינה הבקרתית שלה, אם תרצה לומר – על ידי אותו יוצר־אמן עצמו; ולא לאמרה בעולם התכון החכם שאמר: “מי שאין עמו כח בקורת אין בו כל כח אמנותי שהוא”. והדבר הגיוני ואמתי לחלוטין; גם אם אנו מיחסים ערך גדול ככל הראוי להשראה רוחנית ולכשרון־מלידה, הרי בדוק ומנוסה, כי היצירה מחיבת עמל ממושך, יכולת נתוח מצד השכל לדעת מה לקרב ומה לרחק ממה שהעט מעלה ראשונה על הניר, כלומר – היוצר נזקק לחוש בקרתי לגבי עצמו וחבורו, אם פיוטי, אם פרוזאי, אם עיוני וכו'; נמצא, איפוא, שכל האומר “יצירה אמנותית” אומר בה־בשעה וממילא גם “בקורת”, ואין העיקר משתנה על ידי כך, שזו היא עוד בכח בלבד או כבר גם בפועל; ואם כן הדבר, הרי לא יתכן שתולדותיה של הבקורת בלשון מן הלשונות תהיה מאוחרת מתולדותיה של הספרות באותה לשון; ואם יש ומצב כזה אינו נראה לעינינו כדבר הגלוי, – מחובתו של היסטוריון משכיל ומבין לדרוש ולחקור לסבות מסתירות ולמצוא מה צורה ולבוש לבשה הבקורת בזמן מן הזמנים, ואין ספק כי יעלה בחקירותיו עובדות חשובות ומענינות מאד בנושא הנדון.

ג

וכל המעין בעובדותיה של הספרות העברית בגלגוליה השונים במשך תקופות רבות וזמנים ממושכים – ודאי שיגיע לכלל חדות גלוי הבקורת החבויה בתוך אותו תואר כפול, מקורי ורווח בישראל וידוע בשם – “הסכמות” ו“השגות”, אכן, אין ברצוננו להתעלם מזה, שניערו את ה“הסכמה” מטעמה הטוב הראשון ועשוה כמין “קמיע” וכמעשה של שיגרה; ואף על פי כן – ודאי הדבר, כי מלכתחלה היתה הכונה לדברי הערכה של חכם ובקי, של למדן ובעל טעם טוב, בוחן לבבות ומבין בכתיבה, ואת חות דעתו בקשו מראש, שאם לא כן פסול היה הכתב מלכתחלה ולא כדאי לעמול בהוצאתו לאור; ואלו ה“השגות” היו לכל הדעות סוג של בקורת, אם כי בעיקר של יצירות בשטח העיון וההלכה אבל כל הבודק ומנתח ימצא במקרים לא מעטים דברי חיוב ושלילה הנוגעים לנסוח הדעות וההלכות, והצעת תקונים בצרופי לשון ובסגנון; וכן הדבר גם בנדון הספרים שמספרם לגיון והמכונים בשם “ביאור” או “חדושים”; הנה כי כן אין כל ספק בלבנו, שלא רק בספרים הרבים של הרבנים־המשיגים, או המסכימים, המבארים והמחדשים, נמצא לא מעטים שראוי לצרפם לסוג הבקורת בעלת המשקל, אלא עד לימי תקופת ספרד כדאי לנו לחזור ולבחון את הדברים מן הבחינה הנדונה, כי גם שם צפוי לנו שלל רב ואפשר לאסוף ולצרף פרקי בקורת למופת בין דבריהם של דונש בן לברט ומנחם בן סרוק (הה, זה הפולמוס הפיוטי־בקרתי שביניהם!), של ר' אברהם אבן־עזרא, של שלמה אבן־גבירול ור' שמואל הנגיד. ולא כל שכן של ר' משה אבן־עזרא (בספרו הערבי “שירת ישראל”); פעם היה זה “וכוח” ידידותי, פעם “פולמוס חריף”, בשלישית – כעין “הערות בשולים”, לפעמים בצורת אגרת, לפעמים בדרך שיר וחרוז, ולבסוף גם עד לממדים של ספרי הערכה לחיוב ושלילה הגיעו; אם בפרושים לכתבי הקודש, אם בשאלות של דיוק הלשון, אם בעניני מצוות וחוקים חברתיים; אבל תמיד היה זה מיסודה של בקורת, לפי מושגי זמננו אנו, ואלו לדידם היו לכך תארים מתארים שונים, כשם שגם שאר סוגי הספרות היו להם תארים אחרים; הן גם התאר “פרוזה” לא היה ידוע אז, ושיר אלגי – נקרא תמיד “קינה”, והשיר הלירי כוּנה פעם בשם “שיר הגיון” וכדומה; וראוי, מאד ראוי, שיקום אחד בקי ומבחין שבתוכנו, שישים על שכמו את העול הגדול ומרבה־השכר הזה של חבור תולדות הבקורת העברית, ולאו דוקא מן הזמן אשר “מתחת לאף”' אלא מאז, מאז התחילה ספרות עברית בכלל, שהיא בלי ספק, התחלה גם לסוג הבקורת שבתוכה.

וגם זאת דורשים אצלנו מן המבקר: “שלמות”. ה“נתוח” צריך שיהיה מלא, מקיף – מוכיח את המעלות וגם את המגרעות. המבקר נראה לבעלי הסברה הזאת כמין איש מדע, והשמושי דוקא. ניטרלי וקר כאיזמל המנתח בשר מת. ע“י כלים ממשיים, מכשירים קרים, או באמצעות מיני חמרים כימיים, הנתונים למיון, לסגול, הכל לפי הבקיאות והנסיון, כביכול. לכגון דא קוראים “אוביקטיביות” צרופה בבקורת. האמנם כל כך ניטרלית היא הבקורת, כל כך מחוסרת חושים חיים וחמים? מעונין אני לדעת, מה היו הללו אומרים, דרך משל, על מין מבקר כמו לב שסטוב? חוששני מאד, כי על פי הסכימה הנ”ל אין שום אפשרות כלל לתת לו זכות אזרח של “מבקר”. אדם המבקר את כתבי דוסטויבסקי, למשל, לא מבחינת ההסכמה והחיוב ולא בדרך הנתוח הניטרלי, אלא מנקות־מוצא “מוזרה” מאד: עד כמה קרוב רעיונו ודרך חשיבתו לשל פלוטין או כדומה לזה, אדם הקורא את כתבי דוסטויבסקי ושומע לגבוריו שמיעה של idee fixe אחת, ואינו מצין כמעט חסרונות, אף על פי שיודע הוא וגם אומר שיש בו הרבה חסרונות – כלום מבקר הוא לפי הנוסחה המקובלת? או ר. מ. רילקה כשהוא מבקר את יצירות רודין: אין זכר לצללים – והכל רק אור, אור. והלא כל “מבקר” בימינו יודע ש“גם לשמש יש כתמים”. אלא שיש מבקרים אחרים, והם אומרים – לא בשמש אני מבקש כתמים, ולא כתמים אני מבקש בשמש, כי אם רק אותה, את השמש, אותה בלבד! וכך הלא כותב גם גונדולף על גיאורגה. ולהפך: הנה בא טולסטוי ורואה בשקספיר רק חסרונות. והרי הוא ידע, בלי ספק, גם את מעלותיו. וכי לא רבו, רבו עד מאד מבקרי־אמת, מבקרים “לא אוביקטיביים”, הכותבים בשלילה מוחלטת על סופרים הידועים לבעלי חיוב מוחלט, בצדק או שלא בצדק לפי הרגשתם האנוכית – רק בצדק. וזכרו נא את ד. פרישמן אצלנו. הרי מיום שמת לא חדלתם להרימו על נס. בשל מה? האם בשל הרכרוכיות שלא היתה בו – או משום “חוצפתו” הבלתי ניטרלית שהיתה בו? כי רק פחדנות וקטנות־מוחין היא לקבוע תפריט לבקורת: כך וכך שלילה כך וכך חיוב. ורק טענת הבל היא הטענה: “אם רק חיבת, – סמן שלא מצאת שלילה, ואין אתה ראוי לאצטלא של מבקר”, וכן גם הנמוקים להפך, שגם מסקנתם היא כך.

והרי לא כן הוא. לגמרי לא כן. הרואה האמתי רואה את הכל ומתעלם מן הבלתי חשוב לו. המחיב רואה גם את השלילה, אך הוא “מתעלם” ממנה, כהתעלם מכתמים בשמש, כי לא הכתמים הם איעקר של גברת המזלות הזאת. הרי הפתגם הזה על כתמי השמש מסקנתו הפוכה היא: מכיון שהעולם נברא כך שגם לשמש יש כתמים – הרי העיקר הוא לחפש את השמשיות ולשנוא את העדרה. אין אדם מוכרח לתת ציון מחיב ושובר של שלילה בצדו. לא יגיד אדם ליקירו: עיניך יפות להפליא, אלא ש… צפורן בוהן רגלך השמאלית עקומה קצת! לא להישיר את הצפורן הוא בא. כי שמא לוית חן היא עקמומיות זו, תוספת והשלמה ליופי הכללי, מעין כתם בשמש – אלא הוא בא להשתפך בשיר־בקורת על היופי שנהנה ממנו – ותו לא. וכן גם להפך. לא איכפת לי כלל אם יש גם קב אחד של חן בדבר שמעיקרו ובכללו ובמהותו פסול ומושחת מראה הוא. הבקורת אינה “נתוח”, הביקורת אינה “משפט” – הבקורת היא שיר מזמור של אהבה למבוקר או שיר זעם ובטול המבוקר.

משום שהבקורת היוצאת אינה משלימה ולא תשלים לעולם עם מטת־סדום, כמו שהשיר והספור אינם משלימים עמה. כמו שבכלל אין השלמה והכנעה לתחומים במקום שיש יצירה.

א

העם היהודי ויצירתו הספרותית, מן העתיקה ביותר ועד ימינו אלה, אינם חסרים כמובן, יסודות תיאטרליים, ושמא מצויים הללו אפילו במדה גדולה יותר מאשר אצל עמים עתיקים אחרים; אלא מה? יש הבדל מהותי בינם לבינינו, – כי התיאטרליות שלנו התכונה להשפיע, לקנות את הלב, ואלו שלהם – התכונה לשעשע; כלומר: – בשעה שאצלם היתה מלכתחלה במת־ישחק, היתה זו אצלנו – במת־יצעק; האם יפלא, אפוא, שהעם העברי לא ידע את התיאטרון ואף התרחק מד' אמותיו, אם כל שמחה־בצבור, מה גם מאורגנת, היתה אצלו בחינת קלות־ראש, ויותר מזה – כאלו צורה מצורות עבודת־האלילים; הנה כי כן הננו עדים לעובדה פרדוכסלית ממש: – העם שהוא, אולי, התיאטרלי ביותר, שכל הויתו ההיסטורית היא הויה דרמתית, טרגית וגם טרגית־קומית, החל מהופעתם של הנביאים ודרכי נבואתם בארץ הקודש ועד לתנועות המשיחיות וכל הסובב אותן בגלות, – העם הזה דוקא הדיר עצמו מן התיאטרון כגלוי אמנותי לשמו; וצאו נא וראו עד כמה תקפה עלינו מורשת היחס לשחקנות באיזו צורה שלא תהיה, גם טרגית שבטרגית שאפילו ספר איוב שכל בנינו בנין מחזה הוא – עם תאור של תמונות על פרוטיהן, עם מונולוגים ודיאלוגים, עם פרגוד ואחורי־פרגוד, עם פתיחה ועם סיום, ההולמים דוקא את המחזה, ואעפי"כ – לא העלה שום איש על דעתו סברה אפיקורסית מפורשת, כי זוהי דרמה עברית ראשונה, אם כי נתן לכך גם פתחון־פה מצד חכמים עתיקים אשר אמרו, כי איוב לא היה ולא נברא, אלא משל היה; אכן, אין צורך להוכיח עכשיו כי קורות ישראל בדורות אחרונים, על התמורות שחלו בנו לגבי כמה וכמה גלויים שבתרבות ואמנות, שנו אותנו גם בנקודה זו וכמעט שאין מפקפק עוד מאיזו בחינה שהיא, בהתר המלא שאומתנו מתירה לעצמה להשתעשע ולשעשע, אם בצורה של אספורט ואם בדרך של יצירת תיאטרון עברי; ואם כי הושגו כמה וכמה השגים תיאטרליים חשובים, – עדין אנו עומדים בנדון זה, במובן של זמן ונסיון, בראשית המפנה והננו צועדים צעדים מגששים ומהוססים, – אבל הן נתן לשער, כי קרקע זו, משום שבתולה היא, תהיה בזמן לא רחוק ביותר, מן הפוריות ביותר והפורחות בהוד ובכוח, מטעמים המובנים מאליהם: עדין מתרגמים מחזות לועזיים, עוד מעבדים את הרוח הנכרית ומתאמצים להלבישה לבוש עברי, – אבל כל מי שחוש נחושים בריא לו – הנו רואה וצופה כבר את הממשמש ובא עלינו; וזכות גדולה ללהקות התיאטרליות שלנו, שהקדימו ועלו על הבמה והן מעלות בעצם קיומן העקבי והנלהב את לידתו של המחזה, מכות על ראשו של מחבר־המחזה ומצוות עליו: גדל! ממילא הן המחיבות, והן המחנכות גם את עליתו של המבקר אותן, את המבקר התיאטרלי העברי.

ב

ההגיון אומר, כי הבקורת התיאטרלית מורכבת פי כמה וכמה מן הבקורת הספרותית, – פשוט משום שהתיאטרון עצמו הנו יצירה אנושית מורכבת ביותר, שמא אפילו למעלה מן התזמורת המוסיקלית; המבקר התיאטרלי חיב לדעת ולהבין לרוחם וטעמם של כל הגורמים השונים המתמזגים ליצירה תיאטרלית, אבל ממש כך הנו חיב לשכוח את כלם כאחד, כהויות עצמאיות, אל מול פני ההצגה התיאטרלית, שאינה ראויה לשמה זה אלא אם היא מהתכת, כאותו כוּר־איתנים, את כל החלקים השונים עד שלא נודע כי באו אל קרבה; תיאטרון אינו בשום פנים – דרמטורג בתוספת במאי, בתוספת שחקנים, בתוספת מוסיקאים, בתוספת תפאורת, אלא קודם־כל ובעיקר העיקרים התיאטרון הוא – משחק, וליתר בהירות אפשר לומר – תיאטרליות; ואם אין עיקר זה טבוע על פני כל הצגה, אם אין תכונה זאת אופפת את כל המעשה וכובשת את הצופים וביניהם את המבקר – אין צורך עוד לשוב ולבחון את החלקים, לדעת מה טיבו של המחזה, מה טעמו של הבמאי ומה חשיבותו של כל שחקן ושחקן לחוד; כלומר: – לאחר שההצגה היא תיאטרלית באמת, רק אז כדאי לחזור ולבחון את המחזה הכתוב, כדי להוכיח שגם האינטרפרטציה החדשה הזאת אמנם שמורה בו ותתכן, אם אפילו הדרמטורג, אולי, לא העלה על דעתו אפשרות כזאת; האם לא זהו הטעם שבעובדה המופלאה כל פעם, שהננו מעלים על נס נגונו של פלוני הכנר ושל פלוני הפסנתרן ורואים אותם כראות יוצרים ראשונים, ולא כיוצרי־משנה, אם כי אינם אלא מעלים באזנינו צלילים מצויים ועומדים בתוך הקומפוזיציה המוסיקלית שהם מנגנים? הוה אומר, – הכל מודים ויודעים כי האינטרפרטציה במוסיקה –יצירה היא ככל היצירות; והמבקר התיאטרלי אינו אלא זה שיש עמו הכרה ברורה בתכלית, כי האינטרפרטציה בתיאטרון – יצירה היא, המצווה להשכיח תחלה לחלוטין את היצירות שהיא מפרשת ואת אלו שהיא מצרפת כלווי לעצמה; וכי מי עוד כמונו היהודים, בני עמו של רש"י ור' אברהם אבן עזרא, מסוגלים להשיג ולהבין, כי אפילו בספרות יש ואינטרפרטטור משקלו וערכו כיוצר, כל שכן לגבי אמנות שכל עצמה אינטרפרטציה.

ג

יש אומרים, שהתיאטרון יצירה חיה היא, שלא כספרות, שאינה חיה אלא בדמיון ובהפשטה; מכאן מסיקים האומרים הנ"ל – לא יתכן שבקרתה של זו תהיה דומה לבקרתה של זו; ואם כי ברור הדבר, שלעולם לא יראה המבקר הספרותי האמתי את היצירה הספרותית, אפילו של מחבר שמת לפני דורות רבים, כראות הויה שאינה־חיה, – אין להתכחש, כמובן, שיש ויש איזה הבדל שהוא בין השתים, ומסתבר שגם הבדל זה יש בו משום גורם משפיע על דברי הבקורת וטעמה, אולם ספק גדול אם זוהי נקודה המקשה דוקא, אדרבא – השכל הישר אומר, כי יש בכך מן ההקלה; מראה התנועה על התהוותה מא' עד ת‘, מִשמע הקול משלבו המתחיל ועד סיומו, דוקא על החלקים שהשחקן היה רוצה למחקם ואינו יכול לעשות זאת, כמו שמוחק הסופר ואינו משאיר כל זכר למחוק במה שהעמיד במקום זה, – האין בכך משום סיוע בלתי־שכיח להשגת הכח היוצר אשר בשחקן ובמשחקו? השלמות הבלתי־מפוקפקת שהמבקר מוצא ביצירה ספרותית מחיבת אותו, בלי כל ספק, לתאר לעצמו בדרך הדמיון וההשערה בלבד את המהלך שבו עבר האמן עד הגיעו לנקודה הסופית, ואלו השגו הגדול והשלם ביותר של השחקן מקפל בתוכו מניה־וביה את כל מהלכו, ונמצא שהמבקר התיאטרלי רואה לפניו לא רק את הפרי בלבד, אלא גם את צמיחתו עצמה, אף אם נניח שהשחקן האמן אינו בא אל הבמה בחינת “לוח חלק”, כי בכל־זאת הוא כל פעם מחדש, במדה זו או אחרת, כעין “לוח חלק”, התלוי בשעור זה או אחר בכושר השעה, במצב הבריאות, באוירת הצופים וכדו’; בשביל המבקר המבחין, בעל הנפש ובעל הבינה – כל אלה גורמים מקילים את מלאכתו ולא מקשים אותה עליו; כאבל העיקר הוא לא בזה שבקורת תיאטרלית קלה יותר או קשה יותר מן הבקורת הספרותית, אלא שהיא שונה ממנה, כמעט תכלית שנוי, והוא שרצינו לצין.

ד

אכן, אמרנו לעיל שעיקרה של הבקורת התיאטרלית היא ההצגה כשלמות מורכבת מכל גורמיה השונים, ואעפי"כ יש צורך לומר, שאין לעשות דבר זה כמין שיגרה אשר אי־אפשר לחרוג ממנה, אלא אדרבא – חובה אמנותית גדולה היא להרחיב את התחומים, להרבות בצורות של בקורת; דרך משל, – מדוע לא יתעורר מבקר תיאטרלי לכתוב מסה מיוחדת ומקיפה על במאי פלוני או אלמוני, לאחר שביֵם כמה וכמה מחזות, לנתח את דרכי מלאכתו, לצין את השקפת־עולמו, על מעלותיה וחסרונותיה, כמובן, ולהעריכו כאישיות נוצרת נפרדת ועצמאית, כדרך שעושים לגבי סופר אמן? ומובן שדבר זה יהיה בו מן הענין גם לגבי שחקן פלמוני או שחקנית אלמונית, להראותם לנו על כל גלגוליהם בתפקידים שונים, רחוקים וקרובים; איזה עושר של עובדות, איזה צבעוניות של מסוות שמורים לכותב מסות על במאים, שחקנים וציָרים בתיאטרון! כמה וכמה דוגמאות לכך יש למצוא אצל אומות אחרות, אלא שגם שם הן מעטות מאד, ושמא באמת יבוא המבקר התיאטרלי ויגדיל בכוון זה, יצליח ויוכיח את הפלא הזה שבהופעת איש התיאטרון, שמצד אחד אי־אפשר לו בלי האנסמבל, והריהו כמין בורג בלבד במכונה אמנותית גדולה, ומצד שני – בכל־זאת פרט ויחיד בעל אופי ובעל פרצוף משלו.

א

אם לא בעולמה של היצירה כשלעצמה, הרי בכל אופן בעולמם של המושגים על היצירה – אתה מוצא מעין סולם של מעלות ומורדות, בלי דעת מדוע ובשלמה כן הדבר: יתכן, שגם מי שאזנו אינה מבחינה בהבדלים שבין הצלילים, יהיה קובע, כי המוסיקה נעלה על שאר סוגי היצירה; כמו־כן לא יהין שום איש מן־הישוב להנמיך, חס־ושלום, את קרנה של הפואסיה ולהגביה לעומתה את קרן הפרוזה, או אפילו להעמיד את שתיהן בדרגה שוה; ומה בדבר הבקורת? – בכל תולדות הספרות שבעולם ידוע המקרה הנדיר כל־כך שקם מבקר, – הצרפתי בואלו (במאה הי"ז) – ו“העיז” לא רק לזהות את מלאכת הבקורת שלו עם שירה, אלא עוד הגדיל עשות, כי את עיקרי הלכותיו בפיוט וגם כמה וכמה ממסותיו האנליטיות על יוצרי ספרות בדורו ובדורות קודמים, כתב בחרוזים: והאם לא מענין ומאלף הדבר, כי האיש הזה אשר רובי דעותיו ותורותיו נתקבלו והיו לנכסי צאן ברזל במלכות הרוח בכל אירופה שבזמנו והכל ראו אותו בחינת פוסק־אחרון בעניני טעם, האיש אשר מאות על מאות ממשפטיו בשיריו הבקרתיים הפכו והיו לאמרות, השגורות על כל פה דובר צרפתית רווית תרבות, – קים ועומד עד היום הזה כאחד ממניחי־היסודות לבקורת הגדולה, אבל מוסח־מן־הדעת וכמעט נשכח בתור משורר־מבקר; נמצא, איפוא, כי רצון ללא־חת הוא מאת שר היצירה הספרותית, כי הבקורת, אפילו המופלגת במעלות ממעלות טובות לא תהיה מעמידה עצמה במעמדה של שירה צרופה; ושומה עלינו כך לראות ולקדש: – הערכים ביצירה, דרגתם מלמעלה למטה, הם כדלקמן: א) מוסיקה, ב) שירה, ג) ספור, ד) בקורת; ועל־כן שוב טבעי ומוסבר הוא, שהמפליג בשבחו של משורר מוצא בו מדה יפה של מוסיקה, המהלל את המספר – מונה בו מעלות של שירה, ואין הלל גדול למבקר מאשר לומר כי מאמר־ההערכה שלו נקרא כמו… רומן; ואלו משבחים בכוון הפוך – ישמרנו האל ויצילנו!

כאלה הם ציוני היחס שבין סוגי היצירה השונים – בעיני הקהל הרחב, ומה הם בעיני היוצרים עצמם? שלא מדעת – סברתם, בלי־ספק, כסברת הכלל, אולם “מדעת” – הרי כולם, מלבד המוסיקאי, כמובן, – בזים הנם לדרוג פשטני זה ומבקשים להוכיח כי כבכל הסולמות כן גם בסולם זה נתן בידינו להפכו ולשוב ולהפכו וכל דבר לא ישתנה בו; והאמת לאמתה היכן היא? – מצויה ממש באמצע; כלומר: – כאלה כן אלה צודקים, אבל לא עד תכלית דוקא; דעת הקהל בחכמתה הרבה, הסמויה מן העין, תפסה קצה אחד של העיקר והחליטה שתפסתו כולו, והיוצרים גם הם בחוש נשגב של שמירה עצמית, למען היצירה, תפסו את הקצה השני, וגם הם רואים חלק אחד מן השלם כשלם כולו; כי איככה, דרך משל, יתכן הדבר שתהיה תהום פעורה בין השפלת־הרבים, שהבקורת בראשית מגמתה ובאחריתה – שמושית היא, באותו מובן של פחיתות הנודע למוּשג של “מדע שמושי” לעומת אותו מושג בר־יוחסין של מדע לשמו, לבין השקפת־היחידים, של המבקרים עצמם, שהבקורת אמנות־לשמה היא, ענף מענפי הפילוסופיה, ויש בה גם שירה, ואפילו את יסודה של המוסיקה המהוללת אינה חסרה, ואלו השמושיות, המיוחסת לה, אינה מגופו של סוג־יצירה זה, אלא כמין תוצאת־לואי בלבד; ואם יש בך הכוח הנפלא הזה לשוב ועוד הפעם לשוב ולבחון דעה, ולא לתת לה להתחמק ולהתעלם מנתוחים חדשים, מנסיונות ה“מערערים” אותה, כי עתה על כרחך עליך לצאת – לא לגשר בעצמך גשר מלאכותי על פני התהום שבין ההשקפות על הבקורת, אלא בפרוש מפורש – לחפש ולמצוא את הגשר המצוי, אבל כמוס מן העין הבלתי מכוונת למציאותו.

ב

קהל־הקוראים הרחב (ולו גם תשימו מושג זה במרכאות, לא תשנו בו מאומה) סבור שהמבקר הוא מורה, מחנך, פרשן, – וחלילה לכם לזלזל בסברה זו, או במשאלה זאת; אולם בתנאי ברור, שאל תזלזלו גם בסברה האחרת, אעפ“י שהיא של מעוט, האומרת כי המבקר אמן הוא, ואין הבדל בינו לבין המשורר והמספר אלא הבדל של נושאים, כי על־כן יוצר פלוני או אלמוני לגבי המבקר הוא ממש ככוכבים וכפרחים אצל המשורר, וכאוהב וכאוהבת למספר, – וכולם כאחד חיבים באותה מדה של אוביקטיביות או סוביקטיביות, אמן אמן לנושאו שלו: הה, מה נרחב הוא הכר המשתרע בתוך קיצוניות כפולה זאת והמיועד לחבוט הדעה של כל מבקר, שאינו עושה מלאכתו מקרה, עד אשר ימצא, במאוחר או במוקדם, את נקודת־העוגן הסופית לעצמותו! ודאי, – כל מבקר ומבקר פותר את השאלה או את השאלות על הכיוון הראשי במעשהו, – לפי אפיו בו, בתוקף כוחותיו השכליים, לפי נטיות הנפש הטבועות בו, וכן בהתאם למדות כשרונו: ואעפי”כ, – לא כל מבקר, כמו שגם לא כל משורר או מספר, הוא ציתן כזה ליכלתו הטבעית ולתכונותיו הראשונות, ואין הוא משלים עם הקו הנוח הזה, לעשות את פעילותו הרוחנית לסבילות דוקא; הנה כי כן, – במקום שהענין נראה לך עגול וחלק כל־כך, שם אתה מוצא את הפרצה הקוראת לחכמה הבוחנת, לשכל הבונה, שאינו נותן לאופי, לנטיות ולכשרון להיות בחינת כלים מושלמים או מכונות משוכללות, אלא הויות חיות, שאינן באות על מנת לנוח על משכבן בשלום, אלא על מנת לעמוד על נפשן תוך כדי פגישה ומגע־ומשא עם הויות חיות אחרות; יצירה – אינה זו שהיא רק נוצרת, אלא זו שגם את עצמה היא יוצרת; וכן הדבר גם עם הבקורת אצל כל מבקר, – היא אינה ראויה לשמה זה, אלא בשעה שהנה מבקרת את עצמה, את כלי קליטתה, את כשרון נתוחה. את שטת מחשבתה, ואת דרכי הערכתה; והרואה בכך “הפכפכנות” או אות לרפיון של דעה, אינו יודע ואינו מבין מעיקרו של הענין דעה עצמית מה היא; כי רק הדעה שאדם קנה רובה ככולה מזולתו ולא מזג אותה עם מדה ראויה להתכבד של עצמיותו – קבועה, “תקיפה” ואינה משתנה, עקשית ועקבית, כלומר: – קפואה ועומדת; ואלו הדעה שהעצמיות דוקא הוא עיקר בה, – מתרחבת, מעמיקה, עולה כפורחת, כלומר: – מתפתחת, משתנה, והעצמיות בחיוניותה שבה לעולם עומדת, וכמוה כאותו גרעין אשר בפרי: שהוא חי, פועל ומפעיל כל זמן שהוא נושא על גבו את הבשר הזה, המרובה פי כמה ממנו ועוד קורם ומקרים קלפה, אם דקה ואם גסה ובהחשפו מאלו, בהעזבו לעצמותו בלבד – ינוס ליחו, יתכוץ, ייבש ויהי לדבר שאין חפץ בו כלשעצמו; ומי בער ולא ידע, לעומת זאת, כי בשר הפרי נעים־טעים הוא וכי קלפתו יפת־תואר היא, כל עוד הם לבושו של גרעין נותן־חיים, ואלו בלעדיו – קיומם עוד רק כהרף־עין בלבד ולאחר כך עולה רקב בהויתם והם כלים וחדלים?

ג

אם לפי יחס הקהל אל דברי הבקורת בימינו, אפשר לומר שאנו שרויים בתוך המשבר, המתבטא בזה, שהכל מתגעגעים לימיו של דוד פרישמן, כלומר לעוז־הרוח שלו, לכוחו המטהר, לאמיצות לבו לשלול בפה־מלא את הראוי לשלילה לפי דעתו, ואפילו היה זה לגבי סופר מקובל ומפורסם עד למדרגת אליל, שאין בודקין אחריו; הה, עליו אפשר היה לסמוך ובהערכתו החיובית קל היה לבטוח, כי על־כן הוכיח לא פעם ולא פעמים, כי לא איש־חלקלקות הוא, לא סתם חכם בעל נמוסין, המחוה קידה לפלוני ומלטף את כתפו של פלמוני, משפיל עיניו בערמה ומעמד פנים כי אינו מרגיש בגלמוני, אלא הכל־בכל נוגע אל לבו ממש, והוא עמל וטורח – לסתור ולהפריך, להוקיע חסרון ולגלות מגרעת, מכבד ומכבד את בית הספרות במטאטא גדול וביד חרוצים; וראו את כונתו הרצינית והטובה, כי הנה לא רק מאמרים ומסות הוא כותב, אלא בפרוש “מכתבים על הספרות”, כדי להגדיל את האינטימיות עם קוראו, להסיר מחיצות ולטול אל החשד, שכאלו הוא מדבר־מגבוה; אצלו להיפך, – אל הסופר המבוקר, או אל היצירה הנערכת, גם אם הם קרובים ללבו הוא מתיחס קודם כל כאל בלתי־מודע וזר, ואלו אל הקורא – אפילו הרחוק ובלתי־ידוע, – כאל רע וידיד; ומי שבקי עוד יותר בספרותנו – ירחיק לכת ויחריד ממנוחתו העולמית את א. א. קובנר, זה שתפס־כמו, כי לא באיזמל עדין אפשר לגשת אל גרפומניה גסה ששלטה בספרותנו, בפרוש – בחלף־השוחטין; אותו רדפו עד חרמה, חרפוהו וגדפוהו במאורגן, ממש למקהלה ולתזמורת התלכדו כל הריקים מכשרון והנבובים מטעם; ומי יודע אם לא הוא הוא, אשר הרגיז והוציא מכליו את מנדלי מוכר־ספרים הצעיר אשר נצטרף לנלהבי הסקילה של מבקר זה, – הוא גם שזעזע את מצפונו הרדום והבריחו מן השלולית המעופשה אל מרחב יה, והאם לא מפחדו של זה – חזר בו מנדלי מו“ס ומצא בקרבו את אותה פוטנציה ענקית שהיתה גנוזה בו וצפויה, חלילה, לכליון; הה, הללו מבקרים הם! מורים ומחנכים ליוצרים כלקוראים, שלא כחבריהם אשר עטיהם נתונים ב… כסיות, שהן שלהם לא הן ולאו שלהם לא לאו. שדעתם עליהם רכה ודבורם רפה; המגלים, כביכול, טפח ומכסים טפחים ועוד יותר מזה; האם לא משום שמלאכה זו קלה ביותר, פרוקת עול לחלוטין, מנוערת מאחריות קשה, – האם לא מפני כן אתה מוצא, שכל שהתחיל כמספר ונכשל, כל שפתח כמשורר ולא היה בו כוח להמשיך, קונה את עולמו ב”בקורת"? וכי לא כאן המפתח לזה שכל־כך הרבה נטולי־שם וחסרי־טעם עטים על מקצוע הרצנזיה? ומי קם והורה, כי טועים ושוגים־מרה הללו בסברתם, שמחמת קצור מצעה ומעוט דבריה של זו אין היא צריכה להרבה כשרון, ומי העמידם על טעותם ולמדם ביד־חכמים חזקה, כי דוקא הרצנזיה מחיבת ידיעה, טעם וכשרון־כתיבה כפולי־שבעה? האם לא דוקא ביצירה המצומצמת, המיקרוסקופית, תבחן האיכות ותוּכח בודאות? כך, או בערך כך, הוא יחסו, המבוטא והבלתי־מבוטא של הקהל אל הבקורת בימינו, והוא המעורר בנו את ההרהור: – שמא משבר עובר על הבקורת העברית בימינו.

ד

הה, האנשים האלה, הלהוטים אחרי המאכלות החריפים, שאין חכּם בא על הנאתו אלא בעזרת המנה הגדושה של המלח והפלפל, החומץ והחרדל; אשר חלת־הסולת כקש על לשונם, ויין הרקח – תפל בפיהם ו“משקה לינוקי־משדים” מכונה הוא על ידם; אלה הדוחים בלעג את הבדלי הטעמים שבין הירקות למיניהם, וששים לטעמם המאוחד לכולם־כאחד הבא מחבית־הכבושין; ולא די להם גם בהנאתם מן החריפות הצובטת, אלא שגם גלוי הנאתם זאת והבטוי לה – בקולניות מרובה, בצלצלי תרועה ובנקישות תוף יעשו פומבי למאכלם ולטעמם; והאם נהיה בעיניכם כמגלי־טמירין אם נגיד בזה, כי לא רק בעולמה של הגסטרונומיה אנו מוצאים להוטים אחרי חריפות זו, אלא גם בשאר עולמותיו של הקב“ה, וגם בזה של הספרות? אכן, – בין כל הקוראים דברי ספרות והמעינים בספר, מפורסמים דוקא אלה שטעמם רודף אחרי חריפות והבעת דעתם קולנית ממש כאשר אצל הגסטרונומים דלעיל; לבם גס במעדנים, יצירי־הרוח, אבל מתמוגג מהוד מדָנים בקרית הסופרים; היש לאל דמיונכם לשער ולהשיג מה בעיניהם של הללו, דרך משל, הערך והמשקל של סונטה אחת, על כל מבואיה ומוצאיה פנימה, בחינת לבירינת מכושף, או אפילו של כליל־סונטות, שהוא כעין “פרפטואום־מובילה” בעולם של היצירה? ודאי לא יותר מאשר עורבא־פרח, שעשוע־סרק ודברי־הבאי; האם יתכן להגיש בכלי הסונטה את מטיל הזהב הכבד אשר ב”דקמרון“? לאמתו של דבר – הן קזנובה זה גם הוא הקפיד יותר מדי על לשונו, ומוטב היה אלו נתנו הדברים כהנתן פרוטוקול של עובדות, שבהן עצמן כל ה”פיקנטיות“, הנעימה לחכם הבריא; והלא גם “פדרה” לרסין ו”המלט" לשקספיר, שיש בהם נתחי־פאבולה שמנים, הראויים להתכבד, מופרכים בעיניהם בגלל חרוזי־ההצטעצעות שבהם יצקו המחברים את יצירותיהם; הה, כמה כוח היו מוסיפים גם רסין וגם שקספיר אלו פרוזה פשוטה ומובנת־על־נקלה כתבו! אולם המסה העיונית, לא כל שכן המסה הבקרתית, רחוקה כל־כך מצד אחד – מן הפילוסופיה ה“אמתית”, בעלת ה“אפרט” הכבד, המדברת בלשון מתמטית, ורחוקה כל־כך מצד שני – מן הבקורת הגלויה, הבוחנת ובודקת, לאורו של לפיד, מוצאה וגם מוקיעה כל שגיאה וטעות, מסירה את נזר־הגדלות של הכותב ומוכיחה שאינו אלא בשר־ודם; ומה הלחש־הנחש הזה שבעל־המסה נוהג בנתוחו? מה העדון הלזה שהוא נוקט בנושאו? מה רחוף־הרוח הזה כמו על פני המים בימי התוהו של בראשית? וכי יש בידינו לתאר בזה אפילו בקרוב את אותה מדת לעג ל…רש, שאנשי טעם אלה מקפלים בכנוי־הבטול שלהם, – “יפה־רוח”, שקושרים אותו לכל בעלי־המחשבה, לכותבי המסות העיוניות? מה דל כוחם של הללו בעיניהם, שעה שהם רואים כי הם משוים צבע וצביון לא במברשת־צבעים, עשירת־משערת ובעלת ידית־עץ ארכה ועבה, אלא במכחול צנום (“דק” בלשונם של “יפה־הרוח”) וידית קצרה וחסרת־ממש; מה הקפיצות הללו מענין לענין במסגרתה של מסה לא גדולה, ולשם מה זה חוסר־הרכוז בנושא האחד והחמוקים ממלוא ההבהרה לחיוב או לשלילה? כן, שונאים הם, כך יאמרו לך (בנעימה של מעשיות, ולא חלילה בדרך המליצה), את הנצנוץ של כוכבים קטנים, זעירים ומכבדים (בפרוש: – “מכבדים”) את השמש הגדול התקיף־באורו ואכזרי־בחומו; ואלו נתן להם כוח־היוצר שמ“בראשית”, כי עתה היו מסדרים (בפרוש: “מסדרים”) שיהיו בעולם רק נשרים־שחורים ואף לא… פרפר אחד; וגם לא זמיר! מה שקיפות־הכנף הזאת שאצל הפרפר, לשם מה זו רקמת־הגונים־ובני־הגונים, פספס של דמיון־לשם־דמיון? ואלה רסיסי־הקול של הזמיר, סלסול־השוא הזה של צלילים אשר בהשתפכות נפש־כזית, – לעומת נהמו המלא והעז, מרעיש־אויר ומזעזע ת“ק על ת”ק אשר לנשר גדל־האבר ועקום הצפרנים? בקורת תהיה! אומרים הם, – בקורת בריאה וחותכת, ולא מסה של בין־תחומים, לא שירה ולא־פרוזה; שחור או לבן, ולא ניואנסים! כך, או כקרוב כך, רואים המבקרים בעלי הטעם הידוע את מחשבתם של הקוראים, רובם ככולם; וגם ראיה זאת מוכיחה, כי אמנם נתונה הבקורת בתוך משבר.

ה

יש מאורעות, גם בעולם היצירה הספרותית, כמובן, אשר בשעת ארועם הגם נראים מופרכים וגורמים דאגה ואפילו רוגז, ואולם לאחר שעברו והיו לנחלת ההיסטוריה, באה זו ומוכיחה לנו באופן הפשוט ביותר, כי כל־כך טבעיים, ממש על פי חוק־ברזל שבהגיון, היו אותם מאורעות כדרך שהיו ובשום אופן לא יתכנו אחרת; הנה כי כן ברור עכשיו בתכלית הבירור, כי על פי צו גדול הכרחי לספרות העברית, קם, בשעה שקם, א. א. קובנר, ונחלץ, כמו שנחלץ, למלחמת־תנופה נמרצת בירוקה שבספרותנו, דוקא באותה לשון־העקרבים שבה כתב: אכן, לאחר מעשה, נפקחות העינים ורואות בעליל כי יש גורל לספרות, והוא הקובע, בנסתר מאתנו, את הקו העולה, אם נגזר עליו שיהיה מהיר או ממשך; ואין, כמובן, כונתנו בזה לומר, כי שומה עלינו להיות פטליסטים מושבעים, לא להביע רצונות מנוגדים לעובדות קימות, לא לקרוא בשם משאלות הרוחשות בחבנו, כמו שאין גם בדעתנו להגיד, כי מעשים שבהכרה פסולים, או שאין תוקף גם ליצירה לפי חשובו של רעיון מקורי וחדש; לא, – אין לנו כונה כזאת, אלא מבקשים הננו להעיר ולציין, כי גם בשעה שאנו מתקוממים בתוקף אפינו, על מצב־דברים כל שהוא, ואפילו סברה היא עמנו שתהליך זה או אחר מביא ענין מענינינו אל התהום ואל הכשלון, והננו זועקים חמס או גוערים גערה או מזהירים אזהרה, אל נעשה זאת בפסקנות, אלא משום שיתכן ויתכן, כי בבוא הזמן תורה ההיסטוריה לקח ותחתוך משפט, שאותו תהליך ואותו מצב־דברים, שלא היו נראים לנו, הכרחיים היו לטובת הענין הנדון: אכן, יתכן שגם אנו בהתקוממותנו ובגערתנו הכרחיים היינו וטבעיים אבל בחינת תופעת־לואי בלבד, דוקא כאותו קול־סולו, המלוה את המקהלה, ולא להפך; הנה כי כן הננו שוקלים ומשיגים שאלו היו מופיעים בבת־אחת, או אפילו גם בזה אחר זה עשרה מבקרים כא. א. קובנר, כי עתה לא היתה מגיעה ספרותנו לאותה דרגת התפתחות שאליה הגיעה לאחר א. קובנר ועד לאותם ימים, ששוב טבעית והכרחית היתה הופעתו של ד. פרישמן בעל ה“תהו ובהו”; גדול ומרבה הברכה שהשפיע ד. פרישמן על דרך גדולה הנוסף של ספרותנו, ואולם אלו הצטרפו אליו, תיכף ומיד, עוד חמשה או ששה בעלי־בקורת צלפנית־סטירית, שוללת־נועזת, כמו זו שנקט בה, כי עתה שוב היה מתהוה אקלים אשר בו המבקרים עצמם, על מבוקריהם, היו נחנקים וכלים; כמו כן מובן, שאלו היתה הספרות העברית, מאידך גיסא, משופעת בעשרים מבקרים כולם כאחד בנוסח א. י. פפירנא, או במנין בעלי מסות בקרתיות כולם ממזגו, נגיד, של נ. סוקולוב, כי גם אז היה נוצר מין אקלים יוצא־דופן, שבו לילות־המזרח שלנו היו עומדים עלינו לבנים ממש כלילות הצפון הרחוק, וחיינו עמהם ובתוכם חלומים וסהרורים, חיים שאורם לא אור, כשם שחשכתם לא חושך; אינכם צודקים, אינכם צודקים, רבותי הקוראים, אם, סבורים הנכם, כי דברי־הסברה בנליים או דרדקיים הם אלה: הה, המשל לעולם אינו ילדותי ואינו פשוט כהראותו, כי נהפוך הוא המשל תמצית התמצית של כמה וכמה ענינים הוא, כמוהו כמגילה מקופלה, וכדי לקרוא בה – אינך צריך לגולל אותה ולפרוש את כל קפוליה, אלא אתה קורא בה בקפולה דוקא; האם לא הבהרתי על־ידי כך את זה רעיוני הפשוט ביותר, והקשה משום־כן להתקבל על דעתו המסוכסכת של המשכיל, – כי טבעי הוא שיהיו בספרות אחת מבקרים מכל הסוגים ולא כולם בני מין אחד, הקרוב רק ללבך או החשוב רק עלי? א. קובנר בשעתו ובמסבותיו כמהו כי. פיכמן בזמננו ובספירה שלו; והראיה לכך הלא היא בעובדה, שאי אתה יכול לתאר לעצמך מצד אחד את תקופת “המליץ” – בלי דמותו של א. קובנר בתוכה, ואי־אפשרית מצד שני תקופת ביאליק – בלי י. פיכמן; שם הכרח היה האיש שיתקע בשופר חזק – לקרוע את השטן, ולגרש שעירים שרקדו על גופה של ספרות צעירה, הקמה לתחיה ובעצמה אינה יודעת עוד זאת, וכאן צריך היה חכם־לב העשוי לישב את הדעת, שתוכשר לקנות את שפע הנכסים אשר נוצרו והלכו אותו זמן, להשפיע מדה של נחת על הרוח שלא תקבל את הערכים בבהלה וב“סדר” פרוע, חלילה אלא לחלקם בין התחומים הקבועים להם ולהפיצם בין כל שאר שטחי החיים, ערך ערך על שרשו וצמרתו עליו כהולם אותו; כי גם אלו הוכפל א. קובנר פי כמה. בגופו ובכשרונו המנתח, – לא היו מסוגלים כולם יחד להעמיד אותה חומה בעלת מדות שהעמיד י. פיכמן מסביב להשגים שהשיגה הספרות העברית ואשר קבע במסותיו העיוניות הגדולות, והקפן כספרים ממש, על מאפו, י. ל. גורדון, ח. נ. ביאליק ועוד, – ועכשיו, אם חפצי הרחבה ושגשוג של ממש הננו, עלינו להתקדם מן החומה הזאת והלאה; דוקא האיש הלירי הזה שדברו מתון מתון, שנסוחו רך ודבורו עדין, הוא שהיה בחינת מחוקק בשאלות של הלכה וגם מעשה בספרות העברית; הוא שקבע מקום וגם דרגה למשוררים ולמספרים, ושוב הוא שהורה וחתם מהי איכותה של שירה ושל פרוזה, של סונטה נגיד, ושל אלגיה, בתוך השירה, של נובילה, נאמר, ושל רומן בפרוזה וכדו'; ממש באותו הכוח ובאותה הבהירות שא. קובנר קבע – מה איננה שירה ומהו חסרון־מחשבה; ממש כמו שקבע ד. פרישמן היכן החקוי ומהו סנוביזם ספרותי, וגלה את השקר שבכשרון והורה להכיר את המלאכותית בכתיבה; ולכו נא וראו, כי אף על פי שד. פרישמן וי. פיכמן היו גם בני דור אחד, לא נגעה מלכות במלכות, לא התנגשה שטה בשטה, אלא אדרבא, אם מדעת ואם שלא מדעת, נמצאו מסיעים זה לזה; צו הגורל הטוב היה זה שד. פרישמן יקדים במשהו, ורק כשהוא התחיל לסים את מלאכתו פתח י. פיכמן ומתח את מפרשיו שלו; וזה שבקשנו לצין ולומר: אין, ולא תתכן שתהיה, בקורת מעור אחד; והמבקש זאת – עינו לדברים שאינם כדרך הטבע; והרשוני נא שוב להעזר במשל ולשאול: האם יחשוב אדם כי ניאגרה היתה יפה יותר אלו היתה הופכת למיסיסיפי, או אלו היתה המיסיסיפי לאשד? ואת המסקנא זיל והסק בעצמך.

ו

אכן, מענין יהיה, לאחר שבדקנו ביתנו כמו שבדקנו, לפתוח ולהציץ לתוך תחום זולתנו, – שמא נפיק איזו תועלת מן הדברים, הדומים או השונים, אשר אצל אומות העולם שאם כי אין אנו מצווים, חלילה, להדמות להן ולחקותן, הרי הננו מכבדים את יצירותיהן ויפה לנו ידיעה בדרכי ספרויותיהן, תולדותיהן של אלו, וטובה בשבילנו הבחנה בין ענינים, הראויים לאותה קנאה המרבה־חכמה, לבין גלויים שאינם לרוח ישראל ולגורל ספרותו, והקנאה בהם יותר משהיא חטא – אולת היא; מובן מאליו, כי בכל ספרות וספרות אתה מוצא מבקרים עזי־רוח בדומה לא. קובנר ולד. פרישמן, שדעתם עליהם תקיפה והם שוללים את הראוי לכך – בלשון רמה ובדבור נטוי, ובקרתם נושאת ברכה, והכל לפי מדת האמת שבכשרון המבקר ולפי תנאי הזמן והמקום. אולם יש לצין ולקבוע בתכלית הפשטות: – ההערצה המודגשת לבקורת שוללת בחריפות־דברים דוקא, אינה מתכונתו של הקורא הלועזי באותה מדה שאתה מוצא אצל קוראנו העברי; ברוסיה, דרך משל, אין המבקר בשום אופן כמין רועה המעביר תחת שבטו את צאן־הסופרים, אלא הוא בעיניהם בעל־מחשבות גדול, נושא רעיון אנושי או חברתי בן מדות, איש־האשכולות, הבקי בכל חדרי היצירה והפילוסופיה, והדן את היוצר ואת ספריו מלכתחלה בבית־הדין העליון, ולא העירוני או המחוזי; ושמו של בלינסקי עטור תהלה והערצה לא רק משום ששלל בפה־מלא או חיב ביד־רחבה, אלא מפני שהיה איש רעיונות גבוהים, אינו חורג מתחומיה החמורים של מחשבה שטתית ובכל זאת נלהב השירה ומוקסם מכל גלוי אסתטי חשוב; ואף פיסרב, צ’רנישבסקי ודוברולבוב – חבקו בזרועות גדולות וחזקות, עולמות של מחשבה והיו בעלי עיון אשר רמתו אינה שכיחה, ואם אתה מסכים לדעתם או מסתיג הימנה – לעולם תרחש להם תודה על הסיעם אותך למחוזות לא ידועים עם אפקים חדשים ומושכים: גם בדורות המאוחרים היו המבקרים הרוסיים אישים שאם אתה עומד לקרוא את דבריהם עליך לערוך עצמך כאלו אל דרך רחוקה הנך יוצא: מבקרים כאלה היו לונצ’רסקי, טרוצקי, פלכנוב מחד גיסא, ומאידך – מ. גרשנזון, ויצ’סלב איבנוב ולב שסטוב, שאין אתה יודע היכן כוחם גדול יותר: אם בפילוסופיה ואם בשירה; ל. שסטוב לא שלל ולא חיב את טולסטוי ודוסטויבסקי, אלא הפגיש וחזר והפגיש את מחשבותיהם, ולעולם לא ימחה מלבך זכר הבקורת הזאת על שני המספרים הרוסים הגאונים; ומי יכול לשכוח את הספר “חכמת פושקין” למ. גרשנזון? ולעומת זאת זוכה מבקר צרפתי לענין מצד הקורא, ואפילו להערצה, אם הוא בעל שיחה־נאה במסותיו, ואין כל חשיבות מוקדמת אם הוא דן לכף זכות או לכף חובה ספר מן הספרים: העיקר הוא בהקפן של האַסוציאציות, שהנושא עורר אצל המבקר, ובאיזו מדה ידע לקשר קרוב ברחוק, לאסור מותרים ולהתיר אסורים, ללכת כאלו סחור־סחור ואעפי“כ לחזור אל נקודת־המוצא, לעמוד אצל הנדון כדי להתרחק ממנו ת”ק על ת“ק ולראותו מתוך הפרספקטיבה הנכונה; כזה היה לא רק סנט־בֶו, המופת והדוגמה למבקרים, בעל ה”שיחות ליום ב‘", אלא אפילו מבקרים בעלי־שטה, כגון המבקרים המרכסיסטים, ולא כל שכן מבקרים אסתטיים כמו א. טיבודה, אנדרה סוארז וכדו’; ואם ניטיב להתבונן, נמצא, כי גם ה. טן, שבקש לעשות את בקורת מדע מדויק, בעל חוקי ברזל, שכל העובר עליהם לא ינקה, גם הוא שמר על יסוד של השיחה־הנאה במסותיו המלוטשות והשקולות; ולא רחוקה מאפיה של הבקורת הצרפתית היא גם הבקורת האנגלית, ואין מקובל אלא מי שהוא בעל בינה ואשר דבורו לא ברתת ולא בקצף על שפתיו; מתון מתון חיב אתה להעריך את היוצר ואת יצירתו, קרבהו והרחיקהו לפי טעמך, כמובן, אבל לעולם אסור עליך לגזור־דין, אם לכאן ואם לכאן; אם המבקר הצרפתי בעל־שיחה הוא, הרי המבקר האנגלי – כמוהו כמרצה, ואצל האחד כמו אצל השני, אין הקורא אלא איש חברתו, השומע לשיחתו, או להרצאתו, ולא החניך והדרדק; בשתי הארצות גם יחד אי־אפשר לו למבקר שיהיה מתנשא ויהיר במקצועו; לא לגבי המבוקר ולא כלפי הקורא; אכן, מדה זו של התנשאות אתה מוצא לפעמים קרובות אצל מבקרים גרמניים אפילו אצל המשובחים שבהם, – מלסינג ועד גונדולף, ועד בכלל; כי אצל הבקורת הגרמנית יסוד מוסד הוא – המחקר, והמבקר, מחמת ההפלגה שלו בחקירה ובדרישה, מתוך כתות ידיעותיו וחטוט אחרי מקורות, אינו רואה עוד את הסבה הראשונה למעשהו, שוכח את הנושא שבו הוא דן והנו מעלה עליו תל־תלים של סברות והסברות, ואף הוא עצמו נקבר מתחתן; ודאי, שאין כאן, חלילה, הכונה לשלול במחי־עט קל את כל ערכה של הבקורת הגרמנית ולכפור בכשרונותיה הגדולים ובהשפעותיה על בקורת ומבקרים בעולם; ולא נאמרו הדברים אלא כדי לצין קו אחד, שאעפ"י שראוי לכבדו, וגם להתבשם ממנו במדה זו או אחרת – חלילה לנו לקנא בו ולקנותו קניה “סיטונית”, נגיד; ולא נאריך עוד ועוד על אשר מחוץ לתחומינו, כי הן לא בקשנו לעורר בקוראינו מחשבה זרה, כי טלית של גויים כולה תכלת וטלית שלנו לעולם פסולה; אלא מה בקשנו? – לפזר קצת את הראיה הנפגמת מרוב רכוזה בעצם האחד, להחליף כוח לשם הגברת הבחנתה לגבי המצוי בביתה, בחינת – כזה ראה ו… אל תקדש.

ז

אלו נכתב ספר תולדות הבקורת העברית לזמניה ולצורותיה אפשר היה ללמוד ממנו, לדעתנו, כי הבקורת העברית מתפתחת והולכת כאילו קשתות קשתות; הקשת האחת, מתחלתה הלוטה־עוד־בערפל ועד לא. א. קובנר; ובתקופה הזאת התגלתה הספרות כמו שהתגלתה עד שהגיעה לנקודת תורפה, והיתה סכנה של התנונות, של דשדוש בשלולית חנופת־הגומלין, של ספרות פרובינציאלית וקטנה, או אז קם המבקר־המוכיח א. קובנר ויעש מה שעשה, לפי אפיו שלו, כמובן, אלא שעכשיו אנו יודעים להגדיר ולומר, כי עשה את אשר צוה עליו גורלה הטוב של ספרות ישראל; אכן, מיד היה צורך, ואפילו הכרח, בבקורת מטפחת ומעודדת, והיא אמנם נמצאה, ואפילו היתה קטנה ולא ידעה לרומם, אלא לגדל בלבד, הרי ברור עד מאד, כי בקורת קפדנית וחמורה, התובעת שמירה על כל תרי“ג מצוות של יצירה, היתה מבהילה את אפרוחנו הרך, את נבטיה של הפרוזה העברית ואת נצניה הראשונים של השירה החדשה; ועוד הפעם הגיעו דברים עד פתח של סכנה, ושוב קם מבקר־מוכיח אלא שהוא כבר נעלה בכשרון, גבוה בחכמה ועדין בטעם פי כמה מא. קובנר, – פשוט, משום שהספרות העברית, שנוצרה בתוך הקשת השניה הזאת, היתה נעלה וגבוהה ועדינה יותר, ורק אישיות מצוינת בתכונות מזהירות כאלו של ד. פרישמן יכלה לעמוד עכשיו בפרץ, לנזוף בתוקף ולעורר בכל־זאת דרך־ארץ; ומאז ועד היום הזה, הנה כי שוב הגבירה ספרותנו חילים בקשת שלישי אדירה, הנמשכת והולכת; – אלו פיטנים גדולים קמו ויצרו את שירתם בתוכנו, אלו מספרים מצוינים עלו וטבעו מטבעות פרוזה למופת, ומבקרים ממבקרים שונים, רובם בינוניים וגם פחות מזה, ומעוטם אישי־קומה, וי. פיכמן מורה ורב להם, מדעת ושלא מדעת, כי הוא נחן כבר לא רק לגדל אלא גם לרומם את היוצרים שדבק בהם, אהבם והעריכם לפי טעמו ולהנאתו האסתטית העקבית; הה, איזו מלאכה נעימה תהיה לו להיסטוריון של הבקורת העברית בדור האחרון, אם ישכיל לצרף אל עובדות חשובות ונראות־לעין שיצרו מבקרים ש”מקצועם" בכך, גם עובדות חשובות לא פחות, אם כי גנוזות אל הכלים! הוא יעלה בודאי על נס כמה וכמה מסות־בקורת מזהירות בזוהר בלתי־שכיח של נחום סוקולוב, שנקט את דרך השיחה־הנאה של הצרפתים ושוה להן צביון יהודי כל־כך, לאומי ממש; הוא ימצא שלל יקר בין כתביו של מ. י ברדיצ’בסקי, – מסות שקצתן פילוסופיה וקצתן מחקר ורובן נתוח מקורי ותובעני, והן נוקבות תהומות הנפש; הוא יופתע נעימות ממחקרים גדולים ומרשימות מיניאטוריות של בר־טוביה, מבקר תלמיד־חכם, שכולו ידענות מופלאה וכל תנועותיו רוחניות יפה; הוא יחרוז על חוט משי נאה את הערכותיו הלמדניות־פרופסורליות של י. נ. שמחוני; הוא יצהל משמחה שבהתפעלות בהזכירו את מסותיו הבקרתיות המזומנות של ח. נ. ביאליק; הוא יברך ברכת הנהנין מנתוחיו הסוציולוגיים הנמלצים של בר־סמכא כצבי ויסלבסקי; הוא ידע להבחין ולצין את חן רצינותן של מסות. מ. א. ז’ק; הוא לא יוכל לשכוח גם את מסותיהם הבקרתיות של רואים־עצמם בחינת אושפיזין בלבד בקרת בקורת והם בפירוש מפורש תושבים ואזרחים מלאי־זכויות. כונתי למסות כאלו של ב. כצנלסון ויוסף אהרונוביץ, ומסות בקרתיות מפליאות במקוריות מבריקה, המתובלות בתבלינה בלטריסטיקה, או בסממנים של שירה, הכתובות על־ידי א. שטינמן, יעקב שטינברג, ג. שופמן; ומן האחרונים – א. קריב, שדברי הבקורת שלו מסוננים בכוח של שכל תקיף ומנוסחים בדיוק ובכובד־ראש; אולם, הן ברור שאי־אפשר לי לשים עצמי כאן במקומו של היסטוריון הבקורת ולפרט בפרטים, שעה שהתכונתי רק לציון הקוים הכלליים, לרשום קל־שבקלים של המסגרת אשר לבקורת העברית בזמן הזה; ופתחתי בכך לא כדי לשבח את הבקורת החיה ופועלת על השגיה, אלא פשוט כדי לקנות לי זכות של אמון באוביקטיביות דברי הבאים, ברצותי לתת בטוי להרגשה חדשה אשר עמי, שעוד קשה לי להלבישה אפילו בהוכחות ראשונות; והרגשתי הלא היא: – שוב הגיעה ספרותנו אל קצה השני של הקשת, ועוד הפעם מורגש צורך וגם הכרח באחד מבקר מוכיח; ביחד עם ההתקדמות המדהימה, בעת ובעונה אחת עם גלויים נהדרים של כשרונות־למופת – בשירה, בספור, בעיון ובבקורת – הולכת ופשה מכת גרפומניה, עולה ופורחת הפראזה הנבובה, גם בשורה ארוכה ובלתי־מנוקדת וגם בשורה קצרה, חרוזה ומנוקדת; עוד הפעם מתרבה והולך הלהג המודפס, ופרים ורבים “עורכים” אדישים, גם של במות מכובדות, המושיבים בראש – כל מושך בעט־“סופרים”, שאינם עושים חיץ בין “שכל” לבין סכל; ומורגש, כל־כך מורגש באוירא דספרות, כי קרובה, מאד קרובה הסערה המטהרת, כי מאחורי כתלנו עומד כבר האיש רב־הטעם וגדל־הזעם, אשר ישאג כארי ויגער בעוז רב בקהל המוקיונים שלא־מדעתם, המרקדים בערום גוף ובערטול מרוח וחכמה ועושים העויות מכוערות על במת־ישחק של ספרותנו; הנה קום יקום ופעול יפעל גדולות ונצורות, כי על־כן הפעם, שוב מחמת העליה הרבה באיכות ספרותנו מאז ד. פרישמן, רמה שהיא גדולה בהרבה מן הרמה שבימי א. קובנר, – ויהיה זה מבקר־מוכיח שלא היה עדין כדוגמתו בתוכנו, אשר יסיר מכשול וגם יפלס דרך־מלך חדשה ורחבת־ידים לספרותנו; אנו משערים, כי תהיה בו מעין מזיגה נשגבה של י. פיכמן כפול־ומכופל עם ד. פרישמן כפול־ומכופל; ואשרי הקורא ומוקיר הספרות העברית שיזכה ויגיע להיות בן־זמנו של זה. אולם אתם, השועלים מחבלי כרם יצירתנו, – גוּרוּ לכם גוּר!