(לילדי בתי-הספר העבריים שבאנגליה)

הנני שולח לכם את ברכתי לחגיגה שאתם עומדים לערוך ביום ל“ג בעומר. ל”ג בעומר שימש מתמיד יום של הנוער העברי בכל התפוצות, ובראש ובראשונה בארץ, מפני שיש בו משום סמל למאורע היסטורי גדול שצריך להשפיע השפעה חנוכית על הדור הצעיר.

התקופה, של"ג בעומר מקשר אותנו אל מאורעותיה, חלה באותם הימים אחרי החורבן השני, כשיהודים עוד ישבו ברובם הגדול על אדמתם וחלמו על שחרור ארצם מידי הכובשים הרומאים. התחיל המרד. היהודים הביאו למען חירות עמם וארצם את הקרבנות הגדולים ביותר והראו מעשי גבורה יוצאים מן הכלל. אבל כל אלה לא הספיקו לעומת הכוחות העצומים של הרומאים, והמרד נגמר בכשלון. המרד נכשל אז, בימים ההם, אבל זכר ימי הגבורה האלה נשאר אצלנו לדורי דורות וחנך אותנו שלא להתיאש, כי אם לקוות לימים טובים יותר, לנצחון ולגאולה שלמה.

במעשי הגבורה האלה השתתף העם כולו, וקודם כל הנוער. המסורת שלנו מספרת על תלמידי רבי עקיבא, שהם היו הראשונים שהצטרפו בהמונים אל מחנה בר-כוכבא – וזהו שעשה את ל"ג בעומר ליום הנוער העברי מאז ועד היום הזה. תלמידי רבי עקיבא הלכו בדרכי רבם הגדול, עקיבא בן-יוסף, שהוא אחד ומיוחד בהיסטוריה שלנו, בזה שידע לאַחד את התרבות העברית ואת המסורת הרחבה עם השאיפות הלאומיות המדיניות. הוא היה לא רק אחד מגדולי התנאים, כי אם הגדול שבהם. והרבה אגדות וספורים נכתבו על אישיותו. מצד שני הוא התחבר מיד עם בר-כוכבא ועמד על צדו במסירות ובאמונה, והוא ותלמידיו עזרו לו בשאיפתו הגדולה לשחרר את ארץ-ישראל מידי הרומאים. וגם סופו של מנהיג רוחני זה מוכיח על גדולתו. הוא היה אחד מעשרה הרוגי מלכות, שמזכירים את שמותיהם ברטט של קדושה בכל בתי-הכנסת של היהודים ביום הכפורים. הוא לא ראה שום ניגוד בין השאיפות הרוחניות והתרבותיות ובין השאיפות המדיניות הלאומיות.

בדרך של עקיבא ותלמידיו יש לחנך גם את הדור הצעיר שלנו עד הנצחון המלא של שאיפות האומה. גם אתם, ילדים עברים באנגליה, התחנכו להשתתפות מעשית בשני הדברים העיקריים הללו: עליכם לרכוש לעצמכם את ערכי התרבות העברית ואת שפתה המאחדת את כל חלקי האומה בכל התפוצות, ועליכם גם לשאוף לגאולת ארצנו על-ידי הקרן הקימת לישראל, לגאולת הקרקע, שהוא הבסיס העיקרי לתקומת האומה על אדמת המולדת.

אייר תרצ"ב

(מתוך מכתב למערכת “ישראל”)

רוצה אני להשתמש בהזדמנות זו, כשהעתון “ישראל” מוציא לאור גליון מיוחד אשר יהיה מוקדש לעניני ארץ-ישראל, כדי להגיד מלים אחדות ליהדות היושבת במצרים, שהעתון הזה מדבר בשמה.

מצרים היא הארץ הראשונה, שהעם העברי נפגש עמה במהלך ההיסטוריה שלו. היהדות המצרית נתנה לנו את האיש הגדול, בעולמנו שלנו ובעולם כולו, את המחוקק משה, ש“לא קם כמוהו בישראל”. אחרי כמה וכמה דורות ישב במצרים ומשם השפיע השפעה נצחית על העולם העברי כולו – משה השני, משה בן מימון, שלפני זמן מה חגונו את יובל מלאת 800 שנה ליום הולדתו. במצרים נולד, חי ופעל הראשון מבני עמנו, שהשתדל לאַחד אחוד של גומלין את התרבות העברית והתרבות היוונית שהיתה אז תרבות העולם הנאור, פילון (בשמו העברי: ידידיה) האלכסנדרוני.

בימינו אלה, כשהיהדות העולמית ברובה הגדול טובעת בים של דמעות ודם ומחפשת דרך להצלתה מאימת הכליון ולתקומתה בארץ אבות – כיום מספיק להזכיר את שמות האישים הגדולים, שקמו לה ליהדות המצרית בהיסטוריה העתיקה שלנו, כדי לדרוש מהיהדות המצרית בזמננו סיוע ומאמצים להצלת האומה. והיהדות המצרית הרי מצבה איתן, תודה לאל, הן במובן מדיני והן מבחינה כלכלית, ויש בכוחה – אם רק תחפוץ – לסייע בקנה-מדה גדול ביותר לבנין הארץ, הן סיוע מדיני על-ידי קשריה עם העולם הערבי, והן סיוע כלכלי בכוחות הכספיים הגדולים ובכשרונות הכלכליים המצויים בין עשירי היהודים ונדיבי ישראל במצרים.

יהודי מצרים הנמצאים על גבול הארץ, ורק מרחק של 12 שעות ברכבת או של שעות אחדות באוירון מפריד ביניהם, חייבים להשתתף עמנו במפעל הבנין יותר מיהודי שאר הארצות. הללו, יהודי אנגליה, אמריקה ועוד, יכולים לדעת על כל הנעשה אצלנו רק מפי השמועה, ואילו יהודי מצרים יש להם האפשרות להכיר את פעולותינו בארץ מתוך ראיה. ואדיר חפצנו, שאחינו ממצרים יבואו ויראו מה שעשה ישראל בארצו במשך חמשים השנים שעברו מאז קמה תנועת חבת ציון, ובעיקר ב-15 השנים האחרונות, אחרי המלחמה והצהרת בלפור. אמנם יכולים אנחנו להתפאר במפעלי היצירה שנוצרו בשנים אלה, באמצעים מצומצמים, מתוך הפרעות שונות, ובעיקר בתוך האדישות הגדולה של כמה מבני עמנו למפעל ההצלה, אולם בשביל בנין האומה והארץ הזמן קצר והמלאכה מרובה. ויהיה זה חטא לדורות מצד כל אלה מבני עמנו, ומבין יהודי מצרים בפרט, אם יעמדו מרחוק ויתיחסו באדישות למאמצינו הגדולים. הנה מתקרבת פתיחת היריד הבין-לאומי בתל-אביב. בואו נא בהמונים להתבונן ולראות מה שעשינו, ואחרי ההסתכלות החליטו על הצורה הרצויה בעיניכם לשם מתן עזרה גדולה ומקיפה לכל מפעלינו, הן על-ידי האיניציאטיבה הפרטית והן על-ידי סיוע צבורי לאומי בכל מקצעות חיינו בארץ.

דעו, שאנו נמצאים כעת בתקופה הדורשת קצב אחר של העבודה. זכורני, שלפני שש עשרה שנה דברתי עם אחד הפקידים הגבוהים באדמיניסטרציה הארץ-ישראלית ודרשתי ממנו רשיון כניסה למאות אחדות של יהודי רוסיה לארץ-ישראל. תחילה התנגד לדרישתי ואמר שיש לחכות למתן הרשיונות. וכאשר הציקותי לו בדרישתי, ענה: אין אני מבין, למה כל החפזון הזה; הייתם בגולה אלפיים שנה, תוכלו להשאר עוד שנה אחת. על זה השיבותי לו: הזמן הוא אחר והקצב צריך להיות אחר. אבותי הלכו ממצרים לארץ-ישראל ארבעים שנה – וכיום אני בא משם בנסיעה של 12 שעות. תשובתי זה הכריעה את הכף והוא נתן את הרשיון.

את הדברים האלה אני מזכיר היום ליהודי מצרים. היו זמנים שבארץ היו נוסעים ממקום למקום רכובים על גבי גמלים וחמורים; עכשיו בא הזמן של אוטומובילים ואוירונים. קצב זה מחייב אותנו גם בעבודתנו. שוב אין אנו יכולים להסתפק במה שהשגנו עד עכשיו. זמנים חדשים – ותביעות חדשות, גדולות ונמרצות יותר.

תרצ"ב

(דברי אזכרה בחדר-הרצל)

במקום הזה, היקר והקדוש לעם ישראל, בחדר הרצל שמרחפת בו דמותו של יוצר ההסתדרות הציונית, התאספנו לערוך תפילת-אזכרה ראשונה לאחד מן הנאמנים שבעוזרים ליוצרי ההסתדרות הציונית, להתפלל לנשמתו של יהודה לייב בן חיים מוצקין. אתמול לפנות-ערב קבלנו את הידיעה שדכאה אותנו. רבים לא ידעו על מחלתו האחרונה, אבל האנשים שהיו קרובים למנוח, וביניהם אנכי, היינו מחכים לאסון זה מדי יום ביומו. כמו חי ניצב לפנינו מוצקין בעמדו ליד כסא הנשיאות בקונגרס האחרון. הוא השקיע את כל כוחותיו בהצלת הקונגרס מהתפוררות והרס – וזה היה מפעלו האחרון, הנאה ביותר.

אחדים מן הנמצאים כאן זוכרים עדיין את מוצקין של הקונגרס הראשון, מוצקין הצעיר, מוצקין בעל הטמפרמנט, מלא כוחות ורענן במלחמתו עם המנהיג שהעריץ אותו, עם הרצל, בעד הפרוגרמה הבזילאית שתבע להרחיבה. כזה נתגלה לפנינו מוצקין גם בשני הקונגרסים האחרונים. כוחותיו הרוחניים והמוסריים לא עזבו אותו – רק גופו נחלש. אכן, התנועה הציונית וההסתדרות הציונית נתנו לנו את מוצקין; התנועה הציונית וההסתדרות הציונית לקחו את מוצקין מאתנו. הם נתנו לו את כל כוחותיו הנפשיים והם לקחו ממנו את כל כוחות הגוף. לנו נשאר רק להגיד: אלקי ישראל נתן אלקי ישראל לקח, יהי שמו מבורך!

לפני שעלינו למקום הזה התאספה האכסקוטיבה עם באי-כח המוסדות והחליטו: ראשית, אם לא זכה לחיות בארץ, אלא רק לעבוד בשבילה, יזכה לנוח פה: תקבר גופתו על-יד המקום בו ינוחו עצמות הרצל. ושנית: אותה השכונה הנבנית עכשיו במפרץ-חיפה, בעמק-זבולון, תיקרא מהיום והלאה “שכונת מוצקין”. זהו הדבר היחידי שאנו יכולים לתת לו ברגע זה. אך הוא בעצמו חרת את שמו בלבותינו לעולם. כאשר תעמוד לפנינו כעבור שנתיים שאלת הנשיאות של הקונגרס, רק אז נחוש באבידה הגדולה הזאת שאין לה תמורה. יכולים אנו למצוא אנשים המסוגלים למלא תפקידים גדולים וחשובים, אנשים בעלי מסירות וכשרונות. אבל לנשיא הקונגרס דרוש עוד דבר מה: אובייקטיביות שלימה. ולצערנו הגדול אנשים בעלי אופי זה אין בהסתדרות שלנו בכל הגילים ובכל המפלגות. יחיד הוא מוצקין בדורו ושמו יתנוסס על דפי ההיסטוריה הציונית.

י“ח חשוון תרצ”ד

(דברים ברדיו)

חג זה הוא יום חשוב מאד בתולדות בנין הארץ על ידינו. היום התחלנו לנטוע, במרכז הישוב היהודי בעמק-יזרעאל, יער גדול על שם הוד מלכותו ג’ורג' החמישי.

יער זה צריך לסמל את הקשר שבין האומה העתיקה בת ארבעת אלפים שנה, האומה הישראלית, ובין האומה הגדולה והכבירה בעולם שבזמננו, האומה הבריטית. קשר זה הודגש לפני שמונה-עשרה שנה, ב-2 בנובמבר 1917, כשהוכרז עליו על-ידי בא-כוחה של ממשלת בריטניה בזמן ההוא, הלורד בלפור. הממשלה הבריטית הצהירה אז לכל העולם, שהיא מוכנה לסייע לעם העברי לשוב לארצו שנגזלה ממנו לפני אלף ותשע-מאות שנה, לשוב ולבנותה ולחיות על אדמתה כימים מקדם.

עברו שמונה-עשרה שנה. הבנין הולך ומתקדם. במפעלנו אנו נתקלים בכמה מכשולים ומעצורים. אבל האידיאליזם הגדול של הבנים-הבונים והלחץ של המצוקה הנוראה שבה נתונים היהודים ברוב ארצות הגולה – הם הנותנים לנו כוח להתגבר על כל המכשולים. איזור זה, שאנו עומדים בו כיום, היה לפני שנים אחדות שממה ומקום קדחת ומחלות אחרות – ועכשיו הפך מרכז לחיים חדשים, חיי עבודה ויצירה לאלפי מתישבים.

כיום הזה, לרגלי היובל של עשרים וחמש שנה למלכותו של המלך ג’ורג' החמישי, החליטו היהודים שבאנגליה, בארץ-ישראל והדומיניונים, להקים בארצנו ההיסטורית מזכרת נצח לקשר ההיסטורי הזה שבין שתי האומות על-ידי נטיעת יער של מאות אלפים עצים על שמו של המלך. על-ידי בא-כוחו של הוד מלכותו בארץ, הנציב העליון סיר ווקופ, ניטע היום העץ הראשון שנשלח לשם כך במיוחד מגן המלך.

דורות יעברו והארץ תהא בנויה על תלה, היער הזה יפרח וישגשג ויתן צל ומנוחה לכל העובדים השאננים שבסביבה; עוברים ושבים ימצאו מרגוע בצל היער, וילדים עם מוריהם יבואו לכאן לטיולי נופש ומנוחה. והיה כי ישאלו הילדים את מוריהם: מתי ניטע היער הזה ומי נטעהו? – וענו המורים לאמור: לפני הרבה והרבה שנים, כשנדחי עמנו נמצאו בכל התפוצות במצב נורא ואיום, נדכאים ונרדפים על לא עוול בכפם – נזכרו בני ישראל שוב בדברי היעוד של נביאיהם, שעוד ישוב יעקב ופרח בארצו. בימים ההם היה מלך חסיד בעולם, שמלך על כמה ארצות תבל, ושמו ג’ורג' החמישי – והנה נזכר המלך החסיד הזה במלך אחר שלפני כמה דורות, כורש מלך פרס, ש“השם החזיק בימינו כבמשיחו”. וכשם שהמלך ההוא הכריז בזמנו על שיבת היהודים מבבל לארצם ובמעשהו זה הנציח את שמו בספר הספרים שלנו, כך בימי המלך ג’ורג' החמישי הכריזה ממשלתו על שיבת בנים לגבולם. לזכר מאורע זה שתלנו את היער הגדול הזה, שהוא סמל של נצח לשמו של המלך החסיד.

1935

מירושלים עיר הבירה של ארץ-ישראל הריני שולח לכם את ברכתי הנאמנה להצלחת הביתן הארצישראלי בפאריס עיר הבירה של צרפת. רבבות המבקרים בתערוכה העולמית הזאת יבקרו בוודאי גם בביתן שלנו, ועליהם לא רק להתבונן בכל המוצגים אשר בו אלא גם ללמוד מהם על חשיבותו הבין-לאומית הגדולה של בנין ארץ-ישראל על-ידי העם העברי.

ביתן זה כולל שלושה חלקים יסודיים: הראשון המוקדש לברון אדמונד רוטשילד ז“ל, שמסמל את גאולת הקרקע ובנין החקלאות העברית בארץ; השני מוקדש למאיר דיזנגוף ז”ל, ראש עירית תל-אביב במשך שנים רבות עד יום מותו – הוא שמסמל את בנין העיר העברית והתפתחות התעשיה והמסחר; והשלישי מוקדש למשוררנו הלאומי חיים נחמן ביאליק ז"ל, המסמל את התחיה והבנין של השפה והתרבות העברית.

כל שלושת החלקים האלה מהווים יחד בנין אחד ומיוחד: תקומת האומה הישראלית בארצנו העתיקה – שיבת בנים לגבולם. מעל לבנין בשלימות מרחף רוחם של גדולי האומה במשך דורות, מבר-כוכבא ור' עקיבא ועד פינסקר והרצל.

הביתן הארץ-ישראלי, שצריך להראות לעולם הגדול את התקופה החדשה בתולדות ישראל ובתולדות ארץ-ישראל, עומד במרכז העולם התרבותי – בפאריס. וראויה היא פאריס שבמרכזה יעמוד בנין זה. כי על כן הרעיונות הנצחיים של שחרור האומה הישראלית ושל בנין ארץ-ישראל תחילתם נעוצה בצרפת ובפאריס.

מבחינה אידיאולוגית – הרי הסופר הראשון בתחילת תקופתנו החדשה שהגה את הרעיון על שיבת ישראל לארצו העתיקה, משה הס, כתב את ספרו בפאריס. וספרו זה, “רומא וירושלים”, משמש עד היום הזה אחד היסודות הרוחניים של התנועה הציונית. יוצר ההסתדרות הציונית, ד"ר תיאודור הרצל, כתב את ספרו “יודענשטאאט” בפאריס. שם גילה בחביון נפשו את האמת הפשוטה והנצחית, שהוא בן לאומה הישראלית, ומאז התמסר בכל לבו ונפשו למפעל התחיה של עמו.

וגם מבחינה מעשית מוצאו של רעיון בנין הארץ אף הוא מפאריס. אדולף כרמיה ושרל נטר הם הם שיסדו את הישוב החקלאי הראשון בארץ-ישראל – בית-הספר החקלאי “מקוה ישראל”, שעומד על תלו ומקנה דעת ותורה חקלאית לישוב העברי בארץ עד היום הזה. ובתחילת שנות השמונים בא אדמונד רוטשילד, אף הוא מפאריס, והתחיל בעבודתו הכבירה שעסק בה יותר מחמשים שנה, עד יומו האחרון. הוא שהניח את היסוד למפעל הגדול של גאולת הקרקע ובנין החקלאות העברית בארץ, ועל כן זכה לשם הנצחי “אבי הישוב” שנישא לתהילה בפי כל האומה עד היום הזה.

ולא מקרה הוא, שכל הגדולים האלה בתולדות התנועה הציונית שאבו את כוחותיהם הרוחניים מצרפת ונתגלו בה. כי העם הצרפתי היה לעולם התרבותי סמל להרמוניה הנפלאה של פטריוטיזם לאומי וחבה למולדתם מזה, והבנה לאידיאלים האוניברסליים של האנושות ולשאיפותיהן של שאר אומות העולם מזה. הרמוניה זו באה לידי בטוי ברור ומפורש בהיסטוריה של העם הצרפתי במאות השנים האחרונות. והנה הרעיון הציוני שלנו – תקומת עם ישראל במולדתו העתיקה – אף הוא מאַחד בתוכו להרמוניה נאה את המסורת הלאומית שלנו עם הבנת האידיאלים האוניברסליים של האנושות כולה.

ואם יש עוד צורך להראות על אישיות באומה הצרפתית שתסמל את ההרמוניה השלמה של אידיאלים לאומיים ואוניברסליים – הרי ראש הממשלה הצרפתית כיום, מר ליאון בלום, יכול לשמש דוגמא למופת: צרפתי נלהב, פטריוט גדול של ארצו, ועם זה רודף שלום ולוחם נמרץ בעד השלום העולמי. מתוך כך השתתף מר בלום לפני שנים אחדות באסיפת היסוד של הסוכנות היהודית – האירגון של היהדות העולמית לבנין ארץ-ישראל. אין הוא רואה שום סתירה וניגוד בין החיבה לצרפת ולאידיאלים שלה כאזרח נאמן לארצו ובין החיבה לעמו ולתקומתו בארץ-אבות.

ואני תקוה, כי הביתן הארצישראלי יוסיף להעמיק את ההרמוניה הזאת וירכוש ידידים חדשים לעמנו ולמפעלנו הגדול.

סיון תרצ"ז

אני שולח את ברכתי מקרב לב לעתון הראשון בארץ-ישראל ולעורך שלו – ל“הארץ” ולד"ר משה גליקסון.

“הארץ” הוא העתון היומי הראשון בארץ. עד “הארץ” לא נתקיימה העתונות הארצי-ישראלית אלא בצורת שבועונים או דו-שבועונים. ואני זוכר עוד את הפגישה בשנת 1919 עם המנוח י. ל. גולדברג, כשבא ובשורה בפיו שנוסד על ידו העתון “הארץ”. היתה זו שמחה גדולה לו, לגולדברג ז“ל, ולכולנו, כשזכינו לראות את הגליון הראשון של העתון היומי הראשון בארץ-ישראל. מאז ועד היום, כשיצא לאור הגליון ה-5000, הופיע “הארץ” בלי הפסקה אף ליום אחד, שלא כדרך העתונים העברים בכל העולם וגם בארץ. חג זה – הופעת הגליון ה-5000 – משמש גם זכר למיסדו היקר שלנו, י. ל. גולדברג ז”ל, זכר לפעלו שהוא חי וקיים.

אני שולח את ברכתי לעורך העתון, הד“ר גליקסון, שאף אותו יש לציין כ”ראשון“, כי אין אני מכיר עוד עורך עתון יהודי בעולם שזכה להוציא כמעט 5000 גליונות בלי הפסק (רק הגליונות הראשונים של “הארץ” במשך שנה – שנתיים יצאו לאור ע"י עורכים אחרים). “הארץ” וגליקסון חד הוא. גליקסון זהו “הארץ”, כי הוא הכניס לתוך העתון את כל נשמתו ולא השאיר לעצמו אף חלק קטן מזמנו לעבודה תרבותית אחרת. התרגומים של כמה ספרי פילוסופיה או מאמרו הגדול על הרמב”ם מראים, עד כמה קרובים ללבו עניני הפילוסופיה המדעית המופשטת – ואת מקצועו זה החביב עליו הביא קרבן לטובת “הארץ”. אבל גם “הארץ” – זהו גליקסון, על כל מעלותיו וחסרונותיו! המעלות: דרך ישרה, אובייקטיביות, נמוסי תרבות ודרך-ארץ, אופק רחב, התעמקות, צורת הביטוי המובחרה והראויה. החסרונות: יראת האחריות מפני ההחלטה הנועזה, היסוס מפני העמדה הבהירה, פשרנות מיותרת, יראת כבוד מוגזמת בפני עיקרים מודרניים, אבסטרקציה יתרה מן האינטרסים החיוניים.

וברוח המעלות והחסרונות האלה הולך “הארץ” ומשפיע על בני הארץ במשך שנים. והתוצאה: יחס של כבוד אל העתון ועורכו יותר מחובת המשמעת אליהם.

ברכתי היום אל “הארץ” שהוא קרוב ללבי, ואל עורכו שאני נמנה על קהל מכבדיו ומוקיריו: שהעתון ימשיך את קיומו לדורות רבים ושעורכו יעבוד את עבודתו החשובה עוד הרבה עשרות שנים. וברכתי לדורות הקוראים הבאים, שילכו בדרכי היושר והמוסר שהעתון מתווה לפניהם, אלא שבצורות החיים והעבודה הצבורית יביאו את העתון לידי תיקונים ושכלולים עד שהעורך יודה ויגיד: נצחוני קוראי, נצחוני!

כסלו, תרצ"ו.

קבלתי את הזמנתכם, בכתב ובעל-פה, להשתתף בועידתכם. הריני אומר לכם תודה בעד הזמנתכם זו ומאחל לועידה תוצאות פוריות, ובעיקר מעשיות.

לצערי לא אוכל להשתתף בועידה עצמה, וכמה טעמים לכך. מתוך השיחה עם באי-כוחכם ומתוך קריאת נוסחאות המצע השונות שנתפרסמו בעתונות קבלתי את הרושם, שכל ההתחלה שהתחלתם בה לארגון הסתדרותכם איננה נכונה. במקום להתרכז בענינים פנימיים של האוניברסיטה, בענינים חיוניים של הסטודנטים, בשאלות רוחניות ותרבותיות או בענינים של עזרה הדדית וכיוצא בהם – נתפסתם לאותה שיגרה צבורית שהיא נפוצה כיום, לדאבוננו הגדול, בקרב הישוב בארץ. הרבה מלים, הרבה סעיפים, הרבה הלכות – ומעט, מעט מאד, מעשים של ממש.

והטעם השני, החשוב ביותר: במקום איחוד כל הכחות למחנה אחד של סטודנטים, של נוער אינטליגנטי שיש בכוחו להשפיע גם על הנוער שמחוץ לאוניברסיטה, ובעיקר על רבבות הנוער היהודי בכל העולם, אתם מתחילים כבר מתפלגים למפלגות ולכתות; נעשות רשימות שונות, מתנהלת מלחמת בחירות – הכל על פי אותה השיגרא האיומה השוררת עכשיו בתוך הישוב. כל אחד יוצר “קלייזל” לעצמו, מתקין לו, כביכול, פרוגרמה של פטפוט וחושב שהוא מביא על ידי כך הצלה לעם ישראל.

לא, ידידי הצעירים, לא זו הדרך. מוטב שהסתדרות הסטודנטים לא תווסד כלל ועיקר מאשר תתקיים בצורה זו שהתחלתם בה, בצורה של התפוררות ומפלגתיות. גם אני הייתי סטודנט וגם בזמני התרוצצו בין הסטודנטים דעות ושאיפות שונות, מבחינה צבורית, מדינית ועוד. ואף-על-פי-כן קיים היה איגוד של סטודנטים, והוא היה מתמסר אך ורק לדברים עיקריים הנוגעים לכל צבור הסטודנטים ואינם שנויים במחלוקת שבין מפלגה למפלגה. אצלכם, לפי שהוברר לי מתוך העתונות והשיחה אתכם, אין אני מוצא את הדברים העיקריים האלה. הטפל, שהוא תמיד קל יותר, תפס את מקומו של העיקר. וצר, צר מאד. שהרי הסטודנטים הארץ-ישראליים – אני מתכוון בעיקר לאלה היושבים בירושלים, שכן המצב בין הסטודנטים בחיפה אינו ידוע לי למדי – היו צריכים להיות במרוצת הזמן סמל לאחדותו של עם ישראל ולהגיע אל הגובה התרבותי האמתי של האומה כולה. ואין אני רואה לצערי, שההתחלה, אשר התחלתם בה, תתאים לתעודה חשובה זו.

מטעמים אלה אין אני יכול לבוא ולהשתתף בועידתכם. אין אני מאמין בהשפעה מקרית הבאה תחת רושם של נאום זה או אחר. דברים כאלה נובעים אך ורק מתוך הכרה פנימית ומחשבה תחילה. אולי מכתבי זה ישמש דחיפה למחשבה עיונית, להתבוננות פנימית ולהתעמקות יתרה. אם במכתבי זה אהיה הגורם לכך, אשמח מאד. ואם מסרתי לועידה בתחילתה מכתבי ברכות של תוצאות פוריות, הרי כוונתי היא אך ורק לבחינה של חשבון הנפש ולא חשבון המפלגה והשיגרא המתהלכת בשוק.

אולי הטון של מכתבי זה חריף מדי. אולם חושבני, שיש לי הרשות לדבר גלויות בלשון זו, משום שדברים אלה יוצאים מלבו של אחד האנשים הקרובים אליכם ביותר, מלבו של ידיד נאמן לצבור הסטודנטים בארץ-ישראל.

ז' טבת תרצ"ה

יש לי הזכות לברך ביום החשוב הזה את הנמל “שער ציון” הנפתח בתל-אביב, ולאחל לו הצלחה בעתיד הגדול. אני מוסר את ברכתי בשם הקרן הקימת לישראל, אותו המוסד העולמי אשר לפני שלשים שנה נתן את הדחיפה הראשונה לבנין העיר היפה והגדולה הזאת. כאשר התאגד קומץ קטן מאחינו תושבי יפו ל“אחוזת בית” והחליטו ליסד שכונה מודרנית מחוץ לעיר יפו, לא יכלו להגשים את שאיפתם בלי סיוע ניכר. סיוע זה, בתורת הלוואה של רבע מיליון פרנק למספר שנים, ניתן ל“אחוזת בית” על-ידי הקרן הקימת לישראל.

זוכר אני את הישיבה בועד הפועל הציוני, שנתקיימה אז בחוץ-לארץ, בעת שהובאה לפניה ההצעה בדבר מתן ההלוואה. זוכר אני את כל הפקפוקים שהובעו בישיבה זו, אם מתפקידה של הקרן הקימת הוא לא רק לגאול קרקע כי אם גם לתת הלוואות לבנין שכונות. אולם אף אחד מן המסובים, אפילו מאלה שתמכו בהצעה זו, לא חזה את התפתחותה המהירה של “אחוזת בית”, עד כדי הקמת עיר עברית כולה, שמספר תושביה הגיע כבר ל-150.000 נפש – כן ירבו. ובודאי לא חלם איש מאתנו שאחרי שלשים שנה יכריז הנציב העליון של הממשלה המנדטורית על פתיחת הנמל “שער ציון” בעיר זו. אני קורא את הנמל בשם זה, שישמש דרך לעבור גאולים לציון ההיסטורית, לציון האמתית, לציון הנצחית. הנמל “שער ציון” לא יהיה רק נמל של העיר תל-אביב בלבד, כי אם ישמש נמל לכל הישוב העברי מדן ועד באר-שבע.

שלשה הם יסודות הטבע: אויר, קרקע, מים. היסוד הראשון – העם היהודי היה נתון בו די והותר, לאסוננו הגדול, במשך אלפיים שנה. אחד ממנהיגינו הגדולים, מכס נורדאו, היה קורא לעם היהודי בשם “אנשי האויר” (“לופט-מענשען”). באה התנועה הציונית ויסדה את הקרן הקימת, שתעמיד את עם ישראל על היסוד השני, הקרקע, יסוד מוצק, יסוד נצחי. כעת התפתח הישוב בארץ, ואדיר חפצו ליהנות גם מהיסוד השלישי, מן התחבורה בדרכי הים.

נמל זהו המפתח של הארץ, ואי-אפשר לו לאדם לגור אפילו בארמון, אם המפתח אינו בידו. בבית מסודר כראוי, כל מי שיושב בו יש לו מפתח משלו, למען יוכל להכנס ולצאת מבלי לשאול רשות מאת האחרים היושבים אתו ומבלי שיפריע להם. היה בארץ מפתח אחד ושמו יפו. אחרי-כן בא המפתח השני – חיפה. ועכשיו קבל הישוב מפתח משלו – הנמל בתל-אביב.

ומהי ברכתי לתל-אביב ביום חגה הגדול וברכתי לנמל החדש? – שיגדל משנה לשנה מספר העולים שיכנסו לארץ דרך שער הנמל ויקטן משנה לשנה מספר היוצאים את הארץ. שיקטן משנה לשנה האימפורט של סחורות הנכנסות לארץ ויגדל משנה לשנה האכספורט של סחורות מתוצרת הארץ. על-ידי כך תגדל ותתרחב ותתעשר הארץ, עד שתהיה ליצירה כלכלית בריאה ושלימה כל צרכה. אני מאחל לנמל שילך בדרכי תל-אביב, וכשם שהעיר תל-אביב התפתחה, באיכות ובכמות, בקצב מהיר – כן גם ילך ויגדל הנמל ויחיש את התפתחותו, באיכות ובכמות. ויבואו על הברכה יוזמי המפעל הזה, מנהליו והעובדים שהשתתפו בהקמתו, הן בכסף והן בארגון והן בעבודה ממש. יזכו כולם לראות את הנמל “שער ציון” אשר בתל-אביב שיהפך לאחד המרכזים הגדולים ביותר בים התיכון.

כ“ה סיון תרצ”ו

מברך אני את חברת “כרמל” להתחלה הנאה, שהיא מתחילה להתקין בפעם הראשונה פילם עברי המדבר עברית. עד היום הראיתם בארצות הגולה את ארץ-ישראל, מעכשיו תשמיעו לגולה גם את שפת ישראל.

ארץ-ישראל ושפת ישראל משולבות זו בזו ורוח אלהים מרחפת על שתיהן. ארץ-ישראל בלי שפת ישראל פגומה במהותה ובתכנה, כשם שהגולה, אם גם שפת ישראל תהא שלטת בתפוצותיה, תשאר תמיד גולה ולא ארץ-ישראל.

ודווקא בימים אלה חשיבות מיוחדת תהא נודעת למפעלכם, שאתם מראים בו את הארץ ואת עבודת בנינה – הידים ידי יעקב – ומשמיעים גם את שפת ישראל – הקול קול יעקב. ויהא בזה משום עידוד לכל בני הגולה, שיראו וישמעו שהישוב לא זז מעמדתו והוא עומד איתן באמונתו ובתקוותו לסוף הנצחון והגאולה השלמה. לא פסקה העבודה ולא נדם קולנו. בני הישוב כשהם לעצמם אין להם לנהל מלחמה בעד קיומם, כי הוא איתן ובנוי על יסודות מוצקים. על מה עלינו להלחם ולעמוד בפרץ? – על בני הגולה, שהארץ תהא פתוחה להם ושגם הם יוכלו לבוא ברבבותיהם לארץ ולהשתתף בבנינה. הישוב רואה את עצמו לא כעם ישראל כולו, כי אם כחלוץ האומה. אנחנו מפנים דרך לבני הגולה ומחכים לבואם. ואז יראו וישמעו, לא ע"י פילם, כי אם בעיניהם ובאזניהם ממש את אשר פעלנו כאן.

תרצ"ז

(מכתב לד"ר פ. וולטש)

קבלתי את חוברתך על הציונות הכללית וקראתי בה בענין. עלי להגיד, כי אין אני חושב שביררת כהלכה את השאלה: מה היא ציונות כללית. והטעם הוא פשוט: אין ציונות כללית. יש רק ציונות בלי שם לווי, זו הנמשכת מפינסקר ועד הרצל ועד ימינו אלה. מי שמאמין בציונות כזאת, הפשוטה בלי כל תוספת שהיא, יוכל להיות גם דתי וגם לא דתי, בורגני או פרוליטרי, ובלבד שיעמיד במרכז עבודתו לא את גורמי הלווי שנוספו לה לציונות בזמנים האחרונים, כי אם רק גורם אחד בלבד: גאולת הארץ ובנינה עם זכויות מדיניות מלאות. בארץ עצמה יכול כל אחד לסדר לעצמו את צורת החיים שהוא חושב אותה לנכונה, אולם במרכז העבודה הציונית עומד בנין הארץ בלי כל שם לווי ותוספת זו או אחרת.

אולם אלה שמעמידים במרכז עבודתנו בצד בנין הארץ גם את צורת החיים לפי השקפת עולמם, תהא זו צורה דתית או סוציאלית, הם אינם יכולים להסתפק בשם “ציוני” בלבד כי אם מוכרחים להוסיף עליו שמות-תואר שונים. יוצא, איפוא, שרק אלה ששוללים צורה זו או אחרת הם שצריכים לחפש אחרי תוספת מיוחדת לשם “ציוני”. אולם אלה שנשארו או חפצים להשאר נאמנים לציונות הראשונה, יכולים להסתפק פשוט בשם “ציוני”. ועל כן כל הטרמינולוגיה של “ציונות כללית” והפילוג החדש גם במחנה זה לציונים כלליים א' וציונים כלליים ב' – כל זה אינו מחזק, לדעתי, כי אם מחליש את עצם תכנה של הציונות.

י“ז בכסלו תרצ”ז

הריני שולח, לחג חצי היובל של בית-הספר הריאלי בחיפה, את ברכותי הנאמנות למוסד עצמו, למנהלו הד"ר בירם, לחבר המורים ולתלמידים. מעומק לבי נתונה לכם ברכתי. לפני עיני עובר עכשיו כל מהלך ההתפתחות של מוסדכם במשך עשרים וחמש שנות קיומו – התפתחות הממשיכה את שלשלת שאיפותינו לבנין הארץ ולשחרור האומה.

זכה בית הספר הריאלי, כהמשך לבנין התכניון העברי, אשר שניהם עומדים על הכרמל בחיפה, שיהוו מרכז לענינים חשובים ונכבדים בשביל הישוב כולו. שני המוסדות, בית-הספר הריאלי והתכניון, שימשו גורם לשני הישגים עיקריים במפעל תקומתנו במולדת: בנין חיפה עברית ונצחון הלשון העברית כלשון ההוראה וההווי בכל מוסדות החנוך שבארצנו.

בנין התכניון ובית-הספר הריאלי על המגרש, שנגאל לשם כך על-ידי הקרן הקימת על הכרמל בחיפה, נתן דחיפה ראשונה ועיקרית לריכוז חשוב של העליה העברית בחיפה ולהקמת שכונה חדשה – זו הנקראת בשם “הדר הכרמל”, שהגיעה לאוכלוסיה של 35 אלף נפש, כן ירבו! אותו תפקיד שמילאה הגמנסיה “הרצליה” בבנין תל-אביב, ושעתידה למלא, לפי מיטב תקוותינו, האוניברסיטה העברית בבנין המרכז המדעי הלאומי-העברי על הר הצופים בירושלים – אותו תפקיד חשוב נפל בחלקם של בית-הספר הריאלי והתכנין לשם בנינה והרחבתה של חיפה העברית.

והתפקיד השני, הגדול והמכריע, שהוטל על בית-הספר הריאלי ועל התכניון, הריהו ידוע בתולדות הישוב בשם “מלחמת השפות”, שהביאה אתה נצחון שלם של הלשון העברית בכל מוסדות החנוך שעברו לרשותה של ההסתדרות הציונית. שני המוסדות האלה קירבו בפעם הראשונה את השכבות העליונות של היהדות האמריקאית, ויעקב שיף בראשה, לידי השתתפות פעילה בבנין הארץ. וייזכר להם הדבר לטובה, היום דוקא, שגם הם סייעו בזה לנצחון הלשון העברית במפעלנו החנוכי בארץ. וגם זו זכות גדולה למוסדות אלה, שאת הכיוון הרוחני להם נתנו שלשה מגדולי האומה שלנו: אחד-העם, ד“ר יחיאל צ’לינוב וד”ר שמריהו לוין. זכות זו מטילה על המוסדות חובה גדולה, מוסרית ורוחנית.

הצלחה מיוחדת נפלה בחלקו של בית-הספר הריאלי, שמיום הווסדו ועד היום הזה הוא נשאר תחת פיקוחה של הנהלה אחת ואחידה, ומתוך כך הובטחו קווי התפתחותו ללא שנויים וזעזועים. בראש ההנהלה הזאת עומד הד“ר בירם, שהתמסר תמיד בכל כשרונותיו ובמרצו הגדול לביסוס המוסד ולשכלולו, והוא שהביא אותו לידי דרגה גבוהה של התפתחות. מבית-ספר שהכיל כמה עשרות תלמידים הפך למוסד הנותן תורה וחנוך לאלף חניכים ויותר, ובשנים האחרונות פתח סניף גדול של בית-אולפנא על הר הכרמל עצמו. השנה נמלאו לו לד”ר בירם ששים שנה, אבל עוד כוחו ומרצו אתו כבימי נעוריו. וברכתי נתונה לו, שימשיך עוד הרבה והרבה שנים בעבודתו ויראה במוסד החביב עליו בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובדעת ומשתלמים בכל הידיעות הדרושות לבנינה של ארצנו.

ולמורי המוסד שלוחה ברכתי, שיצליחו להשיג אותו הישג חשוב ונכבד שאנו מאחלים לכל העוסקים בחנוך בארצנו – שימצאו את הדרך לאיחוד דרישות האומה, המסורת וצורת-החיים שלה עם דרישות ההווה והעתיד לתקומתה המלאה של האומה במולדתה.

ולתלמידים אני שולח את ברכתי, שיזכו לא רק ללמוד ולהשתלם בארצנו כי אם גם להשתרש בה לכל ימי חייהם, ויזכו לראות שהפרובלימה של שיבת בנים לגבולם שוב לא תהיה פרובלימה של העתיד ושל מלחמה, כי אם שאלה שכבר באה לידי פתרונה המלא, ועם ישראל על קיבוץ גלויותיו ישב בארצו שאנן ושלו ואין מחריד.

ירושלים, כ“ב כסלו תרצ”ט

באמצעות התקליט, מכשיר הטכניקה המודרנית, הריני שולח מירושלים, עיר הבירה הנצחית שלנו, את ברכתי וקריאתי לאחי בכל תפוצות הגולה.

ימים קשים, שלא היו כדוגמתם בתולדות סבלנו הממושך בימי גלותנו המרים, באו עלינו בשנים האחרונות; קשים בשביל היהדות ברוב ארצות העולם, וקשים בשביל הישוב העברי בארצנו. אבל היסורים שאנו סובלים היום, אינם, חלילה, יסורי גסיסה של האומה, כי אם להיפך: חבלי משיח הם, שצפינו להם במשך דורות ושעליהם נאמר: חביבים עלינו יסורים אלה. יסורי בנין הם, יסורי יצירה, יסורים הכרוכים בתקוות גדולות. הסבל והיסורים, שעמנו הנענה נתון בהם, הם שהביאו רבים וכן שלמים מן היהדות העולמית לידי הבנה, שאין מנוחה ואין תקווה בנכר – עד שהאומה תשוב למקור מחצבתה, לארץ אבות. והיסורים של הישוב בארצנו עוררו מקורות חדשים של עוז ואון בחזית מלחמתנו לחופש ולחרות, של מעשי גבורה והגנה בחירוף נפש על כל הישובים, הכפרים והערים ביהודה, השומרון והגליל, עוררו בנו את ההכרה של התפקיד ההיסטורי הגדול המוטל עלינו: להיות המעפילים הראשונים לגאולה, לכיבוש ולבנין ארצנו בשביל עתיד העם.

ואתם כולכם בתפוצות הגולה, וביחוד הנוער העברי, חלילה לכם להתיאש, חלילה לכם ליפול ברוחכם. אזרו עוז ותקוה, למדו מבני הישוב וסייעו לו להגביר את מקורות כוחו וגבורתו!

והדבר הראשון, העקרי והמכריע במלחמתנו כאן, הוא – גאולת הקרקע של ארץ-ישראל, בשלימותה ובגבולותיה ההיסטוריים. לפני כבוש הקרקע צריכה לבוא גאולתה מידי זרים, כדי להבטיח לעם העברי את הבסיס לקיומו העצמאי. קרקע – זהו יסוד היסודות של תקומתנו, של תחית העם והמולדת. והמנוף העיקרי של גאולת הקרקע הוא המוסד הלאומי העממי הגדול, שנוצר בפרוטות של מיליוני יהודים בכל ארצות תבל – הקרן הקימת לישראל. אמנם היום יש כבר ברשותה רכוש של 420.000 דונם אדמה, אולם עלינו לדעת, שאין זו אלא התחלת הגאולה, ועוד גדול ורב התפקיד המוטל עלינו. ואם כל יהודי ויהודי באשר הוא שם ימלא את חובתו לעם ולארץ, נזכה לראות בגאולה השלימה של ארצנו – במאמציה ובפעולותיה של הקרן הקימת לישראל. אל יאוש! הגבירו אמונה ותקוה, עבודה ומרץ – ותזכו לראות בזמן הקרוב ביותר בתקומתו המלאה של העם במולדתו ההיסטורית!

ירושלים, ו' חשון תרצ"ט

(מכתב ללשכת “בני-ברית”)

לרגלי עבודה דחופה לא אוכל להשתתף באסיפה המוקדשת לזכרו של ר' ישראל דב פרומקין ז“ל, המו”ל של “חבצלת”. אני מצטער מאד על כך, כי מוצא אני ענין רב באסיפה זו והייתי רוצה לשמוע את דברי המרצים על תקופתו של פרומקין ז"ל ועל מקומו בתקופה זו, שהיא מסכמת את ראשית ההתעוררות של ירושלים וארץ-ישראל בכלל לחיים חדשים.

אני, כשלעצמי, נפגשתי עם פרומקין ז“ל רק מעט. אמנם יש איזו קרבה בינינו, כי שנינו ילידי עיירה אחת הננו: דוברובנה, פלך מוהילוב ברוסיה הלבנה. ועוד בילדותי שמעתי מבני משפחת פרומקין שנשארו בדוברובנה, כי אחד מקרוביהם עלה להשתקע בארץ הקדושה. כאשר בקרתי בפעם הראשונה בארץ נפגשתי פגישה קצרה עם פרומקין ז”ל, שהיה יוצא ונכנס בבית דודי, אברהם אבא אוסישקין ז“ל, שאף הוא השתקע בירושלים בימי זקנותו וכאן גם מצא את מקום מנוחתו האחרון. בעת בקורי השני בארץ שוב לא נזדמן לי להפגש עם פרומקין ז”ל פנים אל פנים, אולם ידעתי את שמו מהעתונות שהגיעה מן הארץ לתפוצות. פרצופו הרוחני נשאר בזכרוני כמתווך בין הדור שעבר של היהדות החרדית הקיצונית ובין החיים החדשים שהתחילו עולים אז בארץ. כפי הנראה קשה היתה לו לפרומקין ז“ל עמדה זו, כשם שהיתה קשה לכמה אנשים גדולים וחשובים מאותה תקופה, ר' יחיאל מיכל פינס ז”ל ואחרים, שנאלצו לתווך בין שתי הקצוות ולהתקשר פעם אל צד זה ופעם אל צד אחר. אולם כל האנשים האלה, וביניהם גם פרומקין ז"ל, מלאו תפקיד היסטורי חשוב, וזכרונם יהא קשור עם החיים החדשים שהתחילו מפכים בארץ, חיים של שאיפה לגאולה, מדינית ורוחנית כאחד, לתחית העם, הארץ והשפה.

ירושלים, י“ב באייר תרצ”ט

ברכתי שלוחה לעיר תל-אביב למלאות 30 שנה להולדתה. אמנם אין כאן לא יובל ולא חצי יובל, אבל יש כאן יותר מזה, שהרי עכשיו הגיעה תל-אביב לשנות הכוח – “בן 30 לכוח”.

אשתמש בברכה שניתנה ליעקב אבינו מפי הגבורה: “ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה”. אני מברך את תל-אביב שתפרוץ לצפון ותתרחב עד כדי איחוד עם חיפה, ויתמלא חזונו של מאיר בן יעקב דיזנגוף שזכרו לא ימוש מקרבנו; שתפרוץ לדרום ותתאחד עם בת-ים, ובני ישמעאל לא יוכלו להפריע; שתפרוץ מזרחה ותתאחד עם ירושלים, ושוב לא תהיה התחרות בין ירושלים ותל-אביב: ירושלים תשאר לעולם המרכז המדיני והרוחני של כל ארצנו וכל העם היהודי, ותל-אביב תהיה המרכז הכלכלי והכספי של כל הישוב, ושתי הערים האלה יחלקו ביניהן את התפקידים כמו וואשינגטון וניו-יורק, כמו רומא ומילאנו. ואני מברך את תל-אביב שתפרוץ גם ימה ושהנמל שלה ישמש נמל לעולים לרבבות, משבי הגולה, ולא נמל של יוצאים, שישמש נמל למשלוח תוצרת הארץ, לכל קצוי תבל, ולא חלילה נמל של אימפורט של תוצרת חוץ. אני מברך את תל-אביב, שבמרצה ובצעירותה תתן כוח ועצמה להחיות את העצמות היבשות של כל חלקי הישוב ושל העם כולו בכל תפוצותיו – שאיפה חשובה ביותר דוקא בימים אלה כאשר שמי המדיניות של ארצנו מעורפלים כל כך.

אני מברך את תל-אביב ואת כל תושביה, שבהגיע יובלה האמתי של תל-אביב, תזכו לראות את הגאולה השלמה וקבוץ גלויות בכל ארצנו ובגבולותיה ההיסטוריים.

ירושלים, ו' תמוז תרצ"ט

מכיר אני מקרוב, זה שנים רבות, את בעל היובל ואת משפחת אביו הנודעת לתהלה ביהדות. היתה לי ההזדמנות לעקוב אחרי התפתחותו העסקנית מראשית צעדיו הצבוריים, מימי ועידת “ציוני ציון” בפרייבורג, שאף הוא השתתף בה. ידועה בתולדות תנועתנו ועידה זו, שנתכנסה להציל את העקרון הארץ-ישראלי בציונות ולהתנגד לכל נסיון של חילוף ארץ-ישראל באיזו ארץ אחרת כמקום ריכוזו של עם ישראל. מאותו זמן ראינו את התפתחותו של כוח צעיר זה, כשהוא צועד מחיל אל חיל בקשריו האמיצים עם תנועת השחרור בעמנו, בעבודתו המסורה ללא הפסקה. וכיום הזה, כשהגיע לגיל של ששים, שמר לעצמו אותה האמונה העמוקה, אותה ההתמסרות המיוחדת ואותו המרץ הבלתי שכיח, שציינו את תכונות נפשו מימי פרייבורג ואילך ושנותנים לו את הכוח לנסוע ולטוס ולעבור ארצות וימים לטובת תנועתנו, למען גאולת עם ישראל וארצו.

וגדולה זכותו גם כחבר פעיל של הדירקטוריון של הקהק"ל, שהוא משתתף בעבודתו זה חמש-עשרה שנה. הוא מצטיין ביחסו הנפשי לכל השאלות העומדות ברומו של מפעלנו לגאולת הארץ, בהבנתו העמוקה לתנאי העבודה ההרמונית השוררת בין כל חברי הדירקטוריון, אם כי הם משמשים נציגי כל הזרמים והמפלגות בציונות, שכן על יד שולחן הדיונים במוסד זה נחתכות כל השאלות אך ורק מתוך השקפת התועלת הכללית למען גאולת אדמת המולדת.

ובמה נברך את בעל היובל? קהל מעריציו וידידיו באמריקה ובארץ החליטו לנטוע לכבודו יער גדול על אדמת הקהק“ל, הוא “יער מאיר”. ואני מאחל לו, לר' מאיר בן הששים, שיזכה להגיע לגבורות ולשיבה טובה ולטייל כזקן מופלג ביער הזה, בצל העצים העבותים, ואז יזכיר נשכחות ויספר זכרונות מחייו העשירים: מוולוז’ין המפורסמת, דרך ארצות שונות באירופה ובאמריקה, עד ירושלים הנצחית; מימיה הראשונים של תנועת חבת-ציון בימי אביו ר' נפתלי צבי יהודה זצ”ל, שכיהן באופן רשמי בתפקיד “גבאי-יועץ” של חובבי ציון, דרך האגודה החשאית של תלמידי וולוז’ין, היא אגודת “נס ציונה”, שעל חבריה נמנו גם ח. נ. ביאליק ז“ל ואחרים מגדולי עמנו, דרך הקונגרסים הציונים ויסוד מפלגת ה”מזרחי“, דרך ההנהלה הציונית והדירקטוריון של הקהק”ל – עד שתחזינה עיניו בהגשמת שאיפותינו: גאולה שלימה לארצנו ושחרור מלא לעם ישראל.

מתוך מכתב למערכת “הצופה”,

כ“ט בניסן ת”ש

זה עתה נודע לי, שמחרתים תמלאנה לך שבעים וחמש שנים לאורך ימים. היתה זו בשבילי הפתעה נעימה. רק שלשום ראיתיך באולם הסוכנות – והנה פניך צעירים כמו תמיד ומביעים מרץ ורעננות. בשם הדירקטוריון של הקרן הקימת ובשמי אנכי, הריני שולח לך את הברכה היחידה והחשובה שאתה ראוי לה: תזכה לאריכות ימים ותחזינה עיניך בתוצאות עבודתנו שעבדנו במשך הרבה והרבה שנים. תראה, אם לא בסוף הגאולה, הרי לפחות בביסוסה המלא של הגאולה הבאה.

אחרי שבועים, בר"ח אלול, תמלאנה ארבעים ושלש שנים מן היום שנפגשנו יחד בפעם הראשונה עם פתיחת הקונגרס הראשון בבאזל. ובמשך כל השנים הללו היינו קרובים איש לרעהו, לא רק מבחינה הסתדרותית ולא רק בתוך העבודה המשותפת, כי אם גם בהשקפותינו היסודיות על טיב תנועתנו ומהותה. כל ימי חייך היית המכסימליסט בדרישותינו. לא היית מן הנחשלים בעת המלחמה נגד תכנית אוגנדה, כי אם נלחמת בכל נפשך בעד ארץ-ישראל. השתתפת במשלחת ההיסטורית יחד עם המנוח רוזנבוים. ותמיד היית מגן על הפרינציפ של העבודה המעשית בארצנו. היית תמיד מתנגד לפשרנות ולהנמכת הדגל מבחינה מדינית. ועוד ועוד – מי ימנה כל זכויותיך, ומה שמופלא ונותן לך כבוד הוא, שאם גם ימי נעוריך עברו עליך בלא כל קשר עם שפתנו והתרבות העברית, הרי תיקנת זאת והנך שולט כיום בלשון העברית ואתה אחד מהקנאים בעד הזכויות של לשוננו ותרבותנו.

מעטים, ואולי גם בודדים, אנחנו, אנשי הקונגרס הראשון: בארץ לא נשארו אלא שבעה-עשר אנשים מהתקופה ההיא. אבל, אם גם אולי אין הם נפגשים תמיד בעבודה משותפת, הרי הנר שנדלק בבאזל ממשיך להאיר ולחמם את חייהם ואת כל נפשם.

ירושלים, ט“ז מנחם-אב ת”ש

(הקדמה לקובץ)

קובץ זה המכיל מאמרים על עניני קרקע מפרי עטו של הד"ר א. גרנובסקי, מוציאה הקרן הקימת לכבודו של המחבר, ליום מלאות לו חמשים שנה וכן למלאות עשרים שנה לעבודתו למען הקרן הקימת.

הד“ר גרנובסקי התחיל את עבודתו עוד בימים כשהלשכה הראשית נמצאה בהאג ועמד בראשה נחמיה דה-לימה. והוא שהיה המורה הראשון של גרנובסקי בפרובלימות הסוציולוגיות בכלל, הקרקעיות בפרט, והשפיע הרבה על השקפותיו של המחבר. גם כיום, כשכיוון עבודתה של הקרן הקימת הולך בדרכים אחרות, נשאר הד”ר גרנובסקי נאמן בהרבה לדעותיו של מורהו הראשון.

את נאמנותו לציונות ואת הקשר הנפשי אל תקוותינו הלאומיות ינק מבית אביו, שהיה אחד הפעילים בחוג המפורסם של חובבי-ציון באודיסה וגם שימש זמן ידוע חבר “הועד האודיסאי”. את קשריו אלה אל הרעיון הציוני השלים בהסתדרות הסטודנטים הציוניים “החבר”, שהיתה פעילה למדי בשנים אלה גם ברוסיה וגם בשאר ארצות אירופה, שלמדו בהן סטודנטים יהודים מיוצאי רוסיה. את ידיעותיו הראשונות בלשון ובספרות העברית קיבל מאת המשורר ביאליק ז"ל. את יחסו אל ערכי היהדות השלים במידה ידועה בהשפעת חותנו הרב חיים טשרנוביץ (“רב צעיר”).

מזוין בכל הרכוש הנפשי הזה ניתן לו לעלות מהר בשלבי עבודתו: מפקיד בלשכה הראשית של הקרן הקימת בהאג, עד מנהל המחלקה הכספית בלשכה הראשית שבירושלים ועד בחירתו לאחד החברים בדירקטוריון של הקרן הקימת.

ידיעותיו, העיוניות והמעשיות, בכל הפרובלימות הקרקעיות נתנו לו את האפשרות לפרסם בשנים האחרונות שורה שלימה של ספרים, מוקדשים לבירור השאלות הללו, שעוררו רושם וקבלו את הערכתם של מומחים ובעלי מקצוע, ושתורגמו גם לכמה שפות לועזיות. ביחוד בשביל הספרות העברית, העניה בספרים מקצועיים מסוג זה, מהווים ספריו של הד"ר גרנובסקי נכס חשוב.

כעת, כשהוא עומד בשנות החמשים, מלא מרץ וכוח עבודה ורעננות, הריני מוסר לו את ברכת הדירקטוריון של הקרן הקימת: יזכה להאריך ימים בעבודתו ולראות בהגשמתן המלאה של תקוותיו-תקוותינו לגאולת הקרקע ולבנין הארץ.

ירושלים, י“ח בסיון ת”ש

(הקדמה לקובץ “התנ”ך מדבר")

בימים אלה עומדת הפרובלימה של עם ישראל וארץ-ישראל במרכז הדיון של היהודים בכל העולם, ובמידה ידועה גם של עמים אחרים. אכן הגיעו ימים טראגיים לכל האנושות כולה: גבר הרציונליזם הקר, והאינטרסים האגואיסטיים, של הפרט והכלל, שולטים בעולם. הכל נפתר בכוח הברוטאלי של תותחים ופצצות ואוירונים מביאים הרס וכן במזימות פוליטיות מכל המינים. כל החוזים הבינלאומיים וההבטחות החגיגיות ביותר מצד עמים תרבותיים נהפכים ל“פיסת נייר” גרידא. הצביעות הצבורית מצאה דרכים להוציא את כל הכתוב בחוזה מידי תכנו ולהשאיר רק את הקליפה החיצונית בלבד. זה חצי יובל שנים שהעולם התרבותי הכריז מלחמה במלחמה – ובמשך הזמן הזה נהפך העולם כולו לשדה קרב של מלחמות בלתי פוסקות. בימים אלה, כשכל מי שעדיין מהבהב בלבו זיק של רגש אנושי מתחלחל מרוב צער ותמהון, ויאוש נורא תוקף אותו למראה כל מה שמתרחש בעולם לעיני השמש – דוקא בימים אלה טוב לשוב אל העולם האי-רציונלי ולהתבונן בספר הספרים, באותו הספר הנצחי שהפך את העולם של עובדי אלילים לעולם של תרבות ומשפט, שהפך עמים של אגואיזם פראי לעמים של מוסר והומאניטריות.

שולחים אנחנו את החוברת הקטנה הזאת אל הקוראים בכל העולם התרבותי. הקרן הקימת לישראל בירושלים, שעליה הטיל העם היהודי את התפקיד של גאולת אדמת אבות בשביל הבנים, אספה בחוברת זו את הקטעים מן התנ“ך שמעידים עדות נאמנה על הקשר הנצחי של עם ישראל אל ארץ-ישראל. יקראו בני ישראל בכל מקום שהם את הפסוקים הנצחיים האלה וישאבו מהם כוח להגביר את אמונתם במילוי ההבטחות הנצחיות. ויקראו את הפסוקים האלה כל אומות העולם, ששרשי תרבותם נעוצים בתנ”ך והם יונקים ממנו את לשד גידולם, ובראש ובראשונה העמים של הקיסרות הבריטית – למען ילמדו וידעו, מהו החוב המוסרי שעליהם למלא כלפי האומה הישראלית!

ירושלים, ה’ת"ש

(אגרת ברכה ל“ג’ואיש הרולד” באוסטרליה)

ליהודי אוסטרליה, ניו-זילנד ואיי הים, מעטים במספר אך חשובים בעולם היהודי, שלוחה ברכתי מירושלים העיר הנצחית לשנת תש"ב. המן של זמננו ניסה להשמיד ולאבד את העם היהודי, לשבור את גופו ואת רוחו. אך הוא עורר בקרבנו גבורה שאין לה משל בהיסטוריה. עמים חזקים וגדולים נכנעו לעריצות הנאצית והתאימו את עצמם למכונת התופת שלהם. אבל היהודים, הפזורים ונרדפים זה דורות רבים בארצותיהם, מוסיפים להחזיק מעמד ומכריזים: לא נכנע! תורת האמת היא תורתנו, תרבות האמת היא תרבותנו. לא נוותר על מורשתנו. נמשיך בקרב עד בוא הנצחון.

מאושרים אנו, שהגורל קשר אותנו לחבר המדינות אשר בריטניה עומדת בראשן והעומדות עתה במלחמה לחיים ולמוות נגד שונאינו. מדינו אלו הכריזו, באמצעות ראש המיניסטרים צ’רצ’יל וראש המיניסטריונים של הדומיניונים, שילחמו באידיאולוגיה הנאצית עד הנצחון השלם. כל העינים נשואות עתה לישוב העברי בארץ, המונה חצי מיליון נפש, שהוא מגדל-אור לעמנו, המאיר ושולח את קרני הרוח הלאומית לתפוצות.

חזקו ואמצו במלחמה לנצחון, שפירושו גם גאולת העם היהודי! חזקו ואמצו במלחמתכם להגשמת שאיפותינו, לגידולו של הבית הלאומי בארץ-ישראל, לבנין הארץ שהיא הערובה היחידה לנצחוננו! זכרו את דברי נחמיה (ד, יא): “אחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח”.

זכה נחמיה לגאול את עם ישראל, וכל יהודי בעל הכרה צריך ללכת בדרך בה הלך בתקופה קשה בתולדותינו. במלחמתנו נגד היטלר ומעלליו נגאל את האנושות; בבנין ארצנו הקדומה נגאל את עמנו, שנתן ויתן את חלקו בתרבות האנושות.

תזכו לשנה טובה ומאושרת!

תש"א

ידידי,

תודה רבה בעד טלגרמת הברכה הלבבית, שקבלתי ממך ליום ההולדת שלי. בשתי ידי הייתי חותם על דבריך שנזכה שנינו לראות מילוי החלום של נעורינו – אבל איך זה יתגשם! לד' פתרונים ורק לו.

הרבה הרבה יש לי לדבר אתך, ואולי היה זה מועיל לשנינו – נקוה שעוד נפגש בעולם הזה.

להתראות

(-) מ. אוסישקין

נ.ב. במשך השנתיים רכשה הקהק"ל 80.000 דונם בערך.

אלול תש"א