בַּשָּׁרָב       הַלּוֹפֵת גַּם נִשְׁמֵי כוֹכָבִים,

וְהוּא רָב      עִם אֲוִיר מַדְבִּירוֹ וּמַרְדִּים,

בְּלִטְפּוֹ       שֶׁל עָנָן הַכּוֹבֵשׁ לְהָבִים

בְּשִׁטְפּוֹ       שֶׁל הַיּוֹם אֱלֵי חוֹף מַאְדִּים,

בְּשִׁלְפֵי       הַקֵּיצִים וּבְהָקִיץ הָאָבִיב,

בְּאַלְפֵי       הַפְּתָחִים שֶׁל יְקוּם מִסָּבִיב –

נִתְגַּלְּתָה      בַּת־הַשִּׁיר לְעִתִּים, כִּבְאַקְרַאי,

וּשְׂפָתָהּ       מְנַשְּׁקָה סִימָנֵי אֱסוּרַי.

גַּם בִּצְהֹל –   הַשִּׁירָה בַּת דְּווּיָה, יַנּוּקָא

שֶׁל הַתְּמוֹל    שֶׁטֹּרַף בְּלִי וִדּוּי וּנְשִׁיקָה,

שֶׁל יָקָר       שֶׁגֵּרְמָה הַשּׁוֹאָה בְּלִי עָצוֹר,

וְנָקַר         רַק הַשְּׁכוֹל, וְהַלֵּב – בַּמָּצוֹר.

וְעוֹלָם –     תְּהוֹם־גָּלוּת יְלָדַתּוּ בְּנֵס

כְּמוֹ קָם       מֵאֶפְרוֹ עוֹף־הַחוֹל הַגּוֹסֵס.

בְּצִלּוֹ         שִׁירָתִי לָהּ בִּקְשָׁה לֶאֱהֹל,

גַּם אִם לֹא     נֶעֶקְרוּ כָּל חוֹחֵי הָאֶתְמוֹל.

מַה תּוֹסֵף     זוֹ קַרְנוֹ? מַה בְּחֵיק מַתַּת־יָהּ?

וּבַלֵּב         לְמַרְאֵה הַקּוֹצִים רְהִיָּה.

בְּעֵת בְּרֹק     בֵּין הָדוּר בֵּין בָּאוּשׁ כִּי נִמְטַר –

יֵשׁ תִּשְׁתֹּק     זוֹ הַבַּת, יֵשׁ תִּגַּע בַּמֵּיתָר.

בַּכּוּר

מאת

אהרן מזיא

---

בִּבְרִית הָאֻמָּה

מאת

אהרן מזיא

לשמשון מלצר

לְדוֹרוֹת, שֶׁהָיוּ וְעָבְרוּ וְאֵינָם –

בִּשְׁבִילֵנוּ הוֹתִירוּ אֶת זֶה הָעוֹלָם

הַזָּקֵן – מְאוֹתֵת כְּבָר מִצְעַד הַהֶמְשֵׁךְ,

וּבַלֵּב נֵס הַבְּרִית.

מִדּוֹרוֹת, שֶׁהָיוּ וְעָבְרוּ וְאֵינָם,

הֻקְרְבוּ לֶאֱלִיל, אוֹ לְמַעַן קוֹנָם,

שֶׁהָלְכוּ אוֹ רֻמּוּ – בְּלֹא הֶבְדֵּל מִי וְאֵיךְ ­–

לְקַדֵּשׁ שֵׁם יָחִיד;

מִדּוֹרוֹת, שֶׁהָיוּ וְעָבְרוּ וְאֵינָם,

וְנִרְצָה הַקָּרְבָּן אוֹ הָיָה לְחִנָּם –

מַעֲנִית הַתְּמוֹלִים לַמָּחָר תִּשְׂתָּרֵךְ

רֹן בָּהּ אָח לַעֲוִית.

וְתָמְכוּ הַדּוֹרוֹת בְּזֵעָה וּבְדָם

תּוֹחֲלוֹת מְחָרֵינוּ גַּם פֹּה וְגַם שָׁם.

אַךְ עַתָּה מְבַצְבֶּצֶת נִצַּת גְּאֻלָּתֵךְ

וּמַזְעִיק הֶעָתִיד.

לַמִּרְכֶּבֶת חִיֵּךְ הַגּוֹרָל וְרָתַם

זְהָרִים. אַךְ צְלָלִים כָּרָגִיל בְּצִדָּם.

וְהַהֶגֶה אֵיתָן. הוּא בִידֵי הַהֶמְשֵׁךְ

הַמּוֹבִיל כְּתַפְקִיד.

מִתְמַתְּחִים מַבָּטִים שֶׁל דּוֹרוֹת שֶׁאֵינָם –

שֶׁשָּׁכְלוּ, נִתְיַתְּמוּ בִּתְחוּמֵי כָל הָתָם –

אֶל יְדֵי הַנּוֹהֵג, עֵת הַתְּהוֹם תִּתְאַבֵּךְ,

וְהַקֶּטֶב תּוֹשִׁיט.

עַל קִבְרֵי הַדּוֹרוֹת שֶׁהָיוּ וְאֵינָם

דּוֹר בּוֹקֵעַ חָדָש בְּאַקְלִים מְדֻמְדָּם,

הַנִּצָּה – גַּם תְּפִלָּה גַּם תִּקְוָה תְּהַלֵּךְ –

לִבְשׁוּלָה, לְעִדִּית.

26.11.1947

---

הָעִיר

מאת

אהרן מזיא

הָעִיר

מאת

אהרן מזיא

---

חֻבְּרָה לָהּ יַחְדָּו

מאת

אהרן מזיא

יֵש אָבָק – לוֹ בַת־צְחוֹק

חִיּוּכוֹ מַחֲלִיק

עַל שֵׂעָר בְּדוּר־רוּחוֹת גַּם שֶׁלִּי גַּם שֶׁלְּךָ.

וְאֵזוֹב מִדַּחֵק, וְעֵינָיו מְלַטְּפוֹת

אֲבָנִים שֶׁל הַכֹּתֶל בְּיָד שֶׁל מִנְחָה.

מִי מַשִּׁיק אֶת כְּנָפָיו,

מִי מַדְהִיר אֲרָיוֹת

נִרְתְּמוּ לַמֶּרְכָּב שֶׁל טוֹטֶפֶת וְגִיל?

הֶעָבָר מְשַׁפְשֵׁף אֶת עֵינָיו וּמֵעִיר

חֲלוֹמוֹ שֶׁנִּרְדַּם וְנִטְמַן כָּרָגִיל.

יֵשׁ דְּמָעוֹת הֵן חוֹמָה,

הֵן נֵרוֹת שֶׁל שַׁבָּת,

וְהַלֵּב שֶׁהֻצְנַח לְאוֹרָן מְרַקֵּד –

מַדְבִּיקוֹת לֶעָנָן גַּם קַשְׁתּוֹ

גַּם תְּפִלָּה:

לֹא יְהֵא פֹה מַבּוּל לְשַׁחֵת

                הַיַּחְדָֹו.

---

אֲבָנַיִךְ, יְרוּשָׁלַיִם

מאת

אהרן מזיא

                לזכרו של שמעון הלקין

            אַתָּה תָקוּם, תְּרַחֵם צִיּוֹן – כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ, כִּי בָא מוֹעֵד.

            כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ, וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ.

                    (תהילים קב, יד–טו)

לִוּוּי חוּצוֹתַיִךְ עָפָר וְגַם סֶלַע,

וְעֵשֶׂב שֶׁל בָּר הוּא לָהֶם בַּעַל־בְּרִית,

כָּל אֶבֶן אוֹצֶרֶת גַּנְזַךְ לְמִשְׁמֶרֶת –

מִימֵי וְלִימֵי

        מֵרֵאשִׁית בְּלִי אַחֲרִית.

נִבְטֵי מִבֵּית־אֵל נָדְדוּ לְכָאן פַּעַם,

קוּרִים שֶׁל חֲלוֹם לְרַגְלֵי הַסֻּלָּם.

גַּם מִפִּי הַבְּאֵר שֶׁל חָרָן וְעַד הֵנָּה –

בָּן דְּבַר יַעֲקֹב, גַּם יְדֵי לֹא נִכְלַם.

וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶן הַצּוֹפְנוֹת אֶת הַנֶּפֶץ

מִשֶּׁבֶר לוּחוֹת שֶׁל משֶׁה בְאַפּוֹ,

וְיֵשׁ בּוֹ נִרְגַּם נְצִיבוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ –

אַחַר רְחַבְעָם נָדְדוּ עַד לְפֹה.

אוּלַי גַּם חָבְרָה עִמָּהֶן זוֹ הָאֶבֶן

מִקֶּלַע דָּוִד שֶׁחָלְמָה עַל גָּלְיָת.

רַבּוֹת – יַד חוֹצְבָיו שֶׁל שְׁלֹמֹה, שֶׁל הַמֶּלֶךְ,

בָּרְרָה לִבְנִיַּת זֶה הַבַּיִת, לִקְרָאת.

וּמִבַּחוּרִים עַד אֵלַיִךְ הִגִּיעוּ

אַבְנֵי הַסְּקִילָה שֶׁל שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא,

כִּי בָא עַד דַּכָּא הַבָּחִיר בִּמְלָכַיִךְ,

עֵת קָם אַבְשָׁלוֹם בְּלִי בוּשָׁה וּמוֹרָא.

וּמִבֵּינוֹתָן יֵשׁ גַּם אֶנֶק עוֹלֶה – שֶׁל

זְכַרְיָה בֶן יְהוֹיָדָע הוּא חוֹסְדוֹ שֶׁל יוֹאָשׁ.

כִּי מַעַל בַּחֶסֶד וּבֶגֶד הָרֶגֶם

מִזֵּכֶר הָאֶבֶן מֵאָז לֹא נִתַּשׁ.

וְיֵשׁ הָטְבְּעוּ בָן מַגְּעֵי נְבִיאַיִךְ –

יָשְׁבוּ עֲלֵיהֶן אוֹ הוּטְלוּ אֲלֵיהֶם.

וְיֵשׁ דֻּרְדְּרוּ מֵחוֹמַת הַר־הַבַּיִת –

אֵשׁ הֶרֶס הִשְׁלִיכָה בְקֶצֶב זוֹעֵם.

נוֹצֶרֶת כָּל אֶבֶן הֵדֵי כִבּוּשַׁיִךְ

שֶׁל צְלָב, חֲצִי־סַהַר, שֶׁל בַּז וְחָרוֹן.

וְהִיא סַבְלָנוּת חֲרֵרָה וְקוֹדַחַת

שָׁמְרָה לְבוֹאוֹ שֶׁל גּוֹאֵל אַחֲרוֹן.

גַּם בִּימֵי קַו שֶׁל תֹּהוּ וְאֶבֶן שֶׁל בֹּהוּ

זוֹכְרוֹת אֲבָנַיִךְ אֶת אֵשׁ כָּל תָּפְתֶּה,

וְהֵן הַגַּנְזַךְ שֶׁל מִרְשָׁם וְשֶׁל זֶרַע

חָזוֹן מְבֻרְזָל – מֵהָיָה לְיִהְיֶה.

כָּל סֶלַע בּוֹ לֶקַח, כָּל אֶבֶן הִלָּה לָהּ –

גַּם צַו וְגַם זֵכֶר מִקְדָּשׁ כְּהִלֵּל.

מִמֵּךְ כָּל סְפִינוֹת מְחָרִים עוֹד תַּפְלֵגְנָה,

מַעֲגָן שֶׁל סְלָעַיִךְ – אוֹרוֹ יִתְנַחְשֵׁל.

---

בִּגְאוֹת הַלֵּב

מאת

אהרן מזיא

בִּגְאוֹת הַלֵּב

מאת

אהרן מזיא

---

הֻכְרַז

מאת

אהרן מזיא

עם החלטת האו"ם על הקמת המדינה

הַבֹּקֶר הֵקִיץ יְקִיצַת נְשִׁיקָה,

בַּחַלּוֹן מִצְטַהֶלֶת גְּוָנִים עֲטָרָה,

סִנְווּר – כָּרָגִיל בְּכָל אֹפֶק חִכָּה –

הִסְתַּלֵּק בְּפִתְאֹם לְזָוִית נִסְתָּרָה.

שְׁמָשׁוֹת מִי יִסְפֹּר – תַּחֲרוּת בִּצְחוֹקָם,

וּבְנֹעַם לִטְפָּם מַרְקִידִים הָאֲוִיר.

פְּחָדִים שֶׁאָרְבוּ לְיוֹם שַׁחַר נִרְקָם

נֶחְנְקוּ בְמֵרוֹץ הָאוֹרוֹת הָאַדִּיר.

דָּמוּם הָעוֹלָם, הַסָּפֵק בְּעָלָיו –

אִשּׁוּר יְחַפֵּשׂ בַּסָּבִיב הַמַּתְכִּיל.

מִיָּד יַבְחִינוֹ בְעֵין שַׁחַק נִלְבָּב.

אַף הַיָּם מִצְטָרֵף לְתִפְרֹצֶת הַגִּיל.

גַּם זַעַם גַּם נַהַם גַּם חֶרֶק מִדְבָּר,

נִפְנוּף יְשִׁימוֹן עַד עַתָּה לֹא נִדְבַּר,

תַּנִּים עֲתִידָם אֶל הַקֶּרֶץ חֻבַּר,

עַצֶּבֶת חָרוּל, עַקְרַבִּים וְצַבָּר.

יְלֵל עֲרָבוֹת וְסִרְפַּד הַשִּׁתּוּק,

בְּנֵי דָתָהּ שֶׁל סַכִּין מִתְפָּרַעַת בְּצֵל,

הִתְכַּוְּצוּ בַּעֲוִית עַל מִפְתַּן הַזִּנּוּק –

מְחָצָם הָאָבִיב בְּפִתְחוֹ שֶׁל יוֹבֵל.

כִּי מִשָּׁם, הַקָּצֶה הַשֵּׁנִי שֶׁל תֵּבֵל,

הִתְפָּרְצוּ לַנְּקִיקִים, לַפִּנּוֹת – שׁוֹפָרוֹת.

וּפֻצַּץ הֶעָנָן הַתְּמוֹלִי הָאָפֵל.

מִקְּרָעָיו הַבְּשׂוֹרוֹת כַּחֲלוֹם נוֹהֲרוֹת.

הַלֵּב הוּא קִרְיָה, וְקִרְיָה הִיא הַלֵּב,

הַדְּגָלִים מִתְבַּדְּרִים גַּם הָכָא גַּם הָתָם,

עֵת הַדָּם מִתְרַקֵּד, עִם קִצְבּוֹ מִתְעָרֵב,

וּמַשַּׁק נְשָׁרִים כַּעֲצֶרֶת יִרְעַם.

מִן הַיָּם הַתִּיכוֹן עַד גִּלְעַד הַחוֹלוֹת,

מֵרַגְלֵי הַר סִינַי עַד קָדְקֹד, עַד מָרוֹם,

יְגֵבִים, מַטָּעִים וְאַחַי – כִּלְאוֹת

מִתְנַשְּׁקִים, מִתְחַבְּקִים בִּמְחוֹל הַפִּתְאֹם.

הֲמַכִּיר מִי הַדְּמִי? הֲיוֹדֵעַ הַלְּאַט?

נַחְשׁוֹלֵי הִרְהוּרִים מִתְנַפְּצִים אֶל הַגִּיל.

הֵן הָאֹפֶק קָרֵב כִּמְשִׁיחַ הָעַד,

וְקִסְמֵי שַׁרְבִיטוֹ הָרַבִּים מֵהָכִיל.

דּוֹר שַׁכּוּל אֵין בּוֹ מְתֹם מְשַׁפְשֵׁף אֶת עֵינָיו:

הֲזָכָה הֶחָזוֹן? בְּשִׁבְרוֹ הַחוֹנַן?

הַאֱמֶת בְּאוֹרוֹ וּבְזִמְרוֹ שֶׁל כּוֹכָב,

הִתְחַפֵּר זֶה דוֹרוֹת וְדוֹרוֹת בֶּעָנָן?

בִּמְרוֹמֵי הַמִּגְדָּל שֶׁבַּלֵּב עִנְבָּלִים

וְשִׁירָה לֹא־הָיְתָה יְחִידָה בְמִינָהּ,

מַשְׂאָתוֹ מִתְפָּרֶקֶת מִכָּל הַכְּבָלִים,

וְאֵשׁ מְגַלַּעַת פְּסִיגֵי מְדִינָה.

ניצנים, 1947. בוקר שלאחר 29 בנובמבר

---

בָּאִים יָמִים

מאת

אהרן מזיא

                לזכרו של יצחק עֹגן

יָמִים הִנֵּה בָאִים כְּהֹלֶם הַמַּקֶּבֶת.

סַדָּן שֶׁל הָעֲלִיל – עָלָיו גּוֹרָל נוֹשָׁן.

וְדוֹר בְּיָד אַחַת זֵעָה מָרָה נוֹגֵב, עֵת

שְׁנִיָּה שׁוֹדְרָה קְצוּבוֹת הַהֶנֶף לַסַּדָּן.

מִסַּף אוֹרְבָה כְאֵיד לְהִתְפָּרֵץ הָרוּחַ,

כַּבּוֹת הָאֵשׁ תְּנַס בִּמְזִמּוֹת סוּפָה.

אַךְ יַד בִּטְחָה תָגִיף הַשַּׁעַר הַפָּתוּחַ,

וְרַק אָבָק תָּקִים הָרוּחַ בְּעוּפָהּ.

יָמִים בַּלֵּב הוֹמִים,

וְלֵב – לַיּוֹם מִנֶּגֶד.

מִבֵּין צוּקֵי הַלֵּיל נוֹהֵם הָעֲרָפֶל.

אוּלָם הַלְמוּת עַל־אַף בְּעֹז הָעֹז נִמְזֶגֶת –

לְאַט תַּבְנִית מָחָר בַּהֹלֶם תִּתְחַשֵּׁל.

רַק מִי שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הִדְבִּיר הַזַּעֲזוּעַ,

וְאָצָה לוֹ דַרְכּוֹ אֶל לֹבֶן הַלְּאָן –

רַק לוֹ יָאִיר הָאוֹת מִסֹּבֶךְ הַמַּדּוּעַ.

רַק לוֹ,

לוֹ יְאוֹתֵת גַּם בִּזְמַנּוֹ הַזְּמָן.

יָמִים יֵשׁ הַחוֹתְרִים מִנִּי שְׁכוֹלֵי הַנֵּכֶר

לְעַם הַמַּעְפִּיל בְּמַעֲלֵה בָאוֹת.

מִדֶּרֶךְ אַט יִסּוֹגוּ כִשְׁלוֹנוֹת וָסֶכֶר.

לַיְשִׁימוֹן יִסּוֹגוּ עַרְפִלִּים, סוּפוֹת.

4.12.1947

---

כְּחוֹלְמִים

מאת

אהרן מזיא

יָמִים יֶשְׁנָם זוֹרְחִים כַּהֲזָיוֹת, כַּנֶּצַח –

בָּם שֶׁמֶשׁ בַּמָּרוֹם תַּחֲוִיר, תִּדַּל פִּתְאֹם –

עֵת הַחֲלוֹם יוֹרֵד בִּסְעָרָה עוֹלֶצֶת,

מַזְהִיב הָרְגָעִים, גּוֹאֶה בְיֵשׁוּתוֹ.

יָמִים יֵשׁ אַדִּירִים כְּמוֹ אַשְׁדוֹת רָקִיעַ,

כְּרַעַם מִתְגַּלְגֵּל לְאֹרֶךְ הָעִתִּים,

וְעַם רְדוּף מַחְשָׁךְ אָז כּוֹכָבוֹ מֵנִיעַ

הָאֵר אֶת צְעָדָיו בֵּינוֹת הַחַתְחַתִּים.

לַמֶּרְחַקִּים בּוֹרְחִים לֵילוֹת קַדְרוּת וָיֶלֶל,

וְעַיִן רַק אוֹרָה, רַק תְּכֵלֶת תֵּשְׁתְּ בְּלִי סוֹף,

וְרַק בְּשָׂמִים תַּנְשִׁים כָּל רוּחַ מְחוֹלֶלֶת,

וְחֵן פְּרָחִים צִדֵּי כָל דֶּרֶךְ יַעֲטֹף.

וְנֶפֶשׁ תַּעֲמֹד עַל מַעְיַן הָאשֶׁר,

אֲשֶׁר פָּרַץ, הָרַס, מְצוֹר אֶתְמוֹל מַשְׁמִים,

וְלֹא תָעֵז חַפֵּשׂ אֶת הַהֶסְבֵּר, הַפֵּשֶׁר –

כֵּיצַד הֵנִיף הַנֵּס אֶת דֶּגֶל הַיָּמִים.

מִנִּי פִסְגוֹת בְּרֵאשִׁית עֵינֵי אָבוֹת אֵלֵינוּ,

וְעַל פְּנֵיהֶם פּוֹרֵחַ הַחִיּוּךְ הַהוּא,

עָלָיו דּוֹרוֹת הוֹלִיכוּ אַגָּדוֹת עַד הֵנָּה.

אַשְׁרֵיהֶם – כִּי זָכִינוּ,

אַשְׁרֵינוּ – כִּי זָכוּ.

יום העצמאות תש"ט

---

עִם עֲלִיַּת הַנֹּעַר

מאת

אהרן מזיא

                    לזכר משה קול

עֵת לֶחֶם חֻקֵּנוּ מִסְגֶּרֶת־הָאֵבֶל,

עֵת צַעַר יַתִּיזוּ גַם נֶשֶׁף גַּם יוֹם,

עֵת רֶצַח זִנֵּק מִכּוּכוֹ, מִן הַשֵּׁפֶל,

וַיַּעַל לָהָר, וּבַכְּבִישׁ יַהֲלֹם –

גַּם שְׂמֹאל גַּם יָמִין עֲלָטָה תִּפְעַר פִּיהָ,

אַךְ כְּבָר בַּמֶּרְחָק יַעַל שַׁחַר לְאַט.

וְהוּא מְחַיֵּךְ, מְאוֹתֵת וּמַבְקִיעַ

לוֹ דֶרֶךְ אֶל כָּל הַצּוֹעֵד לוֹ לִקְרָאת.

זַב־דָּם מְפַלֵּס דּוֹר מִשְׁעוֹל בָּעֲלֶטֶת,

יָנִיף כָּל כְּלִי חַד מִכָּל צַד עַל הַסְּבָךְ.

אַט־אַט כָּל תַּחֲנָה מִן הַשְּׁחוֹר מִתְבַּלֶּטֶת,

עַל שְׁבִיל הַדּוֹרוֹת מִתְבַּהֵר הַמַּחְשָׁךְ.

יַלְדֵי יִשְׂרָאֵל כְּאוּדִים שֶׁנֶּחְרָכוּ,

שְׂרִידֵי מִסְּפִינָה אֲכוּלַת־סְעָרָה,

אֶל חֵיק אֵם מוֹלֶדֶת מִתַּיִל יָגִיחוּ,

צְחוֹקָם לַצַּפְרִיר מְצָרֵף נְהָרָה.

וְאִם גַּם תְּמוֹלָם בְּרִית כָּרַת עִם הַשֶּׁבֶר,

הֵן הֵם בַּמַּעְפָּל – תַּחֲנָה, אַף מִשְׁלָט.

בִּגְבֹר עֲמָלֵק שֶׁעָלָה מִנִּי קֶבֶר,

יִמְצָא בָם מֹשֶׁה לְיָדָיו הַמִּסְעָד.

1948

---

וְעוֹד אֶחָד

מאת

אהרן מזיא

            בִּנְפֹל אברהמ’ל, קרבננו הרביעי

וְעוֹד קָרְבָּן אֶחָד הֻפַּל עַל אַדְמָתֵנוּ –

הִשְׁלִיכוּ לָהּ אוֹיְבִים מֵחֶתֶף מַאֲרָב.

וּשְׂמִיכָתָהּ חוֹלִית בְּלֶטֶף תַּעַטְפֶנּוּ.

לְרֶצֶף קָרְבְּנוֹת הַתֹּם גַּם הוּא נוֹסַף.

הָלַךְ בָּחוּר פָּשׁוּט לָאֹרֶךְ שֶׁל הַתֶּלֶם,

וּבְיָדוֹ חֶרְמֵשׁ, מוֹשְׁכוֹת, גַּם מַעְדֵּר.

בְּצֹהַב הַכֻּרְכָּר חִישׁ הִתְעָרָה הָעֶלֶם,

כְּשֶׁתַּלְתַּל צְחוֹקוֹ בָרוּחַ הִתְבַּדֵּר.

עִם מְגִנִּים נִמְנָה לִפְנֵי בוֹאוֹ לַבַּיִת.

מֵאָז דָּרוּךְ קִשְׁבּוֹ לְזִיעַ פַּעֲמוֹן.

אַךְ עֵת מֵעַל לַקֵּן הֵחֵל לָסֹב הָעַיִט,

צִלְצֵל לוֹ הָעִנְבָּל רִגְעוֹ הָאַחֲרוֹן.

מִן הָאֲוִיר צָנְחָה לָהּ דּוּמִיָּה נוֹהֶמֶת.

לָאֹזֶן הִתְגַּנֵּב רַק רֶטֶט לֵב חָמִים.

וְעַד מָתַי – כְּמוֹ אֲדָווֹת הַצִּפִּיָּה נוֹשֶׁמֶת –

יֶאֱטֹם מִדְבָּר נַפְשׁוֹ לְצַו הָאֱלֹהִים?

ניצנים 26.10.1947

---

עֶמְדָּה

מאת

אהרן מזיא

הַלַּיִל דָּבַק בְּלֶחְיוֹ אֶל הָעַיִן,

הָרֶדֶם זוֹחֵל מֵאַלְפֵי נְקָבָיו.

אַךְ יֵשׁ שֶׁפִּתְאֹם יִתְעוֹרֵר מֵאֵי־אַיִן

לָטוּס בִּנְתִיבָה מְפֻיֶּסֶת – כּוֹכָב.

בְּכָל אֳפָקָיו מִתְאָרֵחַ הַקֶּשֶׁב,

מֵמֵס קֶרַח שֶׁקֶט עֲדֶן פֹּה וָשָׁם.

בְּתוֹךְ עֲרוּצִים בֵּין גְּבָעוֹת שֶׁל הַנֶּשֶׁף

זוֹרְמִים הַפְּלָגִים אֶל הָאֹזֶן – יַמָּם.

יָמִים – שׁוּלֵיהֶם בְּדָמִים הִתְחַבָּרוּ,

וְרֶצַח כְּרַעַל בַּדֶּרֶךְ גָּמַל.

הַיּוֹם הִשְׁתַּנָּה, וְהַלַּיִל אַחֵר הוּא

בְּתֶלֶם הַדְּרוֹר שֶׁאֵינוֹ עוֹד מָשָׁל.

עֶמְדָּה. וּדְרִיכוּת בְּתוֹכָהּ מְטַיֶּלֶת

בִּלְבוּשׁ כְּמַהּ שַׁלְוָה שֶׁנִּדְחַף אֶל מָגֵן ­–

בְּקוּם הַמִּדְבָּר בְּסַכִּין יֵשׁ תַּיֵּל אֶת

פְּסִיגֵי הַבְטָחָה שׁוּב הֵחֵלּוּ נַגֵּן.

---

כֵּן, תַּלְמִיד הָיָה לִי

מאת

אהרן מזיא

בֵּין קְבָרִים הַקֶּבֶר.

דְּמִי. וּמַצֵּבָה.

אַךְ הַשֵּׁם קוֹרֵעַ

לַמַּבָּט אֶשְׁנָב.

זִכָּרוֹן מֵגִיחַ.

מְשַׁפְשֵׁף עֵינָיו,

וּפוֹרֵשׂ כְּנָפַיִם,

וּמְשַׁגֵּר גַּלִּים.

כֵּן, תַּלְמִיד הָיָה לִי –

כְּבָר חָלְפוּ דוֹרוֹת.

וְשֶׁמָּא טָעִיתִי –

הֵן הָיָה אַךְ תְּמוֹל.

סַפְסָלוֹ עֲדַיִן.

וְשֶׁמָּא אֵין עוֹד?

אַךְ הִנֵּה, הִנֵּה הוּא –

שׁוּב רָכוּן עָלָיו.

וּמִיָּד מַצְבִּיעַ,

וּמְחַכֶּה לְאוֹת.

וְהוּא קָם, מַבִּיעַ

בְּרַק מַחְשְׁבוֹתָיו.

כְּבָר טֻשְׁטַשׁ הַבֶּגֶד.

גַּם הַקּוֹל, צְלִילוֹ,

גַּם פְּרָטֵי הַשִּׂיחַ –

רַק הֶבְרֵק מֹחוֹ.

וְיָדוֹ – לְעֵזֶר.

וְלִבּוֹ – אָדָם.

אַחֲרָיוּת בְּקֶבַע –

לַזּוּלַת, לַכְּלָל.

לַחַיִּים, לְמַעַשׂ –

כָּךְ טֻפַּח, כְּמוֹ עֵץ.

אַךְ חוֹסֶה הַקֶּבֶר

בֵּין עֵצִים כָּעֵת.

תשמ"ט

---

שַׁלַּח

מאת

אהרן מזיא

            לאסירי ציון באשר הם שם

כִּי בְעֵת תְּקֹעַ שׁוֹפָר,

כְּבִתְקֹף הַשּׁוֹפָר

אֶת חוֹמַת יְרִיחוֹ,

כָּךְ חוֹמַת אֲחוֹתָהּ,

כָּל אָחוֹת –

אֵין מִפְלָט מִכְּרִיעָה, מִנְּפִילָה.

וְהַתְּנַאי הָאֶחָד:

תְּבַרְזֵל הַחוֹמָה מִקְדְּשֵׁי הַלָּאוִין.

בָּם זְבָחִים לָאַלִּים,

בָּם הַלֵּל לְשִׂיאָיו,

וְהַקְּטֹרֶת לוֹטֶפֶת דִּגְלֵי מַסֵּכָה.

וְהַתְּנַאי הַשֵּׁנִי:

זֹךְ נַפְשׁוֹ שֶׁל שׁוֹפָר,

מַבּוּעוֹ הַלֵּבָב –

וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ –

אַבְרָהָם מוּל שְׁמֵי סְדֹם.

וְשִׁבְעַת הַיָּמִים שֶׁל שׁוֹפָר,

שׁוֹפָרוֹת,

שֶׁל שַׁלַּח־אֶת־עַמִּי,

שֶׁל קִעְקוּעַ גְּזַר־דִּין

מְבֻרְזָל בַּחוֹמָה –

אֵין מָנוֹס מִקְּרִיעָה, מִנְּפִילָה.

וְעַד אָז בְּקִיעִים בַּחוֹמָה.

וְכַנְפֵי הַהֵדִים מַצְנִיחוֹת הַחַמְצָן לַצִּינוֹק.

---

חֲנֻכָּה

מאת

אהרן מזיא

אָז נִפְרַץ הַמָּצוֹר וְהוּסַג הָאוֹיֵב.

וַיִּפְתַּח הַהֵיכָל זְרוֹעוֹתָיו הַפְּצוּעוֹת.

וּבָנָיו, שֶׁכְּבוֹדוֹ בְּאִשָּׁם נִשְׁתַּלֵּב,

עַל חַרְבָּם לוֹ נָשְׂאוּ הַמָּזוֹר וְהָאוֹת.

וְהַנֵּס נִתְגַּלָּה לִיהוּדָה וְלָעָם,

שֶׁחָתְרוּ אֶל אוֹרָם בִּמְצָרֵי אֹפֶל־אָז.

גַּם פַּךְ שֶׁמֶן קְטַנְטֹן אֶל הַטֶּבַע נִלְחַם,

וַיּוּכַל לוֹ הַדַּל וַיִּקַּח מֶנּוּ מַס.

וְהִלֵּךְ הַמּוֹפֵת בְּצִדֵּי הַדּוֹרוֹת,

וַיִּפְקֹד הַבָּנִים, וַיִּשַּׁק פִּצְעֵיהֶם.

וְאַף עֵת שֶׁנִּדְמָה, כִּי זִיווֹ לֹא יִפְרֹט

עַל נִימֵי הַתִּקְוָה, שׁוּב נִגְלָה וְנִחֵם.

וּלְיִצְחָק שֶׁל תַּשַׁ"ח – עַל כְּתֵפוֹ הָרְסוּקָה

גַּם עֱנוּת דּוֹרוֹתָיו גַּם שׁוֹאַת זֶה הַדּוֹר –

נִתְגַּלָּה הַמָּחָר כְּמוֹפֵת חֲנֻכָּה

בֵּין תֵּבֵל מַפְקִירָה לִבְרַק פֶּלֶד שָׁחוֹר.

וְהַשֶּׁמֶן כְּאָז לֹא נִמְנַע גַּם עַכְשָׁו

מֵחֲלֹק אֶת חַסְדּוֹ לְשַׁלְהֶבֶת פְּתִילָה.

וּבוֹקְעָה קְרִינָתָהּ גַּם זְמַן זֶה, מַחְשַׁכָּיו,

וְתִקְווֹת־אֲבוּקוֹת בַּדְּרָכִים מְטִילָה.

מִן הָאוּדִים

מאת

אהרן מזיא

---

הִנֵּה פָּתַחְנוּ אֶת הַדֶּלֶת וְעָבַרְנוּ אֶת סִפֵּנוּ!

עוֹדָם חַיִּים כָּל יַקִּירֵינוּ. יוֹם שֶׁל קַיִץ כֻּלּוֹ חֵן הוּא!

זִיו שְׁכִינָה בַחֲדָרֵינוּ; נוֹגֵן שְׁעָתוֹ אוֹרְלוֹגִינֵנוּ.

הִנֵּה אָבִינוּ וְאִמֵּנוּ, לֹא הֲרָגוּם עוֹד מְהָרְגֵינוּ,

צוֹהֲלִים כֹּה לִקְרָאתֵנוּ,

– – – – – – – – – – – – – –

כִּי זֶה אֵינֶנּוּ בְהָקִיץ עוֹד בָּעוֹלָם, כִּי זֶה כְבָר בֶּכִי;

כְּי זֶה מַכְאוֹב לִבְלִי רִפְאוּת עוֹד, בַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ, בַּאֲשֶׁר תֵּלֵכִי;

(אורי צבי גרינברג, “רחובות הנהר” פ)

---

אָבִי

מאת

אהרן מזיא

¹

דַּרְכִּי לֹא שֶׁלְּךָ הוּא,

נָקִי מֵאָבָק הוּא,

מֵעֹבֶשׁ דַּפֵּי הַצְּמִיחָה.

דַּרְכִּי הוּא הַתֶּסֶס,

אִבִּים שֶׁל יוֹם זֶה הוּא,

וְשֶׁל הַיָּבוֹא, גַּם שֶׁלְּךָ.

        כָּךְ לְאָבִי

        אֶת לִבִּי אָז הִגַּשְׁתִּי

        בְּלִי שֶׁגָּזַמְתִּי קוֹצָיו.

אַבָּא אָז יוֹשֵׁב

עַל צוּקֵי הַמַּחֲשֶׁבֶת,

וְחֹם הַשַּׁלְשֶׁלֶת חִשְּׁלוֹ –

בָּצוּר מוּל טוֹרְנָדוֹת

שֶׁל אָז, שֶׁל עָבָרוּ.

בָּצוּר גַּם מוּל סַעַר שֶׁלִּי.

        עֵינָיו הֵן הַלֶּטֶף,

        עֵינָיו הֵן הַצַּעַר –

        חָלַשׁ בַּשַּׁלְשֶׁלֶת שָׁלָב?

הַיּוֹם כֹּה זוֹעֵק לִי

זַעֲקוֹ שֶׁל קֹהֶלֶת –

חִשְּׁלוּהוּ אֵימִים, עָשָׁן, דָּם.

עִם לֶקֶק פִּצְעֵי

כָּל גּוּפִי, גּוּפוֹתֵינוּ –

בָּרוּר: אֵין חָדָשׁ לֹא נִבְלַם.

        אָבָק מוּל הַתֶּסֶס?

        אִבִּים מוּל הָעֹבֶשׁ? –

        עִמּוּת שֶׁרֵיחוֹ הִתְנַדָּף.

וְרַק הַיַּתְמוּת

גַּם מֵאָב, גַּם מִדֶּרֶךְ,

חֲלַל־זְמַן־וָלֵב לֹא נִסְתָּם.

רַק מֶרֶר נוֹקֵב

עַל קוֹצִים שֶׁפָּצָעוּ,

עַל מֶרֶר שֶׁל אָז וְשֶׁל שָׁם.

---

תַּצְלוּם בּוֹדֵד

מאת

אהרן מזיא

תַּצְלוּם אִמִּי בּוֹדֵד נִשְׁאַר לִי

וְהַנֶּכְדָּה מִשְּׂמֹאל עַל זְרוֹעַ.

לֹא עוֹד הָיוּ לָהּ בְּחַיֶּיהָ.

קָרְעָה שְׁתֵּיהֶן אֵיכַת פּוֹנָאר¹.

שְׁחוֹר הַתַּצְלוּם. קְמָצִים שֶׁל לֹבֶן.

אַךְ כָּל מַחְסוֹם פּוֹרֵץ הַזֹּהַב.

חִיּוּךְ תַּצְלוּם וְלֶטֶף זֵכֶר –

שֶׁל טוּב, שֶׁל גֹּדֶשׁ יָד, שֶׁל דֶּמַע.

לֹא נוֹף יַרְקוּת, לֹא עָב, לֹא שֶׁמֶשׁ.

לֹא הֵד כְּנַף עוֹף, לֹא נֹחַם רוּחַ –

מִן הַמַּבָּט, מֵרַחַשׁ דֹּמִי –

אֵין בַּתַּצְלוּם. יֵשׁ הֵד שֶׁל זֹהַב.

גִּזְעֵי עֵצִים, שֻׁלְחָן בָּרֶקַע.

שְׁחוֹר הַשִּׂמְלָה. צַוְּארוֹן הַלֹּבֶן.

שֵׂעָר שָׁחוֹר. מִן הָעֵינַיִם

גַּלֵּי זָהָב שֶׁל לֵב נוֹבֵעַ.

פּוֹנָאר – הַלֹּעַ.

רָחַקְתִּי.

מַעְיָן בָּלְעָה רְעִידַת פּוֹנָאר.

אַךְ מְפַכֶּה

        עֲדֶן

            עֲדַיִן.

---

הַעְפָּלָה מִוִּילְנָה הַסוֹביֶטִית 1940

מאת

אהרן מזיא

עוֹד אֶרְאֵךְ שָׁם בַּבַּיִת. בַּפֶּתַח.

נִפְרַדְנוּ. אוֹר יוֹם עוֹד הִפְנִים.

אַךְ קַוֵּי רִגְעֵי־אָז כְּבָר חָוָרוּ,

נָמַסּוּ עִם זְקֹן הַשָּׁנִים.

הֵן מוּבָן שֶׁעֵינַיִךְ דָּמְעוּ אָז.

נָמוֹג גַּם הַבֶּגֶד לָבַשְׁתְּ.

וּתְנוּעוֹת הַיָּדַיִם, פָּנַיִךְ,

כָּל רֶטֶט נָסוֹג, וְהוּא גָז.

רַק זֶה קוֹל הַפְּרִידָה לֹא נָדַם לִי,

קוֹל זַעַק שֶׁל אֵם שׁוֹכֵלָה.

כִּי הוֹלֵךְ גַּם בֵּן זֶה אֶל הָרַחַק.

בַּפֶּתֶק – שָׂשׂוֹן אוֹ כָלָה?

עוֹד נָשׁוּב נִתְרָאֶה? – מִי יוֹדֵעַ!

אוֹ “אֵיכָה” תִּקָּרֵא? – מִי לְמִי?

הֵן דָּגְרָה כְּבָר מוּלֵךְ הַמִּפְלֶצֶת

עַל בֵּיצֵי מִילְיוֹנֵי גַרְדֻּמִּים –

גַּרְדֻּמֵּי מִנִּי כָל עִדְּנֵי קֹדֶם

מוּל שֶׁל הַשּׁוֹאָה נִכְלָמִים.

הֲרֵי אַף לְתַחֲנַת־הָרַכֶּבֶת

מִמֵּךְ לַוּוֹתֵנִי נִבְצַר –

יִפְחָתֵךְ עִם פְּרִידָה עוֹד תְּהֵא פַּחַת,

וְתַחַת מַסָּע – מַעְצָר.

רַבּוֹת הַשָּׁנִים הִתְחַלָּפוּ.

בִּכְיֵךְ הִתְנַבֵּא וְיָדַע.

וְשַׂר הַשִּׁכְחָה בְּלֹא הֶרֶף

קִצֵּץ בִּנְטִיעוֹת הַפְּרִידָה.

אֲבָל רַק לָאֶחָד לֹא יָכֹל הוּא –

לַבְּכִי שֶׁל הַפֶּצַע, הַשְּׁכוֹל.

וְזֶה צָץ, מִתַּמֵּר, וְהוּא רַעַד.

מַבְקִיעַ, מַרְתִּית אֶת הַכֹּל.

אִמָּא.

---

בְּשַׁלְשֶׁלֶת הָעַד

מאת

אהרן מזיא

מִזְדַּחֶלֶת שַׁלְשֶׁלֶת תְּקוּפוֹת וְיוֹבְלוֹת –

מִדְרוֹנִית לֹא אַחַת, בַּפְּסָגוֹת יֵשׁ תִּשְׁלֹט –

מִן הַיּוֹם שֶׁבִּקְּרוּ מַלְאָכִים אֶת נָוָם

שֶׁל שָׂרָה בַּת תִּשְׁעִים וְאִישָׁהּ אַבְרָהָם.

מִגְּרוֹנָם הַבְטָחָה שֶׁל בּוֹרֵא עוֹלָמִים –

גּוֹי גָּדוֹל, מְפֻרְסָם, לַנְּצָחִים לְהָקִים.

אָז הֻנַּח הַמַּסַּד לְבִנְיַן עַם עוֹלָם

מִנִּי אָז עַד עַתָּה הֶעְפִּילוּ שְׁלַבִּים,

מַדְרֵגוֹת־מַדְרֵגוֹת וְקוֹמוֹת, בְּנוֹת־קוֹמוֹת –

כָּל תְּקוּפָה וּבוֹנֶיהָ, תְּקוּפָה וְטִיחָהּ.

אָז נִטְּעוּ גַם כַּנּוֹת לַפַּרְדֵּס שֶׁל הָעָם.

וַיִּגְדַּל הַפַּרְדֵּס גַּם בְּתוֹךְ הַצְּחִיחָה.

אֲלָפִים בַּשָּׁנִים לֹא שָׁמְטוּ הַבָּנִים –

עַד עָלוּ לִמְדוּרוֹת, עַל שְׂפָתָם רַק הַ“שְּׁמַע”,

אֲנוּסֵי הַסְוָאָה, אֶזְרְחֵי מַחְתָּרוֹת –

לֹא שָׁמְטוּ מִן הַיָּד הַדּוֹלְקָה, הַחַמָּה,

מַכשִׁירֵי הַבְּנִיָּה, לֹא יָבֵשׁ גַּם הַטִּיט.

וְאַף הַפַּרְדֵּס הֵם הוֹסִיפוּ עַבֵּד,

לְכַוֵּן הַשְּׁתִילִים, וְלִגְזֹם, וּלְהַשְׁקוֹת.

כָּךְ הִפְלִיגוּ תְקוּפוֹת לְחוֹפֵי עֲבָרִים,

וְעָגְנוּ בִּנְמָלִים, כָּל אַחַת בִּמְקוֹמָהּ,

שֶׁלָּעַד לָהּ נִקְבַּע בִּידֵי שַׂר הָאֻמָּה.

בְּחֶלְקָן הִשְׂתָּרְכוּ כְדַיָּגֵי הַסִּירוֹת,

רְצוּצֵי טַלְטֵלָה בְּעֵת זְעֹם נַחְשׁוֹלִים,

וְהַדָּם מְטַפְטֵף עַל שִׁבְרֵי הַמָּשׁוֹט.

בְּחֶלְקָן שָׁטוּ חִישׁ בְּרִגְעֵי הָעוֹלָם,

כִּסְפִינָה בְּלֶב־יָם, שֶׁאוֹנָהּ רַב אִתָּהּ,

וְהַשֶּׁמֶשׁ עוֹזְרָה לַפְּצָעִים לְהַחֲלִים. – – –

וּבְהֻלֶּדֶת מְאַת הָעֶשְׂרִים (סְפִירָתָם),

הָרָקִיעַ פָּתַח אֲרֻבּוֹת תִּקְווֹתָיו,

עִם לִבְלוּב הַפַּרְדֵּס הַלֵּבָב שׁוּב פָּעַם,

כִּי נִדְמָה – הַפְּרִיחָה לֹא תִפְרַח עוֹד לַשָּׁוְא.

עוֹד נִכְּרוּ הַפְּצָעִים בְּגִזְעֵי הַתְּקוּפוֹת,

צַלְּקוֹת הַדּוֹרוֹת לֹא נֶעֶלְמוּ כָל הָעֵת,

הֵן שִׁמְּרוּ הַגְּזָעִים הַלְּשַׁדִּים בְּרֻבָּם,

אִם הַרְבֵּה נִתְיַבְּשׁוּ, נֶאֶלְמוּ בְּאִבָּם,

וְהִבְטִיחַ יְרַק הָאָבִיב גְּמוּל לָתֵת,

גַּם שָׁטַף טַל תִּקְווֹת מֵאָבָק מַדְרֵגוֹת,

וְהֵחֵל הַבַּנַּאי נוֹסָפָה לְהָקִים.

זִיו חָמִים הִתְיַחֵד בְּלִבּוֹת דּוֹר צָעִיר,

מֶרֶץ טָס בָּרְהָטִים, וְהֵנִיף אֶת הַשְּׁרִיר,

וְצִפּוּ לַמָּשִׁיחַ נוֹפִים וְקוֹמוֹת

בִּתְקוּמָה שֶׁתַּתְמִיד – כֹּל הוֹסִיפוּ הֲגוֹת.

וְהָיוּ בַבָּנִים שֶׁהִפְצִירוּ בִּבְכִי

בֶּאֱלִיל הַשִּׁכְחָה שֶׁיָּטִיל אֶגְרוֹפוֹ

עַל “הָיִינוּ, הֹוִים וּלְחוּד גַּם נְהִי”,

וְהַקֵּץ לַגָּלוּת בִּבְחִישָׁה שֶׁיָּבוֹא.

כִּי הִזְרִיקוּ צָרוֹת עִלָּפוֹן לַמֹּחוֹת.

אַךְ בְּאוֹר שֶׁל קְרִיּוֹת מִנְּשׂא כֹה עָבֹת,

לְתַרְבּוּת מְצֻחְצַחַת, זוֹהֶרֶת מְאֹד,

הִתְפָּרֵץ לַעַג מַר שֶׁל מִפְלֶצֶת יְקוֹד

מֵחֲצַר אֵל שִׂנְאָה לִרְחוֹבוֹת הָעוֹלָם

וְהֵנִיס נִסּוּיֵי הַשִּׁכְחָה בְּקוֹל רָם.

וְתִזְמֹרֶת הִפְעִיל הַשָּׂטָן לָאָדָם,

וַיִּרְקֹד הַיְקוּם אָז סָבִיב לַמִּזְבַּח.

כְּקָרְבָּן הָעֳלוּ מִנֶּכְדֵי אַבְרָהָם,

עֵת תַּרְבּוּת בִּזְחִילָה לְרַגְלָיו תִּשְׁתַּטַּח.

וְאָז מֹלֶךְ־תֵּבֵל שַׁעֲרֵי נִצָּחוֹן

לוֹ הֵקִים בַּגּוֹיִם – מְשָׁרְתֵי הֶבֶל פִּיו,

שֶׁעָמְדוּ לְפָנָיו בְּמַצָּב שֶׁל הִכּוֹן,

כְּתַלְיָן מְצַפֶּה קַרְדֻּמוֹ לְהָנִיף.

וּבָנָה בְקַרְקַע רְווּיָה שְׁעָרָיו,

בְּאַדְמַת אֲנָקוֹת, דָּם זוֹעֵק וּמַהְבִּיל,

וַיַּעֲרֹם עֲרֵמוֹת גֻּלְגָּלוֹת כַּזָּהָב –

שֵׁשׁ מֵאוֹת רִבּוֹאוֹת בְּלִי הֶבְדֵּל מִין וְגִיל.

בְּאֵרוֹפָּה כֻּלָּה הַשְּׁעָרִים הוּא הִלְחִים

עַל תָּרְנָהּ הִשְׁתּוֹלֵל וְרָהַב נֵס אָבְדָן,

וַתִּלְבַּן אֲדָמָה מֵעַצְמוֹת נִרְצָחִים,

וַתִּסְמַק מִנּוֹזֵל חַם־דָּבִיק שֶׁסָּאַן.

וּרְבָבוֹת־רְבָבוֹת בַּחַיִּים אֱלֵי בוֹר

דֻּחֲפוּ בִפְקֻדַּת הַמִּפְלֶצֶת בְּלִי חִיל,

הַקַּרְקַע רָעֲדָה בְּלָפְתָהּ הַמָּגוֹר,

וְכַסּוֹת הַחַיִּים לֹא אָבְתָה כָּרָגִיל.

וּמִתֵּיל מְחֻשְׁמָל וּמִשְּׁבִי הַמַּחֲנָק,

מִלַּחֲשֵׁי כִבְשָׁנִים אֶל גּוּפוֹת בְּנֵי עַם דַּל,

מִירִיַּת מַקְלְעִים הִתְגַּנֵּב הִי עֲנָק,

וְהוּא טָס עַל כַּנְפֵי־לֹא־נִרְאוּ אֱלֵי־עָל.

כִּי בִּסְחֹב הַצִּפֹּרֶן מֵאֶצְבַּע הַצְּבָת,

כִּי בַּחֲתֹךְ אֵיבָרִים־אֵיבָרִים מִן הֶחָי,

כִּי בְּהַזְרֵק רַעַל מָוֶת לַוְּרִיד אַט־לְאַט

נִגְרְשָׁה הַנְּשָׁמָה מִבֵּיתָהּ לֹא בְאַקְרַאי –

תַּעַזְבֶנּוּ מִיָּד אוֹ בְקֶצֶב נִמְדָּד

אַךְ תָּמִיד לַשָּׁמַיִם תִּדְאֶה אֲנוּסָה –

כָּךְ גֹּרְשׁוּ מִילְיוֹנֵי נְשָׁמוֹת לַמְּרוֹמִים.

הֲמוֹנִים נִפְגְּשׁוּ, נִתְלַכְּדוּ בַטִּיסָה,

וְהִסְעִירוּ הַכֵּס: קֵץ לַטֶּבַח לָשִׂים!

וַתְּהִי בָרָקִיעַ תַּעֲרֹבֶת יְלֵל –

קַלְגַּסֵּי אַשְׁמְדַי וּנְהִי הַקְּדוֹשִׁים.

מַהְפֵּכַת עוֹלָמוֹת, הַמָּאוֹר לֹא יָהֵל,

כּוֹכָבִים, מַזָּלוֹת בְּרִבְצָם נִרְגָּשִׁים.

וְדוֹרוֹת עֲלֵיהֶם יְנַצַח אַבְרָהָם

מִתְקַבְּצִים שָׁם סָבִיב לְכִסֵּא־הַכָּבוֹד,

הַצְהָרַת הַגְּבוּרָה מִנִּי אָז בְּיָדָּם

וּמְבַקְשִׁים הַשְּׁחִיטָה אֶל הַקֵּץ לְהַטּוֹת.

וְלֹא דַי בַּהֶפְסֵק – יֵשׁ תְּפוּצוֹת לְקַבֵּץ,

גַּם עַל זֶה אָז פֹּרַשׁ בְּאוֹתָהּ הַצְהָרָה,

כִּי הָאָרֶץ – יַרְדֵּן בָּהּ יוֹרֶה כְמוֹ חֵץ –

לָם לָעַד הֻבְטְחָה – אָז פִּי אֵל שְׁזָרָהּ.

בְּצִבְעֵי פַּסְטֵל I: נוֹפֵי יוֹרֶה

מאת

אהרן מזיא

---

מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה', כֻּלָם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ,

מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֵךָ – – – תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרְאוּן

וּתְחַדֵּש פְּנֵי אֲדָמָה.

(תהילים קד, כד, ל)

---

בַּאֲמִירִים

מאת

אהרן מזיא

---

לְכָאן

מאת

אהרן מזיא

לְכָאן

בִּמְרוֹמֵי הַגָּלִיל

הִטַּלְטֵּל לוֹ שָׁבְלָהּ

מִתְמַשֵּׁךְ וְזָקֵן

שֶׁל סוּת אִסִּיִּים.

וְצִלּוֹ מְנַטֵּף

שַׁלְוָתוֹ

עַל גַּגּוֹת

וּמְעָרוֹת,

וּבְסֻבְּכֵי אֲמִירִים

נֶאֱחָז.

מְצִיצִים נְטָפִים

לַפִּנּוֹת,

וְזוֹרְעִים

גַּרְגְּרִים שֶׁל הֵדִים

רְדוּמִים

אַךְ פּוֹקְחִים

הַעֵינַיִם.

---

בִּבְרִית

מאת

אהרן מזיא

הִתְגַּנְּבָה לָהּ

הָרוּחַ

תּוֹךְ צְחוֹק

אֶל עַלְוָה.

מִתְרוֹנֵן כָּל לִבָּהּ

לַהֲרֹס לַתֻּרְפָּה

בֵּין בְּנוֹתֶיהָ.

הִבְחִינָה זוֹ

בַּתַּעֲלוּל

וְקִדְּמַתָּה בְגִיל

וּבְצַהַל

לְקוֹל

דִּמְמַת הֶהָרִים

בִּבְרִית

תַּרְדֵּמַת צָהֳרַיִם.

---

סֶלַע קֹדֶשׁ

מאת

אהרן מזיא

יָצְאוּ הָאֵלָה וְהָאַלּוֹן

מִפִּרְקוֹ הַשִּׁשִּׁי שֶׁל נָבִיא.

מִדְרוֹנוֹת פְּרִיסָתָם.

וְשִׁלְּחוּ אֶצְבָּעוֹת

לַסְּדָקִים,

לַסְּדָקִים הַסְּלוּעִים.

וְכָל זֶרַע חִיּוּךְ

הוּא בְצֵל זֶרַע קֹדֶשׁ.

נִלְבָּב לְבוּשׁוֹ.

לוֹ זָכוּר

כָּל יְגוֹן הַדּוֹרוֹת,

עֵת יִטְבֹּל בְּרֵיחוֹת

שֶׁל שְׁחָרִים

מַרְדִּימֵי עַרְפִלִּים.

---

צִמְחוֹנִים

מאת

אהרן מזיא

כָּאן עוֹלֵץ הַשֶּׁלֶו

בֵּין אָמִיר לְשֹׁרֶשׁ.

כָּאן הוּא עֵר בְּלִי הֶרֶף

גַּם בְּנוּם הַיּוֹם.

כָּאן שְׂבֵעִים מֵחֹלִי

עֲמוּסֵי מִיֶּגַע.

מְנוּחָה הִגְרִילוּ –

נַחֲלָה אוֹ סַף.

אִכָּרוּת נֵעוֹרָה.

חֲלוֹמָהּ עֵינַיִם

מְשַׁפְשֵׁף לַבֹּקֶר

עִם לִבְלוּב קְדוּמִים.

סוּת לָהּ מִתְנַעֶרֶת

מֵרִסּוּס הַקֶּסֶם.

הִיא חַוָּה לַפְּרִי שֶׁל

הַנָּחָשׁ תִּלְעַג.

---

יָרַד הַלַּיְלָה

מאת

אהרן מזיא

בְּמַדְרֵגוֹת הֶהָרִים

יָרַד הַלַּיְלָה.

מָלְאוּ צְעָדָיו תִּמָּהוֹן:

מִי חִסְפֵּס הַדֶּרֶךְ?

הַקַּפֶּנְדַּרְיָה אִלֶּמֶת.

לֹא שְׁכוּחַת טַל וּמָטָר.

שְׂבֵעַת סְלָעִים

מְסֻקָּסִים.

עָצְמוּ עֵינֵיהֶם,

וַאֲפַרְכֶּסֶת אָזְנָם

נִרְדְּמָה

כְּמוֹ בַּת־צְחוֹק

שֶׁקָּפְאָה

בָּאֲוִיר.

---

לְטִירַת יָעֵל

מאת

אהרן מזיא

כָּךְ אָצְלָה הַדֶּרֶךְ

מִדְרוֹנִים וּבֹקֶר.

צֵל.

רָזִים שֶׁל יֶרֶק –

לְטִירַת יָעֵל.

דְּמִי גְבָהִים וְעֶרֶג.

אַף זִמְזוּם שָׁכוּחַ.

צֵל מַשַּׁב קִנְאָה אוֹ

רֶטֶט וַדִּיוֹת?

נְבִיחוֹת בַּפֶּתַח? –

גַּם בָּן בִּרְכַּת הַבַּיִת.

אַךְ בִּסְגֹר טִירָה

כְּבָר

אַגָּדָה תָלוּן.

---

טְבֶרְיָה

מאת

אהרן מזיא

טְבֶרְיָה

מאת

אהרן מזיא

---

אַגָּדָה

מאת

אהרן מזיא

            לזכרו של אברהם ברוידס

מִשְּׁחוֹר אַבְנֵי קִיר כִּשְׁחוֹרָם שֶׁל אוּדִים,

מִגֶּבַע עוֹלֶה מְחֻגַּר רְחוֹבוֹת,

מֵחֹם מַעְיְנוֹתַיִךְ לַקֶּרֶת צְמוּדִים –

מֵצִיץ עֲבָרֵךְ עַל נוֹפוֹ הֶעָבֹת.

עַל רֶכֶס חוֹבֵק אֶת נָוֵךְ בְּלִי־מֵשִׂים,

בֵּינוֹת סִמְטָאוֹת שֶׁבְּסוּת עַתִּיקָה,

עַל קֶבֶר נוֹשֵׁם בְּצִלָּם שֶׁל נִסִּים –

צוֹמְחָה בִדְמָמָה אַגָּדָה עֲנֻגָּה.

עֵת שַׁחַר מוֹלִיךְ אֶת שִׁמְשׁוֹ בְשִׂמְחָה,

עֵת יוֹם מִתְרַגֵּז בְּשׁוּלֵי סְעָרָה,

בְּלֵיל לְבָנָה הַלּוֹחֵשׁ אֶת שִׁמְךָ

טוֹבְלָה אַגָּדָה בַכִּנֶּרֶת – דְּבִירָהּ.

קִסְמָהּ מִתְרַעְנֵן, וְכָמוֹהוּ כֹּחָהּ.

כִּפְסִיג שֶׁל בְּרֵאשִׁית מֵחָדָשׁ מַזְהִירָה.

---

בֹּקֶר

מאת

אהרן מזיא

הָרֵי גוֹלָן פָּרְשׂוּ שְׂמִיכַת זָהָב עַל הַכִּנֶּרֶת.

מִמֶּנָּה מִתְקָרְעִים אַלְפֵי עֲלֵי פָז וּנְהָרָה.

טוֹבְלִים טְבִילַת שַׁחֲרִית לְאוֹר חַמָּה הַמִּתְעוֹרֶרֶת,

אֲבָל לְאַט מוֹשְׁכִים הָרִים הַפָּז בַּחֲזָרָה.

צְעִיף תְּכַלְכַּל עֲדֶן רוֹבֵץ עַל הַגְּבָעוֹת מִנֶּגֶד,

אַךְ בַּעֲדוֹ כְבָר מְצִיצִים בְּקָעִים וְגֵיאָיוֹת.

מַסַּע יוֹמָהּ פָּתְחָה עָב לְבָנָה אֲשֶׁר מַשֶּׂגֶת

בְּמַגָּעָהּ פְּסָגוֹת, וּמְעִירָה אוֹתָן לִחְיוֹת.

חֶרְמוֹן־סָבָא הֵקִיץ מִזְּמַן וּבִתְפִלַּת־הַבֹּקֶר

עוֹמֵד עָטוּף טַלִּית צְחוֹרָה כְּשֶׁלֶג עוֹלָמִים.

מִתְנַעֲרוֹת צַמְּרוֹת עֵצִים מֵרֶדֶם לֵיל נָמוֹג. עֵר

כְּבָר כָּל הַיְקוּם וְגַם שָׁבְלֵי הַלֵּיל נֶעְלָמִים.

נִדְמֶה לְךָ – תָּמִיד הָיוּ כָאן שֶׁקֶט, אוֹר וּבֹקֶר.

תָּמִיד הָיוּ, וְכָךְ תָּמִיד הַשַּׁחַר פֹּה יַשְׁכִּים.

---

שְׁקִיעָה

מאת

אהרן מזיא

רוּחֹנֶת אָבִיב בַּדְּשָׁאִים מְפַזֶּזֶת.

נוֹשְׁקָה פֹה חַרְדָּל, שָׁם לוֹטֶפֶת בַּרְקָן,

מַטָּה גִבְעוֹלִים, בֶּעָלִים נֶאֱחֶזֶת,

וְסוֹד מְגַלְגֶּלֶת לְאֹרֶךְ דַּרְכָּהּ.

כִּנֶּרֶת־סַבְתָּא – לָהּ כָּל סוֹד כְּמוֹ נֶכֶד.

אֶל זֶה שֶׁקִּבְּלוּ אַךְ עַתָּה הַדְּשָׁאִים

תְּכֶלְתָּהּ מְחַיֶּכֶת – בְּרֶטֶט נִמְשֶׁכֶת.

עֵדִים קַשְׂקַשֶּׂיהָ – קוֹרְצִים וְזָעִים.

דּוּגִית מִפְרָשָׂהּ שַׁי לָרוּחַ מוֹסֶרֶת –

אוּלַי אֶת הַסּוֹד תְּמוּרָתוֹ לָהּ תִּלְחַשׁ.

אַךְ שֶׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת כּוֹבְשָׁה הַכִּנֶּרֶת.

בְּאֹדֶם שִׁבְיָהּ גַּם נוֹפֵל הַמִּפְרָשׂ.

סוֹדוֹת מִתְאַסְּפִים בָּאֲוִיר לָעֲצֶרֶת –

צוֹמְחֵי בַמָּקוֹם עִם מוּבָא, עִם חָדָשׁ.

---

לַיְלָה

מאת

אהרן מזיא

דּוֹמֵם טִיּוּלִי מְבֻשַּׂם חוּצוֹתַיִךְ –

נִדְמֶה, רַק חוֹלְמִים עַל מִנְהַג וָתִיקִין –

דּוּמָם מְלַוֵּהוּ הַלֵּיל, גַּם בָּתַּיִךְ.

מֵעָל כּוֹכָבִים לֹא־פְצוּעִים. אַךְ שׁוֹתְקִים.

דּוֹמֶה צַעֲדִי הָאִטִּי לַמַּחֲשֶׁבֶת.

הַשֶּׁקֶט חָבֵר הוּא גַם לוֹ וְגַם לָהּ.

קִבְּלָה מְנָתָהּ הַנְּשָׁמָה הַמֻּרְעֶבֶת

לִמְנָת מְנוּחָה – הֵן אֵינָהּ נְמָלָה.

רַק רֵע אֶחָד וְיָחִיד לִי הַלַּיְלָה

מִלְּבַד טַל כּוֹכָב בְּחַדְרֵי נְשָׁמָה.

עִם בַּעַל סוֹדִי, עִם הַצֵּל, לִי אֲטַיְּלָה,

נוֹגְעִים בִּי קוּרֵי עֲלָטֹנֶת נָמָה.

טְבֶרְיָה, כִּנַּרְתֵּךְ – מִתְכַּמְּהִים כָּל שְׁלוּחַי לָהּ.

אַךְ גַּם הִיא שׁוֹתְקָה אֲפֵלָה וְתַמָּה.

הֶאֱמַנְתִּי

מאת

אהרן מזיא

---

הֵן לַשֶּׁקֶר אֵין רַגְלַיִם – לָאֱמֶת יֵשׁ, בְּהֶחְלֵט.

נָע בְּמֶרְכָּבוֹת הַשֶּׁקֶר, זוֹ – רַגְלֶיהָ תְּכַתֵּת.

(תרגום מכתמו היידי של י"ל פרץ)

---

מִגַּנּוֹ שֶׁל לָבָן

מאת

אהרן מזיא

בְּתוֹךְ עֵרֶב הָמוֹן שֶׁלִּפְנֵי שַׁעֲרֵי

גֵיהִנּוֹם עוֹלָמוֹת גַּם הַתְּרֵי

(שֶׁל הַכָּאן בִּשְׁבִילְךָ, בִּשְׁבִילוֹ שֶׁל הַשָּׁם)

מַג תְּכָכִים בֵּין שׁוֹעֵי חֶבְרָתָם.

לֹא חָשׁוּב מִי.

                        וְאֵיךְ

הַתַּרְמִית

                        תְּהַלֵּךְ

וּשְׁלָטֶיהָ תַּצִּיג רַאֲוָה –

בְּלִבּוֹ הוּא מַתְמִיד

לְהַסְתִּיר הַחֲנִית.

יֶאֱרֹב וְיִפְצַע הָאַחֲוָה.

אִם בִּצְעִיף כֶּבֶשׂ רַךְ

                        הוּא יָלִיט הַפָּנִים.

וּבְשֶׁמֶן זֵית זַךְ

לְשׁוֹנוֹ כִּי יִמְרַח.

                       אוֹ חִיּוּךְ יִצְטָרֵד בְּעֵינָיו לְבָנִי,

אוֹ מִבּשֶׁת פָּנָיו

רַק יַרְאֶה אֶת הַגַּב –

הֵן לַנֶּפֶשׁ יַחְדִּיר רַק זַרְעֵי הַשְּׁאָט.

יֵשׁ תִּתְמַהּ

הַחֶמְלָה עַל כִּמְשׁוֹן הַזּוּלַת.

                        בּוֹ הִתְלִיעַ מַצְפּוּן

וְיָשְׁרוֹ מְבֻתָּר.

אֲבָל יֵשׁ לְעִתִּים תְּקוֹנֵן בַּמִּסְתָּר

הַנְּשָׁמָה

                        עַל עִיֵּי הָאֵמוּן.

---

בְּקֶסֶם קוּרִים (מָשָׁל)

מאת

אהרן מזיא

אֶל מִבְנֶה מְעַנְיֵן זְבוּב לְאַט הִתְקָרֵב –

לְמַרְאֵה הֲדָרוֹ מִתָּמִיד הִתְלַהֵב.

גַּם הַפַּעַם לָהַט: לוּ לָגַעַת בִּלְבַד,

וּלְהָזִין הָעֵינַיִם בְּרֶצֶף אֶחָד,

לֵהָנוֹת מִיָּפְיוֹ הַמְסֻדָּר לְהַפְלִיא.

אֵיךְ אֶפְשָׁר כָּךְ דַּיֵּק וּלְהַגִּיעַ לִכְלִיל

שֶׁל שְׁלֵמוּת

בְּבִטּוּי אָמָּנוּת?

כָּל קוּר שֶׁיָּצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם

חָזָק

אַף־כִּי דַק –

וְדִיּוּק כֹּה מֻשְׁלָם.

אֲבָל מֵעַל כֹּל – הַתְאָמָה נְדִירָה

בֵּין קוּר לְמִשְׁנֵהוּ, גִּזְרָה לְגִזְרָה.

וַהֲרֵי כְּבָר מִשַּׁחַר יְמֵי הַיַּלְדוּת

נִשְׁבָּה לְבָבוֹ בְקִסְמֵי אָמָּנוּת.

הוּא יָדַע, הִזְהִירוּהוּ מִפְּנֵי עַכָּבִישׁ,

אֲבִי הַמִּבְנֶה הַמְפֹאָר אַךְ הַבִּישׁ:

"אָמְנָם הוּא אָמָּן, וּבְחֶסֶד עֶלְיוֹן,

אַךְ פֹּה יֵשׁ מִלְכּוּד. הַמִּבְנֶה – פִּתָּיוֹן.

שֶׁכֵּן מוֹלִידוֹ הוּא רוֹצֵחַ עָלוּב,

צְמֵא דָם מִטִּבְעוֹ, וְאוֹרֵב לְכָל זְבוּב.

וְכָל תַּכְלִיתוֹ הוּא הַשְׁמֵד הַלְּאֹם

שֶׁל כָּל הַזְּבוּבִים בִּמְהֵרָה וְעַד תֹּם –

‘הַפִּתְרוֹן הַסּוֹפִי’ כְּדִבְרֵי עַתּוּדָם

שֶׁל בְּנֵי גֶזַע עֶלְיוֹן אֵצֶל בְּנֵי־הָאָדָם".

הַזְּבוּב רַק חִיֵּךְ לְמִשְׁמַע הַהֶזְהֵר:

"‘הַפִּתְרוֹן הַסּוֹפִי’ אִם יֻשַּׂג, וּמַהֵר,

מַה יִּתֵּן לַטּוֹרֵף, מַה יּוֹסִיף לוֹ אֵפוֹא –

אִם נָכוֹן דִּבַּרְתֶּם – שֶׁאֲנַחְנוּ טַרְפּוֹ?

הֵן יִגְוַע בָּרָעָב, וְסוֹפוֹ כְּבָר חָרוּץ".

אַךְ לְאֵלֶּה קְטַנֵּי־אֲמָנָה יֵשׁ תֵּרוּץ:

"יִגְמֹר הַזְּבוּבִים, אַךְ יוּכַל הִתְקַיֵּם –

כִּי יֵשׁ עוֹד חֲרָקִים, קַלֵּי־דַעַת גַּם הֵם".

אַף לֹא שִׁכְנְעוֹ הַסִּפּור שֶׁשָּׁמַע

עַל סוּס שֶׁלִּטְרוֹיָה הֻכְנַס בְּמִרְמָה –

הִקְסִים בְּיָפְיוֹ, בְּכִשְׁרוֹן מִבְצָעָיו.

אֲבָל הַטְּרוֹיַנִים שִׁלְּמוּ מְחִיר רַב

תְּמוּרַת הַמַּתָּן הַמֻּפְלָא, הַנָּעִים.

צָחַק לוֹ הַזְּבוּב לִתְמִימוּת הַזְּקֵנִים

רוֹאֵי הַשְּׁחוֹרוֹת, עֲנִיֵּי הַדִּמְיוֹן,

סוֹלְדִים מִפְּנֵי אוֹר, אוֹהֲבִים רַק לִרְטֹן.

כֹּה דַל עוֹלָמָם, חַיֵּיהֶם אֲפֹרִים,

בּוֹדְקִים צִיצִיּוֹת, וְחוֹשְׁדִים בִּכְשֵׁרִים.

אַף אֵינָם מַפְרִידִים אָמָּנוּת מִצְּרָכִים –

בְּנִגּוּד לַחֻקִּים שֶׁל רַבֵּי־מֻסְמָכִים:

בַּשִּׁיר – פּוּבְּלִיצִיסְטִיקָה כְּלָל אֵין לִכְלֹל.

וְאוֹי גַּם לְמִי שֶׁכִּשְׁרוֹן לוֹ גָדוֹל,

הָעוֹבֵר עַל חֹק זֶה. אֶת עַצְמוֹ הוּא מַשְׁמִיט

מִדַּרְגָּה שֶׁל אָמָּן – וְאוּלַי לְתָמִיד.

טְהוֹרָה אָמָּנוּת – וְאָמָּן שֶׁל אֱמֶת –

כְּמוֹ לָאֱמוּנָה הוּא קָשׁוּר, הוּא סוֹגֵד.

וּפַעַם הַזְּבוּב בִּמְעוּפוֹ גַּם קָלַט

קִטְעֵי שִׂיחָתוֹ שֶׁל אָדָם מְלֻמָּד:

"אָמָּן, אֱמוּנָה וֶאֱמֶת יַחְדָּו –

שְׁלָשְׁתָּם מוֹצָאָם מִמָּקוֹר מְשֻׁתָּף".

לֹא יָרַד לְדַעְתּוֹ, לֹא הֵבִין זֶה הַזְּבוּב,

מָה עִנְיָן שֶׁל מָקוֹר פֹּה. אַךְ אֵין זֶה חָשׁוּב.

הוּא נוֹתֵן אֱמוּנוֹ בְּאָמָּן אֲמִתִּי.

וְאָדוֹן עַכָּבִישׁ כְּמוֹתוֹ מְעַטִּים.

יְצִירוֹ אָמָּנוּת טְהוֹרָה, וְלֹא עוֹד.

וְאֵין זֶה הוֹגֵן, וְאָסוּר בּוֹ לַחְשֹׁד.

"וַאֲנִי כְטִפֵּשׁ הִתְנַהַגְתִּי עַד כֹּה,

נִכְסַפְתִּי מִזְּמַן לְהַכִּיר אֶת דַּרְכּוֹ,

לַחְדֹּר וְלִשְׁהוֹת בְּצִלּוֹ שָׁם בִּפְנִים,

אֲבָל הִרְתִּיעוּנִי תָמִיד הַזְּקֵנִים.

אַךְ דַּי. לֹא אוּכַל כָּךְ הַמְשֵׁךְ לְעוֹלָם.

נַשְׁאִיר לַזְּקֵנִים הִתְיַחֵד עִם פַּחְדָּם.

וְאִם הַגּוֹרָל תְּקָלָה לִי יְמַן,

עַל מִזְבַּח אָמָּנוּת אֶהְיֶה אָז קָרְבָּן.

אֵדַע שֶׁמָּסַרְתִּי חַיַּי – לֹא נוֹרָא –

לְמַעַן אֱמֶת אָמָּנוּת טְהוֹרָה".

וְעַל־אַף צֵל חֲשָׁשׁ, אַךְ בְּעֹז נְעוּרִים

תּוֹךְ זִמְזוּם נִצָּחוֹן עָף לְעֵבֶר מִבְנֵה הַקּוּרִים.

---

סִנְווּר מִקִּדְמָה

מאת

אהרן מזיא

סִנְווּר מִקִּדְמָה יֵשׁ מוֹלִיךְ אֶל הַתֹּהוּ.

שִׁנֵּי כָל קְרוֹבָיו

לוֹעֲסוֹת אָז דְּגָלִים.

וְכָל הַלָּאוִין מִדִּבְּרוֹת הַעֲשֶׂרֶת

בִּצְחוֹק מִתְפָּרְצִים

גַּם צָרוּד גַּם אַלִּים.

לִילִית עַל הַכֹּל בְּחִשּׂוּף מְנַצַּחַת,

כָּל לָאו מִיָּדָהּ

מִקְדָּשׁוֹ מְקַבֵּל.

רַבֵּי כְהֻנָּה בִּמְחִי־יָד מְגַיֶּסֶת,

קְדֵשִׁים וּקְדֵשׁוֹת

לְתִפְאֶרֶת הָאֵל.

מוֹרֵי הֲלָכָה וּנְבִיאִים בְּכָל שַׁעַר

חָבְרוּ לְקַדֵּשׁ

בְּלִי כָל לֹא הַלָּאוִין.

וְתֹהוּ יָדָיו מְשַׁפְשֵׁף מֵרֹב נַחַת –

כֵּיצַד זֶה קָרָה

לֹא יוּכַל לְהָבִין.

לְלֵב יְעָרוֹת מְטַפְטֵף לוֹ הָאֶרֶס.

בְּקִיעִים בַּחוֹמוֹת

וְקִרְקוּר שֶׁל עוֹרְבִים.

בְּדִידוּת בֶּהָמוֹן. גַּם סַכִּין עָטָה פֶּרַח –

וְתֹהוּ כְבָר שָׁט

לְיָמָיו הַטּוֹבִים.

---

עוֹלָם חָדָשׁ

מאת

אהרן מזיא

"עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְסוֹד נַחֲרִימָה – – –

אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה"

(משיר האינטרנציונל)

יֵשׁ מִי שֶּׁקִנְאָה בַבּוֹרֵא

עַל דַּעְתּוֹ תַעֲבִיר,

וְעוֹלָם הוּא לִיצֹר מְבַקֵּשׁ –

בּוֹ גַּם חֵן גַּם בְּרִיאוּת,

בְּלֹא רִשְׁעָה וְאֵימוֹת.

כְּמוֹ גַן־עֵדֶן יְהֵא

עַל־פְּנֵי הָאֲדָמוֹת.

וְאָכֵן הַצְלָחָה לוֹ פָנִים

בְּלֹא הֶרֶף תָּאִיר,

וְאָז הוּא נִמְצָא מְחַדֵּשׁ.

אַךְ עִם טְבֹל הַיְּצִיר

בְּמֵימֵי הָעַכְשָׁו,

נִתְגַּלְּתָה מַסֵּכָה

מְתוּחָה עַל פָּנָיו.

וּבְעָבְרוֹ אֶת הַכּוּר,

כְּדֵי עַצְמוֹ לְחַסֵּם,

בָּא לָהּ קֵץ מִן הַחֹם.

וְנֶחְשַׂף

סוֹד פָּנָיו,

וְהִנֵּה – גֵיהִנּוֹם.

תשנ"ב, 1992

---

צְלָלִים

מאת

אהרן מזיא

נִצָּתִים כּוֹכָבִים בִּידֵי אֱמוּנָה.

נִצָּתִים, דּוֹעֲכִים – וְאֵינָם.

מַבְלִיחִים נְגֹהוֹת בְּאִישׁוֹן הַלֵּבָב,

מַבְלִיחִים וְכָבִים – כָּךְ בִּיעָף.

הִתְנַקְּשׁוּת – נֶגֶד תֹּם אֱמוּנָה לֹא־נִכְתַּם

הֵנִיפוּ צְלָלִים חַרְבוֹתָם.

נֶעְלַם כּוֹכָבִי בְעַנְנֵי מְבוּכָה,

וְצוֹעֵד הַסָּפֵק כְּנַצְּחָן.

וְהַלֵּב יִתְחַנֵּן: "הֵן תִּקְוָה קְצָת וִתְּרָה,

סוּרוּ מֶנִּי, צְלָלִים – אַל הָעֵב נְהָרָה!

רַחַשׁ אָבֵל נִשָּׂא אֱלֵי אֵל:

הָסִירָה הַצֵּל, מְבוּכָה חַסֵּל!

---

גַּדְלוּת

מאת

אהרן מזיא

אֵי נֶפֶשׁ לֹא תִסְלֹד מִצְּפַרְדֵּעַ מִתְנַפַּחַת,

אָטָד הַמִּתְחַפֵּשׂ כִּבְרוֹשׁ לְהֵרָאוֹת.

רוֹדָה בוֹ הַגַּדְלוּת שֶׁעַל פָּנָיו נִמְרַחַת,

צִלּוֹ בִלְבַד יֶאֱרַךְ בְּאוֹר שֶׁל רְצָפוֹת.

בַּמִּסְתָּרִים נוֹבֵעַ בּוּז בִּשְׁבִיל יָרֵחַ –

אוֹר שֶׁמֶשׁ כָּלְשֶׁהוּ אִמֵּץ לוֹ כְמוֹ בֵן.

בַּסִּמְטָאוֹת, בַּכְּבִישׁ, כָּרוֹז צָרוּד צוֹרֵחַ:

רְאוּ נְגֹהוֹתַי, קַרְנַי שֶׁלִּי רַק הֵן.

אָדָם אֲשֶׁר נוֹסֵק לְמֶלֶץ סְטְרַטוֹסְפֶרָה,

אִיֵּי הַמְּרוֹמִים, וַאֲוִירָם קָלוּשׁ,

קַבֵּי נַפְשׁוֹ שְׁבוּרִים, אַפּוֹ יַחְתֹּר רַק הֶרָה –

עִסָּה בְלוּלָה בְּבֹשֶׁת לְעַצְמוֹ יָלוּשׁ.

וְאִם חֶבְרָה תִמְאַס בְּאֻלְפָּנָה לָשֶׁבֶת,

וּבֹסֶר רַק בּוֹסֵר, יַלְדָּה סְבוּרָה – הִיא אֵם,

מִשְׁנַת יוֹם־יוֹם אָפֹר שְׂנוּאָה כְמוֹ אוֹיֶבֶת –

כֵּיצַד אוֹתָהּ תָּבִין? עָלֶיהָ יֵשׁ רַחֵם.

אַיֵּה פֹּה הַנָּבִיא קוֹלוֹ יִרְעַם בַּשַּׁעַר,

יוֹרִיד מֵרוֹם עֵינַיִם וְעַל אָטָד יָעוּט?

אַךְ מִי יוֹדֵעַ, אִם אֶת כָּל עַצְמוֹ לֹא יַעַר

לְמַלְתְּעוֹת זִלְזוּל, לְבַלִּיסְטְרוֹת לְזוּת?

---

הֶאֱמַנְתִּי

מאת

אהרן מזיא

בְּכָל צֶלֶם יֵשׁ אָדָם,

לוֹ פָנַס אוֹר יְקָרוֹת –

גַּם בָּאֹמֶר גַּם בַּדָּם

זֶרַע יְהוֹנָתָן יִנְבֹּט.

הֶאֱמַנְתִּי.

כָּל מוֹדָע – נַפְשׁוֹ רְאִי

לַדִּמְעָה, לְלֵב לָחוּץ.

מִלִּבּוֹ הַהֵד יַמְרִיא

כְּמָזוֹר לִכְאֵב כָּווּץ.

הֶאֱמַנְתִּי.

סִירָתִי אִם תֵּט לַחוֹף,

בַּגַּלִּים תִּשְׂרֶה קָשׁוֹת –

כָּל יָדִיד שִׁכְמוֹ יָכֹף,

כַּף יוֹשִׁיט אֶל הַמָּשׁוֹט.

הֶאֱמַנְתִּי.

וְעֵת דֶּמַע רִיס יַשְׁכִּיב,

עֲרָפֶל יַדְבִּיר פָּנִים,

יַד כָּל רֵעַ – לֹא רַק נִיב –

הַדִּמְעָה תִמְחֶה מֵעִם.

הֶאֱמַנְתִּי.

וְהָרֶגֶל כִּי תִמְעַד,

צַעַד מַכְשֵׁלָה תִצְעַד –

לַכּוֹשֵׁל יוּחַשׁ מִיָּד

מִסָּבִיב־סָבִיב מִסְעָד.

הֶאֱמַנְתִּי.

בְּכָל צֶלֶם יֵשׁ אָדָם.

שַׁלְהַבְתּוֹ פָּנַס רָצוֹן.

גַּם בָּאֹמֶר גַּם בַּדָּם –

זֶרַע הָאֱמֶת בָּאוֹן.

הֶאֱמַנְתִּי.

---

הָיְתָה יְדִידוּת

מאת

אהרן מזיא

יְדִידוּת שֶׁהָיְתָה וְאֵינֶנָּה

לְפֶרַח דָּמְתָה שֶׁנָּבַל.

לֹא נוֹתַר מֵאֲשֶׁר אֲשַׁבְּצֶנָּה

יִזְכֹּר בְּמִסְגֶּרֶת חֲבָל.

כִּי חֲבָל שֶׁהָיְתָה אִם אֵינֶנָּה,

חֲבָל שֶׁאֵינָהּ אִם הָיְתָה.

רַק גִּבְעוֹל שֶׁשֻּׁכַּל, אַסְתִּירֶנּוּ.

יִיבַשׁ בֵּין דַּפֵּי עֲלָטָה.

בִּזְמַנִּים עֲכוּרִים בְּנֵי בְלִי שֶׁמֶשׁ

אָרַב יְשִׁימוֹן אוֹ מַכְאוֹב,

וְעֲלֵי הַקְּטִיפָה בְּאֵין קֶמֶשׁ

חִיְּכוּ לְתִקְווֹת מִקָּרוֹב.

גַּם פִּצְעֵי נְשָׁמָה שֶׁתְּקָפוּהָ

רֻפְּאוּ בִידֵי בֹשֶׂם רַךְ־עַז,

שֶׁפִּכָּה מִקִּרְבֵי הַמַּבּוּעַ,

מַסְבִּיר הַפָּנִים בְּכָל אָז.

וּמִיָּד לֹא אוּכַל אֲשַׁקְּצֶנָּה

נָבְלָה יְדִידוּת וָתִיקָה.

גִּבְעוֹלָהּ רַק נִשְׁמַר לִי עַד הֵנָּה,

יִיבַשׁ בֵּין דַּפֵּי הַשְּׁתִיקָה.

בְּצִבְעֵי פַּסְטֶל II: בִּפְעֹם

מאת

אהרן מזיא

---

תָּמִיד

מאת

אהרן מזיא

תָּמִיד הָלְכָה נַפְשִׁי אֶל מַעְיְנוֹת הַשֶּׁקֶט,

הַרְדֵּם הַצִּמָּאוֹן עִם גְּבֹר הָאֲשָׁדוֹת.

הִשְׁלִיכָה אֶת עָגְנָהּ אֱלֵי גָדָה מוּצֶקֶת,

עֵת הֲמֻלַּת גַּלִּים הוֹסִיפָה יָד הֲדוֹת.

אֲבָל גַּם הַבְּדִידוּת שִׁלְּחָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ.

בַּתְּחוּם נִפְתַּל הַלֵּב

וְהַנְּשָׁמָה בַּלְּבַד.

שָׁכַל אֶת כָּל בְּנוֹתָיו הַקּוֹל הַמִּתְנוֹעֵעַ

וְאָז

אֶל הָרַבִּים כָּלוֹת עֵינֵי אֶחָד.

בֵּין שְׁנַיִם הַקְּטָבִים נִשֵּׂאת הַמְּטֻטֶּלֶת

וְרַק הַצִּיר יַצִּיב –

עֵינָיו לַטּוֹב יוֹתֵר.

כִּי גַּם בְּלֵב הָאוֹר נַפְשִׁי לָאוֹר שׁוֹאֶלֶת,

מִן הָעוֹלָם נַפְשָׁהּ יוֹצֵאת אֶל הָאַחֵר.

---

בּשְׁבִילֵי הַקְּבוּצָה

מאת

אהרן מזיא

עֵת נִשְׁמַת הֶחָזוֹן

אֱלֵי מַעְלָה מוֹשְׁכָה,

מְגַיְּסָה שָׁם בְּאוֹן

אוֹר גּוֹרֵשׁ חֲשֵׁכָה.

דֶּרֶךְ כְּלָל גַּם הַטַּל

מִתְלַוֶּה אֶל הָאוֹר.

זֶה רַעֲנֵן לֵב יוּכַל,

וְיַסִּיג צֵל שָׁחוֹר.

נֶפֶשׁ אָז מִתְעַלֵּית,

נַחַת גַּם לֶחָזוֹן –

אָז טְנָאִים עַל מִלֵּאת,

וְהַיֶּזַע יָרֹן.

אַךְ גַּם יֵשׁ. כֵּן, גַּם יֵשׁ.

בִּשְׁבִילֵי הַקְּבוּצָה

אִם תָּנוּד נְשָׁמָה

לִתְחוּמָהּ לְחוּצָה –

רַק עָצְבָּהּ יִשָּׁמַע.

כְּשִׁקְמָה בוֹדֵדָה

בַּחוֹלוֹת אֵצֶל יָם

תִּתְפַּלֵּא, לֹא תֵדַע –

אֵיךְ סְבִיבָהּ כֹּל נָדַם.

וְשִׁכְחָה נִכְנְסָה

לְמֹחוֹת הָרוּחוֹת,

וְעַצֶּבֶת כְּמוּסָה

רַק יֵדְעוּ לְתַנּוֹת.

וְהַנֶּשֶׁף לַיּוֹם

יְצַפֶּה בְתִקְוָה,

וְרַק אֵלֶם יִתְרֹם

זֶה הַיּוֹם שֶׁגָּוַע.

וְתוֹקִיר פִּנָּתָהּ

וְתֵלֵךְ לְעֶבְרָהּ

עֲמוּסַת עֲלָטָה,

בַּת תֻּפֵּי הַחֶבְרָה.

---

כַּמָּה זְמַן

מאת

אהרן מזיא

כַּמָּה זְמַן עוֹד יְחַכֶּה לִי

הַיָּרֵחַ הַנִּכְסָף?

כַּמָּה זְמַן יִתְעֶה לֵיל פֶּלִאי

עַד יַגִּיעַ אֶל הַסַּף?

עַל עַצְמָם יָמַי קִבֵּלוּ

צַו עָנָן־וָאֵשׁ מִזְּמָן,

וּלְהוּלֵד הַשִּׁיר הַלֵּיל הוּא

מְקֻדָּשׁ וּמְזֻמָּן.

בֵּין אַלְפֵי לֵילוֹת עָבָרוּ

גַּם לֵיל זֶה עָיֵף בְּלֹא דְבִיר.

וְהַסַּהַר כַּמָּה זָר הוּא

גַּם לָעַיִן גַּם לַשִּׁיר.

---

דֶּרֶךְ שְׁוַיְץ

מאת

אהרן מזיא

כְּמִקֶּשֶׁת – בִּקֹּרֶת. הַחֵץ – הָרַכֶּבֶת.

גּוֹמְאָה מִנְהָרָה. אֵין לָהּ פְּנַאי פֹּה לִשְׁהוֹת.

עַמּוּדִים, צַמָּרוֹת – מִסְתַּלְּקִים מִן הַדֶּרֶךְ,

רוֹדְפִים כִּתְמֵי יַעַר שִׁלְגֵי קָרָחוֹת.

עוֹד צִפּוֹר שֶׁנֵּעוֹרָה סוֹקְרָה מִגַּגּוֹן אֶת

הַשְּׁבִיל בֵּין הָרִים מִזְדַּחֵל לוֹ לְאַט.

שָׁם צוֹעֵד אִכָּרוֹן כְּמוֹ שֹׁבֶל סוּסֹנֶת.

פֹּה בַיִת־קְלִפָּה אֶל חֵיק סֶלַע נִצְמָד.

עַל עוֹר כְּחוֹל הָאֲגַם הַדּוּגִית מִתְלַבֶּנֶת,

חוֹלֵם אֶת הָרֶשֶׁת אִישׁ דַּיִג אָפֹר.

מְנַסֶּה רְאִי מַיִם שַׂחֵק עִם הַשֶּׁמֶשׁ,

מִשְׂחָק בִּצְבָעִים – אֵין כָּל צֶבַע אָסוּר.

אֵי־הָתָם גָּבְהֵי עַד, פָּז מַכְנִיעַ הַשֶּׁלֶג.

רוֹגֵז הַחַלָּשׁ עַל לָבְנוֹ כִּי נֻוַּן.

אַךְ הִנֵּה בֵין צוּקִים גִּיל גּוֹלֵשׁ כְּמוֹ מַיִם,

כְּקֶצֶף מַכְרִיז: הִנְנִי שׁוּב לָבָן.

מְנַמְנֵם עוֹד הַתָּא. הַנֶּכְדָּה כְבָר בַּפֶּתַח.

אָבִיב לָהּ שִׁשִּׁי. לְסָבָהּ תִּתְקָרֵב.

וְאֶל זִיו יְקִיצוֹת בַּת־צְחוֹקָהּ מִצְטָרֶפֶת.

חֶדְוָה עַל מִלֵּאת. מְחַיְּכָה אֶל הַלֵּב.

---

שַׁחַר סְתָוִי

מאת

אהרן מזיא

מַטָּרָה מִי בָחַר לוֹ דָּפְנוֹת אָהֳלִי

לְהַמְטִיר בְּמַקְלֵעַ צְרוֹרוֹת

כְּבָר בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם?

וְאוּלַי בֶּן רַגְלַיִם רַבּוֹת לְהַפְלִיא

מִתְעַקֵּשׁ רִקּוּדוֹ לְהַרְאוֹת

עֵת יוֹמִי מְנַמְנֵם?

וְאוּלַי.

מִי אִוָּה לוֹ שֵׁנָה דוֹעֲכָה

לְהָצִיף בְּגַלִּים שֶׁל הֶמְיָה

כְּמוֹ סְתָו מְבֹהָל,

וּמְשַׁסֶּה יְצָרָיו וּמְטַלְטֵל הַמְּבוּכָה

עַל בֶּן שַׁחַר לָמוּד – אַל סְטִיָּה

מִמַּסְלוּל! – כְּחַיָּל?

לֹא!

פֹּה גֶשֶׁם וָרוּחַ צְמוּדֵי מְשִׂימָה

לְהַפְשִׁיל אָהֳלִי וְשֵׁנָה.

אַפְרוּרִית עֲגוּמָה

פֹּה הֵצִיצָה מִכָּל הַסְּדָקִים. וְקִמְעָה,

רַק קִמְעָה לָהּ וִילוֹן הִתְפַּשֵּׁל, נַעֲנָה.

כָּל לִבִּי מְקוֹמָהּ.

אי־שם

---

לֹא טוֹב הֱיוֹת

מאת

אהרן מזיא

עָיַפְתִּי לָרִיב לְבַדִּי

עִם כּוֹכָב,

וְעַל רֵיחַ אַרְצִית לַחֲלֹם

וְלַשָּׁוְא.

לִרְאוֹת שָׁם הַנֹּגַהּ,

אַךְ רַק

הִסְתַּכֵּל בִּמְרֻפְרָף

בְּצִלִּי

וּבְצִלָּהּ שֶׁל הָעָב

הִתְקָרְבָה

וְנָמוֹגָה.

כָּךְ עָיֵף גַּם עַרְעָר

לְשַׁדֵּר אֶת גַּלָּיו

לְאַדְמַת עֲרָבָה

מְשֻׁעֲמֶמֶת.

לְגַלְגֵּל אֶת עֵינָיו

אֶל כָּל בַּעַל כָּנָף

וְלִקְבֹּר אַנְחוֹתָיו

בְּבָתָה

עַל נִירִים

הִיא הוֹזָה

אוֹ חוֹלֶמֶת.

---

לִקְרַאת

מאת

אהרן מזיא

חוֹדֵר הַשִּׁעֲמוּם, חוֹמֵק לִפְנִים הָאֹהֶל,

מַשְׁעִין יָדוֹ מֵימִית עַל צֹהַב הָעַמּוּד.

כְּשֻׁתַּפְתּוֹ שֶׁל אַיִן בְּתוֹךְ נִבְכֵי הָאֹפֶל

חוֹבֶקֶת אֶת יָדוֹ גַּם יָד שֶׁל הַבְּדִידוּת.

כְּבָר עֶרֶב. עֲבוֹדָה חָנְתָה בִגְבוּלוֹתֶיהָ.

יָצְאוּ הַחֲבֵרִים. לְבַד עַל יְצוּעִי.

בְּיָם הָעֲלָטָה הַלֵּב אֵינוֹ טוֹבֵעַ –

קַרְקַע לוֹ יְחַפֵּשׂ אוֹ עֹגֶן נְבוּאִי.

מִבֵּין חָמְרֵי־הַנֶּפֶץ לִכְלֵי־יְרִי־וָטַיִס,

מִנַּפְתּוּלֵי מָגֵן נִפְּצוּ כַבְלֵי דוֹרוֹת –

תַּחְמֹק הַמַּחֲשָׁבָה אֳלֵי זְרוֹעוֹת הַבַּיִת,

עַל קִיר הַלֵּב דּוֹפְקִים גַּלֵּי־“לְהִתְרָאוֹת”.

שָׁם בַּפִּנָּה הָעֶרֶשׂ. זְרוֹעוֹ הַבַּת חוֹבֶקֶת.

צְחוֹקָהּ – קַרְנָיו תַּתֵּכְנָה כְּפוֹר רֹחַק בְּעָתָה –

בּוֹקֵעַ מִכָּל נִיד, מֵפִיץ צִנַּת הַשֶּׁקֶט.

בִּשְׁבִיל גֵּאוּת גַּלַּי מִיָּד גָּדָה הָיְתָה.

עֵינֵי זוֹ תִינָקְתִּי, פִּיּוֹן וְתַלְתַּלֶּיהָ

מִתְרַחֲבִים, וּצְלִיל אֶחָד נִפְלָט רָחָב –

עָטוּף זְהַב הַשַּׁחַר וּכְמוֹ יַסְמִין נוֹבֵעַ –

אַ־בָּ־א! נִשָּׂא אֵלַי כְּבָר פֹּה וּכְבָר עַכְשָׁו.

אי־שם במחנה.

---

בִּתִּי

מאת

אהרן מזיא

בהגיעה לחודשיים

אֶת קְטִיפַת הַלְּחִי שֶׁל בִּתִּי

לֹא מַגַּע שִׂפְתוֹתַי שֶׁיַּחֲטִיא ­–

לוּ לִרְווֹת אֶת הָרֹךְ הַנִּגָּר

מֵעָלֶה שֶׁל אַמְנוֹן־וְתָמָר.

וְרִיסִים אֲרֻכִּים בְּעֵת שֵׁנָה

בָּם מָצְאָה אַיָּלָה מִשְׁכָּנָהּ.

וּבִשְׁעַת יְקִיצָה הַעֲוָיוֹת

שֶׁל אַפּוֹן וְסַנְטְרוֹן – אַךְ לִרְאוֹת

הַתְּנוּעוֹת כָּל אֶבְרֵי גוּפִיפוֹן.

וְעֵינַיִם סֵרְבוּ עוֹד לִישֹׁן

נִפְקָחוֹת בִּמְלֹא הֶקֵּפָן

וּפוֹלְטוֹת תִּמָּהוֹן רַעֲנָן.

וּפִיּוֹן שֶׁנִּכְנַע לַפִּהוּק

הָרוֹכֵב מְחוֹנָן וְהָדוּק.

אַךְ כִּתְרוֹ שֶׁל חוּג זֶה הֶעָנֹג

כְּמוֹ הִצְמִיד מִי אֶל רֹאשׁ בַּת־הַצְּחוֹק.

נִתְגַּלְּתָה בְגִיחָה פִתְאֹמִית

כְּמִבֵּין כּוֹכָבִים הַשָּׁבִיט.

אֵין זֹאת כִּי שַׂר הַצְּחוֹק מִקִּסְמוֹ

לָהּ חָלַק, וְשִׁלְּחָהּ מֵעִמּוֹ.

וּמֵאָז מִשְׁתַּמֶּרֶת הַבְּרִית

בֵּין בַּת־צְחוֹק לְבֵין קֶסֶם עִדִּית.

---

שְׁעַת לַיְלָה

מאת

אהרן מזיא

לְחַדְרִי הִתְכַּנְּסָה לָהּ שְׁתִיקָה רַבָּתִי,

וְתָלְתָה מַרְבַדִּים בָּאֲוִיר.

וְשָׁעָה דְמוּמָה כְּמוֹ שְׁנַת תִּינָקְתִּי

תִּתְפַּרְקֵד,

תְּעַדֵּן,

דְּוַי תַּשִּׁיר.

אֲגַרְטַל צִפָּרְנִים הִצְטַמַּח בַּמִּמּוּל,

עַל יָדוֹ תְלַבְלֵב מְנוֹרָה.

כֵּן, יֵשׁ מִי שֶׁהִפְקִיד בְּיָדִי הַיְבוּל

הַמְלַטֵּף בִּנְשִׁימָה עֲצוּרָה.

וּבְהוֹד קוֹמָתָהּ וּבְעָמְקָהּ כָּאֵינְסוֹף

מִתְמַזְּגָה הַנְּשִׁימָה בְחוּשַׁי.

וְשִׁירַת לֵב עוֹלָה,

וְרֹאשָׁהּ לָהּ תָּכֹף

בְּתוֹדָה

עַל הַדְּמִי

עַל הַשַּׁי.

בֵּין עֶצֶב לְמֶרֶר

הָרוֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְבוֹתָם

(תהילים קמז, ג)

בֵּין עֶצֶב לְמֶרֶר

מאת

אהרן מזיא

---

הָרוֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְבוֹתָם

(תהלים קמז ג)

---

אַחֲרֵי אֲתוֹנוֹת

מאת

אהרן מזיא

יֵשׂ הַיּוֹצֵא לְבַקֵּשׁ אֲתוֹנוֹת,

אֲבֵדָה שֶׁחָרְשָׁה אֶת אָבִיו.

מְבַקֵּש וּמוֹצֵא מְלוּכָה –

תַּחַת זֹאת וְעִם זֹאת.

זֶה קוֹרֶה,

אַף סֻפַּר בִּשְׁמוּאֵל.

וְיֵשׁ הַמְבַקֵּשׁ אֲתוֹנוֹת תְּעוּיוֹת.

וְאָמְנָם הוּא מוֹצֵא

אֶת אֲשֶׁר לוֹ בִקֵּשׁ.

חִפֵּשׂ

וּמוֹצֵא,

וְלֹא עוֹד.

פָּסוּק הֵן בָּרוּר

בִּמְגִלָּה, כַּזָּכוּר!

יָגַעְתִּי, מָצָאתִי – תַּאֲמֵן, תַּאֲמֵן.

וְאָמְנָם. וְאָכֵן.

וְיֵשׁ הַיּוֹצֵא וּמְבַקֵּשׁ אֲתוֹנוֹת

לְהַדְהִיר כּוֹכָבִים

יִשְׁבְּרוּ עֹל שְׁרָבוֹ,

כְּשֶׁלְּפֶתַע עָלָיו הָרָקִיעַ נִבְקַע,

וּמַבְזִיק נִכְחוֹ נִצְנוּצוֹ שֶׁל כּוֹכָב.

וַאֲזַי הוּא נָבוֹךְ:

יֵשׁ פְּצָעִים בַּכּוֹכָב?

מִתְפָּרְשִׂים אָז דְּרָכָיו.

הוּא עוֹמֵד וְשׁוֹאֵל

לִנְתִיבוֹ שֶׁל גּוֹאֵל

מִשָּׁרָב שְׂבַע שָׁנִים

בְּלֹא סֶכֶךְ שֶׁל צֵל.

וַאֲזַי הוּא יוֹרֵד לְמַעְיְנוֹת

הַתִּקְוָה

אַךְ רַק חֶרֶס מַעֲלֶה.

וְנִשְׁאָר כְּרוֹדֵף אַחֲרֵי כֶלֶב שֶׁמֵּת.

וּמַלְעִיג הַשָּׁרָב.

עוֹד שָׁקַע לְעֵינָיו

גַּם שִׁמְשׁוֹ.

זֶה גַם־כֵּן.

וְנִשְׁאַר רֵיק מִכֹּל –

לֹא אָתוֹן, לֹא מַלְכוּת,

לֹא כוֹכָב כֹּל־יָכוֹל.

וְרַק אֹפֶק יָרוּט,

רַק פְּצָעִים בַּלֵּבָב.

וְהַחֶרֶס בַּיָּד

לְגָרֵד בּוֹ פְצָעָיו.

וְשַׁחֲרוֹ רַק יִמְעַד,

וְיוֹמוֹ כְּבָר דָּהוּי,

שִׁדָּפוֹן כָּל הַלֵּיל.

לֹא הִסְמִיק הַפָּסוּק דִּלְעֵיל.

---

מִרְיָם בְּצָרַעְתָּהּ

מאת

אהרן מזיא

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח,

כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. וַיֹּאמְרוּ: הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶה דִּבֶּר ה', הֲלֹא גַּם

בָּנוּ דִבֵּר, וַיִּשְׁמַע ה'. וְהָאִישׁ מֹשֶה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם – – –

וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעָת כַּשָּׁלֶג.

(במדבר יב, א–ג, י)

אוֹי לִי כִּי נִכְשָׁלְתִּי!

אֵיךְ לִבִּי מְלָאַנִי רְכִילָה לָלֶכֶת בְּחַיֵּי רוֹעֵה עַמִּי,

יַד יָמִין שֶׁל צוּר הַיְשׁוּעָה?

מַה קָּרָה עֵת לֹא חִשַּׁבְתִּי,

כִּי מֹשֶה יְלוּד אִשָּׁה הוּא, לֹא מַלְאַךְ שָׁמָיִם?

וַהֲיֵשׁ אָדָם – לֹא יֶחֱטָא?

וַהֲלֹא גַם לֹא חַטָּא הוּא, אִם אִשָּׁה כוּשִׁית לָקָח.

אֵיךְ נָתַתִּי לְיִצְרִי כִּי יַשִּׁיאֵנִי,

וְסָרָה כִּי אֲדַבֵּר עַל בְּחִיר עֶלְיוֹן –

תַּחַת הִתְגָּאוֹת בּוֹ כִּי אָחִי הוּא?

וְחִשְּׁבוֹנוֹתָי, כֵּיצַד נֶעְלַם מִמֶּנִּי –

לַנִּרְגָּנִים, וְרַק לָהֶם, יָדִי אֲנִי נוֹתָנֶת?

יַד אַחַת־הָעָם הִיא זֹאת?

לֹא – יַד אָחוֹת שֶׁל הַבָּחִיר, שֶׁל בְּחִיר אֱלוֹהַּ.

וְיוֹתֵר – הֵן זוֹ אָחוֹת, וְעוֹד – גַּם הִיא בַּנִּבָּאִים.

אָז, בְּעֵת צַוֵּי הָרֶשַׁע שֶׁל פַּרְעֹה, מִפִּי יָצְאָה הַנְּבוּאָה,

כִּי בֵן תֵּלֵד אִמִּי, יוֹשִׁיעַ אֶת הָעָם.

וּכְמוֹ נֶעְצַר דָּמִי, כַּאֲשֶׁר נָשַׁק אָבִי לִי עַל רֹאשִׁי:

“בִּתִּי, קֻיְּמָה נְבוּאָתֵךְ!”

כַּמָּה נִפְעַם־גָּעַשׁ לִבִּי, עֵת אוֹר פִּתְאֹם הֵאִיר הַבַּיִת עִם הֻלַּדְתּוֹ.

וַהֲלֹא אֵין עוֹד מִי פִּלְאֵי הַצָּלָתוֹ רָאָה,

עֵת בָּאָה בַת־פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר.

הֵן אַף פִּלְאֵי הַצָּלָתוֹ מֵרוּחַ בֵּית פַּרְעֹה – הֵדָיו מָלְאוּ הַבָּיִת.

וְצַעֲדוֹ רִאשׁוֹן לְהִנָּתֵק – יָצָא לִרְאוֹת אֶחָיו בְּסִבְלוֹתָם.

כְּבָר לִפְנֵי אֵם יְלָדַתּוּ – בְּמָסֹרֶת בְּרִית הַמְיַלְּדוֹת כְּמוֹ הוּבָא.

הֵן הֵפֵרוּ צַו פַּרְעֹה, וְלֹא הֵמִיתוּ יְלוּדֵי הָעִבְרִיּוֹת –

הוּא נִסְכַּן יוֹתֵר מֵהֶן.

הֵן הָרַג אֶת הַמִּצְרִי, אֲשֶׁר הִכָּה הָעֶבֶד הָעִבְרִי – אָחִי לֹא הִכִּירוֹ.

אֵיךְ הֵעַזְתִּי הִדַּמּוֹת לוֹ לְמֹשֶה? הֲגַם אוֹתִי, אֵלִי, שָׁלַחְתָּ אֶל פַּרְעֹה

שֵׂאת דְּבָרֶיךָ, לְהַזְהִיר וּלְהָבִיא עֲלֵי מִצְרַיִם עֶשֶׂר הַמַּכּוֹת?

הַאוֹתִי צִוִּיתָ לְהָרִים מַטֶּה, לִנְטוֹת יָדִי וּלְהַבְקִיעַ אֶת יַם־סוּף?

הַאֲנִי עָלִיתִי הַר סִינַי קַבֵּל לוּחוֹת הַבְּרִית?

כֵּן. תָּמִיד תָּמַהְתִּי, מַה גְּדוֹלִים עֻלּוֹ וּפָעֳלוֹ.

אַךְ גַּם רָאִיתִי אָח – וְאָח קָטָן.

אֵיךְ הִרְהַבְתִּי עֹז? אֵיכָה?

וְכֵיצַד חִשֵּׁב לִבִּי בְלֹא חֲשׁב עַל כְּאֵב לִבּוֹ –

אֲנִי הֵן מוֹצִיאָה עָלָיו דִּבָּה רָעָה?

מִמֶּנִּי אֵיךְ תְּכוּנַת עָנָו מִכָּל אָדָם נֶעְלָמָה?

הֵן לֹא יַעֲלֶה עַל לְבָבוֹ הָשֵׁב מָנָה אַחַת אַפָּיִם. אַף לֹא בָאֵר נַסּוֹת.

וְגַם לֹא יִצְטַדָּק. עַתָּה אֲנִי רוֹאָה, אֲבוֹי – בְּמַעֲשִׂי זָדוֹן.

כֵּן. זְדוֹן לִבִּי הִשִּׁיא אֶת אַהֲרֹן, הַטּוֹב, רוֹדֵף שָׁלוֹם וָחֶסֶד.

כְּמוֹ הַנָּחָשׁ אָז לְחַוָּה, וּלְאָדָם הָיְתָה חַוָּה – הָיִיתִי לְאַהֲרֹן.

וְהִנֵּה אֶחָי, שְׁנֵיהֶם, הֶרְאוּ גְדֻלַּת הַנֶּפֶשׁ גַּם הַפָּעַם –

כֹּה הִפְצִירוּ לְהַקְטִין עָנְשִׁי. וְאָנֹכִי פָּגַעְתִּי בִשְׁנֵיהֶם. וְכֹה קָשׁוֹת.

כֵּן. לַנִּרְגָּנִים עָזַרְתִּי. בְּנֵי אָבִינוּ רַק בָּזוּ לִנְזִיד הָעֲדָשִׁים.

הַנָּזִיד הָיָה לְסֵמֶל שֶׁל רֵיקִים וּפוֹחֲזִים וְשֶׁל חִדְלֵי אִישִׁים.

אַךְ דּוֹרות עַבְדוּת הֶחֱלִישׁוּ בְלִבּוֹת רַבִּים הַחֹסֶן.

הֵד עַמָּם בְּצָרָתוֹ לְלִבּוֹתָם לֹא עוֹד יַגִּיעַ,

וּבָעָם רַק אֵם נוֹתֶנֶת הֵם רוֹאִים.

לֹא חֵרוּת מוּל הָעֵינָיִם, לֹא הַגְּאֻלָּה בַדָּרֶךְ. רַק מִלּוּא קֵבָה – הַדָּגֶל.

לֹא רַק מַיִם אִם יֶחְסָרוּ, גַּם בְּצָלִים, שׁוּמִים אִם אָיִן,

הָאָסוֹן כָּבֵד לָהֶם. רַק מְצוּקוֹת הַגּוּף שׁוֹלְטוֹת בָּם.

נְכוֹנִים לָשׁוּב מִצְרַיְמָה בַּעֲבוּר הָעֲדָשִׁים.

כִּי בִשְׁלֹט הַיְצָרִים שָׁכָחוּ:

צַו הַמָּוֶת לַבָּנִים הַיִּלּוֹדִים;

וִילָדִים לְתוֹךְ קִירוֹת הוּשָׂמוּ – לְהַשְׁלִים מַתְכֹּנֶת לְבֵנִים.

רַע מִזֶּה, תְּכוּנָה אַחֶרֶת שֶׁל רָאשֵׁי הַנִּרְגָּנִים –

וּבְחָפְזָם הַעֲלוֹת כְּבוֹדָם:

בַּגְּדוֹלִים יִתְּנוּ אָז דֹּפִי, בְּאַנְשֵׁי לֵבָב אוֹ רוּחַ – מִזְּמַנָּם אוֹ מֵעָבָר.

מִגְרָעוֹת בָּם יְחַפֵּשׂוּ – לְגַלּוֹת עֶרְווֹת דְּבָרִים.

יֵש אֲשֶׁר פְּנֵיהֶם יָאִירוּ, אוֹ בַחֲלָקוֹת יַחֲנִיפוּ,

אַךְ הָאֶרֶס אַט מַבְקִיעַ וְחוֹדֵר לַלְּבָבוֹת;

יֵשׁ בְּזַעַף יְדַבֵּרוּ אוֹ בִשְׂפַת לָצוֹן יָשִׂיחוּ,

וְקָשֶׁה לַחְשׂף הַשֶּׁקֶר שֶׁל נִרְאִים כְּצַדִּיקִים.

הַשּׁוֹמֵע מְגַלֶּה אָז, כִּי עֵינָיו אָכֵן נִפְקָחוּ –

מֵעַתָּה נֶעֱרָצוֹ הוּא גַם נִלְעָג וְגַם נָלוֹז.

כְּבוֹד הַנִּרְגָּנִים לֹא יָעַל, אַךְ לָרֹב חוֹבֵל הַנֵּזֶק.

כִּי מַאְדִּיר אֶת שְׁגִיאוֹתָיו שֶׁל גְּדוֹל הַנָּפֶשׁ, בְּלֹא הַאְדֵּר מִפְעֲלוֹתָיו.

בְּצִבְעֵי שְׁקָרִים יִצְבַּע כָּךְ אֶת הַיֵּשׁ הָאֲמִתִּי, וְהָרֶפֶשׁ שֵׁמֶץ מֶנְהוּ יִדָּבַק –

בַּגָּדוֹל יִפְגַּע פַּגֹעַ, וְחָשׁוּב מִזֶּה – בָּעָם. כִּי גְדוֹלֵי הָעָם הֵם דֶּבֶק,

וְאָבָק־אָדָם הֵם מְחַבְּרִים לְגוּשׁ מוּצָק אֶחָד.

וּבְאֵין כְּבוֹדָם בְּרֶגֶשׁ הֲמוֹנִים מָשְׁזָר,

אָז כְּעֵדֶר בְּלִי רוֹעֵהוּ הוּא הָעָם.

כָּל חָסְנוֹ אָחוּז בְּרָעַד, הוּא תוֹעֶה בִמְבוּכָה.

כְּמוֹ אֵין גֶּזַע, אֵין יְסוֹד בּוֹ.

מַטָּרָה גַּם הִיא נֶחֱלָשֶׁת, עִם כָּל רוּחַ תִּתְנוֹדָד.

אֵין אָז מִי יָנִיף הַדָּגֶל.

מִי שָׁלוֹם יַשְׁכִּין בְּקֶרֶב, וְיִנְהַג בְּעֹז וָדָעַת.

לַנִּרְגָּן מַעְצוֹר אֵינֶנּוּ. כָּל אָדָם, גַּם אִם מוֹפֵת הוּא –

מַטָּרָה בִּשְׁבִיל חִצָּיו.

וּמֹשֶה לֹא פַּעַם מַטָּרָה כָּזוֹ הָיָה.

טוֹב, אֵלִי, כִּי עֲנַשְׁתָּנִי, וְצֹרָעְתִּי. וּכְבֵדָה מִנְּשׂוֹא צָרָעַת,

אַךְ מוּל חֵטְא כָּבֵד מִנְּשׂוֹא יוֹתֵר, נִדְמֶה, כִּי קַל הָעֹנֶשׁ.

לֹא. מָנוֹחַ לֹא אֵדַע עוֹד, יְיַסְּרוּנִי כִלְיוֹתַי עַד סוֹף יָמָי –

לֹא רַק לְאַחַי חָטָאתִי, אַף לְבֵית אָבִי כֻלּוֹ.

וְאוּלָם יוֹתֵר עוֹד הֲרֵעוֹתִי – כָּךְ גָּלִיתָ אֶת אָזְנֵינוּ תְמוֹל –

תַּחַת עַבְדְּךָ חָתָרְתִּי, הַנָּבִיא בְחִירֶךָ.

וְהָרַע מִכֹּל פָּעַלְתִּי נֶגֶד טוּב עַמִּי –

בְּרֹאשׁוֹ, בְּחִין עֶרְכּוֹ פָּגָעְתִּי,

דְּמוּת תִּקְרַן אוּלַי גַּם בְּעַמִּי לְדוֹרוֹתָיו.

מִי יוּכַל עַתָּה הַעֲרֵךְ, אֵיךְ בִּתְקוּפוֹת מָצוֹק וָרֶצַח אוֹן קוֹרֵן יוּכַל הוֹשֵׁעַ,

עֵת עַמִּי נָתוּן בֵּין מְצָרֵי כְלָיָה אוֹ תֹפֶת.

עֵת יִכְמַהּ לִבּוֹ לְנֹחַם וּלְמִשְׁעָנֶת,

עַד תָּבוֹא הַגְּאֻלָּה – הִבְטָחְתָּ.

אוֹי לִי, יָד לַנִּרְגָּנִים נָתָתִּי.

מֶה עָשִׂיתִי – הוֹ, אֵלִי. חֲמָל־נָא עַל עַמֶּךָ.

נָא, מְחֵה כֹחָהּ הָרַע שֶׁל לְזוּת־שְׂפָתַי שֶׁלִּי.

סְלַח־נָא, סְלַח, אֵלִי!

תשנ"ב

---

חֶרְדַּת הַלֵּב עַל סַף הַמָּוֶת

מאת

אהרן מזיא

וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט – – – וַיִּטֹּשׁ

אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ – – – יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ – – – וַיַּרְא

ה' וַיִּנְאָץ – – –וַיֹאמֶר: אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם – – – הֵם

קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל, כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם, וַאֲנִי אַקְנִיאֵם

בְּלֹא עָם, בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם. כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי – – –

וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ – – – מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב, וּמֵחֲדָרִים

אֵימָה.

(דברים לב, טו־כה)

כיון שהשלים (משה) עצמו למיתה, פתח הקב"ה ואמר: “מי יקום לי עם מרֵעים”, ומי יעמוד לישראל בשעת כעסי, ומי יעמוד במלחמתן של בני, מי יבקש רחמים עליהם בשעה שחוטאין לפני? (מד' תנחומא, ואתחנן ו)

נְשָׁקוֹ הקב“ה ונטל נשמתו בנשיקת פה. והיה הקב”ה בוכה: מי יקום וגו'.

(מד' רבה יא, י)

פַּחַד הַגּוֹיִים הָאֵלֶּה לֹא פְקָדַנִי, וְלוּ רָגַע.

יוּרִישֵׁם עַמְּךָ – יָדָעְתִּי. הֵן הִבְטַחְתָּ לֹא אֶחָת.

כְּבָר רִאשׁוֹנֵיהֶם הוֹרַשְׁנוּ – אֶת סִיחוֹן וְכֵן אֶת עוֹג.

אַךְ עֲדֶן לֹא פָג הַפַּחַד מִן הַלְּבָבוֹת בָּעָם.

אֵל עִקְּבוֹת פְּחָדִים הֵבִיאוּ אֲבוֹתָם הָאָרֶץ תָּרוּ.

אֵצֶל לֹא מְעַטִּים יֵעוֹרוּ עֵת הַקְּרָב, כָּל קְרָב, יִקְרָב.

פַּחַד שָׁוְא הוּא, אִם דְּבָרְךָ רַק בְּלִבּוֹת הַכֹּל יִשְׁלָט –

חַסְדְּךָ הֵן לֹא יָסוּר אָז מֵעַמְּךָ, הוּא יְחִידֶךָ,

כִּי צַדִּיק אָתָּה.

אַךְ רִפְיוֹן אֱנוֹשׁ הוּא כֹחַ –

יֵשׁ גּוֹבֵר עַל אֱמוּנָה הוּא, אַף עַל אֱמוּנָה בְצוּרָה.

לֹא חָסִין אָז אִישׁ מִפָּחַד. יֵשׁ וּרְצוֹנוֹ שָׁדוּד.

סְלַח־נָא, סְלַח־נָא, גַּם הַפָּעַם.

וְעַל כֵּן תּוֹכִי יֵשׁ פָּחַד, בְּלִבִּי בָּצוּר יִשְׁכֹּן –

מִן הָאָרֶץ אֲפַחֵד. זוֹ הָאָרֶץ כְּבָר גָּזַרְתָּ, כִּי אֵלֶיהָ לֹא אָבוֹא.

לֹא אֶפְחַד מֵעֲמָמֶיהָ, לֹא מִפְּנֵי גִבּוֹר, עֲנָק.

חִיל וָרַעַד יֹאחֲזוּנִי עֵת אֶחְשֹׁב עַל הֶעָתִיד שֶׁל זֶה עַמְּךָ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.

וַהֲלֹא טוֹבָה הָאָרֶץ, אוֹצְרוֹתֶיהָ כֹּה בְרוּכִים.

וְאַף־כִּי לֹא הַיְאוֹר בָּהּ, אַף לֹא הַנָּהָר זוֹרֵם –

כֹּה צְלוּלִים, רַבִּים, מֵימֶיהָ – גַּם מַעְיָן, וּתְהוֹם, וָנָחַל –

וּמַרְוִים כָּל חַי, תְּלָמֶיהָ.

כִּי אַתָּה דוֹרֵשׁ הָאָרֶץ כָּל שָׁנָה, כָּל הַשָּׁנָה.

וְרַבִּים הֵם פֵּרוֹתֶיהָ. בְּרֹאשָׁם כָּל הַשִּׁבְעָה –

אֵל אַבְנֵי־פִנָּה לַחֹסֶן שֶׁל כָּל גֵּו יְלוּד אִשָּׁה.

וְהַיְבוּל מַבְטִיחַ חֹסֶן גַּם שֶׁל כָּל הָעָם כֻּלּוֹ.

שֶׁמֶץ מֶנִהוּ אָז הִכַּרְנוּ בְאֶשְׁכּוֹל הָעֲנָבִים –

הַמְרַגְּלִים עַל מוֹט הֵבִיאוּ. נִדְהֲמוּ כָל הָרוֹאִים.

וְאַף זֹאת – אַבְנֵי הָאָרֶץ, וְהָרֶיהָ עֲשִׁירִים, וְלַחֲצִיבָה נָכוֹנוּ.

לֹא זָהָב לַמִּתְנַשֵּׂא שָׁם, לְהַרְבּוֹת פְּאֵר, אֲשֶׁר

תְּשׁוּקָתוֹ בַלֵּב נֶאֱחָזֶת, וּלְפִתְחוֹ חַטָּאת רוֹבֵץ.

לֹא.

יֵשׁ בַּרְזֶל, שִׁפְעַת נְחֹשֶת לְצָרְכֵי מַלְכוּת וָאִישׁ.

וּבְכָל־זֹאת הַרְבֵּה זָהָב שָׁם.

כִּי חִנָּם אֵין כָּסֶףְ: מַיִם וְקַרְקַע וַעֲבָדִים.

וְאָמְנָם בְּזֶה הָעֹשֶר – לִבְעָלָיו רַק רַע שָׁמוּר.

וּבְהַגִּיעַ שָׁם עַמְּךָ מִתּוֹךְ חַיֵּי מִדְבָּר צָחִיחַ –

אֵיךְ יִפְגּשׁ חַיֵּי הַשֶּׁפַע? אִם הַהֹלֶם יִבָּלַע?

הֵן בְּבֶן־תְּמוּתָה בְּלִי הֶרֶף מִתְחוֹלֶלֶת הַמִּלְחֶמֶת

בֵּין צַוְּךָ לְבֵין הַיֵּצֶר, רַע בַּלֵּב מִנְּעוּרָיו.

וְשָׁנִיתָ וְשִׁלָּשְׁתָּ, כִּי עָלָיו לִבְחֹר בַּטּוֹב.

וְלָסוּר מֵרָע יָעָצְתָּ, כִּי קְלָלָה בוֹ לֹא בְרָכָה.

כֵּן, צוּרִי, תָּמִיד יָדַעְתִּי כִּי אָמְנָם כֹּל בְּיָדֶךָ,

רַק דָּבָר אֶחָד הִשְׁאַרְתָּ לְיָדָיו שֶׁל אִישׁ וָאִישׁ –

הַיִּרְאָה, יִרְאַת הַשֵּׁם הֵן לִבְחִירַת כָּל לֵב מָסָרְתָּ.

אַךְ מוֹקֵש פֹּה מִתְעָרֵב.

הַנְּשָׁמָה אֲשֶׁר יָצַרְתָּ, וּבְאַפֵּינוּ נְפַחְתָּהּ – מַה גָּדוֹל פִּתְיוֹן הַיֵּצֶר

הַמּוֹשְׁכָהּ אֶל הַבָּשָׂר. גַּם מוֹשְׁכָהּ לָאֱלִילִים.

“הִשָּׁמְרוּ לָכֶם” הִזְהַרְתָּ מִשְּׁלֹשָה שְׁלַבִּים שֶׁל חֵטְא;

“פֶּן יִפְתֶּה” שָׁלָב פּוֹתֵחַ. אַחֲרָיו בָּא “וְסַרְתֶּם”.

“וַעֲבַדְתֶּם” נוֹעֵל אָז וּמַשְׁלִים הַתּוֹעֵבָה.

וְהִנֵּה סִבָּה לְעֵזֶר כָּל פִּתְיוֹן כָּזֶה –

זוֹ הָאָרֶץ פּוֹרִיָּה כֹּה, וְעָשְׁרָהּ כָּבֵד וָרָב,

וְנִשְׁמַת אָדָם מַצְלִיחַ תִּסָּכֵן בַּאֲשֶׁר יִפְנֶה.

רִאשׁוֹנָה – פֶּן יַאֲמִין כִּי רַק כֹּחוֹ, עָצְמַת יָדוֹ, רַק הֵם עָשׂוּ כָל חַיִל זֶה.

כָּךְ שׁוֹגֶה הַמִּשְׁתַּכֵּר מִגֹּדֶשׁ גֹּרֶן מִפְעָלָיו:

לוֹ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה, וְלוֹ בִינָה, וְלוֹ גְבוּרָה.

וְשֵׁנִית – צִדְקַת רַק מַעֲשָׂיו שֶׁלּוֹ יִרְאֶה,

אַף אִם בְּרַגְלוֹ רוֹמֵס הוּא הַנִּקְרֶה לוֹ בְדַרְכּוֹ.

הוּא יִשְׁכַּח כִּי צַו אֱלוֹהַּ אַהֲבַת כָּל אָח וָרֵעַ. וּבְרֹאשָׁם חַלָּשׁ וָדָל.

וְאִם הֲגִיגוֹ גַּם יַעַל פֹּעַל כֹּחַ הָעֶלְיוֹן,

פַּח אוֹרֵב לוֹ, פֶּן יִפְנֶה אֶל אֱלִילִים.

הֵם נִרְאִים צוֹדְקִים יוֹתֵר – כִּי אֵינָם כּוֹבְלִים הַיֵּצֶר.

וּלְמַעֲלַת קְדֻשָּׁה הִגִּיעוּ אַכְזְרִיּוּת וְגַם זִמָּה.

כֹּהֲנִים יֵשׁ אַף לַמֹּלֶךְ, וּקְדֵשׁוֹת יֵשׁ לַזִּמָּה.

וְכָל זֶה הֵן לֹא הִפְרִיעַ פּוֹרִיּוּת הָאֲדָמָה, וְאַף לֹא הִמְעִיט הָעֹשֶר.

וּלְהֵפֶךְ – גִּיל נָפַח הוּא בַחַיִּים.

כֵּן, מוּבָן אֵפוֹא מַדּוּעַ יֵשׁ רַבִּים אֲשֶׁר יָסוּרוּ וְיַעַבְדוּ הַתּוֹעֵבָה.

אוֹי לָהֶם – הֵם לֹא הֵבִינוּ כִּי הֻכּוּ בַסַּנְוֵרִים.

לֹא רָאוּ אִם־כֵּן הָרָע, כִּי עֹשֶר זֶה לִמְתֵי מְעָט,

וּכְנֶגְדָּם הָרֹב עַד מוּת אוֹנְקִים מֵרֶגֶל נוֹגְשֵׂיהֶם.

וְאוּלָם הַקֵּץ דַּרְכּוֹ לוֹ אָצָה אֶל הַמְדַכְּאִים כֻּלָּם –

בְּעִקְּבוֹת סִיחוֹן וְעוֹג יֵלְכוּ עַשְׂרוֹת מַלְכֵי הָעֹשֶק,

עַמֵּיהֶם עִמָּם גַּם יָחַד –

עֲוֹנָם שָׁלֵם כְּבָר, וּסְאַת רִשְׁעָם מָלֵאָה.

וְעַמְּךָ בְּחַסְדְּךָ מָחָר יַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן.

הַצִּילֵהוּ נָא מִיַּד לִבּוֹ, עֵת יִרְאָתוֹ אוֹתְךָ דּוֹעָכֶת.

בַּל יִצְעַד אֱלֵי: יִשְׁמַן, יִבְעַט גַּם יְנַבֵּל

אַף אֶת צוּר יְשׁוּעָתוֹ.

כֵּן, יָדָעְתִּי. כְּבָר אָמָרְתִּי – יִרְאָתוֹ רַק בּוֹ תְלוּיָה.

אַךְ אַף לֵב פַּרְעֹה חִזַּקְתָּ לְטוֹבַת עַם זוּ קָנִיתָ.

לוּ פָרַשְׂתָּ חַסְדְּךָ גַּם זוֹ הַפַּעַם עַל עַמֶּךָ.

תְּחִנָּתִי זוֹ – יֵשׁ בָּה מֶרִי. וְחֶטְאִי כָבֵד מִנְּשׂוֹא.

כֵּן, יָדָעְתִּי.

נָא, עָנְשֵׁנִי כִגְמוּלִי. אֲבָל הַצֵּל, הַצֵּל הָעָם.

מַר לִי.

אָנָּא, סְלַח לָעָם־עַמֶּךָ!

תשנ"א

---

הַנָּבִיא

מאת

אהרן מזיא

א

מַדּוּעַ, אֵלִי, נִינְוֵה שְׁלַחְתָּנִי?

מַדּוּעַ אוֹתִי, רַק אוֹתִי בָּחָרְתָּ?

זָכַרְתִּי הֲמִית אֲמִיר נוֹף נְבִיאֶיךָ,

תַּחֲנוּן מְסֹעָר שֶׁשָּׁקָט.

גַּם מֵאֵן – שְׁלַח־נָא בְּיַד תִּשְׁלָח.

מִלָּיו כְּסַלְעֵי הַמִּדְבָּר שֶׁלִּבָּם מוּצָקוּת

וְכַחוֹל הַמְלַהֵט דּוּמִיּוֹת מֶרְחָבָיו

וּכְדֶמַע נִגָּר שֶׁל עוֹלָל מִתְחַנֵּן –

נִתְּזוּ אֶל הַסְּנֶה הַבּוֹעֵר לֹא־אֻכָּל, וְשָׁבוּ, נִתְּזוּ לַמַּתִּיז.

וּבְלַהַט מִדְבָּר וּבְלַהַב הַסְּנֶה דָּעַךְ תַּחֲנוּנוֹ וְכָבָה.

הוֹי, כַּמָּה אֶת מֹשֶה הֲבִינוֹתִי,

לִבִּי, כָּל לִבִּי –לְלִבּוֹ.

וּמִי אֲנִי, כִּי אֲנַס אֲבַקֵּשׁ כִּלְשׁוֹנוֹ.

אַף־כִּי לֹא נָס לֵחָם שֶׁל דְּבָרָיו.

גַּם יָדַעְתִּי מַעַנְךָ, אֱלֹהָי.

אַךְ אַתָּה הֵן יָדַעְתָּ אוֹתִי לִפְנֵי שֶׁחִבְּלַתְנִי אִמִּי.

מַדּוּעַ נָבִיא הִקְדַּשְׁתָּנִי? –

שָׁבְרֵנִי כָּלִיל בְּנִינְוֵה?

ב

מַה לִּי עוֹד נוֹתַר לַעֲשׂוֹת, אֱלֹהָי – הִסָּתֵר מִפָּנֶיךָ? לִבְרֹחַ?

הוֹי, אָנָה אֶבְרַח מִפָּנֶיךָ? וְאֵיךְ וְאַיֵּה אֶסָּתֵר?

יָדָעְתִּי, אֶסַּק בַּחֲלוֹם לָרָקִיעַ, אֶדְאֶה לָאַחֲרִית שֶׁל הַיָּם –

גַּם שָׁם תִּמְצָאֵנִי יָדֶךָ.

יָדָעְתִּי, אוּלָם לֹא יָכֹלְתִּי.

אֵיכָה אֶתְהַלֵּךְ בִּרְחוֹבוֹת הֶאִירוּם נֵרוֹתֶיהָ שֶׁל סְדֹם,

אֵיכָה אֶהְיֶה הַלַּפִּיד, אֵיכָה פַּעֲמוֹן לְהַחֲרִיד?

וְאַף־כִּי לַפִּיד בְּיָדֶךָ, וְאַף אִם פַּעֲמוֹן לְצַוֶּךָ,

בָּעִיר שֶׁדִּשְּׁנָה אַדְמָתָהּ בְּאֵפֶר דְּבָרֶיךָ הִכְפִּישָׁה,

כַּרְעֵי עוּגָבָהּ הִי וָהֶגֶה, אֶנְקַת לְאֻמֵּי עוֹלָמֶךָ?

חָלְשָׁה דַעְתִּי עָלַי רָגַע,

חָלְשָׁה, אֲבָל גַּם הִתְעַצָּמָה.

אָמָרְתִּי – אֶבְרַח בְּכָל זֹאת. אוּלָי,

אוּלַי מְפַכֶּה דְבַר אֱלוֹהַּ בְּדַעַת כָּל גּוֹי אֱלֹהָיו?

אָמָרְתִּי – אֵצֵא הִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת אֵל תַּרְשִׁישׁ הָרָחוֹק,

הַרְחֵק מֵאַרְצִי וּמִמֶּךָּ.

יָדָעְתִּי – אֵין בֶּצַע בַּמָּעַשׂ.

סְלַח־נָא רִגְעֵי הַנְּפִילָה. אַף עָנְגָהּ הֵן מָנַעְתָּ מִמֶּנִּי.

חֶטְאִי מַה גָּדוֹל וְנִכְוָה בְּנַפְשִׁי, נִכְוָה עַד יוֹמִי אַחֲרוֹן.

אַךְ הֵן גַּם נָבִיא רַק אֱנוֹשׁ הוּא –

עַל דְּוַי וְעַל עֶלֶץ, עַל אַהַב וָשֶׂטֶם –

כָּזֶה יְצַרְתּוֹ מִנִּי אָז.

כָּל מוֹרַי הִקְדִּימוּנִי חָטָאוּ – אֲדוֹן נְבִיאֶיךָ רֹאשָׁם.

ג

וְאֵיךְ, אֵל אֱמֶת, תִּדְרְשֵׁנִי כַּחֵשׁ לְעַצְמִי וְלָלֶכֶת

דַּרְכֵי תְמִימִים אֲבֵלוֹת לִקְרַאת עִיר הַפֶּשַׁע

לְמַען הַצֵּל תּוֹשָׁבֶיהָ, מַלְכָּהּ,

וְעֵץ כִּלְיוֹתַי אֶת נוֹפוֹ עַל עָרְלַת הָאָזְנַיִם יַטֶּה,

וְסוֹד “יִדְרְשׁוּךָ – יִחְיוּ” לֹא נִגְזָם?

ד

עֲדֶן בְּאָזְנַי הֵד הַיֶּלֶל – פְּלִיטִים הִשְׂתָּרְכוּ רְחוֹבִי,

בּוֹרְחֵי מִנִּי רֶמֶס אוֹ חֶנֶק –

אֵימֵי אֲבַדּוֹן עַל מִצְחָם עֲשֵׁנִים, מֵצַח אוּדֵי מְשוֹאָה.

עֲדֶן שְׁתֵּי עֵינַי בַּזַּעֲזוּעַ – מַרְאֵה הַנָּכִים, הַנָּכִים,

יוֹנְקֵי מִשָּׁדַיִם עַל זְרוֹעַ, מוֹשְׁכֵי הַזְּבוּבִים עַד מָאֹס.

זְקֵנִים, יְתוֹמִים מִשְׂתָּרְכִים – עֵינָם חֲרֵבָה מִנִּי דָמַע.

שְׁנָתִי הִתְיַפְּחָה לַיִל־לָיִל, וְיוֹם מִתְאַבֵּל וְזוֹעֵק

עַל צֶלֶם אָדָם כִּי רֻטַּשׁ שָׁם בְּצַו מִקְדָּשִׁים שֶׁל נִינְוֵה.

סְבִיבָם, אֶזְכְּרָה, נֶאֶסְפוּ אָז יוֹשְׁבֵי הַסְּבִיבִים עַד אֶחָד.

פִּיּוֹת כְּבוֹרוֹת נֶחֱרָדוּ, סָמַר הַבָּשָׂר,

וְצִנָּה דַם כָּל רַהַט הִקְפִּיאָה.

כָּזֹאת לֹא נִשְׁמַע עֲדֵי אָז, זְמַנֵּי זַעֲוָה שֶׁל כּוֹבְשִׁים.

סְדֹם שֶׁל יָמֵינוּ עָלְתָה לִי מַבְרֶקֶת בִּיפִי בּוּעָתָהּ.

אַךְ קֵץ שֶׁל בּוּעָה לָהּ, חָשָׁבְתִּי, רָתוּם בְּרִתְמַת הַוָּעֶד.

לִסְדֹם נֶהְפָּכָה – כִּסְדֹם תֵּהָפֵךְ.

הִפְצִיר בְּךָ פַּעַם אָבִינוּ –

הַצֵּל עִיר הָרֶשַׁע שֶׁל אָז. וְאַתָּה נֶעְתַּרְתָּ הַצֵּל.

צָלַלְתִּי צָלֹל בַּמַּחֲשֶׁבֶת – אוּלַי עֲשָׂרָה צַדִּיקִים בְּנִינְוֵה.

הַטּוֹת כַּף מֹאזְנֶיהָ מֵעָוֶל.

אַךְ כֹּל עַד אָזְנַי שֶׁהִגִּיעַ – יָדַעְתִּי – גַּם אֵלֶּה אֵינָם.

וְאִלּוּ עִמָּנוּ אָבִינוּ – בָּרוּר סְעִפַּי כָּךְ מִלֵּלוּ –

גַּם הוּא לְשׁוֹנוֹ נֶעֱצָרָה.

ה

חָזִיתִי עַמִּי וְהָאָרֶץ בְּאֵיד מְשִׁסָּה עֲקוּדִים.

וְנִינְוֵה – הִיא שְׂבֵעָה אֱלֵי גִיל, אֲדֻמַּת מְתַלְּעוֹת, צִפָּרְנָיִם.

אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי אָבְדַן גַּם עַמִּי, גַּם אַרְצִי?

עַד כְּלוֹת תְּלַחֵכְנָה אִשֶּׁיהָ שֶׁל זֹאת הָרְשָׁעָה בֶּעָרִים

אֶת כָּל הַיָּקָר לִי וָלָךְ?

וְאֵיך לְבֵיתִי לֹא אֶעֱשֶׂה, וּלְעֵינַי כְּבָר אוּדִים חוֹרְקִים שֵׁן?

אָנֶה וָאָנָה רוֹעֵם הִתְהַלַּכְתִּי אֶל מוּל פְּנֵי מַרְאַת כִּלְיוֹתָי.

ו

יָרַדְתִּי יָפוֹ. וְהַפַּחַד חוֹפֵר, וְקֵהֶה מַעְדְּרוֹ.

הַדָּם סְעָרָה אוֹ הַר־גָּעַשׁ, אַךְ קַר כְּמוֹ הַפַּחַד עַצְמוֹ.

וְעַל הַסְּעָרָה קוֹל גּוֹבֵר – הִנֵּה הוּא נָגִיד וּמְצַוֵּנִי,

וּכְבָר מִתְחַנֵּן וּמַחֲלִיק עַל קוֹצֵי כִלְיוֹתָי –

אֶחָד אֵין בִּלְתּוֹ הַדִּבֵּר:

שׁוּבָה, יוֹנָה, וּמִיָּד.

אַךְ הַיָּם. זֶה יַמְּךָ לִבְלִי קֵצֶה,

רָזַם הַצְדָּקָה לִי אַחֶרֶת, וְשָׁב וְרָזַם עוֹד וָעוֹד.

לֹא זַעַף לֹא קֶצֶף לֹא רָעַשׁ, כְּמוֹ נִקְמְטוּ פְּנֵי נָחַל –

שַׁלְוַת חֶסֶד אַט עֲטָפַתְנִי, בָּהּ לַחַשׁ פִּתּוּי וּסְלִיחָה.

ז

יָצָאנוּ. מָיִם, שָׁמָיִם, סְפִינָה.

הַכֹּל מֵישָׁרִים הִתְפַּתֵּח. הָכֹּל – חוּץ מִגַּעַשׁ הַלֵּב.

וְאֵידִים בִּלְהָקוֹת מְרַחֲפִים כָּל הָעֵת.

עַד שֶׁהֵטַלְתָּ הָרוּחַ, חֲלוּץ זַעַמְךָ הַסּוֹעֵר.

מֻטּוֹת כַּנְפוֹתָיו בְּאַדִּיר מְהַלְּכוֹת צַוֵּיהֶן עַל הַמָּיִם.

מִטַּלְטֵל אָז גַּרְגֵּר הַסְּפִינָה.

וּמוּזָר – עֵת גָּבַר וְהָלַךְ זֶה הַסָּעַר,

קָרַב וְהֶחֱוִיר בִּי בְקֶרֶב זֶה זַעַף דָּמִי הַגּוֹעֵשׁ.

וּבִידוֹת אַדִּירֵי מִשְׁבָּרָיו בַּסְּפִינָה עַד חִשְּׁבָה הִשָּׁבֵר,

יָרְדָה הַסּוּפָה בְקִרְבִּי אֶל עַרְשָׂהּ, וְלָרִאשׁוֹנָה שְׁנָת בִּקְּרַתְנִי.

יָרַדְתִּי אֱלֵי יַרְכָתָיִם. נִרְדָּמְתִּי, נִרְדָּמְתִּי, אָכֵן.

הֶעִירוּנִי.

מִרְיִי עוֹד נָשָׁם, אַךְ נֶאֱלַם גַּם הֵדוֹ וְנֶעְלָם.

בִּקַּשְׁתִּי עָלַי אֶת הַמָּוֶת – כִּי אָיִן,

כִּי אֵין לִי קְרָנוֹת לֶאֱחֹז בָּן, וְאֵין מִי יִסְמֹךְ עֱנוּתִי.

אָכֵן הֱטִילוּנִי הַיָּמָּה. מֵאֲנוּ מַלָּחִים בַּתְּחִלָּה. רִחֲמוּנִי?

קְשֵׁי־לֵב הַיַּמִּים מִיָּמִים – מַדּוּעַ עָלַי כֹּה רִחֵמוּ?

הֲלֹא נִשְׁלְפוּ בֵין חַיִּים לְצִמְאוֹן מַחֲזֶה.

וְאוּלַי פָּחֲדוּ הִקָּלַע אֶל הָרִיב שֶׁבֵּינִי לְבֵינֶךָ?

רִיב אֵין לוֹ שֵׁם.

אַךְ גַּם כַּאֲשֶׁר הֱטִילוּנִי, וְנִשְׁחַק סַעַרְךָ, עַד דַּכָּא,

לֹא קָם בִּפְנִימִי זֶה שֶׁלִּי,

קֵץ נַפְתּוּלַי בִּי, אָמָרְתִּי, עִם מוֹת בְּמֵעָיו שֶׁל הַיָּם.

וְהִנֵּה אֶת עַצְמִי, אוֹי, מָצָאתִי חַי בְּמֵעָיו שֶׁל הַדָּג.

אִם זֶה הַפִּתְרוֹן לֹא יָדָעְתִּי, אַךְ טוֹב מֵהַצֵּל אֶת נִינְוֵה.

אוּלָם אַתָּה לֹא אָבִיתָ. מֵעִם מִזְבְּחִי אַחֲרוֹן לְקַחְתָּנִי.

הוּקֵאתִי. נִסְתַּם כָּל מִפְלָט.

ח

עוֹד פַּעַם עָלַי הִתְפַּלֵּאתִי –

אֵיכָכָה לִבְרֹח בִּקָּשְׁתִּי, וְתַחַת גּוֹרָל – הָרָצוֹן.

הֵן זֶהוּ גוֹרַל גַּם עַמֶּךָ.

אֵיכָכָה יִשְׁפָּרוּ, בִּקָּשְׁתִּי, יָמַי מִיָּמָיו שֶׁל בְּחִירֶךָ,

חַיָּיו בּוֹעֲרִים לֹא אֻכָּלוּ?

אָבְדָן לֹא הִתָּרְתָּ,

כָּל קֵץ – כֵּן דִּבַּרְתָּ – יַשְׂרִיד זֶרַע קֹדֶשׁ לָצִיץ

וְלָשֵׂאת, רַק לָשֵׂאת אֶת דְּבָרֶךָ.

הָלַכְתִּי נִינְוֵה כְּאִישׁ מִתְוַדֵּעַ לִמְקוֹם יִקָּבֵר יְחִידוֹ.

נִכְנַסְתִּי לִשְׂבֹּעַ עַד גֹּעַל, לִרְאוֹת הַמְסֻפָּר עַל פְּלָאֶיהָ,

עַל נֶשֶׁר – עַל שֶׁמֶשׁ־כְּלִילָהּ.

ט

כְּבָר עֵרֶב קוֹלוֹת וְהֶמְיָה פְּנֵי הַבָּא שַׁעֲרֵי זוֹ הָעִיר מְקַבֵּל.

מֵימֵי מַבּוּעִים, וּבְשֶׁפַע, יַצְהִילוּ אֶת הַתְּעָלוֹת.

אֲבָל מִצְהַלְתָּם מְמָאֶנֶת עָרְפָּהּ אֶל הַלֹּעַ הַפְנוֹת –

מַרְוָה חַי, גַּנּוֹת וּכְרָמִים.

וְלֹא נֶעְצָר בְּדַל חַסְדָּם, וְלֹא נֶעְצָר לוּ לְרָגַע.

אַרְמְנוֹת, מִבְצָרִים דּוֹבְרֵי עֹצֶם.

חוּצוֹת, וְהֵם מְנָת מֶרְחָבֶיךָ, לְרֶכֶב שֶׁל מֶלֶךְ וָשָׂר.

וְרַבָּה הַתְּכוּנָה שֶׁל הֶחָיִל. שְׁוָקִים מְשֻׁפְּעֵי רְכֻלָּה,

וְסָבִיב בְּצוּרָה הַחוֹמָה. וּדְבָרְךָ מִתְפַּלֵּשׁ בֶּעָפָר.

אוֹצָרוֹת מִכָּל גֹּרֶן וָיֶקֶב –

לֹא אוֹצָרוֹת בִּדְמָמָה שָׁם דִּבֵּרוּ, צָוְחוּ עֲצָמוֹת: בַּז וָשֹׁד.

לֹא עֶלֶץ בָּעִיר שֶׁל הֶחָלֶד – הֵדֵי אֲנָחוֹת שֶׁל מְזֵי עֹשֶק.

לֹא גָאוֹן וְלֹא שׂבַע – לֵב נָמֵס וְשַׁלְוָה מְרֻצָּחַת, וְרֶתֶת שֶׁל רֶמֶשׂ רָמוּס.

פִּסְלֵי אֲרָיוֹת שֶׁנִּכְנָפוּ – שׁוֹמְרִים עַל הֵיכָל וְאַרְמוֹן,

וְהֵמָּה רְאִי שַׁלִּיטֶיהָ, טוֹרְפֵי מַמְלָכוֹת בִּתְשׁוּקָה.

עִיר דָּמִים שֶׁרוֹעֶיהָ שָׂרָפוּ – כֶּבֶשׂ־אָדָם, לֹא קָרְבָּן.

כְּמוֹ לָרֶצַח נִבְרָא הָעוֹלָם – זַעֲוָה שֶׁל גַּלֵּי עֲצָמוֹת.

פִּי קִירוֹ שֶׁל הֵיכָל מִתְפָּאֵר בִּשְׁבוּיִים לְעֵין שֶׁמֶשׁ הוּקָעוּ,

בִּנְעָרִים עֲרֻמִּים, בִּישִׁישִׁים חֲשׂוּפֵי שֵׁת יְחֵפִים,

אַחֲרֵי שֶׁרֻטְּשׁוּ עוֹלָלִים בְּחוּצוֹת חֲנוּקִים שֶׁל עוֹלָם –

נְאֻם הַקִּיר.

י

מֵעוֹדִי לֹא גָר בִּי מֶרִי. הֵן מֵאֵשׁ סְלוּעָה קְרַצְתָּנִי,

וְיָדָעְתִּי, כֵּן יָדַעְתִּי רֶסֶן תְּלוֹת עַל חוּשׁ וָרֶגֶשׁ,

גַּם אִם לַסּוֹבֵל שְׁלַחְתַּנִי לְכוֹפֵף גֵּו תַּחַת נֵטֶל.

בְּלֹא שִׂמְחָה צַוְּךָ נָשָׂאתִי, הַחֶמְלָה בַּלֵּב כָּבָשְׁתִּי,

כִּי יָדָעְתִּי, כֵּן יָדָעְתִּי, צֶדֶק וֶאֱמֶת דְּרָכֶיךָ.

לֹא כְמוֹ הַיּוֹנָה יָצָאתִי, סוּס בְּלֹא עָיֵף הָיִיתִי

לְשָׁרֵת קוֹנִי.

כִּי נַפְשִׁי אֱמֶת צוֹמָחַת, כֵּן מֵאָז לִמַּדְתָּנִי.

לִרְגָעִים שׁוֹטָהּ הֵנַפְתִּי, לִרְגָעִים חַסְדָּהּ קוֹלֵחַ,

כְּמוֹ הַיַּיִן לְמַר־לֵב, וְתִירוֹשׁ לִרְדוּף־עֱנוּת.

יוֹם תָּמִים בָּעִיר הִלָּכְתִּי, וּבִשְׁתֵּי יָדַי דָּחִיתִי,

כֵּן, דָּחִיתִי קְרִיאָתֶךָ – עַד אָחִיו־מָחָר.

הֵן עֲדֶן לֹא כֹל רָאִיתִי, וְאוּלַי עַד אָז אִשְּׁךָ עוֹד –

הוֹ, אֵלִי – תַּתִּיךְ רַחֲמֶיךָ לְחִצֵּי זְעֹם,

וְיַחֲלִים גַּם הַמָּחָר מִכָּל פִּצְעֵי הַיּוֹם.

צְחוֹק תִּקְווֹת – הֲלֹא יָדָעְתִּי. אַךְ פִּתְאֹם הֵגִיחַ שֶׂפֶק,

וּמַדּוּעַ – כְּבָר שָׁכַחְתִּי – אֵין אֱנוֹשׁ כְּמוֹ כָל חָי,

שֶׁדַּרְכּוֹ בְרוּרָה, בּוֹטָחַת. לֹא בֵין קֹר לְחֹם תּוֹעָה,

וְיָמִים יֵשׁ כֹּה נָבוֹכוּ, עַד פּוֹסְחִים בְּתוֹךְ הַפֶּתַח

בֵּין מִשְׁתֶּה לְבֵין קְרִיעָה?

שׁוּב בִּקַּשְׁתִּי אֶת הַמָּוֶת, וְלוּ מִקֵּץ יוֹם אַרְבָּעִים.

יא

וְלַמָּחֳרָת יָצָאתִי עוֹד הַתֵּז אֶת אֵשׁ עֵינָי,

וְאוּלַי צַדִּיק מֵאֶלֶף לִדְבָרְךָ צָמֵא.

אַךְ נַפְשִׁי לַסַּד כְּבָר שָׁבָה, בַּלָּהוֹת עַל כָּל גְּדוֹתֶיהָ,

שָׁב דּוֹהֵר סַעֲרוֹ שֶׁל אֶמֶשׁ עַד לְפוֹת גָּרוֹן.

יב

נִינְוֵה – כְּמוֹ תְּמוֹל. רַק חָזַק חוֹתָמָהּ:

נוֹצְקוּ כָל צִירֵי שְׁעָרֶיהָ מֵעשֶׁק בְּלַהַט שֶׁל שֶׁקֶר וָתֹךְ,

נֻפְּחוּ בְמַפּוּחַ עֲנָק שֶׁל חַטָּאת וְאָשָׁם.

אֲנָקוֹת מִסְּקִילָה וּמֵחֶנֶק – לָהּ זֶמֶר וְשֶׁמֶן מֻבְחָר.

מְאֵרַת רְדוּפִים תְּחַבְּקֶנָּה, וְזַעַם טְבוּחִים מְכַתֵּשׁ בְּשָׂמֶיהָ.

וְכָךְ הִיא סְרוּחָה כְּמוֹ כֶתֶר עֲלֵי נְתִיבוֹת הָעוֹלָם.

הֵן לֹא שָׁכְחוּ גַם לְרֶגַע רֵיחוֹת דָּם, זֵעָה וְדִמְעָה,

נוֹדְפִים מִן הַכֶּתֶר וָהָלְאָה, וְגַם בִּרְהָטֶיהָ בִּבְלִיל.

יג

בָּאַמְתַּחַת חֲרָדוֹת רַק הַלּוֹטְשׁוֹת אֵלַי עֵינָיִם,

פֶּן כִּשׁרוֹן דְּבָרַי יַפְרֶה, וּקְלָלָה אֵל פִּי נִדְחָקֶת.

אַךְ אֵינֶנִּי כְמוֹ בִלְעָם –

בְּלֹא שֶׁמֶץ פִּיק לָשׁוֹן מִגְּרוֹנִי קְרִיאָה פּוֹרָצֶת,

לָהּ פַּעֲמוֹן צָלוּל.

וְהַשֶּׁבֶר. כֵּן חָזוּי הוּא, מִיָּדְךָ הוּא בָא.

וּתְפִלָּה בִי מִתְרוֹצָצֶת: צוּר מִלַּי בַּל יְהִי לְחֶרֶב לְבָבוֹת מָלָה.

וְיוֹמָם הָאַחֲרוֹן לֹא יֶהִי –

לְיוֹמָם רִאשׁוֹן.

הוֹי, לוּ סַנְוֵרִים שֶׁל נֹעַם בָּם יִרְבַּץ בַּלֵּב, בָּעָיִן,

וְכֻלָּם שַׁאֲנַנִּים – אֵין שֶׁמֶץ מִפַּחֲדֵי סוּפָה.

לוּ אֲנִי חָרוֹן פּוֹצֵעַ. לוּ זוֹרוֹת עֵינַי אַכְזָב.

יד

כְּבָר רוֹאֵנִי:

מִגְּרוֹנוֹת נְאָצָה פּוֹרָצֶת, בּוּז בְּלֹא סְעִפִּים.

כְּשִׁנֵּי תַנִּין בְּלַעַג עַל אִיּוּם שֶׁל זְבוּב.

וְאֵיכָה דְּבָרַי אֶשָּׂא כְּמוֹ מַעְיָן לַהֲלוּם־צָמָא,

וְאָזְנוֹ כְרוּיָה לִסְדֹם, שָׂטָן בַּל לְהַכְלִים.

אַךְ כְּנֶגֶד גָּח הַפָּחַד – זֶה פַּחְדִּי, זֶה קְשֵׁה־הָעֹרֶף –

הַמּוֹרָא פֶּן יֹאחֲזֵמוֹ מִפְּנֵי אֹמֶן דְּבַר נָבִיא.

זֶה דַרְכּוֹ שֶׁל פְרִיץ הָאָוֶן מְהַלֵּךְ הַפַּלָּצוּת

עַל גַּלֵּי עַצְמוֹ נִשָּׂא, וְקֵיצוֹ חָרְפִּי.

עַל פָּנָיו גְּבוּרָה אוֹגֵר הוּא,

אַךְ יִרְאַת בָּאוֹת בְּלִי הֶרֶף תְּלַוֵּהוּ יוֹם וָיוֹם.

עֵת רָעָה אֵלָיו כָּלָתָה, הָאַרְנֶבֶת חִישׁ הַחוּצָה.

הַגְּבוּרָה נְשִׁיּוֹת יָרָדָה – לְנַשֵּׁק וְגַם לִכְרֹעַ.

הוּא גַּם כֶּבֶשׂ הוּא גַם כֶּלֶב הַלּוֹקֵק מִנַּעַל רָפֶשׁ.

וְעֵינָיו קָמוֹת מִפַּחַד אֶל מַקֵּל נָטוּי.

סָרָה גַאֲוַת צָבוֹעַ (תְּמוֹל חָנַק כִּבְשָׂה בְאֵלֶם)

אַךְ תָּשׁוּב אֶל בֵּית אָבִיהָ כְּבָר עִם שְׁכֹךְ עַד כְּלוֹת.

טו

הוֹ, אֵלִי, הַשְׁמֵן לֵב מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ, הָשַׁע הָעֵינַיִם כָּלִיל

כְּמוֹ שֶׁל פַּרְעֹה בְמִצְרָיִם – הַנְחֵה אֶת נִינְוֵה אֶל הַגְּמוּל,

לְמַעַן יֵדְעוּ גַם בָּנֶיךָ, לְמַעַן תֵּדַע כָּל תֵּבֵל,

כִּי שֹׁד הוּא כִבְרַק צָהֳרָיִם, אַךְ זֶרַע שׁוֹאַת הַשּׁוֹדֵד,

כִּי מַק מְקַנֵּן וְדוֹגֵר לוֹ בְעֹצֶם פִּרְיוֹ שֶׁל חָמָס,

שִׂנְאַת לְאֻמִּים רַק רָקָב הִיא בִלְשַׁד עֲצָמוֹת שֶׁל נוֹגֵשׂ.

גַּם־זֶרַע שֶׁל חֶרֶב פּוֹלֶשֶׁת בְּכָל נְשִׁיקַת הַשַּׁרְבִיט,

בַּלְּקִיקָה שֶׁל עֲפַר נַעֲלַיִם יֵשׁ רַעַל אוֹ אֶרֶס אָבְדָן,

וְעֹנִי וָאֶפֶס – בָּאֲנִי־וְאַפְסִי־עוֹד,

וְכַחַשׁ מַדְהִיר אֶל הָאָיִן – בְּגֶזַע שֶׁל כָּל מִתְנַשֵּׂא.

הוֹ, אֵלִי, נָא עֲקֹר שְׁעָרֶיהָ, יִפְרָץ־נָא מִדְבָּר אֶל הָעִיר.

בְּכָל רְחוֹבֶיהָ הַמָּוֶת יָרוּץ, יִשְׁתּוֹלֵל בְּלִי חָשָׂךְ,

יִזְרֶה זַעֲוָה בְּכָל עַיִן עֲדֶן לֹא קָפְאָה לַחֲדֹּל,

תִּזְעַק דּוּמִיַּת פַּלָּצוּת פִּי אֶלֶף מֵהֵד בְּאָזְנָי.

עַד יִגְוַע אַחֲרוֹן תּוֹשָׁבֶיהָ, וְטֶרֶף יְצַף לְחַיְתוֹ.

טז

כֵּן. יָדוֹעַ גַּם יָדָעְתִּי – קִלְלָתִי לֹא לְרוּחֶךָ.

וְהֵיטֵב הֵן יְדַעְתָּנִי – גַּם לֹא לְטַעְמִי.

כָּל דָּבָר שֶׁצִּוִּיתַנִי מִלְּבָבִי אֶחְצֹב מִיָּד, גַּם כַּאֲשֶׁר דָּמִי נוֹטֵף.

אַךְ אֱנוֹשׁ. זְכָר־נָא, הִנֵּנִי.

לֹא טִפָּה אֶחָת, לֹא שְׁתָּיִם, שֶׁל מֵי רוֹשׁ גַּם בִּי נִמְסָכוּ.

וְרָעָב בִּלְתִּי־שָׂבוּעַ רְאוֹת עֲדֵי כְלוֹתָהּ נִגָּרֶת –

סְדֹם פֹּה שָׁבָה לַחַיִּים.

יז

וְיָגֹרְתִּי. וּבָאָנִי. כָּל מְלֹאָהּ שֶׁל הָאֵימָה.

כֵּן. יָדְעוּ בְעִיר הָרֶשַׁע. וְהַמֶּלֶךְ – הוּא מַלְכָּם –

הָבֶל, שָׁוְא כִּי נֶעְדְּרוּ מִכָּל דִּבְרֵי נָבִיא שֶׁלְּךָ.

דִּגְלְךָ הִבְרִיךְ אוֹתָם.

בְּמִכְלָאוֹת שֶׁל צוֹם וָאֵפֶר הִצְטַנְּפוּ כֻלָּם, כֻלָּם.

וְלִמְלֹא עֵינַי רַק נֹחַם – אַךְ בַּלֵּב יְיֵלִיל הַלָּיִל.

וּפִתְאֹם בָּעִיר נוֹדְפִים כֹּה רַק רֵיחוֹת רַעֲנַנִּים

מִלְּבוֹנָה רַכִּים בְּנֹעַם – רֵיחַ עוֹר יוֹנֵק.

וְאוּלַי הַמַּק בָּחַר לוֹ מַסֵּכַת בְּשָׂמִים?

יח

יָצָאתִי מִנִּינְוֵה לִרְאוֹת הַכֹּל כְּמוֹ. וּבָאוּ קִיקָיוֹן, תּוֹלַעַת וְקָדִים.

וְנִחוּמֶיךָ שׁוֹט לָשׁוֹן בַּאֵר הֵיטֵב. צָדַקְתָּ, הוֹ אֵלִי, יָדַעְתִּי הֵן מִבְּעוֹד.

אֲבָל מַרְאוֹת הַשְּׁחוֹר מוֹלֶדֶת וְעַמִּי כְבוּלִים הֵן בָּאזִקִּים לִפְנֵי שׁוֹטֵט אוֹיֵב,

מַרְאוֹת בִּשְׁמֵי נִינְוֵה מִתֹּהוּ עֲנָנִים מְטַר אֵפֶר מַרְעִיפִים.

בְּעֹז הַמְּטָרוֹת מַשְׁחִיר קוֹפֵא הַדָּם.

לֹא. לֹא אוּכַל, אֵלִי, הַאֲמֵן – בְּלֵב תָֹמִים אֶת רִשְׁעָתָם כָּלִיל זָנְחוּ הָרְשָׁעִים.

הֲלֹא תָמִיד דַּרְכָּם רַק כַּחַשׁ וּרְמִיָּה, תָּמִיד רָוָה דָמִים.

הֲיַהֲפֹךְ כּוּשִׁי עוֹרו, וְהַנָּמֵר – חֲבַרְבּוּרוֹת? יוּכַל?

נִבְתַּר הַלֵּב, נִבְתַּר בִּנְךָ.

וְאֹפֶל, אֹפֶל.

יט

עָיְפָה נַפְשִׁי.

לֹא עוֹד אֵדַע הַבְדֵּל. לֹא עוֹד.

אָדָם נְתַתַּנִי עֲלֵי אֲדָמוֹת.

אוֹי. לָמָּה אָדָם יְצַרְתָּנִי, אֵלִי?

מַדּוּעַ נִינְוֵה שְׁלַחְתָּנִי?

אֵלִי!