מרבית הדברים נאמרו בערבי העיון בטקסי הענקת הפרסים מטעם קרן דב סדן מיסודו של זליג לבון, בבית הספר למדעי היהדות, אוניברסיטת תל־אביב, בתפקידי כיו"ר הקרן. לכן יירשמו התאריכים בלבד, כולם בחודש אדר, תאריך הולדתו של דב סדן

א. מפתחות ליצירה

“תנו לי נקודת־מִשען וארים את כדור־הארץ” – אמר ארכימדס כשגילה את חוק המנוף במאה השלישית לפני־הספירה, ומאז, נעשתה אִמרה זו שם־דבר לכל טענה, שבה מרוכז עיקר הכוח שיש ביכולתו להרים משא־כבד פיזי או רוחני מטאפורי.

ועוד אִמרה והפעם בניגוד למקובל. אמנם נאמר: “המפֻרסמות אין צריכין ראיָה”, אבל לא פעם דומה שההפך הוא הנכון, ודווקא המפורסמות צריכות ראיה, או לפחות צריך לחזור ולפרסם אותן.

מה לא נאמר כבר על דב סדן, על אישיותו, על רב־גוניותו, על התאוריות הספרותיות שלו ועל תרומתו לכל תחום ותחום שבו עסק?! – מכיוון שקשה מאוד לחדש דבר בהערכת מקומו המרכזי בצומת התרבות של הדור, החלטתי הפעם דווקא לא לחדש אלא לחזור ולהטעים כמה מן המפורסמות בביקורת־הספרות שלו. כוונתי, לא לתאוריה הכוללת שלו כפי שנתנסחה ב“מסת־המבוא” שלו: “על ספרותנו” (שהושמעה לראשונה כהרצאה באביב תש"ז) אלא לחזור על כמה סימני־היכר מרכזיים, שנתן בכמה מחשובי הסופרים העבריים. סימני־היכר אלה, הם בבחינת המפתח שבכוחו לפתוח את יצירתם בפני הקורא, ויש בהם ניסוח המכנה־המשותף הבסיסי, המאחד את מכלול יצירתם מבעד להבדלים הקיימים בין יצירה ליצירה.

במרבית המסות שכתב דב סדן על הסופרים ויצירתם, הצליח למצוא ולנסח אותה נקודת־משען מרוחקת, הנמצאת מחוץ ליצירתם, שבכוחה לתת לקורא אותה הבנה כוללת שכוחה יפה לכל יצירה ויצירה בנפרד, ועם זאת אין היא מבטלת או מטשטשת את ייחודה. בכוחן של הכללות ביקורתיות אלה, יכול הקורא המצויד בהן, “להרים” כל יצירה בנפרד, תוך שהוא שומר על הזיקה למכלול השלם. נקודות־משען אלה הן בתחומים שונים: תיאור המודל; תבנית־היסוד; ציור־היסוד; המוטיב המרכזי; הרגשת־הקבע; הטיפולוגיה – ובמיטבן הן מצליחות לבטא את הלוּז של כל יוצר. לעתים הן מתבססות על ניתוח אישיותו של היוצר, הביוגרפיה שלו והשפעות שספג ממקום־הולדתו וחינוכו; לעתים הן מתבססות על התבוננות טהורה ביצירתו; אבל בדרך־כלל הן נבנות מתוך הזיקה ההדדית שבין כל הגורמים הללו: האישיות, הביוגרפיה במובנה הרחב והכולל ביותר והיצירה עצמה.

הבחנות־יסוד אלה, נוסף על יסוד המקוריות והחידוש שיש בהן, הרי לא פעם היתה בהן נועזות רבה, ויציאה כנגד כל המוסכמות והמקובלות, והפיכת התפיסות הביקורתיות הקודמות על פיהן.

לא תמיד קל לאתר את משפט־המפתח המרכזי, שבו נמצאת אותה נקודת־משען הפותחת את שערי אותו יוצר ויצירתו, אבל משעה שנתגלה – מיד נפתחים, בעזרתו – כבאותו מפתח־הפלאים הפותח דלתות נעולות – אותם שערים. כסיוע לקורא למציאת אותו מפתח, משמשות, לעתים קרובות, כותרות המסות, שבהן הוא מסתתר.

במעמד זה, אני רוצה להצביע על חמש דוגמאות של ניסוחי־מפתח מסוג זה, שהיום הן נכסי־צאן־ברזל של ביקורת הספרות ומחקרה, והן מן המפורסמות: ביאליק; עגנון; ברנר; י.ד. ברקוביץ ויצחק שנהר. אלה, כמובן, מעט מהרבה מאוד, ולא הזכרתי את: שאול טשרניחובסקי; ש. בן־ציון, ג. שופמן – אם להזכיר שלושה שמות בלבד.

במסגרת זו יש הכרח להתעלם מהישגים רבים נוספים של דב סדן בחקר אותם יוצרים, ובמיוחד בחקר ש"י עגנון וח.נ. ביאליק, ולהזכיר רק את המפורסמות. נקודות־משען אלה, מרוכזות בעיקר בקובץ מסותיו: ‘בין דין לחשבון’ (הוצ' דביר, תשכ"ג).

ב. ביאליק: “המשולש”

במסתו משנת תש“ט זרק סדן לחלל, בניגוד לכל המוסכמות, את הרעיון בדבר שלוש הפגישות הפאטאליות, שנפגש ביאליק, בתחנות חייו השונות, פגישות, שהיה בהן כדי “לכווץ אותו” “לעכב את גידולו” ו”לכבלו", ושהיתה להן השפעה “מגמדת” עליו, ומעט השכר שבהן, אם בכלל היה כזה, יצא בהפסד ניכר.

שלוש פגישות פאטאליות אלה הן: “הפגישה עם וולוז’ין המתנגדית”; הפגישה עם אחד־העם; והפגישה עם מנדלי:

נקודת־המשען הביקורתית של דב סדן במכלול יצירתו של ביאליק היא בתורת “המשולש” שלו:

“הנחת־האב” ו“מסקנת־הגמר” לתפיסת אישיותו ושירתו מלוא כוליותה היא:

ג. עגנון: “מבוכה וגלגוליה”

בשנת תרצ"ד, שנתיים לאחר הופעת כמה מסיפורי ‘ספר המעשים’ של עגנון קבע דב סדן, בניגוד גמור לכל המוסכמות והמקובלות ולהנחת־היסוד ששלטה בכיפה בביקורת עגנון עד אותה שעה, שעגנון הוא:

עולמו של ש"י עגנון הוא עולם “כפול־פנים”, והבריחה של גיבורי הסיפורים היא בריחה “מפני המבוכה”.

הסיטואציה הטיפוסית של גיבורי עגנון היא זו של הירשל ב“סיפור פשוט”, כשהכותרת “מבית לפשטות” מבטאת אותה:

סדן הוא שטבע את המונח: “סיפור כפול־קרקעית”, והראה את כפל־פניה של סיפורת עגנון באופן:

ד. ברנר: שלושה טיפוסי־יסוד

הטיפולוגיה הקבועה של סיפורי ברנר, כפי שהצביע עליה דב סדן, ברשימתו הקצרה “בדרך לענווי עולם” (ט' באייר תרצ"ו), כבר נעשתה לאחת המוסכמות הביקורתיות היעילות ביותר, בהבנת סיפורי ברנר ובמחקרם.

סדן חילק את ה“קהל רב־הפנים” ביצירתו לשלושה טיפוסי־יסוד: דמות־המרכז בגלגוליה השונים, “החצובה בחומרים שבחינתם אבטוביוגראפית” והיא משועבדת “לדרך־החוויה כהווייתה”. כלומר, היא גלגולה של דמות הסופר עצמו, וסימנה:

הדמות השנייה היא: הדמות שכנגד שהיא בת־לוויה לדמות־המרכז, אם כחבר ואם כיריב, ותפקידה להיות כדמות־רקע המבליטה את הדמות המרכזית. אפיונם של גיבורים אלה:

אחדות מדמויות אלה “ניתנו בהארה של חיוב” ואחרות “בהארה של שלילה”, ולמעשה, “שני צדדים לפנינו – הבורח לעצמו ובורח מעצמו”, “ושניהם מבקשים לתקן, איש איש בבריחתו שלו, את [– – –] פגם־החיבור שנסדק בינם וְלעולם”. אבל, ברנר לא נתן להם מעמד שווה ביצירתו, “לא זיכה אותם במידת־טפול שווה” אלא “הכריע בסיפוריו לטובת האחד, לטובת הבורח לעצמו ומבקש מתוכו עצמו את החיבור לעולם שמפניו ברח” (עמ' 138).

ואולי החידוש המרכזי בתבנית־יסוד זו הוא בהצגתה ובאפיונה של הדמות השלישית: “דמות השלימות” או “דמות ההשלמה וההשלם” שהיא “הצד־שכנגד” האמיתי לדמות־המרכז. וסימניה:

בדמות זו מתרמז דיוקנו של “הצדיק הנסתר”, “שאורו יוצא מתוכו באין רואים ומאיר להמון־האדם הקטן והנענה” (עמ' 139).

דמויות אלה הגיעו אל “אפשרות־השלימות” לא מתוך אי־הידיעה ואי־ההתנסות, אלא אדרבה דווקא מתוך “טעימה ממצה של המפוצל והמסוכסך”.

דמות המרכז נכספת להיעשות לדמות־ההשלמה, ואיננה יכולה ואיננה מצליחה בכך, אבל בעצם מאמצי־הכיסופים האלה, והניסיונות להתקרבות אליה, סוד כוחה. הכותרת, שהיא ציטטה מברנר, מרמזת על כך: “בדרך לענווי עולם”.

ה. י.ד. ברקוביץ: “המרחק הנורא”

כל גיבורי ברקוביץ מצויים בסיטואציה נפשית אחת, המתקיימת דרך־קבע, מעבר להבדלים שבגיל, במין, במעמד, בהשכלה, במקום ובזמן:

סיטואציה טיפוסית זו, באה לידי ביטוי בתמונה החוזרת בכל הסיפורים: “תמונת השבי” לגלגוליה השונים, שאחד מגילוייה הוא הרגשת: “תינוק שנשבה”, ומאפייניה הם: “שחוק־המבוכה” ו“כורח־הבכי”, וגילוי אחר שלה הוא: “משל החיה הקטנה הלכודה בפח”.

כל הגיבורים שרויים ב“הרגשת־הניכר” ללא קשר למרחק הגיאוגרפי:

הזרות יכולה להתקיים גם כשהגיבור שרוי בתוך הבית פנימה, וְגם כשהגיבור נמצא במרחקים גיאוגרפיים ממשיים:

הגיבור מצוי תמיד באמצע הדרך הגיאוגרפית והנפשית, מרוחק הן “מתקוות השוא שבבקשת־עולמו האבוד” והן מן הבית, “שגם אם ישוב אליו לא ייראה לו לעולם כקדמותו” (עמ' 168) ותגובתו הקבועה על חוסר־אונים וחוסר־תקווה אלו היא הבכי.

ו. יצחק שנהר: תנועת המטוטלת

נקודת־הראייה הקבועה בסיפורי יצחק שנהר, המקפלת בתוכה את תבנית־היסוד הרעיונית והמוחשית השלטת בהם היא:

זוהי נקודת־ראייה המבטאת את: “יסוד הנצח בתמורת תולדות והוויות” (עמ' 264) וביטויה הוא תמיד בתמונת־יסוד של: עצם נח – יסוד הנצח – שהוא עֵד לחליפות ולתמורות ההיסטוריות; ועצם או עצמים נעים – יסוד הזמניות, שיש בו שינוי לכאורה ותנועה לכאורה, אבל למעשה, מעיד על חוסר השינוי ועל הסטטיות של העולם.

עצם נח זה יכול להיות: ספסל בשדרה, רחוב בעיר, עץ האשל, המִדבר, הלשכה, או זירת־פעולה אנושית אחרת; בעוד שהעצמים הנעים הם התקופות השונות בהיסטוריה, הפעולות של האנשים כקבוצות או כיחידים וניסיונותיהם לשנות במשהו את הסטטיות או להשאיר את רישומם בהיסטוריה.

כל התנועות כולן הן מדומות, ודומות לתנועת המטוטלת, שהיא אשליה של תנועה ושינוי: כל כמה שאינה מפסיקה לנוע אנה ואנה, היא נשארת במקומה.

ראייה כזו את הנצח ואת ההיסטוריה, איננה משתנה בין אם זירת־הפעולה היא העיירה בגולה ובין אם היא המושבה או העיר בארץ־ישראל. ראייה כזו מאפשרת ריבוי זוויות־ראייה, ויכולת לראות בעת ובעונה אחת את היחסיות שבכל עמדה נפשית ואידיאולוגית, גם בדברים שהם בדרך־כלל מן המוסכמות שבסולם־הערכים הלאומי. ראייה כזו יש בה יסוד של ניסוי ויסוד של חירות, באפשרות שלא להזדהות, אלא לראות בעת ובעונה אחת את אמיתם של שני צדדים המתנגשים ביניהם. ביטויה הוא בתמונת־יסוד קבועה, ובלשונו של דב סדן: “סיטואציה מסויימת נעשית כקרן־החזות” שהיא: “תיאור התלוי בין שמים לארץ” (עמ' 265) החוזר בכמה סיפורים, אם כחוויית־יסוד ואם כתמונת־אגב.

מידת־ההצלחה של סיפורי שנהר אינה שווה, וגם כאן קובע דב סדן את הכלל שהכותרת רמזה עליו מראשיתה: “בין השגה להישג”:

שיטתו הכּוּלִיית של דב סדן, הבאה לידי ביטוי בתפיסתו את מלוא היקפה של הספרות העברית לזרמיה, ללשונותיה, לתקופותיה ולתחנותיה הגיאוגרפיות, באה לידי ביטוי גם בכל מסה ומסה הבוחנת יוצר ויצירה מסוימים וחושפת את האחדות בתוך הריבוי והגיוון.

אדר תשמ"ז

הערה ביבליוגרפית

*ט' באדר תשמ"ז (10.3.1987).

– ‘דבר. משא’, י“ב באדר תשמ”ז (13.3.1987), עמ' 21.

מעפר ואפר לפאר־הספר: בין סדן העורך לאלתרמן המשורר

“המוּסף” כבמה מרכזית

בשנת תרפ"ד (1924) הוציאו שני אנשים צעירים את ביטאון “החלוץ”, ‘עתוננו’, בלבוב, שממנו הופיעו שלוש חוברות (שבט, אדר א', ניסן). שני צעירים אלה היו דב שטוק (סדן), שהיה בן 22, ואבי, ישראל כהן, שהיה בן 19. באותה שנה אף הוציאו יחד את העיתון ‘בשעה זו’, שממנו הופיעה חוברת אחת בחודש אב.

היה זה ניסיונם הראשון בעריכה, של מי שנעשו לימים, כל אחד בדרכו ובמקומו, עורכים בעלי שם, כשלזכותו של כל אחד מהם נזקפים מפעלי עריכה רבים ומפוארים, שהטביעו את חותמם על התרבות והספרות בארץ ישראל ובמדינת ישראל. זו היתה התחלתה של ידידות רבת שנים, שנמשכה כל ימי חייהם, של שיתוף פעולה הדוק, על אף חילוקי דעות וויכוחים גלויים וסמויים ביניהם.

נושא העריכה והעורכים הוא אחד הנושאים המוזנחים במחקר התרבות והספרות העברית, המחכה עדיין לגאולתו. טרם ניתנה הדעת על חלקו ותרומתו של עורך להתוויית מדיניות תרבות וספרות, ובכלל זה גם של דב סדן, ישראל כהן ועורכים רבים אחרים, להוציא הערות מפוזרות וקטעי זיכרונות.

ברשימה הביבליוגרפית של כתבי דב סדן, שערך ג. קרסל, רשומים 19 פריטים תחת הכותרת: “עריכה” (לא כולל מבואות ואחרית דבר לסופרים ולתרגומים). “המוּסף לשבתות ולמועדים” של ‘דבר’ היה מפעל העריכה הרביעי של דן סדן (השלישי היה ביטאון “החלוץ” בווארשה, ‘העתיד’), והראשון בארץ ישראל.

אין ספק, שהחוקר לעתיד של “המוסף” לספרות של ‘דבר’ בעריכתו של דב סדן יגיע למסקנה, ש“מוסף” זה משמש דוגמה ומופת לעריכה של מדור ספרותי בעיתון יומי. עד היום חוזרים ל“מוסף” זה, שערכו קיים ועומד; נזקקים לו סופרים וחוקרי תרבות וספרות, ויש בו כדי להאיר כמעט כל נושא בתחומי התרבות והספרות והחיים היהודיים בארץ ישראל ובגולה.

חלקו של דב סדן ב“מוסף” זה היה רב משאפשר לשער במבט ראשון. “מרדן, שלא תמיד קיבל מרות, אפילו של הדאלאי למה הגדול בתנועת הפועלים”, הגדיר אותו לימים אברהם שאנן, אף הוא מעורכי “המוסף” (‘משא’, 12 במרס 1982); “השושבין” כינה אותו ג. קרסל (‘דבר’, 9 באוגוסט 1946) בתפקידו כמעודדם של צעירים ומתחילים רבים. דב סדן לא רק ערך את “המוסף”, כעורך פעיל ויוזם, אלא גם כתב בו מדורים רבים שאינם חתומים, או מדורים החתומים בשמות עט שונים ואף משונים. הוא היה אחראי על מדור האינפורמציה שב“מוסף”, והביא בפני קוראיו מידע מעודכן ומגוון מתוך שפע העיתונים וכתבי העת שהיו מתקבלים במערכת.

בזכות כוח זיכרונו המופלא וכושר עבודתו המדהים, הצליח להפוך את המדור הספרותי למרכז תרבותי וספרותי, במה לסופרים ותיקים ומתחילים, זירה לעידוד כישרונות, בית לסופרים עולים וסופרים היושבים רחוק, סדנה לטיפוח כתיבתן של נשים ועוד. במיוחד בלטה התמסרותו לטיפוחם ולעידודם של אחרוני הסופרים העבריים בפולין, שנתן להם במה ב“מוּסף”, ועמד עמם בחליפת מכתבים ערה. מקצת מכתבים אלה נכללו ב’ידיעות גנזים', שהוקדש לסופרים העבריים שנספו בשואה (בעריכתו של ישראל כהן, תשל"ג). סופרים אלה ראו את דב סדן כפטרונם (דוד וינפלד). כל “מוסף” היה בו גיוון, חידוש, הפתעה, שילובי ישן וחדש, מקור ותרגום וכן במה לגילויי הכוחות השונים הפועלים בארץ ומחוצה לה בתחומי התרבות והספרות. הקורא חש שהוא חי את העשייה התרבותית והספרותית, שותף לה, נמצא עם “היד על הדופק” ומעורה בנעשה בתחומי הספרות העברית והיידית בארץ ומחוצה לה, ובספרות העולם. היו ב“מוסף” גיליונות המוקדשים לנושאים וגיליונות מגוונים. לימים, גילה סדן שמץ ממדיניות העריכה שלו:

ב. שש שנים כעורך “המוסף”

בגיליון הראשון של “המוסף” בעריכת דב סדן מיום י“ב באב תרצ”ג השתתפו: ישע סמפטר בשירים; י. פפרניקוב בסיפור; ראובן גרוסמן: “יוליוס קיסר בתרגום עברי” של א.א. ליסיצקי; יצחק יציב בביקורת על ספרו של ש.ל. בלנק ‘נחלה’; מיכאל אסף בסקירת “ספרים על המזרח ממקורות ערביים”; א.ש. יוריס בביקורת תיאטרון, יחד עם מי שחתם מ.י. פלוני; וסקירה “בספרות ובאמנות”. בגיליון השני בעריכתו מיום כ“ו באב תרצ”ג, משתתפים: ש. שלום ויוכבד בת מרים בשירים; דוד שמעוני בסדרה בפרוזה “בחשאי”; וכן ש.ד. גויטין ושרגא קדרי.

ניתוח המשתתפים והתוכן מגלה את סימני ההיכר המאפיינים את מדיניות העריכה של דב סדן: שיתוף סופרים מכל המרכזים היהודיים בעולם; גיוון בז’אנרים; עידוד נשים יוצרות; ספרות עברית וספרות העולם; ספרות ההווה ומאוצרות ספרות הדורות הקודמים, ועוד הרבה.

בחינה מקרית של שני גיליונות נוספים בעריכתו, חודשים אחדים לאחר מכן, מחזקת מערכת השילובים והאיזונים שאפיינה את מדיניות העריכה של דב סדן ב“מוסף”. האחד מד' בטבת תרצ“ד והשני מי”א בטבת תרצ"ד: שירה ופרוזה; מקור ותרגום; מאמר וביקורת; סופרי עיר וכפר; גברים ונשים; סקירות ואינפורמציה ספרותית מן העולם הגדול ומארץ ישראל. בגיליון הראשון: מאמר עם מותו של סטיפן גאורגה, בלתי חתום; תרגום שלושה משיריו על ידי ש. שלום, יוסף ליכטנבום וז.ר.; סיפור של דוד מלץ. בין המבקרים הסוקרים: מ. נרקיס, א.י. ברור, דוב הר־ששון. בשני: שיר של יוכבד בת מרים; מחזה בעברית של הסופר והמבקר היהודי־גרמני אוסקאר בוים (ללא ציון שם המתרגם); שני מאמרים נוספים על סטיפן גאורגה, האחד של גרהרד ליבס מבית אלפא והשני של יהושע טילמן מלבוב. סקירות ביקורתיות על ספרים וכתבי עת, בעיקר בעניינים יהודיים בעולם, חתומות בראשי תיבות; וסקירה מפורטת וארוכה על הנעשה “בספרות ובאמנות” בארץ ובעולם, בהיקף של עמוד כמעט שלם, בוודאי של העורך עצמו.

‘דבר’ התחיל להופיע ביום שני, ט' בסיוון תרפ“ה (1 ביוני 1925), וכבר בגיליונו הראשון היתה משולבת בו הספרות היפה (סיפור של עגנון ושיר של דוד הופשטיין). חודשים אחדים לאחר מכן, בערב ראש השנה תרפ”ו (18 בספטמבר 1925) הופרד החלק הספרותי, יוּחד לו מדור מיוחד, הוא הופיע בנפרד בסופי שבת ובערבי חגים בלבד, ואף נכרך כך. הפרדה זו נפסקה בט“ו בסיוון ת”ש (21 ביוני 1940) והמדור חזר ונבלע בגוף העיתון. עד להפרדה הבאה.

סדן החל לפרסם ב’דבר' כבר בשנתו הראשונה, מיד עם עלייתו לארץ בשלהי 1925. היה זה “מכתב למערכת”, שבו הודיע על התפטרותו מהוועד הפועל של “ברית הנוער” ומהנהלת מזכירותה, בכ“ז בכסלו תרפ”ו (14 בדצמבר 1925). מאז השתתף בו בקביעות, כמעט מדי יום ביומו, במדורים הכלליים ובאלה המיוחדים לספרות יפה.

הצטרפותו למערכת באה לאחר שפרסם את מאמרו: “שיעור קל במלאכת התרגום”, בז' באדר ב' תרפ“ז (11 במרס 1927). שש שנים לאחר מכן נעשה לעורך “המוסף”, והתמיד בכך שש שנים: מתרצ”ג עד תרצ"ט (1933–1939).

ברל כצנלסון שייסד את “המוסף” ערך אותו בשנותיו הראשונות. לאחר מכן הוא נערך לסירוגין על ידי מאיר בוגדן, זלמן רובשוב (שז"ר), יצחק יציב ודוד זכאי. כפי שהעיד דב סדן, בריאיון עם יהודה פרידלנדר (‘ידיעות אחרונות’, 5 במרס 1982), הוא קיבל על עצמו את תפקיד עורך “המוסף” לפי בקשתו של שז"ר, “שהיה בעצם העורך הכללי, ואף יצא לפעולות בגולה, והוא שביקשני להקל עליו ונעניתי לו, ועריכת ארעי נעשתה לי עריכת קבע, שנמשכה שש שנים עד שאמרתי לעצמי: הרף”.

באותן שנים היה נהוג לא פעם שלא לציין את שמות העורכים בשולי הגיליון. מסיבה זו לא נרשם תאריך ההתחלה המדויק לעריכתו של דב סדן את “המוסף”. גם סדן, מסיבות השמורות עמו, לא מסר נתון זה (פנחס גינוסר, עמ' 161 והערה 9). יש לשער שבתחילה לא היתה בין העורכים חלוקת תפקידים מוגדרת, וחברי המערכת כולם היו שותפים לעריכת “המוסף”. לפי עדותו של ג. קרסל, התחיל דב סדן לערוך את “המוסף” באופן קבוע החל מגיליון ל“א לכרך ח', י”ב באב תרצ"ג (ג. קרסל, “דבּרהּ של תקופה”, תש"י, עמ' 27). אבל, גם כשסדן כבר היה עורך “המוסף”, המשיך רק שמו של ב. כצנלסון להופיע בשולי העמוד האחרון שלו תחת הכותרת: “העורך האחראי”.

לעומת אי הבהירות בתאריך ההתחלה, מצוי בידינו תאריך מדויק של הפסקת עבודתו של דב סדן כעורך המדור, ללא הסבר לסיבות לכך. בכ“ז בתמוז תרצ”ט (14 ביולי 1939) בעמוד האחרון של “המוסף” התפרסמה “הערה” בחתימתו של דב שטוק:

צילום הודעת ההתפטרות של דב סדן

ג. מי יצר את המונח “מוּסף” בעיתונות?

אם זיכרוני אינו מטעה אותי, הרי זכור לי, שסדן סיפר לי פעם, שהוא הוא שנתן את השם “מוסף” למדור הספרותי. אבל בריאיון עם יהודה פרידלנדר (‘ידיעות אחרונות’, 5 במרס 1982) מעיר המראיין כי “אם איני טועה, היה זה כצנלסון שהביא את הצירוף העתיק מסידור התפילה ונתנו עניין לתוספת הספרותית”, וסדן בתשובתו אינו מתייחס להערה זו כלל. בכל אופן, מעיד שם זה על יחס הכבוד הגובל בקדושה, שיוחס לתפקידה של הספרות העברית. הספרות העברית בעולם החילוני, ממלאת את תפקיד התפילה בעולם הדתי; היא מקבילתה של התפילה, אם לא לומר תחליפה. כידוע, “מוּסף” היה במקורו, קורבן נוסף שהיו מקריבים בבית המקדש בשבתות ובמועדים, ולאחר מכן, משחרב בית המקדש ובטלו הקורבנות, היה “תפילה נוספת על הרגילה”, שאומרים אותה בציבור ב“שבתות ובמועדים”, כפי שנכתב בכותרת המשנה של “המוּסף” לספרות של ‘דבר’. מכאן ואילך, נעשה “מוּסף” שם נרדף למדורים הספרותיים בעיתונות היומית ובכתבי העת הכלליים. השם “מוּסף” הופיע בפועל לראשונה בכ“ט באלול תרפ”ה (18 בספטמבר 1825), ערב ראש השנה תרפ"ו, אבל כבר יום קודם הוא נזכר בפרסומת מוקדמת למדור הספרותי. לפני כן הופיע החלק הספרותי בימי שישי, ללא כותרת מיוחדת במסגרת העיתון. דב סדן לא ערך בשלב זה את המוסף, אבל היה חבר מערכת ‘דבר’. לפני שנקבע השם “מוּסף” התלבטו בין שמות כגון: “תוספת לשבת” או “הוספה”.

על חשיבות תפקידו של עורך המוסף לתרבות, העיד לימים דב סדן, בהערותיו לחליפת המכתבים בינו לבין ברל כצנלסון (1931), ש“מעמדו של ברל כעורך הספרותי נחשב אף יותר ממעמדו כעורכו הכללי של העיתון, ובחמש השנים הראשונים של ‘דבר’ היה עיקר עניינו במוּסף לשבתות ולמועדים” (מובא לפי חנן חבר, ‘פייטנים ובריונים’, עמ' 70).

סדן, שקיבל את המוסף מברל, היה קנאי מאד ל’דבר' ול“מוסף” בעריכתו. לא רק שעשה מאמצים למשוך אליו את טובי הכוחות הספרותיים ולעודד על במתו כל ניצוץ של כישרון שגילה בסביבתו, אלא שגם נלחם את מלחמות העיתון, והגיב פעמים רבות על “גניבות” ספרותיות ממנו, על העתקות שלא ברשות, על סילופי ציטוטים כביכול ממנו, ועוד כהנה מעשים שראה בהם פגיעה במוניטין של עיתונו. יעידו על כך תגובותיו הרבות ודבריו בוועידות שונות של ההסתדרות על ‘דבר’ (ראה, ב“מפתחות” של הביבליוגרפיות של ג. קרסל ושל יוסי גלרון, ערך: “דבר”). במיוחד נלחם נגד עזיבתו של סופר ומעברו לעיתון מתחרה, מעשה שנתפס בעיניו כבגידה אידיאולוגית ולא פחות כפגיעה אישית.

במסגרת מצומצמת זו, נביא דוגמה אחת לתגובה מסוג זה של סדן, שגם בכעסו ובהרגשת עלבונו ידע לשמור על תגובה תרבותית הולמת ולגייס את חוש ההומור שלו כדי להלום.

ד. מדוע עבר אלתרמן ל’הארץ'?

מדובר בתגובתו של דב סדן על עזיבתו של נתן אלתרמן את ‘דבר’ ומעברו לצד השני של המתרס, לעיתון המתחרה, ‘הארץ’. נקדים ונאמר, שפרשה זו ביחסי אלתרמן וסדן היא יוצאת דופן, ויעידו על כך הדברים החמים ואף הנלהבים שכתבו לימים זה על זה. יש בה כדי ללמד, שהתגובה החריפה לא השאירה משקעים לטווח רחוק, ושניהם יכלו להתעלות ולבחון איש את רעהו לגופו, לשכוח ולהשכיח את עלבון הפרשה.

בשנת 1932 חזר נתן אלתרמן לארץ, עם סיום לימודיו בצרפת, ומשנת 1934 השתתף דרך קבע ב’דבר', בעיקר בתוספת הערב שלו. ייתכן שלאלכסנדר פן היתה “יד בדבר”, כפי שהעיד לימים, אבל ברל כצנלסון, עורך ‘דבר’, הוא שקלט אותו (מרדכי נאור, ‘קשר’ 20, עמ' 23). מה־20 ביולי 1934 ועד ה־2 בנובמבר 1934 פרסם אלתרמן מעל במה זו 26 “סקיצות תל אביביות”, בחתימת אלוף נון (ביבליוגרפיה לכל כתבי נתן אלתרמן, ‘מחברות אלתרמן’, א‘, תשל"ז, עמ’ 158–259).

בנובמבר 1934 עזב נתן אלתרמן את ‘דבר’ ועבר ל’הארץ‘, שבו השתתף דרך קבע במשך יותר משמונה שנים. ב־5 בפברואר 1943 שב ל’דבר’, שנעשה לאכסניה הקבועה שלו במשך עשרים וארבע השנים הבאות (עד תחילת 1967). בתקופה זו פרסם ב’דבר' את “הטור השביעי” שלו.

קשה לדעת בבירור מדוע בדיוק עזב אלתרמן את ‘דבר’ ועבר ל’הארץ' בנובמבר 1934. מנחם דורמן, כותב תולדותיו של נתן אלתרמן, חוקרי אלתרמן (רפי אילן, דן אלמגור) וידידו (יעקב אורלנד) הסבירו שהסיבות לעזיבתו את ‘הארץ’ ושובו ל’דבר' היו כספיות ואידיאולוגיות (דן אלמגור, ‘קשר’ 19, עמ' 107). לעומת זאת, לא ניתן כל הסבר למעבר הראשון, המוקדם, מ’דבר' ל’הארץ‘. ייתכן, כפי ששיער מרדכי נאור, שברל לא העריך כראוי את אלתרמן, ונתן לו לכתוב רק בתוספת הערב של ‘דבר’, וחשב כי לעיתון הבוקר אין הוא מתאים; ייתכן שאלתרמן עצמו הרגיש שאין מעריכים אותו כראוי ומעדיפים על פניו את א.צ. גרינברג (כפי ששיער גבריאל צפרוני, בשיחה עמי). הערכה ממעיטה זו משתלבת ביחסם הספקני של בני הדור אליו בראשית דרכו, כפי שעולה מן העדויות הלא מעטות שהביא דן מירון (‘מפרט אל עיקר’, עמ' 102 והערה 2). ייתכן גם, שהתנאים שהציעו לו ב’הארץ’ היו טובים יותר, ומה גם שהיה לו קשר קודם עם ‘הארץ’ ועם משה גליקסון עורכו, עוד כשהיה בצרפת (כפי שמשער רפי אילן מ“מוסד אלתרמן”), והוא השתתף בו כבר ב־30 בספטמבר 1932. קרוב לוודאי שהסיבות לעזיבתו את ‘דבר’ היו משולבות, כפי שקורה במקרים כגון אלה. בכל אופן, עד כה לא מצאתי עדות ישירה על כך.

ה. “מידה כנגד מידה”

תגובתו של סדן היתה בצורה של “מידה כנגד מידה”. הוא בא חשבון עם אלתרמן, בדרכו של האחרון, דרך הטור הסאטירי המחורז (על ז’אנר ספרותי זה, טס"מ, פרסם דן אלמגור מחקר מקיף ומאלף בחוברות ‘קשר’ 17–19).

חמישה ימים בלבד הפרידו בין ההשתתפות האחרונה של אלתרמן ב’דבר‘, לבין ההתחלה החדשה ב’הארץ’. דב סדן, שהיה חבר מערכת ‘דבר’ ועורך “המוסף” נפגע ככל הנראה מ“בגידתו” זו של אלתרמן וראה בה אי אמון אישי ואידיאולוגי באכסניה ובעורכיה. בנוסף, יש לזכור את האווירה המלוהטת בשנים אלה, שלאחר רצח ארלוזורוב.

תגובתו הסאטירית, העוקצנית והמחורזת, תחת הכותרת “אני יושב בָּאֵפֶר”, שהתפרסמה ב’דבר' בי“ט בכסלו תרצ”ה (26 בנובמבר 1934), בוודאי על דעתו של ברל כצנלסון, מעידה על כעסם ועל עלבונם של העורכים על שאחד מ“סופריהם” נטש אותם לטובת עתון מתחרה. תגובה זו פורסמה לאחר שאלתרמן הספיק כבר לפרסם ב’הארץ', במרוצת חודש נובמבר 1934, חמישה טורים מחורזים תחת הכותרת המשותפת “נקודות השקפה” בחתימת “אגב” ויום לפני התחלת פרסום שירי הסדרה “רגעים”.

במרוצת השנים נכתבו עשרות פארודיות על שירי אלתרמן (דן אלמגור, ‘קשר’ 19, עמ' 117), ואולי יש לראות ב“אני יושב בָּאֵפֶר” את הראשונה שבהן.

זוהי תגובה, שכאמור יש בה “מידה כנגד מידה”, חרוזים סאטיריים מול חרוזים סאטיריים; טורים מחורזים מול טורים מחורזים; רמזים אקטואליים המובנים רק לנוגעים בדבר ולבני חוגם.

דב סדן חתם בשם העט “אתב”ש", שהוא “שם מפתח לחילופי אותיות זו בזו בכתבי סתר או בשעשועי מליצה; כל אות מתחלפת באות המקבילה בסדרה מן הקצה השני של האלף־בית” (מילון אבן שושן). יש לשער, שבצורת חתימה זו מקופל רמז נוסף לטיבה של המריבה ביניהם. אולי יש בצורת חתימה זו גם הד למלה “אתבייש”.

פיענוח זהות הכותב נעשתה על ידי ג. קרסל, מחבר הביבליוגרפיה של כתבי דב סדן (מס' 964). בהערה ל“ערך” זהו הוא כתב: “חרוזים על נתן אלתרמן לאחר שעבר מ’דבר' ל’הארץ'. חתום 'אתב”ש'". יש להעיר כי צורת חתימה זו היתה כנראה נדירה, אם לא חד פעמית, ולא חזרה ונזכרה בתוך רשימת כינוייו הספרותיים של דב סדן בביבליוגרפיה של יוסף גלרון.

בטס“מ זה, שכותרתו “אני יושב בָּאֵפֶר”, מחקה הכותב את הטורים המחורזים של זה שכנגדו הוא יוצא בפרודיה זו, ומתאר את האבל הנורא, כביכול, שפקד אותו לאחר המעבר מ’דבר' ל’הארץ'. האסוציאציה המידית של “אבל נורא” היא זו של “איוב”, שממנו לקוחים כותרת ה”שיר", צירופי הלשון ותמונות היסוד.

טור מחורז זה, עם כל ההומור שבו, נופל הרבה ברמתו מאלה של אלתרמן. הוא חסר את הברק, המעוף והווירטואוזיות של כתיבתו של אלתרמן, והמחשבה אינה מבוטאת בו בבהירות, יש בו מן ההתחכמות של מה שנהגו פעם לקרוא “חובשי בית המדרש”, וקשה לרדת לסוף כוונתו. הרעיון המרכזי מאחורי הביקורת העוקצנית והמחורזת הוא קרוב לוודאי הרעיון, שחרוזים ש’דבר' מאס בהם, נעשו ל“אבן פינה” ב’הארץ'. הוא גם מנסה להמעיט מגודל העלבון שנעלב המשורר על שפסלו או ערכו את חרוזיו, ומתאר אותו ביותר משמץ של ציניות, כמי שמגיב “תגובת יתר”: “קצת בחור פטלי, / מיסורים לרֹב”.

ה“שיר” פותח בפסילת חרוזים, כשהפוסל הוא נתן אלתרמן עצמו, אבל לא ברור מי הוא הדובר שאת חרוזיו פסל. בהמשך מדובר על כך ש“יד החרוזים נגולה / מעל פי באר ‘דבר’ / אל ‘פרוזדוריה’ של ‘הארץ’”. בסיום, מצטט איוב, שמנחם את הדובר, פסוק מפורש מספרו עם מראה מקום מדויק, שחלקו נכתב וחלקו נקטע, בתקווה שהקורא הבקי ישלים את המילים החסרות, שהן העיקר. בפסוק נזכרים “הרשעים” ו“הארץ” בכפיפה אחת: “לאחוז בכנפות הארץ [וינערו רשעים ממנה], תתהפך כחומר [חותם ויתיצבו] כמו לבוש”. המילים בסוגריים מרובעים שהושמטו מן ה“שיר” מזמינות את הקורא לחזור ולעיין בפסוק במלואו, וליהנות מן “החידוד”.

מ“שיר” זה יש לשער, שהיה ברקע סכסוך ספציפי על רקע יחסי עורך־כותב, אולי הערת ביקורת על איכותם של חרוזי השיר שמסר המשורר לעורך, פסילתם או עריכתם מחדש, כפי שנרמז בו. אין ספק שהכותב נפגע מאוד מיחסו של העורך וראה בכך חוסר הערכה כללי אליו, שכתוצאה ממנו החליט לעזבו ולעבור לבמה אחרת. כותב ה“שיר” מדבר על החלטה פזיזה, “בן־שבוע ואולי בן־יום”, ואכן, כאמור, עברו 5 ימים במעבר מעיתון לעיתון. ייתכן, שאפיזודה זו, שמדובר בה כאן, היתה בבחינת “הקש ששבר” והקצינה תהליך של עלבון שהחל עוד קודם לכן.

שירו של דֹב סדן (בחתימת אתב"ש) נגד “עריקת” אלתרמן ל’הארץ':

ו. ממתיחות להערכה הדדית

הטס“מ הראשון שפרסם אלתרמן ב’הארץ' היה “רחובות ושלטים” (7 בנובמבר 1934), וייתכן ש”סקיצה תל אביבית" זו היא היא העילה למעברו מעיתון לעיתון. שיר זה, כשמו כן הוא. יש בו רשימות של מראות תל אביביים שונים ומגוונים בכפיפה אחת: סנדלר, חייט, מכולת, מסעדה, בית קפה ועוד. חרוזיו הם אלתרמניים מובהקים, שילוב של חרוזים מפתיעים ובלתי שגרתיים; מילים לועזיות; בצד “חרוזים” “צולעים” כביכול. שני הטורים הפותחים: סנדלר מדֻפלם / מקבל תקונים והזמנות גם". זהו אחד משירי ההלל הראשונים לרחובות תל אביב, ואולי הראשון שבהם, אותם רחובות שעמהם הזדהה אלתרמן והשליך עליהם “את כל המתחים הפנימיים שגעשו בתוכו” (דן מירון, “עיר ואם, עיר ואש”, ‘אמהות מייסדות אחיות חורגות’, עמ' 243).

החרוז “הצולע” שמשתמש בו במודע כותב הפארודיה השירית פעמיים “אפר / ספר” מרמז, כנראה, לנושא המתיחות בין העורך למשורר. הטון המבודח מנסה לבטל את חשיבות העניין, ובה בשעה ללעוג למעבר מעיתון לעיתון, כאילו יש בכוחו להפוך את הבלתי חשוב לחשוב. הלגלוג נוגע לא רק לחרוז הצולע, אלא גם לכותב, המתואר, כאמור, כ“קצת בחור פטלי / מיסורים לרֹב”, ומנסה לגמד את הרגשת עלבונו.

ידועה תגובתו של גרשום שוקן, בעל ‘הארץ’, במכתבו למנחם דורמן (3 באוגוסט 1975) על עזיבתו של אלתרמן את ‘הארץ’ ושובו ל’דבר' בינואר 1943: “היה זה כמובן אחד המחדלים החמורים בקריירה שלי כעורך עתון” (ד.ג., “בפתח הספר” נתן אלתרמן, ‘הטור השביעי’, כרך ה‘, עמ’ 6 ובמקומות נוספים). האם גם ברל וסדן הרגישו כך באותה שעה? מה היתה תגובתם על שאיבדו משורר זה, שהיקצו לו קרן זווית, והוא פרח בעיתון המתחרה? מה בדיוק קרה בין אלתרמן ל’דבר'? מה בדיוק אירע בין אלתרמן לברל כצנלסון ולדב סדן? איך הגיבו על עזיבתו? מה היה חלקו של כל אחד מהם בעזיבתו? מי בדיוק היה האחראי לכך? שאלות אלה ואחרות תישארנה, כנראה, בינתיים ללא מענה.

מה שברור הוא, שברבות השנים, ובמיוחד לאחר חזרתו של אלתרמן “הביתה” ל’דבר', שקעה מתיחות זו, ואת מקומה תפסה הערכה הדדית עמוקה, שיעידו עליה הדברים החמים שכתבו זה על זה: אלתרמן על ברל וסדן, וסדן על אלתרמן. טס"מ זה נשכח ואולי גם הושכח, על ידי שני הצדדים. סדן לא חזר אליו בדבריו הגלויים על אלתרמן, ואף המעיט בסוג כתיבה זה, גם משום שחש, כנראה, שכוחו בפולמוס רב בפרוזה. מי שיתחקה אחר יחסי סדן ואלתרמן, יידרש גם לפרשה זו שבראשית דרכם, וינסה לפענחה עד תום. מעניין וחשוב יהיה לגלות כיצד חלה ברבות הימים ההתקרבות הרבה ביניהם וההערכה ההדדית. הערכה זו עמדה במבחן, גם כשלא שררה ביניהם תמימות דעים מן הבחינה האידיאולוגית, בשורה של נרשאים שאותם פירט סדן ברשימות הזיכרון שכתב על אלתרמן (ניסן תשל“א; י”ד בטבת תשל"ד. ‘ארחות ושבילים. כרך האישים’, עמ' 69; 72).

דומה שהדבר הראשון שכתב סדן על אלתרמן, לאחר הפירוד, עוד לפני שחזר ל’דבר', היה התייחסות אוהדת לעמדתו של אלתרמן בוויכוח שהתנהל מעל דפי השבועון ‘השומר הצעיר’ “בבירור תעודתם של הספרות והסופר בימי מלחמה” (‘דבר’ ב' בחשוון ת"ש, 15 באוקטובר 1939; כונס ב’אלכה ואשובה‘, עמ’ 112–117). מכאן ואילך עקב אחר הופעת ספרי השירה של אלתרמן והגיב עליהם מפקידה לפקידה בהערכה גדולה. לאחר מותו ספד לו בהזדמנויות אחדות (הערכותיו אלה כונסו ב’ארחות ושבילים'. ‘כרך אישים’) והציג אותו כממשיכו של ביאליק וכאחד מגדולי הגדולים: “כליל זמירות והגיונות” (עמ' 63); “מאור השירה” (עמ' 65) שקיפל בהווייתו אותו שילוב נדיר של איש מופת ויצירת מופת: “ראש תכונותיו, תכונת היושר הפשוט והנאצל כאחד” (עמ' 64); “גבורתו אינה סותרת ענותו, כשם שענותו אינה סותרת גבורתו” (עמ' 65). אלתרמן, לדעת סדן, הוא האיש שעליו “התנבא” ביאליק ב“ויהי מי האיש אשר יבוא אחרי”, שכן הוא ניחן בשלוש תכונות ש“היו לו למנה: חירותו, יושר קומתו, יפי חייו” (עמ' 64).

אלתרמן זיכה את דב סדן ביובל השישים שלו, באחד משירי ‘הטור השביעי’ שלו “עם דב סדן” (‘דבר’, ג' באדר ב' תשכ"ב, 9 במרס 1962) [השיר, שטרם כונס, חזר ונדפס במאמרו של עודד מנדה־לוי ב’סדן‘, ד’, תש"ס. מיועד לראות אור בכרך נוסף של ‘הטור השביעי’ שמכינות דבורה גילולה וסוניה רוזנברג. תודתי לרפי אילן מארכיון אלתרמן שהמציא לי שיר זה].

זהו שיר הלל, שאינו נעדר יותר משמץ של הומור, על הפנומן דב סדן, המתגלה בהיקף ידיעותיו, בכתיבתו ולא פחות באדם שבו. מתוך ט"ז בתי השיר אביא שלושה בלבד, שניים מן האמצע והבית המסיים:

ביבליוגרפיה

דן אלמגור, “הטורים שלפני ‘הטור השביעי’”, ‘קשר’ 17, מאי 1995, עמ' 87–107.

––– “‘הטור השביעי’ והטורים שלצידו ובעקבותיו”, שם, 18, נובמבר 1995, עמ' 112–119.

––– “טוראים, טוראים ראשונים ורבי טוראים בעתונות העברית וביבליוגרפיה של הטס”מ (טורים ספרותיים מחורזים)", שם, 19, מאי 1996, עמ' 106–134.

נתן אלתרמן [חתום: אגב]. “רחובות ושלטים”, במדור: “נקודת השקפה”, ‘הארץ’, כ“ט בחשוון תרצ”ה (7 בנובמבר 1934). כונס ב’רגעים‘, ספר ראשון תרצ“ד–תרצ”ז, הוצ’ הקיבוץ המאוחד, תשט"ו, עמ' 51–52. זה היה השיר הראשון שפרסם אלתרמן ב’הארץ', לאחר עזיבתו את ‘דבר’.

––– “עם דב סדן”, ‘דבר’, ג' באדר ב' תשכ“ב (9 במרס 1962), עמ' 2. תורגם ליידיש. גיורא בסין, “ביבליוגרפיה לכל כתבי נתן אלתרמן”, ‘מחברות אלתרמן’, א‘, הוצ’ הקיבוץ המאוחד והמכון לחקר הספרות העברית, אוניברסיטת תל־אביב, תשל”ז, עמ' 247–355.

נורית גוברין (עורכת), ‘מסלול. ספר היובל לישראל כהן במלאות לו שבעים וחמש שנה’, הוצ' עקד, תש"ם, עמ' 457.

פנחס גינוסר, “תחילת המוסף הספרותי של ‘דבר’ על רקע תקופתו”, ‘דברי ימי הקונגרס העולמי האחד־עשר למדעי היהדות’, חטיבה ג‘, כרך שלישי, תשנ"ד, עמ’ 159–166.

דבורה גילולה, “בפתח הספר”, נתן אלתרמן, הטור השביעי, ספר חמישי, 1948–1956, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1995, עמ' 5.

מנוחה גלבוע, “ראשית ‘דבר’”, ‘קשר’, 16, נובמבר 1994, עמ' 80–91.

יוסף גלרון־גולדשלגר, כתבי דב סדן. ביבליוגרפיה תרצ“ו–תשמ”ד, הוצ' הקיבוץ המאוחר, תשמ"ז.

––– “ביבליוגרפיה של כתבי דב סדן וזעיר מעט ממה שנכתב עליו ועל יצירתו בין השנים תשמ”ד–תש“ן”, ‘סדן. מחקרים בספרות עברית’, כרך א‘, בעריכת דן לאור, הוצ’ מכון כץ, אוניברסיטת תל־אביב, תשנ"ד, עמ' 265–295.

מנחם דורמן, ‘אל לב הזמר. פרקי ביוגרפיה ועיון ביצירת אלתרמן’, הוצ' הקיבוץ המאוחד, תשמ"ז.

דוד וינפלד, “שלושה משוררים יהודיים – פולין, שנות השלושים”, ‘חדרים’, חוב' 2, סתיו 1981, עמ' 38–44.

חנן חבר, ‘פייטנים ובריונים. צמיחת השיר הפוליטי העברי בא"י’, הוצ' מוסד ביאליק, 1994, על אלתרמן, לפי מפתח השמות והעניינים.

ישראל כהן (עורך), “סופרים עברים שנספו בשואה”, ‘ידיעות גנזים’, 81, כרך ה' שנה 10, ניסן תשל"ג.

דן מירון, ‘מפרט אל עיקר. מיבנה, ז’אנר והגות בשירתו של נתן אלתרמן’, הוצ' הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים, תשמ"א.

דן מירון, “עיר ואם, עיר ואש. על שירת תל אביב בראשיתה”, ‘אמהות מייסדות, אחיות חורגות’, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1991, במיוחד עמ' 233–245.

עודד מנדה־לוי, “לכתוב את קורא הדורות. שירים לדב סדן”, ‘סדן. מחקרים בספרות העברית’, כרך ד‘, בעריכת אבנר הולצמן, הוצ’ מכון כץ באוניברסיטת תל־אביב, תש"ס, עמ' 414–417.

מרדכי נאור, “‘דבר’ 1925–1996. עשרה ‘אבות מייסדים’”, ‘קשר’, 20, נובמבר 1996, עמ' 21–32.

דב סדן, חתום: אתב“ש. “אני יושב באפר” (שיר). ‘דבר’, י”ט בכסלו תרצ"ה (26 בנובמבר 1934), עמ' 6. הפענוח לפי הביבליוגרפיה של סדן שנערכה על ידי ג. קרסל.

דב סדן, חתום: דב שטוק. “הערה”, ‘דבר, מוסף לשבתות ולמועדים’, כ“ז בתמוז תרצ”ט (14 ביולי 1939), עמ' 4. הודעה על פרישתו מעריכת “המוסף”.

(הערה: דברים שפרסם סדן על אלתרמן, ניתן לאתר לפי “מפתח השמות” בשתי הביבליוגרפיות של כתביו שנזכרו כאן, מתוכם יוזכרו כאן דוגמאות אחדות בלבד):

דב סדן, “בעיניים יהודיות. מאמר א': במשעול השלהבת הכפולה” [ב' בחשון ת“ש] כונס: ‘אלכה ואשובה, דברים בענייני אמונות ודעות’, הוצ' דוֹן בשיתוף “העובד הדתי” בהסתדרות העובדים בא”י. תשל"א, עמ' 112–117.

דברים שפרסם דב סדן לאחר מותו של אלתרמן, כונסו ב’ארחות ושבילים. כרך האישים‘, תחת הכותרת: “כליל־זמירות”, הוצ’ עם עובד, תשל"ח, עמ' 63–72.

דב סדן, “קושיה וישובה. על א.נ. גנסין וסביביו” [י“א בשבט תשמ”א], ‘חדשים גם ישנים בספרות העברית ואגפיה’, הוצ' עם עובד, 1987, עמ' 10. על דרכו בעריכת “המוסף לדבר”.

יהודה פרידלנדר (מראיין), ‘ידיעות אחרונות’, 5 במרס 1982.

ג. קרסל, “השושבין”, ‘דבר’, י“ב באב תש”ו (9 באוגוסט 1946), עמ' 4.

––– דבּרהּ של תקופה“, ‘מאסף דבר במלאות 25 שנה’, בעריכת דוד זכאי, הוצ' דבר, תש”י, עמ' 3–47.

––– “הפותח שער”. “משא”, ‘דבר’, י“ז באדר תשמ”ב (12 במרס 1982). המדור הספרותי מוקדש “לדב סדן לחג הגבורות”.

––– ‘כתבי דב סדן. ביבליוגרפיה’. חלק ראשון, הוצ' עם עובד, תשמ"א.

––– ‘כתבי ג. קרסל ביבליוגרפיה (תרפ“ט 1929–תשמ”ו 1985); הוצ’ מכון הברמן למחקרי ספרות, תשמ"ו.

אברהם שאנן, “דב סדן עורך ה’מוסף'”, “משא”, ‘דבר’, י“ז באדר תשמ”ב (12 במרס 1982).

אניטה שפירא, ברל, הוצ' עם עובד, 1980. במיוחד הפרק המוקדש ל’דבר‘, עמ’ 241–269.

תודתי לעמיתי וידידי גבריאל צפרוני, אבנר הולצמן, עודד לוי־מנדה ורפי אילן מ“מוסד אלתרמן”, על עזרתם בפרטים שונים של מאמר זה.

א. יחסים מורכבים מאוד

יחסי סדן ואצ“ג היו מורכבים ורגישים ביותר. בשנות השלושים, בימי המתח הגדול שבין המחנה הפועלי למחנה הרוויזיוניסטי, כתב דב סדן ב’דבר' דברים קשים עד מאוד כנגדו. רק מקץ שנים חזר בו. משעה ששירת אצ”ג זכתה אצלו למקום של כבוד, הצליח לראות את אישיותו של היוצר בכוליותה, וקיבל אותה בשלמותה, כולל האידיאולוגיה, שנשארה בלתי מקובלת עליו. מקץ שנים, במיוחד לאחר השואה, גבר כוח השירה על הרתיעה האידיאולוגית, והוא אימץ אותה במלואה על כל אגפיה: הנוחים, הפחות נוחים והבלתי נוחים מן הבחינה האידיאולוגית. זאת על סמך עקרון אי־ההפרדה ואיסור הבחירה וההשמטה מתוך מסכת היצירה השלמה, שדגל בו.

מקצת הדברים הקשים שכתב סדן כנגד אצ"ג יובאו כאן, לא רק כדוגמה לוויכוח הפוליטי החריף שהסעיר את היישוב בשנות השלושים, ולא רק להארת יחסיהם של שני אישים אלה, אלא בעיקר כדוגמה לאפשרות של היפוך מערכת היחסים מאויבים לאוהבים.

אצ"ג התחיל את ראשית צעדיו בארץ ישראל כאיש מפלגות הפועלים, וכמשתתף קבוע בכתבי העת שלהן. ברל כצנלסון, עורך ‘דבר’, הדפיס את מאמריו “על אף שחרגו בנימתם ובעמדותיהם מן הקו שהיה מקובל על ההנהגה הפועלית וההנהגה האזרחית של הישוב” (קטלוג ‘אורי צבי גרינברג. תערוכה במלאות לו שמונים’, בעריכת חנן חבר, בית הספרים הלאומי, ירושלים, סיוון–תמוז תשל"ז).

לאחר “מאורעות תרפ”ט" (אב תרפ"ט), עבר אצ“ג לעיתונות המחנה האחר. כשנתיים לאחר מכן נבחר כחבר מרכז הצה”ר [הציונים הרוויזיוניסטים] בארץ ישראל. בסוף יוני 1931, לאחר שנשלח להשתתף בקונגרס הי“ז כציר נבחר מטעם הצה”ר (שם, עמ' 118), נסע לליטא, לברלין ובראשית 1932 – ללבוב עיר ילדותו לביקור אצל הוריו (שם, עמ' 121). בסוף 1932 הגיע לווארשה שבה התפתחה באותן שנים פעילות ענפה של הצה“ר ובית”ר (שם, עמ' 122).

ב. “החשבון מרובה על האמת”

אחת הפעמים הראשונות שבהן הזכיר סדן את אצ“ג היה בה שילוב של נזיפה ושבח. בראשיתה של ה”הערה" “בשולי הגליון” (‘מאזנים’, כרך ב, שנה שנייה, ד' (נ"ד), ב' בסיוון תר“ץ [29.5.1929] תמה סדן על אצ”ג המקריא את שיריו “בנגינה הנכונה, בעוד שאותם השירים כתובים על טהרת־ההטעמה האשכנזית” ושאל: “מה רואה הלה על כך לבנות היכל ריתמי מפואר – כי בעל־ריתמוס מקפיד הוא – ולהחריבו בהבל פיו?” מסיומה ניכר שסדן עקב מקרוב אחר שירתו של אצ"ג: “עתה כותב א.צ. גרינברג בנגינה הנכונה (כבר פרקים ב“כלב בית” כתובים כך ונבלטים שם למדי קשיי־המעבר, אך קונטרס השירים “אזור המגן ונאום בן הדם” ושירו החדש “אבוי למעמקים” הם כיבושים ריתמיים חשובים לנגינה הנכונה)”.

ביום ה־24 לפברואר 1933 פרסם דב סדן ב’דבר' בחתימתו דל“ת, רשימת התקפה ארסית ביותר, שבה התייחס לאצ”ג, תחת הכותרת: “עם שיחה אחת”.

הרקע הכללי הוא “ריב הלשונות” והתחרות הקשה בין עברית ליידיש, כביטוי לאידיאולוגיות שונות, ציוניות, לא־ציוניות ואנטי־ציוניות; ובעיקר מעברו של אצ"ג מן המחנה הפועלי למחנה הרוויזיוניסטי, על כל המתחים הכרוכים בכך.

ממבט לאחור מתגלה כאן הדרך הארוכה שעשה דב סדן ביחסו העוין ל“יידישיסטים” הלא־ציוניים, שיצאו כנגד העברית וספרותה ובמיוחד כנגד הציונות. כבר בשנות מלחמת העולם השנייה, חזר בו, ונעשה מתומכיה הנלהבים ביותר של לשון זו וספרותה, ומאז שיקע מאמץ רוחני, מחקרי וחינוכי רב בהכנסתה כבת חוקית לספרות היהודים, שאותה ראה כתלת־לשונית, כדרך שראה אותה כתלת־זרמית (‘על ספרותנו. מסת־מבוא’, 1947).

הרקע הספציפי הם מאמציו של אצ“ג להתקבל בחוגי סופרי יידיש בווארשה. אצ”ג הבהיר ברבים את יחסו ללשון העברית, ודחה את “השמועות שנפוצו מחדש בחוגים של סופרי היידיש על יחסו השלילי ליידיש ולספרותה” שהביאו ל“סירובה של הנהלת קלוב פאן היהודי בווארשה לערוך לו קבלת פנים” (‘קטלוג’, עמ' 122). הסברו של אצ“ג על יחסו לשתי הלשונות, התפרסם בכתב העת ‘ליטערארישע בלעטער’ (20.1.1933) בצורת “שיחה מיוחדת עמו”. באותו נושא פרסם אצ”ג את עמדתו גם באמצעות הסוכנות הטלגרפית היהודית. לאחר הבהרותיו אלה קבע קלוב פאן היהודי בווארשה בין השאר, ש“אין למצוא בחומר [שהמציא לו גרינברג (חוברות ‘סדן’) ואחרים (‘ליטערארישע בלעטער’)] שא.צ. גרינברג יצא באופן אקטיבי נגד יידיש” (שם, עמ' 122). בכך נפתחה הדרך לפעילותו הענפה בחוגים אלה.

על כל אלה, ובמיוחד על ה“שיחה” ב’ליטערארישע בלעטער' יצא קצפו של דב סדן, שתקף את אצ“ג בחריפות רבה מאוד. שיטת הוויכוח שלו היתה ציטוט קטעים מדברי אצ”ג באותה “שיחה”, הבלטתם, כדי שידברו בעד עצמם, וידגימו מתוכם את פחיתותם המוסרית ונוולותם האידיאולוגית. בד בבד חיזק “דיבור” זה באמצעות הערות ביקורת ארסיות למדַי לטון ולתוכן.

סדן ציטט ציטוט אירוני ועוין את ההודעה בעיתון זה שכינה אותה: “ההתפייסות עם הבן האובד”, והבליט מתוכה את היפוך החשיבות שבין ארץ ישראל לפולין: העלייה לארץ ישראל היתה אך “הפסקה” בת עשר שנים בין פולין לפולין, וכעת “חזר לפולין המשורר האידי־העברי הידוע א.צ. גרינברג”. כש“נמלט מפולין, נמלט גם מהספרות האידית היוצרת. בארץ ישראל ניסה לשרש עצמו מתוך היצירה באידיש ועמד אפילו מקורב לאלה, שהאידיש היא כקוץ בעיניהם”. זוהי ההאשמה שאותה מתאמץ המשורר להדוף בכל כוחו. סדן מתאר את “השיחה” שבה “מסופר על טרחתו של המשורר 'הדוחה את כל העלילות וההאשמות האלה, כי הוא חושב את עצמו בהחלט כמשורר אידי'” [כל ההדגשות במקור. נ.ג.]

מה שהעלה במיוחד את קצפו של סדן הוא לא רק “דחיית העלילות בלבד” שאצ"ג היה עוין ליידיש ולספרותה, אלא בעיקר שינוי הטון מתוכחה להתנצלות. ועל כך שאל בציניות:

כדי להמחיש לקורא במה בדיוק מדובר, ציטט סדן את דברי התנצלותו של אצ“ג, תוך הבלטת הטון המתרפס והתוכן הפוליטי המרתיע. ויש לזכור שהיתה זאת השנה שבה עלה היטלר ימ”ש לשלטון בגרמניה:

על כך העיר סדן:

על “החיבור החשאי לספרות היידית” שעליו העיד אצ"ג, העיר סדן: “אם החשבון מרובה כאן על האמת – אין דבר”.

במיוחד הרתיחה את סדן עדותו של אצ"ג על כתיבתו בעברית בתקופת שהותו בארץ ישראל, והוא ציטט מתוכה בשביל הקורא העברי הארץ־ישראלי:

ועל כך העיר סדן, שמילים כגון “הדיקטאט” ו“שחור הקרקע העברי”, יחד עם ההדגשה על “ההכרח” הסעירו אותו ביותר:

סדן ציטט מתוך דברים מנוגדים, שכתב אצ“ג עצמו, “בגילוי הדעת שלו שפורסם בעיתונות”: “אני סובר כי אידית בארץ ישראל אינה גורם תרבותי ואי אפשר שתהיה”, שבהמשכם הבליט שם אצ”ג את “האחריות העצמית לברירה הנראית מוכרחה”. לדעת סדן, ב’ליטערארישע בלעטער', ניסח אצ“ג את דבריו כך “שהקורא יהא סבור, כי באמת מוטלת כל האחריות על כתפי הפירמה האלמונית של הדיקטאט ושחור הקרקע וכדומה”. סדן הביא עוד דוגמאות בדבר יחסו של אצ”ג לעברית וליידיש, ופעילותו בשתי הלשונות, בניגוד לדבריו באותה “שיחה”, ומסקנתו הכוללת היא: “אמת וחשבון – חשבון עדיף”.

סדן האשים את אצ"ג בחוסר יושר, אם לא בצביעות, והדגיש את דברי הסיכום שלו, שבהם התוודה שבא לווארשה כדי “להוציא לאור קובץ של כל דברי באידיש” והעיר באותו טון ארסי שאפיין רשימה זו:

ראוי לציין שלימים סוגיית “הנבואה” של שירת אצ"ג ועמידתו האישית העסיקה הרבה את סדן, ובסופו של דבר נטה לאמצה.

המסקנה העוקצנית של סדן בסיום רשימת פולמוס חריפה זו היא, שכעת, לאחר שאצ"ג טרח כה הרבה לטהר את עצמו מאשמת אהבת העברית ושנאת היידיש, תערוך לו אגודת הסופרים בווארשה “באמת קבלת פנים פומבית”, שכן “היא פשוט מצוּוה על כך”.

ג. “ריח הרומנטיקה של דם עלה באפו”

למעלה משנה לאחר “עם שיחה אחת” חזר סדן ותקף, בחתימתו: “טס”, ב’דבר' מיום ה־24 באפריל 1934 את אצ“ג. ברשימה תחת הכותרת: “בין השיטין”, הגיב על ענייני דיומא שונים וסיים באצ”ג. באותן שנים הרבה אצ"ג לתקוף את מדיניות ההסתדרות הציונית והשמאל הציוני, במאמריו בשבועון ‘די וועלט’, שהיה מעורכיו, יחד עם יוסף שכטמן, ושהיה ביטאונם של הרוויזיוניסטים בפולין (‘קטלוג’, עמ' 122).

באותם ימים הגיעה המתיחות בין הרוויזיוניסטים והמחנה הפועלי לשיאים של שנאה ומתח, הקשורים בביקורת של הראשונים על מדיניות ההבלגה של היישוב המאורגן וקריאתם להתנגדות אקטיבית. עיקר קצפו של סדן יצא כנגד תגובתו של אצ“ג על “פאטיציה עממית” ששיגרה אליו “חבורה אחת מפינה אחת בפולין”, שלפיה אין הם מסתפקים בתגובת מחאה זו, שהם חשים “בה איזו קלישות ולכן הם אומרים: אך צריך לבצר את הפטיציה צריך להכניס בה דם – או אז תהיא בה ממשות. הרינו קבוצה של בית”רים ורוחנו רוח בריונים שהגו את המחשבה; פטיציה של דם. [– – –] הרינו סבורים שיימצאו אילו מאות מורדים המוכנים לחתום בדמם, שיוציאו מפתח־גופם, במידה שנחוץ לכתוב מכתב. הרינו מאמינים, שפטיצית־דם כזו תשפיע יותר, מרבבות חתימות פשוטות”.

לדעת סדן הביא המכתב לאצ"ג שמחה גדולה, שהוא מתאר אותה באירוניה ובמילים יחידאיות, ומצטט מתוך תגובתו:

לאחר ציטוט זה מדבריו באה התקפתו הגדולה עליו, שכרוכה בה האשמה מוסרית חמורה לא פחות מוויכוח אידיאולוגי נוקב:

אקורד הסיום בדברי סדן הוא החמור והבוטה מכול. סדן האשים את אצ"ג בצביעות ובפחיתות מוסרית גדולה. בכך שהוא שומר על נפשו ומסכן אחרים. שכן, בעוד תורתו עלולה להביא את תלמידיו לבית הסוהר הוא עצמו בוחר לשבת בווארשה:

רפי וייזר, ששלח לי צילומים ממסכת היחסים שבין סדן¹ לאצ"ג העיר:

מאוד ייתכן שהמדובר ברשימה זו שאצ“ג זכר אותה כל השנים. אצ”ג הגיע לארץ כחודש לאחר פרסומה. היה זה כבר לאחר רצח ארלוזורוב (17.6.1933) ובעיצומו של משפטם של אברהם סטבסקי, צבי רוזנבלט ואב“א אחימאיר, שהואשמו ברצח זה. ייתכן שרשימתו זו של סדן לא היתה הסיבה העיקרית לחזרתו, אבל יש לשער שהיה לה משקל מסוים כבר אז. בעיקר אפשר להמשיך ולשער, שהשפעתה של תוכחה זו, הלכה וגדלה ממרחק השנים, אולי ובמיוחד בשל המהפך החיובי שחל ביחסים בין השניים. בכל אופן, “זמן מה לאחר בואו הופץ כרוז ובו הובאו ציטוטים שיוחסו לקטעים ממכתביו של אצ”ג אל י.ה. ייבין ומרים ייבין, שנשלחו מווארשה לפני רצח ארלוזורוב”. מכתבים אלה אף הוקראו באחת מישיבות המשפט (‘קטלוג’, עמ' 124–125). אצ"ג הגיע לארץ ב־21.5.1934 בעיצומו של המשפט ובסוף ספטמבר 1934 כבר חזר לווארשה, לאחר כשלושה וחצי חודשים רוויי מתח וגילויי בוז ושנאה אליו.

בכל אופן, רשימתו זו של סדן, שבה התריע כנגד הסכנה העצומה ש“מתחילה כשהמלים הגדולות, המרעישות [– – –] אינן רוצות עוד להיות כיסוי אלא מבקשות קיום ועמידה לעצמן [– – –]; הכיסוי נפטר מתפקיד של תפאורה ונעשה ממשות, כלומר סכנה, כוח־חורבן”, נקראת כנבואה שהגשימה את עצמה².

ד. “מראשית מעלה עד אחרית מורד”

דומה ששתי רשימות אלה היו שיא בהתקפותיו של סדן על אצ"ג, ולאחריהן הזכיר את שמו לעתים רחוקות בלבד בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה, בעיקר מתוך הסתייגות מאישיותו ומשירתו וממה שקרה לה בשנים האחרונות.

יש צורך במחקר מעמיק שיבדוק את ההתפתחות שחלה בהשקפת העולם של דב סדן על אגפיה השונים בהשפעת המאורעות שקרו בעולם ובהיסטוריה היהודית במיוחד. במסגרת השתנות זו, יש להבין גם את השוני שחל ביחסו אל אצ"ג.

בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה, נמצאו עוד שלוש הזכרות של אצ“ג ברשימותיו של סדן, ובכולן נשמעים הדיו של הפולמוס האידיאולוגי המר הקודם, אם כי אין הן מכוונות ישירות כנגד אצ”ג.

בראשונה, יצא סדן להגן על כבודה של הספרות העברית וכבוד סופריה, ביאליק ואז“ר ו”אפילו א.צ. גרינברג" ברשימתו ב“דרך אגב” (‘דבר’ 24.1.1938) בחתימת: טס, תוך ויכוח עם ר' נהוראי “מעל עמודי ‘היסוד’ (גל. ר"כ) של ‘הצופה’”. ר' נהוראי התרעם שם על ‘הצופה’ שפרסם מאמר בשבחו של אז“ר ומאמר של ר' בנימין על אצ”ג. לדעתו של ר' נהוראי “על פי דעת חז”ל" ספרותם של “סופרים ומשוררים” כאלה, “צריכה להיות בבל ייראה ובל יימצא ושהנם רעל לנשמת ישראל, בהיותם ספרים חיצונים, לא לנו הם”. ה“אפילו” מעיד אמנם על קיומה של הסתייגות אבל בה בשעה על כך שאין ספק שאצ"ג הוא בשר מבשרה של “ספרותנו” לצדו של ביאליק.

זמן קצר לאחר מכן, באותו מדור “דרך אגב” (‘דבר’ 10.2.1938) ובאותה חתימה, התווכח סדן עם יוסף קלוזנר, ש“הכריז” בשיחה עם מרואיינו צבי ווהלמוט ש“א.צ. גרינברג הוא המשורר היחידי, הריני מדגיש היחידי, שהשיב על מאורעות הדמים של תרצ”ו בספר גדול ובכבוד. שאר המשוררים והסופרים לא עמדו על החשיבות המכרעת של מאורעות דמים אלה“. סדן ממשיך ומתאר כיצד כשמנסה המראיין “לערער על חומרת הדין” ומזכיר גם את שירי טשרניחובסקי, “מתפלפל” קלוזנר. בסופו של דבר מודה קלוזנר שאצ”ג לא היה היחיד, מסכים לצרף אליו גם את טשרניחובסקי אבל באותה נשימה גם את עצמו. ועל כך הגיב סדן בעוקצנות:

יש להעיר שבחלקה השני של אותה רשימה, ממשיך סדן ומתפלמס עם דברי השבח של קלוזנר על החוברת של “אוריאל הלפרין, מצעירי העסקנים והעתונאים הריביזיוניסטים”, שראה בה “חידוש” ומוכיח לו, מאותה חוברת עצמה, שאפילו הכותב מודע לכך ש“הרעיון שאינו חדש כלל –”.

באותו חודש חזר סדן והגיב במדורו זה ובאותה חתימה (‘דבר’, 25.2.1938), על מאמרו של מנחם דורמן על אצ"ג (‘מבפנים’, כרך ה, חוברת א) ושיבח אותו:

סדן שמח על עצם “הטרחה שטרח במאמרו” מ“שאינו סופר שאומנותו בכך” ולכן, לדבריו, אינו “מדקדק” עמו על העובדות הלא־מדויקות, שמצא באותו מאמר על ראשיתו של אצ“ג ועל שיריו הראשונים בעברית. מובן, שצורת כתיבה זו יש בה “היתממות מכוונת” והביקורת על אי־הדיוקים ניכרת דווקא מניסוח זה. אבל כנגד ההצהרה על “לא אדקדק” באה “תרעומת” ישירה כנגד “ההפתעה” שהפתיע בצירוף “באו מים עד צוואר” שמצא דורמן אצל אצ”ג, וסדן שולח אותו אל “שירה יתומה” של ביאליק, שבו נמצא צירוף זה המבוסס על שני כתובים במקרא ומסקנתו: “לאמור גירסה ישנה והפתעה ישנה ממנה”.

ברשימה זו צירף סדן את דעתו לדעת דורמן על ההתפתחות השלילית שעברה שירת גרינברג “מראשית מעלה עד אחרית מורד” ועל אישיותו “חסרת ההומור”, וטרח לתקן את השבח הפיוטי שהוענק לו שלא כדין.

ה. בין פוליטיקה לספרות

1. “על זאת”

באקלים שונה לחלוטין חזר סדן והזכיר את שמו של אצ“ג ברשימתו “על זאת” (‘דבר’, 18.3.1949) בחתימתו המפורשת. סדן הגיב על מאמרו של ברוך קורצווייל “היסודות ההומניים בשירת ההווה” (‘הארץ’, ה' בשבט תש"ט), והכתיר אותו בתואר: “הנסיון הרציני ביותר שנעשה בבירורה של הבעייה הזאת”. המאמר נכתב בעקבות “השבוי” של ס. יזהר (‘מולד’, נובמבר 1948); ושירו של נתן אלתרמן “על זאת” (‘דבר’, י“ז חשוון תשי”ט 19.11.1948), שממנו נלקחה הכותרת. “הבעיה הזאת” קשורה בהוקעה שהוקיעו שניהם, המספר והמשורר, בסיפור ובשיר את המעשים הבלתי מוסריים שנעשו במסגרת סערת המלחמה: “החטא הכבד יותר ממעשה עכן ומפילגש בגבעה” “המקדיר את מערכתנו”. במאמרו זה, צירף קורצווייל את שמו של אצ”ג לשמותיהם של ס. יזהר ונתן אלתרמן. הפעם הצטרף סדן אל הערכתו הכוללת הגבוהה של ברוך קורצווייל את אצ"ג אך הסתייג מנימוקיה:

החייאה זו, לדעת סדן, מן הראוי לבדוק במחזותיו של מתתיהו שוהם, ולעשות ביצירתו “קונפרונטציה” בין “חזיון המקרא” ובין “שירת דורנו”.

2. “אל טל ואל מטר”

באותה שנה, חודשים אחדים לאחר מכן, ברשימה תחת הכותרת “פסיפס” (‘דבר’, 19.8.1949) הגיב סדן על תופעות שונות בספרות והתבטאויות שונות של סופרים, והזכיר גם את אצ“ג בעקבות הוויכוחים החריפים והמרים עמו. באותן שנים היה אצ”ג חבר כנסת מטעם “תנועת החירות”, והמאבקים עם מפלגות הפועלים ובמיוחד עם מפ"ם היו בשיאם.

תגובתו של דב סדן הפעם באה כדי לאזן במשהו את השנאה, ולהקטין במשהו את התהום שנפערה בין אצ"ג למחנה הפועלי. ניסיון זה של לימוד זכות מעל דפי ‘דבר’, היה אפשרי באותם הימים, ולא רק באותם ימים, רק תחת מסווה כבד ביותר. מסווה זה נתגלה בדמותה של הערה אקדמית לשונית מלומדת, הבאה, כביכול, להעמיד דברים על דיוקם.

המאורע ששימש עילה היה קריאת הביניים של אצ“ג בכנסת “בגנותה של מפ”ם”, שבעקבותיו הכתיר ‘על המשמר’ את הידיעה שפרסם על כך בכותרת: “דבר משורר ‘אל טל ואל מטר’”³. מובן, שמאחורי כותרת זו, מהדהדים דברי הקטרוג הקשים שכתב אצ"ג על קיבוץ משמר העמק. “הֲיִי יְשִׁימוֹן בְּמַפַּת הַמְּדִינָה / אַל טַל בְּהָרַיִךְ, אַל עֵץ וְאַל טַף!” (‘ספר הקטרוג והאמונה’, תרצ"ז, עמ' קמא), שהעמיקו את התהום עמו עד שלא ניתנה לגישור.

סדן מיתמם ומייחס ל’על המשמר' אי־ידיעה בדבר מקורו של הפסוק, שהוא תולה אותו במשורר בלבד, שלא כמו ב“טור” “דעתו של עוזי”, שכותביו ידעו שלא אצ"ג הוא בעליו⁴.

כדי לשוות לתגובתו מראית־עין של “הערה מדעית” הביא סדן את מקורותיה של “המליצה” וגלגוליה מן התנ“ך, ובעיקר הראה שיש לה שתי פנים: שלילי, כמו בתנ”ך ובשירת ר' משה אבן עזרא; וחיובי, כמו בשירה של המשוררת שרה שפירא. מכאן מסקנתו, שאין פסוק זה בהכרח בעל משמעות שלילית בלבד. הסיפא של הערתו מלמדת על כוונותיו “הפוליטיות” האמיתיות:

המפנה: התקרבות הדדית

המפנה חל עם הופעת ‘רחובות הנהר. ספר האיליות והכֹּחַ’ (תשי"א), שהכיל שירי קינה ותהילה על יהדות אירופה שנשמדה ונכחדה. מִפנה זה ראשיתו בבחינה השירית של יצירתו וניתוקה מן “החשבונות הפוליטיים” המחייבים והשוללים כאחד, והמשכו בהתקרבות אישית אל היוצר, והכרה בגדולתו הבלתי מעורערת, וב“אמת” הבוערת בו, תוך הפרדה והסתייגות מן האידיאולוגיה שלו, שנמשכה כל חייו⁵.

במאמרו “בין נוחם לנקם. גלגולו של מוטיב” (‘מולד’, דצמבר 1952), בחן סדן את המוטיב של “ההורג עצמו הנעשה דיין ונידון כאחד” בספרות העולם ובספרות העברית, וחתם בגלגולו של מוטיב זה בפואמה של אצ"ג “הקבר ביער” (‘הארץ’, ערב פסח תש"ח; ‘רחובות הנהר’ עמ' שנז–שסז). מסקנתו היא, שמוטיב זה בפואמה זו “מגיע לכלל סיכום, שמיצויו וערעורו עולים בו בקנה אחד”. מאחוריה מובלעת ההנחה המובנת מאליה שמדובר ביצירה גדולה של יוצר ענק.

בכך המשיך סדן את מגמת ההתקרבות מתוך הערכה ליצירתו של אצ“ג, מגמה שהחל בה בהיסוס מה בשנים שקדמו להקמת מדינת ישראל, וביססה בביטחון ובנמרצות, במסגרת המגמה הכללית של התקבלותו הגדלה והולכת של אצ”ג בציבור הרחב, לאחר פרסום ‘רחובות הנהר’ (תשי"א).

דומה שההתקרבות היתה הדדית, וגם אצ“ג מצדו החל לבטוח בסדן, אם כי לא ברור אם יש עדויות כתובות מפורשות על כך⁶. דוגמה אחת למגמה זו, היא מכתבו של אצ”ג שצורת הפנייה בו – “לכבוד מר דב סדן” – מעידה עדיין על הריחוק ביניהם. במכתב, מיום י“ז סיוון תשי”ג (ארכיון סדן, בית הספרים הלאומי), הועיד אצ"ג לסדן את תפקיד המתווך, וביקש ממנו שימצא מקום לפרסום מחזור שיריו של בריש וינשטיין⁷, לפי בקשתו של זה האחרון. סיומו מעיד על טעמי הבחירה בסדן, מבלי לטשטש את הוויכוח האידיאולוגי:

במכתב מיום כ' חשון תשי“ח (המקור כנ"ל) ביקש סדן לקרב את אצ”ג ל“חיים הספרותיים” שמהם הורחק והתרחק, והפציר בו להסכים “להיות בחברי הוועד” “לחגיגות יובל השבעים של ש”י עגנון“. והנימוק: “כחפץ חברי הועדה וכחפץ חתן היובל עצמו”. כדי לשכנעו עוד יותר פירט בפניו את חברי הוועדה הנכבדים ואת שמות הסופרים שהתבקשו להשתתף בה. העובדה שאצ”ג הסכים “ונכון אני לכך במקרה־יוצא־מן הכלל זה ואיני יכול לסרב” (מכתבו לסדן מיום כ“ה מרחשון תשי”ח) (המקור כנ"ל), מדברת בעדה, ומעידה על ההתפייסות ההדדית.

בט“ז אדר תשכ”ג, הודיע סדן לאצ"ג (המקור כנ"ל) על החלטת ועדת השופטים להעניק לו את הפרס על שם “מרת מרים טלפיר עליה השלום”, ועשה כל מאמץ – “והריני שואל ואף מבקש” – כדי שלא ידחה פרס זה.

אין סדן מכחד ממנו, ש“שיעור הפרס אינו, אמנם, לפי המתכבד”, “אך שיעור הכבוד שינתן בזה לאשה, שלשמה נוסד הפרס, הוא גדול הרבה”. הנימוקים ששטח בפניו קשרו כתרים לאישה “שלשמה נוסד הפרס”, והמכתב פירט את מעלותיה “כנציגה של מיעוט משובח בימינו”. את עיקר שבחה ראה בכך

גם הפעם נענה אצ"ג לבקשתו (מכתבו לסדן מיום י“ח אדר תשכ”ג; המקור כנ"ל), והסכים לקבל את הפרס, לא רק בגלל הנימוקים אלא לא פחות בגלל המנמק:

מכאן מתחיל עידן חדש, עידן ההערכה הגבוהה ביחסי סדן–אצ“ג, שהם חלק במכלול ההתקבלות הציבורית הגורפת. “הממסד” חזר ואימץ את אצ”ג אל חיקו. בטקס נשאו דברים בשבחו יהודה בורלא, נשיא אגודת הסופרים, ואברהם ברוידס – מזכירהּ. הפרס ביטא “הכרה והוקרה לכלל פעלו [של אצ”ג] בשירת הדור“, כלשון ועדת השופטים לפרס ע”ש מרים טלפיר (ניסן תשכ"ג), שחבריה היו: בנציון שלום, גבריאל טלפיר ודב סדן, מנסח “הנימוקים”.

צווי קריאה

שלוש מסות על אצ“ג כינס סדן בספרו ‘ארחות ושבילים. כרך האישים’ (הוצ' עם עובד, תשל"ח, עמ' 24–36) תחת הכותרת המשותפת: “במעלות שיר”. הראשונה בשנת תשכ”ג, עם הענקת הפרס ע“ש מרים טלפיר לאצ”ג, כשסדן היה בחבר השופטים וכתב את נימוקי הפרס; השתיים האחרות, פורסמו באותו יום י“ד בתשרי תשל”ז (8.10.1976) ב’זאת הארץ' וב’מעריב', בהגיע אצ"ג לגבורות. אלה הם הדברים שסדן רצה שיישארו לדורות, וכל השאר – להיסטוריונים של התרבות והספרות.

שלוש מסות אלה הן למעשה הוראות קריאה, שהשאיר סדן לדורות. כיצד יש לקרוא ביצירתו של אצ“ג, מה לעשות ובמיוחד מה לא לעשות כשעוסקים בו וביצירתו. כדרכו של סדן, יש במסות אלה תגובה אקטואלית על מגמות שונות בחקר יצירתו של אצ”ג, שהוא מצטרף אליהן או יוצא כנגדן. וכדרכו, הוא מזכיר שמות אחדים בלבד, ללא מראי מקומות, כדי שהמבין יבין מיד, ומי שירצה לטרוח – יטרח וימצא, והאחרים – יבינו כפי שיבינו. אבל, כדרכו של סדן, יש ב“הנחיות קריאה” אלה גם צו־לדורות, מעבר לזמנן ומקומן, ומן הראוי להקשיב להן.

סדן הכתיר (1963) את אצ“ג בתואר: “העז שבמשוררי־הדור”; וקשר בין הפרס, שהוא על שם אישה ובין “שירת הגברות העולה”, שהיא גם “שירת הנשיות העולה” והביא כראייה את מסתו של אצ”ג על אלזה לאסקר־שילר: “דבורה בשביה”, אותה מסה שכתב אצ“ג ב’דבר' ביום י”ב באדר תרפ“ו (16.2.1926) ושבצמוד לה פרסם גם את תרגום שירהּ: “שיר האהבה”. בכך צירף סדן “הפמיניסט” גם את אצ”ג לחבורה זו, כדי שלא תהי אישיותו חסרה. וכראיה נוספת לכך, הביא, כחמש־עשרה שנה מאוחר יותר, את אמו של המשורר, כאחד ממקורות שירתו, ואת סבו של המשורר, כמי שחש בצערן של נשים⁸.

1. בין סוּפה לדממה

סדן העמיד את הספר ‘רחובות הנהר’ – “כליל ספרי המשורר עד כה”. על שני יסודות מנוגדים "מקצה אל קצה: “יסוד הזעקה הגועשת ויסוד הלחישה השוקטת, המבריחים את הספר הזה, ‘ספר האיליות והכֹח’, ומתחלפים בו במידה יתרה, מכפי שמצינו בשארי ספריו, באופן שהם מעוררים אותנו להתחקות בו, רב יתר משהתחקינו בהם, על הייחוס שבין סוד־שירתו וגילויו”.

בדברים אלה חבויות שתי ההנחיות הראשונות בדבר צמד הניגודים המאפיינים יחד את שירתו: “יסוד הזעקה הגועשת ויסוד הלחישה השוקטת”; ו“סוד שירתו וגילויו”.

2. המשורר כנביא

בהמשך דבריו התמודד סדן עם תפיסת המשורר כנביא; המשורר כשליח היונק משורשי החזון; והשירה כ“חידוש רוח הקודש”.

תפיסה זו באה לידי ביטוי חד־משמעי במיוחד בקרב משוררי־יידיש, שהפעם הזכיר את שמותיהם, “העושים את המשורר ודומיו כאלוהים, קירובו או קירוב קירובו”, “אלה הרואים אותו כשלוח אלהים ואת דברו כדבר אלוהים, כדרך שנראים דברי נבואה ונביאיה”.

סדן, שלא כמנהגו, נמנע הפעם מלהכריע בתפיסה זו, והשאיר אותה פתוחה, עם יותר משמץ של רמיזה מסויגת המנוסחת בלשון שלילה כפולה, שמסקנתה, שהוא מצטרף אליה: “איני רואה עצמי זכאי להכחישם מכל וכל”. ובניסוח נוסף שלו: “יש בי עדיין חששה להודות במציאותו של יסוד־שמעבר במחבואי־השירה, אף שיש בי כבר הסכמה שלא להכחיש אפשרותו”. ההבחנה בין שלושת היסודות של הנבואה: חלום, מראה וחזון, קשה, ואולי בלתי אפשרית. ייתכן, שהרוח, הרעש והאש הם תנאי הקודם ל“קול דממה דקה” שלאחריהם. לכן, וזו ההנחיה השלישית: כדי לקרוא את ‘רחובות הנהר’, על הקורא להבין “עד מה יסוד קול הדממה הדקה כרחו האנושי הוא ברוח וברעש ובאש שלפניו”.

כחמש־עשרה שנה מאוחר יותר (תשל"ז), חזר סדן להתחבט בשאלת השירה והנבואה, וראה את המשוררים צאצאיהם של גדולי החסידים, כמי “שהמירו מלכות במלכות, ועיקרה מלכות־שירה”. אצ"ג הוא הגדול שבהם “שהקים כסאו במלכות־השירה במזל שירת־המלכות”.

התלבטות זו, שהתחלפה בהכרעה כמעט מפורשת, היא שפתחה גם את “מאמר ג: עם גבורותיו”. ממרחק של חמש־עשרה שנה מאותה התלבטות ראשונה, הלכו הדברים והתבררו יותר ויותר, ומה שהיה קודם בגדר ספק, נראה כעת בגדר ודאי. שוב חוזרת, אבל הפעם בניסוח מפורש, הנחת היסוד שבבסיסה אותו צמד ניגודים שבין “סוּפה לדממה”, שהוא התנאי להבנה מלאה של יצירתו. אבל עיקר ההדגשה הפעם היא בקביעה, שהמשורר יש לו צד שווה עם הנביא, אם אינו כנביא עצמו; ושירתו יש לה תכונות משותפות עם הנבואה, אם אינה כנבואה עצמה: “אשר שירתו כמעיין המתגבר, בין בסוּפתה שהיא, כדבר הנביא בחינת אש בוערת עצור בעצמותי וְנלאיתי כלכל לא אוכל, בין בדממתה, שהיא כדבר הנביא גם הוא, בחינת והמשכיל בעת ההיא ידום, והצד השוה לסוּפתו ולדממתו, כי סביביו נשׂערה מאוד, ומרוב תמהון לא יחדל רוגז”.

3. שירה שהיא מעבר לזמנים

צווי הקריאה בשירתו של אצ“ג מרוכזים בעיקר באותו “מאמר ג: עם גבורותיו” (תשל"ז). ההנחיה הרביעית, שדומה שאין חולק עליה, היא: ששירתו “כמותה כשירת מעטים בקורות־עמנו יונקת, בלא חציצה, מאבני־השתיה של לשון־שירתנו ושירת לשוננו” וכמותה גם החמישית: “שירה שדגשה תוסס ומתסיס בזמנה אך טעמה קיים ועומד מעבר לזמנה, ואף מעבר לזמנים, בסור מעליה סיגי שעתה, היא שירה שעם כל קוצר־רוחה אורך נשימתה, נשימת דורות עמה”. הנחיה חמישית זו, כוחה יפה במיוחד כעת, עם הופעת 'כל כתבי אצ”ג', והיא מצווה על הקורא בן־ימינו, להסיר מעל שירתו את “סיגי שעתה” ולראות בה את הקיים ועומד לדורות.

כבר בשנת תשל“ב הגה סדן את התכנית, יחד עם זליג לבון, איש החזון והמעשה, להוציא לאור את כל כתביו של אצ”ג, וכבר היה הכל מוכן, ולא נזקקו אלא להסכמתו של המשורר, ולא ברור מדוע לא יצאה אז אל הפועל. במכתב לאצ“ג מיום י' באב תשל”ב (בית הספרים הלאומי) כתב סדן:

4. עקרון אי־ההפרדה

במיוחד יש להקשיב להנחיה השישית, שהיא למעשה, כפל הנחיות, והיא המהותית והחשובה שבכולן, “כפל החששה” בלשונו של סדן. העיקרון המרכזי הוא “כי מהותה של שירתו היא בכוליותה ובכוללותה, ומי שלא יצא ידי חובת הערכת אמיתה זו, לא יצא חובתו כל־עיקר”. זהו עקרון אי־הבחירה ואי־ההפרדה, שממנו נובעות שתי הנחיות שהן אחת, ובמרכזן עקרון הכוליות שיש להפעילו על היצירה אבל גם על היוצר. בתחום היצירה ההנחיה היא: לעסוק בשלם ולא לבחור מתוכו חלק אחד בלבד; לקרוא את השירה כולה, על כל חלקיה, הנוחים והלא נוחים לקרוא, ולא לבחור מתוכה מה שקל ונעים ומתאים לקורא. עיקרון זה חל על הצורה ועל התוכן כאחד. ובלשונו של סדן: “החששה האחת היא חששת־העקיפה – שירה שפניה מרובים, אתה בורר לך פן בפניה ומתבונן בו כנפשך שבעך ושכרך הרבה מאד. [– – –] ואתה פטור מדברים הרבה, שאינם לא נוחים ולא קלים”. “החששה האחרת היא חששת הברירה – שירה שתכניה מרובים, אתה בורר לך מוקד במוקדיה, ככל האפשר כולל יותר וכללי יותר, וביחוד שלא יהא קרוב לזירת־השעה האחת והאחרת על מַגָחיה [– – –] כי הכל כמעֵבר למערכת הדור, היום, השעה”.

בתחום היוצר ההנחיה היא לא להפריד בין “עולם האצילות ועולם העשיה” שכן “בריאה אחת היא”. וכוונתו כנגד הניסיונות להעמיד את עיקרו “על הפן הרצוי לנוחיותו של מעריכו”, כדרך שעשה אשר ברש באנתולוגיה של השירה העברית שערך, בניגוד גמור לרצונו של היוצר עצמו. בחירה זו נעשית מתוך “רדיפת הנוחיות” אבל בעיקר כדי להימנע מחילוקי דעות אידיאולוגיים, שהם בלתי נמנעים כשהמדובר בשירתו של אצ“ג, בעוד שהכרח להתמודד עמהם. ובלשונו של סדן: בחירה זו “הממַלטת מפני מריבת דברים שאי אפשר ואסור להימלט ממנה”. ההשוואה שהשווה סדן בין אצ”ג לדוד המלך, “נעים זמירות ישראל גם מזמר מזמוריו גם יושב בסנהדרין גם בודק בשפיר ושִׁליא” מעידה לא רק על תפיסתו המרכזית באשר לאחדותה של האישית היוצרת, אלא גם על מעמדה הנעלה.

מן הראוי להעיר, שתפיסה זו של אחדות היוצר ויצירתו, היא אחת מהנחיות היסוד של סדן בכל מפעלו הביקורתי. וכך, למשל, כתב גם על נתן אלתרמן, שאין לשכוח שהוא גם בעל ‘החוט המשולש’ ולא רק בעל ‘הטור השביעי’ ו’כוכבים בחוץ': “שלא להקל על התחכמותו של ראובן שמעון ולוי לסדר לעצמו אלתרמן כפי שנוח לו” (דב סדן, “כליל זמירות, על נתן אלתרמן, מאמר ב: ויהי מי האיש…” [ניסן תשל"א], ‘ארחות ושבילים. כרך האישים’, הוצ' עם עובד, 1977, עמ' 69). מי שמרשה לעצמו לבחור מתוך שירה זו, מה שנוח ומתאים לו, חוטא לשירה כולה: “שירתו פוסקת כביכול, בנפול בהערכתה חציצה, בין מה שהקירוב יאה לו ובין מה שהריחוק יאה לו, והכל כחסדו של המעריך”.

בהסתמך על מחקרו של יוחנן ארנון, “שנתו הראשונה של אצ”ג בארץ־ישראל" (‘האומה’, גיליון 47–48, ספטמבר 1976, עמ' 380–389)⁹, הדגיש סדן כי רעיונותיו של אצ“ג שהתפרסמנו “בכלי מבטאיה של תנועת העבודה לפלגותיה, אינם שונים, אלא בדגשים, מדבריו” בכתבי העת של התנועה שכנגד. “ללמדך, כי עם מעברו מן המחנה האחד אל המחנה האחר, כבר היה כל כלי־זינו עליו. ודאי אין בזה לשנות מן הקטרוג על תמורת היחס כלפי האהוב מאתמול שנעשה שנוא היום”. אולי יש בכך הד להתחלפות היחס של סדן עצמו אל אצ”ג, שכלל בכך גם את עצמו במרומז, ובמהופך. לדעתו של סדן, דעותיו ואמונותיו של המשורר כבר היו “קבועים ועומדים למשורר ושירתו מאז” עלותו לארץ. לכן האשים את קוראיו, שהם מקרבים או דוחים את שיריו לא “לפי המה” אלא לפי “ההיכן”, כלומר לפי הבמה שבה פורסמו, כיוון ש“דורנו, דור פולחנה של המפלגה הוא”, וצופה כי “אפשר כי בני דור רחוק יותר” יתהו על קריאה מפלגתית זו ויתנערו ממנה.

כל שירה בסופו של דבר שירת־יחיד היא ונקראת לא קריאה־מפלגתית אלא קריאת־יחיד. קריאה זו תגלה כי אצ“ג ושירתו אינם שייכים ל”רבים, שקוּיַם בהם פכחון־ההרגעה, אלא לאותם מעטים שקוּיַם בהם שכרון־החרדות" בתפקידו של המשורר כ“צופה לבית ישראל”.

* * *

מפעל הענק של הוצאת כל כתביו של אצ"ג בשלמותם, ההולך ומתרקם לנגד עינינו, שעליו מופקד פרופ' דן מירון, ושאותו מבצעת הוצאת מוסד ביאליק, מוציא מן הכוח אל הפועל את צוואתו הכפולה של דב סדן: המעשית – כינוס כתביו – והרוחנית – הנחיות־הקריאה בהם. עם סיום הוצאת ‘כל כתבי’, מתגלה יצירת המשורר במלוא היקפה ומחייבת לחזור ולהעריך מחדש את יצירתו ואת מקומו על מפת הספרות וההיסטוריה של התרבות, גם לאור צווי־הקריאה של דב סדן.

1995

הערה ביבליוגרפית

*י“ב באדר ב' תשנ”ה (14.3.1995).

– ‘המתכונת והדמות – מחקרים ועיונים בשירת אורי צבי גרינברג’, עורך: הלל ויס, הוצ' אוניברסיטת בר־אילן, תש"ס, עמ' 493–507.

דב סדן היה אחד ממעצבי פניה המובהקים ביותר של התרבות היהודית, העברית והישראלית. הוא ראה בספרות הלאומית, על שלושת זרמיה ועל לשונותיה, את הגילוי הבולט ביותר של כוח־החיים של העם ושל התגשמות הציונות. לכן פעל, ללא לאות, להתוות מדיניות תרבותית, שתהיה בה מסגרת רחבה, הרחבה ביותר האפשרית, שתכלול בתוכה את כל גילוייה של התרבות והספרות שיצר העם היהודי לדורותיו, על כל גלגוליהם, ושתשכיל לאחד את כל הסתירות והניגודים לשורש משותף אחד. חשוב היה לו, שמדיניות תרבותית מקיפה וכוללת זו תוכל לשמש מסגרת הולמת, בבחינת “תכנית־אב”, גם לעתיד, לכל מה שעתיד להיכתב ולהיחקר בתחומים הרבים, השונים והמגוונים של העשייה התרבותית המסועפת, לענפיה השונים. מתוך מחויבות תרבותית עמוקה אל גילוייה השונים של התרבות העברית, סדן נתן דוגמה אישית בכתיבתו המגוונת והמסועפת, בנושאים השונים, “גדולים” ו“קטנים” כאחד, ולא פחות הצביע על מה שעדיין חסר וטעון המשך והשלמה, על־ידי הבאים אחריו.

תשומת־לב מיוחדת, מתמדת ושיטתית, הקדיש לנשים יוצרות וליצירתן בעברית וביידיש. גם בנושא זה כתב על יוצרות ויצירותיהן, עודד וטיפח ולא פחות התווה את המדיניות הראויה והנכספת, שאליה מן הראוי להגיע ולהשגתה יש לפעול.

סדן ניסה גם “לגייס” יוצרים נוספים לעמדותיו “הפמיניסטיות”. כך, למשל, עשה מאמצים לשכנע את אורי צבי גרינברג שיסכים לקבל את הפרס ע“ש מרים טלפיר, בנימוק שיהיה בכך “תיקון נאה” למציאות לא־תקינה. הסכמה זו תהיה בניגוד למקובל ולדעה הרווחת, שרק אשה ראויה לקבל “פרס על שם אשה”, “כביכול אין אשה עשויה לכבד אלא את חברתה”. סדן “הפמיניסט” צירף אליו גם את אצ”ג, “ששירתו כשירת הגברוּת העולה” והזכיר את מסתו על אלזה לאסקר־שילר: “דבורה בשביה” [תרפ“ו] כהוכחה למי שמניח “אפשרותה של שירת הנשיוּת העולה”. אצ”ג נענה לבקשתו והיה לחתן הפרס הראשון ע"ש מרים טלפיר (דב סדן, “במעלות שיר. על א.צ. גרינברג” [ה' ניסן תשכ"ג], “ארחות ושבילים. כרך האישים”, הוצ' עם עובד, 1977, עמ' 24. וראה גם בפרק הקודם).

עוד בשנת תשל"ב במלאות לאנדה עמיר שבעים שנה חזה דב סדן את ההתפתחות החיובית הגדולה העתידה לחול בספרות הנכתבת בידי נשים: “ואף העיזותי לרמוז על מפנה הערכה שסופו שיבוא”. במעמד זה העיד על "עיסוקי המיוחד ברחשי התענינותה של הנערה והאשה היהודיה בלשון העברית וספרותה, בין הסתפקה בבחינת הסבילה – יכולת קריאה; בין הפליגה לבחינה פעילה – סגולת כתיבה [־ ־ ־] (דב סדן, “אשה והיא משוררת”, “הדואר”, אלול תשל"ב. כונס: “אנדה”, בעריכת זהבה ביילין, הוצ' עקד, 1977, עמ' 100 – 106).

במילים אחרות, גם בתחום זה, היה סדן אחד ממפלסי הדרך השיטתיים והמובהקים ביותר לנשים סופרות בעברית וביידיש, ואולי הראשון והיחיד בשעתו. אמנם רבים מאוד קידמו בברכה את התופעה של נשים סופרות ביידיש, ובמיוחד בעברית, אבל דומה שאיש לא נתן את דעתו כמותו, בשיטתיות וביסודיות, להבליט כל מקרה של אשה־כותבת, לעודד כל ניצוץ של כישרון, ובעיקר – להילחם בעד עצם ההופעה של נשים סופרות, כדי שתהיה בשר מבשרה של הספרות העברית ותשתלב במהלך הכללי שלה. הוא לא ראה בכתיבתן של נשים קוריוז, או תופעה יוצאת דופן, הראויה לבחינה סלחנית ופטרונית, אלא חלק חשוב ומהותי להשלמת עולם הספרות, שבלעדיו יהיה חסר הרבה מאוד.

כל המעיין במפתחות, המצורפים לספריו של דב סדן, ובביבליוגרפיה של כתביו, בוודאי יגלה עד מה רב הוא מספר שמות הנשים המופיעים בהם, וזאת בתקופות, שבספרות העברית והיידית פעל רק מספר קטן עד מאוד של נשים.

מתוך “מפתח השמות הכללי” לביבליוגרפיה של כתבי סדן, שערך יוסי גלרון, יובאו כאן, כהדגמה, רק שמות הנשים שנזכרו באות אל"ף, כדי להמחיש תופעה זו של תשומת־לב מיוחדת ושיטתית לנשים־כותבות: אברמוביץ' צילה; אגמון גליה (ירדני); אדלר חנה; אוז’שקו עליזה; אוירבך רחל; אולינובר מרים; אורון מיכל; אלבוים (שפירא) דבורה; אלפר רבקה; אקר אנדה.

בין הנשים שלהן הקדיש סדן מסות מיוחדות: רחל מורפורגו (תש"ג); אנדה אקר (תרצ"ו); רחל כצנלסון שזר (תשי"ח); יוכבד בת־מרים (תשכ“ח; תשל”א); אנדה עמיר (תשל“א; תשל”ב); לאה גולדברג (תש"ל); ברכה חבס (תשכ"ט); גליה ירדני (תש"ל); רחל ניומן “אשת מו”ל כמו“ל” (תשל"א). ובין סופרות יידיש: צציליה קומרקר (תרצ"ד); מרים אולינובר (תשל"ה); רוזה גוטמן (תשל"ב); רוזה פאלאטניק (תשל"ב); רחל אוירבך (תשל"ה).

אין ספק, שהיתה לדב סדן רגישות מיוחדת ליצירתן של נשים ולעצם המאמץ של הנשים המוכשרות לבטא את עצמן ולממש את אישיותן והכוחות הגנוזים בהן, בחברה, שלא רק שאינה מעודדת אותן, אלא בעיקר מונעת מהן ורואה בניסיונן זה בגידה בתפקידים “המסורתיים”, שהטילה עליהן. ייתכן, שמקורה של רגישות זו במשפחתו ובילדותו, ובעיקר בחלק הנכבד שמילאו בחייו הנשים שגידלו אותו: מורשת אמו וביתה, אמו חורגתו ושלוש הסבתות, וכמובן, רעייתו־שותפתו, גוסטה סדן.

דב סדן התייתם מאמו בהיותו בן חמישה ימים, ולמעשה, נולד “יתום”. על אמו שמתה בלידתה אותו כתב: “אשה עבריה כשרה, שקיימה בפשיטות אין דוחין נפש מפני נפש והקריבה את עצמה, האֵם, למעני, הוולד, ומתה בהניחה אותי בן חמישה ימים”. (‘בלשון מדבר בעדו’, עמ' 7–8). כל ימיו התייסר בשאלה, שחזרה במלוא חריפותה בימי הולדתו, הם גם ימי השנה לפטירתה: “וכמשפטי ביום זכרונה הריני מהרהר, האמנם הייתי כדאי, כי תתן נפשה תחת נפשי?” (שם, עמ' 8).

פרשת תיאור הולדתו בולטת בהיעדרה בספרו האוטוביוגרפי – “ממחוז הילדות” (תרצ"ח) – שבו שפע רב של פרטים ופרטי־פרטים על בני משפחתו לדורותיהם ועל סביבות גידולו וחינוכו. שתיקה רועמת זו מעידה על כך, שהיה צורך במרחק שנים ניכר, עד שאפשר יהיה לנגוע בה בגלוי. דומה, שרק ביובל השישים שלו העז לדבר על כך ברבים.

באותו מעמד המשיך וסיפר, כי יתמותו “הטרידה את כל סביבי” ולכן עשו כולם הכל כדי לפצותו: “יתמותי הטרידה את אבי, שביקש לפצותני על מריריות ימי חיי הראשונים”; ובעיקר: “יתמותי הטרידה את אמי חורגתי, מרת ליבה לבית אוירבך, שמידות מוסר, נחלת בית אבותיה, שייחוסם נמשך מגדולי חסידי אשכנז הראשונים, היו טבועות בה, והיפלתה אותי לטובה מכל בניה, לגרום נחת רוח ליוצרה אבי היתומים, ולבעלה אבי היתום” (שם, עמ' 14).

אולי, גם בשל עובדה ביוגרפית זו נטבעו בדב סדן רגישות והערכה מיוחדות לנשים, לשתי אמותיו: זו שהקריבה עצמה למענו וזו שגידלה אותו, באהבה ובמסירות אין־קץ; ולשלוש סבותיו.

בספר זיכרונותיו – “ממחוז הילדות” (תרצ“ח. המובאות מתוך מהדורת תשמ”א) – כשפירט דב סדן את תולדות משפחתו ומוצאה, הקפיד לספר גם על מוצאן של הנשים במשפחה: אמו ואמו חורגתו, שגידלה אותו מיום הולדתו, לאחר שאמו מתה בלידתה אותו, וכן על שלושת בתי הסבים והסבות שגידלו אותו. תשומת־לב מיוחדת הקדיש לנשים במשפחתו, בדורות שקדמו לו. הקפדה זו, שהיא, כביכול, מובנת מאליה, חסרה במקרים לא מעטים, שבהם תיארו רק את השפעת הגברים שבמשפחה.

את החיבה הרבה שלו להומור ולבדיחות הדעת זקף סדן לזכותה של “עיר אמי”, ברודי, שהיתה ידועה בכך (‘ממחוז הילדות’, עמ' 106 ועוד).

אופייני, למשל, משפט כגון זה: “ומה שיאמרו לך שטרח והשיא את בנותיו, ודאי לא טרח אלא אשתו טרחה” (‘ממחוז הילדות’, עמ' 31).

שמה של סבתו, מרת רוניה שטוק, חוזר ועולה כמה פעמים, כאשה חכמה ומשכילה, המיטיבה לספר, ומפיה הביא סדן סיפורים ובדיחות והִרבה לצטט מדבריה בהזדמנויות רבות. כמו־כן הזכיר, לא מעט, גם את שמה של פראדל שטוק.

וזה אחד הסיפורים שמביא סדן על משפחת “אבי זקני”, ר' יושי, בזכות הנשים ובשבחן: “השם ברכני בשלוש בנות, שם האחת בינה, שם האחת רוניה ושם האחת ברכה, הגיעו בנותי לפרקן ומחמת העניות שלי לא נמצאו להן גואלים, הלכתי לרבה של בלזא ואמרתי לו לבי המר. הפיסני ואמר: תנוח דעתך, עתידות הן לבנות עיר גדולה בישראל, ונרמזו שמותיהן בשערי בינה ובשערי רינה ובשערי ברכה” (‘ממחוז הילדות’, עמ' 17).

באותם זיכרונות, סיפר סדן על אחד הדרושים הראשונים שלו, דרוש־פמיניסטי, שנפסל, שהוא מציגו כחידוש־תורה של ילדותו, תוך העלמה “ואין כאן מקומו”. הדרוש עסק בימות־המשיח ובהזכרת שמה של “אלישבע, שהיתה גם אחות נחשון וגם אשת אהרן” (‘ממחוז הילדות’, עמ' 25).

על סבתו, אסתר, כתב: “אביה לא נתן לה מלבושים וכלי לבן, אבל נתן לה מה שנחל מאביו, המגיד, יראת השם ואהבת הבריות ולב מבין ופה מפיק מרגליות. [־ ־ ־] שהיתה בה בקיאות בדברי תורה ודברי חכמים, פתגמי חז”ל שגורים בפיה. [־ ־ ־] ודאי היה בה, באשה כבודה ועדינה זו, מידה גדולה של פיקחות, אם ידעה לאפק כעסיו של בעלה, [־ ־ ־] ולימדה לשונו לכבוש יצר הגידופים ולהמתיק את הדיבור בדרך ארץ. אמרו הבריות: חכמנית זו נטלה שק עבה והתחילה מעדנתו וסופו כמשי מובחר" (‘ממחוז הילדות’, עמ' 33).

שם מאמרי – “נשים כאנשים” – לקוח ממסתו “אשה עבריה. על רחל כצנלסון שזר” (תמוז, תשי"ח), (נכללה ב“בין דין לחשבון”), וכותרת זו בעצמה לקוחה מהפואמה של יל"ג: “קוֹצוֹ של יוּד”, אותו מניפסט יחיד במינו, המתריע, במילים הבלתי־נשכחות, על גורלה המר של האשה העברייה.

מסה זו מעוגנת, כאמור, בהשקפתו האידיאולוגית הכוללת של דב סדן, שבמסגרתה הוא רואה את הספרות העברית, כאחד הביטויים המובהקים ביותר של חזון השיבה והתקומה. כוחה של מסה זו, היפה עד היום, מכשיר אותה לשמש כמניפסט, כמצע הרעיוני של נשים סופרות ושל ספרות הנשים העברית. אפשר לחלץ מתוכה לפחות ארבעה עקרונות־יסוד של ספרות הנשים העברית.

לכאורה הביא סדן ראיות לסתור את התפיסה על מקומן הנידח של הנשים ב“קוצו של יוד” ולהוכיח, שהיו נשים פעילות בתחומים רבים, אבל, למעשה, רק חיזק והוכיח אותה. תחילה מנה, כדוגמה לנשים־פעילות, את שמות נשי עיר־הולדתו, ברודי, “בתחומה של המסורת הישנה”: התורה, החסידות, הרבנות, הצדיקות, ולאחר־מכן “בתחומים של חול”: מסחר, השכלה, תרבות. כמו־כן הבליט את “חלקה של הנערה היהודית בתנועות מרדניות ומהפכניות”. אבל סיכומו: “לא אין להניח כי נשים אלה וכאלה היו קוריוזה בלבד”, רק מחזק את ההנחה, שאכן היתה התופעה יוצאת־דופן וגובלת בקוריוז.

הכלל הראשון שהוא מנסח בתחום פריצתן של הנשים לפעילות, הוא: “גם מסכת זו נתקיים בה הכלל החל במעשי שיחרור וכיבוש: ‘כל יסוד שעושקו מרובה יותר, חלקו במעשה־התגברות עליו עז יותר, נמרץ יותר’”.

במסגרת כלל זה, מנוסחת, בלשון מלחמתית, גם פעילותן של הנשים בתחום הלשון העברית, אחד מקודקודי המשולש הלאומי – עם, ארץ, שפה: “השתערותה של האשה על כיבושה של הלשון העברית, שהיתה מנועה ממנה וידיעתה מדורי דורות”. “השִׁיבה של האשה ללשוננו, הוה אומר: השיבה של מחצית העם ללשוננו, [־ ־ ־] כרוכה בה כממילא הרגשת רעננות מיוחדת, [־ ־ ־]”.

הכלל השני נלמד מהתבוננות בגילויים הראשונים של ספרות הנשים העברית ובהערכתה, והוא: שגדול כוח החידוש מכוחו של ההמשך. ובלשונו של סדן: “שהרי גימגומה העמום של סופרת עברית לפני דורות משקל סגולתו מרובה מדיבורו המפורש של סופר עברי בימים ההם; [־ ־ ־] שאינו דומה חידוש כהמשך. [־ ־ ־] גם תעוזה ערכה ערך”.

הכלל השלישי עוסק בהתחלות, שיש להן ערך, רק אם יש להן המשך מפואר: “אבל זו צניעותו של גרעין שמלוא ערכו אינו נמדד בשיעורו שלו אלא בשיעורו של האילן הנצמח מתוכו, וזה אילן רב־פארות”.

בשלב זה, מונה סדן שמותיהן של שבע יוצרות ראשונות ותשע מסַפרות ומשוררות בנות הדור וקובע:

“אבל ודאי הוא ששלשלת־היוחסין היא אחת, ובבוא שעת־ההערכה של תולדות הראשונות תזכרנה חלוצות אלה [־ ־ ־] שגם הן מניחות פתח־מדידה של עוצם־המרחק שביניהן ובין הבאות אחריהן”.

כאן מגיע סדן, לכלל הרביעי, שהוא אולי אחד המרכזיים, אם לא המרכזי, במשנתו הלאומית־הפמיניסטית:

“אכן, האשה רבה הדרך שמאחוריה, אך הדרך שלפניה רבה ממנה, כל עוד פינה בתרבות־ישראל וספרותה שאין האשה שלטת בה שליטה של ממש, לא נעשתה אפילו מחציתה של הדרך”.

אם תקופת הבית הראשון היא התחנה הראשונה, ימי בית שני הם התחנה השנייה, הרי ימינו אלה הם “תחנה אחרונה, ימי הבית השלישי, שנדע בה מידת־שלימות – נשים כאנשים”.

ברחל כצנלסון שזר, שהיא נושא המסה, רואה סדן את מי “שבקשה להחזיר לאשה את אבידת כל הדורות, לבטל את הגזירה שעשתה את עם־סגולה עם־גברים וממלכת כוהנים ממלכת־גברים”.

כל העוסק במחקר ספרות הנשים העברית ובנשים הסופרות העבריות חייב לחזור לכתביו של דב סדן ולקרוא מה שכתב על כך.

כל העוסק במחקר זה חייב לבדוק גם את מדיניות הטיפוח של נשים סופרות, שהנהיג סדן, במסגרת עבודתו כעורך, במיוחד כעורך המוסף לספרות של “דבר”, ולאחר מכן בקבצים ובמאספים שונים, כיועץ־סתרים מאחורי הקלעים בהוצאות ספרים. ובתקופה האחרונה: בטיפוח שיטתי של דור חוקרות באוניברסיטאות, בעיקר בארץ, אבל לא רק בה. רבות מאוד מאוד חבות לו את עידודן, טיפוחן וקידומן, ללא לאות, על אף כל המכשולים העומדים לפני כל קידום באוניברסיטאות בכלל, וקידום נשים – במיוחד.

מסכת יצירתו הכוללת של דב סדן בכלל, וזו העוסקת ביצירתן של נשים ביידיש ובעברית בפרט, היא דוגמת מופת, למי שראה בספרות הלאומית את העדות המפורשת ביותר לכוח החיים של העם בכל מלאותו – “נשים כאנשים”.

אדר תשנ"ד

הערה ביבליוגרפית

*כ“ו באדר תשנ”ד (9.3.1994).

– ‘מאזנים’, כרך ס“ח, גל’9–10, תמוז־אב תשנ”ד (יוני־יולי 1994), עמ' 82–84.

א. אמנוּת הפולמוּס

יסוד הפולמוס היה חזק בדב סדן מראשיתו, והוא מלווה אותו בכל דרכיו. זהו פולמוס דק ונוקב וחכם, שחש בו במיוחד זה שהוא מכוון אליו וכנגדו, והאחרים לא תמיד יכולים לרדת לסוף כוונתו. ביקורתו היא בבחינת חץ מושחז היטב, הפוגע במרכז המטרה בלבד, ואינו נשאר תקוע בסביבה. הוא מקנה הרגשה של שותפות ושייכות בין הקולע לבין מי שאליו מכוּון החץ, והאחרון לא פעם אף מחזיק טובה לעצמו, ונהנה לא רק מעצם שילוח־החץ ומן העובדה שהצליח לקולטו, אלא בעיקר משום שנמצא ראוי שישוגר לעברו. לסדן יכולת מופלאה של “אמירת דברים נוקבים תוך שמירה על נועם ושפיון בביטוי” (דן מירון, “מאחורי ‘אבני הגדר’”, “‘משא’”, 4.6.1971).

בתקופתנו, שהחיצים הפכו אבני־בליסטראות, שהכל מיידים בכל, והכל שותפים למהומה, ואין צורך בכל תחכום כדי להיות חלק ממנה, יש עניין וחשיבות להתבונן באמנות הפולמוס של דב סדן. אמנות זו היא פרי תרבות עמוקה ורחבה, חוכמה ופיקחות, יכולת לשונית מופלאה, אולם בעיקר מקורה בהשקפת־עולם מבוססת ונמרצת, המתנגדת, חולקת ודוחה תופעות ודעות ומעשים, שאינם עולים עמה בקנה אחד, ומציבה מטרות, מסגרות ומעשים לעתיד. השקפת־עולם זו היא קנה־המידה לשפיטה ולהערכה של התופעות ההיסטוריות, הספרותיות, התרבותיות והחברתיות השונות. הפולמוס של סדן, הנגלה לקורא טיפין־טיפין, כשהוא מפוזר על פני שנים רבות ועניינים רבים ושונים ומעל במות ספרותיות רבות, נובע משורש אחד זה; והפרטים השונים, שלמראית־עין ראשונה אינם מצטרפים, מתגלים בבדיקה חוזרת ומעמיקה כאבני־פסיפס היוצרים יחד תמונת־עולם שלמה. הפולמוסים השונים של דב סדן, לצורותיהם השונות, מהווים אחד משני אגפיה של משנתו הרוחנית־תרבותית: האגף המנסח את השקפת־עולמו באמצעות בדיקת משנתם של אחרים, הערכתם, קבלתם או דחייתם; והאגף האחר, המנסח את השקפת־עולמו במישרין, לגופה.

ב. מִשנה ציונית

השקפת־עולם זו, אם נתאר אותה בקיצור נמרץ, היא השקפת־עולם ציונית מובהקת, כפי שניסח אותה סדן עצמו כאשר תיאר את תחילתה של הקריירה האקדמית שלו, שהיא, כדבריו, “המצאת־זולתי”, בהרצאה בפאריס בשנת 1977, במסגרת רב־שיח על “לשונות היהודים”:

במִשנה ציונית זו יש מעמד מיוחד לירושלים, שהיא, כדבריו,

מִשנה ציונית זו מלווה את דב סדן מראשיתו ונתנסחה על־ידיו כבר בשנת 1925 במאמרו בגרמנית, שהוא עצמו תרגמוֹ לעברית, ונאמר בה:

לתפיסתו הציונית הצטרפה עוד בשנות הארבעים ההשקפה בצורך בשיבה לאמונה הדתית, “ריאוריינטאציה דתית” בלשונו, שביטויה המרוכז הוא בספרו “אלכה ואשובה” (תשל"ב). שיבה זו פירושה לפי דבריו:

לתוך מִשנה ציונית זו מחוברות וארוגות הספרות והלשון, או בלשונו: הלשונות, לשונות־היהודים, והספרות באותן לשונות, שתפקידן “להכשיר את הלבבות”, במודע או שלא במודע, לאותה ציונות אינטגראלית ומקסימאליסטית (גרשון שקד, “בין לשון וחברה”, ‘משא’, 3.3.1972).

עד כאן, בקצרה ובתמציתיות, השקפת־עולמו של דב סדן, שהיא הבסיס ליציאה לכל פולמוסיו ומרכזם.

ג. לבדוק עמדות ודעות

סדן נחשב כמי שהוא מבית מדרשו של הלל, וכמעט שאין אדם, כפי שכתב פעם משה שמיר, “שאין לו בביוגראפיה שלו שעה של נחת, שחותמו של דב סדן מוטבע בו” (‘מעריב’, 1.2.1980). ואף־על־פי־כן, משהוא נתקל בתופעות, בדעות ובמעשים שאינם לפי רוחו, הוא מגיב עליהם כדי לשנותם, לתקנם, ואף להעבירם מן העולם.

כל מי שחזה מבשרו את התנגדותו של דב סדן למעשה ממעשיו, לדעה מדעותיו, לשיטה משיטותיו, יכול להעיד, עד כמה ההתנגדות נוקבת ויורדת עד תהום, אינה נותנת מנוח, מכריחה לחזור ולבדוק עמדות ודעות, כדי להתחזק בדעתו ולנסות ולשכנע את סדן, שאכן הצדק עם הכותב, או, לאחר הבדיקה, לנהוג באומץ ולהודות שאכן צדק סדן. נדמה לי שקשה, אולי בלתי־אפשרי, להמשיך ולפעול בידיעה שדב סדן מתנגד.

רבים ומגוּונים דרכי הפולמוס של סדן, והם ראויים למחקר מיוחד, אפשר אף למספר מחקרים. הואיל והפולמוס, כאמור, צמוד להשקפת־עולמו, הרי כל שינוי־בה כרוך בהכרח בשינוי בנושאי הפולמוס השונים. לכן על המחקר לתת דעתו על נושאי הפולמוס ועל השאלה אם חלו בהם שינויים במרוצת השנים. מחקר מרתק לא פחות הוא באמצעי הפולמוס של סדן ובדרכיו. מהם אמצעים אלה, האם חלו בהם שינויים במהלך השנים וכיצד מותאמים אמצעי הפולמוס לנושאיו. שאלות אלה של תוכן וצורה ילַמדו אותנו הרבה על סדן, כשם שילַמדו אותנו הרבה דעת־עצמנו.

דב סדן אינו נגרר לפולמוס בעל־כורחו ומבלי מֵשׂים, אלא הוא בוחר לו בקפידה את הנושאים שבהם ייכנס לפולמוס. יש בו גם מיסוד המתגושש השׂשׂ־אלי־פולמוס כאל התגוששות־רוחנית. רמז על אהבת הפולמוס שלו, שיש בה ניצוץ קונדסי־שובבי, השמיע סדן בריאיון עם חגי פינסקר, שנערך עמו ב“קול־ישראל” בתכנית “עימות” (ביום 4.1.1969) בקשר למערכת הבחירות לכנסת השישית, שסדן לקח בה חלק. באותו ריאיון סיפר סדן, שהצביע בכנסת, בהיותו חבר בה, שלא כדרך שהצביעה הסיעה, והיתה החלטה לנזוף בו וכי הנזיפה תישלח אליו במכתב. ומעיר סדן באוזני מראיינו: “והנה, כשם שאתה ראית את המכתב הזה, כך אף אני ראיתיו. וחבל, חבל. חבל על תיגרה יפה שעשויה היתה שתתלקח ולא התלקחה” (‘למרחב’ 10.1.1969).

ד. פולמוס ישיר ועקיף

את דרכי הפולמוס השונות והמגוונות של סדן יש להפריד בראש ובראשונה לשני סוגים: פולמוס ישיר ופולמוס עקיף. פולמוס ישיר הוא זה, שבו נזכר במפורש בעל־הפלוגתא שנגדו יוצא סדן, או נזכרים בו במפורש הדעות, התופעות והמעשים שלהם הוא מתנגד. פולמוס ישיר זה יש בו גוונים שונים, שכן גם ישירות זו יש לה דרגות שונות, והיא לעתים ברמז עבה ולעתים ברמז דק. אולם עדיין יכול הקורא המשכיל לגלות בקלות יחסית, גם ממרחק הזמנים, את הצד־שכנגד, ולהעמיד זה כנגד זה את דברי סדן ואת עמדתו של מי שהוא מתנגד לו.

קשה ומורכב יותר הוא הפולמוס העקיף. כאן אין נזכרים, אף לא ברמז, אלה שכנגדם מכוונים הדברים, ועל הקורא להתאמץ הרבה ולגלות זאת בעצמו. הגיעו הדברים עד לידי שכלול כזה, ש“סדן מסוגל לערוך ניתוח ביקורתי עמוק וקשה, שהמנותח לא יחוש בו כלל” (דן מירון, “מאחורי ‘אבני הגדר’”, ‘משא’, 4.6.1971). תפקיד זה המוטל על הקורא הוא קשה ביותר, שכן הוא מחייב את ידיעת ההקשר התרבותי והספרותי הרחב מאוד, הכרה יסודית של השקפת־עולמו של סדן וסגנונו המיוחד. לעתים, התאריך בשולי הכתוב, שסדן מקפיד מאוד לרשמו במלואו, הוא היתד היחידה להיאחז בה ממרחק הזמנים, כדי להבין הבנה כוללת את הנאמר, ולעתים גם בוֹ אין די אחיזה, והקורא לא תמיד יֵדע אם אכן הבין את הדברים לאשורם.

לכן יש תמיד לקרוא את סדן שתי קריאות: קריאה ראשונה, קריאה שבהנאה אסתטית; וקריאה שנייה, קריאה של פולמוס ספרותי, כדי לגלות את הפולמוס החבוי מתחת לפני השטח והמשוקע מאחורי הדברים (דן מירון, שם).

ה. שבח כביכול

אחת מדרכי הפולמוס המקובלות על סדן להביע את מורת רוחו ממעשים, מתופעות או מאישים, היא דרך השבח כביכול, המתפרש בקריאה חוזרת כגנאי וכביקורת נוקבת. דרך זו מקובלת עליו בהופעות פומביות, בנאומים ובהרצאות, שהוא מקפיד לפרסמם אחר־כך בדפוס, כיוון שהם מחייבים שתי קריאות, כדי לרדת לסוף דעתם. דומה שרק במכתבים פרטיים הוא מרשה לעצמו באופן ישיר ומפורש “לבוא חשבון” עם תופעות ומעשים שהם למורת רוחו.

דוגמה אחת מרבות לשבח שמאחוריו מסתתרת הביקורת ולמורת־הרוח המתעטפת במחלצות של שבח, היא בדברי ברכתו לרגל הופעת ספר־היובל לכבודו, עם מלאות לו שבעים־וחמש שנים. יש בתודה כביכול זו, מכל סממניו של הפולמוס הסדני, מן השנינות והפיקחות, האירוניה הדקה מן הדקה והשבח המתחפש. עיקר הסתייגותו של סדן מספר־היובל מקורו בכך שהוא נעשה בלא שיתופו הממשי ובלא שיהיה לו חלק בתכנונו ובעיצובו, והוא בא אל המוגמר. תגובתו נאמרה בשתי הזדמנויות. הראשונה בבית הסופר בירושלים, שפורסמה ב’דבר. משא‘, כ“א באדר תשל”ז (11.3.1977) תחת הכותרת: “מכל מלמדי השכלתי: למשמע דברים לשמי”; השנייה, פורסמה ב’ידיעות אחרונות’ י“ד בניסן תשל”ח 21.4.1978, וממנה מצוטטים הדברים כאן בהמשך.

האירוניה מתבטאת כבר בכותרת לדברי הברכה: “וזאת למכבדי. דברים באזני המשתתפים בספר על שמי”, שהיא פתיחה נמרצת ובוטה. באופן משעשע וסרקסטי הוא מתאר את שלושת השלבים של עשיית הספר, שלא היה לו חלק באף אחד מהם: “אדמך, אכנך ולא ידעתיך”, ושיאו: “ידעתיך אף שלא ידעתיך, לאמור: הכרתיך, אף שלא הולדתיך”. רמז נוסף למורת־הרוח מובע בתיאור הקשר בין תמונתו בפתח הספר לבין מה שעלול לחשוב הקורא: “כי הנה השער, כאמור, מכריז, ספר דב סדן, והעמוד שלאחריו מראה דמות־פרצופי, כאילו הספר אני הגיתיו והריתיו, ובאמת הוא עלילת פאר, מעשה סגל חכמים בני שלושה דורות”. וכאן בא תיאור מפורט המשבח ומהלל סגל־חכמים זה, שריבוי השבח חשוד על היפוכו, וסיומו במסקנה הנחרצת: “ועשו את שמי בחינת תלפיות לתלות בו שלטיהם [־ ־ ־] ואילו הוא, התֵל עצמו, אין לו פה, והוא אמנם חייב להחריש, אלא גם כן [־ ־ ־] יתיר לעצמו דבר היתול”. והוא אמנם מתיר לעצמו דבר היתול. סדן ממשיך את תמונת־היסוד של אב או אם, שלא הם הרו או ילדו את ילדם, וממשיל עצמו לסבתא או לסבא, שהם כמו אב או אם בלא צער־גידול־בנים.

שבח חשוד אחר הוא זה הרואה בו “ספר שסיכוני בו אפס, והוא נקרא עלי” ו“דבר כזה לא עלה אפילו בקצה [־ ־ ־] אופק הזייתי אני”. וסיומה של אותה תודה, שהוא משווה עצמו ל“ניברשת” שכל המשתתפים בספר לכבודו תלו עצמם בה, ולא נשאר לו אלא: “אשא, אסבול ואמלט”. ופירוש “המלטה”, ־ ש“אכתוב ספר, ויהא ספרי ממש”.

כאמור, זהו נאום־תודה במהופך, נאום סדני טיפוסי, שהוא שבח מרובה כביכול, והסתייגות על דרך האירוניה המתגלגלת בהיתול, והכל תוך משחקי־לשון בפסוקים, במימרות־עם ובסיפורי־מעשיות שמוסר־הַשְׂכֵּל בסופם.

דרך זו, לפתוח בסיפור מעשה, או לשלב סיפור מעשה בדבריו, שהוא כביכול ולמראית עין ראשונה, רחוק מרחק רב מן העניין המרכזי שמדובר בו, אף הוא אחד האמצעים החביבים על דב סדן. הקורא או המאזין, תוהה ומשתומם: מה יכול להיות הקשר בין אותה מעשייה או מעשיות, או בין אותן הערות, שסדן נראה לו מפליג בהן. אולם תמיד, כך מסתבר, קיים קשר כזה, קשר הדוק ביותר, אלא שאינו ישיר, ולעתים אפשר לעמוד עליו רק בקריאה שנייה ושלישית. באמצעות תכסיס רטורי זה, מכשיר סדן את הקרקע, לפולמוס העתיד לבוא, כשהוא נתלה, כביכול, בדברי גדולים ממנו, ורחוקים בזמן ובמקום. אבל הלקח הוא תמיד קרוב בזמן ובמקום, ונוגע מאוד בנושא המרכזי. באמצעות דרך זו מושגת גם מטרה נוספת והיא קישור, הלכה למעשה, בין קצוות שונים בספרות ישראל לדורותיה, בין ספרות הדרשנים וספרות דורנו, שסדן, כידוע, רואה בהן מִקשה אחת.

ו. שתיקה רועמת

אמצעי אחד מאמצעי הפולמוס של סדן היא שתיקתו. זו שתיקה רועמת, המתחדדת ומתבלטת בעיקר ממרחק הזמנים. כלומר, מן הראוי לבדוק לא רק על מי כתב סדן ומה כתב עליו, אלא גם על מי לא כתב ומדוע.

בריאיון בכתב, שערכה פנינה מיזליש עם סדן במלאות לו 75 שנים, ושאלה אותו על תגובתו לביקורת נגדו, שאין דעתה נוחה מן “ההתפזרות” שהוא נוהג בנושאי עיוניו, ענה: “הרי מתוך עשייתי את למדה, שלא נשמעתי להם” (פנינה מיזליש, “ראיון בכתב”, ‘ידיעות אחרונות’, י“ד באדר תשל”ז). סדן הגיב בשתיקה על עצם ההתנגדות, ובהמשך העשייה בדרכו שלו הביע את אי־הסכמתו לה.

שתיקתו של דב סדן ביחס לסופר כגנסין שימשה עילה לדו־שיח בינו לבין דן מירון. מירון טען ש“ההתחשבות במלוא משקלה של יצירת גנסין עלולה היתה לערער את כיווניה של קונצפציה היסטוריוזופית־תיאולוגית, הרואה בספרות החדשה רק אפיזודה במהלך תרבותי דיאלקטי מרצף ישן של תרבות דתית אל רצף חדש של תרבות כזו; והמגלה בו נקודות־ערך רק במקום שבו משתקפת מתחת לשכבה הספרותית החילונית תשתית דתית” (‘דבר. משא’, 16.1.1981).

לפני שנביא את תשובתו של דב סדן (שפורסמה יחד עם דברי דן מירון), לטענה זו, נעיר, שגם אהרן אפלפלד דרש את שתיקתו של דב סדן ביחס לגנסין ולפוגל, וטען שלא נחשבו בעיני סדן, “כיוון שבסתר חזונם פועמים כיסופי טמיעה, גם אם נכתבו עברית”. בעוד שברנר לעומתם, “הכופר להכאיב, שבכפירתו נושמים געגועים לשורש ואמונה, לברנר זה, הקדיש סדן מבחר מאמרים מן היפים והמעמיקים שנכתבו על יוצר זה” (א. אפלפלד, “המורה”, ‘ידיעות אחרונות’, 4.3.1977). הוא אף מוצא את המכנה־המשותף בין הרשימה המגוּונת של האנשים שלהם הקדיש סדן את רשימותיו: “כי לרוב עלו מתוך רמצי הטמיעה אל עצמם ואל תודעת עמם”.

תשובתו של סדן ל“כפפה שהשליך אליו” מירון היא דוגמה מאלפת לדרך הפולמוס המעודנת והמושחזת שלו, המשתמשת בכל אמצעי האירוניה הלשוניים שלה. התבנית העומדת מאחוריה היא זו של הבדיחה היהודית הנודעת: ראשית, לא לקחתי ממך את הקדרה; שנית, היא היתה שבורה; ושלישית, כבר החזרתיה לך. ראשית, הוא מבליע בתשובתו את ביטולה של עצם הפירכא והסתירה שתלה בו המדבר: “ולאחר שהבאתי את הפיסקה כלשונה, גם על ניסוח־הקושיה, גם על ניסויי יישובה או תירוצה, שהוא בעצם ביטולה”. שנית, הוא מפריך את עצם הסתירה: “איני רואה את החיבור המחוייב בין הקושיא לבין יישובה”, שכן טענתו היא: “שאני מורה היתר לעצמי להניח, כי גם אני יודע משהו בטעמי דיבורי ובטעמי שתיקתי על אישים וחזיונות”. שלישית, הוא מעמיד את המַקשה כל מַקשה ולא רק במקרה זה, במעין מעמד מגוחך אבל לא מבטל ומזלזל, אלא כמי שמנסה להסיק מסקנות מכריעות מעניינים של מה בכך, ובזה מגזים ומשנה פרופורציות. דרך זו של ביטול עצם השאלה והצגתה כחסרת בסיס היא אחת מדרכי הפולמוס בכלל, שסדן שכללהּ ביותר. ובמקרה זה התשובה היא כמעט צפויה: “דיי במה שאני לוקה על מה שכתבתי ועל מי שכתבתי, ואינו דין שאלקה על מה ועל מי שלא כתבתי”. ובהמשך לסוג זה של תגובה: “מה גם שלא חשבתי מעודי לכתוב קורות ספרותנו על כל מוקדיה ואפילו הגדולים”, שכן “לא כתבתי על כל הגדולים [־ ־ ־] שיותר משהתעלמתי מהם, הם התעלמו ממני, וגנסין בכללם, ואולי אף בראשם”.

כאן עובר סדן מן התגובה הפורמליסטית החיצונית (“אינו דין שאלקה על מה שלא כתבתי”; “לא כתבתי על כולם”) אל התשובה העניינית, שגנסין “התעלם ממנו”. מבלי להיכנס כעת לבירור למה בדיוק התכוון בניסוח זה, הרי הודה בו במקצת, שהשתיקה ביחס לגנסין היא מהותית ולא מקרית. אולם מיד הוא כביכול חוזר בו, ומודה במקצת, כבאותו חידוד יהודי, שאמנם לא כתב על גנסין, אבל לימד אותו ודיבר עליו הרבה בהרצאותיו באוניברסיטה, שטרם הספיק לפרסמן בכתב.

עוד נימוקים פורמליים על דרך ההומור הרציני בפיו. הוא דורש “מבעל־הסברא”, כינוי פולמוסי סדני אופייני, שיש בו כבוד ואירוניה בעת ובעונה אחת, שיסביר לו “על שום מה לא היתה ואין עלי אימת ביאליק וטשרניחובסקי”, ומונה גדודי סופרים שלא היתה אימתם עליו, “אך היתה והווה עלי אימת־האימות – א.נ. גנסין”. בכך הוא ממשיך ועושה את הסברא במידה רבה לחוכא ואיטלולא, ולבדיחה, ואינו נרתע מלומר שהוא אוהב בדיחות, “ואפילו אני עצמי קורבנה”. וכן הלאה, אין סדן מותיר הרהור, ונדנוד של הרהור, שאינו מנסה לענות עליו, ולהראות את הפירכא ואף את האבסורד שבטענה כנגדו, אם כי אינו נרתע גם משמץ של התנצלות: “יותר משאני מיצר, שנתעלמה ממני אגדה, אני מיצר שנתעלם ממני בעליה, גדול־האגדה, והריני תולה שגגתי בחסרון האהבה שבי, והוא חסרון חמור, ותקנתו מצווה”. להתנצלות זו, קדם סיפור מעשה, במה שאירע לאחד הגאונים, ומתוך שהוא מסמיך את התנצלותו של אותו גאון וצערו, להתנצלותו שלו ולצערו, הרי לא רק שהוא “יוצא בכבוד” מן העניין, אלא גם יוצא ממנו כמנצח, כיוון שהוא מתקן חסרון זה, ומגיע אל גנסין בשביל־עקיפין, כלשונו, שביל התרגום.

ז. חשבון ארוך

תיארתי בקצרה משהו מאמנות הפולמוס הישירה והעקיפה של דב סדן ומאמצעיה המעודנים והמושחזים כאחד. זהו סוג של פולמוס, המטיל את עיקר המעמסה על שכם הקורא ומעבידו קשה מאוד. צורת־פולמוס זו מתחדדת לא פעם רק ממרחק השנים, כשסוקרים במבט לאחור את כל מה שנכתב על סופר או על עניין זה או אחר, ורק אז מתגלה עמדתו של סדן המיוחדת לעצמה בהשוואה לאחרים. לעתים מוצא סדן את עצמו במעמד של “כל העולם” בצד אחד והוא בצד האחר, כגון בשעה שהציג את דרך קריאתו שלו בכתבי עגנון עוד בשנת תרצ"ב, ורק לימים נעשתה קריאה זו דרך־המלך בקריאת סופר זה.

אבל לסדן אינה אצה הדרך, והוא יודע שהאמת סופה להתגלות, אם במוקדם ואם במאוחר, וחשבונה של הספרות והתרבות העברית הוא חשבון ארוך ורב־שנים. אם כי יש שהוא עושה את חשבון־הנפש שלו עצמו, ובוחן את מה שאירע לדעותיו מקץ דור, והוא יכול להשתבח בכך שנעשו נחלת־הרבים, כגון ב“מסת־מבוא” (תש"ז) שהעמיד מולה את “מסת חיתום” (תשל"ז), שבה נסגר המעגל, ונקבעה המסגרת הכוללת והמקיפה של ספרותנו בדורות האחרונים.

ספטמבר 1982

הערה ביבליוגרפית

*ט' בניסן תשמ"ג (23.3.1983).

– ‘ידיעות אחרונות’, כ“ו באדר תשמ”ג (11.3.1983), עמ' 2; 8.

הרבה לפני שהאקדמיה וחוקריה אימצו אל חיקם את נושא הזמר והפזמון, שהיה שנים רבות מחוץ לתחום הספרות הקאנונית, וממילא גם מחוץ לתחום המחקר האקדמי, כבר עשה זאת דב סדן.

במסגרת שיטתו הכוליית, המרחיבה עד מאוד את כל הנכלל בגדר ספרות עם ישראל מבחינת הזרמים, הלשון, הנושאים, הגיאוגרפיה, הסוגים, זכו גם שירי־העם, הזמר והפזמון להיכלל בתוכה. וזאת יחד עם הבדיחה, אִמרת־העם, החידוד הלשוני ועוד כהנה וכהנה סוגים ספרותיים דחויים ובלתי־נחשבים, ביניהם כאלה שהמחקר האקדמי טרם הגיע אליהם עד היום. במסותיו על שיר־העם קרא סדן לחוקרים, חוקרי הספרות וחוקרי המוסיקה, חוקרי הלשון וחוקרי התרבות, לתת דעתם עליו, מכל הבחינות האפשריות. הוא עודד אוספי שירים, מיונם, בחינת נוסחאותיהם ורישום מנגינותיהם בכל הגלויות, כדי לגלות אותו “משהו” המאחד את העם, והופך את ה“שבטים של עם גולֶה” לעם (“בין בירור להשגה” [תש“ו] ‘אבני בוחן’, הוצ' מחברות לספרות, תשי”א, עמ' 378).

הנחת היסוד של דב סדן היא, ש“ההיסטוריה הפנימית של העם כלולה בשיריו” כשהדגש הוא על המילה: “הפנימית”. שכן, אומר סדן בעקבות החוקר ילינק: “אין לך כַּשִׁיר הזה [שיר־העם. נ.ג.] לסייעך לבוא במִסְתְרֵי־הנפש של העם וחַגְוֵי־חידתהּ” (עמ' 367).

אותו “משהו” בלתי־נתפס, שאחריו מחפש סדן, הוא “ביסודו משהו רוחני” שהוא מגדירו “בלשון־העם: פינטעלע ייד”; כלומר: “הנקודה היהודית”. זוהי “הנקודה העצמית” שעל החוקרים לחפש בשירי העם שקלטו השפעות זרות, בשיר ובמנגינה, “בחינת העצם הקטנה שאינה נימוחה”. אמנם, גילויה קשה ביותר, אבל הכרחי, כדי לגלות את “שותפות־הגורל הגדולה של ישראל לכל שבטיו” (עמ' 382).

כבר בשנת תש"ג (1943) במאמר ב’דבר' (ה' בסיוון) הראה סדן, כיצד מאחד שיר־העם העברי את שתי התנועות הגדולות, תנועת החסידות ותנועת ההשכלה, שקדמו לתנועת התחייה, הניזונה מהן: “בחסידות שהיתה שיר ללא מנגינה ובהשכלה שהיתה מנגינה ללא שיר, באה מזיגה – שיר וניגון בלשוננו האחת”, כלומר בעברית (“זמר עם. בין שיר למנגינה” [תש"ג], ‘אבני בוחן’, עמ' 353). שיר־העם העברי בארץ־ישראל יצר מציאות מאחדת, של המשך וחידוש: “דווקא בשיר העם אנו נִגְלים בבירור כיורשי התנועות הגדולות הללו [חסידות והשכלה. נ.ג.] – יורשי שיר מזה ויורשי מנגינה מזה ומחזירים את שנפלג, לשרשו האחד”. בכך מתקן שיר־העם פגמים מהותיים של פירוד וניגודים בעם, בין זרמים ובין לשונות – עברית “לשון הנצח” ויידיש “לשון הזמן” – ונעשה לגורם מְלַכֵּד ויוצר אחדות בעם. ביאליק הוא שתרם את התרומה הגדולה ליצירת שיר העם העברי (עמ' 356), ועולי־ציון הראשונים, אנשי העלייה הראשונה, הם “כְּאָבוֹת השיר העברי” יחיאל מיכל פינס, נפתלי הירץ אימבר ויוסף הלוי) (עמ' 354).

לזמר הישראלי, בכינוייו השונים: זמר, פזמון, שיר־עם, הוקדשה סדרת מסות פרי עטו של אריאל הירשפלד, במוסף לתרבות ולספרות של ‘הארץ’ (דצמבר 1997– ינואר 1998) ואף התעורר ויכוח בין המוסיקולוגים לבינו. פתיחתה של סדרה זו בקביעה: “השיר הישראלי הוא היצירה המוסיקלית התקֵפָה היחידה של התרבות הישראלית”. ובמקום אחר: “השיר הישראלי אינו ספח נגרר של המוסיקה האמנותית אלא הוא מדיום עצמאי שהוכרח להצליח ולהעמיד מסורת של סגנון ותפקיד והוא עמד באתגר הזה באופן מרשים מאוד”.

אין ספק שאפשר לקבל קביעה זו, בדבר חשיבותו והצלחתו של “השיר הישראלי”, בלי להעליב את “היצירה המוסיקאלית האמנותית המובהקת”, אבל במסגרת זו, לא ניכנס לוויכוח זה, ונסכים על הנחת־היסוד בדבר הצלחתו של “השיר הישראלי” ואף נרחיבה, לא רק מן הבחינה המוסיקלית, אלא גם מבחינת אחריותו לעיצובה של “חוויית היחד” ו“זהותו של היחד” בתקופת היישוב והמדינה.

בסדרת מאמריו זו הלך אריאל הירשפלד, ביודעין או שלא־ביודעין, בעקבות דב סדן, במסותיו הבוחנות את הישגיו של שיר־העם בתחום המילים, המנגינה, הלשון (עברית ויידיש), המוטיבים והנושאים, ההתקבלות, הגלגולים, התפקידים וההישגים. בכך הלך בעקבותיו גם בהערכה הגבוהה לשיר־העם ולחשיבותו כגורם מלכד היוצר אחדות בעם.

בעקבות חוקרי שירי־העם הגרמניים, ובמיוחד הרדר, התלבט גם סדן בשאלה: “מה הוא שיר־עם”, ובמיוחד בשאלה אם זהו שיר שהוא “בן־בלי־אב” או אם “היה לו מחבר, בין אם נודע ובין אם לא נודע לבני־מקומו וזמנו או לבאים אחריהם” (“בין בירור להשגה”, תש"ו. נכתב כהקדמה לקובץ ‘זמר עם’. כונס ב’אבני בחן' עמ' 363). לאחר שבחן את התשובות השונות לשאלה זו נמנע מלהכריע, והתרכז במה שנראה לו כעיקר: גלגולי־התמורה של שיר־העם. משעה ששיר־עם “נעשה דבר־זמר בפי העם, נפלו בו רוב שינויים וחילופים”; “השינויים האלה באים מתוך שהשירים האלה הם מסורת־שעל־פה, מפי אבות לְבָנים ומפי דור לְדורות, והזכרון והכוונה עושים בהם כבתוך שלהם” (עמ' 363). על השאלה “מה העם מקיים ומה הוא משמיט בשירו” ענה סדן: “הוא מקיים את העיקר ומשמיט את הטפל”. אבל בחירה והשמטה אלה נעשים “לפי עקרונות סובייקטיביים, שאין כוחם יפה אלא לדור הבורר או לחלקו בלבד” (עמ' 364). סדן קרא לחוקרים לגלות את “הנקודה העצמית היציבה בשיר־עם, כשיר־עם שלנו”, בתוך הגלגולים שעבר העם בטלטוליו ונדודיו ממקום למקום ובקרב עמים זרים.

סדן העמיד גם על “מחלוקת־הפוסקים” על “גבולותיו” של שיר־העם, בין פשטות לאמנות (עמ' 365). מחלוקת זו, בקשר לטקסט של שיר־העם, קיימת גם בקשר למנגינתו וכן בקשר לשאלה: “מה הוא עיקר עיקרו של שיר־העם, אם נוּסחוֹ אם מנגינתו” (עמ' 367). האם, כדברי אחדים, “השיר והמנגינה ירדו כרוכים” או “המנגינה ביקשה תיקונה בשיר או השיר ביקש תיקונו במנגינה” (עמ' 376). גם כאן אין סדן פוסק הלכה אלא בוחן את “המציאות בשטח”: אם שיר מסוים זכה להיעשות שיר־עם, אין זה משנה אם נתחבר בידי “מחבר ידוע” אלא יש לבדוק אותו בתוקף תפקידו: “להיות פֶּה לאיש־העם, עולמו ונפשו” (עמ' 376).

מחלוקת זו חוזרת ונזכרת גם בדברי אריאל הירשפלד, ההולך בעקבותיהם של מרבית החוקרים והמומחים לשירי־העם היהודיים והעבריים, שהגיעו למסקנה, שבין אם מדובר במילים ובין אם מדובר במנגינה (כמו במסותיו של אריאל הירשפלד), שירים אלה, למעשה, לא היו מעולם “שירי־עם” אלא נוצרו על־ידי משוררים [ומלחינים] “מתוך דריכות רעיונית” (הירשפלד) תוך שמירה על קשר חי עם מסורת השירה העברית ודרכה של הלשון החיה.

כותרת רשימתי: “על אֵם הדרך” לקוחה משֵם אחת מרשימותיו של דב סדן, שכותרת המשנה שלה היא: “לדרכו של שיר עם ושלוחותיו” (כונס בספרו ‘בצאתך ובאוהליך’, הוצ' אגודת הסופרים ומסדה, 1966). במסה זו, נאה קיים את אשר נאה דרש, והתחקה אחר גלגוליו ועקבותיו של שיר־העם האידי הנודע: “אויפ’ן וועג שטייט א בוים”, שתרגומו כפי שכתב סדן (לפי נוסח גינזבורג־מארק): “בדרך עומד עץ”, והמשכו, כפי שתרגם סדן: “באמצע־הדרך עומד עץ / והוא התכופף; / נוסע יהודי לארץ־ישראל / בעינים בְּכוּיוֹת [=דומעות] / אלי־אלי, אלי אלי / הבה נתפלל מינחה / כשנִסע לארץ ישראל / תגדל השמחה”. זהו אחד משירי־העם הנודעים וכלשונו: “שפירסומו פשוּט בעם ושטח התפשטותה של זימרתו הוא מרובה, אבל אין בידינו לקבוע לא שעת לידתו ולא דרך התפתחותו, וכל משענתנו בבירורו הרי הוא בגופו” בנוסחיו השונים.

מסקנותיו של דב סדן על שיר־עם זה, בדרך של מן הפרט אל הכלל, לא פחות משהן מלמדות על תכונותיו של שיר־העם בכלל, מובלעת בהן הנחת היסוד, ששיר העם הוא נדבך חשוב ומרכזי להבנת רוח האומה והתפתחותו צמודה לתולדותיה.

לכן, כל העוסק בחקר תולדותיו של שיר־העם, בחקר תולדותיה של האומה הוא עוסק וככל שהוא עוקב מקרוב אחר גלגוליו של שיר־העם, הוא מתקרב יותר להבנת רוח האומה, חרדותיה, מצוקותיה, געגועיה, תקוותיה.

“מסכת־המוטיבים” של שירי־העם היא גדולה ומסועפת. בתוכם: שירים על מעגל־המועדים; שירי אהבה להסתעפויותיהם הרבות; שירי המשפחה וחייה; שירי־הווי; שירי החייל היהודי; שירי הוויית האדם כיציר טבע, בתוכם: החיים והמוות, יצר ומוסר, פשע ותשובה, חטא וחרטה. מקום מיוחד תופסים השירים שעניינם הציר: “גולה־גאולה” ושירי “שיבת ציון, אם כמשאלה אם כעובדה”.

“על אֵם הדרך” הוא דוגמה למוטיב אחרון זה: “עץ עומד ויהודי נוסע לארצו” שעבר התפתחויות רבות־תמורות.

מתוֹך מסקנותיו של סדן על שיר־עם זה, ניתן ללמוד על תכונותיו של שיר־העם בכלל: שיר־עם עשוי “כמשל ונמשל” “המשל הוא עץ וכדומה והנמשל הוא אדם”, אלא שהמשל והנמשל נתונים בסיפור־עלילה כפולה ומקבילה, כמו בשיר שלפנינו: העץ וִיגונוֹ שביטויו כפיפתו, והאדם ויגונו שביטויו בכייתו, וההקבלה מתחוללת במערכת ניגודים, שכן העץ נראה בעמידתו והאדם [=היהודי] בהליכתו [=בנסיעתו]. מכאן עובר סדן לדון בלידתו של השיר, שהיה ביסודו “שיר אהבה”, שבו “דבר־שִׂיח בין האהוב והאהובה בעניין אהבתם, מכשוליה ותגבָּרתה”; ונתלכדו בו שני מוטיבים נפרדים לקו מאחד: “הנסיעה לארץ־ישראל”. “העץ העומד והבכייה של היהודי הנוסע [־ ־ ־] [הם] היסוד הסטאטי והיסוד הדינאמי” שבשיר.

חיזוק לעממיותו של השיר מצא סדן "בחריזתו שהיא על דרך השִגרה בבית הראשון (געבויגן – אויגען) ועל דרך הרישול בבית האחרון (מנחה – שמחה).

על ההשוואה בין עץ לאדם הוסיף שיש לדייק ולשים לב לכך שזהו “עץ בכפיפתו ואדם בבכייתו”, כלומר: “ערבה בוכה, או כלשון המליצה: אלון־בכות”, בהשוואה ל“עיניים בכויות” או לפי הפסוק: “עינוֹ יוֹרְדָה דמעה”.

בהמשך הביא סדן את הוויכוח בקשר למחבר השיר מצד אלה הטוענים שזה שיר “צעיר כל כך, שנמצא מי שהשתבש להניח כי הוא יודע מחברו”, ומצד שני “הוא מוחזק שיר ישן עד כדי כך, שר' נחמן [מברצלב] מזכירו”. הוויכוח הוא גם אם זה מיסודו “שיר־עם” שנולד על ברכי חיבת ציון והציונות, או שנולד הרבה קודם, שלא מתוך התנועה הציונית, ורק עוּבַּד לצרכיה.

עוד הראה סדן איך נתפרסמו שורותיו הראשונות של שיר־העם כל־כך, עד ששובצו “כשיר של אלמוני בהגדה של פסח נוסח כפר גלעדי”. פרסומו הרב גרם לכך, שבנוסח הפשוט שלו נתגלגל “לתחומו של שיר־אמנות” בעברית, תחילה בשירי זלמן שניאור (תרע"ה); מרדכי סֶבֶר (‘דבר’, כ“ט בכסלו תרצ”ט) ואהרן צייטלין (בימי מלחמת העולם השנייה). ולאחר מכן כציטטה בשיריהם של אברהם שלונסקי, בנימין גלאי (“לילות כנען”, מעריב, ט“ו באב תשכ”ד) ואחרים בעברית וביידיש. השיר שולב גם באחד משירי הטור השביעי של נתן אלתרמן: “על אֵם הדרך” (תש"ח), שהוא המשוכלל שבכולם.

סדן בחן אחד לאחד את השינויים שהטיל נתן אלתרמן בשיר־העם המפורסם הזה והגיע למסקנה שאלתרמן הפך שיר זה “כדי גידולו של סמל המבריח שלושה דורות – של שִׁלְשׁוֹמוֹ של אבי־האם שכבש ראשו בעץ בתפילתו לירושלים [־ ־ ־] את אֶתְמוֹלוֹ של האב שהוּכה ליד העץ והוּרג כשפניו ירושלימה; יומו של הילד בספינת המעפילים שהעץ הנכרת הוא לו לתורן ולפניו נפתח שער התהלה, כשהתורן מקיים גם תפקיד העץ לאבי־האב, הוא עמוד התפילה, גם תפקיד העץ לאב, הוא המזבח, ובאחרונה כאילו נצמח העץ, שלא כעברו עתידו” והעץ האחרון הוא “תוֹרְנָהּ של ספינה המביאה את הנכד לארצנו”.

כדי לסיים בכי טוב, כמנהג ישראל, סיים גם סדן את מאמרו המפורט על גלגוליו של שיר “כבד”, סמלי וטראגי זה, בדוגמאות משעשעות של הפארודיות שנכתבו עליו, שיש בהן להעיד על חוש ההומור שלא פס מישראל. הדוגמה שתיזכר כאן היא מתוך שירו של אלעזר בניועץ, “ביש־גדא” (בספרו ‘ביני לבין עצמי’, תשי"ז, עמ' 28 – 29): “על אֵם הדרך עץ עומד / צמרתו דֹם נעה / אך בצלו אין איש, אבוי, / נערתי לא בָּאָה”. והבית האחרון: “על אֵם הדרך עץ עומד, / בודד הוא בשלכת / לבי נשבר… אז שעוני / גם הוא עמד מלכת”.

בחינת גלגוליו של “על אֵם הדרך” היא דוגמה אחת מרבות לדרך טיפולו של דב סדן בשיר־העם. ברשימה הביבליוגרפית של כתביו מוזכרים למעלה מתריסר פריטים שכתב סדן על שיר־העם.

כאפילוג להמחשת תפוצתו הגדולה של שיר־עם זה, ותפקידו כמבטא רגשות של יחיד ורבים, תעיד הדוגמה שפורסמה לאחרונה ברבים. בספרו של דן לאור: “חיי עגנון” (שוקן, תשנ"ח) מסתיים הפרק הרביעי “ימי ויימאר” בעלייתו של עגנון לארץ ישראל, כשהוא חולה וסובל מחום גבוה, “גופו חלש ומצב־רוחו עכור”, כל משך הנסיעה רבת התלאות והטלטולים הזו. באנייה, על אף הרגשתו הרעה, התגבר וכתב מכתב לשוקן פטרונו (מיום 24.10.1924). תוך כדי ציטוט הפסוק: “ארץ־ישראל אינה נקנית אלא ביסורים” הוסיף בשוליו את השורות הבאות: “על אֵם הדרך עומד אילן / עומד הוא שחוח / נוסע יהודי לארץ ישראל / בבכי ובלי כוח // ה' ה' אל גדול ונורא / הבה נתפלל מנחה / כשיעלו יהודים לארץ ישראל / גדולה תהיה השמחה./” מתחת לשורות אלה כתב: “שיר עם ז’רגוני” (עמ' 168).

כדרך שנהג סדן ננהג גם כאן, ונסיים סוגיה זו של סקירת שירי־העם במשנתו של דב סדן, על דרך ההומור, האופייני להרצאותיו ודרשותיו של דב סדן עצמו, שנולד בפורים.

הכוונה לסיפורו של בנימין תמוז: “זוּמֵיירָה”. זהו סיפור פארודי, סאטירי, עוקצני ומריר, על נסיבות כתיבתו של “שיר־עם”, ששֵם מחברו הושכח ונשכח, והשיר נעשה לשיר פופולארי המוּשר ברבים. (נכלל ב“ריחו המר של הגרניום”, הוצ' הקיבוץ המאוחד וקרן תל־אביב לספרות ולאמנות, תש"ם, עמ' 28 – 49). הסיפור מביא סיטואציות פארודיות־טראגיות הקשורות לוויכוח על מחבר השיר שנתפשט ברבים, בעוד המחבר חי ונשכח מן הלב; מתקיימים ויכוחים בין “החוקרים האקדמיים” על כך; תיאור ארסי של תחקיר עיתונאי על המחבר ומקורות ההשראה לשיר; קבלת הפנים האוהדת של ביאליק וכנגדה זו המלעיגה של חבורת סופרי בתי־הקפה, שאחריה שוב לא חזר בעל השיר לאותו בית־קפה לעולם ועוד ועוד. כל אלה נראים כקריקטורה ארסית להתקבלותו של שיר־עם, למחקרים המלומדים עליו (כולל אלה של דב סדן) ולוויכוחים סביבו.

ביסודה של הפארודיה, מוטחת ההאשמה בדבר: קירוב השיר ודחיית המשורר.

על נסיבות הוצאת ספר השירים מסופר באותה רוח פארודית עצובה כך:

משנשתרשה הדעה, כי מחבר השיר המפורסם “רחל” בתוך ספר השירים ‘כרת’ “בחר להיות אלמוני”, לא הועילו כל מאמציו להזדהות כמחבר, האנשים ראו אותו כחולה־נפש וכמשוגע, והוא עצמו התחיל לפקפק אם אכן הוא המחבר. גם כשלימים הגיע עיתונאי חוקר אל המחבר, גרישה לוין, שחתם בשם בדוי: אייל תהלים, וגילה את זהותו ואת זהותה של זו שעליה נכתב השיר, היה מאוחר מדי. גרישה כבר לא יכול היה ליהנות מן הגילוי, מן החשיפה ומן הפרסום ואכן יצא מדעתו בסופו של הסיפור.

ברוח הפארודיה, תיאר בנימין תמוז את הולדתם של שירי־המולדת: החליל של גרישה נגנב ומכיוון שלא היה לו כסף לקנות חליל חדש קנה “חליל דוּ־קָנִי קשור בחוט” מרועה בדווי, כזה ש“משמיע צוויחות צרודות ובכייניות”. שם החליל הזה הוא “זוּמֵיירָה”. לאחר שהתרגל לצליליו, שהיו תחילה מתועבים בעיניו, “עלה בידו להפיק” מאותם שני “קנים חלולים” “גם שירים שהיו דומים לשירים הרוסיים שאותם היטיב לנגן משחר ילדותו”.

אדר תשנ"ח

הערה ביבליוגרפית

*י“ט באדר תשנ”ח (17.3.1998).

– ‘מאזנים’, כרך ע“ב, גל' 8, סיון תשנ”ח (מאי 1998), עמ' 4–6.

¹

א. נדבך נוסף

“אבן” חדשה נוספה לבניין הגדול והמפואר שבונה דב סדן בספרותנו זה עשרות בשנים. הספר החדש “אבני שעשוע” מצטרף אל ה“אבנים” הקודמות: ‘אבני בוחן’ (תשי"א); ‘אבני זכרון’ (תשי"ד); ‘אבני שפה’ (תשט"ז); ‘אבני מפתן’ (תשכ“ב, תש”ל, תשל"ב); ‘אבני־בדק’ (תשכ"ב); ‘אבני גבול’ (תשכ"ד) ונזכרו כאן רק אותם ספרים שהנסמך של שמם הוא “אבן”, והם מיעוט בכלל ספריו האחרים של סדן.

בספר אחד־עשר פרקים, המוקדשים לש. בן־ציון, ביאליק, טשרניחובסקי, שמעון הלקין, אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, שמשון מלצר, פניה ברגשטיין, איצי פרנהוף, יצחק בן־דור וישראל זרחי. אלה הם מחקרים שנתפרסמו בכתבי־עת בזמנים שונים, ונאמרו מעל במות לרגל יובלות, לציון הופעות ספרים, או מאורעות אחרים. כדרכו משאיר סדן את תאריך הפרסום הראשון בשולי כל מאמר, כדי להודיע לקורא את המציאות שבתוכה נברא ובא לעולם. וכך יוצא, שהמוקדם שבין המאמרים הוא משנת תרצ“ח (על ש. בן־ציון) והמאוחר שבהם הוא משנת תשל”ט (על שמשון מלצר). גם ארבעה מאמרים שבאו ללא ציון תאריך בשוליהם (אלתרמן, שלונסקי, איצי פרנהוף ויצחק בן־דור) כבר פורסמו בעבר, כפי שמתברר מן הביבליוגרפיה של כתבי דב סדן שערך יוסף גלרון־גולדשלגר (הוצ' הקיבוץ המאוחד, תשמ"ז).

הספר מתחלק כמעט שווה בשווה בין מאמרים המוקדשים ללשונו של היוצר בתרגום, לבין אלה המוקדשים ללשונו ביצירתו המקורית. בלשון התרגום עוסקים שישה מאמרים: תרגומו של ביאליק ל“וילהלם טל” לשילר; תרגומו של ש. בן־ציון ל“ארץ אשכנז” להיינה; תרגומיו של שלונסקי ל“שירי הימים” – ילקוט שירים של משוררים שונים ותרגומו ל“יבגני אוניגין” לפושקין; ותרגומו של נתן אלתרמן ל“שלמה המלך ושלמי הסנדלר” מאת סמי גרונימן.

ב. ההומור כגזירה

בלשון היצירה המקורית עוסקים שבעה מאמרים: בספר שיריו של שמעון הלקין ‘על האי’; ב’ספר התיבה המזמרת' לאלתרמן; ב’אור זרוע' לשמשון מלצר; ב’אסיף' של פניה ברגשטיין; ב’ספר המתנגדים' של איצי פרנהוף; בספרו של יצחק בן־דור ‘רבדים’; ובחמישה מספריו של ישראל זרחי.

שלא כדרכו של סדן כמעט בכל ספריו, אין הספר שלפנינו מלווה במפתח שמות האישים הנזכרים בו, וחסרונו מורגש ביותר.

דב סדן נולד בערב פורים (תרס"ב), והוא גם חבר “האגודה של ילידי היום ההוא, ילידי פורים” שנשיאה היה סמי גרונימן, מחבר המחזה “החכם והכסיל”, שנקרא בתרגומו הנודע של נתן אלתרמן: “שלמה המלך ושלמי הסנדלר”. בפתח רשימתו על תרגום זה מספר סדן, כי אגודה זו היתה מתכנסת בכל שנה שאינה מעוברת, בקפה “עטרה” שברחוב אלנבי בת“א, “כדי לברך את נשיאה סמי גרונימן, ולהתברך מידו, ולשמוע תוספת ונימוקים לסברתו, סברת־יסוד, כי כל שנולד ביום זה המבודח מכל הימים – ההומור יותר משהוא לו נטייה, בחירה, הוא לו גזירה, וכמה שלא יטרח – לא יימלט הימנה” (עמ' 89). ודומה, ש”סברת־יסוד" זו אינה רחוקה מלבו של דב סדן, ומחקריו בשדה זה במשך עשרות שנים – יוכיחו.

שני ספריו המונומנטליים, ‘קערת צימוקים’ (תש"י) ו’קערת אגוזים' (תשי"ג), שהם אסופות הומור בישראל ובכל אחד מהם “אלף בדיחה ובדיחה”, בתוספת “מנגנונים מדעיים ליד כל בדיחה על מקורה וגלגוליה, נוסחאותיה וכו'”, בצד ספריו ומחקריו האחרים בתחום ההומור – מעידים על חשיבוּתוֹ ועל מרכזיותו של ההומור בעולמו הרוחני שבכתב. כל מי שזכה לשיחה עמו, או שמע הרצאה מפיו, יודע מה רב חלקו של ההומור בדבריו שבעל־פה. ואולי, אם ניתנה הרשות לשער, ממלא ההומור בעולמו של דב סדן אותו תפקיד מכריע, שמילא ספר זיכרונותיו ‘ממחוז הילדות’, כפי שהוא עצמו מתארו על דרך המשל, בהקדמתו למהדורה הראשונה שלו משנת תרצ"ח, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה:

ג. אתגר לחוקרים

השעשוע בלשון הוא עניין נכבד מאוד ורציני מאוד במִשנתו של דב סדן, שלא כרושם הראשון המקובל והנפוץ. מאחורי השעשוע הלשוני מסתתרת תמיד הכוונה האמיתית, והדוגמאות המקריות והתמימות כביכול, הן אלה המסגירות את המשמעות היסודית החבויה והמרומזת בהן.

כך במאמר הפותח, על לשון שירתו של ביאליק ולשון תרגומו, משחק סדן עצמו במילה זו, ומתוודה לפני הקורא: “שלמות המסקנות, מחייבת בדיקה של כל מעשי־תרגומו של המשורר, ואפילו של מעשה־עריכתו… והלכך אין ניסויי זה בא אלא כחלק מעבודה הצריכה עשיה, ותקוותי תשעשעני, כי עשה אעשנה” (עמ' 7). אין צורך לומר, כי גם הקורא שותף לאותה תקווה, ומצפה להגשמתה. אבל בעיקר דומה שסדן מציב כאן, בדרכו המיוחדת, אתגר לחוקרי הספרות והלשון, ורומז להם לא רק על הדרך שבה עליהם ללכת, אלא גם על כך שהדבר כדאי, כיוון שבדרך זו יגיעו להישגים חשובים, שאין להגיע אליהם בדרכים אחרות.

במקרא משמשת לשון “שעשוע” ביחס לתורה ולחכמה ולמצוות, שיש לעסוק בהן יום־יום ובהתמדה, והן שעשועים של האדם. בדרך זו יש להבין גם את השעשוע אצל דב סדן.

גלוי יותר הוא היחס לשעשוע במאמר השני, המוקדש לפואמה “עמא דדהבא” לטשרניחובסקי. סדן משווה את מלאכתו של החוקר ביחסו אל הקורא לטיול של “חובבי טבע היוצאים למרחב ובודקים אותו פינה־פינה לפרטיה ופרטי־פרטיה”. הפינה שהוא בודק בפואמה זו, היא אמנם “פינת השעשועים”, אבל לפי הכלל, שכוחו יפה לכל פרקי ספר זה, ולחטיבות רבות בכלל עבודתו של דב סדן: “אך כל מה שתעמיק תראה, כי אפילו הכלי הקטן הוא פתח ביאור לענין הגדול, לתוכן, אפילו לשורש” (עמ' 26).

המסקנה מבדיקת משחקי־הלשון של טשרניחובסקי בפואמה זו היא, ששעשועי־לשון אלה הם רציניים מאוד, ובהם מתגלמים עומק הכוונה והמשמעות האמיתית. ומכיוון שהמאמר כתוב כטיול של מדריך עם קבוצת חובבי־טבע, הרי המסקנה כתובה בגוף שני, שבה פונה המדריך אל המטיילים עמו: “…ותחשוב את ההקבלות שבין כוורת ובין הלכה ושבת וכדומה בעניין שעשוע בלבד, סימן כי לא נתת דעתך עד כמה המשורר שוקד להראותך, כי הכוורת ומעשה הדבורים הם כמקדש וקדושה בעיניו” (עמ' 30).

מאחורי השעשוע מסתתרת אפוא הכוונה האמיתית, ולכן סיומו של מאמר זה מסכם את הכוונות שמאחורי הדוגמאות המקריות והתמימות כביכול בשאלה רטורית, שכוחה יפה לכל פרקי הספר, ולא רק לו בלבד: “האמנם אך שעשועי לשון וכתובים הם שעברו עתה לעיניך?” (עמ' 34).

השעשוע וההנאה נגרמים כתוצאה מזיהוי המקורות ומההבחנה שהטיל המחבר במילים ובביטויים המוכרים ובטיב השינויים הללו. גילוי זה, והבאתו לידיעת הקורא תוך כדי ניתוחו ומיונו, הם בבחינת מימוש הפסוק: “כי תורתך שעשועי”, החוזר פעמים אחדות בווריאציות שונות בעיקר בתהלים קי“ט. ומעיד סדן בסיום דיונו בלשון תרגומו של שלונסקי ל”יבגני אוניגין" לפושקין: “רק מי שיודע בטיבה של הקרקע לשכבותיה, מי שהוא מושרש במצע נרחב זה, המבריח מלוא תולדותיה של לשוננו, יטעם טעם התרגום לאמיתו ולא יתקפחו לו כל קמט־נוי וגומת־חן. ועיקר העיקרים: בלעדי המצע הזה לשיעוריו, אין בלשוננו אפשרות של תרגום על אמת־יעודו ויעוד־אמיתו” (עמ' 88).

הכלל של “פינת שעשועים”, שהיא “פתח ביאור לעניין הגדול”, משמש מצע גם לבחינת ספרו של נתן אלתרמן ‘עם ספר התיבה המזמרת’, שרבים שיבחו אותו “על דרך אמירה כוללת” ואילו סדן בא לבחון אותו “על לשונו ולשונותיו”. ולשם כך, “דין לעצור מעט את קצב הקריאה הרוהט כמאליו, כדרך קריאה בספר שעניינו ודרכו משעשעים, או לחזור ולקרוא במתינות מכוּונת, שבה בלבד מתגלה סודו של המשורר” (עמ' 104). ותוך כדי קריאה מתונה זו במעשי השעשוע, כביכול, מתגלית דרכו המיוחדת של המשורר לשימושי הלשון השונים שלו “מהם העשויים לצאת מרשות היחיד וליעשות כמיני מטבעות ברשות הרבים ולרשותם” (עמ' 104).

ד. החוט המרכזי

הכלל של “השעשוע הרציני” כוחו יפה גם לבחינת דרכה של פניה ברגשטיין בשירתה, שסוד כוחה הוא בשמירת האיזון שבין “אמצעים מגוּלים ושל אמצעים מוצנעים, וצימודם הוא סוד ההתרשמות הכוללת על נעימותה הממוזגת” (עמ' 132).

לאחר שבחן סדן את דרכי הרחבת הלשון שלה, את חידושיה בשם־העצם ובצורות ההקטנה והחריזה ובתחומים אחרים, הוא מסכם סיכום שכאחרים, כוחו יפה גם לדוגמאות מלשונותיהם של יוצרים רבים אחרים: “הבוחן, ואפילו הוא מחמיר, בדוגמאות שנבדקו לנו, לא ימצא בהן שעשוע־בעלמא, שכן כולן שלובות ושזורות בשיר, שימוש ותפקידו שימוש ותפקידו, וזימונם של חילופי־האותיות כשם שהוא מוצדק מבחינת העניין, כך הוא מוצדק מבחינת האפשרות שניתנה בו לספק את צרכנו לסמל, את האחדות שמאחורי הניגודים” (עמ' 146).

וכאן באה הקביעה, שהיא אולי המפתח להבנת תפקידו של השעשוע הלשוני, כפי שמנסח אותה דב סדן: “ומה שעשתה המאגיה של האותיות לפנים, עושה השחוק של האותיות עתה” (עמ' 146).

בספר זה, העוסק ב“פינות־שעשועים” כביכול, מובלעות אחדות מהנחות־היסוד במשנתו הספרותית של סדן. אלה מנוסחות, כביכול, בדרך אגב, אולם הבקי בדרכי כתיבתה של המסה הסדנית יודע מראש, שעליו לחפש אחריהן היטב ובמקומות בלתי־צפויים, כיוון שהן החוט המרכזי, שעליו נשזרות כל הדוגמאות הנראות במבט ראשון כמקריות וכעומדות בפני עצמן, אבל הן המחשקות את כל כתיבתו, למסכת הדוקה אחת בעלת השקפת־עולם מגובשת ועקבית.

ה. שיחים ואילנות

אחת מהנחות־יסוד אלה, שנוסחה תוך כדי דיון בלשונו של איצי פרנהוף בספרו ‘ספר המתנגדים’ (הופיע בעריכתו של ישראל כהן, ב’ספרי נפש‘, הוצ’ אגודת הסופרים ליד דביר, 1952), מדברת על הצורך לאזן את תודעת הספרות הלקויה והמשובשת ביסודה של הקורא, המו"ל ואפילו של החוקר, “שביטויה למעשה היא פרסומם של המפורסמים” (עמ' 150).

בהתאם לתמונת־עולם ספרותית בלתי־נכונה זו, מצטיירת הספרות “כקבוצת אילנות גדולים ביותר, הנראים לו כגדלים מאליהם, שהרי אין הוא יודע ספריהם של חבריהם על־ידם”, ואילו התמונה האמיתית היא שונה. הספרות היא כעין יער, שיש בו גם “שיחים צנועים ומוצנעים” ו“הם־הם אפשרות גידולם וערובת־גידולם של אילני־הקומה”. אין להבין את האילנות בלא להכיר את השיחים, ואין לאילנות אפשרות גידול וצמיחה בלא השיחים. כל ימיו נלחם סדן, בכל אשר כתב, לתאר את הישגיהם של האילנות הגבוהים המעטים, לצדם של מאמציהם של השיחים הרבים על הצלחותיהם וכישלונותיהם, שכן האחרונים “היו כבסיס־העלייה לאותם המעטים” (עמ' 150).

הנחת־יסוד אחרת חוזרת ומדגישה את הצורך בבדיקה מחודשת, ממרחק־הימים, את ההערכות המקובלות שנקבעו ביחס ליצירותיהם של נשכחים, אם היו כדין, או שמא הן מחייבות התייחסות של מפנה והערכה שונה ממה שהיה מקובל, שכן “כבר למדנו מפי הנסיון, כי מרחק־הימים מניח פתח־הבנה רחב יותר, שכן קנה המידה שבידו בחון יותר” (עמ' 150).

ו. שאִילה וקניין

השאִילה מבית או מחוץ, הנהפכת לקניין, גם היא אחד היסודות במחקריו של דב סדן, שאף הקדיש לו ספר מיוחד ‘בין שאילה לקנין’ (הוצ' החוג לספרות עברית, בהוצאת מפעל השכפול, אוניברסיטת תל־אביב, 1968). השאילה נהפכת לקניין, בזכות השינוי שהטיל בה השואל, ומשתלבת בכלל עולמו הפילוסופי והציורי של השואל ונעשית חלק בלתי־נפרד ממנו. השאילה היא אחת הדרכים המרכזיות שבאמצעותה מתרחבות הלשון והספרות, ומתקיימת הזיקה בין תרבויות, ספרויות ולשונות של עמים שונים.

בספר שלפנינו בוחן דב סדן את זיקתו של שמעון הלקין בספר שיריו ‘על האי’ (תש"ו) ללשון המקרא וללשונו של ביאליק, כדוגמה לשירה המקיימת אותו תפקיד “כשהיא מחדשת צורות ובוראה צירופים וחידושיה ובריאותיה הבאים לשמה, סופם שהם משמשים שלא לשמה, באופן, שלא בלבד השירה, אלא אף הפרוזה, השיחה והדיבור נהנים מהם” (עמ' 43). אחת המסקנות מבדיקה זו לייחודו של הלקין, וליתרונו על חבריו בני דורו, היא: “שאילתם מרובה, ישירה ובמגוּלה” ואילו הוא: “שאילתו מועטת, ובמוּבלע” (עמ' 52).

התרגום אף הוא סוג מסוגי השאילה וחשיבותו היא בכך ש“מלאכת התרגום המעשירה את ספרותנו גם במה שהיא מכניסה תכנים חדשים בבריתה, גם במה שהיא מרחיבה את לשוננו ומעמיקתה” (עמ' 64).

ומהו תרגום־מופת? – זה שלמתרגמו היכולת לחולל “את הפלא של דבר־התרגום, שכמותו כפרדוכס: שמירת ייחודו של החוץ בכוח ייחודו של הפנים, מזיגה של שני יסודות שהם כסתירה ממנו ובו” (עמ' 75).

כאמור, חציו של ‘אבני שעשוע’ מוקדש לסוגיה זו של הרחבת הלשון והעמקתה באמצעות התרגום, וחציו האחר ללשון המקור של היוצר, ודרכו בהרחבתה לפי הכלל: “כי מעמד הלשון דין שיהא מוחזק קנה־הבחנה חשוב ביותר, ואפילו מכריע, במיונו וסיוגו של סופר, במיוחד בתקופת־המיפנה של ספרותנו בדורות אחרונים” (עמ' 151). מעמד זה נקבע “לפי ארבע נקודות”, שסדן מנסח אותן אחת לאחת על דרך ההכללה, וכל פרקיו של הספר משמשים להן כדוגמאות על דרך הפירוט: “הדינמיזציה של צורות לשון גנוזות; ההרחבה של אוצר־הלשון וסגנונה על הרבדים המאוחרים; הדאגה להשלמתה של חסרון אידיומאטיקה; הטירחה לחידוש בתחום הריאליה” (עמ' 151).

בהתאם לכללים אלה בוחן סדן את לשונו של יצחק בן־דור, ה“מבקשת למזג שני יסודות שהם כיריבים – מהירות ההגבה וניפוי־הביטוי” (עמ' 158), ומגיע למסקנה, כי “היא מזיגה שעלתה יפה” ו“הכותב ידע, בתוך המתיחות של שני היסודות האלה ומתוכה, לטפח שימושי־לשון, בין על צד ההרחבה ובין על צד החידוש” (עמ' 158). וכן הוא בוחן את “ספריו שבאמצע” של ישראל זרחי, “שכן בהם נראים ביותר נפתוליו על כיבוש הלשון וניכרת בבירור המתיחות בין השיגרה של אסימוני־דיבור, כפי שהיא בולטת בספריו הראשונים, ובין הנוסח של מטבעות־כתב, כפי שהוא בולט בספריו האחרונים” (עמ' 161).

כללים אלה ואחרים, ובעיקר בחינת דרכי החידוש וההרחבה שנהגו בהם הסופרים ביצירת המקור ובמעשי התרגום שלהם, מונחים בתשתיתם של כל פרקי הספר ומחשקים אותם לחטיבה אחת, המצטרפת במהודק למחקריו הרבים האחרים של דב סדן. אבל בעיקר יש בהם קריאת־כיוון לחוקרי הספרות והלשון, לדרך שבה ילכו.

שבט תשמ"ד

הערה ביבליוגרפית

– ‘ידיעות אחרונות’, ט“ז בשבט תשמ”ד (20.1.1984), עמ' 20. על ספרו של דב סדן ‘אבני שעשוע. כרך ראשון: לשון, סופר וספר’, הוצ' עקד, ביוזמת הוועד הציבורי להוצאת כתבי דב סדן, תשמ"ג.

א. הזיקה בין התחומים

דומה, שאין צורך להדגיש, שתחום ההומור והבדיחה הוא רציני, חשוב ומכובד, לא פחות מכל התחומים “המכובדים” האחרים; וכן, שכל שעה יפה לעיסוק בתחום זה. עם זאת, הופעתם המחודשת של שלושת כרכי ‘ספר הבדיחה והחידוד’ של דרויאנוב, בהוצאת דביר, מספקת את העילה האקטואלית לדיון זה.

דב סדן עצמו, חזר והדגיש לא פעם, את יחסו הרציני אל הבדיחה, וקישר אותה לתחומים ולנושאים האחרים שעסק בהם.

דומה, שמילת המפתח: “שעשועים” יש בה כדי להבהיר את יחסו הרציני והמכובד של דב סדן לתחום ההומור, והיא המקשרת בין התחומים: תחום החכמה והרצינות ותחום הבדיחה וההומור, ולמעשה, מבטלת את ההפרדה ביניהם.

ספר בשם ‘אחרית השעשועים’ ובו “סיפורים מימואריסטיים מהימים שקדמו למלחמת העולם הראשונה”, פרסם סדן כבר בשנת תש"ו (הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1946), בשעה קשה בהיסטוריה היהודית ובארץ־ישראל.

עם הופעת הכרך הראשון של ספרו ‘אבני־שעשוע: לשון, סופר וספר’ (הוצ' עקד, תשמ"ג), כתבתי על מושג ה“שעשוע” ברשימת ביקורת על הספר (ראה בפרק הקודם בספר זה).

הכלל הוא, בלשונו של סדן עצמו באותו ספר: “אפילו הכלי הקטן הוא פתח ביאור לענין הגדול, לתוכן ואפילו לשורש” (עמ' 26). ומכאן המסקנה: ששעשועי הלשון הם רציניים מאוד ובהם מתגלה עומק הכוונה ובהם מסתתרת המשמעות האמיתית.

שיחתו של דב סדן בעל־פה כבר היתה לשם־דבר, ויכולתו להמחיש כל קביעה וכל אמירה בבדיחה או בסיפור־מעשה בעל מוסר־השכל בסופו, זכורה לכל מי שזכה להסתופף במחיצתו וליהנות משיחתו החכמה והקולחת. הוא הדין בדבריו מעל במות, שההסתייעות בבדיחה דרך קבע, לא היתה רק תבלין למשוך בעזרתה את לב השומעים, אלא היתה הדבר עצמו, ובה חבוי היה הלקח שאותו ביקש להשמיע לקהלו. ולא לחינם כינה יוסל בירשטיין את סדן בשם: מגיד בעיירה. גם אלפֵי המכתבים שכתב בימי חייו, משובצים אמרות, מעשיות ובדיחות, לחיזוק דבריו ולהמחשתם. כך גם בדברים שבכתב. כמעט לכל נושא שעסק בו – מסה, עיון, ביקורת, זיכרונות, דברי סיפור – צירף אנקדוטה, או חידוד להמחשת מסקנותיו ולהבהרתן בצורה החדה ביותר האפשרית. וזאת מתוך תפיסת־היסוד, שכל מהלך וכל השקפת־עולם, מתמצה, בסופו של דבר בבדיחה, שהיא סיכום תמציתי וקיצוני שלהם. המעברים, מן העניין אל הבדיחה ומן הבדיחה אל העניין, הם פתוחים וחופשיים, והזרימה ההדדית קבועה ושוטפת. כל זאת, בתחומים שאינם עוסקים במישרין בתחום ההומור והבדיחה, אלא מסתייעים בהם לצרכים מתודיים מגוונים.

בשני צמדי ספרים בתחום ההומור, התרכזה תרומתו הישירה של דב סדן בחקר ההומור והבדיחה היהודית בעברית: הזוג הראשון – שתי הקערות – ‘קערת צימוקים’, או “אלף בדיחה ובדיחה, אסופת הומור בישראל”, הופיעה בשנת תש“י, ובה מנגנונים מדעיים ליד כל בדיחה על מקורה, גלגוליה, נוסחאותיה. ספר ההמשך, בן־זוגו, הבנוי באותה מתכונת הוא: ‘קערת אגוזים’, הופיע בשנת תשי”ג, שניהם בהוצאת ניומן. בדיחות לא מעטות מאסופות אלו פורסמו קודם בכתבי־עת שונים ובעיקר ב’דבר' ובכתב־העת ההומוריסטי: ‘סיכות’. הצמד הבא הוא: ‘גלגל המועדים’. “שבת ושלוש רגלים. גילגולי פיוט, אגדה ושעשוע”; וחברו: ‘יריד השעשועים’. “גלגולי הלצה ופתגמים”, שניהם בהוצאת מסדה, 1964.

ב. הבדיחה כאסטרטגיה

כותרת זו לקוחה מכתביו של סדן עצמו, ואפשר לראות בה אחד המפתחות שהשתמש בהם להבנת דרכם של סופרים אחדים ביצירתם, ולא פחות – לדרכו שלו בביקורת ובמחקר.

באחד ממאמריו הראשונים על ‘ארבעת כרכיו הראשונים’ של ש“י עגנון, שבשוליו נרשם התאריך: ב' ניסן תרצ”ב, והוא ממאמרי היסוד של מחקר יצירת עגנון מאז ועד היום, הִפנה סדן את תשומת הלב לתפקידו המרכזי של ההומור אצל עגנון. עגנון רתם את ההומור לשירות “כפל־הראיה” “כפל הביאור” ו“כפל ההנמקה”, ובעזרתו נוצרת “התחתית הכפולה”, של הגלוי שהוא נסתר ושל היפוכו, המאפיינים את כלל יצירתו, ואת עמידתו התמימה־מיתממת של הסופר בעולמו וכלפי עולמו.

בעזרת ההומור יכול הסופר להשיג שתי מטרות סותרות, כביכול, בעת ובעונה אחת: להיות בפנים ובחוץ; להעריץ ולהלעיג; להיות אוהב ואויב; להזדהות ולבקר. ובלשונו:

וכך, בעזרת ההומור נוצרת אותה ה“אפשרות של כפל־ראייה” המאפשרת את “הפשרה שבין כוונת־האידיאליזציה לבין יצר־הביקורת” (שם, עמ' 24). והנחת־היסוד היא, ש“גדול כוחו של ערעור הסתר מבפנים גם אם בשרשו מונחת היראה וביסודו מונח צד של הערמה, מכוחה של מלחמה אידיאולוגית מחוץ” (שם, עמ' 25).

זוהי דוגמה, לשימוש שעשה סדן, בהומור, ככלי ביקורתי מן המדרגה הראשונה, להבנת עולמו של ש"י עגנון, שההומור הוא אחד מיסודותיו המרכזיים.

דוגמה אחרת, לשימוש שעושה סדן באנקדוטה, להבנת תמצית עולמו של סופר, לקוחה, ממסתו על ג. שופמן “לחתן הגבורות” במלאות לו 80 שנה [אדר תש"ך], (‘בין דין לחשבון’, הוצ' דביר, תשכ"ג).

אחד מהישגיו המרכזיים של ג. שופמן הוא בתחום הלשון והנוסח, ומאפיינו הוא: “ויתור המגיע כדי נזירות גמורה ממטבעות מוכנים ועומדים”; “בריאת־הכלים”; והתנהגות של “כאילו”, “כאילו היתה לשוננו לשון חיה לכל דבר” (עמ' 160). היתה זו מרידה מרצון על הנוסח, כלומר, על נוסח מנדלי, פירוקו של הנוסח ויצירת נוסח חדש, אחר, אישי ומשוחרר ממטבעות הלשון הקודמות.

כדי להמחיש הישג זה של שופמן, ולחדדו, סיפר עליו סדן את “ההלצה הנתלית בו” שבעזרתה אפשר, לגלות את שיאו ומיצויו של תהליך לשוני זה ובלשונו: “נקודת הקצה של ההדרה הזאת”. ההדרה, כלומר, הוויתור, על “רוב הטובה המוכנה ומזומנת בנוסח”. וזו

ומוסיף סדן, הערה עקרונית, על תוקפה הביקורתי של הבדיחה:

ובלשון ימינו הפרוזאית: הוויתור, מביא עמו פיצוי; ובמקום המליצה המקראית הישירה, באה האילוזיה המקראית העקיפה, המרומזת והנסתרת.

מן הראוי לסיים בשתי דוגמאות מתחום הסופרים והספרות. האחת, מאוספו של דרויאנוב, והשנייה מאוספו של דב סדן, שתמחשנה את האסטרטגיה של הבדיחה כתהליך של הערמה, באופן, שמה שנראה במבט ראשון תמים, מתגלה במחשבה שנייה כביקורת נוקבת.

על סופרים (דרויאנוב):

מחקר הספרות (סדן):

סדן מנתח את הבדיחה שמטרתה “להבליט לעגה של חכמת־ישראל הישנה ונציגה פה – הרב, על חכמת־ישראל החדשה ונציגה פה – החוקר”. אין הוא מסתיר את דעתו שאין “הצדק” עם הרב: “כביכול, ראשונה יודעת את העיקר; אחרונה אינה יודעת אלא את הטפלה לעיקר. ואין הבדיחה פוסקת מלהיות בדיחה, גם אם אינה נכונה. ולענייננו באמת אינה נכונה”.

אדר תשנ“א; אדר תשס”א.

הערה ביבליוגרפית

*י“ט באדר תשנ”א (5.3.1991). ערב העיון שלא התקיים בגלל מלחמת־המפרץ, חזר ונערך בְּ־ו' באדר תשס"א (5.3.2001).

“תָּמִיד תִּשַָׂא לוֹ הַסִּפְרוּת הַזֹּאת אֶת עֹמֶס תּוֹדָתָהּ”.

(ח־גי [חיים גורי], “סונטה לשמונים”, ‘דבר. משא’,

י“ז באדר תשמ”ב, 12.3.1982 במלאות לסדן 80 שנה)

דב סדן היה נקודת־הרום הקבועה של התרבות היהודית לדורותיה ולענפיה. לנקודת־רום זו מסמיכים את כל יתר נקודות המדידה, ובלעדיה אין משמעות לגבוה ולנמוך, לרחוק ולקרוב. תפיסה זו של שלמה צמח את ח.נ. ביאליק, כנקודת הרום הקבועה בשירה העברית החדשה, הולמת ביותר את דב סדן.

הוא מיזג בתוכו את “הזיכרון הגדול”, הזיכרון היוצר, שמאחד את הזמנים ואת המקומות, את התופעות ואת התחומים לחטיבה אחת כוללת של תרבות עם ישראל בכל הדורות. סדן יצר תכנית־אב, המאגדת בתוכה למסכת אחת את ריבוי פניה של היצירה הרוחנית העברית לדורותיה, יצירה המתקיימת מתוך מתחים פנימיים וסתירות. תפיסתו הכּוּליית הנועזת, שהושמעה לראשונה בשנת תש"ז, הפכה על פניה כמעט את כל מה שהיה מוסכם ומקובל לפניה. תפיסה זו הרחיבה את תחומיה של הספרות העברית ואת בסיסה מבחינת הלשון והזרמים. הוא קבע, שהספרות היא ביסודה תלת־לשונית (עברית, לשונות־היהודים ולשונות נכר); ניזונה משלושה זרמים (חסידות, מתנגדוּת, השכלה); וההשתייכות אליה נקבעת גם היא לפי מודל משולש: כוונת־הכותב, עניין־הכתיבה וקהל־הקוראים.

תאוריה זו, שלה נקודת־מוצא אידיאולוגית מובהקת, משמשת אתגר רוחני מרכזי לכל מי שבא לעסוק באחד התחומים של היצירה הרוחנית הישראלית. היא מהווה מנוף למחשבה רעננה ומקורית, שאינה קופאת על שמריה, אלא מוסיפה לטוות את רציפות ההוויה היהודית מתוך תפיסה של המשכיות רוויית מתח.

שפע התחומים שבהם עסק, הנראים לכאורה מפוזרים ורחוקים, מתגלים במבט כולל כפרטים במסכת רוחנית אחת. השימוש המוּדע והבלתי־מוּדע, שעושים יוצרים הרחוקים זה מזה במילה הבודדת ובניב היחיד, בעברית וביידיש, מתחברים באמצעות קסם־המחקר של סדן, לגלגוליו של אותו ביטוי. הם נשזרים יחדיו לכעין תכנית־על, שיש בה גילוי לחיים הפנימיים הסמויים, הנמשכים ומפכים ברציפות במעמקיה של ההוויה הישראלית.

אין כמעט תחום מתחומי היצירה הרוחנית שסדן לא עסק בו, בכל תחום שעסק העשיר, הִפרה, חידש. רשימת התחומים נראית כקטלוג ממצה של כל הענפים האפשריים, ביניהם: ספרות ולשון, פתגמים ופולקלור, סופרים ואישים, ערים ועיירות, היסטוריה ואקטואליה, סיפורים, שירים וזיכרונות, בדיחות, מִכתמים, מסות, ביקורת ומחקר בעברית וביידיש, בכתב ובעל־פה, בנאומים ובמכתבים, בכל העיתונים וכתבי־העת ומעל כל הבמות האפשריות.

מקום מיוחד בחקר הספרות העברית תופסים מחקריו על ביאליק ועל עגנון. עם הופעת ספרו על ביאליק, כתב עליו שמואל ורסס (‘ידיעות אחרונות’, 6.10.1989): “זה ששים שנה מתקיימת פגישתו הנפעמת של סדן עם המשורר הנערץ עליו בדבריו שבדפוס. בפרק זמן זה פרסם כ־150 מאמרים, רשימות ומחקרים על ביאליק [־ ־ ־] סדן בעיוניו השכיל להסיר כמה מחיצות של הלשון החוצצות בינינו לבין עולמו הסמוי של ביאליק”.

בחקר עגנון אחראי סדן לתמורה המשמעותית שהתחוללה בפרשנות ליצירותיו, משום שראה אותו כסופר מודרני, המבטא את המבוכה של דורו, בעוד שקודמיו ראו בו סופר שהוא “משלומי אמוני ישראל”; ואת סיפוריו ראה סדן ככפולי־קרקעית, הפתוחים לכפל־ראייה ולריבוי קולות בעת ובעונה אחת.

אבני הבניין, שהעמיד דב סדן בחקר הספרות והלשון, העברית והיידית, הם הבסיס האיתן שעליו תיבנינה הקומות העליונות. יכולתו לראות את השורש מבלי להתעלם מן הענפים והעלים, את השלם בתוך הפרטים ואת הפרטים בתוך השלם, וזאת בכל יוצר, בכל יצירה ובכל תופעה, הם מנכסי צאן ברזל של מחשבת התרבות היהודית, העברית והישראלית לדורותיה.

רשימת התארים והכינויים, שבהם הכתירו אותו הכותבים הרבים עליו, יש בה כדי לאפיין את פועלו ואת ההערכה הרבה שרחשו לו: המורה, מורנו ורבנו, קורא־הדורות, הצופה לבית היוצר של ישראל, יחיד ומיוחד, בעל השפע, הבינה המחייכת, הזיכרון היוצר, העילוי, התלמיד־חכם, האנציקלופדיה היהודית, שומר־החותם של התרבות היהודית. אלפי מאמריו ועשרות ספריו מצטרפים לספרייה שלמה, פרי עטו של אדם אחד, שבה אצורה “נשמת האומה”.

* * *

דב סדן בשבילי הוא חלק מבית אבי ומנוף ילדותי. אבי, ישראל כהן ז"ל, וסדן היו ידידים מנוער עוד בלבוב שבגליציה, והלכו יחד שנים רבות במסלולים זהים, מקבילים ונפרדים. בדברים שכתבו זה על זה, ברשות הרבים ובמכתבים פרטיים, משתקפת ידידותם רבת־השנים, שלא חסרו בה גם חילוקי דעות אידיאולוגיים. דב סדן בשבילי הוא מסלול הליכה קבוע מביתי לביתו, כאשר אני, כילדה, מביאה ומחזירה דפי הגהה מבית לבית. דב סדן בשבילי הוא מורה גדול, שאת שיעוריו באוניברסיטת תל־אביב, בימיה הראשונים, שמעתי בשקיקה, והוא שהדריכני בעבודת הדוקטור שלי (יחד עם תלמידו, דן מירון). אל ביתו בירושלים עליתי לרגל בקביעות מדי שבוע בשבוע, לשמוע את הערותיו, והיתה זו כעין חזרה על מסלול ילדותי, בשליחות־אבי, כשדפי ההגהה בידי. דב סדן בשבילי הוא מקור השראה, עצה ועידוד, וחליפת המכתבים העשירה בינינו משוקעת ברבים ממחקרי. זכות גדולה זכיתי להיות במחיצתו, ואין אדם שימלא את החלל שנותר בלכתו.

הרבים שהכירו אותו פנים אל פנים העריכו והעריצו לא רק את משנתו אלא גם, ואולי בעיקר, את אישיותו ותכונותיה: החוכמה, ההומור, האירוניה, השנינות, הפיקחות, המזג הטוב, דקוּת ההבחנה, הזיכרון הפנוֹמנלי, האנושיות, אהבת הבריות. כל אלה עשו את דב סדן ליחיד ומיוחד בדורו ולדורות. ועכשיו נצטרך להתרגל לחיות בלעדיו ולהתנחם בספריו, במאמריו ובמחקריו.

תשרי תש"ן

הערה ביבליוגרפית

– ‘ידיעות אחרונות’, כ“א בתשרי תש”ן (20.10.1989), עמ' 20; 25.