“זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר־וָדֹר” (דברים, לב 7)

המאבק בין הזיכרון והשִכְחָה הוא מאבק איתנים, שימיו כימוֹת עולם. השִכחה אורבת לפתח כדי להוריד לתהום הנשייה את העבר. העבר מְפַנה דרך־קבע את מקומו להווה המתחלף במהירות כל הזמן. לא רק צרות אחרונות משכיחות צרות ראשונות, אלא גם מראות אחרונים משכיחים מראות ראשונים. ישן מפני חדש תוציאו – הריהו חוק עולם; אין אפשרות לזכור הכול, ויש הכרח לשכוח ולהשכיח על־מנת לתת מקום לחיים החדשים המתהווים. ובניסוחו של קהלת: “עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ” (ג6). לא לחינם מונה שׂר־של־שִכחה ופוּרָה שמו, הוא המלאך הממונה על הזיכרון ומביא את האדם לידי שִכחה.

לכאורה, זהו קרב אבוד, שכן תמיד תהיה ידה של השִכחה על העליונה. אבל למעשה, לא כך הוא. לא רק שכוחו של העבר חזק יותר ממה שנדמה תחילה, והוא ממשיך לחיות בתוך ההווה, לחלחל בו ולהשפיע עליו, אלא גם מי שמנסה במודע להתעלם ממנו יגלה שאין הדבר אפשרי. כך הדבר בשעה שמדובר בתחום הפרט, והוא הדין בשעה שמדובר בתחום הכלל.

כאשר מדובר על תחום הכלל ועל יצירת תרבות המשותפת לחברה שלמה המאחדת את היחידים בתוכה לעם, המאבק על הזיכרון הוא המאבק על התרבות. זהו מאבק למנוע ממקריות בלבד לקבוע מי יישכח ומי ייזכר: יש צורך בפעילות מכוונת ושיטתית כדי להציל מן השִכחה חטיבות־תרבות רבות ככל האפשר, ומתוכן – יוצרים ויצירותיהם, כדי שימשיכו לחיות בתוך ההווה, ולהזין את התרבות המתהווה.

אם נידרש למשל העץ, הרי יצירות המופת של העבר הן בבחינת השורשים של ענפי יצירות ההווה, שיש בכוחם להזין אותם, לחזק את יציבותם, לעבות אותם כדי שיפרחו ויעשו פירות למען הדורות הבאים וחוזר חלילה. בלא שורשים אלה, אחיזתם רופפת, עמידתם רעועה, והם צנומים ושדופים, וחייהם קצרים.

המאבק על הזיכרון הוא המאבק על התרבות. שמירת הזיכרון ההיסטורי המשותף, המקיים את המסורת היהודית לדורותיה, היא הערובה להמשך קיומו של העם. המאמץ להציל מן הנשייה כמה שיותר הוא המאבק על המהות, על הזהות. זכירת העבר, למען העתיד, היא אחד הצווים העתיקים והמרכזיים בתנ''ך: “שמור וזכור בדיבור אחד” הוא הבסיס ההכרחי לשמירת היסוד הקבוע של הזהות היהודית, בד בבד עם מתן אפשרות להתחדשות ולהסתגלות לאורך הדורות.

בסכנת השִכחה הרגישו כבר גדולי הרוח והסופרים של עם־ישראל עם ראשית הלאומיות היהודית (כגון פרץ סמולנסקין) והתריעו מפניה. הם התריעו כנגד הסכנות משני צִדֵי המתרס: כנגד אלה המנסים להשכיח את העבר – חוגי המתבוללים; וכנגד אלה המקדשים את העבר ומתעלמים מן העתיד – חוגי האורתודוקסיה.

במסתו “עבר ועתיד” (תרנ''א, 1891) ניסח אחד העם את תנאי לקיומו של “האני הלאומי” שהוא “הרוח או הכוח הפנימי, המאחד באיזה אופן נסתר את כל הרשמים והזיכרונות של העבר עם כל החפצים והתקוות לעתיד ועושה מכולם יחד ברייה אחת שלמה, אורגנית”. כבר אז הזהיר מפני שתי סכנות האורבות לעם משתי כיתות שונות. האחת – המרחיבה את העבר בלי זכר לעתיד, והשנייה – “האומרת להביא גאולה על־ידי עתיד שאין עמו עבר”. ומסקנתו, שדרכו של “האני הלאומי הנצחי של עם ישראל” “כבר כבוּשה”: “יסודה מֵעבר וסופה לעתיד”.

הספרות העברית היא יסוד משותף שבכוחו לגשר על הפער שנוצר בין העבר להווה, ולתת ביטוי לעימותים בין מסורת לחידוש. הספרות העברית היא זו שבכוחה לאחד בין כל פלגי העם. הספרות היא השומרת על הזיכרון הקולקטיבי תוך מתן ביטוי ליחיד. המתח בין הפרטי לבין המשותף־לרבים הוא המפרה את הספרות ומאפשר לה לתת פתחון פה לחוויית היחיד שנעשית נחלתו של דור שלם. כבר אריסטו בזמנו קבע ש“נעלה היא הפייטנות מן ההיסטוריה”, וקביעה זו חוזרת לא־אחת בדברי הוגים שונים. כך, אחד העם, במסתו “משה” (שבט תרס''ד), הראה שחשיבותה של “האמת ההיסטורית” גדולה מזו של “האמת הארכיאולוגית”. ובלשוננו: המיתוס, הסיפור, התדמית, חזקים מכל מציאות. כך גם יוסף ירושלמי בספרו זכור, המוקדש ל“היסטוריה יהודית וזכרון יהודי” (1988), קבע ש“לא ההיסטוריון היה משַמרו העיקרי של ‘זכרון העבר’” (עמ' 18) אלא “ספרות ואידיאולוגיה הן־הן המקורות החדשים של הזהות היהודית” (עמ' 12). ובדוגמאות שהוא מביא: “דור הגירוש [גירוש ספרד] העדיף בסופו של דבר מיתוס על היסטוריה” (עמ' 127), וכן: “אך אין בלבי שום ספק שדמותה של השואה זוכה לעיצוב לא על סַדנוֹ של ההיסטוריון אלא בְּכוּר־המַצְרֵף של הסופר” (עמ' 125).

השִכחה וההשְכָּחה האורבות לסופרים ולספרות טומנות בחובּן סכנה גדולה לזהותו ולקיומו של העם. על כך כתב מיכה יוסף ברדיצ’בסקי:

בשנת תרע''ב (1912), במלאות עשרים שנה לפטירתו של יהודה ליב גורדון (יל''ג) גדול משוררי ההשכלה, נשא הסופר יוסף חיים ברנר דברים לזכרו “בנשף הספרותי הנגינתי, שהוקדש לזכר המשורר יהודה ליב גורדון ונערך בירושלים על־ידי הסניף המקומי של אגודת המורים בארץ־ישראל”. כשנה לאחר מכן (תרע''ג) פורסמו דבריו בהפועל הצעיר בכותרת: “אזכרה ליל''ג”. מאז נעשתה מסה זו לשם־דבר לכל מי שכואב את כאב השִכחה וההשְכָּחה של יוצרים ויצירתם, ומן הראוי לחזור ולקרוא בה כדי לגלות את האקטואליות הרבה שלה:

חובת הזיכרון אינה רק הכרח כשמדובר במאורעות היסטוריים, אלא לא פחות כשמדובר על יחידים בחברה, במיוחד על יוצרים ויצירתם. יש לחברה ולתרבותה מחויבות לשימור זיכרונו ופעילותו של היוצר היחיד ויצירתו. ולא רק החברה, אלא גם כל יחיד ויחיד בתוכה מחויב להקשיב לדורות שקדמו לו, להכירם, להפנים את יצירתם, להמשיכה ובד בבד למרוד בהם מתוך ידיעה. אין ספרות נוצרת בחלל ריק, ושירה בכלל זה. אין יצירה ללא אבות ספרותיים. כל יוצר ממשיך את קודמיו ומורד בהם, הולך בדרכם תוך שהוא כובש לו דרך משלו. כל יוצר בוחר לו, ביודעין ושלא ביודעין, שושלת ספרותית קודמת להתייחס עליה, כדי שלא יהיה יתום, וכדי ששירתו לא תהיה אסופית. בשירת ההווה מהדהדת שירת העבר, המעניקה לה עומק ומורכבות, מעצבת את משמעותה ומאפשרת ליוצר בהווה להמריא בדרך משלו. העומס השירי מן העבר הוא הברכה האמתית, ההתעלמות ממנו היא “העגלה הריקה”.

למתאוננים על “ירידת קרנהּ של השירה העברית” ועל המקום השולי שהיא תופסת בחברה הישראלית יש לומר, שלוויתור על מעמקי השירה העברית הקלסית, זו של העבר הרחוק והקרוב, יש חלק נכבד ברדידות הביטוי השירי ובלשונה חסרת המעמקים של השירה, וממילא גם במידת האפקטיביות שלה ובהשפעתה על היחיד ועל הכלל. משוררים הקוראים את שירת עצמם בלבד, ובמקרה הטוב גם את שירת חבריהם ל“חבורה”, ואינם מרגישים מחויבים לשירת הדורות הקודמים, אינם יכולים להתאונן על מיעוט קוראיהם.

אין אפשרות במסגרת זו לפרט את המספר העצום של המשוררים ה“ראויים” לבוא בקהל בימינו, כמו גם את היצירות שמן הראוי לחזור ולקרוא בהן, ולא פחות את “השורות הטובות” כביטויו של יעקב שטיינברג במסתו “השוּרה” (תרפ''ה). מורשת ספרותית־שירית זו, מן הראוי שתיהפך לחלק מן המאגר הנפשי של היוצרים, ושתיחרת על לוח לבו של הציבור המשכיל: “לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַּנִּים – וְעֵת אֶחְלֹם שִׁיבַת שְׁבוּתֵךְ אֲנִי כִּנּוֹר לְשִׁירַיִךְ” (ריה''ל); “לְמִי אֲנִי עָמֵל” ו“אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֵדַע חַיַּיִךְ” (יל''ג); “לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן הָהֶפְקֵר”; “אָכֵן חֲצִיר הָעָם”; ו“הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט” (ח''נ ביאליק); “הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף מוֹלַדְתּוֹ”; “רְאִי אֲדָמָה כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!” (שאול טשרניחובסקי); “זֶה הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת” (לאה גולדברג); “בְּשָׂדוֹת לֵילִיִּים שׁוּעָלָה רְעֵבָה/ תּוֹקַעַת בָּדָד” (אסתר ראב). עשר “שורות טובות” אלה הן רק טיפוֹת בים הרחב והעמוק של היצירה העברית בדורות האחרונים, ובלעדיו אין קיום לשירת ההווה.

בתחום היצירה בכלל והיצירה הספרותית במיוחד, המאבק על הזיכרון ניטש, לא פעם, גם על חשבון השכחת עברם של פלגים אחרים בחברה. הנחת־היסוד (השגויה) של הנאבקים היא, שאין מקום לכולם. מאבק זה, עם כל הגילויים השליליים שבו, ויש תמיד כאלה בכל מאבק, הוא חשוב, פורה והכרחי לקיומה של חברה רב־תרבותית, בתנאי שיש בה בסיס יציב כלשהו המשותף לכולם. השאלות המרכזיות הן: מה ישרוד ומה יישכח? מי יקבע? ואיך?

במאבק על הזיכרון, עם כלל המורשת האדירה של העבר, לא תמיד ליוצרים וליצירות הראויים יש כוח לדבר בעד עצמם. לכן, יש הכרח במי שיתמסר במכוּון ובמדוע, בכל כוחו, לטיפוחם, כדי להחיותם בתוך ההווה, ולעשותם לנחלת הקוראים בני הדור. שימור וטיפוח אלה הם מתפקידיהם המרכזיים של החוגים לספרות עברית באוניברסיטאות במדינת־ישראל, המופקדים על כלל המורשת הספרותית של הדורות האחרונים, ומצוּוים לחנך דור של יודעי תרבותם הלאומית ומוקיריה. מן הלומדים בהם מצפים, בין השאר, לשמש סוכני־תרבות, שבאמצעותם יגיע זיכרון הדורות הקודמים לתלמידיהם שלהם, ובאמצעותם לקהל הרחב. גם כל אמצעי התקשורת האחרים מצוּוים, מתוקף תפקידם ומעמדם, להחדיר את היוצרים והיצירות של העבר לתוך חיי ההווה ולתודעתו של הציבור הרחב, בד בבד עם טיפוח היוצרים בני הדור ויצירתם. וזאת בכל האמצעים המודרניים העומדים לרשותם, המילוליים והחזותיים גם יחד – הקולנוע והטלוויזיה, הרדיו והעיתונות, ערבי־הספרות והעיון.

המאבק על הזיכרון הוכתר בהצלחה זמנית (וכל שימור וטיפוח מסוג זה הם זמניים ומחייבים הזנה מתמדת) אצל אותם יוצרים (מעטים) שהיה מי שימסור נפשו עליהם, יתמסר באופן טוטלי לטיפוח מורשתם, ויקדיש את חייו לכך. הדוגמה של אורי צבי גרינברג, שזכה לתחייה ציבורית מחודשת, היא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. רק קיומה של מערכת שלמה של תנאים מאפשרת הִתחיוּת כזאת. כגון, בראש ובראשונה, משורר ענק ושירה בעלת משקל אמנותי וציבורי; חסות אידאולוגית־פוליטית, שיש בכוחה גם לסייע בתקציבים; התמסרות של חוקר מרכזי (דן מירון) שיש לו גם השפעה על הוצאת ספרים חשובה שתקבל על עצמה את כינוס כתביו (מוסד ביאליק); חֶבר חוקרים, העושים לאורך השנים כמיטב יכולתם לחקור את יצירתו ולהעמיק בה (אוניברסיטת בר־אילן); משפחה מסורה ובעלת משקל המטפחת בלא לאות את מורשתו (רעייתו, המשוררת עליזה טור־מלכא); קיומה של ביבליוגרפיה שלו ועליו, המאפשרת גישה מידית מדויקת לכל יצירתו (יוחנן ארנון); ביוגרפיה מפורטת על חייו ויצירתו (עדיין חסרה); אישיות ציבורית שתתמסר בכל מאודהּ לטיפוח מורשתו ותראה בכך את מפעל חייה (גאולה כהן).

הדוגמה האחרת, שגם היא יוצא מן הכלל המעיד על הכלל, היא חיים נחמן ביאליק. קודם כל בזכות שירתו, מסותיו והפרוזה שלו, המצליחות להישאר “כאן ועכשיו” ולדבר אל לב הקוראים בני הדור; בזכות מורשתו הנחקרת והמטופחת במכון מחקר אקדמי (מכון כץ באוניברסיטת תל־אביב); ביבליוגרפיה מפורטת שלו ועליו (משה עציוני); מחקרים וספרים הנכתבים עליו לאורך בשנים ומזינים את השיח הביקורתי־תרבותי־ספרותי (זיוה שמיר); מהדורות חדשות ומעודכנות (אבנר הולצמן); ביוגרפיה על חייו ויצירתו (שלמה שבא ואחרים); ערבי זיכרון ביום השנה לפטירתו המתקיימים בטקס קבוע על קברו; ביתו המקורי שזכה לחיים חדשים, נושא את שמו ומקיים פעילות על ספרות חיה ומתהווה יחד עם פעילות הקשורה בדורות הקודמים.

אצל עוד מי מן היוצרים, מן העבר הקרוב והרחוק, מתקיימת מערכת מסועפת וענפה כזו של תנאים?! אצל הגדולים שבהם, אלה שלפחות לא נמחקו מן הזיכרון הקולקטיבי, מתקיימים רק כמה סעיפים מתוכה. ככל שמצליחים לשמור יותר מרכיבים מתוך מערכת מסועפת זו, שהיא תנאי לשימור בזיכרון הקולקטיבי, כך יש סיכוי גבוה למדי ששמו של היוצר, ולא פחות – יצירתו, יחיו בתוך ההווה, ויחלחלו לתוך יצירתם של בני הדור. כך למשל כינוס הכתבים כדי שיהיו מצויים בהישג יד וברשות הקורא המתעניין, בהוצאה מודרנית, עם המבואות וההסברים הנחוצים, הוא אחד התנאים להצלה מתוך השִכחה. זאת, יחד עם ביוגרפיה מקיפה שתיתן תמונה שלמה של חייו ויצירתו, ולצִדה ביבליוגרפיה של כתביו ושל הכותבים עליו. תנאי אחר הוא, למשל, חיבור לחנים לשירי משוררים והשמעתם בהזדמנויות שונות, כדי שבאמצעות הניגון ייכנסו גם המילים ללבבות ויִשכנו בהם, כחלק מן המערך הנפשי של השר, ואולי בעקבות הניגון ייחשף גם לשירים עצמם. לעתים, ההחייאה של היוצרים, באמצעות ערבי־ספרות, או כתבות נרחבות בעיתוני סוף השבוע, נעשית “מן הסיבות הלא־נכונות” (רכילות), אבל אולי במקרה זה, מתוך “שלא לשמה בא לשמה” ומתוך הרבים שנחשפו (אולי לראשונה) ליוצר זה, יהיו גם מעטים, שיתעניינו ביצירתו “מהסיבות הנכונות”.

המאבק על הזיכרון הוא מאבק על הזהות, על התרבות, על העתיד. זהו מאבק קבוע, הכרחי, שלכל אחד יש בו חלק, כפי יכולתו ובהתאם להשקפת עולמו. מה יישאר ואיך ייזכר – אלה היסודות הקובעים את המהות ומכוונים את העתיד. המאבק קיים והכרחי, אבל יש לו תנאים כדי שיהיה מאבק פורה ומאחֵד ולא מאבק מעקֵר ומפורר. זכותו של כל “צד” במאבק זה להיאבק על זיכרון־העבר שלו, אבל לא להילחם בדיכוי זיכרון־העבר של הזולת ומחיקתו. על כל “צד” במאבק להכיר בריבוי הקולות ובגיוון ההערכות, בתנאי שהכול יכירו שקיים בסיס היסטורי־תרבותי־ספרותי כלשהו המשותף לכולם, שרק עליו יש אפשרות לרקום את ההווה ולבנות את העתיד.

שבט תשס''ב (ינואר 2002)

מקורות

אחד העם, “עבר ועתיד” (תרנ''א); “משה” (שבט תרס''ב). כונס במהדורות שונות של כתביו.

אריסטו, על אמנות הפיוט, תרגם מרדכי הק, הוצאת מחברות לספרות, תשכ''ב, עמ' 50.

חיים נחמן ביאליק, “אכן חציר העם” (תרנ''ז); “לא זכיתי באור מן־ההפקר” (תרס''ב); “בעיר ההרגה” (תרס''ד). השירים כונסו במהדורות השונות של שירי ביאליק.

מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, “זיכרון לראשונים”, הצפירה 13.5.1903. כונס בכל מאמרי, הוצאת עם עובד, תשי''ב, עמ' קנח.

יוסף חיים ברנר, “אזכרה ליל''ג”, לראשונה בשנת תרע''ב, כהרצאה, פורסם בהפועל הצעיר, תרע''ג, וכונס במהדורות השונות של כתביו.

לאה גולדברג, “אורן” (תשי''ד). כונס בלאה גולדברג, שירים, ב, הוצאת ספרית פועלים, 1989, עמ' 143.

יהודה ליב גורדון, “למי אני עמל?” (1873); “קוצו של יוד” (1876). השירים כונסו בכתבי יהודה ליב גורדון, שירה, הוצאת דביר, תש''ך, עמ' כז; קכט.

אבנר הולצמן, “המאבק על שימור הזיכרון התרבותי”. מאזנים, כרך עו, גיליון 1, אייר תשס''ב (אפריל 2002), עמ' 10–14. כונס בספרו מפת דרכים. סיפורת עברית כיום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשס''ה/2005, עמ' 41–48.

רבי יהודה הלוי, [תשוקה לציון] “ציון הלא תשאלי”. כונס בהשירה העברית בספרד ובפרובנס בעריכת חיים שירמן, ספר ראשון, חלק ב, הוצאת מוסד ביאליק, תשכ''א, עמ' 485–489.

שאול טשרניחובסקי, “האדם אינו אלא…” (תרפ''ה); “ראי אדמה” (1938). השירים כונסו במהדורות השונות של שירי טשרניחובסקי.

יוסף חיים ירושלמי, זכור. היסטוריה יהודית וזיכרון יהודי, הוצאת ספריית אופקים ועם עובד, תשמ''ח. תרגם מאנגלית משה שביב; ערך אברהם שפירא.

נילי כהן, “זיכרון, שכחה ותקדים”, המשפט. כתב־עת לענייני משפט, בית הספר למשפטים המסלול האקדמי המכללה למינהל, גיליון מספר 23, מרס 2007, עמ' 3–9.

אסתר ראב, “שועלה” (1955). כונס באסתר ראב. כל השירים, הוצאת זמורה ביתן, 1988, עמ' 77.

יעקב שטיינברג, “השוּרה”, הפועל הצעיר, כרך יח, תרפ''ה. כונס בכל כתבי יעקב שטיינברג, הוצאת דביר, תשי''ז, עמ' שלג־שמ.

בילדותי, בשנים שלפני קום המדינה, בבתי־הספר היסודי “תל־נורדאו” שבתל־אביב, תפקידו הראשון של תורן הכיתה היה לכתוב על הלוח, באותיות מאירות־עיניים, את היום, החודש והשנה העבריים בצד ימין ואת התאריך הלועזי בצד שמאל. היה ברור לכול שהתאריך העברי הוא החשוב. על פיו נחוגו החגים ועל פיו נקבעו מועדי החופשות.

התאריך הכללי נועד, כפי שחשבנו, לרַצות את שלטונות המנדט הבריטי. חיינו ונשמנו עם הלוח העברי. תשרי הוא חודש החגים שבו מספר ימי החופשה עולה על מספר ימי הלימודים; ובין סוף תשרי לסוף כסלו, מצפה תקופה ארוכה וממושכת בלא חגים וללא חופשות; מר חשוון, מלשון מרירות, חודש בלא חגים, כך פורש שמו בפי הילדים, ולא כמקובל מר – טיפה, גשם, כפי שפירשו אז המורים, גם כן, בטעות, שכן השם מרחשוון מקורו בשמו של חודש אכדי. הכול ציפו סוף סוף לחופש חנוכה בכ''ה בכסלו, שיגאל אותנו מימי לימודים רצופים. כך נהגו בכל בתי הספר הכלליים בארץ־ישראל ולאחר מכן בשנותיה הראשונות של מדינת־ישראל. הכרת השילוב שבין הלוח העברי לכללי הייתה טבעית, כמו לוח הכפל.

קשה לדעת מתי נמוג לוח השנה העברי והלוח הכללי תפס את מקומו בחינוך הממלכתי ובהוויה הציבורית. הצירוף כ''ט בנובמבר 1947, ייתכן שהיה אחד משלבי הביניים במעבר מהלוח העברי ללוח הכללי. אבל פרט זה עדיין טעון בדיקה. לא אטעה הרבה אם אומר, שצעירים ומבוגרים כאחד אינם יודעים היום את התאריכים העבריים בחיי היומיום ואינם משתמשים בהם. פה ושם הם מופיעים במכתבים רשמיים של משרדי הממשלה, כמצוות אנשים מלומדה – אבל אינם באמת חלק ממערכת הזמנים האישית. אפילו כתבי־עת ספרותיים, המופיעים היום, “שוכחים” לא פעם לציין את התאריך העברי על גיליונותיהם, על אף שהם מתהדרים בתרומה לתרבות ולספרות העברית.

במיוחד גדול השבר כשמדובר בתקופות קודמות. בתרבות ובספרות העברית שלט הלוח העברי, ולא פעם לא הוזכרה כלל השנה הלועזית, כיוון שלא היה צורך בכך. מי ששואל בספרייה ספר עברי, שהופיע לפני תחילת המאה העשרים, מכיר את התופעה שבה ליד השנה העברית של הופעת הספר רשמה יד אלמונית (של הספרן או של הקורא) את השנה הלועזית. בלעדיה ילכו לאיבוד.

גיליונות החג של ערב ראש השנה, ערב פורים וערב פסח לא הופיעו בספטמבר, בפברואר ובאפריל – אלא סמוך לחג העברי, וגם תוכנם הלם את מועד צאתם לאור. בלא הבנת חשיבות התאריך העברי, ובלא ידיעתו, אין כמעט אפשרות לקורא של היום להבין אותם. להוציא קומץ של נאמני התרבות והספרות העברית, המשכיל המצוי אינו יודע מהי שנה תרמ''ב ומהן השנים: תר''ס, תרע''ד ותרצ''ח. אותיות אלה אינן אומרות לו דבר, והוא מתקשה ב“מציאת” המקבילות הלועזיות: 1882, 1900, 1914, 1938.

בנוסף לעצם החשיבות העצומה של הלוח העברי, שהוא הבסיס לכל החיים היהודיים, העבריים והישראלים, יש לתאריכים העבריים חיים משלהם. אי־ידיעתם משמעו ניתוק הקשר עם הנוף והטבע של ארץ־ישראל, ולמעשה, פגם גדול בהבנה המעמיקה של ‘הזמנים היהודיים’, שבתוכם חיה ונושמת הספרות העברית, לפחות הספרות העברית הקלסית. התעלמות מהלוח העברי מנתקת את הקשר עם התרבות העברית ודומה למי שלומד ספרות עברית באמצעות תרגומים.

המגמה של החייאת פרשת השבוע עבור הקהל המשכיל החילוני מבורכת, אבל עד כמה באמת הוא חי בתוכה? האם אפשר לקרוא את סיפוריהם של מנדלי, מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, דבורה בארון ועגנון, בלי ידיעת ‘הזמן היהודי’? הוכחת חשיבות הלוח העברי כאחד התנאים להבנה מעמיקה של יצירות הספרות העברית מחייבת ניתוח פרשני, החורג ממסגרת זו.

אותיות התאריך העברי יוצרות מילה, והמילה היא ממשות, עצם, הוויה. היא יוצרת מציאות. היא המציאות. העולם נברא במאמר (אבות ה, א). שנת 1882 איננה רק תרמ''ב, שנת העלייה־הראשונה, אלא היא שנה משיחית באמונתם של עולי תימן, שהגיעו לארץ בשנת “אעלה בתמ''ר”, על פי שיר השירים (ז 9).

שנת 1914 איננה רק שנת תרע''ד, אלה היא שנת “ותִרעד הארץ”, אותה שנה שבה פרצה מלחמת העולם הראשונה שזעזעה את העולם כולו ואת העולם היהודי בתוכו.

1938 אינה רק תרצ''ח, השנה שקדמה לאימי מלחמת העולם השנייה, אלא היא גם שנת “תרצח”, ולכן, כדי שלא לכתוב ולהגות מילה איומה זו, ריככו ואותה ושינו את סדר האותיות וכתבו: תרח''ץ או תרח''צ. הוא הדין בשנת תשמ''ד (1984) שנהגו לכתוב: תשד''ם או תשד''מ. ואלה רק שלוש דוגמאות מתוך שפע גדול מאוד.

ההיסטוריה היהודית רצופה בתאריכים עבריים: לא רק “גזרות ת''ח ות''ט”, כינוי לימי ההרג שהרגו הקוזקים בהנהגתו של חמלניצקי ביהודי רוסיה הדרומית (1648–1649), אלא גם “פרעות תרפ''א” – היא השנה שבה נרצחו ברנר וחבריו ב־1 במאי 1921. “מאורעות תרצ''ה־תרצ''ט” – המרד הערבי 1936–1939; “ה''א באייר תש''ח” ועוד רבים.

בדורות הקודמים, כל ספר עברי, שציין את תאריך הופעתו, רשם בשוליו את שנת ההופעה העברית, עם או בלי האלפים של שנה: לפ''ג (לפרט גדול), כלומר עם הזכרת האלפים לבריאת העולם; ה’תש''ח, או לפ''ק (לפרט קטן), כלומר בהשמטת האלפים מבריאת העולם: תש''ח.

את השנה העברית נהגו לציין בגימטריה מקורית, מפולפלת ועסיסית במיוחד. כך למשל כדוגמה יחידה מרבות מאוד, כתב דוד יוסף זאמושטש בשער המחזה שלו, “פלגש בגבעה”, שהופיע בברעסלויא (היא ברסלאו שבגרמניה) ב“יום ה', כ''ג טבת”: “בשנת חטפו להם נשים לפ''ק, שמניין אותיותיו בגימטריה הוא 578, כלומר בשנת תקע''ח/1818” (נעמי זהר, באור חדש, תשס''א). בכך התאים את הפסוק לתוכן המחזה, תוך ציון השנה בגימטריה, שהיה קל בשעתו לקוראים ולא רק ליודעי ח''ן.

תאריכי גימטריות אלה הן אמנות שהושקעו בה כוח יצירה והמצאה גדולים, אבל מעטים בני בית בה.

לצד התאריכים העבריים נדפסו בעבר, בספרים רבים, מספרי העמודים באותיות עבריות, שחזקה על כל קורא עברי לרוץ בהם. אבל מה רבים הם המתקשים בכך, ולא מעטים הם אלה שאינם מבינים אפילו במה המדובר, וכשרואים אותיות עבריות כמספרים סידוריים נדמה להם שלא במספר מדובר אלא במילים: סד (64); פג (83); צד (94).

ואיך יידעו חוקרי הספרות העברית וקוראיה, שסונטה היא שיר זה''ב, כיוון שזה''ב בגימטריה הוא 14 – כמספר שורות הסונטה.

האם תהיה טעות לחשוב שלא הכול יכולים לרוץ לסדר אותיות הא''ב ולא רק בסדר חודשי השנה העבריים? דומה שרק שירה המפורסם של נעמי שמר, המקשר בין חודשי השנה העבריים ומחזור החיים בטבע ובנוף הארץ־ישראליים משמש סכר בפני שִכחה מוחלטת: “בתשרי נתן הדקל פרי שחוּם נחמד”.

למותר להוסיף שהמסקנה היא שיש צורך לחזור אל הלוח העברי ולהשיב אותו למחזור החיים של הפרט, כחלק מחזרה אל ‘הגרעין הקשה’ והמשותף של התרבות העברית. אני מאמינה שיסוד משותף זה אכן קיים, והוא המאחד בכל זאת את כל פלגי העם. אין הוא נחלת “הדתיים” בלבד, כשם שאין לזהות את הלעז על כל מרכיביו עם “החילוניים”.

“גרעין קשה משותף” זה הוא חלק מאותה הוויה חמקמקה, ובכל זאת קיימת ומשותפת לכול, של התרבות העברית והישראלית. כן, גם הישראלית.

האם אין דברים חשובים יותר לעסוק בהם מאשר חזרה אל הלוח העברי ותאריכיו? בוודאי שיש.

האם יש בכלל סיכוי לשינוי צורת החשיבה ולדרכי ההוראה? קשה לדעת.

קריאה זו לחזרה אל הלוח העברי צריכה להיות חלק ממגמה כוללת של הצורך בהחלפת השמות הלועזיים של בתי העסק ברחובות; חלק ממלחמה כוללת בלעז בכלל ובקלקולי הלשון העברית הנשמעים על כל צעד ושעל ומשבשים את השפה עד לבלי הכר.

כשאופים עוגה יודעים מה מכניסים לתנור ובדרך כלל יודעים גם מה יוצא. בחינוך כמו בחינוך, יודעים מה מכניסים, אבל התוצאות מי ישורן. ובכל זאת, מי שמאמין בחשיבותן ובכוחן של התרבות והספרות העברית לדורותיהן, כבסיס לקיום עם, צריך להמשיך ולהיאבק עליהן כדי לחיות בתוכן.

החברה הישראלית צריכה לחזור לברית שבין שני הלוחות, העברי והכללי, ולאחוז גם בזה וגם בזה.

ערב שמחת תורה תשס''ו (24.10.2005)

בניין־האב שבנה דב סדן אינו מצטמצם רק בתחום הספרות ומחקרה, אלא מקיף את כל ענפי התרבות העברית והיהודית לדורותיה. עוד לפני שהמושג פלורליזם תרבותי נעשה מטבע עובר לסוחר בשיח הציבורי, כבר ביטא אותו דב סדן בפועל, ונעשה לדוברו הנמרץ ביותר. עוד בשנת תש''ז, במסתו המפורסמת “על ספרותנו – מסת מבוא”, תבע לכלול את כל מה שנכתב “בלשונות היהודים” בכל ארצות פזוריו, בתוך ספרותו של עם־ישראל על שלושת אגפיה המרכזיים: רבנות, חסידות, השכלה.

דב סדן הוא שהראה בתאוריה ובמעשה, שאין תחום שאינו ראוי למחקר, אין תחום נמוך, או שולי. כל הפרטים מצטרפים למכלול הגדול, והמכלול הגדול מבוסס על הפרטים והפכים הקטנים. הוא לא רק נאה דרש, אלא בעיקר נאה קיים. מאות מאמריו על גלגוליהם של ניבים; בדיחות; מוטיבים ושירי עם. כל אחד מהם הוא עולם מלא של תרבות בזעיר־אנפין, ובהצטרפם יחד הם מעידים על החוקיות והדינמיות של יצירת הדורות. לא פעם היו מוקד לביקורת של מי שטענו שהוא “מתפזר” או עוסק בקטנות, בלא הבנה, כי “קטנות” אלה הם אבני־הבניין של ההיכל הגדול, ובלעדיהן – יהיה חלול ורעוע ותלוי על בלימה. לא לחינם כינה את ספריו בצורות סמיכות כשהנסמך הוא אבן. כגון אבני בוחן; אבני זיכרון; אבני שפה; אבני מפתן; אבני־בדק; אבני־גבול, כרמז לבניין התרבות והספרות שהוא מקים בעזרתם.

כאמור, דב סדן הוא שכלל בתחומי מחקר התרבות את כל אגפיה, כולל אלה שנראו לכאורה מחוצה לה, בלתי־שייכים. אין להבין את ספרות ההשכלה העברית בלא הכרת הספרות החסידית והרבנית; אי־אפשר להבין את הספרות העברית ללא הכרת ספרות יידיש והספרות שנכתבה בלשונות היהודים באשר הם; אי־אפשר להכיר את הבניין השלם של התרבות העברית המקורית בלא הכרת ספרות העולם שתורגמה לעברית מן הלשונות הזרות. אי־אפשר להבין את היוצר הגדול בלא שורשיו במקומו בנוף הולדתו, ובבית הוריו על כל ההשפעות הסובבות אותה; אי־אפשר להבין את היוצר הגדול, שהוא בבחינת עץ גבוה, מבלי להכיר את היוצרים האחרים סביביו שהם בבחינת השיחים והעשבים שצמחו מתחתיו.

תפיסת־העולם התרבותית של דב סדן, היא תפיסת־עולם כוליית, בבחינת אימפריאליזם תרבותי, ששום דבר יהודי אינו זר לו, ואין הוא מוותר על שום ענף מענפיה של היצירה היהודית לדורותיה. הפרטים הם היוצרים את המכלול, והמכלול אין לו קיום בלי הפרטים. צירוף הלשון, הניב, שהוא החוליה הראשונה של היצירה הספרותית, מכיל בקרבו את גלגוליה של התרבות כולה לדורותיה, ומה שיש בטיפה זו יש בים הגדול של היצירה. אין להבין את היצירה בלי להקשיב למילה שבה, לצירוף, ולמבנה כולו.

השקפת־העולם הציונית שלו הרחיבה ולא צמצמה. בכוחה הבליט את המאחד, הגובר על המפריד והשונה בחלקי העם השונים בתקופות שונות ובמקומות שונים. לאור השקפת־העולם הציונית הראה את כוחם של הסתירות והניגודים להפרות את המחשבה ואת היצירה, ולתגבר הדדית זה את זה. רק מכוחם של הניגודים והסתירות צומחת תרבות, ולכן אין ניגודים וסתירות אלה עדות לפילוג ולהפרדה, אלא אדרבא, הם תשתית של תרבות, של יצירה, של ספרות, מכוחה של סינתזה ביניהם. ההתפוררות התרבותית שמרבים לגלגל בה כיום, בלא מרכז מאחד, ובלא הגמוניה תרבותית מחייבת, לא הייתה מדאיגה את דב סדן. יש לשער שהיה רואה בה ביטוי אמתי לריבוי ולגיוון, למתחים ולמאבקים רוחניים, שהם צורך אמתי לתרבות חיה ומתפתחת. מאבקים אלה מפרים את התרבות ואת המחשבה. מוצאים את ביטויָם בספרות, וסופם שהם מתמזגים ביניהם, על־מנת לשוב ולהיפרד מחדש, לחזור ולהיאבק וחוזר חלילה.

כללים שהעמיד דב סדן בחקר התרבות והספרות יש להם כוח ותוקף בכל עת. כך, למשל, קבע, שכל יוצר הוא אוניה פרסונאלית, כלומר אישיות יוצרת אחת, בעלת שורש משותף אחד, ואסור לחלקה או להפריד בין חלקי יצירה ולעסוק רק במה שנוח לחוקר, אלא יש להתמודד עם כל אגפיה (למשל, במסתו “קואליציה” [י''ד ניסן תש''ט], בתוך: אבני בדק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ''ב, עמ' 243–248). כך, למשל, היה אחד הראשונים, ובוודאי ראש וראשון, בעידוד יצירתן של נשים בדורו, ובחישוף תרומתן של נשים בדורות הקודמים, מתוקף השקפת העולם הכוללת שלו על יצירתו של עם, לרבות נשים: יצירה של עם שאינה כוללת יצירה של נשים אינה שלמה, אינה טבעית, חלקית ופגומה. רק עם תיקון חסר זה, אפשר לדבר על יצירה של עם, במלוא מובן המילה (ראו בהרחבה בפרקי השער שהוקדש לדב סדן בספרי קריאת הדורות. ספרות במעגליה, כרך ב, תשס''ב).

דב סדן טבע כמה מושגי יסוד שכיום אי־אפשר בלעדיהם בחקר הספרות. מושגים אלה נפוצו ברבים וקיבלו חיים עצמאיים, עד שלא פעם, נשכח מקורם הראשון, והם בבחינת רשות־הרבים שמקורה “עממי”, או כמו שקורה במקרים עצובים יותר: החוקר שוכח את מוריו ואת תלמודו, ומייחס אותם לעצמו. כך, למשל, המושגים: “הרחקת עדות” ו“נאמנות כפולה” – שטבע ביחס לרומן ההיסטורי (“דרך מרחב. על משה שמיר”, [תשי''ד], בין דין לחשבון, עמ' 283–300); “בין שאילה לקניין” – שטבע בקשר לחקר השפעות ותרגומים; “כורח המוטיב” – שטבע בקשר לחקר גלגולי מוטיבים, השפעות וחיקויים (בין שאילה לקנין, הוצאת החוג לספרות עברית, בהוצאת מפעל השכפול, אוניברסיטת תל־אביב, תשכ''ט). הוא הדין ביחס לקביעותיו באשר לדמויות הקבע ביצירתו של ברנר: דמות המרכז, הדמות שכנגד ודמות השלמות, שניתקו זה מכבר מסדן וממסתו על ברנר: “בדרך לענווי עולם” (בין דין לחשבון [תרצ''ו], עמ' 137–140), ונעשו “מטבע עובר לסוחר”, בדיון הביקורתי הכללי על דמויות ביצירות הספרות.

דבר סדן היה המורה, בה''א הידיעה. הוא העמיד תלמידים הרבה, והללו כבר זכו להעמיד תלמידים בעצמם, וכך מורשתו הרוחנית נמשכת והולכת גם בהווה. רבים, ואני בתוכם, חבים לו חוב של תלמיד לרבו, אבל גם הכרת טובה של חיזוק ועידוד בדרכם במחקר בכלל, ובנפתולי האקדמיה בפרט. כל מי שהיה במחיצתו – זכה, ושומר את זכר השיג והשיח עמו כאוצר יקר שהוא נושא עמו כל חייו. כל מי שהחליף עמו מכתבים, יודע שזכה בנכס שאין ערוך לחשיבותו. סדן החשיב מאוד את ז’אנר המכתב בכלל, ובמכתביו שלו ביטא מה שלא ביטא במסותיו ובמאמריו, ואין ספק שקיווה שהם לא רק יישמרו, אלא יבוא יום והם יתפרסמו ברבים כראוי להם. אמנם משאלה כמוסה זו נראית היום רחוקה מתמיד, ואף על פי כן, יש לקוות שבאחד הימים אכן תצא מן הכוח אל הפועל, ויהיה בפרסום נאות של חליפת המכתבים הענפה שניהל כדי לשפוך אור לא רק על הכותב ומכותבו אלא על תקופה שלמה, על יוצריה והחיים הספרותיים שמאחורי הקלעים שבה.

כבר סיפרתי וכתבתי בהזדמנויות קודמות על ההיכרות האישית שלי עם דב סדן מאז עמדתי על דעתי. תחילה היכרות כבתו של ידידו מנוער, אבי ישראל כהן ז''ל, ולאחר מכן בזכות עצמי, כתלמידתו, כמי שכתבה בהדרכתו את עבודת הגמר שלה ולאחר מכן גם את עבודת הדוקטור (בהדרכה משותפת עם דן מירון). זכות גדולה וחובה נעימה היא לי להמשיך ולטפח את מורשתו החשובה, ולהנחילה לתלמידי בשיעורַי ובמחקרַי ולציבור הרחב באמצעות קרן דב סדן שעמדתי בראשה שנים הרבה.

כמה חסר לנו כיום קולו של דב סדן, קול מאחד, שישרה ביטחון, בתוך עולם חסר ביטחון, נבוך ומבולבל, שאינו יודע מנין הוא בא, ואינו בטוח לאן הוא הולך.

ומן הכלל אל הפרט. אני מבקשת להביא שלושה “פכים קטנים”, שידגימו משהו מראשית פעילותו ומאישיותו של דב סדן.

א. משיכתו של סדן לקפקא

סדן היה אחד הראשונים שתרגמו את סיפורי קפקא לעברית. הסיפורים היו “השכן”; “עד המשלים”; “הגשר”, מתוך הקובץ בבנינה של החומה הסינית, ופורסמו בגזית, כרך א, חוברת ה, אייר תרצ''ב (מאי 1932), עמ' 21 (סדן לא היה הראשון, כפי שכתב יוסי גלרון בביבליוגרפיה של כתבי דב סדן שערך, מס’204. הראשון הוא, כפי שעולה מן הביבליוגרפיה של תרגומי קפקא לעברית שערך יוסף ירושלמי [חיפה, תשל''ה] גרשון חנוך, בהפועל הצעיר, שנה 17, חוברת 33, תרפ''ד, שתרגם שלושה סיפורים מתוך ספר ההתבוננות; “הטיול שלא צפית לו”; “החלטה”; “סבל הרווקות”. תודה לרפי וייזר, מנהל מחלקת כתבי יד ומנהל ארכיונו של דב סדן, על העמדת הדברים על דיוקם.)

בחינת סוד משיכתו של סדן לקפקא ופשר בחירתו לתרגם סיפורים אלה דווקא, חורגים ממסגרת זו וראויים לדיון מיוחד. בהקשר זה נעיר רק, שסדן במסתו המרכזית: “על ספרותנו, מסת־מבוא” (תש''ז), ראה בקפקא את הגילוי הגדול של מהות יהודית, “שספרותנו לא ידעה כמותו לעומק” (אבני בדק, עמ' 28) וכן קבע במסתו “במזל שיבה. על אריה לודוויג שטראוס” (תשכ''ד), שקפקא הוא “מהיותו היהודי שביהודי שבסופרי בני עמנו שבויי הלעז” (אבני גדר, עמ' 58).

ב. סדן כמשורר

למעטים ידוע שראשית דרכו של סדן הייתה בשירה, אבל ספק אם גם אותם מעטים מכירים את השיר “למשורר” שכתב סדן עם פרסום כל כתבי שאול טשרניחובסקי בכרך אחד (הוצאת שוקן, ירושלים, תרצ''ז). השיר פורסם בחתימת דב שטוק בדבר, ערב פסח, י''ד בניסן תרצ''ז (26.3.1937), עמ' 3. ¹

השיר נסקר במסגרת דיונו המפורט של שמואל ורסס בסוגיית יחסו של דב סדן לשירת טשרניחובסקי (עמ' 245). בשיר זה עימת סדן בן ה־35 שהציג את עצמו כזקן: “היום, שחותי”, את רשמיו מקריאת שירי טשרניחובסקי המכונסים יחד בכרך היובל (הכוונה למהדורת כל השירים בכרך אחד, בשנת תרצ''ז), עם רשמיו של סדן הצעיר. הוא נפגש לראשונה “בעודי נער”, עם שיריו “בהוצאה, דפוסהּ פגום”, וקרא בהם “בנוחי בצל/ של אילנות המרשרשים בלב־היער”. השפעתה של קריאת הנעורים הייתה מהממת, והיא שינתה את חייו. השירה נמזגה בדמו, כבשה אותו בקסמה, והביאה אותו ל“אור־מרד, צליל־רנה, גיל־דמע”. בהשפעת הקריאה הראשונה בשירי טשרניחובסקי, כפי ששחזר סדן, “נטפל לי מרדך כצל,/ עד בסערה ימי־תמי נגוזו”. בהשפעת הקריאה הראשונה, גָּלָה “ללא חוס מחביוני הצר”, נטש “בחדווה לוהטת שבילי כפר”. השפעת הקריאה המאוחרת, “היום” היא שונה ואף הפוכה. הקריאה הראשונה הביאה ליציאה מן הבית, ואילו הקריאה השנייה הולידה את רצון השיבה אל הבית. את מקום הסערה של הקריאה הראשונה, תפסו כעת, עם הקריאה השנייה, “אור־קפאון שלו” ו“כמיהת־מצרים”. בניגוד לקריאה הראשונה שהגלתה אותו מביתו, הקריאה השנייה גרמה לו לכמיהה “לשוב ולהיסתר מתחת כנפי־דמי,/ בית־סבי ובצל־האילנות ביער”.

הבית האחרון בשיר תוהה על פשר הסתירה בין קריאה ראשונה לאחרונה, ומהי הקריאה הנאמנה, ומשאיר את התשובה על שאלה זו פתוחה:

“ולא ידעתי אימתי לך נאמנתי:/ הבנדודי־פרחח קרא בדפוס פגום/ שיריך ויסער, או עת בלב פגום/ על ספרך בהוצאת־יובל זקנתי?”

את התשובה אפשר למצוא במסות הרבות שכתב סדן על טשרניחובסקי מאז 1932 ועד 1975, ושיר זה הוא בחינת מפתח להן. גם בחינתן היא נושא למחקר מיוחד, וחורגת ממסגרת זו. אבל נאמר רק זאת: הראייה היסודית שרואה סדן את טשרניחובסקי היא ראייה של ניגודים. ובלשונו “הניגוד שבין מעגל האידיליה השלֵו, ההארמוני [־־־] ובין מסגרת האידיאליה שהיא היפוכה [־־־]. נמצא שחוויית ילדותו של המשורר היא חוויית הניגוד שבין מיצר הבית, הכפר [־־־] השרויים בשלוָה, [־־־] ובין מרחב הערבה [־־־] נבואות אימה להתנערות פרא” (תרצ''ו. בין דין לחשבון, הוצאת דביר, תשכ''ג, עמ' 18–19).

ג. משטוק לסדן

כידוע החליף דב סדן את שמו משטוק לסדן. על חילופים אלה הכריז ברבים בשולי רשימתו: “צנזורה”, שפורסמה בדבר ביום כ''א באלול תש''ח (24.9.1948):

בין המשמעויות הרבות של המילה ‘סדן’ יש להזכיר במיוחד את ‘ציר הארץ’ המקביל ל’קוטב' וכן אותו גוש מתכת או עץ שעליו מכים בפטיש כדי לקצץ ברזל או עץ ולשוות לו את הצורה המוגמרת. הסדן צריך להיות קשה ויציב כדי שיוכל למלא את תפקידו, לאפשר לעצב את הדורש עיצוב.

חשוב להדגיש עד כמה נאה השם לבעליו והוא מבטא את תפקידו כמעצב פניה של התרבות והספרות של עם־ישראל לדורותיו.

דב שטוק

“שתגיד לו מַשֶּׂהוּ מַשֶּׁהוּ בֶּאֱמֶת עַל אוֹדוֹתָיו”

חלקה הראשון של הכותרת שאול משמה של מסתו של דן צלקה (סימן קריאה, מס' 2, מאי 1973, עמ' 290–294) וחלקה השני מתוך שירה של יונה וולך: “לחיות במהירות הביוגראפיה” (סימן קריאה, מס' 7, מאי 1977, עמ' 41–42).

דן צלקה הביע את השתוקקותו “לקרוא ביוגראפיות הכתוּבות על־ידי אנשים הדומים לי במקצת”. הוא ראה בביוגרפיה “צירוף של היסטוריה ורומאן, מחקר ודמיון” ורצה “לקרוא ביוגראפיות כאלה של ביאליק, איש לא מוּבן לי ומשונה; של ברנר, של ז’בוטינסקי, של א.ד. גורדון, של הרב קוק”. בין האישים הנוספים שהזכיר היו: טשרניחובסקי, בובר, עגנון, הרצל, ואנשי חכמת ישראל “מהמאה שעברה”. במסתו זו פירט את התכונות הנדרשות מן “הביוגראף האידיאלי”. בצער קבע באותה מסה ש“אדם העומד לכתוב ביוגראפיה אצלנו נתקל בהעדר מסורת” והזכיר את “הוויכוח המגוחך האם משפיעים חיי האמן על יצירתו, או להיפך, והאם הם רלבאנטים להבנת יצירתו”. ויכוח זה לדעתו, “מנע ממספר צעירים להתמסר לביוגראפיות. זה ויכוח שאין לו שחר, כי לביוגראפיה חשיבות מעבר לכל יחסי גומלין בינה לבין משהו אחר, וכמובן קיימת השפעה מכל סוג וגון – תלוי מי מפענח את חיי היוצר”. לא הרבה נשתנה מאז באקלים הספרותי־ציבורי העוין והחשדני ביחס לביוגרפיה. מן הרשימה שמנה, נכתבה הביוגרפיה של דן לאור על עגנון, ונוספו ביוגראפיות חדשות של סופרים, אבל בעינה נשארה העובדה שהצעירים עדיין אינם מתמסרים לביוגרפיות.

יונה וולך בשורותיה המתוחות, הנבואיות, תבעה מן הביוגרפיה: “שֶׁתַּגִּיד לוֹ מַשֶּּהוּ מַשֶּׁהוּ בֶּאֱמֶת עַל אוֹדוֹתָיו / מַשֶּׁהוּ שֶׁיוֹדְעִים עָלָיו מַמָּשׁ עֶקְרוֹן הַדִּינָמִיקָה שֶׁל חַיָּיו / עֶקְרוֹן הַכֹּחַ שֶׁל חַיָּיו מַשֶּׁהוּ בֶּאֱמֶת עָלָיו / לִחְיוֹת מַהֵר מִמְּהִירוּת הַבִּיוֹגְרַאפְיָה / לִחְיוֹת לְאַט מִמְּהִירוּת הַבִּיוֹגְרַאפְיָה / מֻקּדָּם עוֹד אֶפְשָׁר לִקְרֹא לַדְּבָרִים בִּשְׁמָם / עוֹד מּעַט הַכֹּל יֵעָלֵם בַּעֲלָטָה יֹֹאבַד בַּשִּׁכְחָה / הַזִּכָּרוֹן אוֹהֵב אוֹר יוֹם הַחוּשִׁים לַיּלָה”. דבריה אלה הם תמצית הציפיות מביוגרפיות של יוצרים.

הקורא צריך ביוגרפיות. מחקר הספרות צריך ביוגרפיות. היוצר צריך ביוגרפיות. “אם ברצונך להכיר את המשורר, לך אל הארץ בה התגורר”. אין אפשרות להכיר לעומקה את היצירה בלי להכיר את הביוגרפיה של יוצרה. הכוונה לביוגרפיה במובן הרחב ביותר של מושג זה: חייו, משפחתו, מקומו, חבריו, מתנגדיו, האווירה הספרותית, הרקע ההיסטורי, השפעות ועוד הרבה. הביוגרפיה כוללת גם את הביבליוגרפיה של “כל כתבי” גם כל מה שנכתב עליו, יחד עם תיאור מהלך התקבלותו. הביוגרפיה האידאלית והשלמה צריכה לכלול גם את ההדרת חליפת המכתבים של היוצר, יחד עם אוטוביוגרפיה (אם יש) וחומר אישי נוסף.

העיקרון הוא: הכרת הביוגרפיה אינה ערובה להבנת היצירה הספרותית, אבל בלעדיה תהיה הבנתה חלקית, פגומה ושטחית.

הרבה מאוד נכתב במרוצת הדורות על יחס הגומלין שבין קורות חייו של היוצר לבין יצירתו. הזיקה ביניהן קיימת, חזקה ומוכחת, אבל היא תמיד מורכבת ומשתנה מסופר לסופר. אין היצירה השתקפות פשטנית של תולדות חייו של היוצר, אבל תמיד יש ביצירתו מתולדותיו. קורותיו הם חומרי הגלם של יצירתו, המתגלגלים בצורות מורכבות ומתוחכמות, גלויות וסמויות בגיבוריו ובעלילותיהם. יכולתו של היוצר להתגלגל בדמויות גיבוריו השונים, להכניס את עצמו, את הקורות אותו ואת הסובב אותו ביצירתו, ולהכפיף את העול לדמיונו היוצר, זהו סוד היצירה. “מדאם בובארי זה אני”, כביטויו של פלובר, שמרבים לצטט אותו בהקשר זה. תרכובת זו, המתחדשת תמיד, היא אותו קסם חד־פעמי של היצירה. המעבדה הספרותית־הפנימית של היוצר לא פעם איננה מודעת אף לעצמה. הוא שולט בה ונשלט על־ידה. העדויות הרבות של יוצר על תהליכי היצירה שלו מוכיחות זאת. הפיכת המציאות לבידיון ספרותי, והיחסים בין מציאות לספרות הם מן הנושאים המרתקים שהעסיקו ומעסיקים את התהייה על האמנות בכלל ועל אמנות הספרות בפרט, בכל הדורות. ביוגרפיה של סופר איננה רק כלי עזר להעמקת הקשב ביצירתו. היא גם מטרה לעצמה.

ביוגרפיה כזאת יש לה קיום בזכות עצמה. הביוגרפיה היא ז’אנר ספרותי עצמאי, בעל חוקיות משלו המתפצל לסוגים רבים ושונים. ז’אנר המרתק מאוד את הקורא. בקוטב האחד מוצב הרומן הביוגרפי, המתבסס על דמות שהייתה, אבל בעיקרו הוא פרי דמיונו של המחבר; ובקוטב האחר ניצבת הביוגרפיה המחקרית שאין לפני כותבה אלא עובדות ומסמכים בלבד.

על חשיבותה של הביוגרפיה כ“סוג ספרותי נכבד” כתב אבי ישראל כהן ז"ל במסתו: “חכמת הביוגראפיה” (מאזנים, אב תשכ“ה. כונס בספרו: בחינות ומידות, תשל”ז). וכך תיאר את מעמדה:

הביוגרפיה בכלל, והביוגרפיה של סופר בפרט, היא ז’אנר עתיק יומין. ז’אנר זה ידע תקופות של פריחה ותקופות של הצטמקות, אבל מעולם לא נעלם. הוא היה במרכז והוא סולק לשוליים, אבל תמיד היה נוכח. האָפנות ששלטו בספרות ובמחקרה לא פסחו גם עליו: מראית חזות הכול בביוגרפיה, ועד לניסיון סילוקה מזירת המחקר מתוך תפיסה של העמדת היצירה במרכז והתעלמות מיוצרה. כרגיל, ה“אמת” היא באמצע. שימוש זהיר ומושכל בביוגרפיה כדי להיטיב ולהעמיק ביצירה. למותר להדגיש שאין הביוגרפיה תחליף לקריאה ביצירה ולהתענגות עליה. אבל יש בה סיוע הכרחי להתעמקות בה ולהבנתה. היא מסייעת להעמיד את ההנאה האינטואיטיבית על בסיס הגיוני ומודע.

לא מעטים הם הסופרים המתנגדים לביוגרפיה ככלי־עזר להעמקת הקשב ביצירתם. אך טבעי הוא שיש סופרים שאינם רוצים שיחשפו את מקורותיהם, יתעמקו בחוויותיהם ויחדרו אל פנימיותם. במחזוריות כמעט קבועה, מתעורר ויכוח בנושא הישן חדש: “האם ידיעת הביוגרפיה האישית של הסופר תורמת להבנת יצירתו?” (“משאל סופרים”, עידית המאירי, ערב ראש השנה תשמ"ז, 3.10.1986). דוגמה להתנגדות כזו ישמשו דבריו של דויד גרוסמן באותו משאל (אולי בעקבות ת"ס אליוט): “יצירה צריכה לעמוד גם ללא קשר ליוצר, וללא מידע על חייו, חוויותיו ובעיותיו”. ולעומתו חנוך ברטוב:

סופרי הדורות הקודמים הדגישו את ה“ביוגרפיה היהודית”, שהיא אנטי־ביוגרפיה, ולמעשה אנטי־אוטוביוגרפיה, כיוון שאין בה התרחשויות מסעירות, בהשוואה לביוגרפיה של סופרים באומות העולם, שבה מתרחשות דרמות יצריות קורעות לב. כך, למשל, מנדלי, ב“בימים ההם”;

ובעקבותיו י. ח. ברנר ב“בחורף”:

חשוב להדגיש, שגם אם הסופר מבקש לנתק את יצירתו מיוצרה, אין שומעים לו. לא תמיד רצונו של הסופר, סקרנותו של הקורא והצורך של המחקר עולים בקנה אחד. הכלל הוא, שהשימוש בביוגרפיה להעמקת הקשב ביצירה צריך תמיד להיעשות בזהירות, במינון הראוי, ההולם את היצירה ואת יוצרה ולא פחות את השקפת העולם של החוקר. דברים אלה כוחם יפה לכל תאוריה ושיטה: כל שימוש קיצוני חוטא להבנת היצירה, ויש לבחור תמיד בדרך־האמצע.

רק לפני 30–40 שנה, בעקבות מגמות בביקורת בעולם הגדול, טופח במחקר הספרות העברית יחס של חשד עמוק ואף עוינות לביוגרפיה ככלי עזר במחקר. כביכול, ידיעת הביוגרפיה באה במקום ההתעמקות ביצירה, על חשבון הקריאה הזהירה במילותיה. יחס זה גרם לא רק לזלזול בביוגרפיות הקיימות, אלא גם ובעיקר לאווירה לא אוהדת לכתיבת ביוגרפיות חדשות. יחס זה הביא לידי כך, שהאקדמיה לא זו בלבד שלא טיפחה כותבי ביוגרפיות של סופרים, אלא בעיקר דחתה והרחיקה אותם “בשם המדע”, מדע־הספרות. אבל בעוד שבעולם הגדול השתנה זה מכבר היחס לביוגרפיה ו“הביוגראפיה חוזרת כמנצחת” (יורם ברונובסקי, הארץ, 15.3.1985) והחלה “פריחה חדשה של אמנות הביוגרפיה הספרותית”, עדיין לא התרחש שינוי זה במחקר הספרות העברית, במיוחד בכל הקשור לנעשה באוניברסיטאות בארץ.

כתיבת ביוגרפיה של סופר לא נחשבה, ועדיין אינה נחשבת, כנושא לעבודת דוקטור, גם מכיוון שאין בה “תֵזה”. אלה שהיו מוכנים להקדיש מזמנם, מכישרונם וממרצם לתחום זה, נרתעו. המעטים, שבכל זאת דבקו בה, הכניסו אותה “בדלת האחורית”, תוך תשלום “המס” האקדמי הנדרש, כדי להכשיר ביוגרפיה לבוא בקהל עבודות הדוקטור. ספרים מסוג זה שהתבססו על עבודות דוקטור, גילו את “פרצופם האמתי” – ביוגרפיה של סופר עברי, רק לאחר שאושרה ה“תֵזה” שלהם. חוקרים אחדים כתבו ביוגרפיות רק לאחר שהשתחררו מחובותיהם לתארים השונים באקדמיה, ונעשו עצמאיים.

תהליכים אלה באקדמיה, יחד עם אווירה כללית ולא אוהדת של חוקרים, מבקרים וקוראים, הביאו לידי כך שעדיין חסרות ביוגרפיות רבות על סופרים מרכזיים בספרות העברית. האוניברסיטאות, במקום לשמש חממה לסוג זה של מחקרי־תשתית בספרות העברית, שבלעדיהם מחקר הספרות אינו יכול למלא את תפקידיו כהלכה, שימשו ומשמשות גורם בולם ומעכב. עשרות רבות של מחקרים נכתבים על יוצרים ויצירות, כשהתשתית העובדתית חסרה, והם דומים למי שבונה קומות עליונות בבניין שיסודותיו חסרים או רעועים. הדוקטורנטים, אותם חוקרים צעירים, הפועלים־הטבעיים של מחקר הספרות העברית, במקום למלא את החסר הגדול הדרוש למחקר הספרות, ולכתוב ביוגרפיות, שתהיה בהן תרומה של ממש, הופנו לנושאים שיש בהם “תֵזה” אבל לא תמיד יש בהם צורך.

אבל לא רק האקדמיה בלמה את כתיבת הביוגרפיות של הסופרים העברים. היו וישנן גם סיבות מהותיות יותר. כתיבת ביוגרפיה היא עבודה כפוית טובה. היא דורשת מאמץ עילאי של צבירת עובדות ופרטים רבים מאוד, והכפפתם יחד לתבנית שלמה. “האלוהים נמצא בפרטים” ובפרטי הביוגרפיה במיוחד. כותב הביוגרפיה חייב לחיות את חייו של מושא מחקרו, להכירו לפנַי ולפנים, אותו ואת כל אשר עמו ומסביבו. כמעט אין גבול להיקף ולעומק של ההיכרות עם האדם שעליו הוא כותב. רק הכותב הוא הגבול. זוהי עבודה כפוית טובה כיוון שאפשר לעמול הרבה מאוד ולהגיע למבוי סתום, ואיש לא יידע. גם בשעה שמגלים פרט חדש, רק הכותב הוא היודע כמה השקיע בגילויו. הקורא מקבל הכול מן המוכן, ובעיקר, מי כמו הכותב יודע, שגם לאחר כל העמל הרב שהשקיע, עוד רב הסמוי על הגלוי, וכי ההיכרות המלאה עם מושא מחקרו היא למעשה בלתי אפשרית. “ביוגראפיות אינן אלא הבגדים והכפתורים של האדם – הביוגראפיה של האדם עצמו אי אפשר לה שתיכתב” (מארק טווין. מצוטט לפי משה דור, “הבריחה”, מעריב 11.4.1985).

וכך מלכתחילה, משקיע הביוגרף את מאמציו בתחום שהשלֵמוּת בו היא בלתי מושגת. הוא יכול רק להתקרב אליה, כמיטב יכולתו, ובהתאם לאישיות העומדת במרכז מחקרו, אחת היא אם נשאר חומר ארכיוני רב ורבים הם הזוכרים; או אם החומר דל והזוכרים מעטים.

יש יתרונות לכותב ביוגרפיה על סופר בחייו, אך חסרונותיה אינם מעטים, ואולי רבים מיתרונותיה. הסופר בחייו יכול לאשר או לדחות עובדות, להוסיף פרטים, להעיד על משפחתו וחייו, על חוויות חוץ ופנים שחווה, על המצבים שהביאו אותו להולדת שיר, או על המשקעים האישיים בפרוזה; על יחסיו עם סופרים, מבקרים. ועוד הרבה. עם זאת, הקִרבה חסרה פרספקטיבה הדרושה לכתיבה מסכמת המבקשת להאיר תהליכים ולהבין התפתחויות. הקִרבה יכולה לקלקל את השורה, למנוע עמדה ביקורתית, להעלים עובדות מביכות ולהגדיל זוטות משבחות. כל אה אינם קיימים אצל כותב ביוגרפיה ממרחק־השנים.

ככל שירבו חומרי־הגלם לכתיבת ביוגרפיה בחיי הסופר, כך אפשר יהיה להתקרב לביוגרפיה מקיפה וממצה ממרחק־השנים. ככל שירבו ריאיונות, מכתבים, פרטי אוטוביוגרפיה, זיכרונות, כך יהיה קל יותר לביוגרף להתגבר על חסרונות הכתיבה ממרחק השנים. למעשה, ביוגרפיות בלא מרחק וממרחק – משלימות זו את זו. ועוד זאת: כל דור מחויב לכתוב את הביוגרפיות של סופריו הקלסיים מחדש. אינה דומה ביוגרפיה שנכתבה בחיי הסופר, כשמעגל יצירתו עדיין בעיצומו, לזאת הנכתבת עליו בערוב ימיו, או לאלה הנכתבות ממרחק־זמנים קצר, או ממרחק־זמנים רב. באומות מתוקנות זוכים סופרים קלסיים רבים מאוד לביוגרפיות אחדות, המתפרסמות מדי דור. בספרות העברית, חלק נכבד מן הסופרים הקלסיים טרם זכו לביוגרפיה בכלל. אחדים זכו לביוגרפיות שנכתבו בחייהם, או מיד לאחר פטירתם, והן התיישנו מאוד. התיישנות זו מקורה לא רק בהתפתחות הלשון העברית, אלא גם בתפיסות חדשות על מהות הביוגרפיה, ובעיקר משום שהתגלו במרוצת השנים עובדות חדשות.

אין דרך אחת לכתוב ביוגרפיה בכלל וביוגרפיה של סופר בפרט. אין ביוגרפיה “נכונה”. כותבים שונים יכתבו ביוגרפיה שונה על אותו יוצר מזוויות שונות. כל ביוגרפיה משיגה משהו ומחמיצה משהו. כל ביוגרף הוא בן־זמנו, וכל ביוגרפיה נטועה בזמן ובמקום שבהם נכתבה, ובהתאם לכך יש לשפוט אותה ולהסתייע בה.

על אף המכשולים הרבים שהוצבו בדרכה של הביוגרפיה של הסופר העברי, נוספו בעשרים השנים האחרונות כמה וכמה ביוגרפיות חשובות אם כי, כאמור, החסר עדיין רב. עדיין אין ביוגרפיות מודרניות בעברית של מרבית הסופרים הקלסיים, כגון: דוד פרישמן; זלמן שניאור; יעקב כַּהן; יצחק למדן; ושל הדורות שאחריהם: אורי צבי גרינברג; ש. שלום; חיים הזז; יהודה בורלא, ובוודאי של סופרים שהלכו לעולמם בעשרות השנים האחרונות. והרשימה ארוכה.

ייזכרו כאן לדוגמה, ביוגרפים הבאים ממקומות שנים, ומסוגים אחדים, של ביוגרפיות של סופרים, מתוך השפע והגיוון. ויסלחו לי כל הרבים והטובים שלא הזכרתי את שמם. יש ביוגרפיות של סופרים שנכתבו בידי מי שהם בעצמם יוצרים (רן יגיל: על נח שטרן, 2003). יש שנכתבו בידי חוקרי ספרות (דן לאור: על ש"י עגנון, 1998); או בידי עיתונאים (אמנון דנקנר: דן בן־אמוץ, 1992); וכן ביוגרפיות מאת היסטוריונים (דינה פורת: אבא קובנר, 2000) – אלה ארבע דוגמאות בלבד מתוך רבות יותר. יש שהעובדות הביוגרפיות הן שוליות, ובמרכז התחקות אחר היצירות ומשמעותן (אידה צורית: אמיר גלבע, תשמ"ח; צבי לוז בסדרת המונוגרפיות שלו: אורי ברנשטיין, ע. הלל, אברהם חלפי, נתן יונתן, אסתר ראב, עוזר רבין, יוסף צבי רימון, פנחס שדה, יעקב שטיינברג. הלל ברזל: חיים נחמן ביאליק, שאול טשרניחובסקי ועוד רבים בסדרה: תולדות השירה העברית מחיבת ציון ועד ימינו). יש שהביוגרפיה היא במרכז והיצירה הספרותית היא בשוליהן (אדיר כהן: ברנר, תשל“ב; יהושע פורת: יונתן רטוש, תשמ”ט). יש הנוקטים גישה פסיכולוגית (דן מירון: נתן אלתרמן, תשס"א). הז’אנר של המונוגרפיה מנסה לשלב בין הביוגרפיה של הסופר ליצירתו (יצחק בקון: ברנר, תשל“ה; נורית גוברין: ג. שופמן, תשמ”ג; אבנר הולצמן: מ“י ברדיצ’בסקי, תשנ”ו; ישראל כהן: מתתיהו שוהם, תשכ“ה; הנ”ל: יעקב שטיינברג, תשל“ב; אבידב ליפסקר: אברהם ברוידס, תש”ס; הנ“ל: יצחק עוגן, תשס”ו; יגאל שוורץ: אהרן ראובני, תשנ"ג; גרשון שקד בחמשת הכרכים של הספרות העברית 1880–1980, שבהם מרוכזות מונוגרפיות תמציתיות על היוצרים ויצירותיהם).

פה ושם נכתבו ביוגרפיות על נשים סופרות (נורית גוברין: דבורה בארון, תשמ“ח; אהוד בן־עזר: אסתר ראב, תשנ”ח; יוסף הלוי: שושנה שבבו, תשנ“ו; יגאל סרנה: יונה וולך, 1993; טוביה ריבנר: לאה גולדברג, תש”ם).

בקרב כותבי הביוגרפיות הולך וגדל מספרן של הנשים הביוגרפִיות. בהן: גילה רמרז־ראוך ז"ל; וייבדלו לחיים ארוכים: חמוטל בר־יוסף; חגית הלפרין; אידה צורית; לילי רתוק; זיוה שמיר.

ביוגרפיה של סופר במיטבה יש בה כדי לקרב את קהל הקוראים אל הסופר ואל יצירתו. הסקרנות האנושית, שהיא תנאי לכל לימוד ולכל מחקר, המעוררת להציץ לחייו הפרטיים של היוצר ולהתעניין ברכילות הקשורה בו, יכולה גם לעורר את ההתעניינות ביצירתו בקרב מי שבלעדיה לא היו מגיעים אליה.

אולי יסייעו דברים אלה ליצירת אווירה אוהדת לביוגרפיה של סופר, לשינוי האקלים הספרותי־ציבורי החשדני כלפיה, ויחזקו את המוּדעות של כל העושים במלאכה: הכותבים, הקוראים, הסופרים והמממנים בדבר הצורך הדחוף בביוגרפיות של סופרים עברים לגופן, וככלי עזר ראשון במעלה של מחקר הספרות העברית. אולי יהיה בהם כדי לשנות את המדיניות הקיימת באוניברסיטאות בנושאי עבודות הדוקטור של תלמיד ספרות, על־מנת לאפשר להם לבחור בז’אנר הביוגרפיה של סופר עברי כנושא למחקרם. אולי יהיה בהם כדי לבטל את ההיסוסים שעדיין קיימים בקרב חוקרים, על־מנת שיקדישו את עצמם לטיפוחו של ז’אנר תובעני אבל חשוב זה. אולי ישכנעו מבקרים וקוראים שיבינו את החשיבות העצומה של ביוגרפיה של סופר עברי, לגופה, וככלי עזר ראשון במעלה להבנה טובה יותר של יצירתו. עידוד אקדמי וציבורי יפתח את כיסיהן של הקרנות (המעטות כל כך), ואת אלה של המו"לים, ויביא אותם לתמוך בכותבי הביוגרפיות, שחייבים להקדיש זמן ארוך ומאמץ רב מאוד על מנת להוציא תחת ידם ביוגרפיות מקיפות, חדשות ומתוקנות של סופרים עברים שעדיין חסרות מאוד.

אב תשס"ה (אוגוסט 2005)

א. קריאת הספרות בהקשריה

כותרת המאמר מטרתה להפנות את תשומת הלב לחשיבותה של ידיעת הזמן והמקום כתנאי ללימוד יצירות ספרות. ההיכרות עם הַהֵקְשֶר הרחב של כתיבת היצירה ופרסומה הכרחי להעמקת הקשב ביצירה ולהבנה מלאה ומעמיקה שלה. בהקשר הרחב הכוונה לזמן שבו פורסמה, לרקע ההיסטורי והחברתי שלה, למקורות הלשוניים ולביוגרפיה של היוצר. היצירה אינה נכתבת בחלל ריק, ואי־אפשר לקרוא אותה מחוץ לזמנה ולמקומה. ביוגרפיה במובן הרחב כוללת את הרקע ההיסטורי, החברתי, האישי. הכלל הוא: הכרת הביוגרפיה של היוצר איננה ערובה להבנת יצירתו, אך בלעדיה תהיה הבנתה פגומה וחלקית. בשל הנטייה הרווחת להתעלם מההקשרים ההיסטוריים והביוגרפיים של היוצר והיצירה יש צורך להפנות את תשומת הלב אליהם.

ראוי להדגיש: אי־אפשר, ואפילו אסור, לקרוא קריאה שרירותית. אי־אפשר לתת אינטרפרטציה בהתאם למאווייו של המפרש, ובהתאם לנטיות לבו. אי־אפשר לייחס ליצירה כוונות ומגמות מחוץ להקשריה. אי־אפשר לרתום את היצירה באופן שרירותי לאידאולוגיה של הקורא־מבקר־חוקר. לא הכול פתוח, לא הכול אפשרי. יש מסגרות מחייבות, והן רחבות למדי. רק בתוכן הקורא־מבקר־פרשן יכול ומחויב לפעול. גם פרשנות אקטואלית צריכה להיות מבוססת על הכרת ההקשר ההיסטורי־חברתי־אישי. זאת ועוד: קריאת יצירה ספרותית חייבת להיעשות בראש ובראשונה בתוך המרחב התרבותי שבו נוצרה. כלומר, בתוך ההיסטוריה, בתוך החברה שבה נוצרה, ומתוך היכרות עם היוצר עצמו. זהו, למעשה, התנאי המוקדם, להבנת היצירה. ככל שההיכרות המוקדמת של הקורא עם המרחב התרבותי שבתוכו נכתבה היצירה, תהיה רחבה, עמוקה, ומפורטת יותר, כך ייטיב לפענח טוב יותר את היצירה, ואפילו לקשור אותה טוב יותר לעצמו, ולאקטואליה של דורו.

הנסיבות האישיות של היצירה

לכלל מרכזי זה יש להוסיף מערכת כללים נוספים:

1. כל יצירה היא פרי העולם התרבותי שבתוכו נוצרה;

2. כל יצירה נקראת מתוך קיום יחסי גומלין עם יצירות אחרות שקדמו לה ועם יצירות בנות דורה של יוצרים אחרים;

3. כל יצירה מקיימת יחסי גומלין עם יצירות אחרות של אותו יוצר;

4. הקורא מממֵש את היצירה ומפרש אותה לפחות בשני מישורים: המישור ההיסטורי של היצירה והמישור האקטואלי שלו. אבל אסור שהזמן האקטואלי ישתלט על הזמן ההיסטורי.

כך, למשל, אי־אפשר לקרוא שיר עברי מימי הביניים בלי להכיר את עולם המושגים שלו, את הלשון, את הפואטיקה ואת השירה הערבית ומסורתה; וכך, למשל, אי־אפשר לקרוא יצירת ספרות עברית, בלי לדעת אם נכתבה לפני השואה או אחריה, אם להביא דוגמה קיצונית מובנת מאליה. הוא הדין בכל יצירת ספרות בכל זמן ומקום.

זאת ועוד: כל שיחה עם יוצר, כל הרצאה שלו, כל אוטוביוגרפיה, כל עיון בחליפת המכתבים שלו עם בני דורו, מעידים שמרבית היצירות נכתבות מתוך נסיבות אישיות מסוימות, ההיכרות עמהן מסייעת להעמקת הקשב בהן. לכן השאלה: “לְמַה התכוון המשורר?” אינה “שאלה גסה” אלא לגיטימית. הצהרת הכוונות של המשורר אינה פחות חשובה מהפרשנות של הקוראים, המבקרים, החוקרים. אין פרשנותו של היוצר את יצירתו בלבדית, אבל גם אין לבטל אותה. יש להאזין לה ולהתחשב עמה.

המטרה הכוללת יותר, העליונה, ביסוד השיטה המוצעת כאן, מנסה לשנות מהלך מסוכן מאוד לתרבות העברית – הפניית עורף לספרות, ויחס של זלזול למקצוע ולמוריו. זאת, מתוך רצון להחזיר את כוח המשיכה של הספרות בכלל ושל הספרות העברית במיוחד, לתלמידים. איך לשנות את הפיחות שחל במעמדה של הספרות וביחס אליה ולעשותה למקצוע הכי מושך והכי מרתק בתכנית הלימודים בבית־הספר? איך לחנך לאהבת הקריאה? איך לחנך קורא טוב? איך להפוך את לימוד הספרות לחוויה רגשית ואינטלקטואלית גם יחד?

הדגמת הוראת הספרות בהקשריה תיעשה כאן מתוך עיון ביצירותיהם של שלושה יוצרים שנכללו ב“תכנית הלימודים”. כהקדמה להדגמה זו יובא דיון קצר במשמעות הכותרת של המאמר: “על דעת הזמן והמקום”. אמנם, לכאורה, כוונתה של הכותרת ברורה: להפנות את תשומת הלב לחשיבות של ידיעת הזמן והמקום בהוראת הספרות, אבל זוהי כותרת הרבה יותר טעונה, שהכרת הקשריה ומקורותיה יש בה כדי להעיד על חשיבותה ומורכבותה. בלא התעמקות בה, תהיה הבנתה חלקית ופגומה.

הדיון הקצר במקורותיה של הכותרת מעיד על ההכרח להכיר את הלשון העברית על בוריה. אחת הקלקלות הקשות בהבנת הספרות העברית לעומקה, היא היעדר ידיעת המקורות המסורתיים של אוצרות התרבות היהודית לדורותיה והלשון העברית לרבדיה: תנ"ך, מִשנה, תלמוד, מדרש, שירת ימי הביניים והספרות העברית לדורותיה. זהו, אולי הקושי הגדול ביותר בהבנת הספרות העברית ובהתעמקות בה. הספרות מטבעה שהיא “מתכתבת” עם כל האסוציאציות של התרבות העברית בכל הדורות, על כל רובדי הלשון שבה. ולכן, עם כל הקושי שבדבר, אסור לוותר ויש להכיר בקושי זה, בצורך להתגבר עליו ובדרכים שיש ללכת בהן.

ב. משמעות “על דעת המקום”

המילים “על דעת המקום” לקוחות מתוך תפילת “כל נדרי” שנאמרת בערב יום הכיפורים, לפני שקיעת החמה: “על דעת המקום, ועל דעת הקהל, בישיבה־של־מעלה ובישיבה־של־מטה, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים”. זוהי תפילה מרגשת במיוחד, שתוקנה בימי אנוסי ספרד, והתירה להם, בהסכמת הקב"ה כביכול, להתפלל עם הקהל, למרות שנראו במשך כל השנה כעבריינים. בתפילה זאת מבוטלים כל הנדרים שבני אדם קיבלו על עצמם במהלך השנה ולא יכלו לקיימם, והתירו לבטלם כדי לשחרר ולטהר את המתחייב ולאפשר לו התחלה חדשה. הפסוק מדבר בהיתר נדרים והדברים שבין אדם לעצמו ולא בין אדם לחברו.

שתי המילים “דעת” ו“מקום” הן מילים טעונות ומורכבות מאוד בתרבות העברית. ה“דעת” היא הצורה האינטימית והקרובה ביותר של הידיעה, הן הרוחנית “והייתם כאלהים יודעי טוב ורע” (בראשית, ב 5) הן הגופנית, הארוטית: “והאדם ידע את חוה אשתו” (בראשית, ד 1).

המילה “מקום” אף היא מילת־צומת וממנה מסתעפות דרכים לכיוונים רבים וכמעט בלתי מוגבלים. זוהי גם המילה המוחשית והפיזית ביותר ובעת ובעונה אחת גם המילה המופשטת והרוחנית ביותר: מקום משמעות גאוגרפית, כגון: “המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא” (שמות, ג 5); כינוי לאלוהים; כגון: “מפני מה מכנין שמו של הקב”ה וקוראין אותו מקום? – שהוא מקומו של עולם." (מדרש רבא בראשית, סח). ומכאן, לענייננו: “מקומו־של־עולם – כינוי לאלוהים: הוא מקומו־של־עולם, ואין העולם מקומו” (מדרש רבא שיר השירים, ב).

לשתי המילים: “דעת” ו“מקום” צירופי לשון רבים בלשון העברית המעידים על העומק התרבותי הגדול שלהם ועל חשיבותם בתרבות היהודית והעברית לדורותיה.

המתח בין רעיון “יבנה” ל“ירושלים”

אפשר להציג את כל ההיסטוריה היהודית כמאבק בין המקום הפיזי, ארץ־ישראל, לבין תחליפיו הרוחניים: התורה, המשך קיום העם, הספר, הדת. תחנות כגון: הבחירה בין ירושלים ובין יבנה; אפשרות ההתקיימות בגולה ללא טריטוריה, בלא ארץ, בלא מקום, רק עם הספר, שהחליף את המקום. ובדורות האחרונים: התנועה הציונית, שבאה “לחדש ימינו כקדם” ולהחזיר את עם־ישראל לארץ־ישראל. מתח זה ניכר גם היום בוויכוחים הפוליטיים הלוהטים האקטואליים, במתח שבין קדושת המקום, המקומות, לבין קדושת החיים.

במסתו הידועה “הלכה ואגדה” (תרע"ז/1917) נתן ביאליק, בשמו של אחד העם, הסבר מרתק מאין כמוהו, לאחד הציוויים האוסר על התקשרות נפשית של אדם מישראל למקום, ומעדיף את הספר על הטבע והנוף. המשנה היא “המְהלֵך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה! מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו”. (אבות, ג 7). “בעלי היופי שבנו”, אמר ביאליק, “כילו את כל חיציהם במשנה עלובה זו, ואולם בעלי הנפש יאזינו גם מתוכה, מבין השיטין, המית לב וחרדת דאגה לגורלו העתיד של עם ‘הולך בדרך’ ואין בידו משלו אלא ספר, ושכל התקשרות נפשית לאחת מארצות מגוריו בנפשו הוא”.

גם דיון קצרצר זה אינו ממצה עד תום, רעיון זה של העדפת הספר על המקום, ושל העדפת המופשט על המוחש, ובלשונו של ביאליק באותה מסה: “התוכן הפנימי הנפשי”. לכן, הציונות, כשפנתה עורף לגלות, הדגישה את הארציות, ואת הקשר המחודש למקום, בכל הדרכים האפשריות, וחינכה על אהבת המקום והתקשרות אליו, כאנטי־תזה מובהקת לגלות. כמו בכל מאבק, הקיצוניות היא הכרחית באותה שעה, ולאחריה חייבת לבוא ההתפשרות: לא שלילת גלות מוחלטת, לא ארציות קיצונית. לא זה על חשבון זה אלא גם זה וגם זה, בחיפוש מתמיד אחר הרמוניה ואיזון, שהם מטבעם בלתי אפשריים, אבל צריך לחפש אחריהם כל הזמן. כל ניצחון של צד אחד על חשבון חברו – עודף רוחניות או עודף ארציות – שופך, כמו שאומרים, את התינוק עם מֵי האמבטיה. ולמעשה, הוויכוחים מאז ומתמיד, ועד היום הם על הפרופורציות ומערכות האיזונים בין קדושת המקום לקדושת חיים.

לפסוק זה: “על דעת המקום” נוספה כאן בכותרת המילה: “זמן”, כדי להדגיש את ה“אני מאמין” של השיטה, ולנסח את הדרך שבה יש לקרוא, ללמוד, להבין ואף ליהנות מיצירות הספרות בכלל ומיצירות הספרות העברית במיוחד.

מטרתו של המאמר היא אפוא להדגיש את הצורך ואת ההכרח בהכרת הספרות בהקשריה. זאת מתוך ההשקפה העקרונית שספרות איננה נוצרת בחלל ריק. התנאי להבנה ולהעמקה ביצירות הספרות הוא הכרת ההקשר שבתוכו נוצרו. הקשר במובן רקע. רקע זה מורכב מתחומים אחדים כגון היסטורי, חברתי, ביוגרפי, אידאולוגי, פואטי. לכל התחומים האלה אפשר לקרוא בקיצור ביוגרפיה. הביוגרפיה של היצירה ושל היוצר, כוללת גם את ההקשר ההיסטורי, החברתי, האידאולוגי, הפואטי.¹

ג. חשיבותם של מקום ותאריך פרסום ראשון

כאמור, העיקרון המנחה הוא: ידיעת הביוגרפיה של היוצר. ידיעה זו אינה ערובה להבנת יצירתו, אך בלעדיה תהיה הבנתה לקויה, או חלקית. הכרת הביוגרפיה (או ההקשר) מסייעת להעמקת הקשב ביצירה. מן הראוי לקרוא, ללמוד וללמד כל יצירה בהקשריה ההיסטוריים והביוגרפיים כדי להיטיב להבנה. ניתוקה מן ההקשר עלול להביא להחמצתה. כמובן, אין יחסים תמימים ופשוטים בין היצירה להקשריה, והדרך שבה פועלת מערכת היחסים בין היצירה לרקע שעליו נוצרה היא מורכבת ומסובכת. גם התעלמות היא ביטוי של יחס ועמדה. רק לאחר ההיכרות עם ההקשר אפשר לקבוע את מידת הזיקה שבין היצירה להקשריה.

כל יוצר הוא בן־תקופתו, וכל יצירה מגיבה על הזמן והמקום שבהם פורסמה, ומופנית לקורא בן הזמן והמקום. ממרחק השנים, צריכה הקריאה להיעשות בשני מישורים: מישור זמן הסיפור ומישור זמן הקורא. האמת היא, שלא פעם יש צורך במישורי זמן נוספים, כגון כשמדובר ברומן היסטורי, או ביצירה שזמן כתיבתה וזמן פרסומה אינם זהים ועוד מצבים מסוג זה. אבל לענייננו כאן, חשוב בעיקר שתהיה מודעות לחשיבות העצומה של ההקשר: הזמן והמקום; הביוגרפיה וההיסטוריה; ולאפשרויות הפרשניות שהן מספקות ומחייבות. לכן, הקורא צריך לנסות לשחזר לעצמו את הזמן והמקום שבהם פורסמה היצירה, לקרוא אותה בעיני בני דורה ובה בשעה לקרוא אותה בעיניו שלו, בזמנו ובמקומו. שחזור העבר, כרקע להבנת היצירה, הוא קשה, אבל עצם המודעות לחשיבותו, היא כבר בחזקת הישג.

כמו כן יש להפנים את העובדה, שתאריך פרסום סיפורים בספר איננו זהה לתאריך הפרסום הראשון שלהם. בדרך כלל זהו תאריך הכינוס ולא תאריך הכתיבה. איתור מקום ותאריך הפרסום הוא קשה מאוד, ולכן רבים מוותרים עליו, ומרגישים בנוח כשהם כותבים תאריך הכינוס בספר. אבל תאריך זה הוא פרט טכני ואילו תאריך הפרסום הראשון הוא פרט מהותי. יש מערכת שלמה של דרכים כיצד להגיע לתאריך הפרסום הראשון ומתוכו לשחזר את ההקשר, את הרקע, אבל זהו נושא להרצאת הדרכה מסוג אחר. מה שחשוב, היא המודעות. לשכנע את הקוראים, המורים, החוקרים, שזה לא רק חשוב אלא הכרחי.

ד. שלוש דוגמאות

1. שלושה סופרים יוצגו כאן – דבורה בּארוֹן, י“ח ברנר ואהרן מגד – באמצעות כמה מסיפוריהם שנכללו ב”תכנית הלימודים". הפרשנות והניתוח שלהם ייעשו מתוך ידיעת ההקשר ההיסטורי והאישי של הזמן והמקום, על מנת להדגים את חשיבותם להעמקה בסיפורים ולהבנה טובה יותר שלהם.

2. ב“תכנית הלימודים” אין כל התייחסות לתאריכי הפרסום הראשון, אלא לתאריכי הכינוס בלבד. כאמור, תאריכי הכינוס הם פרט טכני בלבד. מטרתם לסייע לאתר את הספרים שבהם פורסמו היצירות. היעדרם של תאריכי הפרסום הראשון, מביא לידי קריאה אַ־היסטורית של הספרות, ולסכנת הבנה מוטעית ושרירותית של הסיפורים. נכון שלא קל להגיע לתאריכי פרסום ראשון, אבל לכל יוצר יש מומחים ליצירתו, ועמם צריך להתייעץ.

3. הכלל הוא: ככל שהסיפור הוא יותר בן זמנו ומקומו, ומתאר אדם מסוים במקום ובזמן מסוים, כך גדול יותר כוחו להיעשות לסיפור אנושי־כללי, לסמל, לגורלו של האדם בכלל. זהו אחד הפרדוקסים של הספרות, שאינה מתארת “אדם סתם” אלא מעגנת אותו בזמן ובמקום מסוימים, ונותנת לו סימני היכר אישיים. ככל שהדמות תהיה מהימנה יותר, בת זמנה ומקומה, כך יקל עליה ליהפך לדמות המייצגת את הרבים מעבר לזמנה ולמקומה.

4. הדיון ביצירות שתובאנה כאן לא יהיה ממצה. תובאנה הערות אחדות כלליות, המדגישות את החשיבות של הכרת הזמן, המקום והביוגרפיה של היוצר, להבנה הכוללת שלהן.

ה. דבורה בארון: “שפרה”; “פְראדֶל”

ב“תכנית הלימודים” נרשמו הסיפורים לפי סדר א"ב, ונרשם באקראי התאריך של אחת המהדורות של פרשיות. הסדר הנכון הוא: “שפרה”; “פְראדֶל” – מן המוקדם אל המאוחר.

“שפרה”

שפרה הוא סיפור מוקדם, שעבר כמה גלגולים. הנוסח הראשון שלו נקרא: “התפרץ…” ופורסם בעיתון הזמן שהופיע בווילנה, בשנת 1907. לאחר מכן פורסם תחת הכותרת: “עצבנות” באותו עיתון הזמן, שהופיע בווילנה, בי“ב בטבת תרע”ב (3.1.1912). רק לימים כונס תחת השם: “שפרה”, בשינויים רבים משני נוסחיו המוקדמים. כבר הנוסח הראשון: “התפרץ…”, עסק בגורלה המר של אישה צעירה שנשכרה להיות מינקת בבית עשירים. הסיפור הוא חלק מסדרת סיפורים שבמרכזם מחאה חברתית חריפה על ההבדלים הגדולים בין עשירים לעניים, על הדרך הגסה והצינית שבה מנצלים העשירים את העניים. נושא זה העסיק מאוד את דבורה בארון, במיוחד בתקופה הראשונה של יצירתה, והיא חוותה אותו מבשרה, כששימשה כמורת־בית בבתי משפחות עשירות. אין הכוונה דווקא לניצולן של נשים! בסדרה זו, ובתקופה זו, פרסמה דבורה בארון סיפורי־ניצול נוספים של גברים עניים.

רק ההיכרות עם ההווי המסוים של החיים באותן שנים ובאותם מקומות, ההיכרות עם הזרם הספרותי ששלט באותן שנים – “המהלך החדש” – ובמיוחד עם שלבי התפתחות יצירתה של דבורה בארון, יכולים לתת את ההקשר התרבותי הנכון שבתוכו נכתב הסיפור ונשמעה המחאה החברתית. ההבנה הנכונה של סיפור, בהקשריו, יש בה כדי להופכו לסיפור על־זמני, למחאה חברתית עזה, שכוחה עמה בכל זמן ובכל מקום.²

“פְראדֶל”

הסיפור פורסם לראשונה בשנת תש"ז (1947) בספרון קטן בסדרה “זוטא” של הוצאת עם עובד, יחד עם הסיפור “הַלַבָּן” שנתן לו את שמו. אותות הזמן ניכרים בנייר, בעטיפה ובצורה הצנועה שלו. זהו אחד הסיפורים הידועים והאהובים של דבורה בארון, במיוחד “בעידן הפמיניסטי” “פְראדֶל” נעשתה סמל לאישה שלקחה את גורלה בידיה, ולאחר תקופת שפל וסבל יצאה לחופשי ולעצמאות. המשפט המייצג ביותר את התמורה שחלה בחייה, והקוסם היום לקוראים ובעיקר לקוראות, הוא תיאורה לאחר קבלת הגט, כשיצאה מבית הרב וגִטהּ בידה: “לאחר ששבה אליה ההכרה בערך עצמה, זקוּפָה שוב. ואמרו הנשים כי יפה היא יותר מאשר ביום חופתה” (עמ' 121).

ניתוח פמניסטי של סיפור זה, שרבים כתבו עליו, ובהם אהרן מגד, אפשר למצוא בספרה של לילי רתוק: הקול האחר, סיפורת נשים עברית (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשנ"ד); ובספרה של אורלי לובין: אשה קוראת אשה (הוצאת זמורה־ביתן, תשס"ג).

אי־אפשר וגם אסור לקרוא את הסיפור מחוץ להקשרו האקטואלי. וזאת, אף בשעה שאפשר לייחס לו כוונות נוספות ופרשנות ההולמת את הקוראים בני הדור. הרובד הראשון של משמעות הסיפור היה בלא ספק, אקטואלי־לאומי, ואי־אפשר ואסור להתעלם ממנו. הפן הפמניסטי קיים, וחשוב, אבל אינו בלבדי, ואינו העיקר. בוודאי, לא כפי שקראו אותו הקוראים בתקופה שבה פורסם – הסיפור פורסם לאחר השואה, בעיצומם של הימים הקשים של מלחמת העצמאות.

שני הסיפורים, “הַלַבָּן” – סיפור הגבר, ו“פְראדֶל” – סיפור האישה, כונסו יחד כשמטרתם הברורה והמובהקת היא לעודד, לנחם, להפיח תקווה בימים הקשים שעברו על היישוב בארץ־ישראל, ולאחר השואה. המשותף לשניהם, שהעידוד נעשה בטכניקה של “הרחקת עדות” כלומר, הסיפור נעוץ ברקע מן העבר הלא רחוק, אבל יש לו משמעות אקטואלית לקוראים בני הדור. זוהי הטכניקה הקבועה של ה“רומן ההיסטורי”, שאינו בא ללמד היסטוריה, אלא לומר משהו אקטואלי לבני דורו, באמצעות ההיסטוריה.

עיקרו של הסיפור “פְראדֶל” נעוץ בסיומו. פְראדֶל תיקנה את השיבוש שחל בחייה. כל הגלגולים שעברו על פְראדֶל, יש להם כיוון ויש להם תכלית. הם מכוונים למטרה אחת: מן השפל והשעבוד, אפשר להתרומם ולהתחזק וגם לנצח. כל השלבים של חייה מוליכים ל“תיקון”: הנישואים הכושלים הראשונים, מות התינוק, ההשפלה האישית שעברה. המיאוס העצמי. ירידה לשפל המדרגה, שממנה אפשר רק לעלות: פְראדֶל לוקחת את גורלה בידה, מתנתקת מן העבר הכושל, יוזמת את הגירושים מבעלה שלא אהב אותה, יוזמת את הנישואים לחיים־רפאל, שלו הייתה צריכה להינשא מלכתחילה. אבל בעיקר, לנישואים אלה יש פרי, יש המשך. מנישואים אלה, נולד בן, ירוחם־דוד, והוא הערובה להמשך הקיום של המשפחה ושל העם בעתיד. את מעשיו של בן זה, שתיקן בהולדתו את השיבוש שחל בחיי אמו, אפשר להבין בעיקר על הרקע הלאומי קולקטיבי אקטואלי של התקופה: לאחר השואה, ובימי מלחמת העצמאות. המסר הוא: שיש תקומה, ויש כוחות, ואפשר לנצח:

בהערת שוליים מן הראוי להוסיף, שגם הסיפור “הַלַבָּן”, שנכלל באותו קובץ, מכוון לאקטואליה של זמן פרסומו: לאחר השואה, בתקופת מלחמת השחרור, ולפני הקמת מדינת־ישראל. במרכזו מי שחייו הֵרֵעוּ עִמוֹ, ובמשך זמן קצר איבד את אשתו ושני בניו, ולאחר מכן טבעה גם בתו, והוא עצמו כרע נפל תחת כובד המשא שסחב על כתפיו. מכל המשפחה לא נשאר איש. אבל בכל זאת משהו נשאר אחריו. גורלו של הלַבָּן, הוא לא רק גורל האדם עלי אדמות, אלא הוא מסמל גם את מה שעבר על עם־ישראל כולו זה עתה:

ו. “המוֹצא”; “עַוְלה”

“המוֹצא”

הסיפור פורסם לראשונה בכתב־העת הארץ והעבודה, חוברת ה, תרע“ט (1919). כותרת המשנה שלו הייתה: “(רשימה מן העבר הכי־קרוב)”. בתרפ”א (1921) הופיע הסיפור בחוברת מיוחדת בהוצאת “הפועל הצעיר”. כותרת המשנה היא חלק מן הסיפור, ומטרתה להפנות את תשומת לבו של הקורא לקשר ההדוק של הסיפור עם הזמן והמקום.

“עַוְלָה”

הסיפור פורסם לראשונה בכתב־העת האדמה, חוברת ח, אייר תר“ף (1920). כותרת המשנה: “(מסיפורי פועל)”. הרקע לשני הסיפורים דומה, ולכן תמוה מדוע מכל סיפורי ברנר, נכללו ב”תכנית הלימודים" שני סיפורים בעלי רקע ומגמה שווים, ולא נבחר סיפור אחר שייתן ביטוי נוסף לרב־גוניות של סיפורי ברנר, על רקע אחר ובעל משמעות שונה. ייתכן, שהסיבה לבחירה תמוהה זו מקורה בכך, ששני הסיפורים אוחדו בידי ישראל המאירי למחזה אחד, שהוצג ב“הבימרתף” בשנת 1985. בכך טושטש ייחודו של כל סיפור.

לגופו של עניין: אין כל אפשרות להבין את המתרחש בסיפור. את העלילה, את “תוכן הסיפור”, בלא היכרות של ממש עם הרקע של הסיפור ועם מאורעות התקופה. בלא היכרות מוקדמת זו, יש סכנה שהקורא יחמיץ לא רק את המשמעות של הסיפור, אלא את המתרחש בו. וזאת, בלי לחזור ולהזכיר, שבמיוחד אצל ברנר, אבל גם אצל כל סופר אחר, אי־אפשר לנתק סיפור אחד מהקשרו הכולל, ואי־אפשר לרדת לעומקו, בלי להכיר, ולו גם במשהו, את המאפיינים המרכזיים של אותו סופר, שהסיפור היחיד הוא חלק בלתי־נפרד ממערכת המושגים והאמונות שלו. “להוציא סיפור מן ההקשר”, דינו כדין כל הוצאה מן ההקשר. במילים אחרות: סילוף, או למצער סכנה של סילוף. המורה צריך לדעת את ההקשר הכולל וללמד את הסיפור מתוכו.

הסיפור “המוֹצא” מקורו בחוויה אישית וקולקטיבית כאחד. הרקע שלו הוא הגירוש מתל־אביב בה' בניסן תרע“ז (28.3.1917), כאשר תושבי תל־אביב גורשו על־ידי התורכים ונדדו כפליטים צפונה: לפתח־תקווה, לכפר־סבא, לחדרה, לזכרון־יעקב, למושבות השומרון, לחיפה. משפחת ברנר הייתה במגורשים. החוויות האישיות הקשות של הנדודים כפליטים, עם תינוק על הידיים; ההסתייגות שנקטו תושבי המקום ביחס לפליטים, ובעיקר מחשש למחלות מידבקות, יחד עם גילויי אטימות, רשעות, ניצול ותאוות בצע – כל אלה שימשו רקע ל”המוֹצא". הסיפור פורסם כמעט בלא־מרחק: שנתיים בלבד, לאחר ההתרחשות, שנה לאחר שמשפחת ברנר חזרה לתל־אביב (אוקטובר 1918).

תמונת־היסוד של הסיפור “המוֹצא” היא “סְדוֹם” – מציאות של רֶשָע ואטימות לב. חטא של אי הכנסת אורחים. מרכיבים רבים בסיפור, הם אלוזיות לסיפור סדום במקרא ובמדרש. קטלוג שלם ומפורט של התאכזרות וזלזול בחיי אדם. אבל, ובעיקר, הוויית “סדום” זו אינה נחלתם של אנשי המושבה, לעומת הפליטים, אלא היא מצויה בחברה כולה. כל אחד בתורו אינו נקי ממנה. אילו התחלפו התפקידים, היו הפליטים מתנהגים בדיוק כמו אנשי המושבה. “מורה הפועלים הזקן”, הוא מעין בן־דמותו של אברהם שאינו מצליח להציל את “סדום”. מעשיו הטובים, הם מעט מדי, ואין בכוחם להביא ישועה. הסיפור מסתיים בסוף אירוני: “הייתה רווחה”, שכן “מחלתו” הביאה לו את “המוצא” המבוקש, והוא פטור מן המצוות. אמנם הוא עשה כמיטב יכולתו, אבל העולם לא השתנה.

שאלות מוסריות ומצבים בלתי־אפשריים

רק על סמך הבנת הרקע והאווירה המסוימים של הזמן והמקום אפשר לראות בסיפור גם סמל אנושי־כללי נצחי: סיפור על אטימותו של האדם ביחס לזולתו. ולא פחות: הצגת בעיה מוסרית “קלסית” אל הקורא: מה, אתה הקורא, היית עושה במצב בלתי־אפשרי זה? האם היית מקבל אחריות ונוהג כ“מורה הפועלים הזקן”, ועוזר כמיטב יכולתך או מתעלם מסיבות שונות? האם היית מְסַכֵּן את עצמך ואת משפחתך, בסכנת הִידַבְּקוּת במחלות, כדי לעזור לאחרים, או שהיית עומד מן הצד, כדי לא לְסַכֵּן וּלְהִסְתַכֵּן? ואולי “מורה הפועלים הזקן” היה יכול לסכן את עצמו, כיוון שלא הייתה לו משפחה, שעל בריאותה היה צריך לשמור? האם החברה הקולטת יכולה להפקיד את בריאות חברֶיהָ, ולקלוט את “הזרים” החולים, או שבריאות חבריה קודמת? איך מתנהגים אנשים במצבי לחץ? איך הם מְמַמְשים את אנושיותם ואת אחריותם לזולתם?

אלה שאלות מוסריות מובהקות שאין להן פתרונות “ממוּסדים”, ועל כל אדם להתמודד עמהן באופן אישי, כמיטב שיקול דעתו וכמיטב יכולתו. זהו “הלקח” האמתי של הסיפור “המוֹצא”, שבלא הכרת ההקשר ההיסטורי אי־אפשר להבינו על כל רבדיו, לא בתחום סיפור המעשה, ולא בתחום המשמעות האקטואלית ובעיקר העל־זמנית. וכך יש להציגו: סיפור המציג בעיה מוסרית, אנושית־כללית, על רקע מציאות היסטורית, אבל גם קבועה.

הסיפור “עַוְלָה” שפורסם שנה לאחר מכן הוא בעל רקע זהה: המצבים הבלתי־אפשריים שהמלחמה מזמנת לאנשים, מצבי־מבחן לשאלות מוסריות שאין להן פתרונות מוכנים, ממוסדים. אלא על כל אחד ואחד להתמודד מחדש עמהן, על פי אופיו וחינוכו.

הסיפור מעמיד במרכזו את שאלת מתן החסות. האם לתת חסות לחייל בריטי, ובכך לסכן את כל חברי הקבוצה? שכן התורכים, אם יגלו זאת, לא יחוסו עליהם, כדרך שקרה במקומות אחרים, או שמא מוטב להגן על חברי הקבוצה ולא לתת חסות לחיל, ובכך לסכן את חייו. חייך וחיי חברך – חיי מי קודמים? זוהי השאלה.

גם סיפור זה הוא מעין “תרגיל במוסר”. לא במקרה מסתיים הסיפור במעין “בדיחה” מרה: חברי הקבוצה נתנו לחייל “חסות”, אבל זמן קצר לאחר מכן באו התורכים לאסור אותו, והייתה הרגשה שההסתכנות הייתה לשווא, כיוון שהאנגלי היה יכול לחשוב שהסגירו אותו. ואכן, דבר זה אינו לגמרי ברור בסיפור. בסופו של דבר, התורכים שלחו את האנגלי לחופשי, אבל הוא, במקום להיות אסיר תודה לקבוצה על שהסתירה אותו וסִכְּנָה את עצמה, טען שהיהודים גנבו לו את שעון־הזהב שלו. בני הקבוצה נדהמים, נעלבים, ומגיעים למסקנה שהוא “גוי אנטישמי ככל הגויים” ואז הם מרגישים “טוב”. “כמו אבן נגולה”. שכן, אם הוא אנטישמי, הרי הכול מותר, החסות הייתה מיותרת, ההסגרה הייתה הכרחית, וההתלבטות לא הייתה במקומה. אבל האמנם כך? הסיפור, בכוונה, מסתיים בלא־כלום, במעין בדיחה מרה. אבל השאלה המוסרית בעינה עומדת. גם סיפור זה, מחזיר את הקורא אל עצמו, ומכריח אותו לשאול את עצמו: איך הוא היה נוהג? וגם כאן – חייך וחיי זולתך – חיי מי קודמים? האם מותר לסכן קבוצה כדי להציל איש אחר, זר? גם הפעם, ללא הכרת הרקע ההיסטורי הקונקרטי, הנותן את המהימנות לסיפור – אין אפשרות להופכו לסמל, ולהבין את כיוונו ואת משמעותו הכוללת.

ז. אהרן מגד: “יד ושם”

הסיפור פורסם לראשונה בשנת תשט"ו (1955), בשנותיה הראשונות של מדינת־ישראל. באותן שנים הייתה הרגשה שהדור הצעיר פונה עורף לזיכרון השואה, ממשיך את מגמת ההתנתקות מן “הגולה”, “מאשים” את ניצולי השואה על שנשארו בחיים, בז להם, רואה בהם כמי שהלכו “כצאן לטבח”, ומטפח את זהותו הישראלית. סיפור זה יוצא כנגד מגמות שרווחו בחברה הישראלית, ושאהרן מגד חש בסכנתן, סכנת הניתוק מן המורשת, מן הזיכרון ההיסטורי, מן העבר. שכן, עַם בלא עבר הִנו עַם בלא עתיד. אחת השאלות המרכזיות בכל יצירותיו של אהרן מגד, לאורך כל שנות יצירתו, היא שאלת הזהות היהודית־ישראלית.

כבר בסיפור מוקדם זה מחפש המחבר את הקשר בין הישראליות ליהדות, חיפוש הנמשך ביצירתו המאוחרת של אהרן מגד, במיוחד ברומן פויגלמאן (1987). הסיפור מציג קונפליקט בין שלושה דורות במשפחה – בין “סבא זיסקינד”, שנולד לו נין מנכדתו רעיה ובעלה יהודה. הזוג הצעיר רוצה לקרוא לילד שייולד להם: אסנת, אם תיוולד בת, או אהוד, אם ייוולד בן, ואילו הסב מתעקש שיקראו לו על־שם נכדו האהוב, שנספה בשואה: מנדלה.

בוויכוח בין הדורות על השם, עומדת הבת, רחל, באמצע, בין אביה לבין בתה. הבת ובעלה אינם רוצים בשם “גלותי”: “כאילו אמרת לי שייוולד לי בן עם חטוטרת”, ואילו האֵם מנסה לפַשֵר ומציעה שיקראו לו: “מנחם”. הזוג הצעיר איננו מסכים, והוויכוח נהפך לוויכוח על הזיכרון, כפי שאומרת הבת: “אבל אינני רוצה לזכור תמיד את כל הדברים האיומים ההם, אמא, אי אפשר שהזיכרון הזה יתהלך תמיד בתוך הבית והילד המסכן ישא אותו”. ותגובתה של האם: “נדמה לי לפעמים שלא סבא הוא החולה במחלת השִכחה אלא אנחנו, כולנו”. הוויכוח מחריף ונהפך לוויכוח על “הגלות” ועל “הישראליות”, בטענה שהישראליות היא משהו חדש, משהו אחר, ואין היא ממשיכה את העבר, את מה שהיה שם, בגולה. בסופו של דבר “מנצח” הזוג הצעיר – התינוק נקרא אהוד, אבל הבת־הסבתא, רחל, מרגישה שהוא “יתום מאבות”. בשתי מילים אלה מסתיים הסיפור.

הסיפור, שהתפרסם מאוד מיד עם הופעתו, עורר ויכוחים בנושאים: זיכרון ושכחה, הַנצחה, הַקשר בין הגולה לישראל, הקשר בין יהודי לישראלי. אין ספק שהוא תרם את תרומתו לשינוי מגמות אלה של ניתוק, השכחה, התעלמות, זלזול. בתחום זה פועלות היום בחברה הישראלית מגמות שונות ואף הפוכות. רבים מאוד מבני “הדור השני” נקראו על־שם בני המשפחה שנספו, או בשמות המזכירים אותם.

אבל – וזה חשוב לזכור ולהזכיר – שנות דור היו צריכות לעבור עד שנושאי שמות אלה עצמם יגיעו לבגרות, ויוכלו להעיד על המציאות הנפשית הקשה והמורכבת שנקלעו אליה, כמי שנועדו להיות מזכרת תמידית לעבר, וזיכרון־נצחי מהלך.

בספרות העברית, במיוחד בזו של “הדור השני”, מצויות דוגמאות לא מעטות לנושאי “השם”, המשמשים הנצחה חיה, “יד ושם” למי שנספו בשואה והם נושאים את שמם. השם המשותף הופך את נושאיו החדשים לגלגול־דמותם של בני אדם שנספו. כך, למשל, בספרה של נאוה סמל: כובע הזכוכית (1984). בסיפור: “וכי מהו טיול?” אומרת הגיבורה: “כָּפוּ עלי חיים של אחרת”. וכך ביצירותיהן של רות אלמוג (בארץ גזירה, 1971; סוסים, מעיל קטון, 1993) ובמיוחד ברומן של מיכל גוברין: הַשֵם (1995).

יש לקרוא את סיפורו של אהרן מגד בהֶקשרו, על רקע אמצע שנות החמישים של המאה העשרים, אבל יש להוסיף לו גם את ההמשך, החל במחצית הראשונה של שנות השמונים של המאה העשרים. הדיון בסיפור זה יחד עם הדיון בסיפורים הממשיכים את נושא ה“שם”, חוזר ומעורר את הוויכוח שאינו מש מסדר היום החברתי־תרבותי בשאלת הזהות היהודית־ישראלית. כל יצירה המעמידה במרכזה נושא זה נותנת לו את הביטוי ההולם את הזמן והמקום שמתוכם נוצרה. כדי להמריא, יש קודם כול הכרח להיות מחובר.

ניסן תשס"ג (אפריל 2003)

הענקת פרס על־שם אברהם קריב לספרי על ברנר, יש בה סגירת מעגל היסטורי. כידוע, נלחם קריב בלהט רב נגד כמה דורות של סופרים, מתקופת ההשכלה ועד מנדלי וממנדלי ועד ברנר, והאשים אותם שביצירתם “הלך ונתקטן העם בראי הספרות, הלך ונתכער, עד שנשתיירו הימנו רק ‘יידלאך מזוהמים, כל מום רע’” (עטרה ליושנה, עמ' 23). זוהי ציטטה של קריב המצטט את ברנר וכמוה רבות מאוד במסותיו. אברהם קריב העביר תחת שבט ביקורתו את יצירותיהם של מנדלי, יל"ג, פרישמן, ברנר ואחרים, מאז הגיעו לארץ הדיה הראשונים של השואה. מסותיו אלה כונסו תחילה בספרו אדברה וירווח לי (תשי"א/1951) ולאחר מכן נכללו בספרו עטרה ליושנה (תשי"ז/ 1957).

הסופרים וקטרוגם על הגולה דומים בעיני קריב למי שמחרף את בית אבא־אימא שלו, ומכאן מובן הלהט שבו הסתער עליהם. מלחמת החורמה שניהל במנדלי, בפרישמן, בברנר ובכל מי מן הסופרים שהמעיט וסילף “את דמות עמנו בדורות האחרונים”, וגרם לדור החדש בארץ לבזות, ללגלג ואף לשנוא את הגולה, את יהודיה, כלומר את עמו ואת עברו – הייתה בבחינת טלטלה גדולה, נחוצה והכרחית במיוחד בשעתה. הייתה דרושה אישיות רגישה, סוערת ואמתית כקריב, כדי לשנות באחת את היחס השלילי אל הגולה, שעליו התחנכו ילידי הארץ, או לפחות לעשות בו בדק־בית יסודי. עצמתה של הסתערותו הנמרצת וחסרת הפשרות על סופרים אלה, וברנר בתוכם, מוסברת גם ובעיקר, בתקופה שבה התנהלה. היו אלה שנות מלחמת העולם השנייה הראשונות, בשעה שהידיעות על היקף השואה החלו להסתנן לארץ, אבל כבר אז היה ברור שמדובר בחורבן עם. ההיסטוריה לא הייתה סולחת לנו אם לא היה נשמע קול כקולו של אברהם קריב, שתבע מן הסופרים והספרות את עלבונם של הגולה ושל החיים בה, והתריע על הצורך לשנות את היחס אליהם מן הקצה אל הקצה. קריב חזר וזעק מנהמת לבו מעל כל במה שניתנה לו, וראה עצמו כנציגו של העם היהודי החי והמוּמת:

יצירתו של ברנר, כפי שראה אותה קריב במסתו “העטרה והקוצים”, שפורסמה ב־1960, שייכת אף היא כאמור, לדעתו, לאותה קבוצת יצירות שחינכו לשנאת עצמנו, והיא “מציגה אותנו ריקים ומרוקנים מכל מטען רוחני והיסטורי, ומכל הרגשה של חשיבות עצמית”.

קטרוגו של קריב היה בו הכרח היסטורי־תרבותי וגם אקולוגי־רוחני. הוא צדק מן הבחינה של האקלים הרוחני, אבל לא צדק מן הבחינה הספרותית־אמנותית. “הוא בא אל הספרות מן החיים, כדי לחזור אליהם לשם הסקת מסקנות לגבי הספרות”, כתב חוקר הספרות יצחק בקון.

אין ספק שלאברהם קריב יש חלק נכבד בשינוי היחס אל הגולה – מן השלילה הגדולה אל ההערכה, ובעיקר הסקרנות והרצון לדעת, להשתייך ולהכיר את השורשים, שינוי שאנו עדים לו בשנים האחרונות. ככל חלוץ היה חייב להיות קיצוני ובלתי מתפשר, “נביא” כהגדרתו של אחד העם, שאחריו יבואו ה“כוהנים”. לכן יש במתן פרס על־שם אברהם קריב לספר על ברנר משום סגירת מעגל ואיזון היסטורי.

להענקת פרס קריב לספרי יש גם פן אישי, וגם בו אני רואה סגירת מעגל ופתיחת מעגל, כחוליה בשלשלת הדורות.

אבי, ישראל כהן ז"ל, היה ידיד טוב וקרוב אליו, ובזכותו ניתנה לי ההזדמנות להכיר את קריב מקרוב, לשמוע את הרצאותיו ואף להיות עמו בקשרי מכתבים. הידידות בין השניים לא הייתה פשוטה וחלקה אלא מורכבת ומתוחה. שניהם היו בעלי השקפות עולם מגובשות, שעליהן נאבקו ברבים זה עם זה. ואף־על־פי־כן חרף חילוקי הדעות העמוקים והעקרוניים ביניהם, עמדה ידידותם האישית במבחן. שניהם הוכיחו שקִרבת לבבות אמִתית יש בכוחה להתגבר גם על ניגודים אידאולוגיים, בלי שאיש מהם יוותר על שלו. אדרבא, כל אחד יחזיק בדעתו, אבל יכבד את זכותו של השני לדבוק בעמדותיו ולהיאבק עליהן.

כמה וכמה מאמרים כתב אבי, ובהם התווכח עם דעותיו, ובעיקר עם שיטות הביקורת של קריב. בשום פנים לא קיבל את הנחות היסוד שלו, אם כי השתדל להציגן בצורה הנאמנה ביותר כדי לחזור ולהפריכן. אחת מטענותיו נגדו הייתה, שאינו נוקט קנה מידה היסטורי ומעריך תופעות מן העבר כאילו קרו היום. כן טען נגד השימוש בקנה־מידה מוסרי קיצוני בהערכת ספרות, תוך השמטה מוחלטת של ההערכה האסתטית. דבר שהוא בלתי־אפשרי כשמדובר ביצירות ספרות. גם בעיצומו של הפולמוס נהג בו כבוד רב והעריך מאוד את ביקורתו היוצאת מן הלב ונובעת מאהבה גדולה ל“כנסת ישראל”.

כעבור כעשרים שנה הקדיש אבי פרק זיכרונות מיוחד ומרגש ליחסיו עם קריב, בכפיפה אחת עם אותם אישים נבחרים שהשפיעו על חייו (פנים אל פנים, 1979). זהו פרק מאלף על כוחה של ידידות לגבור על חילוקי דעות אידאולוגיים, ודוגמה ליחס של כבוד והערכה הדדיים לבעלי דעות אחרות, תוך התנגדות הדדית חזקה לדעות עצמן. וכך כתב אבי בברכת אגודת הסופרים, במלאות לקריב שבעים וחמש שנים (אוגוסט 1975) שאותה קרא במסיבה לכבודו מטעם עיריית חיפה:

כעבור חצי שנה (מרס 1976) נפרד ממנו בהספדו עליו: “בעצבות גדולה אני נפרד ממך, ידיד יקר ואח גדול למשפחת הסופרים”.

במתן פרס אברהם קריב לספרי אני רואה סגירת מעגל נוסף, ספרותי ואישי, ובה בשעה פתיחת מעגל של שילוב דורות והמשיכות.

דברים בטקס קבלת פרס קריב של עיריית חיפה על ספרי "ברנר “אובד עצות” ומורה דרך (משרד הבטחון ההוצאה לאור), י“ב בחשוון תשנ”ד (27.10.1993)

פרישה מהוראה לאחר ארבעים שנה נעשית ברגשות מעורבים. צער ושמחה כאחד. צער משום שאני נפרדת ממפעל חיים יקר ואהוב. שמחה, על שיהיה לי זמן רב יותר להתמסר למחקר ולהרפתקאות רוחניות חדשות. במרוצת ארבעים שנות הוראתי בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל־אביב התחלתי כל שנה בהתרגשות, וכל שיעור היה בשבילי התנסות רוחנית חדשה. אף פעם לא שִגרה. הספרות העברית לדורותיה היא ערך מרכזי בחיי. ראיתי לעצמי ייעוד ושליחות להקנות את ידיעתה ואהבתה לדורות הצעירים. היש צורך להדגיש שפרדה ממפעל חיים יקר ואהוב איננה קלה? ההרגשה קשה במיוחד לנוכח החשש של עצם ההמשכיות ולא פחות על טיבה.

התחלתי ללמד בשנת תשכ“ה/1965, לפני מלחמת ששת הימים, ולמותר להדגיש מה עבר על המדינה ואזרחיה בארבעים שנים אלה. לימדתי בתקופות מלחמה ובתקופות שלום. תמיד בזמנים לא קלים, ותמיד מתוך תחושה של עבודת־קודש, כמי שמרגישה עצמה מופקדת על המורשת הספרותית שלנו. הרגשתי שמשנה לשנה נעשה תפקידי קשה יותר ויותר. משנה לשנה גבר הניתוק בין דור הלומדים לבין הספרות העברית בכלל וזו הקלסית בפרט, בשל סיבות הידועות לכול. בניתוק זה אשמה החברה כולה ובתוכה מערכת החינוך, ולא רק הלומדים עצמם. הזנחת לימוד התנ”ך, אי־ידיעת המקורות היהודיים המסורתיים, הרגשה שהספרות העברית של הדורות האחרונים “אינה מדברת” אל דור הקוראים הנוכחי, ולכן יש להתעלם ממנה, ולעסוק רק בהווה, אלה הן מקצת הסיבות לתחושות הקשות. עצוב היה לגלות שהתרבות הלאומית שלנו אינה ה“יהלום שבכתר” באוניברסיטה ואין מעריכים ומטפחים אותה כראוי. יש הרגשה שהיא הולכת ונדחקת לקרן זווית. מקצועות התרבות הלאומית, שצריכים להיות ה“לוּז” של כל אוניברסיטה במדינת ישראל וההצדקה לקיומה, אינם כאלה. אלה הם המקצועות היחידים שאי־אפשר ללמוד אותם בשום מקום אחר. ההרגשה הקשה והעצובה היא שלא כך הם פני הדברים.

יש מקום ל“חשבון נפש” יסודי של הוראת הספרות העברית במסגרת החוגים לספרות, באוניברסיטאות, ולא פחות במערכת החינוך על כל שלביה. יש צורך לדון במקומה של הספרות העברית באמצעי התקשורת למיניהם. אבל “חשבון נפש” זה יש לעשות במסגרת סימפוזיון נרחב, מעמיק וגלוי־לב. ולא כאן וכעת.

לכן, אם נחזור לסיום תפקידי בהוראה, הרי מצד אחד קיימת הרגשה אישית של “באמצע”, הכרח לפרוש במידה רבה בְּשיא, מטעמי גיל, בעיקר כשהמלאכה כל־כך רבה ויש הכרח להמשיכה. אולם מן הצד האחר, כאמור, זוהי דרכו של עולם. ואולי טוב שכך, ואף משמח. המחקר שלי נמשך ויימשך. בימים אלה סיימתי כתיבת ביוגרפיה נוספת. תחת הכותרת: נוסעת אלמונית: שלומית פלאום – חיים ויצירה. אני מקווה שתראה אור בקרוב [הביוגרפיה ראתה אור בהוצאת כרמל (תשס"ה/2005)]. יש לי תכניות למחקרים נוספים ולספרים הבאים שבדרך. שנת השבתון האחרונה שלי, תהיה גם פסק־זמן למחשבה ולהתארגנות מחודשת לקראת הפרק החדש בחיי. עדיין אין לי תכניות מוגדרות ואני קשובה להצעות ואף מכינה יוזמות משלי. הייתי רוצה להיות שותפת לתכניות ארציות ומקומיות לפעילות שתחזיר את הידיעה והאהבה לספרות העברית הקלסית לקהל הרחב ולדור הצעיר, במסגרות שונות, קיימות וחדשות. תחושתי היא שאסור לוותר עליה, כי “בנפשנו הדבר”. עַם שאינו מכיר ומוקיר את עברו אין לו הווה וגם עתידו בסכנה, במיוחד כשהמדובר בתרבותו הלאומית המאחדת את כל המחנות. מילים אלה בשבילי אינן מליצות אלא דרך־חיים.

בשיחות האישיות שקיימתי עם כל תלמידי הרבים לאורך כל שנות הוראתי, יותר מפעם אחת, במסגרת “שיעור פרטי” שנתתי לכולם, למדתי להכירם מקרוב, עד כמה שמורה יכול להכיר תלמיד. כמובן היו גם מעטים שלא מצאתי עמם שפה משותפת. עצוב היה לי לגלות עד כמה לא מעטים מהם מתקשים בהבנה של מילים פשוטות, לכאורה, בעברית, ובהבנת התוכן של סיפור או מאמר. שמחתי לגלות, שלא היססו לבוא אלי ולשאול. בכך שקניתי את אמונם ראיתי זכות גדולה לעצמי והצלחה בהוראתי. הסכנה הגדולה היא שמה שאינו מובן יישאר בלתי־מובן, ואפילו לא יפריע ללומד, אם משום שהוא בטוח שהוא מבין, אם משום שזה לא ממש אכפת לו. עצם השאלה היא אחד ההישגים הלימודיים החשובים ביותר, והתשובה כבר תימצא. יכולתי להביא עשרות רבות של דוגמאות “מסמרות שיער” על בורותם של תלמידים ועל חוסר התמצאותם במושגי־יסוד ובעובדות מרכזיות. אין לזה גבול, וכל מורה יכול להוסיף עליהן כהנה וכהנה מניסיונו. השאלה היא: מה בכל זאת עושים? וזה אחד הדברים שהייתי רוצה לעסוק בהם בעתיד.

דורות התלמידים שלמדו אצלי, נשאו ונושאים, כך אני מקווה, את משׂא הֶמשך התרקמותה של הספרות העברית הנכתבת והנלמדת היום, מתוך הכרת העבר וידיעתו. אני מקווה שהצלחתי להקנות להם אהבה וסקרנות לספרות העברית, וכן את החשיבות של ההיכרות עמה מתוך הקשריה ההיסטוריים והביוגרפיים ולא בחלל הריק. אני מקווה שהצלחתי להקנות למתקדמים שביניהם את כלי המחקר, בראשם: אמת, מהימנות, אחריות, דיוק, ולא פחות דעת, ביקורת הוגנת ומחשבה עצמאית ומבוססת. אין שמחה גדולה למורה כשהוא פוגש מי מתלמידיו המעיד על עצמו שהוא זוכרו באהבה, ומשבח את מה שלמד ממנו. מאות מתלמידי המפוזרים ברחבי הארץ נושאים תפקידים גדולים ונכבדים, איש בתחומו, ואני מאחלת להם ולעצמי שינחילו לתלמידיהם את אהבת הספרות העברית וידיעתה, בהנחה האופטימית שגם לי יש חלק בכך.

סיון תשס"ד (יוני 2004)