דֻּבְדְּבָנִים יָפִים עַל-הָעֵץ,

הֲתִרְצוּ לְהִפָּרֵד

מִן הַשּׂוֹרֵקָה-אִמְּכֶם?

דֻּבְדְּבָנִים יָפִים שׁוֹתְקִים.

דֻּבְדְּבָנִים אֲדֻמִּים עַל-הָעֵץ,

הֲתִרְצוּ אֶל תּוֹךְ כַּפַּי

הַפְּרוּשׂוֹת יָשָׁר לִנְפֹּל?

דֻּבְדְּבָנִים אֲדֻמִּים שׁוֹתְקִים.

דֻּבְדְּבָנִים אֲהוּבִים עַל הָעֵץ,

הֲתִרְצוּ כִּי צִפֳּרִים

אֶת כְּבֵדְכֶם הָרַךְ יְנַקְּרוּ?

דֻּבְדְּבָנִים אֲהוּבִים שׁוֹתְקִים.

דֻּבְדְּבָנִים חֲמוּדִים עַל-הָעֵץ,

הֲתִרְצוּ כִּי שֶׁמֶשׁ תֵּשְׁתְּ

וּתְיַבֵּשׁ אֶת עוֹרְקֵיכֶם?

דֻּבְדְּבָנִים חֲמוּדִים שׁוֹתְקִים.

דֻּבְדְּבָנִים בְּשֵׁלִים עַל-הָעֵץ,

הֲתִרְצוּ כִּי הַסְּעָרָה

תְּפִיצְכֶם לְמֶרְחַקִּים?

דֻּבְדְּבָנִים בְּשֵׁלִים שׁוֹתְקִים.

דֻּבְדְּבָנִים עֲסִיסִיִּים,

הֲתִרְצוּ כִּי הָרִמָּה

תְּכַרְסֵם לִבְּכֶם אָדֹם?

דֻּבְדְּבָנִים עֲסִיסִיִּים מִזְדַּעְזְעִים

וְנוֹפְלִים עַל שִׂפְתוֹתַי.

עֲלֵי סֶרֶט שֶׁל אֵין־סוֹף,

עֲלֵי קֶשֶׁת עֵת הַגֶּשֶׁם יַעֲרֹף,

כִּנּוֹרִי אֶתְלֶה וְגַרְזִנִּי

עִם תַּרְמִיל־הָאֶבְיוֹנִים שֶׁלִּי;

שֶׁיִּהְיוּ תְלוּיִים לְעֵינֵי־כֹּל

אֵלֶּה הַשְּׁלֹשָׁה עַל־גַּב הַקֶּשֶׁת.

סֵמֶל שֶׁל הַשִּׁיר וְסֵמֶל שֶׁל הַמָּוֶת

וְשֶׁל פַּת־לֶחֶם עֲנִיָּה וּמְיֻבֶּשֶׁת.

אֲנִי וְהַזְּבוּב – אָנוּ שְׁנֵינוּ

מְטִיחִים אֶת הָרֹאשׁ בַּחַלּוֹן.

אֲנִי – וְהַזְּבוּב.

אֲנִי וְהָאַרְיֵה – אָנוּ שְׁנֵינוּ

שׁוֹאֲגִים מִתּוֹךְ הַסּוּגַר.

אֲנִי – וְהָאַרְיֵה.

אֲנִי וְהָעוֹלָם – אָנוּ שְׁנֵינוּ

זֶה אֶת זֶה מְדַקְּרִים בָּעֵינַיִם.

אֲנִי – וְהָעוֹלָם.

יִכְתְּבוּ לִי:

׳מוֹלַדְתְּךָ – אֵינֶנָּה עוֹד. בֵּית אָבִיךָ נִשְׁמַד

בִּידֵי אוֹיֵב. עֲיָרָתְךָ בְּגַלִּיצְיָה, זוֹ שֶׁעַל שְׂדוֹת הַכִּשּׁוּת שֶׁלָּהּ וְעַל עֲצֵי הַדֻּמְדְּמָנִיּוֹת שֶׁלָּהּ הָיוּ פְּרוּשִׂים חֲלוֹמוֹתֶיךָ, נִמְחֲקָה מֵעַל פְּנֵי עוֹלָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְכָל קְרוֹבֶיךָ שֶׁלְּךָ וְכָל יַקִּירֶיךָ שֶׁלְּךָ – הֵיכָן הֵם עַכְשָׁו, הֵיכָן הֵם עַכְשָׁו?׳

כָּךְ יִכְתְּבוּ לִי, וְכִתְמֵי דְמָעוֹת יוֹסִיפוּ וִיסַפְּרוּ מַה שֶּׁלֹּא סִפְּרוּ הָאוֹתִיּוֹת. וּמַה שֶּׁלֹּא יְסַפְּרוּ כִּתְמֵי הַדְּמָעוֹת יְנַחֵשׁ לִבִּי הַפּוֹתֶה מֵעַצְמוֹ, מִפְּנֵי שֶׁלְּבָבוֹת פּוֹתִים הֵם לְבָבוֹת מִתְנַבְּאִים.

וְאוֹתָהּ שָׁעָה אַעֲלֶה אֵשׁ בְּמִקְטַרְתִּי, וְכָךְ אֹמַר אֶל עַצְמִי בְּלֹא אֹמֶר וּדְבָרִים:

גָּדוֹל וְרָחָב לִבִּי, וְהוּא נוֹשֵׂא בְּתוֹכוֹ אֶת מוֹלַדְתִּי, עִם כָּל שְׂדוֹתֶיהָ הַחוּמִים־יְרֻקִּים וְגִשְׁמֵי הַשֶּׁמֶשׁ, עִם אֲפָרֵי הַדֶּשֶׁא הָאֵינְסוֹפִיִּים וְעִם הֶהָרִים הָרֵיחָנִיִּים, עִם הַבְּקָתוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁגַַּגּוֹתֵיהֶן עֲשׂוּיִים קַשׁ אוֹ רַעֲפֵי־עֵץ, וְיוֹרֵד עֲלֵיהֶם הַטַּל וְהַכְּפוֹר וְהַגֶּשֶׁם וְנוֹצוֹת הַשֶּׁלֶג. וְגַם פְּרָחִים עוֹלִים שָׁם עַל גַּגּוֹתֵינוּ – מִבֵּין הַקַּשׁ…

וַאֲנִי אוֹהֵב וּמְחַבֵּב אֶת הַבְּקָתוֹת הַלָּלוּ. אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַפֶּלֶג הַשָּׁקֵט וְהַצָּהֹב, הַמְּמַלְמֵל דִּבּוּרִים אִמָּהִיִּים וִירֵשָׁמַיְמִיִּים לָאֲדָמָה הַשְּׁחֹרָה־עֲסִיסִית, וַאֲנִי אוֹהֵב, אוֹהֵב עַד אֵין שִׁעוּר, אֶת שְׁבִילֵי הַיַעַר וְאֶת בֵּית־הַמִּדְרָשׁ הַנּוֹשָׁן, אֶת הַשָּׂדוֹת הַמַּצְמִיחִים שִׁבֹּלֶת־שׁוּעָל וְאֶת בֵּית־הַמֶּרְחָץ שֶׁלָּנוּ. אֲנִי אוֹהֵב אֶת סַפְסַל־הָאֶבֶן הַקַּר שֶׁלְּיַד בֵּית־מִמְכָּר־הַטַּבָּק, אֶת אַהֲבָתִי הָרִאשׁוֹנָה וְאֶת הַדֻּבְדְּבָנִיּוֹת הַגְּבוֹהוֹת בְּגַנֵּי־הַפֶּרִי.

אֲנִי אוֹהֵב אֶת הָאֲנָשִׁים הַחִוְּרִים הַצּוֹעֲדִים לְאִטָּם, וְאֶת שׁוּלְיוֹת הַנַּחְתּוֹמִים הַמִּתְפַּרְכְּסִים בַּשַּׁבָּתוֹת וְיוֹצְאִים לְטִיּוּל מִחוּץ לָעֲיָרָה, אֶת אֲבַק הָאָבִיב הֶחָמִים וְאֶת אוֹר הַחַמָּה הַשּׁוֹפֵעַ מִן הַשָּׁמַיִם מִלְמַעְלָה וּמֵצִיף אֶת הָעֲַיָרָה, וַאֲנַחְנוּ הַיְּלָדִים שׁוֹאֲבִים אוֹתוֹ מְלֹא חָפְנַיִם וְרוֹחֲצִים בּוֹ אֶת פָּנֵינוּ. וַאֲנִי אוֹהֵב אֶת פִּרְחֵי הַשָּׂדֶה הַצְּהֻבִּים וְאֶת הַקּוֹצִים, אֶת הַדְּבוֹרִים הַזַּמְזְמָנִיּוֹת וְאֶת הָרַב הַחִוֵּר בַּעַל הָעֵינַיִם הַדּוֹמְעָנִיּוֹת, וַאֲנִי אוֹהֵב, אָהֲבָה רַבָּה שֶׁאֵין לָהּ סוֹף, אֲנִי אוֹהֵב אֶת אִמִּי הַטּוֹבָה, הַמְּכִינָה מִרְקָחוֹת שֶׁל פֵּרוֹת בִּשְׁבִיל יוֹלְדוֹת עֲנִיּוֹת, וְאֶת אַמַּת־הַמַּיִם שֶׁהָיִיתִי יוֹשֵׁב עַל שְׂפָתָהּ וְטוֹבֵל בָּהּ אֶת רַגְלַי בִּימוֹת הַקַּיִץ הָאֲרֻכִּים וּמִסְתַּכֵּל עַל בַּעֲלֵי־הָעֲרָבָה הַיּוֹצְאִים לִנְדוּדֵיהֶם עַל־פְּנֵי הַמַּיִם.

וַאֲנִי אוֹהֵב אֶת הַחֹדֶשׁ אֱלוּל הָאֲדַמְדַּם־הַבָּשֵׁל בְּלֹבֶן זְהָבוֹ וְתוּגָתוֹ, וַאֲנִי אוֹהֵב אֶת הַחֹדֶשׁ נִיסָן, הַפּוֹרֵשׂ אֲדָמָה חֲמִימָה מִתַּחַת לְכַפּוֹת־רַגְלַיִם יְחֵפוֹת.

אֵין אַתֶּם יְכוֹלִים לְהַחֲרִיב אֶת מוֹלַדְתִּי הַיָּפָה, אַתֶּם הַזָּרִים וְהָרָעִים, אֵין אַתֶּם יְכוֹלִים לְהַחֲרִיבָהּ מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי נוֹשֵׂא אוֹתָהּ בְּתוֹךְ לִבִּי.

* * *

וּבְרֶגַע זֶה, כְּשֶׁאֲנִי יוֹשֵׁב וְכוֹתֵב אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, עָף וְנוֹפֵל לְתוֹךְ לִבִּי עֲלֵה־פֶּרַח אֶחָד שָׁכוּחַ לְמֶחֱצָה. הֲלֹא זֶה חֲבֵרִי הַטּוֹב, הָאָהוּב, שֶׁהָלַךְ כְּבָר מִזְּמַן לְעוֹלָם הָאֱמֶת, חֲבֵרִי אַלְטֶר.

הוּא חִוֵּר כְּסִיד וְגָבוֹהַּ כְּצֶמַח דַּק, וּכְשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ יֵשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁיִּשְׁתַּבֵּר, כָּל כָּךְ דַּק הוּא, וְאִי אַתָּה יָכוֹל לְנַחֵשׁ אִם אַלְטֶר יָשִׁישׁ הוּא אוֹ יֶלֶד.

עֵינָיו שֶׁלּוֹ – עוֹלָמוֹת עֲמֻקִּים וּגְדוֹלִים, עוֹלָמוֹת שֶׁאֵין סוֹף לְעָמְקָם תְּלוּיִים וְעוֹמְדִים בְּתוֹךְ עֵינָיו, וְצַעַר מִשְׁתַּפֵּךְ וְעוֹבֵר עַל גְּדוֹתֵיהֶן, וְהַסְּכָרִים־הָעַפְעַפַּיִם אֵינָם יְכוֹלִים לְעַכֵּב בַּעֲדוֹ.

הֲרֵינִי רוֹאֶה אוֹתוֹ בְּבֵית־הַמִּדְרָשׁ הַיָּשָׁן כָפוּף עַל־גַּבֵּי גְמָרָא גְדוֹלָה, וְהוּא מְפַזֵּם נִגּוּן חֲרִישִׁי. נוּגֶה הַנִּגּוּן, מָלֵא צַעַר הַנִּגּוּן וְנִצְחִי, וְהוּא נִנְעָץ בְּלִבְּךָ כְּמַחַט מְלֻבֶּנֶת.

אַלְטֶר עִלּוּי הוּא. אֵין הוּא מְשַׂחֵק עִם הַנְּעָרִים, וּלְעוֹלָם אֵינוֹ צוֹחֵק, אֶלָּא נוֹתֵן אֶת כָּל לִבּוֹ בְּחִיּוּךְ טוֹב וְיָשָׁר כָּל־כָּךְ, שֶׁנְּעָרִים בְּנֵי גִילוֹ נוֹתְנִים לוֹ כָּבוֹד וְקוֹרְאִים לוֹ רַבִּי אַלְטֶר.

וּבִימוֹת הַחֹרֶף, כְּשֶׁהַקָּרָה מְרַקֶּדֶת עַל־פְּנֵי הָעֲיָרָה אֶת רִקּוּד הַזְּכוּכִית שֶׁלָּהּ וְהַנְּעָרִים יוֹצְאִים לְהַחֲלִיק עַל הַקֶּרַח, אוֹ שֶׁהֵם מְשַׁלְהֲבִים אֶת לְחָיֵיהֶם בַּקָּרָה הַלּוֹהֶטֶת וְנוֹשְׁמִים אֶת אֲבַק הַכְּפוֹר הַמִּתְנַגֵּן בְּרֵאוֹתֵיהֶם – אוֹתָהּ שָׁעָה מִתְהַלֵּךְ אַלְטֶר בְּבֵית־הַמִּדְרָשׁ הַצּוֹנֵן וּמְחַפֵּשׂ נֵרוֹת, שֶׁיּוּכַל לָשֶׁבֶת וְלִלְמֹד לְאוֹרָם.

וּשְׁיָרֵי נֵרוֹת מְנֻטְּפֵי חֵלֶב, זַנְבוֹת נֵר־נְשָׁמָה צְהֻבִּים וּשְׁיָרִים שֶׁל נֵרוֹת יוֹם־טוֹב לְבָנִים מְצוּיִים תָּמִיד בְּכִיסֵי הַקַּפּוֹטָה הַמְּשֻׁמֶּשֶׁת שֶׁל אַלְטֶר.

– הַלְוַאי שֶׁיַּסְפִּיקוּ לִי הַנֵּרוֹת! – נֶאֱנָח אַלְטֶר, וְאֵיזֶה יְהוּדִי כְּפָרִי, שֶׁיָּדָיו יְדֵי זָקֵן נוֹבְלוֹת, מֵבִיא וּמַגִּישׁ לוֹ בְּשִׂמְחָה שְׁאֵרִית נֵר שֶׁמָּצָא, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לְאַלְטֶר לָשֶׁבֶת וְלִלְמֹד תּוֹרָה.

הוּא הָיָה בֶּן טוֹבִים, הָיָה בְּנוֹ שֶׁל מוֹזֵג עָשִׁיר וְקַמְצָן. אֲבָל הוּא דָאַג לַאֲחֵרִים, עֲנִיִּים וְנִדָּחִים. בִּשְׁבִיל אוֹרְחִים־פּוֹרְחִים, הַסָּרִים לְבֵית־הַמִדְרָשׁ לְלִינַת־לַיְלָה, הָיָה מוּכָן אֶצְלוֹ תָמִיד מֶלַח בִּכְלִי: שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם לְפָחוֹת קְצָת מֶלַח, לְפִתָּם הַיְּבֵשָׁה, הַמִּסְכֵּנִים הַלָּלוּ!

וְאַלְטֶר מְמַשְׁכֵּן אֶת תְפִלָּיו וְקוֹנֶה לֶחֶם וּמֶלַח בִּשְׁבִיל הָרְעֵבִים. הוּא עַצְמוֹ מִתְפַּלֵּל בִּתְפִלִּין שֶׁל אֲחֵרִים. אֱלֹהִים שֶׁבַּשָּׁמַיִם טוֹב הוּא – מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ!

הוּא עַצְמוֹ מְמַעֵט בַּאֲכִילָה, חֲבֵרִי אַלְטֶר. גּוּפוֹ הַדַּק וְהַמְּפַרְפֵּר אֵינוֹ בִּשְׁבִילוֹ אֶלָּא דָבָר זְמַנִּי, רַק דִּירָה דַלָּה וַעֲלוּבָה, שֶׁהַנְּשָׁמָה תוּכַל, אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה, לָדוּר בָּהּ מְעַט הַזְּמַן שֶׁהִיא צְרִיכָה לִשְׁהוֹת כָּאן לְמַטָּה.

וּכְשֶׁאַלְטֶר מֵת, בִּשְׁנַת הַשֵּׁשׁ־עֶשְׂרֵה, מִמִּעוּט אֲכִילָה וּמֵרִבּוּי הַסִּגּוּף, וְהוּא מַחֲזִיר אֶת נִשְׁמָתוֹ הַטּוֹבָה לַשָּׁמַיִם מִתּוֹךְ בַּת־שְׂחוֹק – הוֹלֶכֶת בְּלִוְיָתוֹ כָּל הָעֲיָרָה כֻּלָּה וְהִיא מִתְיַפַּחַת וּבוֹכָה בְּכִיָּה גְדוֹלָה, וְהַדְּמָעוֹת נִסְפָּגוֹת בָּאֲדָמָה וּמַמְלִיחוֹת אוֹתָהּ – כְּאוֹתוֹ לֶחֶם שֶׁהָיָה אַלְטֶר פּוֹרֵס לָעֲנִיִּים.

וְהָרַב הַלָּבָן מִזֹּקֶן, בַּעַל הָעֵינַיִם הַמְּלֵאוֹת צַעַר, הָרַב שֶׁכְּבָר חֳדָשִׁים מְרֻבִּים אֵינוֹ יָכוֹל לְהַלֵּךְ בְּרַגְלָיו, אַף הוּא הוֹלֵךְ בַּלְּוָיָה וְהוּא מַכְנִיס אֶת שִׁכְמוֹ מִתַּחַת לַאֲרוֹנוֹ שֶׁל אַלְטֶר, וּשְׁנֵי יְהוּדִים בַּעֲלֵי זְקָנִים מַכְסִיפִים תּוֹמְכִים בָּרַב שְׁלֹּא יִפֹּל.

*  * *

הַמִּקְטֶרֶת כָּבְתָה וְהָעִתּוֹנִים מֻטָּלִים עַל־גַּבֵּי שֻׁלְחָנִי. לָמָּה וּמָה אֶקְרָא בָּהֶם? הָאֶקְרָא בָּהֶם אֵיךְ זִבְּלוּ אַדְמַת מוֹלַדְתִּי בְּעַצְמוֹת אָדָם? אֵיךְ רוֹצְצוּ אֲנָשִׁים אֶת רָאשֵׁיהֶם בְּאֶגְרוֹפֵיהֶם שֶׁלָּהֶם?

לֹא. אֲנִי חַיָּב לְהַצִּיל אֶת אֶרֶץ מוֹלַדְתִּי. אֲנִי אַכְנִיס אוֹתָהּ, אֶת גַּלִּיצְיָה כֻּלָּהּ, לְתוֹךְ לִבִּי הַצָּעִיר, וַאֲמַלֵּט אוֹתָהּ, אֶבְרַח עִמָּהּ עַל פְּנֵי שָׂדוֹת תּוֹהִים וִיעָרוֹת בּוֹהִים.

הֲיִי שְׁקֵטָה, מוֹלַדְתִּי וַעֲיָרָתִי, – אֲנִי אֶשְׁמֹר עֲלֵיכֶם מִפְּנֵי יָדוֹ שֶׁל אוֹיֵב, אֲהוּבַי וְיַקִּירַי שֶׁלִּי.

…אינך יודע, מה זה “נוֹטוּס” ו“פרוֹטוּס”? אף פעם לא שמעת את השמות? אך, ידידי היקר! הלואי לא הייתי שומע גם אני ולא הייתי בא למצבי הנוכחי… הייתי עכשיו אדם חפשי, ככל בני־האדם ולא הייתי נרקב בבית סוהר – אח־חה־חה!

אני גונח. ודאי שאני גונח! וכיצד לא אגנח בזכרי, שעוד לפי חדשים מספר הייתי צעיר, רענן, צמא־חיים ומלא־תקוה לעתיד… ועכשיו אני פושע… רוצח… זעום אלוהים ואדם – תסלח לי על דמעותי, בבקשה… אין לי עצה…

די! נרגעתי קצת. אספר לך. כיצד באתי לאסוני הגדול.

… כפי שאתה רואה הנני אדם בריא, ויש לי תיאבון טוב. אצלי לאכול, להשמיד, להכרית ביפשטיק של שלוש ליטראות – היה צחוק, אפס! תשע־עשר קציצות היו בשבילי אכילה קלה… חוץ מזה הייתי סתם חסיד גדול של בשר… של כל מיני בשר, בשר שור – יהא בשר שור. בשר־איל יהא בשר־איל. קציצת כבש – יהא קציצת כבש! גולש – יהא גולש! עוף – יהא עוף… כשאני אומר לך, שאהבתי בשר אהבת נפש – הרי אין על מה לדבר! בשר היה איפוא מזוני העיקרי. ארבע פעמים ביום הייתי אוכל בשר – בשר חמוץ, בשר מתוק, בשר מעושן, בשר חי, “פוֹסטרומה”, קורנביף, נקניקים, רוּלאדה, בשר עם פלפל, בשר עם זיתים, בשר עם תפוחים כבושים, סתם בשר, בקיצור לא אאריך: הייתי אכלן־בשר נורא. בלי חתיכת הבשר חיי לא היו חיים. ומה פלא? כשאדם עובד בבית־חרושת לברזל ומקיש כל היום בפטיש גדול וסוחט מקרבו את החיות ואת הבריאות ומזיע ופולט את שארית כוחו – מה פלא שנחוצה חתיכת הבשר?

מי זה לא הניח לי לאכול בשר, שואל אתה? שמע איפוא! הרי זאת רוצה אני לספר לך, מי המריץ אותי להעשות צמחוני ולמלא כרסי אגוזים, וצימוקים. – תבוא מיתה משונה על כל האגוזים ועל כל הצימוקים ותתחיל שריפה, שריפה ושריפה… ולא תיפסק לעולם!

שמעו מעשיה: בא אלי איזה בחור בעל שערות ארוכים, חתימת־זקנו כזקן עוזר של מלמד ולבוש מכנסי בד, ושואלני, אם אני אוכל בשר.

אומר אני: אַלווטשי¹, אלא מאי?!

אומר הוא: אם כך, הרינך קניבל! הנך חופר – אומר הוא – את קברך במו שניך…

אומר אני: מה אתה מאנפף? גניבל־שנמיבל, קבר־שמבר, כל זמן – אומר אני – שאדם חי, חייב הוא – אומר אני – לאכל חתיכה טובה של בשר.

אומר הוא: קיבתך היא בית־קברות… והדם – אומר הוא – של תרנגלות שמנות חפות מפשע יחול על ראשך…

אומר אני: משוגע אתה!

אומר הוא: חה־חה! אני משוגע! משוגעים – אומר הוא – הם האנשים האומרים שאני משוגע… אגב, אומר הוא, תן לי 30 סנט ואתן לך ספרון המטיף את האידיאה שלנו…

אומר אני: בעד 30 סנט יכול אני כמעט לאכול “טנדרליין־סטק”² טוב…

אומר הוא: תן לי 70 סנט, אתן לך עוד ספרון המוכיח, שבני־אדם האוכלים בשר נטרדים מן העולם באביב חייהם… ומתים בהמונים מהרעלת־דם הבאה, אומר הוא, מהקבה. הנה, אומר הוא, תמונה.

והוא מראה לי תמונת מת ובפיו ביפשטק…

הענין נעשה לי קצת לא־ככה ואני קונה שני ספרונים ומוצא, עוד באותו יום, שבשר הוא סם־מות, ושבכל העולם נמצא רק דבר אחד שיוכל להדמות לבשר, אולם שום רוקח אינו רוצה למכרו, הואיל וזה הרעל החריף ביותר… והספרון נגמר בזה, שאת המאכלים הטובים ביותר אפשר להשיג במסעדה הצמחונית של וורימקרוֹיט, כמו כן כל מיני קונסטרסים על צמחונות בזול…

בקיצור, כשהגיעה שעת ארוחת הערב הלכתי למסעדת וורימקרוֹיט, היסבתי לשולחן וחכיתי למלצר.

מיד נגש איזה מלצר גבה־קומה חוור ומשתעל, שהיה דומה לבצל בגיל בינוני ושאל:

– בעד כמה רוצה אתה לאכול? בעד שלושים או ארבעים?

– אני אוכל רק בעד אחד, לכל היותר – אומר אני – בעד שנים, אולם לא בעד שלושים.

פיהק המלצר ואמר:

– כוונתי אם רוצה אתה לאכול ארוחה רגילה בעד שלושים או ספשל, בעד ארבעים… עם פרוטוס…

אומר אני: יהיה בעד ארבעים עם… כיצד קראת לזה, פוֹרטיס… ובלבד שיהיה טעים.

נעלם המלצר, אולי לחצי שעה וחוזר עם קערית קטנטונת, שבה נח איזה מאכל חיור חולני.

– איזה מאכל הוא זה? – שואל אני ולוקח לגימת־מים.

– נוטוס³, נוטוס! – ענה בגאוה והלך. מיד חזר ושאל:

– תאכל סטייק מנוטוס או מפרוטוס?

– יהא – אומר אני לשם טשיינדזש - פרוטוס!

הוא שוב נעלם אי־שם וחזר עם קערית, שבה היה מונח איזה סוד חום, שהתרפק לשני עלי־חסה.

– נו, אומר הוא – ומפהק מעל לראשי – איזה מרק תאכל?

– אילו מרקים יש לכם? – שאלתי.

– יש לנו – אומר הוא – שני מיני מרק, אחד מנוטוס ואחד מפרוטוס…

קור עבר באברי ואני נוהם מקרבי: אקח נוטוס!

פיהק שוב מעל לראשי – המלצר – ואמר:

– הייתי מיעץ לך לא לקחת נוטוס… אלא פרוטוס… הואיל ופרוטוס יותר בריא מנוטוס, חוץ מזה – אומר הוא – אין לנו יותר נוטוס ותצטרך לקחת פרוטוס.

– יהא פרוטוס! – אומר אני, ובלבד שאפטר מהטרדן.

הביא לי איזו קערית עם מים דלוחים, שבה צפו שני בצלים גלמודים ומסכנים, כספינות טרופות בים־הגדול והוא שואל:

– עכשיו איזה פרפרת תאכל לקינוח סעודה?

– אילו פרפראות יש לכם? – שאלתי.

– יש לנו – אומר הוא – שני מיני פרפראות, אחד מנוטוס ואחד מפרוטוס…

– פרוטוס! נהמתי מקרבי והרגשתי, שכאן יארע משהו…

פיהק שוב מעל ראשי ואמר לי:

– לא הייתי מיעץ לך לקחת פרוטוס, אלא נוטוס, כי נוטוס יותר בריא מפרוטוס, חוץ מזה – אומר הוא – אין לנו יותר פרפרת מפרוטוס, אלא מנוטוס. התקח נוטוס?

– תן נוטוס!

פיהק המלצר ברגליו, אולם חזר מיד עם שלושה צימוקים מבושלים וחשד של תאנה מבושלת.

– ועכשיו – אומר הוא – איזה משקה תקח? יש לנו, אומר הוא שני מיני משקאות, אחד מנוטוס ואחד מפרוטוס… אולם אני, אומר הוא, לא הייתי מיעץ לקחת נוטוס, אלא פרוטוס, כי פרוטוס, אומר הוא, יותר בריא מנוטוס, אף על פי שנוטוס גם כן מאכל בריא… אולם לפרוטוס אינו מגיע, כי פרוטוס, אומר הוא, מכיל בקרבו יותר שמנים מנוטוס… חוץ מזה, אומר הוא, אין לנו יותר תה מנוטוס, אלא מפרוטוס… קודם, אומר הוא, היה לנו גם נוטוס, אולם עכשיו אזל כל הנוטוס ולא נשאר אלא פרוטוס… כשאני לעצמי, אומר הוא, הנני אוהב יותר פרוטוס, כי נוטוס – – – – – – – – – – – – –

אומרים אתם, שאדם צריך להתאפק! כיצד אפשר להתאפק, כשאדם אינו אלא אדם?!… האַ?

איננו אוהב אותה. לבו לא ננהה אחריה, דמו לא הומה לקראתה. עינו אינה תרה את מסתרי גוה, נשמתו אינה מבקשת קירבת נשמתה.

הוא אינו אוהב אותה אפילו “כי הוא זה”. הוא אדיש לגביה. מה פירוש אדיש? היא בשבילו דוגמת מים, דוגמת שמים, דוגמת מזג־אויר: ייראו ובל ייזכרו.

אינו אוהב אותה. בחורות אחרות, נשים וגברות אחרות הוא אוהב. ירטט משום כך, שמא יפתוהו. יפחד משום כך, שמא יכשפוהו באש כחלוליותן, ילבבוהו בזהב צמותיהן הבלונדיות, יאחזו עיניו בשחור הברונטיות שלהן, יורידוהו לשפל בעומק לבן.

ועל כן אינו הולך עמן. ועל כן הוא נזהר מפניהן, כהזהר סופרים מסוימים מפני רעיון. ועל כן הוא מתרחק מהן כהתרחק משורר יהודי ממים. ועל כן ישט מדרכן, כשטות האושר מכל אדם הרודף אחריו בזרועות פתוחות.

הרבה בנקודות, הבחור הסדר, הרבה בנקודות. נקד לי שורה של נקודות.

…………………

ככה, כדי שיחשבו, שכאן גנוז רעיון עמוק, כל כך עמוק, שדרושה שנה וחצי עד שיחפרוהו ממטמונים.

בקפיצת חתול – שוב אליו, אל ידידנו, שהיה נוטע זהיר מאוד בשדה האהבה, שפחד מפני סקנדלים ומפני הדורות הבאים הרצים מאחור וצועקים פאַפא ושנקרא בשם: אברהם פיזם, בן 29, נשוי פחות או יותר לאשתו. לפיכך נהג זהירות, ולפיכך – כשראה בחורה הרומזת אליו בסרטי־שכמה היה נבהל, היה רותת־מרטט, היה נהפך למין יוסף־הצדיק והיה מתחיל לברוח אחורנית, “אחורי־אשה”נית.

אולם עם דוניה ד. היה אחר המקרה. בחברתה היה בטוח, שלא תהגה אותו מהדרך, שלא תגזול את צניעותו השקודה, יען כי לא אהב אותה, יען כי לא הרגיש לגביה אף כמלוא נימה את הרגש של “רומיאו יוליא”ניזם, יען כי היה אדיש לגביה, כשם שאדיש הפסיק אחרי שפוסקים אותו.

מן הרגע שהוא, איך קוראים לו, אברהם פיזם, התודע לדוניה ד. הרגיש מיד בלבו מין רגש של אדישות חמה, שנשתפכה בכל ורידיו וחש, שלא יאהוב אותה לעולם. בשום אופן! שכה יהיה אבא לילידיו, כשם שהוא אדיש לגביה. יתר על כן: הוא שונא אותה. הוא ממאס אותה. אינו יכול לסבול את שערותיה הגזוזים הקצרים. ואת שתי עיניה המטילות עליו חרבות כחולות. ושפתיה – זא וואַהר ווי ער לעבט! אלה הם נחשים אדומים עם שנים מחייכות. וכל גזרת גוה – כאילו מין צפצפה זולה, הצומחת על יד המים ומתכופפת ומתכופפת – איני יודע למה היא מתכופפת כה, לכל הרוחות הטובות!

והוא, כיצד קוראים לו אברהם פיזם (מכל הפיזמים המפוזם ביותר) הרגיש את עצמו בטוח בחברתה, אף על פי שזה ואף אל פי שהכל. מה איכפת לו למשל, שהכל אומרים שהיא חתיכת אש מתלקחת עם שערות קצרות? מה איכפת לו שהכל אומרים, שהיא יפה בתכלית יופי, אם הוא מרגיש בקרבו, שאינו אוהב אותה ושהוא אדיש לגביה אדישות שאין דוגמתה?

היא שאלה: תלך עמי לטייל?

הוא ילך עמה לטייל! מה יש לו כאן לפחד שעל כן איננו אוהב אותה.

– אל הגן?

– אל הגן.

– נשב על ספסל הנה־שם?

– נשב על ספסל הנה־שם. מה איכפת לו? שעל כן איננו אוהב אותה.

– כאן יותר מדי אור… נשב בצד השני, שאין שם פנס.

– נשב בצד השני, שאין שם פנס. שעל כן איננו אוהב אותה.

– יחבקנה ככה־אָה.

– יחבקנה ככה־אָה! מה איכפת לו? שהרי אינו אוהב אותה.

– יתן לה נשיקה.

הוא נשק לה. מה הוא יכול להפסיד פה? הן בין כך וכך אינו אוהב אותה.

– ינשקה עוד פעם!

– הוא ינשקנה עוד פעם. את רואה! איכפת לו הרבה!

– עוד הפעם.

– עוד הפעם.

– יהדקנה יפה אל חזו בשתי ידיו.

– יהדקנה יפה אל חזו בשתי ידיו. דאגה גדולה!

– עוד הפעם!

– עוד הפעם.

– יחדל לרטט. למה הוא מרטט ככה?

– איננו מרטט. סתם ככה. נעשה לו קר. עוד מעט ירד השלג.

– ילוונה אל ביתה, אל חדרה.

– הוא ילוונה אל ביתה, אל חדרה. מה יש לו לפחד, כל זמן שאינו אוהב אותה!

– יכנס עמה פנימה.

– יכנס פנימה.

– ישב על גבי המטה.

– ישב על גבי המטה. דאגה גדולה! כשהוא יודע בלבו, שאינו אוהב אותה.

– להקטין את אור הגז.

–להקטין את אור הגז.

– עוד קצת.

– עוד קצת. מה יש לו לפחד מפניה? אם איננו אוהב אותה. לו אהב אותה הרי זה ענין אחר. צריך הוא לפחד. אולם ככה־אָ… – – – – – –

אדוני הבחור־הסדר, אדוני הבחור הסדר! למה קמת והצגת שורותים של קוים? הרי יחשבו מי יודע מה? קוראים הגונים וכלותיהם החוקיות יצחקו חי־חי. בעלי־בית ידלדלו את דמיונם מרוב מחשבה מה יכול היה לקרות מתחת לקוים האלה. יהודים־למדנים ינסו לגרד את הקוים בצפורן, כדי לראות מה נעשה מתחת. אליבא דאמת, לא קרה שום דבר, מלבד אולי – אני יודע?

אולם שני דברים למד חבר פיזם ממקרה זה: ראשית, שאסור לשחק באש אפילו כשאדם אדיש לגביה; שנית, שהמשחק באש (אפילו כשאדם אדיש לגביה) הוא דבר מענין מאד, בתנאי שהדורות הבאים לא ירוצו אחריך ויצעקו: פּאַפּא.

שמי – הרמן זילבר. הנני בן 35, אינני מגדל פרע שערותי, קומתי ממוצעת, אינני לובש צוארון־וינדזור ואף על פי כן אני אנרכיסט.

אם תתבוננו בי לא תאמינו, שאני מאותם האנשים המוכנים להרוס את הסדר הישן ולהקים חדש. אני אדם אלגנטי, עם צוארון צח וצפרנים נקיות. כל בוקר השכם אני מתרחץ במים קרים ובערב, בשובי מבית־מסחרי, אינני מוריד את הוילונות ואינני מונה פצצות, אלא להיפך: אני צונח בכורסה רפודה, נועל את אנפילאות־הלבד, מעשן סיגרה טובה ומשחק עם הילדים (יש לי חמשה ילדים) ושואל את אשתי על שלומה של אמה הזקנה.

אני אדם שקט, חביב, לא אנרכיסט מהתיאטרון האנגלי או מסרטי הקולנוע. אותם האנשים האיומים שיש להם שפם קטלני ושמתהלכים עם תכנית להוריד רכבת מעל הפסים ולהרוג ע"י כך את מלך־הכפתורים יחד עם שאר הנוסעים החפים מפשע. אינני קורא לבני שמות, כמו קרל מרכס, מיכאל בקונין, פרדיננד לסל, אלא אדרבא, אני קורא להם שמות יהודיים טהורים. בני בכורי נקרא בשם חיים, הנער השני הלבוש חליפת חייל – שמו איציק, והנער השלישי, הלומד בבית־הספר הלאומי־רדיקלי שמו שלום־אבא לפי שם הסב, שהיה דיין. ומשתי בנותי – אחת קרויה בשם פראדל והשניה – טויבטשה, הקטנה של טויבה.

אנרכיסט נהייתי עוד בנעורי. הלכתי בדרכי אמי (הנני בבואה נאמנה של אמי). אם אבא אמר הן, אמרה אמא לאו. היא לא רצתה לקבל עליה מרות. היא לא שמרה את החוק, שהאשה משועבדת לבעלה, היא האמינה בזכות היחיד, כלומר בזכותה, ועשתה ככל הישר בעיניה. וכשאבא אמר לה איזו מלה, היתה עונה לו – לא בטרור, לא בפצצות – אלא בבת־צחוק שנוּנה־חותכת, החודרת דרך הצלעות וננעצת בבשר כחנית דקה. היא השתמשה לא באלמות, אלא בשכל. כשאבא לא רצה לשמוע בקולה, היתה נופלת ומתעלפת, ולאבי היה עסק להשיב את רוחה ולהבהיל רופאים.

היא היתה אנרכיסטית שקטה, שלוה, טובת־לב, אמי זו! בצנעה היתה מטגנת מיץ־ורדים בשביל יולדות עניות או חולים, ולעתים קרובות מאוד נזדמן לי לראות, כיצד אמי מתגנבת בחשאי לתוך מרתף אפל, סוגרת מאחוריה את הדלת, שוהה שם כמה דקות וכשהיא יוצאה משם פניה מסומקים קצת, נבהלים, והיא מביטה כה וכה, אם אין איש רואה. אז היא יוצאה בלאט כגנב מן הבית, מסתובבת בסמטאות שונות עד שהיא באה לדירה דלה, שמתוכה עולה צפצוף תינוק שנולד ובידים רועדות היא מוציאה מתחת לסינרה צנצנת מיץ־ורדים ומוסרה ליולדת.

כשגדלתי וראיתי, שהעולם מלא סוחרים וציונים, וכמעט כל בחור בעירתנו הוא או סוחר או ציוני, החלטתי, שאשלח ידי לאיזה מקצוע חדש. רציתי להיות לזהב, אך אבי לא הרשה, כי זהבות, אמר, היא מלאכה. אז נסעתי לשוויץ, אכלתי שם מאכלות־חלב, למדתי כמה שנים ונהייתי אנרכיסט – אנרכיסט שקט, שלו, בעל שרירים חזקים, שיש לו לב שליו וחיוך טוב על פניו.

אחר כך נתאהבתי בבחורה, חקרתי ודרשתי אם היא בת־טובים, כמה כסף יכול לתת לה אביה, אם היא בריאה, אם היא משכלת. כשנתברר לי שהכל למעלה מהדרוש, נתאהבתי בה ולקחתיה לאשה, – בתחילה לפי החוק ואחר כך כדת משה וישראל.

חלפה שנה בערך ואשתי ילדה לי בן וקראתיו בשם חיים, לימדתיו עברית וניסיתי לחנכו כיד יכלתי. אחר כך נתוספו ילדים, העסקים התחילו לצלוע, ונסעתי לאמריקה, בה פתחתי בית מסחר למעשי־רקמה. הגעתי ימים אחדים לפני יום־הדין. כשראיתי כעבור ימים אחרים, והנה כל הרחובות מלאים גברים ונשים חורים הצמים ביום הכיפורים וכששמעתי את התפילות העצובות שעלו מבתי־הכנסיות ובתי־המדרשות, תקף את לבי רגש כל כך עצוב־מתוק, וחרה לי כל כך, שחיי ריקים כל כך, נטולי־אמונה, שאינני יכול להתיצב על יד עמוד עם נרות דולקים, להניח את ראשי על זרועי ולמחות בדמעות את אבק־לבי, לתנות את חטאי וחוסר־אוני.

עבר עוד זמן־מה והכרתי את חיל־ההצלה, ומצא חן בעיני, שהוא מביא את האמונה אל האדם, במקום להביא את האדם אל האמונה. מצאו חן בעיני הבחורות עם הסרטים האדומים על המגבעות והפנים הסהרוריים הצרים עם העינים הקודחות והמוסיקה של תופים, אולם עוד יותר מצא חן בעיני, שהן מחלקות בלילות־חורף קפה חם ולחם בין עניים, התחלתי להתענין בנצרות ונהפכתי ליהודי לאומי, חסיד נלהב של הספרות היהודית, של האמנות היהודית, של התרבות היהודית.

מאז עברו שנים. היום הנני כבר אב לחמשה ילדים. עסקי מצליחים. אני נותן לילדי חינוך טוב. אינני קורא את הז’ורנל “אמא־אדמה”, איני מקלל את הקאפיטליזם, אין לי פצצות תחת מטתי, לא השתמשתי אף פעם בחנית, איני חובש כובע שחור מורד על העינים. ביום־הכיפורים איני מתיצב לפני בית־כנסת כדי לאכול בשר־חזיר, אין לי בית משלי בברונזויל, איני מאמין בשום אהבה חפשית חוץ מזו שלאשתי, וכשאבי האדוק מת לא יצאתי במחולות על קברו אלא – תאמינו בזה או לא? – שכבתי במטה חולה מעצמת יסורים, אף על פי שזה היה אבי שלי, ואף על פי שהתפלל בכל יום, ואף על פי שלא ידע כלום על תורת פרוּדוֹן.

אנרכיסט אנוכי. אולם לא מין אנרכיסט שאתם רואים בקולנוע, לא אנרכיסט שאתם מוצאים בנובלות אמריקניות, אלא אנרכיסט ממוצע אמתי, השואף לחופש היחיד, ובו בזמן הוא מנשק את האשה שלו, הוא אב לילדים שלו, עובד ששה ימים בשבוע, מקפיד על הקפל שבמכנסיו, קורא ספרים טובים, נותן לעתים נדבה לעני, אוהב שירי־עם יהודיים, מדבר בנחת, אינו סבור, כי דוד אדלשטדר הוא המשורר היהודי הגדול ביותר, אינו הולך ל“צנטרל־פרק” לשמוע מוסיקה ואינו מחזיק מקל.

הנני אנרכיסט ממוצע, ישר ואוהב־עבודה, מאלה שאינם מזדקרים בעינים. מאלה שאינם מוצאים אותם בדרך המסוכנה של פעולה ישירה אלא להיפך.

היה היה פעם בחור ונקרא כך וכך. היה הבחור פקח מאוד, חקר ולמד את שלשלת הג’נטלמנים שחלפו ואינם וגילה התענינות עמוקה בביוגרפיה של בעסי טומשבסקי. וכדי להשתלם ולהיות לאיש־תרבות גמור, החליט לעיין – לפני שכבו – בהיסטוריה הקולטורית של פיליפ קרנץ ובענינים פליטוניסטיים אחרים.

מכל הענינים האלה ספג רוח קולטורית גבוהה, וחרף כסדר את האנושיות, קרא לה קוף, מוכרת דגים, נשמה קונסרבטיבית, אלמנט מפוגר וכו'.

מה שנוגע לחתונה החליט הגבור המקולטר, כי לעולם לא יעשה שטות כזו בחייו, חרפה ובושה שכזו!

פעם אחת התודע הבחור הזה לשמלה, שבה נמצאה צעירה עם עינים קודחות. התחיל מיד מתפעל מגזרתה הנהדרה, התחיל משוה את עיניה לשתי שמשות, את שדיה לשני עפרים בוגרים, את שערותיה לפז שחור ו־כעבור חמש שנים אנו פוגשים כבר אותו בדירה שלו, מוקף אשה מסורבלת הבוצעת בתוך כיסי סינרה וזורקת לפיה וילדים, שצריך להרטיבם כמה שבועות במים ולשפשפם על גבי לוח־כביסה.

– הלו! – אומרים אנו לו – מה שלומך? מה שלום ילדוניך הנחמדים? – ואנו נועצים בו מבט סרקסטי שחלב אמו נחמץ בו.

התבונן בנו כדי רגע, פכר אצבעותיו מעל לתולדות־הקולטורה של פיליפ קראנץ ואמר לנו בגניחה:

– הנכם מתפלאים בודאי, למאי אני, מתנגד פרופיסיונלי לחיי־זוגות ושונא־נשים כללי – התחתנתי?

– כן, אומרים אנו, זה קצת חידוש בעינינו.

– נה, – אמר והביט בעין אחת בנברשת – מוכרח הייתי להתחתן בגלל הילדים המסכנים, כדי שיהיה להם אבא.

מוסר ההשכל: אם כתוב בתורה: “כרחם אב על בנים” – מן הסתם צודק הכתוב, שהרי לא יקחו סתם־ככה פסוק ויכניסוהו.

P.S. ואולי כן! מי יכול לדעת?

(מחשבות של בן־אדם האוכל ברוך־השם כל יום לשובע)

כשהגישה לו אשתו את הדגים, מסרה לו גם את הבשורה החדשה על העיירה ברקס, במחוז אוהיו, שבה ירו ללא סיבה אל תוך המון פועלים שובתים. הוא הרגיש שדמו התלקח בקרבו, הציף את כל חדרי לבו (עוד מעט ויתפקע): “איזו שפלות מצד הקפיטליסטים! צריך למלוק את ראשיהם! אוכלי־אדם, חזירים שכמותם! לרצוח פועלים, אנשים מסכנים! קניבלים! כאן נחוץ תיקון יסודי של סדר העולם! אח, איזה עולם נבזה!” ואחר כך התחיל מוצץ ומלקק את אידרות השיבוטא ולועס בתענוג את נתח בשר־הדג הטעים, (אַי, עולם קשה, עולם קשה!). והנה הביאה אשתו צלחת־מרק בשבילו, ובין העצמות מבצבצת גם עצם ממוחה, האהובה כל כך עליו, ואחרי שנשף על המרק המשובח, נתישבה קצת דעתו; “ומי יודע – אחרי הכל – מי יודע, מיהו האשם בכל הדברים האלה. צריך לדעת, כיצד הגיע הדבר לידי כך… הרי לא יתכן, שיקחו סתם אנשים עניים, אבות לבנים ויירו בהם! והראיה: מדוע אינם יורים בי? הא?”

הטענה ההגיונית הזאת מצאה חן בעיניו. הוא פיזר לעצמו מחמאות: פיקח אתה, בר־דעת אתה, חריף ועמקן את. ומשהוגשה לו מנת־הבשר – ומבטו הבחין מיד שני נתחי־עוף וחתיכת כבד מתוקה, והנה גם שוק – “פּולקעלע” בלע"ז, – שהוא להוט כל כך אחריו, נראה לו עכשיו כל ענין השביתה והיריות באור חדש. ובכרסמו את הבשר הרך, מצמץ בשפתיו ותוך כדי לגימת היין הטוב, חקר ומצא, שכל הענין הזה אינו נורא כל כך, כפי שנראה היה לו בשעת אכילת הדגים. הרי צריך לשמוע גם את הצד השני, גם לו צריך לתת שאנס, אפשרות להשמיע את טענתו. “מי יודע” – חשב הוא ומצץ את עצם השוק – “מי יודע, אולי הם באמת אנשים מזיקים, השובתים הללו? ובכלל – הוסיף לחשוב – למה להם לשבות בכלל, לקבצנים האלה? מי דורש מהם כדבר הזה? אילו היה קיים איזה חוק, המכריח אותם לשבות – מילא. חובה היא חובה ואין ברירה. אולם כל זמן שהחוק מרשה לך לחיות בדולר אחד וששים סנט ליום ואין לו טענות אחרות אליך, למה זה אתה יוצא פתאום בשביתה ובהפגנה בגלל הוספה של 60 סנט סמרטוטיים ביום? באמת, הרי זה מעורר צחוק”.

וכשקיבל את המנה האחרונה, את לפתן התפוחים עם פשטידה, ראה את השביתה ואת כל הבא אחריה ראייה אחרת לגמרי. וכשגמע לבסוף את הקפה התורכי היוצא מן הכלל מתוך ספל קטן צבעוני, אמר לעצמו: “איזה דיבוק נכנס בהם בפועלים הללו! מה הרעש? הם רוצים דוקא שני דולרים ביום! שנים! בדיוק שנים! אולם ראשית נשאלת השאלה: האם יכולים באמת הקפיטליסטים לתת להם שני דולרים? אולי אין להם עכשיו? אולי אינם רוצים, אולי אין ראשם פנוי לדברים כאלה, למשא ומתן כזה – יש להם די טרדות ודאגות משלהם. ושנית: אם כבר מותר לשבות, מדוע זה אסור יהיה לירות? אַ? – מחטט הוא במחצצה בין שניו: הרי באירופה יורים באנשים שאינם שובתים, יורים לאלפים מדי יום ביום – למה זה אסור יהיה לירות בהם, בעשרות פועלים טפשים העורכים שביתה בגלל 40 סנט סמרטוטיים? הרי זה מצחיק, מגוחך!” – מדליק הוא את הסיגרה שלו, יושב בכורסה ומתנדנד.

וכעת רק הבין, כמה קטנונים ומחוסרי־בינה הם הפועלים. בגלל 40 סנט, בגלל פרוטות מקימים רעש, מכריזים על שביתות, מסכנים את חייהם – – בגלל פרוטות – – – 40 סנט – – – הרי זה מגוחך, מגוחך – – –

בחיי – אומר כותב הטורים האלה – היו לי זמנים שונים ויותר שונים. אני כבר עבדתי בחיי במקצועות השונים ביותר שאפשר להעלות על הדעת וגם במקצועות אחרים, אולם אותו זמן, אומר הוא, שעבדתי בתור בת־קול בשכר $2.40 ביום עם כביסה חנם לא אשכח עד שישימו שחיפי־חרס על עיני…

הגעו בנפשכם: אני, גבה־קומה, חסון אדם בעל שתי ידים ובעל עינים רואות ואזנים ההולכות לאופירה ורגלים המוציאות על נעלים למעלה מעשרים דולר בשנה, – הגעו בנפשכם, אומר אני, באיזה מצב הייתי נתון אם הייתי נאלץ לקבל ג’וב¹ של בת־קול במשכורת של $2.40 ביום עם כביסה חנם.

הוי! מצבי היה קשה, והאנחות והגניחה שנפלטו בזמן ההוא מלבי יכלו למלא את חלל התיאטרון היהודי המשובח ביותר. ומעיני נזלו לא סתם דמעות־דם, אלא דמעות־דם לוהטות! את הדמעות האלו הזלתי על גבי חזיתי, ואחר כך הייתי לוקח את החזיה, סוחט אותה ותולה בחוץ, כדי שתתיבש.

בקיצור: היה לי רע, רע ומר, מר ורע. הזמן עשה את שלו – לא היה לו זמן לחכות והלך בלי הפסק, ואני התהלכתי יחד עם הזמן: ערום ויחף, בלי סיכת־יהלום על בשרי…

נעשיתי איפוא – מה? בת־קול! נעשיתי הד, ידידי! הד בעד $2.40 וכביסת־חנם…

– ספר, חביבי, ספר כיצד קרה הדבר!

– אולרייט, אספר:

זה קרה אחרי שחיפשתי זמן רב עבודה ולא יכולתי למצוא. בכל מקום שבאתי לחפש בו עבודה, קבלתי תשובה, שכך וכך – או שיש בשבילי עבודה או להיפך. במקרה הראשון הייתי אומלל, כי פחדתי שמא יציעו לי להתחיל בעבודה, וזה היה נגד השקפותי בתור אדם והולך־בטל. במקרה השני הייתי סתם מניח את עיני על השרוול ובוכה בדמעות שליש…

וכשהמצב הרע לגמרי, עד לידי כך שהתחלתי לחשוב ברצינות על נסיעה אל הברונקס, וכשהגיעו מים עד כאן (הצבעתי על עניבתי החדשה שמחירה 98 סנט!) קיבלתי מכתב מאחד מידידי, חוואי, שבו הציע לי משרת בת־קול במשכורת $2.40 ליום וכביסת־חנם.

– אני – בת־קול! שוב לא אותו הצעיר היפה, החינני, בעל מעמד גבוה בחברה, שיש לו חיוך מפתה ועינים לוהטות – אלא בת־קול… הד… תהודה… מופשטת, אם אפשר לומר כך. ככה שוחחתי עם עצמי, ותלשתי את תלתלי־ראשי וזרקתי אותם בעד חלון הרכבת, אשר הסיעתני אל הקיירה שלי, זו של בת־קול…

כשהגעתי שמה, אל החוה ואמרתי שלום לידידי החוואי, נתגלגלה בינינו השיחה הבאה:

אני: מה תפקידי בתור בת־קול, פליז?

הוא: תצטרך לעמוד כל היום על יד הגשר שעל הנהר שלי ולעבוד בתור בת־קול.

אני: פירוש הדבר?

הוא: מבין אתה, ישנם בני־אדם שהם חובבי־טבע גדולים ואוהבים שיהדהד… ומכיון שהקונקורנט שלי שכר אשתקד אדם והעמידו אי־שם על יד גשר שיהדהד, הודעתי השנה בעתונים, שהיער שלנו משמיע הד יותר חזק, ולפיכך אני רוצה, שאתה תהיה ההד.. משום שיש לך קול חזק.

כעבור שמונה דקות כבר שכבתי חבוי אי־שם ביער טובעני וחכיתי… להזדמנות, בה אוכל לבדוק את כשרוני בתור בת־קול.

עד מהרה עבר יהודי, שלפי תנועות־ידיו הדומות לציד־זבובים הבינותי, כי הוא בודאי ממעריציה של אמא־טבע ומחפש… הדים.

מיד הגיעה לאזני קריאה: הלו! הוזדר! ²

עניתי בדיוק: הלו! הוזדר!

– יום נאה! אמר הקול שקרב והלך.

– דטסרייט! ³ – עניתי – יום נאה!

ה“דטסרייט” היה מיותר, אך טבעי.

– הגענו איפוא לקאנטרי – קרא הקול.

עניתי באותה הדגשה: הגענו איפוא לקאנטרי.

– חה־חה! – צחק הקול.

– חה־חה! – עניתי בצחוק.

– היכן אתה? שאל הקול.

– היכן אתה? החזרתי שאלה.

חה־חה־חה! – נתפקע הקול מרוב צחוק.

חה־חה־חה! – החזרתי צחק בקול היסטרי.

שעה קלה היה שקט. בינתים הדלקתי לי סיגריה, ומיד הוסיף הקול לשאול:

– מה שלומך?

– טנקיו! – עניתי – אני אולרייט, ומה שלומך אתה?

*

כעבור חצי־שעה החזקתי בכפי $2.40, שכר עבודת־פרך בתור בת־קול, וידידי החוואי הראה לי באצבע את הדרך לתחנה והזהירני, שאשגיח בעברי את פסי־המסילה, לבל ידרסוני.

הוא מצטלב ואומר:

יש לי אופי טוב, רך, נוח לאהוב, נוצרי. האבנגליון אינו מש מתחת לכרי. כל לילה, טרם ארדם, הנני קורא קצת בספר הקדוש. מזה אני נעשה יותר הגון, יותר טוב, יוצר אנושי. לא מזמן נתן לי מישהו סטירת־לחי משום שאמרתי לו, כי הדת הנוצרית היא יותר סלחנית מהדת היהודית. חטפתי כוס תה רותחת והכויתי את פניו. אחר כך השלכתיו על האדמה ורמסתיו ברגלי. אחרי שפצעתי ופצפצתי אותו כדבעי, והשפלתי את ראשי, הגשתי לו את לחיי השניה ואמרתי: “אדרבא, נסה להכות!”.

* *

אני – אופי נוצרי יש לי. נשמתי בוערת רכה ומבוישת כשמן הלמפדה מעל לתמונת הצלוב־עד־מות, אני מלא רחמים ורוחי שבורה תמיד. אני סולח לכל איש סליחה טהורה, נוצרית. אני יודע: החיים הם נהר שוטף. אנחנו הננו גדותיו הצרות את הצורה. הזמן חוצב אותנו, אולם מזה לא יצר הנהר, אלא ירחב.

אני אדם מאמין־אדוק, מנזרי, מלנכולי. מרוב תענוגותי – לסלוח. בענין זה הנני אלוהי. הייתי רוצה, שבני־האדם ירבו לחטוא כלפי, כדי שאוכל להתחמם מרגש־רחמים כלפי אחרים. מימרא בפי: לולא היה עני בעולם, הייתי צריך לגנוב אצל מישהו, כדי שאוכל לעזור לו אחר־כך.

* *

לא מזמן יצאתי בשעת לילה מביתי. אשתי נשארה לבדה בבית (אנו גרים בסביבה מרוחקת!) ובתי הקטנה שכבה במטה בחום של קדחת וגנחה איומות.

הרגשתי תשוקה לשפוך לפני מישהו את לבי, ולהודיע, שאני סולח לכל. אשתי אינה מבינה אותי למדי, אינה מעריכה את האופי הנוצרי־הטהור שלי. ישר היה בעיניה, שאשאר כל הערב בבית, מפני שהילדה חולה. אמרתי לה: “אשתי היקרה! אני סולח לך על דבריך.” בקשתיה, שלא תרדם, יען כי אין לי מפתח לדלת יציאה. היא קראה לי: “אדם חסר־לב!”, אולם סלחתי לה ויצאתי.

כשחזרתי (בחמש ורבע בבוקר) תקפה את אשתי היסטריקה. בכתה. חבטה את ראשה בידיה. טענה, שהילדה חולה מאוד וצריך להביא רופא. התחלתי להתפשט ועניתי, שאני סולח לה בהחלט על בכיה ועל הכל! ומה שהילדה חולה מאוד – הנני סולח לה גם על כך, אם כי היא בשר מבשרי ועצמי מעצמי. אני סולח על הכל ולכל, ואחר כך שכבתי ואישן במצפון שקט.

* *

מקרה שני: בא אלי מכר – מאוסטריה – ואמר שהוא גווע מרעב. שמא יכול אני לעזור לו במשהו? שאם לא, אין לו מוצא אחר אלא חלילה – –

התבוננתי בו היטב, שאלתיו אם הוא מכיר את הברית החדשה. הוא ענה: “אין ראשי פנוי עכשיו לשום דת. אני רוצה לאכול”. התחיל לצייר לי תמונה, כיצד כל בני משפחתו דועכים כנר וכיצד הוא עצמו עומד בקושי על רגליו… ואני מבקש אותך, אומר הוא, עשה משהו למעני… תן לי, אומר הוא, משהו משולחנך… כי אין לי יותר כח לס… ותוך כדי דיבור נפל והתעלף. צלצלתי מיד לבית־החולים, שאדם מתעלף ושישלחו את מישהו להשיב את רוחו. כששבה אליו רוחו, לקחתיו (יחד עם רופא האמבולטורי) תחת בית־שחיו ועזרתי לו לצאת החוצה.

“לא תעזור לי?” – אמר בקול רטוב ושפתיו הכחולות רעדו. “עזור”, – אומר אני – לא אעזור לך, אולם אני סולח לך מעומק לב. אם אפילו תמות, אומר אני, עשרת מונים מרעב, אסלח לך הכל, כי יש לי אופי נוצרי כזה".

תנו לילדיכם אי־חינוך טוב.

תנו לילדיכם אי־השכלה.

שלחו אותם לבית־הספר של אי־דעת; זהו בית־ספר נהדר, דורש שכר־לימוד לא יקר ואינו מזיק לבריאות.

בבית־ספר של אי־חינוך טוב מצויים הרבה מורים נאמנים כל כך – השמים, האדמה, הכוכבים, העצים, הכבשים, העזים, הרוכלים.

השמים, ידידי, הם ספר פתוח גדול, הכוכבים הם נקודות, הלבנה היא הערה בסוגריים, ומי שיש לו עינים בראשו קורא ונהפך לאי־מחונך וחפשי וחכם.

תנו לילדיכם אי־חינוך טוב.

התחילו באי־חינוכם של הורי ילדכם. הקפידו שיהיו אי־מלומדים, אי־חוורים, אי־כפופים, אי־מעוקמים.

היו אנשים ישרים ובלתי־מחונכים! האלוהות אינה מחונכת – אף פעם לא למדה בחדר, ואף על פי כן היא עושה עסקים טובים.

הטבע – בלתי־מחונך. אינו מגלח את ערפו, אינו מרכיב משקפים, אינו שומע הרצאות, אינו מבין לטינית, – ועף על פי כן הוא פופולרי מאוד.

הים אינו הולך לבית־הספר, הזמיר אינו מבקר בגימנסיה, הדבורה אינה לומדת באוניברסיטה, ואף על פי כן אין האדם יודע לרעוש כים, לשיר כזמיר, לתת דבש כדבורה.

האש אינה יודעת חשבון, אינה קוראה את ברגסון, לא שמעה אף פעם את יוסלי רוזנבלט, – ואף על פי כן היא בוערת כשיא־אהבתו של גדול־הפרופיסורים.

הברק אינו יודע לכתוב בקורת ואף על פי כן הוא שנון יותר מהיינה.

הלילה אינו יודע לחרוז חרוזים, ואף על פי כן הוא לירי לא פחות מיהואש או מוריס רוזנפלד.

שלחו את ילדיכם לגברת אי־דעת!

הדעת יודעת כל כך מעט, והמעט שהיא יודעת הוא כל כך דל וזעום, כל כך ביש־גדי, כל כך רע.

האי־דעת יודעת אותו דבר, אלא בשריקה על השפתים. בצחוק בעינים. בבהירות בלב.

הדעת היא עקרת־בית חוורת וחולנית המראה, שהאושר נמצא בדף 348 של ספר כזה וכזה.

האי־דעת היא בחורה צעירה ועליזה הנושאה את האושר בקרבה ואינה זקוקה לספרים מעובשים.

הדעת היא ספריה מאובקת, עצובה, האי־דעת היא הספרנית היפה הצעירה.

הדעת אינה יוצרת ואינה יודעת, האי־דעת יודעת ויוצרת.

תנו לילדיכם אי־חינוך טוב, רבותי!

שלחום את האוניברסיטה הגדולה ביותר בעולם – החוצה. הראו להם את הספר הגדול ביותר, החשוב ביותר, רווי־הדם ביותר שיש בעולם – האדמה. קראו להם את השירים הנשגבים ביותר שישנם בחיים – את הכתבות על גבי מצבות ישנות, וכשיקנו לעצמם את הקורס הזה, יתן להם הפרופיסור הגדול מותיקוס דיפלומה, שהם גמרו את הקורס.

למדו את ילדיכם להיות אי־מלומדים, פשוטים, רחבי־לב, תמימים, חסרי־דעת.

תנו לבניכם ולבנותיכם אי־חינוך גדול בכל שטחי החיים והמות, שמספרם רק אחד.

אתם וילדיכם (ואני וילדי) יצטרכו עוד לשכוח לא־מעט ממה שאנחנו (ואתם) יודעים, כדי להיות אנשים אינטליגנטיים.

היה היה מלך.

וימלוך – יומם ולילה, יומם ולילה.

וכאשר קצה נפשו במלוכה, לא ידע לשית עצות בנפשו והוסיף למלוך בעל־כרחו. כי על כן היה – מלך.

וכשמלאו למלך הזה, שנקרא המלך מלך השלושים ואחד – חמישים שנה לשבתו על כסא המלוכה, אמר כל העם לחוג את יובלו בזמרה ובמחול ובטקס צבאי.

ויהי כאשר שמע המלך מלך השלושים ואחד את הדבר הזה, שמח מאוד ויקרא מעל משכבו:

– יוקח נא המלך וילבישוהו מכנסי־זהב אשר ילבש בטקסים, וישימו עליו כל הדברים שמשקלם ארבעים ושתים ליטרא מלבד הכיסים.

ויוציאו את המלך הזקן מתוך משכבו וילבישיהו את מכנסי־הזהב, את כתונת־הפליז ואת חזית־הנחושת ואת מעיל־הכסף ואת כובע־הרדיום, ויענדו לחזהו אותות כבוד אשר משקלם 119 ליטרא ואשר העניקם לעצמו ויוציאוהו בחזקה אל הטקס.

ויהיה כאשר עבר המלך הזקן העמוס־לעיפה רכוב על סוסו ברחובות העיר, ויחם לו עד למאוד (כי היום – יום קיץ בוער כתנור) והחל – במחילת כבודכם – להזיע מתחת לצוארונו.

וזעת־המלך נטפה מעל השכם, נטוף וירוד על חוט־השדרה ותדגדג מאוד את המלך – עד אשר הרגיש, כי עליו להזיז את כתונת הפליז ולגרד עדי־רגע את בשרו, כי קצר כוחו מנשוא.

אולם הלא מלך הנהו ולהתגרד, כידוע, ניתן רק לדלת־העם הוא הפרולטריון ולאנשים אחרים מבני הדמוקרטיה. ויסבול המלך רב־סבל ויחריש.

אך הגירוי המלכותי והדגדוג בשכמו גדלו מרגע לרגע. וכל אשר גברה תרועת המון־חוגגי־היובל, כן גברה תשוקת המלך לשלוח ידו אל תחת צוארון־המלך ולגרד בכל מאמצי־כוחו. וכאשר הציק לו הדגדוג עד בלי נשוא, קרא לשר אשר על הבית ולחש באזנו:

– מכיל (מכיל היה שמו וכך נקרא!) מכיל, גרדני־נא בשכם, פן אדעך כנר…

מכיל, השר אשר על הבית, העיף בו עינו ואמר:

– אדוני מלכי – לא אוכל… לא יעשה ככה בחצר־המלך…

– גרידה קטנה!… – התחנן המלך – לו רק באצבע אחת. איש לא ישים את לבו.

– לא אוכל, – ענה השר אשר על הבית, – אולם אגדך, אדוני מלכי, את אשר תעשה.

– מה?

– גרש את שומרי־ראשך, ואז ייקרה לך אחד־המורדים, אשר יגרדך בחרבו מאחוריך, ותציל את נפשך.

המלך עשה כאשר יעץ לו השר ומיד בא איש להוט־פנים ובחרב שלופה רץ אל המלך – לדקרו.

– מאחור, מאחור, מורדי היקר – הראה המלך על מקום־הגירוי, – דקרני מאחורי, ראה בקשתיך, ותענג את נפשי…

כשמוע המורד את הדברים האלה, קרא: “לא אעשה – הה! – צווה לאלה אשר מוכנים לענג את נפשך, המלך” – ויברח.

*

וזה מוסר־ההשכל: גם המלך רק אדם הנהו ולעתים גם פחות מזה.

הוא מפשק את זקנו ומספר:

…כלפי זה שאתם אומרים: אומץ לב. ודאי צריך האדם שיהא לו אומץ רוח. אדם חייב להיות אדם ולא אסקופה הנדרסת. אדם – כיצד אתם אומרים – צריך שיהא לו רגש גאוה. צריך שלא יהיה מן הנעלבים ושותקים וכשעולבים אותו צריך לדעת מה לעשות. אסור לו לשתוק. כיצד נאמר אי־שם בחומש? עין תחת עין, שן תחת שן. אלא מאי, הגוי אומר אחרת? אלא מאי – החומש הגויי להבדיל אומר, כי אם יכה איש על לחייך האחת, הטה לו גם את השניה – אין אלה אלא דברים בעלמא. אדרבא. הבה נראה, הרי בחור אמיץ אתה! נסה לתת לעשו גברתן סטירת לחי, תראה מה שיצא מזה!

אלא מאי, החומש’ל שלו אוסר? הרי התירוץ: החומש הוא חומש והגוי הוא גוי… ולא רק גוי, אלא אפילו יהודי, מכיוון שמכעיסים אותו, אינו שותק… השתיקה שנואה עליו ביחוד, כשמניחים עליו את היד. ובפרט, אם אינו אדם פשוט. אלא – כיצד אתם קוראים לזה – אמן, סופר שכותב בגאזטין, בעל מעמד בעיירה, אדם שזקן וטף מכירים את שמו, דבר לא קל־ערך!

…ומספר אני זאת כלפי זה שאתם אומרים: מפחדים! בודאי מפחדים. אדם חלש מפחד. אלא מה יעשה אדם ולא יפחד? יחזיר מכות? לזה הרי נחוץ כוח! וכשישנו כבר הכוח, מפריזים וחושבים: מי יודע? אדם סוף־סוף אינו אלא אדם, ומטבעו של אדם לבוא לידי כעס, ומכיוון שבא לידי כעס, אינו מבחין במעשיו והוא מסוגל מי־יודע־למה. אתה יכול לפעמים להפיל עינו של אדם או השד־יודע־מה. ואז אין מחסור בצרות. מתחילה פרשה של משפטים, עדים, פרקליטוטים, מתחילה – כיצד אתם קוראים לזה – חתונונת עליזה…

אולם פעם ראיתי בכל זאת, מה פירושו של אי־פחד, מה טיבו של אדם, שאינו בחינת ספגתי ושתקתי, וכשפוגעים חלילה בכבודו, הוא גרוע מאיני־יודע־מה.

…וכבר ספרתי לכם, שזה היה אדם לא־הדיוט, לא יהודי מיהודינו, אלא שם־דבר, בעל־מעמד, הכותב בגאזטין, ובעל־שיחה נאה ולמדן מפואר ואדם מתקדם והדור בלבושו כבובה ובר־אבהן, מבינים אתם. וממילא ברור לכם מה פירושו של דבר – לתת מכת־לחי לאדם כזה ובפני עם ועדה.

…קרה הדבר באספה שדנה בעניני־קהל. וקהל – דבר גלוי וידוע. קהל מכיוון שהוא “מתקהל” – נעשה – כיצד אתם אומרים – חושך! מדברים, צועקים, מניעים ידים, מרעישים עולם; ובו ברגע שמקימים רעש והמולה, נפתחת הדלת ונכנס וואֵוויל־הסופר, הכותב בגאזטין.

הקהל, מכיוון שראה את וואוויל, נשתתק ורצה לדעת מה יש לו להגיד. “אדון וואויל” – אמרו, – “הגד משהו”. “נוּ, טוב!” – אמר וואוויל בקיצור – הוא שנא להאריך בדיבור! – אני אומר, שהגבאי שלנו יושה פאכוליק הוא, – כיצד קוראים לזה? – (בשעת מעשה התחיל פוכר אצבעותיו. היה גמגמן במקצת)… מנוול.

כששמע זאת יושה פאכוליק, נתאדם כפרג, ניגש אל וואוויל ושלשל לו סטירת־לחי כזו, שרחפו כתלי־בית־המדרש.

– סטירה שלא סטרו אבותינו!

כשראה זאת הקהל פרחה נשמתו. לוקחים בחור איסטניס שכזה ונותנים לו סטירה. לא פחות ולא יותר!

כשנתאושש וואוויל אחרי מכת־הלחי, נתאדם בתחילה, ואחר כך החויר, ואחר כך – הצהיב, ואחר כך הכחיל – כל מיני צבעים נצנצו בפניו! – קם וקרא:

– היכן הוא פאכוליק זה?

– הנני – אמר יושה, שעמד על ידו.

– זה אתה נתת לי א… כיצד קוראים לזה? (הוא התחיל פוכר את אצבעותיו!) א – סטירה?

– כן; ועוד אתן לך סטירות נמרצות, אם תוציא הגה מפיך…

אומר וואוויל: אתה, כיצד קוראים לזה (פריכת אצבעות!) העלבת אותי! ויהודים! – פלט קול צעקה, הזדקף כנמר וירק לתוך כפיו – יהודים! תהיו לי לעדים, שלא אעבור על כך בשתיקה… אַנוּ, ינ…נסה נא לתת לי עוד, כיצד אתם קוראים לזה, סטירה אחת…

– הנה, הא לך עוד סטירה, סופר עלוב שכמותך!

– שיסע יושה פאכוליק את דבריו ונתן לו סטירה בלחיו השניה.

אולם יותר לא יכול עוד לשתוק – וואוויל שלנו. בכל זאת – כיצד אתם אומרים – אדם לא פשוט. יהודי מושך בשבט סופרים, ובעל־שיחה נפלא ובר־אבהן…

וטרם נמוג הד הסטירה השניה הרים וואוויל שלנו את ידיו, ציוה להגיש לו פיסת־נייר וישב לכתוב מאמר חריף על יושה פאכוליק שלא חדל מהמטיר סטירות על לחייו.

*

והמספר מסיים: “כך מנהגו של עולם, כשפוגעים ביהודי סופר ובר־אבהן”.

*

מוסר ההשכל: מכת־הלחי הקלה ביותר כוחה יפה יותר מהעט השנון ביותר.

הוא היה רדיקל ונקרא בשם פרדיננד – לאסאל – מרקס – קאוטסקי.

חוץ מהשם היפה הזה היה לו, לרדיקל, זוג מכנסים עם מקומות־ישיבה שנשחקו באופן רדיקלי, זוג נעלים עם כפתורים צהובים רדיקליים, ואת ערפו גילח באופן עגול־רדיקלי.

רדיקל – אש שלהבת ובעל הכרה מעמדית, שאין למעלה הימנה.

פעם קרא פרדיננד לאסאל־מארקס־קאוטסקי שלנו קונטרס על אהבה חפשית, ובו הוטף הרעיון הנעלה, כי בני־האדם צריכים להתחתן מזמן לזמן באופן חפשי, כמו צפרים קנריים ודובונים – איזויניטיה זה וירז’ניה¹ וגם זאת הטיף הקונטרס, שנשים חוקיות הן חרפה ובושה לציביליזציה ומשום כך – דולוי² השיטה הישנה!

כשנודע הדבר לרדיקל שלנו (מתוך הקונטרס), הלך הביתה לאשתו, שנקראה בשם חשה־גיטל והיתה נעבעך, יהודיה כשרה, צדקת אמיתית, ואמר אליה ככה:

– חשה־גיטל אשתי! חיינו למדי כקניבלים, קלריקלים, אורתודוקסלים! די לנו בנשואים חוקיים! אתגרש ממך ואז אוכל לחיות עמך כמו עם אשת־איש, וזה יהיה כל כך מהוגן, חשה־גיטלה היקרה שלי.

ממחרת היום נתגרשו (אף על פי שחשה־גיטל התנגדה מאוד לכך) ועכשיו הם חיים חי־אושר כשני מאהבים חוטאים בני ששים ושתים.

*

מוסר ההשכל: אדם אינו בהמה – אין לו כל כך הרבה שכל.

כבר בנעוריו היה ניכר, שזה צומח פרי־הלולים. מנערים קטנים היה מוציא בערמה את הלחם המרוח חמאה, אצל נערים גדולים היה תולש את הכפתורים מהתרמילים, בשעה שהיו תלויים בחדר על גבי הקיר והיה מחליפם בסוכריות. חוץ מזה היה מטבעו לענות חתולים חפים מפשע, עזים, מלמדים, תרנגולים, עוזרי־מלמדים וכו'.

טענה אליו אמו:

– ילדי מחמדי, ראה מה שאתה עושה! הרי אתה משחיר את פני אבא־אמא! מוטב שתהיה נער טוב, ואל תפגע באיש, היה טוב־לבב, והעיקר שתהיה לך יד פתוחה!

ואביו גם הוא טכס לו עצה: תהא ידך פתוחה ליהודים וייטב לך!

עברו שנים. החברה־מאן הקטן גדל ו – פלאי פלאים! כל שאר העצות שנתנו לו אבא־אמא בילדותו שכח, ורק את העצה לפתוח את ידו לא שכח.

בנורפולק־סטריט, כשהוא פושט יד פתוחה ומבקש נדבות.

*

מוסר ההשכל: עניות אינה חרפה אלא – פרנסה!

אני אדם בעל לב רך ומצפון עדין. נסו לדפוק בדלת מצפוני באמצע הליל והוא יגיד: “יבוא”! אמנם מצפוני אינו פועל, אפשר לומר, מתוך הרמוניה גמורה עם ידי, ומכאן – אי־הבנות מסוימות. כך למשל עברתי לפני זמן־מה, ברחוב מסוים וראיתי משפחה מוטלת, לא־עלינו, בחוץ עם סמרטוטים וגרוטאות, בסופת־שלג וגשם טורד וילדים קטנים אחדים עומדים על יד אמם ורועדים מקור כגדיים. מצפוני הקיץ מיד וציווני לשלשל חופן מטבעות אל הצלחת, אולם יד ימיני התמהמה והחזיקה על יד הפה את הסיגרה הטובה עד שמצפוני נרגע לגמרי.

כאמור: מצפוני הוא אולרייט. ומשום כך, כשקראתי ביום החמישי שעבר את הקול־קורא שפרסם “הועד למחוסרי־עבודה” של ראש־העיריה, כי כל האזרחים יגלו טוב לבם ויבחרו את מיטב־חפציהם, יארזום בחבילות וישאום למקומות שונים, שבהם יקבלום ויחלקום בין הנצרכים, הקיץ מיד בלבי המצפון העדין והתחיל מציק לי עד למאוד: היתכן, – טען מצפוני, – אנשים מתעטפים ברעב, קופאים מקור ואת מחריש.

כינסתי מיד את אשתי וילדי הנחמדים ובהראותי על הכרוז הקורע־לבבות שבעתוני, נצבתי על כסא והתחלתי נואם את הנאום דלקמן:

אשתי הנכבדה וילדי הנכבדים!

בני אדם מתים מרעב ואביכם מחריש. אנשים צבים מקור ואביכם מתהלך בפרוה נאה. נשים וילדים ישנים על הרצפות הרטובות של אליס־איילנד ואביכם הולך אל הקברט היהודי. ואיך לא יתפקע הלב? איך לא יתמוגגו אבנים על החורבן הגדול של חוסר־העבודה? לפיכך, אשתי וילדים הנכבדים, הבה נמהר אל ארונות־הבגדים ונעשה חבילות. ניתן כל מה שיש לנו ונהיה אנשים עניים, אולם ישרים ונקיי־מצפון!

לשמע החלק המזעזע הזה של נאומי געתה משפחתי בבכי. אני עצמי שקעתי בהיסטריקות עמוקות ונפלתי מעל הכסא שעמדתי עליו.

כששבה רוחנו אלינו, נגשתי מיד אל ארון־הבגדים, הוצאתי את פרות־הצבל היקרה שלי וצויתי לאשתי להניחה בארגז־הבגדים ולאבקה באבקת־כופר. אחר כך הורדתי מעל הקולב את זיג־השבת הנאה שלי, נערתי את האבק מעליו וצויתי לאשתי להעתיק את הכפתורים, יען כי הוא צר מדי בשבילי. אחר כך הוצאתי מתוך סדין את מעיל־הקרקול של אשתי ושלחתיו אל החייט לשם גיהוץ. אז הוצאתי מן השידה צרור לבני־צמר, גרביים ותחתונים והנחתים בחזרה.

כשגמרתי את טיהור־הבית הזה הרגשתי הרגעה קלה והעירותי לאשתי:

– תודה לאל! יש לנו בית עם כל טוּב!

– אל נחטא בשפתינו! – ענתה אשתי באנחונת של צדקנית. כשרואים איזו דחקות ומצוקה שוררות אצלנו יכולים אנו באמת להודות לאלוהים, שיצאנו ברוך השם בשלום ויש לנו בבית מכל טוּב.

– ואף על פי כן כדאי לאגור חפצים בשביל חבילה – העירותי סתם ככה והרגשתי, שמצפוני מתחיל לפהק.

– ודאי! הוסיפה אשתי הנכבדה, שהיתה – אגב אורחה – מעריצה גדולה של שוקי־צדקה והיתה מפורסמת בכל הסביבה כנדבנית גדולה ורכת־לבב.

ומבלי לשהות הרבה, ארזה זוג גרבים ישנים בלי עקבות, שני זוגות ערדלים עם סוליים משופשפים, מגבעת־קש של נשים משנת 1841, שני תלושים מסבון, כמה גפרורים, מטריה בלי גגון, דגלון מ“אטלנטיק־סיטי”, ואחרי שצררה אותם בצרור נאה, צותה לי להכין את האבטומוביל ולהוביל את הצרור אל המועדון של “מלביש ערומים”.

הוא אשר אמרתי: אילו כל אחד מכם היה ממלא חובתו לגבי אחינו ואחיותינו הנצרכים, כמוני וכאשתי, היתה כל שאלת מחוסרי־העבודה נפתרת במשך ימים מועטים.