* 1, אוֹפִי, ש"ז, — תכונת האדם או הדבר ומהותו טיבו וטבעו, Charakter; caractère; nature: אין את יכול לעמוד על אופי של אומה הזאת נתבעין לעגל ונותנין נתבעין למשכן ונותנין (ירוש' שקל' א מה ד). אין אנו יכולין לעמוד על אופי של דוד פעמים שקורא עצמו עני ופעמים שקורא עצמו מלך (מד"ר ויקרא ל). א"ר הושעיא מי כאומה זו שהיא יודעת אופי של אלהיה ערוך, בשם ילמדנו, ואתחנן. נשמה זה האופי2 (מד"ר בראש' יד).
1 לא נתברר מקור מלה זו. רוב מפרשי המלים חפשו מקורה בלשון יונית, מוספיא אמר בל"י פרושו קול ודיבור. לוי גזרה מן המלה היונית φὐη , ר"ל טבע, אך בין אופי ומלה היונית הזאת אין כל דמיון בצרוף האותיות. קוהוט, מן εὺφὄια קרויס, מפני שמצא במקום אחד אוסי, שבש את כל המקומות והחליט כי זו היא המלה οὐσία ביונית. וכבר השיג על זה לֶו ואמר כי אין לשבש הספרים. על כל פנים, אין ספק בדבר, כי בימים ההם היתה מלה זו נהוגה בפי היהודים לפחות בצורה ארמית אופיתא , כעדות המדרש בעצמו מלשון ההמון: נשמה זו האופי דברייתא אמרין האופיתא טבא (שם), ובמשמעת הדברים אין לפקפק, כנראה מענין המאמר, וכן פרש הערוך העיקר, דעתו, וידוע כי דעתו משמשת במשמעת, מדה, תכונה.
2 כך ברוב הנוסח' וכך הביא הערוך. ובמדרש עם פרוש אור השכל אופֶה.