1, ש"ז, כנ' אֶפְרוֹ, אֶפְרָם – הדק הנשאר מדבר הנשרף באש, Asche; cendre;ashes: ושרף (הכהן) את הפרה וכו' ואסף איש טהור את אֵפֶר הפרה והניח מחוץ למחנה (במדב' יט ה-ט). ואוצא אש מתוכך היא אכלתך ואתנך לְאֵפֶר על הארץ (יחז' כח יח). ויקח לו (איוב) חרס להתגרד בו והוא ישב בתוך הָאֵפֶר (איוב ב ח). – ועם כנוי: ועל הפרה (התקינו) שלא יהו מועלין באפרה (שקלים ז ז). חבילי אזוב שאפרן יפה ומרובה (תוספת פרה ד י). חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו (ב"ק לד:). מימיך מי מערה ואפרך אפר מקלה (ברכ' כח.).  – ובמליצה, כנוי לדבר נבזה ושפל הערך: הנה נא הואלתי לדבר אל אדני ואנכי עפר וָאֵפֶר  (בראש' יח  כז). הרני לחמר ואת משל כעפר וַעֵפֶר (איוב ל יט).  ועסותם רשעים כי יהיו אֵפֶר תחת כפות רגליכם (מלאכי ג כא). – ולסימן אבל ויגון: ותקח תמר אֵפֶר על ראשה וכתנת הפסים אשר עליה קרעה ותשם ידה על ראשה ותלך הלוך וזעקה (ש"ב יג יט ). בת עמי חגרי שק והתפלשי בָאֵפֶר אבל יחיד עשי לך מספד תמרורים (ירמ' ו כו). הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו הלכף כאגמן ראשו ושק וָאֵפֶר יציע (ישעי' נח ה). לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אֵפֶר שמן ששון תחת אבל (שם סא ג). ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק וָאֵפֶר 2 ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה (אסת' ד א ). – ומ"ר אֲפָרִים: תורה תורה חגרי שק התפלשי באפרים (Monats. XXXVII, 326).

– פע' *אִפֵּר, עשה אותו לאפר, ומתיך ומאפר (קאנון ד א ב א). האפר של אתמול שאפרת בה (מכתב מא"י בספ' תעל' חכמ', לר"י מקנדיה).

– הפע', *הֶאפִּיר, – כסה באפר: והיה מאפיר את עצמו באפר (מכתב מא"י בספ' תעל' חכמ', לר"י מקנדיה).

– נתפ', ,נתְאַפֵּר,  – נהיה לאפר: עד שיתאפר הכל (קאנון ד א ב א). ויתיבש ממנה מה שישוב כסיד ותשוב ללבן באש הנשאר ממנהש עד יתאפר ואחר ישחק היטב (שם ג יח ב ז).