, שז"ר, — ימי הזקנה:  וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זְקֻנִים הוא לו (בראש' לז ג).  יש לנו אב זקן וילד זְקֻנִים קטן (בראש' לז ג).  ותלד שרה לאברהם בן לִזְקֻנָיו (שם כא ב).  ותאמר (שרה) מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה כי ילדתי בן לִזְקֻנָיו (שם ז).  — °ובמליצה, במשמ' אהוב וחביב:  או אעזב אותה (את החכמה) והיא כאם לי ואני ילד זקוניה (רשב"ג, שירי שלמה ז).  — °וימי הזקֻנים:  ערוך לימי קצירים הזריעה, ולימי הַזְּקֻנִים הנטיעה (רה"ג, מוסר השכל).  לא ראו בימיהם עשיר גדול בנעוריו ובא לידי עוני בזקוניו (ראב"ע בראש' כה לד).  — ואמר המשל:  לו היה לאדם חכמה בעלומיו, ויכלת בזקוניו, כי עתה יתֻקנו כל עניניו (ב"ז, מלון גרמני-עברי, וויססען).