* , ש"נ, — א) מעמד ומנהג של חָבֵר, כמו זהירות בהלכות טהרה וכדומה: עם הארץ שקיבל עליו דברי חבירות ונחשד על דבר אחד נחשד על כולן (תוספתא דמאי ב ג). בראשונה היו אומרין חבר ונעשה גבאי דוחין אותו מחבירותו (שם ג ד). אפילו תואר חברות אין עלינו לרעה (ירוש' ברכ' ה ט.). אשת עם הארץ שנשאת לחבר וכן בתו וכו' צריכין לקבל דברי חבירות (ע"ז לט.). הבא לקבל דברי חברות אם ראינוהו שנוהג בצינעא בתוך ביתו מקבלין אותו (בכור' ל:). — ב) כמו חֲבוּרָה: דניאל וחביריו מרדכי וחברותו עזרא וחברותו (פסיק' רבתי, החדש). — ג) °ידידות ורֵעוּת: מדות הטובות כרחמים וענוה וכו' וַחֲבֵרוּת ורעות (ב"ז, הקד' בן סירא).