ש"ז, כנ' חֶפְצִי, חֶפְצְךָ, מ"ר חֲפָצִים, חֶפְצֵיהֶם, — א) נטיית הנפש לדבר מן הדברים, לקחתו או לעשותו, ומה שהוא לו לנחת רוח, Wunsch, Gefallen; désir, plaisir; wish, pleasure: ויאמר שאול כה תאמרו לדוד אין חֵפֶץ למלך במהר (ש"א יח כה). וישלח חירם אל שלמה לאמר שמעתי את אשר שלחת אלי אני אעשה את כל חֶפְצְךָ בעצי ארזים ובעצי ברושים עבדי ירדו מן הלבנון ימה וכו' ואת תעשה את חֶפְצִי לתת לחם ביתי (מ"א ה כב-כג). והמלך שלמה נתן למלכת שבא את כל חֶפְצָהּ אשר שאלה (שם י יג). כי אם בתורת יי' חֶפְצוֹ ובתורתו יהגה יומם ולילה (תהל' א ב). ויאמר שמואל הַחֵפֶץ ליי' בעלות וזבחים כשמע בקול יי' הנה שמע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים (ש"א יה כב). — ואמר המשורר: וכלם חשבו כי לחפצם נגעו, והם לריק יגעו (רשב"ג, כ"מ). ברכי יודעת חפץ תמים דעים, את שם יודע חפצם ומשלימם לרגעים (ר"י הלוי, ברכי אצולה). —  ובפלסופיה, °הרצון הפשוט של האלהוּת: אתה חכם ומחכמתך אצלת חפץ מזומן1 כפועל ואומן למשוך משך היש מן האין כהמשך האור היוצא מן העין (רשב"ג, כ"מ). — דְבַר חֵפֶץ, שיש חפץ לאדם שיהיה לו הדבר, דבר יקר ואהוב, אבני חֵפֶץ וכדומה: ושמתי כדכד שמשתיך ושעריך לאבני אקדח וכל גבולך לאבני חֵפֶץ (ישע' נד יב). — ואמר המשורר: ובהזכרכם נפֻצי, בחקי חג שמחתי, תוסד באבני חֲפָצַי, ציון עיר מנוחתי (ר"י הלוי, שמר מה מליל). —  דִבְרֵי חֵפֶץ, דברים של טעם, דברי חכמה: בקש קהלת למצא דברי חֵפֶץ (קהל' יב י). — *דבר של חפץ: לאחד שהיה לו בן והרכיבו על כתיפו והיה מוליכו בשוק והיה הבן רואה דבר של חפץ ואומר לאביו קח לי זה והוא לוקח לו (פסיק' דר"כ, זכור). — ומליצה רגילה, אין חֵפֶץ בו: נבלע ישראל עתה היו בגוים ככלי אין חֵפֶץ בו (הוש' ח ח). העצב נבזה נפוץ האיש הזה כניהו אם כלי אין חֵפֶץ בו מדוע הוטלו הוא וזרעו והשלכו על הארץ אשר לא ידעו (ירמ' כב כח). כי שברתי את מואב ככלי אין חֵפֶץ בו נאם יי' (שם מח לח). ולא תאירו מזבחי חנם אין לי חֵפֶץ בכם אמר יי' צבאות ומנחה לא ארצה מידכם (מלא' א י). עד אשר לא יבאו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חֵפֶץ (קהל' יב א). — מחוז חֶפְצוֹ וכדומה, המקום שיש לו חפץ לבוא שמה: וינחם אל מחוז חֶפְצָם (תהל' קז ל). — *ומ"ר: כל המתפלל ואח"כ יוצא לדרך הקב"ה עושה לו חפציו (ברכ' יד.). אין אצל הבורא רצון ולא שנאה כי הוא נעלה מכל החפצים ומכל הכונות (כוזרי א א).  ונתחיבו מהם תנועות וחפצים ומדות וחושים (שם לג). — ואמר הפיטן: לרצונך לא קדמו ואחרו, ועל חפציך לא נוספו וחסרו (שהי"ח ליום ו). — ובמשמ' °כונה: ויהיה החפץ בזאת התרגזך עלי העתרתך אלי בדברים והגברתך לשונך אלי (השרש' לריב"ג, רגז). — ובמשמ' הֲנָאָה ותועלת: הַחֵפֶץ לשדי כי תצעק ואם בצע כי תתם דרכיך (איוב כב ג). כי מה חֶפְצוֹ (של הרשע) בביתו אחריו ומספר חדשיו חצצו (שם כא כא). — ובמשמ' זָמָם, מה שבדעתו ובחפצו לעשות, Vorhaben; plan: האמר לכורש רעי וכל חֶפְצִי ישלם (ישע' מד כח). אמר עצתי תקום וכל חֶפְצִי אעשה (שם מו י). יעשה חֶפְצוֹ בבבל וזרעו כשדים (שם מח יד). — ב) עסק, ענין, מעשה2, Geschäft; affaire; affair, matter: הן ביום צמכם תמצאו חֵפֶץ וכל עצביכם תנגשו (ישע' נח ג). יראה זרע יאריך ימים וְחֵפֶץ יי' בידו יצלח (שם נג י). לכל זמן ועת לכל חֵפֶץ תחת השמים עת ללדת ועת למות עת לטעת ועת לעקור נטוע (קהל' ג א-ב). אמרתי אני בלבי את הצדיק ואת הרשע ישפט האלהים כי עת לכל חֵפֶץ ועל כל המעשה שם (שם יז). כי לכל חֵפֶץ יש עת ומשפט (שם ח ו).  אם עשק רש וגזל משפט וצדק תראה במדינה אל תתמה על הַחֵפֶץ כי גבה מעל גבה שמר (שם ה ז). אם תשיב משבת רגלך עשות חֲפָצֶךָ3 ביום קדשי וכו' וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חֶפְצְךָ ודבר דבר אז תתענג על יי' (ישע' נח יג-יד). איזהו ת"ח שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו זה שמניח חפצו ועוסק בחפצי שמים (שבת קיד.). כל העושה חפציו קודם שיתפלל כאילו בנה במה (ברכ' יד.). אסור לו לאדם לעשות חפציו קודם שיתפלל (שם). אסור לו לאדם שיעשה חפציו קודם שיבדיל (שבת קנ:). — ובמשמ' דָבָר, ממש2, Sache, Gegenstand: chose, objet; thing, object: כי טוב החכמה מפנינים וכל חֲפָצִים לא ישוו בה (משלי ח יא).  כי טוב סחרה (של החכמה) מסחר כסף ומחרוץ תבואתה יקרה היא מפניים וכל חֲפָצֶיךָ לא ישוו בה (שם ג יד-יה). — ומצוי מאד במשמ' זו בזמן מאחר: לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח (ב"מ ד י). היה מוכר חפץ ואמר קונם שאיני פוחת לך מן הסלע (נדר' ג א). ברוך שברא החפץ הזה מה נאה הוא זה (ירוש' ברכ' ו י:). למוכר חפץ לחבירו ונמצא שאינו שלו (שם תרומ' ו מד:). מעשר שני שבחפץ זה מחולל על סלע שבכיס זה (שם דמאי ז כו:). זרק חפץ ונעקר הוא ממקומו וחזר וקיבלה (שבת ה.). מדת בשר ודם נותן חפץ בחמת צרורה ופיה למעלה ספק משתמר ספק אינו משתמר (ניד' לא.). בנוהג שבעולם אדם מוכר חפץ בתוך ביתו הוא עצב עליו והקב"ה נתן תורה לישראל ושמח וכו' בנוהג שבעולם אדם לוקח חפץ מצר לשמרה אבל התורה משמרת בעליה וכו' בנוהג שבעולם אם לוקח חפץ מן השוק שמא יכול לקנות בעליו וכו' (מד"ר שמות לג). הזונה בשעה שיש לה אוהב והוא מכבדה בחפץ היא מראתו לחברותיה ואומרת ראו כמה כבדני אוהבי (שם לב). אמר לה (הבעל לאשתו) בתי ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית וטלי אותו ולכי לבית אביך (שם שה"ש, נגילה). הרי יש לו חפץ פלוני ופלוני ולא היה רוצה להשאיל (תנחומא מצורע י). לשני אחין שיצא שטר חוב על זקניהם פרע אותו אחד מהם לימים התחיל לשאול חפץ מאחיו אמר לו אתה יודע שאותו חוב על שנינו ואני הוא שפרעתיו אל תחזירני מן חפצי שאני שואל (מד"ר במד' יט). אמר לו בעל החפץ לא נתיאשתי אני ממנו (תשו' הגא', שע"צ לב). שהוא תופס בידו ומתפיסו לחבירו בחפץ ידוע ומצוי ואומר לו זה תמורת זה (רי"ף ב"מ כז.).  מותר לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים וליתנו לחבירו שעמו בתוך ד' אמות (רמב"ם שבת יב יז). כיון שהוציא מקצת החפץ מרשות הרבים קנה (הוא, מכיר' ד ד). חפץ שהמוכר קץ בו והוא מבקש ורודף למכרו (שם יד). דעו שזה שאני מוכר חפץ פלוני או שדה פלוני לפלוני מפני שאני אנוס (שם י א). שהמוכר חפץ לחבירו במאה דינרין ואמר לו חפץ זה אינו שוה אלא זוז אחד (שם טו יא). ראובן נתן חפץ לשמעון למכור (תשו' הרא"ש עט א). הקונה יתן כלי להמקנה והוא יקנה לו החפץ שלו חליפי הכלי שהוא נותן לו (טוחו"מ, קנין קצ"ה). — ומ"ר: אם היה בתוכו (של הבית) חפצים (ירוש' סוט' ח כב ד). המעביר חפצים ונמלך עליהם והוציאן (שבת ה:). המפנה חפצים מזוית לזוית (כתוב' לא.). אדם נותן חפציו לכף מאזנים כל זמן שמכביד יורד למטה (ניד' לא.). סופו למכור את כל חפצי ביתו ואת כל כלי תשמישו וישתייר בלא בגד ובלא כלי תשמישי הבית ובלא כלום (תנחומא שמיני ז).  חפצי הגוי קונים שביתה (תשו' הגא' כז, בית תלמ' ד). ופעמים מנחת בו חפצים שמשימה בראש (רגמ"ה ב"ב פה:). שאין דרך רוב העולם להוציא החפצים מונחין על ראשיהם (רמב"ם שבת יב יד). ואם שמעון הוא סרסור החפצים הנמצאים בביתו שהוא רגיל למכרם אינם בחזקת שלו שימשכנם בעל חובו (תשו' הרא"ש עט א). וננתי לך תיבה אחת מלאה חפצים ותכשיטין (שו"ע חו"מ, מתנה רמה). אמר לו הקונה תקנה סודר זה ותקנה חפציך לי לאחר שלשים יום (שם, מקח וממכר קצה). —  ואמר הפיטן: לא תחמֹד חֲפָצִים הרביתה, תעודה קשר אהבתה, חכמות בנתה ביתה (זולת א שבוע', אנכי). — ודבר של אֹכֶל: בשנדרה אשה ושמע בעלה ואמר לה אם תאכלי מחפץ פלוני תהא אסורה מנכסיי אכלה מאותו החפץ ותהי אסורה מנכסיו (ירוש' כתוב' ז לא:). אם נזדמן לך חפץ טוב אפילו מאחד בשבת התקינהו לשבת (פסיק' רבתי כג). העלם שבועה בלא העלם חפץ כי פת חטין זכור הוא אלא שכח שנשבע שלא לאכלה (ר"ח שבוע' כו.). — °נקיטת חֵפֶץ, אחיזת דבר קדוש בידו כמו ספר תורה וכדומה בעת השבועה: הנשבעין ונוטלין החמירו עליהם להישבע בנקיטת חפץ4 (תשו' הגא', טוחו"מ פז כב). כפר בכל ונשבע היסת בלא נקיטת חפץ ואח"כ הביא עד אחד חוזר ונשבע דאורייתא בנקיטת חפץ (תשו' הרי"ף, הביאה הרא"ש ריש שבוע' הדיינ'). אין בין שבועת הסת לשבועת הדיינין אלא נקיטת חפץ שאין הנשבע שבועת הסת אוחז ספר תורה אלא משביעין אותו בשם או בכנוי בשבועה או באלה (רמב"ם שבוע' יא יג). הלוקח נשבע כתקנת חכמים בנקיטת חפץ (הוא, מכיר' כ ז). הדיינין שהשביעו בלא נקיטת חפץ5 בידו הרי אלו טועים וחוזר ונשבע וספר תורה בידו (הוא, שבוע' לא יא). וכל אלו השבועות אע"פ שהן מדברי סופרים הרי הן כעין של תורה בנקיטת חפץ (הוא, טוען ונטען א ב).