אָבָה

1, פ"ע, עב' אָבָה, אָבְתָה, אָבָתָה2, אָבִיתִי, אָבִינוּ, אֲבִיתֶם, אָבוּ, עת' אֹבֶה3, תֹּאבֶה, (ולפעמים אחרי אַל אמרו תֹּבֵא), תֹּאבִי, תֹּאבֶינָה, צווי אֱבֵה4, אֱבוּ, אֱבִי, אֲבֶינָה, וגם אֵבִי, אֵבוּ, ובינ' אֹבֶה, אֹבִים, אֹבָה, אֹבוֹת, — חפץ, רצה, הסכים לדבר, נטה ל..., geneigt sein, willig sein; être consentir, enclin; to be inclined : ורוב שמושו עם לֹא במשמ' לא רצה, לא הסכים: ויחזק יי' את לב פרעה ולא אָבָה לשלחם (שמות י כז).  ולא אָבָה סיחן מלך חשבון העברנו בו כי הקשה יי' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו (דבר' ב ל).  ולא אָבָה האיש ללון (שופט' יט י).  ולא אָבָה נושא כליו (של שאול לדקרו) כי ירא מאד (ש"א לא ד).  ולא אָבִיתִי לשמע לבלעם (יהוש' כד י).  ולא אָבִיתִי לשלח ידי במשיח יי' (ש"א כו כג).  ולא אֲבִיתֶם לעלת (לארץ ישראל) ותמרו את פי יי' אלהיכם (דבר' א כו).  ולא אָבוּ האנשים לשמע לו (שופט' יט כה).  ויחמל שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר וכו' ולא אָבוּ החרימם (ש"א טו   ט).  ולא אָבוּ (ישראל) בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו (ישע' מב כד). — ועם א בסוף: ולא אָבוּא5 שמוע (ישע' כח יב), אולי מפני הארכת התנועה בדבור הנמרץ: לא אָבוּא כלל וכלל. — ועת': אולי לא-תֹאבֶה האשה ללכת אחרי (בראש' כד ה).  ואם תלכו עמי קרי ולא תֹאבוּ לשמע לי (ויקר' ט כא).  ובית ישראל לא יֹאבוּ לשמע אליך כי אינם אֹבִים לשמע אלי (יחזק' ג ז). — ובהחלט בלי פעל אחריו: וגם אל מלך מואב שלח (ישראל לבקש רשות לעבר בארצו) ולא אָבָה (שופט' יא יז).  ויקמו זקני ביתו (של דוד) עליו להקימו מן הארץ ולא אָבָה (ש"ב יב יז).  ויאמרו אליו כל הזקנים וכל העם (למלך ישראל שתבע ממנו מלך ארם תנאים קשים) אל תשמע ולוא תֹאבֶה (מ"א כ ח).  לא ישא (הגבר בעת קנאתו) פני כל כפר ולא-יֹאבֶה כי תרבה שחד (משלי ו לה). — בני אם יפתוך חטאים אל-תֹּבֵא6 (שם א י).  כה אמר אדני יי' קדוש ישראל בשובה ונחת תושעון בהשקט ובבטחה תהיה גבורתכם ולא אֲבִיתֶם (ישע' ל טו).  —  ועם ל האיש או הדבר אחריו: כי יסיתך אחיך בן אמך וכו' לא תֹאבֶה לו ולא תשמע אליו (דבר' יג ז-ט).  לא אָבוּ (הפתאים) לעצתי נאצו כל תוכחתי (משלי א ל). — והדבר ביחס הפעול אחריו: ותפרעו כל עצתי ותוכחתי לא אֲבִיתֶם (משלי א כה ). —  ובחיוב: אם תֹאבוּ ושמעתם טוב הארץ תאכלו (ישע' א יט).  הֲיֹאבֶה רים עבדך אם ילין על אבוסך (איוב לט ט). — והשתמשו בו הסופרים במשמעת °חפץ, רצה סתם: ואבית תהלה מגלומי גוש (מוס' יוה"כ, אשר אימתך). — ואמר המשורר: אחיות שמש כל מה תאבה נפשי אובות (רמב"ע, תרשיש ב).  העלם הלא תאבי דברך מני אך אין לאל ידך (רמח"ל, מגדל עז ב  ג).  אובה אשר כה יהי (שם ד ב).

— הִתפ', °הִתְאַבָּה, מִתְאַבֶּה: ונפשו שוקקה,  מתאבה (רש"י ישע' כט ח).

הנרדפים: חפץ, רצה, הסכים, והנגוד: מֵאֵן. —  ועי' ערך חפץ.



1   ר' הערה קודמת. 

2 ר"י חיוג.

3 רד"ק, מכלול. 

4 ר"י חיוג, ורד"ק במכלול.

5 בהרבה כ"י אָבוּ, אך המסור' (ריש פרש' שלח לך) ודני' ג כט מונה א זו בפרוש בין שתים עשר אלף הכתובות בסוף תבה ואינן נקראות.  ואמר ר"י חיוג וז"ל: ע"כ אומר כי הפועל של רבים שעבר נכון הוא בלשון שיכתבו באלף אחר וו הרבים וכן מנהג לשון קדר וכמוהו ולא אבוא שמוע (אות' הנוח, תרג' ראב"ע, שער אהוי).  וכן ריב"ג (משתלחק).  ומהחדשים רק .Ew רואה באבוא צורה אמתית שהיתה באמת נהוגה בלשון, וסובר כי נולדה מהטעמה חזקה של תנועת בוּ עד שנשמע לאזן עוד כעין קול נשימה בסוף, ורד"ק (שער אוי) מונה א זו בין הנחים היתרים, וכן אולסה' שטדה קויץ החליטו שהוא שבוש.  בטכר (סי 928) מודה אמנם באפשרות אמתוּת הצורה אך היא חשודה בעיניו.  והנה בשאר האלפים הדומות לזו, השבוש מתבאר: ההלכוּא אתו (יהוש' י כד) אלף הלכוא היא הכפל מן אתו שאח"כ;  נשוּא (תהל' קלט כ) במקום נשאו.  אך בלא אבוא שמוע קשה  למצא סבת השבוש, ולכן יש אולי לסמך על דעת אבי הדקדוק שלנו ודעת אולד, כמבואר בפנים.  

6 אמר רד"ק: האלף תמור' הא ופה"פ נעלם.  ע"כ.