ש"נ, מ"ר חֳרָבוֹת, — האדמה שאינה מכֻסה מים, הפך מן ים וכדומה, d. Trockene;  terre ferme;  dry land :  ויולך יי' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לֶחָרָבָה ויבקעו המים ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה (שמות יד כא-כב).  כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בֶּחָרָבָה מתו (בראש' ז כב).  ויעמדו הכהנים נשאי הארון ברית יי' בֶחָרָבָה בתוך הירדן הכן  וכל ישראל עברים בֶּחָרָבָה (יהוש' ג יז).  ויהי בעלות הכהנים נשאי ארון ברית יי' מתוך הירדן נתקו כפות רגלי הכהנים אל הֶחָרָבָה וישבו מי הירדן למקומם (שם ד יח).  ואני מרעיש את השמים ואת הארץ ואת הים ואת הֶחָרָבָה חגי ב ו.  המבדיל ביו קודש לחול בין אור לחשך וכו' בין הים לחרבה בין מים העליונים למים התחתונים (פסח' קד.).  — ואמר המשורר: ועיני שלחה יבלי בכי ולו מתהום תדלה אזי היתה לחרבה (ראב"ע, תוחלתי נכזבה).