1, — קל פֹעֵל לא נמצא.

— פִע', לִבֵּב, תְּלַבֵּב, לִבַּבְתִּנִי, — א) עשה לביבות: תבוא נא תמר אחותי וּתְלַבֵּב לעיני שתי לבבות וכו' ותקח את הבצק ותלוש וַתְּלַבֵּב לעיניו (ש"ב י"ג ו-ח). — ב) לִבֵּב את פלוני, נגע ומחץ את לבבו, בחץ וכדומה2,  ובהשאלה בהבטת עין: לִבַּבְתִּנִי אחתי כלה לִבַּבְתִּנִי באחד מעיניך באחד ענק מצורניך  (שה"ש ד ט). — ואמר המשורר: פני אדֹם וצח לבבי לבבו, חמסי על צבי נתנני שבי, בפרך ירד בי, ולא נעתר לאח קרביו נצרבו (ר"י הלוי, פני).  — ואמר המליץ: לשון רכה לב הארי מדכא, ותמשך לויתן בחכה, ובשוט חמתה מכה, תשב אנוש עד דכא, תלבב לבאים ותכבש פראים, ותפיל רפאים ותקים רפאים (ר"י חריזי, הקד' תחכמ').  — ג) *חזק את לבו, ermuntern; encourager; =age: משל למלך שהיה לו כלב אגריון וארי נמירין והיה המלך נוטל את בנו ומלבבו בארי שאם יבא הכלב להזדווג לו יאמר לו המלך ארי לא היה יכול לעמוד בו ואתה מבקש להזדווג לו (מד"ר בראש' עז).  למלך שהיה לו ארי אימירון וכלב אגריון מה עשה המלך זיווג את הארי והיה מלבבו כנגד בנו והיה אומר שאם יבא הכלב להזדווג לבני יאמר בני לארי יכלתי ולכלב איני יכול (שם שה"ש, מי זאת עולה).  לגבור שהוא מתגושש באבן של מסית ועבר אחד וראה אותו אמר לו יפה כחך לבב כח גבור (פסיק' דר"כ כו).  למה (נגלה האלהים למשה בהר חורב) בלבת אש כדי ללבבו כשיבא לסיני ויראה אותה האש ויתיירא לפיכך (נגלה אליו) בלבת אש (תנחומא שמות יב).  — ובסהמ"א: סוף דבר איני משבח ואיני מלבב את התלמיד היהודי שיעסוק כי אם בפסוק ובתלמוד (ר"י פרובינצלו, שו"ת בלמוד החכמ').  — ואמר המליץ: ראיתיך נעים ונאה, ונחמד למראה, תלבב הלבבות ביפיך, ותמשוך הנפשות בזיו לחיך (ר"י חריזי, תחכמ' ו).  מה נחמד סוס ירוץ וידהר, לאורו הולך חשך ינהר, ילבב כל מהיר ונמהר, וידאה כנשר מהר אל הר (שם לב).  אני חבר מלבב הלבבות, בטוב מלי ומבהיל מחשבות (שם לד).  נפתה לבבך בתמונה הלבנה ובאשפה היפה ובמראה הנאה והרקה החשוקה ולבבוך העינים ותאמי השדים וחולש המתנים (שם לא). ילבבו בחן כל בני שם וגדולה, ובחר לו השר שמואל לסגולה (שם נ).  — ואמר הפיטן: ואתה מתעסק בגלוליך עצביך כסף וזהב הבלי הבל לבבוך ואל משכיותם סבבוך (רמב"ע, אברך את יי').  שלך הם עבדיך ועמך, לבב כימי קדם מנעימיך, משכנו אחריך שימנו ברשומך (סליח' יום א', תבא לפניך).  —  ובמשמ' אמוץ הלב ומשיכת הלב השתמשו סופרי הזמן החדש הרבה: במה לבבתני אז אחי במה משכתני לוקח נפשות (הקד' שבי"ע ג).  בעיניך תלבביני ובנעימות אמריך תרהיביני בנפשי עוז (א' מפו, אהב"צ כה).  ועזריקם ראה בדבר תימן עם אמנון ידידות ויתבונן בתמר כי תלבבהו בעיניה ותמשכהו חסד (שם ו).  — ד) °במשמ' דבּר אל הלב: לאמותם לבבו עוללי סוף, איזה יום הכסוף, לבם הכין לשורר מסוף (שם וקינ', איכה את אשר).

נִפע', נִלְבַּב, עתי' יִלָּבֵב, — יהיה לו לב, יהיה לו דעת: ואיש נבוב יִלָּבֵב ועיר פרא אדם יולד (איוב יא יב). — ומצוי בסהמ"א, נִלְבָּב, במשמ' אדם שיש לו לֵב, שיש לו דעת: ועל כן צריך לאדם החכם הנלבב שישתדל בכל כחו להגיע אל התכלית (רשב"ג, תקון מדות הנפ').  וראוי לאיש המשכיל הנלבב השלם להניח השתי הקצוות וינהג במדה הבינונית (שם).  והמשכיל הנלבב יספיק לו המעט מהתוכחת והמלה האחת מן החכמה יקבענה לחובה (מבח' בפנינ', דרך ישרה).  כאשר יבין הנלבב את העולם ימצאנו אויב שלובש כסות אוהב (שם, פרישות).  ואחר כך הסכימה דעתם למנות עליהם איש נכרי נלבב ונבון (חו"ה, עבוד' יי' ט).  וכן ראוי לאדם הנלבב אחר היותו בן ארבעים שהגיע לבינה ורעננותו הולך וחסר וכו' (מלמד התלמיד', חג הסכות).  ולכן האיש הנלבב ילך שובב לא תטה אשורו מפחד הזמן (רש"ט פלקיירא, צרי היגון 5).  צריך האדם הנלבב להראות שכלו בעת צרתו (שם 14).  והמשכיל הנלבב ישתדל להפשיט קליפות המלות ונשמותם מעל הענין (מ' אלדבי, ש"א א).  כל אדם הנלבב ישתדל בכל כחו להגיע לתכלית הטובה (הקד' אורח' צדיקים).  וזאת תורת האדם הנלבב  להרגיל עצמו בכל ימי חלדו להשים אל לבו על כל פגע ומקרה בלתי טהור (מעבר יבק, קרבת תענק ד ג).  — ומקו' °הִלָּבֵב: על זה יש על כל איש לבוב להלבב  כי לא יתכן כדבר הזה (ספ' הגלוי לרי"ק יא).  כבהמה הוא (האדם) בעת לדתו אלא שעתיד להלבב ולהשכיל מעט מעט (שרשי רד"ק, ערך ביב).  — ובמשמ' הבין, ואמר הפיטן: אגודים אחודים תוך וסוף וראש, פה ולב אבלום מדרוש ומחרוש, גבה ועמק נעוצים בסובב, חכם לב ונבון לא ילבב, סובל הכל ומלא את כל, ובהיות הכל אתה בכל (שהי"ח ליום ג, אמנם).  — ובמשמ' °שיש לו אמץ וגבורה: כי באנאמי וגדודו הערו למות נפשם ויחצו באש ובדם עד צואר עד בואם אל קצה הסוללה אבל לא כל עם המלחמה היו אבירי לב כערכם וכו' ובעוד המה מתמהמהים שבו קוט' ויער' שרי גדודי רוסיא כדובים שכולים ויקיפו את הנלבבים האלה ויכלו את חמתם בם (מא"ג, הצרפתי' ברוסיה).

— פָעו', °לָבוּב, — א) עי' *לָבוּב.  — ב) שיש לו לב, דעת: ואיש לבוב לא ישקט ולא ינוח גם בזה (רי"א, זבח פסח).  על זה יש על כל איש לבוב להלבב כי לא יתכן כדבר הזה (רי"ק, ספ' הגלוי יא).  אמנם יהיה לבוב וזריז ובעל תחבולה במלאכה (ר' הלל, ספ' הכרית', תגמ' הנפ' מג).

— פֻע', °לֻבַּב, מְלֻבָּב, — א) לבוש על הלב: מלבושו כבוד מעטיהו תהלה, משרת כמלאך ברעד וחילה, משוח מחבירו בשמו גילה, מלובב אוריך שמו לנדגלה (משול' בר קלוני', עבודה, אשוחח).  — ב) שיש לו לב, דעת וישר לבב: ומהם אשר ישפוט בו הכל או הרוב או המלובבים והטובים והישרים בלבותם שהוא טוב ויותר מעולה וכו' כי המלובבים מבני אדם כבר יאמרו ביצירתם המעלות והטובות מה הם וכמה הם (נופ' צופים ב יו).