לָבוּב

*, ת"ז, לנק' לְבוּבָה, מ"ר לְבוּבִים, לְבוּבוֹת, — שיש לו דבר מכסה את הלב:  זכרים (של הצאן) יוצאין לבובין1 רחלות יוצאות שחוזות כבולות וכבונות (שבת ה ב). — ובמשמ' נקוב במקום הלב: ועורות לבובין  (ע"ז ב ג).  לוקחין עורות מכל מקום לספרים לתפילין ומזוזות ואין חוששין שמא עורות לבובין הן (סופרים א ג).



1 רק בעברית.

חיפוש במילון:
ערכים קשורים