לָבוּב
*, ת"ז, לנק' לְבוּבָה, מ"ר לְבוּבִים, לְבוּבוֹת, — שיש לו דבר מכסה את הלב: זכרים (של הצאן) יוצאין לבובין1 רחלות יוצאות שחוזות כבולות וכבונות (שבת ה ב). — ובמשמ' נקוב במקום הלב: ועורות לבובין (ע"ז ב ג). לוקחין עורות מכל מקום לספרים לתפילין ומזוזות ואין חוששין שמא עורות לבובין הן (סופרים א ג).
1 רק בעברית.