°, פ"י, עתי' יְלַבֵּד, — לִבֵּד את פלוני, הכריז עליו שהוא לבדו ואין זולתו, וביחוד לִבֵּד את האלהים, הודה והכריז שאין אלהים אחר זולתו: כי לומדי לקחך בלהקם ילבדוך, כי מחנות מעופפים במהללם ימאידוך (יוצ' יוה"כ, כי אדוקי). יחידיך וידידיך סלה פקדוך, בל נדמית שגבוך לבדוך, משבי הדרירם והכל יודוך (שבת א חנכה, באו אכן).

— פֻע', °לֻבַּד, עתי' יְלֻבַּד, — הכרז שהוא לבדו: לא טוב פצת היות לבד, נאור כי לך השגב ילובד (יוצ' יוה"כ, לא אומר).