ש"נ, בכנ' לִבָּתֵךְ, לִבָּתִי, מ"ר לִבּוֹת —  כמו לֵב:  מה אמלה לִבָּתֵךְ נאם יי' בעשותך את כל אלה מעשה אשה זונה שלטת (יחזק' יו ל). —  ואמר המשורר:  עלי מה אקרעה מלבוש ומדים ולבתי בבגד עש ועדים, ולמה תעלו חמר עלי סות ומורשי כמו בארות כשדים (ר"ש הנגיד, עלי מה).  וקום קרא תהלתי במקרא עם ובעצרת, ושית אותה כטוטפת עלי ידך מקושרת, ותכתב בלבתך בעט ברזל ועפרת (הוא, שלח יונה).  שחרתי מחולל כל נפשים בזמרתי מקום קרבן ואשים, מגמתי להללך נכונה ולבתי ליחדך בין קדושים (הוא, שחרתיך).  שכינתך שכנה בתוך לבות, סגולתך בנים וגם אבות, וחיתך לרתם במרכבות, ומלאתי זהר בלבתי, מנורתי תאיר לעמתי (רשב"ג, לך אל חי).  דות נפש נכאה ולבתה אמלה, למכתה רפואה תעלה (רמב"ע, סליחה, דות נפש).  ביד עפרת ערב נפשי חבולה ולבתי בעיניה קרועה, בשפה מדמי לבי צבועה ובת עין בבת עיני קרועה (הוא, תרשיש ד).