ש"ז, בכנ' לֵחוֹ, לֵחֹה, — סגולת מה שהוא לַח בצמח ובע"ח טרם יבש או זקן, ובהשאלה לכח החיים, Frische; fraicheur; freshness: ומשה בן מאה ועשרים שנה במתו לא כהתה עינו ולא נס לֵחֹה (דבר' לד ז). — ואמר המשורר: הרפתה ממך עצם ומכתש ממקום לחי, ונס לחך בלילה כי כבר נס מבכי לחי (ר"ש הנגיד, אהה שבתי). ואם אמות לקץ ימים בלחי והמיתה עלי כל חי גזורה, בכל עיר תשמעון בואו בכו על יחיד הדור במועצות ותורה (הוא, לבבי תוך קרבי). היש תקוה למי חלפו בחורותיו וכחו נס, היוחיל טוב ואור עינו מאד כהה ולחה נס (רמב"ע, תרשיש ח). לו כהתה עיני תאב אל פת לחם ותם כחי ונס לחי, לא אשפכה לפני אנוש נוכל את דם יקר פני ומי לחי (שם ט). ובטרם יתנגפו רגליך וינוס לחך ויבש כחך ויקצר רוחך וישפל מצחך ויאבד נצחך (הוא, תוכחה, ברכי נפשי). ופיה כפי אתון בלעם, ואפיה הבאיש ריחה, ולחייה נס לחם כאלו השטן בקדרות הטיחם (ר"י חריזי, תחכמ' ו).