1, לָח, ת"ז, לנק' לַחַה, מ"ר לַחִים, לַחוֹת, —  ההפך מן יָבֵשׁ, שיש בו רטיבות טבעית, feucht, frisch; humide, frais; moist, fresh: —  עץ לַח:  ויקח לו יעקב מקל לבנה לַח ולוז וערמון (בראש' ל לז).  וידעו כל עצי השדה כי אני יי' השפלתי עץ גבה הגבהתי עץ שפל הובשתי עץ לָח והפרחתי עץ יבש (יחזק' יז כד).  הנני מצית בך אש ואכלה בך כל עץ לַח וכל עץ יבש (שם כא ג). —  ופֵרוֹת טרם יבשו:  וענבים לַחִים ויבשים לא יאכל (במד' ו ג). —  וחֶבֶל וכדומ':  ויאמר אליה שמשון אם יאסרני בשבעה יתרים לַחִים אשר לא חרבו וחליתי והייתי כאחד האדם (שפט' יו ז). —  ובתו"מ:  המחלק בצלים לחים לשוק ומקיים יבשים לגורן (פאה ג ג).  המקבל עליו להיות חבר אינו מוכר לעם הארץ (פרי) לח ויבש ואינו לוקח ממנו לח (דמאי ב ג).  איזו היא מדה גסה ביבש שלשת קבין ובלח דינר (שם ה).  אין טומנין לא בגפת וכו' ולא בעשבים בזמן שהן לחים אבל טומנין בהן כשהן יבשין (שבת ד א).  בחזרת וכו' ובמרור יוצאין בהן בין לחין בין יבשין (פסח' ב ו).  ואסור בפול המצרי לח ומותר ביבש (נדר' ז א).  שרשי השום והבצלים והקפלוטות בזמן שהן לחין והפיטמא שלהן בין לחה בין יבשה (עוקצ' א ב).  רב אמר לחים היו שמים ביום הראשון ובשני קרשו (ירוש' ברכ' א ב ג).  נתנו שיעור ללח ולא נתנו שיעור ליבש נתנו דמים ליבש ולא נתנו דמים ללח (שם דמאי ב כג.).  טומנין בכסות יבשה ובפירות יבשין אבל לא בכסות לחה ולא בפירות לחין (שבת מא.). —  ואמר הפיטן:  ראה יראו יערי שיחים, אם אש אחזה בלחים, אז ינועו יבשים כסוחים (ר"א קליר, א' ר"ה, אומץ אדירי). —  ועי' רָטֹב.