לֹצֵץ
1 ש"ז, מ"ר לֹצְצִים, — אדם קל הדעת, המבלה ימיו בתענוגים ומשתאות וכדומ': יום מלכנו החלו שרים חמת מיין משך ידו את לֹצְצִים2 כי קרבו כתנור לבם בארבם כל הלילה ישן אפהם בקר הוא בער כאש להבה (הוש' ז ה-ו).
1 עי' הערה לקמן.
2 המליצה קשה, וכבר הגיהו החדשים בכתוב זה הגהות מתחלפות, וכבר העירו קצת החדשים כי לפי הענין נראה כי הכונה כאן לא לאנשי לצון אלא לאנשים שטופים בהבלי עוה"ז וכדומ'.