1 עי' הערה לקמן.

2 אין ספק בדבר כי צרוף אלה שלש האותיות מ, ל, כ, היו כתובות כאן כבר בימי התרגום היוני לשה"ש, כיון שמִלָּה זו מתֻרגמת שם βασιλεύς, ר"ל מלך. בנוסחת המסורה מלה זו נקודה בשני סגולים מֶלֶךְ, וראו בה כל המפרשים הקדמונ' את השם מֶלֶךְ הידוע והתלבטו בפרוש המליצה הזאת: מֶלֶךְ אסור ברהטים, כי לפי הפרוש הרגיל של שתי המלים מלך, רהטים, אין למצוא למליצה זו טעם טבעי במקום הזה בתוך ספור שבחי שערותיה של השולמית. פשיט' וכמו"כ ולג' הסמיכו את השם ארגמן להשם מלך, ר"ל ארגמן של מלך, אך אין זה מרפא את הכתוב, בפרט בחלק האחרון שלו. קדמונינו פרשו גם כתוב זה בדרך דרוש רחוק מפשוטו של מקרא, וגם המפרשים החדשים לא מצאו שום פרוש מספיק וטבעי, וכבר החליט האחרון שבהם, א"ב אהרליך, כי לפי הנוסחה המקֻבלה אי אפשר לתרגם מליצת כתוב זה, וגם הגהה מתקבלת על הדעת לא מצאו החדשים. וסבת כל זה הוא שגם כאן כמו בהרבה מקומות אחרים במקרא שגינו בראות עינינו בצרופי האותיות שבנוסחה המסורה. וראינו מלה ידועה לנו במקום שאיננה כלל. התיבה מלך שבכתוב זה, שהיא דומה בצורתה החיצונה להשם מֶלֶךְ הידוע, איננה כלל שם ע"מ פֶעֶל שלמד הפעל שלו היא כף, אלא הכף שבסוף תבה זו היא כנוי לנוכחת כמו הכף שבמלה ראשך שבכתוב זה פעמים, ועצם השם שכתבה זו הוא מל. והכונה בתבת מלך היא: המל שלך. אלא שאין אנו יודעים איך ננקד מל זה. רצינו לאמר, אין אנו יודעים איך אמרו דוברי עברית לפנים, מַל, מֵל, או מֹל, ובכנוי לנוכחת מַלֵּךְ, מִלֵּךְ, או מֻלֵּךְ. עכ"פ, בשנוי קל זה בהנקוד, מבלי לגעת בהאותיות של הנוסחה המסורה, כתוב זה, שהיה אחד היותר מוזרים ולא טבעיים מבחינת המליצה, נהיה אחד היותר יפים וטבעיים מבחינה זו. הדוֹד משבח את השולמית בשלשה שבחים: הראש שלך ככרמל, ודלת הראש שלך היא כארגמן, והמל שלך הוא אסור ברהטים. כל קושי המליצה נסתלק לגמרה מכל הכתוב, והאבר האחרון שלו הוא טבעי ויפה כשני אבריו הראשונים. והנה שתי המלים אסור ברהטים, ידועות לנו. הפעל אָסַר מצוי במקרא, והשם רהטים נזכר בשני מקומות. אך השם מל לא ידוע לנו, כי לא בא בשום מקום אחר במקרא. יש אמנם מ"ר מִלִּין ואפשר לאמר כי היחיד ממנו הוא מל, והוא נרדף עם היחיד מִלָּה, אבל גם למלה אין מקום בכתוב זה. ולכן עלינו לומר כי זו אחת המלים שלא באו אלא במקום אחד במקרא, ואין לתמה אם בשה"ש, שענינו כ"כ משֻנה מעניני שאר ספרי המקרא, באו מלים שלא נזדמנו במקומות אחרים של המקרא, ופרוש מלה זו עלינו ללמד מענינו של הכתוב, שהוא מדבר בשבח שערות ראשה של החשוקה, ורגלים לדבר כי המלה מל שהיא מקבלת להמלה דלה שלפניה גם היא שם נרדף למחלפות השערות, והדוֹד משבחן שהן אסורות ברהטים. הפעל אסר רוב שמושו במקרא הוא אמנם במשמ' חבישת החבוש, אבל שמש גם בענין קשירת דבר לדבר, כמו אסרי לגפן עירה, ויאסר יוסף מרכבתו, ויאסרום בעגלה, וכמו"כ בענין קשירת דבר סתם סביב דבר, כמו ויאסור אזור במתניהם, והבונים איש חרבו אסורים על מתניו. וכך גם בלשון הערבית הפעל הזה ھزّة משמש גם במשמ' קשירה סתם, בפרט קשירה חזקה. ולכן היה אפשר להשתמש בפעל זה גם בענין קשירת שערות הראש בפרט כדי להחזיק יחד את השערות הארוכות והמרֻבּות, שכך היה מנהג הנשים גם בזמן קדום גם במצרים ואשר וגם בארץ ישראל, כמו שאנו רואים זאת בצורות העתיקות של מצרים ואשור שנמצאו במעמקי האדמה של אלה הארצות. ובזה כבר נתבאר מאליו פרוש המלה ברהטים, שהכונה בה כאן להקשורים והסרטים שהאשה קושרת בהם את מקלעות שערותיה. הטבעיוּת והיופי שבאור זה נותן למליצת הכתוב לפי ענינו ולפי ההקבלה של האבר הזה עם שני האברים הקודמים לו מספיקים לעשות באור זה לוַדָּאוּת גמורה אפילו אם לא נמצא סמך ממקום אחר לפרוש החדש של שתי המלים מל ורהט. ואולם, באמת יש גם סמך לזה. בהשרש העברי מלל, במה שנשאר לנו ממנו, אין אמנם מושג שאפשר יהיה לאמר בודאוּת, כי ממנו נסתעפה בדרך טבעי המלה מל במשמ' קוֻצת שערות, אך אולי ממושג התנועה והזיזה שיש בשרש מלל, שממנו הפעל מולל ברגליו, ואולי גם הפעל מלל שבמשנה במשמ' שפשוף, נסתעפה משמ' השערות הארוכות, כמו שכבר אמר .Nö שהשם תלתלים הוא מן תלתל בערב' במשמ' תנועה. ואולי אפשר לראות חבר להמלה מל בהמלה מֶלֶל שבמשנה במשמ' ציצית הבגד: חוץ מן המלל (כלים כח ז), שפרש רב האי גאון: כמין חוטים יתדים היוצאין בבגד משני קצותיו ושמו בטיית הנדב. בערבית, בין השמות הרבים לשערות הראש שיש בלשון זו, אין אמנם עצם השם מל, אבל יש השם המסֻרס לִמ, לִמַּה لِم, لمة וכבר השתמש בו המשורר הקדום אלעג'אג' והביאו אלאצמעי בספרו כתאב ח'לק אלאנשאנ (ed. Dr. A. Hoffer): ואחד'ת אלמות בג'נבי לחיתי ושבלתי ובג'נבי לִמַּתִּי. – ואמר אלאצמעי: ואללִמַּה טול אלשער. – ואמר אלג'והרי: ואללמה באלכשר אלשער יג'אוז שחמה אלאד'נ. – ובלשאנ אלערב: ואללמה שער אלראש באלכשר וכו' וקיל אד'א אלמ אלשער באלמנכב פהו למּה וכו' ופי אלחדית' מא ראית ד'א לִמַּה אחשנ מנ רשול אללה צלי אללה עליה ושלמ, אללמּה מנ שער אלראש דונ אלג'מה שמית בד'לכ לאנהא אלמת באלמנכבינ וכו'. והנה לא נתברר מה מקור משמ' זו להשם לִמַּה ומאין נסתעפה, כי בכל משמעות השרש לממ בערב', שכלן הן בענין הגעה והקרבה, אין אף אחת שממנה היתה יכולה משמ' זו להסתעף בדרך טבעי, ומה שנאמר בלשאנ אלערב: שמית בד'לכ לאנהא אלמת באלמנכבינ, הנה זו גזרה דחוקה מאד, כי העקר, ענין הכתפים, חסר מן המלה, ואין זו אלא השערה בעולם, ולכן יש לפקפק אם זו מלה ערבית מקורית, ואולי היא שאולה מלשון שמית אחרת, ואולי גם מעברית, ובדרכה מלשון ללשון נסתרסה כמנהג המלים העוברות מלשון ללשון. ויש לחשב כי מל היה שֵׁם מיוחד לכל השערות יחד כשהן לא קלועות ולא עשויות מחלפות אלא נופלות יחד מאחורי הראש על השכם, והיו אוסרים אותן ברהטים, כמו שאנו רואים בהצורות שנזכרו למעלה, או זה היה שֵׁם להשערות המצומתות יחד בגבה אחרי הקדקד Chignon, בלעז.
ועוד יותר על יסוד חזק אנו עומדים בנוגע להמלה רהטים. פה אין יותר מקום לפקפוק. השם רהט כצורתו ישנו גם בערב', רהט رھط, והוא משמש בלשון זו במשמ' רצועה וסרט, ועי' ערך רהט.
ואעיר אגב, כי לחנם התחבטו המפרשים החדשים בהשם ארגמן שבכתוב זה ואמרו שהכונה בארגמן כאן לארגמן שחור שהיה במציאות לפנים. ובאמת אין הדבר כך, אלא, שבעוד שהיא שבחה את דודהּ בשערות שחורות כעורב, שבח הוא אותה בשערות אדומות, כי זה הגון של השערות אצל אשה, מפני שהוא יקר המציאות במזרח, הוא חביב ביותר על הגברים המזרחיים, וכך ישבחו גם עתה הבחורים הערבים בא"י את הבתולות בשערות צהובות.