1 ש"ז, — הוֹדָאָה והַכָּרַת טוֹבָה, וכמו"כ מה שאדם נותן לזולתו לאות הכרת טובה2, Anerkennung Dankbarkeit, Dankbarkeitsgabe; reconnaissance, don de recon; recognition, gratitude: ויבא איש אלהים אל עלי ויאמר אליו כה אמר יי' הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה ובחר אתו מכל שבטי ישראל לי לכהן לעלות על מזבחי וכו' ואתנה לבית אביך את כל אשי בני ישראל למה תבעטו בזבחי ובמנחתי אשרי צויתי מָעוֹן3 ותכבד את בניך ממני להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל לעמי (ש"א ב כז-כט). — צר מָעוֹן, כפוי טובה, מקנא: והבטת צר מָעוֹן4 בכל אשר ייטיב את ישראל ולא יהיה זקן בביתך כל הימים (שם לב).
1 משרש מען, משקל פָּעוֹל.
2 עי' הערה לקמן.
3 כך בנסחה המסורה, ותרגמו השבע' ἐπέβλεψας ἀναιδεῖ ὀφϑαλμῷ, שהוא: תביט... בעין חצופה. ת"י: דפקידית לקרבא קדמי בבית מקדשי. ע"כ. ריב"ג הביא ת"י והוסיף: והו קול באלע' ג'יד, ע"כ, ובעבר': והוא מאמר מספיק טוב. רש"י: אשר צויתי במעוני. וכעין זה שאר המפרשים שלנו, רלב"ג, רד"ק וכו'. והחדשים כלם נתחבטו בפרוש פסוק זה שהוא קשה מאד לפי המשמ' הרגילה של השם מעון, ולא מצאו דבר נאות ויחליטו כי הכתוב משֻבש ויגיהו הגהות מתחלפות, צויתים עון, הבטת מְעֹוֵין, מלשון עוין את דוד, והבטת צר עין, וכיוצא בזה. אך כל אלו ההגהות אינן מרפאות את מליצת הכתוב, וקצתן אינן לשון עברית כלל. אבל, אפשר לקיֵם הנוסחה המסורה ולא לגעת בה כלל, ולתת למליצת הכתוב משמ' טבעית ונאותה להענין כאן אם לא נפרש מעון במשמ' הרגילה של דירה וגם לא כמו ב. מעון, במשמ' עזרה, אלא במשמ' השם מאעון ماعون בערב'. אמר אבו עבידה: אל מאעונ פי אלג'אהליה כל מנפעה ועטיה ואלמאעונ פי אלאשלאמ אלטאעה ואלזכאה, ע"כ, — ובעבר': מאעונ בימי הסכלות (לפי האשלאם) כל תועלת ונתינה ומאעונ בהאשלאם יקהה ושמיעה בקול המצוה, ומנחה מֻגשה לגבוה. ואלזג'אג': אלמאעונ אלמערופ, ע"כ, — ובעבר': מאעון הוא הכרת טובה. וכך אבן שידה: אלמאעונ אלטאעה ואלזכאה. וכך בלשאן אלערב: אלטאעה ואלזכאה ואלצדקה אלואג'בה, ע"כ, — ובעבר': מאעון הוא הכנעה ומנחה מגשה לגבוה, וצדקה של חובה. וכך בתג' אלערושׂ, והביאו עדיות רבות לזה. אין ספק איפוא כי המלה מאעון היא מלה קדומה מאד בערב', עוד בימי הג'אהליה, ומשמ' היא תועלת ונתינה והכנעה למצוה, ומנחה קרובה לגבוה, והכרת טובה. ורגלים לדבר כי גם כאן בהכתוב שלנו באה מלה זו במשמ' זו. כי הנה שמוש הפעל בעט עם ב אחריו מצוי מאד בלשון בזמן המשנה ואין איפוא ספק בדבר שהוא שמוש אמתי, ואין התרגום היוני יכול להכריע נגד אמתות הנוסחה המסורה, מפני שיותר יש לחשב כי הלשון בעט ב נשתבשה בנוסח' בעלי התרגום היוני ל־הביט מלחשב להפך שהביט נשתבש לבעט ב, ומשמ' בעט בדבר היא זלזל בו בכפיית טובה, כמו המליצה המצויה בעט באבותיו, ברבו, וכונת המליצה אשר צויתי מעון היא שצויתי להקריב לפני לאות הכנעה והכרת טובה בשביל הטובה שעשיתי לכם. והלשון צויתי מעון הוא כמו לצוות אתי נגיד, צוית בקר וכדומ'.
4 כך בנוסחה המסורה, ופרשו הקדמונ' גם מליצה זו כמו הקודמת במשמ' במעוני. והחדשים התלבטו גם כאן והחליטו כי גם כאן הנוסחה משֻבשת. ובאמת אפשר כי צר מעון של כאן הוא כפילה מן צויתי מעון שבפסוק הקודם. ואולם כבר העיר Fürst כי אפשר לראות בהדבור צר מעון דמיון להדבור צר עין בלשון המאוחרה, במשמ' קנאה, וזה נאות כאן לפי הענין, אלא שקצת קשה להניח כי בתוך כדי דבור אחד השתמש בתחלה במעון במשמ' אחת ואחר כך במשמ' אחרת, ולכן אם נקבל הנוסחה המסורה כאן צריך לחשב כי צרוף המלים צר מעון שמש בזמן ההוא בענין כפוי טובה.