1, מְשֻׁבָה, ש"נ, סמי' מְשׁוּבַת, בכנ' מְשׁוּבָתִי, מְשׁוּבָתָם, מְשׁוּבֹתֵינוּ, מְשֻׁבוֹתַיִךְ, מְשׁוּבֹתֵיכֶם, מְשֻׁבֹתֵיהֶם, —  א) גערה וקללה ותוכחה בגלל מעשה רע וכיוצא בזה, Schelte; réprimande; scolding:  ועמי תלואים לִמְשׁוּבָתִי2 ואל על יקראהו יחד לא יתרומם איך יתנך אפרים אמגנך ישראל וכו' נהפך עלי לבי יחד נכמרו נחומי לא אעשה חרון אפי לא אשוב לשחת אפרים כי אל אנכי (הוש' יא ז-ט). —  ב) עצם מעשה רע שבגללו בני אדם גוערים ומקללים את האדם העושה כזאת, verwerfliche That; action condamnable; wicked deed:  ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וכו' ארפא מְשׁוּבָתָם אהבם נדבה כי שב אפי ממנו (שם יד ד-ה).  מדוע שובבה העם הזה ירושלם מְשֻׁבָה נצחת החזיקו בתרמת מאנו לשוב (ירמ' ח ה).  תיסרך רעתך וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תוכחך ודעי וראי כי רע ומר עזבך את יי' אלהיך (שם ב יט).  קול על שפיים נשמע בכי תחנוני בני ישראל כי העוו את דרכם שכחו את יי' אלהיהם שובו בנים שובבים ארפה מְשׁוּבֹתֵיכֶם הננו אתנו לך כי אתה יי' אלהינו (שם ג כא-כב).  על כן הכם אריה מיער וכו' כי רבו פשעיהם עצמו מְשֻׁבוֹתֵיהֶם (שם ה ו).  כי רבו מְשׁוּבֹתֵינוּ לך חטאנו (שם יד ז). —  ג) מי שעושה מְשׁוּבָה:  הראית אשר עשתה מְשֻׁבָה ישראל הלכה היא על כל הר גבה ואל תחת כל עץ רענן ותזני שם וכו' כי על כל אדות אשר נאפה מְשֻׁבָה ישראל שלחתיה ואתן את ספר כריתתיה אליה ולא יראה בגדה יהודה אחותה ותלך ותזן גם היא וכו' צדקה נפשה מְשֻׁבָה ישראל מבגדה יהודה וכו' שובה מְשֻׁבָה ישראל נאם יי' (שם ג ו-יב). —  ואמר המליץ:  מחל נא לעמיתך חטא וחובה, ושובה אל תהי תמיד משובה (רה"ג, ירא האל).  ולאיש אשר אלה לו מתי ימצא עת תשובה. לרחוץ חלאת משובה, והיום קצר והמלאכה מרובה (רשב"ג, כ"מ).  ידידי החלתי מאהבות, ועוד לא שב לבבי ממשובות (הוא, קטע כ"י גני', ביד שפירא).  שלח נא אורך לעיני ורפא לב ממשובה, השיבנו אדני אליך ונשובה (ר"י הלוי, ימינך נשא עוני).  רצה רנת מתיחדים ותהיה למנחה חשובה, אמורה בקול מחמדים ובעט אהבה כתובה, יום בבית אל נועדים להודות אנשי משובה (הוא, רצה).  חלץ איומה משחת, וטהר משובה נצחת, ושובנו בשובה ונחת, לבית קדשנו ותפארתנו (הוא, אדיר השכן מרומים).  עם אל עזבו משובה, על רעה ועל טובה, אמרו ברוח נדיבה, ברוך יי' יום יום (ראב"ע, האספו משכילים).  והזיד בחטאתו, ושגה בצדקתו, והמעיט תשובתו, והרבה משובותיו (הוא, בשם אל).  כי לא יתכן לך אז עשות טוב ורע ולא יועילך תשובה ממשובה ולא הנחם לך מרשע (ר' בחיי, תוכחה, ברכי נפשי).  טהרתי רעיוני מדמי עוני ורחצתי דמי המשובה במי התשובה (ר"י חריזי, תחכמ' ב).  ויהי כי ארכו לי ימי המשובה, נכספה נפשי לשוב לדרך התשובה (שם יג). —  ואמר הפיָּט:  אתה ידעת אנוש כי רבו משובותיו, אם רוּחץ במי שלג והוזך מטומאותיו (סדור מנא"צ, סליח' לצו"ג, שלום שלום תקרא).