האות הארבע עשרה1 באותיות האלף-בית העברי, ושמה נוּן, עי' זה הערך.

היא אחת מאותיות מנצפך,שיש להן שתי צורות, האחת באמצע התיבה, היא  נ  כפופה, והשנית בסוף התיבה, והיא  ן  פשוטה, סופית:  מעשה ביום סגריר שלא נכנסו חכמים לבית הועד ונכנסו התינוקות וכו' (אמרו מפני מה כתוב) מם מם נון נון צדי צדי פה פה כף כף (ירוש' מגי' א יא).  מם פתוחה מם סתומה מאמר פתוח מאמר סתום נון כפופה נון פשוטה נאמן כפוף נאמן פשוט (בבלי שבת קד.).  נון נון מפני מה אחד רובץ ואחד זקוף ועומד מפני שנבראת בו נשמה לבריות שכל נשמה ונשמה פעם שהיא רובצת פעם שהיא זקופה (מדר' א"ב דר"ע, אות נ), ועי' ערך מנצפך.

היא אחת מאותיות אית"ן השמושיות, ונוספות בשמות בראש השרש ובסופו לסמן המשקל:  נפתֹח, נפתוּל, נחלמי, נפתלי, *נחשׁוֹל, *נִבְרֶכֶת, עי' זה הערך.  ובמשקל פעלון, פִעלן:  קדמון, שלחן, ענין, קנין, גרזן, צפרן.  ובסוף השם לסמן הקנין של נקבות רבות, ובניב הצפוני ואח"כ בזמן מאוחר בכלל למ"ר גם במין זכר.  בפעלים בעבר בסוף הפעל למדברים בעדם:  פָעַלְנוּ, ולרבות נקבות:  פעלתֶּן, ולרבים נסתרים פעלוּן:  יָדְעוּן.  ובעתיד מדברים בעדם זו"נ:  נִפְעַל, ובסוף עתיד נכחים:  תפעלוּן, ולנקבה תפעלִין:  תִּדְבָּקִין, תִּתְחַמָּקִין, ולנסתרים יפעלוּן, ולנסתרות תפעלנָה.  ובעתיד ובנסתר להורות הפעול הנסתר יפקדֶנּוּ, בדגש, יפקדנְהו.  ולהורות המב"ע:  פעלַנִי, יפעלֵנִי.  ובמקור:  לְפַעֲלֵנִי, לְהָרְגֵנִי, לְנַחֲמֵנִי, לְשַׁלְּחֵנִי.  ובראש הפעל בבנין נִפְעַל לסמן הבנין, וכמו"כ לבנין מרֻבעים.  ובקצת מקורים כמו לתִתֵּן (מ"א ו יט).  ובקצת מלים נוספת בלא צרך:  תרחיב צעדי תַּחְתֵּנִי (ש"ב כב לז), במקום תחתָּי.  שִׁבְעָנָה בנים (איוב מב יג), במקום שבעה.  וכמו"כ לפי דעת קצתם במָעֻזְנֶיהָ (ישע' כג יא), במקום מָעֻזֶּיהָ.  וביש:  ישנו.  וכן בקצת פעלים:  תמנו (איכ' ג כב), במקום תמו.  ידה ליתד תשלחנה (שפט' ה כו).  ברגלים תרמסנה עטרת (ישע' כח ג).  כי תקראנה מלחמה (שמות א י).

נן פה"פ נבלעת בעתיד אחרי איתן בעה"פ ונשלמת ע"י דגש:  אֶגֹּש וכו', וכן בשמות ע"מ מַפָּל, אך לפני החע אינה נבלעת.  וכן נון ל"פ נבלעת בעבר לפני  נ  מדברים בעדם ונשלמת ע"י דגש, כמו:  וְנָתַנּוּ את בנתינו (בראש' לד יו), וְלַנּוּ  בגבעה (שפט' יט לג), כי עליך נִשְׁעַנּוּ (דהי"ב יד י), שמשפטם נתננו, לננו, נשעננו.  וכמו"כ בחבור עם  נ  נסתרות:  בצל דליותיו תִּשְׁכֹּנָּה (יחזק' יז כג), במקום תשכֹּננה.  וכמו"כ נון בנין נִפעל נבלעת בעתיד בפה"פ ונשלמת ע"י דגש:  יִפָּקֵד, יִמָּצֵא וכו'.  במלת מִן, כשבאה בחבור עם מלות טעם אחרות או עם שמות ופעלים, הנון נבלעת בתוך האות הראשונה שלאחריה ותשלם בדגש חזק, עי' ערך מִן.

היא מאותיות דטלנת, ממוצא הלשון, והיא כמו"כ אחת מאותיות הדליקה2, ויש ביציאתה ממוצאות הדבור שני דרכים, כשהיא מונעת היא יוצאת מקצה הלשון ובעזרת השפתים, וכשהיא נחה (ר"ל בלי תנועה) היא יוצאת גם בעזרת הנחירים, והיא אז מגֻנֶּנֶת.

היא נחלפת בלשון העברית בעצמה באותיות מ, ל, ד, ר, וכמו"כ בינה ובין הלשונות האחיות, כמו:  זרַח דנַח, שנַים תרין, בן בר בארמית.  וכמו"כ עם  י:  נצב יצב, נתן יתן בכנענ'.

נ  משמשת שמוש אות המספר למספר חמשים:  ה' (של המלה הן) חמשה נ' חמשים (ר' איבו, מד"ר דבר' יא).  נ' (של המלה אנכי) חמשים שבן חמשים הכיר אברהם את בוראו (פסיק' רבתי כא).  יוד יוד (של המלה יין) עשרים נון חמשים הרי שבעים (תנחומ' במד' י).