פ"ע, נָבְלָה, נֹבֵל, נֹבֶלֶת, נָבֹל, תִּבֹּל, יִבֹּל, יִבּוֹל, יִבֹּלוּ, יִבּוֹלוּן, — א) נָָבֵל הַצִּיץ, הַפֶּרַח, הֶעָלֶה, נכמש ויבש, כמו צמח שאין די מים באדמתו, verwelken; se faner; to fade: כי תהיו כאלה נֹבֶלֶת עלה (ישע' א ל). וציץ נֹבֵל צבי תפארתו (שם כח א). כִּנְבֹל עלה מגפן וכנבלת מתאנה (שם לד ד). אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה והעלה נָבֵל (ירמ' ח יג). ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל לא יִבּוֹל עלהו ולא יתם פריו (יחזק' מז יב). יבש חציר נָבֵל ציץ כי רוח יי' נשבה בו (ישע' מ ז). והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יִבּוֹל (תהל' א ג). — ב) בהשאלה, נָבֵל האדם, רפה כחו, נחלש, erschöpft werden; dev. exténué; become exhausted: ויאמר חתן משה אליו לא טוב הדבר אשר אתה עשה (לשבת לבדו לשפט כל העם מן הבקר עד הערב) נָבֹל תִּבֹּל גם אתה גם העם הזה אשר עמך כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשהו לבדך (שמות יח יז-יח). בני נכר יִבֹּלוּ ויחגרו ממסגרותם (ש"ב כב מו). וַנָּבֶל כעלה כלנו ועוננו כרוח ישאנו (ישע' סד ה). כי כחציר מהרה ימלו וכירק דשא יִבּוֹלוּן (תהל' לז ב). — ודברים לא בע"ח, נָבְלָה הארץ וכדומ', במשמ' נחרבה: אבל נָבְלָה הארץ אמללה נָבְלָה תבל (ישע' כד ד). — וצבא השמים, יחשכו: ונמקו כל צבא השמים ונגלו כספר השמים וכל צבאם יִבּוֹל כנבל עלה מגפן (שם לד ד). — והַר: ואולם הר נופל יִבּוֹל1 וצור יעתק ממקמו (איוב יד יח). — ובַיִת, יִבּוֹל הבית, יחרב וכדומ': יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו יגל יבול2 ביתו נגרות ביום אפו (שם כ כז-כח). — ובתו"מ: בני האדם דומים לעשבי השדה הללו נוצצין והללו נובלין (רב, ערוב' נד.). יבש חצירו של אבימלך ונבל ציצו (מד"ר בראש' נג). — ואמר המשורר: והתעלה עלי צרי והיו כמֹץ גרן ונבלו שם כעלים, והבהילם והרקידם כמו בן ראם וכמו גדי וכמו עגלים (ר"ש הנגיד, הלי תעש). ואדם נחשב כציצת נֹבל מהר יבול כנבֹל עלה (ר"י הלוי, מי כמוך עמקות גולה).

  — פִע', *נִבֵּל, מְנַבֵּל, — נִבֵּל האילן פֵּרוֹתָיו, השיר פרותיו כשהם בֹסר: אילן שהוא מנבל3 פירותיו סוקרין אותו בסיקרא ומטעינין אותו אבנים (ירוש' שבי' ד ד, שם מע"ש ה א).