(נבלוּת), ש"נ, בכנ' נַבְלֻתָהּ, — שה"מ מן נְבָלָה, כנוי למקום התרפה של האשה: ועתה אגלה את נַבְלֻתָהּ לעיני מאהביה (הוש' ב יב). — ואמר הפיטן: הערמו (אדם וחוה) בנבלות וכֻסו בנובלות (סדר עבוד' ליוסי בן יוסי, אתה כוננת). — *ובפרט נַבְלוּת פה, כמו נִבּוּל פה, דברי פריצות בעניני זכר ונקבה: בעון נבלות פה צרות רבות וגזירות קשות מתחדשות (שבת לג.). — ואמר הפיטן: קצפת בנבלות פה וקלונך נתגלה, קדושנו רב חילו ומפואר בעגולה (ר"י טוב עלם, אז כארשת, זולת לשבה"ג). — ובסהמ"א: וקצת בני קהלנו הולכים בלא כסות וקצתן אומרין נבלות הפה וקצתן מתערבין עם הגוים (ר"י ברצלוני, ספ' השטר' ג). וכבר ידעת גודל האיסור שבא אצלנו בנבלות הפה1 (רמב"ם, מו"נ ג ח). הדברים שאסור לדבר בהן כגון עדות שקר ודברי כזב ורכילות ולשון הרע וקללת אלהים וקללת אב ואם וקללת חרש ונבלות הפה (ר"י אבן עקנין, ספר מוסר א יז). ואחר זה בא לגנות אבק לשון הרע ונבלות הפה וכל שיחה בטלה (ר"י בר' אנטולי, שלח). ומתנאי הקדושה לשמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ובדבור הנמאס כמו נבלות הפה או דברים בטלים (ר"י חגיז, אורח מישור ד.). — ונבלוּת בלבד במשמ' זו: אך נשבעה נפשי ועלי קבעה לו אפגעה בת נוסעה לקראתי, אשמר לניב פי בנתיב תמיד ונבלות אאדיב אזני בריב תאותי (ר"מ דרעי, כלה כלילת חן, לקו"ק פה). — ובמשמ' כילוּת, ההפך מן נדיבות: בני אדם בנבלות או נדבה עלי דרך אבותם הסלולה (ר"ש הנגיד, בן משלי ב).