1, פ"ע, נקטה, — נקט בדבר, היה לו הדבר למשא כבד, מאס בו sich ekeln; abhorrer; to loathe: נָקְטָה2 נפשי בחיי אעזבה עלי שיחי אדברה במר נפשי (איוב י א). — ובמדרש: אמר אני אוכל סיריות לא הספיק לאכול סיריות עד שנקטה נפשו עליו (ר' ישמעאל, פסיק' דרכ', בשלח). למלך שהיה לו בן והוא נוטלו על כתיפו וטנפו הושיבו על ארכבותיו וטנפו כיון שנקטה נפשו ממנו השליכו לארץ (מד"ר שה"ש, שמאלו, הוצ' גרינהוט). — ומצוי בסהמ"א: וקצת בני קהלנו הולכים בלא כסות וקצתן אומרים נבלות הפה וקצתן מתערבין עם הגוים וכו' וכיון שראינו כן קצה רוחינו ונקטה עלינו ונתחברנו עם כל בני קהלינו ונשאנו ונתננו וראינו שדבר זה גנאי הוא לנו (ר"י ברצלוני, ספר השטרות ג). וכל המקבל אין רוח חכמה נוחה ממנו וכמו כן להחזיק ידו אם מטה ולשמח נפשו אם נקטה לבלתי השאיר לו תֹאנה ותלונה (ר' שלמה בן יהודה, ד"ה יהודי מצרים וא"י ב' 135, מן). — ואמר המשורר: איך הוללים שלו ונפשות כל מתי שכל בחייהם מאד נקטו אמרו הנעקשו שבילי רום ואם דרכי צבאים מהלוך עבטו (רמב"ע, דיואן סב, בודל'). אם נקטה נפשי אשר מעול צר לא שקטה בך גואלי אבטח ולא אפחד ואם בך אבעטה (ראב"ע, אם נקטה). — ואמר הפיטן: מרוב פקודת ובהלה מחלחלת נקטה נפשי לעפר בוחלת סמכה בטן לארץ נשחלת (רשב"י הבבלי, אם עונינו, סליח' א). הביטה וראה כי כלתה רוחנו הביטה וראה כי נקטה נפשנו (זכור יי', סדר רע"ג, ב' קנה). נפשי נקטה מעול ומוטה כי בי נטה אל אל ידו (ר' שמואל, שננו לשונם, יוצ' פרש' וירא). מה אספר ואנחותי עצומות נקטה נפשי ומקהלות עגומות (אבלה נפשי, סליח' לצו"ג, מחז' ספרד').