קָטַט, פ"ע, אָקוּט1, — קָט בפלוני, התחרט ונחם על מה שעשה עמו2, bereuen; se repentir de; to repent of: ארבעים שנה אָקוּט3 בדור ואמר עם תעי לבב הם (תהל' צה י). — ובינ' על דרך השלמים *קוֹוֵט, קָץ: שאפילו אוכלת אשה כל מיני מאכל ושתתה כל מיני משקה אין אישה קווט בה, אבל אם היה רגיל אצלה כל זמן אפילו בימי נדותה היה קווט4 בה והיה מבטל פריה ורביה, לכך נאמר בתורה שבעת ימים תהיה בנדתה, כדי שתהיה על בעלה ביום טבילתה כיום כניסתה לחפה (תנא דבי אליהו פרק טו). — ואמר הפיטן: גיויו שחף קרח וגופו שזף קדח, קץ מפני חורב וקט מפני חורף (ינאי, איחור והפכפך, קרוב' בראש', זולאי, מג). המלמד מוסר לא יקוט בו, ושומיע ויכוח לא יקוץ בו (הוא, אז פרשת, קרוב' דבר', רנא). כשר ציר תחן לוט באושי בחן להמתיק מר למחן לבל לקוט בבחן (ר"א קליר, אזרח בט, קרוב' פורים). — ואמר המשורר: ושורש כל יקוט, ולא יוכל (המות) לשקוט והאדם ילקוט כאורה האורות (הוא, ואומר אל תחשה, האסיף תרנ"ד, 147). איש לבב ישפיל תאותו עד עפר וביצרו יקוט, ישים על אל מבטחו לא על נברא כי כסלו יקוט5 (ר"י חריזי?, הענק קכו, ס' היובל להרכבי).
— נפע', נָקֹטּוּ, נְקֹטֹתֶם, נָקְטָה, — כמו קל, נָקְטָה הנפש בחייה, בעצמה: כי לא כן אנכי עמדי נָקְטָה6 נפשי בחיי אעזבה עלי שיחי אדברה במר נפשי (איוב ט לה-י א). — ונָקוֹט האדם בפניו, במשמ' זו: וזכרו פליטיכם אותי בגוים אשר נשבו שם וכו' ונָקֹטוּ בפניהם7 אל הרעות אשר עשו לכל תועבתיהם (יחזק' ו ט). וזכרתם שם את דרכיכם ואת כל עלילותיכם אשר נטמאתם בם וּנְקֹטֹתֶם בפניכם8 בכל רעותיכם אשר עשיתם (שם כ מג). וזכרתם את כל דרכיכם הרעים ומעלליכם אשר לא טובים וּנְקֹטֹתֶם בפניכם8 על עונותיכם ועל תועבותיכם (שם לו לא). ועי' א. נָקַט.
— הִתפ', אֶתְקוֹטָט, אֶתְקוֹטָטָה, — הִתְקוֹטֵט, כאלו התחרט על מראה עיניו, קץ בו: ראיתי בגדים וָאֶתְקוֹטָטָה אשר אמרתך לא שמרו (תהל' קיט קנח). הלא משנאיך יי' אשנא אשנא ובתקוממיך אֶתְקוֹטָט (שם קלט כא). — ובסהמ"א במשמ' ריב, התקוטט עם פלוני, התקוטטו ביניהם9: אם נתקטטה האשה עם חמותה ולא רצתה לדור עמה וכו' יש מן הדין להוציאה או לא (שו"ת הרי"ף רלה). אם תחפוץ לעשות שותפות עם אדם ראה וחקור קודם אם היה חבר ושותף עם אחר ואם נתקוטטו יחדיו (ספר חסידים תתתנג). נתקוטטו ביניהם ותבעו איש את חברו לפנינו לדין (ספר הישר לר"ת, חלק שו"ת עא). למלך שהיה לו בת נאה ואחרים מתאוים לה, ידע המלך בדבר ולא יכול להתקוטט עם המוציאין את בתו לתרבות רעה (ריקנטי, בשלח, לבוב, ו.). לשמור היושר בשלוח ולהסיר העול כדי שלא יתקוטטו האנשים בהתחברם יחד מתוך העסק והמשא ומתן אשר ביניהם (ר"י אלבו, עקרים א ה). אמר משרת לאדוני הנקרא גוא"ן דיל"ה ויר"ה אני ונתקוטט מאד עם היהודי וכו' (שבט יהודה, הנובר, 28). גם אני שמעתי שכשהם מתוכחים פוגעים זה עם זה כמו שעושים השורים כשמתקוטטים (שם, 117). ואם היו שניהם חרשים תקנו חכמים שיקנו כדי שלא יבואו להתקוטט (שו"ע חו"מ רסט ד). שהיצר מתקוטט עם האדם ומקטרג אותו להשיאו ולהסיתו (ר' אליהו די וידאש, ראשית חכמה, שער האהבה יא). — °ובמשמ' מאס, קץ: כי תרבה הצמא מפני חמתה ותתקוטט הנפש ותקפיד הרוח (אסף, 45:).
1 [ויש שגזרו מפעל זה אף יָקוֹט (איוב' ח יד), אך כנראה הוא שם עצם, ועי' טורטשינר בפרושו למקום.]
2 [זאת בקרוב משמ' הפעל שהיא ביסוד כל שמושיו, והמפרשים בארוהו בהבנה שונה בקל ובבנינים הנגזרים, ועי' בהערות הבאות.]
3 [השבעים (πϱοσώχϑισα, מאסתי) ורֹב המפרשים העברים כגון ריב"ג (וענינם היאוש מן הטובה) , ראב"ע (געלה) , הבינו קוט כלשון מאיסה וגעל, כמו קוץ (קצתי בחיי) , וכן השתמשו בפעל זה חז"ל ובסהמ"א, אולי אף בהשפעת הארמ'. ואולם ביתר דיוק קוט במקרא היא לשון חרטה. משמ' זו ברורה ביחוד בשמושים בנפע': ונקֹטו בפניהם אל הרעות אשר רעו, ונקֹטֹתם בפניכם בכל רעותיכם אשר עשיתם, וכדו'; ואף חַיָּי בכתוב נקטה נפשי בחיי (איו' ז א) פרושה חַיָּתי, נפשי, אני בעצמי: מתחרט אני על עצמי, כהמשך למשפט שלפני זה: כי לא כן אנכי עמדי, ז"א אין אני בשלום עם עצמי, אין אני מרֻצה במה שעשיתי ואמרתי. ולפי זה אין הענין דומה אל קצתי בחיי במשמ' אין לי חפץ בחיים ממש.
ואולי יש לפרש עפ"י משמ' זו של קוט בעבר' אף את המאמר הקשה בעמו' (ז ב-ה), שהנביא מנסה להשיב בו את גזרת האל: וָאֹמַר סלח נא (או: חדל נא) מי יקום יעקב כי קטן הוא. על הקשי שכאלו הנביא מנמק את זכות יעקב לסליחת עוונותיו בזה כי קטן הוא, עמד גם ת"י, האומר: שבוק כען לחובי שארא דיעקב מן יקום ויבעי על חטאיהון ארי מטלטלין אינון, ע"כ, שהרי בכל מקום דומה בא תחת זה נמוק התשובה שהיא הגורמת לסליחה: אולי ישמעו וישבו איש מדרכו הרעה ונחמתי אל הרעה וכו' (ירמ' כו ג); קרעו לבבכם וכו' ושובו אל יי' אלהיכם וכו' מי יודע ישוב ונחם (יואל ב יג וכו'); וישבו איש מדרכו הרעה וכו' מי יודע ישוב ונחם האלהים (יונה ג ט). ולפי זה אולי ואולי הכונה המקורית: מ"י (ר"ת: מי יודע) יקוט יעקב (ז"א יתחרט על מעשיו) כי קטֹן (במשמ' בעל תשובה וחרטה) הוא, וצ"ע.]
4 [בבבלי (נדה לא:): וקץ בה, ועוד נוסחאות שונות בכ"י ובדפוס' של תנא דבי אליהו, ועי' סדר אליהו רבה, הוצ' איש שלום, עמ' 79, ושם הערה 43.]
5 [כלשון הכתוב (איוב ח יד): אשר יקוט כסלו ובית עכביש מבטחו, שהבינו קצת הקדמונים כפעל עתיד מן קוּט, אך עי' טורטשינר, ס' איוב, עמ' 116.]
6 [עי' בהערות לבנין קל. והתרגומים והמפרשים פרשו בדרכים שונות. השבעים: ϰαμνων τῇ ψυχῇ μου סובל, קץ בנפשי. התרגום הארמי: אתגזרת נפשי בחיי (עי' בהערה הבאה) . רש"י : נפשי מתקוטטת על שאני חי, והוא לשון ונקוטותם בפניכם, ע"כ. ראב"ע מצרף את המלים עם ההמשך: נקטה (ז"א מאסה) נפשי אם עזבתי שלא אדבר וכו'. רלב"ג (עפ"י ת"י ליחזק'): נכרתה, ועוד. ועל פי נקוד המלה ראו בה אחדים קל מא. נָקַט, עי' שם.]
7 [בדגש הטי"ת וכו' והביא רבי יהודה מלה זו בבנין נפעל מנחי העי"ן דומה שמצאו בספריו רפה ור' יונה כתב שמצאו דגש וכו' וא"כ יהיה מפעלי הכפל (מנחת שי).
המלה פָּנִים משמשת כאן במשמ' האדם עצמו, עי' א. פָּנִים. והוראת כל הבטוי ברורה מן הנאמר על נָקְטָה נפשי בחיי, עי' בהערות הקודמות. ות"י וידנקון, כלומר ויאנחו, יאנקו. והשבעים תרגמו: ϰαἰ ϰὁψονται τὰ πϱόσωπα αὐτῶν, כלומר יטפחו על פניהם, והוולג' et displicebunt sibimet, ולא ישאו חן בעיניהם (כנראה כמו קצתי בחיי) . והמפרשים העברים כרש"י, לשון קטטה, או כלשון מאיסה.]
8 [עי' בהערה הקודמת.]
9 [ע"פ קטט, קטטה בתו"מ , עי' שם.]