פ"ע, נָקְעָה, — נקעה נפשו מפלוני, מעל פלוני, התרחקה, מאסה בו, sich abtrennen, entfremdet sein; s'éloigner; to be alienated: ותגל תזנותיה ותגל את ערותה וַתֵּקַע נפשי מעליה כאשר נקעה נפשי מעל אחותה (יחזק' כג יח). הנני מעיר את מאהביך עליך את אשר נָקְעָה נפשך מהם (שם כב). הנני נתנך וכו' ביד אשר נָקְעָה נפשך מהם (שם כח). אמרו הנפשו בחלה בהם ואם הם מאסו אותו ובו נקעו (רמב"ע, נטפי דמעות, בודל'). מי האמין כי ממשלי יקרו לב הנדיבים יהיה נוקע (עמנו' מחבר' א). — °נָקְעָה ירכו, כמו יָקְעָה, נשמטה ויצאה ממקומה: זה האויר שאמרת שהיה מקיף את יעקב בתנועות הולמות עד שנקעה1 ירכו (ר' זרחי' הלוי, או"נ ב קלא).