°, ת"ז, — בהגיון ומחקר, החלק השני של משפט הגיוני המתיחס אל נושא המאמר, Prädikat; attribut; predicate: ואשר יקראהו המדקדק ספור ההתחלה הוא אשר יקראהו בעל מלאכת ההגיון הנשוא וכו' דמיון זה אמרנו ראובן העברי אשר היה עומד בבית שמעון הרג בנו לבן הארמי הנה אנחנו נאמר זה המשפט נושאו ראובן העברי אשר היה עומד בבית שמעון ונשואו הרג בנו לבן הארמי (מלות הגיון א). וכלל הדבור המורכב מהספור והמסופר ממנו היה חיוב או שלילה ר"ל הנושא והנשוא יחד יקרא משפט או גזרה ויקרא ג"כ המאמר הפוסק והמשפט ג"כ יש לו שני חלקים הנושא והנשוא (שם). כל משפט שיהיה נשואו פעולה או הפעלה ומה שיתחבר עמה נקראהו משפט שניי (שם ג). כאשר היה ענין מהכללי יתואר ביותר מדבר אחד הנה התאר כאשר תסירהו יסור זה הענין וכאשר תמציאהו ימצא זה הענין הוא הנשוא המיוחד העצמי (כל מלאכת ההגיון ה). אמרו חכמי ההגיון שההקדמה היא מה שמחייב מציאת הנשוא אל הנושא או מה שישלול הנשוא מן הנושא והמשל בחיוב באמרך כל אדם חי כל חי מרגיש שבזה האומר הוא מחייב החיות לאדם והחוש לחי (ר' הלל מוירונא, תגמ' הנפש, פי' כ"ה הקדמ'). שכל גזרה מורכבת משני גבולים נושא ונשוא וכו' והתולדה ג"כ תהא מורכבת משני גבולים נושא ונשוא והנושא בתולדה יהיה גבול קטן והנשוא בתולדה יהיה גבול גדול (ר"א הקראי, עץ חיים יב). —  ובדקדוק: שראיתי קצת אנשים אשר אינם יודעים לקרא מלות הספרים וכו' כל שכן כאשר ישנו המלות ויסלפו התיבות ואין ספק כי בהשתנות המלות ישתנו הענינים כי הם הנושאים והמה הנשואים (ר"י א"ת, הקד' לספ' הרקמה). וכבר נודע כי העצם הוא העומד בעצמו הנושא את המקרים ושהמקרה הוא הנשוא בעצם בלתי עומד בעצמו (הרקמה א). דע כי שם אדם שהוא פרט נבדל מן הכלל שהוא מקרה נשוא בנשמת האדם (ראב"א, ספ' השם א, קבוצת קונטרסים). והשם ורֹחַב לב כחול פירוש בכל הדברים שצריך התבוננות היה לו לב רחב בהם כי אין (השם) כחול נשוא לרחב לב אלא דבר מדה היו נשואו לא דבר מספר כמו ורחָבָה מני ים אלא כחול נשוא הוא לכל הדברים שצריך מהם התבוננות שהם כחול אשר על שפת הים ולכולם היה לשלמה רחב לב (רד"ק, השרשים ע' רחב). מהו שם העצם? תיבה מורה בהסכמה על כל דבר עומד בעצמו ואיננו נשוא בזולתו בין שיש בו רוח חיים בין שאין בו רוח חיים (ר"מ בן חביב, מרפא לשון, מהו שם העצם).