סֵאוּר

*, סיאור, ש"ז, בכ"נ' סֵאוּרוֹ, — כמו סוּר, במשמ' הנטיה הטבעית של נפש האדם ותאותו לחטא, יצר הרע1, מנהג רע: בגד שחזר לסיאורו2 היה (ר' חמא בר"מ, ירוש' ע"ז ב ב). ובסוף נתפללו עליו וחזר לסיאורו (שם). טובה היא האריכה שהאריך רבי יהושע עם עקילס הגר מהקפדה שהקפיד בו רבי אליעזר שאילולי כן חזר לסיאורו (מד"ר קהל' טוב אחרית דבר). טובה היא האריכה שהאריך שמואל עם הפרסי מהקפדה שהקפיד עליה רב אילולי כן חזר הפרסי לסיאורו (שם). מפני מה חתולים מושלים בעכבר אמר לה מפני שסיאורו3 רע (הור' יג.).



1 [לדעת הערוך הוא כמו שֹאֹור שנכתב גם סאור, גם שיאור וסיאור. והוא כנוי ליצר הרע המחמיץ את האדם ומקלקלו. וכן אמר ר' אלכסנדרי בתפלתו, ומי מעכב (בנו לעשות רצון הקב"ה) שאור שבעיסה, ופירשו: יצר הרע שבלבנו המחמיצנו, ע"כ. ואפשר שצריך לנקד סֵיאוֹר, סוֹר.]

2 כך הנסחה כאן, ובגיט' ד ו שחזר לסורו.

3 כך גרסת הערוך בערך גגמי, ובנסחת הגמ' שסורן רע.

ערכים קשורים