*, ש"ז, מ"ר עִגּוּנִים, עיגונין, —  א) כמו עוֹגִין: עוגין תני רבי הייא אלו עיגונין1 שלה (ב"ב עג.). —  ובסהמ"א: אבל וכשוכב בראש חבל נגזר מן והורידם בחבל והוא דבר עשוי מחבלים צף על פני המים בים כשמעגנין את הספינות ובו ידוע מקום העגון (ריב"ג, השרש', חבל). על מה אדניה הטבעו או מי ירה אבן פנתה רמז להרים ולגבעות שהם להכביד הארץ כמו האדנים והעגונין והם סבת עמידתה (מעין גנים לאיוב לח ו). ולוחות הברזל נקראים עגון או זיון (אנקער ארמאטור) (יאוועל, למודי הטבע, קטו:). אחר כי נסענו ארבעים שעות מיפו הנה השלכנו העגון במים (גוטלובר, ממצרים של פרנקל 6). —  ב) °שה"פ עִגֵן, עשית אשה לעגונה, מצב העגונה: ולאשה עבריה עוד נגע אחד העגון הכל יכול וכוללם יחד (יל"ג, קוצו של יוד ה, 28). —  ג) וכמו עִגּוּם, ואמר הפיטן: רקיקי מצות עושין זכר לעגון2 ולשמן צריך לשמרן מחמוץ כהגון (ר' יוסף בר זרח, אלהי הרוחות, יוצ' שה"ג). —  ומ"ר עגּוּנִים: והיה דווה בדאבונים ומתעגן בעיגונים וחינן בחינונים פני שוכן מעונים (יוחס' לאחימעץ, ניבויאר ב, 131).